כנסת פתוחה

PAGE
2
הוועדה למאבק בנגע הסמים

04.07.06

הכנסת השבע-עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב רביעי

פרוטוקול מס' 2
הוועדה למאבק בנגע הסמים

יום שלישי, ח' בתמוז תשס"ו (04 ביולי 2006), שעה 12:00

חומרים נדיפים זה לא ממתקים.

חברי הוועדה: נסים זאב – היו"ר

יצחק אהרונוביץ

חיים אמסלם

רפ"ק יובל רביבו – ק' מדור נוער, המשרד לבטחון פנים

רפ"ק סידי שוקרון – ק' מדור נוער, המשרד לבטחון פנים

ד"ר לודמילה חלד – מנהלת מרכז מתדון חדרה, משרד הבריאות

עו"ד סלה עטר כץ – משרד הבריאות

גליה שם – מפקחת על מניעת סמים עישון ואלכוהול, משרד החינוך, התרבות והספורט

גילה ברנט – מפקחת ארצית בשירות ההתמכרויות, משרד הרווחה

סטלה קרוביליקוב – עו"ס, המשרד לקליטת העליה

ד"ר חיים מהל – ראש תחום טיפול ושיקום, הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול

ד"ר רחל בר המבורגר – מדענית ראשית, הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול

שלמה מורגן – ארגון הורים ארצי למערכת החינוך בישראל

ערן גלזר – רכז – מועצת תנועות הנוער, תנועות הנוער

יעלה קרלינסקי – רכזת חינוך – הנוער העובד והלומד, תנועות נוער

איה גל – רכזת חינוך – הנוער העובד והלומד – תנועות נוער

יאיר רביב – רכז חינוך – תנועת מחנות העולים, תנועות נוער

נח גרינבויים – מועצת התלמידים והנוער הארצית

רועי גולדשמידט – מחלקת המחקר של הכנסת

בת שבע פנחסוב

אתי בן שמחון

חומרים נדיפים זה לא ממתקים

שלום לכולם, אנחנו נמצאים בסדר יום בנושא חומרים נדיפים שמשתמשים בהם בעיקר בני נוער. וכשאנחנו מדברים על חומרים נדיפים, זה כולל את הסוגים השונים כפי שדיברנו על העניין. בטיפקס, בדבק, בספריי, הנגישות לחומרים האלה היא קלה ביותר. אין צורך לאתר ולחפש ולהתאמץ באיתור של אותם חומרים שמזיקים לא פחות מאשר הסמים, ובני נוער רבים, בעקבות הכתבה שהיתה לפני שבועיים, כמעט 16% מבני הנוער משתמשים באותם חומרים, והפגיעה היא פגיעה מאוד מהירה כי זה עולה ישר למוח, מחלחל לדם, וההשפעה היא מיידית, הרסנית, והנזק הוא רב. ההורים בעיקר לא מודעים מספיק לנזק ולהתמכרות הזאת.


ייתכן שבהתחלה משתמשים כמו בגז הצחוק וגזים אחרים, תוך כדי מסיבה, או תוך כדי אירוע של חברים. אבל בסופו של דבר, מי שמשלם את המחיר הם קודם כל אותם המשתמשים, וההורים פתאום מוצאים שזה נזק בלתי הפיך שפוגע בתאי המוח.


הזמנו מספר גורמים כדי לשמוע על היקף הבעיה, כל אחד מההיבט שלו, איך אפשר להתגבר בדרך של הסברה ובדרך של מניעה. יש בעיה שאי אפשר לאסור את אותם חומרים בחוק, כמו למשל גז הבישול. אי אפשר למנוע מבני נוער בנגישות כל כך קלה להשתמש בדברים האלה.


יש להפעיל מערכת הסברה ומודעות בקרב ההורים, וכן עירנות ומעקב אחרי אותם בני נוער ואותם ילדים.


לכן פה מערכת ההסברה והמודעות של ההורים, והעירנות והמעקב אחרי אותם בני נוער ואותם ילדים.


ברשותכם, הייתי רוצה לפי סדר המוזמנים, רב פקד יובל, מטעם המשרד לבטחון פנים, בבקשה אדוני.

לנו יש את הנתונים של שימוש בסמים בשנים 2004, 2005, בתקופה הנוכחית, והנתונים בכלל. לגבי הנתונים של כל החומרים הנדיפים, לנו אין את הנתונים האלה כפי שאמרת, זה לא מתבטא בעבירה פלילית, אנחנו לא פותחים תיקים על זה, אבל התופעה היא מוכרת. יצא לי גם לשוחח עם מספר קציני נוער שנתקלו בחבר'ה שהשתמשו בדבק מגע. הם אומרים שלפעמים התוצאות הן הרסניות יותר מאשר שימוש בגראס, מריחואנה, וכל הסוגים של הסמים הקלים, שממש הנערים נמצאים במצב מאוד קשה, אי אפשר אפילו לתקשר איתם.

כשאתה אומר לתקשר, זה לאותן שעות, אותם ימים?

כן. עם נער שלוקח מריחואנה עוד איכשהוא אתה יכול לדבר, להבין מה קורה.

מה מידת ההשפעה מבחינת הזמן?

לא יכול להגיד לך בדיוק, אבל לכמה שעות טובות, פשוט הוא לא מתפקד.

אנחנו לא פותחים תיקים על עבירות מהסוג הזה, המקסימום שאנחנו עושים זה שאנחנו מעבירים דיווחים לשירותי הרווחה כמובן.

יש לכם מספר בעקבות הדיווחים?

שוב, זה לא מתבטא בתיקים פליליים.

הדיווח נרשם במשטרה?

הוא לא נרשם כתיק, יש דיווח ביחידות שאפשר אולי - - -

סליחה שאני שואל, אולי כן כדאי לדעת את ההיקף של הבעיה, בפרט כאשר מדובר בבני נוער שהגיעו למצבים כפי שאתה הגדרת, חמורים ביותר. שיהיו לנו נתונים, כי כפי שאמרת זה לא פחות חמור מגראס, ומסמים קשים. נפתחים תיקים כלפי אותם משתמשים, אבל הנתונים מאוד חשובים.

אם תרצה לדעת, בכלל באופן כללי, תיקים של משתמשים בסמים אני יכול למסור, אבל אם זה לא נוגע כרגע לדיון, אפשר להמשיך.

מה ההיקף מבחינת המספרים של משתמשים בסמים, כשאנחנו מדברים על 16.5%, זה נתון נכון לפי דעתך?

זו הערכה, זה לא משהו שאני יכול למדוד אותו. אני מדבר רק על תיקי יחידות הנוער, תיקים פליליים, תיקי תביעה. נפתחו 556 תיקים רק השנה, סמים ואירועים שקשורים לסמים. יכול להיות סחר בסמים, יכול להיות שימוש בסמים, יכול להיות גידול. הכל יכול להיות, כל העבירות שנוגעות לסמים.


בתקופה הנוכחית מול התקופה המקבילה אשתקד, בתקופה הקודמת היה לנו 497 תיקים, השנה בתקופה הזאת 556, עלייה של 12%.


ב-2004 מול 2005, אלו נתונים יותר רחוקים אמנם, אבל שנה מול שנה, יש לנו 1,351 תיקים בשנת 2004, מול 1,341 תיקים בשנת 2005. אני רק רוצה לסבר את האוזן, שאלה לא תמיד הנתונים המדוייקים. אל תשכחו שמדובר בעבירות חשיפה. ככל שעושים יותר חושפים יותר.


