כנסת פתוחה

PAGE
2
ועדה משותפת לוועדת החינוך, התרבות והספורט ולוועדה לזכויות הילד

31.10.06


הכנסת השבע-עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב שני
פרוטוקול מס' 72 / 13

מישיבה משותפת של ועדת החינוך, התרבות והספורט והוועדה לזכויות הילד

שהתקיימה ביום שלישי ט' בחשוון התשס"ז (31 באוקטובר 2006) בשעה 9:00

דוח בטרם לאומה 2006 - היפגעות ילדים בישראל.

חברי הוועדה: שלי יחימוביץ' – יו"ר הוועדה לזכויות הילד

מיכאל מלכיאור – יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט

יצחק גלנטי

עבאס זכור

נאדיה חילו

דב חנין

אלכס מילר

יעקב מרגי

יוסף שגאל

רונית תירוש

יהודה דנון – נשיא ארגון "בטרם"

ד"ר מיכל חמו-לוטם – מנכ"ל ארגון "בטרם"

לירי אנדי – מנהלת מערכות מידע ושלוחות בבתי-חולים, "בטרם"

מיכל קליין – ראש תחום מידע ופיתוח, "בטרם"

איל ביקלס – "בטרם"

עדי אברהם – "בטרם"

רות מייק-דורון – "בטרם"

חוה זוהר – "בטרם"

שירה פרידמן – ראש מנהלת פרויקטים, "בטרם"

הילה מעוז-שפיצר – "בטרם"

ורדה אברמוביץ' – "בטרם"

אביטל אפל – רכזת תחום מדיניות ציבורית, "בטרם"

ד"ר יצחק ברלוביץ' – משנה למנכ"ל משרד הבריאות

פרופ' יונה אמיתי – מנהל המחלקה לאם, לילד ולמתבגר, משרד הבריאות

חנה מירזל – אחות מפקחת ארצית, שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות

גרי גינסברג – מנהל תחום הערכת טכנולוגיה, משרד הבריאות

ד"ר יצחק קדמן – מנכ"ל המועצה לשלום הילד

רותם זהבי – ממונה בטיחות, משרד החינוך

עירית לבנה – מפקחת בריאות, משרד החינוך

מקס אבירם – מפקח בטיחות בדרכים, משרד החינוך

כמאל עטיל – דוברות, משרד החינוך

מיכל קדם – מעונות יום, משרד התמ"ת

גל נקדימון – רכזת הדרכה, נוער מד"א

נעמי אבוטבול – מפקחת ארצית, משרד הרווחה

מוריה אשכנזי – הסתדרות אחיות בריאות הציבור

שרית לוי – ראש תחום מחקר, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים

ד"ר אילנה בלאו – רכזת ארצית בריאות הציבור, מכבי שירותי בריאות

נעמי לנגוס – יו"ר האגודה הישראלית למען הילד בגיל הרך

שמואל רז – מתנדב, בית-החולים הדסה

יהודית גידלי; רחל סעדה

שרון רפאלי

דוח בטרם לאומה 2006 - היפגעות ילדים בישראל

בוקר טוב. אנחנו שמחים לפרסם את הנתונים של דוח בטרם 2006 על שיעורי היפגעות בקרב ילדים בישראל. הנתונים אינם ממש מעוררי שמחה, אבל חשוב לנו, וכבוד הוא לנו לפרסם אותם. זאת ועדה משותפת לעמיתי, יושב ראש ועדת חינוך, חבר הכנסת הרב מיכאל מלכיאור ולוועדה לזכויות הילד מכיוון שאנחנו מכירים בחשיבות הנושא.

היפגעות בתאונות – זה לא סוד – היא סיבת המוות הראשונה לתמותת ילדים ובני נוער, והיא מסוג התופעות שאנחנו למרבה הצער חיים איתן כבדרך אגב. הן לא עושות כותרות, ודוח כזה שמפרסם את שיעורי ההיפגעות הוא יוצא דופן וחריג. כיוון שהוא, לצערי, כל-כך יומיומי ובנאלי וקורה בדרך כלל בתוך הבית, הוא לא מקבל שום תהודה ציבורית, ולכן אנחנו משלימים עם שיעורי התמותה הבלתי אפשריים האלה. אנחנו מדברים על 170 ילדים שנהרגים כל שנה בגלל פגיעה. 24 אלף ילדים מאושפזים, ו- 185 ילדים פונים לחדרי מיון. בלי שום ספק, מדובר בנתונים טרגיים וקשים, ומה שקשה יותר הוא שכל תאונה כזאת הייתה ניתנת למניעה בצורה הפשוטה ביותר ובעזרת האמצעים הפשוטים ביותר אילו המערכת הייתה מתגייסת למנגנוני הסברה וחינוך.

אנחנו נמצאים כאן שוב באותה דילמה ידועה שמתקיימת בדרך כלל בדיוני הוועדה לזכויות הילד על מידת האחריות ההורית. מצד אחד אנחנו לא רוצים להפנות אצבע מאשימה כלפי הורים כי הרי הם לא רוצים במות ילדיהם, ומצד שני אנחנו רוצים להעביר מסר של העמקת החינוך, המודעות, הידיעה לכך שאפשר למנוע טרגיות איומות באמצעים כל-כך פשוטים, ושוב אנחנו במתח הידוע הזה שבין היעדר הרצון להטיל את האחריות הקשה הזאת על ההורים, ומצד שני לומר להם שיש מה לעשות. זה מתח מובנה שאנחנו חיים איתו בוועדה הזאת. אני מעבירה את רשות הדיבור לחבר הכנסת הרב מיכאל מלכיאור, בבקשה.

בוקר טוב. אני מאוד שמח לנהל את הישיבה הזאת יחד עם הוועדה לזכויות הילד שהיא הכי קרובה ללבי. כמובן, ועדת החינוך היא ועדה חשובה ומכובדת, אבל זכויות הילד – אין משהו שעולה על הוועדה הזאת. אני שמח שאנחנו יכולים לעשות את הדברים ביחד כדי לקדם את הנושא החשוב שעל סדר היום.

יש בעייתיות בנושאים שהם בהסכמה לאומית לכאורה. הרי אף אחד לא יגיד שהוא בעד פגיעה של ילדים בתאונות, זה דבר שהוא בהסכמה כללית. אבל יש סכנה שהוא עובר מהסכמה להשלמה. אנחנו רואים את זה יום-יום, המספרים הם ממש מחרידים. קיבלתי אתמול בלילה את הזכות לעיין בדוח לפני ההגשה הרשמית בבוקר. הדבר הטוב הוא שיש ירידה קלה בתמותה מתאונות, וזה כמובן, מאוד מעודד ומראה לנו קודם כל שאם עובדים קשה כמו שעובדים בארגון בטרם וגם בסיוע של חלק ממשרדי הממשלה, יש מה לעשות עם זה, זאת לא גזירה מן השמים שאין שום דבר שאפשר לעשות ואי-אפשר לשנות. מה שלא טוב בזה, זה שיכולים לחשוב שיש מגמת שיפור קל, אז למה לנו להתרגש כל כך. כל ילד שנפצע או מת מתאונה שאפשר למנוע, הוא עולם ומלואו, וכך צריך להתייחס לזה. כל ילד כזה חייב להיות מרכז העולם שלנו, וזאת המחויבות שלנו גם בוועדה לזכויות הילד ובוועדת החינוך והתרבות וגם בתור מחוקקים בישראל. חייבים לעשות כל דבר אפשרי כדי למנוע את התופעה האיומה הזאת.

בכמה מקומות בעולם יש חקיקות הרבה יותר מתקדמות ממה שאנחנו עושים בארץ. אנחנו משלימים עם הרבה מאוד תופעות, כמו עם הסכנה שיש בגנים הציבוריים ובמקומות של משחקים. לפי בדיקה שערכנו מצאו שב- 100% מהמקרים לא מקיימים את החוק שכבר נחקק. חייבים אכיפה של העניין הזה, חייבים לשנות לגמרי את הגישה. גם ועדת החינוך מחויבת לזה כי חלק מזה מאוד קשור לחינוך, כמובן. אנחנו נמשיך לעבוד יחד עם הוועדה לזכויות הילד, נעקוב אחר הדברים, נתקן את מה שצריך לתקן. יש כבר היום הצעות חוק שעולות היום בכנסת שחייבים להעביר אותן. אני לא יודע מה אומרת הממשלה בעניין, אבל עם כל הכבוד לממשלה המחויבות שלנו היא קודם כל לילדים. נעשה כל מאמץ כדי שהצעות החוק הללו תתקבלנה ונוכל להתקדם בעניין.

עם דברי ההקדמה הללו יש לי הפריבילגיה והזכות לבקש ממנכ"לית ארגון "בטרם" לעשות את הטקס הרשמי, ולתת לה את זכות הדיבור.

שלום לכולם. יושבי ראש הוועדות שלי יחימוביץ ומיכאל מלכיאור וחברי הכנסת. אני מתכבדת להגיש לכם באופן רשמי את הדוח.

