ישיבת ועדה של הכנסת ה-17 מתאריך 15/08/2006

מצב הכפרים הערביים בצפון הארץ עקב מצב החירום - דוח "עו"סים שלום" (עובדים סוציאליים לשלום ורווחה)

פרוטוקול

 
PAGE
1
ועדת העבודה, הרווחה והבריאות

15.8.2006

הכנסת השבע עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב ראשון

פרוטוקול מס' 64

מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות

יום שלישי, כ"א באב התשס"ו (15 באוגוסט 2006), שעה 08:45
סדר היום
מצב הכפרים הערביים בצפון הארץ עקב מצב החירום – דו"ח "עו"סים שלום" (עובדים סוציאליים לשלום ורווחה)
נכחו
חברי הוועדה: משה שרוני – היו"ר

דוד אזולאי

אריה אלדד

חיים אמסלם

נדיה חילו

רן כהן

יעקב מרגי

אברהם רביץ
מוזמנים
אברהים זועבי – משרד ראש הממשלה

מוטי וינטר – מנהל אגף שרותים חברתיים ואישיים, משרד הרווחה

מיכל כהן דר – רופאת מחוז הצפון, משרד הבריאות

סעיד מועדי – יועץ השר לענייני בני מיעוטים, משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה

אורי קידר – משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה

סמען אמיל – מנהל לשכת הרווחה פקיעין

נאיל בוטו – יו"ר "עוס"ים שלום"

יוסף קטן – "עו"סים שלום"

אורלי ראובני – "עו"סים שלום"

אהובה קרקובר – משרד הרווחה

פתחי אבו יונס – מרכז השלטון המקומי

עו"ד יעקב דרין – משרד המשפטים

קשני דוד – עמותת "קול בשכונות"

עו"ד רעות מיכאלי – מרכז פלורליזם יהודי

באסם כנעני – יוזמות קרן אברהם

אמנון בארי – מנהל יוזמות קרן אברהם
מנהלת הוועדה
וילמה מאור
רשמה וערכה
יונה רייטמן – חבר המתרגמים בע"מ

מצב הכפרים הערביים בצפון הארץ עקב מצב החירום –

דו"ח "עו"סים שלום" (עובדים סוציאליים לשלום ורווחה)
היו"ר משה שרוני
בוקר טוב. אני רוצה להודיע על הקמת ועדת משנה להסדרת איסוף במקצועות רפואיים, פרא-רפואיים ורפואה משלימה. יושב ראש ועדת המשנה זה פרופ' אלדד אריה, סולוצקין מרינה, ד"ר סנה אפריים, חבר הכנסת אמסלם חיים וחברת הכנסת שמטוב ליה. זה ועדת משנה.

אני פותח את הישיבה. מצב הכפרים הערביים וצפון הארץ עקב מצב החירום, דו"ח האיגוד הסוציאלי שלום עובדים סוציאליים לשלום ולרווחה.
נדיה חילו
בוקר טוב, אדוני. אני קודם כל בהחלט רוצה לפתוח ולהודות לך, אנחנו בפגרה ולא בפגרה, אבל כשפניתי ליושב-הראש ודיברתי על חשיבות הנושא ועל תוצאות הדו"ח, נעניתי מהר מאוד בחיוב ואני ממש חושבת שאני רוצה להודות לך. הנושא הוא מאוד מאוד חשוב. אנחנו נמצאים בימים שאני רוצה לברך עליהם עם סיום הלחימה ולכן חיכיתי עד היום האחרון, כדי בעצם גם לפנות ולבקש את הדיון הזה.

אני רוצה לציין גם בחיוב את תפקידם של העובדים הסוציאליים לשלום ורווחה בכל התקופה של החירום ותפקידם של העובדים הסוציאליים ומערכות הרווחה באופן כללי, קודם כל, שבאמת תפקדו ועשו ונטלו את המושכות והתמודדו הרבה פעמים גם בלי משאבים, כדי לתת את המענים לצרכים ולמצוקות המאוד מאוד גדולות שהתמודד אתן העורף בצפון בכלל, והעורף הערבי בפרט.

אני שייכת גם להנהלת העובדים הסוציאליים ובמהלך התקופה של הלחימה, התכנסנו וקיבלנו החלטה מיידית לעצור את כל הפרויקטים ולנסות להיכנס עד כמה שאפשר, מבחינת ההצעה לבדוק ולהציע את השירותים ולעשות ככל שניתן כדי לתת את המענים. אני רוצה לציין גם את תפקידם המאוד חשוב של הארגונים האזרחיים, אדוני היושב-ראש, כולם, בלי לנקוט בשמות. הסקטור השלישי, מה שנאמר, שגם אם זה לא היה תפקידו העיקרי ואני אומרת, התפקיד העיקרי במצב החירום מוטל על הממשלות ועל השלטון המרכזי שאמור הוא את המושכות לקחת ולשאת ולהוביל את המשא הכבד מאוד שנמצא ועם זאת הארגונים והסקטורים והעמותות למיניהם, שזה לא היה תפקידם המרכזי אבל הם כן עשו ועשו כמיטב יכולתם. הם ניסו להגיע לכל מקום, לתת מענים לצרכים וכשאני מדברת על צרכים, זה צרכים קיומיים יום-יומיים, גם הדברים הקטנים במצב כזה של חירום הופכים להיות דברים מאוד גדולים. מטיטול של תינוק ועד משחק לילד ועד מזון לקשיש ועד עזרה סיעודית ועד ועד ועד, והצרכים רבים ומגוונים ולצערנו השלטון המרכזי בנושא הזה, היתה הפקרות ולא היה מענה ומתן תשובות מיידיות למצוקות שהתפתחו והתפתחו.

ספציפית לגבי העורף הערבי, אני רוצה לספר לכם לא רק מעדות שמיעה.
אברהם רביץ
השלטון המרכזי עובד לעניין הרווחה דרך הרשויות המקומיות. כשאת אומרת היתה הפקרות על השלטון המרכזי, איפה הרגישו את ההפקרות הזאת, לזרוק סיסמאות זה לא דבר בריא. עד כמה שידוע לי, פתחו חמ"ל ועבדו יחד עם הרשויות ועמדו אל מול הרשויות לפי האמצעים שיש. לא היו מספיק אמצעים, זה כולנו יודעים, אבל הפקרות זו מילה קשה מאוד.
נדיה חילו
אתייחס להערת אדוני.
היו"ר משה שרוני
בדרך-כלל אי-אפשר להטיל על השלטון המרכזי, כשיש הרשויות המקומיות והעיריות, שגם הן צריכות לקחת חלק ולעשות את הכל למען זה.
נדיה חילו
אני מסכימה.
היו"ר משה שרוני
אבל אי-אפשר לזרוק ישר למרכז וזה הכל.
נדיה חילו
אני מסכימה עם אדוני, כלומר השלטון המרכזי והשלטון המקומי, אני אוסיף. אני אשלים. אני רוצה להשלים כמה דברים.
היו"ר משה שרוני
בואו נעשה סדר, כל הנושא הזה, זה נושא לא קל, זה מורכב, ואם רוצים להשיג תוצאות טובות, אז בואו נעלה את זה על הפסים הנכונים ולא להתחיל להאשים אחד את השני, שלא נצא מזה בכלל.
נדיה חילו
אני מקבלת את הערתו של אדוני. המטרה של הדיון הזה והמטרה שלי באופן כללי היא בכלל לא להאשים והדיון הזה, אני רואה בו הפקת לקחים ובדיקה מעמיקה של התוצאות ואני עשיתי עוד כמה דברים בעניין הזה. לפנינו סקר שמצביע על הצרכים ב- 15 יישובים בצפון, שנעשה ממש בשדה ונבדקו צרכים ממקום למקום של אוכלוסיות רווחה, אוכלוסיות ילדים, אוכלוסיות קשישים, והסקר מראה בעצם על הצרכים המאוד ספציפיים. אבל מה שאני רוצה להעלות כאן, אני גם רוצה להעלות מעדות לא רק של שמיעה, אדוני היושב-ראש, אני הסתובבתי כמו הרבה מחברי הכנסת בעורף ויותר התמקדתי במלחמה הזאת בעורף הערבי. הסתובבתי, העורף הערבי לא היה מספיק מוגן. אני פה לא באה להאשים, אינני יודעת מי אשם וצריך לבדוק את זה. חוסר במקלטים, בהרבה מקומות בהזעקות. אני באופן אישי הייתי בכמה מקומות שהיה הזעקות ואמרו – תצאי, ואני אמרתי – אני לא יוצאת. אם התושבים פה, אז אני גם אהיה פה ולא היה וראיתי את החשש ואת החרדה בעיניהם של ילדים, בעיניהן של אימהות, שלא יכלו לתת מענה.

