נהלים לקבלת קשישים לא עצמאיים למקבץ דיור או להוסטל

11
ועדה מיוחדת לפניות הציבור
18.7.2006
הכנסת השבע עשרה נוסח לא מתוקן
מושב ראשון

פרוטוקול מס' 10
מישיבת הוועדה המיוחדת לפניות הציבור
יום רביעי , כ"ב בתמוז התשס"ו (18 ביולי 2006), שעה 13:30

נהלים לקבלת קשישים לא עצמאיים למקבץ דיור או להוסטל

חברי הוועדה: סופה לנדבר - היו"ר

חביב קצב – מנהל אגף בכיר לדיור, משרד הקליטה
איילה שפירא – מפקחת ארצית בנושא דיור מוגן, משרד הרווחה
אורה חריש – אגף נכסים ודיור משרד הבינוי והשיכון
אשר בטלמן – מרכז מחלקת סיעוד המוסד לביטוח לאומי
יניב רונן – מ.מ.מ. הכנסת

שלומית אבינח

מעיין מכלוף - חבר המתרגמים בע"מ

אני מבינה שאנחנו עכשיו כולנו ברצון לשנות, לעשות, בגלל שכולנו מבינים שאנחנו עם אחד, ואפילו קשישים שלפי הקריטריונים לא מתאימים למשרד הקליטה, אבל עכשיו חשוב להגיד, אני עכשיו הייתי בכמה ועדות, ולאור המצב הנוכחי אנחנו כולנו מבינים שצורך לעשות עד כמה שיותר ולהיות כמה שיותר גמישים, ויש לנו הרבה לעשות, זה חשוב.

אנחנו מדברים על נושא של קבלת קשישים להוסטלים. הגיעו הרבה תלונות לוועדה על קשישים שיש להם איזו שהיא עזרה בבית, במסגרת חוק סיעוד בביטוח הלאומי או ממשרד הרווחה. בגלל העזרה הזאת שהם מקבלים לא נותנים להם מקום בהוסטל ולא נותנים מועמדות.

הוסטלים באופן כללי זה בתי דיור גיל הזהב, זה השם הרשמי, מיועדים לאוכלוסיה עצמאית. בהוסטלים אין שירותים סיעודיים ולכן קשיש שזקוק לשירות סיעודי מופנה על ידי מוסדות הרווחה למוסדות סיעודיים, בתי חולים סיעודיים. לפי נתונים של משרד השיכון יש בהוסטלים נכון לשנת 2005 בערך עשרת אלפים חמש מאות קשישים. החלוקה בהוסטלים כמו שהם מיועדים זה שבעים וחמישה אחוז עולים חדשים ועשרים וחמישה אחוז לותיקים, אבל המצב כיום הוא שרוב האוכלוסיה בהוסטלים היא אוכלוסיה של עולים חדשים.

זמן ההמתנה להוסטל היום במרכז הארץ בערך עשר שנים, בשוליים של המרכז שנתיים, בפריפריה יחסית זריז, זה חצי שנה.

ותיק שרוצה להיכנס להוסטל, רוב הותיקים שנכנסים להוסטל הם דיירי הדיור הציבורי והם מופנים להוסטלים על ידי משרד השיכון עצמו. הבחינה שקשיש עובר לצורך זה זה אם הוא יכול לנהל משק בית עצמאי, זאת אומרת לדאוג לצרכים שלו, להכין אוכל, ניקיון בית והגיינה אישית וכו'. משרד השיכון בודק את זה על ידי רופאים ועובדים סוציאליים. קשישים עולים מטופלים על ידי משרד הקליטה, על ידי ועדות אכלוס של משרד הקליטה ונבדקים על ידי רופא ועובד סוציאלי.

מה שכן, כשנכנסים להוסטל אם בהוסטל מרגישים שיש איזו שהיא בעיה אז הנתונים של הקשיש עוברים בחינה נוספת על ידי ועדת הקבלה של ההוסטל. ועדת הקבלה משותפת למשרד השיכון ולמשרד הרווחה.

