פניות ציבור של נכים המתלוננים על הירידה באיכות השיקום


19
הוועדה המיוחדת לפניות הציבור
14.11.2006
הכנסת השבע-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני




פרוטוקול מס' 20
מישיבת הוועדה המיוחדת לפניות הציבור
יום שלישי, כ"ג בחשוון התשס"ז (14.11.2006), שעה 13:00

פניות ציבור של נכים המתלוננים על הירידה באיכות השיקום

חברי הוועדה: סופה לנדבר - היו"ר
יצחק זיו

ד"ר דרור גוברמן – מנהל המחלקה לשירותי רפואה קהילתית, משרד הבריאות
רבקה אובריציגר – גריאטריה, משרד הבריאות
ד"ר דינה פלדמן – נציבת שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, משרד המשפטים
ד"ר מקס לכמן – ממונה על השילוב בקהילה, משרד המשפטים
נעמי סיוון – מנהלת פיזיותרפיה, קופת חולים כללית
יורם פרדינרו – קופת חולים לאומית, סמנכ"ל רכש ובקרה
עו"ס דורית להב – קופת חולים מאוחדת
ד"ר ענת פינסטרבוש – סגן מנהל רפואי מחוז ירושלים, קופת חולים מכבי
שלומית אבני – מנהלת פרויקט זכויות בריאות, עמותת רופאים לזכויות אדם
יניב רונן – מחלקת המחקר והמידע של הכנסת
חיים רייזלר – יו"ר עמותת קר"ן (קטועי רגליים נלחמים)
ישעיהו זילברמן – פונה, חבר עמותת קרן
סיגלית צפריר – פונה
ירון דוזטס – פונה
משה נקווה – יו"ר ארגון נכי ישראל
אבנר עורקבי – חבר עמותת ענבל
מיטל יסעור - Ynet
משה בסעד – מנכ"ל ארגון נכי ישראל
רוני שכטר – מטה מאבק נכים

עמליה רבינוביץ

מיטל בר שלום





פניות ציבור של נכים המתלוננים על הירידה באיכות השיקום

שלום, אני פותחת את ישיבת הוועדה. אני רוצה לפתוח ולהגיד שאני ממש מתרגשת. חיים פנה אלי והיתה לנו שיחה. אני רוצה להגיד, כי חברי הכנסת הם גם קודם כל בני אדם. לאף אחד אין מניעה ממה שיכול לקרות בחיים. לא ראיתי בבת אחת כל כך הרבה גיבורים. תהליך השיקום הוא כל כך קשה, ואם אתם מסוגלים להתגבר על זה, ללכת ולחזור לחיים הרגילים, אתם גיבורים. היום אנחנו מצדיעים למה שאתם עברתם בחיים.

אני יושבת ראש הפדרציה הרוסית של דוברי רוסית. לפני כמה שנים הייתי באיזה אירוע, וגברת אחת התחילה לשיר ומשמעות השיר היתה: במלחמה קטוע רגל התאושש אחרי הרדמה, וכאשר הוא התעורר מההרדמה הוא התעורר מזה שהאחות שטיפלה בו התחילה לבכות והדמעות נפלו עליו. היא בכתה ממה שעבר על הבחור הצעיר הזה. הוא פתח את העיניים ומתוך הכאב אמר לה, אל תבכי, אני עוד אקום וארקוד יחד איתך. זה היה קטוע רגל שקם ועבר את הסיפור הזה. זה היה סיפור מהחיים ומישהו כתב על זה שיר.

אני מרגישה צורך לטפל בכם. אנחנו נעשה הכל כדי להקל עליכם. יכול להיות שזאת תהיה הישיבה הראשונה, אבל לא אחרונה. אני אבקש מכם להציג את עצמכם, ואחר כך אנחנו נתחיל לנהל את הישיבה.

אני מכיר את סיגי מאז שנולדה ואת הוריה. אני מכיר כמעט את כל התהליך. אני אישית גם עברתי מצבים לא קלים. יש לי בן קטוע רגל ממחלה. אשתי, ז"ל, נפטרה מהמחלה. אני כאן כדי לעזור לכם.

אני מתארת לעצמי שהגעתם לכאן כי מתחת לגג של כל אחד יש צרות משלו. לנו יש את כל הסבלנות, ואנחנו ניתן לכולם לדבר.

בשבוע שעבר היה טקס הענקת מדליות לספורט הנכים בספיבק. אני הייתי בכנס, ואני אתמוך ואעשה כל מה שאפשר. אני לא מבין, למה בכלל צריך לקרות הדבר הזה.

למה יש הבדל בין נכה לנכה במדינת ישראל?

אני לא מבין את זה בכלל.

לך יש את העבודה הכי קשה, כי שר הבריאות הוא מהמפלגה שלך.

יניב ממרכז מידע ומחקר של הכנסת הכין לנו מחקר. מהמסמך עולה כי נכים מתלוננים על ירידה באיכות השירותים של שיקום. המסמך מתייחס לנכים שזקוקים לטיפולים, ובמקום להפנות אותם למחלקות המתאימות בבתי חולים מפנים אותם לגריאטריה. אנחנו למדנו מהמסמך שיניב הכין לנו, שיש נכי צה"ל שמטופלים במשרד הביטחון, יש נכי תאונות דרכים שהם נמצאים במסגרת הסדרים של הביטוחים, יש נכי פעילות איבה שהם נמצאים במסגרת חוק של נפגעי פעילות האיבה, נכים כתוצאה ממחלות שונות וחבלות שנמצאים בטיפול של משרד הבריאות. מצאנו, כי לאנשים שנמצאים בטיפול של משרד הבריאות יש הכי הרבה בעיות. אני לא יודעת למה. כנראה, שאין להם אבא. לכל שאר הנכים, יש מסגרת של חוק ומי שמטפל בהם. לאלה אין אבא.

זה נכון שלפי החוק יש אנשים שאפשר לשלוח אותם הביתה במקום שיקום בבית חולים. יכול להיות שחוק כזה קיים, אבל אני לא יודעת איזה שיקום יכול להיות בבית. איך יכול להיות במקום שיקום בבית חולים שולחים אנשים למחלקות של גריאטריה? זה לא נכנס לשום מסגרת של יחס אנושי ויחס של שיקום, יחס שצריכה לתת מערכת בריאות. אני מבינה, שכנראה עושים כאן חיסכון. סמנכ"ל של מערכת הבריאות אמר לנו, שחולים לפי גילם צריכים להיות במחלקה שיקומית.

צריכים להיות במחלקה שיקומית. משרד הבריאות הוציא נוהל מפורש בנושא הזה לפני שנתיים. אני רוצה להבין, למה זה קיים כלפי גריאטריה וכלפי חולים בגיל צעיר זה לא קיים.

המנכ"ל הקודם של הביטוח הלאומי גרס, כי נכות זאת זקנה בטרם עת.

אני לא מבין מה ששמעתי.

אני חושב, שנכות זאת לא זקנה בטרם עת. יש לנו מערכת חוקים מאוד מתקדמת, שמדברת על שילוב ושיקום של נכים והחזרתם למעגל החברתי במדינה. בהתנהלות של משרד הבריאות בשנים האחרונות, השיקום הפך מזכות אנושית מוקנית לתלוי תקציב. כל זמן שאנחנו לא נחזיר את הזכות הזאת לכל אדם ואדם, אנחנו נימצא במצב שלא יהיה לנו שיקום אמיתי בארץ.

לאחר שאני עברתי את הקטיעה, אני התחלתי לראות איך מדינת ישראל מתייחסת לנכיה. במדינת ישראל יש 4 סוגי נכים: נכי צה"ל, נכי תאונות דרכים, נכי תאונות עבודה ונכים כלליים. משרד הבריאות כרגולטור צריך לדאוג שקופות החולים ידאגו לכל הצרכים של הנכים. ברוב המקרים מערכת הבריאות לא מאפשרת לחולים נכים לקבל את מלוא הזכויות להן הם זכאים לפי חוק הבריאות הממלכתי, ובדרך כלל הסיבות הן כספיות. קופות החולים מעדיפות במקרים רבים להפנות למוסד שיקום שלא מתאים לצרכיו של החולה הנכה, וזאת מכיוון שהגיעה להסדר תעריפים יותר זול עם המוסד. באזור הדרום אין בית חולים שיקומי אחד לאנשים צעירים. אני מדבר מאזור אשדוד דרומה. יש את הרצפלד, אבל הוא לא בית חולים שיקומי.

