הכנסת השבע עשרה

PAGE
3
ועדת הכספים

5.12.2006


הכנסת השבע עשרה






נוסח לא מתו
מושב שני

פרוטוקול מס'

מישיבת ועדת הכספים

יום שלישי, י"ד בכסלו התשס"ז (5 בדצמבר 2006), בשעה 10:35

ס ד ר ה י ו ם

שיקום נכי נפש בקהילה

במסגרת היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלויות

חברי הוועדה: יעקב ליצמן – היו"ר

יעקב כהן – מ"מ היו"ר

חיים אורון

זאב אלקין

אלחנן גלזר

שי חרמש

דוד טל

יעקב כהן

סופה לנדבר

סטס מיסז'ניקוב

אורית נוקד

ניסן סלומינסקי

רות רלבג

- מנהלת אגף תקצוב, משרד הבריאות



ד"ר יהודה ברוך

- מנהל ביה"ח אברבנאל, משרד הבריאות



יחיאל שרשבסקי
- בריאות הנפש, משרד הבריאות



מיטל סטולר

- נציגת האגודה למען שירותי בריאות הציבור, משרד






הבריאות

לאה בוצר

- משרד הבריאות

רחל שטרן

- רכזת משנה ושיקום, מחוז תל-אביב, משרד הבריאות

שרה קריאל

- רכזת שיקום, משרד הבריאות

טובה דניאל

- רכזת שיקום, משרד הבריאות

ד"ר נעמי הדס לידור
- יו"ר המועצה לשיקום



ראובן קוגן

- רכז בריאות, משרד האוצר



יגאל גדרון

- משרד ראש-הממשלה



ד"ר נירה דנגור

- אגף השיקום, המוסד לביטוח לאומי



ד"ר דינה פלדמן

- נציבת שוויון לאנשים עם מוגבלות, משרד המשפטים



ד"ר מקס לחמן

- נציגות שוויון לאנשים עם מוגבלות, משרד המשפטים



אפרת רייטר

- עמותת מל"מ, מתמודדים למען מתמודדים



ד"ר נעמי שטרוך

- מכון ברוקדייל



יהודית גונץ

- רכזת רווחה, מרכז השלטון המקומי



קארין אלהרר

- הקליניקה המשפטית לזכויות אנשים עם מוגבלות



עידית סרגוסטי



פרופ' אלי שמיר

- יו"ר עמותת עוצמה



אורנה כהן

- דוברת ההסתדרות הרפואית בישראל



עו"ד רחל ניסנהולץ
- ההסתדרות הרפואית בישראל



עו"ד אדוה פרי

- ההסתדרות הרפואית



ד"ר אברהם בלייך
- יו"ר איגוד הפסיכיאטריה בישראל



יורם מלמד

- מזכיר איגוד הפסיכיאטריה בישראל



מרנינה ונטיק-שוורץ
- גזברית איגוד הפסיכיאטריה בישראל



חנה שטרום

- יו"ר הפורום המקצועי של הפסיכולוגים הקליניים



ד"ר דוד חיניץ

- הפורום המקצועי של הפסיכולוגים הקליניים



ד"ר דני קורן

- הפורום המקצועי של הפסיכולוגים הקליניים



ג'ואנה ישי

- הפורום המקצועי של הפסיכולוגים הקליניים



אורית גולדברג

- רכזת משנה, מחוז תל-אביב



חיים גילה

- עמותת שק"ל



יגאל פרסי

- מטה המאבק, עמותת לשמה



אילאיל דין

- עמותת לשמה, מטה מאבק הנכים



לאה לו


- עמותת עצמה, פורום ארצי של משפחות נפגעים



רחל אלדר

- עמותת עצמה, פורום ארצי של משפחות נפגעים



שוש ארמוזה

- עמותת עצמה, פורום ארצי של משפחות נפגעים



פרופ' אלי שמיר

- עמותת עצמה, פורום ארצי של משפחות נפגעים



חנה גור


- עמותת עצמה, פורום ארצי של משפחות נפגעים



יעל חיון


- עמותת עצמה, פורום ארצי של משפחות נפגעים



דניאל כוכבי



שאול בוארון

- ועד היזמים



אריה גונן

- מנכ"ל עמותת "בית חם" לשיקום נפגעי נפש



זאב הכט

- סוקרי איכות בריאות הנפש



תמר פלו-אלטיט

- סוקרי איכות בריאות הנפש



סמדר לב-קוצקי

- סוקרת איכות



קרן אמוקה

- סוקרת איכות



בשמת אדמון

- עמותת אנוש



יעל לפידות

- מרפאה בעיסוק, חברת "נתן"



צילה נוימן

- מנכ"ל ער"ן, עזרה ראשון נפשית בטלפון



אילן בכר

- סמנכ"ל ער"ן



שולה אלפרוביץ

- רכזת תוכנית "בנפשנו"



רוני שכטר

- יו"ר מטה מאבק הנכים



אפי רוזנר

- מנהל המרכעז הארצי להדרכת עיוורים



עו"ד אוהד רוזנר




יצחק רוזנר

- איגוד העובדים הסוציאליים, עיריית חיפה

סמדר אלחנני

טמיר כהן

אהובה שרון – חבר המתרגמים בע"מ

שיקום נכי נפש בקהילה

במסגרת היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלויות

אני פותח את ישיבת ועדת הכספים בנושא שיקום נכי נפש בקהילה. היום אנחנו ביום בינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלויות. הנושא הוא מאוד חשוב, על אף שלצערי הרבה זמן בוועדה לא הקצבנו לו כי אנחנו ערב תקציב. אני מתנצל על האיחור בפתיחת הישיבה שאירע בגלל הדיון הקודם שהיה מאוד חשוב.


אני מבין שהיום האוצר כדרכו בקודש מקצץ. אם זה לא כך, תשכנע אותי. שזה לא. רבותיי, מי שחושב שהאוצר מקצץ, שירים את ידו. מי שהוא לא מקצץ, שירים את ידו. שמתם לב שאפילו האוצר לא מצביע, כי אני מכיר אותו, הוא איש אמיתי.


נשמע את משרד הבריאות, אחר כך נעבור למשלחות, ואחר כך נשמע את נציג האוצר.

בשנת 2001 העבירה הכנסת את חוק שיקום נכי נפש בקהילה והיא העבירה אותו ברוב מאוד גדול, בקונצנזוס של כל סיעות הבית. למעשה עם החקיקה של הבית הכניסו לו תקציב בסיסי ואיזשהו הסכם לתוספת מדי שנה, עד 31 בדצמבר 2006. כבר בשנת 2005 היה ברור שכל התחזיות המקוריות שהיו או לא היו, וזה לא כל כך חשוב, לא מתממשות ואנחנו נצטרך תוספות תקציביות נוספות כדי לתת מענה למהות החוק ולכמות הפונים.