לגבי קשיש שמקבל סיוע בבית מטעם המוסד לביטוח לאומי, הדברים מעוגנים בחוק ביטוח לאומי, פרק של גמלאות סיעוד. כדי שקשיש יוכל לקבל עזרה כזאת הוא עובר איזו שהיא בדיקה בבית, בודקים אם הוא מסוגל לבצע פעולות יומיומיות. כל פעולה מקבלת איזה שהוא ניקוד, בדרגה של שתיים וחצי נקודות מוגדר כמי שתלוי במידה רבה בעזרת הזולת, זכאי לתשע ושלושת רבעי שעות סיוע בשבוע, שש וחצי נקודות זה מי שמוגדר כתלוי לחלוטין ואז הוא זכאי לחמש עשרה וחצי שעות סיעוד בשבוע. בנוסף יש במוסד לביטוח לאומי מבחן הכנסה, שמי שיש לו הכנסה מעבודה אז שעות הסיוע יורדות. ראוי לציין לצורך העניין הזה שמי שמקבל את הסיוע הזה לא זכאי להיכנס להוסטל, על בסיס ההנחה שאם הוא מקבל את הסיוע הוא לא עצמאי. ברגע שבנאדם זכאי לסיוע הוא לא זכאי להיכנס להוסטל. זה במשרד השיכון. לפי הנהלים של משרד הקליטה זה לא בהכרח. זה יכול להיות אבל זה לא בהכרח.

יש עוד שני משתנים בנושא הזה. משנה כמה שעות סיעוד יש לו, בכלל יכול לקבל סיוע כמה שעות, לקניות דברים, אבל יכול לתפקד. אם יש בן זוג שיכול לעזור לו אז גם אם יש לו יותר אפילו שעות אנחנו כן מאשרים אם יש מישהו שיכול לתת מענה במשפחה.

זה משהו חדש?

לא.

מה שכדאי להגיד, וזה עולה משיחות שלי עם אשר והמנהל שלו בביטוח הלאומי זה שיש פער גדול בין שתי הדרגות האלה, של שתיים וחצי ושש וחצי נקודות, ויש דרגות ביניים. זאת אומרת אנשים שהתפקוד שלהם הוא מתדרדר אבל הם עדיין לא הגיעו לדרגה העליונה של השש וחצי נקודות, לדרגה שנקראת תלוי לחלוטין, ואז מן הסתם העזרה שהם מקבלים היא פחות ממה שהם היו צריכים.

בכל אופן לעניין ההוסטלים מה שחשוב פה שעולים שני דברים. אחד, יש שלושה גורמים בעצם שנוגעים בדבר, משרד השיכון, משרד הקליטה וביטוח לאומי, שההגדרות שקשיש הוא עצמאי, שזה בעצם הקריטריון הקובע להיכנס להוסטל, קשיש שהוא יהיה עצמאי, ההגדרות הן לא אחידות במאה אחוז. דבר שני, בגלל שקשיש שנמצא כבר בהוסטל ומתחיל לקבל עזרה אז הוא לא מאבד את המקום שלו אז לפחות לכאורה יש איזו שהיא אפליה בין האנשים. אלה הדברים.

רבותיי, אני צריכה להגיד שפנו אלינו פדרציה ישראלים דוברי רוסית, שאני צריכה להגיד שאני יושבת ראש בארגון הזה, אבל יש לי מחלקה של פניות ציבור. מאז שפעם ראשונה הייתי יושבת ראש ועדת פניות ציבור ולא הייתי בפעילות ציבורית בכנסת בקדנציה הקודמת אני בעקשנות רבה מטפלת בפניות ציבור.