אני גם רוצה לדבר מעבר לצרכים הפיסיים, על הצרכים הנפשיים. היכן המעטפת התמיכתית, רווחתית, הנפשית, המקצועית? גם היא היתה חסרה. למרות הגיוס ואני אומרת, הטוטאלי, של אנשי הרווחה שעובדים בשדה, גם הפסיכולוגים וגם העובדים הסוציאליים שהתגייסו כולם, וזה אני יודעת וחלקם נמצאים פה. אבל המערך הזה, בתנאים שנוצרו, לא נתן מענה מספיק לכל הצרכים המיידיים של הילדים ושל המשפחות הנזקקות ושל המצוקות שהלכו ונערמו. מה עוד שחלק מאוד גדול מהיישובים בצפון של המגזר הערבי לא עזבו את המקומות, הם נשארו בכפרים ואני לא אנתח את הסיבות למה נשארו, כי זה לדיון אחר. עובדתית, הם היו שם. מעט מאוד יצאו או הוצאו או הציעו להם, חלק קטן אני יודעת גם שיצא, אבל הם התמודדו בצורה מאוד מאוד קשה.

דבר נוסף – מה לעשות שחוויית השוויון המלא, אדוני היושב-ראש, פעם ראשונה היתה במלחמה הזאת, לצערי. הטילים לא הבחינו לא בין ערבים, לא בין יהודים. הקרבנות שנפלו, נפלו משני הצדדים ואני באמת רוצה להביע מכאן צער מאוד עמוק על כל הקרבנות שנפלו ולאחל באמת החלמה לפצועים שעדיין נמצאים בבתי-החולים, הריסות הבתים שאנחנו הסתובבנו ואני גם מקווה, גם זה, שיהיה שיקום מאוד מאוד מהיר.

אני לא אציין את כל הנתונים שמופיעים בדו"ח ומצביעים נקודתית על מחסור מקום-מקום. פניתי בעקבות הנתונים למשרדי הממשלה השונים עם הסקר, גם פניתי למבקר המדינה שלשום עם סיום המלחמה וחיכיתי לעיתוי הזה כי לא חשבתי לנכון לפנות באמצע לחימה וביקשתי חקירה על כל הנושא של התנהלות פיקוד העורף כללית וספציפית במגזר הערבי ואני רוצה לציין לחיוב שתוך פחות מיממה קיבלתי את תשובת מבקר המדינה שהמהירות גם מצביעה על התייחסותו המאוד רצינית לעניין, כשהוא הצביע שהוא נכנס מייד לבדיקה עמוקה לכל התנהלות העורף וספציפית וכולל הטענות שאני העליתי לגבי ההתנהלות בעורף הערבי והמחדלים. וכשאני מציינת מחדלים, אינני מציינת אישים, אני גם לא פוסחת על אף אחת, וזה הערה לחבר הכנסת. אם נעשה עוול ומישהו מתוך המנגנון הפנימי של הרשויות המקומיות הערביות לא מילא את תפקידו בעניין הזה, גם הוא יצטרך לפי התוצאות לשאת באחריות. כלומר, הנושא הזה הוא לא חד-סטרי, הוא דו-סטרי משני הכיוונים. לכן אני לא מוסמכת היום להביא את תוצאות החקירה, אני יכולה להצביע, להתריע, לבקש ומנגנונים אחרים אמורים להיכנס ולבדוק את זה אובייקטיבית מאוד, כולל עדויות, כולל אנשים שהתמודדו ונמצאים שם והם העדים הבסיסיים. אני רק ביקרתי כמו הרבה חברים, אבל ישנם שם אנשים ש- 24 שעות התמודדו ויש משפחות ששילמו ויש אנשים שהיו במצוקה והם העדים העיקריים. לכן, אדוני היושב-ראש, ראיתי חשיבות לדיון הזה ואני שוב רוצה להודות ואם יורשה לי, יש לי גם המלצות לנושא הזה, אבל אולי בסוף, בשני משפטים. תודה רבה.
היו"ר משה שרוני
מר מוטי וינטר, מנהל אגף שירותים חברתיים ואישיים במשרד הרווחה, בבקשה.
מוטי וינטר
כמו שהקדים אותי חבר הכנסת, הרב, בהחלט היה פעיל במלחמה הזאת, למרות שלא היתה הגדרה של מצב חירום וזה צריך לזכור. חברת הכנסת נדיה, לא היתה הגדרה של מצב חירום, כאשר בעצם ההיערכות של הממשלה כאשר היא ישנה, היא למצבים של מצב חירום והפעם היינו במצב שלא היה ברור.
רן כהן
מר וינטר, תפרט לנו מה, חוסר הסמכויות שהיה לכם, בגין אי-הכרזה על מצב חירום.
מוטי וינטר
למצב חירום יש סמכויות, יש שלטונות מל"ח, הדברים מאוד מוגדרים עם תקציבים, היערכויות וכו'. במצב הנוכחי, למשל הדבר שבעצם הציבור בטעות תופש אותנו כאחראים למשל למזון. זה לא התפקיד של משרד הרווחה לספק מזון, זה לא תפקיד של העובדים הסוציאליים לעסוק במזון ובתרופות ובחיתולים ובטיטולים. מה שאירע הוא שהצרכים האלה, שהם צרכים קיומיים, עלו מהר מאוד והסתבר שזה הצורך המרכזי ובאמת כפי שנדיה ציינה, העמותות עשו עבודה בלתי רגילה ונחלצו גם משום שהם עסקו בזה לפני המלחמה, גם משום שהן גייסו תרומות ולאחר מספר ימים אנחנו נערכנו והקמנו מטה משותף לעמותות ולממשלה, ובעצם כל מה שאתם רואים היום בתחום המזון לגווניו, זה 50% העמותות ו- 50% ממשלה.
אריה אלדד
אם היתה מוכרזת שעת חירום, היה מוטל עליכם לעסוק במזון או בטיטולים?
מוטי וינטר
לא.
אריה אלדד
לא, אז מה ההבדל?
מוטי וינטר
אני אומר שזה לא האחריות,
אריה אלדד
חבר הכנסת כהן שאל מה נפקא מינא אם היה מוטל מצב שעת חירום, מה זה היה עוזר לך.
מוטי וינטר
זה לא הוגדר כתפקיד שלנו לעסוק במזון. במהלך הלחימה התבררו הצרכים החדשים ואנחנו נלחצנו.
מוטי וינטר
אנחנו ממש לא תוקפים. אנחנו מנסים להבין, אם היה מוכרז שעת חירום, במה היה לך יותר קל?
היו"ר משה שרוני
מה ההבדל בין אם היה מצב חירום או מצב לא חירום?
מוטי וינטר
פיקוד העורף, מל"ח, היו נכנסים במלוא כוחותיהם, היה להם מרכזי אספקה, מרכזי פינוי, יש להם מערך שלם שמוכן לשעת חירום. המערך הזה לא הופעל משיקולים של הממשלה, שאני מניח שנעשו בהם, חשבו על העניין, ולכן אנחנו היינו צריכים לעשות במה שהיה לנו ולא היה לנו הרי תקציבים – לא למזון ולא לטיטולים וכו' ובעצם מה שעשינו, תוך כדי לחימה, התחלנו להתארגן לעניין הזה יחד עם העמותות.

היה לנו חמ"לים גם בצפון וגם בהנהלת המשרד וכו', ואנחנו פעלנו בהתאם למה שקורה. המערך שלנו, כפי שאמר חבר הכנסת רביץ, פועל באמצעות הלשכות לשירותים חברתיים והלשכות לשירותים חברתיים, 34 לשכות בקו העימות, פעלו כולם. חלקם היה שם כוח-אדם פחות מהכוח-אדם המלא וזה גם כן, אחת הבעיות הגדולות היו לגבי הנחיות. ברגע שהיו הפגזות, חלק מהאנשים לא יכלו לצאת לעבודה, חלק מהכוח-אדם שהוא בעיקר כוח-אדם נשי, היה מטופל בילדים ולא יכול היה לבוא לעבודה וכו' וכו'. אבל בסך-הכל המערך פעל. המערך פעל ואת ציינת את זה ואני מציע לכם שתבדקו את זה בלשכות לשירותים חברתיים ותראו איזה פעילות רצינית היתה.