מה יש בצפון?

יש את בית החולים פלימן. קופת חולים כללית עמלה קשה כדי לצמצם לו את הלקוחות. רצו גם לסגור אותו. זכות הבחירה של החולה למקום השיקום נפגעת על ידי קופות החולים, ולעיתים רבות מבוטחים נשלחים לביתם ולא למוסד שיקומי. מחיפה עד ירושלים דיברתי עם אישה, שזורקים את הבעל שלה מבית החולים. האדם הזה חייב להיות בטיפול אמבולטורי בתוך בית החולים. האישה בוכה לי בטלפון. בית חולים הכרמל זורק אותו היום מבית החולים. במקרים רבים הקופות כלל לא מאשרות שיקום במסגרת האשפוז בבית חולים מתאים, והן מפנות את החולה למסגרת אמבולטורית במכוני הקופה. בן אדם שעובר קטיעה, אירוע מוחי, פגיעה בראש או בעמוד השדרה, חייב טיפול של רופא משקם. אם רופא משקם לא יטפל בו הוא יהפוך לתלות על משפחתו ותלות על החברה. מי מרוויח מכך? זה מדהים מה שקורה פה.

במקרים רבים המידע על זכויותיו של המבוטח לא ידוע לו. אני נתקל במקרים בהם אנשים אומרים שהם קיבלו שיקום. אני שואל איפה, והם אומרים לי בנוף הגפן. נוף הגפן זה בית חולים לאנשים שעומדים למות, ולא לאנשים שצריכים לעבור שיקום. אני שואל אותם למה הם לא צועקים, והם אומרים לי שאם הם יצעקו לא יתנו להם גם את זה. הם מפחדים שיאונה להם רע. אני לא מבין לאיזו רמת חוסר הבנה מגיעה בקרית של קופת חולים. היום דיברתי עם ד"ר רוזנסקי מחיפה על הבן אדם הזה שביקש שייתנו לו שיקום. הוא אומר שהאדם הזה לא בר שיקום, ושהוא לא רוצה בכלל לתת לו פרותיזה. איפה אנחנו חיים?

נותנים אישורים לכל מיני בתי אבות להיות משקמים. נתנו להם את זה, ובקרוב גם לא יהיו רופאים משקמים. אף רופא לא יירצה ללכת למקצוע לא נדרש. מה אז נעשה? ישלחו את האנשים ישר הביתה בלי שיקום. אני לא מדבר על הדור שסבל, אלא על דור העתיד. כול מי שיושב פה לא יודע מה יילד יום. אני הייתי מלך הארץ, והיום אני בלי עין ובלי רגל ומתפקד ורץ. אני זועק מגרונם של אלפי נכים, שהמדינה פוגעת בהם על בסיס תקציבי טהור. מה יעשה אדם שנלחם ותרם למדינה? הוא מגיע לרגע האמת שהמדינה צריכה להחזיר לו, והמדינה לא נותנת לו. לא יכול להיות שבמדינת ישראל, שבה יש חוק בריאות ממלכתי, האזרח לא יהיה זכאי לכסא גלגלים. זה המצב היום. היום דיברתי עם אחת שמטפלת בכיסאות גלגלים ועם ד"ר ברלוביץ, שעושה מעל ומעבר. הוא אמר לי שעשיתי מעשה נבון. היום מכון לואיס עוד הפעם הפסיק את אספקת התותבות. מה יעשה אדם שנשברת לו תותבת?

אני רוצה למנות כמה פתרונות. על משרד הבריאות לדרוש מקופות החולים אחת לשישה חודשים רשימה של החולים, שהופנו לכל מוסד. ברשימה יפורטו הבעיות הרפואיות, גיל המטופל ושמו. כך אפשר לעשות מעקב. עם הגברת הזאת אני בוכה כבר שבועיים. היא אומרת לי שלא נותנים לה שיקום. כדי לא לתת לה פרותזה, לא נותנים לה שיקום.

יתרה מזאת, מכון לואיס אמר שאני בכלל לא אוכל ללכת עם פרותזה. מראש שללו ממני את הזכות. מכון לואיס ומשרד הבריאות ביחד לא מאפשרים את המשך החיים שלי כמו כל בן אדם. למה? אני עבדתי, תפקדתי והלכתי עם תותבת. היום אני יושבת בבית ולא יכולה לעשות שום דבר. למה לא מגיע לי את הזכות הזאת כמו כל אחד?

הרשימה הזאת תאפשר למשרד הבריאות לוודא כי קופות החולים מפנות את המבוטחים למוסדות המתאימים. יש לי פתרון שיכול לפתור את כל הבעיה הכספית. יש לקבוע בצו פיקוח של מצרכים ושירותים תעריפי מינימום ליום אשפוז. אם יקבעו את הדבר הזה לא יהיה שום משחק. היום התעריף מרבי, והקופות לוחצות על המוסדות להוריד את התעריף. עקב כך נאלצים בתי החולים לחסוך בטיפולים. גם לאלה ששולחים אנשים לשיקום יורדת הרמה, כי לוחצים בתקציב. המשמעות היא ירידה ברמה המקצועית.

כדי לפתור את הבעיה באזור הדרום, צריך להציב תנאי לסורוקה על מנת שיקבל תקציבים. אדם שגר באילת צריך שיהיה לו מקום שיוכל להשתקם בו. אני עצמי דאגתי ל-4 אנשים שיגיעו לבית לווינשטיין. עשו אותי מאכער. על משרד הבריאות לפרסם רשימה של מוסדות השיקום וסוגי השיקום בכל אחד מהם, ומה הם הסדרי הבחירה שיש לכל קופה איתם. רשימה זאת תעמוד למבחן הציבור ותשמש כלחץ על הקופות להגיע להסדרים עם מוסדות איכותיים ולא רק עם הזולים. משרד הבריאות עם קופות החולי יכין חוברת המפרטת את זכויות החולה בנושא השיקום. חוברת זאת תופץ בקרב העובדות הסוציאליות. בהרבה בתי חולים העובדות הסוציאליות הן משת"פיות של הרופאים ושל הבקריות של קופות החולים. הן פשוט מפחדות לאבד את מקום עבודתן. הן לא נותנות עזרה לחולה כמו שצריך. אני עברתי את החוויה הזאת באופן אישי בבית חולים רוטשילד, למרות שהשיקום שלי היה נהדר. על העובדות הסוציאליות צריכה להיות מוטלת החובה להציג את החוברות האלה בפני החולים. כמו כן, על משרד הבריאות וקופות החולים להציגם באתרי האינטרנט של משרד הבריאות וקופות החולים.

אני אמנם מייצג את עמותת קטועי הרגליים, אבל המצב לגבי כל הנכויות גרוע מזה. אנשים היום לא מקבלים כיסאות גלגלים. אנשים עקורי עיניים לא מקבלים עין תותבת. אנשים לא מקבלים מכשירים לאוזניים. אדם שילם כל חייו. איך אפשר להביא את המצב הזה למצב טוב יותר? הגיעו מים עד נפש.

בית חולים אלישע נחשב לבית חולים מיוחד רק למי שבא לעשות קוסמטיקה. הוא לא בית חולים שיקומי. שם הבסיס לשיקום הוא 500 שקלים. יום שיקום צריך לעלות בדרך כלל 1,200-1,400 שקלים. לי אסור להיכנס לבית החולים הזה, כי אני מדבר עם החולים.

למה מכון לואיס לא פה? מכון לואיס הוא היד המבצעת של משרד הבריאות. זאת יד מבצעת בלי מכרז משנת 1979. בחוזה כתוב, שמותר להם להפסיק את העבודה: "מוסכם בזה כי במהלך כל שנה יגיע סכום ההוצאות שהועברו בפועל בצירוף ההתחייבויות לתשלום לסכום העברה השנתי, אזי תופסק העבודה של הרופאים והמכון יפסיק את ביצוע ההזמנות וההתחייבויות לבתי המלאכה, ויודיע על כך לרופאים המוכרים והם למנכ"ל משרד הבריאות, על מנת למצוא פתרון כאמור". ב-05 לאוקטובר הפסיקו לתת תותבות לאנשים שעברו קטיעה ולאנשים שנשברה להם התותבת. חברה, איפה אנחנו חיים?

