כנסת פתוחה

23
ועדת משנה לדוח מבקר המדינה על ההתנתקות
1
של הוועדה לענייני ביקורת המדינה
26/6/2006


הכנסת השבע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב ראשון

פרוטוקול מס' 2

מישיבת ועדת המשנה לנושא דוח מבקר המדינה על ההתנתקות

של הוועדה לענייני ביקורת המדינה
‏יום שני, ל' בסיון התשס"ו (26 ביוני, 2006), שעה 12:00

1.
דוח מבקר המדינה על ההתנתקות – היערכות הרשויות המקומיות וקליטת המפונים (מרץ 2006)

חברי הוועדה: עמירה דותן – מ"מ היו"ר

אריה אלדד

חה"כ אורי אריאל


חה"כ ניסן סלומינסקי


שמואל גולן
-
משנה למנכ"ל, ממונה על חטיבה, משרד מבקר המדינה

יוסף הירש
-
ממונה בכיר על אגף, משרד מבקר המדינה

עוזי קרן
-
יועץ לענייני התיישבות, משרד ראש הממשלה

הלל פרימן
-
עוזר מנכ"ל, משרד ראש הממשלה

עדיאל שמרון
-
סגן ראש מינהלת סל"ע, משרד ראש הממשלה

אורי ישראלי
-
משרד האוצר

דוד עין דר
-
סגן ומ"מ ראש המועצה האזורית עמק חפר

נלי גבע-גלמן
-
מזכירת המועצה האזורית עמק חפר

ציון זהבי
-
עו"ס קהילתי, המחלקה לשירותים חברתיים, מנהל מרכז לחוסן קהילתי, המועצה האזורית שומרון

יפה קוצ'מן
-
מרכזת קליטה בשומרון, המועצה האזורית שומרון

יפים ויינטראוב
-
תושב יד חנה חומש

אדוארד סולטנובסקי
-
תושב יד חנה חומש

חיים עראג'י
-
מפונה מגנים, תושב יד חנה חומש

יוסי דגן
-
מפונה משא-נור, תושב שבי שומרון

יעקב רוזנבלט
-
חבר הנהלת יד חנה חומש

עמינדב דרורי
-
מפונה מכדים, יו"ר ועדת ביקורת ביד חנה חומש

אתי רוזנבלט
-
תושבת יד חנה חומש

לימור הר-מלך
-
תושבת יד חנה חומש

יהודה סון

יוליה סגל
-
פסלת, מפונה משא-נור

ולדימיר רקובשצ'ק
-
מפונה מחומש

ריטה רקובשצ'ק
-
מפונה מחומש

אלכסנדר רקובשצ'ק
-
מפונה מחומש

יורי פוגריבינסקי

חנה פריידין

תמר שפנייר


אירית שלהבת
דוח מבקר המדינה על ההתנתקות – היערכות הרשויות המקומיות וקליטת המפונים (מרץ 2006)

אני מבקשת לפתוח את הישיבה. היום החלטנו לייחד את הישיבה לפגישה עם תושבי צפון השומרון שהתפנו, כי לא כל-כך יוצא להיפגש אתכם, וננסה לשמוע אתכם.

(הצגת המוזמנים)


נתחיל עם המתיישבים ונשמע כל מיני דברים נוספים. אבקשכם לנסות להיות בהירים וברורים – מה המצב, איפה הכשלים ואיפה אנחנו יכולים לסייע על-פי סדר העדיפויות שלכם, מה יותר לחוץ, מה יותר לוחץ עליכם.

אני רוצה לעשות הבחנה מבדלת, וחשוב לעשות הבחנה, כי חלק מקהילת חומש, בניגוד לקהילות אחרות, יצר קשר עם המדינה, עוד טרום הפינוי במשך כשנה היה במשא ומתן עם מינהלת סל"ע והגיעו להסכמים. הגענו בסופו של דבר אחרי מאמצים מרובים להסכם העתקה. ההסכם נשען על שלוש רגליים – מדינת ישראל מצד אחד, המתיישבים של חומש שהיו מוכנים לעבור ליד חנה מצד שני, ותושבי יד חנה מצד שלישי. המועצה האזורית עמק חפר היתה ברקע ההסכם הזה לאורך כל הדרך.


נכון להיום, ההסכם לא מקוים. משתמשים כל הזמן בשיטות – לא רוצה להגיד גנגסטריות, אבל לא פחות מזה. אני מזכיר שההסכם נחתם על ידי שלושת הגורמים ומבחינה חוקית קיים. לא ישבה ועדה מיוחדת ואמרה: את זה לא נממש בהסכם. היום אומרים: אם לא תסכימו לשינוי בהסכם לא תקבלו כסף לתשלום החובות של יד חנה.

אתה אומר שלא חיכיתם עד הרגע האחרון והגעתם להסכם. הייתם בין אלה שעשו צעד אחד קדימה, היה הסכם ברור ביניכם ובין המדינה ובין התושבים של יד חנה. ההסכם כלל את ההעתקה – המגורים, התעסוקה, החינוך, הכול.


אתה אומר שיש פערים גדולים בין המציאות ובין ההסכם שנחתם והוא לא מקוים בכלל. אף אחד מהקומפוננטים לא מקוים?

כמעט טוטלית. כאשר יד חנה הסכימה לקבל אליה את קהילת חומש אחד האינטרסים היה שיוך קרקעות למשפחות של יד חנה, כמו גם שיוך קרקעות למשפחות מתיישבים בחומש, וגם תשלום החובות של יד חנה לבנק לאומי ול"גרנות". מספטמבר תושבי חומש נמצאים ביד חנה, כבר 9 חודשים, ועד היום החובות לא שולמו. קהילת יד חנה חומש משלמת היום תשלומים שוטפים על חשבון חובות, במקום עבור פיתוח.


איפה שאת לא שמה יד, ההסכם לא מקוים. אבל כל פעם מתגלה דבר גרוע יותר מקודמו. אומרים: החלטנו לשנות את ההסכם, קבלו נספח להסכם. בהסכם המקורי היה כתוב שהחובות של הסוכנות היהודית, של ההסתדרות הציונית, יימחקו. כעת הביאו נספח: אם לא תסכימו שהחובות של הסוכנות היהודית לא יימחקו – לא נקיים את ההסכם המקורי. זה כבר הנספח השלישי שאנחנו מקבלים.


היום קיבלנו כבר התרעה רביעית. בהסכם המקורי כתוב שעל הבנייה של בית ראשון על המגרש אנו פטורים מהכול – אגרות בנייה, ביוב, מס שבח והכול. היום המועצה אומרת: אנחנו מוכנים שהבנייה תהיה עד 160 מטר. ומה אם אנשים רוצים לבנות בית לבנים שלהם על המגרש מעבר ל-160 מטר? אומרים: אם לא תסכימו למגבלה של 160 מטר בלבד לא תקבלו כסף. נכון להיום לא קיבלנו אגורה.


יש נושא של פיתוח, השוואת תשתיות בין התשתיות שעשו עבור האנשים שיצאו מחומש לתשתיות של תושבי יד חנה. על-פי ההסכם אנחנו אמורים להיות שווים. גם על הדברים האלה לא מדברים יותר, כי הם מחייבים הקצבת כסף. ההבטחות לא מקוימות.


מדברים על ועדת ביקורת. קחו מפרטים של קרווילות שנעשו על ידי האינג'ינר דוד דוניו מחדרה. את המבנים עשה "רם מבנים" בחדרה. קחו את המפרט, על מה המדינה שילמה, כנסו לקרווילות ותבדקו מה יש בהן פיזית – אין דמיון בין מה שהמדינה שילמה ומה שקיבלנו בפועל, אך אף אחד לא מסתכל ובודק. יש לנו בעיות בידוד, בעיות מיזוג, הגגות לא מבודדים. אלה דברים שהמדינה שילמה עבורם לאחר שהכינה מפרט.


נעבור למפרט הפיתוח. המדינה השקיעה X כסף בפיתוח. שהמדינה תיקח כל מי שתרצה מטעמה, לא מטעמנו, ותבדוק כמה כסף הושקע בפיתוח האזור שלנו. הם יודעים בדיוק כמה כסף שילמו ועליהם לבדוק האם התשתיות שנבנו שוות ערך למה ששילמו. יגלו מיד שאין זה כך. בכל מגרש אמור להיות קו ביוב והמדינה שילמה עבור כך. במציאות איחדו שני בתים לקו ביוב אחד. המדינה שילמה עבור 30 קווי ביוב, אך בפועל יש רק 15. זה אחת הדוגמאות. יש עשרות דוגמאות כאלה. המדינה שילמה עבור גדרות ירוקות בגובה 90 סנטימטר שמבדילות את החלקות – שהמדינה תוודא שזה קיים. זה בכלל לא קיים. כל הדברים הללו מופיעים במפרטי הפיתוח שעשתה המדינה אך הדברים לא קיימים, ואף אחד לא בודק.


בל נשכח שזה גורם נזק בריאותי לאנשים. מתוך קהילה של 30 משפחות הנמצאות ביד חנה – קהילת חומש המורחבת, כי הצטרפו אנשים מכדים, מגנים ומניסנית, ומשפחה אחת משא-נור – מתוך 30 המשפחות ב-9 נתגלו בעיות בריאות, שתיים אחרי התקפי לב, אצל שתיים פרץ סרטן מחדש. אני לא יכול לדבר על אחרים, אדבר על עצמי. באפריל בשנה שעברה נבדקתי בבית-החולים תל השומר, אז היו לי 35 אחוז תפקוד של הלב. היום אני עם 15 אחוז תפקוד, אחרי קוצב. יש הידרדרות רפואית בגלל המתחים. למה כך צריך להיות?


המדינה ענישה אותנו ופגעה בנו, אמרה שזו זכותה, כמו שהבאנו אתכם לפה העברנו למקום אחר, אבל המדינה העבירה אותנו בתנאים מסוימים. אנחנו מבקשים רק שהמדינה תעמוד במה שחתמה. אני מציע שגורם ניטרלי לחלוטין – לא מטעמנו, לא מטעם המועצה עמק חפר – ייקח את המפרטים ויבדוק אחד לאחד. הוא יצטמרר ממה שיימצא.

קודם כול, אם תמשיך עם הלהט הזה אני לא רוצה להיות אחראית ללב שלך.

יש לי נט"ן צמוד ...

מי גזר את הקופון בין מה שהמדינה שילמה ובין מה שבוצע בשטח?

אין לי מושג. אני יודע שבשטח זה איננו. מי גזר באמצע את הקופון? לא יודע.

לא קופון. קופונים.

יש מבקר המדינה, יש ועדת ביקורת. הם יבדקו ויגיעו לתוצאות טובות משלי.

עלו כאן שני נושאים. הראשון, הפער בין ההסכמים שנחתמו ובין מה שקורה בשטח, ואתה אומר שאין ביניהם כל דמיון. השני, המפרטים, שחבר הכנסת אריה אלדד אומר שמישהו גזר קופון גדול. מבקר המדינה שומע את זה. מר עדיאל שמרון, אתה מעדיף לשמוע את כולם ואז לענות תשובות?

רק שיהיה מספיק זמן.

נוודא שיהיה די זמן.

הדבר האחרון שאני רוצה להעלות – בעיית המפרק. היות והיישובים הועתקו ממקומם מינו להם מפרק. אגודת חומש דאגה להשאיר כסף בקופה לתשלומים לכל הדברים שחייבים לאנשים. נשאר בין 200 ל-250 אלף שקל. מישהו הציע לפני כן: מהכסף הזה תנו לעובדים הלוואה בגובה הפיצויים שמגיעים להם כי ברגע שהכול יעבור למפרק לא תראו את הכסף. אמרנו: אין צורך, יש קופת פיצויים, שאמנם לא מכסה את הכול. הרי המפרק בא מטעם האגודות השיתופיות. לא יתכן שהמדינה תעשה דבר כזה. היינו תמימים. עד היום חייבים לאנשים כסף למשכורות ופיצויים ודברים מעין אלה. לאף אחד אין הסברים מדוע הכסף לא ניתן.

זה מפרק של הרשם או מפרק שמינה משרד הפנים?

רשם האגודות השיתופיות מינה מפרק לארבעת הישובים – מר אודי אמיתי. אנשים שעבדו פיזית בישוב עדיין לא קיבלו את שמגיע להם.


שלא נדבר על הקושי להשיג ועדה מיוחדת. אני עובר לפן אישי. ביום שנפלה ההחלטה על הפירוק הייתי בן 54 ו-9 חודשים. זה אירע ב-6.6.2005 ואני נולדתי ב-14.9.1949. בבית-המשפט העליון דיברו על כך ששעון הזמן לא הפסיק בהחלטת הממשלה, אלא שעון הזמן מפסיק בזמן הפינוי בפועל. לכן שילמו דמי הסתגלות מתי שעזבו את היישוב בפועל, וכך גם שילמו עבור ותק. רק דבר אחד שכחו – לאנשים שעברו את גיל 55 ואמורים לקבל מהמדינה עד גיל 67 פנסיה כי אינם יכולים למצוא מקום עבודה חדש, אמרו: דווקא זה ייקבע על-פי הגיל במועד קבלת ההחלטה, דהיינו ב-6.6.2005. אני מחכה לוועדה מיוחדת כבר 5 חודשים כדי להעלות את הבעיה. אינני יודע כמה זמן אנשים אחרים מחכים. אני מכיר אנשים ביד חנה חומש שמחכים גם יותר מזה לכינוס ועדה מיוחדת שתדון ותכריע. לדעתי ההכרעה תהיה חד משמעית – לשלם, אחרת זה יגיע לבג"ץ שיגיד לשלם. אבל אני לא יכול להגיע לבג"ץ לפני שהוועדה תתן תשובה שלילית. אני סבור שהוועדה תתן תשובה חיובית, אבל שנגיע אליה. בינתיים אנשים לא עובדים, לא מתפרנסים ומתחילים לאכול מהפיצויים שלהם. עוד מעט אנשים לא יוכלו לבנות בית מכספי הפיצויים.

