PAGE
2
ועדת החוקה חוק ומשפט

27.12.2006


הכנסת השבע-עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב שני
פרוטוקול מס' 99

מישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט

יום שלישי, ה' בטבת התשס"ז, 26.12.2006, שעה 09:00

הצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד-2004


הצעת חוק ההתיישנות (תיקון - עצירת מירוץ ההתיישנות בעבירות מין), התשס"ו-2006, של חברת הכנסת רונית תירוש (פ/923/17)

חברי הוועדה: מנחם בן-ששון - היו"ר

טלב אלסאנע

יצחק לוי

חה"כ יצחק זיו

חה"כ שלי יחימוביץ

חה"כ רונית תירוש

פרופ' גלעד ישראל, האונ' העברית בירושלים, הפקולטה למשפטים

עו"ד ארז קמיניץ, משרד המשפטים

עו"ד תמר קלהורה, משרד המשפטים

רותי הורניק, הרשות לקידום מעמד האישה, עוזרת למנהלת הרשות

עו"ד יראון פסטינגר, לשכת עורכי הדין

עו"ד יונתן דייוויס, לשכת עורכי הדין

עו"ד ורד וינדמן, המועצה לשלום הילד, סגנית היועצת המשפטית

עו"ד מאירה בסוק, ארגון נעמ"ת, יועצת משפטית לדיני עבודה

מרים מדעי, איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית

טל קרמר, מנכ"ל איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית

עו"ד רחל הלמן, איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית, יועמ"ש של האיגוד

גילת בכר, איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית

שמואל מלכיס, איגוד חברות הביטוח, מנהל המח' הכלכלית

עו"ד יוסי הלוי, איגוד חברות הביטוח

עו"ד עוזית ויקשטיין, איגוד חברות הביטוח

סוזנה רבינוביץ, איגוד לשכות המסחר, לשכה משפטית

עו"ד יוסף אריה, איגוד הבנקים, בנק הפועלים

עו"ד מרגלית וגנר-גובי, איגוד הבנקים, בנק לאומי

עו"ד יחיאל ברבן, איגוד הבנקים, בנק המזרחי

עו"ד טל נד"ב, איגוד הבנקים, יועמ"ש

אביטל מולד, סנגוריה ציבורית

אפרת שמש, סנגוריה ציבורית

דליה אזוב

עו"ד מירב ישראלי

דורית ואג

אסתר מימון

1. הצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד-2004

2. הצעת חוק ההתיישנות (תיקון - עצירת מירוץ ההתיישנות בעבירות מין), התשס"ו-2006, של חברת הכנסת רונית תירוש (פ/923/17)

חברי חברי הכנסת, אורחים יקרים, אנחנו מתחילים היום בדיון שהקצינו לו זמן כנהוג בוועדת החוקה, חוק ומשפט, זמן רחב, כדי שאפשר יהיה לראות את ההיבטים השונים של חוק כזה. חוק ההתיישנות, התשס"ד, שאנחנו מגיעים אליו בהתשס"ז, מטרתו להסדיר מחדש את נושא ההתיישנות של תביעות, לא התביעות הנוגעות למקרקעין, להכניס סדר קבוע בחוק ההתיישנות, שיענה על דברים רבים שהסתבר למערכות השלטון, המשפט, במהלך השנים, שראויים לשינוי. להגיד שהחוק בצורה שמונח לפנינו עונה על כל המשאלות של כל אדם בשעה שמחוקקים חוק, יהיה קשה.


מה שצריך לשקול בשעה שמפעילים דיני התיישנות, דבר אחד הוא האם הנתבעים באמת זוכים להגנה בפני אי ודאות והכבדה כספית וראייתית שכרוכה בחשיפה ממושכת לתביעות משפטיות, שזה הצד השני. יש אנשים שתובעים, והתובעים, כשיש חוק התיישנות ארוך טווח, החוק מזכה אותם באפשרות למצות את הזכויות שלהם כתובעים. יש האומרים שבאמצעות טיפול מחודש, או צמצום של התיישנות, אולי יצומצם מספרן של תובענות, שבגלל עיכוב בהגשה יש אפשרות לפגוע בציפיות הראויות של נתבעים וביכולת להתגונן מפניהן. מאידך גיסא, אתה שואל את עצמך אם זוהי תכלית ראויה. נצטרך לשאול את עצמנו את השאלה הזאת בשעה שנעסוק בחוק.


לפעמים המחלוקות, שזמן ארוך לא הובאו לדיון, או שהובאו לדיון בצורה שאיננה תקינה, אולי לציבור אין עניין בבירור שלהן, או שהבירור הפך להיות סבוך מאוד, משום שאחרי שחלף זמן ארוך מתקבלת הכרעה, וההכרעה עלולה להיות הכרעה מוטעית. גם כאן השאלה היא, עד כמה התכלית הזאת היא תכלית ראויה בהארכה ובמתיחת ההתיישנות מצד אחד, או בקיצורה לעומת מה שקיים היום.


האם אנחנו מעודדים זכאים לתבוע את קיום זכותם בלא עיכוב, תוך התחשבות ראויה בזכותו של תובע לממש את התביעה שעומדת לו, או שאנחנו רוצים לתת להם את הזמן הארוך לשקול, לחשוב, לראות את האפשרויות השונות העומדות בפניהם, ולא לזרז אותם בהגשת תובענות.


מה שהתרחש במשך השנים, שהמערכת המשפטית שאלה את עצמה את השאלות הללו מדי פעם, והעמידה ועדה לבדוק את הסוגיות הללו. שר המשפטים העמיד בראש הוועדה את הנשיא היוצא של בית המשפט העליון, פרופ' אהרון ברק, ולצדו עמדו מומחים בנושא ההתיישנות: שופטים, אנשי אקדמיה, עורכי דין; היתה קבוצת מחקר, שבראשה עמד חברנו, פרופ' ישראל גלעד, לשעבר דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית.


החוק עומד לפנינו על סעיפיו הרבים. בינתיים יש לפני הצעת חוק אחת שעוסקת בסוגיות כאלה. גם אני תהיתי בזמנו על שאלות התיישנות בענייני עבירות מין, וביקשתי עבודת מחקר השוואתית, שנעשתה על ידי המרכז למחקר של הכנסת, והיא מצויה באתר הוועדה יחד עם כל החומר שכל הגופים הגישו לנו לקראת ישיבתה של הוועדה היום.


הסוגיה של התיישנות, אם כך, היא סוגיה שיש לה גם אופקים ומעמקים היסטוריים. אני אחסוך מכם את מה שהכנתי בסוגיה הזאת ממפגשנו הראשון למפגשים הבאים, משום שעוד יהיו לנו הזדמנויות לעסוק ביותר מישיבה אחת בחוק.


היום נקדיש את הישיבה לשתי תכליות. התכלית האחת, שמשרד המשפטים יציג בפנינו את החוק, ולאחר מכן הארגונים, ששלחו ניירות, ימצו את הניירות שלהם בכמה דקות למוקדי הצעת החוק הזאת, על מנת שנקבל את המעטפת והבעיות המרכזיות שהסוגיה מעלה, וכדי שנוכל לעבור למלאכת החקיקה. אני מסופק אם היום נגיע אפילו לפרק ההגדרות. אני אומר את זה לחברי הכנסת ששואלים את עצמם האם היום נעסוק בהצבעות. לא, אנחנו נעסוק היום בפרקי המבוא, והסוגיה, כמו שאמרתי, היא סוגיה ארוכה. אני אתן מקום לשאלות הבהרה אחרי פרק זמן מסוים של ההצגה של משרד המשפטים, ולא אחכה עד סוף הצגת הדברים, על מנת לתת גם לנו, המאזינים, אפשרות לשאול שאלות הבהרה. אני מציע, נמתין עם העמדות שלנו, חברי כנסת, כיוון שאנחנו עושי החוק, נוכל להביע אותן בצורה הברורה ביותר, בהסתייגות ממה שהציעו לנו, או בשיפור מה שהציעו לנו, או בקבלת מה שנראה לנו ממה שהציעו לנו והניחו על שולחן הכנסת.

אדוני היושב-ראש, כיוון שנגזר עלי היום להתעסק בענייני כספים, אני מאוד אשמח לומר דבר מה, כולל אינפורמציה שראוי שתובא לפה.

מבחינתי את יכולה להגיד את הדברים עכשיו בקצרה. יושבת-ראש הוועדה לשלום הילד, חברת הכנסת שלי יחימוביץ, בבקשה.

אני מתנצלת שאני מדברת לפני שאני שומעת פה את המשתתפים הנכבדים.

כמו שאומרים אנשים באירוניה: את אובייקטיבית, את חפה ממה שהם עתידים להציג.

אני מאוד לא אובייקטיבית, אני מתקוממת נגד המילה אובייקטיבית בקשר אלי, אני לחלוטין לא אובייקטיבית באשר לחוק הזה. אני מתנצלת שאני לא אוכל לשמוע את כל מי שיש לו כאן מה לומר, אני בטוחה שייאמרו דברים חשובים. בעיני החוק הזה הוא מסוכן, הוא בעייתי מאין כמותו. לטעמי, בכלל עניין ההתיישנות באופן כללי, מלכתחילה הוא בעייתי, ואם היה צריך לעשות שינוי בחקיקה אזי היה צריך להאריך את תקופת ההתיישנות ולא לקצר אותה, לגבי כל קשת העבירות. אני מבינה שהתכלית היא לא להטיל עומס על בתי המשפט. זו לא יכולה להיות תכליתו של חוק, כיוון שאם התכלית הזאת שהיא תכלית פרקטית, ארגונית, עניינית ומבנית, פוגעת בתכלית העיקרית שלשמה נחקק חוק, והיא הצדק, אז אנחנו צריכים להעדיף את הצדק ולא את נוחותה של המערכת.


יתרה מזו, יש קשת שלמה של עבירות שבהן המתלונן, ובעיקר המתלוננת, צריך לומר, יכולים להגיע בכלל להכרה שבוצעה בהם עבירה פלילית רק מקץ כמה שנים. יש תהליך נפשי, חברתי, שהוא מאוד-מאוד ממושך.

אינפורמטיבי.

ילד שנאנס על ידי דודו, והיה קורבן לתקיפה מינית במשך שנים, וסבר שהאונס הוא חלק ממערכת משפחתית, כי אלה הנורמות המעוותות שהוקנו לו, לימים הוא בוגר ומבין שנעשה בו פשע חמור ביותר, הוא גם מתחיל לעכל את התוצאות של הפשע הזה, את השפעתן על הגדילה שלו, על כל חייו בעתיד, ואז הוא הולך לטיפול, ובתום הטיפול הוא אוזר עוז ללכת ולהגיש תלונה, ונגמר ההליך הפלילי, או לא נגמר, יכול להיות שכבר יש התיישנות על ההליך הפלילי, והוא רוצה לתבוע תביעת נזיקין את אותו דוד שהרס את חייו, לא רק שאנחנו לא פותחים לו את הדלת, אנחנו מצמצמים את הרווח הצר בפתח שעוד נשאר לכדי פסיק, וזה חמור מאוד. אסור לנו להרשות לעצמנו לעולל את הדבר הזה לאוכלוסיות שהן בעיקר אוכלוסיות חלשות.


וכאן אני מגיעה לעבירות שהן לא מתחום עבירות המין. עובד שהתעמרו בו במקום העבודה התעמרות חסרת גבולות והוא פוטר שלא בצדק. אנשים עניים וחלשים, שאינם מודעים לסעד שהמערכת המשפטית יכולה לתת להם, גם הם לפעמים, רק מקץ שנים ארוכות, מבינים שהם יכולים לפנות לסעד הזה. אנשים שהם מודעים ומצוידים בעורכי דין משובחים לא צריכים לחכות כל השנים, ההתיישנות לא רלוונטית לגביהם, יש להם היועץ המשפטי שלהם שיגיד להם שהם יכולים לתבוע תביעת נזיקין. אנחנו פה, בחקיקה הזאת, פוגעים בחלשים שבחלשים.


לעניין האינפורמטיבי, אדוני יושב-ראש הוועדה, כשהחוק הזה עבר בקריאה טרומית הוא הובא בידי שר המשפטים, חיים רמון. ניגשתי במהלך ההצבעה לשר המשפטים וגם ליושב-ראש הקואליציה, אביגדור יצחקי, והעמדתי אותם על ההשלכות הקשות שיש לחוק הזה, ושניהם אמרו שאין בעיה, שאני צודקת. אמר לי השר לשעבר רמון שהוא יכניס את התיקון במהלך עבודת החקיקה, את ההסתייגות לגבי חלק מהדברים, לגבי עבירות מין בילדים, בנשים ובגברים, כמובן. וכך גם אמר לי יושב-ראש הקואליציה, הוא אמר: אין בעיה, אין בעיה, נעביר את זה היום, ואת התיקונים שאת מדברת עליהם, שהם מאוד חשובים, נעביר במהלך החקיקה. לפיכך היה חשוב לי להעביר את הדברים האלה שנאמרו לי במליאה, ואני בטוחה שגם אביגדור יצחקי וגם חיים רמון התכוונו לדברים שהם אמרו.


ההסתייגות שלי מהחקיקה הזאת היא מוחלטת. אם יהיה כאן רוב סוחף להצעת החוק הזאת, מה שאני מקווה שלא יקרה, אני מבקשת להכניס את ההסתייגות שנוגעות בעיקר לעבירות מין, או להחריג לחלוטין את כל קשת עבירות המין מהחקיקה הזאת.

תודה. האם יש עוד חברי כנסת שרוצים להגיד משהו בפתיח? אדוני הוותיק, האם אתה רוצה לומר משהו?

אני מזדהה עם רוב הדברים.

בסעיף 26 יש מענה חלקי בחוק, אבל אין בו די, אני מניח שחברת הכנסת שלי יחימוביץ התכוונה ליותר מאשר מה שיש בסעיף 26. חברת הכנסת יחימוביץ, אני יכול רק לומר לך שב-44 סעיפי החוק, תגיעי אלינו אחרי סעיפי התקציב להביע את ההסתייגויות הקונקרטיות ולהסביר אותן מתוך נקודת המבט הספציפית של יושבת-ראש ועדה מקצועית, שאת ממונה עליה, וגם מנקודות המבט האחרות שתרצי. תגיע העת הזאת, אנחנו גם ניידע אותך.


חברת הכנסת תירוש, את רוצה להציג את החידוש של התוספת של הצעת החוק שלך לפני שאנחנו מתחילים?

אני אשמח. אני מודה לכם.

גם חברת הכנסת תירוש הניחה על שולחן הכנסת הצעת חוק שעברה בקריאה טרומית, והיא תשתלב בעבודתנו. בבקשה, חברת הכנסת תירוש.

אני ביקשתי לעשות תיקון לחוק בהקשר של מרוץ ההתיישנות על עבירות מין, ואני מבקשת שכאשר מתקיים הליך פלילי, מרוץ ההתיישנות בעבירות מין- - -

אני מפנה אתכם לסעיף 15 של החוק.

אני מבקשת להוסיף 15א, הליך פלילי: "הוגשה תובענה אזרחית בשל העובדות המהוות עבירת מין שבה הואשם אדם והתובענה היא כנגד הנאשם או חליפו, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין מועד הגשת כתב האישום לבין מועד הפיכת פסק הדין בפלילים, לפסק דין חלוט".


אני מתכוונת שכאשר מתקיים הליך פלילי הוא יקפיא את מרוץ ההתיישנות לגבי עבירות מין בכל מה שקשור לתביעות בדין האזרחי. זאת אומרת, אני רוצה שיתאפשר למי שנפגע מעבירות מין לסיים את ההליך הפלילי, ורק מרגע סיום ההליך הפלילי, בהנחה כמובן שזה יסתיים בכך שהוכחה אשמה, התובע או התובעת ברוב המקרים יוכלו להגיש אז תביעה אזרחית, ומאותו רגע ואילך יחל מרוץ התיישנות, אני מעריכה של שבע שנים כנהוג, מרגע שהסתיים ההליך הפלילי.


אני רוצה, במקרה הזה, לבטל עיוות בשני מקרים: האחד, כאשר אדם עסוק בהליך פלילי ועסוק בהוכחת תביעתו, יימנע ממנו לעסוק בכפל הליכים, כלומר, גם במסלול בהליך האזרחי. הדבר השני שאני רוצה להשיג מכך הוא, שבעצם, הראיה שתושג בסיום ההליך הפלילי תוכל להוות ראיה בדין האזרחי, ואולי היא גם תחסוך זמן והתעסקות של בתי המשפט בהמשך, שהרי לפניה כבר מוגש פסק דין בהליך הפלילי.


מעבר לכך, בכל נושא של עבירת מין, נושא ההתיישנות – כאן אני מדברת אפילו על הליך פלילי, למרות שזה לא קשור לתיקון שאני מציעה – צריך להביא בחשבון את התהליך הרגשי, הפסיכולוגי, הנפשי שעובר הקורבן, ולעתים קרובות, בוודאי כשמדובר בפגיעה בקטינים, אבל גם אם הפגיעה לא בקטינים, התהליך של בשלות, היכולת להתמודד, ואין ספק, ואף אחד לא חולק על זה שבעצם העיסוק הנוסף, בהליך הפלילי או האזרחי, הקורבן חווה מחדש את הפגיעה בו, ולעתים קרובות נדרש פרק זמן של התבגרות, של בשלות, שתוכל לאפשר לאותו קורבן לעסוק שוב בהליך כזה או אחר מול הרשויות השונות.