במקרה האישי שלי, אף אחד בארץ לא יודע לעשות פרותזה לקטיעה כזאת. אני נאלצתי לנסוע לארצות הברית ולעשות שם את הפרוטזה שעלתה המון כסף. כל הפרותתיסטים בארץ אמרו לי שעשיתי את הדבר הנכון, כי אין כאן אף אחד שיוכל לעשות זאת. נסעתי לעשות זאת בחו"ל ושילמתי. חזרתי והגשתי תביעה נגד מכון לואיס, שיכירו בזה שאי אפשר לעשות את זה בארץ. מכון לואיס הפנה את עו"ד שלי למשרד הבריאות. העו"ד שלי תבעה את משרד הבריאות, ומשרד הבריאות החזיר אותה למכון לואיס. הוא אמר כי מכון לואיס הוא הגוף שמבצע, הגוף שמאשר, וזה הגוף שיחליט אם מגיע לך לקבל את הפרותזה. אני העברתי ליניב מכתב שבו זה כתוב.

אני לא מבינה את זה. בוודאי יש מי שאחראי עליהם.

אף אחד לא אחראי עליהם. הם אחראים אם אני זכאית לפרותזה.

לפי ההיגיון מישהו צריך להיות אחראי עליהם.

פגש אותי בחוץ פרותתיסט שהוא אחראי מטעם הוועדה, ואמר לי שזה הדבר הנכון שעשיתי כי אחרת לא היה לי סיכוי ללכת. ישבנו בפנים, אמרתי לו שיגיד משהו, שיגיד את מה שהוא אמר לי בחוץ.

איתן לא יכול להגיד, הוא מכור.

הוא לא דיבר ולא אמר כלום. עכשיו הם כתבו מכתב, שאני אצטרך פרותזה נוספת בגלל שעברתי ניתוח. הם כתבו, כי אני בכל מקרה לא אוכל ללכת. הם כבר חרצו את גורלי.

"המכון יקיים ועדת חריגים, אשר תשמש כגוף חיצוני שייעץ למשרד הבריאות ויאשר במקרים יוצאי דופן מכשירים לנכי גפיים, שאינם נכללים בהסכם הזה. מסגרת תקציבית לפעילות זאת לא תחרוג מהיקף של שני אחוז. נציג המשרד יהיה חבר בוועדה, ויהיו שלושה עד חמישה חברים נוספים אשר ימונו על ידי מכון לואיס". הכל בתוך הג'ילדה שלהם. משרד הבריאות חתום על המסמך הזה. יש לי את המסמך ששלח לי ד"ר ברלוביץ, ואני יכול להגיד שאין שום שינוי לטובה. זה נעשה בגלל לחץ של מבקר המדינה בשנת 2006. עד היום לא היה חוזה אחר. רק היום מתכוונים לצאת למכרז. אחד הדברים הכי חשובים, זה להוציא את זה מהידיים של מכון לואיס. הם מקבלים 30,000,000 שקלים לטובת הנכים, כאשר העלויות של המכון הם כ-6,000,000 שקלים. כל הבעיות של הנכים הם בסכום של 6,000,000 שקלים. אם משרד הבריאות ישירות יטפל בנכים, נפתור את הבעיה של התותבות המיושנות. לכל הנכים פתרנו את הבעיה, אם משרד הבריאות יטפל בזה.

אני מבינה שיש לו עוד המון דברים לפנינו, אבל אנחנו נפתח את זה בהדרגה ונטפל בזה.

אתה לא מוזמן לבדיקה בכל שנה, כדי לראות האם צמחה לך רגל.

סיגלית, תספרי מה שקרה לך, ותאמרי לנו במה אנחנו צריכים לטפל ובמה אנחנו יכולים להקל.

אני חליתי בסרטן לפני 20 שנה. עברתי 4 ניתוחים גדולים. לפני 11 שנים נאלצו לקטוע לי את הרגל וחצי אגן. עברתי את הקטיעה בארה"ב. הרופא מכאן נסע איתי לשם, כי אי אפשר היה לעשות את זה כאן. היה מדובר אז בהצלת חיים. תודה לאל, עברתי שיקום ארוך וחזרתי לתפקד כמעט לגמרי. חזרתי לעבודה ועברתי שיקום עם תותבת בארצות הברית. חזרתי לתפקוד מלא כמעט.

לפני חצי שנה התגלה לי גוש ענק בבטן ובצד השני, מתברר שהמחלה חזרה ושוב היה מדובר בסכנת חיים. עברתי ניתוח מאוד גדול באיכילוב בראשות פרופסור מלר עם פרופסור קלאוזנר. השתתפו בניתוח 5 צוותות גדולים, כי זה היה מאוד מסובך. אחרי שבועיים עברתי ניתוח נוסף, כי היה זיהום והפצע לא נסגר. תודה לאל, זה נגמר. הייתי מאושפזת חודשיים, ואחר כך אמרתי שאני רוצה ללכת הביתה להתחזק, ואז אני אעבור לשיקום. כך היה. עברו חודשיים בהם טיפלה בי פיזיותרפיסטית בבית. היא הביאה אותי למצב בו אני אוכל לשבת כאן עכשיו. היא אמרה לי, עד כאן. עכשיו את חייבת ללכת לשיקום. צריך לעשות מחדש את כל התהליך. הרופא שמטפל בי נתן לי מכתב עבור קופת חולים: הנ"ל חייבת לעבור שיקום. העברנו את המכתב לקופת חולים, וקופת חולים סירבה. פרופסור מלר אמר לי, שאם זה המצב אני אלך להיפגש עם פרופסור איסקוב. הלכתי לפרופסור איסקוב, והוא אמר שאני חייבת לבוא לשיקום. העבירו את החומר לקופת חולים והיא לא מוכנה. למה? כי עברתי כל יום חצי שעה פיזיותרפיה בבית. מבחינתם התהליך הושלם. זה אחרי ההמלצות של כולם: הפיזיותרפיסטית שטיפלה בי, הרופא שמכיר אותי, הרופא המשקם. היום אני לא יכולה לעשות שום דבר. אני יכולה בקושי לשבת בכסא גלגלים, כאשר כל הבטן שלי פתוחה, הכל כואב והכל חלש. אני לא יכולה לעשות כלום, כי לא רוצים לשלוח אותי לשיקום. הניתוח היה כל כך גדול וכל כך מסובך. תודה לאל אני נשארתי בחיים. מה קורה עכשיו? עכשיו אני אשב כך ואחיה את שארית חיי? בזכות זה שאני כזאת, אני קמה, אני מתאפרת ולא מוותרת. למה להביא אותי למצב שבו אני אצטרך כל יום להילחם מול המוסדות ולשבת ולבכות. מספיק אני מתמודדת עם המחלה והקושי שלי. למה כל התוספת הזאת? אני משלמת כל החיים שלי. כשהייתי צריכה לעבור את הניתוח, גם הייתי צריכה לנסוע לחו"ל. גם לא היה פה מי שיכול לעשות את זה. זה אבסורד ולא אנושי כל מה שקורה פה. מה אני מבקשת? ללכת לבית לווינשטיין. איפה נשמע כזה דבר? למה בן אדם צריך להגיע? כל בוקר אני מתעוררת ומתקשרת לכל הרופאים. כבר מבית לוינשטיין מתקשרים אלי לשאול מה קורה. כולם רוצים לעזור, אבל קופת חולים לא מוכנה לאפשר את זה.

התגובה הראשונה שלי, מבלי שאני רואה את המכתב, זה שמגיע לך שיקום.

אז למה לא נותנים לה אותו?

לא יודעת. מהרגע הזה אני אטפל במקרה.

אבל זה לא המקרה היחידי. אני רוצה לציין, שיש לנו סל שיקום שאנחנו בנינו לעצמנו, מתוך הבנה שהחוק לא נתן תשובה.

תסתכלי עלי כשאת מדברת.

נראה אם את יכולה להסתכל בעיניים ולדבר.

אני יכולה להסתכל בעיניים. אני מכירה כל כך הרבה מקרים אחרים, ולכן אני יכולה להסתכל בעניים. אני עוסקת בשיקום 30 שנה, ואני התייחסתי להרבה בקשות שהגיעו להנהלה הראשית.

למה צריך לבקש?

אנחנו חיים בעולם מאוד מורכב ומאוד מסובך. יש הרבה שאלות שצריך להתמודד איתן.

