כנסת פתוחה

PAGE
1
ועדת משנה לקליטת ילדים, נוער וצעירים עולים במערכת החינוך

14.11.2006


הכנסת השבע עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב שני

פרוטוקול מס' 19

מישיבת ועדת המשנה של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

לקליטת ילדים, נוער וצעירים עולים במערכת החינוך

יום שלישי, כ"ג בחשוון התשס"ז (14 בנובמבר 2006), שעה 12:00

ס ד ר ה י ו ם

תוכנית נעל"ה – בחינת יישום הישגיה במערכת החינוך

חברי הוועדה: זאב אלקין – היו"ר



אברהם מיכאלי



אלכס מילר



ראובן ריבלין

ישעיהו יחיאלי

- ראש מינהלת נעל"ה



ירדנה זינגר

- מינהלת נעל"ה



עמנואל גרופר

- מנהל אגף החינוך בפנימיות, משרד החינוך



עמיהוד בהט

- מנהל גף קליטת עלייה, משרד החינוך



אבי טולדנו

- מפקח בחינוך ההתיישבותי, משרד החינוך



יוסף רוזן

- מנהל מחלקת אולפנים וחיילים, המשרד לקליטת






העלייה



סוניה מיכאלי

- מדענית ראשית, המשרד לקליטת העלייה



אינה זיברגץ

- מנהלת מדור צעירים בחטיבת העלייה, הסוכנות



אלכס סלסקי

- ממונה על תקשורת ברוסית, הסוכנות היהודית




יאיר סמוכה

- מנכ"ל האגודה לקידום החינוך



דב שימפלברג

- בוגר נעל"ה א'



זיו סקקובסקי

- בוגר נעלה ב'

דנה גורדון

אהובה שרון – חבר המתרגמים בע"מ

תוכנית נעל"ה – בחינת יישום הישגיה במערכת החינוך

אני פותח את ישיבת הוועדה. בהמשך יצטרפו אלינו חברים נוספים. אני מברך את חבר הכנסת אלכס מילר שהצטרף אלינו לדיון שמתקיים היום. אנחנו דנים היום בתוכנית נעל"ה, בחינת יישום הישגיה במערכת החינוך.


לפני שנעבור לנציגי האגודה לקידום החינוך ולנציגי נעל"ה, אני רוצה לומר שאנחנו מבקשים למקד את הדיון כאשר עיקרו הוא לא פרויקט נעל"ה, או היתרונות, או החסרונות של תכנית כמו נעל"ה, אלא בעיקר השאלה האם ישנם מודלים מסוימים שפותחו בנעל"ה ושניתן ליישם אותם לכלל המערכת של קליטת תלמידים עולים. המטרה שלנו הייתה ליצור מפגש - שאני מניח שהוא מתקיים גם בלעדינו במשרד החינוך - כאשר שתי תוכניות פועלות תחת חסותו של משרד החינוך כאשר מצד אחד זו מינהלת נעל"ה והאגודה לקידום החינוך שהיא פועלת בתוכה, ומצד שני גף לקליטת תלמידים עולים. עדיין נראה לי שהיה חשוב לקיים בנושא דיון ציבורי.


כמובן שטרם שניכנס לדיון עצמו אנחנו צריכים לקבל את הרקע על תוכנית נעל"ה. כמובן שאנחנו צריכים לדעת קצת על תוכנית נעל"ה וזאת עוד לפני שדנים ביתרונות או בהישגים של נעל"ה שניתן ליישם אותם על כלל המערכת, ואולי מה הן הבעיות אותן כדאי ללמוד.


אני מבקש שתנסו להתייחס לנקודות שהן רלוונטיות דווקא בפן של היישום הרחב שלהן, כי כמובן זוהי תוכנית מאוד ייחודית ולא את הכול ניתן ליישם.

תוכנית נעלה נמצאה כתוכנית יעילה מאוד מכל בחינה שהיא, גם כתוכנית עלייה וגם כתוכנית לימודים. כתוכנית עלייה היא משיגה את התוצאות הטובות ביותר מבחינת אחוז עולים, אחוז נקלטים, מידת הקליטה וכן הלאה, והבוגרים שיושבים כאן יכולים להעיד על כך. מבחינה לימודים ההישגים הם הישגים מדהימים מבחינת זכאות לתעודת בגרות ומבחינת המשך לימודים אקדמאים.


ישעיהו יציג את המנגנון לפיו פועלת התוכנית, אבל אני אקדים ואומר שהמיוחד בתוכנית הזו שהיא תוכנית מתקנת. זאת בניגוד לאירועים אחרים שקורים במשרד, כאשר נכשלת תוכנית אחת ואז מביאים תוכנית מקבילה ואז מוותרים על כל המשאבים הקיימים. תוכנית נעל"ה ממנפת את המשאבים הקיימים והמשאבים הם רבים. המדינה משקיעה גם בכפר עצמו, כל מה שקשור לכלכלה, העשרה חברתית וחינוך חברתי, וגם כמובן בצד הלימודי. המדינה משקיעה המון.


המיוחד בתוכנית נעל"ה שהיא ממנפת את המשאבים האלה וגורמת להם להיות יעילים. השימוש בהם הוא יעיל מאוד והתוצאות הן מצוינות. במצגת אתם תראו שבדלתא קטנה - זאת גולת הכותרת, 0.2.30 – קיים כל ההבדל, בין 30 אחוזים נשירה, לבין 5 אחוזים נשירה, לבין 28 אחוזי זכאות לבגרות לעומת ללמעלה מ-90 אחוזים. כל זה אמור באותה דלתא.

ישעיהו יציג את התוכנית ולאחר מכן נוכל להרחיב.

אני חייב להתחיל את דבריי בהערה אישית. אנחנו מוקפים כאן בבוגרי נעל"ה שנושאים בתפקידים שונים והגיעו לישיבה הזאת בתוקף תפקידם, ולא מפני שהוזמנו כבוגרי נעל"ה. אני חייב להעיר הערה לטובת יושב-ראש הוועדה. בפעם הראשונה ביקרתי בברית-המועצות בדצמבר 1989 והאדם השני שנפגשתי אתו היה בחור צעיר בן 18 שקראו לו ולדימיר אלקין, זאב אלקין, ואז התחלנו איזשהו רומן משותף. אם מישהו היה אומר אז – ואני מדבר על שנת 1989 – שיעברו איקס שנים ואנחנו ניפגש בכנסת כאשר הוא חבר כנסת ואני מופיע אצלו כמרצה אורח, הייתי אומר שזה כמעט מדע בדיוני, אבל עובדה שזה קרה. פעם נוספת, בהזדמנות הזאת ולפרוטוקול, אני רוצה לברך את זאב שהוא היה המזכיר הראשון של בני עקיבא בברית-המועצות


אני אתחיל באני מאמין של מינהלת נעל"ה שהוא היסוד שמהווה את הדיון שלנו כאן. כמובן כפי שאמר היושב-ראש בפתיחה, לא נציג כאן את תוכנית נעל"ה שודאי מוכרת לרוב היושבים, אלא מה ניתן לקחת ממנה גם למערכת בכללה.


תוכנית נעל"ה בהגדרה היא בית ספר תיכון לבני נוער יהודים מכל העולם הרוצים ומתאימים להגיע ארצה כדי לסיים כאן את לימודיהם לקראת המשך דרכם כאזרחים מועילים למדינה. כל חלק של המשפט הזה ניתן לפירוק והרכבה ואפשר להסביר אותו למרות שאני חושב שלקהל היושב כאן אין צורך בכך.


כדי שנוער יבוא לנעל"ה אנחנו צריכים להבטיח לו משהו שהוא יותר טוב ממה שיש לו בבית ובימינו זה לא דבר פשוט, רמת לימודים ואיכות חינוך העדיפה על מה שיש בחוץ לארץ - ואנחנו מדברים על העולם היהודי כולו – השגת שתעודת בגרות ישראלית אופטימאלית, תנאי רווחה מתאימים, ומסגרת מקצועית כתחליף הורים.


הרעיון של תחליף הורים נובע מעצם העובדה שהילדים באים לארץ לבדם, אבל כפי שאני אציג יותר מאוחר, גם הורים שעולים עם ילדיהם והילדים בגיל ההתבגרות, היכולת של ההורים לשמש פונקציה הורית מול מערכת החינוך איננה מובנת מאליה. אגב, זה לא משנה מאיזה מקום בעולם הם באים.


עיקרי תוכנית נעל"ה. נכון להיום, 1,350 מארבעים מדינות בעולם מתחנכים ב-32 בתי-ספר, בשבעים כיתות נעל"ה, כאשר אנחנו מדברים על יעד של תעודת בגרות ישראלית מלאה אופטימאלית לתלמיד, ותיכף אסביר למה הכוונה.


כאשר תלמידי נעל"ה באים הם מתחנכים בכיתה משלהם, בדרך כלל בכיתה י' שמתחילה באולפן אינטנסיבי לעברית יחד עם הוראה בשפת אם היכן שניתן. המורים הם דו-לשוניים, עוברים להוראה בעברית, הם מתפקדים ככיתת אם עד סוף כיתה י"ב, כאשר במקצועות שאינם תלויי שפה כגון אנגלית, מדעים, מתמטיקה וכיוצא בזה הם לומדים בכיתות ישראליות רגילות.


בצוות החינוכי של כיתת נעל"ה תמיד יש אדם אחד שהוא דובר את שפת הילדים ואין זה משנה מאיפה באו הילדים.


כל הדברים האלה הם חלק ממעגלי התמיכה שזה הנושא שלי כאן. התלמידים לא משנים סטטוס אלא אם כן ההורים עלו. לקראת סוף התוכנית התלמיד מחליט האם הוא רוצה להישאר בארץ או לא, ובחדר הזה יושבים שלושה שהחליטו שהם כן רוצים להישאר, והם מהווים את הרוב.


