PAGE
1
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

5.6.2006


הכנסת השבע-עשרה

מושב ראשון נוסח לא מתוקן




פרוטוקול מס' 3

מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

יום שני, ט' בסיוון התשס"ו (5 ביוני 2006), שעה 10:00

הצעה לסדר היום (דיון מהיר): בקשה לדיון מהיר בוועדת העלייה והקליטה, בדבר מצבם הקשה של העולים מאתיופיה - של חברת הכנסת קולט אביטל

חברי הוועדה: מיכאל נודלמן – היו"ר

קולט אביטל

יצחק זיו

אברהם מיכאלי

נורית זיו – המשרד לביטחון הפנים, רמ"ד אלימות במשפחה

אילני אבבה-קמפינו – המשרד לביטחון הפנים, "מצילה"- אגף קהילה ומניעת פשיעה

הרן לבאות – משרד האוצר, רפרנט עלייה וקליטה

עמיהוד בהט – משרד החינוך, מנהל גף קליטת עלייה

הלל נתמר – משרד החינוך, מ"מ מנהלת אגף פסיכו-סוציאלית

יעקב מלקמו – משרד החינוך, מפקח בחינוך התיישבותי

שמואל דוקוב – משרד החינוך, מפקח על הפנימיות, פיקוח דתי

נח גרינבוים – משרד החינוך, מפקח ארצי בתחום קידום נוער עולה

ווביט מנגיסטו – משרד החינוך, מפקחת ארצית לנוער עולה יוצאי אתיופיה

חנוך צמיר – משרד לקליטת העלייה, משנה למנכ"ל

ורה אופיר – המשרד לקליטת העלייה, אגף תעסוקה

שפרה שידלוביצקי – הסוכנות היהודית, מנהלת אגף אכלוס

עפרה גוטמן – אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה, סטודנטית לעו"ס (מתמחה)

אביבית סבהט – אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה, בת שירות עובדת נוער

ראובן מרחב – הפרוייקט הלאומי האתיופי, יו"ר

נגיסט מנגשה – הפרוייקט הלאומי האתיופי, מנכ"ל

רונית דולב – המרכז האקדמי רופין, מנהלת המכון להגירה ושילוב חברתי

רפאל יונגמן

שלמה אקלה – המרכז ליהדות אתיופיה "בהלצ'ין", מנכ"ל

דוד מהרט – מרכז היגוי יהודי אתיופיה, יו"ר

פיני קבלו – מרכז השלטון המקומי

דפנה מושיוב – משרד הרווחה

אורנה פינדלנג – משרד הרווחה

צגה מלקו

דנה גורדון

הדר אלטשולר – חבר המתרגמים בע"מ

בקשה לדיון מהיר בועדת העלייה והקליטה בדבר מצבם הקשה של העולים מאתיופיה - של חברת הכנסת קולט אביטל.

בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח ישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות בנושא מצבם הקשה של העולים מאתיופיה. זו הצעה לדיון מהיר והיוזמת היא חברת הכנסת קולט אביטל. בבקשה.

בוקר טוב אדוני היושב ראש, חבריי חברי הכנסת ובוקר טוב לאורחים. האמת היא שאני ביקשתי לקיים דיון מהיר בנושא קהילת יהודי אתיופיה והמשבר המתמשך ואולי משבר שהופך ליותר דרמטי בזמנים האחרונים כי אין שבוע או אין כמעט יום שאנחנו לא פותחים את העיתון או כלי תקשורת מבלי לראות, מבלי לקרוא, מבלי להתייצב מול איזה טרגדיה חדשה. או אלימות בתוך המשפחה או מקרי התאבדויות.

לפני כעשרה ימים, ביחד עם נשיא המדינה ועם שר הקליטה, היינו בטקס ממלכתי לזכרם של ארבעת אלפים מבני העדה, שקיפחות את חייהם בדרך לארץ. כולם העלו על נס את גבורתם של אנשי הקהילה, אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד.

אנחנו מדברים על קהילה שמונה היום 105 אלף איש, אנחנו מדברים על כך שלפחות 70 אחוז מביניהם אינם מועסקים, אנחנו מדברים על כך שרובם חיים במצב סוציו-אקונומי מאד קשה, אנחנו מדברים על סטטיסטיקות שהגיעו אלי, שלא תמיד גלויות על כך שבזמן האחרון, בשנה האחרונה היו כמעט 200 מקרים של התאבדויות. אנחנו שומעים על מקרים של ילדים שלא נקלטים בבתי ספר, אנחנו קוראים בעיתון על עולה חדשה שנאנסת במרכז קליטה ואין טיפול בנושא הזה.

מי כמוני, שישבה בוועדה הזאת, יודעת שניסינו להתייחס לנושא הזה במשך השנים האחרונות. אין לי טענות, ואני באה ואומרת: נכון, הממשלה, הסוכנות היהודית, כולם עושים מאמצים אדירים, משקיעים המון כספים והמון מאמצים, אבל אנחנו נמצאים היום במצב שאפשר להגדיר אותו רק כמשבר מאד עמוק, שאם לא כן לא היו כל כך הרבה מקרים של אלימות, של התאבדויות, של נשירה מבתי ספר ושל פנייה לאלכוהול ולסמים.

אנחנו בוועדה הזאת, טיפלנו בכל אחד מהנושאים בנפרד, בנושא החינוך בנפרד, בנושא התעסוקה בנפרד, בנושא האלימות נגד נשים בנפרד, בכל נושא הדיור, ומידי פעם התייחסנו למה שאנחנו יודעים כתופעות של גזענות בחברה הישראלית ובעיקר בבתי ספר. אנחנו יודעים שיש עדיין בתי ספר שלא מוכנים לקבל את בני העדה. אנחנו טיפלנו בשלושת אלפים מבני העדה, אשר סיימו אוניברסיטאות ואינם מועסקים, ובמקרה הטוב כאשר נותנים להם אפשרות להיות מועסקים, מציעים להם להיות מאבטחים. אני בכוונה מציירת תמונה, שהיא רחוקה מלהיות משמחת.

שוב אני רוצה לחזור ולומר, כל הסטטיסטיקות ידועות, המקרים מתפרסמים כל יום מעל גלי האתר והתקשורת, אנחנו יודעים שהממשלה משקיעה, אנחנו מדברים על כך שהקבוצה היחידה שמקבלת סיוע כל כך מסיבי מהממשלה לצורך דיור היא הקבוצה של בני אתיופיה שמקבלים משכנתא עד 90 אחוז מהסכום כמענק. אבל, הבעיה שלנו היא לא רק מה שאנחנו משקיעים, אלא מבחן התוצאה. אם אנחנו מסתכלים על עיר כמו קריית מלאכי, ש- 50% ממנה הם עולים, שאין שם לעירייה שום אמצעים ושום כספים להעסיק עובד סוציאלי, שראש העיר בא ומספר לנו על כל כך הרבה מקרי התאבדות אצלו, ושאין שם כמעט תעסוקה. אם אנחנו מדברים על כך, שהתוצאה בסופו של דבר היא הכנסתם של אתיופים לגטאות של עוני, אנחנו חייבים לעצור לרגע ולשאול אם מה שאנחנו עושים אנחנו עושים באמת בתבונה.

אם מבחן התוצאה לא נתן את מה שאנחנו רצינו, האם באיזשהו מקום אנחנו לא טועים? אני לא מתעלמת, אני יודעת כמה הפרויקט הלאומי האתיופי עושה בנושא החינוך ואני יודעת כמה משרד החינוך משקיע ואני יודעת שיש באמת מקרים של הצלחות ואנחנו מדברים על דור שני של אנשים באמת מוצלחים אבל גם האנשים המוצלחים האלה נתקלים בדעות קדומות בתוך החברה, מתקשים למצוא מקום עבודה כי ברגע ששומעים את המבטא שלהם אומרים רגע, רגע, המקום כבר תפוס.

לכן מה שאני באה היום ואומרת, זה לנסות לדבר על המכלול. מכלול שהוא משברים, משבר בתוך המשפחה ומשבר בתוך החברה, ואנחנו יודעים היטב כי הסבירו לנו לא פעם ולא פעמיים מהן הסיבות. אנחנו יודעים שיש משבר במשפחה בגלל אובדן האוטוריטה של האב, אנחנו יודעים שתנאים סוציו-אקונומיים הם משפיעים אבל אני לא מתרשמת שאנחנו אמת מסיקים את המסקנות במכלול, ומה שאני באה היום אולי בתור זעקה של אדם בודד כרגע ואני מקווה שאני לא בודדה בזה, ודאי יש הרבה כמוני שחושבים כך שאם משהו לא בסדר, אם משהו שעשינו עד עכשיו לא הצליח אז צריך לעצור ולעשות בדק בית במה הצלחנו, במה נכשלנו, איזו שיטה פועלת, איזו שיטה לא פועלת. ולא להמשיך להזרים כספים באותם הדברים, באותן התוכניות שלא מצליחות. בואו נעשה בדק בית.

אני היום באה מהמקום שבו אני נמצאת, ואני לא באופוזיציה אלא בקואליציה, ואני לא באה חלילה להגיד ממשלה איומה. כל ממשלות ישראל כנראה ניסו, ומשהו נכשל פה. אז בואו נעצור ובואו נשאל במה אנחנו הצלחנו, במה אנחנו נכשלנו ובואו ננסה לתקן את המצב הזה לפני שיהיה מאוחר מדי. אני יודעת שיותר משישים אחוז מהחברה האתיופית הם בני נוער בהם אנחנו צריכים להשקיע היום, הם אנחנו צריכים לתת תקווה.

