כנסת פתוחה

2
ועדת החוקה, חוק ומשפט
7.8.2006

הכנסת השבע-עשרה






נוסח לא מתוקן
מושב ראשון
פרוטוקול מס' 44

מישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט
יום שני, י"ג אב התשס"ו (7 באוגוסט 2006), שעה 9:30

איסור פרסום שם חשוד – מעקב אחר ביצוע סעיף 70 (הI) חוק בתי המשפט ואחרי כללי האתיקה של מועצת העיתונות בעניין זה.

חברי הוועדה: מנחם בן-ששון - היו"ר
אברהם מיכאלי

עו"ד יפעת רווה – משרד המשפטים
רפ"ק ג'ודי עלאיוף – ק' מדור חקירות, המשרד לבטחון פנים
פקד עופרה חכמון – קמ"ד חקירות, המשרד לבטחון פנים
רס"ן עדי בן ש"ך – יועצת משפטית גל"צ, משרד הבטחון
ברק לייזר – הנהלת בתי המשפט
ש' צרפתי – הנהלת בתי המשפט
עו"ד גלית ניצני – מחלקת מעצרים, מחוז ירושלים, סניגוריה ציבורית
אפרת שמש – סניגוריה ציבורית
רו"ח אבי פרידמן – מנכ"ל לשכת רואי החשבון בישראל
עופר מנירב – נשיא לשכת רואי החשבון בישראל
פרופ' זאב סגל – מרצה בכיר בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת ת"א

אבי ויינברג – מנכ"ל מועצת העיתונות
עו"ד שירה בריק – משרד עורכי-דין ליבליך-מוזר, "ידיעות אחרונות"

עו"ד קרן ויינשל

דורית ואג

צלילה ברקאי – חבר המתרגמים בע"מ
איסור פרסום שם חשוד – מעקב אחר ביצוע סעיף 70 (הI) חוק בתי המשפט
ואחרי כללי האתיקה של מועצת העיתונות בעניין זה

בוקר טוב, גבירותי ורבותי - אנחנו בעצם בדיון שלא יכול להתקדם הרבה, עד כמה שאני מבין. אני יכול לתאר את ההיסטוריה של הטיפול בסוגיה שנקראת 'ידוע חשוד'. אפשר להגדיר את זה בכל מיני צורות.

בעזרתה של עו"ד ויינשל ואולי גם אנשים נוספים, אני יכול לחזור אחורה ל-1965, כשהיתה הצעה ראשונה לפרסום שם חשוד; ב-1972 – הצעתו של חבר הכנסת שלום כהן; ב-1982 – וועדת בכור שהסמיכה את בית המשפט לאסור פרסום שם חשוד, והשאירה שיקול דעת מלא לבית המשפט; ב-1987 היתה הצעת חוק ממשלתית, בעקבות הצעת בכור; ביולי 2000 הוכנו לקריאה ראשונה שלוש הצעות חוק פרטיות, ובשנת 2000 מר שופמן ממשרד המשפטים, דיווח על מסקנות וועדת וינוגרד ודיווח על הצעה ממשלתית לתיקון, בעקבות המלצות הוועדה; בדצמבר 2001 הוכנה לקריאה שניה ושלישית, הצעה ממשלתית שדנה בהבדל בין נטלים שונים בפרסום, ומר שופמן הסביר בוועדה שלנו, מדוע הצעת חוק ממשלתית עדיפה מהפרטית, שבה הנטל הוא הפוך.