מה שהיה לנו למעשה בתחילת הדיונים, אלה נתונים יותר טובים על הצרכים, למרות שגם נכון להיום אין לנו אומדן מדוקדק על כמה - מתוך שישים אלף אנשים שמוכרים על-ידי הביטוח הלאומי כזכאי סל שיקום - יגיעו אלינו ואנחנו נצטרך להקצות להם ונצטרך להקצות להם על-פי הצורך, על-פי החלטות מקצועיות שנקראות ועדות סל שיקום, את הזכאות שלהם בחוק.


מה שקרה הוא שבפועל, מכיוון שהתקציב על-פי ההסכם נגמר, נכנסנו למשא ומתן ובתוך התהליך הזה גם הוגש בג"ץ ובעוד הבג"ץ עומד ותלוי הגענו להסכם.

על מה היה הבג"ץ?

הבג"ץ היה נגד המדינה על זה שוועדות סל שיקום לא פועלות ועל זה שהמדינה לא מקיימת את החוק.


למעשה קיבלנו תקציב בהסכמה כדי לאפשר לנו קיום מסודר של ועדות הסל עד 31 בדצמבר שנה זו.

מה היה התקציב?

נכון להיום הוא 332 מיליון שקלים בבסיס תקציב, כולל התוספת.

מה היה התקציב בשנת 2001?

אם אני זוכרת נכון, 180 מיליון שקלים.

פלוס 35.

35 מיליון הם התוספות השנתיות.

לפי ההסכם שהיה.

בשנת 2006 מסתיים ההסכם.

בשנת 2006 מסתיים ההסכם.

ההסכם מסתיים ב-2005.

אנחנו קיבלנו תוספת לבסיס התקציב בשנת 2006 והיא לא הספיקה.

רצו להדביק פער ואז פרסתם את זה לכמה שנים.

נכון.

לפי דברי האוצר משנת 2006, היות שכבר הדביקו את הפער, לא מוסיפים.

לא.

למה אין המשך ב-2006?

כי האומדן המקורי שלמעשה חשבו בחקיקת החוק שיספיק, היה כמות המשוקמים לפי 325 מיליון שקלים. לכתחילה כאשר חוקקו את החוק והגיעו להסכם, זה היה התקציב שהיה צריך לעמוד לרשות משרד הבריאות לקיום החוק.

ההסכם הסתיים ב-2005. בשנת 2006 הוסיפו רק שלושים מיליון. למה לא היה המשך של ההסכם הזה?

מכיוון שבזמנו לא נחתם הסכם.

למה? כי חשבתם שהדבקתם את הפער?

כי חשבו שזה יספיק לקיום החוק. כשיצאו לדרך, לא היה משוקם אחד. אנחנו הלכנו וקלטנו משוקמים. היום מטפלים בכ-13 אלף משוקמים במסגרות השונות במסגרת חוק השיקום. אנחנו היום נוטים להעריך שנצטרך תקציב לכ-24 אלף משוקמים.

כמה כסף?

זה בדיוק המהות שכרגע אנחנו מנסים לבדוק.

המשוקמים לא אמורים באיזשהו שלב להשתקם? הם תמיד יהיו בשיקום?

אלה חלק מהטענות שהיו במסגרת הדיונים. לצאת לגמרי, כנראה שלא יוצאים, אבל עוברים ממסגרות יותר אינטנסיביות, יותר עתירות טיפול, למסגרות פחות עתירות טיפול. יושב כאן ראש האגף שלנו והוא יכול להסביר את זה יותר טוב ממני. בסופו של דבר אם מישהו מתחיל בדיור מוגן, וכביכול הוא מתקבל במסגרת יותר עצמאית ורק נדרש אולי למסגרת תעסוקתית ואולי למועדון חברתי, מבחינה תקציבית זה דורש פחות.

חשוב להסביר שוועדות סל השיקום קובעות למשוקם במעמד הדיון את מה שהוא זקוק לו ויש משוקמים שמקבלים תמיכה בשלוש מסגרות שונות, והכול על-פי הצורך.

לא קיבלתי תשובה. אני לא יודע כמה חסר לכם. האם מישהו יכול לומר לי כמה חסר בתקציב?

אנחנו לא יודעים. אני מצטערת, אנחנו לא יודעים. כל עוד אנחנו לא יודעים שצריך לעשרים אלף או לשלושים אלף או לכל השישים אלף, אנחנו לא יודעים לומר כי המערכת הזאת עוד לא התאזנה. זה חוק חדש. למעשה אנחנו מוסיפים כ-1,200 משוקמים מדי שנה ואנחנו לא יודעים איפה המערכת תתאזן, אם היא תתאזן בעשרים אלף או בשלושים אלף או בארבעים אלף.


לכן מה שאנחנו מבקשים מועדת הכספים – וזה במסגרת ההסכם הכולל של הרפורמה – אנחנו כרגע הגענו להסכם עם האוצר על השנתיים הבאות ואין לנו שום ספק שנידרש לסיוע הוועדה הלאה כדי להגיע למימוש החוק הזה. יש מערכות רווחה במדינת ישראל שיודעים מה השיעור הקבוע באוכלוסייה ומה פחות או יותר צריך. אנחנו לא במקום הזה עם השיקום. יש לנו עדיין מצב של חוסר ודאות ואנחנו לא יודעים מתי המערכת הזאת תגיע לאיזון.

לפני החוק הזה לא שיקמו את האנשים האלה בשום מסגרת?

לפני החוק האחריות הייתה בידי הרווחה. לאחר מכן זה עבר למשרד הבריאות והמשרד החל לפעול ושיקם אבל הקצב הוא לא תמיד יציב. זה יכול לפעמים להיות 1,500 בשנה, לפעמים 1,200 בשנה. אנחנו השנה הגענו להסדר שאם ייכנסו עד 1,200 בשנה, סביר שהכסף יספיק לנו, אבל אין לנו שום ביטחון שלא ייכנסו 1,500 או 1,700.

אתה מדבר על 2006?

על 2007.

מה המצב ב-2006?

המצב הוא שהיו 20 מיליון, סגרנו את המעגל כי נגמר לנו הכסף, הוגש הבג"ץ והגענו להסכמה עם האוצר שנוספו עוד 10 מיליון מהאוצר ועוד בערך 4 מיליון מהמשרד. אנחנו סוגרים את 2006 מאוזן.

כמה סך הכול?

332 מיליון.

זה כולל את התוספת.

זה כולל את התוספת של 2006.

כמה יהיה ב-2007?

עוד 24 מיליון שהם 356 מיליון, אבל בספר התקציב יש שני דברים: 35 מיליון מזה מותנים בהכנסה, שזאת שאלה בפני עצמה כי אם תעבור הרפורמה יש תוכנית להעביר חלק לקופות החולים שהן יחזירו לנו, אבל ה-24 מיליון האלה יספיקו אם יהיו לנו 1,200.