באשר לדברים הקיומיים, כפי שאמרתי בסקטור הערבי אנחנו סיפקנו מדי יום ביומו 4,467 מנות חמות מבושלות ו- 2,555 מנות קשות, זאת אומרת עד היום הזה בעצם אנחנו סיפקנו לאבו סנן,
דוד אזולאי
זה על-פי דרישה?
מוטי וינטר
כן, על-פי צרכים של ראשי הרשויות. זה אבו סנן, שגור, גוש חלב, חורפיש, ג'וליס, ירכה, קסרא סמייה, מזרעה, מעיליה, פסוטה, פקיעין, ראמה, רג'ר, טובה זנגרייה, סז'ור ונחף.
רן כהן
המספרים שנתת הם רק לגבי היישובים הערביים?
מוטי וינטר
כן, ודאי. מדי יום סופקו כ- 30,000 מנות מזון, מדי יום ביומו, בכלל, לכל היישובים.
נדיה חילו
בפיקוח ישיר של הרשויות או של הרווחה? מי היה אחראי על החלוקה – הרווחה או ראשי הרשויות, בשטח?
מוטי וינטר
ראשי הרשויות, אבל בכל יישוב זה פעל, אני לא יכול לתת פירוט כרגע, אבל באופן כללי, חלק זה פעל ישירות על-ידי העמותות, חלק באמצעות הרווחה, חלק באמצעות ראשי הרשויות. זה מאוד דיפרנציאלי אבל בסך-הכל זה פעל.

ברשויות הערביות, כפי שאת ציינת כבר, אחת הבעיות המרכזיות היה מחסור במקלטים, חדרי ביטחון וממ"דים, שהעיבו על כל הפעילות. יחד עם זה, צריך לציין גם שם את הלשכות לשירותים חברתיים, את העובדים הסוציאליים. לדוגמה, אתם מכירים את החללים שנפלו בנצרת והיתה שם משפחה שאיבדה שני בנים. הלשכה לשירותים חברתיים בעיריית נצרת התארגנה בצורה מופלאה להתמודד ועשתה עבודה היקפית עם המשפחה, עם השכנים, עם בני המשפחה המורחבת בצורה מאוד יפה, כפי שכתוב בספרים, הייתי אומר, ועשתה מה שצריכה. זאת אומרת, ניתן לומר בכלל, כהיגד כללי, שהלשכות לשירותים חברתיים הטובות, המקצועיות, גם במלחמה תפקדו יותר טוב.
נדיה חילו
למרות שבנצרת לא הופעלה הזעקה בשעת המקרה והאימא אמרה לי, כשהייתי אצלה, שאם היתה שומעת הזעקה, יכול להיות שהיתה מכניסה את הילדים לפחות לבית, גם אם אין מקלט, ובכך אולי, אולי, היתה מונעת את האסון.
מוטי וינטר
אבל את יודעת שזה לא היה רק בנצרת, זה היה גם ביישובים אחרים.
נדיה חילו
כן.
היו"ר משה שרוני
אנחנו יודעים מה התפקיד של הסוציאלי, נקודה, בוא נתעסק אם המערך הזה פעל בצורה נכונה, המערך הסוציאלי לא צריך לתת מזון ולא בגדים, אם המערך הסוציאלי עבד ב- 100% או ב-80% או ב- 60%, שאנחנו יודעים שבהרבה מקומות העובדות הסוציאליות לא באו לעבודה מסיבות א', ב', ג', ד', זה מה שמעניין אותנו. אני לא רוצה להיכנס לא למזון, לא למקלטים ולא לשום דבר. לא התפקיד של הסוציאליים. בבקשה.
מוטי וינטר
אל"ף, אתה צודק במה שאתה אומר, אני אומר – בהחלט היו בעיות ואני חושב שחלק מהבעיות שכדאי לבדוק אותם על ההוראות הסותרות והקושי בניידות. היו כל מיני הוראות שחלק אמרו – תישארו, חלק – לא תישארו, תהיו פה, תהיו שם, זה הקשה על כל המערכת.

דבר נוסף שצריך להגיד, שהסקטור הערבי לא נהנה ממנו, אנחנו הפעלנו בשבועיים האחרונים מערכת גדולה מאוד של גם התרעננות וגם פינויים של אוכלוסיות, בסקטור היהודי. בסקטור הערבי לא היה, הוא לא נהנה מהעניין הזה, של אלפים של חדרי מרון שאנחנו הנפקנו, עד הרגע הזה,
נדיה חילו
למה?
מוטי וינטר
כי הסקטור הערבי, משום מה, לא ביקש את זה. זה עמד לרשות כל המערכת שלנו.
נדיה חילו
מישהו היה צריך להציע את זה.
מוטי וינטר
אני אומר – נכון לרגע זה וזה עדיין תקף, אם אני אקבל פניה בעניין, אנחנו נתייחס.
נדיה חילו
תיזום פניות. אתה יכול גם ליזום.
מוטי וינטר
לא, הפניה היתה לכל, מנהל המחוז שלנו, מנהל מחוז הצפון, הוא פנה לכל הרשויות המקומיות. מי שענה – התייחסו אליו. זאת אומרת, לא היתה פה איזה שהיא אפליה כזאת או אחרת. פנו לראש הרשות, למנהל הלשכה לשירותים חברתיים, אנחנו עובדים אתם שוטף. זה לא דבר שלא ידעו. גם צריך לציין שחלק מהרשויות הערביות, יש להם קשיים כספיים, חלקם תחת עיקולים, שזה מקשה על העברת כספים וכיוצא בזה.

המשרד, יחד עם גורמי יהדות ארצות-הברית, העמיד לרשות תושבי הצפון, חדרים בפנימיות, בבתי-מלון, בכל מיני מקומות בארץ, בעיקר בירושלים, בים המלח ובאילת. זה תקף, נכון לרגע זה גם ואנחנו העמדנו ועשינו מאמץ גדול. יחד עם זה, גם העמדנו שירותים סוציאליים למחנה של גאידמק, כרגע מקימים את המחנה גם בגני התערוכה, גם בפארק אשכול, בפארק אפק, לפחות בפארק אשכול וגם בגני-התערוכה, אנחנו מעמידים צוותים של עובדים סוציאליים שמטפלים באנשים, בערך לפחות במחנה בניצנים אנחנו יודעים שכ- 80% מהאוכלוסייה שנמצאת שם, זו אוכלוסייה של רווחה. אנחנו מדי יום ביומו מעמידים שישה עובדים סוציאליים שבאים מהמשרד ומעמידים שירותים סוציאליים לאוכלוסייה שפונה. יש שם גם שירותים פסיכולוגיים מסוימים ושירותי בריאות.

כרגע, אנחנו גם מתארגנים להתמודדות עם משפחות המפונים, זה כל יום משתנה אבל נכון לאתמול אנחנו הערכנו שיש בערך 84,000 נפשות שפזורות ברחבי הארץ, מתושבי הצפון, ביישובים הקולטים. אנחנו הקצינו לזה תקציב מסוים והתחלנו לעבוד על זה. גם פה הלשכות לשירותים חברתיים נחלצו לעזרתם של המפונים, בלי לשאול הרבה, בלי תקציב, בלי שום דבר, בהתנדבות ורצון טוב, כל הלשכות נלחצו לאותן משפחות שנמצאות ברחבי הארץ, בעיקר במחוז ירושלים, ביהודה ושומרון, בדרום וגם בתל-אביב, בשיעור של כמה אלפים של בני-אדם וגם בצפון יש.

כך שבעצם, המערך שלנו כרגע הוא מערך שהתגלגל וענה לצרכים בהתאם להתפתחות. מדי כמה שעות היינו שומעים כל דבר והיינו מתאימים את עצמנו למצב, למרות שכפי שהעלו פה, התקציבים לא היו מי יודע מה, הגיעו בקושי, אבל אנחנו עבדנו ועבדנו ועבדנו וגם היום. כרגע הקצו לטובת יישובי הצפון 12.7 מיליון שקל לטובת צרכים מיוחדים, שיענו על אותם דברים דחופים,
רן כהן
במסגרת משרד הרווחה?
מוטי וינטר
כן, במסגרת משרד הרווחה.
היו"ר משה שרוני
אבל הרשויות קיבלו מיליונים 150 מיליון שקל, והרשויות היו צריכים לתת לזה גם ביטוי בנושא הרווחה.
מוטי וינטר
אחד הדברים שטופלו בצורה יפה מאוד זה כל הטיפול במערכת החוץ ביתית שלנו, פנימיות לילדים, כולל ערבים, פנימיות לבתי אבות לקשישים, למפגרים ולנכים. כל המערך הזה תפקד בצורה טובה מאוד, בצורה בולטת הרבה יותר מהמערך הקהילתי. פינינו במהלך המלחמה 260 קשישים מהקהילות לבתי-אבות. בתי-אבות לא פינינו, נשארו בתי-אבות, הם היו מאורגנים, פונה רק בית-אבות אחד קטן שלא היה לו ממ"ד ומקלט, 28 קשישים נדמה לי, מנהרייה ונוסף לזה, פונה מוסד של מפגרים, עתידות, שחטף הפגזה, וגם הוא פונה למוסד אחר שלנו במקום אחר, במרכז הארץ. באותו יום הם פונו.