אני מדלג קצת. בשלהי חודש אפריל 2002, הוכנה הצעה לקריאה שניה ושלישית, של חבר הכנסת לשעבר רשף חן, היו התנגדויות קשות ואני באמת יכול לדלג לסיטואציה שבה אנו נמצאים היום, אני רוצה לדווח לכם עליה.
אנחנו עומדים היום עם הבטחה ברורה של מועצת העיתונות, לתקן בתקנות האתיות שלה תקנות שפותרות את סעיף 70 (א) ונלוויו (בתקנות האתיות של אגודת העיתונאים סעיף 12(א). ההתחייבות היא התחייבות קיימת שאני יכול להתייחס אליה גם בלשון בוטה יותר וגם בלשון בוטה פחות, אבל הדברים מדברים בעד עצמם – אין תיקון.
הבוקר קיבלתי התייחסות (שלושה עמודים) ממשרד עורכי-הדין ליבליך-מוזר, ולא הספקתי להתכונן (אני לא רגיל לקבל חומר בדקה ה-90). אני מבין שהעובדה היא שאין חומר, כי אתמול דיבר איתי גם מישהו בטלפון ונאמר לי שעדיין מועצת העיתונות לא קיבלה על עצמה את התקנות.
אני יכול לומר לכם, וזו לא שאלה של גילוי נאות - הדברים מונחים על השולחן - חבר הכנסת גפני, הניח הצעה מסויימת שהיא דומה ולא דומה להצעתו של חבר הכנסת לשעבר רשף חן ועוד חברי כנסת, שעניינה הוא לחוקק חוק. זה היה ערב נעילת המושב הראשון, וביקשתי מחבר הכנסת גפני להמתין בהגשת הצעת החוק, לא משום שאמרתי שהיא טובה או לא טובה. אמרתי 'חכה, תבוא מועצת העיתונות והיא תגיד לך שהיא עשתה את המעשה ואז, יכול להיות שאתה תהיה רגוע ולא תצטרך את החוק'. ואתם יודעים טוב ממני שבוועדה הזאת דברים נעשים מתוך קונצנזוס. חבר הכנסת גפני קיבל את הדבר (גם אם הוא לא נמצא פה, זה לא משנה. אני נמצא פה), והיום יש לפנינו מכתב, אינני יודע מה כתוב בו, אבל אני גם לא חושב שצריך לקיים דיון ארוך.
ושוב, אני אומר, חברים שטרחו ובאו הנה לדיון, מוזמנים להביע את עמדתם ודיעותיהם העקרוניות, אבל הדיון של היום הוא לא הדיון. כי מועצת העיתונות, אם אני מבין נכון, תבוא הנה תוך חודשיים ותגיד שהיא תקנה את התקנות. ואני בהחלט יכול לחכות שבועיים. אם חיכתה הוועדה שנתיים ועוד שנה, אז בסדר. אבל אם הדבר הזה ייעשה תוך שבועיים, אני מניח שלא צריך יהיה לעשות דבר וחצי דבר בנושא החקיקה. כי ממילא לפי התקנון, אי אפשר להניח היום על שולחן הכנסת חוק.
אבל אני מניח שאם זה לא יהיה תוך שבועיים, החוק יונח מיד עם החזרה מן הפגרה ואין דרך שהוא יבקש פטור מהנחה בזמן הפגרה. זה לא תקנות שעת חירום שהיינו צריכים לתת פרנסה לאנשי הצפון. ואגב, אני מקווה שנמצא גם פתרון לעסקים קטנים במהלך השבוע הקרוב, באמצעות הכנסת.
אני אומר את הדברים מתוך סבירות. הסעד שהיה למועצת העיתונות בוועדה, לא יימשך בגלל שהיא לא מגיעה בנקיון כפיים לדיון הזה. אבל מה יקרה עד אז? עד לעוד שבועיים מועצת העיתונות תתקן את תקנותיה האתיות, תבוא ותדווח לוועדה – אם אתם רוצים שנקבע תאריך, אני בהחלט חושב שאפשר. תיכף מנהלת הוועדה תקבע תאריך לדיון, ואז נוכל לקיים אותו בשמחה ובטוב לבב. לא צריך תחת איזשהו לחץ.
עכשיו הדיון פתוח, כי אני סיימתי את דברי. רציתי להציע שנקבע תאריך.

אני רק רוצה לבקש שאם הדבר הזה יתקבל, ואכן יהיו תקנות כאלה – בשנה שעברה, באוגוסט, מר יהושע שופמן כתב מכתב לד"ר ניצה שפירא-ליבאי, עם הערות לטיוטה של הצעה לתקון 12(א) בתקנון, אז אני כמובן מבקשת שההערות האלה ילקחו בחשבון ויכנסו-

הם אפילו נכנסו לנוסח המוצע הסופי, מתאריך 18.8. יש לי כאן מכתב של ד"ר ניצה שפירא-ליבאי, שבו ההערות של מר שופמן נכנסו, ואנחנו נרצה שהתקנות יתקבלו בנוסח הזה ולא בנוסח של המכתב שהתקבל היום.

אני חושב שההגדרה היא לא 'נרצה', אנחנו מבקשים – כמו שמבקשים מאיתנו, אנחנו מבקשים ממועצת העיתונות.