עד היום הגיעו במסגרת נעל"ה ארצה כ-11 אלף תלמידים. בשנת 2000 התחילה קליטת נעל"ה מאמריקה הלטינית ולאחריה ממדינות נוספות במערב. נכון להיום העולם היהודי כולו, כולל אוסטרליה, נמצא בתוכנית נעל"ה, כאשר הקבוצות הגדולות שיש לנו היום, אחרי חבר המדינות – אמל"ט ירדה אבל צרפת נכנסה במקומה - ובשנתיים-שלוש האחרונות קבוצות מעניינות מאוד מצפון אמריקה.


אחוז הנשירה הרב-שנתי בנעל"ה נע בין חמישה לשמונה אחוזים, כאשר שמונה אחוזים זה האחוז הגבוה ביותר, כאשר התחילו לבוא הילדים מהמערב. היום חזרנו לחמישה אחוזים וזה נתון מאוד מעניין.

זאת אומרת שכמה נמצאים היום מתוך 11 אלף שהגיעו?

זו שאלה אחרת. אני אומר כמה הגיעו לכיתה י"ב. אני אתייחס לשאלה שלך בהמשך הדברים.

1.
אחוז הזכאות הרב-שנתית לבגרות נע בין תשעים לשמונים, כאשר אנחנו במגמה מתשעים לשמונים ולא הפוך, ואסביר ממה זה נובע.

2.
הורדת רף הכניסה לתוכנית. התוכנית היום יכולה לקבל יותר מאשר קיבלה בשנים הראשונות שלה, מבחינת היכולת להכיל ילדים קצת יותר מורכבים.

3.
קיצוצים מסיביים בשעות הוראה בחינוך העל-יסודי. היום יותר ויותר בתי ספר יוצאים מתוכנית נעל"ה מפני שהם לא יכולים, בשעות העומדות לרשותם, לפרנס את מה שצריכה התוכנית הזאת.

4.
ההתאמות לתלמידים עולים. בעניין הזה נעשה שינוי כמו ביטול שאלונים בשפות.


מבין המתאזרחים 83 אחוזים פנו למסלולי שירות. בצה"ל היום כ-1,300 חיילים, מהם כמאתיים קצינים ויש לנו שלושה בוגרים שהגיעו לדרגת רב-סרן והם בקריירה צבאית מרשימה. מנתוני צה"ל עולה כי הבנים בוגרי נעל"ה מוצו ללחימה וקצונה, פי שניים מכלל צה"ל, כ-15 אחוזים מהדגם האיכותי. זאת אומרת, אותם חיילים שהם בקב"ה שתלמידי נעל"ה קרובים אליהם. המיצוי למערך הלחימה עלה משנת 1999 ל-2003 כמעט ב-12 אחוזים כאשר באותו זמן בכלל צה"ל המצב הוא יציב. אנחנו רואים את זה כתוצאה ישירה של פעילות הבוגרים שלנו.


בוגרת נעל"ה ראשונה סיימה תואר שלישי במכון ויצמן. אחוז עליית הורים רב-שנתי נע בין חצי לשני-שליש פחות או יותר והוא במגמת ירידה. היום פחות הורים עולים בעקבות ילדיהם.


קשה לענות כמה בסופו של דבר נשארו בארץ כי אנחנו לא עוקבים אחריהם. אנחנו עוקבים אחריהם סיום השירות הצבאי ואחר כך המעקב הוא וולנטרי.


מעגלי התמיכה. הדבר הראשון שחניך נעל"ה מאבד כאשר הוא מגיע ארצה זאת השליטה. הוא נכנס לסביבה לא מוכרת, שפה לא מוכרת, יורדת יכולתו להסתדר ויורדת הכרתו עם תוכנית הלימודים. כל הפרמטרים האלה יורדים. הוא מאבד את מקורות התמיכה המיידיים שלו שזו המשפחה הגרעינית, המשפחה המורחבת, סבתא שבתרבות הרוסית היא דבר מאוד מהותי, והוא מאבד חברים. החברים שאתו בקבוצת נעל"ה הם בדרך כלל אלה שהוא פגש אותם במטוס. הוא מאבד פרטיות, אין לו חדר משלו, הוא חלק מקבוצה, אין לו זמן שהוא לבד. הוא מאבד עוגנים רגשיים מהסוג של תרבות, נופים, מוסיקה, ספרים. את כל אלה, מהרגע שהוא הגיע, הוא מאבד.


אם אנחנו משווים אותו לחניך ישראלי שלומד בכיתה מקבילה, נער ישראלי בכל דבר ועניין פונה להורים שלו, לחברים שלו ולצוות החינוכי אתו הוא עובד. למי פונה נער במסגרת נעל"ה? ההורים - כמעט לא רלוונטי, החברים שלו נמצאים כמעט במצב דומה והם לא יכולים לעזור לו, והצוות לפעמים לא מכיר את המנטאליות, עמוס ומוצף, ופה אני כבר מעלה את השאלה למי מהשניים דומה תלמיד שעלה עם הוריו והוא בן 15. להערכתי הוא יותר דומה לנער של נעל"ה מאשר לנער הישראלי המצוי.


זאת אומרת, אותם אובדנים שדיברנו עליהם בשקף הקודם, במידה רבה משקפים נער עולה כאשר הוריו לידו, ואז נשאלת השאלה מה מידת הפונקציונאליות שלהם כמקור תמיכה לנער עולה.


מעגלי התמיכה שיש לילד במסגרת נעל"ה מתחילים מהכיתה שלו, והזכרתי קודם איך היא לומדת, ומי הצוות שעובד אתו. זאת אומרת, עצם העובדה שהוא נמצא בכיתה שבה לכולם יש את אותו גורל – כל מחקר יודע להראות שקבוצת תושבים, כאשר המכנה המשותף הוא רחב ככל הניתן, הוא יכול להוות יותר מקור תמיכה. כאשר הוא ילד בודד בתוך כיתה שרוב הילדים אינם כאלה, ספק אם הכיתה יכולה לתמוך בו, במקרה שלא עוינים אותו או לא מגלים אמפתיה כלפיו.


ילד של נעל"ה, כמו כל ילד, נכנס לתוך קהילה. במקרה של נעל"ה הקהילה הקולטת אותו היא הפנימייה או הקיבוץ אליו הגיע, שם יש ילדים ומבוגרים שמחלקים ביניהם איזה שהם יחסי גומלין, גבולות וכיוצא בזה. יש הורים ומשפחות מארחות. במקרה של נעל"ה ההורים רחוקים, אם כי בעידן הדואר האלקטרוני ההורים מאוד קרובים גם כשהם רחוקים, וישנם הממסדים, שזו השלישייה שמהווה את משרד החינוך, הסוכנות היהודית ומנהלת נעל"ה שהיא בעצם קבלן ביצוע של שני הגופים האלה לביצוע התוכנית.


סוגי בעיות של חניכי נעלה. חלק של הבעיות קשורות לעצם העובדה שמדובר בילדים בגיל ההתבגרות. קשרי בנים-בנות, נושא של גבולות, התמכרויות, קבלת סמכות, לימודים וקשר עם ההורים. יש בעיות שנובעות מעצם קיום המציאות החדשה, מעצם העובדה שהוא בא ארצה לבד ואנחנו מניחים, זה ברור מאליו, שיש תופעה של געגועים, אנחנו רואים ילד שלא מתגעגע כילד לא בריא, קושי לחיות בקבוצה, בעיקר ילדים שבאים מתרבות שבה התרבות היא מאוד אינדיבידואליסטית ופחות קבוצתית, חוסר הסתגלות למציאות חדשה, ובדידות.


מקום ותפקוד אפשרי של הורים במשפחת עולים. אנחנו יודעים את זה גם מתוך המחקר, שילדים בגיל התבגרות הרבה פעמים מתחלף התפקיד של הילד וההורה. הילדים, בעצם העובדה שהם יותר מהר קולטים את השפה, יותר מהר מסתדרים, יש במשפחה היפוך תפקידים. כתוצאה מזה, במקום שההורים יהוו מעגל תמיכה, הרבה פעמים הם אלה שזקוקים לתמיכה. הדבר הזה מאוד בולט אצל ילדי נעל"ה שהוריהם עולים אחריהם. אז ילד בן 17 הופך לסוכן של ההורים שלו. הוא שוכר דירה עבורם והוא כמו כלב נחייה.

מה אנחנו מציעים לתוכנית נעל"ה. צוות כפי שתיארתי אותו, שהוא בנוי נכון, שהוא תמיד יהיה עם מרכיב ישראלי ומרכיב דובר שפה, קבוצה מגובשת ותומכת, קרובים למי שיש, משפחות מארחות, ליווי מקצועי של מנהלת נעל"ה וקשר עם ההורים בחוץ לארץ. כמובן שלגבי ילד ישראלי, חלק מהדברים האלה איננו רלוונטי.

מה שמנהלת נעל"ה מציעה – ומפאת קוצר הזמן לא אתאר את כל המנהלת - אלה דברים רלוונטיים לאוכלוסייה הכללית. הנושא הראשון הוא המעקב הלימודי. הנחת יסוד מספר אחת היא שהיעד שלנו הוא מאה אחוז זכאי בגרות.

למה אתה מדלג על המנהלת?

אין לי בעיה לחזור, אבל הגבילו אותי בזמן.

היעד שלנו הוא מאה אחוז זכאות בגרות אופטימאלית לתלמיד, דהיינו, השאיפה היא להביא כל תלמיד לאן שהוא יכול להגיע ולא ל-22 יחידות כדי לקבל זכאות. מצד שני, בנעל"ה יש נטייה של ילדים ללכת להרבה יחידות כי יש להם מבט כמותי וצריך ללמד אותם שהרבה יותר יעיל להגיע לכמה מקצועות טובים בחמש יחידות ולא לפריסה גדולה מדיי.


