כנסת פתוחה

הקמת מרכז אשפוזי לנפגעות אלימות מינית

5
הוועדה לקידום מעמד האישה
1.11.2006

הכנסת השבע עשרה נוסח לא מתו
מושב שני



פרוטוקול מס' 18
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
יום רביעי, י' בחשוון התשס"ז (1 בנובמבר 2006),שעה 9:00



ס ד ר ה י ו ם

הקמת מרכז אישפוזי לנפגעות אלימות מינית

חברי הוועדה: גדעון סער – היו"ר
זהבה גלאון
אבשלום וילן
ג'מאל זחאלקה

מרית דנון - מנהלת הרשות לקידום מעמד האישה
עו"ד דריה חסקין - הלשכה המשפטית, משרד ראש-הממשלה
עו"ד יעל כהן
עדה פליאל-טרוסמן - ס/מנהלת השירות לנערות וצעירות, משרד הרווחה
טל קרמר - מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית
מרים וויק - מפקחת ארצית, השירות לנערות וצעירות, משרד
הרווחה
דבורה איציק - אחראית תחום אלימות במשפחה ותקיפה מינית,
משרד הבריאות
רבקה נוימן - מנהלת מקלט ויצ"ו, ירושלים
ציפי נחשון-גליק - מפקחת ארצית, תחום אלימות במשפחה, משרד
הרווחה
איריס ודאי - מנהלת תחום נערות ופרויקטים, עמותת עלם
ד"ר עפרית שפירא-ברמן – בית-הספר לעבודה סוציאלית, האוניברסיטה
העברית, עמותת "מקום בטוח"
עו"ד דניאלה טופור - עמותת "מקום בטוח"
אורית נווה - מנהלת מכון אופק
עדי שי

דלית אזולאי

אהובה שרון – חבר המתרגמים בע"מ






הקמת מרכז אישפוזי לנפגעות אלימות מינית

אני פותח את ישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה בנושא אלימות מינית. הישיבה הזו מתקיימת בעקבות פניית עמותה בשם "מקום בטוח", שמיד תציג את הנושא, כאשר תכלית ההצעה שהיא תציג באה לתת מענה טיפולי ייחודי לנשים שסבלו מהתעללות מינית ממושכת בילדותן.

אני אתמצת את הטיעון שנשמע שאומר שיש היעדר מסגרות טיפול במבוגרים נפגעי התקפה והתעללות מינית בילדות, היעדר מסגרות שיכולות לתת מענה לצרכים הללו, ומחסור במטפלים שעברו הכשרה לטיפול בטראומה מינית. הרעיון הוא להקים מערך טיפולי שמהווה חלופה אישפוזית לתקופה שתארך עד שלושה חודשים, כאשר הטיפול הוא טיפול רב-תחומי, פסיכותרפיה פרטנית, קבוצתית, טיפול באומנות ועוד. כל הדבר הזה, כאמור, יוצג על-ידי נציגות העמותה שהוזמנו לישיבה.

אני חושב שזו יוזמה חשובה, למרות שאני לא יודע עד כמה היא נבחנה. במהלך פגרת הכנסת קיימתי פגישה עם נציגות העמותה והצעתי להן להיפגש עם נציגי ונציגות משרד הרווחה. אני מקווה שביחד נצליח לקדם את הנושא.

אנחנו הכנו מצגת, אותה נעביר, למרות שחלק מן האנשים כאן מכירים את החומר.

צאי מנקודת הנחה שהנושא לא מוכר, ואם הוא מוכר לחלק או לרוב המשתתפות בדיון הזה, בערוץ הכנסת, באמצעותו רואים אותנו קצת יותר אנשים, לא כולם מכירים אותו.

אני מבקשת להציג את נציגות העמותה: דניאלה טופול, פעילה חברתית בתחום וממייסדות העמותה, אורית נווה, פסיכולוגית קלינית, מנהלת מכון אופק, מומחית בתחום של טראומה מינית והגברת איריס ודאי, עובדת סוציאלית קלינית, מומחית בתחום של טיפול בטראומה.

אנחנו נציג את הנושא בכמה חלקים, כאשר החלק הראשון יעסוק בנושא שכיחות התופעה ואיזושהי היכרות מאוד מתומצתת עם הנושא של השלכות קצרות וארוכות טווח, כאשר המטרה היא בעיקר להראות כמה התופעה מורכבת. בחלק השני אורית תציג סיפור של מקרה אחד מתוך עשרות אלפי המקרים שחיים בינינו. בחלק האחרון נסביר על המקום שאנחנו רוצות להקים.

הנושא של תקיפה מינית חוצה את כל שדרות ציבור. דרך אגב, גם ממחקרים וגם ממחקרים שנערכו בכל העולם עולה כי כ-25 אחוזים מהילדים בגילאי אפס עד 18 עוברים פגיעה מינית מסוג כלשהו, אחת מארבע נשים וגבר אחד מתוך שבעה גברים, עוברים פגיעה מינית בילדותם. עד גיל 14 גברים ונשים, בנים ובנות, נפגעים כמעט במידה שווה. מבין כל הפגיעות האלה, הפגיעה הקשה ביותר היא הפגיעה של גילוי עריות, כאשר מדובר בקרבה גדולה ומשפחתית בין התוקף לקורבן.

ההשלכות של פגיעה מינית הן קשות ומורכבות. אפשר לומר שבכל תחום בחיים, בכל אחד מההיבטים, אנחנו צפויים לראות איזושהי השלכה. אנחנו רואים את זה ברמה הפיזית – הרבה מאוד תחלואה סומאטית ופיזיולוגית. אנחנו יודעים שבארצות-הברית שיעור המשתמשים בשירותי הרפואה הציבורית, השיעור הגבוה ביותר הוא בין הנשים שעברו שפגיעה מינית, נשים שחוזרות פעם אחר פעם לרופאי המשפחה עם תלונות שונות. ברמה הפסיכולוגית אנחנו רואים דיכאון, חרדה, הפרעות דסוציאטיביות, פגיעה בדימוי העצמי, בדימוי הגוף, הפרעות אכילה וכושר מאוד גדול בוויסות רגשי.

ברמה החברתית אנחנו רואים הרבה פעמים אנשים שמתפקדים ברמה כזו או אחרת, אבל יש קשיים תעסוקתיים, קשיים חברתיים, וכמובן קשרים בין-אישיים, כאשר מדי פעם יש גלישות או הידרדרויות במצב הנפשי, גלישות שיכולות להביא את האנשים למצב של חוסר תפקוד.

אחת ההשלכות הקשות והשכיחות ביותר של תקיפה מינית זה PTSD, שזו הפרעת לחץ פוסט-טראומתית. בנושא של הטראומה אנחנו מדברים היום על הפרעת לחץ פוסט-טראומתית מורכבת, כאשר מדובר בתופעה שהיא השלכה של התעללות מתמשכת בעיקר בילדות, והיא מורכבת הרבה יותר מאשר PTSD רגיל, כאשר הקושי הגדול ביותר נוגע לגבי כל יכולת ניהול ושימור מערכת יחסים, בעיקר מערכות יחסים אינטימיות, חברתיות, זוגיות והוריות.

