PAGE
25
ישיבה משותפת של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

ושל הוועדה לקידום מעמד האישה

12.6.2007


הכנסת השבע עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב שני

פרוטוקול מס' 99 (עלייה וקליטה), פרוטוקול מס' 61 (מעמד האישה)

מישיבה משותפת של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות ושל הוועדה לקידום מעמד האישה

יום שלישי, כ"ו בסיון התשס"ז (12 ביוני 2007), שעה 11:00

ס ד ר ה י ו ם

התגברות האלימות כלפי נשים בקרב יוצאי אתיופיה

חברי הוועדה: מיכאל נודלמן – יו"ר ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

גדעון סער – יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה

קולט אביטל

אברהם מיכאלי

מרינה סולודקין

שרה כהן

- מנהלת מחלקת רווחה, המשרד לקליטת העלייה

פאני יוז


- סגנית מנהלת השרות לזקן, משרד הרווחה

מרים שכטר

- ממונה על שוויון בין המינים, משרד החינוך

מזל קידר

- עוזרת למנהלת אגף הרווחה, הסוכנות היהודית

סנ"צ נורית זיו

- רמ"ד אלימות במשפחה, המשרד לביטחון פנים

מלכה פרגר

- עובדת סוציאלית, מנהלת תחום גריאטריה, משרד הבריאות

ד"ר נגיסט מנגשה
- מנכ"ל הפרויקט הלאומי האתיופי

אבי מספין

- דובר האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה

יפה צרפתי

- מנהלת מרכז ההכשרה של האגודה לתכנון המשפחה

עו"ד יפעת מצנר

- היועצת המשפטית, שדולת הנשים

לאה שורק

- מכון ברוקדייל

עו"ד מאירה בסוק
- יועצת משפטית לדיני עבודה, נעמ"ת, ירושלים

שאנא שכטרמן

- לוביסטית, ויצ"ו

שולמית סהלו

- קואליציית יחדיו למניעת אלימות במשפחה

יעל אברו קסה

- קואליציית יחדיו למניעת אלימות במשפחה

אימבט אקלה

- קואליציית יחדיו למניעת אלימות במשפחה

בלינש אייך

- קואליציית יחדיו למניעת אלימות במשפחה

רות מייסון

- שתי"ל

אורלי לוטן

- מרכז המחקר והמידע, הכנסת

דלית אזולאי

דנה גורדון

אהובה שרון – חבר המתרגמים בע"מ

התגברות האלימות כלפי נשים בקרב יוצאי אתיופיה

בוקר טוב. אני מתכבד לפתוח ישיבה משותפת של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות בראשות חברי, חבר הכנסת מיכאל נודלמן, והוועדה לקידום מעמד האישה. הנושא בו נתמקד היום הוא התגברות האלימות כלפי נשים בקרב יוצאי אתיופיה.


אנחנו מתמקדים היום בנושא הזה מכיוון שאנחנו עדים לכך שכל הפרמטרים – גם במספר התלונות וגם במספר התקריות, לרבות מספר אירועי הרצח – נמצא למרבה הצער בעלייה והדבר הזה, אנחנו נשתדל לעמוד עליו במהלך הדיון, נובע מסיבות שנוגעות גם למצב כלכלי וגם לשינוי תפקידים במשפחה בעקבות העלייה והתערערות מעמד המנהיגות המסורתית. מעבר לטיפול הכללי בתופעה הזאת, נדמה לי שבמקרה הזה אנחנו צריכים – ובעיקר משרדי הממשלה שמטפלים בנושא – להתבסס על מאפיינים ייחודיים כדי להתמודד בהצלחה עם התופעה החמורה הזאת.


שתי הוועדות קיימו גם בקדנציה הקודמת בנושא הזה ויצאו עם המלצות שונות. נרצה לשמוע מנציגי משרדי הממשלה כיצד יושמו אותן המלצות. באופן כללי אני גם רוצה לומר שטיפלתי, בעיקר כאשר הייתי מזכיר הממשלה, בנושאים שונים שנוגעים לעדה האתיופית. זאת עדה נהדרת ומצוינת אבל יש לה מצוקות ייחודיות שנובעות משינוי חד מאוד בסגנון החיים בין מדינת המוצא לבין התנאים כאן ואנחנו חייבים למצוא את הדרכים לא רק בנושא אתו אנחנו רוצים להתמודד היום, אלא כמדינה באופן כללי כדי לפתור מצוקות ולקדם את העדה הזאת שהיא עדה מצוינת, מאוד מסורה ומאוד ציונית. חשוב לי לומר את הדברים האלה גם בפתח הדיון הזה.


אני מבקש מחברי, חבר הכנסת נודלמן, לומר את דבריו.

ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות דנה בנושא העדה האתיופית בישיבות רבות. אנחנו מדברים על ילדים במצוקה, על הבעיה של קייסים, על בעיית האלימות בקרב הצעירים בעדה, אבל אלימות כלפי נשים היא הבעיה הגדולה ביותר. דנו בנושא הזה גם בקדנציות הקודמות וגם בקדנציה הזאת אבל החלטנו שתי הוועדות יחד לשמוע מה עמדתכם בנושא.


נאמר שלא הייתה אלימות, אבל היה לחץ בין האנשים מהעדה האתיופית ואנחנו מדברים על הנושא הכלכלי, על שינוי התפקיד בין האישה לגבר כאשר נשים עכשיו מתקדמות מהר יותר ויש משפחות שם הנשים הן המפרנסות את כל המשפחה, דבר המהווה שינוי גדול שפוגע בתדמית הגבר. למרות כל זאת, לא צריך לפגוע בנשים. אני בטוח שאנחנו צריכים יחד עם המשרדים השונים לעשות הכול כדי למנוע דברים כאלה. אני חושב שיש שוני בין תרבותי והשוני הזה אולי מביא לקיום הנושא בו אנחנו דנים היום, אבל בכל מדינה מתוקנת שוני ובעיות לא צריכים להביא לרצח נשים. הבעיה הזאת היא לא בעיה רק של העדה האתיופית אלא זאת בעיה של כל אזרח במדינת ישראל.

הבעיה היא כמובן בעיה של כל הציביליזציה. אני חייב לומר שכאשר הייתי לפני כמה חודשים באירוע במדריד לציון הקמפיין של האיחוד האירופי בנושא אלימות נגד נשים, אותם תסכולים ואותם קולות שאנחנו שומעים פה - איך יכול להיות שלמרות כל כך הרבה שנים של טיפול בתופעה, לא רואים סימנים למיגורה – שמעתי שם גם מנציגים של המדינות המתקדמות ביותר. זאת כמובן הפרספקטיבה הנכונה לראות את הדברים.


אני רוצה לבקש לשולמית סהלו מקואליציית יחדיו למניעת אלימות במשפחה האתיופית לפתוח את הדיון וגם להודות לך על היוזמה שלך לקיום הדיון. בעצם הדיון הזה היה צריך להתקיים כבר בכנס הקודם, בכנס החורף, אבל זה לא הסתייע ואני מאוד מודה לך על ההתמדה שלך בליווי הנושא ובייזום הדיון הזה.

אני רוצה להודות לך שמיד עם הפנייה שלי אליך ואל מנהלת הוועדה, כמה ימים לאחר מכן חזרת אלי עם תאריך למועד דיון. שמי שולמית סהלו, אני מרכזת את הקואליציה למניעת אלימות במשפחה. אני עובדת מטעם שתי"ל. הקואליציה היא קואליציה שהוקמה לפני שנתיים כקואליציית נשים. לאחר מכן, מתוך מחשבה ותובענה שאנחנו בעצם רוצים לעסוק במשפחה ולאו דווקא בנשים, כי התופעה עצמה פוגעת בנשים אבל היא נוגעת לא רק בנשים אלא ביתר בני המשפחה, צירפנו לשורותינו גם גברים ובאמת ההתייחסות שלנו היא נשים וגברים.


הקואליציה הוקמה מתוך תחושות שהיו לנו בשטח. אנחנו קהילה. מעבר לזה שאנחנו קהילה, אנחנו קהילה מאוד קשורה, אנחנו גרים בשכנות לבני הקהילה ואנחנו שומעים את ההדים גם של האלימות וגם של מקרי הרצח. כל מקרה רצח שמתרחש, מכה הדים בתקשורת, מכה הדים אצל כולם, אבל אצלנו הוא גורם כאב עוד יותר גדול. לפני שנתיים הכאב הזה ממש פגע בנו, בפורום הנשים שהיו מתכנסות במסגרת אחרת, כאשר חברה שלנו לם-לם נרצחה. זאת הייתה הנקודה שחשבנו שאנחנו רוצים לפעול מעבר לזה שאנחנו כואבים את זה וזה עובר הלאה. החלטנו שאנחנו רוצים לחקור ולבדוק, ובעצם לקדם כל מה שאפשר כדי לעצור את ההידרדרות של התופעה. כמו שחבר הכנסת נודלמן וחבר הכנסת סער אמרו, זאת תופעה לאו דווקא עם מאפיין קהילתי אלא זאת תופעה כללית אבל בקהילה היא פחות הייתה מקובלת באתיופיה והיא מקבלת חיזוקים כאן בארץ בגלל סיבות שונות, בין היתר משברי הגירה.


אנחנו בדקנו כמה דברים. ערכנו מחקר די רחב, גם מול מרכזי קליטה וגם מול מרכזים למניעת אלימות במשפחה.

אני רוצה לקדם בברכה את ראש העיר קריית גת ולהודות לו על שהגיע לכאן.

כאמור, ערכנו מחקר די רחב גם מול מרכזי קליטה, גם מול מרכזים למניעת אלימות במשפחה שפרוסים בארץ וגם מול מרכזים של ויצ"ו, נעמ"ת וארגון ל"א. מתוך הדברים האלה יש לנו נייר עמדה שאני מחלקת לכם אותו. אנחנו מחלקים את זה לשניים כאשר יש את האלימות כשהיא מתרחשת, ואת הגורמים שלה טרום עלייה. דרך אגב, הנתונים האלה הם נתונים מאומתים שנבדקו עם גברת דינה מרום ועם שרה כהן.


יש את האלימות כשהיא מתרחשת ויש את האלימות טרום עלייה והגורמים שלה. נמצאת אתנו רווית כהן שתיכף תציג את עצמה ותיתן לנו את ההתייחסות טרום עלייה ואיך משפיעה הקליטה של העולים, במיוחד בשנים האחרונות, כאשר הם במחנות מעבר, ואיך זה חוזר אלינו בבומרנג בארץ.


סיכום ממצאים וקשיים. סוגיה ראשונה היא חוסר תקציב. שוב, זה מתוך בדיקה שעשינו מול המרכזים הקיימים בארץ. אנחנו רואים שיש חוסר תקנים למניעת אלימות במשפחה במשרד הרווחה, מעט מאוד עובדים שעובדים עם בני הקהילה, מעט מאוד עובדים סוציאליים שעובדים עם בני הקהילה, מעט מאוד עובדים שעובדים בקו חם, במרכזים הטלפוניים שפרוסים בארץ, וכמובן מעט מאוד תוכניות. אני לא אומרת שלא קיימות, אבל קיימות מעט מאוד תוכניות שמטפלות באלימות במשפחה.


דרך אגב, היה לנו מאוד קשה לקבל את האינפורמציה לגבי התוכניות שקיימות כיום מול הגורמים הרלוונטיים. בקשתנו היא לקיים דיון ספציפי לגבי התוכניות הקיימות.

התוכניות הקיימות, איכות וייעול השירות. התוכניות הקיימות הן מועטות ומה שקיים לא נותן מענה ספציפי לצרכים של בני הקהילה עם הרגישות התרבותית שמאפיינת את הקהילה האתיופית.

אני רוצה לספר שלפני שלושה חודשים, בעקבות בקשה שלנו לשדר בטלוויזיה בערוץ האמהרי, חברתי יעל ואני היינו בשידור ודיברנו על התופעה כחלק מההסברה שאנחנו עושים גם לבני הקהילה כי בעצם לא מדובר רק בתוכניות אלא הרבה הסברה והעלאת מודעות. הפכנו להיות סלבריטי בקרב הקהילה, אמרו לנו שאמרנו דברים חשובים, דברים שנוגעים בבעיות האמיתיות. להסברה והמסר בתקשורת יש מסר עצום. זה פחות בא לידי ביטוי באמצעי התקשורת בשפה האמהרית ובקשתנו היא שכל תוכנית שתהיה, להתאים אותה גם לאמצעי הזה שלפי נתונים מעל 85 אחוזים מבני הקהילה צמודים או למקלט רדיו או לטלוויזיה, כמובן בשפה האמהרית. זאת בקשתנו הנוספת, להתאים את ההסברה לצורכי הקהילה.