אז גם אנחנו מבקשים, שהנוסח שיתקבל זה יהיה הנוסח שכולל את ההערות של מר שופמן ולא נוסח שלא כולל.

רבותי, טרחתם, באתם, הדיון פתוח.

אני רוצה בהזדמנות זאת – אני לא ידעתי על הפרוצדורה - מכיוון שהנושא הוא יותר מורכב, וזאת הזדמנות בוועדת חוקה, היות וכל הגורמים נמצאים פה, לראות מה בעצם קרה.
ומה שמטריד היום, או מה שקורה בעצם, שהחוק הזה, חוק התיקון – התיקון לחוק בתי המשפט מדצמבר 2002, התקבל לאחר שנים של נסיונות שלא הצליחו, לתקן את החוק. ואז, בפעם ראשונה בעצם, בבית-המשפט נקבע איסור פרסום שמות חשודים גם במקרה של גרימת נזק חמור. ובית-המשפט סבר, כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני העניין הציבורי שבפרסום.
מאז ניתן פסק-דין תורג'מן נגד מדינת ישראל, מ-1 אוגוסט 2004, וזה פסק-הדין, אולי החשוב.

אני קראתי גם פסק-דין סנש, ש-

יכול להיות, אבל תורג'מן – השופט חשין, זה פסק-דין שמנתח את פסק-הדין.

פסק-הדין הזה יוצא בעצם נגד מגמה שבתי המשפט, לפעמים, ממהרים לעשות שימוש בסמכות הזאת. זו בעצם הנקודה. וההנחיה של פסק-הדין של בית-המשפט העליון אומרת, אפשר למנוע פרסום – לקחת את המונח 'נזק חמור' בפרשנות מצומצמת, ובאמת כשיש נזק חמור ולא בכל מקרה שאפשר לבוא, זה יגרום נזק כזה או אחר - בגלל להעדיף את העניין הציבורי שבפרסום.

מה שהיה חשוב מאוד לפי דעתי, הבנתי שהוועדה תדון בזה היום או תדון בזה בעוד שבוע (זאת לא השאלה), אבל שהיא תבקש לקבל מידע על הפעלת הסמכות הזאת הלכה למעשה.
גם הכנסת, שהיו הרבה מאוד מתנגדים לחוק הזה – גם הכנסת, בסופו של דבר, בדיונים שהשתתפתי, היה ברור: בואו נראה איך בתי המשפט מבחינים. מכיוון ששימוש בסעיף הזה – וזה מה שאותי מטריד – יכול לגרום לאפליה לרעה.
מדוע אפליה לרעה? מכיוון שכתוב במסמך של עורכי-הדין ליבליך-מוזר כתוב שהחשודים נוהגים לפנות לבתי המשפט (לפנות בסעיף 7) "הפרקטיקה מלמדת שחשודים המקבלים פניה של עיתונאים, מגישים מיד כבר באותו ערב בקשה לצו איסור פרסום". השאלה, כמובן, אם אלה חשודים שיש להם עורכי-דין יקרים במקרים רבים, שיודעים לרוץ ולשכנע, או שאין להם.
אז בסופו של דבר, יש כאן גם הגנה כללית על האינטרס הציבורי בנושא הזה, ותמיד היה חשד שאחת הסיבות שזה יביא לכך שדווקא אם כבר עושים, מי שיזכה באמת לאי-פרסום זה יהיה אנשי ציבור, אנשים חשובים – ודווקא חשובים 'לא נחשבים', כמו שפרופסור סדן היה אומר. נחשבים יש לנו מעט, אבל חשובים יש לנו הרבה. אז זאת נקודה אחת, שלפי דעתי הוועדה במעקב אחרי החוק, צריכה לראות איך זה מופעל הלכה למעשה.
דבר שני, זה הרבה פעמים הכרעות של שופטי שלום שלא מגיעים לערעור בעליון. עד שמגיעים לערעור בעליון, יש לראות את זה – וזה מתקשר, אני חושב, גם לסוגיה של בכלל שימוש בצווי איסור פרסום.
הריצות
האלה לבתי משפט שלום, מטעמי בטחון המדינה, לשופטים שאף פעם לא עסקו בענייני בטחון המדינה, כשאומרים להם 'בטחון המדינה', זה מדהים אותם ומפחיד אותם. כאשר בית המשפט שעוסק באמת בצווי איסור פרסום, זה בית המשפט המחוזי.
זה גורם להרבה מאוד מקרים, להוצאת צווים וכשזה הגיע לעליון – והדברים האלה לא מגיעים לעליון. ואגב, השופטת דליה דורנר ואחרים דיברו על זה הרבה פעמים, שפרסום מביך עדיין לא גורם נזק לבטחון המדינה, ולא נתייחס לימים האלה כמובן. זה לא ימי לחימה. בימי לחימה יש קריטריונים אחרים, בכל מדינה דמוקרטית.
לכן, אני חושב שתחת העניין הזה, צריך להתקיים דיון אמיתי בנושא הזה, ולא להסתכל על החוק הזה ככזאת ראה וקדש. כלומר, זה החוק – או.קיי. יכולים גם לשנות חוקים, לכיוון זה או לכיוון אחר. אני מאוד מציע שהדבר ייבדק.
כפי שאני מבין מעורכי חדשות (אני קצת שאלתי, אני לא עוסק בפרקטיקה היומיומית), שאלתי עורך חדשות, ראש אגף חדשות בעיתון 'הארץ' מר רונן זריצקי, שמעתי גם מר משה רונן מ'ידיעות אחרונות', שהשקיע בזה הרבה מאוד עבודה.
המצב הוא, שיש יותר מדי איסורי פרסום. כלומר, בכל דסק חדשות יש ערימה של כל מיני צווים שמוצאים, שלא תמיד יודעים עליהם אפילו, או שכן יודעים - תלוי שוב, מי דואג שזה יגיע. ולכן הנושא הזה נראה לי נושא חשוב לדיון אמיתי ועמוק, הרבה מעבר.
עכשיו לגבי תקנון. אם מועצת העיתונות תקבל את זה בתור כלל אתי, בסדר. עכשיו השאלה, אם היא תקבל בכלל אתי, אז האם יש מקום לשנות את הסעיף, לבטל את החוק או בין כך להשאיר אותו, או לא? או זה שתי שאלות שונות? זו השאלה.
עם האתיקה, למשל, בחיסוי מקורות יש לנו בעיה. בחיסוי מקורות החוק מכיר ב-X ולפי תקנון האתיקה, אסור לעיתונאי אף פעם לגלות את מקור המידע. ואז החוק גובר. זאת אומרת, יש פה המון שאלות והנושא הזה הוא הרבה יותר חשוב ממה שנראה היום. יש בו הרבה רבדי עומק שצריכים דיון טוטאלי.