צריך לקחת בחשבון שמרבית האנשים שעוברים התעללות מתמשכת הם ילדים ולפיכך במרבית המקרים התוקף מוכר לילד. כאן אנחנו מדברים על כ-85 אחוזים מהאנשים שנפגעים שהם נפגעים על-ידי אדם שמוכר להם. הילד בעצם "שבוי" של התוקף שלו, ה מתוקף הסמכות המוסרית של ההורה וכמובן מתוך הצורך והתלות של הילד בטיפול. משום כך הפגיעה היא בעיקר פגיעה שנוגעת למערכת יחסים וקשורה קשר הדוק למערכות יחסים עם אנשים שהם בתפקיד סמכותי. יש לזה כמובן רלוונטיות רבה לסוג המקום שאנחנו רוצות להקים.

אני מבקש מחברת הכנסת גלאון להחליף אותי בניהול הישיבה.

חשוב מאוד שהצוות שמטפל במקצועות תקיפה מינית יהיה צוות בקי ומיומן בנושא של PTSD ויותר מזה, בנושא של CPTSD. יש לנו לא מעט אנשי מקצוע שיודעים היום לטפל ב-PTSD אבל שוב, זו לא הבעיה המרכזית של האנשים האלה. הטיפול הזה הוא טיפול הוליסטי, הוא אף פעם לא טיפול שמתמקד בשיטה אחת, כאשר הדרך הנכונה לטפל בטראומה היא בדרך שמשלבת שיטות טיפול שונות ומגוונות.

חלק מהתהליך הטיפולי מעורר את השדים מרבצם והוא מעורר הרבה מהתופעות הטראומתיות, ולכן אנחנו רואים בתוך התהליך הטיפולי הרבה פעמים הידרדרות. הרבה פעמים יוצאים החוצה תסמינים שעד שלב הטיפול היו חבויים פנימה ולא היה להם ביטוי. אז צפויים לראות לפעמים הידרדרות קשה במצב הנפשי, עד כדי כך שהנפגעת לא יכולה לדאוג לצרכים שלה בעצמה וצריכה מקום שיחזיק אותה.

כרגע יש לנו מספר בעיות לא מבוטלות בנושא של טיפול בנפגעות טראומה. קודם כל, אין לנו מסגרות טיפוליות – והדגש הוא על טיפוליות – לנפגעות טראומה מינית. כרגע קיימות בארץ שתי מסגרות, אבל אף אחת היא לא מסגרת אישפוזית אלא מסגרות אמבולטוריות. אין לנו שום מסגרת טיפולית שמאפשרת מקום שהייה בטוח בשעות הלילה, והלילות הם השעות הקשות ביותר. מרבית המסגרות הקיימות עשויות שלא ביודעין, וכמובן שלא במכוון, לשחזר חלקים מהטראומה המינית, בגלל סוג הטיפול ואופן הטיפול שהן נותנות. יש מחסור חמור במטפלים מיומנים ומוסמכים לטיפול בטראומה מינית, בעיקר בטראומה מתמשכת, כאשר הרבה פעמים מטפלים לא יודעים לעמוד בצורה נכונה על הקשר בין התסמינים שהם רואים בקליניקה או במקומות הציבוריים, לבין הנושא של טראומה מינית. כתוצאה מכך יש הרבה פעמים אבחון שגוי של נפגעות טראומה. פעמים רבות קורא שמטפלים בתסמינים השונים, אבל לא מטפלים במכלול או לא מטפלים במקור, שהוא הנושא של הטראומה המינית. כשלא מתייחסים נכון לטראומה המינית, בדרך כלל גם לא משיגים תוצאות טובות בטיפול בתופעות השונות.

בחלק מן המקרים הקשים יותר – ויש לומר שהם די שכיחים – נפגעות טראומה מינית, בעיקר טראומה כרונית בילדות, נזקקות לאשפוז פסיכיאטרי אלא שבתי-החולים הפסיכיאטרים – לפחות לתפיסתנו, על אף העבודה המבורכת שהם עושים באופן כללי – לא מתאימים לאוכלוסייה הזאת וזה מכמה סיבות שאת הבולטות ביותר ציינו. קודם כל, מדובר באשפוז משותף לגברים ונשים, והרבה פעמים מדובר בשהות שמעירה את התסמינים. יש כאן טיפול על-ידי צוות רפואי גברי, שהרבה פעמים – ושוב, מתוקף הנסיבות – עושה שימוש בסמכות, בכוח, ולפעמים גם בכפייה, כאשר לנפגעות טראומה מינית הסוגיה הזו היא בעייתית וקריטית.

אני אנסה לחבר את האינפורמציה שמסרה עפרית למקרה מסוים, כך שהסיפור הוא סיפור חי. לפני שאעשה זאת, הייתי רצה להתייחס לאחד המנגנונים, ואני אתייחס אליו מאוד בקצרה, שנקרא דיסוציאציה, ניתוק, ושהוא מאוד חשוב משום שהוא מטריף את המערכות. ברגע שמבינים את הדינאמיקה שלו, מבינים גם עד כמה הטיפול מורכב, כמה החיים היום-יומיים מורכבים בגינו, ועד כמה אנחנו צריכים למצוא מסגרות שיוכלו לטפל באנשים האלה כאשר במסגרות האלה תהיה מיומנות ועבודה עם דיסוציאציה.

כל חוויה שאנחנו חווים, אנחנו חווים אותה דרך ערוצים שונים. אנחנו תופסים משהו שקורה לנו, יש לנו מחשבות על מה שקורה לנו, יש לנו רגשות כלפי מה שקורה לנו והגוף שלנו מגיב בהתאם למה שקורה לנו.

מצב טראומתי בהגדרה הוא מצב שבאופן אובייקטיבי נחווה, הוא קשה מאוד, הוא מפחיד, הוא מלווה בתחושה של אימה, בתחושה של אובדן שליטה, של חוסר אונים ובחוויה שיש חשש אמיתי לחיים.

המערכת הנפשית שלנו לא בנויה כדי להתמודד באופן מתמשך עם חוויות טראומתיות ולכן אחד המנגנונים שמצילים אנשים שנמצאים בתוך טראומה מתמשכת הוא דיסוציאציה. הדיסוציאציה יוצרת ניתוקים. היא מבודדת את הערוצים השונים, היא מכניסה לבועה חלקים של החוויה. זאת אומרת, אם יש חוויה של אונס למשל, יתכן שהמערכת הנפשית תזכור מה היה, אבל היא תשים את הרגש בתוך בועה וזאת כדי להתמודד עם מה שהיה ולא להרגיש את הכול. או שבבועה אחרת היא תשים את הגוף כדי שהכאב הפיזי לא יחווה. זאת אומרת, אנחנו מגיעים למצב בו החוויה מפורקת.

