כנסת פתוחה

PAGE
1
ועדת החינוך, התרבות והספורט

07.09.2006

הכנסת השבע-עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב ראשון

פרוטוקול מס' 60

מוועדת החינוך, התרבות והספורט

יום חמישי, י"ד באלול התשס"ז (07.09,2006), שעה 10:00

סיור בבית התפוצות

מיכאל מלכיאור – היו"ר




אלכס מילר

חסיה ישראלי – מנכ"ל בית התפוצות




שלמה להט - מועצת המנהלים של בית התפוצות

שגיא בלשה – מנהל כספים ומשאבי אנוש

יפת עוזרי – מנהל פיתוח וקשרי חוץ של בית התפוצות

ללי אהרון – מדריכת בית התפוצות.

ליאורה שוחט – בית התפוצות

מיטל בר-שלום

יהודית גידלי
סיור בבית התפוצות

שלום, אני פותח את ישיבת הוועדה.

בוקר טוב לכולם. אני רוצה להודות לכולם שבאו. אני רוצה להודות ליו"ר הדירקטוריון שלנו, מר שלמה להט, שמצטרף לסיור. בית התפוצות הוא מוסד מאוד ותיק ומוכר, אבל מתחדש. לכן, אני מניחה שאני יכולה לחדש לכם. אנחנו נדבר על האוצרות שיש לבית התפוצות, שלא רואים אותם בתצוגה. אלה מאגרים אדירים שיש לנו, פעילות חינוכית ובית ספר לעם היהודי שאנחנו מקימים. יש לנו בית שבו יש התחלה של פיתוח, ואני מאוד הייתי רוצה שתראו אותו.


ההתחדשות של בית התפוצות נובעת מחוק בית התפוצות שחוקק בדצמבר 2005. תוכנית ההבראה שנעשתה בשנתיים האחרונות באה ואמרה, כי מוזיאון הוא כלי יפה וחשוב אבל לא מספיק רחב ומגוון על מנת לחבר את הקהל הרחב ואת המחנכים אל העם היהודי.


הייחודיות של בית התפוצות, היא שכאשר אתה הולך בתוכו זה לא משנה אם אתה במאה ה-12 או במאה ה-18, זה לא משנה אם אתה בג'רבה או בטבריה, אם אתה במשפחה כזאת או אחרת, כי בסופו של דבר אותם מרכיבים בסיסיים חיברו אותנו ביחד. אותה משפחה, אותה בר מצווה, אותה חופה, אותו מרכז בית כנסת שהפך למרכז קהילתי, כאשר פעם הוא נראה כמו מבצר ופעם הוא היה עם רצפת חול. בסופו של דבר, אלה אותם דברים שחיברו אותנו ביחד.


בית התפוצות הוגדר בחוק, כמרכז לאומי לקהילות ישראל בארץ ובעולם. הוא רוצה לפתח את הנושא של טיפול ולימוד של העם היהודי בצורה הרבה יותר כוללת. לפני 15 שנים הנושא של לימוד השואה היה תוך כדי ביקור במוזיאון יד ושם. מאז נעשה פיתוח הרבה יותר רחב. לנו ברור, כי נושא העם היהודי הוא הנישה שצריך לחזק. תפקידו של בית התפוצות הוא לחזק את הנישה הזאת. באנגלית יש מינוח מאוד מוכר PEOPLHOOD. בעברית אין לזה מילה.

אנחנו היינו במשא עם האקדמיה לגבי המילה הזאת.

במסגרת עבודתי הקודמת בסוכנות היהודית, גם אני ניהלתי משא ומתן. הם שלחו לנו שתי אפשרויות: אחווה יהודית, עמיות יהודית. העמיות היהודית היא הרבה יותר חדשנית ומכילה.

אחווה היא תאור של משהו אחר.