הנחת יסוד שנייה היא שמהגר, עולה בוודאי, הוא אדם שרוצה להצליח ולהשתלב. זה הרצון הבסיסי שלו. הוא לא בא להתחמק מלימודים אלא הוא רוצה ללמוד. תלמיד נעל"ה כמהגר צעיר נתון ללחצי ההורים להגיע להישגים שיצדיקו את החלטתם לשגרו לבד. במידה רבה הקריטריון הזה נכון גם למשפחת עולים שאומרת שלה יהיה קשה, יהיה לה קשה להשתלב במקצוע, אבל הילד יצטרך להגיע למקסימום.


קיימים הבדלי תרבות, למידה ומדידת הישגים. למשל, ילדים באמריקה הלטינית, זה בכלל לא משנה מהי תעודת הבגרות שלהם, כי הם זכאים להיכנס ללימודים באוניברסיטה מעצם העובדה שיש להם תעודת בגרות, והמיון נעשה אחרי שנה ראשונה, כמו אצלנו בחוג לכלכלה למשל. ילדים באים מדרום אפריקה, שם מתמטיקה איננו מקצוע חובה ולך תסביר להם שכאן הם חייבים במתמטיקה. רכישת שפה ולעתים שתיים, מפני שהרבה מאוד ילדים שאנחנו מקבלים מחבר המדינות, אין להם ידע כלשהו באנגלית והם צריכים תוך שלוש שנים להגיע למצב של יכולת להיבחן בבחינת בגרות בעברית ובאנגלית, ואנחנו יודעים שאם היום אין להם ארבע יחידות באנגלית, האוניברסיטה בעצם סגורה בפניהם והם יוכלו ללמוד רק במכללה.

לי יש תואר ממכללה ועכשיו אני לומד תואר שני באוניברסיטת תל-אביב.

מי שירצה להיות רופא למשל – ואני מכיר הרבה אמהות שהיו רוצות שילדיהם ילמדו רפואה – צריך להגיע לאוניברסיטה. אנחנו רוצים להביא כל ילד לארבע יחידות באנגלית.


עניין המיצוי בצה"ל, אותו הזכרתי קודם, הוא פונקציה של שליטה בשפה. מרגע שהרמה היא נמוכה, הקב"ה יורדת ויורדת היכולת להגיע לפיקוד ולתפקידים שונים.


כל תלמיד נעל"ה, ברגע שהוא מסיים את השנה הראשונה, חותם על חוזה כזה מול המחנך שלו ומול המנהלת, ומול ההורים לצורך העניין. בחוזה הזה הוא כותב לעצמו תוכנית – מה הם מקצועות החובה, בכמה יחידות הוא ייבחן בכל מקצוע, באיזה שנה הוא יעשה את זה, האם בכיתה י', י"א או י"ב, וכאשר הוא נבחן הוא כותב מה היה הציון ואם יש הערות מסוימות. למשל, אם הוא נכשל בלשון, הוא צריך לגשת שוב לבחינה, ואז הוא מסכם עם המחנכים שלו האם הוא יעשה את הבחינה במועד חורף או בקיץ הבא, האם הוא זקוק לשיעורי עזר, מה הם המקצועות המוגברים שלו, האם הוא כותב עבודת גמר, מה הם המקצועות הנוספים, ובשורה התחתונה הוא כותב כמה יחידות לימוד תהיינה לו. זה החוזה הלימודי בין התלמיד, בית-הספר, מנהלת נעל"ה וההורים.


במנהלת נעל"ה יושב אדם – שלצערי מסיבות רפואיות לא יכולתי להביא אותו אתי היום – והוא זה שעוקב אחרי הדבר הזה אחד לאחד. כאשר הצגנו את זה בפני מפקחי המנהל לחינוך התיישבותי למשל, שהם עושים פיקוח על בתי ספר, היה ברור לגמרי שהפיקוח לא נכנס לרזולוציות כאלה. הפיקוח עוסק בכיתות, עוסק בתהליכים לימודיים, הוא עוסק בתהליכים פדגוגיים והוא לא נכנס למעקב אישי אחרי כל ילד כדי להביא אותו ליעדו. הפיקוח לא בנוי לזה והוא לא מתוקצב לשם כך.


תלמיד נעל"ה חותם על טופס כזה פעמיים – פעם אחת בסוף כיתה י' ופעם שנייה בסוף כיתה י"ב. זאת אומרת, הוא יודע שיש מעקב אחריו שעניינו להביא אותו אל היעד.


החינוך הלא פורמאלי והליווי החינוכי. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שתלמיד שלא היה כאן 15 שנה, יש לו פערים לעומת התלמיד הישראלי שנולד כאן או בא בגיל הרבה יותר צעיר, ואלה הם פערים בסיסיים ביותר כמו הכרת לוח, הכרת מועדים, יום הזיכרון לחיילי צה"ל, וכל מיני דברים שכאילו מובנים מאליהם אבל הם לא מובנים. אנחנו מדברים על חופשות ארוכות בהם בתי הספר לא עובדים והילדים נמצאים בארץ, אז אנחנו עושים להם תוכנית שהיא תוכנית רב-שנתית שבעצם מראה מהי ההשלמה שצריך תלמיד כזה לעבור מעבר לתוכנית הלימודים. אנחנו עוסקים בגיבוש זהות אישית וקבוצתית, והיום – אפרופו גאוות היחידה – כל ההדרכה הזאת מתבצעת על-ידי בוגרי נעל"ה שהוכשרו לכך. בעניין הזה אנחנו מביאים לחניכים הצעירים דוגמה אישית של אדם שלפני ארבע-חמש שנים היה במצבם ומראים להם לאן הוא הגיע. הם רואים אותו עומד מולם כמדריך והוא יכול להדריך אותם בטיול בנגב, בגליל או בסמינר כזה או אחר. כמובן שההדרכה הזאת נעשית במידת הצורך בשפת האם, וזה הופך להרבה יותר ידידותי. יחד עם זאת, החינוך הלא פורמאלי נותן במה לתלמידים מוכשרים.


המלווה החינוכי הוא האדם שבא פעם בשבועיים לבקר בכל קבוצת נעל"ה, איש הדובר את השפה, והוא מהווה כתובת לחניך הזה, אם הוא רוצה למשל להתלונן על המחנך שלו, על המדריך שלו וכולי. כל דבר שתלמיד כזה צריך, כאשר הוא פונה לגוף חוץ-ממסדי שיכול לעזור לו, להבדיל מהורה שנניח הוא שולח לו מייל לאיזשהו מקום ואומר שהוא לא נהנה מזה או זה, ואז ההורה לא יכול לעשות הרבה בהקשר הזה.


יחידת הבוגרים. מ-1998 יש החלטת מנכ"לים לתוכנית נעל"ה שאומרת שמנהלת נעל"ה תמשיך את המעקב אחרי בוגרי נעל"ה גם אחרי צאתם מתוך מערכת החינוך זה נקבע כך מעצם העובדה שהם לבד בארץ, וגם אם הוריהם עלו, היכולת של הורה לחבר ילד למשל ללשכת גיוס, להסביר לו מה יש שם, היא מוגבלת.


כתוצאה מכך הקמנו יחידה לבוגרי נעל"ה שיש לה כמה וכמה עקרונות: היא פועלת עבור בוגרי נעל"ה כמו שהורה ישראלי פועל במצב נתון, דהיינו, הוא יכול לתת עצות, הוא יכול לחבר אותו, יכול לנצל קשרים, אם ילד רוצה דבר מסוים בצה"ל, הוא יכול לנסות לעזור לו להגיע לדבר הזה וכולי. ראיתם מתוך הנתון הצה"לי שטיפול נכון משפיע על הבוגר ועל המעגלים שמסביבו. חייל מרוצה, זה הורים מרוצה. חייל מרוצה, הורים דואגים פחות. אנחנו משמשים כתובת לשיתוף פעולה עבור גופים וארגונים שעובדים בממשק עם הבוגרים – משרד הקליטה, משרד הפנים, מנהל הסטודנטים וכל אותם גופים שתלמיד שמסיים נעל"ה נחשף אליהם.


העבודה מתחילה בכיתה י"ב, אז הצוות הזה שמונה שני אנשים מגיע לכל כיתות י"ב בנעל"ה ונותן להם את מרב ומיטב המידע בכל מה ששייך לתהליכים שהם אמורים לעבור. היעד הוא שב-30 ביוני כל בוגר נעל"ה יודע מה התחנה הבאה שלו. אם זה צבא, איפה הוא בצבא, מה תאריך הגיוס שלו, אם הוא הולך ללמוד – לאן הוא הולך ללמוד. כל זאת על-מנת למנוע נפילה שכאשר יוצאים מהפנימייה, כאילו אין כתובת.


המסיימים עושים איזשהו תיאום ציפיות עם מקום ההשמה ועם המנהלת לקראת יציאתם. אנחנו מניחים שהשירות הצבאי או הלאומי הוא מסלול מוביליות אל החברה הישראלית ולכן חשוב מאוד שהוא ימצה את עצמו בשלב השירות. כאשר התלמיד סיים את לימודיו, אנחנו עובדים עם הבוגרים. כל בוגר נעל"ה יודע שיש לו כתובת, כל פנייה נענית במהירות וביעילות לפי יכולתנו וזאת כאשר אין לנו כל יכולות כספיות וזה ידוע מראש.


על-פי הגדרת משרד החינוך ליווי הבוגרים ניתן בזמן שירותם בלבד. זה החוזה. כל מה שמעבר לזה, הוא וולנטרי.

שלוש שנים.

החוזה הוא לשנתיים אבל אנחנו מרחיבים אותו לשלוש שנים.

מה עושה יחידת הבוגרים. דברים שהיא יוזמת ודברים שהיא נענית לפניות שמקוצר הזמן לא אוכל לפרט כאן.