מנהלת המחלקה רעיה אדלשטיין שבעצם הפנייה אנחנו קיבלנו, אני צריכה להגיד שעכשיו בגלל התעסוקה שלי גדולה בכנסת אני לא כל כך יש לי זמן לדברים שם, אבל מי שמטפלת בכל זאת המנכ"לית של הפדרציה וממנה אנחנו בעצם קיבלנו את הפנייה. אנחנו קיבלנו מכתב בעקבות הפניות הרבות והתלונות של קשישים של הפדרציה ישראלים דוברי רוסית על סירוב שקיבלו ממשרד הקליטה להיכנס להוסטלים או דיור מוגן, בטענה שאין להם אמצעים כי הם מקבלים דרך המוסד לביטוח לאומי כמה שעות של סיוע במהלך החודש. ומבקשים בעצם להעלות את העניין. אנחנו לא היינו מסוגלים ולא רצינו להטריד את הקשישים שקיבלו סירוב, אנחנו קיבלנו כמה מקרים ואנחנו נפנה כאן ואחר כך נקבל טיפול בעניין הזה. אני פשוט רוצה לפני שאתם תדברו לספר אחד מהסיפורים שבדרך לכאן סיפרתי.

אני לפני, בפדרציה, אני הקמתי לפני כמה שנים מה שנקרא עולה לעולה, זה קרן לנזקקים שכל שנה עוזרת לאנשים במצוקה, לסטודנטים, לחיילים, למשפחות שנהרגו קרובים, זאת אומרת לאלה שממש נזקקים. ולקראת כל ראש השנה אנחנו מביאים לבתים של אנשים אלפי חבילות מזון כדי להיכנס לבית ולתת אפשרות לאותן משפחות לחגוג יחד עם כל העם את החגים. באשדוד פנתה אלי איזו שהיא אישה, ששמעתי את הסיפור העצוב שלה, האישה היתה עורכת דין במקצוע, המצב שלה התדרדר, בעלה נפטר כאן, לא היו להם ילדים, היא מבאר שבע התגלגלה לאשדוד, היא לא קיבלה דירה בגלל שבעצם היתה מוגבלת. היתה לה מטפלת. ואני נכנסתי לדירה הזאת בשכירות, ומה שאני ראיתי שם אני אפילו לא רוצה לספר. בית ריק, מוזנח, מוזנח מבחינה שיפוצים והכל, הוא היה נקי אבל מוזנח מאוד מבחינת הדבר החיצוני. אני פתחתי מקרר, ראיתי בגלל שרוב הכסף ביטוח לאומי השקיע בשכירות. ואני לא הצלחתי ממשרד הקליטה לקבל הפנייה והלכתי למנהל עמיגור וסיפרתי לו את הסיפור, והוא נגע בלב של הבנאדם, הוא קיבל הפניה לבד ממשרד הקליטה ונתנו לה הוסטל. וחודש וחצי אחרי זה, אני הייתי בהוסטל הזה, דיברתי שם, נפגשתי עם אנשים, ואני אומרת תשמעו, אני רוצה להיכנס לאישה הזאת, ואני אספתי לה שמיכות ואנחנו הבאנו לה ריהוט, היא היתה מאוד מאוד מכובדת והיתה כאן רעבה ללחם פשוט. ואמרתי אני רוצה שתלוו אותי לבית הזה, באיזה קומה. והתברר שהיא כבר מתה, זאת אומרת חודש הספיקה להיות במצב נורמלי ואנושי.

אני מספרת את הסיפור הזה כדוגמא בגלל שאין לי טענות לאף אחד אבל אנחנו צריכים להיות אנושיים. ולא יכול להיות מצב שבנאדם כשהוא נמצא כבר בהוסטל ויש לו טיפול ויש לו מטפלת אז הוא נשאר שם, ובנאדם, מדינת ישראל לא נתנה הרבה פתרונות. דיור מוגן הוא מוגבל בכמות ובמספר הדירות האלה ואנחנו חייבים לעשות הכל כדי להקל על הקשישים האלה שהגיעו למדינת ישראל ולתת להם, אני לא יודעת, איזו שהיא אפשרות להיות בכבוד. בגלל זה אנחנו היום כאן. אנחנו צריכים להקל על אותם אנשים שצריכים להיכנס להוסטלים ואנחנו מדי פעם צריכים לשנות את הקריטריונים אם הם קיימים או כתובים או לא כתובים כדי שהאנשים האלה יהיו בכבוד.