עוד משהו שאנחנו מבקשים ואפילו דורשים לאור הנתונים. בתוך המנגנונים שהיו קיימים בקהילה שלנו באתיופיה יש את זקני העדה והייתה מעטפת מאוד תומכת למקרים שמתקיימת ומתפרצת האלימות. כאן בארץ זה פחות בא לידי ביטוי ואלה כוחות שאנחנו לא יודעים לנצל אותם ולהשתמש בהם נכון. יש את זקני העדה, את הקייסים, שכבר נמצאים שם ויש להם השפעה גדולה על בני הקהילה. אני חושבת שחלק מהעניין הוא לשתף אותם בתוכניות ובטיפול בתופעה. אנחנו מאמינים שבאמת הדבר הזה יכול להביא שינוי וצמצום של המקרים.

אנחנו יודעים שבשטח כל רשות, כל מרכז או כל ארגון, מתוך רצון טוב, או שלמישהו יש יותר אמצעים או פחות, מפעיל מודלים מקומיים שיכולים להיות מוצלחים כאשר יש מקומות שזה עובד יותר טוב ויש מקומות שזה עובד פחות טוב. מקרה למודל שעובד טוב הוא אור יהודה, ונמצאת אתנו יעל שהיא חברת הקואליציה ועובדת סוציאלית באור יהודה, והיא תוכל להציג ולומר איך זה עובד ואיזה אפקטיביות יש לזה כאשר זה בנוי נכון.

בקשתנו היא לאו דווקא לעבוד מול מודל כזה, אלא למצוא מודל נכון שיעבוד לא ברמה של ישובים או ברצון של רשויות מקומיות פר תקציב ופר מודעות, אלא ברמה של מקבלי החלטות, קרי, משרד הרווחה והמשרד לקליטת העלייה.

אני רוצה להודות לחברת הכנסת קולט אביטל. אני יודע שיש עליך עומס מיוחד בימים האלה אבל הגעת לישיבת הוועדה. ראיתי בחומר את הישיבות שניהלת בוועדה לקליטת העלייה בקדנציה הקודמת בנושא הזה.

האם יש ארגוני נשים אתיופיות?

הקואליציה הוקמה באמצעות ארגוני נשים אתיופיות.

אני מדברת על ארגוני נשים ולאו דווקא ארגונים נגד אלימות.

הקואליציה הוקמה על ידי ארגוני נשים אתיופיות וחלקן נמצאות כאן אתנו.

מצוין. אני מאוד תומכת בנקודה שהעלית לגבי הסברה בכלי תקשורת בשפה אמהרית. מאחר שעבדתי ופעלתי בתחום הזה, וגם בכנסת אנחנו משדרים עכשיו בשפה האמהרית, אני שואלת כמה שעות שידור ברדיו יש לכם כל יום.

שעה וחצי.

בערב זה כחצי שעה. אם כן, בסך הכול שעתיים.

אנחנו כולנו – בגלל שרדיו וטלוויזיה הוא חלון לעולם הגדול – דורשים, ואני פעלתי בתחום הזה כשהיה לי כוח מערכתי, לשדר יותר משעתיים. צריך לשדר 4 שעות, 6 שעות, 8 שעות. רק אם יהיו לנו השעות האלה, נוכל לתת הסברה באמהרית בכל נושא, כולל נושא עבודה, נושא אלימות נגד נשים וכולי.

את אומרת שזה פונקציונאלי לא רק לנושא הזה אלא גם בהיבט היותר רחב.

כן.

אפילו אם נישאר במסגרת הזאת, צריך לעשות הכול כדי להגדיל את מכסת השעות ובמסגרת הזאת צריכה להיות תוכנית מאוד אגרסיבית של הסברה.

כאשר דליה איציק כיהנה כשרת התקשורת ובלשניקוב היה מנכ"ל משרד התקשורת ראינו שזה לא קשה למצוא את התדר לשידורים בשפה האמהרית. כשתי ועדות אנחנו צריכים להוביל את המאבק כי לא מדובר בכסף רב אלא בשבירת שגרה שליהודי אתיופיה יש רק שעתיים שידורים בשפה האמהרית.

באתיופיה יש מקלטים קטנים והאנשים שומעים בביתם שם את שעות השידור. הם יודעים מתי היה פיגוע, מה זאת אלימות בישראל, ומה זה גבר שרצח את אשתו. זאת אומרת, זה לא מגיע רק לכאן אלא יש השלכות גם באתיופיה.

אני מקווה שזה מעודד עלייה.

אני עובדת סוציאלית באור יהודה. אני עובדת סוציאלית בת הקהילה באור יהודה ויש לנו פורום קליטת עלייה אצלנו ברווחה. לפני כשנה בחודש מרץ, לפני שלצערי אירע הרצח של בני הזוג בזאן, שמנו לב שהחלה תופעה של גידול באלימות. פנינו למנהלת שלי ואמרנו לה שיש כאן תופעה. חשוב לפני כן לציין שאור יהודה התחילה לקלוט עלייה מאתיופיה רק בשנת 2002 כאשר לפני כן העיר לא ידעה מה זה אתיופים ולא ידעה איך להתמודד אתם.

איש לא רצה לקבל אותם.

נכון. גם אותי, לפני שהתחלתי לעבוד שם, זה מאוד קומם ומאוד הכעיס.

בכל מקרה, שמנו לב שיש תופעה של אלימות לאחר שהמשפחות עוזבות את מרכזי הקליטה ועוברות לדיור קבע. לאחר כל שלבי הקליטה הראשונים, אז מתחילות לצוץ כל מיני בעיות והבעיות הן מורכבות ולכן לא אוכל לומר שיש תופעה אחת ספציפית לכולם. כל משפחה היא רב-בעייתית ומאוד מורכבת. עשינו חשיבה והחלטנו שאנחנו צריכים לעשות איזשהו פורום חשיבה שבו נעלה כל מיני כלים ודרכי התמודדות איך לסייע ולהפחית את תופעת האלימות.


לצערי זה היה שבוע-שבועיים לפני הרצח. לאחר הרצח בישוב הייתה בקרב הקהילה תחושה של חוסר אונים, של פחד, הרבה אנשים לא ידעו איך להתמודד, הרבה נשים באו אלינו ואמרו שהן פוחדות שגם להן זה יקרה כי זאת הייתה משפחה שלמראית עין שידרה שהכול בסדר, בעל איכפתי למרות שהיו סימני אזהרה ומצוקה ברורים וגלויים לעין, אבל רק אחרי הרצח אנשים אמרו שידעו שזה יקרה מתי שהוא אבל לפני כן לא יכול להתריע על כך.


בעקבות הרצח הזה הקמנו מודל שמורכב ממנהלת המרכז לשלום המשפחה אצלנו, אני ועוד עובדת סוציאלית שהיא לא בת הקהילה והיא מטפלת באוכלוסייה האתיופית. יש לנו עובדת שכונתית שעובדת במשרד מלאה. חשוב לציין שאני עובדת שם בחצי משרה ולא במשרה מלאה. יש לנו בחור אתיופי שהוא הפעיל תוכנית אבות, הוא עבד עם הגברים וגם הוא שותף לפורום שלנו. יש לנו את ראש הצוות וביחד אנחנו עושים חשיבה. אנחנו מעלים כל משפחה, כל מקרה של אלימות שידועה לנו, אנחנו מנתחים את זה ממש ועושים עבודה מערכתית. אנחנו לא נותנים לעובדת אחת לטפל במשפחה שלמה כי אנחנו מאמינים שברגע שעושים טיפול, צריך לטפל בכל המשפחה, בגבר לבד, באישה לבד וכמובן גם בילדים שחשופים לאלימות. המודל הזה אכן הוכיח את עצמו. בקרב הגברים יש שיתוף פעולה כי הגבר האתיופי שעובד אתם הוא לא עובד סוציאלי, כך שזה כבר יתרון כי זה לא מאיים עליהם. כמובן שיש לנו שיתוף פעולה עם משטרת מסובים שמראה נכונות ומשתפת אתנו פעולה. אחת לשלושה חודשים אנחנו נפגשים עם המשטרה ודנים יחד על הנושאים והמקרים השונים. אישה שבאה וטוענת שהיא מוכה או פוחדת מהבית, לא ישר שולחים אותה לפתוח תיק במשטרה . אם אנחנו יודעים שזה מקרה ראשון, אנחנו דואגים שהמשטרה תזמן את הגבר לשיחת אזהרה, להסביר לו מה יקרה במידה ששוב הוא יתנהג בצורה אלימה. לפני כן מסבירים לו ולא ישר פותחים תיק, כי הגברים מתעצבנים מזה ולא משתפים אתנו פעולה. אנחנו באים עם המודל הזה ומנסים להסתכל על הרגישות התרבותית. אנחנו לא באים ונוקטים בגישה המערבית כאשר אישה באה ואוטומטית עושים כך וכך. בעקבות המודל הזה אנחנו רואים שאכן יש רגיעה בישוב אצלנו. כמובן שכל פעם אנחנו משפרים את השירות, את החשיבה וגם בינינו אנחנו עושים סיעור מוחות, איפה נכון לפעול, באיזו דרך, ואני מאוד מקווה שנצליח.


המודל הזה גם מתוך רצון שלנו בתוך הרווחה, אבל לצערי הרב תופעת האלימות, כמו שאתם יודעים, הולכת וגדלה. עצוב לי מאוד כאשת מקצוע, כעובדת סוציאלית, שבמדינה לא מקבלים איזושהי החלטה ובאמת דואגים שבכל ישוב שם יש קליטה מאוד גדולה של אתיופים, להכשיר את העובדים הסוציאליים שלנו, לפתח מודלים, כי זה לא נכון לבוא ולומר עושים. נכון, יש עשייה, אבל אני רואה את המצוקה של התושבים ואת הכאב שלהם. אני חושבת שבאמת זה צריך לבוא מתוך הממשלה כקריאה וכחוק שכל ישוב וישוב חובה עליו לדאוג למודל כזה. כמובן חשוב להכניס כאן את ה"שמאגלות", זקני העדה, שגם להם יש כוח השפעה גדולה. באור יהודה התחלנו קורס "שמאגלות" ואנחנו מכשירים ואנחנו רואים בהם כלי מרכזי וחשוב בסיוע להפחתת תופעת האלימות.


אני מאוד מקווה שתיקחו את זה לתשומת לבכם וכי נצא מכאן היום עם איזושהי החלטה.

את חושבת שזה טוב שגושים גדולים של העדה האתיופית גרים בערים מסוימות? זה רע לקליטה או טוב לקליטה?

זה רע מאוד.

צריך להבין שאין קליטה כאשר קיים גטו.

נכון. לדעתי צריך להעלות את סכום המשכנתאות של העולים, לתת להם את העזרה ואת הסיוע לרכוש דירות בערים חזקות ומבוססות כדי שיקלטו אותם נכון.

שאלתי את השאלה מאחר שאני כתבתי מכתב בשם ועדת העלייה והקליטה שזאת אכן תופעה לא טובה.

אכן, זאת תופעה לא טובה.

אני מצטער שלא נמצאים אתנו השר לקליטת העלייה ושר הרווחה.

הייתי במחנה המעבר בגונדאר וחייתי שם מספר חודשים. כיום אני חוקרת את המעבר לישראל ומה הבסיס אתם מגיעים האנשים כאשר, כפי שאמרה שולמית, רוב הנשים שנרצחו שייכות לקהילה, אנחנו קוראים לה פלאשמורה, אבל אני אגדיר אותם כזרע ביתא ישראל. מאוד עניין אותי לדעת מה קורה לפני כן, מה קורה במחנות המעבר.


אני לא אתן סריקה מאוד נרחבה לגבי המצב במחנה המעבר, אבל אני בהחלט רוצה להעלות מספר נקודות מרכזיות שהן בעלות השפעה ברורה על מצב האלימות בארץ וכמובן על נושאים נוספים שאנחנו רואים שקורים עם הקהילה בשנים האחרונות.