אני רוצה להתחיל בנימה אישית; בימים אלה אנחנו נפרדים מד"ר ברלוביץ', המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, אחד מאנשי החזון שהאמין והבין שבטיחות היא לא רק ערך, אלא גם תנאי סף. הוא לוקח על עצמו את האתגר של ניהול בית החולים וולפסון, ואני בטוחה שהוא ימשיך את העשייה המדהימה שאנחנו רואים בכל השותפים במשרד הבריאות בשנים האחרונות. חלק מהנתונים שחלקם עדיין קשים ביותר, אבל חלק מהם מרגשים הם גם בזכותך וגם בזכות השותפים במשרד הבריאות. תודה לך על כל השנים.

ארגון "בטרם" נוסד בסוף שנת 1995 תחת החזון של "עושים עולם בטוח לילדים" – חזון של מעשה – ועם היעד האסטרטגי להפחית בשליש את התמותה ואת הפציעות הקשות של ילדים בישראל מתאונות. ראינו בזה בעיה מרכזית בבריאותם של ילדים, תינוקות, בני-נוער ומבוגרים צעירים בישראל. היום ארגון הבריאות העולמי מכיר בזה כמגיפה אחת משתי מגיפות האלף השלישי. "בטרם נוסד בניצוחו של הנשיא המייסד פרופ' יהודה דנון שגם הקים את בית-החולים שניידר. המחויבות העיקרית שלנו היא הובלת השינוי, איך עושים שינוי חברתי – שאלה שמטרידה ומציקה להרבה אנשים. הדבר המעניין הוא שהמחויבות אצלנו היא אבן הבוחן. אין מפה ומצפן שמראים לנו איך תוך 10 שנים היינו מפחיתים בשליש, היינו בדילמה. אין תוכנית חד-משמעית. מה שידוע מהעולם הוא שאפשר וניתן לעשות זאת, ואם עובדים בצורה רב מערכתית ובשילוב אסטרטגיות המניעה אפשר לעשות את זה. עם השנים פגשנו עוד ועוד אנשים והרחבנו את קשת העשייה. אחד האנשים הראשונים שהצטרפו הוא איציק קורן משילב שהיה תורם ראשון ואמר לנו שאנחנו חייבים לעבוד עם נתונים, ובאמת התחלנו לאסוף נתונים מבוססים. כמובן, התרחבנו והבנו שזה לא מספיק, כמובן; נתונים הם אמנם מפה ומצפן, אבל חייבים לעשות עוד דברים, והתרחבנו והתחלנו לעבוד הרבה מאוד בתחום ההסברה, השיווק והחינוך. קשת רחבה של אנשי פרסום מלווים אותנו ותומכים בנו. איך מעבירים מסר כזה? מה כל אחד מאתנו יכול לעשות בשביל הילדים שלו, הנכדים שלו, האחיינים שלו?

הרבה אנשים חושבים שאם עושים הסברה וחינוך זה מספיק, אבל זה כמובן לא מספיק, כי כדי שילדים יהיו בטוחים צריכים לפרוס רשת ביטחון. טעות אנוש שעושה הורה לא יכולה להיות גזר דין מוות לילד, לאף אחד לא מגיע לשלם מחיר כזה. לכן זהו התפקיד החשוב של חקיקה ושל קידום מדיניות ציבורית ויצירת סביבה בטוחה לילדים. הרבה אנשים חושבים שבצדה של החקיקה יש הקצאות, אך המשאבים אינם מספיקים. יחד עם זה צריך לדאוג שבמשאבים הקיימים בכל פעילות של ילדים יהיה משהו מוקצה לבטיחות, ובכל פעילות של בטיחות המשאבים גם יוקצו ותהיה הקצאה גם לתחומים של ילדים. זה עדיין לא נעשה היום.

תהליכי החקיקה האלה לימדו אותנו להכיר את עדי אברהם שהגיע גם הוא לכנסת לאחר שאיבד את בתו אור בימים הראשונים לפתיחת שנת הלימודים בעומר לפני 6 שנים. עדי מייצג בעיניי את האסטרטגיה הנוספת כי חוץ מחקיקה וקידום מדיניות וסביבה בטוחה הוא לקח על עצמו את הובלת השינוי, וקמה שלוחת "בטרם" בבית חולים סורוקה שבדרום. העצמה, התעצמות קהילתית והיכולת לאפשר הן גם אסטרטגיות קריטיות. אי אפשר בלי שאנשים ייקחו אחריות, וזאת חלק מהאחריות של הרבה גורמים: כמובן, ההורים, וכן בתי-ספר, משרדי ממשלה, מתנ"סים – כל המסגרות, כל אחד ואחריותו.

אני רוצה לציין שוב שכל הזמן מצטרפים גורמים נוספים: רופאים, אחיות, אנשי מקצועות הבריאות מבתי החולים. יש היום שלוחות לביתנו בבתי-החולים השונים: סורוקה, בהדסה, בשניידר, בעמק וברמב"ם, וגם בטיפות החלב ובקופות החולים השונות. שותפים לנו גם משרדי הממשלה שקשורים לעניין: התמ"ת, הרווחה, התחבורה. העשייה של כולנו יחד, עם השיפור המתמיד, היא שמאפשרת את השינוי. אין ספק שהמומנטום נמצא, היסודות לשינוי הונחו, אבל אם כל אחד לא ישאל את עצמו מה הוא מוביל ומקדם בתוכנית העבודה שלו, לא יקרה כלום. פה המקום להגיד שבלי תוכנית לאומית לבטיחות ילדים יהיה מאוד קשה להמשיך את הווקטור. תודה לכולכם.

בוקר טוב לכולם. אני מודה למיכל על הברכות. פעילותו של ארגון "בטרם" היא הדוגמה איך ארגון וולונטרי עובד בשיתוף פעולה מלא עם הממשלה. כל התוכנית גם בצד הכספי היא מיזם משותף של משרד הבריאות ושל "בטרם" שבו מצאנו את הדרך הנכונה כיצד אפשר לאגם משאבים של אנשים טובים באמצע הדרך שתורמים מכספם וממרצם ומזמנם, יחד עם כסף ממשלתי שמגיע למקומות הנכונים על בסיס של תוכנית מאושרת שעובדת יחד מתוך הסכמה מלא לכיוון הנכון. מדינת ישראל הטילה על "בטרם" את התפקיד החשוב ביותר במערכת הבריאות – להתמודד עם בעיית הבריאות מספר 1 בגיל הילדות; תמותה ופציעה של ילדים היא הבעיה המשמעותית ביותר במדינת ישראל מבחינת היקפה והשפעתה בעתיד. מדי שנה נהרגים כ- 170 ילדים; יש 24 אלף אשפוזים מדי שנה; 185 אלף פניות לחדרי מיון מדי שנה, ומדברים על אובדן כלכלי של מאות מיליוני שקלים מדי שנה. זאת הבעיה המרכזית ביותר שקיימת.

בימים אלה אנחנו נערכים במשרד הבריאות לתוכנית "לקראת בריאות 2020". זאת אומרת ליצור תוכנית לאומית רב-שנתית. בפעם הראשונה אני מקווה שתהיה גם מחויבות ממשלתית לתוכנית הזאת. אחד הנושאים שמרכזיים ביותר הוא כמובן נושא ההיפגעות. נושא היפגעות ילדים הוא המשמעותי ביותר, ואולי גם האפקטיבי ביותר משום שכל ילד שנפגע הוא ילד אחד יותר מדי. כל מקרה שבו מישהו נפצע או נהרג או מתאשפז ניתן למניעה ולא צריך היה לקרות. העובדה שזה קרה מוכיחה שכנראה לא היינו ערים מספיק, לא הכנו את אמצעי הבטיחות הנכונים. אנחנו צריכים לשאוף שכל בית בישראל יהיה בית בטוח שבו כל ילד וכל אדם יוכל לחיות בו בביטחון כי צריך להבין שמרבית התאונות קורות בסופו של דבר בבית ובסביבה הקרובה. תאונות הדרכים הוא גורם מספר 1, והוא אולי הגורם החשוב ביותר, אבל בסך-הכול מספר הילדים שנפגעים בבית או בסביבה הקרובה הוא המספר הגבוה יותר מסך כל מספר הילדים שנפגעים בכלל. התחום הזה לא קיבל דגש מספיק עד היום, ומן הדין שייכנס גוף ממשלתי, ומשרד הבריאות לקח על עצמו להשלים את החלק שכרגע אין אבא ואמא. אם בנושא תאונות דרכים משרד התחבורה מטפל, בנושא תאונות בית ופנאי, משרד הבריאות לוקח על עצמו להיות הגורם הממשלתי שיקדם את התחום הזה וידאג שכל המשאבים שיושקעו בכך יגיעו ויביאו למספר נפגעים קטן יותר בקרב הילדים. משאבים שמושקעים הם עדיין קטנים. הסכום שמשרד הבריאות מעביר ל"בטרם" הוא סכום מזערי לעומת הצרכים, וכמובן, כל שקל שמושקע חוזר עשרות מונים בבניית צוות והן מבחינה כלכלית. לכן ההשקעה מניבה הרבה מאוד פירות, וכיום ההשקעה היא קטנה מדי, ואני מקווה שבשנים הקרובות אפשר יהיה להרחיב את ההשקעה בתחום הזה. היא גם השקעה יחסית נמוכה לעומת ההשקעה בתחומים אחרים,כמו למשל, מניעת תאונות דרכים או תאונות עבודה. גם שם זה לא מספיק, אבל לעומת מה שמושקע בתחום ההיפגעות בבית ובסביבה הסכום הוא הרבה יותר גדול, ומן הדין להגדיל אותו בנושא ההיפגעות כי זאת הדרך היחידה להביא שמספר תאונות הילדים שנפגעים בישראל יהיה הנמוך ביותר.