אני בהחלט הייתי רוצה להמשיך את הקו שאת העלית ובאמת לאפשר לאנשים לחיות בכבוד. אנחנו מחלקים את האנשים הזקנים לשלושה סוגים. אנחנו מדברים על עצמאיים, דוגמת שמעון פרס, מהקצה השני אנחנו מדברים על סיעודיים, דוגמת שרון, וכל המרווח שביניהם זה תשושים. עכשיו גם המענים שאנחנו נותנים בהתאם שיאפשרו לכל אחת מהקבוצות לחיות באמת בכבוד ולקבל את הטיפול שהיא צריכה לקבל. אי לכך יש לנו באמת דיור מוגן לעצמאים, בתי אבות לתשושים ויש מוסדות לסיעודיים.

הכניסה לדיור מוגן היא באמת כניסה רק לעצמאים משום שהעקרון של דיור מוגן הוא קודם כל לתת גג מכובד לאנשים שהם לא יצטרכו כל שנה לעמוד באימה מפני בעל הבית שבא להחליף את הדירה, פלוס מספר שירותים חברתיים. זה מה שניתן בדיור מוגן. בעוד שבתי אבות שלנו לתשושים שהם פתוחים היום ונמצאים שם, אני לא זוכרת כמה אבל אני חושבת שלושים עד ארבעים אחוז מתוכם הם עולים חדשים, שנותנים את המענה לאנשים שזקוקים לטיפול אישי, לסיוע, וכו', ועד לסיעודיים.

בתי הדיור מוגן נשענים על מינימום שבמינימום כוח אדם. על אם בית אחת ושליש מטפלת זקנים. אי לכך אנחנו לא יכולים להעמיס עליה גם את הטיפול באנשים תשושים יותר. ולכן אנחנו מאוד מקפידים שלפחות בנקודת הכניסה הכניסה תהיה לעצמאים בלבד. יחד עם זה באמת אדם שנעשה תשוש, לא סיעודי אבל תשוש בתוך הדיור מוגן ממשיכים לתת לו את הטיפול, או עד יום מותו או עד היום שבו הוא נהפך לסיעודי. אבל אי אפשר להטיל על עובדת אחת במאה, מאה עשרים יחידות דיור, פלוס שליש סיוע, לטפל גם באנשים אחרים. זה לא יהיה מכובד וזה לא יהיה אחראי, לא כלפי אם הבית ולא כלפי הזקנים.

אני רוצה לומר שהנושא שנדון פה למעשה אין לו נגיעה כל כך לביטוח הלאומי. אני מבין שהביטוח הלאומי בהחלטות שלו יש לו השפעה על ההחלטות של המשרדים האחרים. אבל אם תהיה איזו שהיא שאלה אלינו אני יכול להבהיר דברים.

אני מבינה שמשרד הבריאות ומשרד הקליטה המבחנים לאנשים או ועדות הקבלה הן שונות, במשרד השיכון יש ועדה אחת, במשרד הקליטה לעולים חדשים יש שתיים,

לא מדוייק, משרד הקליטה מפעיל ועדות אכלוס, מי שעובר ועדת אכלוס עובר להוסטל. בהוסטל אם רואים שיש איזו שהיא בעיה אז מפעילים עוד איזה הליך, אבל זה לא אוטומטי שלעולים שתיים ולותיקים אחת.

אני אסביר קצת יותר בהרחבה על מנת שנראה את כל הצדדים של הבעיה. אנחנו התחלנו את האיכלוס ב-92' של ההוסטלים, הוסטל ראשון שהתחלנו לאכלס אותו זה היה בפסגת זאב בירושלים. התחלנו לאכלס כתוצאה מנהלים שהיו במשרד השיכון ומשרד הרווחה לאכלוס הוסטלים. זה היה משרד הקליטה ביחד עם משרד הרווחה ומשרד השיכון, כאשר את המכרזים לחברות הניהול שמנהלים את ההוסטלים הוציאו במשותף משרד השיכון ומשרד הרווחה.