כאשר אדם או ילד נמצא באופן מתמשך במצב טראומתי, הוא מאבד את הרצף, הוא מאבד את הרצף של ההיסטוריה שלו, הוא מאבד את הרצף של החוויה של העצמי שלו. הילדים האלה שגדלים להיות מבוגרים, אין להם איזושהי תפיסה ברורה לגבי מה שקרה להם לאורך השנים, מי הם, מה הם אוהבים, מה הם אוהבים לאכול כי הכול נמצא במנותק. מצד שני, הכול במחובר. יש דברים שהם מחוברים לטראומה מבלי שידעו שזה מחובר לטראומה. הניתוקים האלה יוצרים בלבול מאוד גדול והחיבורים האלה יכולים להתבטא בזה שקשה ללכת להתקלח כי אם אנחנו הולכים להתקלח, כי אנחנו פשוט מתקלחים, עבור האנשים האלה זה כרוך בתהליך שצריך להתגבר על הצורך להתפשט, על החשיפה, על הפגיעות, על הזיכרונות של השפלה. גם אם הם לא מחוברים באותו רגע לסיפור עצמו, הרגש נמצא. בתקופות מסוימות קשה לבלוע משום שהבליעה עצמה מחוברת לחוויות קשות של בליעה של זרע. זאת אומרת, החיים שלהם מאוד מושפעים בכל התאים של המרקם של החיים, ועם זה אנחנו מנסים להתמודד באמצעות הטיפול.

כיוון שזה דורש כל כך הרבה כוחות לאורך הזמן, יש נפילות. כאשר יש משהו חיצוני שקורה, לפעמים אוזלים הכוחות ויש התפרקות, ואז אנחנו צריכים איזשהו מערך שיעזור לנשים האלה להחזיק את עצמן במקום בטוח, להתמודד עם כל הזיכרונות שעולים, לעשות את החיבורים ולהמשיך הלאה.

החיבורים האלה הם מאוד כואבים משום שזה אומר להוציא מן הבועה את החוויות האלה בצורה הגולמית שלהן, להתמודד אתן, להכיר בהן, לעשות את אותו חיבור שהיה בלתי אפשרית לעשות בזמן אמיתי של הטראומה, ולעבור לשלב של התארגנות ומציאת פתרונות אדפטיביים יותר להתמודדות.

אני מודה לחברת הכנסת גלאון על מילוי המקום.

אני רוצה להציג בפניכם מקרה של בחורה צעירה, בשנות ה-20 שלה, שעברה מסכת התעללויות מאוד מאוד קשה ומורכבת ושבתהליך הטיפול התחילה ליצור את אותו רצף עליו דיברתי. אני אתן לה לספר לכם את מה שהיא עברה. היא דוגמה של בחורה שנפלה בין הכיסאות.

"בהתחלה בהתחלה הייתי ילדה ממש רגילה, כמו כולם. באתי לעולם מאהבה, הגוף שלי התחיל מזרע אחד רגיל ומביצית אחת רגילה שהתערבבו. כבר בתוך הבטן של אימא שלי השתוללתי כל הזמן ובעטתי לכל הכיוונים, עד שכבר ממש נמאס לי ונהיה צפוף, אז התגלגלתי החוצה. עכשיו היה הרבה יותר מקום להשתולל, לבעוט ולהתפתח כילדה שובבה רגילה.

אחרי כמה חודשי התפתחות שובביים ושלווים, אימא פתאום השאירה אותי בבית הילדים יחד עם כל התינוקות הרגילים. כולנו היינו, מה זה שובבים. למדנו איך לעשות שטויות גם בימים, אך בעיקר בלילות. היה נורא כייף אבל גם לפעמים קשה כי היינו נורא קטנים ורצינו הורים. היה לילות שהיה נורא לבד. אבל בלילות אחרים באו כל מיני מבוגרים טובים טובים, רעים רעים, בלבולים מבולבלים, שיחקנו משחקים, הם היו אבהים של כמה ילדים רגילים. אחד מהם היה אבא של ילדה רגילה שהיא אני. כל פעם היה איש גדול אחר שרצה דברים אחרים. כשהיה איש, אז כבר לא הייתי ילדה רגילה, הייתי ילדה מיוחדת במינה, גדולה, חכמה, גיבורה.

עשינו כל מיני דברים מוזרים. לפעמים כאילו היו בי סכינים ולפעמים עברו בי בבטן גלים של פרפרים יפים. לפעמים ידעתי שהפרפרים רעים, ולפעמים לא רציתי לדעת. לפעמים ידעתי שהמבוגרים רעים, ולפעמים לא רציתי לדעת.

הכי טוב היה שכשהם אמרו שאם אגיד או לא אהיה טובה, אז יכאיבו לילדים אחרים. אז הרגשתי הכי גיבורה וטובה. צמח לי יער של סודות בתוך הבטן, פחדתי ממנו מאוד והסתרתי אותו חזק חזק. כל הזמן רציתי שמישהו יבוא וישאל, אבל אף אחד לא בא ואף אחד לא שאל. היער גדל והבטן עמדה להתפוצץ. הכנסתי את הלב שלי לתוך קופסה. כשזה לא הספיק, שמתי מנעול. ככל שעבר הזמן וקרו יותר דברים, והיער בבטן גדל, הוספתי עוד ועוד מנעולים. הרגשתי פחות ופחות את החיים. יכולתי לפתוח חנות מנעולים. חתכתי הכול בחומות ומסכים. כשהמבוגרים רצו דברים ממש קשים, התחלף לי בעיניים למקומות אחרים, לדברים נפלאים ומצחיקים.

אחרי כמה שנים החליטו בקיבוץ על כמה שינויים. סגרו לנו את בית הילדים ועברנו לגור עם ההורים. זה היה מעצבן. לא יכולנו לעשות יותר שטויות בלילות. השינוי הזה עשה שהאבהים האחרים לא יכלו לבוא יותר, וזה היה לי טוב מאוד. ניסיתי לא לחשוב שזה טוב, כדי לא להרגיש שזה היה רע. אבא אחד עדיין בא ונשאר טוב-רע. אני נשארתי בזכותו ילדה מיוחדת במינה, נורא חזקה וחכמה וגיבורה. על הקיר שליד המיטה הדבקתי נמר לבן עם שיניים גדולות, אבל כנראה השיניים של אבא היו יותר חזקות.

כל הזמן רציתי שמישהו יבוא וישאל, אבל אף אחד לא בא ואף אחד לא שאל. ביער שבבטן נבטו עוד ועוד עצים רקובים שלקחו ממני עוד ועוד מנעולים.