מן הסתם יהיו פחות אנשים.


חלק מהדברים שרציתי לומר כבר נאמרו, לכן אקצר.


הבטחות וקיומן – אלה דברים השותפים לכולם; נושא גזירת הקופונים – הכול קשור. למשל הקרווילות – המדינה דאגה, וזה טוב, לכל מי שהסכים לפינוי, אבל לא טוב למי שגר שם. אפשר לראות מפרט, לפתוח את הגג ולראות איך חיים שם בקיץ. בחורף קל קצת יותר, אבל בקיץ אין בידוד לקירות ולגג, כי זה מחייב השקעת כסף. על-פי המפרט מישהו כנראה היה צריך לשים בידוד ולא שם, וזה אושר. זה משהו כמו במדינות העולם השלישי – הרי מישהו קיבל עבודה לידיים שלו, לא ברור לי איך קיבל ולמה קיבל. אנחנו היום חיים במגורים לוהטים. המזגן לא מקרר ומביאים כל הזמן מומחים על מומחים. הביאו את המומחה של ישראל בנושא קירור ושנינו עמדנו יחד. אמרתי לו: יש לי בעיה, תסתכל על סימני הזיעה על החולצה, הגוף לא משקר. אמרו: בואו נתחכם, נעשה ישראבלוף, תביא אישור רפואי. הסכימו לתת סכום כסף עד 5,000 שקל לצורך התיקונים אך עד היום לא ראיתי את הכסף. אני לא רוצה כסף אלא שיחליפו את יחידת המיזוג לגדולה יותר. אבל זאת בעיה פרטית שלי. הבידוד הוא בעיה של כולם. היום כולם מסכימים שהמיזוג לא טוב.


פיתוח ותשתיות – אין שום קשר בין המפרט למציאות. כבר דיברו על כך, אני לא רוצה להרחיב.


יש פרטים קטנים, אך חשובים, הקשורים להתשה ולבריאות. אציג את העמדות שלי. אני ממתנגדי הפינוי, חד-משמעית. אני אומר בגלוי, רק בשל תפקידי לא השתמשתי בכוח ולא נשארתי מעבר לתאריך הקבוע. אני קצין משטרה ושקלתי לפרוש חצי שנה לפני הפינוי מהמשטרה, והייתי נוהג כך אילולא המשפחה אמרה לי: למי אתה עושה, מי יזכור אותך, מי יעזור לך להתפרנס אחר-כך? רציתי לעזוב את העבודה וללכת בדרכים שלא אזכיר כאן. עזבתי את היישוב ברגע שהמפכ"ל אמר שאני עובר על החוק אם אשאר מעבר לכך. עזבתי ב-15 באוגוסט, ב-12 בלילה, כמה דקות לפני המועד הסופי, כמחאה שאני נשאר עד הרגע האחרון. היינו המשפחה האחרונה בכדים.


אני מוכן לוותר על הכול, להחזיר כל אגורה שקיבלתי מהמדינה, לא מבקש מהמדינה שום דבר – רק תנו לי לעלות לשם. את הבית שלי אבנה לבד. אל תעזרו לי. הרסתם, ואני אעלה למקום כפי שהוא, אקים אוהל ואהיה פטרוצ'לי. אני יכול לקנות בלוקים ומלט. לא רוצה כלום מהמדינה. נכון שהיום אני מדבר על תנאי החיים שלי ועל ההתחייבויות שהמדינה לא עומדת בהן. לא מעניין אותי הכסף, אל תחזירו לי מה שהרסתם. אתם לא מסוגלים לעמוד בהבטחות – תנו לי לחזור לשם. אבל אל תשקרו לעם ולנו. מה גם שזה בניגוד לרצוננו. לא הרמתי מקל או אבן ולא נשארתי ב-16 לחודש כי אני אזרח שומר חוק. זה לא אומר שמי ששומר חוק צריך "לאכול אותה" עד הסוף.

הדיסוננס שאתה מדבר עליו, האישי, נשמע חזק מאוד בחדר הזה. מצד אחד אתה קצין משטרה, מצד שני נכפתה עליך שתיקה. היה לך מאבק עם עצמך להתגבר על ההתרגשות האישית שאתה חווה כל פעם מחדש כאשר אתה מדבר על הנושא. זה הורגש חזק מאוד בחדר, לא צריך להרחיב את הדיבור. אני לא חושבת שמישהו פה שחקן, אבל אי אפשר היה להתעלם, וחובתי לומר לך את הדברים כי זה מצמרר. אין לי מילה יותר חזקה. מצד שני, אני יודעת מה יְכולתי לעשות בתוך הוועדה. לכן הייתי רוצה, עם כל הכאב וההצטמררות, לראות איך נוכל להקל כרגע על חייך, חיי משפחתך וחיי הקהילה כולה. התחלת לדבר על התשה ובריאות. הכוונה שלי כרגע לעשות הכול כדי להחזיר את הגאווה שלך, הביטחון העצמי, הביטחון הכלכלי והרגשת חוסר התשה. זה לא מגיע לך.

אגיד לך מה זה התשה. יום אחד חברת חשמל החליטה לחייב אותנו עבור ניתוק החשמל – 70 שקל. אנחנו לא ביקשנו שינתקו את החשמל. התנהל על כך מאבק.

כך היה גם בגוש קטיף.

אשתי נאבקה, וכל המפונים במדינה קיבלו את הכסף בסוף. אבל שוב, זה מאבק. ועל מה? גם כך אנחנו פגועים, אין לנו תעצומות נפש. לא דוד נגד גולית, אלא משהו הרבה יותר ערטילאי, ואנחנו לא דוד. לקחו לנו בלוני גזים, חתמו על כל מיני דברים, חייבו אותנו. היינו צריכים גז בבית ועכשיו נותנים לנו 200 ומשהו שקל כאשר זה עולה 1,500 שקל. מתווכחים: כן היה לכם גז, לא היה גז, כן שקלו, לא שקלו – פשוט איבדו את הבלונים. אמרתי: תנו לי את בלוני הגז שלי, למה אני צריך להזמין עוד בלונים? אם אתם לא מסוגלים תשלמו לחברת הגז. גם זו היתה מלחמה.


יש לי 3 ילדים, אחת היא הבכורה של היישוב כדים, ושניים הגיעו לשא-נור, הילד בהיותו בן 7 והילדה בת 4. בתחילה אמרו שהקטנה לא תקבל כסף. בסוף בג"ץ קבע שכן. כולם קיבלו את הכסף, רק הבן שלי קיבל הודעה: אתה לא תקבל את הכסף. שאלנו את הוועדה למה. אמרו: לא מאמינים שבגיל הזה הוא חי עדיין עם ההורים. אבל הבאנו את כל האישורים. אמרו: הרישום במשרד הפנים זה לא אישור, וגם הרישום בפנקס הבוחרים לא אישור. לא סופרים אותנו. לא קיבלו את הרשום בתעודת הזהות. היינו צריכים לעלות לוועדה בירושלים להוכיח שאנחנו חיים יחד, 5 נפשות ב-60 מטר מרובע, כשהקטנה בת 22.

הטענות על הצורך להוכיח איפה מרכז החיים חוזרות כל אימת שאנחנו נפגשים. אולי צריך לעשות סדר מערכתי. נתקלנו בתלונות של אישה שעזבה את הבית כי היתה אישה מוכה ואמרו לה: מרכז החיים שלך במעון לנשים מוכות.

אני מדבר על דברים עכשוויים ועתידיים. עוד לא הגענו הביתה וכבר הוועדה אישרה. למה לעשות את זה? גם את טיפת הנשימה שעוד נשארה באפנו רוצים להוציא?

אתה אומר שאתה מבין שהדברים צריכים להיות מסודרים, על פי חוק ועל-פי החלטות ועדות, אבל הרגשתך שבכל דבר מתישים אתכם, מריצים ומבקשים אישורים "מצחיקים". לאור העובדה שפונית מבית, לפחות היחס הבסיסי אמור להיות לא לטרטר אותך. אתה אומר שמטרטרים אותך ואת הקהילה, עושים כל מיני פעולות במקום לחבק אותך במקום החדש ולהגיד: זה הבית, תשב, תרגיש טוב ותקדם את החיים שלך. אתה לא טוען נגד הוועדות, אלא נגד הדרך או הפרוצדורה או ההתשה או הטרטור באופן שמתייחסים אליך.

בתפקידי אני מופיע בבתי-משפט ועד היום אף שופט או עורך-דין לא ערער על מה שאמרתי. אבל המדינה הפכה אותי לשקרן, טוענת שלא יתכן שהילד גר אתי בבית. הראשונים שהתייחסו אלי כשקרן זה נציגי המדינה.

כאשר אני מסתכל אל שנת 90, כאשר עלינו לארץ, אני חושב שעשינו טעות גדולה שבכלל עשינו צעד כזה. עלינו לכאן וחיינו 7 שנים בקריית שמונה ושם עברנו הפגזות קטיושות. סיימנו את התקופה בקריית שמונה כאשר הצבא יצא מלבנון ואז עברנו לגנים בהשתתפות המדינה. לא תפסנו שם מקום, אלא רכשנו את הבית מהמדינה, בסיוע המדינה. לצערנו שכלנו שם את בתנו, שנרצחה ב-ז' בתמוז (3 ביולי) לפני 5 שנים. לא רק קיבלנו את הצער הגדול הזה מהפלסטינים, עכשיו אנחנו גם נפגעים מנציגי משרד ראש הממשלה, מנציגי המדינה.


קודם כול אני רוצה לומר כמה מילים על הפינוי עצמו. יצאנו ביום האחרון לפי החוק, ב-15 באוגוסט, בלחץ של הערבים. למה? כי הסבלים שהוציאו את הדברים שלנו, שזרקו אותם מהבית למכולה, היו ערבים. מינהלת סל"ע לא התייחסה לצער שלנו והביאה דווקא ערבים שפינו אותנו מהבית, גירשו אותנו מהבית. נפגענו מכך מאוד ואינני יודע מתי יעבור הכאב הזה.


כאשר עזבנו את ביתנו בגנים התחלקנו לשתי משפחות, כי יש לנו עוד בת קטנה שהיום היא בת 24 וביום הפינוי היתה בת 23 ובקרווילה שקיבלנו צפוף ואין לה מקום. היא התחתנה ולא מקבלת עזרה מהמדינה לשכירות. אנחנו עוזרים לה כמידת יכולתנו וחיים רחוק ממנה – אנחנו ביד חנה והיא בפתח-תקווה – בניגוד לרצוננו, כי אשתי כל הזמן צריכה עזרה. היא נכה, ולפני שבוע וחצי היתה מאושפזת עם התקף לב בבית-חולים. החיים שלנו לא קלים וכל הזמן נציגי המדינה מוסיפים לנו עוד קשיים. המדינה פשוט לא יודעת שיש לה נציגים כאלה.


אני יכול להגיד, כפי שאמר קודמי החבר המכובד שלנו עמינדב דרורי, שהמדינה – ואני מתכוון לאנשים שמייצגים את המדינה בתפקידם – "עבדה" עלינו בכל הדברים. קודם כל אמרו לנו: אם אתם רוצים לעבור ליישוב יד חנה עם קהילת חומש אתם חייבים לשכור את עורך-הדין שמלווה את אגודת חומש. אם לא תיקחו אותו תקבלו תנאים פחותים משל אגודת חומש – תקבלו חצי מגודל הקרקע, לא תקבלו דברים נוספים שמגיעים לאגודה. אם תשכרו את עורך-הדין ותשלמו לו תיכנסו לאגודת חומש כמו אנשי חומש.

מי אמר לכם את זה?

נציג מינהלת סל"ע, מר עמוס צוק. עשינו הסכם עם עורך-הדין, שילמנו לו עבור החוזים ועברנו ליד חנה. אין לי שום דבר רע להגיד על קהילת חומש או קהילת הקיבוץ יד חנה. חלק מהאנשים הכרתי עוד לפני הפינוי, חלק הכרתי עכשיו – אנשים טובים, לא יכול להגיד מילה רעה. אבל אני חייב לומר שאנחנו מרגישים היום כאנשים מיותרים במדינה, כאילו רוצים להפוך אותנו ממפונים לפליטים, או שרוצים להפוך אותנו לקורבן. אני לא יודע מה רוצים.


כפי שאמרו הדוברים לפני, הקרווילות לא מוכנות לקבל אנשים, אי אפשר לחיות בהן. הקרווילות "רוקדות" באופן קבוע, בלילה מתחילות לעשות רעשים, לא עשו שום תיקונים לליקויים במבנים, יש סדקים בקירות, כל דבר חודר לשם. אנחנו מחויבים כל הזמן להדליק את המזגן, וזה יקר. כאשר המזגן פתוח במשך חצי יום אנחנו נדרשים להוציא מכיסנו 640-700 שקל בחודש ולשלם לחברת חשמל. אנחנו פשוט משתמשים בכספי הפיצויים.


מינהלת סל"ע העבירה לנו את תשלום הפיצוי הכמעט אחרון ב-6 ביוני, אך עדיין חלק קטן מהפיצוי טרם שולם למשפחתי.