בזמן האחרון, אדוני יושב ראש הוועדה, אני אפילו שמעתי על מקרים שלא ידעתי עליהם קודם, וזה בני העדה שעוזבים שיורדים מהארץ. תאר לך מצב אבסורדי כזה, שאנחנו עושים מאבק להביא הנה אנשים מתוך איזה רצון להציל אותם מהמצב הסוציו –אקונומי הקשה באתיופיה, ובעצם בני נוער חוזרים לאתיופיה לחפש שם עבודה כי הם לא מצליחים למצוא פתרון בארץ, ואפילו מצב אבסורדי שבו בני העדה, נוסעים לארצות הברית כי הם מרגישים יותר קרובים למה שנקרא "ה- Africans Americans", לאמריקאים השחורים, מאשר לבני עמנו פה בארץ. אלה מצבים קיצוניים אבל זה לא הרוב. הרוב הוא רוב שקט, קהילה טובה, אנשים מצוינים שבהם ואתם אנחנו צריכים לעבוד כדי למצוא את הפתרונות. תודה רבה.

תודה רבה. אנחנו הזמנו לישיבה נציגי משרד לביטחון פנים, משרד האוצר, משרד החינוך, משרד הקליטה ועלייה, הסוכנות היהודית, האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, הפרויקט הלאומי האתיופי, המרכז האקדמי רופין. אני רוצה שנציגי הפרויקט הלאומי האתיופי, יגידו לנו מספר מילים.

שמי ראובן מרחב ואני יושב ראש הפרויקט הלאומי האתיופי, על ידי יושבת נגיס נגשה מנכ"לית הפרויקט הלאומי האתיופי.

בבקשה, מה אתם חושבים על המצב?

הסיפור של קליטת יהודי אתיופיה, הוא אחד הסיפורים המופלאים ביותר בתולדות הציונות. יש פה סיפור קלאסי של כוס מלאה וכוס ריקה ואנחנו נמצאים במאבק מתמיד להעביר יותר חלקים לכוס המלאה מאשר לכוס הריקה. התמונה שחברת הכנסת קולט אביטל, עמיתתי בעבר ובהווה ציירה, כל הנתונים שהיא נתנה הם נכונים אולי למעט העובדה, ש- 70% מהעדה האתיופית לא מועסקים, ואנחנו מדברים על 70% מכוח העבודה ולא מהקהילה. אבל אנחנו צריכים לראות, ואני לא בטוח שיש פה הרבה אנשים מלבדי שחיו באתיופיה, מאיפה באה הקהילה הזאת, מאיזה מצב חברתי, מאיזה מצב כלכלי, מאיזה תנאים טבעיים הם באו ומה היתה חריפות המעבר שלהם מאתיופיה לישראל.

אני חושב שזה המעבר החריף ביותר שהיה אי פעם בתולדות הציונות שנעשה בדור אחד. ואני לא מקל ראש לרגע אחד בקשיים שישנם, נגיסט מנגשה מנכ"לית הפרויקט ועמיתתי מאז יולי 2003, שהיא אחת הנציגות הבולטות של העדה גם מן הבחינה המקצועית, היא עכשיו מסיימת דוקטורט במדעי החברה, היא היתה יושבת ראש נציגות העדה האתיופית בפרויקט הלאומי והיא מנכ"לית מוצלחת מאד של הפרויקט והיא עתידה לעשות את זה הרבה יותר טוב ממני.

אני רק יכול לומר לכם שהגישה האינטגרטיבית שמשלבת את הקהילה האתיופית בפתרון של הבעיות, שרואה בקהילה האתיופית חלק מהפתרון ולא רק חלק מהבעיה, זאת הגישה היחידה שיכולה להצליח ואנחנו את הגישה הזאת אימצנו כולנו וזה המפתח להצלחה. עובדה שלימיני יושב הנציג שנראה צעיר אבל הוא בכיר מאד במשרד האוצר ואפילו משרד האוצר אימץ את הגישה הזאת. הדבר היחידי שאני יכול לומר לכם, שאין קיצורי דרך ואת קיצורי הדרך שישנם אנחנו עושים כולנו ביחד. אם יש לנו היום 3,000 בוגרי אוניברסיטאות ואם יש לנו היום כשליש מקהל הילדים שעושים תגבור לבגרויות ברמה של 5 יחידות במתמטיקה, באנגלית ובמקצועות ידועים, שזה מפתח הכניסה לחברה המודרנית, זה הישג שצריך להתברך בו. אבל, זה לא מונע במאומה את הניסיון הגדול מאד שכולנו צריכים לעשות, על מנת לפתור את הקשיים שחברת הכנסת קולט אביטל דיברה עליהם. אני מבקש מנגיסט להמשיך.

אני רוצה לברך על היוזמה של חברת הכנסת קולט אביטל. נתונים כבר נאמרו המצב לא הלך והשתפר, אנחנו בתקופה אחרונה העדה נמצאת באמת בלחץ מתמיד, אנחנו כל פעם בכותרות, בכותרות לא חיוביות ביותר, האם כן נאמר מתוך עשר נשים ארבע נשים נרצחות יוצאות אתיופיה אז המצב לא כל כך משמח. זה בנוסף להתאבדויות שאנחנו שומעים ומגיעים אלינו גם במסגרות החינוך הפורמליות שאין בהן עדיין טיפול.

הפרויקט הלאומי האתיופי, אדוני היושב ראש, מכיוון שאתה חדש אני קצת אסביר, הוא פרויקט משותף של ממשלת ישראל ויהדות התפוצות שבמחשבה הראשונה שהמדינה חשבה שגם כן שבאמת היינו בתקופה די קשה שקיבלה החלטה להשקיע 660 מיליון דולר למשך 9 שנים, 330 מהמדינה ו- 330 מיליון דולר מארצות הברית או מהתרומות היה אמור להיות היא החלטת ממשלה משנת 2001. למרות ההצהרות האלה הפרסומים שהעדה קיבלה הציפיות היו מאד גבוהות שהפרויקט הזה יביא גם את הכסף והעדה תקבל טיפול מתמיד, מקיף, החלום הזה לא התממש.

התחלנו את הפרויקט הזה בשני מיליון דולר ב- 2004 – 2005, החלטנו להתמקד בנוער בבית ספר ונוער במצבי סיכון בגילאים 13 עד 18 , סיוע לימודי והכנה לבגרויות. מתן מענה לאותם נערים שאינם במסגרת שנמצאים גם ברחובות על ידי הקמת מרכזי איתור וטיפול לאותם נערים ובניית קהילה והעצמת הקהילה. כרגע הפרויקט הלאומי מכסה מתוך אוכלוסיית היעד שלו, כ- 10,000 עולים כאשר מתוכם כ- 5,500 תלמידים שהם במסגרת בתוכנית "עתידים" ו- 4,500 בבתי הספר, בחיזוק לימודי והכנה לבגרויות. בחיזוק אמוציונאלי. ההשקעה כרגע ההשקעה לטווח ארוך, אנחנו לא רוצים להתעסק בכיבוי שריפות, אנחנו יודעים שכל פעם עולים סימפטומים בתקשורת, ההשקעה וטיפול וכיבוי שריפות לא יוציא את העדה מהמצוקה הקיימת.


לכן, השקעה לטווח ארוך תביא שינוי בתוך העדה. אני ארצה קצת גם להתייחס לעומת הנתונים הקשים שעולים היום גם בתקשורת העדה צמצמה פערים עצומים בתוך עשרים שנה שאנחנו נמצאים בישראל. סטודנטים באוניברסיטה מספר לא מבוטל, קרוב לשלושת אלפים בוגרי אוניברסיטה, אנחנו התחלנו את החיים שלנו מאפס כאן. ההנחה המרכזית היא שהיינו יכולים להגיע יותר רחוק אם נתעסק כולנו בהשקעה בטווח הארוך ולא בכיבוי שריפות. לכן אנחנו מצדיעים לכל אחד שמשקיע, אנחנו עובדים עם כולם בשיתוף פעולה, אני מצפה מכאן מהועדה לא שנוכל כולנו לדבר ונצא מכאן, אני מקווה מאד שתתקבל החלטה נכונה גם לקדם, גם הפרויקט מצפה בגדול לקבל את הבטחת הכספים מהמדינה למשך 9 שנים. תודה רבה.

קודם כל אני מברך על הישיבה כי אנחנו כולנו היום בתקופה האחרונה עדים למה שקורה בעדה האתיופית ואני רואה דחיפות ראשונה בגישות עם הגיל המבוגר כי שם קורים כל האסונות. אם זה במסגרת גישות על הגיל, הרצאות, להיות יותר מעורבים. הגיל הצעיר יש לו את החינוך, הוא נמצא במסגרת, אנחנו גם שומעים בשמחה על כשלושת אלפים תלמידי אוניברסיטאות ובוגרים אבל אני רוצה שנשים את הדגש דווקא על הגיל המבוגר. כי שם יש את הבעיה.


כמו שאמרתם כולכם הם התחילו מאפס, הם נפלו לעולם אחר והם לא יודעים איך להתמודד עם הבעיה הזו וכאן צריך לשים את הדגש. תודה רבה.

תודה רבה. אני רוצה לשמוע מה אתם ממשרד האוצר חושבים על המצב, על התקציבים.

אני לא חושב שתקציבים זאת בעיה. אני רוצה להתייחס, לשלוש נקודות שבהן משרד האוצר ישב עם הגורמים המקצועיים, משרד הקליטה, משרד התעשייה והמסחר ומשרד החינוך, בפורומים כאלה ואחרים. כפי שנאמר קודם, יש בעצם 3 מוקדים. המוקד הראשון, הוא מרכז הקליטה והוא בעצם מתחיל קצת לפני מרכז הקליטה. הוא מתחיל מתאריך העלייה המשוער שיש לעולה עוד באתיופיה, עד להגעתו למרכז הקליטה והטיפול בו במרכז הקליטה, התמיכה שלו ליציאה לקהילה שהיום זה מן תהליך מאד ברור שלדעתי אפשר לשפר אותו ובהמשך אני אפרט אלו כשלים מצאנו.