הקשישים זכו בהחלט להתייחסות מיוחדת, בשותפות של עמותת אשד של הג'וינט והשירות לזקן במשרדנו והם זכו גם למזון ולאמצעים, לטיטולים, לכל הדברים שהם זקוקים להם ובנוסף לכך, היתה התייחסות לבתי-האבות וכפי שאמרתי, אחד הדברים הגדולים שעד כה פונו לצורך התרגעות והתרעננות 3,250 קשישים מהצפון לבתי-מלון בירושלים ובים-המלח. גם ערבים. לא היה פה הבדל, זאת אומרת, אנחנו מתייחסים לערבים כמו שמתייחסים ליהודים. זו אותה מדינה, זה אותם אזרחים. יושבים פה חברים, מכירים את ההתייחסות בעניין הזה ואפשר לבדוק אותנו.
מיכל כהן דר
במחוז הצפון יש 1,200,000 תושבים, מחציתם לא יהודים. העובדים שיש לי במחוז הם באותה פרופורציה, יש לי 900 עובדים, מחציתם לא יהודים ואני אומרת את זה בגאווה גדולה. עם פרוץ המלחמה, אנחנו בעצם פנינו גם לקופות המבטחות וגם ללשכות הרווחה, כדי לפנות קשישים שהם בהגדרה שלהם, בשגרה, הם לא סיעודיים, אבל כיוון שהם לא יכולים לרדת למקלט או קשה לטפל בהם, פינינו אותם למרכז הארץ, לבתי-חולים סיעודיים. אנחנו פינינו 296 קשישים, כשאני מדברת על חולים סיעודיים או כמעט סיעודיים, בסך-הכל רק שניים מפאסוטה ואני רוצה להעלות נושא שצריך לתת עליו את הדעת. דיברתי עם רוב ראשי הרשויות, גם במגזר הערבי ופניתי והצעתי את כל השירותים האפשריים שאנחנו נותנים, שמשרד הבריאות נותן ורוב הרשויות חזרו אלינו ואמרו – לא צריך, אנחנו מסתדרים. ואני חושבת שצריך להתייחס, הקהילתיות, הרצון להישאר במשפחה, הרצון לפתור את הבעיות לבד אולי זאת קצת בעיה.
רן כהן
יש בזה גם יתרון.
מיכל כהן דר
יש בזה יתרון גדול, אבל כשאני רוצה לתת עזרה ואנחנו רוצים לתת עזרה והמערכת לא כל-כך רוצה לקבל, בגלל באמת דפוסי התנהגות שצריך לדעת אותם ואני תכף אגע בזה,
נדיה חילו
עניין של התאמות תרבותיות.
מיכל כהן דר
אני אגע בזה, אני מסכימה אתך לגמרי. ועד כדי כך, שאנחנו לאוכלוסייה הערבית כמובן נותנים אנשים דוברי השפה הערבית שהם גם ערבים וכדי להתאים באמת שתהיה הלימה של שירותים. אין ספק, אני לא מתווכחת.

גם לגבי השירותים של הקופות המבטחות, כולם ניתנו בכל המקומות האלה, כנ"ל שירותים עונים לפרט. הדבר העיקרי שהיה הפעם זה נפגעי החרדה ולהם אנחנו דואגים בעיקר. כיוון שאנחנו יודעים שאם מטפלים בנפגעי החרדה בזמן אמת, התופעות של ה-אחרי, הן תהיינה פחות ואנחנו רוצים למנוע נכות לחיים ופניתי ואני עדיין פונה לרשויות כדי לדעת איך אפשר, אנחנו למשל במג'דל כרום ודיר אל אסד, היו שמה הצוותים שלנו, הפסיכיאטרית, מנהלת בית-החולים מזרע והצוות שלה והם באים לשם פעמיים בשבוע, כדי לעזור להיות שם. יצרנו ועדה גם לג'וליס, אבו סנן וכפר יאסיף – כנ"ל, כדי לתת מענה בדיוק לנפגעים האלה, מפקיעין ביקשו מאתנו עזרה של פעם-פעמיים בשבוע, אנחנו עובדים על זה. זאת אומרת, אני מאוד רוצה שתהיה פריסה רחבה לכל היישובים האלה בזמן אמת. זאת אומרת, מה שלא נעשה עדיין ייעשה, אבל אני חושבת שהיתה פניה וניתנו השירותים אחד לאחד לכל דבר ועניין.

אני רוצה להציף משהו שקרה ביום שישי בערב, בתשע בערב. בחור מכפר יאסיף פנה אלינו טלפונית שאין לו אוכל ואין לו תרופות. הפעלתי מייד, במקרה יש לי שמה את המנהלן שלי שגר בכפר יאסיף, הוא פנה אליו מייד, מייד הביא רופא, מייד הביא אמבולנס וטיפל בו. זאת אומרת שאני חושבת שנתנו, כמו שנתתי לכל היישובים האחרים, זה לא חריג, לכל היישובים, גם היהודיים וגם הערביים, נתנו מענה והמקום שאנחנו צריכים להתמקד בו כעת זה לנפגעי החרדה ואנחנו עושים את זה. אני אומרת מתמקד, לא שלא עשינו, אבל אנחנו ממשיכים לעשות את זה, את זה אני רוצה לציין.
אריה אלדד
מה שאת אומרת זה שלא היו כמעט פניות בנושא חולים סיעודיים, קשישים סיעודיים, אבל היו פניות בנושא נפגעי חרדה?
מיכל כהן דר
כן. אני בכוונה רוצה להציף – יזמתי, פניתי לראשי הרשויות, דיברתי עם מנהלי מחלקות הרווחה אבל לא כולם רצו. אמרו שהם מסתדרים ואני חושבת שהם הסתדרו בגלל שהיו ארגוני מתנדבים וכן הלאה. אני חושבת שזה חלק מהחמולה, חלק מדפוסי התנהגות שאנחנו מכירים ומוקירים, זה לא שאנחנו אומרים לא, אבל אני בהחלט רוצה להגיד שאנחנו רוצים לעשות אפילו יותר.
אריה אלדד
כשהיו נפגעי חרדה – היו פניות?
מיכל כהן דר
לא.
אריה אלדד
גם פה לא היו פניות?
מיכל כהן דר
תראה, אנחנו יזמנו מראש. זאת אומרת, ברגע שקרה האסון בדיר אל אסד או מג'דל כרום, אנחנו מייד היינו שם. היו גם מרכזי חוסן בכרמיאל, במעלות, בנהרייה, בטבריה, למשל מר'ר, מר'ר הגיעו לטבריה או לבית-החולים פוריה, אנחנו עשינו את כל מה שאפשר, כדי שהציבור יוכל להגיע ולקבל טיפול בזמן אמת.
אברהים זועבי
רציתי קודם לציין שמשרד ראש הממשלה מהיום הראשון הקים מרכז לניהול לאומי שכלל נציגים מכל משרדי הממשלה, ובניסיון לסייע לאוכלוסייה סיכמנו, יש לי פה דף קשר עם כל ראשי הרשויות וכל מועצה מקומית היה לנו איש קשר ש- 24 שעות קיבלנו פניות ונתנו תשובות. המרכז הזה פעל ופועל עד עצם היום הזה וניסינו לעזור בכל נושא וכל דבר.

יש גופים רבים ועמותות שהתגייסו ונתנו עזרה, אם זה במזון, אם זה מנות קשות ואם זה במנות חמות ובנושא הרווחה הספציפי שאני רציתי לציין ולפנות למנכ"ל משרד הרווחה, נמצא פה?
היו"ר משה שרוני
לא, המנכ"ל היה צריך לנסוע צפונה.
אברהים זועבי
הנושא החשוב לדעתנו שצריך להתמקד בו ולטפל בו זה נפגעי חרדה מיישובי האוכלוסייה הערבית. יצא לי להיות בכמה מקומות, גם בערב אל עראמשה, דיר אל אסד ומג'דל כרום, באמצע הזעקה ראיתי איך ילדים מתחילים לרוץ,
נדיה חילו
ולהרטיב, צריך להגיד את זה.
אברהים זועבי
בצורה כזאת, ממש, נכנסו לחרדה ואנחנו בעצמנו ניסינו להרגיע אותם. אני רציתי אולי לפנות ולבקש שיפנו עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, יועצים חינוכיים, ממקומות אחרים בארץ, מאזורים אחרים, שיסייעו להתמקד ביישובים האלה, באוכלוסייה הזאת, אם זה ערב אל עראמשה, אם זה מר'ר, דיר אל אסד, מג'דל כרום, בעילין, נצרת. יש כל מיני מקומות שבהם התופעה הזאת יותר חזקה ויותר קשה.
רן כהן
אתה לא יכול לפנות אלינו בעניין הזה, אתה צריך לפנות דרך מנכ"ל משרד ראש הממשלה אל מנכ"ל משרד הרווחה.
אברהים זועבי
לכן שאלתי אם מנכ"ל משרד הרווחה נמצא פה, הבנתי שהוא צריך להשתתף.