ואז אנחנו התחלנו, בראשית הדרך היו הנהלים מאוד נוקשים. כתוצאה מהנהלים הנוקשים הגענו כבר בינואר 93', אם אני זוכר טוב, לשינוי נהלים שאני הולך לפרט אותם שהקלו מאוד, ינואר 93' אם אני זוכר טוב את הדברים. העיקרון גבירתי יושבת הראש, באותו יום שישבתי אני עם משרד השיכון ומשרד הרווחה והגמשנו את הקריטריונים לאכלוס. בואו נפרט מה הגמשנו. הגמשנו ברמה הזאת, אמרנו קודם כל אנשים לא עוברים כמה ועדות. אם משרד הקליטה שולח אותם, הוסטל חדש מתחיל באכלוס, אם משרד הקליטה הוא מאכלס אותו ועדת האכלוס של משרד הקליטה בהשתתפות רופא ועובדת סוציאלית היא בודקת את העולה והיא מפנה אותו לאכלוס. בשוני ממה שהיה אחרי שמשרד הקליטה עשה את ועדת הקבלה. זה דבר אחד, זו הגמשה ראשונה שפתרה המון המון בעיות.

בואו נגיד מה משרד הקליטה עושה. משרד הקליטה מאוד גמיש עד לגבול, ותיכף אני אפרט מה המשמעות של הגבול הזה, עד לגבול שהבנאדם אם אנחנו שמים אותו לבד בחדר הוא לא יכול לתפקד. כל זמן שהבנאדם שנמצא בחדר או בדירה הוא יכול לתפקד או מישהו יכול לעזור לו בתפקוד, אין לנו בעיה. אני אבהיר שתי דוגמאות. דוגמא אחת של עולה קשיש יחיד, יש אבחנה בשעות הסיעוד. אם בנאדם יש לו את מלוא שעות הסיעוד, שהוא לא יכול לאכול לבד, הוא לא יכול להתרחץ לבד, הוא לא יכול, סליחה על הביטוי, לעשות צרכיו לבד, נשים אותו בחדר ומי יטפל בו, מישהו יצטרך לרחוץ אותו, להחליף לו, לעשות את כל הפעילות, הבנאדם הזה יהיה בחדר לבד ולא יטופל. זה אנחנו לא מאכלסים.

אני מבינה שאנשים כאלה נמצאים אצלנו בבתי חולים,

אני אנתח לך את כל המקרים. מקרה אחד אנחנו לא מאשרים. מה אנחנו מאשרים, מקרה הנגדי, אנחנו מאשרים קשיש שהוא לבד אבל הוא בראשית הדרך. הוא לא לפי ההגדרה שאיילה אמרה, הוא לא עצמאי אבל הוא לא סיעודי. הוא תשוש, אבל לא תשוש נפשית. תשוש פיזית. זאת אומרת צריך מישהו לעזור לו בקניות, כל יום מגיעה אליו מטפלת שעה או שעתיים, רוחצת אותו, עוזרת לו ברחצה ועוזרת לו בקניות, הבנאדם הזה יכול לתפקד, אנחנו מאכלסים. או חלופה השנייה שיש זוג, שמישהו מהם, בדרך כלל הבעל הוא המסכן, אז אם האישה היא מתפקדת, היא יכולה לרחוץ אותו, יכולה לעזור לו בקניות, יכולה סליחה על הביטוי להחליף לו וכו', אז אין בעיה, אנחנו מאשרים. מה לא מאשרים, באופן קטגורי, תשושים נפשית. יש הרבה, אני לא רוצה לפרט, את מבינה בדיוק על מה אני מדבר. זה צעד אחד לפני שהבנאדם נכנס להוסטל או למקלט. דרך אגב הנחיות האיכלוס שלנו מבחינתנו להוסטל או למקבץ זה היינו הך, זה אותו דבר.

