כנסת פתוחה

PAGE
1
ועדת העבודה, הרווחה והבריאות

22.8.2006

הכנסת השבע עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב ראשון

פרוטוקול מס' 66

מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות

יום שלישי, כ"ח באב התשס"ו (22 באוגוסט, 2006), שעה 08:45

סכנת סגירת המרכז לטיפול בנפגעות תקיפה מינית במרכז הרפואי ע"ש וולפסון

חברי הוועדה: משה שרוני – היו"ר

זהבה גלאון

נדיה חילו

רן כהן

אברהם רביץ

פרופ' אבי ישראלי – מנכ"ל, משרד הבריאות

דבורה איציק – מרכזת תכנית ארצית לאיתור וטיפול בנשים מוכות במערכת, משרד הבריאות

עו"ד קרינה קליגר – תקציבנית, משרד הבריאות

עו"ד ענת אסיף – מחלקת ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

ריקה אלקיים – מפקחת, משרד הרווחה

ראובן קוגן – רפרט בריאות באג"ת, משרד האוצר

ד"ר ערן מץ – מנהל המחלקה לשירותי רפואה בקהילה, קופת חולים לאומית

טל קרמר-ודעי – מנכ"לית, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית

דינה מרום – קצינת מדור נפגעי עבירה, המשרד לביטחון פנים

סנ"צ נורית זיו – רמ"ד אלימות במשפחה, המשרד לביטחון פנים

ד"ר זאב רוטמנש – מנהל היחידה, מרכז רפואי ע"ש וולפסון

סימה אורן – מנהלת השירות הסוציאלי, מרכז רפואי ע"ש וולפסון

ד"ר זאב אהרונסון – מנהל אגף רפואה, קופת-חולים מאוחדת

עו"ד נועה ברודסקי – מנהלת פרויקט ליווי ילדים נפגעי עבירה, המועצה לשלום הילד

לביא שאלתיאל – ראש זירה 2, מטה מל"ח ארצי (משק לשעת חירום), משרד הביטחון

רחל אדטו

ענבל יעקובי

חגית הראל

אלי לוי

פרופ' יהושע שמר – מנכ"ל, מכבי שירותי בריאות

טלי צינמון – מרכזת ארצית שירותי רווחה, מכבי שירותי בריאות

מרית דנון – מנכ"לית, הרשות לקידום מעמד האישה

מרי חדייר – סגנית מנכ"לית, הרשות לקידום מעמד האישה

דוד קשני – עמותת קול בשכונות

וילמה מאור

יונה רייטמן – חבר המתרגמים בע"מ

סכנת סגירת המרכז לטיפול בנפגעות תקיפה מינית במרכז הרפואי ע"ש וולפסון

אני פותח את הישיבה בנושא סכנת סגירת המרכז לטיפול בנפגעות תקיפה מינית במרכז הרפואי על-שם וולפסון. רשות הדיבור לחברת הכנסת נדיה חילו.

הישיבה היום בעצם מתכנסת ונושא הדיון בעיני הוא בחשיבות מאוד מאוד גבוהה, למרות שמדובר היום והדיון יהיה על מרכז אחד של נפגעות תקיפה מינית בבית-חולים וולפסון, אבל לדעתי, הסוגיה הזאת היום משליכה ותשליך ואני גם אתייחס לזה בדבריי על גם תכנון וגם ביצוע וגם פריסה של מרכזים נוספים שיש דרישה מאוד מאוד גדולה לצורך הזה.

ביקרתי בבית-החולים וולפסון, לפני תקופה ביקרתי ביחידה. נפגשתי עם כל הצוות שם, התרשמתי ושמעתי ואני רוצה כמה דברים להביא לצורך הדיון.

בעברי המקצועי טיפלתי בעבירות תקיפה מינית מההיבט של משרד העבודה והרווחה, כקצינת מבחן וכעובדת סוציאלית, וחקרתי, אמנם זה היה קטינות יותר, אבל הסוגיה מבחינה מקצועית, טיפולית, מבחינת קרבנוּת ידועה לי. ויש לנו פה מרכז שבהשוואה לטיפול בתופעה הזאת בעבר, החליט לרכז בתוך מבנה אחד ארגוני, את כל המשאבים והצרכים שבעצם אותה אישה שנופלת קרבן להתקפה ופגיעה מינית, דרוש לה כדי גם להתאושש וגם להמשיך. יש לנו מרכז שבעצם מאגד גם צוות רפואי, גם צוות מקצועי. הוא גם שוקד – וזה לא פחות חשוב – על ראיות מיידיות, כי הרבה פעמים בתיקים כאלה, אם אין ראיות מיידיות, אז בעצם כל האלמנט של הענישה והרתעה, גם נופל. ומגיעה אותה מתלוננת, במקום להריץ אותה ממקום למקום, מתחנת משטרה לבתי-חולים לבדיקות, לזיהוי, לטיפול נפשי, לטיפול פסיכולוגי, היא גם פגועה בצורה מאוד מאוד קשה, כל הצוות באותו מקום. זה חשיבה מקצועית מאוד מתקדמת, היא חשיבה הוליסטית, חשיבה אינטגרטיבית שמלכדת את כל העשייה על כל המשאבים וכל הזרועות המקצועיים המטפלים, במקום אחד. אני התרשמתי בביקור הזה שהמרכז הזה בעצם הוא התשובה לאותם מקרים והוא בעצם נותן את המענה הכולל מצרכים נפשיים, מעשיים, ועד צרכים חקירתיים של ניהול הליך פלילי בעתיד.

מה שלא התרשמתי ולכן גם ביקשתי את הדיון הזה, הנושא של סכנת סגירה שמרחפת על מרכז כזה ואני אומרת היום כשאני שומעת מצד אחד שבתכנון גם עוד מרכזים נוספים כי הדרישה עולה, עוד ארבעה מרכזים מתוכנן היום – בצפון, בירושלים, בדרום ומרכז נוסף בתל-אביב, כי המספר הולך ועולה, זה לא יכול להיות שאנחנו המרכז שאמור להיות גם מודל ולשמש איזה מוקד, מוקד העתקה למקומות אחרים ופיתוח, שעומד בפני סגירה בשביל 300 או 350,000 שקל.