אני רוצה שתתייחסי ספציפית למקרה הזה הזה. אני מזועזעת מהמקרה, ואני חושבת שגם את. אני חושבת, שלגברת מגיע. אנחנו מבינים את גודל הבעיה. היא מסוגלת ורוצה, ואנחנו צריכים לתת לה תמיכה. לא יכול להיות שמדינת ישראל, שעברה כל כך הרבה, נותנת לאנשים להתמודד עם הצרה לבד. בדבר הזה לא צריך לעשות חיסכון. יש דברים בהם מדינת ישראל מבזבזת המון כספים.
אנחנו ניהלנו ישיבה על טיפולים לאנשים סיעודיים, שצריכים מטפלת בבית. 52% מקבלים סירוב. מתברר שביטוח לאומי מקבל לזה תקציב של שניים וחצי מיליארד שקלים, כאשר מיליארד וחצי שקלים הולך לחברות כוח אדם. היום אני הנחתי את החקיקה, ואני אומרת להפסיק את הביזיון הזה. למה מישהו צריך להרוויח מצרות של האנשים. צריך לאפשר לאנשים לקבל ישירות מטפלת. 52% מקבלים סירוב. איך יכול להיות דבר כזה? איך יכול להיות שמכון לואיס פועל ללא מכרז? אני רוצה שתתייחסי למקרה הספציפי ששמענו, ולשאלה איך זה קורה שמעבירים אנשים לגריאטריה במקום לשיקום? קיבלנו מכל הקופות, חוץ מהכללית, שזה לא קורה.

המכתב שהבאתי לך הוא מכללית.

אני אשמח ללמוד את המקרה ולעזור, כי אני חושבת שהיא צריכה לקבל שיקום. זה עומד בקריטריונים שלנו. הקדשנו לזה הרבה מחשבה, ובנינו סל שיקום שלא מופיע בחוק. בזמן חקיקת החוק היה מדובר על שיקום באשפוז. אנחנו מדברים על שיקום גם מעבר לאשפוז, למרות שבית חולים שיקומי עדיין נחשב לשיקום. לכן, נעשה שיקום בבית. אנחנו פותחים גם יחידות שיקום במחוזות. זה שמשקמים במכונים, זאת לא מילה גסה.

אני לא מדבר על קטיעות ופגיעה בעמוד השדרה.

את מיפה את התמונה. אני הייתי שייכת ליחידה להמשך טיפול. הפיזיותרפיסטית אמרה בפירוש שאני חייבת ללכת לשיקום. כולם יושבים שם, ואומרים שהם לא יכולים לעזור לי.

אני אעזור לך.

המקרה הזה הוא פרטני. מה עם שאר המקרים?

במקרה הזה גם נושא פרטני, הוא דבר חשוב מאוד. בוועדה שלנו אנחנו עושים דברים כלליים, אבל גם מטפלים בפרט. פרט היא לא מילה גסה. בכנסת יושבים חברי כנסת שאיכפת להם מהציבור. אנחנו מטפלים בפרט. לעיתים אדם אחד זקוק לטיפול של שעות וימים, כי יש אנשים שנופלים בין הכיסאות.

אנחנו מתייחסים בכבוד רב לנושא של השיקום. פתחנו את התחום הזה מעבר למה שכתוב בחוק. אנחנו נותנים זמני שיקום ארוכים במידת הצורך. קשה לי להתייחס למקרה, כי אני לא מכירה אותו, אבל אני אשמח לטפל בו באופן אישי. אני מטפלת בהרבה מקרים שמגיעים למשרדי, ואני תורמת את תרומתי לנושא של השיקום. אני כל השנים עובדת מול הגיבורים שנמצאים פה, ואני מכירה טוב את הבעיות. לכן, אני אומרת שהקופה מקדישה לזה הרבה מחשבה. היא בנתה את המסלול הזה של סל שיקום, שיכול להגיע גם עד 9 חודשים במידת הצורך.

בהשתתפות של החולה. אחרי 3 חודשים הוא נדרש לשלם.

לא. אין תשלום. שלושה חודשים, עוד שלושה חודשים באישור מחוזי ועוד שלושה חודשים באישור שלנו.

אני לא מכיר מישהו שקיבל את זה.

אני מכירה.

אז הוא בודד. אני מכיר הרבה אנשים, שהיו צריכים לשלם על כך.

כמה אנשים נמצאים במצב כזה?

אני לא מכירה את כל המקרים בארץ. לא כל המקרים מגיעים אלי. מגיעות אלי בעיות שלא נפתרות בתוך המחוזות השונים. אני מעריכה שבעיות שלא מגיעות אלינו, כן נפתרות ברמה המחוזית.

אני רוצה שתטפלי בגברת, תחזרי לוועדה ותגידי לנו שהיא נמצאת כבר בשיקום.

איך את מסבירה ששולחים אנשים לשפרעם?

כי הם מבקשים את זה.

אף אחד לא מבקש את שפרעם. מי שגר בחיפה לא מבקש את שפרעם אלא את פלימן. אל תתני תשובה כזאת.

אני רציתי לספר על מקרה שמראה, שהפרט מדבר על הכלל. אצלנו במשרד מתנדבת נערה שסובלת מנכות דואלית. היא גם נכה פיזית וגם נכה נפשית. במהלך היומיום היא נזקקת לבקר פעמיים בחודש במחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר. זה מאזן אותה ונותן לה את האפשרות להיות חלק מהמארג החברתי. לצערנו, לפני שבועיים היא יצאה מהעבודה שלה אצלנו, שברה את עצם הירך והגיעה למחלקה אורתופדית בבית חולים תל השומר. עשו לה ניתוח והיא צריכה ללכת לשיקום. היא ביקשה להמשיך את תהליך השיקום שלה בבית החולים תל השומר, כיוון שהיא צריכה להיות שם פעמיים בשבוע לצורך קבלת טיפולים נפשיים. הבקרית של קופת חולים כללית הודיעה לה שבשום אופן היא לא תקבל את זה. היתה חוות דעת של העובדת הסוציאלית, של הרופאים שטיפלו בה, וגם ניסיון פנייה שלי לקופת חולים. סופה שהיא הועברה לבית חולים רעות. אני לא מתווכח על טיב השיקום של בית חולים רעות, האם זה מיועד לאנשים נכים או קשישים. אני חושב, שמי שהפריד אותה מהשורש הזה של המחלקה הפסיכיאטרית של תל השומר, הוא אטום. היא שוכבת עם רגל שבורה בבית חולים רעות, והיא צריכה פעמיים בשבוע להיות במחלקה הפסיכיאטרית של תל השומר.

אני לא מדבר על המקרה הפרטי, אלא על הגישה ועל אטימות הלב. במקום לראות את הבן אדם שמאחורי הגרוש, אנחנו רואים את החור שבגרוש.

אני פעמיים בשנה רותם את כל המשפחה וכמה חברים לימים נוראים שאנחנו עברנו בתולדות העם היהודי, ימי השואה. אני לא הייתי שם ולא המשפחה שלי. אני בן העדה המרוקאית ואשתי מצרייה, ואנחנו אוהבים מאוד את המדינה ואת העם שלנו. היום השני, הוא יום הגבורה של חיילי צה"ל. אני שואל, האם אלה לא אותם אנשים שבאו מהתופת באירופה. אני צפיתי בכל סרט המתעד את השואה. אני יושב עם משפחתי כדי שיראו את זה. אני רואה בזה שליחות לדורות הבאים. ילדי שואלים אותי, האם אלה לא האנשים שבאו מאירופה. רוב הצאצאים של האנשים האלה יושבים פה היום בכנסת.

גברתי היושבת ראש, אם אני אקח אותך איתי לבתים, את לא תוכלי לעמוד בזה. אני מחלק מזון למשפחות נזקקות ונלחם על זכויות הנכים. 7 שנים אנחנו פועלים להרים את חומת הזכוכית הזאת. יש פה רשעות, יש פה זלזול, יש פה הפקרות, יש פה אטימות, יש פה אכזריות. לכל המילים שאני אומר כאן צריך להיות תרגום אנגלי, בשביל שידע העולם. שיידעו עכשיו בארה"ב, כמה הכסף יכל למנוע סבל, בכי ואהבת הארץ. הבן שלי קצין ביחידה מובחרת, והוא רואה אותי זרוק במיטה. איזו מוטיבציה תהיה לו? הוא יראה שברגע שהוא נפגע, הוא נזרק.