אני חי כאן די הרבה שנים, 16 שנים, ויודע שאם מישהו גובה כסף תמורתו חייב לתת אישור, קבלה. אני לא מבין, על אף שמינהלת סל"ע קיזזה מאתנו כסף לא קיבלנו אישור לכסף הזה. לא קיבלנו אישור לקרקע ששילמנו עליה, ויש לי הוכחה ממינהלת סל"ע שקיזזו את הכסף הזה, אך לא קיבלנו אישור. לא קיבלנו הסכם העתקה, לפיו נוכל להוכיח לכל אחד שאנו בעלי הקרקע הזאת. אנחנו לא מכירים – כי אין לנו הסכם העתקה – מה התנאים שלנו במקום הזה, מה אנחנו מתחייבים למדינה ומה המדינה חייבת לנו. לפני שעברנו ליד חנה, על אף שחזרתי וביקשתי לקבל את הסכם ההעתקה לידיי, אמרו לי שאם עכשיו יחלקו את הסכמי ההעתקה הכול עלול להתפוצץ. משהו כאן לא תקין, ואם זה לא תקין – אני לא משחק. כל החיים שלי, אני בן 56, חייתי ביושר ושמרתי חוק. אם יש משהו טיפה לא חוקי אני לא רוצה להשתתף בזה. אני רוצה שמישהו יבדוק את ההסכם ויחליט – אם תקין, תיתנו לי אישור; אם לא תקין, תגידו לי ותמצאו פתרון.


כשפניתי למינהלת סל"ע, לנציגים שמייצגים את המינהלת, כמו גברת איריס אפרת, לא קיבלתי התייחסות. על מכתבים ששלחתי לה לא ענתה בכלל, לא בכתב ולא בעל-פה.


בשנה שעברה ב-19 בספטמבר אחרי שיצאנו מגנים ישנו בחוף הירוק. למחרת היינו חייבים לעבור ליד חנה. פתאום באו אלינו נציגי מינהלת סל"ע ואמרו: אם לא תחתמו על תוספת להסכם ההעתקה, כפי שציין לפניי החבר המכובד יעקב רוזנבלט, לא תעברו. התחילו לשחק אתנו, לומר שההסכם עליו חתמנו לא קיים אם לא נחתום על התוספת להסכם. זה לא יתכן. אם יש הסכם אפשר לשנותו רק במה שמוסכם בין הצדדים. אז חתמנו על התיקון, על אף שהיה בו סעיף אחד הפוגע בנו, סעיף שהתייחס להלוואה עומדת, שכן קיימת בחוק הפינוי-פיצוי. חתמנו, ואחר כך כשהייתי בקשר עם גברת איריס אפרת היא שלחה לי את ההחלטה מיום 27 בספטמבר 2005, החלטת מינהלת סל"ע שאישרה את התוספת הזאת. פתאום בתחילת שנת 2006 חילקו לנו תוספת אחרת, עליה אותו תאריך שהיה קודם. בתוספת החדשה הופיע עוד סעיף הפוגע בנו, הקובע שאם המדינה לא תצליח לבצע מה שהבטיחה בהסכם לא נוכל לתבוע את המדינה ולא יהיה לנו סעד משפטי מול המדינה. סליחה, איפה זכויות האזרח שלי?

אנחנו מדברים על אותם דברים, הוא רק מדבר מכיוון אחר.

אני רוצה להבין – אם אני ומשפחתי כן צריכים את המדינה האם נקבל משהו? אנחנו מחכים כבר זמן רב, 9 חודשים. אם אנחנו לא צריכים את המדינה שיגידו לנו מה עלינו לעשות. אם תהיה חקירה כלשהי אשמח מאוד שהמדינה תחליט לבדוק הכול, כולל הכסף שנעלם. אם תהיה חקירה אסכים להעביר את כל הניירות שיש לי, שיבדקו את כל העניין לעומק.


החתן שלנו, הבעל של בתי שנרצחה – בגלל שהיא נרצחה הבחור לא יכול לישון בלילה בבית והבית ריק עם הנכד. הוא היה בא הביתה ולקראת ערב יצא מהיישוב. מינהלת סל"ע אומרת: אם לא ישנת בבית לא תקבל פיצוי ותק או פיצוי קרקע. פרט לפיצוי על הבית לא תקבל שום דבר.

עוד אחת מהדוגמאות.

למה? יש לו כל המסמכים, יש לו אישור מהיישוב בו היה תושב, יש לו חשבונות מחברת החשמל וחשבונות מים, כל המסמכים הנדרשים על-פי החוק, אבל פשוט הוא לא ישן בבית. רציתי לדעת איפה יש חוק בארץ שיכול להגיד: אם אדם לא ישן בביתו הוא לא תושב המקום.

אני מציע שלא תלחץ בנקודה הזאת, כי אם תלחץ יותר מדי – יעשו חוק כזה.

כתבתי אליכם מכתב בכוונה אחת בלבד, שתעזרו לנו מהר ככל האפשר. אתם תחליטו באיזו צורה לעזור לנו, אבל צריך לפתור את כל הבעיות.

אנחנו בשא-נור דוגמא לקהילה – בשונה מחצי היישוב חומש ומהקהילות בגנים וכדים – שלא רצתה לשתף פעולה עם מינהלת ההתנתקות לפני הגירוש. כפי שאני שומע מהאחים שלנו ביישובים אחרים, רק הרווחנו מזה. ראינו בכך ניסיון להצמיד לנו אקדח לרקה: או שתשתפו פעולה מראש ותכירו מבחינה ציבורית שזה הולך לקרות בוודאות, כאשר כל העסק עדיין היה פתוח פוליטית – היו הפגנות, היו הצבעות בכנסת, היו הצעות אי-אמון, היה דיבורים על משאל עם. ראינו בכך ניסיון סחיטה מצד הממשלה, להצמיד לנו אקדח לרקה ולחייב אותנו לשתף פעולה. זוכרים איך התקשורת עקבה אחרי כל משאית וכל מכולה שיצאה: הנה המתנחלים – פתאום לשם שינוי קראו לנו מתיישבים, לרגע אחד כביכול לא שנאו אותנו – הנה המתיישבים גם מכירים בעובדה. ראינו בזה עניין פוליטי ואמוני וסירבנו לשתף פעולה מראש.


ראינו התנהגות לא ראויה בעיקר מצד משרד הביטחון – זה התחיל מצד המינהלת ואחר-כך משרד הביטחון רצה להיכנס לפרונט. היו 11-12 ניסיונות להיכנס בכוח ליישוב שא-נור, תוך הפעלת אלימות. הצבא, המח"ט, הדרג האוגדתי התנגדו לניסיונות הללו והיו אתנו בקשר. אמרו: אנחנו לא מבינים למה הם באים בכלל, הרי יש להם את המודיעין הכי טוב, יודעים בדיוק מי גר היכן, אילו תשתיות יש ואילו תשתיות אין. היה להם כל המידע. היה להם חשוב לבוא עם תקשורת, לנסות כל פעם בכוח לפרוץ את השער, שהשוטרים יכו אנשים, יעצרו אנשים, שנשים יוכו על-ידי שוטרים. ועליכם להבין, אלה אנשים שמגינים על חייהם, על הבית שלהם. בשא-נור עלינו על מטענים, חברים נרצחו, החזקנו את היישוב ממש בכוח, ובסוף היו צריכים לראות את האלימות הזאת מצד המשטרה. זה תוזמן תקשורתית.

אני מבקשת ממך לקצר. עולים על השולחן המון נושאים שחובה עלינו לפתור. אולי נמצא זמן אחר לשוחח, נשמח לארח אותך באופן אישי, אבל אני מציעה שתדלג למה שקורה היום.

אני מעלה את הדברים האלה מכיוון שאני סבור שיש מספר נושאים שצריכים להיחקר. ההתנהלות של עובדי הציבור, לטעמי לפחות, לא היתה תקינה. אנסה לקצר, אבל אני רוצה להעלות את כל הנושאים החשובים. יש כאן נציגים גם של הוועדה לענייני ביקורת המדינה וגם של משרד מבקר המדינה. הדברים הללו צריכים להיחקר כי הם לא תקינים, בפרט במצב הנפשי שנמצאנו בו.


דיברו כאן על גניבת הגז. לכל האנשים בשא-נור נעלמו בלוני הגז. בדקנו והסתבר שעל-פי ההסכם שהמדינה עשתה עם "סופרגז" היא רשאית לגנוב את בלוני הגז. על הבתים שלנו בשא-נור הציבו באופן מסודר את "צוות יוסי", שהוריד לי את בלוני הגז. היינו בקשר עם המינהלת. ענו לנו שנקבל את הבלונים בהמשך. מאז חלפו 10 חודשים ואנחנו עדיין מחכים לקבל כסף עבור בלוני הגז. אחרי 10 חודשים כאשר נכנסו לאתר הביניים זכינו לפתוח את הארגזים. את הגז אנחנו כמובן משלמים בעצמנו, כאשר יש הבטחה בעל-פה שבודקים ואולי יחזירו לנו כסף על הגז.


דיברו כבר על ביזה ועל הקבלנים הערבים של משרד הביטחון. הקבלנים עשו ביזה מטורפת של חלונות, דלתות וציוד מבתים. האשקובית שהייתי בה הוזזה, באמצע הסלון היו דברים פתוחים וצואה. אנשים נהגו בוונדליזם כלפי הרכוש שלנו. לחלק מהאנשים נעלם ציוד, למישהו נגנבה טלוויזיה. אם יושבים פה נציגי מבקר המדינה – יש שמועות רבות על קבלנים שהיה להם עניין פוליטי. כמה חודשים לאחר הגירוש ישבתי עם אדם שהוא חבר מרכז ליכוד שאמר לי: המנוף שהוריד אתכם מהגג שייך לחבר מרכז הליכוד מחיפה. אם תרצו אתן לכם פרטים אחר-כך. יש המון-המון שמועות. ברור חד-משמעית שהיתה ביזה.


לאחר הגירוש לקחו אותנו באוטובוסים לכפר הרא"ה, לנקודת האיסוף של המגורשים משא-נור. חלילה לא זרקו אותנו מהאוטובוסים בכפר הרא"ה, אלא בצומת הראשית, 40-50 דקות הליכה בחום, כאשר אנו כבר יבשים לגמרי מהדמעות, מהבכי, כבר לא יכולים לתפקד. משם לקחו אותנו לאולפנא בבית אל. אף אחד מהמדינה, מהרשויות הממלכתיות, לא פנה לראות שאנחנו חיים. עברו 8 ימים, התקשרה אחת הנשים למינהלת ההתנתקות ואמרה: אתם בכלל לא יודעים שאנחנו חיים, לא דיברו עם אף אחד. איך זה יתכן? אמרו לה: אתם במלון בנתניה, בחוף הירוק, אנחנו בקשר עם הנציגים שלכם. היישוב כולו מאל"ף ועד ת"ו היה בבית אל, פלוס חלק מהאמנים – יוליה ואחרים, והם "יודעים" שאנחנו במלון בנתניה. היחידים שעזרו היו אנשים "כתומים", אלה שחסמו כבישים. לפני ההתנתקות היו הפגנות: "אחינו, תחזרו אלינו הביתה", אך אף אחד לא בא אלינו. זה לא המקום לבדוק למה אלה שהפגינו נגדנו לא באו. מעולם לא קיבלנו טלפון, אמירה, חיבוק, שום דבר מהגורם שגירש אותי מביתי, בוודאי לא בתקופה הראשונה. קיבלנו תמיכה רק מהשותפים הפוליטיים האידיאולוגיים שלנו.


היינו 10 ימים בבית אל ואז עברנו לבית-ספר שדה בשבי שומרון. למרות הבטחות ברורות ומפורשות לתקציב עבור האירוח שלנו – ומדובר במשפחות ש"התלבשו" על המבנים, שצריכים תיקון – לא התקבל ולו שקל אחד במדרשה. היינו בשבי שומרון משפחות מחומש ושא-נור אך בית-ספר השדה לא קיבל ולו שקל עבור האירוח שלנו. הכול נעשה בצורה עצמאית רק משום שלא הלכנו בדיוק לפי המתווה, על-פיו ישימו אותך יומיים במלון אחד ואחר-כך יזרקו אותך ביד חנה. אני לא רוצה לעבור ליד חנה, אנחנו רוצים להתיישב במקום אחר. אין דיון, אין דיבור. מר יונתן בשיא נתן הבטחה מפורשת שיממנו את האירוח שלנו, הדבר לא קוים. זה כואב לי משום שהאדם שאירח אותי, פתח את הלב ודאג שבימים הקשים ביותר יהיה לי איפה להיות לא קיבל כלום, ומגיע לי אותו הדבר כמו לאחרים. עם כל הכבוד, אני לא חייב ללכת לאן שאומרים לי.


לגבי סיוע נפשי – לאנשים יש סיוטים בלילות בעקבות המחזה של הורדת האנשים מהגג בשא-נור. אני אישית מתעורר עם סיוטים בלילות. הייתי צריך לעמוד על גג המצודה ולחזק אנשים בישוב כאשר עולמם קרס. כולנו לא נשכח לעולם את המראה הזה, כשראינו איך גוררים את חברינו, חלקם נפגעי טרור, ועל ההר ליד הולכים 150 ערבים עם דגלי אש"ף ודגלי חיזבאללה, שרים ורוקדים. לא קיבלנו שום טיפול. קיבלנו רק סדנה כלשהי דווקא ממחלקת הרווחה במועצה האזורית שומרון. בסדנה הזאת יכולנו לדבר, להיפתח, לבכות. אני אישית לא מצליח לבכות עד היום, אבל לפחות לפתוח את הרגשות. שבועיים-שלושה אחרי ההתנתקות היתה בשבי שומרון מסיבה של חיילים, של גדוד חרוב שמאומץ על ידי שבי שומרון. ילדים משא-נור שראו חיילים רצו הביתה ואחר-כך חלקם הרטיבו בלילה. אף אחד מהנציגות הממלכתית לא התקשר אלינו בטלפון לשאול במה יכולים לעזור, האם אפשר לטפל.