והנה, רק בכמה מילים, הקיצוץ. כשהמרכז נפתח בשנת 2002, הציג צרכים של 720,000 שקל, צורך לניהול ותפקוד תקציבי. בפועל הוא קיבל 500,000 שקל. ומאז אנחנו רואים כל שנה ושנה, למרות המספר היותר גדול של המופנות למרכז הזה, התקציב הולך ומצטמצם. ב- 2003, אנחנו רואים 429,000, ב- 2004 – 380, ב- 2005 – 303 והמספרים של הקרבנות פה ושל הנפגעות הוא בעליה, הוא פשוט בעליה. זה פרדוקס שאני לא יכולתי להבין. והנה, אנחנו עדים לזה שהשנה סיום השנה צפוי שהמרכז יטפל, יסיים את השנה עם 350 קרבנות. אני לא רוצה פה להתחיל על כל מקרה ומקרה, כי אני שמעתי כמה מקרים וראיתי תמונות שם שמאוד זעזעו אותי ואני לא רוצה פה להתחיל פרטני לסקר מקרה ומקרה, אבל אני חושבת, כל מקרה שם מה- 350, זה מקרה אכזרי, מקרה קשה, מקרה של קרבנוּת, באמת נשים מהדרגה ואלימות נשים מהדרגה הכי גבוהה, כך שהתקציב הזעום הזה שדרוש, 350,000 שקל, שהולך בעצם להציל, הייתי אומרת, נפשית ופיסית, ואני רוצה להדגיש – נפשית, כי לפעמים הפגיעה הרבה יותר נפשית מאשר פיסית, להציל עוד 350 או 400 קרבנות כאלה ולכן ראיתי לנכון להביא את הנושא לדיון, כדי להתייחס גם לצורך של מרכז וולפסון והמרכז שמוקם שם לנפגעות תקיפה מינית וגם לצאת במסר לקראת פתיחת מרכזים נוספים שאני יודעת שהם בתכנון ובהחלט צריך ללכת ולעודד ולתקציב ולהחיל את הטיפול במרכז הזה באופן רוחבי בכל הארץ.

תודה רבה. אני מבקש ממרכז רפואי וולפסון את מנהל היחידה, זיגי, בבקשה.

אני חושב שאין לי מה להוסיף, הדברים הוצגו. אני רוצה רק להדגיש שלושה תחומים שבהם יש לנו עכשיו צורך אקוטי, האחד הוא בחיזוק של השירות הסוציאלי, גב' סימה אורן שמנהלת את השירות יושבת פה לצדי, שבעיקר בכל הנוגע לעומס העבודה בלילות, זאת בעיה קשה מאוד כי העובדות הסוציאליות, נכון להיום, יכולות לראות נפגעת במשך שלוש או ארבע שעות במהלך הלילה ולמחרת היום, כמובן, ממשיכות לעבוד באופן רגיל. שנית, הצורך במשרה חלקית, כך ביקשנו בעבר, ייתכן שהיום כבר צריך יותר, של פסיכולוגית להתערבות מיידית ב- Post traumatic stress syndrome, ואם יהיה מקום וזמן לזה, יש מקרים מאוד אילוסטרטיביים שמדגישים עד כמה הצורך הזה הוא דחוף.

אתם הגשתם למשרד הבריאות את המבנה של היחידה?

אנחנו הגשנו את זה, כן.

עם הגדרת תפקידים, עם כל הדברים מסביב לזה? מתי?

בהחלט. עוד בהקמה וגם בוועדת הביקורת שהגיעה מטעם משרד הבריאות לפני כשנה וחצי.

מאז לא היו שינויים בכלל?

מאז התקציב ירד.

אני לא מדבר על התקציב, אני מדבר על השינוי תפקודי.

תפקודים, אנחנו בצורה כמעט אקספוטנציאלית עולים במספר הנפגעות שפונות אלינו.

כן. בבקשה.

והצורך השלישי שצריך למצוא לו מענה מערכתי, שאני מניח שהוא מעבר למשרד הבריאות, זאת השאלה של מי מממן את הבדיקות שהן בגדר איסוף ראיות לסמי האונס. זו תופעה שהיא חדשה, אני חושב שלכולנו. אנחנו הצבענו עליה לראשונה ולפני כשנתיים, כאשר התברר לנו שיש יותר ויותר מקרים, אינני יודע מה שכיחות התופעה. יחד עם זאת, הצורך לבדוק אותה עולה שוב ושוב, כאשר זה בעצם רק לאיסוף ראיות, זה לא נועד לצורך של טיפול בנפגעות מבחינה רפואית או נפשית.

הבעיה היא כרגע שהבדיקות האלה מבוצעות רק בבית-החולים תל-השומר, הבדיקה, המחירים שאנחנו קיבלנו משם, התמחור, היה בין 500 ל- 900 שקל לבדיקה ואני הייתי אומר שבהערכה זהירה אנחנו זקוקים לבין 30 ל- 50 בדיקות כאלה בשנה, על-פי קביעת הרופאים המשפטיים שעובדים יחד אתנו. היום אין לזה תקציב ואז קורה מצב שהוא באמת בלתי סביר שמצד אחד, אנחנו לא יכולים לשלוח את הבדיקות לשם, מצד שני, יש פה איזה שהיא עדות, משהו בגדר ראיות שהוא חשוב למשטרה, שלא מתקבל וזה כמובן לרעת הנפגעות.

שלושת הנושאים האלה, לדעתי, צריכים למצוא פתרון ומענה מיידי. אני רוצה רק לומר שלאורך השנים, קודם כל אני מאוד מעריך את היוזמה של חברת הכנסת חילו, לאורך השנים חברת הכנסת זהבה גלאון, שבלעדי התמיכה שלה אני חושב שהמרכז גם לא היה קם וגם לא היה מתקיים עד היום, דאגה לכך תמיד בפניות לשרי הבריאות למיניהם, לשרי האוצר, שהמשרד, שהפעילות הזאת תימשך אבל מאז אותו, מההתחלה ועד היום, מספר הפונות עלה פי שמונה, בעוד שהתקציב ירד ל- 30% ממה שהוא היה.

ד"ר רוטמנש מי העליתם את הסוגיה הזאת של הבדיקות במשרד הבריאות, גורמים אחרים?

אנחנו פנינו כמובן באמצעות דרגי הביניים, לד"ר ברלוביץ' במשרד הבריאות, אשר הנחה אותנו דרך סגן מנהל בית-החולים שלנו, שאין לשלוח את הבדיקות האלה כי משרד הבריאות לא יכול לתקצב אותן. הוא אמר שהוא פונה למשרד לביטחון פנים, כדי להגיע אתם להסכם על התשלום לכך.

גב' דבורה איציק ממשרד הבריאות.

הדיון הזה צריך באמת להתמקד בראייה רחבה, בראייה כוללת של הטיפול בארץ בנפגעות תקיפה מינית. אני אשת מקצוע, אני אתייחס לחלק המקצועי וקרינה תתייחס לחלק התקציבי.

אני חושבת שהמודל בוולפסון, ואנחנו רואים את היקף האוכלוסייה שמגיעה אליו, באמת מצדיק את הצורך לפעול להקמת המרכזים בכל הארץ. כיום אנחנו בעצם נמצאים במצב שאזור תל-אביב והמרכז מקבל שירות טוב ובעצם בפריפריה יש לנו בעיה. אני חושבת שאת המצב הזה צריך לשנות.

אני רוצה להוסיף עוד נדבך, שצריך לדון בו, אם כבר דנים בנושא גם פה, שכיום על-פי החלטת הפרקליטות, יש מצב שבו הפרקליטות דורשת שהנפגעות יעברו בדיקות על-ידי רפואה משפטית. במדינה אין מספיק רופאים משפטיים שיעשו את הבדיקות הרפואיות לצורך מיצוי הליך פלילי, אנחנו עושים הפרדה בין הנושא הטיפולי שמערכת הבריאות עושה אותו ומקיימת אותו בכל הארץ, בכל מקום, לעומת התהליך שבעצם הבדיקות הרפואיות, אין אפשרות לנייד רופאים משפטיים בארץ ולצערנו המצב הזה נמצא באמת באיזה שהוא כאוס לא ברור כי אין מספיק רופאים משפטיים, אין תקנים לרופאים משפטיים, אין כוננויות לרופאים משפטיים, כדי שיסתובבו בארץ.