הנושא השני שחשבתי גם לקחת למשרד שלי חבר כנסת כהן, למנכ"ל שלי זה נושא התמיכה בלשכות הרווחה במגזר הערבי. התחלתי לארגן חומר מכל מיני מקורות, בדקתי פה איזה סקר שהיה לפני שנה בנושא לשכות הרווחה במגזר הערבי והתקציבים שמופנים אליהם ואני רוצה להפנות תשומת לב מנכ"ל משרד ראש הממשלה לכך שיש מקום לתמיכה בלשכות הרווחה במגזר הערבי, אם זה במתן תקנים חדשים ואם זה בהגדלת תקציבים.
סעיד מועדי
כיועץ השר לענייני מיעוטים, השר אלי ישי הקים חדר מצב מאויש 24 שעות עם מספר טלפון חירום שיענה לכל הצרכים של כל התושבים, בלי הבדל, בשוויון מלא והייתי חבר בקבינט המצומצם הקטן הזה, דובר ערבית שענינו לכל השאלות ונתנו תשובות הולמות למצב.

ברצוני להדגיש כי ב- 8.8, ביום שלישי שעבר, השר כינס את כל מנהלי האגפים במשרד ונתן הנחיה, אני לא יודע אם כדאי להגיד אותה פה, אמר להם – חבר'ה, תפתרו את הבעיות. אל תשאלו את עניין החוקיות, אני רוצה שתפתרו את הבעיות, אחר-כך נמצא את המסגרת המתאימה, ההולמת, למצב. כמובן הכל היה בשוויון, בלי הבדל באוכלוסייה.

כתושב הצפון, אני לא מכחיש שהיו חריגות פה ושם, שהיה מצב קשה שכל האוכלוסייה התמודדה, לא רק המגזר הערבי, גם המגזר היהודי אותו דבר ואני כתושב בן מיעוטים, אני רוצה להגיד לכם – לנו היה יותר קל כי אבא שלי לידי, אימא שלי, האחים שלי, קרובים שלי, אנחנו משפחה אחת. כל הכפר זה משפחה אחת. אז ככה שהחרדה היא לא כל-כך גדולה שאנחנו מבינים אחד את השני. אני מצפה מכל שאר המשרדים שיעשו את הכל על-מנת לעזור לכולם, ובמיוחד את הרשויות המקומיות, ראשי הרשויות שקיבלו, אני יודע, אבל לא פעלו כמו שצריך. שמה צריכה להיות הטענה. ראשי הרשויות לא עשו מה שצריך לעשות.

דבר נוסף אני צריך להדגיש פה, מקלטים ציבוריים אין בכפרים, זה דבר חסר. זה דבר שאני רוצה שהממשלה תשים לב אליו בכפרים המיעוטים בצפון.
אמיל סמען
אני מנהל שירותי הרווחה בפקיעין, אני אתייחס למה שקרה אצלנו בפקיעין בפועל ואני לא אדבר פוליטיקה אלא באמת מה שקרה מתוך הרגשה כמנהל מחלקת הרווחה. ביום הראשון של המלחמה, ביום שישי, יומיים אחרי, נפלו שתי קטיושות בפקיעין בפגיעה ישירה בתוך שני בתים. בתוקף תפקידי, שבועיים לפני המלחמה, אגב, נערך תרגיל מל"ח ביישוב שתוצאתו שכל האנשים, כל המחלקות מתפקדות באופן נהדר, באופן מלא. ביום הנפילה התארגנתי, פתחתי את המחלקה, הגעתי למקום האירוע בהנחיית ראש המועצה פתחתי את המחלקה, גייסתי את כל העובדים. למחרת התחלנו בביקור בשמונה וחצי, תשע, עשר המשפחות הפגועות וגם משפחות שקיבלו רסיסים וחרדה.

תוך כדי הביקור, נפלו קטיושות ואנחנו אצל האנשים ואצל המשפחות. באותו זמן אני מקבל צלצול מהבן שלי – אבא, נפלה קטיושה ליד הבית שלי. אני הייתי בהלם, מה אני אעשה? 20 מטר, 50 מטר מהבית שלי, יש לי קטיושה עם רסיסים עם נזק בתוך הבית. הלכתי לבית, בדקתי, מצאתי, חזרתי לצוות שלי.

את הסיטואציות האלו שנכנסים ואתה צריך לתפקד כאב, כהורה, כעובד סוציאלי, כמנהל, כראש הצוות, כאחראי ביישוב. לחזור ולשאת כל הזמן בשני התפקידים ויותר.

הצוות שלי, ברור שהוא לא ערוך. באותו בוקר, כשאספתי את העובדים הסוציאליים, דיברנו מה אפשר לעשות, לא יודעים. עם הפסיכולוג – גם לא יודע, הוא פסיכולוג חינוכי. אמרנו – חבר'ה, בואו נזרום. נלך לבקר בית ראשון, שני, אנחנו כולנו אנשי מקצוע. נלמד. התחלנו לזרום, התחלנו לבקר בתוך המשפחות, למזלנו היתה איזו שהיא ערכה מסוימת בערבית מתורגמת איך להתמודד במצבי לחץ. התחלתי לצלם, לשכפל ונכנסים לבית ולהסביר לאנשים ולתוך הבתים.

חזרו יומיים-שלושה, ניסינו לשקם, ועוד נפילות. אגב, בתוך חודש ימין היה בפקיעין 115 נפילות קטיושה, עשר נפילות קטיושה ישירות לתוך בתים.

לקצר את דבריי, 5,000 תושבים, 400 תיקים מטופלים במחלקת הרווחה. בתוך חודש ימים התווספו על התיקים האלו עוד 250 משפחות שבכלל לא היו מוכרות למחלקת הרווחה כי רוב הקטיושות נפלו בשתי שכונות מבוססות יחסית, שכונת חיילים משוחררים ושכונת פקיעין מערבית, שהיא יחסית מבוססת, אין שם הרבה תיקי רווחה. היינו צריכים להתמודד עם כל המשפחות האלו ביותר מביקור אחד ביותר מזמן אחד. עבדנו משעה שבע בבוקר עד שבע ושמונה בערב. במצב מסוים, אחרי שבועיים למלחמה, נשארתי אני ועוד עובדת ועוד הפסיכולוג. למה? ארבע עובדות שלי נפלו קטיושות ליד הבתים שלהם, שהן הפכו לקליינטים שלי. ביקשתי תגבור מהמשרד ועובדים סוציאליים, המשרד אמר לי – אין לי. אני לא שולט, אין לנו עובדי מדינה. אני מגייס בסוף, אחרי יומיים-שלושה, גייסו לי קצין מבחן ממר'ר שאמרו לי שהוא יתקשר אלי, עד היום לא התקשר ואני לא מכיר מי הוא. לפחות להרים טלפון שאני לא יכול להגיד.

גייסתי ארבעה פסיכולוגים שהגיעו מנצרת, מאזור אחר, התגייסו ליום אחד, עשו אתי עבודה נהדרת. המשרד, היינו פונים אליו לקבל הדרכה, לצערי לא קיבלנו שום יחס וזה לצערי. הפנו אותי לפיקוד העורף. בפיקוד העורף הפנה אותי לרשות. כי רציתי לקבל הנחיה – מה אני אעשה בזמן קטיושות כשאין לי מיגון ואין לי שכפ"צים ואין לי קסדות, מי ייסע? כב' המנכ"ל באותו זמן, אחרי שבועיים, ביקר אצלנו בפקיעין, עם שני קציני ביטחון שלו, של המשרד מירושלים ומחיפה. שאל אותי – כמה? אמרתי לו – עשר שכפ"צים כי יש לי עשרה אנשי צוות במחלקה, עם הפסיכולוג. למחרת קיבלתי, באותו יום כן קיבלתי טלפון שקיבלת. שמחתי. מה קיבלתי בסוף? שכפ"צ אחד עם קסדה. ביקשתי ממנהלת הוועדה להביא את זה כמוצג, סירבה. הקסדה, יש בה חור באמצע, כתוב עליה – X והשכפ"צ אם תראו אותו – תקיאו ממנו, מהריח שלו. חבר'ה, זה לא מצב, זרקתי את זה עד היום הוא במשרד בחדר, אני לא, מצב מגעיל. ביקר אצלי אחר-כך טוביה ויינר, מנהל השירות לילד ונוער בצפון, כשראה נגעל מזה גם ואמר – אני גם אוציא חוות-דעת.