אני חושבת, שכדי שנגרום לנושא העם היהודי לעלות לתודעה צריכה להיות לו מילה. בלי מילה גם אין חשיבה. לא היינו מתוסכלים גם לפני שהיתה המילה תסכול. כשהלכנו למילון וובסטר ובדקנו את הפירוש של המילה PEOPLHOOD, מצאנו את ההגדרה שאתם רואים פה. עוד מימי החזון של אבא קוגנר ושייקה ויינברג ומנחם גולדמן, מי שהקים את הבית, בית התפוצות בהחלט מספר את הסיפור הייחודי של העם היהודי, ואנחנו צריכים להמשיך ולטפח את זה.


לצערנו, כיום קיימים חורים במארג המשותף הזה. כאשר אנחנו מסתובבים עם צעירים בתצוגה, אנשים מסוגלים להיעמד מול הפסל של החופה ולהגיד מה זה הסמרטוט הזה מבלי לדעת מה זה החופה. גם אם הם היו ב-2-3 חתונות יהודיות, זה היה במלון גבוה ואף אחד לא ממש לימד אותם מה זאת חופה ומאיפה היא באה. ברור לגמרי, כי אותם דברים מאוד בסיסיים שאיחדו אותנו בעבר לא בהכרח קיימים היום. ברור גם כי זה שאנחנו מרגישים שייכים זה לא אומר שאנחנו יודעים מה לעשות עם זה. גם אם צעיר ישראלי מגיע לבית כנסת בטולדו ומוצא את עצמו עם דמעות זולגות ולא מבין למה, אם הוא לא שואל את עצמו למה ולא ממשיך לשאול וללמוד על זה, זה לא הופך להיות משהו שהוא שלו. לכן, צריך גם לספר את סיפור העם היהודי, אבל גם לפתח את כל התחום הזה של העם היהודי. אחת הנישות של חיזוק נושא העם היהודי. זאת לא הנישה היחידה, אבל זאת נישה מאוד חשובה.


בעקבות החוק, בית התפוצות הכריז על עצמו כמרכז עולמי. הוא מבקש לשים את הדגש על הדברים המאחדים, ולהיות צומת למפגש וליוזמות. אני לא רוצה לעשות שום דבר שמישהו עושה, אבל אנחנו רוצים להיות הגורם שקם כל בוקר ואומר: תפקידנו לטפח ולפתח ולדאוג שיהיו עוד דיונים ועוד נרטיבים, עוד מפגשים ועוד התמודדויות, ועוד שיג ושיח ולמידה, חשיפה וחוויה סביב המכנה המשותף של העם היהודי.


עשינו משאל של 3 שאלות בקרב הציבור, ומצאנו כי רק שני שליש מבין האוכלוסייה חושבים כי יש מכנה משותף לעם היהודי. כאשר שאלנו מה הוא המכנה המשותף, ו-40% אמרו שזאת המסורת. כאשר שאלנו איפה ישראל כמכנה משותף, הגענו רק ל-24%. כאשר בדקנו את ה-24% מצאנו כי בקרב בני 50-65 יש 42%, ובקרב בני ה-20-35 יש רק 12%. זה סקר לפי מדגם מייצג, והוא מדאיג. הוא אומר, שהעבודה שצריך לעשות כדי לגרום לדור הצעיר להבין את שייכותו לעם ואת מרכזיותה של ישראל בתוך השייכות הזאת היא עוד לפנינו.


לבית התפוצות יש את התצוגות והמאגרים. הוא החליט לקחת את העשייה החינוכית, שהיתה עד היום כמתרגמת המוזיאון, שלב נוסף ולהקים בית ספר ללימודי העם היהודי כמסגרת חדשה להוראת הנושא. אפילו הנושא הוא עוד לא מוגדר כנושא, ואנחנו אמורים לפתח משהו אינטרדיסיפלינרי, קצת מהיסטוריה, קצת מתרבות וקצת מגיאוגרפיה. אנחנו בהתחלת הדרך. הפתיחה תהיה לאחר החגים.