יום אחד התקשרו אליי ממינהלת סל"ע לשאול האם אני עובד או לא, 8 חודשים אחרי הגירוש. פרט לכך מעולם לא קיבלנו עזרה. עכשיו אנחנו בפתרון זמני. אחרי 10 חודשים סוף-סוף יכולנו לפתוח ארגזים ולראות מה הנזק – מה בזזו, מה נשאר. אגב, בהערה מוסגרת, היות ולא עבדנו עם המינהלת, מכיוון שהמשפחות יכלו להגיע ביום שלפני העזיבה ולארוז הנזקים היו קטנים. אני מבין שאלה שעבדו עם המינהלת, בעקבות הטיפול "המצוין" שקיבלו מקבלני המשנה מכשירי החשמל נהרסו מהשמש. אצלנו לפחות מכשירי החשמל נשארו.


עכשיו אחרי 10 חודשים אנחנו בשכונת קרוונים זמנית בשבי שומרון. מי שדחף את העסק כל הזמן היו המוסדות המיישבים – אמנה, החטיבה להתיישבות, המועצה. בסוף היה סיוע ממשלתי קטן למבנים וכדומה, אבל עברו כבר 10 חודשים ואנחנו כבר חודש במבנים הזמניים – אין שום תשתית, אנחנו הולכים על חול בדרך הביתה, אין מדרכות, אין כבישים. אנחנו רואים את החורף מתקרב – אין שום דבר, ודווקא בפרויקט הזה יש שיתוף פעולה מלא בין המוסדות המיישבים ובין המוסדות הממלכתיים. אנחנו כבר רואים איך נתבוסס בבוץ, ומדובר בנשים בהריון, במשפחות עם ילדים קטנים – שום תנאים בטיחותיים, שום תנאים אחרים, שלא נדבר על משחקייה. אנחנו והמועצה הצלחנו להשיג משחקייה מאולתרת וביקשנו שישלימו אותה, שתהיה משחקייה נורמלית לילדים שאין להם כל-כך מה לעשות, אבל עד היום לא קיבלנו. שלא לדבר על דברים גדולים יותר, כמו דיור הקבע, שאף אחד לא מדבר אתנו עליו. ואפילו בביקורת הביניים, אחרי 10 חודשים שהיינו זרוקים במדרשה ולא שילמו לה, גם עכשיו אנחנו עדיין לא רואים שום דבר מתקדם.


יש נושא נוסף שכדאי שמבקר המדינה וחברי הכנסת הנכבדים, שפרט לחבר הכנסת אריה אלדד לא היו באותו פורום, ישמעו. אחרי שהצביעו על חוק פינוי-פיצוי ועל חוקי הגירוש הואילו מספר חברי כנסת להגיע סוף-סוף לשמוע אותנו. אפילו אלוהים כשרצה לבלבל את העולם בדור הפְּלַגָה ירד למטה, אבל הם לא ירדו.


אנשים שלנו הסתובבו בבניין הכנסת ודיברו עם חברי כנסת שהתווכחו אתנו ובכלל לא ידעו שמגרשים יהודים גם בצפון השומרון. הם היו בטוחים שמגרשים רק בעזה. שר בכיר מאוד שנפגש עם מישהו שהבן שלו גורש מחומש אמר: בכלל לא מגרשים מצפון השומרון, על מה אתה מדבר? אמר האיש: הרי הבן שלי גורש מחומש, ואז אמר השר: אולי בעצם לא היה צריך לעשות את זה. יושבת כאן לימור הר-מלך והיא תוכל לספר. הם נפגשו כאן עם שר בכיר מאוד וניסו לשכנעו לעשות משאל עם. ביניהם היתה גם אלמנת טרור. הוא אמר להם: אתם סכין בגב האומה, ואחרי שאמר את הדברים הנחמדים האלה שאלה אותו: לפחות תעשה משאל עם? אמר: אם נעשה משאל עם אתם תנצחו אותנו, אנחנו לא רוצים לעשות משאל עם.


אחרי כל הדברים האלה הואילו חברי ועדת החוץ והביטחון להגיע לביקור בחומש. כולנו לבשנו חג, סוף-סוף אנחנו יכולים להגיד מה אנו חושבים. הגיעו האדונים הנכבדים, התיישבו מולנו בחומש, כל אחד הציג עצמו ואמר כמה מילים. ואז קמתי לדבר כראשון הדוברים אך מיד בראשית הדברים חבר הכנסת הנכבד יוסי שריד יצא החוצה לדבר אל התקשורת. תסלחו לי, זה כאב לי מאוד. האדם הגיע אלי, הציג עצמו, וכאשר קמתי לספר לו על היישוב שלי ומה הוא הולך לעקור הוא יוצא החוצה לדבר אל התקשורת. אמרתי: סליחה, לא יתכן שחבר כנסת כזה ייצא החוצה. אז חבר הכנסת טומי לפיד שמע שיוסי שריד רץ לתקשורת, מיד יצא מהר כדי שלא יגנבו לו את התקשורת.


הנושא הכי חמור בעיני, שאני דורש שייבדק, ואני מאמין שהפורום המכובד שהתכנס ברצון טוב יוכל לדון בו – בימים שלפני הגירוש הוצפו כלי התקשורת בידיעות על-ידי אלוף הפיקוד, המשטרה, מפכ"ל המשטרה, הרמטכ"ל וגורמים שונים שאנחנו בשא-נור אוגרים רימונים ונשק. הייתי אז דובר היישוב והיו מתקשרים אלי כל פעם ב-11:30, בסמוך לסגירת העיתונים, לומר שיש מידע קונקרטי על רימוני-יד על הגג, על נשקים. תבינו, בשא-נור מיוזמתנו הורינו לכל התושבים להחזיר את כלי הנשק. חבר הכנסת אריה אלדד היה עֵד לדברים האלה, הוא עבר לגור ביישוב. החזרנו את כל הנשקים ביוזמתנו כי רצינו להגיע בידיים נקיות. כל הזמן ההאשמות שיש להם מידע מודיעיני. פעם הראו לי תצ"א שכביכול רואים בדיוק איפה מונחים הרובים על הגג. מובן שלא היה כלום. הדבר הזה חמור בעיניי משני הכיוונים. אם האמינו בזה, יש פה מחדל מודיעיני פטלי, אולי חסר תקדים, ומישהו צריך לתת הסברים איך יתכן כשל כזה, כי מישהו יכול היה להיהרג בעקבות זה. אני יודע בוודאות שידעו בדיוק מה קרה בשא-נור משום שהיה מודיעין מצוין עלינו, כולל על הוויכוחים הפנימיים במטה שא-נור. פעם התעמתי בתוכנית של רזי ברקאי עם תת-ניצב במשטרה שהודיע שיש לנו כלי נשק ורימונים ואנחנו מתכוונים להשתמש בהם. ביקשתי מההפקה שלאחר השידור יקשרו בינינו כי אני רוצה לשמוע פרטים. אמרתי לו: אנחנו לא מאותו צד של המתרס, אבל זה פיקוח נפש, אני מבקש ממך שתאמר לי אם יש לכם מידע קונקרטי על מישהו או משהו. אמר: אני לא מטפל בזה, אני קצין מטה, אחראי על ההסברה.

נעצור כאן. אני מבקשת לתת לאנשים נוספים לדבר.

אני מבקש שהוועדה ומבקר המדינה יבחנו את הנושא. אם חס וחלילה מישהו היה זורק משהו מהגג בשא-נור, בקבוק מים או משהו כזה, והיו חושדים שהוא רוצה לירות מי יודע לאן היינו מגיעים.

אני מבקשת שיוקצה זמן לכל אחד מן המוזמנים כדי שכולם יוכלו להביע עמדתם. אני עובדת סוציאלית, מטפלת במפונים, וטיפלתי במפונים גם לפני זה.

בתחילת הדיון כולם הציגו עצמם. בעוד שבוע נערוך דיון שיעסוק בטיפול הנפשי, העבודה הסוציאלית, ברמה המקצועית והפרטנית. את מוזמנת לכאן בשבוע הבא. בואו ניתן לאנשים שהיו כאן בזמן וביקשו לדבר אפשרות לעשות כן.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות שנציגי המועצה האזורית עמק חפר נמצאים כאן. חבר הכנסת אריה אלדד דיבר על גזירת הקופונים. אני נזהרת מאוד בדברי, אך מכיוון שהמדינה יודעת שאת הכסף לא מעבירים ישירות למתיישבים אלא דרך גורמים שונים, ומבחינתי המועצה הקולטת היא חלק מהמדינה והיא שמקבלת על עצמה את הקליטה, יש שני נושאים עיקריים בהם לדעתי המועצה חטאה באשר לאיחוד הקהילות.


החלק הראשון – מערכת החינוך. הדבר הראשון דרכו אנחנו אמורים לעשות איחוד בין קהילות הוא הילדים. ברגע שילדי היישוב הוותיק יד חנה הולכים לבית ספר X והנקלטים הולכים ל-Y, כאשר הטענה או התואנה שנאמרה בספטמבר כשדיברו על הנושא והתריעו היא שממילא בשלב מסוים יעברו ללמוד באותם בתי-ספר, עלי הטענה לא מקובלת, בלשון המעטה, כי השנה הראשונה – על-פי דעת כל בעל מקצוע – היא הקריטית והקובעת.


החלק השני – הטיפול בילדי המפונים, שלא נעשה כראוי. הילדים מסתובבים סתם. נכון שהקצו עובדת סוציאלית קהילתית שסיימה את לימודיה בשנה החולפת וביום רביעי הקרוב אמורה לקבל תעודה, בחורה נחמדה מאוד, ילדה מקסימה, אבל היא לא מנוסה. אנחנו 3 אנשים שדוחפים אותה להגיד מה כן צריך לעשות, אבל אנחנו חשים שהעבודה לא די מקצועית. האמת, אני לא יודעת עד כמה אנשי מקצוע יודעים "לאכול חיה כזאת".


החלק השלישי – עבודות הפיתוח ובני ערובה. המועצה האזורית עמק חפר קלטה אותנו בשמחה וששון והעלתה על נס את העובדה שהיא קולטת אותנו. ברגע שהגיע לכדי ביצוע הדברים מתחילים לקרטע – פתאום צריך לקבל אישור ממליאת המועצה ומהחברה המרכזית לפיתוח עמק חפר. משהו לא זז. אמרו: ב-19 בספטמבר תעברו לאתר, מתחייבים שנגמור את עבודות הפיתוח.

התחייבו בלוח זמנים, לגמור את עבודות הפיתוח תוך חודש.

כפי שאמר יוסי דגן, יש רק חול וחול, כמו במערכון של הגשש החיוור. אבל זה לא משהו שאירע לפני עשרים שנה, אצלנו אתמול בבוקר היה רק חול וחול. עם כל הכבוד למועצה האזורית עמק חפר על ההילה שלקחה לעצמה כשקלטה אותנו – אני מאמינה שחלק עושים מטוב-לב, אבל כפי שהיינו שבויים לפני ההתנתקות בידי פוליטיקאים – ויסלחו לי כל חברי הכנסת היושבים כאן, אני לא עושה חשבון לאף אחד – ושימשנו חיילים בידיהם לפני ההתנתקות, על אף שעשינו דברים בתום-לב, היום אנחנו משמשים שוב בשר תותחים בידי פוליטיקאים מהצד השני של המתרס, שלקחו אותנו בשביל ההילה והכסף ומשתמשים בנו. אנחנו בני ערובה של המדינה, לא משנה כרגע באיזה צד של המתרס.


כדי להסיר ספק אני חייבת להגיד, קהילת חומש היתה נגד ההתנתקות, לפחות מרביתה. החלטנו לעבוד ב-3 ראשים – אחד רץ להתנגד, שני למקסם פיצויים, ושלישי אמר במלוא האחריות: יש לנו עולים חדשים ואנשים מבוגרים באמצע החיים, צריך לדאוג לחלופה. התייחסו אלינו כמו אל בוגדים. זה יצר מצב משבר – התייחסו אלינו כאל בוגדים, איך אנו מעזים להעלות על דל שפתנו לדאוג לקהילה אם יגיע היום, כי אם מצאנו חלופה משמע אנו מסכימים להתנתקות, מה שלא היה נכון. החלק שני הוא התמודדות עם הדברים היום. הקהילה שלנו נמצאת בפוסט טראומה וזה מתחיל להתבטא בהתקפי לב, ילדים שלא ישנים, סרטן שמתחיל לפרוץ.


יש התמודדות קשה מאוד באיחוד הקהילות. הולכים לאחד שתי קהילות, אחת מהצפון והשנייה מהדרום. אין שום רקע משותף, לפחות פוליטי, בין יד חנה וחומש, אולם ברמה האנושית, בגובה העיניים לכולם יש אותן האצבעות. צריך לבדוק את הדרך של העברת ההחלטות, של קבלת ההחלטות, וגם איך עובר הכסף – מאיפה עובר הכסף, לצורך מה, לאן מגיע וכמה מגיע בסוף.