לכן, בכל מקרה, נושא של התיישנות בעבירות מין הוא נושא מאוד בעייתי, וככל שניתן להאריך את מרוץ הליך ההתיישנות ביותר שנים, כן ייטב. אני אפילו הייתי רוצה וחותרת לכך ששבע שנים יתארכו לפרק זמן רב יותר, כדי לאפשר את המיצוי של הדין, הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי. תודה רבה.

חברת הכנסת תירוש הציגה את ההצעה הזאת בפני הבית ב-15 בנובמבר, ופה אחד הבית הצביע איתה, וזאת היתה הצעת החוק הראשונה שחברת הכנסת תירוש הביאה בפני הבית.

לכבוד לי.

אשרי מי שמביא הצעה כזאת מצד אחד, וגם זוכה לאמון כזה מצד הבית. נגיע לפרק המתאים, ואז נבקש ממך לבוא ולהציג את הדברים, כדי שנוכל להצביע על הדברים.


בחדר הזה עסקנו בשאלה הזאת ברמה הצהרתית כשדנו בשאלת נבצרותו של נשיא המדינה או אי נבצרותו. אחד מחברי הכנסת החדשים אמר בקריאת ביניים שמבחינתו צריך לבטל את ההתיישנות, שמי שצריכה להתלונן, שתתלונן מיד, ושלום. לא התאפקתי, חשבתי שבדרך כלל לא צריך להגיב בצורה כזאת, אבל אמרתי שאני מבקש עוד פעם לבדוק את נושא ההתיישנות, וזאת היתה הנקודה שביקשתי ממרכז המחקר לבדוק את הבדיקה היסודית שזכינו לה בנושא התיישנות בעבירות מין בעולם ומה דפוסי ההתנהגות פה בארץ, ונחזור לדון בסוגיה בהרחבה בשעה שהוועדה תעסוק בחקיקת הסעיפים הללו. חברי הכנסת, ברשותכם, נעבור למשרד המשפטים. בבקשה.

אני רוצה להסביר עקרונות כלליים של חוק ההתיישנות, של ההצעה שאנחנו מביאים בפני הוועדה היום. מובן שהדברים ייאמרו בצורה כללית ודי ממעוף הציבור, וכאשר הוועדה תדון בסעיפים לגופם ודאי תהיה הרחבה נוספת.


שתי הערות מקדימות. הערה ראשונה, למעשה אנחנו נמצאים במסגרת נורמטיבית מאוד מסוימת. הצעת חוק ההתיישנות היא הצעה שמופיעה גם בהצעת חוק דיני ממונות, הקודקס האזרחי, היא מופיעה בחלק נפרד. מי שלא מכיר חוק דיני ממונות או הקוד האזרחי הישראלי, זו הצעת חוק שמקדם משרד המשפטים במהלך 25 השנה האחרונות, ולתוך הקוד הזה ייכנס גם חלק של התיישנות. החלק הזה ייכנס לאחר שנשלים את הליכי החקיקה של הקוד, שכמובן יהיו בפני הוועדה הזאת, הוא אמור להיות בחלק השישי. במשרד המשפטים ביקשנו להוציא את החלק הזה, ולחוקק אותו מוקדם יותר, נוכח הצרכים. צריך לזכור שאנחנו נמצאים במסגרת נורמטיבית רחבה יותר בקוד אזרחי, שעתיד לכסות את מרב התחומים העיקריים של המשפט האזרחי העיקריים: מקרקעין, חוזים, נזיקין. כרגע אנחנו מבקשים, את החלק של ההתיישנות לחוקק בנפרד.


צריך לזכור, והדברים כבר נאמרו על ידי היושב-ראש, קדמה להכנת החוק, או להצעה, עבודה רבת שנים של ועדת משנה של ועדת הקודיפיקציה, ועדת ההתיישנות. הוועדה הזאת בחנה הצעה לתיקון החוק, שהכין פרופ' ישראל גלעד, שיושב איתנו כאן, וזה הזמן להודות לו גם בשם משרד המשפטים על עבודת המחקר שהוא ערך עבור המשרד, ועל הסיוע שהוא העניק למשרד בהבנה של דין ההתיישנות. הוועדה בראשות הנשיא ברק בחנה את ההצעה של פרופ' גלעד, הציעה הצעות, דנה, וחומר הגלם שהתקבל הוא למעשה היסוד והבסיס להצעת החוק שהוכנה על ידי משרד המשפטים.


אני רוצה להזכיר דבר נוסף כהערה מקדימה, שאנחנו מתחילים לזהות בפסיקה כבר עכשיו פרשנות של הוראות חוק קיימות על פי הוראות הקוד האזרחי בהקשר של התיישנות. אפשר לראות את זה, למשל, בפסק דין הלפרט בעניין התיישנות במצבים של אפוטרופוס למעשה, אבל בתי המשפט בהחלט כבר נוקטים עמדה בהיבט הפרשני, ורואים בקוד איזה בסיס נורמטיבי שאפשר לפרש לפיו, וכמובן, אותו דבר גם הצעת החוק וגם הצעת חוק דיני ממונות, ובהקשר הזה הן זהות.


הערה מקדימה נוספת היא הערה שנוגעת לפרשנות של חוק ההתיישנות, הן בהיבט ההיסטורי והן בהיבט העכשווי, איך בתי המשפט מתייחסים לחוק ההתיישנות ואיך הם מפרשים אותו. היסטורית, אפשר לומר שההתיישנות נתפסה בישראל ובמדינות אחרות ב-COMMON LAW , כמה שנקרא "רע הכרחי", ולכן פורשה בצמצום. ברבות השנים, כשהגיע המשנה לנשיא בדימוס, השופט חשין, לבית המשפט העליון, הוא תקף את הפרשנות המצמצמת באחד מפסקי הדין, ואמר, שההתיישנות היא אבן יסוד בכל שיטה משפטית, וכך צריך לפרש אותה. "מוֹסד מוּסד" הוא קרא לדין ההתיישנות. אנחנו מזהים בבית המשפט העליון גם זמירות, אולי ישנות יותר. השופטת פרוקצ'יה, לדוגמה, חוזרת לפרשנות המצמצמת, ומציינת שאת דין ההתיישנות צריך לפרש באופן מצמצם; והנשיא בדימוס, השופט ברק, אמר באחד מפסקי הדין, שחוק ההתיישנות, כמו כל חוק אחר, לא צריך לפרש, לא באופן מצמצם ולא באופן מרחיב, שיש לפרש לפי תכליתו. גם אצלנו, אנחנו הקטנים, מחרים מחזיקים אחריו, ובהחלט את דין ההתיישנות ראוי לפרש לפי תכליותיו של דין ההתיישנות. ועם ההערה הזאת אני אגיע למעשה לעיקר ההרצאה.


נחלק את הדברים לשלושה חלקים – אולי בהשפעת זה שחזרתי ממילואים, זה יחולק לשלושה חלקים. החלק הראשון יעסוק בטעמי ההתיישנות. היושב-ראש כבר דיבר על הטעמים האלה והזכיר אותם, אני אפרט אותם בקצרה, ואולי אתן דגשים קצת שונים. בחלק השני, העיקרי של ההרצאה, אני ארצה לעסוק במושגי יסוד ובעקרונות כלליים. מה שחשוב בדיני התיישנות, ואנחנו במשרד מכירים את זה, כי אנחנו נתקלים בהתיישנות במקרים רבים, שצריך להכיר את עקרונות היסוד של החוק כדי שאפשר יהיה לדבר עליו בצורה יותר מפורטת ומפורשת. גם החלק הזה יחולק לשלושה תתי חלקים. אני ארצה לענות על שאלות עקרוניות. ראשית, נבחן מה מתיישן, כשאנחנו אומרים "תביעה מתיישנת", למה אנחנו מתכוונים. אחר כך נדבר מעט על מה שקראתי לו "התחלה, אמצע וסוף". אבל למעשה, כיצד אנחנו סופרים את ההתיישנות, מתי אנחנו מתחילים לספור ומתי אנחנו מסיימים לספור. בתת החלק השלישי נדבר על התוצאות של ההתיישנות. היינו, כאשר סיימנו לספור, כאשר חלפה תקופת ההתיישנות ותביעה מתיישנת, מה התוצאה האופרטיבית, מה למעשה קורה לאותה תביעה. החלק השלישי, ניגע בו בקיצור, למעשה יעסוק, במעוף הציפור, באנקדוטות מאוד מיוחדות שנקבעו בהצעת ההתיישנות. יש די הרבה הוראות מיוחדות, ופה יש מספר חידושים. כמובן, נעסוק בזה בהמשך הדיונים בהצעת החוק.


החלק הראשון של ההרצאה יעסוק בהצדקות לדין ההתיישנות. כפי שאמרנו, הנשיא ברק קרא לפרש את דין ההתיישנות לפי תכליותיו. לכן נבדוק מה התכליות, ולמעשה, גם אותן מחלקים לשלוש קבוצות אינטרסים. ככלל אנחנו מתייחסים לאינטרס של קבוצת הנתבעים בכוח. "נתבעים בכוח", הכוונה לנפגעים פוטנציאליים, לא לנתבע ספציפי, למרות שאפשר להתייחס גם אליו, אבל ככלל, כשאנחנו בודקים את הטעמים ממבט כללי, אנחנו מתייחסים לנתבעים הפוטנציאליים. ואנחנו אומרים לגבי הנתבע הפוטנציאלי, שאנחנו מכירים באינטרס שלו לסיים סיכונים בזמן, לסיים תובענות שעומדות כנגדו בפוטנציה בזמן, משום שאם לא היתה התיישנות, היתה נוצרת על הנתבע בכוח מעמסה ראייתית וכלכלית, הוא צריך לשמור על הראיות. כל אחד יחשוב בעצמו כמה זמן הוא שומר קבלות שהוא שילם לחברת חשמל, היתה נוצרת כלפיו מעמסה ראייתית וכלכלית, בהקשר לכלכלית זה בעיקר קניית סיכון, קניית ביטוח. אם היינו אומרים שתובענות פוטנציאליות קיימות נגדו לעולם ועד, מובן שהמעמסות הראייתית והכלכלית האלה היו גבוהות. נקודה נוספת מנקודת מבטו של הנתבע בכוח היא הציפייה הלגיטימית – הדין מכיר בכך שהציפייה לגיטימית – שהזכויות שלו, בנקודת זמן מסוימת, לא יהיו עוד במחלוקת.


צריך לשים לב, ונחזור לזה בהמשך, שהתובענה שעומדת בפוטנציה אל מול הנתבע בכוח מייצגת זכות לכאורה, לא בטוח שלתובע הפוטנציאלי יש הזכות הזאת, הוא עדיין צריך לברר אותה בבית המשפט, אבל ככלל הנתבע צריך לשמור על הראיות, לקנות סיכון ולנקוט בחוסר ודאות לגבי הזכויות שלו, גם כאשר לא ברור אם הזכות הזאת קיימת או לא.

מהצד של התובע בכוח, דין ההתיישנות מכיר בעובדה שראוי לתמרץ תובעים להגיש את התביעות שלהם בזמן, משום שאם הם לא יעשו את זה, הם יוצרים מצב של ויתור על הזכות. ככל שחולפת התקופה, ככל שאדם משתהה בהעברת הדיון או הדרישה שלו לדיון משפטי, כך הוא יוצר מצב כלפי הצד השני שהוא למעשה לא מעוניין בזכות הזאת.


גם בהיבט של האינטרס הציבורי צריך לבחון את דין ההתיישנות. גם כאן למעשה אנחנו מכירים בעובדה שתביעות ישנות, בסך הכול הכללי, יוצרות הכרעות רעות. דיון בתביעה ישנה מצריך בדיקה ראייתית שהיא לא שלמה. ככל שחולף הזמן, הראיות הולכות וחסרות. לצורך הדוגמה, למשל, זיכרונם של העדים מתעמעם. לכן בית המשפט ישתית את ההכרעה שלו על ראיות לא שלמות, ובמיוחד בשיטה האדברסרית. התוצאה הזאת היא תוצאה שעלולה להביא להכרעה לא נכונה, להכרעה לא צודקת. נקודה נוספת בהקשר הזה היא, שככל שהדיון בתובענה נעשה זמן רב אחרי האירוע הנבחן, למעשה אנחנו ניצבים גם בפני שינוי נוסף מהותי יותר, והוא השינוי הערכי. זאת אומרת, השופט שדן בתובענה שהאירוע שבבסיסה קרה זמן רב לפני שהדיון בא לפניו, נמצא כבר היום, במהלך הדיון, במערכת ערכית אחרת מאשר היתה בתקופה שבה קרה האירוע.


מובן שיש הלכות שמחייבות את השופט לנהוג בדרך הערכית שהיתה נהוגה בתקופה שבה קרה האירוע, אבל כולנו בני אדם, ואנחנו יודעים שבית המשפט, גם הוא מסתכל על האירוע הזה כבר מנקודת מבט שונה, מתאימה יותר לדור שבו הוא דן בתובענה.


גם מהבחינה הזאת של בדיקה איך הציבור מתייחס לתובענות, אנחנו בהחלט יכולים לומר שהאינטרס של הציבור לבירור תובענות, שחלף לגביהן זמן ארוך, הולך ופוחת ככל שהזמן חולף. יש פחות אינטרס לברר תובענות שבית המשפט לא נדרש אליהן בסמוך לאחר קרות האירוע. נוצרת בהקשר הזה גם מעמסה לא מוצדקת על בתי המשפט, זה הוזכר כאן, אבל זה רק אחד הטעמים, ולא כפי שנאמר, הטעם העיקרי לקיומה של ההתיישנות.


כל העיקר ביצירה של הדין ובפרשנות שלו הוא, לדעת כיצד לעשות את האיזון בין האינטרסים האלה ובין הזכות המהותית, מתי מוצדק להגביל את הזכות המהותית ובאיזה כלים. באופן כללי אנחנו סבורים שהצעת החוק, לכן גם קידמנו אותה, לכן למעשה ניסחנו אותה, מביאה לנקודת איזון צודקת יותר מאשר הדין שקיים היום.


ההצעה מורכבת ממספר יסודות. במעוף הציפור, ונידרש לזה בצורה הרבה יותר משמעותית בהמשך, יש קיצור של התקופה הבסיסית, כמו שהוזכר כאן. אבל, מהצד השני, צריך לזכור שהתקופה הבסיסית הזאת מוארכת ומושהית כאשר הנסיבות מוצדקות. הוספנו בהקשר הזה נסיבות מוצדקות שבגינן אפשר להאריך את התקופה. דבר נוסף שנעשה בהצעת החוק הזאת, והזכרתי בהתחלה, בחלק השלישי של ההרצאה, שיש יצירה של הסדרי התיישנות חדשים, יש הבהרה של הסדרי התיישנות קיימים. ההבהרה הזאת והיצירה הזאת יוצרים ודאות במערכת ההתיישנות, ודאות שהיא חשובה.


הקושי בהסדר הקיים, וכאן אני אכנס עוד יותר לטעמי ההתיישנות, בנקודת האיזון. אני רוצה להזכיר בהקשר הזה עוד מספר טעמים ונקודות חשובות להבנה של דין ההתיישנות. צריך לזכור, שכאשר אנחנו מדברים על קבוצת הנתבעים בכוח, אנחנו למעשה מדברים על כל אחד מאיתנו. אנחנו עוסקים בדין ההתיישנות שהוא דין אזרחי-כללי, ולמעשה, כל אחד מאיתנו יכול להיות בנקודת זמן מסוימת נתבע בכוח, כי יכול להיות שהוא הפר חוזה, יכול להיות שהוא עבד בנזיקין. לעומת זאת, הקבוצה של התובעים בכוח, שלא מממשים את התובענה שלהם בזמן, היא קבוצה קטנה הרבה יותר. זאת אומרת, אנחנו צריכים תמיד לזכור, כשאנחנו יוצרים את הסדר ההתיישנות, מה המחיר החברתי שאנחנו דורשים מקבוצת הנתבעים בכוח. בכל הסדר התיישנותי שנוצר צריך לזכור שהקבוצה הזאת רחבה הרבה יותר מהקבוצה של תובעים שלא מגישים את התובענה שלהם בזמן.


צריך לזכור שוב, אמרתי גם בהתחלה, שהזכות של התובע שאנחנו דנים בו בהקשר של התיישנות, היא לא בהכרח זכות מוכחת, היא זכות לכאורה בלבד, עדיין צריך ללכת לבית משפט ולהוכיח אותה, אבל העבודה שהיא קיימת בפוטנציאל כסיכון מחייבת את קבוצת הנתבעים בכוח, שזה למעשה קבוצה גדולה מאוד בציבור, בשמירת הראיות ובקניית הסיכון, משום שלהתגונן בפני זכות שיכול להיות שאינה קיימת לא שונה מלהתגונן בפני זכות שהיא קיימת. צריך לשמור על הראיות ולקנות סיכון בדיוק באותה מידה.