אני אגיד רק משפט אחד. הנתונים שלנו, באמת, בחלקם קשורים במה שמר משה רונן המציא לנו, ואין בהם התוספת שאתה שאלת אותה, זאת אומרת מהו פרופיל המבקשים את חיסיון, אלא יש שם פרופורציות. אגב, בשתי נקודות שנבדקו הנתונים הללו, הן דומות אחת לשניה ואני שומר את זה לדיון האמיתי.

אני רוצה להסביר, כוונתנו היתה רצויה. אנחנו לא רק התכוונו לארח אתכם בהדר ובכבוד, אלא גם הזמנו חדר עם שידור בזמן אמיתי לטלוויזיה, של הדיון הזה. אבל זה טנגו שצריך בשבילו שניים, זאת אומרת מועצת העיתונות לא מוכנה לדיון אז ביטלנו את השידור הישיר של הטלוויזיה ונמתין לדיון המהותי.

זה לא טוב מבחינתי, משום שהיה מספיק זמן להיערך אבל כמו שאמרתי, אין טעם שאני אעסוק בחוק של חבר כנסת או חברי כנסת, חברי הוועדה שרוצים לחוק אותו, שהם עדיין לא הגיעו משום שהם צריכים לעבור את ההליך הרגיל, ואין טעם שאני אעסוק בכללי אתיקה שעדיין לא נחוקו, למרות שהיה להם לא מעט זמן להיות מחוקקים.

יש הצעות להחמיר את החקיקה הקיימת?

כן, זאת המגמה של חברי הכנסת. המגמה של חברי הכנסת, היא להחמיר את החקיקה הקיימת שהנטל יהיה מוטל על העיתונות ולא על הנדון. אגב, אתה בדיוק בכיוון – אם אתה רוצה את הרמז. זה בדיוק בכיוון שאתה אמרת, פרופסור סגל.
במקום שהנחשבים הלא נחשבים – או הכן נחשבים – שיש להם הון, יכולים לקחת עורך-דין והוא יעצור, שאולי יזכו בזה אנשים שנמצאים בדרגות פחות חשובות ואין להם היכולת לבוא ולהטיל את האיפול או לעצור את הפרסום-

לא אמרתי את זה בכיוון הזה.