הצעד הראשון שקיבלנו עליו החלטה – ואני מקווה שזה יתבצע בשנה הקרובה – הוא להקים מאגר מידע לאומי שיאגם את כל המידע הלאומי בכל מה שקשור להיפגעות ילדים, כך שכל פרטי המידע שזורמים מכל כיוון – מבתי חולים, מחדרי מיון, מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – כל זה יאוגם במאגר מידע אחד במרכז הלאומי לבקרה ומחלות. כך שהדוח הבא יהיה הרבה יותר מעודכן ומעמיק, ואפשר יהיה להצביע על כיוונים הרבה יותר משמעותיים איפה צריך להתערב, ומה צריך לעשות כדי שמספר הילדים שנפגעים בישראל יהיה יותר קטן.

אנחנו רוצים לשמוע את הנתונים.

הגברת לירי אנדי-פילדינג, סמנכ"ל מחקר פיתוח ומדיניות ציבורית בארגון "בטרם".

תודה רבה לחברי הכנסת ולאורחים הנכבדים. על קצה המזלג אני אציג לכם את הנתונים הזמינים היום עד למאגר המידע המרכזי. אנחנו כמובן מוגבלים בזמינותם של הנתונים, אבל הנתונים שיש לנו היום הם המצפן שלנו, מכיוון שמטרתו של הדוח היא לא להציב נתונים ולהניח דוחות על המדף. מטרת דוח "בטרם" לאומה היא להניע לעשייה הן בקרב קובעי מדיניות והן בקרב אנשי המקצוע.

לכתיבת הדוח הזה שותפים חברי ועדת ההיגוי הנכבדים, ובראשם ד"ר יצחק ברלוביץ', וכן יושבי ראש המועצות הלאומיות במשרד הבריאות: פרופ' יהודה דנון, יו"ר המועצה הלאומית לפדיאטריה וד"ר משה רווח, יו"ר המועצה לטראומה וחברי ועדת היגוי נוספים.

חשוב לנו להציג את הנתונים באופן עוקב ולאסוף אותם בשיטתיות. אני אציג היום נתונים שהמקורות שלהם ייתנו לנו מידע על נתוני התמותה, על נתוני האשפוז ועל נתוני המיון. כמובן, שמידע שהמחקר צריך להיות רחב הרבה יותר מזה, אבל אלה הנתונים הבסיסיים.

ההיפגעות היא הגורם העיקרי שמביא ילדים לאשפוז ולתמותה. זה משתנה בין קבוצות הגיל; בשנת החיים הראשונה יש תמותה רבה יותר בגלל פגות וממומים מולדים, אך עדיין יש מספר רב של ילדים גם בקבוצת הגיל הזאת שמתים מהיפגעות. החל משנת החיים הראשונה הפגיעות הן הגורם העיקרי לתמותה – מ- 30% בשנות החיים הראשונות עד כמעט מחצית בקבוצות הגיל הגדולות יותר. בין רבע לחמישית מכלל האשפוזים מגיעים לאשפוז בגלל היפגעות; ובחדרי המיון 1 מכל 3 ילדים מגיע בגלל פגיעה.

חלוקה נוספת שחשוב להציג הוא בעניין הכוונה; האם הייתה כוונה – אלימות או התאבדות – לעומת דברים לא מכוונים. יש קבוצה שלא יודעים איך לסווג אותה ולא יודעים אם זה היה מכוון או לא מכוון כי אי-אפשר היה לבדוק את זה. החלק היחסי של פגיעה לא מכוונת הוא העיקר. רוב הפגיעות הן פגיעות לא מכוונות. אנחנו רואים את זה במיוחד בקבוצות הגיל הצעירות יותר, אבל גם בסך-הכול. התמונה שרוב הפגיעות לא מכוונות ומביאות לתמותה היא עוד יותר דרמטית בפגיעות שמגיעות לאשפוז ולמיון.


הנתונים שלנו מוגבלים כי נתוני התמותה של הלמ"ס חסרים את הנתונים של 2001-2002, ולכן אנחנו נאלצים לקבץ נתונים של שנים קודמות ולהציג בכל זאת את שנת 2003 שהיא השנה המתקדמת ביותר שהלמ"ס הוציאו. אפשר לראות שבקבוצת הגיל 0-14, ב- 14 שנות החיים הראשונות יש ירידה של כ- 30% בשיעורי התמותה משנת 95' שהתחלנו לעקוב אחר הנתונים הללו ועד שנת 2003. יכולים לראות את זה בגרפים וגם בחלוקה לקבוצות גיל עיקריות מקובלות בעולם: 0-14, 15-17 – השיעורים בבני הנוער גבוהים יותר אף על פי שהמספרים נמוכים יותר. המגמה בקרב בני הנוער היא מאוד מעורבת, אי אפשר לראות מגמה ברורה. אבל המגמה בגילאי 0-14 ברורה לגמרי, והיא בכיוון של ירידה.

במספרים מוחלטים בשנים 95'-97' היו 216 ילדים שנהרגו מפגיעות; בשנים 98'-2000 172 ילדים נהרגו כל שנה בגלל פגיעות; בשנת 2003 יש עוד ירידה - 147. לכן כשאני רוצה להציג את פירמידת ההיפגעות לצד נתוני הירידה התמונה עדיין חמורה ביותר. יש למעלה משני מיליון ילדים במדינת ישראל, ובהערכה גסה יש כאלף ילדים שמקבלים טיפול רפואי בקהילה; 85% ילדים חולים במיון; ו- 24 אלף ילדים מאושפזים באשפוזים קשים וארוכים מאוד. וכאמור, כל שנה 170 ילדים מתים כל שנה.

הסיבות הקטלניות ביותר הן הולכי הרגל ואחרי זה נוסעי כלי הרכב הממונע. אבל באופן משמעותי מאוד אנחנו יכולים לראות שסיבת החנק היא הסיבה המובילה וכן טביעה וכוויות. רק לאחרונה היה מקרה מוות בגלל שריפה בבית, חנק במעון יום – אלה מקרים שקורים כל יום. אנחנו גם יודעים שכל הסיבות הללו שונות מאוד בין קבוצות הגיל. זה מאוד משמעותי לגבי מה שאנחנו צריכים לעשות הלאה. בשנת החיים הראשונה חנק היא סיבה ראשונה לתמותה. כך אנחנו יכולים לראות שהסיבות משתנות, לפי קבוצות הגיל. חשוב מאוד לציין שבאשפוז הסיבות שונות לגמרי: הסיבה הראשונה היא נפילה, הסיבה השנייה היא תאונות דרכים ואחר-כך הרעלה. גם כאן אנחנו יכולים לראות שבקבוצות הגיל השונות ילדים נפגעים מדברים אחרים. זה בהחלט גורם למלאכת המניעה להיות הרבה יותר מורכבת.

קבוצת הגיל הרך וקבוצת בני הנוער הן קבוצות בסיכון. כמו-כן בלתי נסבל לראות את הפערים בין האוכלוסייה היהודית לבין הלא יהודית בישראל. השיעורים הם פי שניים-שלושה גבוהים יותר באוכלוסייה הערבית, ומדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה שזה ימשיך ככה. אנחנו לא יכולים לבדוק את הדברים האלה בקבוצות סיכון אחרות, אבל יש סבירות גדולה שאנחנו יכולים לראות תמונות דומות כאלה. כמו שידוע בנושאים הקשורים בבריאות הפערים האלה רק יגדלו אם לא נעשה שום דבר.

בדומה לארגון הבריאות העולמי אנחנו רוצים לקרוא קריאה שאת נושא היפגעות הילדים חייבים לשים בסדר עדיפויות עליון, ליצור את המחויבות הפוליטית ולהקצות לנושא משאבים.

אנחנו חייבים לדרוש שבטיחות הילדים תהיה תנאי סף. בכל מסגרת שבה נמצאים ילדים צריך להבטיח את הבטיחות שלהם. בשביל זה צריך לעשות סדרי עדיפויות, צריך להציב מדדים, לקבוע סטנדרטים, לעשות הכשרות ופעולות מניעה. אבל קודם כל צריך להחליט. בשנה שעברה השלמנו עבודה באגף מעונות היום, פעם ראשונה במדינת ישראל רק כדי לקבוע סטנדרטים. אבל מה קורה עם הסטנדרטים האלה? האם בתקציב 2007 נקבע שם יושמו? אני לא בטוחה בכלל.