בשנת 2005 המשטרה התייחסה יותר לסיפור של ההינתקות. לפעמים זה בא על חשבון עבודה מול בני נוער ואחרים. אבל ככל שחושפים, ככל שנמצאים בשטח, ככל שיחידות פקחני הנוער, שהם בלשי הנוער נמצאים בחוץ, בשטח, בערבים, במועדונים וכדומה, אנחנו חושפים יותר, ויש יותר בני נוער לנושא של משתמשים בסמים.

לדעתי לא נכון לכלול את המשתמשים, את הסוחרים.

לא, אמרתי כל עבירות הסמים. יכול להיות גם משתמשים, גם סחר בסמים.

יש לנו הרבה יותר.

נכון, ודאי. כמויות של עבירות הסחר הן כמובן קטנות יותר. לכן אמרתי כל עבירות הסמים. ההיפך זה עבירות יותר חמורות של סחר, אבל עדיין עבירה.

יש לי מספר שאלות, על מנת להבין קצת יותר את הנושא.


אלה שמתחילים להשתמש בחומרים האלה, בדבק המגע, הם הופכים להיות מתמכרים?

אני חושב שיש גופים שיכולים לענות לך.

אני יכולה להסביר. אני נציגת משרד הבריאות, ובמקצועי אני רופאה לטיפול בהתמכרויות.


התמכרות זו כבר מחלה, והיא מתאפיינת במספר מאפיינים. פה מדובר בשימוש לרעה. כל אחד מבני הנוער, מבוגרים לא כל כך שמענו על זה, בני נוער שמנסים את זה, הם נמצאים תחת השפעה. בעצם הם חשופים לכל תופעות לוואי, אבל מזה לא מתפתחת התמכרות לחומרים נדיפים. יחד עם זאת, אם ילד שואף עוד ועוד כדי להרגיש את עצמו תחת השפעת חומרים פסיכו-אקטיביים, הוא ממשיך לחפש, ואז הוא גולש לסמים.


לפי הסטטיסטיקה העולמית, אפשר להגיד שמתוך 100 ילדים שהשתמשו, אחד או שניים יכולים לפתח בהמשך התמכרות לחומרים פסיכו-אקטיביים, אבל ממש התמכרות. פה מדברים על שימוש לרעה.

למעשה, נחקק לא מזמן חוק של תקנות הרוקחים. פה בעצם בצורה עקיפה אוכפים באיזושהי דרך את הנושא של שימוש בגז הצחוק, שזה גז שבדרך כלל משתמשים בו במועדונים, מנפחים בלונים עם גז צחוק. למעשה אתה נכנס די מסטול למועדון.


אנחנו מפעילים היום יחידות בלשי הנוער, בדרך כלל זה בסופי שבוע, בסביבת המועדונים מחפשים את אותם חבר'ה שמשווקים, למעשה את המוכרים של גז הצחוק. פה יש מה לעשות איתם. לאחרונה התחלנו להתעסק עם זה, וזה נכנס לתוקף תקנות הרוקחות. אפשר לומר שיש ירידה. אם בעבר הם השתמשו באופן חופשי, הגיעו עם רכבים ומכרו את גז הצחוק לכל בני הנוער, היום הם כבר לא עושים את זה בצורה כזאת. בוא נאמר זה לא אותו היקף שהיה בעבר.

משרד החינוך, בבקשה, גליה שחם.

הדיבור על הנתונים הוא מאוד חשוב. יש לנו נתונים ממקורות שונים. יש את הנתונים מהמחקר של הרשות למלחמה בסמים, שם זה דיווח של התלמידים על השאלה – שימוש אי פעם בשנה האחרונה.

שימוש בשנה האחרונה, אי פעם זו שאלה נוספת. זאת אומרת, אלה שהשתמשו בשנה האחרונה לפי הדיווח העצמי שלהם.

לא מדובר על תדירות.

שימוש חד פעמי?

יכול להיות גם שימוש חד פעמי. הנתונים האלה מבחינתנו הקפיצו מול עינינו את העלייה בתופעה. מבחינתי זאת ההתייחסות שלי מבחינת המספרים. כי לפני ארבע שנים הנתון היה כמעט פחות מחצי.

7.7%.

אז עכשיו אנחנו מדברים על 15.8%, זאת אומרת שיש איזשהו דפוס חדש, חזק, כנראה הופך להיות פופולרי כמו אופנות בחומרים האלה שמתחלפות, כל פעם יש חדשה. אז אנחנו מתייחסים לזה מאוד ברצינות.


החלק של האכיפה הוא חלק שלא הייתי שוללת אותו לגמרי. כי דבק מגע קונים בחנויות של חומרי בניין, אולי כן אפשר לעשות כאן איזשהו סוג של פיקוח, שלא למכור לילדים דברים שהם בעצם צרכי בניין ולא צרכי ילדים, מה להם ולזה. זה לא בדיוק המצב שמישהו שולח את הילד עם פתק לחנות להביא...

יש אלפי חומרים כאלה.

אני הייתי כן חושבת על איזושהי דרך של פיקוח. אני אומרת את זה, כי לצערי בכל הנושא למשל של אלכוהול, זה גם חומר חוקי. וכן יש חוק שאסור למכור לצעירים מתחת לגיל 18. החוק לא מספיק נאכף. אני כל הזמן מקבלת תלונות מאנשים שונים על זה שילדים הולכים בערב למועדון ומוכרים אלכוהול באופן כמעט חופשי לילדים מתחת לגיל 18.


מבחינתנו, העבודה היא עבודה חינוכית. למעשה, אנחנו משקיעים הרבה בחלק של מה שאנחנו קוראים, חיזוק יכולות של תלמידים להבחין בין טוב לרע, ולקבל החלטות שתורמות לבריאות שלהם, ולא החלטות שמזיקות לבריאות שלהם.


לגבי החומרים הנדיפים, באופן ספציפי, לאור הממצאים האלה, ביחד עם הרשות למלחמה בסמים, עובדים עכשיו על ערכה נוספת. יש חוברת שבזמנו הרשות למלחמה בסמים הוציאה, ואנחנו הפצנו בכל בתי הספר. אבל כרגע, לנוכח המציאות הזאת, אנחנו עובדים על ערכה שמיועדת למורים ולהורים ולתלמידים. ערכה שלא רק תתן את המידע, יהיה בה גם חלק מידע, אבל יהיו בה גם באופן יותר ספציפי הדרכה להורים איך להתנהג, וגם סדנאות לתלמידים סביב הנושא הזה של שימוש בחומרים נדיפים.


אחת הדרכים שלנו לעבוד עם תלמידים, זה הנסיון לברר מה קורה. אנחנו פה מקבלים נתון שהוא נתון ארצי. יכול להיות שיש מקום שהתופעה היא הרבה יותר שכיחה, ויש מקום שבו זה נושא נדיר. אנחנו מדריכים את האנשים שלנו לבדוק קודם כל את המצב בבית הספר, לגלות מהן התופעות של שימוש בחומרים למיניהם, ולכוון את התכנית לדבר הזה.


בנוסף לזה, משהו שעשינו השנה ביחד עם הרשות למלחמה בסמים, מלבד הנושא של חינוך והסברה, אנחנו מאתרים ילדים שאנחנו אומרים שהם עלולים להיות בסיכון, שיש להם איזושהי משיכה לכל הנושא של שימוש בחומרים, ואנחנו מפעילים תכנית שנקראת תכנית אופ"י, זה ראשי תיבות אימון ופיתוח יכולות התמודדות. ביחד עם ד"ר חיים מהל, ועם הצוות שלו, ובוודאי שביחד עם ד"ר רחל בר המבורגר ואנשים אחרים ברשות, הפעלנו השנה 39 קבוצות כאלה ב-39 בתי ספר. כרגע אנחנו בשלבי סיום של התכנית. התוצאות הן מאוד טובות. זאת אומרת, מה שאנחנו עושים, אנחנו מאתרים ילדים בתוך בית הספר, עושים איתם עבודה של 10 עד 15 מפגשים קבוצתיים במטרה להתערב בשלב מוקדם לפני שזה מגיע לבעיה בהתמכרות, שאז אנשי מקצוע אחרים צריכים להיכנס לתמונה.