להיעדר הוודאות בהסדרים הקיימים ולצורך בשמירת ראיות ובקניית סיכון יש מחירים חברתיים. למשל, מחיר של ייקור שירותים – ככל שחברות ביטוח יצטרכו לשמור את הראיות שלהן לתקופה ארוכה יותר, לקנות סיכון לתקופה ארוכה יותר, ולא יידעו מה אומר דין ההתיישנות באופן ודאי, מחיר השירות – הפוליסה – יעלה. זה מכיוון חברות הביטוח, אבל בהחלט אפשר לומר את זה גם מכיוונם של נתבעים פרטיים.


אני עובר לחלק השני של ההרצאה, שהוא למעשה החלק העיקרי, ופה אני ארצה להסביר כמה מהעקרונות הכלליים של דין ההתיישנות. ההסבר הזה יעזור לנו אחר כך לפרק את כל סעיפי החוק לגורמים, ולהבין על מה נשען כל סעיף.


השאלה הראשונה שצריך לשאול כשבאים לדין ההתיישנות, למעשה, להבין מה בדיוק מתיישן. גם החוק הקיים, גם ההצעה, נותנים לזה תשובה, תשובה שהיא תשובה הגדרתית, וצריך להסביר אותה. סעיף 2 להצעה קובע: "תביעה לקיום זכות העומדת לאדם כלפי אדם אחר- - -נתונה להתיישנות". צריך לשים לב כאן, שאנחנו עוסקים בתביעות שהן תביעות, מה שנקרא "in personam", נגד אדם אחר. זה לא פסק-דין הצהרתי כללי ולא הצהרה כלפי כל העולם, אלא תביעה כלפי אדם אחר, ויש כאן הבחנה שקבע פרופ' גלעד בהקשר הזה שיכולה להסביר, הבחנה בין זכות ראשונית לזכות שיניונית. מהי זכות ראשונית? זכות ראשונית היא זכות הצהרתית כלפי כל העולם. למשל, הזכות לשלמות הגוף, הזכות לכבוד, הזכות לקיום חוזים, היא זכות הצהרתית, והיא לא נושא להתיישנות. מה שכן נושא להתיישנות, זה מצב שבו נפגעת הזכות הראשונית. למשל, אדם פוגע בשלמות גופו של אדם אחר, קמה לנפגע זכות לפיצוי, להשבת המצב לקדמותו. זאת הזכות השיניונית, והיא הזכות שבה עוסקת ההתיישנות.


כשאנחנו אומרים, שהדרישה לקיום הזכות השיניונית הזאת היא התביעה, התביעה היא ההיבט המהותי של הזכות הזאת, ולא ההיבט הפרוצדורלי. זאת אומרת, אם אנחנו עוסקים בזכות לקבל פיצוי בגין פגיעה בזכות הראשונית, בגין פגיעה בשלמות הגוף, התביעה היא הדרישה המהותית לקיום הזכות. למה אני אומר "הדרישה המהותית לקיום הזכות"? כי יש כאן הבחנה בין הדרישה המהותית לקיום הזכות ובין ההליך הפרוצדורלי. ההבחנה הזאת חשובה, כי בה באה לידי ביטוי הדרישה לקיום הזכות, זוהי התובענה. תובענה היא הליך אזרחי בפני בית משפט. בהצעה הגדרנו בית משפט בצורה קצת יותר רחבה מהדין היום. מה שחשוב בהקשר הזה מבחינת עקרונות היסוד זה, לעשות את ההבחנה בין ההליך הפרוצדורלי לבין הדרישה המהותית, שהיא התביעה, משום שהמושג תביעה מופיע במקומות רבים גם בהקשרו הפרוצדורלי, וההקשר שלנו בחוק ההתיישנות הוא ההקשר המהותי, הדרישה המהותית לקיום הזכות השיניונית.


בהקשר הזה צריך לומר משהו נוסף. חוק ההתיישנות שלנו, הקיים – כל מדינה בוחרת את השיטה הטובה לה – גם בהצעה הוא מה שקרוי "מטריית התיישנות". הנשיא ברק תבע את המונח הזה באחד מפסקי הדין. משמעו, שלמעשה החוק חל על כל זכות במשפט האזרחי במובנו הרחב. על כל תביעה לקיום זכות, חל דין ההתיישנות. המשמעות של התחולה הזאת היא משמעות הן לעניין תקופת ההתיישנות הבסיסית והן לעניין הסדרי התיישנות אחרים. נכון, אנשים ודאי יודעים, תגידו, שיש חוקים ספציפיים, פרטיקולריים, שיש בהם, למשל, תקופת התיישנות אחרת. נקודת המוצא היא, שלא צריכה להיות תקופה אחרת, אלא אם יש הצדקה מיוחדת שלפיה יהיה הסדר שונה מההסדר שקיים בחוק ההתיישנות הכללי, במטריית ההתיישנות שלנו.


יש חוקים שיש בהם תקופות התיישנות אחרות, יש חוקים שיש בהם הסדרי התיישנות אחרים, לא בכל חוק כזה יש סיבה מהותית להסדר התיישנות שונה. פה אני כבר מציין, שהשלב השני של הרפורמה שמשרד המשפטים מתכנן הוא מעבר על כל החוקים האזרחיים שבהם נקבעה תקופת התיישנות או הסדר התיישנות אחר – הסדר התיישנות אחר, למשל, עם עילות השהייה, תיכף ניגע בהן – ולבדוק האם אכן יש סיבה מהותית להסדר השונה יחסית לחוק ההתיישנות הכללי. אם אין סיבה מהותית, יתוקן גם החוק הספציפי, ויש חוקים שבהם באמת אין הצדקה לקיום הסדר התיישנות שונה מההסדר הכללי.


אני עובר לתת הפרק השני של החלק השני. כאן נדבר על דברים יותר טכניים שצריך להכיר. כמו שאתם רואים קראתי לתת-הפרק הזה "התחלה, אמצע וסוף", וצריך לבחון מתי מתחילים לספור, מה קורה באמצע הספירה, ומה קורה בסופה. מתי מתחילים לספור? הדעת נותנת שאם נושא ההתיישנות הרלוונטי היא התביעה, מתחילים לספור ביום שבו היא נוצרת. האמירה הזאת שנאמרת בהצעת החוק היא אמירה כללית מדי. מה שרואים גם בפסיקה, והצעת החוק לא חפה מהעניין הזה, זו המטרייה של התיישנות, שצריך לבדוק מהו בדיוק היום הזה שבו נוצרת התביעה. בפסיקה ניתנו לאמירה הזאת תשובות מתשובות שונות, כשהתשובה המקובלת ביותר, שהמועד שבו נוצרת התביעה היא המועד שבו נולדו העובדות החיוניות שאפשר לבסס תביעה עליהן. זיהינו יום שבו נולדו העובדות החיוניות לקיומה של תביעה, ואפשר להגיד שביום הזה נולדה התביעה, וצריך להבין שבהקשר הזה, למשל, לא בודקים איזה ראיות יש לתובע, כדי לדעת האם נולדה התביעה, אלא בודקים האם העובדות שמהוות את התביעה כבר נולדו. זאת אומרת, אם אנחנו בתביעת רשלנות, שאחד מהיסודות שלה זה נזק, אנחנו צריכים לבדוק האם הנזק קרה, כדי להיות בטוחים שהתביעה כבר נולדה. עדיין צריך לשאול אם יכול התובע להוכיח, או אם הוא בכלל מסוגל לעשות את זה, אבל כדי לדעת מתי נולדה התביעה צריך לזהות את המועד שבו הרכיבים שלה נולדו.


מובן שהקביעה מתי נולדת התביעה היא לא קביעה של דין ההתיישנות, היא קביעה של החוק הספציפי שמכיר בזכות. אם זאת פקודת הנזיקין – סעיף 35, סעיף 36 יסבירו לנו מתי נולדה תביעה ברשלנות, אם זו תביעה חוזית – צריך לאתר את מועד הלידה, מועד קרות האירועים הרלוונטיים לפי הדין המהותי, לפי חוק החוזים. לדין ההתיישנות יש מה לומר על המועד הזה, אבל למעשה הוא לא קובע אותו.


חריג להתחלה של המרוץ – דיברנו על המצבים שבהם מוצדק להאריך את התקופה הבסיסית – חריג להתחלה של המרוץ אלה עילות ההשעיה, וניגע בהן בהמשך.


צריך לזכור, וודאי נדון בזה בהמשך הדיונים בהצעת החוק, בדין הקיים כיום יש התייחסות ברורה, עד כמה שניתן, גם למועד הלידה. הוא מוכרז בסעיף 6 לחוק, כיום שבו נולדה עילת התובענה. בהקשר הזה נעשו בהצעת החוק תיקונים. התיקונים הם גם תיקונים טרמינולוגיים וגם תיקונים שנועדו להבהיר את האמירה הכללית בסעיף 6. אנחנו ניגע בהן בהמשך, אבל מי שמכיר את הדין הקיים היום, השינוי שנעשה כאן הוא לא שינוי משמעותי מאוד, הוא שינוי טרמינולוגי, שנועד לעזור לבתי המשפט להבין מהו יום התחילה של תקופת ההתיישנות. נעשו בו שיפורים והבהרות לדין הקיים, בצורה ברורה יותר, כפי שאנחנו זיהינו אותו.


התחלנו את מרוץ תקופת ההתיישנות, ואנחנו צריכים לדעת מהי תקופת ההתיישנות. התקופה הבסיסית היא התקופה הרגילה לתביעות רגילות, בהקשר הזה – נדון בזה בהמשך, אני רוצה לציין עובדתית, שנדע על מה אנחנו מדברים – ההצעה מציעה לקצר את תקופת ההתיישנות הבסיסית לתביעות רגילות של בגיר משבע שנים לארבע שנים, ולגבי תביעות רגילות של קטין, ההצעה היא לקצר היום, יש עילת השעיה עד גיל 18, דהיינו מתחילים לספור את תקופת ההתיישנות הבסיסית של קטין מגיל 18, אנחנו מציעים לקצר את התקופה הזאת באופן עקרוני לשבע שנים מיום לידת התביעה, בשני סייגים. סייג אחד, שהתקופה לא תסתיים לפני הגיעו של הקטין לגיל עשר. למשל, יש מצב שבו תביעה נולדה בלידה, טיפול רפואי רשלני בלידה, הכלל של תביעת קטינים הוא שבע שנים, אבל הסייג לכלל הזה הוא שבתביעות מן הסוג הזה תהיה תקופה של עשר שנים, זאת אומרת עד שהקטין יגיע לגיל עשר. אם לעומת זאת התביעה נולדה, למשל, כאשר הקטין היה בן שנה, תהיה תקופת התיישנות של תשע שנים, עד שאותו קטין יגיע לגיל עשר.

אם הנזק לא התגבש אבל אתה יודע שיש עילת תביעה?

אכן התקופה של גיל עשר שנים ולא שבע שנים נקבעה גם בהקשר של התגבשות הנזק. תשובה שנייה בהקשר הזה היא, שיש דרכים, במצבים שבהם הנזק עדיין לא התגבש ולכן לא ניתן להגיש את התובענה, וצריך לשים דגש בהקשר הזה. אם תלך לבית המשפט לא תוכל לקבל פיצוי משום שהנזק לא התגבש, ישלחו אותך להגיש חוות דעת רפואית מפורטת יותר. יש דרכים להתמודד גם עם זה. אפשר לפנות לבית המשפט ולבקש הארכה של התקופה.


חריג נוסף לכלל שבע השנים של תביעת קטין הוא חריג, שהחל מבגרות אנחנו ממשיכים וסופרים רק עוד ארבע שנים. לצורך העניין, אם יש קטין שהתביעה נולדה כאשר הוא היה בן 17, תקופת ההתיישנות של תביעה של קטין כזה לא תהיה שבע שנים, היא תהיה חמש שנים. זאת אומרת, שנה נוספת, עד הגיעו לגיל 18, ועוד ארבע שנים מהגיעו לגיל 18.


הזכרתי בתחילת הדרך שיש חריגים לתקופה הבסיסית, ויש מצבים שבהם, כשבוחנים את טעמי ההתיישנות, אנחנו מבינים שמוצדק להאריך את התקופה הבסיסית הזאת שנקבעה. מה זאת אומרת בחינת טעמי ההתיישנות? יש מצבים שקבוצת האינטרסים של התובעים בכוח לא כל כך מסתדרת עם התמונה ההתיישנותית הכללית, ואני מפרט פה את עילות ההשעיה. למשל, כאשר תובע לא יודע אובייקטיבית את העובדות המהוות את עילת התביעה שלו, אין שום היגיון בתמריץ שלו להגיש את התובענות בזמן. זה אחד מהנימוקים שמסבירים את ההתיישנות, אחד מתכליות ההתיישנות. אין היגיון לתמרץ תובע להגיש תובענות בזמן על מנת שלא יפגע בציפיות הצדדים, אם הוא לא יודע שיש לו תביעה בכלל, לא ניתן לתמרץ אדם כזה. לכן, במצבים שבהם אדם לא יודע על העובדות המהוות את עילת תביעתו נאמר, שנשהה את התקופה הבסיסית עד ליום שבו הוא יגלה את העובדות האלה. זהו כלל הגילוי המאוחר, כלל חשוב מאוד, עילת ההשעיה המרכזית והבסיסית. יש עילות השעיה נוספות, עילות השעיה שנוגעות לקטינות למשל. נכון שקיצרנו את התקופה של תביעת קטינים, אבל בנסיבות מוצדקות אפשר יהיה להשהות את התקופה, אני אסביר כשנגיע לשם. כלל השהיה נוסף שיצרנו, כלל חדש, הוא כלל שנקרא "התנהגות פסולה", זה כלל ששם את הדגש לא רק על מצבו של התובע, אלא גם על התנהגותו של הנתבע. כאשר הנתבע מתנהג התנהגות פסולה, מסוג של הטעיה, של כפייה או של הודאה בזכות, ואנחנו נפרט את הדברים כשנדון בזה, אנחנו בהחלט יכולים לומר שאין את תכליות ההתיישנות הכלליות שצריך להשהות את התקופה.


אני רוצה להדגים את הפעולה של עילות ההשעיה, וניקח את כלל הגילוי המאוחר. נניח שיש מעשה בשנה אפס, נעשה ניתוח, והניתוח רשלני, יש התנהגות עוולתית, והיא יוצרת נזק, המנותח סובל מנזק עקב הניתוח. כל הסיטואציה שתיארתי קוראת בשנה אפס, היינו, התביעה נולדה בשנה אפס, ולכאורה היינו אומרים שאם נולדה התביעה, נספור את תקופת ההתיישנות הבסיסית מיום לידת התביעה, כמו שהזכרנו. לכאורה, בשנה הרביעית היתה התביעה הזאת צריכה להתיישן, אבל במקרה שלנו התובע לא גילה את הנזק, אלא עד השנה ה-13 מיום קרות הניתוח. אפשר שהוא לא גילה גם דברים אחרים, הוא לא גילה שהיתה התנהגות עוולתית בניתוח, הוא לא גילה את הקשר הסיבתי, יכול להיות שהוא גילה את הנזק, הוא ידע שהיה ניתוח, אבל הוא לא זיהה את הנזק שנגרם לו. למשל, כאבי בטן חזקים שתקפו אותו בשנה ה-13, הוא לא זיהה, עד השנה ה-13, את הקשר בין הניתוח לבין כאבי הבטן שתקפו אותו במהלך 13 השנים מן הניתוח. יכול להיות גם אי גילוי של זהות הנתבע, יכול להיות שהוא לא יודע מי עוול כלפיו. בהקשר של ניתוח רשלני זה פחות רלוונטי. אנחנו אומרים שנחכה עם ספירת התקופה הבסיסית עד למועד שבו היה גילוי אובייקטיבי של אחד מן הרכיבים שצוינו כאן. לצורך העניין, עד שהוא לא גילה את הנזק נמתין ונספור את התקופה הבסיסית החל מהשנה ה-13. היינו, מהשנה ה-13 נספור את ארבע השנים של התקופה הבסיסית, ולמעשה נגיע לתקופת התיישנות אפקטיבית של 17 שנה. כמו שאנחנו רואים, התביעה נולדה בשנה אפס, אבל תקופת ההתיישנות הכללית בהקשר הזה תהיה של 17 שנה, כי התחלנו את הספירה שלה בסיום עילות ההשהיה.


הגילוי שאנחנו עוסקים כאן הוא גילוי אובייקטיבי, במשמעות של ידע או היה עליו לדעת, זאת אומרת, אנחנו עוסקים בתובע שהוא התובע הסביל. אדם שסובל כאבים חזקים מאוד, אחרי ניתוח, במשך שנים, אנחנו מצפים ממנו שינסה לבדוק מה הסיבות לכאבים, ושינסה לקשר את זה לניתוח. יש מצבים רבים שאנחנו יודעים שהתובע, כתובע סביר, לא יכול היה לזהות את העובדות האלה, למשל, כאשר מדובר בסרטן או מחלות חביון אחרות, המחלות האלה באות לידי ביטוי תקופה ארוכה אחרי החשיפה.