למה אי-אפשר לנייד?

אתה לא יכול להוציא לצפון רופא זה, כי זה בערך הוא יגיע אליה אחרי ארבע שעות והטיפול ייקח והוא יחזור ובזמן הזה יש לו עבודות אחרות, כי באמת יש צמצום.

אז בעצם, משרד הבריאות לא רק שפיתח את המודל הזה ולא רק שבעצם פיתח מודל של איכות, גם הוסדר הכל בנושא, בנוהל של משרד הבריאות שמפרט באמת את כל הנושאים, כולל כל התהליכים, התהליכים של הבדיקות הרפואיות, התהליכים, זיגי לא התייחס אליו, אבל בעצם כל נאנסת מקבלת את כל הטיפול המניעתי של כל המחלות האפשריות שהיא יכולה לקבל אחרי תקיפה מינית. אני חושבת שלאור השיפור בשירות, אנחנו רואים גם גברים יותר במרכז, שזו תופעה שאנחנו רואים גם בבני-ציון שמגיעים יותר גברים, כי זה, כל התהליך הוא יותר נכון.

הנושא נתקע בנושא של תקציבים ואני רוצה לומר שמשרד הבריאות מנסה, אנחנו מנסים כבר שנתיים לנסות מכל מיני גורמים, יש את ועדת השרים לנושא אלימות שהצגנו לה את הנושא וביקשנו שיסייעו לנו בתקציבים ועד כה בעצם לא הצלחנו להשיג את התקציבים המתאימים.

לפי הדרישה שלכם, כמה מרכזים צריכים להיות?

לפי הדרישה שלנו צריכים להיות חמישה מרכזים כולל וולפסון. היתה התלבטות לגבי אילת כי כרגע מספר הנפגעות שפונות גם למרכזי הסיוע שם הוא באמת מזערי אבל אפשר להשאיר את זה בשלב הבא.

יש עליה ברמה של הנפגעות באילת, זה נתון לא נכון. אני הייתי באילת לפני חודשיים.

חברת הכנסת גלאון, אני אתן לך רשות דיבור.

קיבלנו נתונים אחרים ממרכזי הסיוע. בכל מקרה, הכוונה היא שיהיה מרכז אחד בצפון, מרכז אחד בירושלים, מרכז אחד בדרום וחשבנו שוולפסון בעצם כרגע נותן מענה לאזור מאוד גדול, כי אזור המרכז הוא אזור ענק, שבשלב יותר מאוחר כדאי להקים גם מרכז באזור כפר-סבא, כדי שייתן מענה עד חדרה ויתר האזורים שם.

אני רוצה ראשית לברך את חברת הכנסת נדיה חילו על היוזמה להעלות את הדיון הזה ועל כך שהוועדה מתכנסת ועוסקת בנושא הזה ואני מודה שאני מלווה את פעילות המרכז בוולפסון מאז שד"ר זיגי רוטמנש הקים אותו ב- 2000. התקציב הראשון אבל להערכתי הגיע ב- 2002 וכל שנה מצאתי את עצמי מקוששת בין הפתחים. הדבר היה בדרך-כלל נתון לטוב לבם של שרי האוצר או של שרי הבריאות, מי שגילה יותר מעורבות ואמפתיה לנושא.

המרכז בוולפסון בבני-ציון, במרכזים אחרים שצריכים לקום, תמיד נופלים קרבן למאבקי הכוח בין משרד הבריאות למשרד האוצר והבעיה של המרכז בוולפסון זה שאין תקציב ייעודי, דהיינו ייעודי – שמיועד רק לוולפסון. פניתי לשר הבריאות החדש בחודש יוני האחרון, ממש בסמוך לכניסתו לתפקידו ותיארתי בפניו את כל השתלשלות העניינים לגבי בית-החולים וולפסון וביקשתי ממנו שידאג לתקציב, אני מדברת כמובן על המרכז לנפגעות תקיפה מינית, נפגעי תקיפה מינית, והתרעתי בפניו על סכנת הקריסה בנושא.

נדהמתי לקבל ממנו תשובה, לפני מספר שבועות, שהוא יודע שכמובן כמה העבודה של המרכז בוולפסון חשובה, אבל הם החליטו להעביר כסף לבית-החולים וולפסון בכלל, והוא משוכנע שבית-החולים וולפסון כבר במסגרת הזו כבר ימצא מענה, יש לי את המכתב לנגד עיני, ימצא מענה גם למרכז. אין לי ספק שבית-החולים וולפסון דואג גם למרכז, אבל זה בוודאי לא צריך להתנהל באופן הזה.

ב- 18 ביולי הופיע בוועדה למעמד האישה של הכנסת, שר האוצר. אני העליתי בפניו, בפורום מאוד רחב של כ- 100 איש, נציגי ארגונים, את הבעיה של בית-החולים וולפסון וסיפרתי לו את כל ההשתלשלות, אני אחסוך את התיאור ואמרתי שבסך-הכל בית-החולים וולפסון לפעילות שוטפת למרכז הזה עצמו, צריך סכום של כ- 910,000 שקלים בגדול. בגדול, זה הסכום. ושר האוצר נדהם, נדהם, הוא אמר – איך זה יכול להיות שאנחנו מדברים, הוא אמר, זה אני מצטטת, אנחנו מדברים על כסף קטן, למרכז בוולפסון אני מודה שזה עולם ומלואו, 910,000 שקלים בסך-הכל תקציב כולל, הוא אמר – זה לא יכול להיות, אני הוצאתי ממנו ולא הייתי צריכה להוציא, היתה בו נכונות, התחייבות שאני אדבר עם הממונה על אגף התקציבים באוצר, קובי הבר, והאוצר ידאג לכך שמשרד הבריאות, אני אומרת – זה ציטוט מדברי השר, שהאוצר ידאג לכך שמשרד הבריאות יעביר כסף ייעודי. לצערי פרצה המלחמה, דיברתי עם הממונים באוצר, הנושא הזה בבדיקה כרגע.

דבר אחד לדעתי צריכה לצאת מכאן קריאה וקביעה, אני לא רוצה להיכנס לפרוצדורות בין האוצר לבריאות, זה לא מענייני, אבל חייבת להיות הקצאה ייעודית שבתקציב משרד הבריאות יהיה כתוב – בית-חולים וולפסון, בית-חולים בני-ציון, המרכזים האלה, מרכזי הסיוע, זה הסכום שנדרש וכמובן אני חושבת שצריך להקים מרכזים נוספים, אני הגשתי כבר לפני מספר שנים הצעת חוק להקים מרכזים.

בהגדרה, זה מהאוצר.

נכון. אז יכול להיות שצריך לקרוא כאן לאוצר, אבל אני מציעה גם, מרוב שאנחנו קוראים לאוצר, לא לתת למשרד הבריאות לחמוק או להתחמק מאחריותו לעניין הזה.