הזמן עשה שאני וכל הילדים הרגילים-מיוחדים נגדל. רק קצת, לא יותר מדי. להרבה מהילדים הגדולים הרגילים-מיוחדים צמח יער של כעס בבטן. הם לא ידעו למה ולא הצליחו לשים ללב שלהם מנעולים. הלבבות התחילו לעשות דברים רעים. איכשהו לאט לאט הם הפכו יותר ויותר אלימים. אז הייתי הכי גיבורה ומלכה. שכנעתי את עצמי שהכול קורה כי אני הכי חזקה והכי חכמה, שהכול הכול בשליטה, ושאני בוחרת את ההקרבה הראויה.

מרוב מנעולים כבר לא ראו קופסה, אבל עמוק בתוכה צמחה לה ילדה אשמה, זונה וטיפשה, מסכנה, מגעילה, קרועה ושבורה, ובעיקר בעיקר – עצובה. כל הזמן רציתי שמישהו יבוא וישאל, אבל אף אחד לא בא ואף אחד לא שאל.

בתוך הכול, בלי קשר לכלום, בקיץ אחד פשוט יצאתי לחודש מהקיבוץ, הייתי מוקפת ילדים רגילים רגילים, עשיתי חיים נורא משוגעים, גיליתי שבחוץ אני ממש מדהימה ושמותר להיות שם אחלה ילדה. בלי להבין בכלל איך או למה, החלטתי לעזוב את אבא ואימא. הגעתי לפנימייה עם חיוך על השפתיים, ברחתי לחופש עם אושר בעיניים. התקופה הראשונה הייתה ממש טובה, איכשהו פתאום הרגשתי ילדה. אחרי כמה זמן משהו השתנה. הילדה הקטנה שבי הייתה מאוד עצובה. בעבר הקרוב-רחוק שלה היה משהו נורא. כל לילה נפלו לי לעיניים עוד ועוד תמונות מפחידות ומה שהיה בבטן לחץ על הלב שלי לבכות. הלב היה כלוא בעשרות מנעולים, לשחרר אותו ייקח הרבה שנים, הייתי באמת באמת ממש אמיצה, וממש חזקה, וממש גיבורה.

חלק מהמנעולים הצלחתי לשבור בעצמי. זה היה מאוד מאוד כואב ויצאו הרבה דברים מהקופסה של הלב, אבל בכתפיים הרגשתי הרבה פחות כבד. הבנתי שאם אני באמת חזקה, אז מותר לבקש ולקבל עזרה. לחכות שמישהו יבוא וישאל, זאת לא חכמה. הרגשתי שבפנימייה אני באמת יכולה. העזתי קצת לספר וקיבלתי עזרה. קיבלתי חיזוקים והמון אהבה, התחלתי לעשות עבודה איומה וקשה. זה מאוד כואב לשבור מנעולים וללמוד להרגיש עוד ועוד דברים רעים. גיליתי בדרך המון אנשים, לבבות של תמיכה אותי מקיפים ומלא מלא חברים נפלאים. יש אפילו אישה אחת ממש טובה, שלמדה את הסיפור הזה באוניברסיטה, והיא עוזרת נורא.

הדרך של הסיפור שלי עוד מאוד ארוכה. יש הרבה ימים שקשה לי מדי ואני שבורה. לפעמים אני פשוט רוצה למות. לפעמים גם באים ימים אחרים בהם אני מאושרת שנשארתי בחיים ואני מצליחה להרגיש דברים נפלאים.

ביער בבטן נותרו כמה עצים וחלק מהלב עוד חסום במנעולים, אבל אני יודעת בבטחה שאני ממש מדהימה וחזקה, שהחיים שלי עכשיו באמת בשליטה, שהעתיד שלי פתוח לרווחה ושלסיפור שלי עוד אין סוף, אבל שעוד יהיה לו סוף נפלא".

עד כאן הסיפור. הבחורה כתבה את הדברים בשנות ה-20 המוקדמות שלה, אלא שהיא לא זכתה לסיום הטוב לו היא הייתה ראויה. היא סיימה את הפרק הזה של הטיפול כאשר היא אופטימית וחזקה, עברה מקום מגורים כדי להתחיל ללמוד, נכנסה לטיפול חדש, אבל המעבר עבורה היה מאוד קשה, היא הייתה לבד, בלי תמיכה של משפחה, בלי חברים רבים, והיא נפלה. הייתה הידרדרות. היא הפכה לאובדנית, סבלה בלילות בצורה בלתי נתפסת ובלתי נסבלת, והתחילה לחפש מקום להתאשפז בו. היא ניגשה למקום אחד, לבית-חולים פסיכיאטרית, אמרה שהיא אובדנית וביקשה לשהות שם, אבל לא קיבלו אותה כי אמרו לי שהיא לא חולת נפש. בצדק, היא לא חולת נפש, אבל לא אשפזו אותה. היה מקום אחר שהיה מוכן לקבל אותה, אבל היא לא יכלה להיות בו משום שהיו בו גברים רבים, גם בין הצוות וגם בין המטופלים, והיא נמלטה משם. היא בעצם נשארה בלי מענה.

בסופו של דבר כוחותיה כלו והיא התאבדה.

מתי זה קרה?

לפני שנתיים. אין לי ספק שאם היה מקום כדוגמת המקום שאנחנו רוצים להקים, היא הייתה בינינו בחיים.

סיפור קשה שמדגים את הצורך במקום עליו אתן מדברות.

הסיפור של הבחורה, שחלק מהנוכחים מכירים, הוא סיפור מאוד קשה, אבל זה סיפור אחד מתוך סיפור של עשרות אלפים נשים שחיות בארץ, כאשר חלק מהן צריכות עזרה ושאת חיי חלק מהן אנחנו יכולות להציל.

לפני שאני אדבר על "מקום בטוח", שזה המקום שאנחנו רוצות להקים, אני רוצה לומר לכם שיותר משני שליש מהמקרים של טראומה מינית בילדות, נחשפים בבגרות, שנים אחרי שהפגיעה הסתיימה. כלומר, מיעוט של הפגיעות נחשף בתקופת הילדות, בין היתר לא רק כי הפגיעה עדיין נמשכת, אלא בעיקר בגלל יחסי הסמכות והפחד שיש בין הילד לתוקף.

"מקום בטוח" זו עמותה שהוקמה על-ידי נשות מקצוע ופעילות בתחום. המטרה היא להקים מקום שיהווה חלופה אשפוזית לבתי-חולים פסיכיאטרים או למסגרות אישפוזיות אחרות, קיימות או לא קיימות, שיהיה מיועד אך ורק לנשים שעברו פגיעה מינית כזאת או אחרת ושזקוקות למקום הזה.

המקום הוא רב-תחומי. מדובר במילייה טיפולי שיהיה מורכב מפסיכותרפיה פרטנית, קבוצתית, טיפול באומנות, עבודה עם הגוף, הגנה עצמית וכל מה שצריך כדי לעזור לאישה להשיב אליה את כוחותיה. המטרה היא במידת האפשר להמשיך את הקשר עם הגורם הטיפולי שהיפנה את האישה. אם היא הגיעה מטיפול פרטי או ציבורי, המטרה היא שהיא תמשיך את הקשר עם המטפלת ככל שאפשר, ואנחנו רק נספק את האחזקה האשפוזית.