העלות. בזמנו שאלת אותנו כמה זה עולה ואמרתי לך שמדובר בשעה שבועית. שעה שבועית זה כל המנהלת, כולל המיון בחוץ לארץ, כולל הליווי הפסיכולוגי שלא כלול שם.

כולל כוח אדם של המנהלת עצמה.

נכון. כאן אני אומר מה עלות הדברים שתיארתי, שלפי דעתי הם רלוונטיים למערכת כולה.

שעה שבועית זה 5,000 שקלים.

אני אציג את זה.

הליווי הלימודי, זה בערך העלות שלו עבור 1,350 ילדי נעל"ה. הליווי החינוכי, אלה הם אותם מלווים חינוכיים שנעים במקומות השונים, וזה מה שזה עולה לשנה. בנוסף לכך יש את היחידה לבוגרים. סך כל הליווי הזה הוא 1,275 שקלים לילד. אם רוצים לצרף לזה את תוכנית החינוך הלא פורמאלי בחופשות, לפי שישה ימים של פעילות לכלל תלמידי נעל"ה – זוהי העלות.

בשורה התחתונה, פר תלמיד מעבר למה שמדינת ישראל מספקת במעטפת הרגילה שלה, מה העלות, כולל הצוות של המנהלת שעוסק בהיבטים האלה?

זה מה שתיארתי. לא הכנסתי לכאן למשל את כל הנושא הפסיכולוגי שהוא לא חלק מהסיפור, ובעניין הזה לאזרחי ישראל יש כתובת אחרת.

אם תיקח את כל זה ביחד, כמה זה יוצא?

זאת החבילה.

כמה יוצא בסך הכול כל פרויקט נעל"ה מהתחלה ועד הסוף?

כולל המיון בחוץ לארץ וכולל הכול – תשעה מיליוני שקלים.

בערך 7,000 שקלים לתלמיד.

אם אתה מוריד את ההיבטים הלא רלוונטיים, פר תלמיד נשאר סכום של 1,200 שקלים.

כן.

אני מברך על התוכנית. יש לי הרבה מאוד חברים שהגיעו ארצה באמצעות התוכנית הזאת. אם יש אפשרות בידי לסייע בכל דבר, אשמח לעשות זאת לטובת המשך התוכנית.


אני יודע שחלק מהצעירים נתקלים בבעיית האזרחות. אם הם רוצים לחזור ולבקר את ההורים שלהם למשל באוקראינה, נוצר מצב שאדם מגיע לשדה התעופה והוא מגויס לצבא האוקראיני כי כשהם עולים ארצה הם לא עולים כעולים, ואז הם עדיין נחשבים שם לאזרחים. אם הם רוצים לבטל את האזרחות האוקראינית, גובים מהם כסף רב שאין לאותו בחור שמשרת בצבא. השאלה איך אפשר למנוע את זה, ואם יש עוד מדינות שגם שם נתקלים הצעירים בבעיות האלה.


אותם ילדים שבסופו של דבר נשארו כאן וההורים שלהם מתקשים לעלות לארץ מסיבות כאלה ואחרות. מבחינתכם, איך אנחנו יכולים לעזור לאותם הצעירים.

אני מציע שנעשה איזשהו סבב מאוד קצר של שאלות מידע. אני מזכיר לכולנו שהמטרה שלנו היא פחות לדון בנעל"ה כנעל"ה אלא לראות מה מתוך זה ישים לגבי כלל המערכת לקליטת תלמידים עולים. בקשתי היא שהשאלות יופנו לכיוון הזה. אחרי שנסיים סבב ראשון של שאלות, אני אבקש התייחסות ולומר מה ישים, מה לא ולמה. כמו כן נבקש לקבל הסבר לתוצאות השונות אצל ילדי נעל"ה לעומת הממוצע שיש לנו היום בארץ עם תלמידי עולים. לאחר מכן נקיים דיון.

הזכאות לבגרות היא לא 25 אחוזים כמו שאמר ישעיהו אלא 45 אחוזים.

אני לא רוצה לחזור לדיון שכבר קיימנו כאן. זה תלוי איך אתה סופר. ישעיהו ספר את האחוזים מתוך כלל מי שהגיע לתוכנית.

גם ככה וגם ככה.

לא, זה לא נכון. ראינו שמתוך הילדים שעולים, לפחות בשנים האחרונות, אחוז הילדים שמגיע לבגרות הוא 25 אחוזים. כאשר ישעיהו מדבר על שמונים-תשעים אחוזים זה לא מתוך אלה שניגשו אלא מתוך אלה שהשתתפו בתוכנית. אנחנו נתייחס לנקודת המיון, אבל ההתייחסות היא למי שהגיע ארצה, שהוא כמו ילד עולה, ולכן ההשוואה הייתה במקום.

האם אפשר להגדיר את מטרת הדיון?

המטרה הייתה כתובה בהזמנה. האם ניתן ליישם מודל כמו מודל נעל"ה לכלל קליטה של תלמידים עולים, ואם כן, מה בדיוק, לאור העובדה שבנתונים הסטטיסטיים של התוצאה, הנתונים הסטטיסטיים של נעל"ה הם יותר טובים, ואני לא אומר בכמה, מהממוצע שיש לנו בארץ.

ראיתי שבאותיות הקטנות במצגת הוצגה שאלה "האם ניגש למיון, האם למד בארץ".

יש תופעה של ילדים שבאים לנעל"ה והם כבר היו פרק זמן בארץ. למשרד הקליטה יש כל מיני הגדרות לעניין הזה. כאשר מגיע ילד נעל"ה ויש לו עבר ישראלי, אנחנו צריכים לוודא שיש לו זכאות להיבחן כתלמיד עולה.

כאן התשובה לקשיים של הורים עולים.

ילדי נעל"ה מחבר המדינות שמתאזרחים בארץ מבלי שביצעו תהליך הגירה מסודר ממדינות המוצא שלהם, נתקלים בקשיים.

הם מוגדרים כקטינים?

לא. רק בתום התוכנית. שהם לא עשו תהליך הגירה מסודר מהמדינות מהן יצאו, כי הם באו כקטינים והתאזרחו כאן כמבוגרים.

הם כבר יוצאי צבא בישראל?

בוודאי. הם מועמדים לשירות ביטחון. מלש"בים. בהגדרה של יוצא צבא, הם כבר כלולים. כל אלה שהם בנים, הם מלש"בים במדינות המוצא שלהם. אשר על כן יש בהחלט בעיה שכאשר התהליך הזה נעשה בצורה לא מוסדרת, יש להם בעיה לחזור לשם לביקורים. הפתרון לזה הוא פתרון כלכלי. עד היום עוד לא נמצא המקור שיהיה מוכן לממן את זה.

הם נמצאים בארץ עם המשפחה?

אם המשפחה עולה, נפתרה הבעיה.

הוא משלם כופר?

לשלם כופר בקונסוליה בארץ, זה עניין של מאות דולרים לאדם.

באיזה מדינות מדובר? חוץ מאוקראינה, יש מדינות אחרות?

בוודאי. רוסיה, בלרוסיה.

המנגנון הוא אותו מנגנון.

דיונים בעניין הזה מתקיימים במשך שנים בינינו לבין משרד החוץ, לשכת הקשר והסוכנות היהודית. הבעיה היא למצוא את המקור הכספי. אם המקור הזה היה, זה היה מוסדר.

אפשר לפתור את זה גם במקור הכספי. אם יש הסכם עם מדינה כמו אוקראינה, כאשר האדם מגיע לשגרירות, מבטל את האזרחות וזה לא עולה לו שקל.

אם הנושא חשוב, אני מציע להזמין את אנשי משרד החוץ שיסבירו את הקשיים. הנושא הוא עדין.

בכמה תלמידים מדובר?

כל שנה בכמה מאות.

כמה מאות? 300?

נגיד 300.

אז נגיד שזה 150 אלף דולר.

בשנה. אם אתה הולך על זה רב-שנתי, זה סכום גדול. יש בוגרים שסיימו את נעל"ה לפני שנתיים ואז זה לא 300 אלא כבר אלף. אם אני אעשה את זה כל שנה, בוודאי אדוני צודק.


זה באמת נושא אחר ולדון בו צריך להביא לכאן את האנשים שהם מומחים בנושא הזה.

כדי להיכנס לדיון לשמו התכנסנו כאן, אני מציע שאודי יתייחס. אתה מן הסתם לא היית צריך את ההצגה הזאת כי אתה מכיר את תוכנית נעל"ה.

אני מכיר את נעל"ה אבל כן הייתי צריך את ההצגה הזאת. האכסנייה הזאת היא מאוד מרופדת ומאוד נעימה, אני חושב שאפשר היה באותה מידה לעשות את זה בתוך משרד החינוך. בירכתי את היושב-ראש על היוזמה להפגיש את חלקי המשרד תחת תקרת הוועדה. בעובדה, מי שמופקד על תוכנית נעל"ה מלכתחילה היה האגף לחינוך על-יסודי במשרד ולאחר מכן מנהל לחינוך התיישבותי. אשר על כן, אין לי קשר לא יום יומי ולא אחר עם תוכנית נעל"ה, למעט הקצאת שעות העזר האוטומטיות וסל הקליטה האוטומטי, אבל אלה דברים רגילים לכל תוכנית.

תלמיד נעל"ה מקבל מה שמקבל תלמיד עולה?

כן.

למרות שהוא לא עולה.

נכון מאוד. זה בנוסף על שני דברים: בנוסף על הקומה הראשונה של היותו תלמיד, ובנוסף על הקומה השנייה, של תוספת של העולים שהוא מקבל, ועל זה יש קומה שלישית ואותה תיארו כאן. זה דבר שהוסדר במהלך השנים, וכאן כן הייתי מעורב, אבל זה דבר טכני לחלוטין ואין מאחורי זה שום דבר פדגוגי.