אם הוא מגיע לייעודו.

אני מציעה שנשמע עוד שני דוברים ואז נעבור לשמוע את המינהלת, וכמובן המבקר וחברי הכנסת, אם ירצו לדבר, ואם ייוותר לנו זמן נמשיך את הסבב, אבל כדי שנוכל לשמוע גם את המינהלת וגם שלא נצא בהרגשה ששמענו רק צד אחד, בבקשה.

גם למועצה יש מה לומר.

אני גר ביד חנה חומש. אני רוצה לחדד כמה נושאים.


חוק פינוי-פיצוי נחקק בפברואר 2005, מספר חודשים לפני ההתנתקות. מי שעמד בנטל פינוי התושבים ופיצוי התושבים זה המינהלת. בתקופת זמן קצרה מאוד המינהלת היתה לכאורה אמורה לעמוד במרכז תמונת הפינוי והפיצוי, אבל בפועל לא היה כך. בזמן קצר המינהלת היתה אמורה ללמוד את החוק ולהתמודד עם דברים נוספים. מזל שיש תקשורת אז הדברים "הטובים" נאמרו בתקשורת. בתקשורת אנחנו הפכנו לאנשים עשירים, מרוצים, שבעים, שמנים. בפועל האדם עצמו לא נראה, לא נחשב.


גם הסכם ההעתקה נעשה בחופזה, תוך ניצול המצוקה של אנשים שידעו שאמורים להתפנות בתאריך היעד ואם לא יתפנו יהיו בבעיה רצינית מאוד, כי המחוקק דאג לכך: אם לא תתפנה, תפסיד, יש סנקציות. לא חשוב כמה שנים גרת באותו יישוב, לא חשוב שנטעת שורשים שם, שהילדים נולדו שם, שאתה מנתק אותם מהחברה. אומרים לך, כאילו נותנים לך סוכריה: לכאורה אתה גר היום במקום שכוח-אל ותעבור לגור במרכז. אבל בשבילי זה הבית. יש אנשים שגרים בבית-שאן, זה הבית שלהם, יש אנשים שגרים בדרום.


אני כבר לא מדבר על המצב הנפשי של אנשים רבים. נמצאת כאן עובדת סוציאלית שאולי יודעת יותר ומודעת לכל המשברים. כאשר אתה פונה למינהלת ואומר: רבותיי, מה קורה? הם מקשים עליך. כפי שסיפר יפים ויינטראוב לגבי עורך-הדין, כך אני חיכיתי שהחוק ייצא לאור כי כאשר פניתי למינהלת לפני שהיה חוק אמרו לי: לשם מה אתה פונה? אנחנו לא יודעים מה ייאמר בחוק, אין לנו עדיין טפסים, צריכים לצאת טפסים חדשים. כאשר אתה אומר: בסדר, יש חוק, אפנה למינהלת על מנת לחסוך כמה שקלים, כי בסך הכול אתה רוצה בית אחר במקום אחר, זה לא זכייה בפיס, אומרים לך: לא, אתה צריך עכשיו עורך-דין. אני שואל: למה צריך עורך-דין לגבי הסכם ההעתקה, לצורך מה? אומרים לך: אם לא תחתום לא תוכל להיכנס, כי יש חוזה. אמרתי: בסדר, אחתום על החוזה, אבל למה אני צריך לשלם לעורך-דין אחוז מסוים? הרי הוא לא ייצג אותי בשום דבר.


אני כבר לא מדבר על היעדר התשתיות. עד היום אין לי מדרכה על אף שבהסכם כתוב שלכל אדם תהיה תשתית של חשמל וביוב משלו. למה אני צריך תשתית משותפת? אומרים לי: היה צריך לגזור קופונים. מי שגזר קופונים זה כולם – המינהלת, משרד הביטחון, משרד השיכון, עמיגור, המועצה, כולם גזרו קופונים, כולם הרי צריכים לאכול מהנתח הזה. המתיישב או האדם שצריך לגור במקום לא נחשב.


אם נדבר על הקרווילה – אנשים דיברו על קור, על חום. זה לא חשוב כבר, לא חשוב התנאים בקווילה, כי אדם לא יודע עד מתי יגור בקרווילה הזאת. הרי על-פי הסכם השכירות אתה יכול לקבל שכירות עד שנתיים. עוד מעט חולפת לה שנה, ומתי נוציא אישורים בכדי לבנות? הרי אי אפשר להוציא אישור בנייה, אי אפשר להתחיל עם כל הנושא הזה. כל פעם מבטיחים לנו: הנה, עוד חודש, עוד שבוע נגמר הסיפור.

לכן אנחנו רוצים לעשות כאן גם ביקורת וגם מעקב אחר התשובות. אתם לא לבד, אנחנו יחד אתכם.

אני רוצה להפנות את הוועדה לחוק. כאשר אני פונה לוועדה בנוגע לחוק מסוים אני מבקש תשובה מפורטת. על תענו לי שהוועדה החליטה לדחות וזהו. אני רוצה תשובה מפורטת. אני מתכתב איתם פעם אחר פעם, כתבתי להם שיש חוק. אני פונה לעזרת עורך-דין אחר ומצרף גם מכתב של מהנדס ועדת תכנון ובנייה. אז אומרים לי: לא. אני שואל: למה לא? הם לא יודעים. אתם כן יודעים? אני לא מבין. צריך שהחוק יהיה ברור לכולם. אני מבקש לקבל תשובה מפורטת למה לא, תנמקו על איזה בסיס, אני מבקש שתזמינו אותי.


זה היה כך כבר בהתחלה עם המינהלת. כאשר דיברתי אתם בהתחלה בטלפון, הם ישבו בחדרה והייתי צריך להגיע לשם, אמרו שהמשרד פתוח בין 8 ל-4. כאשר באתי שאלו אותי: קבעת פגישה? אמרתי: לא. אמרו: גם אם ראש הממשלה היה בא בלי לקבוע לא היינו מכניסים אותו. אני נמצא במדינה מיוחדת, חלמאית. אני לא מבין איפה אני נמצא. אני אמור לקבל שירותים, לקבל תשובות, לקבל סיוע, לקבל הדרכה, אבל לא קיבלתי.

אני מהיישוב חומש לשעבר. אני רוצה לשאול כמה שאלות בוועדה המכובדת הזאת בנוכחות חברי הכנסת, יושבת-ראש הוועדה ומשרד מבקר המדינה.


מולכם יושב אח שלי אלכס, שיהיה בריא עד מאה ועשרים, ואני מדבר גם בשמו. הוא פנה למינהלת ההתנתקות שישלמו לו פיצויים על-פי החוק שנחקק בשנת 2005. הזמינו אותו לוועדה – גם אני הייתי שם – ושאלו שאלות, ענינו והיו אמורים לקבל החלטה האם מגיע לאחי כסף עבור ותק מגוריו ביישוב. בזמן שחיכינו בחדרה עד שתתקבל ההחלטה, הוא ואשתו והילד שלהם, חשנו שאנו נתקעים בקיר בטון. הפקידה שישבה שם חשבה שהיא נשיא ארצות הברית, לא פחות ולא יותר, התקשרה לירושלים למינהלת התנתקות ואמרה שבאו שני חבר'ה מהמאפיה הרוסית ורוצים להרביץ לה. רק רצינו שיקבלו החלטה. לאחר שדיברנו איתה והסברנו את המצב אמרה שההחלטה נשלחה דרך הפקס אבל ביום ראשון כל הקווים עמוסים, הנייר נתקע בדרך. אני לא יודע איך לענות על זה, כנראה גם אתם לא מבינים. בסוף קיבלנו את החלטת הוועדה, לפיה לא מגיע לאחי כסף. למה? כובע. אתה מדבר כמו אל קיר בטון.


היינו בכנסת ביום רביעי שעבר, דיברנו עם חברת הכנסת אסתרינה טרטמן מישראל ביתנו והיא ביקשה שנשלח לה מכתבים. לוקח קצת זמן עד שנארגן מכתבים. פגשנו אדם אחד מאתר אינטרנט שהתקשר אלינו אתמול. במינהלת סל"ע אמרו שאם משפחת רקובשצ'ק תיפנה פעם נוספת למינהלת סל"ע ייפתח נגדה תיק פלילי. מתייחסים כאילו אנחנו עבריינים. זה מה שנוגע לאחי אלכס.


יש לנו גם אבא, שיהיה בריא עד מאה ועשרים, ואמא ז"ל נפטרה בשנת 2000. אבא, שגר בבית 86 ביישוב חומש וגורש כמו כל אחד אחר, הובא לבית-מלון. הוא קיבל 50 אלף שקל. על-פי חוק ההתנתקות ועדת השרים החליטה: מי שיש לו בית מקבל 50 אלף שקל. הוא קיבל מכתב ממינהלת ההתנתקות: תחזיר את הכסף או שנתבע אותך בבית-משפט. הם החליטו, כמו לגבי אחי, שלא יינתן כסף לא על הבית, לא על האדמה "כי פלשת לתוך הבית". אמר: תוכיחו שפלשתי כשיש לי חוזה קנייה וקבלות ששילמתי עבור הבית. אני לא מבין את היחס של המינהלת הזאת.


יש לנו חבר אחד שכביכול קיבל פיצויים, אבל מה זה פיצויים? בן-אדם רוצה לקנות בית. איפה? הולך לרמת הגולן, מחפש בית, כאשר הדירה הכי זולה עולה 800 אלף שקל. איך אתם רוצים שנקנה בתים? זה בלתי אפשרי. לא הלכנו ליד חנה בשל סיבות שלנו, אבל זה אותן בעיות. אי אפשר לא לבנות ולא לקנות שום דבר. בעוד שנה פשוט נהיה זרוקים ברחוב, בזה ייגמר כל הסיפור.


מה קורה עם הילדים שלנו? הם לא שבויים. איפה הם נמצאים? היום כולנו גרים בנתניה כי חשבנו שאולי זה קרוב יותר לעורכי-הדין ונוכל להתייעץ, אך אנו מצטערים גם על כך. יד חנה זה לא טוב, ונתניה לא טוב. אני מציע לכם, תרשו לנו לעלות ליישוב חומש, גם אם לא תרשו לאף אחד אחר, אשים שם אוהל ואבנה בית. כל הזמן התנגדתי לעזיבה, אמרתי: אני לא הולך. כל היישוב חתם מול עורך-דין על כביכול התנתקות ואנחנו המשפחה האחרונה שחתמה. חתמנו בסוף כאשר לא היתה ברירה והעברנו את כל האישורים, ואנחנו נתקלים בקיר בטון.


עוד דבר מאוד מרגש. אנחנו צריכים לפרנס את המשפחות שלנו. איך? תסבירו לנו פשוט איך. אני מובטל כבר שנתיים. גם אדם שעבד, בגלל הגירוש היום לא עובד. איך אתם רוצים שאנחנו נתפרנס? אנחנו אוכלים כספים שכביכול לא מגיעים לנו.

מדוע אתה מובטל שנתיים?

בגלל תאונת דרכים בעבודה. לפני כן עבדתי במועצה האזורית שומרון. היום אני סובל מהגב, זה מקרה פרטי שלי. אבל הנושא כללי, איך נוכל לפרנס משפחה? ברוך השם אח שלי בצבא.


עוד נושא חשוב מאוד – אשתי ריטה איבדה שם את אבא שלה, שנרצח בעלייה ליישוב חומש. מתייחסים לאנשים פשוט כמו לזבל – אף אחד לא מכיר בך, לא רוצה לדבר. איפה הקהילה שבאמת היתה ביישוב חומש, הדתיים האלה, אנשים שהאור יוצא מהעיניים שלהם? אני רוצה לקבל תשובות ברורות והסברים. אני יכול להציג בפניכם את ההחלטה בקשר לאח שלי ואשתו.

נשאיר את זה כרגע בצד. בכל זאת אני רוצה לשמוע גם את המועצות המקומיות ואת המינהלת. אם נצטרך, ניפגש שוב. אולי אבוא אליכם. הדברים שאמרת חזקים מאוד. עלו המון נושאים.

אני רוצה לסיים, ברשותך. אני רוצה שמינהלת ההתנתקות, מינהלת סל"ע, משרד ראש הממשלה, מבקר המדינה והוועדה לענייני ביקורת המדינה ינסו לפתור את הבעיות שעומדות בפנינו ויעזרו לאנשים.

זה המטרה של כולנו.

אני לא רואה כאן נציגות של מפונים מצפון השומרון, מהישובים גנים וכדים.

אנחנו מכדים ומגנים.

אתם הגעתם ליד חנה. אני לא רואה נציגות של אנשים שהגיעו לעפולה, לגן-נר, שהתפזרו. למה הקול שלהם לא נשמע כאן?

שאלה טובה מאוד. מאחר וזו לא פגישה חד-פעמית אלא מתקיימות ישיבות מדי שבוע---

דיברתי עם מר בנצי ליברמן, יושב-ראש המועצה האזורית שומרון, וניסינו לאתר אנשים שהתפזרו בישובים שונים, אך קשה לאתרם. נשמח להיעזר בך כדי לזמן אותם. לישיבה הזאת הזמנו את אלה שפנו אלינו.

הם מפוזרים וקולם לא נשמע. הכאב שלהם הוא כאב.

נשמח מאוד שתעזרי לנו. מי שמכיר אנשים שקולם לא נשמע – אנחנו רוצים לשמוע. תודה רבה שהתפרצת.