ב-2007 אין את התוספות שמנית כרגע, וזה אומר שלדעתכם חסר כסף.

מה התקציב שרשום ב-2007?

356 מיליון שקלים.

הסיבה שאנחנו לא אומרים דברים בצורה ברורה מבחינה תקציבית היא מפני שהמערכת הזו היא לא ברורה לנו לחלוטין. חשוב לנו מאוד לומר – וזה אולי חלק מהסיכום המצוין במבנה הקיים שנוצר בהסכם – שלמעשה אין לנו ודאות מוחלטת ואנחנו רוצים שהוועדה תדע שנצטרך את הסיוע שלה בהמשך. 2007 מתבססת כרגע על הקטנה. אנחנו לוקחים בחשבון תוספת של 1,200 משוקמים, לפי התעריפים הממוצעים שלנו, לא צפויה בעיה. היה עוד הישג אחד בהסכם של השנה, שחשוב להזכיר אותו, יש לנו הסכם קידום כאשר בפעם הראשונה אנחנו מקבלים שבעים אחוזים קידום על השכר ושלושים אחוזים קידום על תקציב לפי מדד מחירים לצרכן. זה יאפשר לנו לשמר את התקציב הזה באופן ריאלי כי הרי את כל התקציב הזה אנחנו לוקחים ממסגרות שאנחנו משלמים בגינן לשוק בחוץ, להוסטלים, למסגרות שונות וכולי בשוק הפרטי, והקידום של הכסף הזה הוא מאוד חיוני כי בפועל מה שקרה בשנים האחרונות הוא שהתקציב נשחק. מה שקורה הוא שמה-1 בינואר 2007 אנחנו לא נשחקים בתקציב והתקציב יהיה ריאלי. הסיכוי הוא בכמויות המטופלים.

כמו שרות אמרה, כשישים אלף איש מוכרים בביטוח לאומי וההטמעה של חוק השיקום הולכת לאט לאט ויש הרבה אנשים שעדיין לא שמעו עליו בכלל והשאלה איך הוא מגיע אליהם. על זה אין לנו שליטה. לכן היו שליטה שבאו 1,500 איש והיו שנים שבאו 1,200 איש. אנחנו לא יודעים כמה יגיעו. אני חושב שחשוב שהוועדה תרשום לעצמה שאם יגיעו יותר מ-1,200 איש, אנחנו לא נוכל לקיים את החוק. זאת הנקודה המרכזית. אם יגיעו 1,201 איש, אנחנו צפויים לבג"ץ והמשרד לא יוכל לקיים את החוק, מכיוון שהוא לא יוכל לתת שיקום.

כאשר אישרו את החוק בשנת 2001, נחתם הסכם לחמש שנים, אז ראו את העלות התקציבית של החוק הזה שהסתכם בסביבות ה-300 מיליון שקלים. כך בעצם אושר החוק ועל-בסיס החוק הזה נחתם ההסכם בין משרד הבריאות ומשרד האוצר על תקציב נוסף שיתווסף כל שנה על-מנת לפתח את השירות הזה. זה היה 135 מיליון שקלים בשנים הראשונות. נכון לשנת 2006, כפי שצוין, לא היה הסכם. הסיכום שהושג בין משרד הבריאות ומשרד האוצר במסגרת דיוני התקציב, דיבר על תוספת של 25 מיליון שקלים לתקציב השיקום, כאשר מתוכם 5 מיליון שקלים היו מותנים בכך שתיעשה גם בדיקה וגם עבודה בתוך השירות עצמו, כך שנוכל לראות איך החוק הזה עובד ומשיג את המטרות שלו, שבסופו של דבר זה שיקום אנשים וקידומם. קשה להוציא את האנשים מהשיקום באופן מוחלט ולהחזיר אותם לקהילה כך שהם יגורו בצורה עצמאית בבית, אבל כן אפשר לקדם אותם מהמסגרות הכבדות יותר – כמו הוסטלים – ולהעביר אותם לדיור עצמאי שהעלות שלו יותר נמוכה. רצינו לראות שבמסגרת אותו הסכם המוביליות הזו - כפי שהגדרנו אותה – קיימת במערכת והאנשים האלה מתקדמים, כך שהעלות הממוצעת למשוקם יורדת עם הזמן.

האם בסוף השנה, לקראת סוף השנה, יחסר לנו, מעבר למה שהם תכננו בתקציב? האם משרד האוצר יכול להודיע לוועדה שיהיה להם הכסף הזה או שאתה מחכה לבג"ץ? גם בג"ץ עולה כסף.

כל נושא השיקום נכנס לדיון במסגרת הרפורמה בבריאות הנפש. ברמה התקציבית, נחתם הסכם לשנתיים עם משרד הבריאות על תוספת של עוד 20 מיליון שקלים בכל שנה. ההסכם הזה התבסס על פעילות ועדות סל שיקום בשנים קודמות, כך שאומדן המשוקמים החדשים שאמורים להגיע מהקהילה למסגרות חוק השיקום נאמד בכ-1,200 בכל שנה. האומדן הזה מתבסס על פעילות הוועדות בשנים הקודמות. זה היה האומדן למה שהוועדות מסוגלות לקלוט, כי גם שם – כמו שאנחנו מכירים גם בנושא הקודים – יש תהליך של קליטה והתאמה. גם זה לוקח זמן. בסופו של דבר הגענו למספר של 1,200 משוקמים חדשים בשנה ועל כך מתבסס הסכום שניתן למשרד הבריאות. אנחנו אף פעם לא נותנים שיקים פתוחים.

כרגע יש בג"ץ?

אין. שנת 2006 נגמרה באיזון מבחינת השיקום והיה מספיק כסף לקלוט את כל מי שביקש.

אתה יכול לומר שהתור הוא ארוך וסבוך, כך שלא תהיה אפשרות לספק את השירותים.

האם יהיו מטופלים נוספים? האם אתה יכול לומר לנו שאם לא יהיה מספיק כסף למשרד הבריאות, יוסיפו לו לתקציב?

אם יגיעו אנשים שלא יהיה כסף לממן אותם, שוב, התקציב שקיים הוא התקציב שקיים.

לא לכולם יהיה.

כמו שיש תקציב לנושא הקודים, יש תקציב לנושא שיקום. זה נושא צבוע.

יש ויכוח מהותי האם הזכות היא על-פי חוק או הזכות היא על-פי כמות. אם זה זכות על-פי חוק, אין כמות.

ילדים בבית-ספר, לא נותנים להם חינוך? זה לא מוגבל. גם אם ייגמר הכסף, אתה תמצא כסף כדי לתת חינוך לילדים שלי.