יושבות פה ועדות מרושעות, ופוסלות אותנו. מאז שהובלנו את מאבק הנכים, הפכנו להיות אוזן קשובה למאות אלפי. מגיעים אלינו נכים שאמרו לי, פסלו אותי בוועדה. אני אומר לרופאה שפסלה, שיהיה לה אחד כזה במשפחה. איך את פוסלת את זה. מגיעה אישה נמוכת קומה, שבחיים לא פנתה לביטוח הלאומי, ואומרת שפסלו אותה.

אני לא מדבר כיו"ר ארגון. לי יש אח קטוע רגל 56 שנה, שבגלל שנתנו לו פרותזה לא טובה הוא יושב היום בבית. הוא עיקם את כל עמוד השדרה. אני אח ל-3 אחיות שנפטרו בצעירותן. אף אחד לא מבין את המילים שאני אומר פה היום. אנחנו היום פה דנים בדיני נפשות. אנחנו מדברים על אנשים, על חיים, על בתים. אם אתם תחתכו את הגזע הזה, אנחנו נחזור לאירופה. אם כל אחד פה לא ייתן יד כדי שהמדינה הזאת לא תתמוטט, זה יהיה נורא.

כל יום אנחנו שומעים אסונות, אבל יש גם צד אחר של אהבת המולדת. יש פה מגמה לא לתת. חיים אמר, אני זועק מגרונם של אנשים. זה נכון. יש פה מגמה לא לתת. אם זאת לא בושה, תעמידו אותנו בכיכר העיר ותירו בנו. אל תהיו חסידי אומות העולם. אתם לא כאלה, אתם אנשים רעים. אתם פגעתם בנו. גברתי היושבת ראש אמרה, כי אנחנו גיבורים. גברתי היושבת ראש, החביאו אותנו מאחורי חומות, אבל טיפסנו על הקירות כדי לצאת החוצה. בימים הקרובים אני מסיים ספר על חיי, והכל יהיה כתוב שם. היום בעידן של ההיי-טק, לא צריך להרים פירמידות של מצרים. היום זה הכל כפתורים. גם המזכירה שלך יושבת על כיסא גלגלים. מהמקום אנחנו יכולים לעשות דברים שאתם לא יכולים לעשות. קחו אותנו איתכם. 600,000 איש רוצים להשתלב בחברה. איך אתם רוצים שאני אציע חברות לאיזו בחורה, כאשר מראים אותי מבקש משקפיים מאיזו עמותה. זה בכי לדורות. גם בי השתמשו כדי לקבל תרומות. איך אני אסתכל לבן שלי בעיניים. בשביל הנכדים שלי, סבא זה עולם ומלואו. אם לא הייתי הופך את זה להומור, זה לא היה כך. אתם גרמתם לי להיות לבד בעולם.

כל מילה נכונה. לאדם נכה יש התמודדות מאוד קשה עם הנכות.

אנחנו נתקלים באטימות, אבל אנחנו אוהבים את המולדת. חברים שלנו מתגייסים למשטרה, מתנדבים לצבא. אני אמנה לך פה עשרות אנשים, שתורמים יותר מכל אלה שבחרו אותם לכל מיני דירקטוריונים. אנחנו עם יהודי, זאת אבן הפינה. אנחנו נשמח לעזור לך, גברתי היושבת ראש. אם תרצי להוכיח את הצדק, אנחנו נעמיד פה שובל של נכים, שיתחיל בתל אביב וייגמר בירושלים. בקריאת טלפון אנחנו יכולים לארגן עשרות אלפי נכים. לרשותך תעמוד פה שורה ארוכה, שתתחיל בכנסת ותיגמר באילת. כל אחד מהם יספר לך על הרשעות של המוסדות. אני נכה פוליו, שניתחו אותו עשרות ניתוחים סתם. כל ילדותי שכבתי בבתי חולים. לא דאגו לי למסגרת חלופית, ואולי זאת הזכות שניתנה לנו על ידי בורא עולם, לקום ולהילחם למען הדורות הבאים. היום זאת אבן הפינה.

שתדע לך, המילים שלך יצאו מהלב ונכנסו ללב. לפני מספר שנים הייתי סגנית שר וסגנית יו"ר הכנסת. לפני זה הייתי יו"ר הוועדה הזאת. אחרי שסיימתי את התפקיד הזה, הקמתי קרן לנזקקים. אני נכנסת לבתים ומחלקת מזון. אני לא אוהבת לבקש נדבות, אבל פעם אחת בשנה אני עושה את זה בטלוויזיה וברדיו. באחת מהרשתות אמרו, מה פתאום היא חברת כנסת. אמרתי, שאני מנהלת את הקרן בהתנדבות. אני נכנסת לבתים ופותחת את המקררים של בני האדם, אני יודעת מה קורה שם. חבר הכנסת הציע לי להקים מטה מאבק משותף אתכם.

לפני שבוע עשינו כנס נגד ביטול החקיקה שלי על בית חולים באשדוד, שעברה בשנת 2002. נעשה אותו דבר אתכם. אנחנו נכריח את מדינת ישראל לשמוע ולהיות רגישים לעניין.

השאלה שלי, היא למה לתחם את השיקום בזמן? שבית החולים השיקומי בעצמו יחליט.

אתם חושבים שנכה צה"ל ייזרק מבית חולים אם הוא יעבור את התקופה הזאת?

למה יש רק מכון אחד, מכון לואיס? למה לא קיימים כמה מכונים כאלה בארץ?

אנחנו נשאל את משרד הבריאות.

אבל הוא יד אחת עם מכון לואיס.

זה לא יהיה.

אני עובדת בממשלה, ולמרות זאת אני פניתי לשר הבריאות במחאה חריפה נגד העובדה המוכחת, שהשיקום הרפואי, הפרא-רפואי והחברתי הוא ילד חורג של משרד הבריאות. משרד הבריאות פועל במודל רפואי. קודם כל מעניין אותו בתי החולים והמוסדות, כאשר היתר זה ילד חורג. הדברים האלה לידי ביטוי בחוק ביטוח בריאות ממלכתי. גם שם השיקום הוא ילד חורג. אין סטנדרטים דומים. אין יחידה שעומדת בפני עצמה, שמפתחת דיסציפלינה, סטנדרטים, מערכת תקציבית, פועלת ונלחמת כל שנה על התקציב. זאת תת יחידה של הגריאטריה. מכאן מתחיל הכל. לא ייתכן שבמשרד הבריאות לא יכירו בתחום של השיקום הרפואי, הפרא-רפואי והחברתי, ויחביאו את זה מתחת לאיזו יחידה. אני לא מתפלאת שמפנים אנשים שצריכים להשתקם לגריאטריה. מי שמטפל בנושא של השיקום, זה הגריאטריה.

אני דרשתי משר הבריאות שיקים יחידת שיקום שעומדת בפני עצמה, שתפתח גאוות יחידה, שתפתח אמצעים לוגיסטיים, שתפתח תקציביים, שתפעיל את קופות החולים. נציגת קופת החולים, זה פשוט מחריד מה שאת מספרת. אתם צריכים לפתח סל שיקום שלא כולל בחוק, ואתם צריכים לעשות טובות לחולים. איזו מן מדינה זאת? לא יכול להיות דבר כזה. סל שיקום צריך להיות מוגדר בחוק כמו שיש סל בריאות. צריך לתקצב אותו ולעשות הערכות, כמו שעושים גדולי מערכת הבריאות בנושא של הבריאות הרפואית. אני לא רואה שום התקדמות ממשית בנושא, אם לא יקרו שני דברים חשובים ביותר. האחד, הוא שיהיה חוק ביטוח שיקום ממלכתי, שיגדיר בדיוק סל שירותים בתחום השיקום. כל אזרח במדינת ישראל, ולא רק נכה צה"ל ונכה תאונות עבודה, יוכל לקבל שיקום ברגע שהוא יזדקק לזה. היום הם תלויים בחוק ביטוח בריאות ממלכתי.

האם יש אפשרות שתעבירי אלינו את הדברים על מנת שנתחיל לעבוד על זה?

אני מוכנה לעשות אתכם עבודה משותפת. אני אגייס את משרד המשפטים. יכול להיות שזאת צריכה להיות חקיקה של חברי כנסת ולא של הממשלה.

