כנסת פתוחה

PAGE
23
ועדת משנה לקליטת ילדים, נוער וצעירים עולים במערכת החינוך

11.1.2007


הכנסת השבע עשרה





נוסח לא מתוקן
מושב שני

פרוטוקול מס' 21

מסיור ועדת המשנה של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

לקליטת ילדים נוער וצעירים עולים במערכת החינוך
יום חמישי, כא' בטבת התשס"ז (11 בינואר 2007), שעה 10:00

1.פגישה עם הנהלת אולפן ביה"ס העירוני העל יסודי בשכונת בקעה

ביקור בכיתות ושיחה עם התלמידים

2. פגישה עם הנהלת האולפן העירוני יסודי הממוקם בביה"ס

הממלכתי "ארגנטינה", ביקור בכיתות ושיחה עם התלמידים

חברי הוועדה: היו"ר זאב אלקין

ראובן ריבלין

יוסף שגל

עמיהוד בהט

חיים רבינוביץ

בלה אורן

עמנואל שיבר

ניצה אנגל

תירצה יהודה

לביא ישר

יעקב מינץ

בוריס חנוכה

דויד וקיבה

אלנה דינר

חני אתר

רחל גרבר

יצחק כץ

יעל שלום

דנה גורדון

חבר המתרגמים בע"מ

פגישה עם הנהלת אולפן ביה"ס העירוני העל יסודי בשכונת בקעה

ביקור בכיתות ושיחה עם התלמידים

שמי חבר הכנסת זאב אלקין, אני יושב ראש ועדת משנה לילדים ונוער עולה. זה סיור ראשון שלנו בנושא של האולפנים, זה נושא שעסקנו בו בהרחבה במשך חצי השנה האחרונה, ויחד עם משרד החינוך אנחנו מנסים להוביל את הכיוון דווקא שהאולפן הזה מייצג, של מעבר לאולפנים עירוניים, גם חטיבות ביניים תיכון וגם ביסודי, וזה יהיה החלק השני של הביקור שלנו. אני אציג את שני חבריי, חבר הכנסת ראובן ריבלין שלא צריכים להציג אותו, וחבר הכנסת יוסף שגל, ויכול להיות שבהמשך עוד אחד מהחברים יצטרף אלינו. אודי בהט, אותו לכם לא צריך להציג, גם לנו, הוא מלווה אותנו מאז הקמתנו, האבא והאמא של הוועדה. עכשיו נעבור לחברים האחרים.


אני מבין לפי התכנית שלפניי שאנחנו עוד מעט נעשה סיור בכיתות עצמן, אם הדברים לא ישתנו. אז מה שאנחנו נבקש אולי לפני זה, תציגו כמה מלים על האולפן, מה ההיסטוריה שלו ואיזה סוג ילדים נקלטים.

אני אציג את האולפן, ברשותכם, ויש לנו עוד איזו הפתעה קטנה שלא רשומה לכם בתכנית, יש לנו מקהלה של האולפן, שהם מאוד מתרגשים ורוצים להופיע בשני שירים, אז גם זה נקדיש חמש דקות. אני אקצר בדברים.


האולפן שלנו הוא באמת אולפן מחטיבת ביניים ומתיכון, מגיל שתים עשרה עד גיל שמונה עשרה. לפי מה שידוע לנו מבנה כזה של אולפן ואופי כזה של אולפן הוא אחד ויחיד בכל המדינה, הוא כאן בירושלים. האולפן כבר קיים כשלושים שנה במתכונת הזו. הילדים שמגיעים הם ילדים שמגיעים בעצם מכל הקבוצות. אנחנו מקבלים כל ילד שזקוק ללימודי עברית. נאמר ככה, הוא נוחת מהמטוס, נרשם במשרד הקליטה או ברשויות השונות ומגיע אלינו ללימוד העברית. יש לנו פה שבע רמות של עברית, הילדים עוברים מבחן מיון ולפי הרמה שלהם משתלבים באחת מהכיתות באחת מהרמות המוצעות להם כאן. אנחנו במשך כל השנה מקבלים ילדים. זה לא שהאולפן מתחיל בספטמבר ונגמר בחודש יוני, אלא כל זמן, במשך כל השנה, כל עוד מגיעים ילדים עולים הם מתקבלים לכאן באולפן, בכל שלב של השנה. לא חשוב אם יש לנו כיתה שנפתחת, אין לנו כיתה שנפתחת, אנחנו מקבלים, מלמדים מקסימום באופן אינדבידואלי כדי לחזק את הילד להיכנס לכיתה מתאימה. בצורה כזאת הילד משתלב.

כמה ילדים בו זמנית יש?

כרגע יש לנו שמונים ושלושה ילדים.

יש אפשרות לתת טיפול אישי לשמונים ושלושה ילדים?

טיפול אישי לוחץ, כן.

כמה מורים יש פה?

מורים שנים עשר בצוות. יש לנו שבע כיתות. שש כיתות פלוס אחת שנקראת כיתת קלט. הכיתות מחולקות לפי רמות ולא לפי גיל. ילד לומד כאן במשך בין שלושה חודשים לשישה חודשים. כלומר אם הוא מתחיל מאלף בית כמו שאנחנו קוראים לזה אז הוא לומד בסביבות חמישה עד שלושה חודשים.

יש מספר רמות אני מבין, וזה הגיוני לחלוטין. ברמה הפחות מתקדמת מבחינת השפה העברית יש יותר מורים?

לא, זה לא עובד בדיוק כך.

נו אז איך זה יכול להיות טיפול אישי? פה לפני חמישים ושבע שנים הגיעו האנשים מתימן, והם ישבו פה באוהלים, ואנחנו ילדי בתי הספר באנו ולימדנו אותם אחד על אחד. זה היה מבצע לאומי של היישוב הישן בארץ ישראל, ואנחנו אחד על אחד. בא זאב אלקין, אני הייתי החונך שלו והיינו יושבים אחד מול אחד. עכשיו כיתות זה דבר חשוב ואנחנו היום הרבה יותר מתקדמים, אבל את אומרת לי שנים עשר מורים מדריכים.

אני אסביר שוב. הכיתות מחולקות לשבע רמות. הילד מגיע, הוא עובר מבחן מיון. אם הוא מתאים לאחת הרמות הוא נכנס לאחת הרמות, אז הוא כבר משתלב בכיתה ברמה המתאימה לו. התחלנו עם חמישה עשר ילדים. יש לנו באולפן, ילדים שמגיעים ולא יכולים להשתלב בכיתה קיימת אז הם מקבלים את הטיפול האישי מה שנקרא אחד על אחד. כרגע יש לנו באולפן, לפי החלוקה שלנו, חמישה עשר ילדים מצרפת, שלושים ושמונה ילדים דוברי אנגלית, זאת אומרת הם רובם מארצות הברית, יש אחד מאנגליה ושניים מקנדה. יש דוברי ספרדית שמונה ילדים, רוסית תשעה ילדים, וכל הילדים האחרים מברזיל, רומניה, שבדיה, שלושה עשר ילדים.

יש הבדל בעבודה עם ילדים מתרבויות שונות?

אותו דבר. הם מגיעים מתרבות של למידה, אז אין לנו בעיה.

:

ומה ההכשרה של המורים?

רוב המורים אצלנו, קודם כל כולם בעלי ניסיון ומאוד מקצועיים בהוראת השפה העברית כשפה שנייה. חוץ מזה כל המורות כמובן בעלות תואר BA ורובן גם בעלות תואר MA.