התוכנית שהכנו מיועדת לכ-12 נשים בטיפול מלא. אנחנו כן היינו רוצות – אם זה יתאפשר – שהמקום הזה יכיל גם מרכז אמבולטורי לנשים שלא צריכות אשפוז, או לא רוצות או לא יכולות, אבל כן צריכות אחזקה של שעות רבות במשך היום.

איך הגעתם למסקנה של שהות עד שלושה חודשים? להערכתכן, באיזה מצב תהיינה המטופלות שתצאנה אחרי שלושה חודשים, והאם זה יהיה מצב קבוע?

המחשבה הייתה להתמודד עם מצב החירום, עם מצב ההתפרקות הזמני, לארגן את הנשים האלה ולהחזיר אותן לקהילה עד כמה שיותר מהר, ולהמשיך את הטיפול.

כאשר מציגים את המצגת הזאת בהמשך – בעיקר לגורמים במשרדי הממשלה – אני חושב שכדאי לשים דגש על ההיבט הזה של הטיפול במצב חירום כי הוא מחדד את הצורך במקום כזה. לפי דעתי חשוב מאוד לכלול את הדבר הזה במצגת.

הדגש כמובן הוא על מצב חירום נפשי. מדובר במקום שיהיה מאויש 24 שעות ביממה על-ידי אנשי מקצוע.

צריך להדגיש, בעיקר בפני נציגי הממשלה הנמצאים כאן, שזו תוכנית מאוד מאוד מעשית. זאת אומרת, היא יורדת לרזולוציות ובמובן הזה, אם תהיה היענות ללכת לכיוון הזה, היא מקצרת את הדרך.

שעות הלילה הן השעות הקשות ביותר וזה בגלל שילוב של דברים – גם החושך, גם השקט, גם יש פחות מקום לעשייה שבדרך כלל עוזרת לאנשים שסובלים מחרדות וגורמת למסמס את חרדותיהם, וכמובן שמרבית הפגיעות מתרחשות בשעות הלילה. לכן הלילה מציף הרבה מן הקשיים. יש גם אפשרות שיהיו נשים שאולי יבואו למשך הלילה. אנחנו רוצות לבנות תוכנית שתתאים למיני צרכים של מיני נשים, אבל שוב, הדגש הוא על חלופה אשפוזית ולא על דברים אחרים.

המקום אמור לפעול כקהילה טיפולית, במובן הזה שלנשים שמגיעות יש אחריות לחלק מן הדברים שקורים בבית, ויש להן אחריות להשתתף בפעילויות. זה אומר שצריכה להיות להן רמת מוטיבציה מסוימת ומעלה, ושוב, כמובן שזה מותאם למצב הנפשי בו הן נמצאות. אני אומר בשפה קצת בוטה שלא מדובר במקום שבו מאפסנים אנשים אלא מקום בו מטפלים בהם, מקום בו נותנים מענה מקצועי מן המדרגה הראשונה למגוון קשיים וצרכים, בתקווה שהם יעמדו על רגליהם ויוכלו להמשיך את הטיפול בקהילה.

ההנחה שלנו שיהיו בין חמישים למאה נשים שתפנינה בשנה ממוצעת. גורמי ההפניה יהיו גורמים מקצועיים, רכזי סיוע, חלק מבתי-החולים בהם יש מרכזי חירום פיזיים בלבד שמאוד יכול להיות שהם יפנו למקומות האלה נשים שיידרשו לאשפוז. אנחנו מניחים שמרבית הנשים יהיו בשנות ה-20 וה-30, לא נשואות, ללא מקורות תמיכה, במצב כלכלי יחסית ירוד, ומכל שכבות האוכלוסייה. יכול להיות שבטווח מאוד רחוק ואופטימי נוכל למצוא גם פתרון לנשים שהן נשואות ואימהות לילדים, אבל בשלב הראשון לא נוכל כנראה לכוון לשם.

איך אתן מציגות מספרים כל כך נמוכים של בין חמישים למאה פניות?

ההתפרקות הזו יכולה להתרחש תוך כדי טיפול – שיחה עם איש מקצוע - שמתחיל מפעם-פעמיים בשבוע ואחר כך צריך את הגורם הטיפולי בקהילה כדי שהוא ימשיך. היום אין כמעט גורמי טיפול, ואם הם קיימים, הם בודדים. לכן המקום הזה חשוב כדי לטפל במקרי החירום שנוצרים, אבל במקביל, על הרצף, חייבים לטפח את שירותי הטיפול.

אני שואלת איך יש לכם הערכה מספרית כל כך נמוכה.

אני חושבת שהמספר אומר כמה נשים בשנה יזדקקו לשירות הזה. אנחנו הכנו תוכנית ל-12 נשים שיכולות להיות בו-זמנית במקום ולכן אנחנו יכולים לקלוט עד מאה נשים. היינו רוצות שיהיו כמה מרכזים כאלה בארץ, ואין לי ספק שהמרכזים יתמלאו כי הצורך קיים.

אתן לא מעריכות את מספר הנזקקות אלא אתן אומרות שאתן חושבות שבמקום הזה יכולת הקליטה תהיה כזו וכזו.

אם נערוך בדיקה למשל לגבי מה שקורה בבתי-החולים הפסיכיאטרים, הערכה גסה שלי אומרת ש-80 עד 85 אחוזים מהצעירות והנשים שמאושפזות שם, היו ליהנות, להפיק יותר תמיכה ולקבל טיפול הרבה יותר מותאם, לו הן היו שוהות ב"מקום בטוח".

אני מעריכה שייקח זמן לבנות איזה שהם יחסי אמון בין הנפגעות לבין מקום שהוא אשפוזי. זאת אומרת, להיכנס למסגרת אשפוזית שיש בה משהו קצת יותר טוטאליטארי, גם כשהיא מקצועית, יש בה משהו קולקטיבי וזה משהו שלנפגעות טראומה הוא מאוד לא פשוט. אני מעריכה שיזדקקו לו יותר ממאה נשים בשנה, אבל כאן מדובר על המספר אותו נוכל לקלוט במקום אחד.

אני חושבת שצריך לומר את ההערכה הכוללת.

בסטטיסטיקה יש בעיה כי בעצם כל נושא התקיפות המיניות הוא הסוד הכי שמור. כלומר, יש לנו את הנתונים ממרכזי הסיוע, מבתי-החולים, ואנחנו אוספות את הנתונים האלה, אבל אין הערכה מציאותית.

יש פה דבר שאני רואה בו יתרון מסוים וזה משני היבטים. קודם כל, זה דבר שהוא בר-ביצוע, יש בו עלות תקציבית סבירה, והוא סוג של ניסוי והניסוי גם יקיף ויחדד את הצורך. ברגע שיהיה מקום כזה, אני מניח שיהיה לשם ניתוב.