לא צריך לחכות עד שיהיה חוק. צריך לקבוע בחקיקה מהירה, להקים מערכת שיקום. במדינת ישראל יש היום 120 רופאים שיקומיים. אין להם גאוות יחידה, הם מפחדים לדבר, הם לא מפתחים את התחום, הם שבויים במערכת של משרד הבריאות. הייתי בכנס ואמרתי להם שיתעוררו, והם אמרו לי שמישהו צריך לבוא מבחוץ. יש היום 3 יחידות של שיקום שהתחילו להתפתח: תל השומר, רעות, בית לוינשטיין. אנשים שגרים בצפון ובדרום מנותקים ולא מקבלים שירות. הקמה של יחידה כזאת, הקמה של רישוי בנושא השיקום, הגיוס של כל המערכת הפרא-רפואית, הם על הפנים. מתוך הכסף הגדול שמושקע במערכת הבריאות, כל כך מעט מגיע לשם. אני כנציבת השוויון אומרת, שהגיעה העת לשים לזה סוף, לא בחסד אלא בזכות. זה לא מתאים למדינה. מערך ארגוני בתוך מערכת הבריאות, כתיבה של סטנדרטים, התחשבנויות, עדכון הסל, וחקיקה ראשית שתעשה סדר. אז הכל יבוא על מקומו בשלום, והחברים האלה לא יהיו קורבנות של מערכת אטומה לחלוטין. אני מסכימה עם כל מילה שנאמרה פה, למרות שאני עובדת מדינה.

להיות חולה ונכה, זה שני דברים מאוד קשים. לא כל בן אדם יכול להתמודד עם זה. כאשר כבר מתמודדים עם המחלה והנכות, באה המדינה ולא מאפשרת להרים את הראש.

היא תשקיע בך ברפואה, אבל בדקה שאת צריכה ללכת לקהילה ולשיקום, אין.

איך בן אדם כזה יכול להתרומם?

הוא לא יכול. כמדינה אנחנו משאירים אותם בחיים, אבל אנחנו לא דואגים להם להמשיך לחיות.

אני עובדת בחברת אלעל. כאשר עברתי את הקטיעה, זאת היתה הטראומה הכי קשה. בזכות מקום העבודה שלי אני שוקמתי. אני נלחמתי עם המוסדות, ומקום העבודה בא לקראתי. היתי באה לשעה, אחרי חודש לעוד שעה ועוד חצי שעה. הם שיקמו אותי.

זה שיקום אמיתי.

בזכות החברה הזאת חזרתי לחיים. לא ייתכן שהמדינה פה לא תעזור בשום דבר. היום אני לא יכולה לחזור לעבודה. אני במצב שאני לא יכולה לעבוד. זה מטריף אותי. בראש אני נורמאלית ובגוף אני לא.

אם ידאגו לך, את כן תהיי נורמלית.

היום אני לא יכולה. אני באתי לכאן במאמץ מטורף. למה בן אדם צריך לעבור את זה.

בישיבה הזאת חסרים שני רופאים. פרופסור איסקוב, שהוא מורי ורבי בנושא השיקום. אם לא הבן אדם הזה, לא היו נעשים בכלל שינויים בנושא הזה.

הוא מנסה להפעיל את הפרוטקציה שלו, כדי שיקבלו אותי לשיקום.

אנחנו הצרכנים. כדאי שתשמעי גם את הרופאים הללו. בגלל המהירות שבו נקבע מועד הדיון, לא הספקתי להביא לכאן את הרופאים הללו. פרופסור מלר, אמר שהוא נותן מיליון דולר לשקם ילד בן 16 ואחרי זה נותנים לו פרותזה ב-12,000 שקלים שהוא לא יכול ללכת איתה. זה חשוב שהאנשים האלה יהיו פה. אלה אנשים שהם מלכי הארץ. אין שני להם בארץ. הם לא פוחדים מאף אחד. הוא היה מוכן להגיע לפה. חשוב שתהיה עוד ישיבה בנושא הזה, כדי שיגיעו בעלי המקצוע האלה. אני אדאג שהם יבואו. זה פשוט מזעזע.

לעוזר שלי יש ילד אחד פגוע מוחי ברעות, וילד שני בקומה כבר 10 שנים. אני לא מבין איך הוא מתפקד. יש כאלה שאומרים: הוא לא דובר, מה הוא עושה בשבילך. אני לא נותן לאף אחד להוציא מילה, משום שמה שהוא עושה זאת עבודת קודש.

האלוף יאיר, הוא אחד הלוחמים הנועזים של צה"ל. באחד הראיונות הוא סיפר שכאשר הוא הגיע לבתים לבשר את הבשורה המרה, זה היה קשה. כאשר דפקו בדלת שלו, ראו איך הוא פרץ בבכי. אז הוא הבין כמה זה קשה. אני מאחל לכולכם בריאות וחיים ארוכים ושלווים. אם אתם נחשפתם לוועדה הזאת, תדעו שזאת ועדה שהיא יותר חשובה מוועדת חוץ וביטחון. כולכם תהיו עכשיו השגרירים של הנושא הזה. הוועדה הזאת יכולה לשנות את הנושא הבריאותי של מדינת ישראל. מכאן אנחנו יכולים להפוך להיות אור לגויים. אני שחקן נבחרת כדורסל נכים לשעבר. אני מתבייש להתכתב באי מייל עם חברים שלי, יו"ר ארגונים בעולם. צריך לראות מה עושים לנכים בעולם. כאשר נכה מגיע לתור לדיסנילנד, כולם זזים. איזו אדיבות ויופי. אם לא מבינים בהסברה, יש חוקים. זאת החובה של הוועדה הזאת.

נושא אחד שאני רוצה לדבר עליו כאן, קשור לחניות נכים. צריך לשנות את החקיקה בנושא הזה. השיניים של החוק הזה ממש לא חדות.

עכשיו יש עבודת מטה בנושא הזה.

ברחוב הירקון יש שלט שלא רואים אותו, ואני חניתי שם.

דובר כאן על מכון לואיס, שאני מכיר אותו באופן אישי. לטעמי, יש פה פגם בזה שהגורם המקצועי הוא גם הגורם המשלם. מכון לואיס הוא הגוף המקצועי והמשלם של קופת חולים כללית במקרים של תאונות עבודה. ביטוח לאומי מעביר לחשב הכללי חבילה של כסף עבור השיקום, וברגע שקופת החולי מקבל את הכסף היא מתחילה לקצץ. הרווח הזה שנשאר לקופות החולים נובע מההתקשרות עם מכון לואיס. מכון לואיס מוריד את רמת הפרותזות של הנכים לרמת פרותזות של משרד הבריאות. פגועי פעולות איבה, אלה אנשים שמגיע להם המון. אני מוצא את עצמי הרבה פעמים מתווכח ויכוח סרק על מוצרים שלא במחירון.

אנחנו נדון בפעם הבאה בנושא של מכון לואיס. אני מבטיחה שנפתח את תבת הפנדורה הזאת.

כל יום שני אני יושב במרפאה של מומים מולדים. 30% מהזמן של הרופא מבוזבז באופן מוחלט על כתיבת מכתבים לקופות חולים, שלא מקבלים טופסי 17. הרבה פעמים קופות החולים דורשים באופן חוזר. בגלל שהוועדה היא ועדה ארצית, היא מורכבת מרופא משקם, פסיכולוגית, מרפאות בעיסוק ופיזיותרפיסטית. קופות החולים מערימות קשיים. אם בן אדם חוזר כל שנה או שנתיים, זה לא בסדר. היד לא צומחת בחזרה.

אני לא רוצה להרחיב, כי אני יודעת שיש המון בעיות במערכת הבריאות. אנחנו הולכים לטפל בדבר נוסף. אדם שצריך לעבור ניתוח מסובך, הוא לא יכול לבחור מנתח מסוים. כל החיים הוא שילם והיום הוא רוצה לעבור ניתוח, ולא נותנים לו לבחור רופא. זה יהיה דיון קשה מאוד, אבל אנחנו נטפל בנושא הזה. אני חושבת שהחקיקה שאנחנו נעבוד עליה, תתחיל לעזור לאנשים. נצטרך לפנות לשר הבריאות, כדי לדרוש להקים את המערכת השיקומית.

אני רוצה עכשיו לשמוע את ההתייחסות של הקופות. תאמרו, מה אתם עושים במקרים הללו, האם קיבלתם פניות, איך אתם מטפלים בהן, האם יש חוברת שמקבל אדם שצריך לעבור שיקום?