על הגילוי האובייקטיבי יש פסיקה רבה, אולי נעסוק בו בצורה יותר רחבה, אבל צריך לזכור שאנחנו עוסקים בגילוי אובייקטיבי.


אני רוצה להזכיר כאן בקצרה את דין ההתיישנות הקיים היום. דין ההתיישנות הקיים היום בהקשר של עוולות בנזיקין, שהנזק הוא אחד מהיסודות שלהן, נקבע על פי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. ניקח דוגמה אחרת, גידול סרטני עקב חשיפה לחומר מסוכן. נניח, עובד שעבד במפעל שעוסק בחומרים מסוכנים והוא היה חשוף אליהם. המעשה העוולתי של המפעל הוא באי הגנה על העובד, נאמר, שבשנה השלישית לעבודתו של העובד במפעל ולחשיפתו לחומר המסכן, נוצר כשל במערכת החיסונית. למעשה, הוא כבר חולה בסרטן, הנזק לגביו כבר קרה, זה לא משנה אם הוא ימשיך להיות חשוף או לא ימשיך, אבל הואיל ומדובר במחלת חביון, הוא מגלה את הנזק רק בשנה ה-13. לפי הדין הקיים היום, לכאורה היינו אומרים שתקופת ההתיישנות של הדין הקיים היום של שבע השנים צריכה להיספר מגיל 13, אם היינו משתמשים בכלל הגילוי הרגיל שאנחנו מכירים. הבעיה היא, שפקודת הנזיקין קובעת תקרה של עשר שנים מיום קרות הנזק, ולכן בשנה ה-13 תביעה כזאת תתיישן. נכון הוא שהפסיקה צמצמה את הכלל הזה לנזק בלבד, אבל מה שאנחנו עשינו, שביטלנו לחלוטין את כלל הגילוי של פקודת הנזיקין, ולמעשה, לפי ההצעה, אין יותר התייחסות בעוולות מסוג שמחייב נזק לכלל גילוי מאוחר מיוחד לנזיקין. יש כלל גילוי אחד כללי, שחל על כל סוגי התביעות.


עילת השעיה נוספת, עילת השעיה חדשה שקבענו בהצעה, זו עילת ההתנהגות הפסולה. זו עילה שנוגעת להתנהגותו של הנתבע הפוטנציאלי או של הנתבע, ולא רק למצבו של התובע. למעשה אנחנו אומרים, שבמצבים שבהם הנתבע מאיים, מנצל מצוקה, או מטעה את התובע, באופן המונע ממנו להגיש את התובענה, תובע כזה לא צריך לזכות מהגנת ההתיישנות. למעשה, אנחנו קושרים כאן שני טעמים מרכזיים של דין ההתיישנות ואומרים, שכאן צריך להשהות את התקופה, להאריך את התקופה הבסיסית משני הטעמים, גם מכיוונו של הנתבע שלא צריך שייהנה מדין ההתיישנות משום שהוא מונע בדרכים לא כשרות את הגשת התובענה וגם מכיוונו של התובע שכמובן לא יכול להיות מתומרץ אם הוא מאוים שלא יגיש את התובענה, ודאי שהוא לא יכול להיות מתומרץ להגיש על ידינו. משני הכיוונים האלה אנחנו אומרים שמוצדק להאריך את התקופה. ולכן, אם יש אירוע מפר זכות בשנה אפס, והתקופה הבסיסית, כמו שאנחנו יודעים, היא ארבע שנים, אבל התובע מאוים שאם הוא יגיש את התובענה יבולע לו, או שינוצל מצב המצוקה שלו, או שהוא מוטעה, נחכה עד לשלב שבו הוא ייחלץ מהמצב הזה, ורק בשלב הזה נתחיל לספור את התקופה בסיסית. במקרה שלנו הוא נחלץ מהמצב בשנה העשירית, ואכן, אז נתחיל לספור את התקופה הבסיסית. התקופה האפקטיבית כאן היא תקופה של 14 שנה, מורכבת מכל תקופת ההשעיה, פלוס התקופה הבסיסית.


אמרנו למעשה מתי אנחנו מתחילים לספור, כיצד סופרים, באמצע יכול להיות שאנחנו משהים את הספירה, ועכשיו אנחנו מגיעים למועד סיום הספירה. ככלל, ההצעה קובעת שהסיום ביום שבו מסתיימת תקופת ההתיישנות, זה פשיטא, זה די ברור לכולנו, אבל גם בהקשר הזה יש חריגים. חריג ראשון הוא חריג שבו יש סיבות מוצדקות להאריך את התקופה. חריג שני, שהוא בעצם כלל, והוא חריג מרכזי מאוד, זה חריג שעוסק לא בתביעה עצמה, אלא בעילת התביעה. זה חריג מאוד חשוב, וחשוב להבין אותו. למעשה אנחנו אומרים בהקשר הזה, שכאשר בודקים את התביעה הספציפית צריך גם לבדוק את עילת התביעה, ולראות האם העילה לא התיישנה במועד מוקדם יותר. אם כן, גם התביעה הספציפית שאותה אנחנו בודקים, תקופת ההתיישנות שלה הסתיימה במועד מוקדם יותר. נקודה נוספת שצריך לזכור, שמשפיעה על סיום התקופה, זה מה שנקרא "תקרת ההתיישנות". נגענו בה קצת, וניגע בה אחר כך יותר.


ככלל, מסיימים את הספירה ביום שבו חולפת תקופת ההתיישנות שנקבעה, אבל יש עילות שבהן מוצדק להאריך את התקופה הזאת. כשבודקים את טעמי ההתיישנות רואים שאין הצדקה לתמרוץ של התובע להגיש את התובענה עד סיום התקופה הבסיסית, ואנחנו סבורים שצריך להאריך אותה. ההבדל מעילות ההשהיה – כשאנחנו עוסקים בעילות ההארכה, אנחנו מדברים על נסיבות מיוחדות מאוד, שבהן אנחנו אומרים שהתקופה כבר חלפה אבל ניתן שריון מסוים, עוד גרייס לתובע, להגיש את התובענה, מדובר בדרך כלל בתקופות קצרות, כי אנחנו עוסקים בנסיבות מאוד מיוחדות, והן שונות מעילות ההשהיה במובן הזה שמשתמשים בהן כשצריך אותן לתקופות מאוד קצרות. למשל, ביום שרצית להגיש את התובענה בית המשפט סגור מסיבות כאלה או אחרות, צריך לתת את ה"גרייס", את השריון הנוסף, לתובע להגיש את התובענה שלו זמן קצר, 60 ימים, אחרי שבית המשפט נפתח מחדש. אותו דבר יקרה כאשר יש העברה של זכות ממוריש ליורש. ניקח מצב שבו התובע נפטר, והשאלה, כיצד היורשים שלו מתמודדים עם תביעה שכבר קרתה כשהמוריש היה חי, אבל הוא טרם הגיש תובענה בגינה לבית המשפט. יצרנו פה כלל חדש, שהוא כלל שסתומי, תקופת התיישנות תוארך על ידי בית המשפט בנסיבות שבית המשפט מוצא לנכון. ויש מספר נסיבות כאלה, שניגע בהן, שהן אפשריות. יש כאן כלל שמאפשר לבית המשפט הארכה של תקופת ההתיישנות בשורה ארוכה של נסיבות, שאנחנו גם היום לא יכולים לצפות את כולן ולא יכולים לדעת מהי הרשימה שלהן.


איך עובדות עילות ההארכה? למשל, במצב של פטירה של תובע. נניח שיש תובע שהחוזה עמו הופר, והנזק כבר קרה בעת ההפרה, בשנה השלישית מיום שבו נולדה אותה תביעה נפטר אותו תובע, הוא טרם הספיק להגיש תובענה בגין התביעה הזאת. לכאורה אפשר לומר שליורשיו תעמוד תקופה של שנה להשלים את הליכי הגשת התובענה, כי זו התקופה הבסיסית, אבל קובעת הצעת החוק, וגם הדין היום למעשה, שיש תקופת שריון של שנתיים מיום הפטירה, בהנחה שלא ניתן צו ירושה או צו קיום. זאת אומרת, יש כאן הארכה של התקופה בעוד שנה. אם יבואו היורשים עד תום השנה החמישית הם יוכלו להגיש את התביעה, למרות שהתקופה הבסיסית היא ארבע שנים. הנסיבה של פטירה נחזית כנסיבה מוצדקת, שבגינה צריך לתת גרייס של תקופה נוספת לתובעים היורשים להגיש את התביעה הזאת, ואנחנו עוסקים פה בתקופות שהן לא ארוכות בדרך כלל, כמו תקופות ההשהיה, הן תקופות קצרות יותר.


לעניין עילת ההארכה החדשה שהזכרנו, עילת ההארכה על ידי בית משפט. למשל, נביא מקרה שחשבנו עליו, מקרה של חסינות דיונית. במצב שבו יש חסינות דיונית, למשל, חסינות דיפלומטית, רק לדוגמה, לא בהכרח נתקלנו בזה בפסיקה. במצב שבו יש חסינות דיונית, תובע לא יכול להגיש את התובענה לבית המשפט, משום שבית המשפט לא יכול לדון בתובענה הזאת, ולכן יכול להיווצר מצב שבשל החסינות, או בשל מניעה משפטית אחרת, תחלוף תקופת ההתיישנות הבסיסית, ואנחנו מזהים מצב שבו לא מוצדק שהתביעה הזאת תתיישן. זאת אומרת, במקרה של חסינות דיונית, נניח חסינות של דיפלומט, לא יכול התובע לגשת לבית המשפט ולהגיש את התובענה שלו לא משום שאותו דיפלומט חסין מפני דיון בתובענה. לכן אנחנו מאפשרים, לפי כלל הגילוי הזה, לאותו תובע לפנות לבית המשפט ולבקש להאריך את התקופה עד אשר אותה נסיבה תחדל להתקיים, עד אשר אותו דיפלומט לא יהיה יותר דיפלומט, עד אשר לא תהיה מניעה משפטית יותר, ואפשר יהיה להגיש את התובענה. לבית המשפט מוקנה שיקול דעת להאריך את התקופה לתקופה המינימלית הנדרשת, משום שאי אפשר לדעת על איזה תקופות אנחנו מדברים. למשל, בשאלה שנשאלה קודם לעניין גיבוש הנזק, יכול מאוד להיות שאפשר יהיה לבוא לבית המשפט ולומר: אני רוצה להגיש את התובענה, אבל אני לא יכול לעשות את זה לפני תום התקופה הבסיסית, משום שהנזק אצלי לא גובש עדיין, אני יודע שהנזק קרה, אני יודע שיש נזק, אני לא יכול להגיש את התובענה, אני לא יכול להגיש חוות דעת רפואית שלמה, אנא, הארך לי את תקופת ההתיישנות, ובית המשפט יוכל להיעתר לבקשה הזאת ולהאריך את התקופה. צריך לזכור שלפי הכלל החדש שיצרנו, יש לפנות לבית המשפט לפני תום התקופה הבסיסית ולהודיע על הנתבע הפוטנציאלי ועל הרצון להגיש את התובענה.


דבר נוסף שמשפיע על סיום התקופה הוא כלל נוסף שנקבע בהצעה, קיים היום בדיני ההתיישנות באופן חלקי בלבד, וזה מה שנקרא "תקרת ההתיישנות". תקרת ההתיישנות היא מחסום סופי לחלוף התקופה האפקטיבית. לפי ההצעה, המחסום הסופי יעמוד על 25 שנים. כיום יש מחסום סופי כזה, והזכרתי אותו באחת הדוגמאות הקודמות, בתביעות נזיקין, כשהנזק הוא אחד היסודות שלהן. לגבי כלל הגילוי המאוחר הזכרנו, שאם התביעה מוגשת מעל עשר שנים אחרי אירוע הנזק, לא משנה מתי גילית את הנזק, התביעה הזאת מתיישנת בגלל התקרה. הזכרתי שביטלנו את כלל הגילוי הנזיקי, וגם את התקרה הקבועה בו, לחלוטין, ולמעשה, על כל סוגי התביעות תחול התקרה של 25 שנה, למעט בעניינים של טיפול רפואי.


אני אסביר באמצעות דוגמה למה אנחנו מתכוונים. יש כלל השהיה שהוא כלל השהיה של יחסי נישואים. כאשר בני זוג נשואים זה לזה, לא רוצים לתמרץ אותם להגיש תובענה אחד נגד השני, ולכן כל תקופת הנישואים שלהם היא תקופת השהיה, תקופת ההתיישנות הבסיסית לא נספרת במהלך התקופה הזאת. ניקח מצב שבו יש חוזה בין בעל ואשתו בעניינים כאלה ואחרים, לאו דווקא ביחסי ממון. בשנה האפס, בתוך תקופת הנישואים שלהם, זה יכול להיות גם לפני, הופר החוזה ונגרם נזק, כלל ההשהיה קובע שבמהלך תקופת הנישואים לא תיספר התקופה הבסיסית. אבל רצה הגורל ואחרי 22 שנות נישואים נזכרה האישה בחוזה שהבעל הפר, והחליטה שבגין זה היא רוצה להתגרש. לכאורה היא יכולה להגיש את התביעה בגין אותו חוזה שהופר וגרם לה נזק במשך ארבע שנים. אנחנו משהים את התקופה במשך כל קיומה של עילת ההשהיה, עילת ההשהיה כאן היא נישואים, ומתחילים לספור את התקופה הבסיסית מהשנה ה-22. לכאורה אנחנו צריכים לספור ארבע שנים מהשנה ה-22, אלא שתקרת ההתיישנות פועלת כאן את פעולתה, והיא קובעת למעשה קיצור של התקופה הזאת בשנה אחת, משום ש-25 שנה אחרי הפרת החוזה התביעה מתיישנת.


גם לגבי כלל הגילוי המאוחר פועלת התקרה. כלל הגילוי המאוחר הוא כלל השהיה כמו שאמרנו. לצורך העניין נניח שבשנה אפס יש מעשה עוולתי שגרם לנזק, והמעשה העוולתי הזה נתגלה, או הנזק נתגלה רק 22 שנה אחרי שהנזק קרה, אחרי שנולדה התביעה, לכאורה אנחנו סופרים את התקופה הבסיסית מיום גילוי הנזק, זהו כלל ההשהיה, כלל הגילוי המאוחר- - -

למה 22, למה לא 25? למה לא 30?

הדוגמה שבחרתי היא 22, באותה מידה יכול להיות גם 17 שנה.

30 שנה.

אני רוצה להקדים בברכה אתכם, האורחים שלנו. אנחנו עוסקים בחוק כבד מאוד, שהוא חלק ממה שנקרא "הקודקס האזרחי של מדינת ישראל". זו ועדת החוקה, חוק ומשפט, ומה שאנחנו מקבלים עכשיו זה תדריך ממשרד המשפטים מה עמד ביסוד החוק שלהם. אם תהיו זמן מספיק, גם תשמעו את ההערות של הארגונים, שבחלקם אתם חברים אולי, ארגונים אזרחיים שמוטרדים מן החוק הזה, אנשים שמוטרדים מן החוק הזה, וגם חברי הכנסת. עשיתם את כל הדרך מכפר הרוא"ה עד לכאן על מנת לראות עין בעין כיצד עושים חוקים.

בדוגמה שבחרתי כאן, אכן הנזק התגלה 22 שנה אחרי, אפשר היה לבחור באותה מידה נזק שהתגלה 17 שנים אחרי.

30 שנה אחרי.

תכף נדבר על 30 שנה. בחרתי 22 שנה, כי אם הייתי בוחר נזק שהתגלה 17 שנים אחרי, לא הייתי יכול להסביר את פעולתה של התקרה. נכון שאם הייתי בוחר נזק שהתגלה 30 שנה אחרי, הקו היה קצר מדי. אם הייתי בוחר נזק של 30 שנה אחרי, גם כן הייתי יכול להסביר את התקרה. ואכן פעולתה של התקרה על נזק שהתגלה 30 שנה אחרי היא התיישנות מיידית, זאת אומרת, התביעה הזאת מתיישנת באופן מיידי. צריך רק לזכור על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על גילוי של 30 שנה אחרי של הנזק.


במקרה שבחרתי כאן 22 שנה לקח לנזק להתגלות כלפי התובע הספציפי, ולכן, לכאורה, היו צריכות להיות לו ארבע שנים להגיש את התובענה, אבל בגלל פעולת תקרת ההתיישנות יש לו שלוש שנים, והוא צריך להגיש אותה עד השנה ה-25. אני מזכיר שבהקשר הזה יש כלל גילוי נזיקי שבוטל, שקובע תקרת התיישנות של עשר שנים.