אני רוצה להרחיב על בית הספר הזה, כי זה הפן שיותר מתחבר לוועדת החינוך ולעשייה החינוכית. היום קיימת עשייה בקרב הצעירים היהודים, שזה כולל גם 15,000 צעירים שבאים פה לתוכניות שורשים ולתחרויות, אבל גם 1,000 חיילים של תגלית שהוכנו לפני שעלו לאוטובוסים, וגם קבוצות של חוויה ישראלית שבאות, פרויקטים שאנחנו עושים עכשיו והכשרה של כל הצעירים במסגרת קדם צבאית ורואים עצמם כשייכים למנהיגות.

כמה צעירים ישראלים מגיעים לפה?

יש כ-100,000 מבקרים, כאשר מתוכם 30% צעירים. סך הכל ישראלים הם 70%-80%. 30% הם תיירים. מעבר לצעירים מגיעות לפה קבוצות מאורגנות של תיירים, עולים וכל מיני אולפנים. יש גם מבקרים בודדים. יש לנו הרבה פעילויות למשפחות.


במסגרת בית הספר תהיה עשייה, כאשר הביקור הוא טריגר והסמינר הוא בהמשך. יש לנו פעילות כבר עם למעלה מ-1,500 מחנכים בפיילוט בבתי ספר. היה לנו סמינר של 3 ימים מאוד גדול לכל המורים מצמרת משרד החינוך. הסמינר היה ל-100 מורים מהמכללות ומצמרת משרד החינוך. מעבר לזה, יש לנו השתלמויות מורים. היו לנו פה מורים להיסטוריה. בחנוכה יהיו פה המורים למחול. אנחנו עובדים עם כל המפמ"רים. אנחנו עובדים גם עם משה זעפרני ממשרד החינוך במסגרת שעות מורשת. הייתי אצל לאה רוזנברג מהמינהל הפדגוגי. אנחנו לאט לאט בונים את ההקשרים עם מחנכים יהודיים. הכל ברמות של סטרט אפ. אנחנו לא חוזרים על שגיאות שעשינו בעבר כציונים מובהקים, ואנחנו לא מדברים על העם היהודי בלי נוכחות ומעורבות של התפוצות. אנחנו מאוד מקפידים על זה שיהיו פה דיונים עם הקהילות. למשל, בשבוע הבא ביום שלישי יהיה סמינר של בית התפוצות ביחד עם הקומישין של PEOPLHOOD ביו יורק פדריישן. זה חלק מפיתוח המודעות והכנסת מנהיגי הקהילות כחלק מהעניין.


בית הספר אמור ללמד, ולהציג, להגדיר ולפתח את התחום על בסיס המוזיאון, ובעיקר ליצור שיתוף פעולה. אנחנו לא רוצים לעשות דברים במקום אף אחד. אנחנו רוצים להיות אלה שיסייעו בכל המרקמים. אנחנו רוצים להיות מסגרת על. לכן, אני מאוד מקווה שוועדת החינוך ומשרד החינוך, יראו בנו את הכתובת לפתח את נושא העם היהודי. בגלל שאנחנו סטרט אפ, זה הרגע שאפשר להתחיל ולבנות את זה בצורה יותר ממלכתית. אין שום מקום למשהו שהוא לא ממלכתי בבית התפוצות.


אנחנו התחלנו לעבוד עם בית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, כדי שהתכנים האלה יקבלו הכרה. אנחנו חושבים הרבה איך לקחת את כל הנושא של שורשים ולהכניס אותו לתוך הנושא של העם היהודי. כאשר היום הולכים לילדים, הם מציגים את המעגל האישי, המעגל המשפחתי והקהילה. בדרך אבדנו את הסיפור של המשפוחה. הקהילה זה כבר מוסדות, מחויבויות ומסגרות. יש את הקטע של ללכת למשהו היותר מורחב ושבטי, העם היהודי. פעם זה היה נראה לנו ברור. היום, בעולם האוניברסאלי הגלובלי, זה לא כל כך ברור. אנחנו יודעים שצריך לטפח ולפתח את זה, ובית הספר אמור לעזור בזה.