אני כן אומר את זה בכיוון הזה. זה בדיוק המהלך. זאת אומרת, אתה שואל אותי לאיזה כיוון הולך החוק – הוא הולך בדיוק לכיוון שלא התכוונת, אבל שאפשר היה להבין אותו בדבריך. שגם החשובים הלא נחשבים, יוכלו למצוא סעד.

אני אכן מייצג גם את הצד, שכמו שהגדרת 'הידים שלו לא נקיות'. אני לא טוען שהידיים נקיות, אני רק רוצה להסביר שבתקופה שעברה מאז הדיון באוגוסט שנה שעברה, מועצת העיתונות נקלעה למשבר חמור. זו הסיבה, דרך אגב, שד"ר ניצה שפירא-ליבאי למשל, לא נמצאת כאן – כי היא כבר לא במועצת העיתונות, כמו גם אנשים אחרים שעסקו בנושא.

בתחילת השנה המועצה התפרקה לחלוטין, ולמעשה בראשית אפריל הצלחנו לעשות בחירות חדשות, להקים אותה. אנחנו עדיין בתהליך, כלומר היום עדיין אין נשיאות למועצת העיתונות ואין נשיא למועצת העיתונות. מחרתיים מתכנסת המליאה, קודם לכן יבחרו נציגי הציבור את הנציגים שלהם לנשיאות. תהיה לנו נשיאות, ובלי נדר, ייתכן שייבחר שם נשיא. זאת אומרת, על סדר היום יש בחירת נשיא, ביום רביעי, אני אשמח לדווח לכם אחר-כך, אם אכן התקבל.

לכן גם – עניין טכני לחלוטין – אני לא מאמין שתוך שבועיים אפשר יהיה לכנס את המליאה החדשה, כדי לדון בעניין הזה. אני חושב שמשהו כמו חודש (או להיות הגונים, שישה שבועות) זה מועד הרבה יותר סביר.

באותה ישיבה אצל מר יהושע שופמן, אחת הנקודות שעלו היא, שמועצת העיתונות, אם יש במידה זו או אחרת שיניים כלפי העיתונים הגדולים (והבנתי גם משיחה עם ניצה ליבאי-שפירא בזמנו), שיש בעיה של אכיפה כלפי המקומונים, גם כשיש כללים. אני חושבת שכדאי שתתנו את הדעת גם על הנקודה הזאת. זאת אומרת, לא מספיק שיהיו כללים טובים ויפים, אלא צריך לאכוף אותם.

מה עם האינטרנט, את פותרת את בעית האינטרנט?

אני לא פותרת שום בעיה, אני רק מעלה את הבעיות. כי עלתה שאלה אם צריך לעשות את זה בחקיקה או רק בכללי, אז אחת התשובות לשאלות האלה זו פונקציה של השיניים, כי חקיקה ברור שפחות יעברו על החוק, אבל אם לכללים אין שיניים אז-

מה שחשוב לי להבהיר, זה כמה נקודות ואולי יש בזה גם חצי תשובה לפחות, לנקודות שהעלה פרופ' סגל כאן.