אני ראש תחום טיפול ברשות למלחמה בסמים. הנושא של נדיפים זה נושא שמאוד קרוב אלי, וגם כתבתי את החוברת שמונחת לפניך כאן, כי הנושא מאוד מעניין אותי כבר כמה שנים. נתקלתי בו כבר לפני 25 שנים כשעבדתי בבית חולים גהה, והגיע ילד לחדר מיון, אמא באה מקריית חיים עם סיפור שהוא הסניף את הדבק, והוא כבר כמה זמן מסניף. שאלתי אותה, למה דווקא עכשיו את מגיעה? היא אמרה שאחותו עשתה טפטים בבית, והוא גנב את כל הדבק. זה היה הטריגר בשביל להביא אותו. אבל הסיפור כבר היה קודם. הוא כבר כמה חודשים מסניף, ולמדתי אז משהו שמאוד חשוב פה, הוא הסניף האמא אמרה, ויש לו עוד 20, 30 איתו שמסניפים. זה לא אחד. מאז ועד היום, כל מקרה שנתקלתי אני רואה שזה תמיד לא ילד אחד. מצאת ילד, תדע שבשכונה יש כבר כמה.


אני לא חושב כמו גליה שאפשר לאסור קניית חומרים כאלה, כי החומרים הם כל כך זמינים. לדוגמה גז פריאון שנמצא במזגן. ילד חותך את הצינור ומגיע אליו, הוא לא צריך לקנות את זה. גז שנמצא במיכלי כיבוי, לא יודעים, מאוד נפוץ באילת בשימוש. זה גורם להזיות, מצב רוח טוב, וכן הלאה. זאת אומרת, אלה לא חומרים שאנחנו יכולים להגיד, ועכשיו הם לא יקנו את זה. כלומר, מתבקש העניין שאנחנו צריכים הסברה וחינוך.


וכשאני אומר חינוך, זה לא רק לילדים, זה נכון מה שגליה אומרת, שאנחנו נכנסים היום עם ילדים שרק מעשנים סיגריות, אנחנו מנסים להכניס אותם לקבוצות כאלה. אלא זה הסברה להורים. כי הורה צריך לדעת, שכאשר אתה משתמש בבית בחומר, תראה לילד שהחומר מסוכן, כבר בגיל חמש, שש, אתה קורא מה כתוב לפני שאתה משתמש בו. ראיתי הורים כאלה שזיהו את זה במקרה. כאשר ילד מגיע פתאום כאשר יש כתמים של כל מיני חומרים כימיים, טינרים, טיפקסים על הבגדים, פתאום הבגדים מלוכלכים כי זה עושה אותם כמו שיכורים, אז הם לא כל כך שולטים גם בקואורדינציה וזה קצת נשפך להם. אז אם אתה רואה את הילד שלך עם בגדים מלאים בחומרים, והוא לא עובד בשיפוצים בקיץ, אתה צריך להבין שמשהו פה קורה. לזה ההורים לא ערים. התפקיד שלנו לדעתי לעורר את ההורים בנושא הזה, דבר ראשון בבית שיידעו מה קורה.

האם יש אזהרה על כל החומרים שלא יהיו במגע של ריח?

בחלקם כן, בחלקם כתוב על זה. אבל אתה צריך גם להגיד להורים שכאשר אתה משתמש תקרא, מי מאיתנו קורא?

האם יש אזהרה שאסור להריח את אותו חומר, צריך להביא זאת לחקיקה, אנחנו ניזום את זה. כל החומרים שעלולים, כפי שאנחנו עכשיו מגדירים, ומסוכנים בהסנפה, או בכל צורה שהיא. כמו הסיגריות שזה דבר חמור, הפגיעה היא קשה, יותר רעל מאשר בסיגריות. בסיגריות לוקח זמן להתמכר, ולוקח זמן עד אשר זה פוגע. פה זה עניין של שניות, עד 30 שניות כפי שקראתי בחוברת, הדבר מאוד מסוכן.

הבעיה היא לא רק התמכרות, זה יכול לפגוע בכבד, במח העצם, במוח עצמו. דבר נוסף, זה גורם לשינויים בקצב הלב. הרי מה זה חומר נדיף? זה חומר שמתנדף, אתה רוצה לרכז אותו. אז הם שמים את זה בשקית ניילון, ועוטפים את הראש כדי שלא יברח. אז גם הם מאבדים את ההכרה, וגם קצב הלב משתנה, ויש מקרים של מוות כתוצאה מזה. בבריטניה 100 ילדים מתים כל שנה רק מהדבר הזה.

אני חושב שצריך לחשוב טוב לפני שמוציאים אזהרה כזאת על מוצרים, כי הדברים פועלים בשני הכיוונים. מצד אחד, הם מאפשרים התראה להורים. מצד שני, הם יכולים לשמש את הילדים עצמם כאמצעי זיהוי מהם החומרים שיכולים לשמש אותם בשביל ההתמסטלות הזאת, או השימוש לרעה הזה.

אזהרה על סיגריות גורמת לכך שיותר שיותר ילדים מעשנים?

לא, אבל אזהרה על סיגריות מדברת על תופעות מוכרות שידועות ביחס לשימוש בסיגריות. לגבי חומרים כימיים, יש היצע עצום של חומרים שחלקם פעילים במובן הזה, חלקם לא.

החומרים הם כל כך רבים, דיברו על מאות סוגים של חומרים. אני חושב שלא כולם מודעים לחומרה של ההסנפה. פה כן צריכה להיות אזהרה באדום, לא פחות מאשר בסיגריות. אני רואה בזה דבר שיכול לתרום, ולא לתת את ההיפך.

כתוב שזה רעיל.

כתוב לא למאכל.

אולי צריך להוסיף להסנפה ולהרחה.

בסופו של דבר אני חושב שזה יתרום. איך הורה יכול להיות מודע שהחומר הוא רעיל, אם הוא בתמימות ליבו לא מודע אפילו לבעיה. הבן שלו בדרך כלל יותר מודע, הצרכן יותר בקיא בחומר שהוא זקוק לו, מאשר האב.

אין למשרד הקליטה נתונים לגבי עולים שמשתמשים בחומרים נדיפים, וזה ברור למה. כי אנחנו לא גורם טיפולי. אבל אנחנו כן ערים לכך שגם שימוש באופן כללי בקרב נוער עולה, הרבה יותר גבוה, 14.6% לעומת 9.8% בקרב ילדי הארץ. אם לדבר על שיעור הקטינים העולים החשודים בביצוע עבירות, מתוך כל הקטינים היהודים, קרוב ל-37% מהווה יותר מפי שניים מאחוז אוכלוסיית ילדים עולים בכלל אוכלוסיית הנוער.


משרד הקליטה כן ער לתופעה הזאת, וברור ששימוש בחומרים נדיפים בגלל הזמינות שלהם הרבה יותר נפוץ בקרב בני נוער עולה, כי לא תמיד יש להם אמצעים כמו שלילדים ותיקים. מה נעשה בכיוון זה? משרד העבודה בשותפות עם כל הגורמים הרלבנטיים, הרשות למלחמה בסמים, שירות להתמכרויות של משרד הרווחה ומשרד החינוך, יש לנו מספר רב של תוכניות משותפות למניעה בקרב בני נוער, ותכנית טיפול בעולים נפגעי סמים ביחידות טיפוליות. זה בדרך כלל נעשה במספר רב של יישובים, ושהתופעה או הנתונים מצביעים על כך שזה רלבנטי מאוד לריבוי מענים לעולים.