בית ספר הוא רק אחד מהכלים. אני רוצה לחשוף בפניכם את תוכנית הפיתוח של בית התפוצות ל-6 הבאות. זאת תוכנית שהוגשה גם לאוצר וגם למשרד התרבות, שהוא המשרד שאנחנו שייכים אליו. על סמך אותה תוכנית פיתוח, שר האוצר הירשזון בשם ראש הממשלה, הכריז על כך שהוא ייזום החלטת ממשלה לפיתוח בית התפוצות במשך כמה שנים. החלטת הממשלה הזאת היתה אמורה להיות ב-30, אבל בגלל המלחמה כל סדרי העדיפויות השתנו. את חלק מהתוכנית אנחנו התחלנו לעשות, כי יש לנו כבר כספים שגייסנו. אנחנו אמרנו, כי 50% אנחנו נגייס מתורמים, ו-50% ממשלת ישראל תשקיע בפיתוח לאורך השנים, מעבר לתקציב השוטף.

האם הסוכנות לא משלמת על זה?

הסוכנות היא אחת מבעלי הבית. הסוכנות נותנת לשוטף.

כמה נותנת הסוכנות?

הסוכנות נותנת חצי מיליון דולר לשנה. המדינה נותנת לנו השנה את הסכום הנמוך ביותר שהיה אי פעם, שזה 4,000,000 שקלים. אף פעם לא היה דבר כזה. תמיד היה 6,500,000 או 10,000,000. אף פעם לא היה מצב כזה.

איך את מסבירה את זה?

תקציבי המדינה ירדו כל השנים לבית התפוצות. בשנת 2003 היה משבר גדול, רצו לסגור את בית התפוצות, אבל אריק שרון הכריז שבית התפוצות לא ייסגר ואז החליטו על חבילת הצלה לשנתיים. חוץ מאותם 4,000,000 שקלים שבבסיס התקציב הוסיפו עוד 2,500,000 שקלים לשינויו. חוץ מזה קיבלנו ממשרד החינוך עוד כמה מאות אלפי שקלים, כך שבסופו של יום היה לנו 7,000,000 שקלים. השנה נגמרה תוכנית ההצלה, ואנחנו מצאנו את עצמנו רק עם מה שיש בבסיס, 4,000,000 שקלים. גרוע מזה, יש לנו פחות גם ממשרד החינוך. הם אמרו שיש לנו חוק חדש, חוק בית התפוצות, ועל כן המנהל הפדגוגי כבר לא צריך לתקצב בשום דבר. לכן, יש לנו רק את אותם 4,000,000 שקלים. אנחנו לא מסתדרים, אנחנו מפטרים והמצב נורא.

אבל יש התחייבות של שר האוצר.

ההתחייבות של שר האוצר היא תוכנית פיתוח. יש פה בעיה. יש תוכנית פיתוח ויש שוטף.

אז 4,000,000 זה התקציב השוטף.

כאשר הוקם בית התפוצות, התחייבו כי 50% ימומן מתקציבי מדינה. מעבר לזה, החוק הופך את בית התפוצות ממוזיאון למוסד הלאומי לקהילות ישראל בארץ ובעולם. רק ההגדרה הזאת מחייבת אותנו להרחיב את המקום הזה להרבה יותר ממוזיאון. אין לכך שום ביטוי בתקציבי המדינה. החוק עבר לפני 9 חודשים ואנחנו מחכים לראות מה קורה. יש לנו מגעים עם משרד האוצר. שר האוצר הבטיח עוד מיליון וחצי שקלים.

לתקציב 2006 או 2007?

לתקציב 2007. יש לנו בעיה קשה עם בסיס 2007. אנחנו נשארים עם אותם 4,000,000 שקלים. אנחנו לא מסוגלים לפתח שום דבר ולתחזק את מה שקיים עם סכום כזה. המשמעות היא, שאנחנו נצטרך לסגור את בית התפוצות ליום בשבוע או לתקופה מסוימת. עדיין לא סוכם שום דבר עם האוצר.