לכן גם המערכת הזו היא מערכת גדולה ומשרד הבריאות הציע תוכנית התייעלות בתוך התקציב, כך שגם התקציב הקיים היום וסוכם עליו במסגרת ההסדר לנושא של חוק השיקום, גם הוא אמור לקלוט יותר משוקמים מאשר בעבר, אחרי שמשרד הבריאות גיבש תוכנית שמוזילה את עלויות השיקום לאנשים בשנת 2007. המקורות הם לא רק מקורות חיצוניים.

מסוכם שלפי התחזיות יהיו 1,200 נוספים שיצטרפו ולזה יש תקציב. והיה ויתברר שיש חמישים נוספים מעבר ל-1,200, האם אתם מודיעים שתמצאו לזה פתרון?

אם פתאום יהיה משבר, מתכנסים, דנים ורואים איך פותרים את זה.

חילופי יו"ר – היו"ר אמנון כהן

שמענו את נציג האוצר ועכשיו נשמע את המשלחות.

כל מה שמתואר כאן על-ידי משרד הבריאות ומשרד האוצר זה ענן ערפל שבא להסוות עובדה אחת, ששני המשרדים האלה החליטו לחסל את חוק השיקום ואת כל היפה שנעשה בו.


במדינת ישראל, פוטנציאל זכאות, בסביבות 60 אלף, מעל 40 אחוזים בביטוח לאומי, מתוכם ההערכה היא שבסביבות 50 אחוזים יצטרכו להשתקם. הדרישה היא שבכל שנה תהיה תוספת של 1,200 איש ב-10 השנים הקרובות. כל הכסף הזה ישנו, הכסף הזה טמון באלפי המיטות שנסגרו והכסף הזה לא עבר לקהילה כפי שהובטח. אין בעיה של כסף. אדוני היושב-ראש, אני מבקשת ממך, אולי לך פעם אחת ולתמיד ייתנו את הפירוט של הכספים של אלפי המיטות, לאן הם הלכו, שהם היו מיועדים לממן את הנושא של הקהילה.


מהבחינה הזאת, ארבעים יותר, עשרים פחות, זה ממש סיפורי סבתא, וסליחה שאני בוטה. כאן צריכה להיות תוכנית עשר שנים, כל שנה 1,200, תוספת כל שנה, כמו שיש בחוק הביטוח, גם כאן צריכה להיות תוספת שנתית. זה צריך להיות כדי לא לפגוע בחוק השיקום. אנשים שעוזבים את בתי החולים חיים בקהילה בזכות החוק הזה.


יש איזשהו חיבור חמור של משרד הבריאות ומשרד האוצר של העברת כספים מחוק השיקום לקופות החולים בסדר גודל של 30 מיליון שקלים בשנה. התקציב של סל השיקום הוא כרגע כרבע מיליארד שקל, התוספת היא 20 מיליון שקלים בשנה, אבל לוקחים 30 מיליון ונותנים לקופת החולים. זה תרגיל. אני מדברת על ההסכם החדש שבו נותנים לקופות החולים גם את הזכות המקצועית, להחליט את מי לוקחים ואת מי לא, גם נותנים להן את הכסף כדי לשלם. אדוני היושב-ראש, הם עוד הולכים לקבל פרמיות. מי שיהיה מוצלח וכמה שפחות יפנה לסל השיקום, יקבל כסף מתקציב התמיכות של משרד הבריאות, 3 מיליון שקלים בשנה. שערורייה שאין כדוגמתה. הדבר הזה צריך פשוט לחסל אותו באיבו ואני אומרת את זה ממשרד המשפטים, כמי שמכירה את נושא בריאות הנפש בסביבות שלושים שנה.


אני מבקשת ממך קודם כל לעקוב בדריכות אחר הנושא. אנחנו לא מצליחים לקבל שום נוסחים, אנחנו לא מצליחים לעבוד על טיוטות, ואני מבקשת ממך לעקוב אחרי זה שנושא התקצוב יהיה הולם ושלא יחסלו עכשיו את כל מה שנעשה עד היום על-ידי כך שנותנים את הטיפול לגופים כאלה שלא יודעים שום דבר בשיקום פסיכו-סוציאלי. חובתה של הכנסת, וגם חובתנו כמשרד המשפטים, לעצור את הרעה החולה הזאת.

אני השתמשתי בסל השיקום ובשירותי בריאות הנפש בקהילה. חשוב לי לומר, מעבר לדיון ולסקרים שהם חשובים בפני עצמם, שהשיקום עצמו מונע חזרה לבתי-חולים שזה הרבה יותר יקר מאשר להשתקם בקהילה. מחמיצים פה את הנקודה הזאת.

עדות אישית שלי ושל כל חבריי – זאת זריקת חיים. אתה מחזיר אדם לחיים והתרומה החברתית היא עצומה. אם אתה עושה חשבון של התרומה הכלכלית, תוספת התפוקה למשק של המשפחות, של הנכה, חסכון ימי אשפוז, תעסוקה מבורכת לסגל השיקום שמשלם מיסים שחוזרים לאוצר, רואים שבעצם מרוויחים על כל ההשקעה יותר ממה שמשקיעים. מטרת האוצר היא לא לשמור על הקופה אלא שההשקעות תהיינה השקעות מצוינות במשק הישראלי, בחברה הישראלית, ואלה לא השקעות שהולכות לחוץ לארץ.


אני רוצה להיות קונקרטי. בשנת 2007 מופיע סכום של 323 מיליון – יש לי כאן את ספר התקציב – ועוד 35 מיליון הוצאה מותנית בהכנסה. מאיפה תבוא הכנסה? אין כאן הכנסה. מאיפה באים ה-35 מיליון שקלים האלה? זה העברה שכאילו משרד הבריאות ומשרד האוצר מעבירים לקופות החולים והן מחזירות. לכן זו הטעיה. צריך לומר שכל ה-350 מיליון יופיעו בסעיף התקציב, ובלי ההתניה הזאת כי אחר-כך יאמרו שאין הכנסה, אז אין כסף. זה בפירוש לא נכון.


זה אחד המפעלים שהאוצר יכול להתגאות בהם. זאת הצלחה נהדרת. אם תעשו תוכנית לחמש שנים, קצב גידול של 35 מיליון לשנה, בעוד כמה שנים נגיע לשיווי משקל.


ההגנה היחידה שלנו זו הוועדה הזאת מפני שבתחום שיקום נכי הנפש אין שום ועדה ציבורית – כמו ועדת סל התרופות, שהיא בעלת מעמד כזה חשוב – שתאמר מה הם הצרכים, אלא מדובר רק בפקיד שיושב באוצר. יש לנו רק את ההגנה של הוועדה הזאת ועם כל הכבוד לנציג האוצר, אנחנו לא מוכנים שהוא יקבע מה יהיה התקציב אתו נפעל. לכן אנחנו מבקשים את הגנת הוועדה הזאת שתוודא את כל התיקונים שמופיעים בחוק השיקום, מפני שאין לנו שום הגנה אחרת.