הן עברו איזו שהיא הכשרה מיוחדת להוראת עברית?

כן, כולם. אבל כמובן שיש כאלה שהן בעלות הרבה יותר ניסיון משום שהן עובדות הרבה יותר שנים.

הילד יוצא מכאן לבית ספר רגיל באיזה שלב? יש איזה שהוא מבחן שבעקבותיו אתם מוציאים את הילד או שאם נגמרים חמישה חודשים לא משנה כמה ידע הוא יוצא,

ממש לא. אנחנו מכינים אותו לבית הספר, זו המטרה. הוא לא לומד רק עברית. לקראת סוף הלימודים שלו באולפן, בחודשים האחרונים, הוא כבר לומד היסטוריה וגיאוגרפיה ואזרחות ותנ"ך. הכוונה היא להכין אותו בעצם להתמודד עם טקסטים וחומרים ונושאים שונים בבתי הספר שאליהם הוא מגיע. וכמובן יש יהדות באמצע וחגים באמצע, חוץ מזה שיש לנו תכנית חברתית מאוד מאוד רצינית. יש לנו טיולים, אנחנו מבקרים במוזיאונים, אנחנו מבקרים בכנסת בביקור חובה לכל ילד למשל, כי מלמדים אזרחות. אנחנו בעיקר מדגישים כמובן, חוץ מלימוד השפה, אנחנו מדגישים לימודי מורשת ויהדות ולימודי ישראל.

אז שוב, יש תחנה שאתם אומרים הילד הגיע לרמה מסויימת של עברית, משחררים אותו לבית ספר?

כן. זה קורה אחרי, אם הוא התחיל מהתחלה בעצם כמו שאמרתי חמישה שישה חודשים, הוא כבר למד את המקצועות, אנחנו רואים שהוא מספיק מוכן לבית הספר אנחנו משחררים אותו כבר לבית הספר. היום בבוקר היתה לי אמא שביקשה שהילדה תישאר עוד חודש.

מה קורה אם ילד שמגיע בחודש מרץ או אפריל והבית ספר נמצא באמצע תכנית לימודים, ובכל זאת, אני מבין מתמטיקה, אני מבין אנגלית, כל הילדים יכולים להשתלב מייד כי זה דברים בינלאומיים, אבל יש גם, יש מקצועות מאוד מיוחדים לבתי הספר בישראל,

רוב הילדים שמשתבצים משתבצים לבתי ספר שהם מה שנקרא קולטי עלייה, קולטים יותר ילדים עולים, אז הם כבר ערוכים שם, יש להם גם עזרה לילדים. חוץ מזה שהילד, כמו שאני תמיד מציגה את זה, הילד כשהוא מסיים אולפן הוא מסוגל לשבת בכיתה ישראלית ולהבין בין שבעים וחמישה לשמונים אחוז ממה שנאמר בכיתה, ממה שהמורה אומרת.

זה המשמעות של הדגם הזה, בשונה מדגם רגיל, שילד נכנס לכיתה כשהוא מסוגל להבין חמישה אחוז, ואז הוא צריך להתמודד, בדגם הזה הוא בא כבר מצוייד.

ואז, אני רוצה לומר כמה דברים, ילדים שמשלמים אולפן אחוז הנשירה הוא אפסי כמעט. אנחנו יודעים כי אנחנו עוקבים אחרי הילדים בבית הספר.

הסטטיסטיקה הכללית היא לא מעודדת.

אבל באולפן המצב שונה. האולפן מעודד בנושא הזה.

את אומרת שהאולפן הזה, בשיטה שאנחנו עוד לא ראינו אבל בגישה שלו ללימוד היא יוצרת גם כן את האינטגרציה בתוך המערכת, זאת אומרת הכנה להשתלבות בתוך המערכת,

מה שהם אומרים, אם זה נכון סטטיסטית, זה שווה בדיקה. אנחנו נוכל ללמוד את הנתונים האלה מכם,

ילדים שבאים מוכנים יותר לתוך החברה של בית ספר, פה הם נמצאים בחממה, ועכשיו באים לבית הספר והם מוכנים יותר, ואין להם גם את המשבר של הנחיתה וגם משבר של לימוד שפה וחברה חדשה, כשהם באים מוכנים יותר,

כל הדברים האלה אנחנו בקיאים בהם, בבעיות שלהם אנחנו בקיאים, בפתרונות אנחנו לא בקיאים ואנחנו מאוד מודאגים. אנחנו, זה לא הוועדה, עם ישראל מאוד מודאג שחמישים ושישה אחוז מבקשים לרדת מהארץ בחזרה בגלל שהם לא יכולים להשיג הישגים בלימודים. אלה הם הנתונים שקיבלנו רק השבוע.

אני רוצה גם להציג עוד נקודה. מאידך בעצם, למשל בתקופה הזאת, בחודש הזה אנחנו מקבלים הרבה מאוד ילדים שהתחילו בבית הספר כי ההורים חשבו שבית הספר יותר טוב שהילדים ישתלבו קודם בבית הספר, מבחינה חברתית, בעיקר אלה באמת הורים שמגיעים מארצות הברית או מצרפת שחושבים שזה מה שטוב לילד, והם עכשיו נפלטים מבתי הספר ומגיעים הנה כי בעצם הילדים לא הצליחו להשתלב כמו שצריך בבתי הספר.

פעם פיזית ישבתם לא כאן, נכון?

נכון, היינו בכ"ט בנובמבר והיינו בבית קנדה, לפני שנים רבות,

פשוט אחותי פעם עברה בדיוק את המסלול שאת מתארת. היא התחילה בפלך ואז החליטה ללכת לאולפן, היתה באולפן ואז חזרה לפלך.

כן, זה מה שקורה עכשיו, והילדים פשוט נפלטים מבתי הספר. עכשיו עוד נקודה אחת, יש ילדים שכשהם מרגישים מוכנים לבתי הספר אנחנו מתחילים את התהליך של הכניסה לבית הספר בהדרגה. אז יום אחד הם נמצאים בבית הספר וחמישה ימים באולפן. כשהם מגיעים לרמה מסוימת. אז ההשתלבות בבית הספר היא די הדרגתית.

ואיך פותרים את בעיית ההסעות?

הם באים לבד. הם כבר ילדים גדולים. דרך אגב מגיעים ילדים גם לא ירושלמים. מגיעים ילדים ממעלה אדומים, מבית שמש, מגוש עציון, יש לנו ילדים מנוה צוף, מגיעים מליד עופרה, אלה ילדים שעושים מאמץ ומגיעים. מכוכב יעקב אתמול קיבלנו שני ילדים, מגיעים ממרחקים, יש לנו ילד דרך אגב שקיבלנו אותו מבית נטופה בגליל. הוא בא לגור פה עם המשפחה בשביל לעשות פה אולפן.


יש לנו מגשרת שהיא מטעם משרד הקליטה, ויש לנו את נציגת מנח"י שמגיעה אלינו, וזה די עוזר לנו, אם כי אנחנו עדיין זקוקים לכוח בנושא של פסיכולוגים, יועצים וכדומה.

יש דוגמאות שהיתה בעיה עם ילד וכניסה של עובד סוציאלי עשה משהו?

בוודאי. האמת היא שזה הפן הנוסף שלנו. אנחנו בעצם, חוץ מהנקודה הזו שאנחנו בעצם אולפן ללימוד השפה העברית אנחנו מגדירים את עצמנו כחממה, כמקום מאוד משפחתי, חם וסגור, שהילדים יכולים להיכנס הנה ולהרגיש מאוד חופשיים כאן.