אנחנו זקוקים לסכום סביר לפיתוח. אנחנו יודעים מה מקבלים מוסדות אחרים. זה לא המוסד ההיסטורי היחידי שמספר על תולדות העם היהודי בעולם. יד ושם מקבל תקציב של 30,000,000 שקלים, יד בן צבי מקבל 11,000,000, האופרה הישראלית מקבלת 24,000,000 שקלים. בית התפוצות, שמתעד את תולדות העם היהודי ב-3,000 שנה ומוזיאון ההיסטורי היחידי של מדינת ישראל, לא מכובד. כל מדינה מכבדת את המוזיאון ההיסטורי שלה.

אני רוצה שתראו שיש לנו תוכנית 6 שנתית, שכוללת את שדרוג התצוגה הקיימת. הבית בן 30 שנה ושום דבר לא טופל במשך ה-30 השנה. אנחנו גם בשלבים די מתקדמים של דיגיטציה של כל המאגרים, כדי שהם יהיו זמינים, כדי שכאשר תבוא אלינו לא רק תראה את המשפחה שלך 5 דורות אחורה אלא תראה גם תמונות של אותה משפחה וסיפורים על קהילות שאליה היתה שייכת אותה משפחה. יש לנו מאגרים מסוגים שונים, ועכשיו אנחנו מעלים את הכל על דיגיטציה. צריך לשדרג את הלובי. התצוגה פה נגמרת במאה ה-18, וצריך לעשות את תצוגת ה-200 שנה האחרונות. יש לנו בניין ריק שמחכה לזה. תשתיות הבניין פה לא טופלו בצורה שיטתית ואנחנו חייבים להשקיע גם בזה.


היום התצוגה כוללת את האור קולי המשוכלל שהיה בשנת 1978 במסגרת שקפים. בשדרוג הבא אנחנו הולכים לעבוד הרבה על מולטימדיה והקרנות, כדי לשפר ולאשפר למדריכים להראות דברים שהם צריכים להראות. אלה המאגרים שיש לנו: גניאולוגיה, קהילות יהודיות, שמות משפחה. תסתכלו מה נצבר פה במשך 30 שנה. מעל 7,200 אילנות יוחסין. לגבי משפחת טדואז יש עץ ותמונות של המשפחה. יש לנו מעל 16,500 שמות משפחה. כמעט כל אחד שמגיע לכאן מוצא משהו. אם הוא לא מוצא את העץ שלו, אז הוא מוצא משהו על המשפחה או על הקהילה. יש לנו סיפורים רבים על מאגרי הקהילות עם תמונות נלוות. יש לנו תצלומים. אני מחנכת 40 שנה, ואני מכה על חטא איך אני לא השתמשתי במה שיש כאן כל כך הרבה שנים. ישנם סרטים ותמונות, דברים פשוט מרגשים.


המרכז למוסיקה יהודית צובר מוסיקה יהודית ואינפורמציה על מלחינים ועל הקלטות. אנחנו גם יוזמים הקלטות. אנחנו מביאים קבוצות של אנשים להקליט שירה. במרץ הבאנו שורה של אנשים להקליט את השירה שלהם מאלכסנדריה, כי הבנו שזה לא מוקלט בשום מקום. השדרוג הוא למען העלאת הכל על מאגר אחד.


קומת הלובי היא רק שטח אחד ממה שיש לנו. בסיור אתם תראו איזה שטח ריק ענק יש לנו. המטרה שלנו, היא לשדרג את קומת הלובי ואת החלק החדש. פה יש כניסה פנטסטית של האוניברסיטה, שכרגע לא מנוצלת כי צריך לשפץ אותה. על ידי זה נוכל גם להגדיל את שטח התערוכות. אנחנו גם התחלנו בתהליכים של תכנון התצוגה של ה-200 שנה האחרונות על ידי ראיונות עומק עם אישים בנושא. תוכנית הפיתוח כפי שהראיתי לכם, כוללת את אותם 6 פרויקטים פיזיים ואת הפיתוח של בית הספר ללימודי העם היהודי, שהוא יותר פרויקט תוכני. בתוך 6-10 שנים, תלוי בקצב זרימת התקציבים, יש סיכוי שבית התפוצות יהיה איפה שהוא צריך להיות כמוסד לאומי של עם היהודי.