לחדי העין שביניכם, ולמי שעוד זוכר, כשהתחלנו לדבר על עקרון סיום התקופה הזכרתי את החריג שהוא למעשה כלל, והוא נוגע למה שנקרא "עילת תביעה לצורך התיישנות". זה עיקרון חשוב מאוד בהצעה, חשוב גם בדין הקיים היום, אם כי משתמשים בו בצורה אחרת, בטרמינולוגיה אחרת. מה אומר הכלל? הכלל אומר שתביעה מתיישנת עם סיום תקופת ההתיישנות שנקבעה לאותה תביעה, אבל לא במנותק מתביעות אחרות. יכול להיות שהיא תתיישן גם עם סיום תקופת התיישנות של תביעה אחרת, שנובעת מאותה עילה, על פי המוקדם.


מובן שהכלל הזה מצריך הסבר, ונתחיל בהסבר. לצורך העניין נביא מצב של הפרה של חוזה. הפרנו את החוזה, היינו, הפרנו את הזכות הראשונית של אדם, קמות זכויות שיניוניות עקב ההפרה הזאת. קמה זכות אחת לאכיפה של החוזה. כולם יודעים שסעד של אכיפה הוא סעד נלווה אינהרנטי לכל הפרה. יכול אדם לבקש אכיפה של החוזה בגין הפרה, אבל יכול להיות גם סעד אחר, יכול להיות סעד של פיצויים בגין הנזק שנגרם עקב ההפרה, בהנחה שנגרם הנזק. כל עוד ההפרה והנזק נגרמו באותו מועד, אפשר להגיד שהתביעות הנושאות את הסעדים, של אכיפה מצד אחד, ושל פיצוי בגין הנזק מצד שני, נולדו באותו מועד, אבל זה לא תמיד כך, לעתים הפרת חוזה יוצרת נזק מאוחר יותר, ולכן התביעות שנולדו בגין אותה הפרת חוזה, בגין אותה הפרה של הזכות הראשונית לקיום חוזה, הן תביעות ששונות זו מזו בזמן. וכדי לדעת מה קורה עם תביעה בגין הנזק, נניח שתביעת הפיצוי בגין הנזק נגרמה בשלב מאוחר יותר, כדי לדעת מה אנחנו עושים עם התביעה הזאת בגין הנזק, צריך לבדוק אם היא שייכת לאותה עילת תביעה שקשורה בחוזה שהופר. אם נשאל דוגמה מתחום הצומח, אפשר לומר שהתביעה הראשונה בזמן, תביעת האכיפה, היא מיישנת את עילת התביעה, היא הענף שמיישן את השורש של הצמח. יחד עם יישון השורש של הצמח מתיישנות גם תביעות נוספות. זאת אומרת, תביעת האכיפה יישנה את עילת התביעה שמתבססת על הפרת החוזה, ויחד איתה יושנה גם התביעה או הענף האחר של פיצויים בגין נזק שלכאורה יכול להיווצר במועד מאוחר יותר.


מובן שכדי לדעת אם הקונסטרוקציה הצמחית הזאת, יישון השורש, מיישנת את התביעה הספציפית שאני דן בה כעת בפני בית המשפט, צריך לשאול את השאלה מתי התביעות משתייכות לאותה עילה. וכאן ההצעה מציעה בחינת השאלה מהי עילת התביעה בהיבט ההתיישנותי. זאת אומרת, יש התייחסות לסוגיית עילת התביעה מנקודת מבט שתשרת את דין ההתיישנות. מי שמכיר את הסוגיה מהי עילת התביעה בכיוונים שונים, בתי המשפט נתנו לעילת התביעה פרשנות מרחיבה או פרשנות מצמצמת על פי סוג הנורמה שבה הם דנו. עילת התביעה בהקשר של דין ההתיישנות נועדה לשרת את דין ההתיישנות, ולכן אנחנו אומרים שתביעות השונות זו מזו בעובדות, המתייחסות לאותו אירוע, בדין או בסעדים בהקשר שלנו – הזכרתי דוגמה של סעדים שונים, סעד של אכיפה וסעד של פיצוי בגין נזק – יהיו שייכות לאותה עילת תביעה, אם יש ביניהן זהות מהותית המצדיקה את התיישנותן יחד, כאשר בהקשר הזה צריך לבדוק את טעמי ההתיישנות, ונרחיב בנושא הזה כשניגע בזה, הנושא הזה סבוך, ויש בו פסיקה רבה.


צריך לזכור שזה סוג נוסף של סייג, שהוא מאוד מאוד משמעותי, ויש לו השפעה על סיום תקופת ההתיישנות של תביעה נבחנת.


אני עובר לתת הפרק השלישי של החלק השני של ההרצאה, והוא יעסוק בתוצאת ההתיישנות. עד כה הסברנו מה מתיישן, והסברנו איך אנחנו מתחילים לספור, מה קורה באמצע ומתי מסיימים, איך מסיימים ומה פועל על הסיום. נגיד שסיימנו את התקופה, עילות ההשהיה, ככל שהיו, הופעלו, עילות ההארכה, אם היו, הופעלו, יכול להיות שתקרת ההתיישנות פעלה. אנחנו מגיעים לתוצאה, ואנחנו אומרים שתביעה מתיישנת. מה קורה כאשר תביעה מתיישנת? אומר סעיף 3 להצעה, בעקבות החוק הקיים, שבית המשפט אינו נזקק לדיון בתובענה כשהתביעה מתיישנת. למעשה, נחסמת הדרך לדיון בבית המשפט בתובענה הרלוונטית.


כדי להבין מה המשמעות של התוצאה הזאת, צריך לגעת במושגי יסוד נוספים שקשורים בהתיישנות. כאן אנחנו נוגעים בשאלה, האם ההתיישנות היא התיישנות מהותית או התיישנות דיונית. למעשה, יש ספקטרום רחב למדי שלתוכו אפשר, מצד אחד, לשים את ההתיישנות המהותית פר אקסלנס, מהצד השני, ההתיישנות הדיונית החזקה, ובתוך הספקטרום הזה שטים להם כל מיני היבטים שונים של הסוגיה מהי התיישנות מהותית ומהי התיישנות דיונית. ההיבט העיקרי, כשאנחנו שואלים את השאלה האם ההתיישנות היא מהותית, אנחנו צריכים לשאול, האם יש בהתיישנות כדי להפקיע את הזכות. בשעה שתקופת הזמן משמשת רכיב של הזכות המהותית, יכול מאוד להיות שעם חלוף אותו זמן שנקבע, הזכות תפקע לחלוטין, היא לא תהיה קיימת יותר בעולם המשפט. זה לא רק שאי אפשר יהיה לממש אותה בתובענה בבית המשפט, למעשה היא תתפוגג לגמרי, ואי אפשר יהיה לממש אותה במקומות אחרים. לעומת זאת, התיישנות דיונית פר אקסלנס היא התיישנות שאומנם אי אפשר לממש אותה בתובענה בפני בית המשפט, אבל היא לא נעלמת. היא לא נעלמת, משמע אפשר לקיים את הזכות גם בדרך אחרת, בדרך של סעד עצמי, כמו קיזוז למשל. זאת אומרת, ההיבט העיקרי הוא בשאלה האם רכיב הזמן הוא רכיב פנימי לזכות, הוא מיישן את הזכות וגורם לה לפקוע עם חלוף הזמן או שהזכות עצמה אינה פוקעת. זה ההיבט העיקרי. במדינות מסוימות בעולם נבחרה ההתיישנות המהותית. באיטליה, למשל, חלוף הזמן מפקיע את הזכות לחלוטין, במדינות אחרות בקונטיננט נבחר הסדר התיישנותי מרוכך יותר, אבל יש בו גם כיוון מהותי. אצלנו בארץ, החוק הקיים, וגם בתי המשפט, בחרו בהיבט ההתיישנותי מאוד. בהצעה אנחנו מציעים התייחסות קצת שונה לסוגיה.


איזה עוד היבטים נוגעים להתיישנות הדיונית מעבר לפקיעה או אי פקיעה של הזכות? למשל, אם אני בוחר בספקטרום את הפן של התיישנות דיונית, הרי אפשר להגיד שטענת ההתיישנות, הואיל והיא עוסקת בפן הדיוני של ההליכים, צריכה להיטען בהזדמנות הראשונה, ואכן כך קובע החוק. הואיל וההתיישנות אצלנו, בחוק הקיים, היא התיישנות דיונית, יש לטעון את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, בתי המשפט מקפידים מאוד על ההזדמנות הראשונה הזאת.


עוד דבר שאפשר לגזור מהפן ההתיישנותי. הואיל וטענת ההתיישנות היא טענה דיונית, הרי שהיא נתפסה כטענת הגנה, כטענה של הנתבע, טענת מגן ולא חרב, רק הנתבע יכול להעלות אותה, ולכן יש קושי כאשר באים ומבקשים להצהיר על התיישנות. בהיבט הדיוני יש קושי אם אנחנו רוצים להצהיר על התיישנות.


מובן שתוצאה מאוד אופיינית להתיישנות דיונית היא, שאם אדם מקיים זכות של אחר על אף שחלפה תקופת ההתיישנות, לצורך העניין, אם אדם משלם חוב לאדם אחר על אף שחלפו, לפי הדין היום, שבע שנים, בשנה השמינית לקיומו של החוב הוא מחזיר אותו, הוא לא יכול לבוא אחר כך ולטעון: אופס, עשיתי טעות, קיימתי את הזכות אחרי ההתיישנות, אנא, החזר לי את הכסף. משום שהזכות שהוא קיים היא זכות טובה, הזכות לא התפוגגה בגלל חלוף התקופה, היא קיימת והיא שרירה. ואם הוא שילם בגין הזכות הזאת, או קיים את הזכות הזאת, כלפי הצד השני, הוא לא יוכל לומר שבשל הטענה הדיונית מגיע לו הכסף מאותו צד שהוא שילם לו חזרה. מובן שתוצאה כזאת של קיום זכות לאחר התיישנות אינה מזכה בהשבה.


אנחנו, בהצעה, מציעים הסדר פונקציונלי. זאת אומרת, אנחנו מציעים לבחון את הסוגיה לא בהכרח בספקטרום של התיישנות דיונית או התיישנות מהותית, אלא לפי התוצאה הראויה והסבירה שניתן להגיע אליה, לפי התוצאה הצודקת. זאת אומרת, אם אנחנו חושבים שאפשר וצריך להצהיר על התיישנות, אנחנו אומרים את זה במפורש, ולא מחכים שבית המשפט יפרש ויאמר. מעבר לזה, אם צריך לאפשר לאדם לטעון טענת התיישנות בצורה סבירה, לא צריך לצאת מתוך נקודת המבט הדיונית של ההתיישנות ולומר שהוא חייב לטעון אותה בהזדמנות הראשונה בצורה דווקנית, אלא צריך להתחשב בנימוקים סבירים שלפיהם אדם טען או לא טען את הטענה.


החלק השלישי עוסק למעשה בהוראות ההתיישנות המיוחדות שנקבעו בהצעה. יש הוראות רבות, יחסית לדין הקיים, חלק מהן הן ממש חידוש, וחלק מהן זו הבהרה של הדין הקיים ויצירת הסדר ודאי יותר.

אני אזכיר למשל הסדר חדש שאנחנו מבקשים ליצור, זו התיישנות רוכשת במיטלטלין. תקופה של שבע שנים, שתעבור מיום לידת התביעה, תגרום לכך שזכות בעל המיטלטלין במיטלטלין תופקע, היינו, יש פה הסדר של התיישנות מהותית. אמרנו שאנחנו מבקשים ליצור הסדרים פונקציונליים. כאשר אנחנו חושבים שמוצדק להגיע לתוצאה מהותית, אנחנו כותבים את זה במפורש. בהקשר של החזקת מיטלטלין אנחנו סבורים, שבחלוף תקופה צריך להפקיע את הזכות של בעל המיטלטלין אם לא הוגשה תובענה, ולכן אנחנו יוצרים הסדר של התיישנות מהותית, של תוצאה מהותית להתיישנות. לא נגענו בדין ההתיישנות במקרקעין באופן מלא ושלם, אלא בנקודה אחת שלו. דין ההתיישנות במקרקעין הוא דין סבוך, בנוי שכבות-שכבות, עסקנו רק בחוזים שקשורים לעסקאות מכר, ולא בדין ההתיישנות במקרקעין המלא. נמתין לשעה ראויה אחרת.


במסגרת ההוראות המיוחדות נעשה תיקון לגבי התיישנות על מימוש פסקי דין בהוצאה לפועל. נעשה הסדר מיוחד וחשוב בהקשר של תביעת חליף, בין כאשר התובע הוא חליף ובין כאשר הנתבע הוא חליף. בהקשר הזה יש הוראה מיוחדת לעניין התיישנות עבירות מין בקטינים, שנגעו בה בהרחבה חברות הכנסת הנכבדות. בהקשר של התיישנות על עבירות מין בקטינים מצאנו הצדקה להסדר ספציפי, ואכן יש הסדר ספציפי. אני מבין שהטענות נגדו, שהוא לא מספיק, אבל צריך לזכור שאנחנו נמצאים בחוק התיישנות כללי, וכמו שהזכרנו, להסדר ספציפי צריכה לעמוד הצדקה מהותית. מצאנו את ההצדקה הזאת, וקבענו הסדר אחר. מובן שהוא חשוף לביקורת, ואני מבין שיש ביקורת.


יש שינוי בהקשר של התיישנות טענת קיזוז. קבענו הסדר חדש בהקשר של סעד הצהרתי, נדבר עליו.


נקודה חשובה נוספת היא ביטול ההבחנה בין סוגי עוולות בסעיף 89 לפקודת הנזיקין.

אני רוצה להקדיש שתי מילים לאורחים שלנו מישיבת בני עקיבא מכפר הרוא"ה, לאזרחים הצעירים. אתם לא רואים את הדברים שאתם רואים פה בטלוויזיה, ובמקרה לגמרי, באחד העיתונים קראתם על הדיון היום, כי הפנה אלי עורך דין אל בשן מכתב שמתייחס אל חלק מהסוגיות שעורך-הדין ארז קמיניץ ממשרד המשפטים הציג בפנינו, וזאת השאלה של התיישנות בקטינים. חוקים בדרך כלל נעשים ביחידות יותר קטנות ממה שאתם רואים היום. היום אתם נמצאים בהזדמנות נדירה, שבו מתחיל הליך של חקיקת חוק שייערך עוד הרבה חודשים, אבל עבדו עליו עוד שנים רבות קודם לכן. המהלך שבו עבדו שנים רבות קודם לכן היה מהלך שבו חוקרים באוניברסיטה עשו עבודת מחקר על כל הנושא שנקרא "התיישנות", זאת אומרת, כמה זמן אפשר לתבוע תביעה מסוימת. אחרי שהחוקרים גמרו את עבודתם ישבה ועדה מקצועית בראשותו של שופט בית המשפט העליון ברק וגיבשה את הדברים לידי המלצות. מן ההמלצות הללו ישבה מחלקת החקיקה במשרד המשפטים ועבדה על החוק. את החוק היא השלימה לפני שלוש שנים, פחות או יותר, ואז היא פרסמה, בשלבים ראשונים, קודם לכן מה שנקרא "תזכיר חוק". את כל הדברים האלה אתם יכולים לראות היום באתרי אינטרנט של כל גוף וגוף: של הפקולטות, של ועדות, ולאחר מכן של משרד המשפטים. כל הדברים הללו הם קדימונים. מה שאתם רואים היום, זה מהלך החקיקה של החוק. לא יצביעו על החוק, כי אנחנו עדיין לומדים אותו, וחוק לא נעשה רק על ידי הממשלה, יש גם לאזרחים מה לומר, ולא נחקק אף פעם חוק בכנסת בלי ששומעים את דבריהם של האזרחים. האזרחים יכולים לבוא כאזרחים בודדים, אבל הרבה יותר טוב לראות מה שמתרחש כאן היום, האזרחים באים כקבוצות, שאתם הרבה פעמים קוראים להן "קבוצות אינטרסנטים" אבל הם המשרתים הנאמנים ביותר, כי אזרח לא תמיד יודע מה חשוב בעבורו, הם המקצוענים: יש כאן אגודת עורכי הדין, יש כאן האגודה לזכויות האזרח, ויש כאן סנגוריה ציבורית וכן הלאה, ואני יכול להזכיר עוד ועוד אגודות שמיוצגות פה מסביב לשולחן, והן טוענות את הטענות בצורה מקצועית. שמעתם עברית, אבל הבנתם מעט מאוד מבחינת המהלך של הפרטים, משום שזוהי שפה מקצועית.


בסדר הדיון, מי שידבר, זה אדם שהקדים את כל המהלך במחקר שלו, הוא חקר את הדברים כחוקר. הוא יגיד כמה משפטים שיעזרו לנו, המחוקקים, ולחלק מהאנשים שרוצים לשאול שאלות.


הרבה פעמים תלמידים יוצאים מכאן בתחושה נוראה – באנו לוועדת החוקה, חוק ומשפט, ומתוך 17 חברי הכנסת ישבו רק שלושה: חבר הכנסת טלב אלסאנע, חבר הכנסת יצחק לוי ועבדכם. רבותי, חברי הכנסת עובדים. היום, למשל, מצביעים על תקציב, העובדה שיש לנו רק 120 חברי כנסת ויש הרבה שרים יוצרת מצב שבו רק 90 חברי כנסת אפקטיביים, ולכן גם חברי הכנסת שכאן, חלקם צריכים לרוץ למקומות אחרים, להשתתף בדיונים ולהצביע, והמהלך הזה הוא מהלך לא בריא, אנחנו עושים היום רפורמה במשטר כדי להפוך את הכנסת לאפקטיבית יותר. אחרי דברי ההקדמה הפרלמנטריים והדמוקרטיים הללו, אנחנו חוזרים לעבוד. בבקשה.