גבירתי המנהלת, המיון הוא לפי הידע בעברית, נכון? זאת אומרת יכול להיות ילד בן שמונה,

הם בעיקר בגילאי חטיבת הביניים.

אני רק אחזור לשאלה של נתונים סטטיסטיים של נשירה ממנח"י, האינטואיציה שלנו היתה בדיוק כזאת. אנחנו מתחילת דרכנו כוועדת משנה ניסינו ללחוץ ולדחוף לכיוון הזה של האולפנים. ולכן אם תוכלו להעביר אלינו את הנתונים כמה שאפשר אחורה של המעקב של הנשירה אנחנו מאוד מאוד נשמח. זה מאוד יעזור לנו בדו שיח עם כל הנוגעים בדבר, לאיזה שהוא אישוש לאינטואיציה,

איך האולפן הזה ממומן?

צריך להגיד ככה, האולפן הזה הוא שונה בתכלית מכל מסגרת אולפנית אחרת במדינת ישראל. ואני גם לא בדיוק בקיא בהיסטוריה,

אני שואל למה אי אפשר להקים אולפנים כאלה בכל הארץ?

האולפן הזה הוא תקנה תקציבית בתקציב משרד החינוך. הוא לא דומה לשום דבר שהוא אוסף של שעות עולים. הוא אולפן מרכזי על יסודי ירושלים, כך הוא נקרא.

זו תקנה תקציבית מיוחדת של האולפן הזה,

נכון, וקיבלתי אותו בירושה עשרים שנה אחורה אני חושב.

בעד שמונים ושלושה ילדים תקנה תקציבית מיוחדת, זכיתם.

התקן הוא בסביבות מאה ועשרה. זכתה ירושלים, בהחלט.

זה יוצא דופן לחלוטין,

בודאי. כל מקום אחר זה אוסף של שעות העזר של התלמידים,

הרבה פעמים מביאים אותי לכיתה של גאונים ואחר כך אומרים לי זה החינוך בישראל. אני יוצא החוצה ואני אומר תשמעו, כנראה שאני מטומטם. זאת אומרת זאת חממה,

אודי השאלה, מבחינת גובה המימון, עזוב תקנה מיוחדת או לא, להשוות את זה למקומות נוספים, ויש כמה מקומות בארץ שעדיין שרדו או הוקמו אולפנים עירוניים כאלה לחטיבת ביניים או תיכון, המימון זה שמיים וארץ?

לא שמיים וארץ אבל הרבה יותר גדול.

אני גם רוצה לציין שגם משרד הקליטה נותן כאן מימון. את המגשרת, את לובה, אנחנו מממנים אותה בתקנה תקציבית מיוחדת.

אתה יכול ליצור תקנה תקציבית אחת שבאה ואומרת שחינוך לעולים לילדים בני שתים עשרה עד שמונה עשרה יהיה כזה שהוא יהיה במסגרת של אולפנים בחצי שנה הראשונה, ולצורך כך צריכה המדינה להשקיע כך וכך כסף. זאת חממה, זה איזה שהוא דבר שהוא פיילוט. פיילוט שנמשך שלושים שנה והנציחו אותו. אבל זה בשביל להביא אורחים. אתה מביא, יש לך תורמים מחוץ לארץ, אתה רוצה להראות איך הקליטה נפלאה ונהדרת. האורחים באים והולכים, אנחנו נמצאים פה כל הזמן, זאת אומרת רואים גם דברים אחרים. אתמול ישבנו עם, להבדיל אלף אלפי הבדלות, עם ניצולי הנאצים, ובא אחד ואומר אני אקח אותך לסיור, תראה מה אנחנו עושים לניצולי הנאצים. אבל זה בתנאי שאני אקח אותך לסיור לאלה שאתם לא עוזרים להם. חלילה אני לא בא לכעוס עליכם, אני מקבל בהערכה ובהערצה ושמח בחלקכם, אבל זה דבר שהוא יוצא דופן לחלוטין, הוא לא משליך על הכלל.

אני חייב לומר משהו. קודם כל כמו שאמרתי קודם, אני מדגיש עוד פעם, מתחילת הדרך אמרתי, צריך להגיד עוד דבר אחד, תקנה תקציבית זה לא כל המשחק, אם כי זה חשוב מאוד כמובן. אבל צריך גם שיהיו עולים.

אנחנו כעת בפרק הקליטה, לא בפרק העלייה. אם הקליטה תהיה טובה גם העלייה תהיה טובה.

אני מדבר על אפשרות להקים היום מסגרות כאלה, גם אם היה כסף אין מספיק ילדים להקים אותם.

אודי אבל יש בכל זאת ערים, ירושלים היא קולטת עלייה, אבל היא לא היחידה במדינת ישראל.

אני אסביר לך את ההתלבטות שלי. אני שמעתי יחד עם אלקין ועם שגל רק אתמול בוועדת העלייה והקליטה שלצערנו הרב חמישים ושישה אחוז מילדי העולים המגיעים לארץ בעשר השנים האחרונות מבקשים לעזוב, אחד בגלל זה, אחד בגלל זה, חמישים ושישה אחוז בגלל שהם לא יכולים לקבל חינוך שנותן להם הישגים בלימודים. הילד לא הולך בלי המשפחה והמשפחה בלי הילד בדרך כלל, אבל זאת אחת הסיבות שבאים ומנמקים. אני גם לא אומר לך שהסיבה היא מוצדקת. אני רק אומר לך, אם אומרים חמישים ושישה אחוז שההישגים בלימודים בארץ כארץ הגירה אינם מספקים ולכם הם רוצים לחזור,

כל הבדיקות האחרונות של הסוכנות הגורם מעכב העלייה מספר שניים אחרי תעסוקה זה חינוך בארץ. פעם זה היה גורם מעודד, היום זה גורם מעכב.

באה מנהלת האולפן, ואתם מאששים את הדברים שהיא אומרת, שכל מי שבא לכאן הוא אחוז גבוה יותר גם נקלט בלימודים בצורה משביעת רצון ומעלה.

זה אומר אולי שזה הפרק הקריטי שדורש השקעה.

אם זאת התשובה, השאלה היא מה העלות התקציבית.

אפשר לקבל מכם את התמונה התקציבית, לא כרגע, אבל להעביר אלינו את התמונה התקציבית המלאה מכל המשרדים ביחד,

כשיש מעט עלייה זה יותר קל להשיג תקנות תקציביות. אם אתה מדבר על תקנות תקציביות ברמה של עלייה המונית אז זה בעיה קשה ביותר.

זהו אולפן שההפניה שלו היא על בסיס הסכם מול משרד החינוך. העלות השנתית שלו היא כשני מליון שקלים.

יש לכם פירוט שלו? אפשר לקבל את הפירוט התקציבי.

יש השתתפות הורים? אין דבר כזה. יש תרומות מחוץ לארץ?

ממש לא.

היום אין כמעט מי שתורם ללימודי עברית, לא פה ולא שם, כולל תורמים מחוץ לארץ, שלא לדבר על תורמים בארץ.

אני רוצה לומר לכם שאת האולפנים האלו הקימו בתקופתו הראשונה של טדי קולק, והוא היה מוצא להם כל הזמן, כי גם מנח"י היתה לפי הרעיון שלו.

צריך לזכור שסך הכל תלמידים שעוברים באמצעות התקציב הזה זה כשלוש מאות תלמידים לשנה. מהבחינה הזאת זה סיפור הצלחה יוצא מן הכלל.