אם ייאמר שהצורך מחייב הקמה מיידית של עשרה מרכזית, אני בטוח שזה לא מספר מוגזם. את היית שותפה ומובילה לנושא הקמת המקלט לנפגעות סחר בנשים ואת יודעת שבדרך כלל, כאשר אתה הולך על דבר שיש בו חידוש, המדינה רוצה לעשות איזשהו ניסוי.

אני כמובן מאוד תומכת. אני חושבת שכאשר באים להציג דבר כזה למשרדי ממשלה, צריך לומר שהצורך בחברה הישראלית – ואני נותנת הערכה גסה – לעשרה מרכזים כאלה, אנחנו לא מבקשים עכשיו ממדינת ישראל להקים עשרה מרכזים אבל אנחנו מבקשים שהמדינה תשתתף במימונו והקמתו של מרכז אחד כזה שיהווה פיילוט או משהו כזה.

על זה אין לנו מחלוקת.

אם אומרים שרוצים להקים מרכז שם תהיינה בין חמישים למאה נשים, אבל הקיבולת היא 12 נשים בעת ובעונה אחת, הפקיד הבכיר הממוצע במשרדי הממשלה הממוצעים לא יחשוב שכדאי להקים מקום כזה עבור 12 נשים.

אני מסכים אתך. זה בהחלט בין הדברים שצריך לתקן במצגת. צריך להציג היקף של צורך.

לומר שאלה הערכות גסות שמתבססות על הנתונים ולהציג את הצורך. יש לומר שמוצע מודל ייחודי של פיילוט. הסכומים עליהם מדברים הם לא בשמים. נכון שלא רצוי לבוא ולהציג הקמת עשרה מרכזים כאלה, כי הסכום יהיה גבוה.

מרכז כזה יחסוך למדינה כסף רב. עפרית דיברה על אשפוזים בבתי-חולים ואשפוזים פסיכיאטרים ועל השימוש בשירותי הרפואה, אבל יש לנו כאן משהו שהוא מאוד טיפולי ומאוד ממוקד. הטיפול הוא חלק מרצף טיפולי שהמדינה כן צריכה לתת את המענה.

אני מאוד מברכת על התוכנית. ישבנו בפגישה מקדמית, שמענו על התוכנית וקיבלנו אותה. מבחינתנו התוכנית מהווה כניסה לדלת פתוחה. לפני שנתיים, כאשר אפי התאבדה, ושמענו כאן את הסיפור שלה, המשרד שלנו, באמצעות המנכ"ל דאז, דיווחנו על זה לראש-הממשלה וכתבנו במפורש שחסרה מסגרת ייחודית כזאת - אמנם לא נכנסנו לפרטי המסגרת – שתוכל לאפשר לנפגעות לישון בשקט בלילה. זה הדבר המרכזי שאני רואה במסגרת כזאת.

מדובר במסגרת כזאת שתהיה על רצף של מסגרות טיפול שלא קיימות מספיק. באותו מכתב אל ראש-הממשלה כתבתי שצריך להקים יותר מרכזים טיפוליים לנפגעות תקיפה מינית, וזאת בהמשך לשני המרכזים הטיפוליים שהצלחנו להקים בשנים האחרונות, כאשר האחד הוא בבית-חולים בני ציון, שם ביקרה חברת הכנסת זהבה גלאון.

אני יזמתי את הקמתו.

אכן את יזמת את הקטע של הבריאות ואנחנו יזמנו את הקטע של הטיפול ההמשכי בנפגעות.

בראשון-לציון יש לנו מרכז טיפולי כזה, ויש את המרכז הטיפולי בבית-חולים איכילוב של משרד הבריאות. אלה בעצם שלושת המרכזים הציבוריים היחידים.

המרכזים הציבוריים היחידים שמשרד הרווחה מממן.

אכן, אלה שלושת המרכזים הציבוריים היחידים של המדינה אבל יש לנו תוכנית להקמת מרכזים נוספים.

המרכזים הם מרכזים טיפוליים עם עובדים ייחודיים, וקיימים שם כל הדברים שהוזכרו כאן, ושם קיימים המאפיינים של טיפול בנפגעות תקיפה מינית ושם מטפלים בצרכים המיוחדים של הנפגעות.

אני חושבת שבהחלט נחוצה מסגרת כזאת והיא נחוצה לנושא הרגיעה. לדעתנו צריך להרחיב הרבה יותר את המרכזים הטיפוליים הציבוריים ברחבי הארץ, וצריכה להיות מסגרת אחת. זה ניסוי כי אנחנו באמת לא יודעים מה תהיה התגובה לצורת טיפול כזאת. והיה וזה יצליח ויענה על הצרכים – או שזה יעורר צרכים אחרים, דבר שבהחלט יכול להיות – אז יהיה צורך לדבר על המשכיות. כאמור, בתחילה מקום כזה צריך להיות ניסוי ולדעתי צריך להגדיר אותו כניסוי.

אין ספק שהמסגרת המוצעת היא מעניינת ונחוצה. הדברים האלה תמיד קמים ונופלים – היכולת לממש אותם – על כסף. אני חושבת שלמדינה יש אחריות לקחת חלק במרכז כזה. זה עניין של גישה ותפיסה. יש מי שחושב שהבעיה של נשים שמותקפות, שנאנסות, שעוברות גילוי עריות, זו בעייתן הפרטית בלבד, הוא לא יממן את זה, אבל מי שמעריך שיש בעיה חברתית שהמדינה צריכה לקחת עליה אחריות, לא לאפשר לנשים האלה להתמודד בכוחות עצמן, או במרכזים או במערכות הקיימות, צריך לנהוג אחרת.

כאשר אנחנו פוגשים שרים – ואני לא מדברת על הדרג שעוסק בנושא באופן יום יומי, כי לו יש תמיד נכונות והוא מכיר את הנושא – הרטוריקה היא מאוד מאוד גבוהה והם אומרים שחשוב להיאבק בתקיפות מיניות ובאונס, אבל כשזה מגיע לפרקטיקה, אנחנו יודעים מה קורה ותמיד נותנים את התקציבים לנושאים אחרים. צריך להעלות את הנושא הזה למודעות כזאת שבסופו של דבר תקבל תקציב, כי לצערי בסוף הכול גם ונופל על כסף. זה גם עניין של לובי ושתדלנות.

אני חושבת שהמצגת שהוצגה כאן על הנתונים שהיו בה מחייבים פעולה ניסיונית כזו, ואפשר לקרוא לזה פיילוט, שם שהרשויות אוהבות להשתמש בו. צריך להתחיל להתייחס להיבט הטיפולי והשיקומי של נערות ונשים שנפגעו ולעשות זאת במחשבה קצת אחרת, חדשנית, אחרת ממה שהורגלנו עד עכשיו. זה אכן שינוי חשיבה, ואם מתייחסים לפגיעה של הנשים כפגיעה פוסט-טראומתית ומסתכלים עליה בתפיסה אחרת, צריך לתת את המענה המוצע כאן. אם מסתכלים על זה בשבלונות הישנות, אז יש מרכזים, יש בתי-חולים ויש מוסדות פסיכיאטרים.