קודם כל, הפרקטיקה מלמדת, שלא רק נחשבים וחשובים רצים לבתי המשפט לבקש את איסורי הפרסום. מספר פעמים בשבוע, אנחנו נמצאים בבתי משפט עם חשודים - או נאשמים, לצורך העניין – שהם לא בעלי אמצעים או לא בהכרח בעלי שם. ניגשים לבתי המשפט, בהמלצת עורכי-דינם, לעיתים לבד, ואנחנו מקיימים את הדיונים האלה.
הדיון התמקד גם בעבר, בנגזרת מאוד צרה של מקרים והיא לא אותה נגזרת של אותו סעיף 70 לחוק בתי המשפט, אלא מקרים שבהם – המקרים בלבד, הם אלה שלא מוסדרים – שחשוד אינו יודע שהוא חשוד, והוא מגלה את דבר החשד בעיתון. כלומר במקרים שמתנהלת נגד החשוד חקירה סמויה ומסיבה מסויימת, הוא לא ידע בכלל שהוא צריך לגשת לבית המשפט, ושיש לו זכות לבקש את איסור הפרסום. או במקרים שבהם (וזו כבר הרחבה מסויימת), החשוד עוד לא הובא בפני שופט, בדיון מעצר למשל.
בזה, בעצם, באות ההצעות לכללים שבזמנו עורך-דין מוזר הציע והעביר אותה למועצת העיתונות. חובת היידוע, חובת האתראה המוקדמת. חובת מתן השהות לחשוד, כדי שהוא ידע שעומדת להתפרסם אודותיו כתבה או שעומדים לייחס לו חשדות מסויימים – אם הוא לא ידע קודם – ואז, אותו חשוד, תהיה לו את השהות לגשת לבית המשפט ולבקש לעשות שימוש באותו סעיף שכבר כן מוסדר בחוק.
אם פעם רשימת הסיבות שחשוד היה יכול לבקש את איסור הפרסום בגינן, היתה רשימה סגורה – אז סעיף 70 (ה1) לחוק בתי המשפט, פתח את זה ואמר, כל חשוד יכול לבוא ולנסות להוכיח שייגרם לו נזק חמור, שהנזק הזה עולה על העניין הציבורי, ולבקש את איסור הפרסום.
כמו שכתבנו במכתב (אני אתמצת גם את זה), הפרקטיקה, חיי היומיום הם שהעיתונות מתנהלת באופן הזה שלא מפרסמים בלי לבקש את תגובת החשוד על החשדות. החשודים יודעים שעומד להתפרסם פרסום. הם עותרים לבתי המשפט. בתי המשפט המנוסים – רוב השופטים, מתבונתם, לא נותנים צו מניעת פרסום במעמד צד אחד, אלא מקיימים דיון פעמים רבות. וזה מנסיוננו, אנחנו מקיימים את הדיון עוד באותו ערב, עוד באותו הלילה וניתנת החלטה בנושא איסור פרסום שם החשוד.
ולכן הנגזרת היא מאוד צרה, היא לא הנגזרת הרחוקה של איסורי פרסום, אלא רק על המקומות האלה שבהם חשוד לא ידע שהוא חשוד, ובעצם לא יכול היה לעמוד על זכותו לגשת לבית המשפט ולבקש את איסור הפרסום.
במכתב הזה מופיע בעצם נוסח ההצעה שעורך-דין מוזר הציע בזמנו, והוא נותן מענה לבעיות שבגינן בכלל היו יוזמות החקיקה: שתהיה פניה לחשוד, ולתת לו את השהות הנאותה להגיב ולפעול בדרך החוק, ויש איזושהי הצעה ראשית יותר, ש"לא יפרסמו עיתון ועיתונאי זהות – שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של חשוד - בטרם הובא בפני בית המשפט, אלא אם הסכים לכך או קיים עניין ציבורי מיוחד".

או שהוא קשור לאופי העבירה או חומרתה, או למעמדו הציבורי של החשוד. ההצעה היא, שיש חשודים שבגלל מהות העבירה, חומרתה או המעמד שלהם, הציבוריות שלהם, אפשר יהיה לפרסם את זהותם גם בלי הסכמתם.
זה התמצות של המכתב.

אם מזה משתמע שבפרוטוקול דברי הוועדה רשומים הדברים, וכתוצאה מזה התקבלה העמדה – אני מבקש להגיד שלא. ואני רוצה להסביר – וזה אני גם אסביר למר ויינברג, מנכ"ל מועצת העיתונות – אי אפשר את שני הדברים יחד. אנחנו לא מקיימים היום את הדיון, אנחנו נחכה לדיון שלכם.
הלישנא אחרינא (הלשון האחרונה) שיש בפניכם, היא בקשתו של מר שופמן והתגובה שקיבלנו מהגברת שפירא-ליבאי. ההנחה שלנו, שזה כיוון העבודה וההנחה שלנו, שאת הדיון אנחנו לא מקיימים היום, מפני שאני לא רוצה לקיים פעמיים דיון על אותו דבר. זה דיון עקר.
היום הכדור נמצא במקום אחד, לפי בקשת אותו המקום. אתם ביקשתם להיות הפועלים, אז חובת ההוכחה על פעילותכם, היא עליכם. אתם תשובו אלינו אחרי שפעלתם, עם נוסח שהתקבל במועצה. זה יהיה ב-13 בספטמבר, ואם אדם צריך היה לעוד הוכחה של רצון טוב מאיתנו, אז הנה היא קיימת.
ואז יתקיים הדיון. מנהלת הוועדה נתנה לי את התאריך כאופציה סבירה להיענות לבקשתכם.
אל תחכו לרגע האחרון. הדיון הוא דיון לא פשוט, כמו שאמר פרופסור סגל, זה דיון שנוגע במהות שאלות של חופש עיתונות ושל זיקה בין עיתונות ובין ציבור, ושל זכות האזרח לדעת – ואלה שלוש נקודות שלכם אני לא צריך להגיד, אתם חיים את זה יום יום. אתם לא צריכים את עצתי איך תנהלו את הדיון, אבל אני חושב שלסכם שלושה עמודים בעשר דקות – היינו יכולים לקרוא את זה. אז סיכמת אותם, אני לא רואה בזה אלא אמירה לפרוטוקול. אני בהחלט לא מכניס את זה, כאילו הנושא נדון היום.