אחרי יומיים-שלושה ביקר אצלנו המשנה למנכ"ל וגם מנהל המחוז, ביקשנו שכפ"צים, בסוף נתנו לנו ארבעה שכפ"צים. לצערי, מה אני אגיד? אם אני אלבש אותו, למרות שירדתי 12 קילו במלחמה הזאת, הוא עדיין קטן עלי. השארתי את זה. אגב, בשכפ"צ הראשון כשאמרתי לקצין הביטחון של המשרד אבל יש לי עשר, ואני יוצא תמיד עם שלושה-ארבעה אנשי צוות לשטח, מה אני אעשה? אתם יודעים מה התשובה? בדרך תתחלפו עם השכפ"צ. המצב באמת מלחיץ וכואב.

הגענו למצב שביקשו אוכל, כשאמרו אוכל, אחרי שבועיים אמרו שיש אוכל. קיבלתי 135 מנות לקשישים, 150 מנות לנכים, ו- 100 חבילות ליום כבר שבועיים כי הן מסופקות עד היום הזה, אבל 100 מנות קשות במשך כל השבועיים ולא יותר.

בקשר לנופש, גם כשביקשנו וראש המועצה ביקש ממנהל המחוז ומשנה למנכ"ל – רוצים נופש, מנהל המחוז, לצערי הרב, ואני אומר את זאת בפניך, מוטי, ובפני כולם, מילה ראשונה אמר לו – אין לי. אז ראש המועצה אמר לו – הסתיימה הישיבה, תודה רבה לך.

נופש קיבלתי פעם אחת, קבוצה אחת לירושלים דרך המשרד, 65 איש, בכיכר ציון, קיבלתי עוד נופש אחד דרך החברה למתנ"סים, ואין לי עוד.

בקשר לד"ר מיכל, אני באמת קיבלתי ממנה טלפון, תודה רבה לך, אבל זה היה ביום חמישי שעבר, אחרי חודש, למתנדבים פסיכיאטרים צרפתיים עם מתרגמים לערבית. אמרתי – אוי ואבוי. איך יתרגמו? ביקשתי אם יש פסיכיאטרים ערבים או דוברי ערבים, אהלן וסהלן, אתמול באמת התקשר אלי ד"ר ג'רייסי והודיע לי שתוך כמה ימים מרפאות בריאות הנפש ייפתחו ושייפנו לשם ואם אני אצטרך עזרה, אני אפנה אליו שוב. אבל גם פסיכיאטר לא קיבלנו.

אני רוצה רק לבקש כמה דברים. אני מבקש כוח-אדם מיומן לטפל באוכלוסייה שלנו, תקציב לסדנאות להפעלת סדנאות, כוח-אדם עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, מיומן, תמיכתי. ועוד דבר אחד, זה קבוצות תמיכה. דבר שלישי – תמיכה לנו, כעובדים סוציאליים במחלקות ודבר אחרון שאני כבר חצי שנה מבקש בתור תפקיד אחר שאני גם דובר של עמותת מנהלי רווחה באוכלוסייה הערבית ופניתי לראש הממשלה בעבר למנות שר בפועל למשרד הרווחה. כל עוד שאין שר, אני חושב שזאת הפקרות למדינת ישראל במצב הזה.
היו"ר משה שרוני
למדנו שני דברים, אני חושב שמשרד הרווחה צריך לדאוג בנושא אפודי המגן לעובדים הסוציאליים, תתנו תקציב, הרשויות ידאגו לזה, שהרשויות לא יכולות להוציא תקציב, מזה אתם צריכים לדאוג לזה. דבר שני, אנחנו צריכים לדעת שגם האוכלוסייה הערבית צריכים לדעת גם קצת עברית שהם חיים במדינת ישראל ואי-אפשר לשלוף כל הזמן רק דוברי ערבית בנושא האוכלוסייה. הם חיים במדינת ישראל ואני חושב שהשפה העברית היא חובה.
נדיה חילו
מדובר בילדים, אדוני היושב-ראש.
היו"ר משה שרוני
גם ילדים.
אמיל סמען
עברית היא שפה רשמית במדינת ישראל.
היו"ר משה שרוני
קודם כל השפה העברית והשנייה זה ערבית, נקודה.
רן כהן
נדמה לי שנפרשה לפנינו פה באמת תמונה מאוד עגומה.
היו"ר משה שרוני
עגומה שראשי הרשויות בכפרים הערביים לא מתפקדים כמו שצריך, זהו מה שאני יכול להגיד.
רן כהן
את ההערה הזאת כבר בהחלט שמעתי. אבל אתה עד, אדוני היושב-ראש, שהיינו יחד, אתה ואני, עם ראשי הוועדות בכנסת ביישובים שונים והתפקוד גם ברשויות היהודיות היה על-פי היכולת של כל רשות לעשות את זה. רשות יותר חלשה היתה יותר חלשה ורשות יותר חזקה פעלה באופן יותר חזק. מה לעשות שכל הרשויות המקומיות פגשו את המלחמה הזאת בצפון מלכתחילה במצב של חולשה יותר גדולה, כי על-פני שנים רבות מאוד, הן מופלות לרעה והן מתארגנות פחות טוב והן מתוקצבות פחות טוב ולכן העניין הוא בעייתי. אלא מה, שהממשלה לא צפתה שנסראללה יפגיז את הציבור הערבי כמו שהוא יפגיז את הציבור היהודי ונסראללה אכזב. דווקא נסראללה עשה שוויון בעניין הזה בהתקפה ובשיגור של קטיושות על הציבור הערבי, כמו על הציבור היהודי ובעניין הזה דווקא הוא עשה שוויון, הייתי אומר כמעט לשמחתנו, אם לא היה מדובר בעניין עגום, לשמחתנו כי הוא לא הפלה בין דם לדם. לצערנו הרב, פה ושם אנחנו בעניין הזה דווקא מאכזבים.

לשיטתי, כמי שמתפקד הרבה מאוד שנים בכנסת בוועדות שונות, גם כמי שהיה שר וסגן שר בממשלה, אני אומר חד-משמעית – תפקידו של השלטון המרכזי הוא לא להסתכל על יישובים חלשים ולהגיד הם יישובים חלשים אז שיגוועו. תפקידו של השלטון המרכזי הוא לא לעזור ליעל גרמן, חברתי למפלגה בהרצליה. היא חזקה ויש לה את היכולות ויש לה את הכלים ויש לה עירייה מאוד חזקה, יש לה כספים רבים מאוד. התפקיד של השלטון המרכזי הוא לעזור דווקא לאותם יישובים שבהם השלטון המקומי הוא חלש וזה לצערנו הרב כפי הנראה לא כל-כך קשה. השלטון המרכזי "לא ספר" את הציבור הערבי, זאת הבעיה. לדעתי, בעניין הזה יש ליקוי מאוד מאוד קשה.

אני מצטרף להאשמה שנאמרה כאן על-ידי מוטי וינטר ואחרים – העובדה שממשלת ישראל הלכה למלחמה בלי להגדיר שהמדינה נמצאת במצב חירום הוא פשוט אבסורד. יוצאים למלחמה, מגייסים מילואים, עושים את הכל, מקבלים הפגזות ב- 4,000 קטיושות ואין מצב חירום? זה באמת דבר שהוא אבסורד. בעניין הזה, לדעתי השלטון המרכזי עשה מהלך שהוא מאוד מאוד מוטעה.

אם יושב-ראש הוועדה וחברי הוועדה יירצו בכך, אני חושב שכחלק מהפקת הלקחים מהדיון הזה צריך לבקש מכל משרד ממשלתי לעשות הפקת לקחים במסגרת משרדו, בעקבות המלחמה הזאת מאחר וגם אתמול ראש הממשלה ויושב-ראש האופוזיציה ניבאו שהסיבוב הבא יהיה עוד מעט, אז אולי כדאי לפחות להתכונן. אני חושב שהיה צריך לעשות את המאמץ כדי להגיע לפתרון של שלום, אבל בהנחה שאולי זה לא יצליח בדיוק עם נסראללה ועם חבריו, וחס וחלילה תהיה עוד מלחמה, השאלה היא האם כל אחד מהמשרדים, משרד הרווחה, משרד הבריאות, משרד התמ"ת, משרד ראש הממשלה, המשרדים האחרים, יפיקו את הלקחים ממה שקרה וידווחו לוועדה הזאת מהם הלקחים שהם הפיקו. זה הדבר האחד.