כמובן אנחנו עוסקים בשני עולמות שנים לחלוטין שהקשרים ביניהם זקוקים להרבה מאוד איתור והרבה מאוד עומק. אני חושב שאם ישעיהו יסכים לתת לי את המצגת הזאת, נוכל לקיים דיון פדגוגי הרבה יותר עמוק במשרד ולראות איזה חלקי תמונות אפשר לחשוב להעתיק לכלל המערכת, כי הנתונים שונים, הבסיס שונה, התשתיות שונות.

תפרט.

אני אפרט. אני אומר דברים באינטואיציה. אם הייתי יכול לקבל חומר, הייתי יכול לקבל דיון רציני במנהל הפדגוגי עם אנשי החינוך ההתיישבותי ועם כל האנשים במשרד שעסקו בנושא, יכול להיות שהייתי יכול לבוא לא עם משנה סדורה אבל עם רעיונות מגובשים.


דבר אחד ברור. אני הבאתי אתי רשימה מאוד יפה של ארבעים בתי ספר על-יסודיים במדינת ישראל עם ממוצא בגרות של שבעים, שמונים, תשעים ומעלה לגבי תלמידים עולים בשנת 2005. אלף תלמידים עם אותם אחוזי בגרות. אין בעיה לסנן את אותם ארבעים מוסדות איכותיים ולומר שיש לנו שמונים אחוזים. אנחנו מדברים על מערכת שיש בה חינוך טכנולוגי, חינוך מקצועי, חינוך כזה ואחר, מרכזי נוער וכל מיני מקומות אחרים שאליהם מגיעים הילדים העולים, ולכן בסיס הנתונים וההשוואה מבחינתי הוא מאוד מאוד מאוד שונה.

אתה טוען שהשוני הוא היכן לומדים הילדים או איזה סוג ילדים?

גם וגם. אני טוען שאחד האלמנטים הוא מקום הלימוד שלהם, מגמה, מסלול. ברור שיש מוסדות חינוך באיכויות שונות.

נעל"ה עולה על בתי ספר אליטיסטיים כביכול?

נעל"ה הוא מסגרת סגורה בפני עצמה, היא כיתה הומוגנית, כיתת אם הומוגנית. אני לא אומר שום דבר נגד, אבל התבקשתי לציין את השונות. אני אומר שכאן מדובר בכיתות אם מ-א' ועד ת' שכוללות את אותם ילדים עם מעטפת מרשימה ככל שתהיה, וגם יקרה ככל שתהיה, וזה סיפור אחד, מול מצב שבו הילדים מגיעים ממקומות כאלה ואחרים. אני יכול לתת את שמות בתי-הספר, אין פה שום בעיה, עם אחוזי הבגרות המדויקים בשנת 2005, עם ילדים שלומדים אחד או שניים או שלושה בכיתה, עם אי-רצון בולט בהרבה מאוד מהמקרים של הילדים האלה עצמם לצאת מהמסגרות שלהם ולהתארגן במסגרת שאנחנו מנסים לדאוג להם לכל מיני השלמות מסוג ההשלמות שהוצגו בחוברת המרשימה הזאת, במתן סמינרים לזהות ציונית יהודית, שאנחנו מנסים להוציא אותם לשלושה ימים בשנה לסמינר כזה.

מה מאפיין את בתי הספר עליהם אתה מדבר? מה מאפיין את בתי הספר בהם יש שבעים-שמונים אחוזים? הנתונים שקיבלנו כאן הם נתונים מדאיגים.

הם נתונים אחרים לגמרי. ודאי.

לפני שבוע לא שמענו את זה.

הבאתי את זה הבוקר.

במה המסגרת הזאת היא ייחודית לעומת מסגרות אחרות?

אני צריך לבדוק את זה. אני לא יכול לתת תשובה.

האם זאת רק היוזמה המקומית?

לא, אני לא חושב, אבל אני לא יכול לומר עכשיו.

האם יש שם איזו סיסטמה? אם זה כל כך מוצלח, למה לא מעתיקים את זה?

נכון, אבל אין לי תשובה.

האם יש שם מיון של תלמידים?

אני לא יודע. צריך לבדוק את העניין והשאלה היא שאלה רצינית שאני צריך לבדוק ורק לאחר מכן אוכל לענות.

כמה עולה תלמיד בבית הספר הזה שאתה דיברת עליו לעומת נעל"ה?

לגבי השאלה הראשונה, אני לא יכול לתת עכשיו תשובה. החוט המשותף לכל בתי הספר, אני צריך לבדוק את זה לעומק ולראות אם יש בכלל, ואם כן, מה הוא.

אלה בתי ספר שעלו במחשב?

לא.

אם אתה רוצה להגיע לשמונים אחוזים, אתה יכול למצוא בתי ספר.

איך הגעת למספרים? ביקשת נתונים מהמחשב?

לא. כל מדגם שאני אוציא, מן הסתם יהיה בפרופורציות שקיימות באחוזים הרגילים הנמוכים יותר. אני עשיתי תהליך חובבני של מיון ולקחתי את ארבעים בתי הספר ממחוזות שונים, וברובם המכריע אין תוכנית נעל"ה. הממוצע הארצי הוא ודאי הרבה יותר נמוך וזה ברור לחלוטין.

אם אתה רוצה להשוות, לקראת אותו דיון שאני מאוד אשמח אם נהיה הגורם הדוחף אליו, בין האגפים השונים של המשרד ברמה הפדגוגית ולא על קצה המזלג כפי שאנחנו עושים כאן, אם תרצו באמת להשוות, הרי בחלק מאותם בתי ספר שנעל"ה פועל ישנם גם תלמידים עולים. אם אתה מודד שם תלמידים עולים ומשווה את התוצאות, זו תהיה השוואה מעניינת.

השונות הראשונה היא במוסדות החינוך. השונות השנייה היא במספרי התלמידים, באופי ובהתרוגניות של כיתה, וגם במוטיבציה. כשיש לי ילד לבלות את חופשותיו וגם את ימי הלימודים שלו בתוכניות מאוד אטרקטיביות שאנחנו מציעים לו בתחומים הציוניים והיהודיים. קשה מאוד לאותם זכיינים – עמותות טובות מאוד ואיכותיות – לגייס את הילדים לעסוק בנושא הזה של הסמינרים. התוכניות הן באמת מדהימות והן טובות גם לכל ילד ישראלי. קשה מאוד לגייס את הילדים כי האלמנט החברתי הוא דבר משמעותי.

מיותר לומר שיש כאן תהליך מיון חד-משמעי ברור, מוקפד, שגם אם הוא ירד קצת והתרופף, הוא עדיין מאוד מאוד מובחן, ואולי גם מוצדק, והוא נותן תשתית ענקית להבדל בין שני הדברים.


דיברתי על מוטיבציה, דיברתי על הרכב כיתות ודיברתי על איכויות. אלה הם פחות או יותר הדברים וכמובן ההשקעה הכספית.


בתשובה לשאלתך. התלמיד מקבל את מה שהוא מקבל כבסיס ותלמיד נעל"ה מקבל אותו הדבר. אחר כך יש שעת עזר אחת לתלמיד לכל תלמיד בכיתה י' עד י"ב, כאשר אם יש כיתה שיש בה שני תלמידים או בית ספר שיש לו שני תלמידים כאלה, יש שעתיים כאלה בשבוע. אם יש כיתה של 25 תלמידים כאלה, יש 25 שעות בשבוע לאותו תלמיד.

בתנאי שתלמידים ביחד בכיתה.

כאן יש כיתה שכולה על טהרת השעות האלה.

מה ההבדל בתקציב?

אם יש אחד לעומת 25, זה פי 25. זה כמובן בלי הקומה השלישית שתוארה כאן שזה המעטפת הכוללת של הקומה השלישית. דהיינו, על אלף תלמידים תשעה מיליון. אפשר להכפיל את זה בעשרים אלף תלמידים ואז לקבל 200 מיליון.

תשעה מיליון זה לא הוגן, כי אתה לא צריך לנסוע לחוץ לארץ לגייס ילד רגיל, למיין אותו וכולי. אם אתה רוצה לעשות כאן השוואה רלוונטית, אלה אותם הפרמטרים עליהם דובר.

לא, זה לא רק כי אנשי המנהלת לא רק נוסעים לחוץ לארץ אלא הם גם עושים כאן עבודה מאוד חשובה.

הם נכללו.

לא, הם לא נכללו. כל הנושא, חוץ מטיסות, זה המחיר? אם כך, אני חוזר בי ממה שאמרתי. אם זה לא כך, אני לא חוזר בי.

כל המיון בחוץ לארץ והליווי הפסיכולוגי בארץ וזה לא נכלל.

אלה הם הדברים שאני יכול לומר. אני לוקח מכאן את המצגת הזאת ואנחנו נצטרך לקיים דיון ולראות מה אפשר לעשות במשאבים הקיימים.

אפשר לחשוב על איזו יוזמה – ואני רוצה להיות יצירתי – בה אנחנו נותנים אפשרות לילדים שעולים עם ההורים שלהם, שהם עוברים מיון מסוים, ליצור עבורם מערכות חינוך כמו נעל"ה.

משהו פנימייתי.

כן. בהסכמת ההורים. ההורים כאן בארץ. ביום שישי ושבת הוא נוסע לבקר אותם.

יש כאלה.

בהסכמת ההורים.

יספרו לך אנשי המנהל לחינוך התיישבותי שמספר משמעותי מאוד מבין העולים שהם לא בנעל"ה נמצאים במוסדות החינוך ההתיישבותי לתפארת. זאת אומרת, זה קיים. גם בכיתות הומוגניות.

בודדים.

לא.