התחושה הזאת, אדוני היושב-ראש אני חייבת לשתף אותך, התחושה הזאת שכל פעם ד"ר רוטמנש ואחרים צריכים לצלצל ולהיות חרדים לכך שהמרכז עומד בפני סכנת קריסה כי מספר הנפגעים והנפגעות עולה, הידיים שלהם מלאות בעבודה, הם נותנים מענה לכולם ורק תמיד בבירוקרטיה ובין פקידים, יש דברים תמיד יותר חשובים מנפגעי תקיפה מינית. אני חושבת שמי שחשוב לו המאבק בתקיפה מינית צריך להיות מרוצה מכך שהוקם מרכז שמאגד תחת קורת גג אחת את כל השירותים לנפגעות, באמת כדי למנוע מהם את אותה דרך חתחתים שאנחנו יודעים שעוברת עליהם בכפר-סבא או באילת או במקומות אחרים, שהם צריכים להסתובב בכל הארץ כדי לקבל מענה ואני מברכת על היוזמה לקיים את הדיון ואולי אחת ולתמיד לתבוע את הכסף הזה, כדי שהם יפסיקו לחזר אחרי הפתחים.

כן, הבעיה שהוועדה הזו, אין לה את הכסף. אני חושב שמשרד הבריאות עושה את כל המאמצים בתקציב לחלק את התקציב בצורה הוגנת לגבי כל הדברים, אם לוקחים את משרד הבריאות, זה לא רק בתי-החולים וכל הדברים האלו. מכשור חדיש, יש כל מיני דברים. אני חושב ששר הבריאות יחד עם המנכ"ל, הם אנשים מספיק הוגנים בנושא זה, לתת מענה גם לנושא זה, לפי החלוקה הכספית שהם מקבלים. הבעיה המרכזית אם חברי הכנסת כולם יעשו את הכל, כדי להכריח את האוצר להקציב את משרד הבריאות ביותר משאבים, כדי שהם יוכלו לתת יותר לנושא תקיפה מינית, אבל אנחנו נבדוק את כל הדברים האלו ואני רוצה לשמוע, עד שנגיע בתוך בית-החולים גם יש מאבקים בתוך בית-חולים, כל מחלקה רוצה את הנתח שלה, אל תחשבי שכל-כך קל, כולנו חושבים שזה קל, כל זמן שאין לנו כסף מספיק, לא קל. הכי קל, כשיש לנו כסף ויש עודף, אז זה הכי קל. הייתי רוצה לשמוע קודם כל את ד"ר ערן מץ משירות רפואי קהילתי, בבקשה.

אין עמדה, נכון, למה שתהיה עמדה? שזה צריך לעלות כסף, זה אין עמדה.

רגע, אני רוצה להבין, לקופת-חולים בכלל אין עמדה?

אתה לא יודע?

לא, אבל בהגדרה, קופת החולים אמורה לטפל בנושאים האלה או לא?

אני חושב שמשרד הבריאות צריך לקבוע בנושא זה גם שקופות חולים יצטרכו לתת חלק שקודם כל הנפגעות הן חברות קופות,

השאלה היא מה, איך מגדירים את הסיפור הזה.

לא יכול להיות שהם לא יקציבו גם תקציב בנושא זה, אבל אני מקווה שמשרד הבריאות יעשה, מה?

בית-החולים וולפסון הוא בית-חולים ממשלתי.

אני יודע שזה ממשלתי.

הקופות קונות שירותים.

אז הן משלמות.

חבר הכנסת רן כהן, אנחנו שוכחים דבר אחד, כולנו חברי קופה, משלמים חודשי ובאים בטענות לממשלה ולא לקופות. גם הקופות הן חלק שצריכות לתרום, לא יכול להיות לשחרר את הקופות.

זה נכון, אדוני היושב-ראש, אבל בכל-זאת מדובר בבית-חולים ממשלתי.

נכון.

שהשאלה היא מה התעדוף הפנימי בתוך הבית-חולים, שדווקא המרכז לתקיפה מינית לא מקבל את התקציב בתוכו ומדובר בסוגיה שנייה, זה איך משרד האוצר מקיים את ההבטחה ששר האוצר הבטיח, 910,000 שקלים, תאמין לי פקיד שמה טועה רק במספר, בתוך הכתיבה, זה עף לו, זה לא, זה פחות מגרעינים מול הטלוויזיה, בשבילו.

זו כבשת הרש, באמת, איפה מקצצים.

אבל כשמדובר בנפגעות תקיפה מינית, שזו סוגיה של כמעט חיים או מוות,

חבר הכנסת רן, אני יכול לבוא בטענות לכל חברי הכנסת הוותיקים, איך נתתם מ- 2003 עד 2006, לרדת ב- 50% מהתקציב, איפה הייתם אז.

אני לא נתתי.

איפה הייתם אז? באמת!

את היתרון של החדש אתה יכול להמשיך לנצל נגדי,

לא לא, אני שואל.

אני אשיב.

אני שואל. אתם נתתם כל שנה להוריד וכל שנה להוריד וכל שנה להוריד.

היה שר אוצר רע.

ואתה רוצה עכשיו שבבת-אחת שהוועדה תחליט מה שהיה עד עכשיו – לא היה בסדר, עכשיו הוועדה אחראית שיהיה בסדר.

אנחנו נעשה את כל המאמצים וניתן את כל העזרה שהמרכז הזה יקבל תקציב, אני אשוחח עם שר הבריאות בנושא זה להגדיל את כל זה וגם בנושא המשכיות לפתוח מרכזים, נעשה את כל המאמצים כדי לא לקפח את האוכלוסייה שהיא הנפגעת, היא הנפגעת. לאוצר יש משהו להגיד? יש לך רזרבה? תגיד, תגיד.

אני מאגף תקציבים באוצר.

היחידה הזאת קיימת כיחידה בתוך בית-החולים, אם כבר מדברים על בית-החולים וולפסון, אז לפחות מבחינת העברות שנעשו בתוך משרד הבריאות, מתוך מקורות של משרד הבריאות וגם משרד האוצר לוולפסון, אז העברנו להם גם בשנה שעברה וגם השנה בסביבות ה- 70 מיליון שקל, אז זה בטח יותר מה- 910 שצריך בשביל הנושא של הפעלת המרכז, וכמו שאר היחידות בבית-החולים, חלק מקבלות יותר הכנסות ממה שההוצאות שלהן, חלק יש להם יותר הוצאות מאשר הכנסות ויש איזה שהוא סבסוד צולב בין היחידות. אנחנו בדרך-כלל צופים,

בוולפסון יש הכנסות. אני בדקתי, ברשותך אדוני היושב-ראש, את התקציב גם שם וראיתי שיש להם הכנסות והשוויתי גם בין בתי-חולים, ולא ברור לי היה גם את החלוקה של ההקצאות שלכם,

הם בגירעון כל-כך חזק, וולפסון, אין לך מושג.

כי יש בתי-חולים שלא היו להם הכנסות דומות, אני גם לא הבנתי איך פועל הקריטריון האחיד מבחינת הקצאת המשאבים לבתי-חולים שזה סוגיה אחרת.

חברת הכנסת חילו, לידיעתך, וולפסון בגירעון כזה שעוד לא היה, אין אף בית-חולים בגירעון כמו וולפסון.