לכן כאמור, צריכים להגדיל את התקציבים, לשפר את רישום הפגיעות, את המחקר, לשפר את ההסברה בכל האוכלוסיות השונות, וכמובן חייבים לקדם חוקים ותקנות ולדאוג שהאכיפה תיעשה. יש לנו כבר חוקים בתהליכי חקיקה. יש לכם הזדמנות גם היום- -

דין רציפות.

- - דין רציפות על הגבלת טמפרטורת המים הוא חוק חשוב מאין כמוהו. כוויות ילדים הן אחת הסיבות הראשונות שמובילות לאשפוז בקבוצת הגיל הרך, והיא נגרמת מהדבר התמים הזה של מי ברז. אפשר לעשות שינוי גם באמצעות חוקים, ויש חוקים שכבר הוגשו לסדר היום. אנחנו חייבים לעזור לקיים אותם. כמובן, צריך לדאוג שהם ייאכפו. אבל החוקים האלה חשובים מאוד במובן ההסברתי שלהם גם-כן. יש אנשים שאומרים לי ברחוב, מתי יהיה חוק חבישת קסדה, אני לא מצליח להתמודד עם הילדים. יש דוגמות נוספות לחקיקה נוספת שנדרשת, ואני בהחלט מעודדת את חברי הכנסת לעסוק בנושא קידום בטיחות הילדים. אני מודה לכם מאוד. אני מאמינה שלכל מי שיושב בחדר יש תפקיד בעשיית שינוי. תזכרו שהמחיר לא לעשות את הדבר הוא גבוה מדי. תודה.

תודה רבה. אנחנו מודים לכם מאוד. כמובן, כולם יכולים לקרוא ביתר פירוט מתוך הדוח שקיבלנו. אני בטוח שכל האורחים יקבלו את הדוח הזה. אנחנו רוצים לשמוע התייחסות גם של חברי כנסת, גם של משרדי ממשלה וגם של אורחים נוספים. אני אבקש ממשרדי הממשלה לספר לנו מה הם מתכוונים לעשות בשנה הקרובה, לא מה עשו בעבר, האם יש התקדמות. אנחנו עדיין במקום גרוע מאוד בעולם, וכמו שאמרתי בהתחלה – כל ילד הוא עולם ומלואו. אי-אפשר להתייחס לזה רק בתור סטטיסטיקה. אני רוצה לשמוע ממשרדי הממשלה מהי תוכנית הפעולה לשנה הקרובה כדי שהמספרים יהיו יותר טובים בשנה הבאה כשנזמין את "בטרם" ונוכל להגיד שזאת ישיבה חגיגית כי עשינו משהו. חבר הכנסת הרב מרגי, בבקשה.

אני מודה לארגון "בטרם". בקדנציה הקודמת המודעות והחשיפה היו בתחילתן והסתפקנו לדבר על סוגי מעקות, ואיזה מעקה הוא בטיחותי. אני מודה להם על עבודתם בתחום מניעת התאונות של ילדים וכן לוועדות החשובות – ועדת החינוך והוועדה לזכויות הילד. אני קורא גם לוועדה לזכויות הילד וגם לוועדת החינוך לקדם נושא היפגעות הילדים בכל המערכות גם במסגרת הביתית וגם במסגרת החוץ-ביתית – מעונות, גנים, בתי-ספר; לעשות זאת בחקיקה ולקדם חקיקה כדי שילדי ישראל יקבלו את המעטפת הבטיחותית.

נחשפנו כאן לסוגי הפגיעות, אבל האקטואליה תמיד מנצחת. אי-אפשר להתעלם מהתאונה הקשה שקרתה רק אתמול. אתמול קרה אסון מיותר במגזר הבדואי בנגב, ואם היו מקיימים את נהלי הבטיחות בהסעות לגנים, לבתי-הספר ולמעונות התאונה הייתה נמנעת. אני לא רוצה להשתמש במושג, אני מוכן להמר, אני מוכן שתבחנו אותי. בתוך עמי אנוכי יושב, במיוחד בתחום מסגרות החינוך – תעצרו כל רכב שני או שלישי שמסיע ילדים ופעוטות לגנים ולבתי-הספר. יש שם צפצוף – ויש ביטויים הרבה יותר חמורים שאפשר להשתמש בהם, אבל מפאת כבודכם אני לא רוצה להשתמש בהם – על כל הנהלים. מסכנים את ילדי ישראל בוקר בוקר ויום יום. נסי נסים שלא קורים דברים יותר גרועים.

אני מסייר במחלקות הפלסטיקה והאורתופדיה בבתי-החולים לילדים. לאחרונה הייתי במפגש של יחידות צה"ל בבית-החולים לילדים בתל-השומר. אומר לי סגן מנהל בית החולים ש- 80% ממה שאני רואה מיותר. הסיסמה הזאת שהיפגעות ילדים היא לא גזירה משמים – היא אכן כן. לחשוב ש- 80% יושבים שם לא בגלל שריטה ולחבישה, אלא לתהליכי שיקום של חודשים על דברים שיכלו להימנע. זה זועק לשמים, אסור לנו לשבת בשקט, והלוואי שהיו לנו עוד כמה ארגונים כמו "בטרם" שיעשו את העבודה. אנחנו המחוקקים נעשה הכול – נפעל ונלחץ להעביר את כל המשאבים. זה נדרש וחיוני וקיומי. תודה רבה.

נשמע את משרד הבריאות. ד"ר ברלוביץ', בבקשה.

אני אתן את רשות הדיבור לפרופ' אמיתי, מנהל המחלקה לאם, לילד ולמתבגר ולאישה ההרה.

מאחר שיש היפגעות רבה של ילדים כמעט מדי יום, אין ספק, שיש חוסר מודעות של הורים לחומרים מסוכנים כשילד זוחל ובולע ושותה. מה נעשה במסגרת הסברה בטיפות חלב?

אני אשמח להתייחס לשאלה שלך כי היא בדיוק בלב העשייה. בטיפות החלב של כל מערכות הבריאות בישראל – של משרד הבריאות, של העיריות, של קופות החולים – מתקיימת כבר כמה שנים תוכנית הדרכה מובנית שנקראת "טיפ-טיפת בטיחות". התוכנית פותחה עם "בטרם" בלשכת הבריאות בתל-אביב, והיא מתבצעת בהיקף רחב מאוד, היא חלק מהעשייה היומיומית. יש דפדפת של כל קבוצת גיל, ויש התייחסות לנושא ספציפי המותאם לגיל כבר מהביקורים הראשונים. רק לאחרונה ביצענו סקר ארצי של הערכת מידת הביצוע של התוכנית, ו- 64% מהאמהות דיווחו שהן אכן קיבלו, זכרו והתייחסו; בכמה פרמטרים ראינו שינוי חיובי בין אלה שלא קיבלו את התוכנית לאלה שלא קיבלו. יש גם ערכה בערבית שמותאמת לאוכלוסייה הערבית במקביל לנושא הזה. זה ממחיש שטיפות החלב של המערכות השונות מסוגלות להביא את המסר לכל בית בישראל. נוסף לכך יש מעורבות פעילה עם "בטרם" בעיקר בהעברת מסרים מקצועיים, לפי מיקוד של קבוצות אוכלוסייה, עם פרקי זמן בעייתיים כמו חופשת הקיץ, חגים מסוימים או אירועים אחרים. הקואליציה הזאת היא בעצם המתכון להצלחה.

ספר לנו בכל זאת מה אתם מתכוונים לעשות. אנחנו מכירים את המצב.

אנחנו נשמח לקיים את מה שעלינו לעשות. גם זה קשה. בהתחשב בקיצוץ בכוח האדם התוכנית היפהפייה הזאת נעשית, אבל אפשר לעשות אותה יותר טוב.

מה היה שיעור הקיצוץ בתוכנית הספציפית הזאת?

הקיצוץ הוא לא ספציפי לתוכנית, אבל אם כוח האדם לא מדביק את שיעור הגידול באוכלוסייה, אז יש פערים בביצוע. החיסונים הם, כמובן, קו אדום. בזה אין פשרות, וזה בעדיפות ראשונה. אבל יתר פעילויות האחיות בכל תחומי החינוך לבריאות, כולל הנקה, היגיינה, מניעת עישון ובטיחות נעשות טוב. זה יכול להיות יותר טוב אם היקף תקציב הביצוע וכוח האדם יאפשרו זאת. הלוואי שיכולנו לעמוד בכל המטלות הפורמליות.

תודה. חברת הכנסת נאדיה חילו.