אני כבר אומר, לא מצאנו שום תרופת פלא והתהליכים הם תהליכי טווח ארוך. שום דבר לא ישנה כנראה את המצב מחר בבוקר. התהליך השני והוא תהליך שמטפל בו גם הפרויקט הלאומי וגם משרד הקליטה וגם משרד החינוך זה בעצם החינוך, ההיבט של החינוך ועל זה מדובר על ילדים ונוער. כשזה תמיד נעשה עם המגזר השלישי ועם בני הקהילה מתוכניות פקט וגם יהדות התפוצות שתורמת הרבה מאד ואם זה נעשה דרך הפרויקט הלאומי מהגיל הרך ועד הכנה לבגרות ותמיכה בנוער אתיופי במערכת החינוך. פרויקט "עתידים" בהיבט מסוים שלו ועד הצבא. וההיבט השלישי שהוא היבט שאני אומר כבר נגענו בו פחות, אולי יהיו חכמים מאתנו, אני אשמח אם יימצאו פתרונות וזה אנשים שעלו מאתיופיה בגיל מבוגר.

צריך להבין שאנשים שעולים מאתיופיה בגיל מבוגר הם אנשים שבדרך כלל לא השפה אינה דומה לשפה שלנו ופעמים רבות הם לא ידעו גם קרוא וכתוב בשפה האמהרית ומגיעים לארץ וצריכים ללמוד עברית, אני לא צריך לספר לכם עד כמה זה קשה ואז עברית תעסוקתית ולהשתלב פה בתעסוקה מעבר לכל ההיבטים החברתיים של התמודדות עם משק בית, מבנה שונה חברתי שונה לחלוטין ועם ילדים שתוך פרק זמן מאד קצר יודעים מחשבים ואנגלית וכו' והתמודדות של הורים עם ילדים, ז ה מוקד לחיכוכים ומביא להמון בעיות.

אנחנו מצאנו שני מפתחות. מפתח התעסוקה, שהוא מפתח ידוע להשתלבות בקהילה, ומפתח של החינוך. בתעסוקה, חלק עצום מן העולים האלה עבדו באתיופיה, אף אחד אל חי שם בלי לעבוד, זה עוד הרבה יותר קיצוני ממדינות סוציאליות שאנחנו מכירים וחלק גדול מהם לא עובד פה וזה בעצם המיקוד והתובנה של למה זה בעצם המפתח למצוא מה הפתרונות המתאימים. בשביל זה הקמנו מיזם תעסוקה עם הג'וינט בשיתוף כל המשרדים הנוגעים לעולים בכל הגוונים שלהם שבו אנחנו מנסים לשלב בתוך הלו"ז המאוד מאד צפוף שיש לעולים האלה במרכז הקליטה כי הם צריכים לעבור גיור לחומרה והם צריכים ללמוד עברית באולפן והם צריכים גם להכיר קצת להתוודע למדינת ישראל ולארץ ישראל ולהתנהלות החברתית פה, בתוך זה גם לשלב אלמנטים של תעסוקה ולגרום לכך שכאשר הם יצאו ממרכז הקליטה הם יצאו למקומות תעסוקה או עם יכולות תעסוקה בסיסיות.

כמו שהזכרתי, בחינוך אנחנו הגענו למסקנה שכבר בגיל הרך שבעצם החינוך בו יש בו אלמנט מאד חשוב להתפתחות של הילד, שצריך תמיכה נוספת לעולים מאתיופיה מעבר למה מבלים תלמידים רגילים, יש לנו בעצם בעיה של נשירה מבתי הספר בעקבות בעיות חברתיות ובשביל זה התקשרנו ומוקד הפרויקט הלאומי לעולי אתיופיה ובאמצעות גומרים חיצוניים הוא מפקח או תומך בלימודים.

הנשירה מכל קבוצות העולים זה 7%, אחרים זה 25%.

נגיסט יכולה להרחיב על הנשירה, זה הרבה מעבר ל- 7%.

מרופין אני קבלתי 7%, או 6.4 .

אני יכול גם לציין, ואת זה אולי משרד החינוך יוכל לפרט, שבנשירה זה תלוי איך אתה מודד את הנשירה, זה לא דבר כל כך פשוט.

אני מאד מצטערת. אני חושבת שהנתון של 6.4 הוא מאד לא מדויק. אנחנו קיבלנו לפני שנה בוועדה, סטטיסטיקה של 20 אחוז וזה ממשרד החינוך. הנשירה מתקרבת ל- 20 אחוז. יש הבדל בין 20 אחוז ל- 6 אחוז. אנחנו בועדה הזאת קבלנו נתונים שהתקרבו ל-20 אחוז, אני מאד מצטערת, שי הבדלים ולא צריך לטייח. זה לא רציני.

אני רק רוצה לפרט שבתוך כל זה יש טיפול בנוער בסיכון וכמו שפתחתי ואמרתי לגבי אנשים שעלו בגיל מאד מבוגר, זאת בעיה. זאת בעיה כי הכלים התעסוקתיים הם מוגבלים לאנשים שאינם דוברי עברית וקשה להם להתמודד עם הביקושים בשוק העבודה וזה דבר שצריך להתייחס אליו. אני רוצה רק לומר שבסופו של דבר הטיפול בעולים בכלל ובעולי אתיופיה בפרט הוא טיפול שנעשה על ידי הרבה מאד משרדים.

גם הפרויקט הלאומי אבל גם הממשלה היום אני חושב, מכירים בעובדה שטיפול כזה צריך להיעשות בשיתוף של כל הגורמים המקצועיים ובעצם אני חושב שנעשה שיתוף כזה גם במשרד הקליטה. אני אומר מנסים לעשות. הכל בסדר? אני חושב שהפתיחה של ראובן היתה נכונה. הדברים האלה כשעולה עלה בשנת 2002 מאתיופיה ולבוא בשנת 2006 ולראות מ המצב שלו ושל בני המשפחה שלו הוא לא כמו לראות עולה ממדינה אחרת ולהסתכל. נקודת הפתיחה היא כל כך שונה כי זו בעיה ואני חושב שבטווח הארוך הטיפול שאנחנו מנסים לתת או המשרדים מנסים לעשות הוא טיפול בשורש הבעיה ולא כיבוי שריפות שגם אותו, אגב, אני חושב שקשה מאד לעשות.

השאלה אם נותנים טיפול בשורש הבעיה וכולנו יודעים את הסיבות, את הבעיות כלומר אנחנו על הסיבות למשברים דיברנו מספיק. איך קורה שהמצב בעצם לא משתפר? אני בעצמי אמרתי בשמחה, ששלושת אלפים אנשים שסיימו אוניברסיטה לכשעצמו זה הישג נדיר אבל מה אנחנו עושים עם השלושת אלפים האלה שלא מועסקים?

זה לא הישג שסיימו לימודים. כמה מהם עובדים?

אני חושב שחנוך צודק בהחלט. אנחנו שותפים לעשייה, אבל אנחנו על הציר שסביבו התהליכים נעים. תודה רבה.

אני מהמשרד לביטחון הפנים. אני באמת רוצה להתחיל בנושא של התעסוקה. תעסוקה לדעתי כן תפתור חלק גדול מהבעיה, הן למבוגרים והן לצעירים וגם לאותם אקדמאים שסיימו את הלימודים ואל עובדים. דבר ראשון שאני באמת מזהה זו בעיה מאד רצינית זה שבאמת רוב המקרים בני העדה מועסקים בפרויקטים. הפרויקט נגמר אז הולכים הביתה. צריך לדאוג לשילוב של בני העדה בעבודה קבועה עם משרות מסודרות, במקום עבודה מסודר ולא רק לעסוק בנושאים שהם נוגעים רק לעדה.


יש אתיופי כלכלן אז הוא יהיה כלכלן במשרד מסודר, כמו שצריך ולא ייצג את האתיופים בתחום הכלכלה. סתם דוגמא. זו אחת הבעיות לדעתי. דבר שני נושא ההזדהות. המדיניות של המשרד שלי לפחות האגף שבו אנחנו עובדים, כמה שפחות להבדיל את העדה האתיופית וגם עולי חבר העמים, כמה שפחות אנחנו מתעסקים בפרויקטים שמבדילים אותם לבד ואנחנו מתעסקים אתם. כמה שיותר לשלב אותם בפרויקטים של מניעת פשיעה ואלימות, כמה שיותר משולבים בתוך האוכלוסייה הישראלית גם עולים בתוך העולים ולא מתעסקים רק בפרויקטים עבור העדה האתיופית.

זהו אחד הדברים שדיברת על הנושא של הירידה מהארץ אחת הבעיות זה למשל אתה מרגיש כל כך שייך למדינת ישראל, למדינה שאליה אתה באת, עשית עלייה מתוך ציונות ואני לא צריכה להרחיב פה, אתה בא לפה ואתה מרגיש זר אז עדיף להיות במקום זר שאתה זר בו כמו ארצות הברית או כל מקום אחר שהצעירים מהגרים אליו. יותר קל לבן אדם גם להסתגל במקום שאליו אתה לא שייך, מקום שבו אתה אומר, אני שייך אליו ואתה מרגיש זר אז זה מאד קשה וזה גם אחת הבעיות שמביאות לפשיעה, לאלימות במשפחה גם בקרב בני נוער ולכן אני חושבת ששתי נקודות עיקריות כל הנושא של שילוב כמה שיותר בפרויקטים ולא להתעסק רק בפרויקטים ייחודיים לקהילה האתיופית.


דבר שני, העסקת אותם אקדמאים לא משנה באיזה תחום. לתת לעבוד בתחומים שבאים יקבלו קביעות, תחומי עבודה ולא רק לעסוק בתחום של העדה או בנושא של העולים.

בוקר טוב, אני מהמרכז האקדמי רופין, המכון להגירה ושילוב תרבותיים. אני רוצה לגשת לזה מהיבט קצת אחר ברשותכם. אני חושבת שאין ספק שזו אוכלוסייה שעשתה את הדרך הארוכה ביותר מהמקום שהיא באה למקום שהיא נמצאת היום. ואני מסכימה עם ראשון הדוברים שאמר שזו חצי הכוס המלאה אבל הדיון שלנו צריך להתמקד במה אנחנו עושים כחברה קולטת בכדי להבטיח שהתופעות והתהליכים ארוכי הטווח יהיו כמה שפחות מסובכים. אחד הדברים שניסינו לבדוק לאחרונה ואנחנו נציג אותו בפניכם ב- 19 לחודש, לקחנו מדגם של 7200 משקי בית לצערי הרב רק בין גילאי 20 עד 60 כי לא היו לנו משאבים בשלב הזה לעשות גם את הגיל הצעיר לכן אנחנו לא פרסמנו נתונים על ילדים אבל אנחנו נשמח לעשות את זה בעתיד ובדקנו את הקבוצות הבאות אלה מול אלה ואני רוצה להוציא נתון אחד מהקבוצות כי אני חושבת שהוא מניח לפתחנו שאלה גדולה.