יש לכם פה את ההפרדה, בין היתר עוסקים בפיתוח של תכניות לימודים, של ספרי לימוד, אלה ספרים שנכתבו כאן באולפן, לצורך לימוד העברית לגילאים האלה. וכמו שאמרתי קודם אנחנו באמת גם כן פשוט שמים דגש לא רק על הפן הלימודי אלא כל דבר, כל בעיה שילד נתקל בה, אם זה משפחתית, כלכלית, ילד לא ייצא מפה רעב כשהוא מגיע לאולפן, הוא יקבל אוכל, אנחנו ארגנו עכשיו יום לימודים ארוך עם עמותת חלב הארץ, הילדים מקבלים ארוחת צהריים גם פעמיים בשבוע.

כשאת מדברת על הגלישה, אחרי שהם קיבלו את הידע הבסיסי ומעל זה בהכנתם לגלישה לבתי הספר הרגילים, איך באמת מפצלים את הכיתות אז? יש פיצול שני? יש ברמת ידע עשרה ילדים, שארבעה מהם הם בגיל שש עשרה וארבעה מהם בגיל שתים עשרה. איך את מפצלת, נגיד יש לך ארבע כיתות, כל שני ילדים הולכים לכיתה אחרת. תכנית הלימודים השנתית,

מתמטיקה אנחנו עוזרים להם כאן, הם מקבלים עזרה במתמטיקה לפי הגילאים שלהם כדי שהם לא יפסידו חומר לימודים בבית הספר. אבל מתוך ניסיון הילדים משתלבים בבתי הספר שלהם ואין להם שום בעיה של השלמת חומר.

עכשיו רובי שאל, אתם אמרתם שאתם מנהיגים כאן שיעורי עזר לקראת מעבר לבית ספר.

זה לא שיעורי עזר.

כששגל הגיע מחוץ לארץ הוא בא אלי לכיתה, הוא לימד אותי מתמטיקה, לא אני לימדתי אותו. זו לא הבעיה.

אז הגיעו ילדים מרוסיה. היום המצב שונה, היום רוב הילדים מצרפת ומארצות הברית.

לא מלמדים נושא שבמתמטיקה של י', יא' ויב' אלא מלמדים את המושגים שצריך כדי להתקדם. את המיומנויות שצריך בשביל להיקלט בכיתה.

אני רק לסיכום אבקש שני דברים שסיכמנו שאנחנו נקבל. אחד זה התמונה התקציבית של האולפן והשני זה סטטיסטיקה שיש לכם.

פגישה עם הנהלת האולפן העירוני יסודי הממוקם בביה"ס

הממלכתי "ארגנטינה", ביקור בכיתות ושיחה עם התלמידים

קודם כל שוב נעשה פה סבב היכרות קצר, אנחנו כאן בביקור של ועדת משנה לילדים ונוער עולה של ועדת עלייה וקליטה. אני חבר הכנסת זאב אלקין יו"ר הוועדה, כאן לידי שני חבריי, חבר כנסת ראובן ריבלין, שלא צריכים להציג אותו, מוכר לציבור, חבר בוועדה וחבר כנסת, יוסף שגל, ולמעשה יש פה סיור מכובד בשביל ועדת משנה בוודאי, גם במושגים של ועדה גדולה של הכנסת, סיור גדול. לצידי, אני מניח שכולכם מכירים אותו, אודי בהט, האבא והאמא של קליטת תלמידים עולים במערכת החינוך הישראלית, שמלווה אותנו כבר יותר מחצי שנה במלאכתנו, ובואו נמשיך את הסבב, חלק מהחברים כבר הכרנו בתחנה הקודמת.

במשרד הקליטה, שותפנו וחברנו הטוב מעסיק פרויקטורים לנושא של קליטת יהדות צרפת בכל רחבי הארץ, באותם מקומות שבהם הגיעו העולים. וגם מתקצב את הפרוייקטים האלה, גם את האנשים וגם את הפעולות. במסגרת הפעולות האלה כבר בשנה שעברה היתה מסגרת מעטפתית, לא ביום הלימודים אלא לאחר יום הלימודים, שריכזה את הילדים העולים החדשים וגם עולים קצת יותר ותיקים לפרוייקט ביחד עם קרן רש"י, בשעות אחרי הצהריים, בנושא של הוראת עברית לעולים וכו'. התהליך שאנחנו עושים השנה בבתי הספר, בכלל, ביחד עם הוועדה המכובדת הזאת, הביא אותנו לעשות פה איגום, אנחנו בעצם פועלים פה במסגרת שמתחילה באחת עשרה בבוקר, מסתיימת בארבע אחר הצהריים ומאגמת בתוכה את שתי המסגרות יחד. אחת עשרה עד שתיים אלה הן שעות שמשרד החינוך נותן לטובת האולפן הזה, ואחר כך זה השעות שבאות כתוצאה מהמימון של שותפנו במשרד הקליטה. יש פה בעצם מערכת מאוד יפה, שלכל ילד מכל החמישים ואחד ילדים שיושבים כאן בערך ארבע כיתות שאותן אנחנו נראה. כך שזה בעצם התרכובת שאנחנו רואים כאן.

קרן רש"י שהתחילו עם התכנית לפני כמה שנים בשנה שעברה החליטו להיכנס בערים המרכזיות שיש עלייה מצרפת. אבל מה שאנחנו עשינו בירושלים, וזה ייחודי בכל הארץ, שאנחנו עשינו כמו שאמר אודי וחיים היה שותף, עשינו איגום משאבים, הפרוייקט הזה שותפים משרד החינוך, מנח"י, שנתן את המקום ואת המסגרת, משרד הקליטה, שדרך הפרוייקט הזה, שרוב הילדים, וקרן רש"י השותף שלנו,

הוא הסכים שזה יהיה שותפות,

נכון. האולפן פה מספק את הפתרון לכל ילדי מנח"י בירושלים.

כי המנהלת לא אומרת לילדים שהם לא באו מצרפת אתם לא עולים על ההסעה הזאת, או אתם לא אוכלים,

מה שייחודי בפנימיות יום של ירושלים שנה שעברה שפתחנו את זה הם הסכימו להכניס ילדים גם שעלו מצפון אמריקה בזכות הפרוייקט שבא עם המימון, וזה היה תקדים, והשנה זה התחיל גם פה וגם ברעננה הם עשו את זה עכשיו.

השאלה אם האולפן מעניק את שירותיו לכל ילדי עולים בגיל הזה שנמצאים בירושלים, אם יש ילד עולה מרוסיה,

רק החינוך החרדי לא נמצא פה כי יש אגף אחר.

אז באמת באולפן פה לומדים ילדים משמונה עשר בתי ספר, רובם ממלכתי דתי אבל גם יש לנו שלושה בתי ספר ממלכתי. הרוב הגדול הם באמת עולים מצרפת, כי זה בעצם העלייה שהגיעה ב-2006, לא כי עשינו פה איזה שהוא סינון. עשרה מצפון אמריקה, יש לנו שניים מקולומביה, אחד מברזיל ועוד שלושה מרוסיה. זה ההתפלגות פחות או יותר. הילדים מכיתות ב' עד ו' שלומדים בארבע כיתות. אנחנו עושים פה הפרדה של בנים בנות בגלל שזו היתה הדרישה של בתי הספר. כשאתם תראו, לא לומדים קבוצת גיל בנפרד, לומדים כיתות ב' עד ד' ביחד וכיתות ה' ו' יחד. הם מגיעים לפה בהסעות שאוספות אותם מכל בתי הספר בעיר, הם מקבלים ארוחת צהריים בשעה אחת שזה קרן רש"י נותנת לנו. אנחנו מלמדים אותם עברית, הולכים עם תכנית הלימודים של האגף לקליטת עלייה, אנחנו עושים להם מבחנים, מיפויים, יש לי פה שני מפקחים שהם מפקחים על העניין ומדריכים אותנו בנושא. השעות של אחר הצהריים, זאת אומרת אחרי שיש לנו שתים עשרה שעות משרד החינוך ועוד שעות של קרן רש"י, אלה שעות שאנחנו נותנים להם תגבור במקצועות החשבון, אנגלית, יהדות, מורשת ישראל והכל. כמובן שהדגש הוא על השפה העברית.