יש לשער גם שהאוצר לא העביר בנדיבות 72 מיליון שקל. בטח היתה סיבה קונקרטית, לא?

כן.

אין פה שום עניין של נדיבות, יש פה עניין של תקצוב בתי-החולים, ועוד פעם, אני לא חושב שזה דיון לפורום הזה ולזמן הזה עכשיו, לבוא ולהיכנס איך מתקצבים ומניידים תקציבים בין בתי-החולים ואיך עובד המערך הזה.

כמו שאמרתי, בתי-החולים הם בסופו של דבר כן מפעלים עסקיים וכן חיים מההכנסות שהם מקבלים מהגופים שהם מוכרים להם את השירותים. מעבר לזה, גם הבנתי שיש, מעבר לזה קיים גם איזה שהוא תקציב מרכזי בתוך משרד הבריאות במשרד הראשי, שגם הוא מחולק באיזה שהוא סדרי עדיפויות של משרד הבריאות ולפי הסיכומים שהוא מגיע עם מרכזים קיימים בישראל, אני לא נכנס לנושא הזה של הקצאה בין המרכזים.

יש בני-ציון בחיפה ו-וולפסון, זה הכל.

זה עדיין מרכזים.

זה עניין של סדרי עדיפויות וגם הם לא בסדר העדיפות הראשון של משרד הבריאות, מה לעשות?

יכול להיות. יכול להיות, וכמו שאמרתי, כמו שאמרת בצדק, זה עניין של סדרי עדיפויות ואלה הם סדרי העדיפויות.

כשאתם מעבירים כסף לבית-חולים, זה אחרי בדיקה, אני מכיר אתכם, אתם יודעים לבדוק. האם היה שמה שימת דגש על המרכז שנמצא בתוך בית-החולים? זה איזה מין יחידה עצמאית או שזה בתוך כל המכלול של בית-החולים?

כל בניית תקציב, בכל בניית תקציב של בתי-החולים, לא נכנסים ליחידה ויחידה, יש אלפי יחידות בבית-החולים. כשמדברים על בית-החולים, מדברים על בית-החולים כמכלול, על כל יחידותיו ולא על כל יחידה בנפרד.

המרכז איננו מהווה פריט נפרד?

לא.

אז לא היתה הסתכלות מיוחדת על הדבר הזה.

נכון.

זה ברור. ופה הבעיה, זה הכל.

אני חושבת שבצדק עשית אבחנה בין מצד אחד האוצר, משרד הבריאות, לגבי התקצוב של המרכזים, לבין האחריות של קופות החולים לגבי נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, אני רואה שיושבים כאן נציגי קופות-החולים. אני רוצה להגיד על זה משהו אחד, אני חושבת שאתה מאוד מאוד צודק. העזרה הראשונה המיידית שניתנת לנאנסים ולנאנסות היא במרכז עצמו, זה העזרה הראשונה המיידית. נפגעת תקיפה מינית נאנסת או נאנס, זקוקים אחר-כך לשיקום ולסיוע פסיכולוגי וקופות-החולים נותנים סיוע פסיכולוגי מזערי, הדגש הוא על מזערי, אדוני. כל אחת מאתנו וכל אחד מאתנו משלם מס בריאות ואני חושבת, אדוני, שאתה העלית נקודה מאוד נכונה. קופות-החולים לא יכולים להתנער מהמחויבות שלהם למבוטחים שלהם להמשך הטיפול בנפגעי תקיפה מינית. לדעתי, זו ההזדמנות להוציא מהם כאן, בחדר הזה עכשיו, התחייבות להעלאת השעות שהם נותנים במסגרת הסל, שזה היה בזמנו נדמה לי 60 שעות, שזה כלום, מה נפגעת ומה נאנסת יכולה לקבל. אז זאת האחריות של קופות החולים, זאת ההזדמנות.

יש פה באמת משהו קצת מעליב, בדו-שיח הזה ואני חושב גם במי שהיה פעם מנכ"ל משרד הבריאות ויודע מהם התקציבים ומי שבעזרת השם גם מקבל את וולפסון, אני חושב שבהחלט, וכאן בהחלט קופות-החולים, אני מנכ"ל מכבי שירותי בריאות, קופות החולים והמתודולוגיה והדרך הנכונה לטפל בעניין הזה, זה דרך קופות החולים ואני מציע שמנכ"ל משרד הבריאות יכנס אליו את מנכ"לי הקופות או נציגיהם, אני אבוא באופן אישי, ונמצא את הדרך. הרי מדובר פה בתקציב מדינה של בריאות, של 27 מיליארד שקלים וכאן ועדת הכנסת הנכבדה יושבת על דבר שהוא כל-כך חשוב והוא כל-כך רגיש הוא כל-כך ערכי, יש בזה משהו באמת מוזר בדיון, אני לא באתי לדיון הזה, אני חושב, מכובדי היושב-ראש, אם מנכ"ל משרד הבריאות ייאות, יכנס את אנשי בית-החולים, את קופות-החולים ונמצא את הדרך הנכונה שהערוץ של התקצוב של זה יהיה דרך הקופות. זה נראה לי מאוד הגיוני.

אנחנו רוצים תקציב ייעודי למרכזים, ייעודי, לא מעניין אותנו בתי-החולים. אני מקבלת את הגישה, לא איכפת לי.

ייעודי, כל יחידת סמך, כל יחידת סמך, אני רואה בזה שאנחנו מדברים כאילו על טכנולוגיה. גם ביחידה הזאת, הרי יש להם צוות והם צריכים לתמחר את הפעילות שלהם ולא צריך תקצוב מראש, אלא הם, כמובן כוח האדם הוא ברור. יש פחות או יותר, יודעים מהי האוכלוסייה ומהם מספר המקרים שמגיעים אליהם בשנה, יהיה לזה תמחור ואז לא צריך תקציב. כל מבוטח שיגיע לשם, מי שיממן אותו תהיה הקופה. זה כבר עניין של משרד הבריאות לעשות את ה, אם צריך בירושלים, גם בירושלים. זה עניין של מדיניות של משרד הבריאות, לי זה נראה לגמרי הגיוני. ממש אין בעיה.

אני מבקש מביטחון פנים, גב' דינה מרום, בבקשה.

אני רק יכולה להצטרף, אני נציגת המשטרה, ולברך, לקדם בברכה את הפרויקט הזה, לא פרויקט, זה כבר עובדה מוגמרת, את המרכז בוולפסון. אני חושבת שהם עושים עבודה נפלאה. אנחנו מאוד תומכים בהם. אני רק רוצה לציין שמרבית הפונות למרכז וולפסון מגיעות דרך המשטרה, 75% מהפונות ואני בהחלט תומכת פה מכל לב ומכל, זה צריך להיות. אני חושבת שמרכז כזה, הוליסטי, שכולל בתוכו גם את הטיפול האקוטי, גם את המענה הרפואי הפורנזי וכולל בתוכו גם את הטיפול המניעתי והטיפול הרפואי וכמובן כמובן את העניין הזה של המשטרה שנכנסת לתוך המרכז ונותנת את המענה וגובה ונשארת עם המתלוננת לאורך כל הדרך, וכל הנושא של גביית עדות ולא צריך לטלטל אותה ממקום למקום, אנחנו בפירוש תומכות, תומכים בזה בכל לב.