אם אנחנו חוזרים לאבא קובנר, אנחנו רואים שאנחנו ממשיכים את אותו מסר שלו: "כאומה ריבונית דומה שהקשה במשימות הוא חידוש הברית עם עצמנו, ברית אדם עם מורשתו, בריתו של הישראלי עם עם היהודי החי וקיים וסובב את הפלנטה של מדינת היהודים כמן אטמוספרה". היום אף אחד לא היה מבין את צורת הניסוח הזה, כי אנחנו מתנסחים אחרת. מבחינת הקושי האמיתי שבית התפוצות מנסה להתמודד איתו, זה אותו דבר. איך לגרום לאנשים שלנו להרגיש שהם שייכים למרקם האחד הזה שקוראים לו העם היהודי. אני מוכרחה להגיד במילה אחת למה אנחנו מתכוונים. בשנת 1996 שרת החינוך שולמית אלוני, שהיתה שרת החינוך והיה המון רעש סביב הנושא של העם היהודי.

זה לא היה בשנת 1996.

בשנת 1993-1994. אז התחילו להקרין בטלוויזיה את הכנסת. זאת היתה תקופה שבה התחילו לעשות צילומים מהכנסת. היא קמה בכנסת, ניגשה לחברה הדתיים ושאלה אותם: למה אתם יורדים לחיי, אחרי הכל האם לא היינו במעמד הר סיני אפילו שהוא אף פעם לא היה. האמירה הזאת היא כל כך תמצית של מה שבית התפוצות רוצה לגרום לאנשים להרגיש. אנחנו רוצים להפוך את תחושת השייכות הזאת למשהו שאני יכול לעשות אותו ולהנחיל אותו לדור הבא. אני יכול לדבר עליו, לספר עליו.

בויכוח שהיה ביני לבין פרופ' שלמה אבינר, הוא אמר: בואו נסכים שכולנו נבראנו בצלם ה' גם אם אנחנו לא מאמינים ב-ה'.

זאת הנקודה שמאוד קשה לנו להסביר. אנחנו נרד עכשיו לסיור, ואחר כך נחזור לכאן.

סיור

אחד הקשיים המאוד גדולים, הוא שאנחנו לא מתאימים לשום קריטריונים. אנחנו לא עונים לקריטריונים של מוזיאונים כי אין לנו דברים אוטנטיים, ואנחנו לא עונים לקריטריונים של מוסד חינוכי כי אין לנו שעות הוראה. אנחנו משהו מאוד ייחודי. אפילו שיש עכשיו תקנה תקציבית, לא ברור מאיפה לשאוב עבורנו ומה ניתן לעשות. אנחנו קצת נופלים בין הכיסאות. כמובן שגם המלחמה טרפה קצת קלפים.

את הבית הזה רצו ביודעין לסגור לפני 4 שנים, בגלל חוסר בכסף.

בגלל חוסר בעניין.

אז הזעיקו אותי העובדים כאן, באתי לאריק שרון וסיפרתי לו, והוא אמר על גופתו המתה. בזכותו הבית הזה לא נסגר. הוא נתן תקציבים ואמר שזה מה שיהיה. עכשיו אנחנו מוכרחים להציל את הבית הזה. להמון אנשים אין הבנה אלמנטארית לגבי המשמעות של בית התפוצות מבחינת העם היהודי, מדינת ישראל ועתיד העם היהודי.

וכמה צריך להשקיע בשביל להפוך את זה לחוויה לדור הצעיר ולמה שהוא מאפשר להתחבר. אנחנו היינו שמחים לשמוע שאלות, הצעות ותגובות.