בנאדם נכנס להוסטל או נכנס למקלט. הוא כבר בפנים. בדקנו אותו, הוא בסדר, הוא רץ ריצת מרתון. אחרי יום לא עלינו קיבל שבץ, וזה קורה לצערנו, אין מה לעשות. בשביל זה היינו ביחד עם משרד השיכון בנושא וגם בנושא המקבצים, זה מקרים, גבירתי היושבת ראש, יש נקודה מאוד חשובה שהייתי מאוד רוצה שתשימי לב אליה. הנקודה איפה שהבנאדם יכול לשמור על הכבוד שלו. כי קל לנו מאוד לבוא ולהגיד, אני מבחינתי צריך להיות הכי אינטרסנט. כל בנאדם, דרך אגב המקרה הזה שאת סיפרת עליו אני הייתי מעורב.

רק חבל שההתערבות שלך ושלו ושלי היתה מאוחר מאוד. אתה יודע, אני אגיד לך עוד יותר, למה זה נגע ללבי, בגלל שמי שסיפרה לי על המקרה היתה במקרה שכנה שלי, שהיא סיימה אוניברסיטה ומצאה את הגברת הזאת ברחוב. והיא היתה מביאה לה אוכל כאילו מביאים לכלב או לחתול, והאישה היתה ברמה מאוד מאוד גבוהה.

זה מצמרר, אני מסכים איתך, אני מסכים איתך גם בחלק גדול מהמקרים, אני מבין אותך. אבל אני רוצה שתביני, אני משרד הקליטה אינטרסנט הכי גדול "לריב", סליחה על הביטוי, אנחנו לא רבים אנחנו רק מדברים, עם משרד הרווחה ומשרד השיכון ולהגיד להם חבר'ה, זה לא מעניין אותי, אני רוצה להכניס את הסיעודיים. אבל יום למחרת כשמגיעים לבקר את אותו אדם שנמצא בחדר לבד, מפאת כבוד האדם ומפאת כבוד המקום לא רוצה לפרט באיזה תנאים סניטריים ובאיזה תנאים תפקודיים הבנאדם נמצא. אסור לנו לשים אותם שם.

יש למשרד הרווחה ומשרד הבריאות מקומות פנויים שיכולים לטפל באותם אנשים. דרך אגב זה עולה הרבה יותר כסף, אני רוצה שאת תדעי, להם זה עולה הרבה הרבה יותר כסף מאשר עולה לקלוט אדם במקבץ או בהוסטל. אבל לרמת כבוד האדם, לטפל בו ברמת האנושיות הכי ברורה בסוף חייו, ולשמור על כבודו ועל צלם שלו, אסור לנו להכניס אותו, ברמה שהוא נמצא בה, להוסטל או למקבץ, אין מי שיטפל בו שם, אין מי שידפוק בדלת שם, ומישהו בא ומסתכל עליו שעה או שעתיים, אחר כך משאיר אותו עשרים שעות לבד, מתבוסס, סליחה על הביטוי בכל מה שיש לו, בתת תנאים, וכואב הלב. הנקודה היא, צריך לדעת לעשות את האבחנה בין המצב הביניים, הגבולי, שאפשר להתגמש, שאפשר לבדוק, אפשר לסייע, לבין המקרים החד משמעיים ברורים ביותר שמקומם צריך להיות או בתי אבות של משרד הרווחה או בתי אבות של משרד הבריאות.

בהגדרה, מה אנחנו אומרים עכשיו לאותם אנשים שפונים אלינו?

אני מוכן לבדוק אחד אחד. אני מוכן להזמין אותם, אני מוכן לקחת את כל המסמכים המעודכנים שלהם לרופא. אנחנו כל שבוע יושבים ועדה שיושב בה רופא. לא פעם אנחנו גם מקבלים את הטפסים התפקודיים ואנחנו מזמינים גם חוות דעת של רופא, כי אנחנו רואים לפי התרופות הבנאדם הזה הוא דמנטי, הוא לא מתפקד, הוא אלצהיימר, הוא כל מיני דברים כאלה. ואנחנו רואים טופס תפקודי, הכל בסדר, הוא לבד מתרחץ, והוא הולך לבד ורץ לבד ועושה את הכל לבד, ואנחנו יודעים שזה לא ככה. שולחים עובדת סוציאלית לבקר אצלו בבית, עושים דו"ח ביקור בית, רואים את התפקוד שלו, אנחנו גם יותר מזה, אני הגעתי בהסכמה עם משרד השיכון לפי בקשתי, אנחנו מכניסים גם מרותקים לכסא גלגלים בהוסטלים, התגמשנו מאוד בנושא האכלוס, עד לנקודה אחת, הנושא של לשמור על כבוד האדם.