שוב, כפי שציינו כאן ואני לא רוצה לחזור על כל הדברים, עדיין הוא המרכז היחיד שכולל בו גם את העניין המשפטי, שהוא חסר במקומות אחרים וזה דבר שבאמת מצריך, לדעתי, מתן מענה מיידי וחייבים לחשוב על זה ואני בהחלט תומכת ואנחנו תומכים בהרחבת הנושא הזה גם למקומות אחרים בארץ מפני שאנחנו עדים אחר-כך במקומות מרוחקים, אם זה במחוז הצפון, אם זה באזור הדרום, לנייד בחורה נפגעת תקיפה מינית מהדרום עד לאזור המרכז, לאזור תל-אביב, זה דבר שהוא לא אפשרי והוא כרוך בעוד איזה, אני לא יודעת איך לקרוא לזה, ממש סיוט עבור הנפגעת ואין לי אלא באמת להצטרף פה לדברים ולומר שאנחנו מאוד מאוד תומכים במרכז הזה, ומבקשים להרחיב את הפרויקט הזה למקומות נוספים בארץ.

אני מנהל רפואי של קופת-חולים מאוחדת.

אחד, הקופות אף פעם לא עומדות מנגד ולא נדרשות אף פעם לפעולה ולא מסרבות לעשות את כל מה שמוטל עליהן. אני קצת מתפלא על הציון שאנחנו נותנים סיוע כזה או אחר בגודל כזה או אחר. אני לא מאמין שזה נבדק, אנחנו נותנים את כל הסיוע הנדרש מאתנו בכל דבר ולא רק בנושא הזה. אנחנו גם נשלם עבור כל כניסה למיון של נערה כזאת.

נראה לי היום שבמספר שמדובר, שזה פחות ממטופלת אחת ליום, עם כל הקושי שבעניין, לעשות חמישה מרכזים כאלה ולהעמיד צוותים בכוננות בחמישה מרכזים כאלה ולשלם לצוותים בכוננות בחמישה מרכזים כאלה, זה נראה קצת הזוי. אני מעריך שאפשר לעשות דבר, אם לא הכי טוב בעולם, להכשיר את הצוותים בבתי-חולים, הם הוכשרו לדברים הרבה יותר מסובכים, הרופאים והאחיות, לפעולות הרבה יותר מורכבות, הרבה יותר קשות, וכל בית-חולים שישים דעתו לכך, יכול להכשיר בתחומו אנשים שיטפלו בנפגעות האלה בדומה,

יש קונספציה אחרת שנבדקה על-ידי פרקליט המדינה ומשרד הבריאות, זה חבל להמציא את הגלגל.

אני לא ממציא את הגלגל, אני רק אומר שאם תחלקו 120,

חברת הכנסת גלאון, זו דעה, הפרקליטות קבעה מה שקבעה, יש לאנשים גם כן דעות, צריכים לשמוע אותם.

אני מכבדת את זה.

זה לא תורה מאלוהים, הפרקליטות, תסלחי לי מאוד. בבקשה, אדוני.

משום שאם אנחנו נחלק את המספר של 250 נפגעות לכל הארץ, הרי לכל מקום כזה יהיה 50 נפגעות בשנה, על סדרי כוח-אדם או על 900,000 לכל אחד מהמרכזים האלה. אז מה שקורה, קופות החולים בכל אופן, שלי בוודאי, תסייע בכל מה שיידרש לכך ועל-פי הוראות משרד הבריאות ולא תתחמקנה מאחריות.

אני מאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ואני רוצה לסבר את אוזנו של אדוני במספרים שהם קצת אחרים. וולפסון הוא מרכז אחד שקיים בארץ שבו כמו שנאמר פה ואני לא צריכה להרחיב, קיים טיפול הוליסטי בנפגעות תקיפה מינית שמגיעות לבתי-החולים.

המספרים והדיווחים שאנחנו מקבלים במרכזי הסיוע של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית בשנה, ועכשיו אני אסבר את אוזנך, בשנת 2005 התקבלו במרכזי הסיוע בכל רחבי הארץ, יש עשרה מרכזי סיוע, יש שני מרכזים רפואיים בארץ, אבל יש עשרה מרכזי סיוע שהן עמותות שהוקמו לטובת הציבור, ובעשרת מרכזי הסיוע בשנת 2005 התקבלו 33,424 פניות לנושא של תקיפה מינית, כל מיני סוגים של תקיפה מינית, לא רק אונס, גילוי עריות, כל מיני דברים, לא כולן זקוקות, אני כבר אומרת, לא כל הפניות האלה זקוקות לבתי-חולים, אבל הפונות שזקוקות לבתי-חולים הן הרבה יותר מהמספרים שמגיעים בסופו של דבר בוולפסון ויש לזה כמה וכמה סיבות. וסיבה אחת גדולה ומרכזית בעניין הזה, זה של מפגש של נפגעות תקיפה מינית עם הרשויות השונות, יכול להיות מפגש שהוא מאוד מאוד טראומטי, ומצד שני, יכול להיות מפגש שהוא מעצים ומכיל. מפגש של נפגעת תקיפה מינית שמגיעה לבית-חולים וולפסון, שבה יש מערך כולל לטיפול הוליסטי, גם בפגיעה הגופנית שלה וגם בהתחלה של הפגיעה הנפשית שלה, שהרי פצעי הגוף אנחנו יודעים, נרפאים, אבל פצעי הנפש ממשיכים עוד שנים ארוכות ורבות, זה מפגש שהוא מעצים ומכיל את הנפגעת הזאת ומסייע לה אחר-כך לנסות לעמוד על רגליה ולהמשיך בחייה ולהשתקם.

לא רק שאסור שהמרכז הזה יקרוס, צריך שיהיו עוד מרכזים כאלה ברחבי הארץ כי היום נפגעת שנפגעת בבאר-שבע, ואני מוכנה גם להתייחס לסוגיה של אילת, של נפגעת בבאר-שבע, צריכה להגיע לבית-החולים וולפסון כדי להיבדק וכדי שיהיה לה את כל הטיפול הזה. מילא היא מגיעה לשם, מילא היא נבדקת והכל, בשעה שתיים בלילה, כשנגמר הטיפול,

לא נחזור על דברים שנאמרו כאן. נאמרו כאן בנושא המרכזים.

כשנגמר הטיפול בה, אין לה איך לחזור הביתה. טוב, יש לי עוד הרבה דברים להגיד, אבל.