אדוני היושב-ראש, כל החברים והחברות, הדיון הזה מתקיים בכנסת במסגרת יום שהכנסת מקדישה לנושא של אנשים עם מוגבלויות, אבל הוא נמצא בעוד קונטקסט ולפי דעתי חלק מהמתח והוויכוח כאן – שאני באופן אישי נתון בו בימים האחרונים באופן מאוד אינטנסיבי – לא קשור ביום עם מוגבלויות אלא קשור בנושא של איפה יימצא כל הנושא של בריאות הנפש כאשר חוק השיקום בקהילה מרכיב בתוכו.


יש פה המון פסיכולוגים, ומאחר שאני לא מתחרה עם אף אחד מהם, אני אומר את הדברים ברמה של איך מתנהלים העניינים. הציבור מרגיש מאוים על-ידי הסכם בין משרד הבריאות ומשרד האוצר שקופות החולים הן מרכיב מאוד מרכזי, הסכם שהציבור שזה נוגע לו לא מכיר. הציבור שומע על חוק שהולך ומתגלגל, והוא לא יודע עד הסוף מה יש בו. יש כל מיני שמועות וכל אחת מהקבוצות מרגישה שהיא הולכת להיפגע מהחוק הזה בנקודה אחרת. ללא ספק החיבור בין החוק שאתם עומדים להביא לכנסת – ואני לא יודע מתי – ובין החוק הקיים של שיקום בקהילה, הוא קריטי. זאת לא נקודת החיבור היחידה הקריטית, כי יש בעיה עם כל החוק בחוק הבריאות, ואני לא אדבר על הכול - כי בשעה 2:00 מתקיים דיון גדול בו ישתתפו הרבה אנשים, כולל האנשים שיושבים כאן - אבל יש תחושה שתוך כדי התהליך הזה סימנו את החוק כפי שאמרה הנציבה. אני אומר את זה באופן זהיר, כי אני מסכים עם מה שאת אומרת, בדרך כלל נציג משרד הממשלה אומר לנו שבכנסת הממשלה צריכה להופיע בקול אחד, ואם יש בעיות, תלכו למקום אחר ותריבו.

זה כמו נציבות.

כפי שאת יודעת, יש לי יד בהקמת הנציבות. המתח הזה שאת מתארת אותו בתוך משרדי הממשלה הוא חלק מהדיון הזה שעלה כאן.


המחלוקת הבסיסית שעומדת בנושא של חוק שיקום בקהילה, האם עובדים בשיטת הקודים. אני לא מדבר עכשיו על תקופת המעבר. אני מבין שאי אפשר לקחת מהיום למחר, אבל השאלה היא האם עובדים בשיטת הקודים או האם זו זכות מוקנית לאזרח הישראלי כמו דברי אחרים שמוקנים לו. ברגע שזו שיטת הקודים, נכנס כל הדיון שמתחיל פה. אני לא מדבר על תקופת המעבר. אני מבין שאי אפשר לעשות במכה אחת מעבר מכאן לכאן, אבל האמת היא שיש מי שמתכוון שהשיטה הזאת של סכום שעל בסיסו יחלקו את השירות הזה, וכשהוא נגמר, אז לא משנה את מי זה חתך, חתך למישהו ראש, חתך למישהו רגל, חתך למישהו קרוב משפחה, אין יותר כסף. בנושא הזה, גם מהסיבות הכלכליות שאמר פרופסור שמיר אלף פעמים, מהסיבות המהותיות של הצורך לתת תשובה לצרכים של ציבור החולים, ואתם באים היום בשם האמירה שאין הבדל – ואנחנו אמרנו זאת כאשר חוקקנו את חוק הבריאות - בין צרכים של בריאות הנפש ובריאות הגוף. בבריאות הגוף אין קודים. אם חס וחלילה צריכים להחליף לארבעים איש ברכיים או ל-4,000 אנשים ברכיים, הם יקבלו את השירות כי הוא מופיע בסל. אני בכוונה מעביר את זה למחלוקת הכי מהותית.

מייצרים תורים, ואתם יודעים שבנושאים המרכזיים הללו יש עניין כולל שלא יהיה תור. לפעמים יש תקופה בה יש תור של שלושה חודשים לניתוח לב פתוח, אבל לא בזה מדובר עכשיו. קודם היו תורים בקודים של שלוש, ארבע וחמש שנים לסיעוד, ולא במקרה אני משווה עם חוק הסיעוד כי אלה שני נושאים שנשארו מחוץ לסל הבריאות – גם בריאות הנפש וגם סיעוד – ויש תופעות דומות בשני התחומים הללו.

בהבדל מכמה חברים אני לא חושב שהמהלך הבסיסי של החלת הסל – לא האחדת – החלת בריאות הנפש בתוך הסל היא מהלך לא נכון, ואני גם בעד שיהיה סל בריאות מקיף שכולל את כל המרכיבים הללו. הלוואי, אם יבוא המשיח, גם רפואת השיניים תהיה בפנים.

אני לא אומר את כל מה שאני שומע, אבל התחושה היא שיש מי שחושב שנפלה תקלה בידי הכנסת כשהיא חוקקה את חוק השיקום ובעצם את הקומקום הזה צריך לחסל כי הולך להיות קטר כזה שידרוס אותנו, וזאת לא המצאה שאני ממציא עכשיו. זה הלך רוח קיים. אם אתה מחכה לעזרה של הכנסת, היא צריכה לבוא ולהגיד, ולפי דעתי הזירה תהיה הזירה כאשר יובא לכאן החוק שאני מבין שאתמול בלילה הוא עבר עוד שלב. החוק לפי דעתי עבר תהליך פנים-ממשלתי לגיטימי והוא הוכן לתזכיר חוק. החוק יתקיים כי בכנסת הוא יאושר בשלוש קריאות.


אם לא נצליח ליצור שיח מעט רציונאלי בנושא הזה, טוב לא יצמח. אין אחד שאני מכיר אותו שחושב שמכלול המצב הקיים צריך לקדש אותו. אגב, אני מאלה שיש תחומים שאני מאוד רוצה לקדש את המצב הקיים, אבל בתחום הזה, אני לא חושב שיש מה לקדש את המצב הקיים, ואני עכשיו מדבר על המכלול כולו ולא על החוק לשיקום בריאות הנפש. לכן בואו נוריד קצת את העימות הזה ואת השיח לרמות קצת יותר רציונאליות ונתמודד עם מה שצריך להתמודד.

אני מדברת בעניין הרפורמה. במסגרת חוק התקציב מדובר על רפורמה בבריאות הנפש. אני פסיכולוגית קלינית בבריאות הנפש ואני יושבת-ראש הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים. מקצועית, התקציב שהוגש מתבסס על הערכות לא נכונות של הדברים שהוזכרו כאן. גם האוכלוסייה לא תקבל טיפול והיא תגרור אחריה הוצאות הרבה יותר גדולות שלא נתנו עליהן את הדעת.