ממש עכשיו יש סיום חוזה להתקשרות עם עמותת "אל-סם" לטיפול, משרד הרווחה וגם הרשות למלחמה בסמים שותפים. חוץ מזה יש לנו תוכניות יישוביות נקודתיות באמצעות תקציבים שמעביר משרד הקליטה ישר לרשויות המקומיות, הם גם חלק מהתקציבים—

מה מידת ההצלחה? האם יש לך נתונים?

אין לנו נתונים. אנחנו מודדים את מידת ההצלחה של התוכניות במספר אנשים שמאותרים ומגיעים לטיפול, ומתמידים בתהליך טיפולי ומגיעים עד הסוף.

זאת אומרת יש היענות.

היום יש הרבה יותר מודעות, על מה שנאמר. אני יכולה רק להצטרף לזה שצריך עבודת הסברה ומודעות גם בקרב בני נוער, וגם בקרב העולים, לגבי חומרים נדיפים. חושבים שזה לא כל כך מסוכן כמו סמים, למרות שיש בזה משהו.

שמענו ממשרד הבריאות כרגע שזה לא מפתח התמכרות מיידית, ולכן לא מספיק יש מודעות להורים ולילדים למה שקורה.

אני המדענית הראשית של הרשות למלחמה בסמים. הנתונים באים בעקבות סקר שעושה הרשות למלחמה בסמים, שאני אחראית לו.


חשוב מאוד לשים לב לנתונים האלה, מכיוון שהשימוש בחומרים נדיפים הוא לא רק שימוש במדינת ישראל. זאת אומרת, הנתונים שלנו לא שונים מנתונים במדינות אחרות בעולם. ואם ניקח לצורך ההשוואה את הסקר בארצות הברית, אז הנתונים שלנו דומים בהחלט. זו לא תופעה ישראלית, חשוב לשים לב אליה, זו תופעה של בני נוער בעולם המערבי. לא מנחם אותנו, אבל צריך להבין. זאת אומרת גודל התופעה כאן הוא במספרים עצומים.


בסקר בשנת 2001 דיברנו על נתונים 7.8% בקרב תלמידים, לא בקרב נוער שנשר ממסגרת הלימודים. מגיל 12 עד גיל 18. המספר הזה הוכפל בסקר האחרון. זאת אומרת בשנת 2005 המספר עלה כמעט ב-15% שתלמידים מגיל 12 גיל 18 שמודים שהם עשו שימוש בחומרים נדיפים בשנה האחרונה.


מבחינה של כמות ילדים, מדובר על למעלה מ-300 אלף ילדים שמודים שהם משתמשים בחומרים כאלה, והם עדיין לא נשרו ממערכת הלימודים. יש לנו גם נתונים על ילדים שנשרו ממערכת הלימודים שנמצאים במסגרות אחרות, אבל אני חושבת שהמאסה העיקרית היא שילדים ממשפחות טובות, שמתפקדים, ושעדיין על המסלול, והסיכוי שלהם להיות פחות טובים במהלך הלימודים, להזיק לעצמם, הוא סיכוי מאוד גבוה.


התופעה, כדי שנבין אותה, היא דווקא תופעה של ילדים בגילאים הנמוכים, מגיל 12 עד גיל 13, יותר שימוש נמצא אצלם מאשר ילדים מגיל 17 עד גיל 18. זאת אומרת התופעה הזאת הולכת ושוכחת, נעלמת, יורדת ככל שהילד מתבגר, עדיין כמות הילדים שמשתמשים בחומרים נדיפים בכל גיל הוא גבוה, אבל היא תופעה של ילדים צעירים.

מה ההסבר לזה?

אני חושבת שהם ילדים שרוצים ריגושים, שרוצים לעשות משהו של ילדים גדולים, והם מגיעים לחומרים זמינים להם שנמצאים בבית, או בסביבה שלהם כשההורים לא מפקחים על הנושא הזה מספיק. טוב אמר ד"ר חיים מהל, שהקבוצה השנייה שאנחנו צריכים להתייחס אליה, זו קבוצת ההורים. בגלל שהתופעה היא תופעה של ילדים צעירים, גם אם יהיה כתוב על חפיסה זו או אחרת מסוכן לבריאות, אסור להריח, אסור לעשות דבר זה או אחר, אנחנו לא נגיע אליהם. אנחנו חייבים להגיע דרך ההורים. ואולי האזהרה צריכה להיות באמת כתובה להורים, שימו לב. מכיוון שאם ההורים ישימו לב שאלה חומרים מזיקים, ואני חושבת שאמא שמשתמשת באציטון, או אם יש כלורופון בבית, יש להניח שההורים לא מודעים שאם החומר הזה מגיע לידיים של הילדים, ובמיוחד ילד שאוהב להריח חומרים כאלה. יש ילדים שאם יעמדו בתחנת דלק יגידו איזה ריח טוב. יש כאלה שיגידו איזה ריח רע. אבל אלה שיגידו איזה ריח טוב, מריחים את זה, מריחים גם חומרים אחרים. אפשר בקלות להבין שמי שמרגיש טוב עם חומרים נדיפים, ואני נותנת דוגמה את תחנת הדלק כי שם זה יכול לקרות. יש ילדים שמגיעים לתחנה רק כדי להריח את הריח הטוב במרכאות, הם יכולים כבר להיות אותם ילדים שאנחנו יכולים לשים יד עליהם. אבל מי ישים עליהם יד?


חשוב מאוד שמערכת החינוך בוודאי תעשה את מה שהיא צריכה, אבל אנחנו חייבים להתייחס לקבוצת ההורים, כי כאן מדובר במספרים מאוד גדולים של ילדים. ילדים קטנים, צעירים, שלא חושבים אולי שהם מזיקים לעצמם. חושבים שבאותו רגע הם יחד בקבוצה עושים משהו משעשע. המשעשע יכול להיות על הגג, ואז ילד מאבד את הכיוון שלו, ויכול ליפול מהגג ועל זה דווח בעיתונות. כך עלו על הנושא הזה ברמה של תודעה ציבורית. אותם ילדים שאיבדו את הקואורדינציה שלהם בעקבות הרחה של גז מזגנים לצורך העניין הזה, אבל יש גם גזים אחרים. כך שאם הנתונים כאן נמצאים על השולחן, וצריך להבין שלא מדובר בהתמכרות. בכלל, הנתונים שיש לנו, בניגוד לנתוני המשטרה, הם נתונים מאוד גדולים, כי מדובר בשימוש, ושימוש לרעה, אבל הילד לאו דווקא מפרש את זה כשימוש לרעה, מבחינתו זה שימוש. אנחנו יכולים להבין שזה שימוש לרעה.


ואם הוא משתמש וחושב שבאותו רגע יחד עם החבר'ה הוא יכול להרגיש רגע אחד כאב ראש, ורגע שני קצת הזיוני ומסוחרר, ועושה לו איזה פיצוץ בראש, ושזהו זה. כשאנחנו רוצים לפרש את זה בהמשך כהתמכרות, אנחנו עושים בעצם עוול לנושא כי הנזק המיידי יכול להיות מאוד גדול, ולא צריך לקחת את המספרים האלה ולשים אותם מול נתוני ההתמכרות שהם נתונים אחרים לחלוטין.


רציתי להסביר לוועדה הזאת, ואולי אנחנו צריכים לכתוב ולהזהיר הורים, תיזהרו מלתת את המוצרים האלה לידי ילדים, או להריח אותם, או כל אזהרה אחרת. שאם תצליח הוועדה הזאת להגיע למצב כזה, אנחנו נעשה משהו. כי מדובר באמת בהמון בני נוער תמימים.