אנחנו בדקנו עולים מחבר העמים שהפרדנו בין עולים מרפובליקות אסייתיות ורפובליקות אירופאיות, מ- 1989 ואילך, עולים מאתיופיה מכל השנים והאמת היא שכתוצאה מכך הוותק שלהם היה גדול ביותר בקרב קבוצות עולים, עולים מארצות המערב כל יתר העולים מארצות המערב משנת 89' ואילך, ועולים ותיקים בין 48' ל- 89' ואת כל זה השווינו ליליד הארץ ממוצא אסיה-אפריקה, אירופה-אמריקה ואוכלוסיית הערבים. עלו הרבה נתונים שאנחנו נציג בזמן אחר אבל נתון אחד שאני חושבת שהוא רלבנטי לדיון הזה והוא נתון שמטריד זה שבהרבה מאד מאפיינים, הרבה מאד פרמטרים שבהם באמת הקהילה של עולי אתיופיה קיבלה ציונים מאד נמוכים, תחושת בדידות עמוקה מאד, תחושה עמוקה מאד של אין על מי לסמוך, כמובן התפלגה בכל הציונים של תעסוקה ותעסוקה במקצוע וכדומה בציונים נמוכים אבל היא התנהגה הרבה פעמים דומה ואני רוצה להדגיש את הנקודה הזאת.

דומה לאוכלוסיית ילידי הארץ ממוצא אסיה-אפריקה. זאת אומרת שיש לנו פעם אחת עלייה בינינו שלא הצלחנו בה ויש לנו דור שני ושלישי של בעיות והנה אנחנו מתנהגים עם אוכלוסייה בעלת מאפיינים לא זהים אבל דומים כנראה במודלים שאולי לא מתאימים ויש סיכוי, חלילה סיכון חלילה שהיא תמשיך להתנהג גם בדור שני ושלישי עם הרבה מאד בעיות. ושוב אני אומרת זה לא בגלל הקהילה, הקהילה עושה מאמץ אדיר השאלה איך אנחנו. כי בהרבה מאד פרמטרים אוכלוסיית העולים החדשים מארצות המערב מ- 1989 מתנהגת מהר מאד כמו ילידי הארץ, זאת אומרת, עוקפת אותם בהרבה מאד פרמטרים ואנחנו נוטים לחשוב אולי אנחנו טועים, זה ודאי מצדיק מחקר שאלף, צריך לעשות השקעה מאד משמעותית בתהליכי הגישור והשילוב של העולים בכל המערכות, גם במערכת החינוך וגם במערכת הרווחה וגם במערכת הבחירות ותיכף רפי ירחיב וגם במערכת התעסוקה.

צריך להתעסק במחקר כדי להבין איפה אנחנו טועים ואיפה עושים יותר טוב וצריך לעשות את מה שהתכוונו לעשות כשהפרויקט הלאומי יצא לדרך. אני הייתי ממתכנניו ואני חושבת שהפרויקט בעצם התכוון לעשות איגום של המשאבים הרבים בכדי שבאמת במקום אחד ובראייה אחת ובגישה אחת ינסו להתמודד עם הבעיה וזה בעצם לא קרה. מה שקורה בפועל זה שהפרויקט הזה מתנהל על יד ובמקביל לכל יתר הערוצים וזה בעיני פספוס גדול של המטרה. אז אם היינו מעגנים את המשאבים הלא קטנים, קצת עוסקים במחקר בכדי להבין ומתקנים בזמן ולא בדיעבד וגם מכשירים רבים מבני הקהילה בכדי שהם כי הם יודעים יותר טוב מכולנו, יסייעו לבני הקהילה להשתלב במערכות השונות יכול להיות שהיינו עושים טוב. ד"ר רפי יונגמן, עמיתי הוא חבר ומרצה בכיר במרכז האקדמי וחוקר במכון, יש לו התמחות מיוחדת בתחום של בריאות הנפש ואני רוצה ברשותכם שידבר גם קצת על המחקר וגם על הנתונים כי אני חושבת שהדאגה שלי ממה יקרה בטווח הארוך היא דאגה שמתחדדת ששומעים את הדברים האלה.

אני אדבר על בריאות הנפש מנקודת הסתכלות שזה גם ביטוי של הקשיים אבל גם גורם לקשיים. וזה אנחנו גם יודעים שבריאות הנפש הפכה להיות גורם מוביל מבחינת ארגון הבריאות העולמי משום שזה גורם תמותה מספר 2 בעולם ולבעיות של תעסוקה ופשיעה וכו'.


אני אציג עבודות שעשינו יחד עם אנשים עם ד"ר לרנר וד"ר זילבר ממכון פלק על בריאות הנפש בקרב עולי אתיופיה. אני אגיד רק לאיזה כיוון הממצאים הולכים. אז אחד הממצאים היותר בולטים זה שאנחנו מוצאים אשפוזי יתר ברמות כל כך פנטזיוניות שאנחנו בודקים את זה מחדש, זה למעלה מפי 2 ויותר אפילו מקרב עולי ברה"מ וקבוצות אחרות. בהמשך מתברר שכשבודקים את זה מסתבר שההבחנות בעצם לא מצדיקות אישפוז אז זה אומר שלא יודעים לאבחן אותם, לא יודעים לטפל בהם ובעצם לא רוצים להסתכן ואתם יודעים מה המשמעות של לאשפז אדם בבית חולים פסיכיאטרי, אנחנו עוד אני רוצה לציין שרואים עם השנים ירידה במגמה הזאת אבל עדיין מדובר על שיעור על הבדלים מאד גבוהים בין השיעורים של האשפוזים של האתיופים ואחרים זה פי 2 ויותר.

עוד תמונה מעניינת זה, שבדרך כלל מי שמפנה לאשפוז זה רופא המשפחה או בעצם עובד סוציאלי קהילתי שזה שאנשים שפחות מזהים פתולוגיה אז המסקנה היא המסקנה מהדברים הספורים שאני אומר כרגע זה שאם היו מגיעים קודם למרפאות הקהילתיות התהליך היה נעצר ובעצם יוצאי אתיופיה לא היו מגיעים לאשפוזים פסיכיאטריים. דבר שני שמשתמע מכך ואנו בודקים את זה כרגע זה בעצם שיש בעצם תת שימוש בשרותי בריאות הנפש הקהילתיים, זאת אומרת אנשים לא פונים לשירותים קהילתיים שהיו יכולים לעצור את תהליך הידרדרות.

אנחנו פתחנו איזשהו כלי שהוא רגיש תרבותית לאבחון של מצוקה נפשית בקרב עולי אתיופיה ואתיופים בכלל לשימוש של רופא המשפחה ועובדים סוציאליים. אם בלא הכלי אנחנו בדקנו אז אנשים מזהים 5 אחוז מהמקרים אילו היו עושים שימוש בכלי היו מזהים 85 אחוז מהמקרים. זאת אומרת, רופא המשפחה או מי שמטפל בהם היה יכול למנוע הידרדרות. לא נעשה הרבה שימוש בכלי. מה שאני רוצה להגיד לגבי מסקנות זה שצריך להקצות תקציבים קודם כל לבדיקת הנתונים למשל, שכיחות של פסיכופתולוגיה בעדה, למשל נעשה איזה שהוא מחקר ארצי על שכיחות של תחלואה בארץ אבל המדגם של האתיופים לא מייצג הוא קטן מדי, אולי היו 5 או 6 אנשים אז אין לנו תמונה אמינה של מה שקורה. יש לנו שיתוף פעולה עם פסיכיאטרים מאדיס-אבבה וזו עבודה השוואתית שנעשתה , ואני לא נכנס לכל הפרטים.


עוד דבר שצריך לבדוק אותו באמת, האם אמנם שיעורי ההתאבדות בקרב יוצאי אתיופיה באמת גבוהים כפי שמפורסם בעיתונות, אני לא בטוח צריך לבדוק את זה. והדבר המעשי הכי חשוב לטעמנו זה אם אפשר לקרוא לזה אפליה מתקנת בהקשר הזה. יש הרבה מאד עולי אתיופיה שסיימו למשל עבודה סוציאלית. אני חושב שמן הראוי לתת להם הכשרה בכיוון של עבודה בבריאות הנפש וזו אחת התוכניות שלנו לעשות במרכז האקדמי רופין. תודה רבה.

בוקר טוב לכולם. בבדיחות הדעת אני אגיד, שכששמעתי את הרן נציג האוצר מדבר לרגע חשבתי שהתחלפנו בתפקידים. שמעתי, ואני שמח על השיעורים שסך הכל השקענו והתלמיד היה תלמיד טוב ואכן דיבר בנימה מקצועית לחלוטין רק הוא לא ידע להגיד לנו או שכח להגיד לנו בכמה יתוקצב הפרויקט הלאומי האתיופי ב- 2006 שזה למעשה מה שציפיתי שהוא יגיד. זה היה באמת ברוח טובה אז אולי כמה הערות גם לגבי הפתיח שנאמר כאן, גם לגבי העשייה אי אפשר לברוח מזה כי נעשים דברים אבל גם לגבי המכשולים או הקשיים שמי כמונו יודע לציין אותם.

לא סתם יושבים פה נציגי משרדים שונים, משרד החינוך, משרד הרווחה, ביטחון פנים, משטרת ישראל, הפרויקט הלאומי, האוצר, גופים כאלה ואחרים כי בעצם קליטת העלייה בכלל וקליטת העלייה האתיופית בפרט היא חייבת להתבסס על עבודה משותפת של כל הגופים של כל הנושאים ולראות באמת את הדברים בצורה אינטגרטיבית עד כמה שאפשר. כשאתה דן בשאלת הילד שיוצא לבית הספר באותה נשימה או באותה מחשבה אתה צריך לחשוב על האימא החד הורית שלו איך היא מסתדרת מול שעות הלימוד, מה היא עושה עם הילד, איך היא יוצאת לעבוד וכך הלאה. כלומר, אנחנו בהחלט צריכים לראות את זה בצורה הוליסטית והעבודה נעשית בשיתוף פעולה עד כמה שאפשר ובראייה כוללת ובועדות משותפות ובתכנון משותף.