אני חושב שאני אכוון לדבריו של חבר הכנסת אורון. אני התכוננתי לדבר על המסגרת היותר כללית ברפורמה בבריאות הנפש, אבל אני לא אכנס לכל הדברים. אני מחזק את דבריו של חבר הכנסת אורון שיש פה פרגמנטציה של ההתייחסות שזו בדיוק הפרגמנטציה שאנחנו מנסים להיתלות בה והאיום הזה על סל השיקום בנפרד מהמכלול, הוא סימפטום של הדבר הזה.


אני רוצה לחזק גם את דבריה של עורכת-הדין פלדמן ולשלול את ההנחה שכמו כל דבר אפשר להעביר גם את בריאות הנפש לקופות החולים. אני חושב שצריך לעשות תכנון מחדש של כל המהלך הזה.

הרפורמה בבריאות הנפש, שחוק השיקום הוא חלק ממנה, חיונית מאוד לנו. המטרה של רפורמה, וזו מטרה מאוד בסיסית, שיהיה יותר טוב לחולים ולמשוקמים. אם לא יהיה יותר טוב, אין בה טעם. חלק מהותי – ואני מבין שזה מתפקידה של הוועדה הזאת – לדאוג שהתקציב שיאושר לכך, גם לשיקום וגם לשאר הדברים שהם לא לדיון, יהיה כזה שיאפשר טיפול. זה אומר לתת ליותר חולים יותר שירותים, יותר זמינות ויותר נגישות.


הועלה כאן ההסכם הסיבובי שבין הקופות לבין השיקום, שבו יש לקופות תמריץ שלילי להעברת אנשים לחוק השיקום. הכוונה היא טובה אבל בפועל התמריץ הוא שלילי וצריך לחסל את הדבר הזה באיבו ולא לאפשר אותו.


באשר לסוגיה על קודים או לא קודים, התייחס לזה חבר הכנסת אורון. אני חושב שכל מה שנמצא בתוספת השלישית הולך לפי המסורת והקונספציה של הקודים ועד שחוק השיקום לא יצא מזה, זה יהיה נאיבי לחשוב שזה ישתנה. אני רוצה להדגיש שבמדינת ישראל יש בין 100 ל-150 אלף חולי נפש קשים בשעה שכעשרים אחוזים סובלים ממצוקות נפשיות כאלה ואחרות שהרפורמה הולכת להיטיב אתם. 100-150 אלף חולים קשים, אנחנו יכולים לגעת בהם רק בחלונות מאוד קריטיים. למשל, בו זמנית אנחנו יכולים להציע רק לשלושה אחוזים מהם מיטה. עם כל הסיפור של מיטות פסיכיאטריות, רק שלושה אחוזים יכולים ליהנות ממיטה. הרבה יותר יכולים ליהנות, ומן הראוי שייהנו, מתקציבי שיקום, ואני מצפה – ברוח דבריו של אלי שמיר – שהאוצר יבין שזו השקעה טובה לחברה הישראלית.

הייתי בין היוזמים של הרפורמה ואנחנו חושבים שהרפורמה הזו היא חשובה. היא מאוד חשובה ואנחנו תומכים בה. יחד עם זאת, יש דברים שצריך לתקן בה. אחד מהם הוא נושא סל השיקום. אנחנו מאוד פוחדים מהליך כזה. ברור לנו למה עושים את זה, ברור למה האוצר מעוניין בזה, אבל יש לנו חשש גדול. בשום מקום לא נותנים תמריץ שלילי לשקם נכים לאף אחד, לא לקופות ולא לגורם אחר. בנושא הזה אסור שזה יקרה גם כאן.

אנחנו יושבים בוועדת הכספים, אבל אני חייבת לומר שחוק שיקום נכי נפש בקהילה הוא אחד החוקים המתקדמים של מדינת ישראל ואנחנו נוהגים להציג אותו בעולם, וגם בעולם רואים בזה חוק מאוד מתקדם. אני חוששת מאוד לשלומו. אני חוששת מאוד לכך שמנסים לשנות אותו דרך הרפורמה ואני חושבת שהכנסת צריכה לתת את דעתה על זה. הכנסת מחוקקת חוקים מתקדמים בצורה בלתי רגילה, אבל אחר כך מאיזה שהן סיבות לא מיישמים אותם וזה דבר מאוד חמור.


אמנם החוק הזה קיים חמש שנים, אמנם החוק הזה עשה מהפיכה מאוד גדולה במדינת ישראל, ואני חושבת שמשרד הבריאות יכול להתגאות בו, וכך גם משרד האוצר, הכנסת והממשלה. יחד עם זאת אני לא חושבת שזה נכון שאין לנו הערכות של אנשים, כי אנחנו עושים הערכות. 1,200 זו הערכה מינימאלית. אני חושבת שמגיע למדינת ישראל להגשים את הזכות הזאת ולדאוג לעניין הזה.

יש לכם רשימה מסודרת ומעודכנת?

יש לנו הערכות לגבי הפניות של האנשים, יש לנו הערכות לגבי האבחון. בהחלט יש לנו הערכות. זה לא נכון שאנחנו מדברים בערפל.


אנחנו ביקשנו, לאור ההערכות שלנו ולאור הניסיון שלנו, שיעשו איזושהי תוכנית של חמש שנים. הצגנו תוכנית יעדים שאף אחד לא התייחס אליה. בסופו של דבר תהליך השיקום הוא לא רק ועדות שיקום אלא מדובר בטכנולוגיות חדשות וצריך לקחת את הדברים האלה בחשבון.

אני מייצגת ארגון צרכנים. הגבלת התקציב בחוק השיקום היא טעות אנושית מאוד גדולה וגם טעות תקציבית גדולה. באיטליה בשנות ה-70, דוקטור בזליה, סגר בית-חולים והשאיר מיטות בקהילה. היום התקציב שם עומד על חצי מהתקציב הקודם, הוא פתח קואופרטיבים סוציאליים ואנשים מרגישים הרבה יותר טוב. דרך אגב, אוכלוסיית הנעזרים עלתה מ-1,160 ל-3,005.


לגבי הרפורמה. אני שותפה בוועדה של הרפורמה ויש אנשים רבים שיש להם עניין רב ברפורמה, כאלה שלא נכללו בהסכם עצמו ולא שמעו את דעתם. לכן יש את כל הכעסים והתחושות הרעות לאחר מעשה. אני מציעה לפתוח את ההסכם מחדש ולשלב בו הרבה יותר גופים שהם בעלי עניין ואינטרס, ואז אפשר יהיה להגיע להסכם שיהיה מקובל על הרבה אנשים, כך שלא יהיו כל כך הרבה מריבות וויכוחים.