כמה שעות עברית?

שתים עשרה שעות.

שתים עשרה שעות בשבוע, לא שמונה עשרה? למה שתים עשרה?

שתים עשרה בבוקר. כשהשש שעות נוספות אני גם קוראת להם עברית, כי אני לא מלמדת אותם חשבון, אם הילד מתקשה בחילוק ארוך הוא ילך למורה פרטי. אני פה נותנת לו את העניין של הבנה מילולית של שאלות בחשבון.

היכולת ללמוד חשבון בעברית. אני רק רוצה לראות אם אני הבנתי אותך. זה למעשה רק חממה, זאת אומרת זה בית מדרש ללימוד עברית. לקליטת עלייה על מנת לגשר על קשיי השפה. כל הילדים האלה לומדים בבתי ספר הרגילים?

ודאי.

והם היו באולפן לפני כשהם הגיעו?

חלק מהילדים היו באולפן קיץ שהתקיים,

אני עליתי מצרפת ואני ילד, אני נקלט בבית ספר מסויים. אני לא מבין בכלל מה מדברים שם, אני מתקשה ביותר, אני לא בפוקוס. אז מאותו בית ספר הוא לא הולך לבית ספר, הוא בא לכאן,

הילדים האלה הולכים לבית ספר, בשעה עשר, בימים ראשון שלישי וחמישי בלבד, בעשר ורבע שולפים אותם.

משמונה עד עשר הם יושבים שם נבוכים לחלוטין, בימים הראשונים, ילד הולך בבוקר בשמונה לבית ספר, אם הוא בשבוע, שבועיים או שלושת השבועות הראשונים לחייו בישראל הוא לא יודע מה הוא עושה שם משמונה עד עשר, הוא מחכה עד שבאים בעשר, אומרים לו בוא בוא, ואז הוא מגיע הנה. ופה הוא מתחיל ללמוד עברית. ועם נגיעה מסוימת לחומר שהוא לומד, אבל רק לצורך העברית. ופה הוא נמצא משעה עשר, שלוש פעמים בשבוע,

מאחת עשרה עד כמעט ארבע.

למעשה מאחרת עשרה עד כמעט ארבע הוא מפסיד את כל הלימודים, אם הוא יכול היה ללמוד, הוא מפסיד את כל הלימודים בבית ספר, ואם הוא לא יכול היה ללמוד, משמונה לעשר הוא מפסיד, או בימים שהם לא הימים שהזכרת הוא יושב בבית ספר למעשה כ"טבולה ראסה", כאדם שלא מבין על מה מדברים איתו. ולפעמים זה מביך ומייאש אפילו, יש הרגשת בידוד גדולה ביותר. את לא חושבת שיותר טוב להביא אותם ישר לכאן? בשביל מה צריך להכניס אותם לבית ספר? יש לנו הסכם עם הסעות מיוחדות, תנו רק את הכסף להסעות, תביאו אותו ישר הנה. תסבירי לי למה, הרי את לפי שפת הגוף אני מבין שהשאלה שלי היא לא דמיונית, היא שאלה שאפילו בנאדם סביר היה שואל אותה.

קודם כל אתה מבין שאני לא זאת שמקבלת החלטות. אבל אם אתה שואל אותי אישית מה אני חושבת,

הילדים האלה שרוקדים פה עכשיו ושמחים מה הם עושים בין שמונה לעשר בבוקר.

מה דעתי האישית, יש דברים של מערכת שאני לא נכנסת,

ולכן שאלנו אותך ראשונה, כדי שלא תצטרכי לסתור דברי גדולים.

אם היה אפשר,

מה שאני אומר זה דמיוני?

זה לא דמיוני, אבל יש מינוסים ופלוסים לשני הכיוונים.

מה הפלוס שלי בשעתיים הראשונות בבית הספר הכללי?

אתה נפגש עם החברים, אתה שייך לאיזו שהיא מסגרת,

אבל אם אני לא יודע שפה מה אני עושה שם,

אז כן, אז פה אנחנו נכנסים לעניין הזה שכן,

הקומבינציה הזאת, השילוב הזה הוא שילוב שהוא גאוני אם הוא מצליח. הוא שילוב שלדעתי אין בו היגיון, אני לא רוצה לנקוט את המלים שאני רגיל לומר אותן בכנסת. למשל בכנסת הייתי אומר זה שילוב מטומטם, כי אני לא מבין, אם הוא לא יכול ללמוד שם מה הוא עושה שם, ואם פה טוב לו אז למה הוא לא כאן, ולמה לא להקים אולפן מיוחד.

המקור לשאלות שלנו, אנחנו באנו לכאן, זה לא סוד, מהאולפן המרכזי של חטיבת ביניים תיכון, בבקעה, ששם הוא באמת בנוי בצורה כזאת, שילד נכנס לאולפן, נמצא באולפן, ורק ברגע שהוא מוכן הוא יוצא לבתי ספר.

אני מאוד מבינה, ואני באה, אני מורה של שתים עשרה שנים בחינוך מבוגרים באולפנים שהם חמישה חודשים אינטנסיבי, ואני חושבת שזה נפלא ונותן בטחון. אבל אני באמת לא נכנסת לשיקולים שלהם, אולי אני לא מכירה אותם ולא יודעת אותם.

את אל תאמרי להם את השיקולים של המערכת,

אתה שואל אותי מה אני חושבת, אני חושבת שהכי נכון שהילדים האלה יקבלו את הביטחון ואת ההתחלה ויהיו באיזו שהיא מסגרת וייכנסו לבית ספר יותר מאוחר ממקום של בטחון. אם זה אתה שואל אותי.

את יודעת מה, את נשמעת לי כל כך הגיונית, איך לא חשבתי על זה. עכשיו נשמע אותך.

אני מקווה שלא קלקלתי כלום.

עכשיו תסבירו לנו מה האילוצים, קודם כל יכול להיות שזה לא אילוץ,

אתה התחלת טוב, בדיוק, זה אילוצים. צריך לראות את הדברים, קודם כל ישנה דילמה אמיתית האם השילוב החברתי, על אף ידיעות, שבדרך כלל הן לא אפס מוחלט, הן כל כך מזיקות בתחילת היום כאשר יש אלמנטים חברתיים. חוץ מזה אני רוצה לומר עוד משהו, גם בתי הספר, גם ההורים, לא מעוניינים היו במסגרות האלה של שמונה בבוקר עד סוף היום כמסגרת כוללת. אנחנו לא יכולים להכתיב את הדברים. אנחנו יכולים להציע אפשרויות. אילו היה ניתן לקיים אולפן משמונה בבוקר, לא מכשול השעות, מבחינת המכסה שאנחנו יכולים לתת כמשרד חינוך היה מפריע לקיים פה מסגרת של משמונה עד שתים עשרה כל יום או עד אחת כל יום. אבל אנחנו חרשנו את כל המערכת ואנחנו יודעים מהן העמדות, והעמדות הן מאוד מאוד מגוונות באשר לנכונות של מנהלים ושל הורים לעשות את הצעד הזה.