קהילת זרע ביתא ישראל הם בעצם עולים או ממתינים שהגיעו למחנות המעבר באדיס אבבה ובגונדאר ב-1991 לאחר מבצע שלמה. במבצע שלמה הועלו 14,324 עולים ו-3,000 עולים לא הועלו. הוקמו שני מחנות מעבר. באותם מחנות מעבר חיים כיום אנשים שממתינים לעלות לישראל, חלקם מ-1991 וחלקם מהשנים האחרונות. כל אורח החיים במחנה המעבר נע אך ורק סביב ההמתנה. זאת אומרת, איך זה משפיע? ילדים לומדים עברית כאשר יכול להיות שהם לא יעלו לישראל והלימוד באתיופיה הוא סתם. המבנה המשפחתי מתערער כבר במחנה המעבר. מחנה המעבר הוא לא המקום הטבעי של אותן משפחות. המשפחות כולן כפריות והגיעו למקום שהוא קרוב לעיר, בעיר עצמה, גם באדיס אבבה ויותר בגונדאר לא מקבלים אותם והם מרגישים דחויים והם חיים על שקיות ותיקים. הם חיים – ואני משערת שכולנו יודעים – מכספים ששולחים להם קרובי משפחה מישראל ובאמצעות מערך יום יומי של כל בוקר בתקווה אולי מחר אני עולה לישראל.


צריך לזכור, ואני לא אכנס לנושא הזה כרגע, שבמחנה המעבר גם קיימות הרבה מאוד פוליטיקות. במחנה המעבר באדיס אבבה אין מחנה מעבר אלא אנשים מסתובבים ברחובות ללא שום דבר. מחנה המעבר בגונדאר, בחודשים האחרונים יש שם התערערות קשה מאוד, אין בתי ספר לילדים, מרכז ההאכלה נפתח ונסגר. המצב שבעצם אותם עולים שאנחנו רואים אותם יום אחרי במרכז הקליטה, המצב אתם העולים מגיעים הוא מצב מעורער מאוד.


כשאני אמרתי שגם בגונדאר שומעים את תחנות הרדיו של ישראל, זה לא סתם, כי אחת השאלות ששאלו אותי תמיד במחנה המעבר זה למה בישראל המשפחות נפרדות, למה בישראל הגבר רב עם האישה. ישבתי בגונדאר כאשר נרצחה אישה בישראל ואחד הגברים ישב עם דמעות – וזה לא דבר מקובל ונהוג - והיה מזועזע ולא הבין מה קורה. זאת אומרת, השמועות מגיעות לשם.


הנשים שממתינות במחנה המעבר, ואני חושבת שאנחנו רואים את זה אחרי כן בישראל, בונות איזושהי ציפייה של מדינה דמוקרטית ומה זאת מדינה דמוקרטית, אם נשאל הרבה מאוד נשים מה זאת מדינה דמוקרטית, לדעתן זאת מדינה עם זכויות ופחות עם חובות. האישה בישראל יכולה לעשות לגבר את מה שהיא לא יכלה לעשות לפני כן. אנשים שממתינים במחנה מעבר, יש אירועים קשים מאוד של גברים שמתחברים לנשים כמובן ממטרות כאלו ואחרות שכאשר הם יורדים מהמטוס, הדבר הראשון שאותן נשים רוצות לעשות זה להיפרד מאותו גבר. אנחנו רואים במרכזי קליטה משפחות שמגיעות והאישה יודעת שברגע שהיא תגיע לישראל, היא תוכל להיפרד מהגבר. אני נותנת את הדברים בסריקה מאוד רחבה. אנחנו מגיעים למרכזי הקליטה והשנים בחלקן כבר מתחילות לפעול בכיוון הזה, אנשים לומדות עברית וחלקן לומדות עברית הרבה יותר מהר מהגבר, הן יוצאות לעבוד וכמובן כל הדברים התרבותיים שאנחנו מכירים במעמד של הנשים ושל הגברים שמתערער וגם מעמד המשפחה עצמו כך.


לגבי פעילות בנושא אלימות בקרב הקהילה או אלימות נגד נשים. צריך לבנות כמובן איזושהי תוכנית מאוד רחבה שבאמת תהיה רגישת תרבות, וזה דבר ראשון שצריך לעשות, אבל חשוב לי להבהיר שהאלימות לא מתחילה פה והיא גם לא מתחילה בכפר אלא היא מתחילה אך ורק במחנה המעבר והיא מתחילה במחנה המעבר לא בצורה פיזית אלא בצורה תודעתית, שהאישה יודעת שהיא תגיע לישראל והיא תוכל לפרוק כל עול, הגבר יושב בחרדה, ממתין לעלות לישראל והוא מגיע לישראל וקורה המהפך שאנחנו רואים. אם באיזשהו מקום ממשלת ישראל לא תעשה מהלך בנושא של מחנות המעבר, אנחנו נכניס לעצמנו גול עצמי, גם בנושא האלימות במשפחה וגם בנושאים אחרים שאנחנו רואים.

את אומרת שהאישה יודעת שכאשר היא תגיע לישראל, היא תוכל להיפרד מבעלה והגבר חי בחרדה. עד כאן אני מבינה, אבל מאיפה האלימות? הרי לא האישה היא האלימה בעניין הזה.

כי לגבר אין כלים אחרים לנהוג כנגד האישה. אנחנו מדברים על שיטת החינוך באתיופיה, כאשר חינוך של ילדים, זה לתת פליק קטן. הייתי באתיופיה ארבעה חודשים ואחרי שלושה חודשים הגיעה משלחת מישראל ושאלו אותי אם יש פה אלימות. בשנייה הראשונה, התשובה הראשונה שלי הייתה לא, אבל אחרי דקה של חשיבה כמובן אמרתי כן. מה זאת אלימות? אלימות זה בהגדרה שלנו. כאשר גבר נותן לילד שלו מכה כי הילד לא התנהג נכון, פה הילד בישראל יאמר לו שהוא ייקח אותו למשטרה אבל באתיופיה זאת דרך החינוך. כאשר העולים מגיעים לישראל, הגבר עולה לישראל והוא לא יודע איזה כלים נוספים יש לו כדי להתמודד עם החרדות שלו, כדי להתמודד עם אשתו, כדי לעמוד מולה.

את אומרת שהבעל מגיע כשהוא אלים.

הציפיות בזמן ההמתנה הן חלק בלתי נפרד מהתוצאה שמתרחשת כאן.

תודה. הרחבת את הדיון לנקודה נוספת. אני מזדהה עם הדברים לא רק בהיבט הזה אלא אני חושב שכל הנושא של העלייה מאתיופיה מטופל לא נכון. אני זוכר עת הייתי מזכיר הממשלה בפעם הראשונה בשנת 1999, אחרי הבחירות, הייתי כל יום מתעסק בעניין הזה כי עשינו מבצע מאוד גדול וכמה פעמים בשבוע היו טיסות להביא כמה שיותר עולים מאתיופיה. כל הגישה, כל הגישה להביא לפי מספרים ואחר כך ירדו במספרים, כל הגישה היא גישה לא נכונה אבל כאן אנחנו גולשים קצת לנקודה נוספת. הבהרת לנו את ההשלכה על הנושא הזה.

מילה לסיכום. הבהרתי מה קורה במחנות המעבר אבל אני רוצה להתייחס למרכזי הקליטה ולדיור הקבע ואעשה זאת במספר מצומצם של נקודות. במרכזי הקליטה קיימת תוכנית שנבנתה לאחרונה בנושא אלימות במשפחה. אנחנו צריכים לזכור שאחד הדברים בהם מתעסקים העולים בחיי היום יום במרכזי קליטה הוא נושא הגיור. אם אנחנו מסתכלים על מה קורה במרכזי קליטה, יש סיבות מרכזיות כרגע שאני מוצאת לתהליכים שאנחנו רואים לאחר מכן. קודם כל הנשוא של רכישת דירה והדבר השני הוא הנושא של הגיור. העולים שמתעסקים כל היום בהישרדות היום יומית שלהם בעצם לא מצליחים לפנות לעצמם זמן ולקבל כלים מה הם יחסים בין גבר לאישה לפי תפיסת העולם שלנו כאן בישראל, מהו חינוך ילדים ואיך אני מתמודד עם הילדים ובכלל עם כל התא המשפחתי. לכן אולי במרכזי קליטה שינוי כלשהו בסדר היום, להגביר את התקציבים, להגביר את הפעילות במרכזי הקליטה כאשר הם נמצאים שם במעטפת גדולה מאוד, יכול לתת שינוי מרחיק לכת לגבי דיור קבע.


בדיור הקבע אנחנו יודעים שיש לא מעט ארגונים שפועלים בקהילה. כמו ששולמית אמרה לפני כן, היה קשה לראות מי פועל בדיוק באיזה פרויקט ואיך פועלים הדברים. הייתי מציעה לנסות לאחד בין כל הארגונים שפועלים ולצמצם את מספר הארגונים למספר קטן יותר מכיוון שמשפחה, כאשר היא מגיעה לדיור קבע וניגשת למשרד הרווחה ויום לאחר מכן מגיע מישהו מארגון מסוים ויום לאחר מכן מגיע מישהו מארגון אחר, האישה מבולבלת, הגבר מבולבל והם לא יודעים מה לעשות. בלבול של כל הדברים גורם לערעור המצב.

הבקשה היא שזה יהיה תחת משרד ממשלתי רלוונטי ולא בידיים של ארגונים.

אני רוצה לכבד את ראש עיריית קריית גת אבירם דהרי שכיבד אותנו בהשתתפותו.

צהרים טובים. אני מתרשם מהנוכחות של משתתפי הדיון ומהרצינות בה הוועדות מתייחסות לנושא. יישר כוח.

יש כאן רק ארבעה חברי כנסת אבל הישיבה היא ישיבת שתי ועדות.

נכחתי בישיבת ועדה אחת שלא היה בה ולו חבר כנסת אחד וחיפשנו מישהו שיבוא לפתוח את הישיבה.


יישר כוח ליושבי-הראש ולחברי הוועדות.


אני רוצה להצטרף לדברים שנאמרו כאן כמי שעומד בראש עירייה שבה יש קהילה נכבדה מאוד של בני העדה האתיופית וכמי שחווה את הפיצול בתוך הקהילה, וכמי שהיום חווה את האיחוד של כל חלקי הקהילה. יש איחוד עם הפרויקט הלאומי האתיופי ושולמית היא היועצת שלי לכל הנושא הזה, רואים שעובדים ויש תוצאות. לצערי 99 אחוזים מהעבודה מבצע המגזר השלישי.

כמה יוצאי אתיופיה יש בקריית גת?

קרוב ל-4,000 מתוך 50 אלף תושבים. כמעט 10 אחוזים.

אני בדיוק בא מהכנס של התנועה לאיכות השלטון והתחילו את היום עם נסיגת המגזר הראשון ופריחת המגזר השלישי.

התחילו את היום עם הרצאה שלי בשעה 8:30, שלא היית בה. יכול להיות שהמשיכו עם פריחת המגזר השלישי, אבל אני התחלתי את היום בנושא אחר.

נכון. יישר כוח כפול.

חשוב מאוד שתהיה הגדרה ברורה כיצד הממשלה רוצה לטפל. תקנים, כל מה שקשור במשאבים.

תן לנו פירוט של מי שפועל שם בנושא הזה.