אדוני היושב-ראש, אני שומע את הזעקה המרה שעולה כאן. בוועדת הכלכלה שניהלתי כרגע בנושא של שילובם של מוגבלים במפעלים כאלה ואחרים, ניסינו לבדוק עד כמה משרדי הממשלה, הרשות המבצעת, נותנים דוגמה לשילובם של האנשים הללו. לצערי ראינו שאנשים מוגבלים – בכל מיני נכויות, כאלה ואחרות, כולל נכי נפש - לא זוכים למענה. משרדי הממשלה – אפילו המשרד שאמור לטפל בנושא, משרד התעשייה – מודים שידם קצרה מלהושיע והדברים האלה לא נעשים. אני חושב שאפשר גם אפשר ואנחנו חייבים את זה כחברה. חוסנה של חברה נמדד ביכולת שלה לעזור לאנשים האלה ולשלב אותם בעבודה. התרומה שלהם בסופו של יום תהיה גם לחברה, גם להם עצמם וגם למשק הישראלי.

יש לי תחושה שאנחנו מקיימים ישיבה בתוך ישיבה ומטבע הדברים כל אחד יצא מרוצה מכך שאמר את דבריו, אבל לא יצא כלום. כלומר, אני מניח שאנחנו לא דנים כאן בנושא של הרפורמה שאף אחד עוד לא יודע בדיוק מהי. אנשים כאן התייחסו לרפורמה, אבל אני לא בטוח שהם יודעים מה היא כוללת. אני לפחות לא יודע. אחרי כל הדיון שיתקיים כאן נצא מכאן כאשר כל אחד אמר את דעתו, הוא מרוצה, אבל לא עשינו כלום. חבל. מצד שני, התחיל כאן דיון בו יש לנו מה לומר, ואני אתמצת אותו. היה נושא אחד ברור לגבי החוק הקודם וכאן יש לנו אפשרות להכריע. כולנו שמחים שיש הבנה ביניכם ובאמת הולכים לקראת פתרון, בהנחה שיתווספו כל שנה 1,200 משוקמים לחוק, ולזה אתם ערוכים מבחינה תקציבית. הוקצב תקציב בסכום של 354 מיליון, וזה מצוין. השאלה הבסיסית שלנו היא – ואם עליה נקבל תשובה, להערכתי עשינו את היום שלנו – והיה ויתברר שלא מתווספים 1,200 משוקמים ב-2007 אלא 1,500, אנחנו אומרים ל-300 שילכו הביתה?

כן.

זו השאלה ועל זה ניתן תשובה. כל הדברים האחרים הם לא רלוונטיים. אני שואל האם אנחנו אומרים להם, מצטערים, לכו הביתה, אולי תבואו בעוד שנה, אולי לא, או שהאוצר, משרד הרווחה ו כל מי שצריך מתכנסים ומוצאים את התקציבים? אם תיתנו לנו תשובה על זה, טוב. להערכתי אנחנו בוועדת הכספים צריכים להחליט שאתם חייבים למצוא פתרון לאותם אנשים. זו השאלה שאנחנו צריכים לשאול.

חילופי יו"ר – היו"ר יעקב ליצמן

לדיון יש שלושה רבדים: הראשון, מה קורה היום
כי לפי החוק היום אין חשש שהמדינה יכולה מבחינה חוקית לבוא לאדם ולומר לו שהוא לא זכאי לשירות. יש שאלה מעשית איך משרד האוצר עומד בזה או לא עומד בזה, ויש שאלה של התורים שלפעמים יוצרים באופן מלאכותי כדי לפתור בעיה תקציבית. אם אני מבין נכון, יש לאוצר רצון להגדיר את זה בחוק. את הבעיה התקציבית שיש למשרד האוצר ולמשרד הבריאות, להכניס אותה פנימה לתוך נוסח החוק.

יש רצון כזה? לא אמרו את זה.

אתם קצת מטעים את הציבור. לפני שבוע דנתם בתקציב משרד הבריאות. בתקציב משרד הבריאות הרפורמה מתוקצבת על-פי ההסכם, למרות שאין חוק. זאת אומרת, מה שאתם אומרים הוא לא דבר תיאורטי וה-30 מיליון שמדברים עליהם כאן מופיעים בתקציב עם המעברים שלהם. אם תבוא הממשלה ותאמר שמחזירים את מבנה התקציב למבנה ההיסטורי שלו, מתחילים לדון ב-1 בינואר 2007 – ולא במקרה אני אומר את התאריך הזה – או ב-1 בפברואר בחוק בריאות הנפש החדש והרפורמה שלו, ובסופו יוצרים תקציב, ולא הפוך. זאת היא תביעה מאוד קונקרטית. כרגע, בספר הכחול, מה שמדברים כאן – ורותי מהנהנת בראשה, כך שאני לא טועה – כבר בפנים.

זה היה אמור להיות חלק מחוק ההסדרים.

אני לא אצביע בעד זה. אם יחזירו את המתכונת במישור הכי טכני למצב הקודם, אז יש סעיפים שעברו לקופות החולים ויש סעיפים שאמרו למקום אחר.

בוא נקיים על זה דיון. אני לא יודע להסביר לך את החוק.

לא על החוק. עזוב את החוק.

אני מתכוון לרפורמה. שמישהו יבוא ויסביר, ועל זה נקיים דיון.

בשנה שעברה הצגתי את הרפורמה וגם השנה הצגתי את הרפורמה בוועדת הכספים. אני מוכנה ואשמח לבוא להציג אותה פעם שלישית, אבל אנחנו כבר שנתיים מדברים על הרפורמה.

זה הרובד השני. תיקון של החוק הקיים שהוא נולד להערכתי בגלל הרצון לבצע את הרפורמה, הרצון לשנות את החוק ולהגדיר את התקציב בתוך החוק, אבל זה מהלך שעומד בפני עצמו. יש מהלך שלישי שחיים אורון בדיוק דיבר עליו, שניסו להכניס לנו את זה לחוק ההסדרים והוציאו.

לא הוציאו. העמיסו בתקציב.

ברגע שהוציאו את זה מחוק ההסדרים, היה מי שחשב שהוא מעביר את זה בחקיקה זריזה עד 1 בינואר ולכן הוא בנה את התקציב כך. כמו שהדברים נראים כרגע, אני לא כל כך רואה את החוק הזה עובר בחקיקה זריזה עד 1 בינואר. לכן התקציב שהונח בפנינו של משרד הבריאות נבנה על סמך ההנחה השגויה הזאת שהרפורמה עוברת עד ה-1 בינואר 2007.


לסיכום. להערכתי לא ניתן לדון ברעיון להגדיל תקציבית את חוק השיקום בלי דיון כולל ברפורמה. אי אפשר להפריד בין שני הדברים האלה ואי אפשר להביא אותם אחד אחד. לכן יש רק שתי אפשרויות שאני רואה כרגע לדיון הזה כדי שיהיה מעשי ולא יהווה הכרזת כוונות, למרות שהכרזת הכוונות חשובה ומשרד האוצר והבריאות צריכים לראות לקראת מה הם הולכים:

א.
בנושא של הקיים, האוצר צריך לתת תשובות איך הוא מסוגל לקיים את החוק הקיים כאשר אין על-פי החוק הקיים מגבלה תקציבית.