אני משמש כמנהל אגף הפיקוח על הפנימיות במנהל לחינוך התיישבותי בעליית הנוער. החל מהשנה הקודמת מנהלת נעל"ה פועלת בחסות או בפיקוח שלנו. קודם כל, אני רוצה לברך את ישעיהו ואת הצוות שלו על עבודה מאוד טובה וחשובה שנעשית במסגרת נעל"ה, אבל לטעמי השאלה שהוצגה כאן בדיון היא שאלה קצת היפותטית. אנחנו מדברים כאן בתוכנית של ילדים ממוינים. אגב, יש ביקורת מאוד קשה בחוץ לארץ, בעיקר בקרב גורמי הסוכנות אבל גם בקרב הקהילות, על עצם העיקרון שאנחנו עושים מיון כל כך קפדני של ילדים יהודים, כי אלה שמגיעים לכאן הם בוודאי זוכים ומצליחים, אבל אלה שנשארים שם, נשארים מתוסכלים.

מתוך המועמדים, כמה מתקבלים לתוכנית?

ישעיהו יוכל לומר לנו. נדמה לי שזה בסביבות חמישים אחוזים.

52 אחוזים.

התלמידים מגיעים לאחר מיון וגם בתי הספר, מקומות החינוך והפנימיות אליהם נשלחים הילדים, הם המקומות הטובים והמעולים ביותר. אני חושב שלקחת את הסטטיסטיקות האלה ולהשוות אותם למה שקורה בכל מערכת החינוך, זו שאלה שמבחינה עקרונית נראית לי קצת קשה.


גם מבחינה כלכלית – אני רוצה להוסיף על דבריו של ישעיהו – מלכתחילה כל המערכת שנבנתה - גם הכספית, גם הליווי – סביב התוכנית של ילדי נעל"ה נעשתה בצורה הרבה יותר מרופדת כדי לעזור להם. רק להשוות, יש לנו ילדים עולים גם מחבר המדינות, גם מאתיופיה, שנקלטים בכפרי הנוער ובפנימיות שלנו, אבל בגלל העובדה שאנחנו מדברים בילדים שבאים ללא הורים, סל השירותים שאנחנו נותנים לפנימייה עבור ילד נעל"ה הוא יותר גדול. למשל, אנחנו משלמים לילדים האלה עבור קורס פסיכומטרי, אנחנו נותנים להם מלגות לפיתוח הכישורים האומנותיים והספורטיביים, דמי כיס מוגדלים. כל הדברים האלה הם דברים שניתנים להם בצדק, בגלל העובדה שאלה ילדים ללא הורים בארץ.

זה לא אומר שילדים שנמצאים בארץ עם ההורים יכולים לעמוד באותם חוגים אומנותיים.

לכן אני אומר שאני רואה את ההשוואה כהשוואה בעייתית. זה כאילו היית לוקח תוכנית של אימונים של סיירת בצה"ל ורוצה לגזור ממנה את אותם העקרונות לגבי כלל החיילים. ברמה העקרונית זה היה אולי טוב מאוד, אבל מבחינת הביצוע זה קצת יותר מסובך.


בשנים האחרונות, עם הירידה במספרי הילדים, יש לנו לא מעט כיתות נעל"ה שמשולבים בהם גם ילדים עולים, לשם השלמת הכיתה. גם ילדים עולים שמתחנכים באותה פנימייה יכולים ליהנות לפחות מחלק מאותה מעטפת.

מה התוצאות אצל אותם ילדים?

דומות.

דומות לתוצאות של ילדי נעל"ה.

אם תיקח את התוצאות של כל הילדים העולים באותם בתי ספר שם נמצאים – יש בית ספר כמו שער הנגב, או אם יש לך בית ספר כמו הישיבות התיכוניות שם נקלטים ילדי נעל"ה – אם תיקח ילדים עולים אחרים, אני מתאר לעצמי שהם מגיעים להישגים די דומים.

בתנאי שהם נכללים בכיתת האם או בלי קשר לזה?

בזכות המוסד.

יש פה שלוש אפשרויות: בזכות הילדים, בזכות המוסד ובזכות המערכת מאחר שמדובר בכיתת אם שהיא נתמכת וכולי.

כאיש אקדמיה אני לא רוצה לתת תשובה חד משמעית על דברים שלא בדקתי.

אבל ניתן לבדוק את זה.

יש מאפיינים.

אני אומר שבאופן עקרוני זאת תוכנית מצוינת והליווי שניתן שם לילדים הוא ליווי מצוין אבל הוא יכול להיות מצוין מפני שהוא נעשה על מספר מוגבל של ילדים. אני נולדתי בצרפת והצרפתים אומרים שכשאתה לוקח ומוהל מים בתוך יין טוב, אתה מקבל משהו אחר. לכן לקחת את העקרונות האלה ולהפעיל אותם על כלל הילדים, אלה משאבים שאני לא חושב שיש בכוחנו לעשות. כמו אודי, גם אני חושב שעצם הדיון והבחינה של הסוגיה הזאת הוא דבר חיובי ואנחנו בהחלט מוכנים לקיים אותו.

מבחינה מספרית, כמה ילדים בגילאים האלה שלומדים בכיתות י', י"א ו-י"ב, יש לך שהם בשנים הראשונים שלהם בארץ? הערכה, סדר גודל.

אני לא יכול לומר בדיוק.

אנחנו מדברים על 3,000-4,000 עולים מברית המועצות, תיקח שליש מ-9,000 עולים.

אני יכול להתייחס לשנת 2006. נכון להיום עלו מחבר העמים 1,016 תלמידים בגילאים 0 עד 18.

אם אני עולה בלי הוריי ואחרי חצי שנה הוריי מגיעים. מה המצב, אני נשאר בנעל"ה?

כן.

האם יש משפחות בברית המועצות לשעבר שעושות את החשבון הזה?

אני חושב שלא.

בכל אופן, אני לא יכול לתת מספרים כי מדובר על שש שנים אחורנית. ככל שהולכים אחורנית, המספרים יותר גדולים.

אתה אומר שיש לך 250 בשנה שמגיעים במסגרת הזאת. לא הכפלתי פי שלוש אלא פי ארבע או חמש.

יכול להיות שלפני ארבע שנים הגיעו פי חמש מהאלף האלה.

אני איש קשר בין עליית הנוער למשרד הקליטה. הייתי מפקחת ואחראית על נעל"ה. אין ספק שהמעטפת שהמדינה נותנת לילדי נעל"ה מביאה אותם להצלחות. הלוואי שנוכל לבנות לילדי עולים מסגרת דומה, אז לא היינו מדברים על ילדים בני 15 שחוזרים לרוסיה כדי להגיע לבגרות בשפת האם שלהם במסגרת המשפחתית, אפילו מגורים אצל דודים.

יש לך נתונים על כמה מחמישים אלף אזרחים ישראלים הם אנשים שהיו בנעל"ה?

לגבי נעל"ה ישעיהו יכול לתת לך את הפרטים. יש לך אחוזי נשירה כפי שהוצגו במצגת ומדובר בין חמישה לשבעה אחוזים. לגבי ירידה מהארץ של אלה שהיו בנעל"ה, צריך להסתכל בזווית ראייה שונה לחלוטין. מוטיבציית הלמידה של הילדים בנעל"ה היא מאוד מאוד גבוהה. הילדים שהגיעו לכאן שהם בני עולים שעלו לארץ, הם הגיעו בגיל חמש, שנתיים או שמונה, ואז הם מגיעים לגיל 15 ורואים שלא נקלטו בחברה, לא הפנימו את השפה העברית וקל להם ללמוד בשפה שלהם. ההשוואה לא מקדמת אותנו מכיוון שבבסיס הנתונים שונים.


אם מדינה הייתה יכולה לקבל החלטה לתת מעטפת דומה לזו של נעל"ה, לא היינו מדברים היום על חמישים אלף יורדים.

כשאת מדברת על מעטפת, המעטפת הזאת בנויה משלושה דברים.

1.
היא בנויה ממיון, ופה מדינת ישראל לא ממיינת את הילדים שמגיעים אליה מתוקף חוק השבות. בסוגריים אומר שכל מי שמדבר על קבוצת נעל"ה כנבחרת, בגלל שהיא עברה מיון, אני הייתי לוקח את המיון הזה קצת בפרופורציה, כי אני גם מכיר את הילדים בתוכנית הזאת ועקבתי אחריה שנים רבות. זה נכון שיש מיון, אבל מיון זה חמישים אחוזים והתוצאות בחלקן טובות יותר מחמישים אחוזים.

המשפחה שמוכנה לשלוח את הילד ארצה, אני לא בטוח שזו משפחה יהודית ממוצעת בברית המועצות. השאלה מהיכן מגיעים ילדים בשנים האחרונות ומן הסתם גם המצב הגיאוגרפי הזה משתנה. הסוכנות בטח תוכל לומר לנו שכמו שכל פרופיל גיאוגרפי של עלייה משתנה, מן הסתם זה משפיע גם על פרופיל גיאוגרפי לגיוס לנעל"ה.

לא הייתי תולה את כל ההצלחות של נעל"ה במיון. זה נכון שיש מיון, אבל מצד שני ילד שנמצא כאן בלי הורים וילד שהחליט לעלות ללא הורים והמשפחה נתנה לו את האפשרות הזאת, אני לא בטוח שכל זה לא מאזן את המיון או לפחות מאזן אותו באופן חלקי.

2.
תקציב נוסף. כל אחד מאתנו יאמר שבתוספת תקציב אפשר לעשות הכול יותר טוב. אגב, בדיונים כאן אנחנו רואים שהבעיה היא לא תמיד תקציבית אלא הפיזור שלהם בכל מיני תוכניות שאם שמים את כולם במסגרת מובנית, יכול להיות שהכסף הזה משחק יותר.