אני מכירה יותר את אזור ירושלים. התפקיד שלי הוא בתחום העבודה הסוציאלית. בירושלים יש מערכות שיקום, שהקופה שלנו מפנה אליהן: הדסה הר הצופים, בית חולים הרצוג, רעות, וזאת במסגרת של אשפוז, או של אשפוז יום. הכל נעשה בהתאם להמלצות של הרופאים בבתי החולים. יש קשר עם רופאת שיקום שיש לנו במחוז, אורה גורדון, שמקבלת את החומר, ולעיתים היא אפילו מגיעה לביקורים בבתי חולים כדי להכיר את אותם חולים. יש קשר עם בית החולים, עם העובדים הסוציאליים והצוות הרפואי, כדי לחשוב על תוכנית של המשך שיקום. אם הצוות אומר שמוצו כל האפשרויות אז יש אחר כך המשך בבית במסגרת היחידות לטיפול המשך. אני כעובדת סוציאלית מפנה הרבה פעמים גם למסגרות שיקום אחרות, מעבר למה שהקופה נותנת, כמו השיקום של יד שרה, שמוכר לאוכלוסייה הצעירה.

מאוד צרם לי לשמוע את מה שאתה אמרת על העובדים הסוציאליים בבתי החולים. אחד הדברים המרכזיים שאנחנו עושים, זה לעזור בנושא של מיצוי זכויות.

אני מסתובב בבתי חולים, ואם אני לא נותן להם את הזכויות שלהם, הם לא יודעים עליהן.

זה כואב מאוד לשמוע. במאוחדת יש לנו עובדת סוציאלית בתחום האונקולוגיה. הוצאנו חוברת של כל הזכויות של החולים האונקולוגים, אם זה בקופה ואם זה בקהילה. באינטרנט מפורסמות כל הזכויות במסגרת שירותי הבריאות הנוספים. היום אני מרגישה שלא מנסים להסתיר, ולוקחים אותנו כשגרירות וככאלה שצריכות להפיץ את הידע. אני מגיעה הרבה פעמים לשיקום בהר הצופים, כדי להשתתף בישיבות רב מקצועיות, כדי לקבל החלטה איך לעזור הלאה כאשר האדם משוחרר. היו מצבים שבהם היו ויכוחים. המגמה בקופה, היא כמה שיותר לאפשר שעות שיקום. לא פניתם אלינו באופן ישיר. אם יש מקרים של מבוטחי מאוחדת, אני אשמח לשמוע.

הקהל מפחד שייקחו לו גם את המעט שהוא מקבל. אנשים פוחדים לפתוח את הפה. פה כל אחד יודע להילחם על הזכויות שלו, אבל יש כאלה שלא יודעים להילחם. מדובר בחתך הסוציו אקונומי הכי נמוך, בעולים החדשים, באלה שבאים מעיירות פיתוח וכו'. הם לא יודעים מה הן הזכויות שלהם.

אני רוצה להתייחס להצעה של ד"ר פלדמן. חוק ביטוח בריאות ממלכתי קיים. אז מה אין בעיות, אין תלונות? זה לא הדבר שיפתור את בעיית השיקום. יש כל כך הרבה תלונות של חולים שפונים שאין תרופות בסל בסל. כאשר אני נפגשת עם האוכלוסייה הנכה, אומרים לי שההתמודדות עם המחלה היא לעיתים הרבה יותר קלה מאשר ההתמודדות עם הבירוקרטיה.

כמה שאת צודקת.

הקופה מצפה שאנשים יתייאשו.

זה גם מה שהרופא המשקם אומר. הם מצפים שאנשים יתייאשו בדרך.

בשיקום יש מודל של קייס מנג'ר, שהוא עוזר לאדם ורץ במקומו. במשרד הבריאות עדיין לא מכירים את המודלים האלה.

לי הרבה פעמים יוצא לי להיות המתווכת בין החולה לבין המערכת. אם אין הצלחות, צריך להיות יצירתיים ולחשוב מה יש בקהילה.

כאשר אתם מקבלים פניות מחברים, תדעו שאנחנו כאן כדי לטפל טיפול פרטני. אנחנו לא מתביישים גם להגיד לא. שבוע שעבר קיבלנו 60 פניות, כאשר כל פנייה מקבלת תשומת לב וטיפול. אם אדם בעצמו לא יכול לדפוק בדלת כי יש קיר ואטימות, אנחנו כאן כדי לשבור את הקיר.

בתפקידי אני עוסק בנושא הזה של התקשרויות עם גופים שמספקים בין השאר שירותי שיקום. מאז ביצענו מספר התקשרויות עם גופים שעוסקים בנושא הזה של השיקום. התנאי הראשון כדי להתקשר עם גוף כזה, הוא העובדה שיש לו רישיון ממשרד הבריאות לבצע את השיקום. אם אין רישיון כזה שהוא חד משמעי, אין התקשרות. בהתקשרויות שלנו עם הגופים מדובר על מבחן, שמהווה מדד מקובל להתקדמות החולה בנושא השיקום. החולה מסיים את הפרוטוקול השיקומי שלו רק לאחר שהוא ענה על אותו מדד. אנחנו בקופת חולים לא מפנים שום חולה שיקום למחלקה גריאטרית, בין אם מדובר בחולה צעיר ובין אם מדובר בחולה מבוגר. משרד הבריאות הוציא הנחיות חד משמעיות, וקופות החולים נבדקות בעניין הזה. באופן חד משמעי, לא מפנים חולים לבצע שיקום במחלקות גריאטריות.

כרגע אנחנו במשא ומתן מתקדם על מנת לעודד שיקום בבית המטופל. בדקנו עם משרד הבריאות את המצבים והמקרים שבהם אפשר לשקם חולה בביתו. זה כרוך גם בהסכמת המשפחה ובתנאים פיזיים בבית. חלק מהרופאים המשקמים חושבים, כי השיקום בבית המטופל הוא רפואה נכונה. אין שום חובה לבצע את השיקום אך ורק במוסדות אשפוזיים.

אני לא מסכימה איתך. בזמן שחולה חושב שהוא צריך להישאר בבית חולים, חובה שלא תחסכו עליו.

זה לא שיקול של כסף, אלא שיקול של רפואה נכונה. אם הרופא חושב שזה נכון, המשפחה מאורגנת והחולה רוצה, אלה התנאים המצטברים כדי לעשות את השיקום בבית. בחלק מהמקרים מדובר על חולים שעוברים ניתוחים אורתופדיים, שברים בפרק הירך, ואצלם נדרש שיקום ללא דריכה. מדובר על שהייה של 6 שבועות במחלקה. משרד הבריאות דורש שהשהייה תהיה במחלקה משקמת, למרות שהחולה כמעט לא עושה שום הליך שיקומי באותה תקופה. גם בתקופה הזאת אנחנו מאשפזים אך ורק במחלקות שיקומיות. הבעיה היא, שאין מספיק מחלקות משקמות. ככל שהדבר קשור אלינו, מדובר אך ורק במחלקות משקמות.

כל מקרה נבדק באופן פרטני. כאשר חולה נמצא עדיין בבית החולים, הולך אליו צוות או איש מקצוע, ואז נקבע איזה שיקום הוא יקבל ובאיזו מסגרת. זה נעשה תמיד בתיאום עם המשפחה, החולה והרופאים. אנחנו לא שמענו על תלונות שהגיעו. אם תהינה, הן תטופלנה.

אני חבר קופת חולים מכבי. אותי שלחו לאלישע ואני ברחתי משם. אחרי יומיים נאלצו לקטוע לי את הרגל. אותי רצו לשלוח לבית עידן בקריית מוצקין. איזו מחלקה יש שם? זה בית חולים סיעודי. אני הייתי בן 50 כאשר זה קרה לי.

אני לא מכירה את מוסדות חיפה. אומרים לי שיש שם מחלקת שיקום.

זה לאחרונה. אני מדבר על לפני 3 שנים. בגלל שיש לי פה, לא שלחו אותי לשם. את האחרים שולחים לשם על בסיס יומי. פרופסור שמר יודע על זה, כי אמרתי לו את זה. אל תנצלו את החולשה של האנשים. מדובר בחתך סוציו-אקונומי נמוך שאסור לפגוע בו.

אני מצאתי פה אוזן קשבת, אחרי שפניתי לוועדת העבודה והרווחה מיולי. לא התייחסו למכתב שלי.

זאת ועדה מאוד מלאה.

את ריגשת אותי בצורה כזאת. מה שלא תעשי, את אלוהים בשבילי.