אני נמצא בין הפטיש והסדן. כל אלה שדיברו על חתימה על הסכמים – מי שעבר ביניהם, הסביר והחתים אותם על ההסכם הייתי אני. הסברתי את ההסכם והחתמתי אותם עליו. היום כאשר ההסכם לא מתקיים אני נמצא בין הפטיש והסדן. חשוב שיבינו את הסיטואציה.

אני מהמחלקה לשירותים חברתיים במועצה האזורית שומרון. אדבר בקצרה משום שהנושא המרכזי הוא לא אני, אלא התושבים. אחלק לשתי תקופות: התקופה שלפני הפינוי (אוגוסט 04 עד אוגוסט 05) והתקופה שלאחריו. בתקופה שלפני הפינוי, המועצה נערכה לעזור לארבעת היישובים להתמודד מול התוכנית הצפויה. לכן הגישה תוכנית עבודה שמתייחסת להתמודדות ברמת הפרט, המשפחה והקהילה, שעלותה 800 אלף שקל. לצערי אושרו 400 אלף שקל בלבד, ונכון לרגע זה קיבלנו פחות מ-300 אלף שקל. רוצה לומר שאת התוכנית שביצענו ויישמנו לקחנו בעצם מהמקורות הקיימים של המועצה האזורית שומרון. בתקופה השנייה, מהפינוי ועד עצם היום הזה, המועצה האזורית שומרון קלטה לתוך יישוביה 32 משפחות. כדי לסייע באופנים שונים יצאנו לפעילות הפגה – זה לא המקום לפרט – בעלות של 80 אלף שקל. לאחר מכן סייענו – ומר יוסי דגן הזכיר – בהרחבת המעון, כי לשבי שומרון הגיע החלק הארי, 13 משפחות, בעלות של 100 אלף שקל. סייענו בהקמת משחקייה, בעלות של 30 אלף שקל. היום אנחנו מסייעים בפיתוח סביבתי ותשתיות בשבי שומרון בעלות של 100 אלף שקל. לצערי עדיין לא קיבלנו מרשויות המדינה, קרי: ממינהלת סל"ע, כסף כדי לעזור לאותן 32 משפחות. אנחנו ממשיכים ללוות את 32 המשפחות מבחינה חברתית, בפעילות שתעלה למועצה כ-100 אלף שקל עד סוף השנה. אנו זקוקים לתקן נוסף של עובדת שתלווה את המשפחות בתוך השומרון.


המועצה האזורית שומרון מבקשת מיושבת-ראש הוועדה שתפנה למינהלת סל"ע, לאור כל העלויות שהוצאנו, בבקשה לסייע בידינו.

אני בטוח שיעקב הגזבר שלכם יודע לדבר אתי גם בלי יושבת-ראש הוועדה. הוא עושה את זה פעמים רבות.

בכל זאת, היות ואנחנו אורחים כאן ולא מנהלים את הישיבה אני פונה באופן פורמלי גם אל יושבת-ראש הוועדה, אבל הפניות שלי מופנות בהחלט אליך. עד היום את כל הסכומים שציינתי לא קיבלנו, לא הסתייענו. אנו ממשיכים מהמועט שיש לנו לסייע לאותן 32 משפחות.

אני סגן ראש המועצה האזורית עמק חפר. כואב לשבת כאן ולשמוע את הדברים האישיים. צר לי. אני מאמין שמה שעשתה מועצת עמק חפר, ועושה היום, כדי לקלוט את תושבי חומש ולשלבם עם תושבי יד חנה, עושה כמיטב יכולתה, ומעבר לכך, כדי שהדברים יסתדרו.


יש קורלציה בין חלק גדול מהדברים שהושמעו בביקורת כלפי המדינה, לגבי ההסכמים וכל הדברים האלה, שמחייבים בדיקה יסודית, שמעכבים מאוד את האפשרות לפתור בעיות. יש פערים בחוזים, יש תקציבים שלא מגיעים. הצטערתי מאוד לשמוע מישהו כאן מדבר – ואני לא תופס אף אחד בצערו – על גזירת הקופונים ומכליל גם אותנו. אני מבקש שיבדקו, ויתברר מה שיתברר. כואב לי לשמוע. אבל לא רק שלא גוזרים קופונים, אנחנו עומדים ומחכים לתקציבים שהמדינה הבטיחה בחוזים חתומים להעביר, ולא מעבירה. בינתיים, כפי שאמר מר ציון זהבי, המועצה האזורית עמק חפר מעבירה מתקציביה ומסייעת ככל שיכולה לסייע. עד היום מדובר במאות אלפי שקלים. אנחנו יודעים שלא מספיק, ואנחנו מכירים את הבעיות, אבל זאת המציאות. לא נלך לשדוד בנקים כדי לפתור את הבעיה, זה בלתי אפשרי. זה באופן כללי.


ההחלטה לגלגל את הסיפור של יד חנה חומש, שלטעמי היתה נכונה, נבונה ויפה – התקבלה בחודש מאי 2005. המועצה האזורית, בהנחיית ראש המועצה, התכנסה יום אחרי זה וקיבלה החלטה על הקמת צוות מיוחד. כל משאבי המועצה גויסו במשך חמישה חודשים לנושא הזה. אני לא מדבר רק על כסף, אלא על כל מחלקות המועצה. ראינו את זה כיעד מרכזי וכך התייחסנו. אני זוכר את היום שעמדנו עם המפות במטע האבוקדו של יד חנה ואמרנו: בעוד חודשיים יגורו פה אנשים. הדברים לא פשוטים, מכל הכיוונים, כולל הצד של יד חנה. מר יעקב רוזנבלט תיאר את המורכבות של הפיכת קיבוץ ליישוב קהילתי ומיזוג אוכלוסיות. אני מוכרח לומר דבר חיובי לטובת המדינה, שכל הקשור לתב"ע ולאישורים שלה, מה שבדרך כלל לוקח 10 שנים לקח חודשיים. בזה פחות או יותר מסתיימות המחמאות.


נושא הקרוונים – לא בדקתי אותם בפנים, אך מה ששמעתי כאן זיעזע אותי. משרד הביטחון הביא קרוונים, שם והלך. יש ממשלה, יש מדינה, יש משרד הביטחון, ואין עם מי לדבר. אחר כך נכנס לתמונה משרד השיכון.

התשתיות הפנימיות של הקרוונים אמורות להיות מתפקידיו של משרד הביטחון.

כל אחד אומר משהו אחר.

מערכת סל"ע היתה בנויה על הסכמים על מבנה בגודל מסוים, על גודל קרקע מסוים. פה הלכו למודל, שגודל הקרקע דונם וניתן בשוויון לתושבים שהגיעו מגנים ומחומש ולתושבי יד חנה. על מה הוויכוחים והפערים? לא יודעים לתרגם את זה. נשארו עם התקציבים הנורמטיביים של התוכנית הרגילה ולא יודעים לתרגם למודל השני. כתוצאה מכך יש פערים תקציביים עצומים ואי אפשר לעשות פיתוח. כפי שאמר מר יעקב רוזנבלט, יש התחייבות מדינה לתושבי יד חנה הוותיקים שוויתרו על אדמתם מרצונם כדי לקלוט את תושבי חומש, להסדיר תשתיות.

השוואת תשתיות.

עברה שנה שלמה.

מי אחראי על התשתיות ביד חנה? מי אמור לעשות אם לא המועצה?

יש הסכמים, כאשר כחלק מכל המהלך הגדול של הסכם ההעתקה היה צריך להיות מהלך של הסדרת התשתיות ביד חנה בתקציבים של המדינה. המועצה אמורה לדאוג לביצוע.

הבעיה היא התקציב?

כן, בוודאי. לא בעיית ביצוע. הקבלן שביצע תשתיות אצלם הפסיק את הביצוע באמצע כי המדינה לא מעבירה כסף.

אולי תוכל להגיד משהו על נושא החינוך.

אדבר על החינוך. זה גם התיק שלי במועצה אז קל לי להגיד. צר היה לי לשמוע מה שאמרה גברת אתי רוזנבלט. עוד כשהתושבים היו בחוף הירוק קיבלנו החלטה שב-1 בספטמבר נסיע את הילדים מהחוף הירוק לבתי-הספר ולגני הילדים, וכך עשינו.

לא את כל הילדים.

הילדים שעברו ליד חנה חומש – כולם כן הוסעו.

זה באחריותנו, קיבלנו החלטה והסענו.


ביום שהחלטנו ללכת למהלך של יד חנה חומש התקבלה החלטה במועצה שמשנים את איזור הרישום של ילדי יד חנה. ילדי יד חנה היו ממופים לבית-ספר "יובלים" בקיבוץ גבעת חיים מאוחד. קיבלנו החלטה שמשנים המיפוי לבית-ספר "משגב", שאליו מתשס"ו ימופו כל הילדים מהיישוב הוותיק והתושבים החדשים. גברת אתי רוזנבלט כנראה מתכוונת שלא הוצאנו ילדים מיד חנה שלומדים ב"יובלים" והעברנו גם אותם. קיבלנו החלטה פדגוגית חברתית חינוכית לא לעשות את זה.

פועל יוצא של ההחלטה שלכם, שבל"ג בעומר במרחק 20 מטר אחת מהשנייה היו שתי מדורות של שני בתי-ספר שונים. ומדברים על איחוד קהילות.

עם כל הכאב והכבוד, אנחנו מועצה של 34 אלף תושבים עם 15 אלף תלמידים, עם גנים ובתי-ספר, עובדים בצורה מסודרת. זה לא המקרה הראשון שמעבירים קהילה ומאחדים קהילות. ביטלנו את בתי-הספר בקיבוצים, הפכנו אותם לאזוריים. זה תהליך – בחינוך עובדים בתהליכים, לא זבנג וגמרנו. מבחינה חינוכית אנו סבורים שלא נכון להוציא ילדים מבתי-ספר ולהעבירם בכוח למקום אחר.

אני מבינה שאת הנעשה אין להשיב, שנת הלימודים נגמרה. משנת הלימודים הקרובה שתתחיל בספטמבר, בעוד חודשיים - - -

לא הוצאנו את אלה שכבר למדו ב"יובלים". מדובר בסך הכול ב-5 ילדים מיד חנה שלומדים ב"יובלים".

אם מדברים על שילוב הקהילות השאלה אם הלאה ההחלטות יתקבלו במשותף או בנפרד.

יש צוות היגוי של מועצת עמק חפר. אני חבר בצוות הזה, ויושב להם כל הזמן על המוח בנושא הזה, כמו בעוד נושאים נוספים. אנחנו דואגים לזה.

התיאור של "יושב על המוח" לא נכון. אם מדברים על שילוב קהילות, צריך להיות שילוב ושיתוף. באיזשהו מקום למצוא את היכולת לעבוד ביחד, במשותף. אני מבינה שזאת המטרה.

יש ניסיון. נכון להיום הניסיונות עדיין בגדר ניסיונות, ללא הצלחות.

צפינו שיהיו קשיים חברתיים ומשברים אישיים ברמת הפרט – ילדים, הורים וכולי. התארגנו ובנינו תוכנית עבודה מסודרת, חלקה כבר מופעל. גייסנו כסף למען העניין, גם תרומות בחוץ-לארץ. באופן אישי יצא לי להיות באוגוסט בארצות-הברית בקהילה המקבילה לנו, הבאנו 50 אלף שקל לטובת הנושא הזה. עושים מאמצים גדולים. אני לא מופתע שנאמר שיש קשיים, זה לא מפתיע אותי, את נלי גבע-גלמן או אף אחד אחר במועצה. צפינו שיהיו קשיים. צריך לדעת שהכסף שהיה אמור להגיע לביצוע התוכנית החברתית לא הגיע. הוא הגיע רק אתמול כמדומני.

אתמול הגיע 20%.

אתמול הגיעה הודעה על 20 אחוז מהתקציב, ועברה שנה שלמה.


לגבי הטיפול בנוער, לדעתי כן עושים שם עבודה. אבל לקחתי לתשומת לבי – נבדוק ונראה מה צריך לעשות יותר כדי שלא נשמע את הטענות הללו.

כצעד מחאה התגוררתי בחודשים האחרונים בשא-נור, ומשום הגילוי הנאות גם אני עוד מחפש את בלוני הגז שלי.


אני רוצה להעלות נושא שלא נגעו בו עד עכשיו – אולי סימפטומטי לחלק מההרגשות של האנשים. הובא לידיעתי מקרה בית-הכנסת בשא-נור, שם התפללו כל השנים במסגד כי זה היה מבנה הקודש והוחשב, ואמרו שאפילו לא היתה התנגדות של השכנים בסביבה. כשנה לפני ההתנתקות התחילו לבנות בית-כנסת קבע. יהודי שחשב שזה מפעל חייו רצה לבנות בית-כנסת על שם רפאל איתן ז"ל, הרמטכ"ל המנוח שנהרג בתאונה באשדוד. הוא לקח משכנתאות אישיות כדי לבנות את בית-הכנסת. בית-הכנסת הוא כנראה היחיד שלא נשרף מכל בתי-הכנסת של גוש קטיף כי קברו אותו, שמו ערימת עפר גדולה והוא עוד שם. אבל כשהאיש מבקש ממינהלת סל"ע לא עונים לו. פניתי גם אני, עד כה לא זכיתי לקבל תשובה על המכתב. מכיוון ששלחתי לפחות 3-4 מכתבים למינהלת סל"ע שרק אחד זכה למענה כתוב, יש פה בעיה של רשויות מינהל שמפרות חובתן החקוקה להשיב לפנייה. שמענו גם במקרים קודמים שאין סיכומים כתובים. גם כשנפגשים, הכול לא כתוב בשום מקום. אבל אני חבר כנסת, פניתי בעניין הזה ולא זכיתי לתשובה. אולי דרך הוועדה הזאת נקבל תשובה האם אזרח שלקח משכנתאות אישיות כדי לבנות בית-כנסת, לא את ביתו, יכול לקבל החזר הכספים שלווה כדי לבנות מבנה ציבור בקהילה.