כבוד היושב ראש, אני באמת שמח שזה עולה כנושא ראשון, נדמה לי של ועדת הסמים, אני חבר בוועדה זו. דחיתי כל דבר כדי להיות פה היום.


בתפקידי הקודם הייתי סגן המפכ"ל, ואני מכיר את זה גם מהצד של הכחולים, וגם שני הקצינים שדיברו, אני מכיר אותם באופן אישי.


גימדנו את הנושא של התוצאה, אבל מעבר לתוצאה המיידית שמופיעה, יש גם את הנושא של התאבדויות ששמנו בפינה ולא נגענו בזה. זה עולה מדי פעם שאחד קופץ מאיזה מגדל וזה נשכח, ואחר כך מחפשים מאיזה מזגן הוא שאף. שתדעו שיש גם גרימות מוות לדברים האלה.

כולל אלימות כלפי אחרים.

כן, נושא האלימות זה בכלל אופרה אחרת. אין לי נסיון, לא השתמשתי ואין לי נסיון בסביבה הקרובה. אבל אני אומר לכם, כאשר אנחנו קוראים את הנתונים, תוך ארבע שנים עלייה של מאה אחוז. אנחנו מדברים על דברים מדווחים. כלומר, מהנסיון שלי, אגמד את הדברים, אנחנו מדברים על פי שלושה מהתופעה עצמה. אני אומר את זה בכוונה, כי זה יכול להיות גם פי חמישה. כשאנחנו מקבלים דיווח, זה דיווחי חשיפה בעיקר. ומה שאנחנו יודעים, זה מה שאנחנו רושמים כרגע. כלומר, התופעה היא הרבה יותר גדולה, ולא משנה אם זה פי שלוש, או פי שתיים, או פי ארבע כרגע. התופעה היא גדולה. אנחנו מדברים פה על תופעה וגם על הגיל הנמוך. בוא נפתח את זה בצורה יותר חריפה לתופעה, וכולנו מסכימים עם זה.


יש לנו פה בעיה, ואנחנו מציפים את הדברים. הדברים יותר חמורים כאשר אנחנו לא מתמודדים איתם נכון. אני אומר את זה כלפי כולנו פה. לא יודעים להתמודד עם זה. אנחנו יודעים שהתופעה היא מיידית, אם זה שימוש חד פעמי אין לנו רישומים. המשטרה לא מנהלת רישום, כי היא אומרת, רק כשקורה משהו. לא פותחים תיקים, כי זה לא מופיע בחוק הסמים. אין פה משהו שאפשר לנהל. אחר כך זה מגיע לרשות הרווחה, אז כמעט רק בטיפולי. אם אני בא למשרד החינוך ואני אשאל מורה, או מנהלת בית ספר, כמה בבית ספר משתמשים, היא לא תדע להגיד לי את המספר, או שתדע לזהות במספרים בודדים. אנחנו חסרי ידע בדברים האלה. אנחנו מגששים באפלה, וצריכים לתת לזה פתרון, כי התופעה היא חמורה בסופו של דבר, שוב, אנחנו מדברים על הגיל הרך.


אני חושב שצריך לעשות פעולה מיידית בנושא ההסברה. צריך לצאת בקמפיין בטלוויזיה, בתקשורת, בכל מה שאפשר, מה מידת הנזק שזה גורם. עד שלא נחשפתי אני לא יודע מהדברים האלה. אני מעריך שכל האמהות או ההורים לא יודעים על הנזק המיידי שזה יכול לגרום. צריך להסביר בכתובה, באלקטרוני, ובכל מקום כדי לתת לזה מימדים. בבתי ספר חייבים.


צריך להביא את האנשים המתאימים, ולהעביר בהרצאות לתלמידים מהרמה הנמוכה ועד הרמה הגבוהה ביותר, כדי שיידעו מה הנזק המצטבר. להורים אין מאיפה לקבל, אולי במפגשים הורים עם תלמידים במשרד החינוך, אבל גם באמצעי התקשורת. להבין שכולם יידעו שהתופעה היא חמורה, היא קיימת, וצריך לטפל בה.


אני מצפה, אני אומר את זה כרגע גם ליובל רביבו וגם לסידי, שיהיה איזה ניהול של רישום. כלומר, ברגע שמישהו נופל או קורה משהו, שינהלו את זה לא ברישום פלילי. שינהלו את זה ברישום, היושב ראש שאל איפה זה מופיע, אם אפשר לקבל נתונים.


חלק מגיע למשטרה, חלק, אבל זה מגיע. צריך לקבל את הנישה הזאת. חלק מגיע למשרד הבריאות, בתי חולים מופנים לשם. חלק ממשרד החינוך שמודעים לזה. צריך לעשות סד של נתונים, ולראות איך אפשר להתקדם עם הנתונים. כי הנתונים האלה על סמך מה שידוע, אני אומר לכם הרבה מה שלא ידוע. צריך בעיקר לתת את התחום הטיפולי בתחום המניעתי, ולא בתחום של הטיפול לאחר מכן, כי אין לזה תוצאות. כלומר, אדם שכבר עושה את זה, אז יכול להיות שהוא משתמש בזה ואף אחד לא יודע, ויכול להיות שכבר מאוחר, ויכול להיות שהוא עשה חד-פעמי או פעמיים ובזה זה נגמר.

לדעתי צריך הסברה.

ההסברה היא נקודת מפתח. אבל חייבים גם במשטרה, גם במשרד הבריאות, גם בחינוך, לעשות סד נתונים שנדע. התחום הטיפולי הוא באמת בתחום ההסברה, צריך להציף את הבעיה ולהגיד, רבותי הגענו לקצה. מפה אנשים כבר יוצאים אני רואה, פגועים במוח, או פגועים נפשית, או נכנסים לכל מיני מוסדות טיפוליים כאלה או אחרים.


עצם קיום הדיון הוא חשוב מאוד. אני אומר שזה נותן הצפה, או התקדמות בתחום שלא מוכר להרבה אנשים. וחייבים לעשות את זה. תודה.

תודה.


מר שלמה מורגן.

אני נציג אירגון הורים בירושלים. אין לי מה להוסיף הרבה בדיון, למעט העובדה שבמועצה האחרונה של אירגון ההורים בירושלים, רשמנו את הנושא הזה כנושא מאוד חשוב, בראש סדר העדיפויות של האירגון לטיפול בשנה ובשנתיים הבאות.

לא הייתם רוצים לקיים דיונים עם הורים, לאו דווקא עם הילדים, כנציג ארגון ההורים, אמנם רק בירושלים.

בהחלט, במפגש הבא של הוועד אציע את זה.

באירגון הארצי צריך גם. הפורום שנקרא הורים הוא חסר קצת.

אני נציג ארגון ההורים בירושלים, לא נציג הארגון הארצי.

יש נציג ארצי?

יש מועצה ארצית. אבל כרגע הנושא מאוד בעייתי, הפעילות של המועצה הארצית מוקפאת.

כי לא היו בחירות, וזה בעייתי.

מאוד יכול להיות שדרך הוועדה הזאת צריך למצוא איזשהו מנגנון להגיע להורים. כי אם מגיעים הורים לבתי ספר, בדרך כלל יש גם נושאים אחרים. אנחנו צריכים באיזשהו אופן להגיע להורים כגורם ראשוני במעלה. להגיע לילדים יותר קל, כי הם בכיתת הלימוד. להגיע להורים הרבה יותר קשה לנו. יכול להיות שבוועדה הזאת אולי נחפש עצה איך להגיע להורים. אם ארגון ההורים לא מצליח, זו בעיה.