רק רציתי לחדד. ההבדל העיקרי בין המכתב שקיבלנו, לבין מה שהוסכם בכל הישיבות הקודמות ומשום-מה התמסמס לו, זה שאנחנו לא מדברים על חשוד - אנחנו מדברים על נאשם. כלומר, חשוד לאחר שהוגש נגדו כתב-אישום, במקום חשוד שהובא לבית-משפט. אני חושבת שהעורך-דין מוזר היה בישיבות האלה, ובעצמו ישב כשהגענו לאותן המסקנות. זה גם הנוסח האחרון שעליו הוסכם ושאותו הייתם אמורים לתקן. זו הנקודה העיקרית.

המכתב מכוון בדיוק לאותה נגזרת, שבה אנחנו סברנו שיש צורך להגיב, אבל אני מודעת לזה שהיתה התקדמות אחר-כך, בהצעות. היתה גם את אותה תכתובת לעורך-דין שופמן שגם אליה התייחסנו.

אתם תקבלו תשובה על המכתב שלכם.

הרעיון הוא זה, שעכשיו אפשר למנוע פרסום בטרם הגשת כתב אישום. הרעיון של ללכת עד להגשת כתב אישום, זו באמת הרחבה רבה מאוד שתעורר שאלה של חוקתיות ותעורר שאלה של האם זה חלק מכבוד האדם. כלומר, אין עד היום פסיקה, שאפשר לבטל חוק בגלל שהוא פוגע בחופש הביטוי. אבל יש אפשרות שתהיה פסיקה כזאת שתאמר, שזה חלק מכבוד האדם ושזה יהיה בלתי מידתי. אז זו נקודה אחת יותר לעומק, של הנושא.

אבל נקודה שניה, שהיא הצעת ייעול. עם כל הכבוד למועצת העיתונות, תקבע כלל זה, לא תקבע כלל כזה – זה לא הסיפור. השאלה היא, אני חושב שהוועדה - וזה תפקיד מעניין, של מעקב אחרי חקיקה. יש כאן אנשי משטרה, וצבא ויש הנהלת בתי המשפט – מאז שהחוק הזה התקבל ב-2002, כמה צווים הוצאו על-ידי בתי המשפט? זו השאלה המרכזית.

על זה הערתי בסיום דבריך. אני הערתי שני דברים. האחד, אמרתי לך ולכולם, שיש טיוטת הצעת חוק להנחה על שולחן הכנסת, שמתוך רצון טוב הונחה הצידה. אז היא תחכה, אני מקווה שאני אשכנע את החברים עד ה-13 בספטמבר (אני לא מאמין שיהיה לי מאמץ גדול לשכנע, אלא אם כן יסתבר שמבטלים את הפגרה ואז אני אהיה בבעיה קשה יותר). הוועדה הזאת עובדת כרגיל, הדבר היחיד שמפריע לעבודת הוועדה זה המליאות – אם תבוטל הפגרה, אני מניח שאפשר יהיה להגיש הצעות חוק ואז המעשה יהיה אחר.
זאת היתה הנקודה הראשונה בתגובה לדבריך. הנקודה השניה, אמרתי שיש לנו נתוני מעו"ר ונתוני משטרה אבל לא מספקים, ובעקבות ההערה שלך אני אנסה להגיע אליהם.
רבותי, הישיבה נעולה. תודה שטרחתם וסליחה שהטרחנו אתכם.
הישיבה ננעלה בשעה 10.00.