אנחנו עובדים עם הפרויקט הלאומי האתיופי, עם שותפות 2000 של שיקגו, אימפקט של קליבלנד, הילני של קרן אורן, עם הג'וינט. היינו בוועדה לביקורת המדינה ושאלו אותנו למה לא ניצלנו 20 אלף שקלים של משרד הרווחה בטיפול בנערות במצוקה. עיריית קריית גת, 50 אלף תושבים, מקצה משרד הרווחה 20 אלף שקלים לטיפול בנערות במצוקה. אמרתי להם שקרן אורן נותנת לנו לטיפול בנוער בסיכון זה סכום של 10 מיליון שקלים בשנה כאשר העירייה נותנת מיליון וחצי שקלים. צריך להיות טיפול נקודתי ברור באוכלוסייה כי לאוכלוסייה הזאת יש היום בוגרים מצוינים שמעורבים היטב. הם קצינים בצה"ל, הם עורכי-דין והם מסודרים והם יכולים לייצג ולהדריך את הקהילה בצורה הכי טובה. הם יודעים את ההבדל בין מה שהיה נהוג באתיופיה לבין מה שנהוג כאן. סטירה שהיא דרך חינוך, שאני קיבלתי אותה בארץ, וזה לא היה נחשב אלימות, כך למדנו, הייתה אפילו סטירה עם ענף ולמדנו ממש טוב וגם היינו בחורים נחמדים, ולזה אני לא קורא אלימות, אבל היום קוראים לזה אלימות. הנקודה הזאת צריכה לקבל ביטוי חד וברור שבצדו משאבים. רוצים לבקר בשכונות האתיופיות, שחבר הכנסת קרא להן גטו, הבעיה מתחילה בזה שמבחינה אסטטית אי אפשר להיכנס לשכונה הזאת. המרצפות לא מרצפות, אין אור בכניסה, אין שום דבר מבחינה פיזית. אף אחד לא יטפל בזה כי עמידר מכרה את הדירות לאותם תושבים באיזשהו מבצע של 15 אחוזים ותקעה אותם ככה בשכונה, ואז צריכים מאות אלפי שקלים כדי לשפץ את המבנה כדי שאותו ילד יוכל להביא חבר. אנחנו עיר שמכסה יפה את הקהילה, למרות שככל שאתה מכסה, מרבה דעת מרבה מכאוב, אתה רואה עוד כמה יש לך לכסות. אנחנו מכסים יפה את הקהילה אבל אף אחד מהמגזר השלישי לא משקיע בדברים הפיזיים למשל.

אני לא בא בטענות חס וחלילה. אני לא בא בטענות למגזר השלישי אלא למגזר הראשון, לממשלה, לגוף המבצע, שיבוא ויגדיר מה הסל שנותנים לקהילה פר אדם בודד. עיר תדע שהיא מקבלת על כל תושב שהוא בן העדה סכום מסוים ברור ומוגדר, אני בטוח שהרבה עיריות יתחרו על הקהילה הזאת ולא תצטרך אור יהודה לומר שהיא לא רוצה להכניס אותם לבית הספר. לא רוצים להכניס אותם לבית הספר – ואני אהיה מליץ יושב שלו – כי אתם לא רוצים שזה יהיה גטו. אתם רוצים לפזר, ולכן למה שילכו רק לאור יהודה או רק לקריית גת? בואו נראה את כל אלה שמתרעמים שיקבלו את האנשים בשכונה שלהם. כל אותם יפי נפש, בבקשה, אני רוצה לראות שבכל בלוק מקבלים משפחה אתיופית. אז אני מרשה להם להטיף מוסר, אבל לא יכול להיות שבשכונות האלה קטסטרופה. אני מזמין אתכם לבוא ולראות פיזית, קטסטרופה, כואב הלב.

יחד עם זאת, יישר כוח. כפי שאמרה יעל, אם אפשר יהיה בסוף גם לקבל איזו החלטה, זה יועיל.

אני מוכרחה להודות שבנושא הזה הצטבר אצלי הרבה מאוד תסכול. אני מודה לשתי הוועדות שהתכנסו בנושא הזה.


אנחנו ישבנו כאן בחדר וקיבלנו בזמנו החלטה יחד עם חבר הכנסת נודלמן שדיברה על הכשלים בקליטת העלייה האתיופית והדבר הזה גרם לזעזוע עמוק במשרד הקליטה, וכשלים זה לא בהכרח כישלון אלא זה אומר שכמה דברים בקונספציה הבסיסית, בדרך בה נקלטים העולים, היא לא נכונה.


אני אומרת את זה בצער ובכאב כי אני חושבת שמדובר באוכלוסייה יוצאת מן הכלל טובה וכאשר משקיעים בה, יש גם תוצאות. ראינו את זה ואנחנו רואים את זה בכל מצב ובכל מקרה.


לכן עשיתם נכון כשאתם דנים בנושא הזה כשתי ועדות ונכון גם שצריך לגעת בנושא של ההכנה לעלייה, ונכון הוא שאלימות מתחילה במקום אחר, ונכון שאלימות היא גם תוצאה של המעבר מתרבות לתרבות, מהתערערות המשפחה, מהתערערות סמכותו של האב, וגם מהתנאים הפיזיים בהם האנשים האלה נאלצים לגור בארץ.


לכן אני חושבת שאם אנחנו רוצים לעשות משהו בעניין הזה, ולא לעבוד טלאי על טלאי, אנחנו צריכים הפעם ללכת טיפה יותר רחוק ולדרוש – למרות שאני יודעת שכבר התקיים דיון בממשלה – שכל המדיניות של המשכנתאות, זאת העלייה היחידה שנותנים לה משכנתא אבל המשכנתא היא כל כך קטנה שהיא מכריחה אנשים ללכת אפריורי ולגור בשכונות עוני, לא מטפלים בהם ואז הם מגיעים לאותה שכונת עוני וקונים דירות שאין בהם לא שירותים ולא אסלה, ואתה מדבר על התנאים הפיזיים וזה קורה כיוון שכך מוכרים להם את הדירות. אז כל היתר הוא פשוט המשך של אותו הסיפור.


אני לא יודעת אם לא היה נכון יותר – ואנחנו קיבלנו החלטות בוועדה – לפזר אותם למקומות יותר חזקים בהם הם גם יכולים להיקלט מבחינת שוק העבודה, שצריך להשקיע בחינוך מקצועי, כי אנשים יושבים שנתיים במרכז קליטה, לומדים עברית, לומדים דת, יוצאים לשוק העבודה בלי שום הכנה. אומרים לי שכן יש הכנה כי מלמדים אותם איך להציג את קורות חייהם. לכן כל הדברים האלה הם מכלול אחד.


יש משרד לקליטת העלייה אבל בסופו של דבר המשרד לקליטת העלייה עושה יותר עבודת מטה ומנסה להיעזר ביתר משרדי הממשלה. אני חושבת שאולי הפתרון היה צריך להיות בכיוון של הקמת רשות לאומית לקליטת עלייה שמאגדת בתוכה את כל הפונקציות בהן צריכים לטפל החל מדיור, דרך חינוך ודרך מציאת מקומות עבודה. 3,000 אנשים סיימו אוניברסיטאות ואין להם מקום עבודה, ומכאן כל התסכולים האלה. שוב, אני לא באה להצדיק אותם אבל אנחנו לא יכולים לדבר על אלימות במשפחה מבלי לראות את הייאוש העמוק בו שרויות המשפחות האלה, ואם לא נטפל בזה היום, אם לא ניתן לזה את כל המשאבים האמיתיים ולא ניתן לאנשים האלה לצמוח ולהתפתח בכוחות עצמם בארץ כפי שהם מסוגלים לעשות, אנחנו נמשיך את העוני, את האומללות ואת הפנייה לסמים, לאלכוהול ולפשע.


אלה דברים שהם במכלול אחד. אני חושבת שכאן צריכה להתקבל החלטה משותפת ואולי לשבת מול מי שצריך בממשלה ולנסות לשנות את הדברים מן היסוד.

אישית אני לא כל כך מאמין בהקמת רשות כי זה אומר להקים עוד מערכת בירוקרטית בזמן שיש לנו את המשרד לקליטת העלייה. בסך הכול היום אנחנו מדברים על היקפי עלייה לא דרמטיים.

יש לך היום 100 אלף אנשים שלא נקלטו כמו שצריך.

נכון, אבל אותן נקודות שנגעת בהן בצדק, כגון הגדלת משכנתאות או הגדלת מענקים, לפי דעתי היום יש את האפשרות ללכת לדברים האלה כי בסופו של דבר גם המספרים הם חלק מהעניין כאשר אתה עושה את המכפלות.


אני מזדהה עם הנקודות. האמת שבכל הנושא הזה של קליטת עלייה עוסקים אנשים שהם משוגעים לדבר ואין היום הרבה אנשים שמשוגעים לדבר בתחום הזה, לצערי. אנחנו נצטרך לעשות מעשה. ההסתייגות היחידה שלי נוגעת לעניין הזה של הרשות כי אני לא מאמין בהקמת מערכים בירוקראטיים נוספים.

אני לא אומרת שזאת חייבת להיות רשות אבל אני חושבת שזאת אחת האופציות. העיקר שהדברים יטופלו כמכלול.


ישבנו כאן בוועדה הזאת ודיברנו על הצורך להוסיף עובדים סוציאליים דווקא לנשוא הזה וקיבלנו תשובות מוזרות. השר אז אמר לנו שיוסיפו אבל העובדים במשרדו לא היו מודעים לכך ואמרו שלא היה ולא נברא. אם אנחנו רוצים להוסיף עובדים סוציאליים בכל עירייה, אם אנחנו רוצים לעזור לעירייה לעזור לעצמה כי לעירייה אין את המשאבים, צריך להיות כאן מכלול של הידברות, מישהו שיוכל להוביל את הנושא הזה בצורה המתאימה. משרד הקליטה אומר שזה לא אצלו אלא זה במשרד הרווחה.

איך שלא מסתכלים על זה, זה הלב של העניין ואני מאמין שדווקא עם השר הרצוג נוכל להזיז דברים. נראה בסיכום הדברים איך אנחנו רוצים לעשות את זה.

תרשו לי להודות לכם על חיבור שתי הוועדות לטפל בנושא כל כך בוער וחשוב. שמענו את ההסברים האנתרופולוגיים מרווית כאשר זה מתחיל באתיופיה וממשיך כאן. ההתייחסות, למרות שהמשפחה כוללת גם ילדים ונערים, הייתי מבקשת שבוועדה הזאת יתקיים דיון בנושא של אלימות נערים בקרב יוצאי אתיופיה. להזכיר לכם, בשבוע שעבר נרצח נער ברחובות וזאת לא פעם ראשונה. יש רצח ואלימות בקרב הנערים ואני מבקשת שזה יהיה על סדר היום בעתיד.

אנחנו נקיים דיון על כך בוועדה.

תודה.

נאמר כאן שאין מספיק עובדים סוציאליים בלשכות הרווחה, עובדים שהם יוצאי אתיופיה שיוכלו לטפל בנושא של אלימות במשפחה. הנושא הזה הוא מאוד חשוב. לעובדים סוציאליים יוצאי אתיופיה יש יתרון עצום על עובדים סוציאליים שהם לא יוצאי אתיופיה למרות שאני מאמינה שכל עובד סוציאלי צריך להיות מסוגל לטפל בכל פונה שמגיע אליו. הרגישות לתרבות היא חשובה מאוד ולכן חייבים להיות יותר עובדים סוציאליים יוצאי אתיופיה. אנחנו עובדים עם משרדי ממשלה באופן מאוד צמוד – גם עם משרד הרווחה וגם עם משרד הקליטה – ואנחנו יודעים שיש עומס רק על עובדים סוציאליים שמקבלים תיקים רבים ולא מספיקים להגיע אל כל אדם הזקוק לסיוע וטיפול.


אני מבקשת לפנות למשרד הרווחה שיש לו רק שניים וחצי תקנים לטיפול בנושא אלימות במשפחה, נתון שאני קצת מתביישת לציין אותו. לפרויקט הלאומי יש לו 10 עובדים סוציאליים ב-10 ישובים והתחייבנו לשלם את משכורתם במשך שנתיים. יש השקעה של המשרד לקליטת העלייה, אבל המשרד הוא לא אחראי לטפל באלימות במשפחה אלא זה תחת משרד הרווחה.


אחד הדברים שגורם לאלימות בקרב המשפחה הוא הרחקה של גברים יוצאי אתיופיה מהבית שלהם. אני לא אומרת שלא צריך להרחיק גבר אלים, גברים אלימים צריכים להיות מורחקים ובמקביל צריך לדאוג להם למקום מגורים. להזכיר לכם, ליהדות אתיופיה כבוד חשוב ביותר, במיוחד למשפחות שהגבר הוא ראש המשפחה, שיש לו את הסמכות ואת הכבוד. ברגע שמוציאים אותו מהבית והוא זרוק ברחוב, ההחלטה הראשונית שלו לעשות את המעשה הגרוע ביותר, לרצוח את האישה ולגמור את החיים שלו. לשופטים אין כלים למדוד את רמת הסיכון של אותו גבר כמו שפיתח משרד הרווחה, כלים לאוכלוסייה אחרת. לשופטים אין את הכלים כדי למדוד את רמת האלימות והסיכון של אותו גבר אתיופי, וזה חייב להיות וזה דחוף ביותר.