אני חושב, שהשאלה שנזרקה לחלל האוויר האם נכשלנו או אפילו סימן השאלה במידה מסוימת התהפך והפך להיות סימן קריאה, אני חושב שבאיזה שהוא מקום יש פה איזה שהיא הגינות מסוימת. יש קשיים, הם צפו ועלו בתקופה האחרונה, כולנו קוראים עיתונים, כולנו יודעים על מה מדובר, אנחנו לא בורחים מזה וכל מקרה של רצח או התאבדות הוא מקרה אחד יותר מדי ואסור היה שהוא יקרה. ויחד עם זה אני חושב שמכאן ארוכה מאד הדרך להסיק מסקנות מהסוג נכשלנו בקליטת העלייה האתיופית. אני חושב שיש קשיים ותכף אני אגע בהם אבל לעומת הקשיים אני חושב שיש גם הצלחות וגם אותם אני אזכיר.

אני חושב שבהקשר הזה אנחנו צריכים בעצם לדבר אל מול שלושה רבדים או שלוש נקודות התייחסות, אחת זה מה שאני קורא הממסד, ממשלה, ארגונים, עמותות, גופים ציבוריים כאלה ואחרים. השניה היא החברה הישראלית ואי אפשר לברוח מזה, יש לנו חיכוכים מאד בולטים בהקשרים האלה של הקהילה האתיופית מול החברה הישראלית, והשלישית היא באמת בני הקהילה עצמם. איפה ואיך אנחנו מגדירים מקום ותפקיד לבני הקהילה עצמם במהלך הגדול הזה והמורכב הזה של שילוב בחרה הישראלית.

אני אדלג באמת על מה שאנחנו קוראים הקשיים האובייקטיביים הנובעים מקפיצת הדרך הזאת שעושים בני הקהילה מאתיופיה הנה על כל המשמעויות שהוזכרו על ידי ידידי ראובן מרחב, קפיצת דרך אמיתי ואני מניח שכולנו יודעים, אנחנו מדברים על חוסר בהשכלה כמעט מינימלית שכמובן משפיע על יכולות הקליטה אני מדבר על המבוגרים, מבנה משפחתי כולל מספר רב של ילדים ומשפחות חד הוריות, קשוי אמיתי ברכישת השפה העברית שכמובן היא מפתח להתקדמות בשילוב, הימצאותם לצערי בריכוזים מאד בולטים במקומות מאד מסוימים עובדה שמקשה על פעילות חינוכית, חברתית,קהילתית לעשות אותם שם, אני אפרט את זה אולי בהמשך.

הדברים האלה, הרקע הזה באמת באופן אובייקטיבי מביאים לקושי הן של המערכת הקולטת והן כמובן של בני הקהילה. צריך גם להפריד בין מה שאני קורא ההגעות החדשות, קרי, המטוס שנחת אתמול בערב או ינחת מחר בערב, ואנשיו העולים מאתיופיה יגיעו למרכזי קליטה לפרק זמן מסוים שאנחנו מקווים שהוא יהיה קצר אבל לא קצר מדי כי יש לנו משימות לעשות באותו פרק זמן. אני חושב שהאיפיונים והצרכים של המקומות האלה ושל האנשים שמגיעים עכשיו אינם דומים לבני הקהילה האתיופית שנמצאים בשכונות הקבע כבר שנים רבות למעשה מתחילת גל העלייה, תרצו, תחילת שנות ה- 80, השנים שאפילו לפני מבצע משה.

אני רוצה שתדעו שאנחנו במשרד הקליטה, אני מעריך שזה גם מתקיים במשרדים אחרים, בשונה מכל קהילת עולים אחרת אנחנו בעצם רואים את כל הקהילה האתיופית כקהילה בהעדפה מתקנת כולל אלה שנמצאים הרבה שנים בארץ כי תהליך קפיצת הדרך הוא תהליך איטי. למעשה הם מקבלים סיוע כזה או אחר ממשרדנו ללא מגבלת זכאות בזמן שהייה בארץ, מה שקורה מול עולים מארצות מוצא אחרות. אני חייב להגיד שאנחנו בשכונות הקבע מפעילים היום רשת נרחבת מאד של 20 מוקדי קליטה אתיופים ב- 20 ישובים שונים, המנוהלים על ידי בני הקהילה עצמם כולל הפונקציות המקצועיות הנמצאות שם, אנחנו מכסים ב- 20 הישובים האלה סדר גודל של כ- 75 אחוז מסך הכל האוכלוסייה האתיופית הנמצאת במדינת ישראל.

אגב, סך הכל האוכלוסייה היום כולל ילידי הארץ הוא סדר גודל של כ- 105 אלף נפש ואנחנו מפעילים במקומות האלה בדיוק את הראייה האינטגרטיבית שעליה דיברתי קודם לכן. יש לנו שם רכזי נוער ויש לנו רכזי תעסוקה בקרוב אני מקווה שיהיו לנו רכזי בריאות. אני מוכרח לפתוח סוגריים ולהגיד מילה בנושא הבריאות של בני הקהילה, נושא שלהערכתי או לצערי יעסיק אותנו רבות בתקופה הקרובה. מהמחלות הזיהומיות דרך סכרת, לחץ דם וכל המרעין ובישין של ישראל 2006 שכך או אחרת התלבשו על בני קהילה וצריך גם להתחיל לחשוב על העניין הזה בשיתוף כמובן עם משרד הבריאות אבל הנה אני מקדים ואני אומר, זה כנראה נושא שילווה אותנו.

אני חוזר לעניין של המוקדים, שם יש לנו באמת את הראייה האינטגרטיבית, את כל הנושאים מנוהל על ידי בני הקהילה כולל הפונקציות המקצועיות וממחקרי הערכה שעשינו באמצעות מכון ברוקדייל, בדקנו משפחות לפני 4 שנים שהתחילו את מהלך המוקדים איפה הן נמצאות היום לאחר 4 שנים או 5 שנים בכל הפרמטרים שבדקנו אנחנו מזהים התקדמות.


אני הארכתי לפרט, למרות שהיושב ראש פה מבקש ממני לקצר, כדי להגיד שבכל זאת יש התקדמות. היא לא מספקת אבל בהרבה מאד תחומים קיימת התקדמות. אני חייב עוד שני נושאים שלהערכתי הם קריטיים לומר עליהם מילה וגם לציין את הקשיים, לא רק את האורות אלא גם את הצללים או הקשיים. שני נושאים קריטיים כמובן זה נושא התעסוקה, תת קבוצה בתוך הנושא הזה זה אותה קבוצת משכילים שאנחנו, אנחנו זה המערכת הכוללת סייענו להם, הם עשו את המאמץ הגדול, אנחנו סייענו להם והיום בכל שנת לימוד אקדמית יש סדר גודל של כ- 2500 סטודנטים בני הקהילה. אני חשוב שהבעיה היא השלב הבא באמת עיסוקם וזה נזכר כאן. אני לא רוצה להיכנס לפירוט אבל גם בנושא הזה אנחנו מקדישים מאמצים כולל רכזים מיוחדים כדי שיעזרו לגשר בין הקהל הזה לבין האפשרויות של התעסוקה. אבל בואו לא נשכח, זה אמנם מספר נכבד ומשמעותי אבל בעיית התעסוקה הנרחבת יותר עומדת מול שאר בני הקהילה שהם לא גדלו בארץ והגיעו כך או אחרת למוסדות להשכלה גבוהה וצריך גם לדבר אליהם ושם טמון הקושי האמיתי. אם תשאלו אותי, פה טמון הקושי האמיתי ראה נתוני היסוד, נתוני ההתחלה.


בכל זאת , במחקר שעשה מכון ברוקדייל גילאי 26- 44 שנמצאים במדינת ישראל שיעור התעסוקה בתוכם הוא מגיע ל- 78 אחוז. אז נכון אני מתייחס לנציג מפלגת הגימלאים, זה נחתך בגיל 45, לו הייתי סוחב את הסטטיסטיקה עד גיל 55 ו- 60 היא היתה פחות יפה, אבל זו המציאות ואני חייב להגיד שמה שנקרא כוח התעסוקה אנחנו רואים פה גידול בשיעור תעסוקתם בחברה הישראלית. אגב, לגבי נשים אנחנו מגיעים לסדר גודל בגילאים האלה של 26 – 44 של תעסוקה של כ- 60 אחוז.


הנקודה השניה היא באמת כל המערך החינוכי שכולם התגייסו, אם זה הפרויקט הלאומי, אם זה חברת המתנ"סים, בראש ובראשונה משרד החינוך. מופעלים היום במדינת ישראל עשרות פרויקטים מיוחדים שמכילים בתוכם אלפי בני נוער מקהילה ואני בהקשר הזה, אם תשאלו אותי אופטימי. אני חושב שהכיוון הוא נכון ובסופו של דבר שיעור הזכאים לבגרות שעלה מ- 22 אחוז ל- 43 אחוז בשנה הזו אני מקווה שבשנים הבאות הוא יתקרב לשיעור הזכאים לבגרות בקרב החברה הישראלית הותיקה שהוא 54 אחוז ולהערכתי יש סיכוי שטוב שנעשה את זה.

הקשיים, לא כולם אבל הבולטים שבתוכם, זה או הנקודה הראשונה היא פיזור הקהילה בשכונות עתירות עולים מאתיופיה מחייב תוכניות העשרה והעצמה בשכונות עצמן מה שכבר אמרתי שקשה מאד לעשות ואנחנו חייבים לתת מחשבה לגבי יציאת הדור הצעיר מהשכונות האלה. בעיה אמיתית שכרגע אין לנו תשובות אופרטיביות אליה.