זאת אומרת, אני רוצה להבין, שבעצם הגמישות של משרד הקליטה ומשרד השיכון וועדה משותפת יש היום גמישות ואנחנו יכולים לענות לאותם אנשים שאנחנו מעבירים לטיפולך את כל המקרים האלה, ואני יכולה לדבר בכלי תקשורת שבעצם הגבלה של תפקוד וטיפול דרך מטפלים, חוץ מהבעיה הפסיכיאטרית וחוץ מכאשר בנאדם נמצא בחדר לבד ולא מסוגל, זאת אומרת אחוזים גבוהים של סיוע,

ואנחנו יכולים לתת לו מענה פרטני, מכובד, בבית אבות, עם דוברי רוסית, כך שאין שום בעיה בעניין, לפתור את הבעיה האישית שלו. יש גם מקומות פנויים וגם מבחינה תקציבית, אין בעיה. בכל הארץ, מדן ועד אילת.

גם באשדוד?

גם באשדוד, כן.

דרך אגב עוד נקודה אני רוצה להגיד לך גבירתי, אני לא רוצה לדבר בשם ביטוח לאומי, אבל כשביטוח לאומי נותן למישהו מלוא שעות הסיעוד זה סימן כבר, זה יותר מאשר זועק לגבי המצב.

זה בדרך כלל בנאדם משותק,

שקשה לו מאוד גם בטיפול האישי ובוודאי בניהול משק הבית.

ניהול משק הבית זה מילא. זה נושא של תפקוד האישי. זה הרחצה והבגדים, זה דברים מאוד לא סימפטיים, מאוד לא נעימים.

כן, אבל אנחנו נצטרך גם לעשות ועדה לאופן מבחן, איך נותנים את המטפלת, שעל זה גם יש לנו המון המון פניות.

שש עשרה שעות זה המקסימום, ומקבלים אותם אנשים שהם תלויים לחלוטין בכל פעולות היומיום, שזה חמש פעולות ה-ADL, ניידות בתוך הבית, הלבשה, רחצה, אכילה ושתייה, שליטה על הפרשות, בכל הדברים האלה הם צריכים עזרה מלאה, או אנשים שמסכנים את עצמם כאשר הם נמצאים לבד, תשושי נפש שאיבדו את השיפוט שלהם, הם לא יודעים מה שנעשה אתם, אדם יכול לצאת החוצה ולא לדעת לאן להגיע או יכול ללכת לאיבוד, ועושה דברים אחרים שמסכנים אותו. כאלה מקבלים את הגמלה המקסימלית. צריך לציין שלעולם זה לא מספיק משום שאדם כזה למעשה זקוק להרבה מאוד שעות במשך היממה אבל הוא מקבל רק חמש עשרה וחצי שעות שבועיות, זה קצת עזרה למשפחה להסתדר, ואם מישהו אין לו משפחה בסביבה הוא מהר מאוד מגיע למחלקה הסיעודית או למחלקה לתשושי נפש.

נאמרו רוב הדברים, רק רציתי לציין שבעצם ההוסטלים הם של משרד השיכון, ומשרד השיכון הייעוד שלו זה לבנות דיור לאוכלוסיה, ובעצם זו בדיוק ההגדרה. מעבר לזה יש לכל משרד את האחריות שלו, כמו משרד העבודה לסוג האנשים שקשה להם לתפקד באופן עצמאי. ודווקא עכשיו במצב שאנחנו נמצאים היום רציתי לציין שבצפת וכרמיאל יש לנו שם הוסטלים ואנחנו פשוט נתקלים בבעיה חמורה של אנשים תשושים וסיעודיים גם שלא רצו להתפנות מהבית, יש בעיה איך לסדר להם את המיקלוט. כי יש מקלט ציבורי והם צריכים להיות שם. הם לא יכולים לרדת, ופשוט אם הבית נמצאת בבעיה חמורה מאוד עם האנשים האלה.