מדובר ביהודי בן 71, אדם חולה, שהיה לוחם ביחידה 101 עם אריק שרון. הוא הוציא את כל כספו ולקח גם הלוואות, הגיע כמעט עד פת לחם, ואין שום תשובה.

אני שמח שהוועדה נותנת לי הזדמנות להשיב. אנשים דיברו כאן שעה ו-40 דקות ואני לא אנצל את מלוא הזמן כדי להשיב, אנסה לעשות זאת בקצרה.


אתחיל עם חבר הכנסת אלדד. אשמח לברר מדוע הפניות שלך בכתב לא נענו. אנסה לענות למקרה הספציפי בלי שאני מכיר את פרטיו ואולי מזה נלמד על שאר הדברים.


הקדמה קצרה, בדבריי אני מתייחס לפעילות שנעשית על-ידי משרד ראש הממשלה ומינהלת סל"ע, כיחידה בתוך המשרד שנמצאת תחת אחריות החוק. ודאי אין התייחסות לכל היבט פוליטי כזה או אחר שעלה כאן על השולחן לא מעט. אבל מתוקף ההכרות שלי עם הדברים אני יכול לתת תשובה.


אם ניקח את כרונולוגית התאריכים, ההחלטה בממשלה על תוכנית ההתנתקות התקבלה ב-6.6.2004. אני מניח שאותו יהודי צדיק או רב פעלים, את כל פעולותיו ביישוב שא-נור עשה אחרי התאריך הזה. החוק קובע שמי שתקע יתד יום אחרי התאריך הזה לא זכאי לפיצוי. אני מניח שזאת התשובה לגביו. כך החוק קבע, כך קבעו המחוקקים, אתם חברי הכנסת, אמנם לא בכנסת הזאת, אלא בקודמת.

ב-6.6.2004 היתה החלטת הממשלה, לא החלטת הכנסת.

אבל החוק אישרר את זה. יש יום קובע. מה שקרה לאחר היום הקובע לא מוכר על-ידי החוק. אנחנו פקידי ציבור, עובדי מדינה, פועלים לפי ההנחיות שהחוק קובע. רשויות המדינה, היועץ המשפטי לממשלה וגורמים אחרים לא מאפשרים למינהלת, גם אם היא רוצה, ובהמון מקרים היא רוצה, לעשות דברים שאינה יכולה לעשות.

התשובה שלך ברורה. מדוע התשובה לא ניתנה לחבר הכנסת אלדד? טרוניות על כך שפונים אליכם ולא מקבלים תשובה עולות שוב ושוב.

אני משיב להמון פניות של חברי כנסת. צריך לבדוק כל דבר לגופו. ודאי שאין מדיניות לא להשיב. אנחנו מקבלים פניות דרך יועץ ראש הממשלה לקשר עם הכנסת. אין כאן שום מגמה מכוונת. אבדוק למה לא ניתנה תשובה.


באופן כללי – אני מבקש מכל הנוכחים כאן קודם כול לעשות הבחנה ברורה בין המקרים הפרטיים לכללים. אני מוכן לקחת על עצמי בתוך תקופה קצרה לתת תשובה לכל מקרה פרטני. אני בטוח שלפחות ב-90 אחוז מהמקרים קיימת תשובה. אני בטוח שיש תשובה מדוע ועדת הזכאות החליטה לא להעניק לך פיצוי. גם בית-המשפט לפעמים מקבל החלטות שלא אוהבים. אם רוצים להיכנס לפרטים כדי לא לדבר בססמאות, יש פרוטוקול לדיון. אם נקבל את הפרוטוקול ניתן תשובה תוך מספר ימים. יש פה גם סוגייה של חסיון הפרט והגנת הפרטיות. אנשים יצטרכו להסכים לכך ונוכל לתת תשובה לוועדה, או לאנשים באופן פרטני.

אם תתנו תשובה פרטית ואנשים יגידו שקיבלו תשובה, בשבילי זה מספק.

כאשר אנשים סיפרו את סיפורם בדרך כלל התשובה היתה כלולה כבר בפנים. גם האיש הזה קיבל תשובה שוועדת הזכאות, שהיא בית-משפט לצורך העניין, דחתה את תביעתו. בואו נפריד בין הדברים הפרטניים לכלליים.


רוב הנושאים שנדונו התייחסו לקהילת חומש יד חנה. התייחס לכך גם סגן ראש המועצה. אני רוצה להציע כהצעת ייעול להמשך דיוני הוועדה – ואני מרכז את העבודה מול הוועדה לענייני ביקורת המדינה במינהלת – ככל שנקבל מידע מדויק יותר על מה הולכים לדון נוכל לענות ולבוא מוכנים. בסך הכול באנו לדון היום על דוח המבקר, שלא מתייחס בכלל ליד חנה. אילו הייתי יודע שנדון בעיקר על-יד חנה ושבישיבה הבאה נדון על הפזורה שמתגוררת בעפולה ובגן-נר יכולתי להתכונן ולהביא נתונים. בוודאי לא מצפים שנדע הכול כל הזמן. אחת הבעיות המרכזיות שעלו היא יד חנה ואתייחס אליה בהמשך. אבל לפני כן אני רוצה לדבר על הנושאים הכלליים האחרים שעלו.


רבות מהטענות שהושמעו כאן מתייחסות לכללים שנקבעו בחוק. לפני שבועיים היינו בדיון בוועדת הכספים בהשתתפות מנכ"ל משרד ראש הממשלה. הוא אמר שאינו מוציא מכלל אפשרות – הרי החקיקה נעשתה על ידי חברי הכנסת, כולם בשר ודם, אפשר לפעמים לעשות דבר חקיקה שיש בו בעיה, לפעמים לא מצליחים להכיל את כל הבעיות. לא נשללה האפשרות שייעשו תיקוני חקיקה. זה סוג הדברים שחברי הכנסת והפוליטיקאים יצטרכו להחליט. אמר מנכ"ל משרד ראש הממשלה שיש חשש מצד הגורמים המקצועיים במשרדי הממשלה, שפתיחת החוק לתיקוני חקיקה תתחיל בדרך מסוימת ותסתיים בדרך אחרת, שיש לה עלויות כספיות גדולות מאוד. חברי הכנסת צריכים להרים את הכפפה. מינהלת סל"ע עושה תיקונים כאשר היא רשאית, במקומות הנכונים – במשרד המשפטים, כאשר יש לה דעה והיא סבורה שצריך לתקן דברים מסוים. אף אחד בוודאי לא חושב שהחוק מושלם במאה אחוז. אם הכנסת תוביל מהלך כזה רשויות המדינה בוודאי יפעלו על פיו.


דיברו על הכרה במרכז חיים. אתייחס לסוגייה הכללית ולא הפרטנית. גם הוועדה הזאת וגם אנשי משרד מבקר המדינה – שיש לנו איתם קשר הדוק וטוב בעבודה משותפת, כשהם בודקים פעולות שלנו – היו מותחים ביקורת קשה מאוד על מינהלת סל"ע אילולא היתה מוצאת איזון נכון בין הבדיקה שצריך לעשות ובין התשלומים. אני מודה, יתכן שבמקרה כזה או אחר האיזון הופר, ביקשו יותר ממה שצריך. יש גם מקרים שהאיזון הופר לצד השני, שלא ביקשו מה שצריך.


יש לנו טעויות, כשוועדות זכאות משלמות לאנשים שלא הגיע להם. אני לא מדבר ברמה מהותית אלא ברמת החוק – על-פי כללי החוק לא הגיע להם. אנחנו מקבלים פניות מהשטח, מהשכנים, מאנשי היישוב האומרים לנו: אתם מדינה שלא יודעת מה היא עושה, שילמתם למי שלא צריך. אני לא מדבר כרגע על סוגיית הכסף, תקציב המדינה יסבול עוד 100 מיליון שקל אם ישלמו פיצויים למי שלא צריך, אבל יש כאן שאלה איך מדינה מתנהלת ואיך נראית כלפי תושביה וכלפי עצמה. אנחנו מוצאים איזון נכון, אולי לפעמים טועים ומגזימים לאיזשהו כיוון, עובדים תחת הנחיות ספציפיות של אנשי המקצוע – היועץ המשפטי לממשלה ומשרד המשפטים – ומנסים לתת מענה לכל דבר.


כדי לסבר את האוזן, נזרקים המון מספרים לחלל האוויר. אנשים גם אמרו כאן שלא קיבלו פיצויים. אני מדבר על מספרים מדויקים. נכון ל-15.6.2006 – נתון שמתפרסם באתר האינטרנט של המינהלת ומתעדכן מדי שבועיים – למינהלת סל"ע הוגשו 5,000 תביעות.

אני מציעה להתמקד. אנשים שאלו שאלות רבות. זה שלא ידעת שנדבר היום על צפון השומרון – אני מתנצלת, להבא נהיה יותר מדויקים ונבהיר על מה מדברים. אבל עלו כמה נושאים חזקים מאוד, שעלו על-ידי יותר מדובר אחד או שניים. בואו נתחיל עם הדברים שכואבים לאנשים.

אסיים את הנושא הזה ואז אגיע להסכם של יד חנה. אני מנסה לעשות סדר בדברים ולתת תשובה אינטליגנטית. המינהלת טיפלה עד עכשיו ב-5,000 תביעות בתקופה של שנה. אני רוצה לראות בית-משפט במדינת ישראל שמטפל ב-5,000 תביעות בשנה. ב-87 אחוז מהתביעות נתקבלה החלטה – 77 אחוז מהמתיישבים קיבלו 100 אחוז מהפיצוי שלהם. אם אתם שומעים על מישהו שלא קיבל פיצוי כנראה שיש לעתים בעיה, אבל זאת לא מערכת שאינה עובדת.


עלתה פה סוגייה של המתנה לוועדה המיוחדת. על פי החוק הוועדה המיוחדת דנה בראשות ראש המינהלה או המשנה שלו, כך החוק קובע. אי אפשר להאציל סמכויות אלה למישהו אחר. הוועדה מתכנסת פעמיים בשבוע. עד כה היו 570 פניות, יש החלטה סופית ב-330, ובאחרים היו דיונים בלי החלטה סופית. אנו מודעים לבעיה ומשתדלים לקצר את הזמן. הקמנו עוד ועדה מיוחדת על מנת שהדברים ייעשו מהר ככל האפשר, אבל מכיוון שהחוק מגביל אותנו, אנחנו לא יכולים לפתוח 10 ועדות מיוחדות. כאשר חוקקו את החוק חשבו שלוועדה המיוחדת יגיעו מקרים ספורים, כי זאת ועדה שנותנת סעד מן הצדק כאשר החוק מפספס.

הוועדה דנה פעמיים בשבוע במשך 10 חודשים על 500 ומשהו פניות?

זה 500 פניות ב-3-4 החודשים האחרונים.

אני פניתי לפני 5 חודשים.

צריך לבדוק את המקרה של מר יעקב רוזנבלט, אינני יודע למה הדברים התעכבו. נתתי לכם את הנתונים. הוועדה מתכנסת פעמיים בשבוע ודנה הן בבעיות פרטיות של אנשים והן בהסכמי ההעתקה, הסכמים שעלותם עשרות מיליוני שקלים, ופועלת במהירות האפשרית.


אומרים שאלוהים נמצא בפרטים. חלק מהדברים נטענו כאן בגלל שלא מכירים את כל הפרטים ואת כל התמונה. צריך להבין, אל הוועדה המיוחדת לא פונים מיד בהתחלה, היא הקצה, הסוף של המסלול שמתחיל בדרך אחרת.

מנהלת הוועדה, גברת חנה פריידין, הראתה לי את ההזמנה לישיבה, שם נכתב בפירוש שזה נושא הדיון.

נכתב שידברו על צפון השומרון באופן כללי. אם היינו מתמקדים בנושא יד חנה הייתי מביא לכאן אנשים כמו גברת איריס אפרת, אחת הנציגות שלנו שעובדות בשטח, שיכלו לדבר באופן מדויק יותר.

אני רוצה שנלמד מכך להבא. אנחנו מתכוונים שזאת תהיה ועדה אקטיבית, לא רק של דיבורים ונימוסים, ותיתן תשובות ברורות לאנשים, כי הגיע הזמן. אם משהו לא ברור בהזמנה, תשאלו.

אני עובר לדבר על הסכם יד חנה וחומש. אני לא מתיימר לומר שהכול בסדר ואין בעיות, שסגן ראש המועצה לא צודק שרק בשבוע שעבר התקבל 20 אחוז מהתקציב לסיוע החברתי. לכל דבר יש הסבר. במקרה הזה, תקציב המדינה עבר רק בתחילת החודש. רבותי חברי הכנסת, כל פעם אני מטיל עליכם את האחריות, אבל זו עובדה, לא היה תקציב מדינה. איך אפשר להעביר כסף בלי חוק תקציב? אני לא מתיימר לומר שהכול בסדר או שאין בעיות. אני לא מדבר על כך שיש בעיה עם קבלן הפיתוח ביד חנה, על 400 אלף שקל שהיה צריך לקבל כבונוס כי השלים בנייה בזמן קצר, ויש לנו היום קושי מול גורמי החשב הכללי במשרד האוצר. אני לא רוצה לפתוח את הדברים. בואו נסתכל על התמונה הכוללת ועל הפרטים.