אני יכול להוסיף, יש פה נושא חינוכי. עקרונית אנחנו לא מוציאים ילדים קטנים בבתי ספר יסודיים מחוץ לבית הספר. עד לפני שנה כל הילדים העולים החדשים נכנסו לבית ספר, קיבלו שעות בתוך בית ספר, הוציאו אותם מדי פעם ללמוד עברית.

אנחנו מכירים את התוצאה.

ככה היה מקובל במערכת של החינוך היסודי במשך הרבה שנים.

זורקים לבריכה ומי שלא יודע לשחות טובע.

לא. קודם כל ילדים קטנים יש להם כושר לימוד הרבה יותר טוב מאשר אנשים מבוגרים. אז הדרך של ילדים ללמוד זה מאינטראקציה אחד עם השני, גם מתאקלמים חברתית מהר מאוד, גם היינו מוציאים אותם משיעורים,

אתה ראית פעם סרט שנקרא OUTSIDERS, נדמה לי של ארתור מילר. זה היה על יוצאי הדופן, שהיה מאוד טוב שהם ייכנסו למסגרת הכללית, רק הם היו יוצאי דופן, והם הפכו להיות חריגים נוראים בחברה.

אני חוויתי את זה הפוך כשהייתי בארצות הברית, הילדים שלי למדו בבית ספר, הם למדו בכיתה רגילה, בחודש הראשון לא הבינו שום דבר, בחנוכה כבר פטפטו אנגלית והתביישו לשמוע את האנגלית שלי עם המבטא שלי. זאת אומרת ילדים קולטים מהר את העניין הזה. תמיד נשארים בשוליים קבוצת ילדים שיותר קשה להם. עד לפני כמה שנים היו שעות עולים. מנהל היה לו מכסה של שעות שהוא לא יכול לעשות איתן שום דבר אחר חוץ מלתת לעולים. לפני חמש שנים התחיל דו"ח שושני. זאת המצוקה היום.

אגב זה לא מצוקה, זאת החלטה של מנהלים, בתוך דו"ח שושני השעות האלה נמצאות.

אבל מה שקרה, שאולי פחות מוכר, שעשו הרבה מאוד קיצוצים בתוך דו"ח שושני. גם לא מקבלים את המכסה שהיו צריכים לקבל לפי דו"ח שושני. אז בסוף איפה מוותרים, איפה שאי אפשר לתפוס אותם.


הבעיה בירושלים היא שיש פיזור, שמעתם, של עולים חדשים, לא בשני בתי ספר אלא בשמונה עשר בתי ספר. אז גם בסוף מה שיש לבית ספר זה שעתיים, שעה ורבע. לכן בפתרון של הדילמה אמרנו ככה, בבוקר יהיו הילדים בבית ספר, יכירו קצת חברתית, יכירו את המקום שלהם, כי הם יחזרו לבית הספר הרי בעוד חצי שנה, שנה. אחר כך ניקח, נרכז אותם ונביא אותם לכאן.

השאלה של חבר הכנסת ראובן ריבלין היא עולה ממקום מאוד מאוד ברור. יש מחיר לילד שיושב בכיתה ולא מבין. גם מבחינה לימודית, ואנחנו ראינו את זה בכל המחקרים על הנשירה, שחלק מהסיבות העקרוניות של הנשירה והנתונים היום של נשירת תלמידים עולים הם נוראיים, המקום שהם תופסים בעוגה. חלקם נובעים מהתקופה הזאת, של שנה שנתיים ראשונות, שהם יושבים בכיתה ולא מבינים,

לכל רוחב הגילים?

כן. ואחר כך הילד גם סוחב את זה הלאה. גם כשהוא בכיתה ד' יושב מנותק שנה שנתיים, כשהוא מגיע לכיתות ו', ז', ח' הוא כבר רגיל שהוא לא מצליח כי הוא כבר רגיל לפגר בלימודים. גם הצד החברתי, ולכך רמז חבר הכנסת ראובן ריבלין, כשאתה נכנס לחברה לא מצויד בכלים לשוניים אתה הרבה פעמים הופך שם לאאוט-סיידר, עם כל ההשלכות של הדבר. ולכן השאלה היא מאוד מאוד ברורה.

אם זה המצב שהילדים פזורים, וזה הרעיון, לכן גם דחפנו לכנס אותם ביחד, כדי שאותן שעות יאפשרו לתת להם מכסה מספקת של שעות עברית, אגב פה אולי חולק עליך האם שתים עשרה זה מספיק בשביל עברית בסיסית, אני לא מדבר על הנוסף, כי מכל מה שאנחנו שמענו מהמומחים בוועדה וממה שגם אני מכיר, אני במקרה גם מורה לעברית בעברי הרחוק, מספר השעות הנכון הוא שמונה עשרה שעות בשלבים הראשונים של הקליטה. שתים עשרה זה גם לא מספיק. אז אם כבר עושים את זה אז יכול להיות שכדאי לקחת את הילדים, בדיוק כמו שעושים, זה הרי בדיוק אותו היגיון שם, חטיבת ביניים תיכון, גם שם זה עובד, ההיבט החברתי וכו', לכנס את הילדים, לתת להם אינטנסיבית כמה חודשים עברית, ואז רק להכניס אותם לבית ספר כשהם יותר מצוידים, אולי בתהליך הדרגתי. שאם הייתם אומרים שהילד מתחיל כאן, ואחרי ארבעה חודשים של לימודים, בחודשיים האחרונים זה מתפקד ככה, שהוא שעתיים בבית ספר ואחר כך באולפן, הייתי מבין את ההיגיון. אבל בשלב הראשוני,

הזכיר את זה חיים שהלימוד הטוב ביותר של ילד וההתערות הטובה ביותר של ילד עולה בחברה זה על ידי האינטראקציה בינו לבין חבריו,

לצערי במחקרים שנעשו על ידי משרד החינוך והוצגו בפנינו זה לא הוכיח את עצמו.

אני אומר גם זה קיים. בואו לא נתווכח על העניין הזה.

חבריי, גם שגל, גם היושב ראש אלקין, הם אנשים מנומסים, הם באו מאירופה. אני צבר. ואני אומר לך, אם זה כל כך טוב מדוע ששים וחמישה אחוז מהילדים שילמדו כאן אצלה ירצו לרדת מהארץ בגלל שהם לא יוכלו להגיע לשום הישגים, ולעומת זאת כאשר הם נמצאים באולפן, ואין להם את האינטגרציה המיידית, לפני שהם יכולים לתקשר בעברית, והם נמצאים באולפן מרוכז, ואחר כך יוצאים לבתי הספר, ההישגים שלהם לפי הסטטיסטיקה שהרגע קיבלנו, היא מדברת בעד עצמה. זאת אומרת לפי מבחן התוצאה - - -

או כיתות נעלה, בדיוק אותו דבר.

או כיתות נעלה, שזה עוד ממש חממה. עכשיו פה, אני גם רואה איזה שהוא דבר שהוא בצוק העיתים ובמצב שבו הנושא התקציבי הוא נושא מכריע,

זה לא היה עולה יותר. אם היו מתחילים פה בשמונה זה לא היה עולה יותר.