המרכז שמוצג בפנינו מצריך שינוי תודעתי או תפיסתי. אני בעד לנסות לקדם את ההצעה וכאן אני פונה ליושב-ראש הוועדה.

יש איזושהי התקדמות בטיפול בנושא הזנות? אני מבין שאין.

כפי שאמרה חברת הכנסת גלאון, היוזמות האלה מאוד מבורכות, אבל יש עוד הרבה מה לעשות בתחום של נשים על רצף של מצוקה. לצערי התקציבים במשרד הרווחה הם מאוד מסומנים. תוספת התקציב צריכה לבוא כתוספת לתקציב הקיים. לצערי לא חלה שום התקדמות תקציבית.

עם מי ישבתם לדיון בנושא?

הנושא הובא לידיעת השרה יולי תמיר, אבל עדיין לא התקיימה ישיבה. לצערנו ולביש מזלנו הנושא עלה בקיץ וכל התקציבים הלכו למקום מסוים.

אני מבקשת לשאול את חברת הכנסת גלאון, איך היא חושבת שניתן להזיז את הדבר הזה מבחינה פרקטית. אנחנו עומדים עכשיו חודש לפני יום המאבק באלימות נגד נשים, ואני חושבת שהיה טוב לו במשך החודש הזה תהיה לפחות הצהרת כוונות של מי שצריך להצהיר על תוספת תקציבית שהיא באמת לא גבוהה. השאלה איך אתם רואים שמבחינה פרקטית אפשר להתחיל להזיז את הנושא הזה.

אני אתייחס לזה בסיכום.

השאלה גם מה סדר העדיפויות. אני חוששת שיאמרו למשרד הרווחה לערוך סדרי עדיפויות בתקציבו שלו.

אני אתייחס לזה בסיכום הדיון.

גם אנחנו נפגשנו עם הקבוצה והייתה תחושה שהן נכנסות לנישה מאוד חשובה ומאוד חסרה.

אני מקבלת שהמספרים עליהם אנחנו מדברים הם הרבה יותר גבוהים ממה שנמסר לנו כאן. עשיתי חשבון ולדעתי החישובים שלכן הם קצת בעייתיים, כי אם מדובר ב-12 נשים לתקופה של שלושה חודשים, יוצא שבשנה בקושי יש לכן 48 נשים. אנחנו יודעים שנשים נכנסות למקלטים אבל תוך כדי התהליך מגלים שתהליך השיקום הוא יותר ארוך.

אחת הבעיות המרכזיות היא שאין שירותי קהילה לטיפול בנשים שעברו התעללות, וגם לא לילדים, ומדי פעם יש איזשהו ניצוץ של מרפאה שנפתחת. אני לא יודעת אם אתם יודעים, אבל המרפאה בבית-חולים איכילוב בהמתנה מזה שנה וחצי. במדינה אין לנו מספיק מרפאות, לא לנשים ולא לילדים. אנחנו יודעים שיש הרבה הפרעות נפשיות שהן תוצר העבר.

בשנים האחרונות ניסיתי לקדם את נושא המרפאות, פעמים רבות העברתי את הנושא לוועדת השרים לנושא אלימות, אולם לא קרה כלום. בהזדמנות זו אני רוצה להודות לחברת הכנסת גלאון על פעילותה הרבה, כי השנה – התבשרנו על כך – קיבלנו שני מיליון שקלים להקמת מרכזים אקוטיים לטיפול מיידי ובימים אלה אנחנו נתחיל לתכנן אותם. אני מניחה שנתחיל בדרום כי שם המצב מאוד קשה.

השתמשתם די הרבה פעמים בשם המרכז כמסגרת אשפוזית, אבל זאת לא מסגרת אשפוזית אלא זה הוסטל או מקלט. אשפוז זה אשפוז בבית-חולים כללי או פסיכיאטרי והמילה אשפוז היא סטיגמטית.

יש ועדה בין-משרדית של משרד הבריאות ומשרד הרווחה כאשר בוועדה זו דנים בפרויקטים כאלה שהם פרויקטים משותפים, ואני רואה את הפרויקט כפרויקט משותף כי הוא יהיה זקוק לתמיכת שני המשרדים. בפגישה אתכם הצענו, ואני שוב חוזרת ומציעה, לפנות לאותה ועדה בין-משרדית כי הדיונים המתקיימים שם הם על נושאים דומים. הוועדה הזו דנה בימים אלה בנושאים שקשורים באלימות, נושא מבוגרים אלימים שאינם חולי נפש, שזו בהחלט בעיה כי הם לא יכולים להיות במסגרות של חולי נפש.

במהלך השנתיים האחרונות נפתחה מחלקה בכפר שאול שהיא מחלקה נפרדת. בעצם זו לא מחלקה כי אי-אפשר לפתוח מחלקות אלא היא מבנה בתוך יחידה. נבנה מבנה נפרד בתוך יחידה ושם אפשר לאשפז כיום נשים שעוברות תקיפה מינית. לא מזמן העברנו לשם אישה שהגיעה למקלט ובמקלט הבינו שהיא במצב קשה וזקוקה לאשפוז ולהמשך טיפול. שם נותנים טיפול אמבולטורי, כך שקיימת מסגרת אחת שהיא בתוך בית-חולים. אני מניחה שצריך יותר, ואני מקווה שתצליחו.

בבתי-החולים יש מחלקות נפרדות כמו מחלקות להפרעות אכילה ויש מצבים בהם מזהים דבר כדבר שהוא ייחודי.

האשפוז הוא מכיוון שמתעוררת בעיה בריאותית, כאשר הנשים מפסיקות לאכול ומגיעות למצב בו קיימת פגיעה בריאותית. אם תהיה מישהי שתגיע למצב שצריכה אשפוז, היא תקבל אשפוז.

במחלקות להפרעות אכילה, בדרך כלל לא מטפלים בטראומה המינית, ובטח לא מזהים את זה כגורם מרכזי, אלא מטפלים בהפרעת אכילה. כפר שאול זו יוזמה מבורכת, אבל עם זאת, זה בית-חולים פסיכיאטרי. זאת אומרת, התיוג של אותה אישה שתגיע לבית-חולים פסיכיאטרי הוא תיוג של חולת נפש וזה הדבר האחרון שהיינו רוצים עבורה. אנחנו מתייחסים לזה כאל חלופה, ואיך יקראו למקום שנקים, זו לא תהיה בעיה. הדגש הוא על מקום שיש בו לינה, שהטיפול בו הוא 24 שעות ביממה, כאשר בהוסטל לא תמיד האוריינטציה המקורית – או הממוקדת – היא אוריינטציה טיפולית אלא היא יותר אוריינטציה שיקומית. כאן אנחנו מדברים על מקום שהוא טיפולי כאשר החלק השיקומי הוא לא החלק המרכזי, אלא הוא ייעשה אחר-כך במסגרת הקהילה בטיפול הפרטני והשבועי.