כמה מילות רקע לגבי עבודת הוועדה. הוועדה התכנסה בתחילת שנות ה-90, היא דנה בנושא כשנתיים-שלוש ויצאה בהמלצות שלה, בשנת 1995 פורסם התזכיר הראשון.

מי כינס את הוועדה?

הוועדה התכנסה לפי המלצת השופט ברק בפסקי הדין, בטענה שהחוק זקוק לרענון ולעדכון, ומשרד המשפטים כינס את הוועדה. בראשות הוועדה ישב הנשיא ברק, ישבו בה שלושה שהיום מכהנים בבית המשפט העליון, אחד מהם היה נציג לשכת עורכי הדין, שנשלח על ידי הלשכה, ולמעשה היה שותף מלא בתהליך קבלת ההחלטות.

יש לו דעת מיעוט.

הדיונים נעשו על בסיס המלצות של מחקר שערכתי, חלק מההמלצות התקבל, חלק אחר לא התקבל. מאז עברו כעשר שנים, הצעת החוק עברה תהליך של דיון ציבורי מאוד מעמיק בשלושה סבבים לפחות, שבהם נתבקשו הערות של כל הגורמים הנוגעים בדבר. אנחנו נמצאים שוב באחד הסבבים הללו.


כמה מילים לגבי הדילמה של החוק. החוק הזה בא לאזן בין שלושה אינטרסים. אינטרס אחד הוא האינטרס של התובעים, שזה אינטרס בסיסי. זכותם של התובעים לממש את הזכות המהותית שעומדת להם כנגד הנתבעים. זה, כמובן, השיקול הראשון.


האינטרס השני שאותו בא החוק לאזן זה הגנה על נתבעים. בפני מה? קודם כול יש חוסר הגינות בסיסית בכך שאדם נתבע אחרי עשר, 12, 15 שנים, בטענה שהוא עשה איזה מעשה. יש כאן הפתעה של הנתבע, ומובן שיש כאן עניין של קושי להתגונן מפני תביעות מהסוג הזה, מה גם שיש קושי נוסף בכך שאנשים נשפטים על פי סטנדרטים חברתיים שהיו לפני עשר, 15, 20 שנה. יש איזה אי הגינות בסיסית בהיבט הזה. עניין שני, שמצב של העדר התיישנות מחייב נתבעים. כל אחד מאיתנו יכול להיות נתבע. צריך להבין, הגנה של ההתיישנות היא הגנה על כל אחד מאיתנו כנתבע פוטנציאלי. זה מחייב כל אחד מאיתנו לשמור ראיות במשך עשרות שנים, זה מחייב שמירה של רזרבות כספיות כדי להתמודד עם תביעות, זה מטיל עומס כבד מאוד ברמת המקרו על כל המערכת. זה האינטרס השני – הגנה כלפי נתבעים, לנהוג בהגינות גם כלפי נתבעים.


האינטרס השלישי הוא אינטרס ציבורי, אינטרס מערכתי. על בתי המשפט מוטל עומס כבד מאוד, ולהתמודד היום עם תביעות בגין אירועים שקרו לפני 15 ו-20 שנה וכן הלאה, זה מכביד על בתי המשפט הכבדה שיכולה להיות שלא לצורך, אם האיחור אינו מוצדק. מעבר לזה, יש גם עניין של צדק. כשבית משפט דן בתביעה 20-15 שנה אחרי שנולדה עילת התביעה, ספק רב אם תתקבל תוצאה שהיא תוצאה צודקת ונכונה שמשקפת את המציאות כפי שהיא.


לאור הצורך באיזון המורכב הזה של שלושה סוגי אינטרסים: תובע, נתבעים, אינטרס ציבורי – השאלה, איך אנחנו מאזנים את זה. דרך אגב, בכל העולם המערבי, אם באנגליה, אם בארצות-הברית, אם באירופה, בגרמניה, כל הזמן יש דיונים בעניין הזה, כולם מחפשים את האיזון הנכון.


המוטו אומר, שנאפשר לתובע לתבוע אם הוא איחר, ובלבד שהאיחור שלו היה מוצדק, שהוא יכול להראות סיבה מוצדקת לכך שהוא איחר. ולכן בחוק יש שורה של עילות של השהיה ועילות של הארכה, ואני לא אכנס כאן לכל הפרטים, איך זה נעשה מבחינה טכנית. יש שורה ארוכה מאוד של עילות, שבאות להגן על תובע שאיחר בהגשת התביעה, אבל האיחור שלו היה מוצדק עניינית. פה הוויכוח הנורמטיבי הגדול, עד כמה אני מאפשר לתובע לאחר כאשר יש לו עילה מוצדקת.

כאן אתה מאפשר גם עילה לא מוצדקת. מה שאמרת זו רק ההתחלה.

אם אין לו עילה מוצדקת לאיחור, למה אני רוצה לאפשר לו את התביעה? אם הוא היה יכול להגיש אותה קודם, למה לא הגיש אותה במועד?

התפיסה של החוק היא, שאתה מאפשר תקופה מסוימת ללא עילה.

הבסיס אומר שיש תקופה מינימלית, בחוק המוצע הוא ארבע שנים, שבלי כל קשר אם הוא מתעכב או לא מתעכב, אני מאפשר לו להגיש את התביעה.

לוקח זמן לארגן תביעה.

ודאי אדם שנפגע היום, לא רץ מחר לעורך-דין, ולכן מוצע פרק זמן של ארבע שנים, שנתפס כפרק זמן סביר, שבו אם אין עילה מוצדקת לאיחור, אפשר להגיש את התביעה. זה המוטו של החוק – הגנה על התובעים כאשר האיחור שלהם מוצדק, ומרבית ההוראות של החוק עוסקות בעניין הזה – איך להגן על התובעים שניתן להצדיק את האיחור.

הפער בין ארבע שנים לשבע שנים הוא פער מאוד רציני.

מה ההוראות בחוק החדש בהשוואה לחוק הקודם שבאות להיטיב את מצבם של התובעים? הרי אמרנו שרוצים לאזן, באופן שייעשה צדק עם התובע. פה אני רוצה להתייחס להערה שלך. הקיצור של התקופה משבע שנים לארבע שנים, אני מאמין שזה קיצור לטובת התובעים, משום שתובע שנפגע, נניח שהוא סבל נזק גוף, ואומרים לנו כאן שהוא עובר מצוקה כלכלית, מצוקה נפשית ומצוקה חברתית מאוד קשה. מה האינטרס האמיתי שלו? האינטרס האמיתי שלו, שתוגש תביעה בהקדם, כדי שהוא יקבל את הפיצוי.

גם בלי החוק הוא יעשה את זה. האם אתה חושב שהוא צריך אותך בשביל להגיד לו שירוץ לתבוע?

הנקודה היא שנוח להגיש את התביעה אחרי שבע שנים או עשר שנים. איחור בהגשת התביעה פועל לרעת התובע בסופו של דבר, משום שאחרי שבע שנים או שמונה שנים, או תשע שנים, קודם כול, יש תקופה שהוא לא מקבל פיצוי, צריך לזכור את זה, צריך להמריץ אותו להגיש את התביעה. אם אתה רוצה, זה סוג של פטרנליזם חיובי, כדי שהוא יקבל פיצוי בזמן. פה אני מדבר דווקא על התביעות הקשות, בנזקי הגוף הקשים, ושם יש אינטרס מערכתי-ציבורי שתובע יקבל את הסעד בהקדם. להגיש את התביעה אחרי שבע שנים או עשר שנים, ופסק הדין יינתן אחרי 15 שנים, ובערעור, אחרי 20 שנה, איפה הצדק לתובע שהוא מקבל את הפיצוי אחרי 20 שנה?


אם מסתכלים בעולם רואים, בהסדרים המקבילים, מהם תקופות ההתיישנות שמקבילות להסדרים שלנו. התקופות הן שנתיים ושלוש שנים, לא שבע שנים, ולא עשר שנים. באנגליה, בגרמניה, בארצות-הברית, התקופות שמקבילות להסדר שלנו הן שנתיים ושלוש שנים. דנו בוועדה ואמרנו, שנוסיף עוד שנה, לא נקצר בבת אחת יותר מדי, ולכן נקבעה תקופה של ארבע שנים, שבהשוואה זו תקופה ארוכה מאוד. תאמרו אתם, אם לתובע אין איזו סיבה לאחר בהגשת התביעה – אם יש הוא מוגן, הוא מוגן היטב – ארבע שנים זה לא מספיק? האם זה לטובתו שנאמר לו שיגיש אחרי שבע שנים ואחרי עשר שנים, ויקבל פסק דין 15 שנים לאחר שנגרם לו נזק גוף? זו תוצאה לא ראויה.

האם מישהו מונע ממנו להגיש בתוך שנה?

בהחלט כן. נוח אולי לא להגיש את התביעה אחרי ארבע שנים, אלא אחרי שבע שנים, כי אנחנו יודעים שככל שהזמן המוקצה לעשיית דבר מה מתארך, כך הדבר הזה ייעשה מאוחר יותר. זאת המציאות. הקיצור הזה, למרות שזה נשמע מפתיע, פועל לטובתם של תובעים, הוא מאפשר להם לקבל את הסעד בהקדם האפשרי, הוא מקל עליהם להצליח בתביעה. שוב, אם יש סיבה שמצדיקה איחור, יש אלף ואחת עילות בחוק שמשהות, יש בזה טיפול. אם חסר, אפשר להשלים. אם יש סיבה מוצדקת שאין בחוק, בבקשה, נוסיף עוד עילה של הארכה.

הוועדה לא דנה בהתיישנויות נקודתיות, היא דנה בנושא בכלל. הנושא של עבירות מין, למשל, לא נדון בוועדה.

איך לא נדון דבר כזה בוועדה?

הוועדה קיבלה החלטה עקרונית, שהיא לא דנה בנקודות התיישנות ספציפיות, אלא דנה בסוגיה הכללית. אני כרגע לא נוקט לגבי עניין של קטין, אבל יש בחוק שורה של ארבע, חמש, שש הוראות, שמאוד מסייעות בעניין הזה, גם של קטין וגם של עבירות מין. אני לא אומר שזה מספיק, יכול להיות שצריך לחזק את זה, אבל צריך להציג תמונה מאוזנת, כי הדברים נשקלו היטב.


במה החוק עוזר לתובעים? קודם כול, הקיצור משבע שנים לארבע שנים. הלשכה מתנגדת לזה, רוצים להגיש את התביעות יותר מאוחר. אני חושב שזה לטובת התובעים שהתביעה תוגש בהקדם אם אין שום סיבה לעכב, חד משמעית. עניין נוסף, החוק יוצר הגנה שלא היתה קודם מפני נזקים גדולים שקורים בשלב השני. נניח שתובע סבל נזק קטן, הוא מחליט לא לתבוע, אחרי שנים מתברר שהנזק שלו גדול יותר. הוא חשב שיש לו מחלת ריאות והסתבר שיש לו סרטן ריאה חלילה. לפי הדין הקיים הוא לא יכול לתבוע, זה מתיישן, החוק החדש מאפשר לו לתבוע בגין נזק מאוחר גדול יותר. עילה נוספת שהוזכרה כאן, היא מאוד חשובה והיא עונה למצוקות של חלק מהדברים שנאמרו כאן – מה קורה כאשר הנתבע מפעיל לחץ על התובע לא להגיש תביעה, לחץ כלכלי, לחץ נפשי? זה קשור לעבירות מין, זה קשור ליחסי עובד-מעביד, זה קשור לרופא-מטופל. עד היום אין לזה טיפול בחוק הקיים, החוק החדש מוסיף עילת השהיה חדשה שאומרת, שאם הנתבע הפעיל לחץ כלשהו על התובע במהלך התקופה הזאת, מרוץ ההתיישנות מושהה. זהו חידוש מאוד משמעותי, הייתי אומר מהפכני, שהוא מגן על תובעים מפני לחץ שמפעילים עליהם נתבעים.

אפשר היה להגיע לנקודה הזאת בצורה הרבה יותר ישירה.

גברתי, זה כנסת ישראל, כאן מדברים לפי הסדר.

התוספת הזאת היא מאוד משמעותית להגנה על תובעים שיש להם סיבה מוצדקת, זה פותר חלק מהבעיות, לא הכול, אבל צריך לדעת שזה קיים, וזה מאוד משמעותי.


עניין נוסף. היום יש מצבים שבהם אדם, ברגע האחרון, לא יכול להגיש תביעה, יש כל מיני מניעות מוצדקות שמונעות מאדם להגיש תביעה. היום אין לזה פתרון בחוק הקיים. בא החוק החדש ואומר, שאפשר לפנות לבית המשפט בתוך תקופת ההתיישנות ולבקש הארכה. זו פרוצדורה שמכבידה על בתי המשפט, היא לא באה להקל על בתי המשפט. בתי המשפט לא אוהבים את ההוראה הזאת. ההוראה הזאת באה להגן על תובע שרואה שמשום מה יש מניעה טובה שהוא לא יכול להגיש את התביעה בזמן, וכאן יש פתרון נוסף.


עוד עניין. חוק ההתיישנות הקיים אומר שיש תקרה של עשר שנים על תביעות, ודווקא בתביעות על נזקים בכלל, אדם שסבל נזק, גם אם הוא לא גילה אותו, אחרי עשר שנים הלכה התביעה. זה לא צודק. מה עושה החוק החדש? החוק מאריך את התקופה, מעשר שנים ל-25 שנים, וזה מעבר להכפלה. אולי זה לא בדיוק 25 שנים, כי זה מתחיל מנקודה שונה, אבל בעיקרון, המטרה של ההוראה היא לשנות מגבלה לא ראויה שמוטלת היום על תובעים.


יש כאן הוראות נוספות. למשל, נושא משכנתאות. המצב הקיים הוא שמשכנתה היא נצחית. הבנק יכול לאכוף משכנתה על תובעים אחרי 50-30 שנה, החוק הזה שם תקרה. אחרי תקופה מסוימת התיישן החוק, הבנק לא עשה כלום, המשכנתה מתיישנת, אפשר למחוק אותה, אפשר לשחרר את בעל הנכס מהמשכנתה. זה רק חלק משורה של הוראות שבאות להגן על התובעים, שמשפרות את מצבם בצורה משמעותית. המטרה של החוק היא להשיג איזון צודק יותר. אולי הוא לא משיג זאת פה ושם בשוליים, ואפשר לתקן, אבל בסך הכול זאת המגמה.

תודה. אנחנו רואים פה הרבה מצגות. אני מבקש לשבח את המצגת הזאת, לא משום שהיא מפרטת, כי לפרט אפשר ולהעמיס אפשר, אלא משום שיש בה כמה וכמה תפיסות מהותיות, שנותנות לנו את הכלים, כשנבוא לבדוק אתכם האם אתם עקביים בתפיסת העולם שאתם מציגים, בהתיישנות הדיונית והמהותית, בתפיסת העיכובים וההשעיות – בכל הסוגיות הללו, האם הדברים עקביים. דרך אגב, גם אם הם עקביים, זה עדיין לא אומר שאנחנו חייבים לקבל אותם. אבל ההצגה נראית קונסיסטנטית, לפחות בשמיעה הראשונה.

הערה כללית ושאלה. כל נושא ההתיישנות הוא נושא מאוד בעייתי, כי אנחנו נוטלים זכות בסיסית מאדם לבוא ולתבוע, במשפט העברי אין דבר כזה.

חוץ מדיני חזקה בנדל"ן.

יש ראייתי, אבל לא התיישנות. במשפט העברי אדם יכול לתבוע גם אחרי 20 שנה, אחרי 30 שנה, אחרי 50 שנה, כי זאת זכות מוקנית. כלומר, אדם הזיק לך, ואתה יכול לתבוע מתי שאתה רוצה, ואנחנו גם לא מבקשים עילות מדוע הוא לא תבע אחרי שנה אחת או אחרי ארבע שנים, אחרי שבע שנים או אחרי 12 שנים. זאת זכות מוקנית טבעית, בסיסית, שאדם יכול לתבוע, והוא קובע מתי הוא תובע, והוא קובע איך הוא תובע וכן הלאה.


לכן, לדידי, התהליך הוא תהליך לא טבעי. אומרים שאנחנו מצמצמים את הזכות הטבעית של האדם, ומחפשים עילות כדי להחזיר אותה. לדעתי, זה לא נכון, אולי צריך לבנות את זה אחרת. יכול להיות שההיגיון היה צריך להיות שהזכות מוקנית ל-25 שנה, ונחפש עילות לקיצור, יכול להיות שזו צריכה להיות נקודת המוצא. נקודת המוצא היתה צריכה להיות לא ליטול את הזכות הטבעית של האדם כל כך מוקדם, ואז לבקש ממנו שיוכיח שיש לו עילות או שהמדינה תוכיח, או שהעילות ברורות או שהוא צריך ללכת, או שהוא הולך עד לבית המשפט ומוכיח עילות שמותר לו לתבוע. אולי צריך להיות הפוך, היינו צריכים להגיד שהזכות מוקנית ל-25 שנה, לדידי, לכל החיים, אבל נניח ל-25 שנה, ויכול להיות שניטול ממנו את הזכות הזאת במקרים מיוחדים, אולי באמת כדי לא להטריח את האנשים לשמור שטרות. בנדל"ן יש בהלכה כמה זמן אדם שומר חוזים, אבל בנזקי גוף אין דבר כזה.