זה היה עולה פחות, כי כל ההסעות מפה לשם, משם לפה,

הנקודה המרכזת שאתה שם את האצבע, שהילדים האלה, המשפחות האלה לוקחים את הרגליים וחוזרים חזרה,

אנחנו אתמול בוועדת הקליטה, אני רוצה שתבין, אנחנו שנינו, אני אשמע ממך תשובה, אני רוצה רק שתבין, אתמול אנחנו למדנו בוועדת הקליטה שטוב לקבל ויזות משום שיש חמש מאות פקידים שעובדים על זה. אבל אנחנו לא צריכים ויזות בכלל, אז מה נעשה עם החמש מאות פקידים, תאמר להם תישארו בבית, תקבלו את אותה משכורת, למה אתה מענה קבוצות שלמות של אנשים בעולם בשביל לקבל ויזות אם אתה יכול בכלל, רק בגלל שיש לך עובדים. עכשיו אני שואל אותך, יש לך פה, עומדת בחזית המערכה, פעם עמדתם אתם בחזית הזאת, היום אתם הגנרלים של החזית. אתם בחדר המלחמה. אומרת לכם האישה בחזית, החייל בחזית, המפקד בחזית, חברים, הדבר הזה אולי אנחנו צריכים לעשות איזו שהיא מחשבה.

קודם כל הדיון הוא לא אם להביא את הילדים לפה או לא להביא אותם לפה. מבחינתי לפחות לדעתי האישית אפשר להביא אותם לפה וזה מוצלח עוד יותר. אני רוצה לומר לך שהבעיה מתחילה לא בחודשים האלה, שאם הם למדו את השפה בצורה כזאת או לא למדו או בשעות האלה שם או בשעות האלה פה. הבעיה זה הליווי, אחרי שנה, כשאתה לוקח את הילדים האלה מתוך המסגרות האלה, מכניס אותם לתוך בתי הספר, ושם זו הנפילה הקשה והחזקה ביותר. רוצים לקלוט קליטה אמיתית במדינת ישראל, צריך לצבוע את השעות האלה, תצבעו את השעות, תשלחו אותם לבתי הספר, ששם תהיה העבודה.

כשהלכת לארצות הברית, מכובדי, והילדים שלך נקלטו, כמה משפחות מקבילות לך הילדים נמצאו במצב של חסרי ישע? דרך אגב באיזה גיל הם היו שם?

גיל היסודי. אחד היה בכיתה ה'.

כאחת שליוותה הקמה של ארבעה אולפנים מהסוג הזה, בדיוק אותו דבר, באפרת שזה אולפן אזורי, לא רק עירוני, וגם תלמידים מגוש עציון מגיעים, בבית שמש יש לנו אולפן כזה, במודיעין, וזה האולפן הרביעי שנפתח.


עכשיו כאחת שהובילה את הקמת האולפנים האלה אני רוצה להביא לשולחן הזה כמה נקודות שמאחורי הקלעים, שבעצם היו במהלך הדיונים לקראת הקמת האולפנים האלה. כל אולפן כזה בעצם השלב הראשון הוא למעשה כינוס של כל מנהלי בתי הספר הנוגעים בדבר עם הרשות המקומית, כשאנחנו כמשרד החינוך באים ומציגים בפניהם את האני מאמין שלנו לגבי אולפן כזה. האני מאמין שלנו הוא כמה שיותר שעות עברית. חמישה ימים בשבוע, שישה ימים בשבוע, משמונה בבוקר עד סוף היום, לתקופה של שלושה, ארבעה, חמישה חודשים, להחזיר את התלמידים לבתי הספר. זה היה למעשה האני מאמין שלנו, כך שמה שניצה אנגל אומרת היא מחוברת בהחלט לאני מאמין שלנו.

אלא מה, שבישיבות האלה ישבו גם נציגי קהילות, נציגי המשפחות העולות, ושם בכל המקומות זה חזר על עצמו בצורה חד משמעית. ההורים, המשפחות לא ישלחו את הילדים לאולפן שבו ילמדו שישה ימים בשבוע. ההורים מעוניינים שהילדים יגיעו לבתי הספר, בכמות כזו או אחרת של שעות, ויהיה המחיר אשר יהיה. כך למשל במודיעין הוחלט בסופו של דבר שרק שלושה ימים בשבוע משמונה עד אחת האולפן מתקיים.

זה את אומרת מתוך ניסיונך.

אני מצטטת כאן את הדברים, אני עברתי את כל התהליך הזה.

אדוני המנהל, אני רוצה לשאול אותך, אני רוצה להבין, אני כבר יש לי, היו לי ילדים, יש לי ילדים, יש לי גם נכדים, וכל אחד במסגרות שלו. יש לי ילדים שידעו מתמטיקה מצוין, יש לי ילדים שגם אם לימדו אותם והם ידעו עברית צחה והם היו ברמה ההומנית ואחר כך תארים בספרות וכו' בחיים לא יכלו ללמוד מתמטיקה. אבל הילדים שלי אם היו נוסעים לארצות הברית ולא היו מבינים אנגלית, גם אלה שהיו מומחים למתמטיקה לא היו יכולים להגיע להישגים במתמטיקה כי הם לא היו יכולים להבין מה שמדברים איתם. זה ההיגיון שלי. יכול להיות שזה לא תואם למציאות. אז אני הייתי אומר אני רוצה שהם ילכו לבית ספר מבלי שהם מבינים מה שמדברים שם? מה זה מפסידים שנת לימוד, ואם הם לא מבינים את העברית אז הם ירוויחו שנת לימוד? יש ילדים בחינוך המיוחד שההורים רוצים שהם ילכו לבית ספר רגיל, והם עושים עוול נוראי לילדים מהחינוך המיוחד. עוול נוראי. אבל אבא ואמא רוצים שהילד שלהם, למרות שהוא צריך חינוך מיוחד, זה לבכות. למרות שהם צריכים בחינוך המיוחד כי זה יעזור להם פי אלף, ההורים מתעקשים לשלוח אותם, להבדיל אלף אלפי הבדלות, שולחים אותם לבית ספר רק כדי שהם יוכלו לומר הילדים שלי בבית ספר. ההורים רוצים שהוא, כמו שהוא אמר, שהוא לא יפסיד שנת לימודים. ואם הוא היה במצב שבו הוא לא הבין מילה ממה שדיברו איתו, אז הוא לא הפסיד שנת לימודים?

אז אני רוצה לומר שמבחן התוצאה מעיד על כך שאולפן שהתחיל באחד בספטמבר, כמו למשל בבית שמש וגוש עציון ואפרת הילדים ברמה מאוד גבוהה של עברית ומרגישים מאוד טוב בכיתות, משתלבים יפה, נבחנים בעל פה, אני מדברת על ילדי האולפן, בד בבד עם ההתקדמות שלהם באולפן והשהייה שלהם בבית הספר מוכיחה שהילדים משתלבים יפה מאוד.

השאלה היא, אם אתם אומרים שההורים לא נותנים למה אותו מנגנון לא פועל בחטיבות ביניים ותיכון מה שאנחנו ראינו?

אנחנו נגיד מילה. קודם כל מכל מה שראיתם בבוקר ואנחנו מלווים פה כבר מעל מאתיים חמישים משפחות מצרפת וארצות הברית שעלו בשנתיים וחצי אחרונות, זה כבר מדגם מאוד רציני, יש הרבה בעיות באולפן של הבוקר. זאת אומרת הרבה הורים לא שולחים את הילדים בגלל שזה רק אולפן, והרבה ילדים שנמצאים היום בתוך האולפן ההורים מתלוננים שהילדים לומדים רק עברית ובעצם אתה שלפת אותם בכיתה ז' ממערכת שהיה להם יום מאוד עמוס בצרפת ובארצות הברית, ופתאום ללמוד רק עברית, עם כל הקושי של העברית זה חלק קטן מכושר הלימוד שלהם. ולכן הנושא הזה של האולפן בוקר הוא מאוד לא פשוט. אנחנו בעד שילוב הרבה יותר רציני של רישום בתוך הבית ספר ואיזו שהיא אינטגרציה יותר חכמה.