הדיון בנושא הזה הוא אחד הדיונים היותר חשובים בעיניי. לדעתי, המספרים שנאמרו כאן הם די חמורים, אבל אין אחד מאתנו שלא ניזון מדי יום מהתקשורת ומהעיתונות על ילדים שנפגעים בצורה כזאת או אחרת.

כשניהלתי את המרכז לגיל הרך ביפו הייתי אתכם בקשר והכנסנו את הערכה הזאת בשתי שפות. אני גם יודעת מה היה משקל החשיבות של ההסברה ושל המניעה בקרב הורים, ובעיקר בטיפות חלב בקרב הורים לילדים מאוד צעירים.

אם רוצים להתגבר על הנושא הזה שהוא מאוד חמור בעיניי, כי אלה ילדים חסרי ישע, האחריות חלה גם על ההורים, גם על הסביבה וגם על הבניין הזה. לכל אחד יש בעניין הזה החלק של האחריות שלו. לדעתי, צריך התייחסות רוחבית והוליסטית כדי לטפל בכך, החל ממניעה והסברה בכל המסגרות שיש בהן ילדים: מטיפות חלב, דרך הורים וגננות, אמהות, ואפילו להטיל את זה על הרשויות המקומיות.

לא במקרה מספר הילדים במגזר הערבי הרבה יותר גדול, אפילו יותר מכפול – עיינתי בחופזה בחוברת, וראיתי שהמספר הוא הרבה יותר גדול גם במחדלים. למשל, בעניין הולכי רגל זה פי ארבעה או חמישה לעומת נתונים אחרים.

אני רוצה להציע כמה דברים: החקיקה הוא אחד הדרכים, ואני אפעל באופן אישי. אבל ברור לי שזה לא יפתור את כל הבעיה, חייבים להקצות גם משאבים. הערכה הזאת שאני אישית התנסיתי בה היא מאוד חיובית, היא מוחשית. חבל שלא הבאתם אותה כדי להדגים את זה. אולי תינתן הזדמנות דרך הוועדה להביא את זה. אני רוצה לשבח שתרגמתם אותה לשפה הערבית. אני הפעלתי אותה בשפה הערבית, והיא מאוד מוחשית. זה גם דורש כסף.

ההקצאה היא גם דרך משרד החינוך, לא רק דרך טיפות חלב, אלא גם דרך גננות ומטפלות במעונות נעמ"ת. צריך לעלות על כל המשאבים ולא לפתור את הרשויות המקומיות מהעניין הזה. צריך לגייס את הכוחות המשותפים של המסגרות כדי להתקדם בעניין הזה וכדי שהמספרים שראינו כאן – 170 ילדים מתים – יימנעו. אפשר למנוע את זה בפעולה מאוד בסיסית שלא מצריכה הרבה כסף. כלומר זה לא רק הכסף פה, אלא ההסברה והמניעה. אני מאוד ממליצה לוועדה לעקוב אחר העניין הזה.

בעניין הכסף צריך להגיד שלא רק שצריכה להיות מניעה, אלא יש גם חיסכון בכסף, כי כל תאונה וכל אשפוז עולים הרבה יותר ממניעת התאונה.

וכאן אנחנו נכנסים שוב לסוגיית הרפואה המונעת שבמקום שהיא תלך ותתקדם היא הולכת ונסוגה לאחור בגלל הקיצוצים האגרסיביים בתקציב אחיות בריאות הציבור וטיפת חלב. זה תחום שזכינו לשבח ולתהילה ברחבי העולם בזכותו ולפרסי ארגון הבריאות העולמי, ובמקום שנתקדם אנחנו ברגרסיה איומה ונוראה- -

קיבלנו את הפרס אז אפשר לסגור.

נכון. אפשר לסגור את כל תחום בריאות הציבור וטיפות החלב. זה נושא שאנחנו מטפלים בו באינטנסיביות רבה, ואני מודה שללא הועיל אל מול החומות הבצורות של האוצר. כאן באה לידי ביטוי אוזלת ידינו. כחברי כנסת אנחנו כמובן לא מוותרים. פרופ' יהודה דנון, נשיא "בטרם" ומייסד מרכז שניידר. בבקשה.

זה רגע חגיגי, לא נעים לי להכניס מעט תוגה- -

תכניס תוגה, אנחנו לא באנו לחגוג.

אמנם יש ירידה ניכרת, אבל עדיין המספרים הם בהיקף של 4 כיתות א' שכל שנה 4 הולכות למוות. תחשבו על זה: 4 אוטובוסים, 4 כיתות א' שכולם נהרגים.

מה עוד צריך לעשות בשנים הקרובות? הזכרת כאן את אחריות ההורים. אנחנו מדריכים את ההורים ביציאה ממחלקות היולדות. היום יש בישראל כ- 150 אלף לידות, ולצערי, אנחנו מקיפים רק כ- 45 אלף מהיולדות. לכן חייבים להרחיב את זה, כך שההורים, ובמיוחד אלה שזאת לידת הבכורה שלהם יקבלו הדרכה ביציאה מחדרי הלידה. צריך להרחיב את התוכנית "טיפ-טיפת בטיחות" בטיפות החלב כך שתהיה תוכנית ארצית שאפשר יהיה להעביר אותה בכל התחנות לבריאות המשפחה.

בתחום המניעה אנחנו עוסקים במניעה ראשונית, ויש גם נושא של מניעה שניונית ושלישונית. לצערי, למרות המספרים הגדולים האלה שכ- 180-200 אלף מגיעים למחלקות לרפואה דחופה עדיין אין מחלקה או יחידת טראומה לילדים במדינת ישראל. הילדים שמגיעים ליחידות הטראומה מטופלים עדיין ביחידות טראומה כלליות ולא ביחידות טראומה לילדים. הטיפול הוא טיפול שונה – גם ההרדמה וגם הכירורגיה וגם מקצועות המשנה הם מקצועות שונים לחלוטין.

נושא הכוויות הוא אחד הנושאים הכאובים ביותר וגורם תמותה בולט, ועדיין אין יחידה לכוויות לילדים במדינת ישראל. באירוע קשה שיש בו כמה ילדים שנכוו חייבים לחפש בכל הארץ מקום אשפוז לילדים האלה.

התושבים הכפריים הערביים והלא ערביים שבהם שיעור ההיפגעות גבוה יותר, חייבים להשקיע מאמץ גדול מאוד במניעה, והאוכלוסייה החרדית שמצטיינת בריבוי ילדים, אבל גם בריבוי תאונות. אני מקווה שבשנה הבאה הנתונים יהיו טובים יותר.

תודה רבה. אני הייתי רוצה לשמוע התייחסות. אמרת דבר קשה. השאלה האם למשרד הבריאות יש תוכנית להקמת מחלקות כאלה בישראל.

במועצה הלאומית לקידום בטיחות בית ופנאי אנחנו מכינים בימים אלה בשיתוף משרדי ממשלה נוספים תוכנית כוללנית לאומית בנושאים של טיפול ומניעת תאונות, כולל גם התייחסות לנושא כוויות ויחידות טראומה. כל אחד מהנושאים האלה יקבל את המקום שלו בתוכנית הלאומית. אני מקווה שבסופו של דבר גם נקבל את התקציב כדי שנוכל ליישם את התוכנית הזאת. ההערכה שלי היא שבשנת 2007 נהיה בשלים לתוכנית מלאה.

מה פירוש מקווים שתקבלו את התקציב, איפה זה עומד?

התוכנית עדיין לא שלמה. ההערכה שלי שהתוכנית השלמה תהיה רק בשנת 2007.

כלומר התקצוב יהיה, אם בכלל, בשנת 2008.

נכון מאוד.

אני מברך על הדיון המשותף של שתי הוועדות האלה וגם מברך ומודה על העבודה שעשיתם ב"בטרם" ובמשרד הבריאות כדי להציג את הנתונים בפני הציבור.

אני מסכים לגמרי עם חברת הכנסת חילו באמירה שאנחנו חייבים להתמודד התמודדות רוחבית שיש בה כמה ממדים כדי להביא לשינוי בתמונה הקשה של הנתונים שאנחנו עדים להם.

כמו בהרבה נושאים אחרים הילדים יכולים להיות ברומטר טוב למצבה של החברה. בשתי סוגיות אני רוצה להתייחס לקשר שבין התופעות שאנחנו רואים אצל ילדים לבין שאלות חברתיות יותר רחבות שקיימות אצלנו. אני אומר את הדברים לא כדי להפחית כהוא-זה מהניסיון החשוב שלכם, שאני רוצה רק לעודד אותו, להתמודד ספציפית עם הבעיה של פגיעות בקרב ילדים – זה ניסיון חשוב, וכל המאמצים שלכם בכיוון הזה ראויים, ואנחנו צריכים לעזור לכם בחקיקה, בהסדרים, בתקציבים וכדומה. אבל אם נסתפק רק בהתמודדות הספציפית לא נוכל לתת מענה די נכון לשאלות שאנחנו עוסקים בהם.