ב.
אנחנו צריכים – להערכתי, אני לא רואה מנוס מכך – להכניס הסתייגות משותפת של ועדת הכספים לסעיפים הרלוונטיים שהגיש משרד הבריאות, שניתן יהיה להחזיר אותם רק אם יעבור החוק או תעבור הרפורמה, כאשר יש שאלות רבות לגבי הרפורמה, ואוי אם יקרה לנו שבגלל הכוונות הטובות קרו דברים אחרים, ויש דוגמה אחת יפה לזה, ויסקונסין, כאשר הכול התחיל מכוונות טובות וכולנו כאן שמענו לאן זה הגיע.

אני מוכרחה לומר שהנציבה היא נציבה, והיא במשרד המשפטים, אבל לנו יש הסכמה של משרד המשפטים על נוסח תזכיר החוק כפי שהוא קיים היום. אנחנו השלמנו את תזכיר החוק.

המשנה ליועץ המשפטי לא יודע על זה.

תזכיר החוק יוגש לוועדת שרים לענייני חקיקה בימים הקרובים ויעמדו 21 יום לכל הגורמים הרלוונטיים להגיב עליו.


אני רוצה להבהיר כאן משהו. נכון, זאת לא הייתה יוזמה של משרד הבריאות, אולי היה עדיף שלא יהיה כך, ואני אומרת את זה בצורה ברורה, אבל הדברים שעלו על-ידי משרד האוצר, של חשש מבעיה בהתלהבות בפנייה לוועדת סל השיקום, בסופו של דבר העמדה הזו התקבלה. ההסכם הזה נחתם על-ידי משרד הבריאות בהסכמה שאנחנו נעביר שלושים מיליון שקלים לקופות כנגד המסגרות היקרות, כשאנחנו שמרנו מכל משמר את ההפרדה המוחלטת בין מי שמקצה את הזכאויות, שזה רק משרד הבריאות, במתכונת הקיימת של ועדות סל שיקום, אלה הם הצוותים הרב-מקצועיים, לבין מי שמהווה את מקור המימון. לא ראינו אפשרות שהקופות ירסנו את הקצב הקיים שהתקיים בחמש השנים האחרונות. יכול להיות שבעניין הזה נימצא טועים, למרות שאני מקווה מאוד שלא. אנחנו חוששים ממצב הפוך, שיהיו הרבה יותר מקרים.


אני מאוד אברך על זה אם בוועדה הזו יהיה לחץ מאוד גדול להארכת ההסכם לשנתיים. אין לי שום ספק – ואני אומרת את זה בצורה ברורה – שתוספת של שנתיים, של 24 מיליון שלים, לא תספיק. אמרתי שאין לנו נתונים ודאיים, אבל שנתיים בוודאות לא יספיקו. באופן מעשי בשנת 2006, אם החוק היום יוגבל, ארבעה וחצי חודשים לא יהיו ועדות סל שיקום. זו המציאות. עובדה שחמש שנים בהן היה הסכם תקציבי מסודר, המשרד נערך לזה ועבד עם תקציב מסודר. אם אנחנו יודעים לעשות 1,200 משוקמים ב-24 מיליון שקלים תוספת, ואנחנו מעריכים שתיאורטית יהיו לנו במשך עשר שנים 1,200 משוקמים בשנה, להערכתי עם הסכם כזה אפשר לחיות. המציאות מראה שגם כאשר החוק איננו מוגבל, במציאות של החיים אנחנו נעצרים כשנגמר הכסף וצריך ללכת ולבקש סעד משפטי. חברי הכנסת כאן שהם אמונים על החוק, ישקלו את הדברים.

דובר כאן הרבה בנושא של חוק השיקום, על תכנון ארוך טווח וכולי. אני מדבר עכשיו על כך שבסוף כל הנושא הזה הוא חלק ממערך הרבה יותר כולל. יוגש תזכיר החוק ויהיה דיון מעמיק ויידון גם הנושא הזה. אנחנו נבחן את הנושא הזה לאור ההערות ששמענו כאן.

חיים, סיכום שלנו.

אני חושב שכל החברים שדיברו כאן קראו לא לפגוע בחוק השיקום הקיים, לא באופן שוחק ולא באופן חלקי. נדמה לי שרוב הדוברים כאן, אם לא כולם, אמרו שיש מקום לאמץ תוכנית רב-שנתית מעבר לשנתיים, שהיא בעצם תיצור את המסלול שבו הזכות הזאת תהיה זכות שתינתן לכל מי שנזקק. אני משתמש במונחים די עגולים, אבל אני מניח שכולם יודעים למה אני מתכוון. זה ביחס לחוק הקיים שהיה נושא הדיון היום.


אי אפשר להתעלם משני נושאים נוספים שעלו כאן. הנושא האחד - שרותי התייחסה אליו עכשיו, וגם ראובן התייחס אליו, והוא אפילו אמר שהם מוכנים להקשיב, שזה כבר הישג ענק – שהתהליך הזה של חקיקת החוק, מה שאתם קוראים הרפורמה כולה, שיש לו השלכה מאוד מאוד ישירה בנושא עליו דיברנו היום, זאת אחת מאבני היסוד, אבני הפינה הרציניות, הוא חייב להתנהל בהרבה יותר שיתוף ושקיפות עם הגופים שקשורים בנושא.


ספר התקציב הקיים מבוסס על ההנחה שהרפורמה אושרה. אם הרפורמה לא תאושר בשבועיים שנשארו, נדמה לי שאף אחד לא יעלה על הדעת להתחיל רפורמה לפני שהחוק אושר, לא רק בקטעים שחייבים את החוק אלא אולי יש קטעים שלא חייבים את החוק אבל יקבעו עובדות שישליכו על החוק עצמו. אני מקווה שהתהליך הזה לא יתרחש, ואם הוא יתרחש, זה יהיה סוג של הפרת אמונים – ואני אומר את זה בזהירות – כלפי כל הציבור שיושב כאן. לכן אין ברירה, אני מבין את הלחצים, שמעתי את פקידי האוצר והבריאות שאומרים שהם עוסקים בזה 11 שנה, תאמינו לי, אפשר להשלים את המלאכה יותר טוב ב-11 שנה וחצי מאשר ב-11 שנה וחודש. יכול להיות שבחודש הזה הכול יתברבר. לכן, אין ברירה וצריך להוריד מעט את המנועים. זה לא יהיה בתקציב 2007, אולי באמצע, אולי לקראת 2008, אני לא רוצה לעשות עכשיו הערכות, אבל בואו נחזור למסלול שהלכנו בו ונשפר אותו.

תודה רבה. אני נועל את הישיבה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:30