לא בטוח אם הם יכולים להיות עם אחרים,

זו הבעיה היותר חמורה. מורידים אותם למקלט וממש נוצר שם סיר לחץ מהנושא הזה, שיש שם אנשים תשושים וסיעודיים שלא יכולים לעשות גם את הצרכים שלהם לבד והם נמצאים עם כל הדיירים. אז דווקא עכשיו כשדנים בזה זה מקום למחשבה על כל החלטה שלא תבוא.

מה את מציעה לעשות?

יש במשרד הרווחה את הפתרונות לזה. לא במשרד השיכון. בשביל זה יש את משרד הרווחה, ולהם יש לזה תקציב בשפע. יש פתרונות. זה לא התפקיד של משרד השיכון, זה התפקיד של משרד הרווחה.

אני רוצה שאת תדעי, אורה, סליחה, אנחנו מכבדים את רצון האדם. גם אם אנחנו מגיעים להוסטל, מגיעים למקבץ, אנחנו אומרים לבנאדם תשמע, אנחנו מציעים לך פתרון יותר מתאים, הולם, מכובד, למה שיש לך. אנחנו לא יכולים לכפות עליו. הוא צריך גם להסכים. זה גם נושא לא קל. ובדרך כלל בנאדם נוטה, במיוחד אדם מבוגר, נוטה לא לעזוב את המקום שלו. הוא מפחד מהשינויים, מפחד ממקומות אחרים. ואז נוצר מצב אבסורדי. יש מקומות ריקים שמתאימים לו, מתאימים לשמור על כבודו ולטפל בו טיפול אנושי. מצד שני הוא נמצא במקום שהוא לא מטופל.

את בעצם אומרת לנו שאנחנו יכולים לצאת בקריאה, הרי לאנשים האלה יש משפחות וכנראה הם גם רוצים לשמור על כבודם, שבעצם משרד הרווחה אומר היום בוועדה שיש מקומות ואם יש צורך,

יש מקומות שמכבדים כל אדם ונותנים מענה הולם לצרכיו.

וכמה זמן בעצם הכניסה,

זה מאוד מאוד תלוי לאן. כמו שהוא אמר, ככל שמתרחקים מהמרכז אז זמן המתנה קטן יותר. אבל מאוד מאוד תלוי.

אבל את אמרת שיש היום מקומות בכל הארץ,

נכון, זה לא אומר שבכל מקום יש מיטה פנוייה נכון לרגע זה. בתי האבות פרוסים על כל הארץ, כן.

וכמה עלות?

לאדם לפי הכנסותיו. אם הוא חי מביטוח לאומי משאירים לו דמי כיס בגובה של עשרים אחוז מהקצבה וכל היתר לוקחים. זה מה שהמשפחה משלמת.

המשפחה מחוייבת לשלם, אם יש ילדים,

כן, אם יש לה הכנסות, אנחנו עושים מבחן הכנסות.

כן, אבל פה יש בעיה, זה הרבה כסף, בגלל שעולים בעצם צריכים להחזיר משכנתא ולשלם עבור ילדים,

זה גם לא עולים, זה גם ותיקים.

נכון, אני מסכימה, אבל כאשר בנאדם בעצם נכנס למדינה, הוא חדש במדינה ויש לו חובות והתחייבויות,

הפתרון הזה טוב למי שאין לו משפחה, למי שבודד,

הבעיה הזאת היא בעיה כלל ארצית,

אני רוצה לסכם, אני רציתי לבקש להיות גמישים ואם אתם כבר עשיתם שינוי אז אני מבקשת היום בוועדה לטפל באותם מקרים שיש לנו והתאספו אצלנו ואנחנו נעביר לך אותם. תודה רבה לכם.

הישיבה ננעלה בשעה 14:15