אני רוצה להתייחס כאמור לשני נושאים: קודם כל, בעניין המודעות מה שקורה לילדים משקף משהו יותר עמוק ומדאיג שקיים בחברה הישראלית על רמת הזהירות של אנשים בכלל, או יותר נכון – רמת הסובלנות לסיכונים שקיימת אצלנו בחברה. מסיבות שונות יצרנו תרבות שהיא מאוד סובלנית לרמה גבוהה של סיכונים, וגם ההורים מתנהגים לפי אותם סטנדרטים עם ילדיהם. אנחנו רואים את זה היטב גם בנושאים סביבתיים-בריאותיים – עד כמה הציבור הישראלי מוכן לעבור לסדר היום על סיכונים, שבכל מקום אחר היו מעוררים זעם והתנגדות עצומה.


ההיבט השני שהוא לא פחות חשוב הוא ההסדרים החברתיים. לפי הנתונים שלכם, יש שורה של הסדרים שאנחנו יכולים לקבל ויכולים להביא לשינויים. הזכרתם את החוק שנצביע עליו היום פה-אחד להחלת דין רציפות על הגבלת טמפרטורת המים בבתים- -

הממשלה מתנגדת, אגב.

אני מקווה שהממשלה לא תקבל שום קול- -

זה מין רפלקס מותנה להתנגד לכל דבר טוב.

אני רוצה להתייחס לנתון נוסף שלא הזכרתם: לפי הנתונים על תמותת ילדים, קרוב ל- 40% מגילאי 1-4 ומגילאי 5-9 נהרגים בתאונות הולכי רגל. הנתונים האלה יציבים: אני רואה את אותם נתונים בשנים 98'-2000 וכך גם בשנת 2003. אני אמנם מדבר על אחוזים, אבל גם המספרים האבסולוטיים אינם מבוטלים, יש כאן מספר קשה של ילדים שנהרגים בתאונות דרכים בגילאים האלה- -

לפי הנתונים של המועצה הלאומית לשלום הילד, החופש הגדול האחרון היה קטלני במיוחד, רק בחודשים יולי-אוגוסט האחרונים נהרגו 34 ילדים ובני-נוער.

התוספת שלך מחזקת את הנקודה שאני רוצה לומר. אני שואל את עצמי מי הילדים האלה משנה עד ארבע שנהרגים כשהם הולכי רגל בתאונות דרכים. מה זה אומר לנו? איזו דמות של חברה אנחנו שמספר כזה של ילדים בגילאים כאלה נהרגים כהולכי רגל בתאונות דרכים? זה מפנה את תשומת לבנו לשאלות של תשתית התחבורה, לשאלות של תשתית בטיחות, לשאלות של פניות הורים. אולי הבעיה היא שהורים אינם פנויים להשגיח על ילדיהם. אלה גילאים מאוד קטנים, אף אחד מאתנו לא יכול לחשוב על הסיטואציה שילד בן 3 או הוא הולך רגל בתאונת דרכים.

אפשר להניח שיש חפיפה בין הילדים האלה לבין 340 אלף ילדים בסיכון, שמהם רק 70 אלף מקבלים איזשהו טיפול – 10,000 בהשמה חוץ-ביתית ו- 60 אלף בקהילה, וכל האחרים מופקרים לנפשם.

בהחלט. זה מביא אותי לשאלות נוספות: האם אנחנו כחברה נותנים מענה – ההורים רוצים לדאוג לילדים שלהם ולשמור עליהם, זאת לא בעיה שלהורים לא אכפת מהילדים, אבל כנראה, נסיבות החיים של ההורים האלה לא מאפשרות להם להקדיש את תשומת הלב לילדים. האם החברה שלנו נותנת מענה לכך? האם אנחנו נותנים תשובה של מעונות יום ופעוטונים לאותן קבוצות סיכון – כי אחרת אין לאנשים האלה מי שיטפל בילדים שלהם. אלה שאלות שאנחנו חייבים לתת להן מענה. הרעיון לקיים עבודה משותפת של שתי הוועדות בסוגיות האלה הוא רעיון מאוד נכון ומוצלח.

אני רוצה לצרף את קולי לקולה של חברת הכנסת שלי יחימוביץ, ואני מקווה שזה יהיה קולן של שתי הוועדות האלה לפחות ועוד חברי כנסת בבית הזה נגד המגמה המסתמנת של הפגיעה בכל מערכות הרפואה המונעת והבריאות המונעת. אתם הזכרתם את טיפות החלב בחיוב, אבל אנחנו רואים אותן על הכוונת כעוד אחד מהיעדים שצריך לייעל – הכוונה היא לסגור, לצמצם, לקצץ, ובעצם – ההפך מלייעל. תודה רבה.

אני נציגת משרד התמ"ת, אני מפקחת מחוזית על מעונות היום במחוז ירושלים. אנחנו ממשיכים לארגן מספר שנים – וגם השנה נמשיך – סדנאות במסגרת מעונות היום בכל הצוותים בנושא בטיחות בשיתוף פעולה עם ארגון "בטרם". כמו-כן אנחנו מדֻווחים על תאונות במעונות היום באופן שוטף על גבי טופס דיווח על תאונות. כל תאונה נבדקת בידי המפקחת המחוזית, ואנחנו מסיקים את המסקנות וממליצים המלצות לפיהן ומנחים את הצוותים במעונות לפעול לתיקון הליקויים.

מה מצב אכיפת החוקים בגני המשחקים? הייתה ישיבה מאוד דרמטית בוועדת החינוך על הנושא הזה וראינו שהמצב חמור מאוד, והמשרד לקח על עצמו לשפר מאוד את המצב.

אני לא מתמצאת בזה לגמרי, אני רק יכולה לומר שהמשרד שוקד בימים אלה על הכנת פרוגרמה חדשה שבוודאי תכלול את הנושא של גני משחקים.

טוב שאתם מכינים פרוגרמה. כל יום נפצעים ילדים, וזה צריך לקבל דחיפות רבה יותר אם אתם רוצים לשמור על הטיפול בילדים הקטנים במשרד התמ"ת – אני חושב שזה לא המקום הנכון, אבל כל זמן שזה אצלכם תיקחו את זה ברצינות.

את כאן מרכז תקינה מטעם התמ"ת? את לבד?

אני ממחלקת התקינה.

אז אולי תוכלי להשיב על שאלתו של חבר הכנסת מלכיאור.

אני מייצגת את מנהל התקינה במשרד התמ"ת. בראש המנהל עומד הממונה על התקינה, ואנחנו פועלים מכוח חוק התקנים. חוק התקנים מגדיר תקנים רשמיים – מה זה תקן רשמי במדינת ישראל. כל התקנים שנכתבים במכון התקנים הם תקנים וולונטריים. שר התמ"ת יכול בהתייעצות עם גורמים רלוונטיים להכריז על תקן וולונטרי כתקן רשמי, ואז כל השרשרת מייצור ועד שיווק ומכירה של המוצר חייב לעמוד בדרישות התקן. הממונה על התקינה אחראי על מספר גדול מאוד של תקנים רשמיים שיש לנו במדינת ישראל, החל מתקן רשמי לבטון ופלדה לזיון בטון, מצברים להתנעת רכב ועד מוצרים לתינוקות, שיש להם תקנים רשמיים, כמו: מוצצים, מיטות לתינוקות, עריסות, בקבוקים, מתקני משחק לילדים. אנחנו מבצעים אכיפה על כל התקנים הרבים הללו, עם דגש על מוצרי ילדים ותינוקות, במגבלות התקציב וכוח האדם.

בעניין מתקנים ומשחקי ילדים. המצב בארץ לפני כמה שנים היה מאוד לא משמח, והוא משתפר בשנים האחרונות. לפי התקן, האחריות על תקינות המתקן ששייך למועצה המקומית הוא על המועצה המקומית. מתחילת 2006 הוכרז תו תקן על התקן הזה. המצב כבר משתפר וישתפר בעתיד. אנחנו ממשיכים. אנחנו בקשר צמוד עם "בטרם" בעניין תוכניות לעתיד, ויש לנו תוכנית לשנה הבאה, אנחנו מצטרפים למאגר מידע וכדומה.

אני מודה על הוועדה הזאת. אני מתחיל באסון שקרה אתמול בנגב שבו נהרג ילד כשנסע באוטובוס שלא עבר בדיקת בטיחות תקופה ארוכה מאוד. האוטובוס נוסע כל יום בלי מדריך, אין כביש, הרבה פעמים ההגה נתפס לנהג. אלפי ילדים עוברים את האסון הזה כל יום, וכל יום עלול להתרחש אסון כזה.

אני עובר למה שקראנו אתמול בידיעות אחרונות על הילדה בת 13 שתפסו אותה גונבת כדי להביא אוכל לבית שלה. יש אלפי ילדים כאלה. אני תושב עכו, ויש הרבה עניים שגרים בעכו. הם לא גונבים. ילדים בגיל הזה משתמשים בסמים ומוכרים סמים כדי להביא כסף לבתים שלהם. שמעתי מהרב מלכיאור על בדיקת משחקים, אבל יש כפרים וערים שאין בהם בכלל משחקים. אין לאן ללכת, חוץ מבתי קפה- -

לא צריך תקינה למשחקים, כי אין משחקים.