3.
הנקודה השלישית, שבה הייתי רוצה שנתמקד, מעבר לתקציב, זו מסגרת. אמר אודי שזה שהם נמצאים בכיתה הומוגנית, כמובן הרבה יותר קל להגיע לתוצאות.

יש אלמנט נוסף וזה מיון המוסדות אליהם נשלחים הילדים.

שני הדברים האלה חלקית הם בידי המדינה. אם המדינה תחליט שחשוב לה מבחינת הייחודיות של הנושא, קליטת עלייה וכולי, לנסות לעודד כניסה של תלמידים לכפרי נוער או בתי ספר אחרים שיתמחו בזה. אני לאו דווקא מדבר על פנימייה, כי אני לא בטוח שזה המוקד אלא על עצם חיבור של הילדים ביחד דבר שמאפשר למצוא להם מעטפת באותו תקציב לפעמים, ועל זה דיברנו כאן כמה פעמים. ראינו את זה בנושא השפה העברית כאשר אם מצרפים את כל הילדים ביחד, התוצאה היא שיש פתאום שעות ללמד אותם עברית, אבל כשהם כל אחד לבד, אין שעות. זה נכון גם למעטפת של הליווי האישי.

זה כמעט מחויב המציאות שזה יהיה פנימייתי, מפני שאם יש לך בבית ספר אחד שבעה ילדים ובבית ספר אחר שמונה ילדים, כשאתה רוצה לרכז אותם, אתה יכול לעשות את זה בפנימייה.

לא תמיד. יש לך עיר כמו חיפה, ובחיפה אתה לא צריך ליצור פנימייה, אבל עדיין נכון להיום בכל בית ספר בחיפה החזיקו שניים-שלושה ילדים עולים שנמצאתם בשנתם הראשונה בארץ, במקום לכנס את כולם ביחד למערכת.

זאת צריכה להיות פנימיית יום.

עוד משפט אחד לגבי המורכבות של העניין. כל הנושא הזה, זאת שאלה שאולי נדון בה או לא נדון בה.

נעסוק גם בה.

בחיפה זה עניין של כיתה זמנית לכמה חודשים וזה משהו אחר לגמרי. כאן מדובר על החלטה של מדיניות - לפני שהולכים לדבר על ההתארגנות, על המנהלה ועל הכסף – לקיים במערכת החינוך כיתות הומוגניות לעולים. זאת שאלה של מדיניות שלא אני מוסמך לדבר עליה ולשם כך יש שרה ומנכ"ל.

מבחינתנו אתה כאן. כל עוד השרה לא הגיעה לכאן לדיון – ואני מקווה שבשבועות הקרובים היא תגיע – אתה הנציג שלה. אני לא מבקש ממך שעל המקום תאמר שאתם מאמצים את המדיניות או תגיד שאתם שוקלים, אבל היות שאתה הנציג של השרה, עליך לחזור לשרה עם השאלה הזאת ואחר כך עליך לחזור אלינו עם התשובה. זה שהשרה לא כאן, זה לא מעניין אותנו. לצורך העניין אתה השרה.

בבתי הספר שאתה הצגת בפנינו שיש הישגים לימודיים, כמה ילדים עולים לומדים בכיתה?

קשה לי למסור עכשיו את הנתונים.

אני לא רוצה שנהפוך את הישיבה הזאת לדיון ברשימה, אבל זה שאודי עשה לנו את השירות המצוין והרכיב את הרשימה, אני מאוד אשמח אם בשבועות הקרובים נקיים דיון כדי לראות מה מיוחד באותם בתי ספר שאתה הצגת ברשימה, ונשמח גם לקבל את הרשימה.

יש בית ספר כזה בירושלים?

בטוח יש.

אפשר ללכת אליו לביקור.

אני מציע שנישאר במסגרת הדיון על נעל"ה.

אני מציע שנדון במטרת הדיון היום, כי נדון בדברים אחרים, לא נגיע לבחינת תוכנית נעל"ה. לא הייתי בתחילת הדיון ולא שמעתי את המצגת, אני מכיר את נעל"ה מאנשי השטח ואני יודע כמה לא קל להביא את הילדים האלה לארץ. המיון שהם עושים הוא אולי מיון לטובת הסיירת, ואני יודע שהרבה הורים טובים וילדים טובים לא רוצים לבוא לנעל"ה וזה מסיבות כאלה ואחרות. מי שכן מגיע, אני מתאר לעצמי שאלה הם ילדים מיוחדים, ילדים עם פוטנציאל ייחודי.


אנחנו מכירים בארץ מסגרות רבות שאם ניקח את אותם ילדים שדנו בהם ונכניס אותם לאותם מוסדות, כפי שהזכיר כאן עמנואל – בחלק מהם במקרה אנחנו למדנו כעולים ואנחנו יודעים עד כמה מיוחדת החממה שם – נוכל לראות את ההישגים אליהם מגיעים הילדים בזכות אותם מוסדות וזה בלי שהיו בנעל"ה או במסגרת מכוונת כזו או אחרת, כי זה בזכות המוסד ובזכות האווירה שבו. לכן גם כיתות הומוגניות, זה נושא חשוב לדיון, אם בכלל ההומוגניות טובה.


אין ספק שהילדים שמגיעים להישגים בנעל"ה, זה מאוד ראוי לציון והם הגיעו בזכות ייחודיות מיוחדת שאולי יש להם. אם ניקח את אותם כלים ונשקיע במקומות אחרים, לא נגיע לתוצאות פחות טובות. השאלה היא איך נגיע לאותה תוצאה אם לא נעשה כיתות הומוגניות. אתה לא יכול להתמקד בקבוצת ילדים שבאה ממקום מסוים, אפילו שמדובר בכמה מדינות, וללמד אותם בכיתות הומוגניות ואז להגיע לאותה תוצאה, או שתפזר אותם בין אותם מוסדות כאשר שם, אפילו לא תהיה לך כיתה הומוגנית, המוסד מצליח להגיע לאותן תוצאות. אני מדבר על אותם מוסדות טובים ואני מבין שחלק מילדי נעל"ה לומדים שם.

ילדי נעל"ה, גם אם לא יקבלו את אותן שעות נוספות, באותו מוסד ילמדו לפי אותן מטרות בהן דוגל נעל"ה. קח לדוגמה את שובו ושובו זה לא נעל"ה. קח רשתות שמלכתחילה ייעדו את עצמן לטיפוח לכיוונים מסוימים ומשקיעים שם חלק מכספי מדינה וחלק לא מכספי מדינה. אם נגיע לבחינת התוצאות, נגיע לאותן תוצאות של הצלחה בבגרות, השתקעות במדינה וכולי.


יכול להיות שנצטרך לקחת כל רעיון טוב ולהעביר את הילדים למערכת, אבל השאלה אם המערכת מסוגלת באופן פרקטי לבצע את זה.

זאת שאלה תפיסתית. אם היינו היום במצב של מספר תלמידים עולים שהוא פי מאה או פי אלף יותר גדול ממספר התלמידים בנעל"ה, יכולתי להבין שאי אפשר להתמודד. אנחנו היום נמצאים במצב שמדובר פחות או יותר באותם סדרי גודל לגבי ילדים עולים טריים. אם יאמרו לי שזאת בעיה של תקציב, ישלח לי ישעיהו, אני כחבר כנסת אשאל שאם מדינת ישראל לא יודעת איך לטפל במי שהגיע אליה, למה היא לוקחת תקציב להביא ילדים שעוד לא בטוח שהחליטו לעלות או לא. בעיניי למדינות ישראל יש יכולת תקציבית לעשות גם וגם. הטענה התקציבית, כאשר מדובר על אותם סדרי גודל, נראית לי לא לעניין.


סוגיה אחרת לגמרי היא השאלה באיזה דרך צריכים לקלוט ילדים עולים בשנים הראשונות שלהם בארץ, בוודאי בחטיבה העליונה, ובאיזה מוסדות. גם זה בידיה של המדינה מבחינה מסוימת. אם המדינה תחליט מה עדיף בוויכוח הפדגוגי הזה. גם בנעל"ה יכלו לקחת את אותם הילדים ולפזר אותם בין כיתות האם וזו תפיסה פדגוגית ולא רק עניין של תקציב. קיבלו החלטה, בעיני החלטה מוצדקת, שכאשר מחזיקים אותם בכיתת אם ועושים את המעבר ההדרגתי, זה יותר טוב.


גם היום ישנם לא מעט אנשים במשרד החינוך שחושבים הפוך. עקרונית ותפיסתית הם חושבים שעדיף לפזר ועדיף כמה שיותר מהר לשבור את ההומוגניות ולהכניס את הילדים לכיתות.


הוויכוח הפדגוגי הזה, שהוא לא קשור לתקציב, אפשר לנסות להכריע בו באמצעות השוואה בין תוצאות של מסגרת אחת למסגרת שנייה עם כל ההבדלים ועם כל הצורך לבודד גורמים נוספים. אני לא בטוח שהסיפור של נעל"ה לא מהווה אחת מן הדרכים להכריע בוויכוח.


עמדתי ידועה ואני כבר אמרתי אותה ליד השולחן הזה אפילו בישיבות הראשונות. לאור הניסיון שלי אני חושב שהכיתות ההומוגניות בשנים הראשונות בארץ, ולא בחצי שנה ראשונה, עדיפות גם מבחינת יכולת ריכוז משאבים, גם מבחינת האפשרות להגיע להתמקצעות. את הוויכוח הזה חייבים לקיים והוא מאוד רלוונטי לצורך הדיון, והוא לא קשור לשאלה של המשאב התקציבי. אחר כך, פרקטית, האם הוא ניתן ליישום או לא, איך משכנעים את ההורים ללכת לכיוון הזה, חינוך פנימייתי או לא, אלה הן כבר שאלות אחרות, אבל להערכתי בתוך משרד החינוך הסוגיה המרכזית עוד לא הוכרעה ויש דעות לכאן ולכאן.