יש לנו בעיה מאוד עמוקה ויסודית בחברה הישראלית. כאשר בנינו את המדינה שכחנו בדרך שאנחנו עם, וזה קיבל עוד יותר חיזוק. את הכל אני מייחס לחלוקה בין החינוך הדתי לחינוך החילוני. בחינוך החילוני שכחו שאנחנו יהודי. בחינוך הדתי חשבו שאנחנו רק דתיים. בסדק הזה בין המערכות נפל הנושא של העם היהודי. העם היהודי זה לא נושא במדינת ישראל. זה לא מעניין אף אחד בציבור הישראלי. זה לא מקרה מה שסיפרת על אריק שרון, כי הוא היה ראש הממשלה היהודי האחרון במדינת ישראל. הוא הדגיש את זה בכל מקום. הוא קודם כל יהודי ורק אחר כך ישראלי. צריך להגיד שממשלת ישראל הקימה משרד לענייני תפוצות. זה ראוי להבלטה פה. זה לא מקרה שזה לא מעניין אף אחד היום. היום המשרד עומד ריק. אני הייתי שר, אחר כך שרנסקי ואחר כך שוב אני, ועכשיו זה עומד ריק. על אף שאלה נושאים נרחבים מאוד וזה תופס מקום מרכזי בתקציב המדינה, אין משרד. הסוכנות היהודית הולכת ומתדרדרת, לא יהיו אפילו משכורות לשלם. זה לא מעניין אף אחד, אלא אם כן יש סקנדל ענק. כאשר התחלנו את התוכנית הגדולה ביותר בשני האחרונות, תוכנית תגלית, זה לא מקרה שרק בגלל קונסטלציה מיוחדת שלא היה לה שום עניין עם תגלית ועם יהדות העולם, זה קם. לולא העקשנות של אריק להוסיף תקציבים, זה לא היה קם. היתה לנו ועדת שרים לענייני תפוצות, ושם היו אני, שרנסקי, אריק שרון ולפעמים שמעון פרס. צריכים לדעת שזה חלק מהעניין.

אתם צריכים להיות ראש החץ ולהוביל למהפכה תודעתית לגמרי במדינת ישראל ובתפוצות. קשה מאוד לעשות את זה בלי אמצעים. צריך לשנות לגמרי את הגישה לנושא בקרב דור צעיר שאין לו שום דבר עם העם היהודי. את אמרת, שיבקר הישראלי בטולדו ודמעות יזלגו מעיניו אבל הוא לא ייכנס לבית הכנסת בטולדו. הישראלי שנוסע לחו"ל לא ייכנס לשום מקום יהודי.

הוא רק יעשה פסח בקטמנדו.

זה בגלל החברה.

אני לא מאשים אותו. אני מאשים את עצמנו שלא חינכנו אותו לזה. 30,000,000 דולר זה תקציב קטן. מקבלים תרומות, תמונה למוזיאון, ששווה 25,000,000 דולר. זה לא סיפור. הפילנתרופים צודקים בזה שהם רוצים להכריח את מדינת ישראל לעשות את חלקה בעניין. אנחנו צריכים לעזור לכם בזה. אנחנו בתור ועדה בהחלט נהיה מחויבים לזה. דווקא בוועדה הזאת אנחנו יכולים לגייס תמיכה מאוד גדולה בעניין. אני בטוח, שאלכס יתמוך בזה. אתם יודעים איך זה הולך.


הירשזון יכול להיות פתח למשהו, כי יש לו גישה אוהדת בסיסית לנושא. הוא צריך להבין, שאם הוא לא שם סכום בסיסי על השולחן הוא לא מקדם את הנושא. אני אשמח להיות שותף. אתם אומרים שיש לכם הרבה פילנתרופים שמוכנים לשים כסף על השולחן. צריך להגדיר מה זה הרבה כסף, ולבוא עם זה לאוצר. אני מכיר כמעט את כל הפילנתרופים שקשורים לפה. יש להם מספיק כסף. יש מחקר גדול שנעשה בסן פרנסיסקו, שטוען שפחות מעשרה אחוזים מהמתנות הגדולות של הפילנתרופים היהודים הולכים למטרות יהודיות. הסיבה לכך, היא שאנחנו בדרך כלל מבקשים מעט כסף. אין לנו פרויקטים גדולים. אני לא חושב שאתם יכולים לעשות את זה בסכום של 30,000,000 דולר, אלא הרבה יותר.