- - אין מועדונים, אין מתנ"סים, אין מגרשים. אין בתים לאנשים, רק בתי-קפה שיש בהם נרגילה וסמים. אני מבקש לדאוג כמה שיותר מהר לילדים כאלה.

אנחנו רוצים לשמוע את משרד החינוך.

אני ממונה בטיחות ארצי במשרד החינוך. אני אסביר בקצרה מה אנחנו עומדים לעשות בשנה הבאה.

בנושא הבטיחות הפיזית, בנושא הבריאות – עירית לבנה המפקחת – ואגף שלם שעוסק בנושא הזהירות בדרכים. שלושת התחומים האלה, כל אחד בכיוון שלו, עוסק בתוכניות לימודים, בהכשרה ובפיקוח – יש מערכת של מפקחים ופקחים. בנושא הבטיחות הפיזית אני עוסק באגף הביטחון והבטיחות של המשרד. האגף שלנו נמצא בקשר עם הרשויות בנושא של מיגון ובטיחות, בהיבט הפיזי – מכשירים מומחי ביטחון וגננות לכל הנושא. אני מקווה שארגון "בטרם" יוכל לתרום בעניין הזה בחודשים הבאים וייכנס לנושא ההדרכה. אנחנו עוסקים בנושא פיקוח, בודקים אירועים - -

כמה גננות ומורים הכשרתם השנה?

בשנה שעברה הכשרנו 1,000 גננות וכ- 700 עוזרי ביטחון ובטיחות בית-ספרי. אנחנו רוצים להגדיל את המספרים.


אנחנו עוסקים גם בניהול בטיחות בתנועות נוער שגם להם יש השפעה על הילדים בחינוך ובתודעה לבטיחות.

בעניין מתקני משחקים, התקן שונה במרס 2006. הוא יאפשר לרשויות לפקח טוב יותר על מתקנים בבתי-הספר ובגני הילדים. אני מקווה שהבקרה והאחזקה שלהם תהיה טובה יותר.

מה בעניין אחיות בתי-הספר? אתה יכול להיות איש בשורה?

מוריה נמצאת פה.

אבל מוריה היא מהצד השני.

צריך לשאול את עירית לבנה.

נשמע שאתם עושים עבודה יפה, אבל אתם מציבים יעדים, אתם בודקים מה אתם מצליחים לעשות? יש יעד מדיד שאתם שואפים אליו?

אנחנו שואפים להקטין את מספר הנפגעים במערכת החינוך.

אין לכם ערכים או מטרות מוגדרים מראש מספרית?

יש לנו מספרים, אני יכול לתת לך דוח שיוצא היום לתקשורת. תוכלי לעיין בו ולראות בדיוק את הנתונים.

נראה לי מספר מורים מאוד קטן, גם בהתחשב שאין אחיות. אנחנו יודעים את התשובה האומללה לשאלה הזאת. הם לא יכולים להחליף את האחיות, אבל לפחות שיהיו מורים בכל בית ספר שאחראים לנושא.

שעברו השתלמות בעזרה ראשונה.

כן.

אלפי מורים עוברים הכשרות של עזרה ראשונה במשך השנה, ואנחנו עוסקים בזה בקורסים של עזרה ראשונה.

עזרה ראשונה זה אחרי התאונה, אני מדבר על מניעת התאונות.

לפני התאונה.

חבר הכנסת מלכיאור מתכוון שמורה יהיה מוכשר במניעת התאונה, לא לטפל בתאונה, אלא לקבל אינפורמציה איך אפשר למנוע אותה.

מורה שאחראי לראות מה המצב בבית-הספר.

זה נושא שלם שנקרא "ניהול בטיחות בבית-הספר". הוא מורכב מהרבה מאוד אלמנטים. הוא קשור גם למורים לחינוך גופני, גם למורים התורנים בהפסקה, הוא קשור לפעילות חוץ בית-ספרית – זה עולם ומלואו. אנחנו עוסקים בדיוק בזה – בהסברה ובפיקוח.

יש שיעורים בבתי-הספר בחינוך לילדים קטנים כדי שהם גם ילמדו לשמור על עצמם וידעו. יש מערכת של שיעורי הסברה?

הפעילות היא עד לרמת הילד גם בכיתות הנמוכות וגם בכיתות הגבוהות יותר. מלמדים איך להתנהג בהפסקה, איך להתנהג בשיעורי חינוך גופני.


אני מעביר לך דוח סיכום אירועי בטיחות משנת תשס"ו.

אלה הנתונים החדשים שדיברת עליהם?

כן.

מוריה אשכנזי, אולי את תספרי לנו מה קורה בתחום אחיות בריאות הציבור?

אף על פי כן ולמרות הכול בלשכת הבריאות המחוזית במחוז מרכז יצא פרויקט בשם "בית בטוח", שבו הוכשרו כ- 30 אחיות בשיתוף פעולה עם "בטרם". מטרתן מתפצלת לשניים: ביקורי בית שמתבצעים בבתים עצמם – כל אחות קיבלה מכסה של 15 ביקורים, מהם 10 במסגרת קבוצות אוכלוסייה בסיכון, ו- 5 נוספים זה אוכלוסיות נורמטיביות שנמצאות בסיכון. אף על פי כן ולמרות הכול האחיות יוצאות אל הבתים האלה. בביקורים האלה נמצאו נפגעים מחוט חשמל קצר של קומקום, רהיט גבוה שנמצא ליד אדן החלון. כשנערך ביקור בית חוזר ראו שיש שיעור גבוה יותר של שינויים בדפוסים של חינוך לבריאות ובמניעה. ראשית דבר היה כשהחלה התוכנית "טיפ-טיפת בטיחות" ברמת-גן; היריעה מתרחבת. יש לנו ניצוץ ראשון של עריכת ביקורי בית אצל המשפחות – לאו דווקא הדרכה בטיפות חלב, אלא בשטח עצמו.

אני מתנצלת, אני נאלצת לעזוב אתכם כי דנים בחוק שלי בוועדת כלכלה עכשיו. אני אפרד מכם, והרב מלכיאור ימשיך את הישיבה ויסכם אותה. תודה רבה.

גל נקדימון, מייצגת את מגן דוד אדום. בבקשה.

אני רכזת חברתית של נוער מגן דוד אדום. זה תחום חדש שנכנס בשנה האחרונה. נוער מגן דוד אדום הוא נוער מתנדב מגיל 15, והוא התחיל לעבוד באופן ניסיוני עם ילדים בני 13-15 בתחום של פעילות הומניטרית בקהילה. רק לשם ידיעה, אסור לילדים למטה מגיל 15 לעלות על אמבולנסים.

אנחנו עובדים איתם בתחום הפעילות ההומניטרית מתוך גישה של חינוך מחדש שמאמינה שמניעת הפגיעה יותר חשובה מהטיפול בפגיעה. לפני שהם לומדים לעלות על האמבולנס כדי לטפל בנפגע, רואים מה הם יכולים לעשות בתור חברים בקהילה כדי למנוע מראש את הפגיעה.

מניעת תאונות דרכים, מניעת תאונות בבית ומניעת תאונות בזמן משחק. נכתבו מערכי פעילות, וזה כרגע בניסיון. אני יכולה לנצל את ההזדמנות כדי לחשוף אתכם לחלקם. עם כל הכבוד לפרוגרמות שנמצאות על הנייר ולקידום חוקים – שהם דבר חשוב, ואני מאמינה שחוק שיקדם חבר הכנסת מלכיאור יגיע מהר יותר לשולחן מאשר פרוגרמה של התמ"ת, אבל בתוך עמנו אנחנו יושבים, ואנחנו יודעים יפה מאוד שההר לא יבוא אלינו, אז אנחנו הולכים אל ההר.

שלחנו בחופש הגדול את הצעירים שלנו שנקראים "פרחי מד"א" לפארק במודיעין עם הנחיות איך צריך להיראות גן משחקים, לפי התקן. אני יודעת מה צריך להיות בדיוק גובה של נדנדה, מה המרחק בינה לבין המתקן שלידו, אבל הורה שבא עם הילד שלו לגן המשחקים לא יודע את זה. הוא גם לא צריך לדעת את זה, מבחינתו המתקן לא מסוכן וזה בסדר. החניכים שלנו שהם שגרירים של רצון טוב אוספים את ההורים בגני השעשועים האלה, ומסבירים להם כיצד אמור להיראות מתקן משחקים, מהם החוקים הבסיסיים ביותר שהכרחיים למתקן משחקים בטוח- -

למה לאסוף את ההורים, אתם צריכים לאסוף את מי שמתקין את המתקנים האלה.

קטונתי מתוקף תפקידי מלגשת למכון התקנים בישראל ולומר להם "עשה ואל תעשה".

מכון התקנים יודע מה צריך לעשות, השאלה היא האם הרשות המקומית יודעת.