הרבה גורמים עוסקים בנושא של העצמת נשים. כל הכבוד. אני כאישה מצדיעה לגורמים שעוסקים בנושא של העצמת נשים, אבל שוכחים שלאישה הזאת יש בבית פרטנר והפרטנר הזה הוא הגבר שמשותף במשק הבית והוא נשאר מאחורנית והוא הרבה אחרי היכולת והמודעות של האישה במדינת ישראל. אני מבקשת היום לשנות פאזה, לבנות תוכניות להעצמת הגברים בקרב יוצאי אתיופיה. אנחנו מרגישים שבלי הגברים הבעיות לא ייפתרו. עובדה, אנחנו יושבים בוועדה החשובה הזאת ואף גבר יוצא אתיופיה לא נמצא כאן להשתתף. סליחה, גבר אחד נמצא. זה לא מספיק וזה לא צריך להיות כך.


תסלחו לי, אני יודעת שאני אומרת דברים לא כל כך נעימים כאשר אני דורשת שייתנו העצמה לגברים ולא רק לנשים. אנחנו מרגישים שאין לנו שותפים להובלת המשפחות היום בגלל שהגברים נמצאים מאחור וזה יגרום נזק בעתיד.


בכל זאת כאן אני מייצגת את הפרויקט הלאומי ואני רוצה לספר לכם מה עושה הפרויקט הלאומי בנושא האלימות במשפחה. אנחנו מודעים לכך שאנחנו לא יכולים להחליף את המדינה את הממשלה, אבל בכל-זאת בשיתוף עם השותפים שלנו בפרויקט הלאומי גייסנו קרוב ל-900 אלף דולר בנושא של הטיפול באלימות במשפחה. הכנו מסמך בן שני עמודים שחילקתי אותו כאן, ותוכלו להתייחס אליו.


קודם כל, חייב להיות שיתוף פעולה בין כל הגורמים. יש שולחן עגול בו אנחנו עובדים עם משרדי הממשלה, עם הג'וינט, עם הסוכנות ועם הארגונים הוולנטאריים. הקמנו עשרה מרכזי גישור מסורתיים, כי בלי זקני העדה ומנהיגות רוחנית החיים שלנו לא יכולים להיות קלים. המרכזים שוהים ב-10 מקומות והם מרכזים לגישור מסורתי. יש 10 עובדים סוציאליים שאנחנו שילבנו במרכזי האלימות במשפחה לתקופה של שנתיים ואני מקווה שתוך שנתיים נקבל תוצאות. העובדים הסוציאליים האלה מקבלים הכשרה באוניברסיטת בר-אילן שלקחה על עצמה להכשיר את העובדים הסוציאליים יוצאי אתיופיה ואנשים נוספים שהם לא יוצאי אתיופיה שמשתתפים גם הם בהכשרה הזאת.
יש תוכניות נוספות שמופעלות, וכבר התחילו להפעיל אותם, בכל נושא הקמת שולחנות עגולים בישובים. בנוסף לזה אנחנו גם אפשרנו הכשרה ופיתוח מודעות במרכזי הקליטה לעולים שמגיעים למדינת ישראל.


כל זה לא מספיק. אם המדינה לא תיקח על זה אחריות, זה לא מספיק. מה שהמדינה עושה, זה לא מספיק. כשאני אומרת לא מספיק, הכול מתחיל ומסתיים במשאבים, בכסף. לא שיעבירו כסף שנותר בקופת המדינה, כסף שלא נוצל, אלא חייב להיות תקצוב בנושא הזה שיוכל להיות לפתרון בהמשך.


שולמית, את מרכזת את הקואליציה של נשים. הקואליציה של הנשים צריכה לכלול גם גברים יוצאי אתיופיה כי נשים לבד לא יכולות לפתור את הבעיה הזאת.


בנוסף לכך, אני מבקשת שחלק של משרדי הממשלה יהיו חברים ביחידה הזאת. יש את הפיקוח לאלימות במשפחה במשרד הרווחה כי אנחנו לא יכולים לקחת אחריות במקום המדינה. צריך לגרום לכך שאנשים יעשו בשיתוף עם משרדי ממשלה אחרים.

לפני חצי שנה באו לוועדת העלייה והקליטה קייסים שביקשו עוד תפקידים. הסבירו לי שקייסים הם אנשים שצריכים לשלב אותם על מנת למנוע את התופעות עליהן אנחנו מדברים. תקציב המדינה מממן יותר מ-50 קייסים ואני שואל מה הם עושים והיכן הם. הם מקבלים משכורת מהמדינה והתפקיד שלהם הוא כמעט בגדר עובד סוציאלי.

לא. הקייסים מהווים מנהיגות רוחנית שעוסקת גם בגישור מסורתי בקרב המשפחות. תפקידם ללמד את העדה להמשך שמירת המסורת של בני העדה. לגבי קבלת המשכורת שלהם, אדוני היושב-ראש, לא כל הקייסים מקבלים משכורת. המדינה החליטה להפלות בין קייסים לקייסים ויש מי שמקבל משכורת ויש מי שמת מרעב. למרות שיש עלינו כפייה להשתמש ברבנים במדינת ישראל, אני אשמח, אבל אני לא רוצה לזרוק את המסורת שלי ואני רוצה לחזק את מסורת המשפחה והילדים שלי, ולכן צריך לתת מקום מכובד לקייסים האלה, דבר שהוא חשוב מאוד.

אבל זה נכון שהם צריכים לעסוק בדברים עליהם אנחנו דנים עכשיו? חיזוק המשפחה ועוד דברים נוספים.

גם.

הקהילה מכירה בסמכות ובתפקיד המשמעותי של הקייסים כמגשרים, כמפשרים, כמעין עובדים סוציאליים בנוסף לשירותי הדת שהם אמורים לתת. בקשתנו היא שיכירו בהם ויעבדו יחד אתם גם המרכזים למניעת אלימות וגם נותני השירות בנושא הזה כמו באור יהודה, שם נעזרים בהם. מה שקורה הוא שהם פועלים לחוד והמרכזים או הרשויות עוסקות לפי החוק ללא שיתוף. אנחנו מבקשים לשלב אותם. הם מקבלים את המשכורת שלהם, הם עוסקים בקהילה וצריך להיעזר בכוח הזה שנקרא קייסים כדי לקבל טיפול יותר יעיל.

זה לא יכול לבוא מלמעלה.

זה צריך לבוא מלמעלה. אנחנו דיברנו על מודל אחד מוצלח, אבל אל תתפסו את המודל הזה ספציפית, כי צריכה להיות החלטה של משרד הקליטה או משרד הרווחה ששולחן עגול שמוקם בנושא הזה צריך לכלול קייס או זקן העדה שמקובל בקהילה.

זה כוח אדיר.

בהחלט.

אני רוצה לפתוח במילה שמהווה תחושת תסכול. אנחנו נמצאים כאן שעה ורבע ושומעים הטפות חוזרות ונשנות, אבל כשמגיע תורנו לדבר, לא תמיד נותנים את הבמה.

למה לא נותנים את הבמה?

אני אומרת את מה שאני חשה כרגע.

מי לא נותן לך את הבמה?

לאחר שעה ורבע של דיון, אני מקבלת את הבמה. התחושה שלי הייתה שעד כה בעצם לא אפשרו לנו לדבר.

תסלחי לי מאוד גברתי, עם כל הכבוד, קיבלת את רשות הדיבור בדיוק כמו כל משתתף אחר. שיקול הדעת בניהול הישיבה הוא שלי. מבחינה עניינית את מייצגת מערכת והגיוני ונכון שאת תגיבי אחרי שהגורמים בשטח מדברים ומתייחסים. כי אחרת למה תגיבי? את תפתחי את הדיון והם ידברו אחריך? עם כל הכבוד. אם את מדברת ב-11:15 או ב-10:15 הרייטינג לא משפיע על תוכן הדברים ולא על המשקל של הדברים. את מדברת וכל מי שנרשם מקבל רשות דיבור.

בדברים שלי אני רוצה לתת איזושהי התייחסות שמבחינתנו היא התייחסות יותר כוללנית וגם מה שאנחנו קוראים מערכתית ומבחינתי מה שאני רוצה לייצג זה את המהלך שמתקיים באופן משותף יחד עם משרד הרווחה ובהובלה משותפת עם משרד הרווחה.


כל הדברים עלו כאן הם דברים שאנחנו יחד עם האנשים כאן שומעים אותם. אנחנו גם לומדים מתוך מחקרים שנעשו עד כאן. אני רוצה לנסות ולהציג מהמקום שלנו כמערכת ממשלתית את תפיסת העבודה שהיא כוללנית. תפיסת העבודה, אם יורשה לי להציג אותה, מתחלקת לכמה חלקים.


אנחנו מדברים על כל מה שקשור לנושא של העלאת מודעות, תהליכי מניעה וסיוע, על פיתוח מודלים לטיפול שהם גם כוללניים מערכתיים וגם פרטניים, אנחנו מדברים על קידום שותפויות, אנחנו מדברים על שיתוף הקהילה ועל תהליכי הכשרה וקידום ידע, ובכל אחד מהדברים האלה אני כן רוצה לומר משפט אחד לגבי מה שמתקיים.


לגבי הנושא של העלאת מודעות. יש איזושהי אמירה חוזרת כאילו לא נעשו דברים וכאילו לא משתמשים במדיה שמגיעה לאוכלוסייה, ואני רוצה לומר שבכל השנה האחרונה נעשה יחד עם המגזין בשפה האמהרית, דרך העיניים שלנו, מגזין בנושא של אלימות במשפחה, שעבד לאורך כל השנה עם תוכניות מלאות וחצאי תוכניות ופינות, כ-200 דקות שידור כאשר כולו הזה יועד להתמודדות עם בעיית האלימות במשפחה על כל הרכיבים שאנחנו זיהינו אותם כרכיבים קריטיים. גם הנושא של הזוגיות באתיופיה, גם מה שקשור למעבר הבין-תרבותי, הכרה של השירותים בין השירותים הפורמאליים ובין השירותים המסורתיים, לאן ניתן לפנות וכולי. כל הדברים האלה עלו תוך באמצעות המגזין. כל התכנים של המגזין נמצאים כרגע בשלב של עיבוד והעלאתו על גבי דיסק שיוכל לשמש אחר כך את כל מי שמקיים קבוצות ועושה פעולה עם העדה ועם הקהילה באופן שוטף ומקצועי.


במקביל למהלך הזה יצאנו עם חומרים שכרגע נמצאים כאן על השולחן. חוברת מידע – לאף אחד אין זכות לפגוע בך. העלון הזה יצא בשש שפות וביניהן גם בשפה האמהרית והוא כרגע מופץ באמצעות המשרד בכל ערוצי ההפצה של המשרד.


במסגרת הנושא של מודלים לטיפול הוקצבו תקציבים על ידי משרד הקליטה. לצערנו כמשרד, במשרד הרווחה לא היו תקציבים לנושא של התמודדות רגישת תרבות עם בעיית האלימות במשפחה בקרב עולים באופן כללי. משרד הקליטה מקצה כבר מזה שנה שלישית תקציב של כמיליון ו-200 אלף שקלים מתקציבו השוטף לצורך הכנסה של עובדים סוציאליים דוברי שפות למרכזים למניעת אלימות במשפחה. לצורך הטיפול בעולי אתיופיה הוכנסו חמש חצאי משרות והנושא הזה מבחינתנו במהלך של קידום שותפויות בין היתר עם הפרויקט הלאומי, התקיים אתם שיח לגבי עיבוי מספר העובדים הסוציאליים וכרגע נכנסו 10 עובדים סוציאליים מתקציבי הפרויקט הלאומי כחלק מהסטינג הכולל. זה לא מספיק אבל מבחינתנו זה חלק של פסיפס של שותפויות.

אותן חצאי משרות שדיברת עליה, מתי הם נכנסו?

בשנת 2004.

הם עובדים בנתניה, בבאר-שבע, בחיפה, באשדוד וחצי משרה נוספת שכרגע העברנו מאשקלון לרחובות.

זה התחיל ב-2007?