כיוון שמדובר בבתי ספר בעיקר, אז בכל בית ספר יש ועד הורים. אני חושב שאולי הפנייה שלנו צריכה להיות כלפי מנהלות בתי הספר, מנהלי בתי הספר, שהם בעצם יגרמו לכך שועד ההורים של בית הספר יקח את זה לתשומת ליבו כנושא מרכזי. דרך אותו ועד אפשר יהיה להגיע לכל ההורים.

אני רוצה לומר שכל התוכניות שלנו, כל התוכניות שבשנים האחרונות אנחנו מוציאים, יש פרק לעבודה עם ההורים, מפגשי הורים תלמידים. גם לערכה הזאת שכרגע בהכנה, יש ממש חלק שמוקדש לנושא של ההורים. כמובן שבאופן פיזי לבית הספר לא באים מאה אחוז של ההורים, ופה הקושי של איך להביא אותם. הגינו כל מיני רעיונות לגבי הדבר הזה, אבל זה בפירוש בסדר עדיפות, ברור לנו שהעבודה צריכה להיות גם עבודה עם המבוגרים שהם בקשר עם הילדים. המון השתלמויות אנחנו עושים למורים בנושאים האלה. הורים הם חלק מהתוכניות שלנו.

שאלתי היא אם אפשר לחייב את בתי הספר? יש מפגשי הורים לפחות מספר פעמים בשנה, יש גם כנס הורים שנתי לפחות פעמיים שלוש. לחייב את בית הספר שלפחות פעם בשנה, שהנושאים שעולים על הפרק שקשורים לבריאות הילדים שלהם זה אחד הנושאים. יש עוד נושאים, אבל אני אומר שזה אחד הנושאים. אז אפשר לרכז באותו יום, נקרא לזה יום עיון, או ערב עיון.

אנחנו עושים את הדברים האלה, אבל מעבר לזה יכול להיות שצריך לחשוב על עוד דרכים, כמו לשלוח אגרת הביתה. כרגע אנחנו משתמשים באתר האינטרנט שלנו כדי להגיע להורים, דרך פורטל הורים. דרך כל מיני דרכים. אנחנו מנצלים את הגעת ההורים לבתי הספר, הרבה פעמים דווקא באסיפת ההורים הראשונה כדי לחשוף אותם לנושאים, כדי ליצור קבוצות הורים.

אתם כמשרד החינוך, יכולים לחייב את מנהלי בתי הספר, לא את המורים. הרעיון לעשות את זה דרך מנהלי בתי הספר, לחייב את זה, שזה יהיה בתוכנית הלימודית.

אני כנציג ארגון הורים בירושלים, בעצם המועצה שלנו היא מועצה מייצגת, היא מורכבת מיושבי ראש ועדי ההורים של כל בתי הספר בירושלים. זאת אומרת כן יש לכם פרטנר שצריך לגייס אותו, ואנחנו חייבים לערוך מפגשים. היות ופה מדובר בתופעה ארצית, הפנייה צריך להיות למועצה הארצית של ההורים, לערוך ישיבה איתם ולהדגיש את החשיבות שבהעברת המסר לבתי הספר.

דיברתי כלפי משרד החינוך, שהם כן יכולים לכלול את העניין הזה.

אדוני היושב ראש, כולנו תמימי דעים שההסברה בעצם היא הפתרון לתופעה. כיוון שהתברר שאין פה בעיה של התמכרות אמיתית, אלא מדובר כאן בשימוש חד-פעמי ולפעמים גם רב פעמי שהנזק שלו ללא ספק הוא נורא, לא הצלחתי להבין האם ההסברה מטעם משרד החינוך היא במסגרת כל נושא הסמים, או איזושהי הסברה נפרדת לחומרים הנדיפים האלה.


מה אני רוצה לומר, קודם יושב ראש הוועדה הציע שישלחו חוזר לבתי הספר, ומשם זה יירד למורים וכו'. דווקא בגלל שהשימוש בחומרים האלה, הוא לפעמים גם שימוש אקראי. במקרה הזדמן הטיפקס וזה מריח, או במקרה, כפי שאמרת, מחליפים טפטים, יש פה דבק וכו'.


ההסברה צריכה להיות משהו במקרה. למה אני מתכוון. אני מתכוון לומר בפרט בכיתות הנמוכות, שבעצם המורה והמחנך הוא יותר מחנך מאשר אפילו מורה הייתי אומר. אז באגב, תוך כדי שיעור חשבון, הוא ישחיל את החשיבות של הזהירות מחומרים כאלה. כלומר, הנחייה שתרד מלמעלה היא תגיע למורים לאו דווקא בלייחד לזה זמן מסויים, או לייחד לזה שעה לחינוך כזה, אלא חינוך באגב. אם זה יובן, לפי דעתי זו הדרך היחידה שניתן משהו לעשות בשביל התופעה הזאת. צריך למצוא איזושהי דרך כדי שההנחיה תגיע למנהלים, ומהמנהלים למורים, אבל לאו דווקא לייחד זמן לדיון, אלא כאגב.

ההתייחסות שלנו לחומרים נדיפים, כמו שגם נאמר פה, זה לא דבר חדש. כבר 1999 יצא חוזר מנכ"ל לכל מנהלי בתי הספר עם ההנחיות, נדמה לי שאז פחות או יותר יצאה החוברת שלך, שגם הפצנו לכל בתי הספר.


הדבר המדאיג הוא הקפיצה הזאת. זאת אומרת, מה קרה בארבע השנים האלה שהתופעה הוחמרה.

ההסברה כנראה לקתה, או היתה חלשה מדי.

מה שאנחנו עושים, קודם כל בגלל שמדובר פה בגיל יותר צעיר, מדובר בילדים יותר צעירים. אנחנו כרגע מכניסים את הנושא הזה לתוך לימודי המדעים בבית הספר היסודי. זה משהו שגם מתבצע לקראת תחילת שנת הלימודים הקרובה.


מעבר לזה, כבר למעשה בשנתיים האחרונות, אנחנו מאמינים שכל הנושא הזה, שכיוון שהוא נושא של התנהגות, והתנהגות שהיא התנהגות של צעירים, צריך להיכנס דרך כל מקצועות הלימוד, ולאו דווקא במסגרת של שעת החברה. אנחנו בעצם מעודדים מורים למדעים, מורים לספרות, מורים לגיאוגרפיה, מורים למתמטיקה וכו', וכו', קודם כל להשתלם בנושא, ואז בעצם למצוא את הדרך להכניס את זה לתוך תכנית הלימודים, ורק כך בשנה הזאת הזמנתי את האנשים מהרשות למלחמה בסמים להיפגש עם בית ספר שעשה פריסה של כל מקצועות הלימוד והתייחסות לנושא. לצערי, אין לנו שעה במערכת השעות שמוקדשת, והייתי שמחה אם כן היתה. זאת אומרת המצב היום הוא שיש שעת חברה שבה מתנקזים הרבה מאוד נושאים, אבל יש לנו את הזמן שמוקצה לעבודה על הנושא שלי, על הנושא של מניעת השימוש בחומרים. מעבר לזה, אנחנו מרחיבים את המקום ואת זמן התלמיד וזמן המורה באמצעות מקצועות הלימוד. זה מהלך שמתרחש.

אנחנו מטעם הנוער העובד והלומד. אני רוצה לספר מי אנחנו ומה אנחנו לפני שאנחנו נאמר את דעתנו בעניין. תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד מונה 27 בוגרים. גדלנו, חונכו בתוך תנועת הנוער מגיל מאוד צעיר, ובחרנו בדרכנו הבוגרת להקים חברה שבה נוכל להגשים ולממש את ערכנו ומהותנו בחיים.