אני מאגף הגריאטריה במשרד הבריאות.

תראי איזו נציגה שלח אלינו משרד הבריאות. מה אמרתי קודם? נכות זאת זקנה בטרם עת.

ד"ר ברלוביץ ידע על קיום הישיבה הזאת. דברתי איתו היום.

האגף בעבר נקרא האגף למחלות ממושכות. גם היום אגף הגריאטריה מטפל גם בנושא של המחלות הממושכות. כולנו מכירים בזה שזה בעייתי. יש מסגרות בודדות לטיפול ממושך בצעירים, וגם הן תחת הכותרת והפיקוח של האגף לגריאטריה.

תסבירי לנו מה זה מוסד גריאטריה.

רוב המוסדות הם סיעודיים. מדובר באנשים שהבית לא מסוגל להתמודד עם טיפול בהם.

בגריאטריה מדובר באנשים מגיל מסוים. אתם צריכים להתייחס לאנשים שהם נכים כאנשים שצריכים לעבור שיקום ולא כגריאטריה. אני לא מקבלת את זה שאתם שולחים אותם לגריאטריה. אני גם לא אקבל את זה בקופות. צריכים להפריד בין הדברים. גריאטריה מתחיל מגיל מסוים.

גריאטריה מעצם שמה נוגעת בגיל. כרגע המחלות הממושכות הן יחד עם האגף לגריאטריה. לצערנו, יש שתי מחלקות שהן תחת פיקוח משרד הבריאות, שמיועדות רק לנכים צעירים. יש עדיין עוד נכים צעירים שנמצאים במוסדות גריאטריים כאלה ואחרים. הפיזור הוא לא מספיק טוב.

כמה מהתקציב של האגף לגריאטריה הולך לשיקום?

השיקום הוא תחת התקציב של הקופות.

איך אתם מנהלים את המערכת הזאת.

אנחנו ערים לבעיה. לאחרונה, התחלנו בפיקוח מכמה היבטים. ביקשנו מהשר פיילוט, לקבל מידע על חולים שהתאשפזו עם שברים, שזקוקים להמשך שיקום. אנחנו רוצים לקבל תמונה. התחלנו בכוונה בחיפה ובצפון, ששם היו בעיות קשות.

למשרד הבריאות יש מסד נתונים על כל המערכת האשפוזית. ציונה חקלאי יודעת כל תזוזה מימין לשמאל. איך עכשיו את אומרת שאת רוצה נתונים מפיילוט בצפון?

ד"ר פלדמן, את באמת לא מבינה. הנתונים שיש אצל גברת חקלאי, הם נתונים סטטיסטיים פר אבחנה. כאן מדובר על נאותות של טיפול. הפיילוט שנעשה בחיפה, בא לענות על הצורך שהעלו כאן. מה קורה עם אדם, שהומלץ לגביו שהוא זקוק לטיפול שיקומי. התשובה לשאלה הזאת, איננה נמצאת בנתונים סטטיסטיים אלא בבדיקה פרטנית. קיימת אפשרות של קבילה של אנשים שלא קיבלו את זכאותם לנציבת קבילות החולים. הצעד שעמיתתי הזכירה, הוא חשוב ועונה על הצורך שהוזכר לפני זמן לא רב, והוא לעשות בדיקה ולראות האם אנשים שזקוקים לשיקום מקבלים אותו. הדרך היחידה לעשות את זה, זה לבחון. זה דורש כוח אדם והתייחסות.

אני מקווה שיחידת הבטחת איכות של משרד הבריאות תיכנס לנושא, ויישר כוחכם. אני מדברת על מסד נתונים בסיסי, כמו שיש בפסיכיאטריה. אנחנו יודעים אלמנטים בסיסיים לגבי השיקום במדינת ישראל. איך מעצבים מדיניות אם אין אפילו מסד נתונים? לגבי מבדקי איכות, יישר כוחכם. איפה הבסיס?

משרד הבריאות לא יודע כמה אנשים זקוקים לשיקום אחרי אשפוז ממושך בשנת 2006. היום משרד הבריאות לא יודע את הנתון הזה.

בתחומי אחריות הקופות, זה ניהול הכסף וניהול הפעילות. ניהול הפעילות מתבצע על ידי הקופות, כאשר נעשית בקרה על קופות החולים. זה התחיל לא כל כך מזמן. יש נושאים שנבחרו לבקרה מעמיקה יותר, לאור תלונות שנשמעו, וביניהם הנושא הזה. אנחנו סבורים, שהנושא הזה הוא חשוב ביותר. יש רושם כללי, שיש פחות תשומת לב לנושא השיקום במדינת ישראל ובכוונתנו לפעול בנושא. הדרך שבה אנחנו פועלים, היא באמצעות פיקוח, בדיקה פרטנית, שמתוכננת כעת. אין לנו מסד נתונים לגבי מרבית המחלות.

אז איך אתם מחליטים כמה יחידות שיקום אתם הולכים לפתח כל שנה?

ההחלטות האלה מזמן מתקבלות במשרד האוצר. גם כאשר יש הצעת חוק שעוברת, להקמת בית חולים, אז זה לא קורה. יושבת ועדה שקובעת שיש חוסר ב-3,000 מיטות אשפוז ואין ספק שצריך תוספת מיטות.

לכם אין נייר עבודה מול האוצר על מנת לדעת כמה יחידות שיקום נדרשות?

יש הערכה מדויקת של ועדה ברשות פרופסור אבי ישראלי, שריכז ועדה בין-משרדית, שהגדירה את צרכי האשפוז של מדינת ישראל, בתחנות זמן עד שנת 2020, ובכללם מיטות בהיבטים השונים. יש גם החלטה שלא לממש את ההמלצות.

משרד הבריאות מנהל מלחמה עם משרד האוצר. זאת מלחמה שלא תיגמר מחר וגם לא מחרתיים.

יש לי בשבילך הפתעה, לעיתים אנחנו גם לא יודעים באיזה צד של המתרס נמצאים החיילים.

שר הבריאות הקודם, דני נווה, אמר מעל בימת הכנסת, שנכה כללי חייב לקבל את אותם הדברים שמקבלים נכי צה"ל ותאונות עבודה. המנכ"ל שלו אמר שהוא מדבר באוטופיה.

אני רק יכול להגיד, כי המצב החוקי כרגע מפלה, ואני אשמח אם הוא לא יהיה מפלה.

אני רוצה לסכם את הישיבה. אנחנו צריכים לזכור, שמה שקרה לנכים שבאו לכאן, חלילה, יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. אני קלינאית תקשורת, ובחיים לא חשבתי שמה שקרה למטופלים שלי, יכול לקרות לי. נולד לי בן משותק, ואני יודעת מה זה האסון הזה. מה שקורה לאנשים הללו, חלילה וחס, יכול לדפוק בכל דלת. בגלל זה, חובה מוסרית של כל אחד מאיתנו, גם במערכת הבריאות ובקופות, היא לטפל באנשים ולגרום להם לא להיות תלויים.

בגלל זה אני קובעת, שאנחנו נפנה במהירות לשר הבריאות, על מנת לקבוע נהלים להקים מערכת שיקום מהירה. אנחנו ניעזר בנציבה, וננסה להביא חקיקה עם כל הנהלים שנוגעים בעניין, כדי שלקופות למערכת הבריאות יהיה כוח עזר. תהיה חקיקה שאפשר להתבסס עליה, ולתת לאנשים האלה אפשרות לשיקום בכבוד.

אני מבקשת ממשרד הבריאות, לעשות בקרה יותר עמוקה. בנוסף, אני מבקשת לעשות סקר על אנשים שזקוקים לטיפול ומקבלים את הטיפול, ולבדוק עד כמה הם שבעי רצון ממה שהם מקבלים, כמה הם מכירים את החוקים במדינת ישראל, וכמה החוק הזה דופק בכל דלת של אדם שנזקק. לא יכול להיות שאין לכם נתונים. אני נותנת לכם חודש וחצי לעשות זאת.

בנוסף, אני מבקשת לטפל בגברת, ולהגיד לנו תוך יומיים מה היא מקבלת. סיגלית, לך אני מאחלת הצלחה, ואנחנו נהיה איתך בקשר. אני מקווה שלא יהיו יותר אנשים שזקוקים לעזרה שלנו, אבל אם יהיו כאלה אנחנו כאן. תודה רבה, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 15:10