בינינו, שלוש פעמים בשבוע הם נמצאים פה מעשר בבוקר אז הם לא בבית ספר. זה רק מראית עין שהם בבית ספר. שעתיים ראשונות.

אל תשכח שרובם לומדים בבתי ספר ממלכתי דתי, שהבוקר זה גם תפילה, ויש בזה גם אספקטים אחרים.

אם הייתי יותר צעיר הייתי אומר עכשיו ליושב ראש, עזוב את כל השטויות שיש לנו היום, נבטל את כל הפגישות, בואו נלך לבית הספר. אני רוצה לשאול אותך בבית הספר. כי מה שאתם אומרים זה דבר מדהים. חברים, תראו, קודם כל יושבת פה, אני לא רוצה לסבך אותה חלילה כי צריך לתת לה הגנה, אבל אני אומר לכם, אני אומר לך עם כל הכבוד למג"ד, המ"מים הם נמצאים שם. עכשיו היא לא מ"מ, היא מ"פ, היא סמג"ד, היא יודעת, היא הכי טוב יודעת. תראו, חברים, אני אומר לכם, כל המתודה היא דבר נפלא, רק לפעמים אנחנו נתפסים באיזה שהם דברים. אני לא הייתי בא לישיבה הזאת בכלל, אני היום עולה חדש בוועדת הקליטה. אני כל הזמן קלטתי בעצמי את האנשים במשך שמונה דורות, אז קלטנו את כולם, כולם שבאו, כל אלה שנהיו מנהלים אנחנו קלטנו. מהמעברות בתלפיות ב-49'. אני אומר לכם, יש פה דבר שהוא לא עומד במבחן התוצאה כאשר אנחנו באים ומסתכלים בכל מערכת החינוך של תלמידי העלייה. זה לא עומד. זאת אומרת יש פה, ואנחנו באים למקום שבו בניגוד לרצון של ההורים ובניגוד להיגיון שמפסידים שנה, באים ואומרים לנו האנשים האלה לא נשרו. האנשים האלה, יש לנו כמעט מאה אחוז הצלחה.

חוץ מזה, יש מחקרים, זה לא רק עניין אמפירי, כל המחקרים שאנחנו ראינו, שחלקם יצאו מבית המדרש של משרד החינוך עצמו, כולם מראים שבשלב הראשוני של קליטת עלייה, בלי השקעה רצינית בעניין של שפה שום דבר לא יתקדם, ומצד שני השהייה בכיתה בלי הבנה יש לזה מחיר פסיכולוגי כבד מאוד.

תירצה דיברה להתחיל את האולפנים באחד בספטמבר, פה זה היה מסובך, התחלנו יותר מאוחר. אין ספק שצריך שילוב של שני הדברים. יותר הסברה בחו"ל, יותר הכנה של המשפחות,

אבל אם היו מתחילים הפוך, זאת אומרת אם היו מתחילים אולפן מרוכז, רק אולפן, ואחרי ארבעה חודשים, שלושה חודשים, לאט לאט היו עוברים למודל שאתם עובדים, הייתי מבין הזה, המודל המשולב.

אם אפשר משפט אחרון, ממש קצר. לכל דבר יש היבטים פדגוגיים שגם הם לפעמים שנויים במחלוקת. וגם היבטים ארגוניים. אנחנו לא ניקח שום ילד בלי שההורים שלו חותמים במכתב שהם מוכנים להסעה ומוכנים להוציא אותו מבית הספר. ופה אומרת תירצה, וניצנית, שהיא מבחינה פדגוגית עשר, היא מדריכה אצלנו בקליטת עלייה, גם חוץ מתפקידה כאן, אין לנו שום בעיה עם האמירות שהיא אומרת, אבל תירצה מייצגת בדיוק את הצד הארגוני של המטבע.

תשמע, היתה לנו בעיה, אני הייתי עם טדי קולק בעיריית ירושלים, העברנו את גן החיות התנ"כי. והיה חסר לנו קופים דווקא. היו לנו יותר אריות. אז החליט טדי שאנחנו חלק מהאריות יצטרכו לשבת על תקן של קופים במשך זמן מה. כי הילדים רוצים לראות גם קופים. אז היינו נותנים לאריות לאכול בוטנים וגרעינים כי הם על תקן של קופים. אבל הם מתו. כי הם לא יכלו לאכול גרעינים. הם רצו לאכול בשר. אבל תשמע, אני מבין שהאידיאלי הוא שכולם ילמדו בבית הספר שבו האינטגרציה צריכה להתקיים. יהיה שיעורי עזר לכל אחד נקודתי כדי לעזור לו להשתלב בתוך הכיתה. אני לא יודע אם שמונה עשרה שעות בשבוע או עשרים ושתיים שעות בשבוע. בעניינים האלה אתם מומחים יותר גדולים. אבל זה הדבר האידיאלי. כנראה, יכול להיות שהיום, ברמה ובכמויות העלייה שקיימות אצלנו, אני לא בטוח שזה לא דבר שהוא אפשרי לחלוטין. כשהם הגיעו לארץ, כשהגיעו מליון, היתה בעיה. אז קיבלנו עשרה מיליארד מהאמריקאים, היתה בעיה. אבל היום נדמה לי בכמויות שמטפטפות בעלייה יתכן מאוד שבאמת הגישה שלך, תמכת במשפחתך בארצות הברית, ואין לי ספק שהיית יושב עם הילדים שש שבע שעות ביום גם אחרי שהם היו יוצאים מבית הספר כדי להסביר להם מה שאתה עושה, וחנכת אותם, והיה להם חונך שהוא גם מורה במקצועו או איש חינוך, זה הדבר האידיאלי.

אני רק רוצה משהו לגבי הקשר עם בתי הספר, שתבינו, שלא תחשבו שהשלושה ימים האלה מנותקים מבית הספר. כל מורה אצלי פה יש לה רשימה של מחנכי הילדים בכיתות האם שלהם בבית הספר. מה שאומר שאחת לשלושה שבועות, חודש, הן חייבות להתעדכן מה קורה עם הילד, מה קורה איתו מבחינה התנהגותית. לפני כן הן מקבלות אינפורמציה, מוטיבציה ללמידה, מה קורה איתו, איפה הוא מתקשה, איפה אנחנו יכולים לחזק אותו פה מהבחינה הזאת. זאת אומרת שגם עם מנהלי בית הספר אני כל הזמן בקשר. והילדים פה יודעים את זה, שזה לא שתי יחידות נפרדות, אנחנו יחידה שאחת מגבה את השנייה, והמטרה של שני הגופים האלה זה לקדם את הילד.

עכשיו ישנה סטטיסטיקה איזה אחוז מתוך סך ילדי העולים שנמצאים בירושלים בגילאים האלה מגיעים לכאן ואיזה אחוז לא משתמשים בכלי הזה?

בירושלים יש שתי מערכות חינוך. יש מנח"י, ויש אגף החרדי. כמעט כולם מגיעים.

בחינוך העצמאי הילדים שבאים הם באים מבתים שכבר התפללו גם בחוץ לארץ.

בעברית טכנית יש להם המון בעיות.

תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 13:30.