תפקידנו – כל אחת מאיתנו מטפלת באוכלוסייה קצת שונה. אני עובדת עם נערים ממקום סוציו-אקונומי מאוד נמוך, נערים עובדים. מתוך בתי הספר הפורמליים של משרד גם החינוך והרבה מאוד משרד התמ"ת, וגם במקום הבלתי פורמלי של אחר הצהריים, אנחנו רוצות קצת לדבר על המקום של בני הנוער, כיוון שאנחנו מתעסקות עם בני הנוער, עם המשתמשים כמו שנאמר פה.


אני חייבת לומר את האמת, אני קצת נסערת. דיברו הרבה מאוד על החומרים ועל ההסברה, ועל להקנות הרבה משאבים, והסברה להורים. שכחנו שהילד, או בן הנוער, עושה את זה כי הוא רוצה למרוד במסגרת ההורים. כך שזה לא כל כך יעזור אם ההורה יגיד לו, לא, אסור, או זה דבר מסוכן. כי אני חושבת שאותו בן נוער בעצם נמצא בעולם אחר. אני גם מאוד מסכימה עם מה שרחל אמרה קודם לכן, אנחנו מוצאים את התופעה של חומרים נדיפים אצל בני הנוער הצעירים יותר, גילאי ה-12, 13 כי זה יותר זמין. כי שם רוצים קצת יותר להסתבך, ופחות להגזים בללכת ולקנות את החומר.


אני רוצה להגיד שתפקידנו החינוכי בעולם הזה הוא בעצם להבין שבן הנוער נמצא במקום שהוא קצת ריקני. ולכן הוא בורח למקומות שימלאו לו את הריקנות הזאת. אני מאוד מאמינה שהיכולת שלי למלא את העולם הריקני הזה של אותו בן הנוער, היא בפעילות הבלתי פורמלית שנעשית. אני קוראת לו לבית אחר הצהריים, אחרי מסגרת הלימודים. הכי חשוב זה המקום שהוא כך בעולם מרחף. אנחנו מגיעים למקום הריק בעולם שלו, בלו"ז, ובונים לו את הבית. אם זה הקן, אם זה הסניף. אנחנו מגיעים לכל פלגי האוכלוסייה, ערבים, דרוזים, נערים עובדים, נערים עירוניים, קיבוצניקים, בני מושב. הנוער העובד היום זו התנועה הגדולה ביותר בארץ. חוץ מתנועת הבוגרים יש לה אלפי חניכים בכל אוכלוסייה ואוכלוסייה. אני יכולה להגיד לכם שהתופעה הזאת נמצאת בכל מקום ומקום. אם זה בקיבוץ, במושב, אם זה בכפרים.

איך אתם מתמודדים עם התופעה?

אתן לאיה לספר.


אני חושבת שלעניין של להתמודד עם התופעה, קודם כל הקשר שלנו בתור בן נוער הוא הרבה יותר קרוב. אנחנו מבינים לליבו ולמצוקותיו בעולם. וזה שהוא בא אלינו אחר הצהריים ויושב במסגרת של עוד בני נוער, וממלא את הזמן שלו גם בלתת קצת מעצמו לאחרים, ומדבר על מצוקותיו ועל הנפש ועל האדם, ועל החברה הישראלית, זה ממלא אותו. כך שהוא לא מרגיש שהוא צריך ללכת ולהרוס את עצמו ביצר הרס הפנימי שיש לכל ילד וילד, ולכל נער ונער. במקומות אחרים או בחומרים אחרים.

יצא לי לשוחח עם אחד האחראים על רשות עירונית במלחמה בסמים. סופר על סקר שערכו ברשות, שבדקו את מידת הקורלציה בבתי ספר שבהם מקיימים הסברות בנושא של מניעה של סמים וחומרים נדיפים, בין הידע, הסכנות והנזקים, לבין ההצהרה אם בני נוער משתמשים באותם חומרים, ומצאו שלא בהכרח קיימת קורלציה, זה נתון מאוד מעניין.


זאת אומרת הרבה מאוד בני נוער שיודעים על הסכנות ועל הנזקים, עדיין בוחרים להשתמש בחומרים האלה. מהדבר הזה צריך ללמוד שהבעיה היא ביכולת של הילד לבחור את דרכו להרגיש שיש לו משמעות ותוכן בעולם הזה, ושיש לו איזושהי דמות גם דוגמה אישית שמכוונת אותו לדעת לבחור בטוב, בדרך הנכונה הערכית.

אבל זה חלק מההסברה. תלוי איזה סוג של הסברה.

זה חינוך, וזה החלק היותר קשה שכולנו שוברים בו את הראש.


בנוער העובד יש 100 אלף חניכים, ובזמן הפעילות של הנוער העובד אין שימוש בסמים. זה לא אומר שהחניכים לא משתמשים בחייהם, זאת אומרת חוזרים הביתה לשכונה, זה לא אומר את זה. אנחנו נתקלים בעובדים והמון חניכים גם מאוכלוסיות נמוכות שחשופים בצורה מאוד גבוהה ומשתמשים בעצמם. אבל קודם כל הילדים שבפעילות בתנועת הנוער הדבר הזה לא קיים בצורה חד-משמעית, וזו נקודת התחלה שחשוב להבין. מעבר לזה, אנחנו עושים עבודות בפיתוח של תוכניות עם הגילים האלה של חטיבת הביניים. היום פרוסים ברחבי הארץ מאות מדריכים בוגרים, אני מדברת בנוסף לקומונרים של תנועת הנוער שכולם מכירים, מדריכים בוגרים אחרי שירות צבאי שנמצאים בתוך חטיבת הביניים, דמות שיודעת לאתר ולזהות ילדים שהם עם רגל לכיוון התופעות האלה או כבר עם שתי רגליים בתוכם. יודעים לתת להם לתפקיד של משימה בקהילה, של אחריות, של הסברה בתוך בית הספר לחברים שלהם, באופן שמאפשר להם בעצם לבחור בדברים אחרים שיגלו את העולם שלהם, את התוכן, את המשמעות, ולהימנע מהתופעות האלה.


יש פרוייקטים מהסוג הזה שמנסים בשיתוף עם הרשות למלחמה בסמים, וכמה רשויות. לאט לאט הרשות מתחילה לגלות אותנו, לזהות את הכוח האדיר שיש למדריכים צעירים בתנועת הנוער שנמצאים בתוך המסגרות גם הפורמליות, וגם בשכונות אחר הצהריים ככוח מניעתי אדיר שלפעמים המשמעות שלו, וזה מסומן על ידי מנהלות בתי הספר ויועצות, כמעט בכל מקום שבו המדריכים פעילים, ככוח מאוד משמעותי במניעה שזה כמובן בעיניי החלק היותר מהותי והמשמעותי בהתמודדות עם התופעה הזאת.


נוסף לזה יש לנו פרוייקטים שהמטרה שלהם היא הרחקת ילדים מהרחוב. יצאנו עכשיו לחופשת הקיץ, אלפי בני נוער משוטטים בלילות. אתם בטח שומעים בבתים שלכם בלילה את השוטטות ואת הרעש ואת הואנדליזם ודברים שהם תמיד מצויים שם, גם כל מיני חומרים כאלה ואחרים, לא תמיד, אבל הרבה פעמים.