אני מהמועצה לשלום הילד. אני לא אחזור, באמת, על הדברים שנאמרו פה, שכמובן הם נכונים. אני רוצה לחדד את הנושא של הבדיקות הרפואיות האל שעוברות הנפגעות, עד הקמתו של אותו מרכז, הבדיקות הרפואיות האלה נעשו באבו-כביר. אותה נאנסת היתה צריכה להגיע, לדוגמה ילדה שנאנסה, ילדה בת 14 או בת 12 או בכל גיל, היתה צריכה להגיע לאבו-כביר, על כל מה, על כל התחושות הקשות שמשתמעות מלהגיע למקום הזה, להיבדק על-ידי רופא מומחה לרפואה משפטית שלא רגיל לעבוד בדרך-כלל לא עם נפגעות תקיפה מינית ולא עם ילדים, אותה ילדה היתה צריכה להגיע לשם ולעבור בדיקה רפואית מאוד קשה. המרכז הוקם כדי לסייע לאותה ילדה שכן צריכה להיבדק על-ידי רופא, אמנם, רופא משפטי, שמגיע לבית-החולים וולפסון בגלל שזה באמת קרוב לאבו-כביר ולפחות להקל עליה לעבור את הבדיקה הרפואית הזאת אחרי הטראומה שהיא עברה, כך שהמרכז הזה בוולפסון, מעבר לכך שיש חשיבות לכל המרכזים הרפואיים שיקומו בארץ, הוא חשוב ביותר גם כי הקרבה שלו למכון לרפואה משפטית.

מעבר לכך, באמת ציינו פה שנפגעות תקיפה מינית מכל רחבי הארץ מגיעות לבית-החולים וולפסון כדי לעבור את הבדיקה הזאת, והצורך שלהן לקבל אותו טיפול הולם ראשוני כדי לסייע להן באמת לעבור לפחות את השלב הראשון שאחרי הפגיעה המינית הוא משמעותי ביותר ועל זה כבר הורחב קודם.

מנכ"ל משרד הבריאות, בבקשה.

יושב-ראש הוועדה, חברות וחברים, קודם כל, הנושא הזה הוא נושא מאוד מאוד חשוב ומהיום הראשון, קודם כל, אני ביקרתי במרכז הזה למען הגילוי הנאות לפחות פעמיים ואני מאוד מעריך את העבודה של הצוות בראשות ד"ר רוטמנש ואני חושב שהם עושים עבודה יוצאת מהכלל טובה, זה אחד המרכזים היותר טובים בבית-החולים, המרכז כמובן הכי טוב בארץ, כי לצערי הוא אחד ויחיד, בצורתו זו, בצורתו זו הוא אחד ויחיד. יש עוד מרכזים, יש את בני ציון, יש כמה מרכזים נוספים שנותנים לבתי-החולים שירות והשירות הוא בעייתי במרכזים האחרים, מפני שאין בו את הרפואה המשפטית.

היו הרבה דיונים עם הפרקליטות וכבר ציינו את זה חברי-הכנסת, שהם דורשים והיה על זה דיונים נרחבים, הם דורשים שרופא משפטי יבדוק את הנפגעות. אנחנו חשבנו שאפשר לעשות את זה באמצעות וידיאו, חשבנו שאפשר לעשות את זה באמצעות טלמדיסין, חשבנו שאפשר להכשיר אחיות, חשבנו שאפשר להכשיר רופאים, כל מה שד"ר אהרונסון העלה, נכון להיום הפרקליטות לא מוכנה לקבל את זה ולמרות דיונים לא מעטים שהיו שם, מכל מיני סיבות, כאלה ואחרות, שאני לא משפטן ואני לא רוצה להיכנס לזה ואני לא יודע מה נכון ומה לא נכון, אבל זאת ההחלטה.

לצערנו הרב וכבר אמרו את זה כאן, הבדיקות עד לפני כמה שנים היו נעשות בתוך המכון הפתולוגי באבו-כביר, שדרך אגב עבד כמו אחד המקומות שלא מדברים עליו במלחמה, עבד בצורה יוצאת מהכלל ובצורה קשה ביותר במהלך המלחמה. ככה זה היה.

אני כקצינת מבחן, ראיתי בנות בנות 14 ו- 15 לבדיקות כאלה,

לא נתווכח על עובדות.

אני מספר את המציאות, אני לא, זה מה שהיה.

זה היה.

ואז, החברים היקרים באמת, הקימו את המרכז הזה בבית-החולים וולפסון בשנת 2000 בהתחלה בהתנדבות, כמו שנאמר פה, זה נכון. יש תקציב ייעודי במשרד הבריאות שמקוצץ כל שנה, התקציב הזה הולך לשני המרכזים, לא הולך לשום מקום אחר. הוא לא מספיק, הוא לא מכסה כמעט כלום מהפעילות הזאת. אנחנו לא עסוקים במשרד הבריאות בלצבוע תקציבים ייעודיים, אין דבר כזה. אני לא נותן תקציב לבית-חולים עבור מחלקה כירורגית ואני לא נותן תקציב לבית-חולים עבור מחלקה פנימית ואני לא נותן תקציב לבית-חולים עבור הפריה חוץ גופית ואני לא נותן תקציב לבית-חולים עבור אף אחד מהסעיפים שלו. וגם אם ידידי ממשרד האוצר יגיד לי שהוא נותן לי, אם הוא ייתן לי כסף ייעודי לדבר הזה, אני אקח אותו. אז זה יהיה נהדר. אבל אני לא עסוק בזה. אני לא עסוק בזה. אני נותן לבית-החולים כסף ובכסף הזה, בית-החולים אמור לתת את כל הפעילות הזאת ובית-החולים הזה לא יסגור את השירות הזה, כל עוד אני מנכ"ל, אין סיכוי. דיברתי אתך פעם אחת לפחות על העניין הזה, אני לא יודע למה צריך לפנות, בכלל, לכל מיני גורמים. הגורם שצריך לטפל בשירות היקר הזה והחשוב הזה, זה אני. עד היום זה עבד, עד היום זה עבד.

בואו לא נתווכח על זה כרגע.

חברים, תראו, יש פה בן-אדם שאומר – אני הכתובת,

אני הכתובת, אני אחראי. אני הכתובת, אני אחראי. אם צריך לשבת עם קופות-החולים ולראות איך למצוא לזה פתרון כזה או אחר, אין בעיה. תדעו לכם, אני זוכר הייתי יושב-ראש ועדת סל התרופות, יש נפגעות תקיפה מינית שצריך לתת להן תרופות נגד איידס. היה צריך להכניס את זה לסל. אמרו לי – זה עולה כך וכך כסף. אמרתי לקופות – חבר'ה, זה לא המקרה לחפש איך נותנים כסף. כמה שניות זה לקח שאמרתם אין בעיה? ככה. בדיוק כמו שהוא עשה. ונותנים את הטיפול הזה חינם, אף אחד לא מתווכח, אין בעיה בכלל.

אם יש בעיה ספציפית עם הקופות, אני לא הייתי מודע לזה שיש בעיה ספציפית עם הקופות. זיגי, אתה-?

אין לנו בעיה עם הקופות .

אין בעיה עם הקופות. יש בעיה עם התקציב? זה בעיה שלי, עם ד"ר משיח, לא שלכם. זה בעיה שלי עם מנהל בית-החולים, לא שלכם. לא של היחידה. אני לא מנהל משא ומתן עם מנהל היחידה לכירורגיה בבית-החולים וולפסון ולא מנהל משא ומתן עם המנהל יחידה לנוירוכירורגיה, בבית-החולים רמב"ם.

נכון, כי זה לא דומה.

אני מנהל משא ומתן עם מנהל בית-החולים, כי זה אחריות שלי.