אנחנו הולכים לעשות פה חוק שהפסיקו אותנו באמצע, וזה אגירה אלקטרונית, ומותר יהיה להביא דיני ראיות, ואנחנו פותרים חלק מהבעיה.

הגמרא קובעת כמה זמן אדם יכול לשמור את הניירות שלו שלא יאכלו אותם עכברים, היום יש עכברים אחרים שאוכלים את הניירות – וירוסים. בנזקי גוף לא מצאנו כדבר הזה, בנזקים אחרים או בענייני רכוש אחרים אנחנו לא מוצאים את ההגבלות האלה. לכן התחושה הבסיסית שלי היא נגד החוק, אבל יכול להיות שאני אלך עם החוק בחלקים ממנו, בדברים מסוימים.


אני רוצה לשאול איך אפשר לנתק לגמרי את ההתיישנות האזרחית מההתיישנות הפלילית? זה דבר בלתי אפשרי. בחלק מהדברים זה אפשרי, בחלק מהדברים זה בלתי אפשרי. כלומר, כאשר יש קשר הדוק בין עבירות שונות שיש בהם שני הליכים, הליכים פליליים והליכים אזרחיים, לא שמענו שום התייחסות לזיקה או לקשר בין ההתיישנות הפלילית להתיישנות האזרחית. אני רוצה לשמוע כאן מה הגישה, האם ההתיישנות האזרחית מתחילה לאחר שהסתיימה ההתיישנות הפלילית, האם שתי ההתיישנויות עובדות ביחד? האם ייתכן שההתיישנות האזרחית על פי החוק שלכם תהיה קצרה מההתיישנות הפלילית? אם הסתיים המשפט, וההתיישנות הפלילית היא שבע שנים וההתיישנות האזרחית היא ארבע שנים, ואדם סיים את משפטו אחרי שש שנים, האם הוא לא יוכל לתבוע אזרחית, משום שהמשפט הפלילי הסתיים לאחר שההתיישנות האזרחית כבר הסתיימה? לא קיבלנו תשובות לגבי כל החלק הזה.

לגבי ההערה הראשונה, מסתבר שזאת היתה האווירה של חברי הכנסת שדיברו מעט לפני שנכנסת, ואחרי זה עוד שמעת את השאריות לאחר מכן. אני מניח שזאת היום התחושה בציבור בכלל, שאתה מגן הרבה יותר על זכותו של המזיק.

למזיק אין זכויות, הוא צריך לשלם. הדבר היחיד, שהעכברים אוכלים את החוזים, אז אפשר לפתור את הבעיה הזאת.

לגבי השאלה השנייה, עד כמה שראיתי, ביותר מסעיף אחד, הדברים נאמרים בצורה מפורשת, והצעת החוק של חברת הכנסת רונית תירוש, בנקודה מסוימת, מתייחסת לסעיף 15, אבל זה יופיע בעוד כמה מקומות.

יש לי הרגשה שהחוק הזה בא להרע לכל האוכלוסייה החלשה, משום שזה חוק שהולך להגן על החזקים. ברגע שיש אדם ששייך לשכבת אוכלוסייה חלשה, עד שהוא מתעורר כדי להגיש תביעה זה כבר לוקח כמה שנים. לא רק שלא צריך להוריד משבע שנים לארבע שנים, אלא צריך להאריך. אני נגד החוק.

למרות שאינך חבר בוועדה, אני מזמין אותך להגיע לדיון בכל אחד מ-44 סעיפי החוק כדי לעסוק בזה.

התשובה לאינטואיציה הראשונית של חבר הכנסת. האמת שהרעיון של 25 שנה כתקופה בסיסית, ובנסיבות מיוחדות לקצר, זה רעיון שכבר היה. הוא היה בגרמניה, האמת שזה עוד התחיל בשיטה הרומית. בגרמניה היתה תקופת התיישנות בסיסית של 30 שנה, בקוד הראשון, ב-1900. מה שקרה ברבות השנים, שצמצמו את התקופה, בתי משפט צמצמו, ואחר כך החקיקה צמצמה, והחריגים נעשו חריגים רבים לאין ספור, שכמעט ייתרו את תקופת 30 השנה והשאירו אותה במקרקעין, בתביעות כאלה או אחרות, תביעות שאנחנו לא עוסקים בהן. ועדת הקודיפיקציה בדין הגרמני המליצה על קיצור התקופה של 30 השנה לשלוש שנים עם הארכות. השיטה של 30 שנה וחריגים כבר נוסתה, ומסתבר שהיא לא צודקת. כמו שפרופ' גלעד הזכיר, אנחנו מנסים למצוא את האיזון הצודק.


לגבי הקישור לפלילי, אנחנו צריכים לזכור שאנחנו עוסקים בחוק התיישנות אזרחי שדן בתביעות אזרחיות כלליות: דיני חוזים, דיני נזיקין, דיני עשיית עושר, דיני מקרקעין בהיבט מסוים, אנחנו לא עוסקים בחוק שנוגע לעבירות פליליות בהכרח. נכון שתחום מסוים של דיני הנזיקין, יכול להיות שהוא משיק גם להיבט הפלילי. בנקודה מסוימת עשינו קישור, אבל צריך לזכור שהאינטרסים והתכליות של דיני ההתיישנות הפלילית והתכליות של דיני ההתיישנות האזרחית אינן זהות לחלוטין. יש דמיון, אבל אין זהות.

יש השקה ביניהן.

רק לצורך הדוגמה, בהתיישנות פלילית אין עילות השהיה, התקופה לא מושהית, אין כלל גילוי מאוחר, אין נסיבות מוצדקות כאלה ואחרות. האיזון בפלילי נמצא במקום אחר, הוודאות שם רבה הרבה יותר. גם אצלנו, בהתיישנות האזרחית, אנחנו מחפשים ודאות, אבל בהתיישנות הפלילית מחפשים את הוודאות הרבה. להגיד שככל שיש הליך פלילי, צריך להשהות את התקופה של ההליך האזרחי, אפשר לעשות את זה בטכניקות אחרות, זה לא בהכרח טעם ליצור השהיה אזרחית.

שאלתי, האם התייחסתם לזה בחוק?

בנקודה מסוימת יש התייחסות. בסעיף 26 יש התייחסות כזאת. זה סעיף חריג, הקישור הוא אזרחי, הקישור הפלילי אינו טריוויאלי לחלוטין, הוא ייעשה רק כחריג שבחריג.

השאלה במקום, ונצטרך להתייחס אליה. השאלה, אם אתה נמצא בהתיישנות פלילית ארוכה יותר ונגמרה ההתיישנות האזרחית, ואתה רוצה לדעת מה התוצאה, היא שאלה מהותית, היא לא שאלה שולית.

זה לא אומר שאי אפשר להגיש את התביעה האזרחית.

זה יכול להיות בהרבה מאוד מקרים, לא רק בעבירות מין, גם בנזקי גוף ובדברים אחרים. אני מחזק את דברי יושב-ראש הוועדה, שנצטרך לקבוע סעיף בעניין הזה, לקבוע הסדר בעניין הזה.

אם באמת קיים מצב שבו אפשר להגיש אישום פלילי נגד אדם, ואי אפשר לתבוע אותו בתביעה אזרחית על אותו מעשה עצמו, זה מצב שמצריך חשיבה. זה לא מצב רצוי, אני מסכים.

רבותי, אנחנו מתחילים עכשיו בשמיעת הארגונים. אני פחות או יותר משקף את מועד הגעת הניירות אלי. אגב, כל נייר שיש כאן, שאנחנו דנים בו, מונח באתר הוועדה. המצגת נמצאת שם, גם חומרים אחרים נמצאים שם. אני אבקש מפרופ' גלעד את הנייר שממנו הוא קרא על יתרונותיה של הצעת החוק.


אני מאוד אשמח אם התלמידים יישארו כדי לשמוע את דברי לשכת עורכי הדין, כי יהיה לכם מעניין לראות עמדה נגדית, אבל יש לכם סדר יום משלכם.

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת הנכבדים, אני חושב- - -

האם אתה מדבר וזהו, או גם עורך-הדין דייוויס?

שניהם.

איך אתם מחלקים את הזמן?

כמה זמן יש לנו, אדוני?

חשבתי שרבע שעה זה הגון.

רבע שעה כל אחד...

למשרד המשפטים יש מונופול.

אתם הרי יודעים שהדברים הכלליים הם חשובים, אבל מאוד יהיה חשוב שתהיו נוכחים בעת עשיית הסעיפים. עשיתם עבודה מאלפת ויסודית, לא רק אתם אגב, כל אחד מהארגונים, אצלכם היא רק מקפת, משום שהיא חובקת את התחומים כולם, אבל ארגונים אחרים עוסקים בסעיפים. כשנעבור לסעיפים נחזיק את ההערות שלכם, שלא תהיה שאלה. זה הזמן להערות כלליות על תפיסת העולם שמונחת פה ביסוד החוק.

נעשה עבודה מקפת. בהתאם לבקשת היושב-ראש נלווה את החקיקה הזאת.


אני מרשה לעצמי לומר שמעטים הדיונים בוועדה הזאת שהם בעלי חשיבות כמו הדיון הזה, ואני יודע שאתם עוסקים פה בדברים מאוד חשובים, מכיוון שהחוק הזה הוא מהפכה אנטי חברתית כמו שכבר כתבתי, שנוגעת לכל בית בישראל.


אם ניקח באופן סטטיסטי, במהלך שנה אחת יש מאות אלפי אזרחים שנולדות להם עילות תביעה, בחוזים, בנזיקין, בדיני עבודה, בכל תחום המשפט המסחרי, בנקים וכן הלאה. אם ניקח את זה בשבע שנים, המכפלה ברורה. בסופו של דבר זה נוגע לכל בית בישראל.


אני מסכים עם שני שלישים ממה שאמר חברי פרופ' גלעד, החוק הזה בא להגן על הנתבעים ובא לפתור את בעיית העומס בבתי המשפט. אבל לפתור את בעיית העומס בבתי המשפט על דרך של חיתוך דרקוני, דרסטי, של זכויות משבע שנים לארבע שנים זה אבסורד, זה פוגע בציבור פגיעה ניכרת. אין כאן שום סיוע לתובעים, יש כאן פגיעה עמוקה ומשמעותית בזכויות חוקתיות או מעין חוקתיות. אני לא אכנס לוויכוח הגדול אם יש חוקה או אין חוקה. בטוח דבר אחד, יש עקרונות חוקתיים, יש זכויות יסוד, יש זכויות אזרח לכל אדם, וחלקם מוגנים גם בהסדרים שהם לא הסדרי חוקה כתובה.


במשך 60 שנה יש עילת תביעה לכל אזרח בישראל שבע שנים, וההתיישנות מתחילה מגיל 18, לקצר את זה לארבע שנים, ובקטינים לקצר לעשר שנים, זה דבר מזעזע.

מגיל עשר.

להתחיל למנות את זה מגיל עשר זה מזעזע ומסמר שיער, יש כאן לפחות שני אנשים שעוסקים בתחום הרשלנות הרפואית, אני אתיר לחברי, עורך-דין דייוויס, להתרכז בעניין הזה של המשמעות מבחינת נפגעי הרשלנות הרפואית.


השאלה המרכזית שעומדת בפני הוועדה, לטעמי, היא מיהו הציבור הישראלי, מיהם אותם בעלי זכויות. האם הציבור הישראלי הוא ציבור מבוסס, יודע חוק, מודע לזכויות האזרחיות שהולך עם עורך-דין צמוד, וברגע שקורה משהו, נופל ברחוב, נפגע, מקבל מכתב מהבנק, הוא ישר יודע מה הזכויות שלו, והוא ישר יודע היום, לפני הגזרה הזאת, שיש לו שבע שנים לתבוע, או שהציבור הישראלי זה איזה פסיפס רחב יותר? אנחנו יודעים מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ש-70% ממשקי הבית בישראל מרוויחים 1.4% שכר ממוצע במשק. זו הדמות הממוצעת של 70% מבתי האב בישראל.


אישה בת 75 עולה על אוטובוס שעומד בתחנת האוטובוס, כשהאוטובוס מונע או מדומם, זה לא משנה, היא נופלת על המדרגות, מועדת, שוברת את פרק הירך, שזה דבר שכיח אצל אנשים מבוגרים, ומתאשפזת לחודשים. האם האישה הזאת יודעת שזאת תאונת דרכים? האם יש לאישה הזאת עורך דין בבית? האם היא יודעת את הזכויות שלה? חוקק חוק בשנת 1976, חוק הפלת"ד, אחד מההישגים הנכבדים של הכנסת, שמגדיר את הנפילה הזאת כתאונת דרכים, האם היא היום יודעת את זה? 20% מהנשים האלה הן בנות מיעוטים, כ-15% עולים חדשים, 7% חרדים, 40% גרים בפריפריה. הפסיפס הזה של הציבור הישראלי האם הוא חברה שמודעת לזכויות האזרחיות? האם כל אזרח יודע בדיוק מתי הוא יכול להגיש תביעה ולכל אזרח יש עורך-דין?


התשובה מנקודת מבטם של התובעים היא שלילית לחלוטין. החברה הישראלית לא מצטיינת במודעות אזרחית, לא מצטיינת בידיעת זכויות, הרבה מאוד אנשים גרים מחוץ למרכזים ובפריפריה. רוב הציבור אין לו מושג על זכויות משפטיות, ובמרבית המקרים, האישה הזאת לא תדע, וגם תפספס את עילת התביעה נגד המזיק, שבמקרה הזה זו חברת הביטוח של האוטובוס. לכן, להוריד לאישה כזאת, לתובע פוטנציאלי כזה באשר הוא, את הזכות באופן דרקוני, לקצץ בכמעט חצי, לארבע שנים, זו גזרה שהציבור לא יכול לעמוד בה.


לא בכדי המסקנות הללו של ועדת ברק, שחברי פרופ' גלעד היה חבר בה, התעכבו במשך למעלה מעשר שנים.


אומרים הנתבעים שזה לא הגון כלפיהם. לכיס העמוק, אם זה בית חולים או חברת ביטוח, לשמור חומר 25 שנה, אולי פעם זו היתה בעיה, אבל היום אנחנו יודעים שיש כל מיני אמצעים אלקטרוניים, ככל שהטכנולוגיה מתפתחת זה רק הולך ונעשה יותר פשוט.


אומרים שצריך להקל על העומס בבתי המשפט, זה בטוח יקל על העומס בבתי המשפט, לא יהיו תובעים. יש דרכים קצת יותר רדיקליות להשיג את זה, אבל אני לא אעלה אותן כאן. אני אומר את זה כמובן כבדיחה, אבל האם כבר פתרנו את הבעיות של העומס בבתי המשפט? האם כבר הנהגנו מבחני אישיות למועמדים לשפיטה? האם שיפרנו את איכות המינויים לשפיטה? האם שיפרנו את דרכי פעולתה של הוועדה למינוי שופטים? האם כבר שחררנו שופטים לא מתאימים מהמערכת? האם הוספנו שופטים למקומות שצריך להוסיף, בו בזמן שמונעים מהציבור את הגישה לבתי המשפט? גישה לבתי המשפט זאת זכות חוקתית בסיסית, כך הגדיר אותה בית המשפט העליון.


מצד אחד בית המשפט העליון נותן פסיקה ליברלית, צודקת ונכונה. למשל, כאשר הגדיר, מבחינת התיישנות, את מעמדם של ילדים שנפגעים בלידה. בית המשפט פירש בפסק-דין, שבהגיעם לגיל 18, למרות שזו לא מחלה, זה משהו מולד, זה סינדרום שהם חיים איתו כל חייהם, דינם כחולי נפש, כי חולה נפש לפי חוק ההתיישנות הקיים, אם אין לו אפוטרופוס על פי דין, זאת אומרת, אם בגיל 18 יש לו הורים טבעיים והכול בסדר, אבל לא מונה לו אפוטרופוס מטעם בית משפט, הוא כחסוי, וההתיישנות נעצרת, מונים את ההתיישנות רק מרגע שמונה לו אפוטרופוס כדין, אפילו יש לו הורים טבעיים. בית המשפט העליון אמר שדינם של חולי ה-CP הוא כדינם של חולי הנפש לצורך העניין הזה, וההתיישנות שלהם נעצרת, אלא אם כן יש להם אפוטרופוס כדין. מצד אחד נותנים את הפסיקה הליברלית הזאת, שהיא נכונה וצודקת, כי כאשר נולד ילד CP, המשפחה מרוכזת סביב אותו ילד, האישה הרבה פעמים מפסיקה לעבוד, מקדישה את כל חייה לילד הזה, כל חיי המשפחה משתנים, הכול מתרכז סביב האירוע הזה. במשך שנים ארוכות היה קשר שתיקה של רופאים במקרים כאלה, למשפחה לא אמרו כלום, לא היה להם מושג שהיתה רשלנות בבית החולים, רק בעשור האחרון החלה מודעות חברתית בעניין הזה, עקב פרסומים בתקשורת ותופעות אחרות, והתופעה של תביעה בגין רשלנות בלידה התחילה להתפתח בארץ. עד אמצע שנות ה-80 כמעט ולא היו תביעות כאלה.