זה פועל מ-2005. העובדת הסוציאלית בנתניה שנכנסה מתקציבי הפרויקט קיבלה ביום ראשון האחרון גם את פרס שטיינהרט לנושא טיפול באלימות במשפחה בקרב יוצאי אתיופיה. היא העובדת הסוציאלית המובילה מבחינת הידע בנושא הזה, גברת רונית סלומון שהיא גם הייתה היועצת המקצועית שלנו במגזין שאנחנו קידמנו.


במה שקשור לשיתוף כל הגורמים. אנחנו כן מקיימים כרגע שולחן עגול שכולל את כל הנציגים. אנחנו מנסים במשותף אתם לבדוק מה הם ערוצי העבודה המתאימים והנכונים. אני רוצה לומר שהאלימות בקרב העדה קיימת לא רק לגבי אלה החדשים שמגיעים אלא גם בקרב הוותיקים, כך שאנחנו לא יכולים לראות שדווקא בקרב החדשים יש איזושהי אלימות גבוהה יותר. נכון שתהליכי המעבר והאוכלוסייה שמגיעה כרגע יש לא מעט קשיים אבל לצערי אנחנו רואים אלימות גם בקרב הוותיקים. לשמחתי בשנת 2007 לא היה אפילו מקרה אחד של אלימות במשפחה, של רצח בקרב יוצאות אתיופיה ואנחנו מקווים מאוד שהמהלך הזה גם ימשיך.


במסגרת הקו למניעת אלימות במשפחה של משרד הרווחה, 1-800, יש דוברי שפות ויש לנו דוברת שפה שהיא גם דוברת אמהרית. אחרי כל תוכנית שעשינו במגזין, גדל בצורה משמעותית מספר הפניות שהגיעו לקו הזה בשפה האמהרית, ולפעמים תוך שבוע הגיעו פניות שלא הגיעו במשך שנה שלמה.


אני רוצה לסיים את דבריי במשפט אחד שקשור לנושא של תהליכי ההכשרה. נעשה קורס אחד במשותף עם משרד הרווחה וקורס אחד נוסף נעשה מתקציבי הפרויקט הלאומי יחד עם אוניברסיטת בר-אילן. בנושא של קידום ידע, אני דווקא רוצה להעלות בפני חברי הוועדה נקודה שחשוב לי שתדעו עם מה אנחנו כממשלה מתמודדים בין היתר בכל מה שקשור לנושא של אפשרות שימוש בתקציבים. הבעיה היא שזה לא רק כסף שמוקצה והאם אנחנו יכולים להוציא אותו.


אנחנו רוצים לצאת במחקר איכותני לבדיקת מקרי הרצח שהיו בשנתיים האחרונות, בשנת 2005 ו-2006. הצעת מחקר קיבלנו מדוקטור שלוה וייל שהיא עומדת בראש המחקר האיכותני בנושא של יוצאי אתיופיה ותוך מספר חודשים חשבנו שיהיו לנו המלצות שתהיינה חלק מתוך כל מאגר הידע שנצבר לנושא כדי שזה ייתן לנו יותר כלים להתמודד עם הבעיה בקרב העדה. הבאנו את זה לוועדת המכרזים של המשרד. חשב המשרד סירב לאשר לנו את המחקר ואני אומר מה היו טיעוניו. למרות שהמחקר עמד בחוק חובת המכרזים, העלות שלו הייתה 42 אלף. מדובר כאן בחוקרת שהיא חוקרת מיומנת וייחודית.

הטיעון של החשב שלנו - ואמרתי את זה לחשב עצמו שבכל פורום שאני אגיע, אני אעלה את זה בצורה הכי ברורה – קודם כל, בשביל מה צריך מחקר איכותני כי זה לא מחקר כמותי. זאת אומרת, הוא מתערב גם בשיקולים מקצועיים של חוקרים. דבר שני, הוא אמר שמבחינתו, כיוון שגם החוקרת גוזרת גרנט על המחקר הזה, שנפחית לה את המחיר ל-15 אלף שקלים, או שתשתתף היא בעלות המחקר, כי זה מה שמבחינתו שווה מחקר כזה. לקינוח, מעבר לזה שהוא הטיל ספק אם היא בכלל תעמוד בשעות שהיא נקבע למחקר, הוא אמר שממילא לא נלמד מזה שום דבר כי אנחנו כבר במילא יודעים הכול.

אני אומרת את הדברים האלה כי נכון להיום ועדת המכרזים של המשרד, יושב-ראש הוועדה והיועצת המשפטית, מבחינתם אישרו אבל החשב טרפד את זה והמחקר כרגע לא יוצא לדרך ואין לנו שום דרך לקדום אותו.

אני מעלה בפירוש את הדברים האלה כי הוא נוגע לכל הנושא של משילות שלנו כממשלה. אנחנו יכולים לפתח תפיסת עבודה, יש לנו אנשי מקצוע, אני חושבת שאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים ויכולים לעשות, וגם אם היו לנו תקציבים וצריך עוד תקציבים, אני חושבת שחלק מתוך המהלכים שאנחנו נחשפים מולם בקידום דברים הם מהלכים בלתי אפשריים. נכון להיום המחקר לא יצא לדרך.

משפט אחרון לטובת מה שקורה כרגע מבחינת ועדת השרים לנושא של עולי אתיופיה. יש ועדת שרים שכרגע פועלת בארבע תת-ועדות. אני נוטלת חלק בוועדה הרווחה שמשותפת לרווחה ולמשרד וכאן אני רוצה לומר משפט אחד. עשינו מיפוי על כל התוכניות שכרגע נעשות, תוכניות רווחה באופן כללי בקרב יוצאי אתיופיה ב-22 רשויות. התמהיל של התקציבים שעלה מתוך הפילוח של התוכניות מעלה את התמונה הבאה: 50 אחוזים תקציבי ממשלה, 50 אחוזים תקציבים משולבים של תקציבי ממשלה ועמותות, ורק 5 אחוזים תקציבי עמותות בנפרד. צריך לדייק ולראות מה המקום של תקציבי הממשלה בתמהיל הכולל של התקציבים.

כל עשרת הישובים של עיר ללא אלימות, את הנושא הזה של התמודדות עם אלימות במשפחה בקרב יוצאי העדה ביקשנו שייכנסו כחלק מההבניה של התוכניות היישוביות.

את אמרת שהעובדים הסוציאליים עובדים משנת 2005. יש לי כאן נתונים האומרים שמשנת 2000 עד 2005 היו שתי נרצחות, משנת 2005 ועד שנת 2007 היו 8 נשים שנרצחו וזה קורה בזמן שהעובדים הסוציאליים כבר עובדים.

העובדים הסוציאליים נכנסו לשלושה מקומות.

כך גם לגבי מספר התיקים שנפתחו. כלומר, אנחנו עדיין לא רואים תוצאות.

העובדים היו בשלושה מקומות. כרגע מועסקים בחמישה מקומות מתוך תקציבי משרד הקליטה וכרגע מצטרפים אליהם עשרת העובדים החדשים שנכנסים כרגע מתקציב הפרויקט הלאומי, כך שכל ה-15 הם תחת ראייה כוללת משותפת של משרד הרווחה ומשרד הקליטה.

בסוף הישיבה אני אתייחס לדברים שנאמרו לגבי חשב המשרד.

יושבי-הראש של שתי הוועדות, אני מכיר את הבעיה של אור יהודה כי אני גר באור יהודה ואני מלווה את הקהילה שם יחד עם כמה חברים שלי שהם דווקא מתנדבים בקטע של קליטת יהודי אתיופיה בעיר.


אני חושב שהמקרה המזעזע שקרה שם לפני כשנה, אולי העלה את הסוגיה של האלימות במשפחה בקרב העדה בצורה מאוד מחרידה כי הטרגדיה הייתה שם שהאישה נרצחה והבעל התאבד ואחרי כן הילדים שנותרו זה הדבר הכואב, הילדים הקטנים שעד עכשיו הם ללא אימא ואבא ועדיין אין להם פתרון ראוי.


אני חושב שאני כן יכול להעיד מראייה שלי בשטח איך הקהילה הזאת הגיעה לעיר, עם כל מיני משברים שהיו להם בבתי הספר וכולי, ולזה אני כרגע לא נכנס, אבל הבעיה שאני רואה שם היא בעצם אובדן המנהיגות של ההורים גם בעיני עצמם וגם בעיני הילדים שלהם. אני רואה היום מצב שהילדים הקטנים מסתובבים בעיר ללא כתובת, ללא השגחה סבירה, והם מחפשים להיות מעורים בחיים של העיר מחוץ לבית. הרבה פעמים אתה פוגש ילדים, אפילו בשבת, שזאת שעה בה המשפחות מתכנסות לארוחות שבת, אבל הילדים האלה כבר מסתובבים ברחוב. זה מראה על איזשהו אובדן חיי משפחה שהקהילה נתקלת בו כרגע. הרבה מאוד משברים שנוצרים בבית, אפילו מקרים ששמעתי עליהם, ההורים לא מתקשרים עם הילדים והילדים הקטנים למדו עברית כל כך טוב וחלק מהם אפילו שוכחים אמהרית, עד כדי כך קשה לילדים לתקשר עם ההורים. אני נפגש עם הילדים בכל מיני הזדמנויות והם מדברים עברית מצוין, הם כבר לא מתקשרים עם ההורים, והמשבר הזה שנוצר אצל ההורים שיש להם בעיה של עבודה. הרבה פעמים אני רואה אותם במרכז העיר, שם הם מסתובבים מובטלים ואין להם מה לעשות, וזה דבר נוסף שגורם להם לתסכול.


אחד הדברים החשובים שגיליתי בקהילה שם היא שאם מטפלים בהם דרך הנציגים שלהם, דרך אנשים שמבינים אותם – לא עובדים סוציאליים רק מהרשות המקומית אלא עובדים סוציאליים מתוך הקהילה, וראיתי את הפרויקט המדובר – זה עוזר. הכי חשוב להיות אתם בקשר באמצעים אנשים שמבינים לא רק את השפה אלא גם את המנטאליות ואת הגישה אליהם, ולא לבוא כמישהו שכביכול מסתכל עליהם מלמעלה ומתנשא עליהם. זאת התחושה שהרבה פעמים הם משדרים. הקצר שיש בין הרשויות לבין ההורים במובן של קשר ותקשורת, הקצר הזה מאוד מפריע. בוועדת העלייה והקליטה דנו כמה פעמים במספר העובדים הסוציאליים שצריכים לתת לעולים, במיוחד לעולי אתיופיה, והאם הם הולמים את מספר התושבים באותה עיר. הרבה פעמים יש עובדת סוציאלית אחת או שתיים וזה לא מספיק.


נכון שהכול הוא תקציב, אבל כדי להגיע למניעת אותן בעיות קשות, גם אצל הזוגות וגם אצל הילדים, שאני רואה בזה מכלול אחד כולל, צריך להעסיק עוד יותר ועוד יותר עובדים של בני העדה להם תהיה גישה הרבה יותר נכונה כלפי הקהילה. לא צריך לומר כל הזמן העדפה מתקנת שאנחנו צריכים לתת לעדה בדברים האלה שהבעיות אצלם הן אקוטיות ובולטות.

אותן חמש משרות שדיברת עליהן, מאיישים אותם אנשים שהם מקרב יוצאי העדה?

כן.

שאלה לגברת שרה כהן. מה התחושה שלך לגבי ההיקף שאתם צריכים להתמודד באופן אמיתי עם הנושא?

אני חושבת שהיה נכון שבכל אחד מהמרכזים למניעת אלימות במשפחה או בלשכות לשירותים חברתיים, באותן ערים שהן עתירות עולים – ואנחנו יודעים פחות או יותר את המספר שלהם, שהם כ-22 עד 25 ערים שהן המרכזיות – נכון שתהיה שם פונקציה שתרכז את הנושא של האלימות במשפחה באותו ישוב.

את מתייחסת גם לפרויקט וגם אליכם?