35,000,000 שקלים.

זה גם לא הרבה כסף. הבעיה הגדולה יותר היא לגייס את האמצעים לשוטף. מה שיש עכשיו זה פוטנציאל גדול ויפה, אבל אין הרבה מעבר לזה. אם רוצים לגייס תמיכה, אתם צריכים לשים יותר דגש על דילמות ושאלות לגבי ערכים יהודים. הבעיה המרכזית של התודעה בישראל, היא שיהדות מזוהה עם מסורת וחפצים דתיים במהותם: חופה, תלית, תפילין, נרות שבת וכו'. זה פן אחד של יהדות, אבל יש יהדות שהיא תפיסת עולם: פילוסופיה, מחשבה, ראייה על כלכלה, חברה, מדיניות חוץ וכל שאלה אחרת. זה לא דבר שניתן לראות חזותית, אבל זה מאוד חשוב. חשוב שהנוער הישראלי שלא מחובר יתחבר לזה לא כמשהו ששייך לכת הדתית.

אני סיימתי בית ספר בארץ ואני לא הייתי כאן. בשכונה שבה הייתי גר במוסקבה יש לפחות 2-3 מוזיאונים שבהם כל תלמיד ביקר באופן קבוע. אם הילד שלי היה גדל שם, גם הוא היה במוזיאון הזה. יש דברים שכל ילד חייב לראותו ולהתרשם. אני חושב שכדאי לפעול לכיוון הזה.


אמנם יש חלק גדול מהעולים שמגיעים לכאן בגלל הנושא של האידיאולוגיה והיהדות, אבל יש גם חלק שלא מכיר את זה. אני חושב, שאנשים שעולים ארצה חייבים לעבור את החוויה הזאת כדי להתחבר ליהדות. אני עברתי את זה בדרך הרבה יותר ארוכה. אני איש של ת'כלס. אני אשתדל לסייע לכל הנושא הזה.

אני רוצה להודות לכם. אנחנו ניקח מאוד ברצינות את ההבטחה לסייע עם הנושא של הרחבת הביקורים ועם הנושא של הרחבת התקציבים.

אבל את יודעת את המגבלה של הישיבה. אני מציע, שנקיים ישיבה נוספת של הוועדה על הנושא ואז נתחיל את מסע הלחץ.

אני מבקש להודות לכם על עצם הביקור. זאת היתה חוויה. אני מצטער לשמוע, שאין מודעות לנושא היהודי. זה מזכיר לי את האמרה של שמריהו לוין שאמר, כי העם היהודי הוא עם חכם אבל שכל אין לו. חבל. אני משוכנע, שאתם כוועדת החינוך של הכנסת יכולים להוליך אותנו כדי שאנחנו נהיה גורם שיעזור לכם לעורר את הממשלה והכנסת לנושא של בית התפוצות, כחלק מהמהות של העם היהודי. זאת לא בעיה של מוסד שצריך לתמוך בו. אני לא אשכח את התגובה של אריק שרון, שאמר שהוא לא מעלה בדעתו איך יכול אדם יהודי במדינת ישראל לחשוב על רעיון כזה, כאשר הסיבה היא כסף.

זה היה רעיון של שרת החינוך בין השאר.

זה היה על סף ביצוע. איך אפשר לעשות דבר כזה. אם זה היה במדינה אחרת, היו אומרים אנטישמיים, שונאי יהודים ועוכרי ישראל. במדינת ישראל רצו לסגור את המרכז של ההיסטוריה של העם היהודי.

כאשר אברהם פורז, השר לשעבר, שרצה לחסל פרויקט שלי של חגים בקהילה, אמר שמדינת ישראל מותר להיות אנטישמים.

אני מאוד מודה לכם.

תודה רבה, הישיבה נעולה.

הסיור הסתיים.