בזה אתה מגשר לדברים של עורך-הדין דייוויס?

אני מרים לו להנחתה, מה שנקרא.


להגיד למשפחה שאם נולד ילד כזה, אין לכם מושג, הרופאים לא אומרים לכם כלום, אתם צריכים להתרכז במציאות עורך-דין במקום לטפל בילד, והעורך-דין צריך למצוא חוות דעת שתאמר שיש רשלנות, כי אחרת אין תביעה, והכול עד גיל עשר, זאת גזרה שהציבור לא יכול לעמוד בה.


באופן עקרוני, עם כל הכבוד לזכויות הנתבעים, אין לנו שם הנחיה או אינדיקציה שנשקפת איזו בעיה ביציבות של חברות הביטוח, המפקח על הביטוח לא פרסם אזהרות שמזהירות את הציבור לבדוק את מאזני חברות הביטוח, ואני אומר את זה בלשון המעטה. לחברות הביטוח אין בעיה לנהל תיקים, יש להם, כמובן, אינטרס שיהיו פחות תביעות, לעשות רווחים, אבל זו לא סיבה שיכולה להצדיק חקיקה כל כך דרקונית ואנטי חברתית.


אני רוצה להזכיר שבחלק גדול מהתביעות בנזקי גוף לוקח המון זמן עד שהנזק מתגבש, עד שאדם עומד על הרגליים, אם זה בניתוח, אם זו אותה אישה שנפלה באוטובוס, ולגדור תביעה לארבע שנים, למשל בתחום הרשלנות הרפואית, זה בלתי אפשרי. בארבע שנים אי אפשר בדרך כלל לגבש תביעה לרשלנות רפואית ולהגיש אותה לבית המשפט. לא ניתן. זה ההיגיון שהסתתר מאחורי ההצעה הזאת, וזה היגיון אכזרי, זה היגיון אנטי ציבורי ואנטי חברתי.


ההתיישנות זו אומנם טענה פרוצדורלית, אבל על פי המצב הקיים, כך זה מוצע פחות או יותר, עם שיפורים, בהצעה החדשה, זה קיר ברזל, אי אפשר לעקוף את זה. הטעמים או החריגים שבהם בית המשפט מאפשר לעקוף בגלל אי גילוי, מה שחברי כאן פירט במצגת שלו, הם מזעריים, הם חריגים. התיישנות זאת טענת ברזל, זאת פרוצדורה שהופכת למהות. לא ניתן לעקוף אותה בדרך כלל.


אני אביא דוגמה קטנה. הורים נכנסים עם ילד לבית החולים למשהו פרוצדורלי, והילד שם נפטר, אין להם מושג מה קרה, הם חושדים שזאת רשלנות רפואית. הם מגישים אפילו תלונה למשרד הבריאות, שלוקח לו לבדוק דברים כאלה במשך שנים. מרוץ ההתיישנות נעצר לפי הפסיקה הקיימת או שזה שבע שנים? אין כמעט פסקי דין בעניין הזה, אבל מרבית הפוסקים יאמרו שכאשר יש חשד קל, זה מספיק, התגבשה עילת התביעה לצורך מרוץ ההתיישנות, שלום על ישראל, ולא ניתן לעקוף את זה.

זה משתנה בהצעה.

אני מסכים איתך, אבל זו לא סיבה לקצר את שבע השנים לארבע שנים, כאשר בעיית המודעות הציבורית לזכויות היא בעיית היסוד.


אנחנו נכווינו בשנים האחרונות עם דוגמה דומה. יש לנו כבר ניסיון. חוקק, בשנת 1978 או 1979, חברי יתקן אותי, חוק חוזה ביטוח, חוק חוזה ביטוח שחל על--

1982.

--החוזים הוולונטריים שהציבור עושה עם חברות הביטוח, זאת אומרת, לא ביטוח מנדטורי, אלא ביטוחי חיים וביטוחי אובדן כושר וביטוחי סיעוד, שזה עושה רק חלק מהציבור, ושם היתה הוראה שההתיישנות תהיה שלוש שנים מרגע הדרישה. המילה תביעה לא פורשה בצורה ברורה, ובמשך 16 שנה, עד שנת 1997, העניין הזה של דרישה פורש על ידי בית המשפט, מרבית הפוסקים, כמכתב דרישה לחברת הביטוח. עורכי-הדין היו שולחים מכתב דרישה, מרוץ ההתיישנות היה נעצר, והכול היה בסדר, שבע שנים כרגיל. היתה פסיקה סותרת של גברת בן-פורת באיזה שלב, חברות הביטוח והציבור התייחסו לסעיף הזה בחוק חוזה ביטוח כאות מתה. בשנת 1997 יצא פסק דין של השופט אור שאמר, שקיצור ההתיישנות לפי חוק חוזה ביטוח הוא שלוש שנים, זאת אומרת, המהות, לא מכתב דרישה, אלא הגשת תביעה לבית המשפט. התוצאה היתה שעשרות אלפי אנשים איבדו את הזכויות לפי חוזה הביטוח. נכון שאלה חוזים וולונטריים, נכון שזה לא חל על כל הציבור, נכון שזה עדיין ענף מסוים, אבל נגרם לציבור נזק עצום. שלוש שנים זה די מזכיר את ההצעה שמונחת לפנינו, והציבור לא יכול לעמוד בקיצור התיישנות לדבר כזה, בשים לב לריבוד החברתי שקיים בארץ. זה כבר עניין של נכבדי חברי הכנסת, המבנה של החברה הישראלית, ומה מתאים לעניין הספציפי של החברה הישראלית, לתנאים הספציפיים ולתנאי האוכלוסייה ולמודעות החברתית, זה עניין שמופקד בידיכם. בשום פנים ואופן אי אפשר להגיד שמה שמתאים לארצות-הברית, שזו מדינה שנוסדה על חוקה ועל מודעות חברתית ועל שיח משפטי, או באנגליה, מתאים לנו. חוץ מזה, איזה טעמים כבדי משקל יש כדי לסטות ממה שהיה כאן 60 שנה? איזה טעמים ספציפיים? העומס בבתי המשפט לא יכול לשמש טעם, ובעיות של בתי חולים לשמור חומר לא יכול לשמש טעם, ועם כל הכבוד, העדר רווחים מספיקים של חברות הביטוח, אני לא חושב שזה המצב, לפחות לא לפי הדוחות הרשמיים ולפי מה שהמפקח על הביטוח מציין. תודה רבה, אדוני.

אדוני היושב-ראש, חסרים לנו מספרים סטטיסטיים לגבי טענת העומס. האם אפשר לדעת, פחות או יותר, לגבי תביעות שנטענו אחרי ארבע שנים, אחרי שש שנים? בכמה מדובר? כדאי היה שנבחן גם את שאלת העומס, אם זו שאלה קריטית.

אני מוסיף לזה גם את דרכי ההתנהלות של מה שעומד היום בתור, לראות איזה גרף של מה מחכה וכמה, לפי אופי התביעות. אני מניח שנקבל את זה. האם שמואל מלכיס רוצה לומר משהו?

האם אני יכול להשלים כמה מילים?

לא.

ברשותך.

אתה לא מקבל אותה, חבר שלך שתה לך את הזמן, ועוד יותר. 70% מהדיבור שלו היה על עניינים רפואיים.

אני אשלים בעניינים לא רפואיים.

אני לא מבקש ממך שתשלים. אני רוצה לשמוע את איגוד חברות הביטוח. בבקשה, אדוני.

יש לי שאלה לפרופ' גלעד, מה היתה תקופת ההתיישנות לפני החוק ב-1958?

הייתי אז בן שבע, ואני לא זוכר.

אז היא היתה ארבע שנים בלבד.

לפי הדין העותמאני.

כך זה היה במסה העיקרית. לפני שמנפנפים בדרקוניות של העניין, אנחנו רק מחזירים עטרה ליושנה. אינני יכול להתמודד עם המשפט העברי, אין לי גם הידע, וכבודו במקומו מונח, אם כי תמיד התחושה שלי שכאשר מחפשים משהו במשפט העברי, יש פה ושם אמרות חכמים שיכולות להתאים לכאן ולכאן, אבל אינני בקיא.


אנחנו מחזירים עטרה ליושנה. אם אנחנו מסתכלים בעולם, אנחנו רואים את המגמה. לא כולם טפשים, לא כולם לא מבינים כמו שמנסים להציג את זה. אני לא רוצה להשתמש במילה קשה כמו דמגוגיה, אבל בעולם לא דואגים לאזרחים? בעולם אין מודעות חברתית? המודעות החברתית נולדה במדינת ישראל?


כשאני למדתי ב-1958, למדתי את דבר המלך במועצתו שדיבר על תנאי הארץ ויושביה, אז בואו נשתחרר, אין מה לספר סיפורים שבתנאי הארץ האלה האישה הזקנה לא יודעת, יש מודעות, היא יורדת, היא מתעניינת. אין מצב שבו תופסים ברשת את כל התובעים, גם שבע שנים לפעמים לא מספיק, גם זה קורה, וגם מתיישנות תביעות אחרי שבע שנים. אין מאה אחוז, אין אפס תקלות בשום מערכת, אי אפשר על התקלה לבנות את הכלל. ארבע שנים זה זמן סביר, זה זמן מקובל, היה מקובל בארץ הזאת קודם, אנחנו מדינה מודרנית, אנחנו בעולם גלובלי, ובמדינות אחרות אפילו מפחיתים את תקופת ההתיישנות, היא הרבה יותר מצומצמת.

האם אתה יכול להסביר לי מה זה קשור למודרני? לא הבנתי. מה קשר בין שנות ההתיישנות למודרנה?

חברי אמר שאנחנו לא מודעים מספיק, לא יודעים, יש חברות נחשלות שאין להם מידע מספיק על המצב, הן צריכות עורך-דין צמוד. בהשוואה למקומות אחרים מצבנו טוב, לא נמעיט ביכולות שלנו. לכו וראו בכל אוכלוסייה מה מספר היהודים שהם עורכי-הדין, תסתכלו בארצות-הברית, תסתכלו באנגליה, תסתכלו בצרפת--

בארץ.

--תראו שאנחנו עם עם מודעות משפטית. אל תזלזלו באינטליגנציה.


לכן התמיכה שלנו מובהקת, זה צעד נכון. בארבע שנים, אני לא מדבר על היוצאים מן הכלל, אני לא מדבר על תקופות הארכה ועל סעיפים כאלה ואחרים.


אני לא רוצה לחזור על טיעונים שנאמרו כאן, אבל מנקודת המוצא של חברות הביטוח יש קושי, זה לא פשוט. אומרים: אף חברת ביטוח לא התמוטטה. היא לא התמוטטה, יכול להיות משום שהיא החזיקה יותר מדי רזרבות, ובסופו של דבר זה עלויות על הפרמיה. דיברו כאן על חוק הפלת"ד, חוק הפלת"ד הוא חוק יקר מאוד, הוא היקר ביותר בעולם.


צריך להבין שהתמשכות של הליכים, ואני לא רוצה שיהיו פחות נתבעים, שתהיה אותה כמות של נתבעים, אבל שיגישו את התביעות שלהם כמה שיותר מהר. היום בבתי המשפט, לצערי, תביעת נזיקין ממוצעת, בבית המשפט העליון זה שבע שנים – תשע שנים, נוסיף עוד שבע שנים, אנחנו מגיעים ל-14 שנים. חברת הביטוח צריכה לדעת איפה היא עומדת, אחרת היא מקצה יותר כספים מאשר היא צריכה.

אם יתקבל החוק הזה, האם תורידו את הפרמייה?

קודם כול בפלת"ד יש לנו גוף אובייקטיבי, שאין לנו שום שליטה עליו, שקובע, ולפי העלויות הוא יוריד את הפרמייה, אין לנו בכלל אמירה. בפרמיות האחריות, מקום שיש תחרות, שם הפרמיות יורדות, העלויות יותר קטנות, הפרמיות יורדות. זה העולם העסקי.


הרבה פעמים אנחנו נתקלים בקושי, משלמים תביעות, ויש הונאות ביטוח לא מעטות, בגלל הקושי שלנו שאנחנו לא הניזוקים. אני לוקח את התביעה של הניזוק על עצמי בביטוחי אחריות, מכסה אותה, כאשר לא הייתי במקרה, לא הייתי עד לאירוע הנזק. אני חברת הביטוח, אני ניזון מכלי שני. אגב, אני ניזון מכלי שני גם ביצירת הביטוח, זה נניח פגם מולד. ככל שחולף זמן רב יותר מן האירוע, ככל שהתובע תובע את תביעתו מאוחר יותר, חברת הביטוח מתקשה להתגונן בתיקים. כאשר המשפט מגיע לשמיעת הראיות היום, אחרי עשר שנים, המצב הוא מצב שעורכי-הדין שמגנים על חברות הביטוח נמצאים בקשיים לזמן את העד, את הניזוק, שיבוא להעיד על התאונה, שכאשר האינטרס שלו כשהוא מכוסה הוא יותר קטן, הוא לא אינטרס כל כך גדול. דיברו פה על מערכת איזונים, ואנחנו בעד מערכת איזונים.


בכמה וכמה ניסוחים יש מקום להבהיר אותם, הם לא חד משמעיים. אני רוצה ליצור חוק שיהיה יותר ברור בסוגיה הזאת, כדי שלא תהיה התדיינות יתר בשלב הראשון, כי התיישנות במקרים רבים היא טענת סף, כשהחלק הראייתי לא מורכב מדי, לא שומעים ראיות, מבקשים דחייה על הסף. אני לא רוצה שתהיה פרשנות משפטית ארוכה, להקדיש בבית המשפט הרבה זמן לפרשנות של סעיפים מסוימים.


דבר אחד לא מצאתי פה בסוגיית השיפוי, שיפוי בין מעוולים. הסוגיה, מתי מתחיל מרוץ ההתיישנות, זו סוגיה שצריך לחשוב עליה. תודה.

רבותי, אנחנו כמעט סיימנו את הישיבה. אני מבקש מארגונים שונים, אני פונה גם ללשכת עורכי-הדין – נדמה לי שלגבי עבירות מין יש נייר, אלא אם כן נדמה לכם שהוא לא מספיק משוכלל – מה שמטריד אותנו בנתונים הסטטיסטיים, כמה זמן לוקח להכין תביעה עד שהיא מגיעה לידי הגשה מרגע המקרה, מעבר לשאלה של שיהוי בגלל בעיות פסיכולוגיות או בגלל לחצים שאנחנו לא יודעים לאמוד אותם ושמענו שהם יכולים להיות משמעותיים, ואפשר לטעון אחרי זה בבית המשפט שאי אפשר היה לתבוע בגלל בעיות בית או בגלל בעיות עובד-מעביד. אני מבקש מה שאתם למדים מהתביעות שאתם מכירים. אם הייתם יכולים לתת לנו נתונים לקראת הפעם הבאה, שיגדירו את משך הזמן שעובר מרגע שמתחוללת תלונה עד היכולת שלכם להגיש תביעה, כי גם זה פקטור שכדאי לכלכל.


ביקשנו בזמנו, ממרכז המחקר כאן, שיבדוק תקופות של שיהוי בדיווח. אם היינו יכולים לקבל מידע על תקופות של שיהוי בדיווח, על עבירות שאינן עבירות מין, זה שוב היה נוח לנו ועוזר לנו.


אם יש לנו אפשרות לקבל ממשרד המשפטים או מהמשרד לביטחון פנים, מהפרקליטויות, מידע על תיקם שעצרתם אותם משום שהם לא רלוונטיים, כי הם תיקי התיישנות.

חשוב לדעת כמה בין ארבע שנים לשבע שנים.

פלילי?

לא פלילי. האם אין בידיכם נתונים כאלה בהנהלת בתי המשפט?

עבירות שבין פרט ופרט זה לא אצלנו.

רבותי, אנחנו צריכים פרופילים של תביעות אזרחיות טיפוסיות.

פרופיל חלקי, אני יכולה להמציא.

תודה רבה. אחרי שאמרנו את הדברים הכלליים, ועוד לא שמענו את דברי כל הארגונים, וגם יש קואליציה של ארגונים שנשמע את דבריה, נתחיל במלאכת החקיקה. כדאי שיהיו לנו הנתונים, כי אנחנו לא יודעים לעבוד בלי נתונים, אחרי תחושות הבטן ותחושות הראשית. אני מודה לכם על הקשב, אני משבח את מי ששלח את הניירות המאלפים, ונחזור לדיון, שנקרא אליו בסדר-היום של הוועדה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:30