התחלנו בפרוייקטים במיוחד בשכונות הפחות טובות בערים שאנחנו פועלים בהן, של פעילויות ערב ולילה. פעילויות ספורט, פעילויות חברתיות, פעילויות שמזמינות בעצם עשרות בני נוער בכל שכונה כזאת, פשוט לא לשוטט ברחוב בזמן הזה, אלא לעשות משהו חיובי עם בני נוער נוספים ולמצוא לעצמם מקום בקבוצה חברתית ושייכות. אני יכולה לומר שקשה למדוד את האפקט של הדברים האלה, אבל באופן ברור, בחלק מהרשויות אמרו לנו, תקשיבו, בימים שאתם פועלים, אנחנו מקבלים פחות קריאות לפיקוח העירוני, פחות תלונות, פחות דיווחים על רעש ועל שוטטות על דברים מהסוג הזה.


כמובן אנחנו מפעילים הרבה תכניות של הסברה למדריכים שלנו, של הכשרת מדריכים. כל הקומונרים שהם חבר'ה בני 18 שבעצמם מגיעים מהעולם הזה, הם עוברים פעולות וסמינר הכשרה בנושא של סמים. קודם כל להתמודד עם זה עם עצמם בתור בני נוער, ואחר כך גם איך מתמודדים ואיך מאתרים ומזהים מקרים כאלה אצל החניכים.

חשוב להדגיש, זה נעשה בשיתוף בהרבה מאוד מקומות עם הרשות. ניגשים למרכזת הרשות באותה עיר, פונים לרכז של הנוער העובד. יש חיבור, בונים ביחד תכניות, כל המדריכים בעצם מעבירים להם את המסרים האלה, כי הם מבינים שאנחנו בעצם בשטח, וזה כוח אדם שהוא צריך לדעת ולהבין. אם אני נתקלת במדריכה, בבן נוער שמשתמש, אז אני צריכה לדעת גם איך אני מטפלת בזה, מה אני עושה, למי אני פונה. גם הילד סומך עליי.

עם כמה בני נוער מידת ההצלחה שלכם נאמדת?

מספר החניכים בנוער העובד הוא סדר גודל של 100 אלף. למדוד כמה מהחניכים האלה השתמשו בסמים זה דבר שקשה לעשות אותו. הרבה מאוד מהמטופלים האלה מטופלים בצורה דיסקרטית, גם מבחינת היכולת למדוד מניעה זה בעיקר בעייתי מאוד. מתוך השטח, לא במספרים, אני יכולה לומר שאנחנו מטפלים בהמון מקרים כאלה. אנחנו מפנים אותם לטיפול, אנחנו יוצרים את הקשר עם ההורים, אנחנו כמובן לא מטפלים בעצמנו, אבל אנחנו יודעים את כל התהליך החינוכי של הילד, של בן הנוער, עם ההורים, עם אל-סם לפעמים, או כל מקרה לגופו.


אני חושבת שהמפתח לסיפור הזה, גם לכל בן נוער בגילאים הקשים של ההתלבטויות והחיפוש העצמי מאוד קשה, היתה דמות משמעותית שהיא בוגרת אבל לא מעולם המבוגרים עדיין, דמות מתווכת שמתווה לו את הדרך, שמהווה דוגמה, שיודעת לתת לו לזהות את הקשיים שלו, לתת לו איזושהי הפנייה לדרך חיובית, ושבה הוא יכול לתרום מעצמו, היינו יכולים בהחלט להוריד את המספרים האלה בצורה דרמטית, זו התפיסה החינוכית שלנו.

אם נסכם את כל מה ששמענו כעת על הפעילות בנוער העובד והלומד, אני חושב שכל תנועות הנוער בעצם יכולות לעשות את הפעילות הזאת כדבר נלווה לפעילות שלהם. ואם תצא מכאן קריאה, כמו שאמרנו קודם, לכל מנהלי בתי ספר וכו', לשלב את זה כחלק בלתי נפרד מהפעולה החינוכית שלנו.

אני רוצה להוסיף. מה שנאמר פה זה מאוד יפה, אבל זה לגבי בני נוער. קודם דובר שפה מתחילים בשימוש גם בגיל הרבה יותר צעיר. ועל כן מה שנאמר קודם, על זה שצריך להכניס בבתי ספר בכל מיני דרכים זה נכון, אנחנו לא מדברים עם ילד בכיתה ג' או ד' על סמים בכלל, אתה מדבר על הגוף שלו, ושלא צריך להכניס חומרים מסוכנים לגוף, זה הכל, ואת זה צריך להכניס בבית ספר כמו שאתה אומר, בכל מיני שיעורים, לאו דווקא במאבק בסמים. יש לך גוף, אל תכניס אליו חומרים רעילים, זה הכל.

לעניין שעות הפנאי. היום באמת רשויות מקומיות ביחד עם משרד החינוך עושים הרבה פעולות מסוגים שונים, ומגייסים גופים שונים. מאוד משמח אותי לשמוע שיש 100 אלף בני נוער בנוער העובד. אני יודעת שהיום ראשי רשויות מודאגים עם מה שקורה עם בני הנוער, ובאמת מפנים. יש הרבה דברים שעושים ביחד עם משרד החינוך, יש עוד גופים חוץ משפ"י שפועלים למלא את חייהם של בני הנוער במשמעות. שמחתי על הדברים שנאמרו כאן. כי גם בלהט של האמונה בחינוך, בעצם זו משנה חינוכית מה ששמענו פה. אני חושבת שהנושא של שעות פנאי ומשמעות בחיים הוא מאוד משחק בתפקיד, בעניין הזה אם ילד משתמש או לא משתמש. אם ילד מחפש כל מיני בידורים מהסוג הזה או שבאמת החיים שלו מלאים תוכן.

הייתי רוצה לחדד את הנקודה שרועי העלה, וזו הסכנה בהעלאת הנושא כנושא של סמים. נדמה לי שחשוב מאוד להזכיר שהנושא הוא בעצם נושא של חומרים רעילים. ובמקום להתייחס אל זה רק כאל סמים, צריך אולי בכל מסגרת אפשרית שדיברנו עליה לא לקרוא לילד סמים, אלא לקרוא לו חומרים רעילים.


כשנותנים לזה סטיגמה של סמים, אנחנו יכולים ליצור מצב שבו - - -

אתה קורא לילד בשמו, ובעצם אתה מכשיר לו את הדרך לגלוש לסמים יותר מסוכנים.

אני חושב שמיצינו את הדיון. צריכה לצאת מפה קריאה מטעם ועדת הסמים לממשלת ישראל. קודם כל לא התייחסתם מספיק לנושא התקציבי, שאני חושב שהוא הגורם המכריע. אי אפשר לעבוד בלי כלים, והכלים שלנו עם כל הרצון הטוב, שיש פה גופים וולנטריים של אנשים שעובדים עם הנוער, בסופו של דבר הסברה, וכל פעולה גם עם הורים, גם עם תלמידים, דורשת תקציב.


עד כמה שאני יודע, במהלך השנים האחרונות היה קיצוץ בתקציב אצל הגופים השונים, כולל הרשות למלחמה בסמים. אז קודם כל תצא קריאה כדי להגביר את המודעות בקרב בני הנוער. נצא בקריאה שהממשלה תעשה את הכל כדי להגדיל את התקציב לקראת שנת 2007. דיוני התקציב נמצאים כבר על הפתח, נעשה איזושהי הערכה לגבי הדרישות השונות. אני מקווה שגם משרד החינוך יפנה בצורה מסודרת את בקשותיו בנושאים השונים. כמעט כל שבוע אנחנו נמצאים בנושא אחר, הייתי אומר מעניין לעניין באותו עניין בסופו של דבר.


אני מקווה שבשיתוף פעולה עם המשטרה ועם הגופים שפה מלווים את הנושא נוכל להתגבר על הבעיה. אנחנו נעקוב אחר שיתוף הפעולה. אני מודה לכל החברים שבאו, ולהעביר את המסר הלאה.

הישיבה ננעלה בשעה 13:20