זה לא דומה, אתה שם אותם על אותו רצף, זה לא דומה. זה לא כירורגיה ולא נוירולוגיה וזאת בעיה בתפישה שלכם.

בעיה בתפישה שלי, אני מצטער. אני מקבל את זה. אני אשמח לקבל תקציב ייעודי. אני אשמח מאוד,

חבר הכנסת רן כהן, יש לכל אחד קונספציות. אם רוצים לעמוד וכל אחד יביא את הקונספציה, אני אעשה ישיבה משש בערב עד 12 בלילה. כרגע אנחנו צריכים לפתור את הבעיה שהתכנסנו בה, שחושבים שיש בעיה, אני שומע ממנכ"ל משרד הבריאות שאין בעיה. יש קודם כל רצון, מעל רצון, לתת כמה שיותר וכמה שהבנתי ממנכ"ל משרד הבריאות פרופ' ישראלי, ישב עם קופות החולים כדי לתת יותר שעות בנושא הנפגעות וכל זה, ואני מאמין, יש לי אמונה רבה במנכ"ל משרד הבריאות. בבקשה, אבי.

אז אני אשמח מאוד, אני אברך כל אחד ואחד שידאג לתקציב ייעודי. אבל אני רוצה להבהיר שאני לא דן עם מנהל בית-החולים על יחידות ספציפיות בתוך בית-החולים שלו, מבחינה תקציבית. זה האחריות שלו. הוא צריך להביא תקציב מאוזן ולגרום לזה שהפעילות תתבצע בהתאם לצרכים והיחידה הזאת תעבוד באופן מלא ותיתן את השירות המאוד איכותי, מאוד מקצועי, מאוד טוב שהיא נותנת, היא תמשיך לתת אותו. אין שום צל צלו של ספק.

נדמה לי שפרופ' ישראלי, מנכ"ל משרד הבריאות, בעיקרון פתר את הבעיה. אני רק רוצה להדגיש שני דברים, ברשותך פרופ' ישראלי.

איך הוא פתר את הבעיה? אולי לא הבנתי.

אל"ף, אני הבנתי. מה שאמר כאן מנכ"ל משרד הבריאות, שהתקציב של היחידה הזאת, עכשיו באחריותו לפתור אותו. זה מה שהבנתי. זאת התחייבות בפני ועדה של הכנסת והוא צריך לקיים אותה.

לא, הוא אמר שהוא ישמח לתקציב ייעודי, אם הבנתי נכון. לכן, אין לנו איך לפתור את זה.

המנכ"ל אמר דבר אחד ברור, היחידה הזו לא תיסגר, נקודה, והוא ידאג שהיא תפעל בצורה יוצאת מן הכלל.

הדגש שלי, אדוני היושב-ראש, הוא על שני דברים. פרופ' ישראלי, נדמה לי שבכל-זאת אתה צריך למצוא איזה שהוא מעמד שונה למרכז הזה מאשר כל מחלקה בכל בית-חולים, כי בכל בית-חולים יש לך מחלקות – אונקולוגית, פנימית, אחרת. אין בכל הארץ, בכל בתי-החולים, מחלקה כזאת כך שמנהל בית-החולים צריך לנהל אותה באופן שגרתי ורגיל. יש מעין אחריות על עליך שהמרכזים האלה יתקיימו, זה דבר אחד. הדבר השני בהערה, אני חושב שבכל-זאת יש חשיבות גדולה מאוד לעמדה של הפרקליטות, שהמרכזים האלה יתקיימו, כיוון שהדרישה שלהם למצוא ראיות משפטיות ברמה הרפואית היא דרישה הכרחית ולכן הרחבת המרכזים האלה, גם לבתי-חולים אחרים, כפי שצוין כאן, נדמה לי היא בכל-זאת צריכה להיות באיזה שהיא תוכנית ל- 2007, להתחיל לעשות את זה.

לצורך העמדה לדין, אנחנו רוצים להעמיד לדין את האנסים.

בלתי אפשרי.

בלתי אפשרי – צריך לדון בזה בהזדמנות אחרת.

בלתי אפשרי לחלוטין.

רוצים לטפל בקרבנות ולהעמיד לדין את האנסים, ולכן צריך ראיה משפטית.

אני רוצה להזהיר את עצמנו מפני חמת משרד האוצר, ואני רוצה להסביר. זה נשמע כאן כדעה אפיקורסית, רן, אבל אתה חושב שיש לך על אפיקורסיות זכות יוצרים?

לא.

אני רוצה לומר כך – אני מאוד חושש מכך שאנחנו נהיה תלויים בתקציב ייעודי. יש טבע שכזה, כאשר התקציב הוא ייעודי, הוא בסופו של דבר הופך להיות לתקציב שמסתכלים עליו באופן עצמאי, הוא לא נבלע בכלל ההוצאות של בית-החולים, ואז ברבות הימים, האוצר יעשה תמיד עוד הפעם חושבים האם יש, בעת הצורך צריכים לקצץ, אז הוא יקצץ בכל התקציבים, נגיד קיצוץ רוחבי כפי שהולכים לעשות עכשיו ויש בזה סכנה גדולה מאוד.

כשנגיע לרבות הימים, קודם שיהיה את הכסף, אחר-כך,

לא, יש לנו הבטחה של המנכ"ל. אני מציע לנו שלא נדחוף לכך שזה יצא מהתקציב הרגיל של בית-החולים.

לא, זה לא יצא מהתקציב הרגיל של בית-החולים.

זה יצא בסוף, אם זה יישען.

אבל הדאגה צריכה להיות בכל-זאת דאגה מסומנת בתוך כל אלה. כמו שאבי אומר, הוא מתחייב שזה לא ייסגר. אם הוא מתחייב שזה לא ייסגר, זה נקרא שהוא יידאג שבתיעדוף של בית-החולים יהיה העניין הזה.

אני חייבת לומר משהו, אם יש כאן אפיקורסיות אז אפיקורסיות על אפיקורסיות. אני מודה שאני מאוד מתרשמת מהנכונות של כל הגורמים שיושבים, אבל אני כבר, אנחנו שבעי רצון טוב מרצון טוב לא מקיימים מרכז לנפגעי תקיפה מינית.

לסיכום, ועדת העבודה הרווחה והבריאות החליטה כי הקמת המרכזים האחרים ברחבי הארץ הנה חשובה והכרחית לשלומן של נפגעות תקיפה מינית. חשיבותם של מרכזים אלה מחייבת להציב את הנושא הזה גבוה יותר בסדר העדיפויות של משרדי הבריאות והאוצר. הוועדה תובעת ממשרדי האוצר והבריאות להעמיד תקציב ייעודי שנתי להפעלת המרכזים. הוועדה תובעת מקופות החולים להרחיב את המימון לטיפול פסיכולוגי לנפגעי תקיפה מינית מ- 60 ל- 120 שעות. הוועדה תובעת משר האוצר לממש לאלתר את ההתחייבות שלו מ- 18 ליולי 2006 להעביר סך של 910,000 שקל לבית-החולים וולפסון.

אני מודה לשלי לוי על הכנת מסמך הרקע. תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 9:30