כרגע יש תקציב שניתן באמצעות הפרויקט הלאומי לפרק זמן של שנתיים ואנחנו לא יודעים מה יהיה בתום השנתיים. התקציב הוא תקציב חוץ-ממשלתי והוא בעצם עיבה את מערך המענים שקיים מתוך תפיסה משולבת, כדי לא ליצור ראייה אקלקטית אלא להכניס את זה תחת איזושהי ראייה משותפת כדי שנפיק את המקסימום מפעולה מן הסוג הזה. בנוסף לאותם 15 שעובדים, נכון שיגדל מספר העובדים שעוסקים בתחום של אלימות במשפחה, רצוי שתהיה גם כניסה של עובדים סוציאליים שהם גברים כך שאפשר יהיה גם לעבוד עם הגברים עצמם. זיהינו את דפוסי העבודה עם הגברים כאחד המהלכים היותר חשובים ויותר נחוצים. זה אחד הרכיבים. הנושא של המשך העלאת המודעות, המשך קיום קבוצות עם גברים, המשך הכנסה של אנשי מקצוע. יעל למשל עובדת במחלקה והיא לא עובדת במרכז למניעת אלימות במשפחה. במרכז למניעת אלימות במשפחה באור יהודה אין עובדת סוציאלית דוברת אמהרית. מנהלת המרכז היא חברה בפורום שאנחנו מארגנים, ורדה עשהאל, והיא יועצת לתוכנית שמתקיימת בסוכנות היהודית. זאת אומרת, יש כאן ידע שקיים ומנסים להשתמש בו ככל שניתן כדי לעבות את סך כל העשייה.


בנוסף לעובדים, חשוב תקציבי פעולה בצידם. אחד הדברים שעדיין לא קידמנו לגביו פתרון ראוי הוא הנושא של גברים מורחקי בית. בני העדה שמורחקים בתוקף צו, הרבה פעמים, בשונה ממשפחות ותיקות, אין להם כתובת, אין להם לאן ללכת והרבה פעמים הזעם כאן הוא הרבה יותר רחב וגדול כיוון שהתחושה היא שמוציאים אותו מהבית ששייך לו ואובדן הכבוד מרסק את המשפחה.

אני רוצה להיות אופרטיבית ולראות מה ניתן לעשות עכשיו. אני מתחברת לדברים שאמרה גברת שרה כהן. בימים אלה יוצא לדרך פרויקט של עיר ללא אלימות. ביקשתי לדעת ממארגני הפרויקט הזה האם בכל עיר, מתוך עשר הערים האלה, יש תוכנית שקשורה לתחום אלימות במשפחה והובטח לי שכן. אני לא יודעת כמה מתוכן נוגעת באוכלוסייה האתיופית. לכן אני חושבת שאולי מתוך הישיבה הזאת צריכה להיות פנייה להנהלת הפרויקט לדווח באילו ערים מתוך עשר הערים הללו קורמות עור וגידים תוכניות שקשורות לאוכלוסייה האתיופית.


מאחר שהפרויקט הזה התחיל באילת ומצטרף לעוד עשר ערים, ודווח לנו בישיבה האחרונה שהפרויקט עומד להתרחב לעוד 40 ערים ואחר כך לעוד 100 ערים, אני חושבת שזה הזמן.

מי מוביל את זה?

המשרד לביטחון פנים והתקציבים הם תקציבים ממשלתיים וכסף מאוד גדול של הקרן לידידות. אני חושבת שצריכה להיות קריאה ולהתנות את קיומן של תוכניות כאלה בערים הרלוונטיות כי כמובן לא בכל עיר יש אוכלוסייה אתיופית.


לגבי הרשות לקידום מעמד האישה. פעם בשנה אנחנו עושים קמפיין גדול בחודש נובמבר. כל הפרסומים שלנו שקשורים באלימות במשפחה הם פרסומים בשפה האמהרית וגם הקמפיין השנה היה ברדיו בשפה האמהרית. מתוך מה ששמעתי כאן היום, אני חושבת שאולי חלק גדול מהקמפיין צריך לייחד השנה לאוכלוסייה הזאת עם תקציב אולי יותר גדול מאשר בתחומים האחרים ולהכניס את זה אולי גם לטלוויזיה באמהרית ולהפנות לזה תשומת לב גדולה.


אני מתחברת מאוד לדברים שאמרה ד"ר נגיסט מנגשה לגבי עבודה מול גברים. אני חושבת שעבודה מול גברים לא טוב שתתחיל ברגע שהתופעה כבר קיימת והמשפחה מגיעה אל המשטרה או אל מחלקת הרווחה. הפעולה צריכה להיות קודם וצריכה להיות פעילות הסברה. אני לא יודעת איך אפשר לעשות את זה, אבל אני חושבת שמה שקורה בעדה האתיופית, היינו לצערי בסרט הזה בשנות ה-50 עם העלייה מצפון אפריקה כאשר הסדר ההיררכי במשפחה מתערער, הכול קורס, כבודו של הגבר קורס, ובעצם ככל שהאישה מתקדמת הלאה, לומדת יותר מהר עברית, מסתגלת יותר מהר לחברה, קשורה יותר לרשויות, נגישה יותר לרשויות בגלל הטיפול בילדים, בתי הספר, קופת חולים, רוכשת השכלה יותר ומועצמת יותר בכל מיני פעילויות העצמה על ידי ארגוני הנשים, המרחק בינה לבין הגבר הולך וגדל והתוצאה היא מה שאנחנו רואים. אני חושבת שצריכה להיעשות פעילות ממשלתית גם בקרב גברים לא כאשר התופעה קיימת אלא לפני כן, ואולי אפילו במחנות המעבר.

הנחת היסוד שקיימת אלימות כנגד נשים גם בקרב העדה האתיופית, הכותרת של הישיבה שראיתי היום היא התגברות האלימות, ואני חייבת לומר שמבחינת המספרים אין התגברות באלימות ואני מכניסה את זה לסוגריים, שהמשטרה היא ארגון שקשה להגיע אליו.

ממרכז המידע של הכנסת קיבלנו נתונים אחרים.

אני זאת שמספקת את הנתונים.

ממרכז המידע קיבלנו נתונים אחרים.

את הנתונים הם קיבלו ממני. אגב, לא משנה אם יש התגברות מסוימת או אין, התופעה קיימת, היא ישנה, יש בעיה שצריך לטפל בה.

מספר תיקים בעדה האתיופית, בשנת 2003 ובשנת 2004 יש 284 ו-285 תיקים, ובשנת 2006 זה כבר 406 תיקים. זה נראה לי התגברות. גם האחוז היחסי של זה מכלל התיקים גדל בצורה משמעותית. אני כבר לא נכנס לנושא של מקרי רצח, אבל בכל הפרמטרים הרלוונטיים לפי המחקר הזה יש התגברות.

בשלוש השנים האחרונות אין. המספר המוחלט הוא מספר נמוך יחסית אבל פר אוכלוסייה, וזה מה שאנחנו בודקים וזה מה שחשוב לבדוק, אם האוכלוסייה היא 1.3 אחוזים, פר אוכלוסייה יש כמעט כפול מבחינת הנתח שבאלימות, וזה מה שמשנה.

גם מבחינה יחסית, בשנת 2003 ו-2004 זה 1.7 או 1.8 ובשלושת השנים האחרונות זה מעל ל-2 אחוזים, ובשנת 2006 זה 2.6 אחוזים.

נכון. לשמחתנו מה שאני יכולה לומר – ואני מקווה שכך זה יישאר, ואני מצטערת על כל אישה שנרצחה – שמבחינת העדה האתיופית לא היה וזה משמח מבחינת הדיון כאן, כאשר באופן בולט הנשים שנפלו קורבן לרצח, מבחינת אחוזים, הוא מאוד מאוד בולט. זאת אומרת, בשנת 2005 מדובר ב-33 אחוזים ממקרי הרצח, בשנת 2006 ב-20 אחוזים, וזה הרבה מעבר לנתח שלהם בקרב האוכלוסייה. כלומר, התופעה הזאת קיימת והיא מדאיגה.


מסך כל תיקי הרצח שהגיעו, מה שמאפיין שבחלק גדול מהמקרים למעשה לא היו תלונות קודמות. בשלושת המקרים שהוגשו התלונות, הן טופלו, במקרה אחד הבעל הורשע, במקרה אחד התיק נסגר מחוסר ראיות ובמקרה אחד הוגש כתב אישום והבעל שוחרר להרחקה על ידי בית המשפט. על כל פנים, אין מקרה שלא טופל על ידי המשטרה.


איך המשטרה נערכת. מאחר שאנחנו הנקודה שמתערבת בשעת משבר, כמובן כל המערכות הקודמות צריכות לעשות את שלהן ואני לא אטול חלק בדיון הזה שהוא עשיר ואני מקווה שתהיה לו השלכה מעשית לאחר מכן, על מה צריך לעשות לפני שמגיעים למשטרה. כאשר הם מגיעים למשטרה, קודם כל אנחנו מכשירים ויש שוטרים שהם ייחודיים לנושא הזה - ואדוני כבר יודע ומעורה בנושא - של אלימות בקרב בני זוג. הם מקבלים במסגרת ההכשרה גם את המאפיינים הייחודיים של העדה האתיופית. הם מבצעים הערכת סיכון שזאת הערכת מסוכנות מקצועית כאשר למעשה הערכת המסוכנות המקצועית משותפת לכלל המשרדים והיא נבנתה על סמך מסקנות ועדת בן-שלום בשנת 1998, וכאשר אנחנו מדברים על הערכת סיכון, אנחנו כולנו במשרדים מדברים היום בשפה אחת. כל כלי הוא כלי שאולי הוא מיוחד לארגון שלו, אבל אנחנו מדברים בשפה אחת והתשתית היא תשתית אחת של אותו כלי להערכת סיכון.


אנחנו באופן מובנה גם עובדים מול המרכזים למניעת אלימות וב-11 תחנות מתקיים פרויקט של עובד סוציאלי בתוך המרכז. כמובן שברגע שיש אוריינטציה של המרכז למניעת אלימות, וככל שיהיו יותר מרכזים למניעת אלימות שיש בהם אוריינטציה וטיפול שהוא טיפול באמת ייחודי לנושא של העדה האתיופית, אני חושבת שיעידו כאן כולם שהמשטרה מאוד משתפת פעולה ואנחנו עובדים ביד אחת. אנחנו מאוד מחמירים גם בנושא של אכיפת החוק, זה נכון, אבל מצד שני, ברגע שיש מולנו פרטנר שהוא פרטנר שמטפל מבחינה רווחתית, כל זוג שמגיע אלינו למעשה אנחנו קושרים אותו למרכז למניעת אלימות,וברגע שיש מהצד השני את המענה, שהוא מאפיין של אותה תופעה, כמובן הטיפול הוא טיפול מיטבי. גם אני כמשטרה מצטרפת לבקשה שבכל מקום שיש ריכוז של אוכלוסייה אתיופית, שיהיו עובדים סוציאליים שיטפלו בנושא, כי אז הטיפול המיטבי הוא אותו שילוב מערכות כמו שיש דוגמאות בערים אחרות שם קיים הטיפול המיטבי בין המשטרה לבין הגורם הטיפולי. בסופו של דבר מי שיוצא מורווח, זאת המשפחה כשלעצמה.


אנחנו למעשה משתפים פעולה גם עם כל הפורומים. לא פעם היה לנו קשה כי יש פורומים שונים, אבל היום ריכזנו את העבודה מול הפורומים השונים של יוצאי העדה ואנחנו כמובן גם בקשר עם משרד הקליטה ועם משרד הרווחה לגבי קידום הפרויקטים והכשרות של שוטרים לגבי המאפיינים של העדה האתיופית.

כמה חוקרים יש לכם שהם יוצאי אתיופיה?

אני לא יכולה לומר לך, אבל אני יודעת שבקרב 400 חוקרים יש שניים שהם יוצאי אתיופיה. בזמנו היה דיון – לא פעם אני משתתפת בכינוסים שונים לגבי העדה האתיופית – ואמרתי דבר שאני מוכנה לומר אותו גם כאן, שבנושא הזה מאוד חשוב הנושא הזה של הרגישות התרבותית והשפה, כמובן בנושא של אלימות במשפחה אבל כל דבר אחר ואני מצטרפת לקריאתך.

אני רואה שעולה כאן שוב הנושא, כמו בדיונים רבים של הוועדה הזאת ושל ועדות אחרות, ואנחנו עוד פעם מדברים על הנושא של יחסי המדינה והמגזר השלישי, המשילות של הממשלה והמגזר השלישי, וצר לי לומר, אבל היכן שיש ואקום, גורמים אחרים נכנסים, ואיפה שיש ואקום, נכנסות העמותות והקרנות. הייתי שמחה לסגור מחר את מרכזי הסיוע אם הייתי יודעת שיש מענה הולם מהמדינה לציבור הרחב הזה.