הסכם העתקה מפורט לקבוצת חומש וקיבוץ יד חנה עדיין לא נחתם.

איזה הסכם, על-פי סעיף 85?

כן. נושאים אחרים שהעליתם עליי לבדוק איזה תוקף משפטי יש להם.


אמר סגן ראש המועצה, ובצדק, שפרוייקט יד חנה מורכב. אינני סבור כי מישהו מהיושבים כאן יכול להבין את המורכבות של ההסכם. אולי מר עוזי קרן יועץ ראש הממשלה לענייני התיישבות היחיד שמתחיל קצת להבין אותו, בוודאי יותר ממני. זה קיבוץ שהופך להיות ישוב קהילתי, ומגדילים מגרשים, נותנים למפונים מגרשים של דונם כאשר החוק מפצה בחצי דונם. זאת עסקת נדל"ן שיש לה שווי גדול מאוד והמורכבות שלה גדולה מאוד.


מה כן נעשה? במאי 2005, כאשר המתיישבים הביעו הסכמתם לאיחוד בין יד חנה וחומש, התחילו לבצע את הפעולות הבאות – קודם כול אושר המתווה העקרוני של הסכם האיחוד, מר יעקב רוזנבלט עבר בית-בית והחתים אנשים על המתווה העקרוני של ההסדר. הווה אומר: הקיבוץ מפסיק להיות קיבוץ, כל אחד מקבל דונם וכן הלאה. במהירות שיא, תוך חודשים ספורים, העבירו במוסדות התכנון והבנייה תוכנית בניין עיר שמשנה את כל מערך התכנון והבנייה באזור כדי להפוך קיבוץ ליישוב קהילתי ולתת לכל אחד מגרש.


מדברים על שיתוף פעולה בין התושבים ובין המנהלה, שאכן התקיים. כל אחד מן המתיישבים בקבוצת יד חנה יושב היום על מגרש הקבע שלו. הקרווילה נמצאת בקצה החלקה שהיא מגרש הקבע. יש רק עוד קהילה אחת במצב הזה – קהילת פאת שדה שנמצאת במבקיעים. יד בנימין זה ישוב זמני. אז אל תתקנאו בקהילות האחרות.

לא שמענו כאן שום מילה של קנאה.

המדינה התחייבה לשלם ל"גרנות" את החוב. עד היום שילמנו יותר מחצי מיליון שקל מכיסנו, במקום להשקיע באזור תעשייה. אתם לא משלמים, אז אנחנו משלמים.

מר עדיאל שמרון, האם אתה רוצה לקבל את הזמן שמגיע לך כדי לעשות בירור עד שניפגש ביד חנה או כאן פעם נוספת, כדי שהתשובות תהיינה מדויקות?

יכולים לדון שוב, אבל יש דברים שאפשר לענות עליהם כבר עכשיו. קיימות בעיות בשטח. יש התקדמות גדולה מאוד גם במצב הקהילה בחומש ויד חנה. מדינת ישראל, באמצעות הרבה גופים, הקצתה תקציבים. עוד כאשר האנשים ישבו בחומש כבר התחיל תהליך חברתי של איחוד הקהילות והוקצו לכך תקציבים. השאלה אם עוד תקציבים ועוד עובד סוציאלי תמיד יפתרו את הבעיה, אבל הדברים מקבלים מענה. בעמק חפר יש תוכניות עבודה שמשרד החינוך, מינהלת סל"ע והגורמים המקצועיים האחרים שותפים להן. יש קשיים בשטח, אנשים עברו בוודאי טראומה קשה. יש בעיות בשטח, העסקה מורכבת. לא עלתה בעיה בשטח שאנחנו כמינהלת לא מודעים לה ולא עושים הכול כדי לפתור.

יונתן דיבר על זה היום בבוקר עם ראובן טביב. מדובר על 400 אלף שקל שלפני שבועיים הובטח שיועברו, ולא עברו.

אני רוצה לשמור על כבודך ועל כבוד מינהלת סל"ע. לפיכך אני רוצה להפסיק כאן את דבריך ולבקש ממך לעשות שיעורי בית יותר רציניים. את המילים הגבוהות "מורכבות" ו"בעייתיות" אנחנו יודעים גם מבלי שנתכנס כאן. עלו כאן בעיות קשות מאוד: ההסכם וספיחיו, שאתה לא מודע להם, כדאי לבדוק את זה; המפרק; הפערים בין המפרט לביצוע בשטח; הכספים המועברים. עלו המון סימני שאלה.

זה לא תקשורת פה. אתה נותן תשובות בשביל התקשורת, לא בשבילנו.

כל שבוע כואב לי לראות אנשים שבאים מכל רחבי הארץ לשבת כאן. או שנעשה כאן עוד פגישה בעוד 2-3 שבועות כדי שלמינהלת סל"ע יהיה זמן לבדוק באופן פרטני וקהילתי-יישובי ולתת תשובות, או שניפגש אצלכם באחת המועצות המקומיות כדי לאפשר לכם לא לבזבז זמן בנסיעות.

עדיף אצלנו.

נשמח לארח אתכם.

מה עם אנשים שמפוזרים בכל רחבי הארץ?

נייחד דיון למשפחות המפוזרות. אני צריכה עזרתכם להביא אותם.

מר ציון זהבי דיבר על החבר'ה שלא הגיעו ליד חנה חומש, ושהיתה להם פעילות הפגתית. אני אומר במפורש, אם לא יעשו פעילות כזאת לאנשים של יד חנה חומש, יצטרכו להגדיל בתב"ע את בית הקברות ואנשים יגיעו לשם. מדברים על 9 משפחות עם בעיות בראות מתוך 30, למעלה מ-30%. אולי יש עוד אנשים בדרך. אני יכול להגיד בוודאות מי יקבל את התקף הלב הבא, תראו תוך חודש-חודשיים אם לא צדקתי.

לכן רוצים לזרז תהליכים ולהיות יותר אופרטיביים. נייחד פגישה כדי להביא אנשים שלא מיוצגים כאן כעת. אנחנו זקוקים לעזרתכם כדי להכיר אותם ולהביא אותם לכאן. בעוד שבועיים או שלושה שבועות ניפגש אצלכם, כדי שלא תצטרכו לבזבז זמן בנסיעות לכאן, ותקבלו תשובות ברורות מהמינהלת כדי שאולי סוף-סוף נתקדם לדברים אחרים.


כל שבוע הוועדה מתכנסת ומייחדת דיון לנושא ספציפי. בשבוע הבא נדון בנושא הרווחה, הטיפול הפרטני והפסיכולוגי.

יש סוגייה שלא תגיע לדיון אם לא תישמע כעת. בחוק פינוי-פיצוי נקבע התאריך הקובע. אנשים שגרו 15-20 שנה ביישובים אך בתקופת האינתיפאדה כוחם לא עמד להם ועזבו את ביתם, נפגעו משמעותית. עכשיו הם נפגעים פעמיים, גם כי פינו אותם מהבית וגם כי אין התייחסות אליהם. הכאב שלהם גדול ואמיתי. החוק לא מתייחס לאנשים האלה ולא שומע אותם. המצב שלהם הרבה יותר קשה מהמפונים, כי למפונים יש למי לפנות ולהם אין.

להעלות את הסוגייה הכל-כך כואבת הזאת דווקא בשולי דיון נראה לי לא הוגן כלפיהם. מאחר ואנחנו עובדים לא רק כאשר הוועדה מתכנסת, הכתובת שלי באינטרנט ובכנסת ידועה וכך גם הכתובת של הוועדה. אני מבקשת שתפנו אלינו באופן פורמלי כדי שנוכל להתחיל לעבוד. לא מכובד בשולי הדברים להעלות עוד סוגיות.

אני כותבת כל-כך הרבה דוחות לוועדה המיוחדת.

תיראו אותנו ככתובת. אנחנו מקווים מאוד להיות כתובת מועילה ומסייעת.

לקבוצה של האמנים יש בעיה מיוחדת כי בשבילנו הכי חשוב, יותר ממקום מגורים, הסטודיו והגלריה. זה הפרנסה שלנו, השֵם שלנו, זה הכי חשוב. עכשיו אין לנו. אני בעלת המזל, יש לי פיצויים, תודה, אני יכולה לקנות מקום מגורים, אבל אין לי מקום לעבוד, אין לי סטודיו.


אני סבורה שהיה אכזרי לזרוק אותנו מהמקום באוגוסט ולתת כסף רק בנובמבר. לא היתה לנו אפשרות להעביר את העבודות שלנו והן נהרסו. לדוגמה, סלמן מרק הוא פסל מפורסם, שזכה מספר פעמים במקום הראשון בתחרות בפריס, וחצי מהעבודות שלו נהרסו. עבודות הברונזה שרדו, אבל עבודות מפלסטלינה ודונג נמסו בשמש. לא היה לאן להעביר את העבודות האלה. הוא איבד דברים. גם אני איבדתי הרבה עבודות שלי.

אני לא מכירה את הנושא. איך את מציעה שנעזור?

אולי יש אפשרות לעזור לנו עם סטודיו.

את עכשיו ביד חנה? איפה את מתגוררת כעת?

אם היתה ביד חנה היה לה כבר סטודיו.

אני גרה אצל אחותי בירושלים ומחפשת מקום. אי אפשר לקנות. זאת בעיה מיוחדת.

זאת בעיה פרטנית.

היא מדברת על הבעיה של הקבוצה כולה.

עליי לחשוב יחד עם חברי איך נוכל לעשות משהו לגבי האמנות.

לא כולם קיבלו פיצויים. ברוך, שעשה אנדרטה ליאנוש קורצ'ק ביד ושם, פסל גדול, גר בשא-נור 18 שנים, כאחד מהראשונים, ולא קיבל כלום.

נזמין את כולכם לכאן לפגישה. אני מבקשת שתשאירי לנו פרטים.

הוא דיבר על 9 משפחות הסובלות מבעית בריאות. אני שייך לאגודת חולי הסוכרת. רק אתמול בערב הודיעו לי שיש לי סוכרת גבוהה מאוד ולחץ דם גבוה. לפני שבוע וחצי אשתי השתחררה מבית-חולים, רופא העיניים שלח אותה לנוירולוג לאחר שמצא כלי דם מאחורי הרשתית של העין. כל הרופאים שאלו אותה: האם בשנה האחרונה היה לך מתח עצבים או לחץ?

אני לא יכולה לטפל בזה. לחיות במדינה שלנו – זה מתח.

אני רוצה להגיד מה שאמרתי בבג"ץ: תתייחסו אלינו כמו אל בני אדם, כי הדבר היחיד שנשאר לנו זה הכבוד שלנו. גם העובדה שצריך לכתת רגליים לכאן ולהתחנן על הנפש, זה אחד הדברים היותר משפילים. והבירוקרטים הורגים אותנו עוד יותר. לפחות תתייחסו אלינו בכבוד.

בוועדה הזאת כולנו, כולל חברי הכנסת שיצאו לפני סיום הישיבה, לא רק מתייחסים בכבוד אלא מדברים בכבוד.

כמה כסף קיבלה המועצה בגלל שאנחנו גרים שם? 1,330,000 שקל. המון כסף. אבל מה אנחנו מקבלים? כלום, אפס.

כידוע לכם, למוסד מבקר המדינה יש שני כובעים, בין היתר הוא נציב תלונות הציבור. מי שיש לו בעיה אישית מוזמן לפנות לנציב תלונות הציבור – זה המוסד המתאים לטפל בבעיות פרטניות של אנשים שמתמודדים עם מוסדות שלטון. המוסד הזה פתוח ומטפל בכל אחד. בשנה האחרונה טיפלנו בהרבה מקרים פרטניים של אנשים שנפלו בין הכיסאות וסייענו להם, כמובן במסגרת החוק. הכתובת: מבקר המדינה, נציב תלונות הציבור, ירושלים.


החלק השני זה הנושאים העקרוניים שהועלו כאן. על חלקם עלינו כאשר בדקנו את אזור הפינוי מעזה, בסוגיית העתקת קהילות. סעיף 85 בעייתי מאוד ועלינו לשבור אתו את הראש. רשמתי לעצמי מספר נושאים ונצטרך לחזור ולראות מה אנו אמורים לבדוק – סוגיית התשתיות, סוגיית הסכם ההעתקה, הביצוע, המימוש הכספי, כל הדברים המערכתיים שחייבים לבדוק. אנו עובדים היטב עם המועצה האזורית עמק חפר, עם מר איצקוביץ, ואין סיבה שלא ניכנס לשם גם הפעם. אני מקווה שמהכיוון שלנו נביע עמדה מהר ככל האפשר.


לגבי שיכון הקבע – יושב כאן מנהל האגף שמנהל את הביקורת על שיכון הקבע בכל האזורים, גם מהקבוצות שפונו מעזה וגם מהקבוצה שהתפנתה מהשומרון, ואני מניח שרשם לעצמו כמה דברים.


לגבי בעיות פרטניות יש לכם כתובת. אנחנו מקבלים פניות בכל שפה. נטפל בכל בעיה פרטנית, במידת האפשר. לגבי בעיות עקרוניות – רשמתי לפניי. אני מבטיח לכם שכפי שעד כה התבטאנו בכל הנושאים, נתבטא גם בנושאים שעלו כאן, ועלו נושאים חשובים כמו בדיקת המפרק, המיפרטים, הכול.

צריך לבדוק אם ההסכם חוקי או לא.

אני מודה לכם מאוד.

הישיבה ננעלה בשעה 14:10