כמו שהרשויות שאמורות לעשות את העבודה שלהן ולהשגיח ולדווח ולתקן במקרה הצורך – אנחנו עושים את מה שאנחנו יודעים לעשות, הכי טוב.

אם אתם מגיעים לגן כזה ורואים שהוא לא מתאים, אז בוודאי צריך להגיד את זה להורים, זה בסדר. השאלה היא האם אתם לא צריכים לעשות צעדים נוספים: לכתוב מכתבים, לנהל פעילות, ליזום התעוררות ציבורית – כי ההורים לבד לא יפתרו את הבעיה.

אני אשמח להראות לך את הערכה הזאת. במערך הפעילות למניעת תאונות בזמן משחק יש גם הנחיות אל מי צריך לגשת ברשות, ומי צריך לטפל בזה. אבל ההנחיה הראשונית היא לילדים בגיל 13-15, והיא לגשת לאדם המבוגר ביותר בתחנה שנושא תפקיד כלשהו, והוא יקבל כרטיס של סדר פעולות ברור לאנשים שאמורים לטפל בזה.

זה דבר מבורך וחשוב. חשוב גם שאלה ילדים מתנדבים שלקחו על עצמם לעשות את זה. עם זאת אני מחזק את דבריו של חבר הכנסת דב חנין, כי לצערי, לפי נתוני התמ"ת, 100% מהגנים בישראל לא עומדים בתקנים.

זה לא מדויק.

כמה אחוזים, לפי המדגמים, 98%?

אין לי כאן הנתונים המדויקים, אבל כל אחד יכול להיכנס לאתר של משרד התמ"ת באינטרנט ולראות רשימה שמית של גני משחקים עם כתובת מדויקת, ולראות מתי נבדק ומתי הייתה בדיקה חוזרת. זה רשת של בדיקות: בדיקות תחזוקה, בדיקות חודשיות וכולי. כך הוא יכול לראות מה מצב גן המשחקים ליד הבית שלו, ואם בכלל נבדק. יש מיפוי לכל הדברים האלה, וזה לא מדויק שזה 100%.

יש שיפור גדול בשנים האחרונות, לא נכון לדבר על מספר כזה.

זה לגמרי לא נכון.

אלה הנתונים שקיבלנו בוועדה לפני חודשיים. שמח שיש שיפור גדול, אבל אני מניח שזה לא השתנה מקצה לקצה – הבעיה היא מאוד חמורה. אנחנו לא לוקחים מספיק בחומרה את הדבר הזה. זה שיש היום תו תקן זה, כמובן, מקל על העבודה, כי אפשר לראות שזה לא בסדר, אבל בבדיקות המדגמיות, לפי הנתונים שקיבלנו מהמשרד שלכם, המצב היה נורא ואיום. את אולי מדברת על גנים חדשים שנותנים להם עכשיו אישורים.

יש גנים שמתוחזקים היטב.

מה קורה במשפחתונים?

אני לא יודע אם אפשר בכלל לבדוק את עשרות אלפי מגרשי המשחקים.

מדגמית בלבד.

מדגמית זה לא עוזר, אז איך אתה יכול לראות באתר אם בדקתם רק באופן מדגמי בכל הארץ?

אנחנו מתריעים בכל העיריות וברשויות המקומיות שלא עושות את העבודה שלהם.

אנחנו נעבוד על זה פרטנית.

אני רק רוצה לחזק את הנקודה האחרונה שאומרת שהקהל לא יבוא אלינו, אנחנו צריכים לבוא אליו. כל הנציגים של הגופים שיושבים כאן יודעים את זה, וחלק גם עושים את זה. אף הורה לא רוצה שלילד שלו יקרה משהו, אבל הורה שם את הילד על נדנדה או על מתקן טיפוס, והוא מניח שהמתקן בטוח. באחד הפארקים במודיעין יש 3 מתקנים שההורים לא מעלים עליהם את הילדים, והילדים לא משחקים בו. כי אמרנו להם שהמתקנים האלה לא בטוחים. הורה שיודע שהמתקן לא בטוח לא יעלה את הילד שלו עליו. הברירה היא כרגע להגיע אל הקהל עצמו, ליידע אותו על הסכנות וללמד את ההימנעות. אבל אם ההימנעות היא לא לעלות על המתקן זאת בעיה. אני חייבת להודות שבגלל התחקירים שעשיתי האחריות היא ברובה על הרשויות המקומיות, לפחות בגנים ציבוריים.

תקנות ארגון הפיקוח על עבודה בדבר ממונים על בטיחות משנת 84' קובעות, שבכל מקום שמועסקים בו למעלה מ- 50 אנשים, חייבים להחזיק ממונה בטיחות. כמעט בכל בתי-הספר יש למעלה מ- 50 עובדים, מורים או צוות אחר של עובדים בבית-הספר.

יש שם יותר מ- 50 אנשים כי גם הילדים הם אנשים.

מדובר על עובדים כי אלה תקנות מכוח ארגון הפיקוח על עבודה.

לו היו מכשירים בכל בית-ספר, על-פי החוק הזה, ממונה בטיחות מוסמך כפי שכתוב בחוק, שהיה דואג הן לבטיחות המורים ולבטיחות הילדים באותה מידה, זה הדבר הנכון. בפועל לא נעשה דבר מהעניין הזה אף על פי שהחוק מחייב.

זה חוק שאתם אוכפים במשרד החינוך?

הנושא הזה עלה בבתי-משפט וגם הוסבר מדוע זה לא ריאלי.

יש חוק לא ריאלי?

קודם כל, בית ספר לא מוגדר כמפעל- -

סליחה, חוק ארגון הפיקוח על עבודה לא עוסק במפעלים. פקודת הבטיחות בעבודה עוסקת במפעלים. זה חוק כללי.

יותר טוב להגיד שאתם לא עומדים בזה, ואתם תתקנו את זה, מאשר להגיד דברים לא רציניים, כמו שבית-ספר הוא לא מפעל.

אני מייצגת את האגודה הישראלית למען הילד בגיל הרך. אני רוצה להעלות את נושא הצפיפות בכיתות. מתקנים פיזיים קל מאוד לתקן, אבל צפיפות בכיתות ובגנים ילדים שעלולים להתנגש זה בזה ונופלים בגלל חוסר השגחה – משום שקשה להשגיח על כל-כך הרבה ילדים – וגם בגלל הצפיפות עצמה כי נתקלים בכל מיני דברים ונופלים, ויש פגיעות די רציניות.

אני רוצה לסכם. אני שמח שבאו הרבה מאוד חברי כנסת לישיבה הזאת, זה חשוב, ומראה את החשיבות שאנחנו רואים לעניין הזה בכנסת.

אני מחזק את ידיהם של העוסקים במלאכת הקודש: "בטרם" וארגונים נוספים כמו מד"א והארגונים הוולונטריים. אנחנו רוצים לשבח ולהלל את אלה שעומדים על המשמר בנושא החשוב של הגנה על הילדים שלנו. אני מברך גם על עבודת איסוף הנתונים כדי שנוכל לדעת איפה אנחנו עומדים. השיפור הקל בנתונים שקיבלנו הפעם הוא מעודד, וזה רק אומר שזאת לא גזירה משמים, אלא הכול בידי אדם. יחד עם זה אנחנו צריכים אפס סובלנות כלפי מה שקורה,כי בכל זאת נהרג ילד כל יומיים. אני לא מדבר על כל אלה שנפצעים קשה, ולחלקם יש פציעות לכל החיים. לכן חייבים לעשות הרבה יותר – משרדי הממשלה, האכיפה, אל תיקחו את זה בקלות. אנחנו נעקוב פרטנית אחר כל דבר; הועלו פה כל כך הרבה דברים, וברור שאי אפשר בישיבה כזאת לפרט גם בהחלטות מה צריכים לעשות. אבל המגמה צריכה להיות ברורה.

אני מציע ששתי הוועדות ייקחו על עצמן לשבת גם עם האוצר לפני סיום העבודה על קריאה שנייה ושלישית של התקציב לשנה הבאה, כדי לראות מה אנחנו יכולים לעשות בנושא אחיות בריאות הציבור, במשרד החינוך, במשרד הבריאות, במשרד התמ"ת - איך אנחנו יכולים לחזק את האחריות של המשרדים הללו על בריאות ילדינו. אני מציע ששתי הוועדות יעשו מעקב אחר זה, ויציעו יוזמות שיוכלו להיכנס לתקציב השנה הקרובה.


האפליה שיש כלפי מיעוטי יכולת כספית, שזה כולל את הציבור הערבי, היא בלתי נסבלת. לדעתי, זה קודם כל עניין של תשתיות. אנחנו מכירים את המציאות ברחבי הארץ, ואנחנו חייבים לעשות מאמץ מיוחד; זאת אפליה כלפי ילדים, וכמו כל אפליה היא בלתי נסבלת ביותר. תודה רבה לכולכם על ההשתתפות.

הישיבה ננעלה ב- 10:30