הדבר השני – נדמה לי שבאופן מאוד מאוד ספציפי, לגבי משרד הרווחה, חייב להיות מערך, מוטי וינטר, מערך של עובדים סוציאליים לשעת חירום. אני לא יודע אם הדבר הזה בכלל נבנה בהכרה של מישהו. הרי ברור לגמרי שברגע שבו ערי ישראל וכפריה יופגזו, מאותו רגע חלק מהציבור יעזוב ויעבור למרכז הארץ, חלק לא יוכל לתפקד כפי ששמענו כאן מפקיעין. אם חלק מהעובדים הסוציאליים ועובדי המועצה המקומית מנוטרלים בגלל הפגיעות בהם, במשפחותיהם ובקרוביהם, הם, כפי שנאמר כאן, הופכים להיות בעצמם למקרים שצריך לעזור להם ולכן העניין של מערך עובדים סוציאליים שיכול לתגבר יישובים, נדמה לי שהוא די הכרחי.

הדבר השני, הסתובבתי בקריית-שמונה ביום חמישי האחרון, הדבר שהכי הדהים אותי שראיתי שאנשים מחלקים מזון בשעת הזעקה, אבל להם עצמם אין שכפ"צים. תראו, זה קרה בקריית-שמונה, כמו שזה קרה בפקיעין. לא יכול להיות שלא יהיה ציוד חירום לעובדים סוציאליים ולעובדי הציבור, לפסיכולוגים, כדי שיעברו ממקום למקום וייתנו סיוע. אז אולי לדאבוננו הרב, ב- 2006 צריך להיערך לעוד לחימה, אבל מה לעשות? אם זה המצב שנגזר עלינו, צריך להתכונן גם לציוד, קודם כל לעובדים הסוציאליים שייתנו מענה ודבר שני, גם לציוד עבורם, עבור פסיכולוגים, עבור אנשי בריאות שמטפלים בנושא הבריאות, שיטפלו גם בנפגעי החרדה כדי שיוכלו להגיע למקומות שהם עצמם יהיו מוגנים.
היו"ר משה שרוני
כמה שלא תיערך למצב כזה, תמיד יש לך הפתעות, כך שאתה לא יכול לקחת את זה. תמיד ההפתעות מפתיעות אותנו.
רן כהן
למדנו בצבא שבשום מלחמה לא מוותרים על הפקת לקחים.
נאיל בוטו
אני יושב-ראש "עושים שלום". קודם כל, אני מתנצל בשם שותפתי שלא יכלה להגיע.

אנחנו כעובדים סוציאליים לשלום ולרווחה, מצאנו עובדות עגומות מאוד במגזר הערבי. התוצאות היו מאוד קשות וזה המצב שאנו חיים בו. יש דברים שכבר נאמרו על מקלטים, חדרי ביטחון, אבל יש נקודה חשובה שאין היערכות של עובדים סוציאליים למצב חירום. יש מקומות קטנים מאוד שעברו הכשרה למצב חירום, אבל ברוב הלשכות, מחלקות הרווחה, אין עובדים סוציאליים שיש להם הכשרה לשעת חירום.

אנחנו חילקנו לכם סקר ולפי הסקר, לפי הצרכים, ראיתם מה המצב במגזר הערבי. אני ושותפתי, יש לנו מספר מסקנות לאור מה שקרה. למשל, ראשית יש מקום לפיתוח מערך של עובדים סוציאליים קהילתיים ביישובים הערביים, מגזר שלישי לא יכול למלא את תפקידו של המגזר הציבורי. אנחנו ראינו שבמלחמה המגזר השלישי, העמותות, כולם עבדו ביחד, לעזור לאנשים.

עובדים סוציאליים קהילתיים מפתחים חוסן קהילתי בהיותם אחראים בין השאר על ארגון קהילה נתונה לפעול למען עצמה. הם יכולים לשמש מתווכים לעמותות קיימות ולגופים עסקיים קיימים או לעודד הקמתן של עמותות וארגונים מיוחדים למגזר הערבי. כך למשל אחד הצרכים הבוערים במלחמה הזו היה אנשי המקצוע למתן עזרה ראשונה טלפונית בשפה הערבית. גייסנו לשם כך מתנדבים בשיתוף עם ער"ן. כדאי להקים גוף מתאים שירכז בתוכו מידע על אנשי המקצוע השונים ותחומי מומחיותם מקרב המגזר הערבי. כך, למשל, גילינו כי ישנם מעט אנשי מקצוע דוברי ערבית המתמחים בטיפול בטראומה, יש לעודד הקמתן של עמותות בתקציב ממשלתי לאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים כמו קשישים, נכים וכו'. יש מקום לעודד אנשי עסקים ערביים להפנות משאבים כתרומה לקהילתם, כחלק מהתפישה העסקית של הפירמה ולא כתרומה ספונטאנית ולא מכוונת.

ככלל, יש לפעול לחיזוק החברה הערבית האזרחית וביתר שאת לפעול לחיזוק תחושת הסולידאריות של המגזר הערבי בחברה הישראלית. אנו ממליצים בחום לפעול לגיוס של צעירים וצעירות ערביים לשירות לאומי ולהטיל עליהם את המשימה של חיזוק העורף האזרחי הערבי, על-ידי שילובם בגופים ציבוריים, כדוגמת קופת-חולים, ביטוח-לאומי ומשרדי ממשלה שונים וכן על-ידי הכשרתם לסייע בשעת חירום לאוכלוסייה האזרחית. אנו סבורים שתוכנית מסוג זה, גם אם היא מוצגת בשעה זו במספר מילים, היא בעלת השלכות חברתיות וערכיות רבות, חשיבות בעיתות רגיעה בכלל ובעיתות חירום ומשבר בפרט.

לסיכום הדברים, שעת חירום היא גם שעת מבחן ובמקרה הנדון נבחן כושר עמידתו של העורף האזרחי ונראה שחוסנו נשען במידה רבה על ארגוני המגזר השלישי הפועלים בתוכו. אין בדברים כדי לרמוז כי מתפקידו או אחריותו של מגזר זה לתת מענה לאוכלוסייה בשעת חירום,
היו"ר משה שרוני
רק שנייה, באמת. קודם כל, אם רצית שכולם ידעו כל הנושאים האלו, הצטרכת להביא אלי כדי שאני אפיץ אותו, שכל אחד יעבור על זה ולא לבוא להקריא את זה שאף אחד לא יכול לתפוש את כל הנושא הזה.
נאיל בוטו
אז בקיצור, לסיום, מה שאני צריך להגיד שאנחנו צריכים לעבוד על זה, להקים צוות חירום של עובדים סוציאליים קהילתיים לטפל בשעת חירום בטראומה.
אריה אלדד
קיבלתי את הרושם בדיון הזה שהכנת העורף היתה לקויה אבל לא קיבלתי את הרושם שהיתה איזו שהיא הכנה לקויה יותר, לפחות בתחום טיפול הוועדה, אני לא עוסק במקלטים כאן, של המגזר הערבי לעומת שאר היישובים היהודיים באזור הצפון.

הבעיות הן בעיות מוכרות של חלק מהשירותים הקהילתיים שקרסו ברשויות מסוימות, ברשויות אחרות הן עמדו. לא קיבלתי את הרושם שהיו צרכים מיוחדים במגזר הערבי, לעומת המגזר היהודי שלא קיבלו טיפול. מלחמה זה מלחמה ויהודים חטפו וערבים חטפו ובאמת, בלי אפליה. עד כמה שאני הבנתי גם מדיונים אחרים, הכרזת שעת חירום היתה יכולה לפתור חלק מהבעיות וחבל שהממשלה לא עשתה את הצעד הזה, כי מערכות שיודעות לגבות רשויות קורסות או רשויות שהעובדים שלהם מגויסים או עזבו לאזור בטוח יותר, יכלו להיות מגובות על-ידי חיילים של פיקוד העורף או עובדים שמרותקים בצו על-פי תקנות שעת חירום.

אני מקדם בברכה את ההצעה שהועלתה כאן לפתח את השירות הלאומי. יכול להיות שצריך לדון בעקבות המלחמה בצורך בשירות לאומי כחובה או כהצעה שמקבלת תמריצים נרחבים משום שבלי ספק הסוג הזה של שירות יכול היה לענות על חלק מהבעיות וממה שאני יודע, אחת הבעיות העיקריות שעלולות לגרום נפגעי חרדה גם בחיילים, גם באוכלוסייה אזרחית, זה הכנה לקויה.