דבר שני, הרחבת מפת הקליטה לישובים נוספים וחזקים יותר או שכונות חזקות יותר.ניסיון לבלום ולצמצם את תופעת הנשירה והאלימות, אני רוצה להגיד שההחלטה הראשונה של שר הקליטה הנוכחי היתה על הקמת ועדה בינמשרדית. אני חושב שהדיון הראשון שהוא קיים היה בנושא האלימות על גילוייה השונים, הוקמה ועדה בינמשרדית היא תתייעץ ותיוועץ במומחים חיצוניים ואני מקווה שהיא תגיש לנו המלצות או מסקנות ראויות והנקודה האחרונה, הזכרתי את זה בהתחלה, אי אפשר לברוח מהחיבור או אי חיבור מהקשר או אי קשר שבין בני הקהילה והחברה הישראלית וזה שווה סמינר מיוחד.

לפני שאני נותן זכות דיבור לחבר הכנסת מיכאלי, אני רוצה להגיד כמה מילים. לקראת ישיבה זו, דיברתי עם כמה "ותיקים" מוועדת הקליטה העלייה והתפוצות, עם קולט אביטל ומרינה סולודקין. הם חושבים, לפי מה שאני שומע פה, שכמעט הכל בסדר. מה שאני שומע מקולט אביטל וממרינה סולודקין, שמצבם של קהילת יהודי אתיופיה הוא קשה וכמעט במשבר. בגלל זה אני לא מבין, או שאנחנו מדברים פה במטרה לשכנע עצמנו שהכל בסדר, ואני לא חושב שככה צריך להיות, אנחנו צריכים להבין אלו בעיות יש. אני מבקש מכל אלה שעכשיו ידברו פה, תגידו לנו, האם הכל בסדר או שיש בעיות קשות.

אנחנו פה לא מועדון, שמדברים ואחר כך כולם הולכים הביתה והכל נשאר כמו שהיה. אני יושב ראש חדש, יש לי כבוד לקולט אביטל, היא היתה קודמתי והיא עשתה רבות לדיונים ופתרונות לקהילה האתיופית. אני ממשיך בזה ואני מבקש, צריכים לדבר על בעיות ולא על מה שטוב. מה שטוב זה טוב, אבל זה לא טוב שיש הרבה מקרי התאבדות, רצח, אין עבודה. אנחנו יודעים ששלושת אלפים סטודנטים סיימו לימודים אבל 70 אחוז מהם לא עובדים. זה לא בסדר חברים, ככה אי אפשר שיהיה. אנחנו משקיעים הרבה כסף לקהילה האתיופית אבל עומדים במקום אחד ואני לא רוצה לשמוע דברים טובים פה, אני רוצה לשמוע איזה בעיות יש בקהילה האתיופית כי אנחנו צריכים לשפר את המצב, ככה אי אפשר הם גרים בשכונות, אני קורא בעיתון ש- 70 אחוז מכיתות שי גם שילבו של אתיופים אז אם זה לא יהיה כמו עכשיו, אם אנחנו לא מתקדמים בדברים כאלה.

במילים שלך אדוני היושב ראש, לקחת לי את מילות המחאה שרציתי פה להביע. אז קודם כל ברכות באמת, אדוני היושב ראש על היוזמה שלנו ושל הגב' קולט אביטל. אני חושב שבתחילת הקדנציה כבר דיברנו שנטפל בקליטת העלייה בקדנציה הנוכחית. ניתן סדר עדיפות ואפילו העדפה מתקנת וזה לא בושה להגיד. אני יכול להגיד על עצמי כילד, גם אני עולה אבל כל קליטת עלייה נקלטה בארץ בנסיבות מסוימות, בזמנים מסוימים ואפשר לומר שבעיות לצערנו לא חסרות בעליות אחרות אבל מה לעשות, העלייה האתיופית נתקלת בבעיות יותר גדולות ויותר חמורות מאשר עליות אחרות ולכן רבותיי, נשמע פה נתונים ולשמוע פה סטטיסטיקות אני חושב שאני לא חי באותה מדינה כנראה, אני לא חי באותה אוכלוסייה שאני במקרה חי בה בעיר שלי, אוכלוסייה אתיופית ואני רואה מידי יום את הבעיות שהם נתקלים בהן, אני לא שומע פה בשולחן הזה את הבעיות שלהם. רבותיי, אני רוצה להגיד לכם שאני מתחיל מנוער. אני חי באור יהודה, בואו לא נתלבש על ראש העיר אלא נבין את הבעיה ואחר כך ניכנס לפתרון של זה.

רבותיי, בואו נתאר את העובדות שיש באור יהודה וזה כנראה לא רק באור יהודה. יש בתי ספר שרוצים או לא רוצים שהילדים האתיופים נקלטו שם. בתי ספר אחרים לא רוצים לקלוט אותם, מה יעשה אותו ראש עיר שרק בתי ספר מסוים קולט אותם ובתי ספר אחרים לא מסכימים לקלוט אותם, אז הוא בא לדאוג לאותו בית ספר. אני כרגע לא בא לסנגר על דרך העבודה שלו או דרך איך שהוא נקט בתקשורת או איך שהוא פגע באותם ילדים. אני אומר, בואו נבדוק היכן יהודים עולי אתיופיה נקלטו בארץ, להיכן שלחו אותם, לאן הובילו אותם? לסביון? רמת השרון? קריית אונו? ישנם ישובים שמבחינתם עולי אתיופיה זה אקס-טריטוריאלי מבחינתם, איך אנחנו הגענו למצב הזה ששולחים עולים מאתיופיה לאותם מקומות גם שם הבעיות לא חסרות ממילא.

אני עכשיו אציג נתונים שאני במקרה במקצוע שלי כעורך דין אני יודע היכן הם רוכשים דירות. הם רוכשים דירות במקומות שכבר כל ישראלי שטיפה הגיע למשהו בורח משם אז באים עולי אתיופיה וקונים את הדירות שלהם. כלומר, זה לא שכונות שיקום, זה שכונות שיקום שכבר ניסו לשקם אותן, הצליחו או לא הצליחו ובסוף מכניסים אותם לשם. הנוער שגדל באותם שכונות אני רואה אותם יום יום מסתובבים, שעות פנאי שלהם אין להם מה לעשות כל היום אז ניסינו לקלוט אותם בתנועות נוער, יש בעיות אתם. למה יש בעיות אתם? כי מה לעשות, אנחנו חברה גזענית. אנחנו לא קולטים את הילדים האלה כמו שצריך. בתי ספר ותנועות נוער והחברה אנחנו עושים דברים, צריך לשים את זה על השולחן ואם לא נעשה את הטיפול שורש הזה נוכל לחיות עם סטטיסטיקות, משרד החינוך יגיד כך, משרד האוצר כך, משרד הקלטה כך. רבותיי, בעיות עם נוער אלה הבעיות הכי קשות. אני רואה בזה באמת את ההצלחה אני לא מזלזל חלילה במבוגרים ובגיל אפילו הגיל יותר מבוגר אבל אם בנוער הזה לא נטפל היום בצורה נכונה, אנחנו נגיע פה לאסון, אסון במדינה שאנחנו נגדל פה דור שאני לא רוצה כרגע לחזות את האסון של זה.


עכשיו נחזור למבוגרים, אני רואה אותם כל היום באמת בבעיות תעסוקה. רוב המבוגרים לא עובדים, אין להם תעסוקה, הם מסתובבים כל היום מתוסכלים. המקרה המצער שקרה באור יהודה שהזוג התאבד, אני נתקלתי במקרה המצער הזה את כל הבעיה של עליית יהודי אתיופיה במה הם נתקלים. הזוג התאבד, נשארו 7 ילדים בבית, הילדים האלה לא היתה להם כתובת לפנות עם כל הכבוד לכל המוסדות הממשלתיים, אני לא יודע כמה הם התאמצו לטפל בבעיה של הילדים האלה, אחר כך כשכן התערבו וכן ניסו לפתור את הבעיה מה שנתקלתי בזה שחסרה ליהודי אתיופיה כתובת לפנות אליה.


אגב, אין להם גם מנהיגות רוחנית. שמתי לב לזה בצורה מאד בולטת לפחות בעיר שאני חי בה. אין להם מנהיגות רוחנית, אין להם מישהו שמכוון אותם איך להתמודד עם בעיות. עכשיו, התערבו מתנדבים כי רשויות רווחה לא יכולות לפתור את הכל כרגע אז מתנדבים מנסים כל אחד בדרכו לנווט את הדברים.


רבותיי, צריך לעשות חשיבה בכיוונים של טיפול שורש. אני אצביע משהו אולי בעיני חלק מהאנשים פה זה לא חשוב. תאם יודעים שאין להם בתי כנסת? אין להם לאן ללכת בשבת. הילדים רוצים ללכת לבית כנסת עם אבא, האבא הולך פה, הילד הולך שם וזה כי אין להם בית כנסת משלהם, אין להם רבנים, אין להם מישהו שיכול לחבק אותם ואני מדבר על עשרות משפחות. זה לא איזה שני עולים בודדים. יש להם בעיה של דברים מינימליים שאין להם בבית, אני לא יודע איזה רשות מטפלת, למשל אין להם מזוזות בית, אנשים יהודים שחיים בבית בלי מזוזות. יכול להיות שזה חלק שאין להם ראש לרכוש את זה, יכול להיות שמישהו צריך לעודד אותם. דברים מינימליים של משפחה יהודית שחיה בארץ ישראל מתמודדת עם זה בצורה רגילה, אצלם כנראה מישהו שאין לו יכולת לכוון אותם.