חשוב לי לציין שמרכזי הסיוע מפעילים קו באמהרית עבור נפגעות תקיפה מינית.

ממתי?

משנת 2004. אנחנו בפירוש מתקשות לגייס מתנדבות שישבו בקו הזה ויאיישו אותו, גם בגלל שיש קשיים קיומיים ותפקודיים של נשים שעובדות ויש להן קשיים להתפרנס ולא מוצאות את הזמן להתנדב אצלנו. בקווים האחרים אין לנו קושי לאייש אותם.


חשוב לציין עוד נושא אחד. קיבלנו לקו שלנו כמה פניות מנשים יוצאות אתיופיה בנושא תקיפה ואלימות מינית במחנות המעבר על ידי אנשים בכירים בקהילה ודובר על משפחות שנאלצו למכור את הבנות שלהן בתמורה לקבלת אשרות כניסה לארץ וכל זה קורה בידיעה והשתקה מאוד גדולה של הסוכנות היהודית. גם נציגי הסוכנות היהודית שהיו שם וידעו מה קורה.

יש לך משהו מתועד על זה?

בפירוש.

תעבירי לי.

יצא סרט דקומנטרי שמתעד את הדבר הזה שנקרא קוד שתיקה, והוא מספר סיפורים של חלק מהנשים האלו. אני אעבור אליך את החומר.

אני מבקש שתעבירי אלי את החומר כדי שאוכל לפנות ליושב-ראש הסוכנות.

יש אמרה שאני לא כל כך מסכים אתה, שהמדינה אוהבת לקלוט עלייה אבל לא אוהבת עולים. העולים החדשים – ואני אתמקד יותר בהם – רוב הדיון עסק בהתמודדות אחרי שכבר קרתה צורה של אלימות וניסיון לאכיפה, אבל לא עסקו לעומק במניעה מלכתחילה. הנושא הספציפי שאני רוצה לעסוק בו הוא שהעולים החדשים שמגיעים למרכזי הקליטה מקבלים הכשרות בשפה העברית והכשרה בלימודי יהדות. אחת ההכשרות שחסרה היא הכשרה תעסוקתית. הם לא עוברים שום הכשרה.

במרכזי הקליטה.

במרכזי הקליטה. הם לא עוברים לימודי מקצוע מסוים, בין אם זה גינון או משהו שלא צריך תואר אוניברסיטאי בשבילו. הם מגיעים לדיור הקבע, נוצרת שם אבטלה מאוד גדולה ושעמום, ולצערי חלק מהאבטלה יכולה לגרום לפשע. זה דבר שאפשר למנוע מלכתחילה אם במרכזי הקליטה עצמם יעסקו בהכשרה תעסוקתית. אפשר לצמצם את נושא האלימות כאשר אותו בעל או גבר יהיה עסוק, או אותה אישה תהיה עסוקה, ולא יהיה עימות ביניהם ולא יגיעו לידי אלימות.

מערכת החינוך עוסקת בעיקרה עם התלמידים ועם התלמידות ואני רוצה לציין שכל התוכניות המגדריות שאנחנו עושים במערכת החינוך מופנות לבנים ולבנות. הייחוד בכך הוא שאנחנו מפרידים בין הבנים לבנות. כלומר, נותנים כלים אחרים לבנות, מצד אחד העצמה, ולבנים חיזוק במקום שאפשר להיות גבר, וגבר כמו שאתה רוצה להיות, בלי להיות אלים, בלי להיות מצ'ואיסט, בלי כל הגינונים שאנחנו מכירים בחברה הישראלית בכלל.


לגבי העדה האתיופית. בדרך כלל אנחנו עובדים במסגרת הכיתה, אבל בעיקר ביישובים שם יש ריכוזים גבוהים. למשל, יש לנו תוכנית עירונית בקריית מלאכי, בקריית גת, ברמלה, בלוד, בחולון. כמו כן אנחנו עובדים במסגרות חינוך שלצערי הרב רוב התלמידות והתלמידים הם מהעדה האתיופית כמו נעמ"ת, כמו מפתן. התוכניות מורכבות מדידקטיקות שונות, מה לעשות כשהם חלק מציבור כולל של ותיקים, של עולים חדשים ממדינות שונות, ותוכניות שונות שהן כמעט רק ריכוז של העדה האתיופית.


ברור שזה כנראה לא מספיק, אבל זה הרבה משום שהתלמידות והתלמידים הם המתווכים בין המשפחות לבין הממסד, הם המתווכים בין החברה הישראלית לבין מה שהם מביאים מהבית, והמשובים שאנחנו מקבלים בסיומן של התוכניות מדברים על יצירת מודעות הרבה יותר גבוהה של ההורים במה שהם עושים, כולל שאנחנו כימי שיא מביאים את ההורים לבתי הספר ועושים אתם את הפעולות שיא שזה בשיתוף פעולה עם ההורים. כלומר, לפתוח את הצוהר של האפשרות האחרת בדינאמיקות שבין נשים לגברים.

אני דווקא רציתי להתמקד בנושא הקליטה כי קל מאוד לומר שקולטים אתיופים כאשר בהתחלה עושים את הטעויות כאשר משרד הקליטה מחלק סל קליטה והסוכנות היהודית מחלקת שמות, את השם באמהרית מחליפים לשם עברי וכאן מתחילה הבעיה. יש 11 ארגוני נשים שמתמקדים בנושאים שונים ואחד מהם הוא העמותה שלי שהיא שונה מהארגונים האחרים כי הוא מתמקד בהעצמת גברים.


כולם מדברים בצורה כזאת כאילו האוכלוסייה האתיופית שווה כסף. אני מרגישה כאילו אנחנו יוצאים מכלל הקהילה, כי אומרים שהאתיופי לא מטופל בגלל שאין תקציב. איפה המדינה? איפה אנחנו. מי קולט אותנו? כל החיים שלנו אנחנו צריכים לגייס משאבים. בהרצאה שהשתתפתי בה שמעתי שיש גבר ישראלי שיוצא מהבית והוא נהנה ומרגיש חופשי אבל גבר אתיופי יוצא מהבית עם המטען והוא גם חוזר עם המטען. הייתי מציעה שגבר שיוצא מהבית, יקבל טיפול, כי הוא יוצא עם הכעס והתסכולים וחוזר אתם לבית, ואז יכול להתרחש רצח כמו שכבר ראינו.


כל האנשים שדיברו אמרו שמטפלים, ואני לא אומרת שלא מטפלים, אבל יכול להיות שהדרך היא לא מוצלחת. הם צריכים ללמוד מאתנו, מהקהילה. אני מאוד מברכת את הפרויקט שהוא כן שותף לזה ובחר 10 עובדים סוציאליים ושם אותם בעשרה ישובים, אבל זה לא מספיק. הייתי מאוד רוצה לשמוע שהמדינה מקצה עוד עובדים סוציאליים ותממן אותם ולא בחצי משרה.

אני מייצגת כאן את האגודה הישראלית לתכנון משפחה. רציתי להזמין את הציבור הרחב לראות את פעילות האגודה בקרב העדה האתיופית. אנחנו מכשירים מנחים בני העדה האתיופית, ואני לא מדברת רק על עובדים סוציאליים, משום שאנחנו מאמינים בהכשרה רחבה יותר, גם של אנשים מתחום החינוך, הבריאות והעבודה הסוציאלית. כל מי שפונה אלינו בעניין – דיברה קודם טל על נושא תקיפות המיניות – האגודה פועלת בתחום של הבריאות המינית, המיניות והתקשורת הזוגית בתא המשפחתי. הפעילות שלנו מתחילה כבר במרכזי הקליטה ואנחנו עסוקים היום בפרויקט מאוד גדול עם השותפים שיושבים כאן לשמאלי. נעשית עבודה עם העולים במרכזי הקליטה. צוין כבר הנושא של איכות הזמן.


אצלנו באגודה יש פניות רבות של בני העדה שפונים להכשרה. אנחנו נמצאים בגיוס משאבים עצמאי ומתקשים מאוד כרגע לפתוח את הקורסים האלה לבני הקהילה האתיופית. אני מאמינה שאם נצליח לגייס את המשאבים האלה, יוכל ציבור גדול של אנשים להיכנס לתוך הקהילה הזאת ולעשות עבודה מאוד משמעותית.

אני מתנצל. בשעה 1:00 מתחילה באולם ישיבה אחרת בהשתתפות השר איתן ולכן אנחנו חייבים לסיים. אם לא זה היה המצב, הייתי מאריך את הישיבה.


אני רוצה קודם כל להודות, בראש ובראשונה, לנציגי כל הארגונים, גם של העדה, של הנשים, של ארגונים אחרים, ושוב לשולמית ולחברי מיכאל נודלמן על כינוס הישיבה.


אני רוצה לומר כמה דברים לסיכום. זאת אחת הישיבות שאתה יוצא מאוד טעון עם היקף הבעיות כפי שהוצגו כאן. נכנסנו דרך הנושא של אלימות נגד נשים בעדה והתרחבנו באופן טבעי כי אי אפשר לנתק בין הדברים, לבעיות מאוד רחבות שנוגעות לקליטת העלייה של העדה.


אני רוצה שנעשה מספר דברים באופן מיידי, לפני שאנחנו חושבים לכנס עוד ישיבה עם שני השרים, וביניהם את הדברים הבאים:


עלה הנושא של אותו מחקר וחשב משרד הקליטה. אני רוצה לפנות למנכ"ל המשרד לקליטת העלייה, לארז חלפון, במכתב עם הנושא הזה.


בכל הנושא של הצרכים לגבי עובדים סוציאליים, אני אפנה לשר הרווחה תוך הצגת המשמעויות.


בנושא שהעלה אבי, אפנה לשר הקליטה כאשר מדובר בנושא של היעדר הכשרה תעסוקתית במרכזי הקליטה.


מרית, אם תוכלי לקחת על עצמך את הנושא שהצגת, שילוב הנושא בפרויקט של עיר ללא אלימות.

לגבי הגברת השידורים בשפה האמהרית, אני לא יודע מי השר הממונה אחרי שהשר כבל התפטר, אבל אולי נפנה למנכ"ל רשות השידור בעניין הזה.

יש נושא יותר רחב שנצטרך לראות איך אנחנו עושים אותו. הוא יותר מורכב ונתייעץ לגביו ואני מתכוון להגדלת משכנתאות/ מענקים, נושא שעלה כאן.

נושא של מדיניות פיזור הקליטה, נושא שצריך לטפל בו מול השר לקליטת העלייה.

באופן כללי למדתי כאן עוד דבר והוא הידוק הקשר בין גורמי הקהילה לבין הגורמים הממלכתיים. לפי דעתי, למרות מה שנאמר, זה דבר שהוא מתחייב כי יש פה גם נושא של שוני תרבותי, של יכולת להבין את הנושא הזה.

הועלה פה גם נושא של הרחקה מהבית. אם אני יכול להציע לבית המשפט פתרון אלטרנטיבי, זה קצת קשה לי לעשות מהמקום בו אני נמצא, אבל צריכה להיות ערנות לנושא. האם הדבר הזה קיים במערכת המשפט? האם בית המשפט מגיע לתוצאה של מגורים חלופיים למורחק?

לא.

אני מאמין שזה נושא שבאופן אוטנטי הוא בעיה שחייבים לתת לה מענה, אבל אני לא יכול לומר שברגע זה אני יודע מה המענה הזה.


אם אני יכול בסוגריים להעיר הערה, אחרי שראיתי את זה למשל בהוסטל מפתחות בראשון לציון, כל נושא אלימות נגד נשים סובל מאי-הטיפול בגברים. אגב, זה קורה לא רק בארץ אלא בכל העולם. אולי נדבר על זה עם שר הרווחה. לפי דעתי המדינה צריכה להתחיל לחשוב באפיק הזה. כאמור, אני אדבר על זה עם שר הרווחה.

בכל אופן, אני אנסה בין בפגישות ובין במכתבים להציג את כל הנקודות האלה מול הרשות המבצעת ונראה כיצד אנחנו מתקדמים. לא הייתי רוצה להגיע לישיבה נוספת בלי ששום דבר השתנה.

שוב, אני מודה לכולכם.

הישיבה ננעלה בשעה 13:00ד