כאשר מלחמה פורצת בהפתעה מוחלטת, כאשר אין שום הכנה נפשית לכך שעלולה להיות פגיעה, הפגיעה הנפשית היא החמורה ביותר. אני רוצה להיות מאוד פסימי ולהגיד שבפעם הבאה שהיא כנראה קרובה, יהיו לנו פחות נפגעי חרדה משום שהציבור כולו, יהודי כערבי, צריך להבין שזה מה שהולך לקרות גם בפעם הבאה.
אברהם רביץ
אני רוצה להודות לחברת הכנסת נדיה חילו. האמת היא שאני עצמי לא ידעתי, באמת, כיצד החברה שלנו מטפלת במגזר הערבי, בפרט שכולנו שמענו שהם שותפים לסבל בדיוק כמו המגזר היהודי ומכיוון שיש לי קצת קשרים במשרד הרווחה, מאוד התעניינתי בקטע הזה ואני רוצה רק לאשר את מה שאמר חברי, חבר הכנסת אלדד. אני התרשמתי בסך-הכל מהדיונים שנערכו כאן, שמה שנקרא באידיש – סדנא דארעא חד הוא. זה כולנו יודעים מה זה. זה כולנו היינו באותה סירה. עם הפגמים ועם הפגעים ועם החסרים שהיו ובאמת אני מרגיש טוב כתוצאה מהדיון. כל הדברים האלו הם דומים ושווים ואנחנו שומעים זאת מראשי רשויות, גם יהודיות, שהיו חסרים וכולנו יודעים שהיו חסרים.

לרעיון שהעלה חבר הכנסת רן, אז המצב הוא כזה, הרי רק לצבא יש מילואים, שום גוף אחר בחברה, אין לו.
היו"ר משה שרוני
הוא התכוון לכל הגמלאים עובדים סוציאליים, כשיש מצב כזה, להביא אותם.
אריה אלדד
זה קיים בבתי-חולים, במסגרת ריתוק לשעת חירום.
רן כהן
אפשר גם להעביר מרשויות שאינן מופגזות.
אברהם רביץ
אין לי הרבה מה להוסיף. אני חושב שהבעיה היא בעיה וכולנו חיים את הבעיות, בעקבות המלחמה שהיתה ואנחנו תמיד צריכים להיות יותר מוכנים, אבל ברוך השם אני שמחתי מצד שני לראות שלא היתה כאן חס ושלום אפליה למגזר הערבי. האפליה היא מובנית בגלל המצב החברתי, בגלל העוני הקיים שם, היא אפליה מובנית מתוך החברה, לאורך כל השנה, אבל היא לא באה לידי ביטוי באופן חריג במלחמה הזאת.
דוד אזולאי
אני חושב שהמלחמה הזאת הוכיחה שאין הבדל בין יהודים לערבים, לצערי הרב, כולם נפגעו וחברת הכנסת נדיה חילו העלתה פה כמה דברים, אני רוצה להגיד לך שגם אצלנו, אצל היהודים, היו הרבה מקרים שלקח זמן עד שנפלה הקטיושה, רק אז התחילו להפעיל את ההזעקות ועד שנפלה הקטיושה, רק אז התחילו לפנות מקלטים ציבוריים שהיו בחזקת אנשים פרטיים.
נדיה חילו
גם זו שערורייה שצריך לבדוק.
דוד אזולאי
המזל הגדול שלנו והגיבורים של המלחמה הזאת הם ראשי הרשויות שלקחו יוזמה ואני מכיר ראשי רשויות שקמו ואמרו – תפתח את המקלט ותשפץ אותו כמה שזה יעלה ושיעמידו אותי אחר-כך לדין אם עברתי על החוק על כך שפתחתי מקלט. כלומר, ראשי הרשויות לקחו אחריות וניהלו את המערכה ביישוב שלהם. היו ראשי רשויות שעשו את זה יותר מוצלח והיו ראשי רשויות שלצערי הרב עשו את זה פחות מוצלח. ראשי הרשויות הערביות היו צריכים גם כן לקחת יוזמה ולא להמתין לנפילת הקטיושות ביישוב שלהם.


היה לנו סיור של ראשי ועדות ושמענו איך העיר נצרת, לעומת העיר הגדולה חיפה, קיבלה תקציב של שלושה מיליון שקל, מה שחיפה הגדולה לא קיבלה וכולנו התפלאנו מדוע זה קורה, אז מתברר שפשוט נתנו בגלל הצרכים הגדולים של נצרת.

לכן, אני חושב שצריך להודות על האמת, היה כשל של השלטון המרכזי וצריך להגיד את זה ולא לעטוף את זה במילים יפות, לקח שבועיים עד שחתמו הסכם עם המעסיקים, אחר-כך עוד שבועיים או שלושה עד שנתנו 150 מיליון שקל לרשויות ולשירותי הכבאות ואחר-כך התחילו את מערך הפינויים כשכבר חצי מהתושבים התפנו מיוזמתם, אז התחילה ההתארגנות. באמת נשאלת השאלה איפה היה פיקוד העורף.

לגבי הנושא שעלה כאן, של תקציב למשרד הרווחה, הרשויות המקומיות קיבלו 150 מיליון שקל, שזה הרבה מאוד כסף ואני לא יודע אם ראשי הרשויות לא נתנו את הכסף גם למחלקות הרווחה, אז תשמע, אני כבר צריך לחשוב מה קרה אצל ראשי הרשויות האלה שתפקדו כל-כך טוב.

לסיום, אדוני היושב-ראש, אני חושב שהיות והמלחמה הזאת גרמה לכך שכל פעם, אחרי שקרה משהו, אז הממשלה נזכרה לטפל, אני מציע שעכשיו כבר נקים איזה שהוא מערך של עובדים סוציאליים, של פסיכיאטרים, שיתחילו לטפל בנפגעי החרדה ולא לחכות שהיוזמה תבוא עוד פעם מכל מיני ארגונים וולונטאריים, כמו שקרה במלחמה הזאת, שום דבר לא התקדם בלי הארגונים הוולונטאריים. אז לכן אני חושב שהקריאה שלנו כאן מוועדת העבודה והרווחה, צריכה להיות לממשלה, למשרד העבודה והרווחה, למשרד ראש הממשלה, לקחת עכשיו יוזמה ולהקים מערך של עובדים סוציאליים, של פסיכיאטרים, שיתחילו לטפל בנפגעי החרדה, לאו דווקא אצל הערבים, אצל כולם הבעיה קיימת.
חיים אמסלם
אני מצטרף לחבריי, לכל מה שהם אמרו, באמת כל היוזמות וכל הרעיונות טובים ומבורכים, אבל הייתי רוצה אולי ברשותך, שנמקד את הדברים כי עד שהוועדות תשבנה ועד שתדונה ויסיקו את המסקנות, מה צריך לעשות מחר בבוקר ואני מדבר לא על דברים שעולים כל-כך הרבה כסף ולא על דברים של תקציבים. הכשרה למצבים כאלה כבר להורות שהעובדים הסוציאליים יעברו את ההכשרה המינימאלית, כמו שהאדון הנכבד מצא חומר, קרא והסיק מסקנות, אז את זה אפשר לעשות, זה לא עולה כסף, אז לעשות את זה.

הדבר השני, הוא באמת חשוב מאוד, זה גם לא סיפור של מיליונים רבים, אפודי מגן וקסדות לכל העובדים הסוציאליים, על זה צריך לעמוד גם מחר בבוקר, מייד. ועד שיהיה כזה מערך גדול של עובדים סוציאליים דוברי ערבית, אני מאמין שאפשר כבר למיין מתוך אלה הקיימים, לקיים מאגר כזה והמאגר הזה ישמש לשעת חירום שאנחנו מקווים שלא תבוא עלינו בהקדם.
נדיה חילו
מאזור המרכז תניידו עובדים סוציאליים לצפון.
חיים אמסלם
מדברים בכל הזדמנות שאנחנו מדברים על משרד הרווחה, הקריאה למנות שר רווחה. יש לנו מועמד נחמד ויפה ומתאים, יושב כאן אתנו, הרב רביץ, אז תעשו משהו באגודת ישראל ונגמור את הסיפור הזה.
היו"ר משה שרוני
נגיע לסיכום, אני מצטער שלא כולם, תסלחו לי רבותיי, אחרי שאני שמעתי מכל הגוונים וכל זה, הסיכום ישנו כזה. ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, קוראת למשרד הרווחה ולמשרד הבריאות לבחון את תפקוד המשרדים על מחלקותיהם במהלך המלחמה ולאחריה, לפעול לתגבור המערך התמיכתי, הנפשי ותגבור מערך עובדים סוציאליים באופן מיידי. יש להקים צוות בין-משרדי המורכב ממשרדי הבריאות, הרווחה, משרד ראש הממשלה, התמ"ת ומשרד הפנים והשלטון המקומי ולתת מענה רוחבי לצרכים שיתעוררו. יש לדווח תוך שלושה שבועות לוועדה על הממצאים והמהלכים שננקטו. תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 10:15

קוד המקור של הנתונים