עכשיו לגבי בעיות נפשיות שעורר פה הנציג של מכון רופין. הבעיות הנפשיות האלה כנראה נגרמות מכל הבעיות שהזכרתי קודם. זה לא משהו שבאמת הן מחלות נפש אלא זה כל מיני בעיות שיוצרות את המחלות האלה וזה בעיות שהורים לא יכולים להתמודד עם ילדים. אני רואה ילדים שמדברים עברית מושלמת, הילדים מדברים כל כך יפה עברית אז אני רואה את ההורה המתוסכל שהוא לא מסוגל לתקשר עם הילד שלו בקושי. אז כל הדברים האלה, בעיות חינוך, בעיות תעסוקה, בעיות של שעות פנאי שאין להם איפה להיות. אז בואו אנחנו בועדה הזאת אני מבקש מהיושב ראש נשים את הטיפול בעולים האלה מצדי על חשבון עולים אחרים ואנחנו כעולים ותיקים אולי נסלח ליושב ראש שיתן העדפה מתקנת לעולים מאתיופיה. אבל לבוא הנה עם באמת העלאת בעיות, לא לבוא, לצטט סטטיסטיקות ואנחנו הלכנו הביתה והכל בסדר. שאני חיפשתי איש רווחה או איש משרד הקליטה שיבוא ויטפל במשפחה הזאת באור יהודה, לצערי לא הצלחתי להביא אף אחד. עד שמרינה סולודקין הגיעה אישית לשם והיא היתה בדיוק במעבר בין קדנציה לקדנציה ולא יכלה לעזור הרבה. צריך פה להתמקד בכתובת לפתרון בעיות.

אדוני היושב ראש, גבירתי קולט אביטל, יוזמת הדיון, חברי הכנסת הנכבדים. האגודה הישראלית למען ילדים עולים עובדת עם נוער יוצא אתיופיה וגם חדשים שעולים ארצה. במרכזי קליטה וגם ילידי הארץ. אני לא יודע דרך אגב איפה הבעיות יותר קשות. אני רוצה לציין שתי בעיות שאנחנו מאד מקווים אולי הועדה תרצה לתת פתרון.

הבעיה הראשונה זו גזענות. פרופ' נולדמן יזם דיון בועדת החינוך לפני שנה, והביא לנו לכאן מנהל בית ספר שאמר לילד ולאימא שלו: "החלטנו עם ועד ההורים ששחורים לא נכנסים לבית ספר". אתם יודעים שהוא עדיין מנהל בית ספר, ושהמשטרה סירבה לקבל תלונה? באותה ישיבה ישבה מורה, שכתבה מכתב בעברית לאימא שלה בארץ: "תיסעו חזרה לרוסיה לאכול לחם ובצל", ואותה מורה עדיין מלמדת בבית ספר יסודי. אין בישראל חוק נגד גזענות שברחובות בית ספר מחליט לא לקבל אתיופים כי יש יותר מדי. אנחנו פונים למשטרה והמשטרה אומרת שזו לא עבירה, זו לא הסתה לגזענות. והפרקליטות צריכה להחליט האם לפתוח תיק או לא. אין חוק נגד גזענות, והציפייה שלנו מהועדה שאולי חברי הכנסת שהם חברי הועדה יזמו הצעת חוק נגד גזענות שכאשר יוצאי אתיופיה לא מתקבלים לעבודה בעל הבית יצטרך להוכיח שהוא לא קיבל אותו אל בגלל צבע העור שלו, כמו שקורה באמריקה.

בעיה שניה אדוני הישוב ראש, זה הכסף. פעם הייתי בהרצאה והובאו נתונים ממשרד האוצר אז זה היה 720 מיליון שקל לילדים יוצאי אתיופיה. היא אמרה, חבר'ה, בואו נחלק את הכסף לילדים. בתקציב המדינה אין מילה כזאת "נוער יוצאי אתיופיה", אין בכלל את המילה "נוער עולה", אתם יודעים שאין כסף כזה, שלא יספרו כאן נציגי המשרדים על הכסף, כל הכסף נגנב. נגיסטה, יש כסף רק שהוא לא אצלך. אין משרד ממשלתי שלא מטפל בעולים. אין משרד ממשלתי שלא מטפל בנוער עולה. זו לא בדיחה. לא יכול להיות שהכסף היחיד שקיים בתקציב המדינה זה הכסף שאת דברת עליו, אותם גרושים שנקראים שעות לעולים וכל אותם כספים שכל משרד אומר, אנחנו יושבים בועדת ההיגוי, במשרד הקליטה, איפה הכסף של יהודי אתיופיה? אתה יכול להראות לי אותו בתקציב? שרת הקליטה הקודמת יזמה 700 אלף שקל בתקציב מחלקת הרווחה נוער בסיכון שגם לא בטוח שזה ייכנס לתקציב או לא, אין דבר כזה.

איך אתם יכולים להגיד, אנחנו משקיעים כסף ליוצאי אתיופיה, ליוצאי ברית המועצות, לנוער, כי אין דבר כזה בתקציב. אז איך אפשר לטפל בבעיה אם אתם חברי הכנסת מסרבים לצבור כסף? אם אתם חברי הכנסת מסרבים לחייב את האוצר לכתוב בתקציב של התמ"ת, של משרד הקליטה, של המשרד לביטחון פנים על נוער עולה, נוער בסיכון, מניעת אלימות. וזאת ציפייה שלנו לועדה שאולי הועדה תמליץ כסף שכבר קיים, לא יותר כסף אבל שיצברו את הכסף.

אני חבר ועדת הכספים, אני צריך להגיד שבמשרד הקליטה יש סעיף נוער בסיכון.

אדוני היושב ראש, אבל זו פעם ראשונה.

יש תקנות נוספות במשרד הקליטה, לא רק התקנה שהוזכרה כאן וזה טיפול בפרויקטים חינוכיים מול נוער עולה מכל העולם ואתיופיה בפרט.

אני מנהל מרכז לעולי אתיופיה, שזה גוף השייך למשרד החינוך. אכן באמת יכולתי להגיד פה מה אנחנו עושים, יש לנו קרוב ל- 60 עובדים, מנסים לא מעט פרויקטים וגם הרבה פרויקטים שאנחנו גאים בהם. אבל אני חושב שמבחינה זו נאמר נכון שבאמת לא צריך פה לבוא ולספר על הפרויקטים כדי לטפוח על השכם שלנו. נכון, צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה כדי להאמין שהכוס יכלה להיות מלאה עד הסוף, כי אם לראות חצי ולא לראות את החצי הריק זה לא יעזור לנו. נכון אבל גם לא צריך להסתכל על החצי אבל צריך לשאוף למלא אותה.

אני אתחיל מהעניין של בריאות הנפש. אני עליתי דרך סודן, כמו רבים מבני העדה איבדנו חלקים גדולים מבני המשפחות שלנו. יש ילדים ואני רואה אותם, ילדים שאיבדו את אימותיהם בדרך, את הוריהם בדרך ויש הורים שאיבדו את ילדיהם. איש מעולם לא התעניין בצד הנפשי של בני הקהילה. מה עשה להם למשל המסע הזה? מה הטראומות האלה שעברו? מישהו אתה יודע מה, אולי לצורך העניין אני אהיה קונקרטי, אני איבדתי 3 אחים שלי בדרך, נעדרו בסודן, יש לי הורים , 25 שנה הם מחכים לבית. איש מעולם לא חשב שצריך לשאול אותם מה הם חווים, אנשים שאיבדו את יקיריהם בדרך. ככה שאני לפעמים אני מרגיש אולי מישהו חשב שאנחנו חסרי רגשות, אם קבלנו איזה שמנת במרכז קליטה ומילאנו את הקיבה, הרי בשביל מרבית מהאנשים אנחנו היינו אנשים רעבים שם ואולי חשב מישהו שאנחנו יכולים להסתפק בזה כאילו אין לנו היבטים נפשיים ויש לנו רק צרכים פיסיים. אני חושב שבהחלט צריך לדבר על העניין הזה ולדעתי לא נעשה כלל בתחום הזה.

הדבר הנוסף שרציתי להגיד, כבר נאמר פה, אני אכן הייתי באמת מבקש מחברי הועדה ללכת לבקר באיזור ותיקים בנתניה, ברמת אליהו בראשון לציון, בשכונת ויצמן בקריית מלאכי, בשכונת שפירא בגדרה, בשכונת איבסן בקריית גת, בדב יוסף בבאר שבע, אני מוכן לתת להם כי אני מכיר את כל השכונות של יוצאי אתיופיה ולראות באיזה מצוקה הקהילה הזו חיה, איפה הילדים האלה חיים, איזו תחושת ניכור מתפתחת בינם לבין החברה שנמצאת מסביב.

פעם אולי האשימו אותי כאדם אופטימי מדי, כי אני בדרך כלל אהבתי לדבר על הדברים הטובים, אבל אם באמת רוצים לעזור אז יכול להיות שצריך לדבר על הדברים הלא טובים. בני הנוער שמדברים על מקרי רצח וכו', אלו בני נוער שהם הולכים לדיסקוטקים הרגילים הם נדחים והם נמצאים במקומות האלה כמפגש של מדוכאים, של מוקצים מבחינת מיאוס על ידי החברה הישראלית. אז יש מפגש של מדוכאים, של אנשים מאד עצומים, של אנשים שמרגישים שהחברה הזאת דוחה אותם, מתנכרת אליהם , לא פלא שקורים שם הרבה דברים. מעבר לכך, יש לבני הנוער האלה שחיים באותן שכונות מצוקה בהחלט יש מצב של בטלה. אנחנו מדברים על בית במצב כלכלי לא טוב, לא יכולים לספק את כל המחשבים והאינטרנט שאפשר לספק בבית, אנשים חיים בצפיפות והרחוב הוא המפלט הכי זמין והכי מיידי, ומשם לא פלא שבני נוער יכולים להתדרדר לדברים שלא היינו רוצים שיגיעו אליהם.

דבר נוסף שרציתי להגיד, מישהו קרא פעם ספר שנקרא "עקרון הרצף", אני חושב שאחד הדברים שקורים בקהילה שלנו זה בעצם הפסקה של כל עקרונות הרצף שהיו לקהילה. עקרון הרצף בתחום חינוך הילדים, עקרון הרצף בתחום התעסוקה, עיקרון הרצף בתחום הרוחני, בכל התחומים כל עקרונות הרצף שהיו נקטעו. לא רק שנקטעו, אלא אנחנו חיים בחרה שהיא פוסלת את כל העקרונות שהיו שם ולא מציעה באופן מיידי עקרונות חלופיים. ואז יש לך חלל שלתוך החלל הזה נכנסים כל מיני דברים שאנשים מובילים אותם לכל העניינים שאולי את תוצאתם אנחנו רואים. בסך הכל מה אני רוצה להגיד בשורה התחתונה מההיבט הזה, צריך לפעול בקטע של החיזוק של התא המשפחתי. התא המשפחתי כרגע ההיררכיות שהיו התהפכו, אין היררכיות חדשות, ככה שמקומו של האב, מקומה של האם ומקומם של הילדים השתנה אבל עדיין לא נוצרו הירכיות אחרות. ויש פה מהבחינה הזאת אולי הייתי אומר מעין מצב של תוהו ובוהו.