הייתה אגדה שבשנות ה-90 הייתה עלייה גדולה והאינטגרציה של העולים החדשים בתוך בתי הספר הישראלים הביאה להעלאת רמה בבתי הספר הישראלים המקוריים.

זאת לא הייתה אגדה אלא זה היה נכון. סטטיסטית זה היה נכון.

אני הרי בתוך עמי יושב. גם תרבות חדשה. מה קרה, איך זה עבד בהתחלה כאשר הגישה הפדגוגית הייתה של אינטגרציה? היו יותר תלמידים?

מעצם העובדה שהיו הרבה תלמידים, בהרבה מאוד מקומות נוצרו כיתות הומוגניות בשלבים הראשונים.

בלי כוונה.

כן בכוונה. בתי הספר החליטו כך. בשלבים הראשונים היו גם אולפנים. היו דברים רבים שאחר כך נעלמו.

השקיעו יותר בתלמידים?

גם זה. קיימו גם סמינרים מהסוג שישעיהו דיבר. פעם משרד החינוך הוציא מכרז וכל ילד עולה עבר סמינר אחד או שניים במהלך השנה.

הסוכנות השתתפה אז בחינוך?

לא.

היא לא השתתפה בקליט ה.

לא.

אני אחראית בסוכנות על כל הנושא של תוכניות לצעירים ויש כמה דברים שהייתי רוצה לומר. קודם כל, נעל"ה זו תוכנית נהדרת, עובדת שנים רבות, אבל באיזשהו מקום זו תוכנית אליטיסטית.

אני רוצה לטעון שהיום מדינת ישראל לא רוצה עלייה, ואני אומר למה אני אומרת את הדברים. דיברנו על גיאוגרפיה והשנה ראינו שלנעל"ה התקבלו שלושים אחוזים מאוקראינה. זה אומר שבהרבה מאוד מקרים דחינו שבעים אחוזים מהמשפחות ואני לא יודעת אם הם יגיעו אי פעם לישראל או לא. אם הייתם פותרים את הבעיה החינוכית והמעטפת לאותם ילדים שיגיעו עם המשפחות, אולי הם לא היו מגיעים לסיירת אבל המשפחות כן היו חושבות לעלות.

הם נדחו בגלל תנאי סף?

הקווטה היא 3,000 תלמידים. זה תנאי סף למילוי.

אני רוצה לומר שמדינת ישראל מכריזה שהיא רוצה עלייה, אבל היא לא רוצה. עלתה כאן שאלה למה העולים לא באים, ואני אומרת שיש כמה סיבות לכך.

זאת לא שאלה לשולחן הזה.

אם בוגר נעל"ה מגיע, הוא מפסיד את כל הזכויות של חייל בודד.

אני מאוד אשמח, אם צריך, לקיים דיון מיוחד על הבעיות שיש לילדי נעל"ה כילדי נעל"ה אבל זו לא המטרה לשמה התכנסנו.

אם היינו נותנים את אותה מעטפת לילדים שבאים עם ההורים, יכולנו לעודד אנשים נוספים להגיע ולהשתלב כאן.

ילד שעולה במסגרת נעל"ה, עוזב את נעל"ה לאחר שהוריו מגיעים?

לא.

אם ההורה מגיע בתוך השנה הראשונה, הילד מסיים את שנת הלימודים שלו והוא יורד מהמכסה של נעל"ה. את החוק לא מיישמים בכל המוסדות, אבל הוא קיים. כשהוא מתגייס לצבא, הוא מאבד את כל הזכויות שלו בצה"ל כחייל בודד.

אם זה לא היה ברור קודם, אני רוצה להדגיש. אין לנו ביקורת על מערכת החינוך. דבר אחד ברור והוא שכדי לשפר את הביצועים של מערכת החינוך, צריך תוספת תקציבית. המנכ"ל שלח לארבעים בתי ספר מצטיינים שהגיעו לאחוזי בגרות גבוהים, אבל קחו כדוגמה את בית הספר לידה גובה עבור תלמיד לשנה סכום של 5,000 שקלים, הריאלי בחיפה גובה 10,000 שקלים, פלח גובה 11,000 שקלים. אני יודע את זה כי הייתי אחראי על תשלומי הורים במשרד החינוך. תלמידי נעל"ה לא נמצאים באף אחד מבתי הספר האלה, להוציא עמליה וגם שם גובים 4,000 שקלים. כדי לעשות ביצועים יותר טובים צריך עוד כסף.


אנחנו מדברים על כסף קטן. אנחנו מדברים על 1,200 שקלים. אנחנו נמצאים בכפרי נוער ושם לומדים תלמידי נעל"ה ותלמידים עולים אחרים. אם היינו מטפלים גם בתלמידי העולים הרגילים, היינו רואים האם יש הבדל. נכון שיש משמעות לאיתור, אבל דעו לכם שכל החטיבה העליונה מאותרת. יש לזה השפעה אבל היא בשוליים.


אפשר להחיל את התוכנית על כל התלמידים העולים שנמצאים באותו כפר נוער. אם זה יוכיח את עצמו, וכמעט ולא דרושה תוספת תקציבית כי המלווים נמצאים במקום, ואפשר לפקח על הנתונים ולבודד אותם, אפשר להרחיב את זה.

אגב, עליית הנוער קיימת?

כן.

התקציב של עליית הנוער הוא תקציב נפרד.

צריך לחשוב לנתב את העולים לאותם בתי ספר שמצליחים לקלוט תלמידים עולים. זה צריך להירשם בפרוטוקול.

זה כבר נכתב בפרוטוקול. אודי בוודאי זוכר שבישיבה הראשונה שקיימנו כאן בנושא של העברית, המסקנה מספר אחת שלנו הייתה – והגענו אליה מהנושא של השפה העברית, אבל אנחנו רואים את זה גם בהקשרים אחרים – לפנות למשרד החינוך ולשקול הגדרת בתי ספר מתמחים בקליטת עלייה, שזה אוטומטית אומר לנסות לכוון לשם את הילדים, זה אוטומטית אומר ריכוז יותר גדול של ילדים גם לגבי אולפן בשלבים התחלתיים וגם לגבי ליווי שלהם וכולי. על זה עוד לא קיבלנו התייחסות של המשרד. בנושא האולפנים, אותו מודל בקטן בחצי שנה ראשונה או שנה בארץ, כאן ישנה התקדמות שאנחנו מאוד מברכים עליה. לגבי עצם התפיסה, בימים הקרובים יתקיימו דיונים במשרד החינוך.

המדינה תאמר שזה בית ספר טוב וזה לא טוב?

המדינה עושה את זה בהרבה דברים אחרים. המדינה עושה את זה בתחום של תעסוקה, מדינה בהחלט יכולה לעשות זאת גם במקרים אחרים. לכן אני מזכיר שבעקבות הדיון שיתקיים בהנהלת משרד החינוך, נשמח לשמוע גם התייחסות לסעיף העקרוני הזה שהוא קשור לדיון שלנו.

לגבי עצם הדיון של נעל"ה, אם הוא ישים או לא ישים, אני מאמץ את הצעתו של אודי אבל עם כמה שיפורים ותיקונים. בעקבות הדיון, מה שלא עשינו לפניו, נעשה אחריו. אנחנו פונים למשרד החינוך בבקשה – בעקבות הדיון שהתקיים כאן, שהוא ראשוני בלבד – לנסות לקיים דיון מטה על הסוגיה הזאת של מה ניתן ליישם מתוך הדגם של נעל"ה גם לגבי רעיון של כיתת אם הומוגנית, וזה שוב חוזר לנקודה בה התחלנו את פעילות ועדת המשנה שלנו, גם לגבי מעטפת תקציבית לפעילות נוספת, גם לגבי איתור של מוסדות שהם יותר טובים מבחינת קליטת תלמידים עולים. נשקול מה מתוך זה ישים ומה לא ונעשה זאת לפי הנתונים היום, היקף העלייה וכל הפרמטרים הידועים.

השאלה אם יש לנו אפשרות לקנות רעיונות כמו נעל"ה ולהחיל עליהם בצורה כזאת או אחרת.

דווקא לגביהם חלקית זה פועל, כפי שאודי תיאר לנו כאן. בשבועות הקרובים נקיים דיון מיוחד על כל הנושא הזה. כי הוא ייחודי בפני עצמו.


אודי, אני רוצה לקבל ממך הערכת זמן, כמה זמן ייקח עד שנוכל לקיים כאן ישיבת המשך על הנושא הזה.

אני רוצה להתייחס למשהו קודם.

קודם בנושא הזה. תן לי הערכת זמן או שאני אקבע את הזמן.

אין לי הערכת זמן.

אם אין לך, אני אקבע. עוד חודש וחצי נקיים דיון המשך על הנושא הזה ואני מבקש מהמשרד לבוא אלינו אחרי שהוא יקיים דיון פדגוגי מעמיק.

קיבלתי הבוקר את הפרוטוקול של הישיבה הקודמת וראיתי את תחילתו. אני אמרתי שכל ילד במערכת החינוך שהגיע באפריל, יהיו לו שש שעות לימוד אולפן בשבוע, ואכן זו המציאות. יש מספר בתי ספר שכדי לאלץ את המנהלים להוציא שעתיים מהתקן שלהם, חיכיתי. בשבוע המשרד מקצה עוד שעות לעולים בלבד בבית הספר היסודי.

נרשם. אני חייב להרגיע אותך ולומר שכך גם הבנו אז.

זה לא בא לידי ביטוי בפרוטוקול.

זה מופיע בהמשך. זה תוקן וכך גם הבנו. היות וקיימנו ישיבת הכנה, ידעתי את מה שאמרת. אתה יכול להיות רגוע, לא נפלה כאן טעות ויצאנו מאותה ישיבה בידיעה שיש שש שעות.


תודה רבה לכולם. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 13:40