חשוב לנו מאוד שזה לא יקבל את התיוג של מחלה מכל סוג שהוא, לא פיזיולוגית ובטח לא נפשית כי לא מדובר במחלה נפשית, ואני מניחה שכולנו מסכימים על כך.

ברור לכל היושבות והיושב בחדר הזה שמדובר בבעיה לאומית ותראו מי היושבות והיושב בחדר הזה. כל מי שעוסק בתחום, הן במשרדי הממשלה והן בגופים שהם לא ממשלתיים, הם חברת וחבר הכנסת שאנחנו יודעים שתמיד הם בשבילנו. הבעיה של כולנו היא איך אנחנו מרחיבות ומרחיבים את המעגל הזה ומצרפים אלינו יותר ויותר אנשים שמבינים. כפי שאמרה חברת הכנסת גלאון, והיא אומרת את זה טוב ממני, זו אחריות של המדינה וזו אחריות של כולנו כחברה לדאוג לנשים ולאנשים האלה שנפגעו מינית.

אני מברכת על הקמת מרכז כזה כי הפונות שלנו למרכזי סיוע זקוקות לו. שוב, אנחנו בתוך המשפחה הקטנה שלנו ואנחנו לא מצליחות ומצליחים לפרוץ את המעגלים האלה של המשוכנעים מראש. לראיה, תראו מי הם חברי הכנסת הנוכחים בישיבה.

חברי הכנסת מסתובבים בין ישיבות הוועדות השונות. גם לי יש עוד שלוש ישיבות.

אבל בחרת להיות כאן.
אני רוצה להזכיר שחוץ מהנפגעות שזקוקות לאשפוזים ולטיפול הזה שהוא כל כך חשוב - דיברנו כאן על המספרים ועל היקף התופעה – שמסתובבות בינינו כאלה שמתפקדות בצורה כזו או אחרת, וגם אותן אסור לנו לשכוח ואסור לנו למשוך את האחריות מהן. כלומר, הנושא של השתתפות המדינה בסבסוד טיפול נפשי בנפגעות, שהוא לאו דווקא אשפוזי, הוא חשוב מאוד.

חבר הכנסת וילן, אתה רוצה להוסיף משהו?

לא. באתי לשמוע.

אני מבקש לסכם את הדיון. בסיכום אני רוצה להודות לך כי לאחר פנייתך, ואחר-כך באמצעות עורכת-הדין עדי שי, הנושא הגיע אלי ואל שולחן הוועדה. אני רוצה למסור שקיבלנו את תגובת אגף התקציבים שבאופן לא מפתיע הבין את הנושא הזה כנושא שמקושר למרכזים לנפגעות תקיפה מינית בבתי-החולים, ולכן אמר שאין צורך כלכלי להקים גוף נפרד אלא להמשיך ולפתח את הקיים. אין לי ספק שהם התאמצו לקרוא את החומר.

ברשותך, הערה. אני חושב שיש נקודה שמופיעה – היא מוזכרת בהצעת חוק שהגשתי ואני שוב מנסה לקדם אותה – כאשר מדובר בכל הנושא של הסיוע הנפשי במקרים שהם לא בדיוק על-פי הסטנדרטים שהמדינה מכירה, והיא שאנחנו מספיק בוגרים מבחינה מדינתית כדי להשקיע בזה ולא מדובר באמצעים בסדרי גודל לאומיים. מצד שני, זה יכול לתת תשובה להרבה מאוד אנשים שלא מוכרים על-ידי המערכת. כאן אני חושב שקיים תחום אפור שחשוב לטפל בו.

אני מודה לך על שהעליתי את הנושא לדיון בוועדה, כי בסופו של דבר אתה עוסק בחיי האנשים.

אני מסכם את הדיון.
למי שלא נחשף ולא ראה איך נשים מתייסרות אחרי שנים, קשה לו מאוד להבין את הדבר הזה. קשה לו להבין איך זה הופך חיים של הנשים שנים רבות אחרי האירועים.

הועלו מספר הערות לגבי המצגת ואומר אותן בתמצית. במצגת צריך לציין את היקף הבעיה ואת היקף המענה, תוך אמירה שהצורך הוא יותר רחב. צריך להיות דגש על כך שמדובר במצב חירום נפשי והדוגמה שהסתיימה באובדן חיים צריכה לא רק להיות דוגמה אלא גם כדבר שהוא עניין של חיים. זה דבר שצריך להיות בתוך המצגת עצמה, כדי שהיא תחדד את הדברים. המצגת היא סופר מקצועית, אבל הייתי אומר שהיא "נקייה" מדי ואני מקווה שאתן מבינות את כוונת דבריי.

אני מברך אתכן על היוזמה. אני חושב שזה מאוד מרשים שיוזמה כזאת מגיעה מאנשים פרטיים, אבל חבל – וזה לא בא לפגוע בנשים במשרדי הממשלה שנוכחות כאן ועושות עבודה בלתי רגילה – שזה לא בא מתוך הרשות המבצעת.

אגב, ועדת השרים לקיום מעמד האישה התכנסה מאז תחילת הקדנציה?

עדיין לא.

אני רוצה להיות מעשי ולהציע סיכום ובו שני חלקים.

1. אני מבקש שתוכן הצעת חוק שאנחנו נחתום עליה. זאת לא הצעת חוק תקציבית, אלא זו הצעת חוק של שלושה מיליוני שקלים. קשה להכניס את זה להצעת חוק, אבל זה אפשרי. אני מבקש מעדי לגבש הצעה כזאת יחד עם היועצת המשפטית של הוועדה. אני רוצה שההצעה תהיה מוכנה אחרי פטור מחובת הנחה ליום האלימות נגד נשים שהכנסת תציין ב-28 בנובמבר. אני מבקש לעשות מאמץ גדול מאוד ולהכין את ההצעה הזו באופן המיידי ביותר.

2. אני מתכוון לפנות לראש-הממשלה, המכהן גם כשר הרווחה – ובפנייה אליו אתייחס גם לטיפול בזנות – בבקשה לקיים אתו ישיבה. בסיועו אפשר לעשות ניסיון להתמודד עם בעיות. אם נעבור בצנרת הרגילה, אם נראה תוצאות, נראה אותן אחרי זמן רב, אבל נראה.

מי עומד בראש ועדת השרים למעמד האישה?

יולי תמיר.

צריך להזמין גם אותה לישיבה הזאת.

בוודאי. כבר ביקשנו לקיים אתה ישיבה. אין ספק שהיא צריכה להיות נוכחת בישיבה אבל חשוב לי שראש-הממשלה ישתתף בתוקף היותו שר הרווחה.

אני מודה למשתתפים בישיבה.





הישיבה ננעלה בשעה 9:15