נאמר פה שעשינו קפיצה גדולה וכו'. נכון, באמת עשינו קפיצה גדולה אבל אני רוצה להגיד שתמיד היינו אנשים נבונים וזה לא יכולים להגיד שעשינו קבוצה בתחום הנבונות, שלא היינו אנשים נבונים ופתאום נהיינו אנשים נבונים. אני רוצה להגיד שרוב הבעיות של בני הקהילה הן בעיות שאפשר לכנות אותן תוצרת כחול לבן. לא היו לנו בעיות של אלכוהול, לא היו לנו בעיות של סמים, לא היו לנו בעיות של התאבדויות, לא היו לנו בני זוג שרצחו אחד את השני. אז אי אפשר להגיד שעשינו קפיצה ובעיקר לדבר שרכשנו השכלה מההיבט הזה אולי כן אבל בהרבה תחומים נפלנו לתהום. כי צריך גם הסתכל על זה שלא רק קפצנו למעלה אלא גם קפצנו למטה. ככה שאולי באמת פעם אחת צריך להיכנס לעומק ולטפל בכל נושא ונושא.


חנוך צמיר דיבר על העניין של דיור. אתה יודע מה, יש רעיונות, יש רעיון אפילו איך אפשר למשל ליצור אינטגרציה טובה יותר ולהוציא את בני הקהילה עם הילדים שלהם משכונות המצוקה כפי שאמרתי שהם מחזיקים את תחושת ההזנחה ותחושת הניכור מהחברה. אם לא ייעשו כל הדברים האלה לדעתי אני חושב שעוד פעם ניכנס וניכנס רק לבעיות תוצרת כחול לבן ילכו ויעמיקו.

אני סמנכ"ל בשלטון המקומי ועומד בראש תיק הרווחה. אני חושב שהדיון באמת תקיים ואהבתי מאד את הדברים שאמר דוד מהרט. אני רוצה לספר מצד הרשויות המקומיות לספר את ההתמודדות היומיומית. לא צריך להציג שהכל רע מאד בכל המקומות, אני יכול להעיד על המקום שעמדתי כראש עיר, בבית שאן, אני חושב שיש שם הצלחה גדולה מאד וצריך גם להדגיש את המקומות שבהם יש הצלחות מאד יפות בקליטת העלייה. אני חושב שיש שם קליטה טובה, האוכלוסייה התקבלה מאד יפה, אין שם ניכור בין האוכלוסיות, לא בבתי הספר ולא בשום מקום ולכן ברגע שמביאים לישוב ובית שאן היתה ישוב ש- 40, 45 אחוז מהאוכלוסייה שלה עברה דרך שירותי הרווחה, ושהוסיפו את הקהילה האתיופית שההתמודדות אתה היא מאד קשה כי מרביתם עוברים דרך שירותי הרווחה.

לכן אם מביאים לעיר מסוימת במינון נכון את קליטת העלייה בכדי לשאת ולהתמודד, וזה מה שאמר בזמנו חברי שהוא יושב ראש ועדת הרווחה בשלטון המקומי, יצחק בוקובזה, שצריך לעשות עם העניין הזה שאי אפשר לקחת עיר ולהביא אליה את כל העולים ולעומת זה ערים אחרות כמעט ולא מתמודדות עם הבעיה הזאת וכשמעמיסים מעמיסים כאשר מוסדות הרווחה הולכים וקורסים בשנים האחרונות, עד לרגע זה אין שר רווחה במדינת ישראל, כולם נלחמו על כל התיקים, ולצערי אפילו במפלגת שדיברו על הרווחה אין היום שר שנלחם כמו שכל השרים נלחמים היום בוועדת הכספים על התקציבים שלהם. למנכ"ל הרווחה, אין את התשובות שאנחנו כשלטון מקומי מעלים בפניו. בנושא של העובדים הסוציאלים יש עומסים רבים, ואין הרחבה של תקנים. לכן בעניין הזה צריך לדעת לעשות את החלוקה, שי בעיות בקהילה האתיופית, צריך לדעת להתמודד אתם וזה מקצוע להתמודד אתם. יש בעיות בתוכם של עניין של מעמדות מאותם המקומות שהם באו.


אמר חבר הכנסת מיכאלי, שלא הקימו שום בית כנסת. אני הייתי בין הראשונים, ונדמה לי שאפילו בעפולה היתה איזושהי תוכנית של משרד הדתות שנתנה בכל מקום בניית בתי כנסת. אני הקמתי בית כנסת, ולקח לי בערך שנה להתמודד עם הבעיות איזה קאסי יעמוד שם, כי יש שם בעיות קשות ובית הכנסת נפתח ונסגר, והיה צריך הרבה מאד סבלנות לדברים האלה. בסופו של דבר, בתוך האוכלוסייה התחילו ללמוד עבודה סוציאלית וקלטנו עובדת סוציאלית שהיא הבינה מאד את הבעיות הפנימיות ויכלה מאד לעזור. לכן לא צריך לראות את הכל בשחור. יש דברים שקורים בהם דברים יפים, רק מה, צריך לדעת שמגיעה קליטת העלייה, לתת גם לישובים שאין להם בעיות סוציו-אקונומיות קשות ואין להם עומסים, לתת גם שם שיוכלו כן להתמודד עם אותן בעיות שצריך.


אנחנו גייסנו את הקהילות היהודיות, כמו קהילת קליבלנד ואחרות, גם המתנ"סים התגייסו לתת חוגים ומועדוניות. יש שורה גדולה של טיפולים שצריך לשעות אותם. אם יעמדו לטובת העניין הזה תקציבים, כשאין תקציבים אז אנחנו מגייסים את התרומות כפי שאני אמרתי.


הקהילה הזאת היא קהילה נפלאה, היא משתלבת יפה מאד ויוצאת לעבודה, צריך לדעת לעשות את זה באופן מקצועי ועיר שלא בנויה להביא אליה קהילה אתיופית שההתמודדות של האנשים המקצועיים שלא יודעים איך לטפל בקהילה.

אני ממשרד החינוך בחינוך הפנימייתי. אני רוצה להמשיך את דבריו של דוד מהרט. מדינת ישראל עושה הרבה מאד דברים טובים, אבל יש גם דברים שאני חושב שצריך להסתכל ולהגיד שפה אנחנו טעינו וצריכים לשפר. הקהילה עושה הרבה מאד גם בתוך הקהילה יש עכשיו השאלה הזו, אני הייתי בכמה כנסים של יוצאי אתיופיה ששאלו, מה לא בסדר אצלנו. אז לקחת גם אחריות בפן הקליטה שלנו. ויש הרבה מאד בעיות. נתחיל עם דיור. אנחנו בפנימיות מתמודדים למשל עם חד הוריות שזה דבר שלא היה. הרבה מאד ילדים לחד הוריים שמגיעים למסגרת החינוך הפנימייתי. הרבה מאד בעיות של התא המשפחתי שהתפורר. אנחנו תופרים תוכניות בלי שהלקוח הוא חלק מהעניין. ואני חשוב שמאד חשוב לקחת גם את האנשים הפשוטים בשטח ולשאול אותם מה טוב בשבילם. זה מאד חשוב כי אחרת הדברים האלה מאד קשים כי זו פצצה מתקתקת.


כאזרח, שנמצא 22 שנה בארץ, אני מסכים על כל מילה שדוד אומר. אנחנו עושים אבל צריכים לעשות יותר. יש הרבה מאד סטודנטים שסיימו את הלימודים שהממשלה טיפחה אותם, לתואר שני ולתואר שלישי אבל הם לא מועסקים. סטודנט אחד או בוגר אחד הוא דוגמה לבית של 7 או 8 ילדים, אם הוא עובד בשמירה או כקופאית, אין לו מילה להגיד לאחים הקטנים שלו, אתם תמשיכו ותהיו כמוני סטודנטים. כי מה אתה עושה? הרי אתה עובד במקומות ובעבודות. אני לא מזלזל בעבודות האלה אבל אני חושב שמאד חשוב העסקת האנשים לתת כל התופעות האלה של האלימות וכל השתייה וזה הופך להיות סטיגמה.


כיום אני בן עדה ותיק, ואני הולך עם ראש לא כל כך מורם. יכול להיות שהבעיה מתוך אוכלוסייה של 105 אלף, 40 אחוז הם בעיה ואפשר לטפל בהם. אנחנו לא עד כדי כך, 60 אחוז הם צעירים, אפשר לטפל. אני הייתי מבקש כמו חברי דוד שהזכיר, אתם הועדה תלך לבקר בשכונות, תדבר עם ההורים, עם זקני העדה, עם אנשים בשטח. אני חשוב שצריך לעשות למידה מעמיקה כי אני יכול להגיד מה אנחנו עושים בפן החיובי אבל כל עוד שיש בעיה אפילו קטנה, זה מצריך חשיבה מעמיקה ואני חושב שאני מברך על חברת הכנסת קולט אביטל וגם שמעתי אותה ברדיו שהקהל הרחב שמע אותה באמהרית ואני חושב שזה מאד חשוב להתחבר לשטח, לאנשים כי זו בעיה מאד רצינית. אנחנו עושים הרבה, אבל זה מצריך חשיבה רבה.

אני מנהלת את השידורים בשפה האמהרית בקול ישראל. אני רוצה להגיד כמה דברים, קודם כל השידור שלנו שונה משידור בשפות אחרות. בצהרים אנחנו משדרים שעה ורבע, בערב יש לנו 45 דקות מתוכו 10 דקות שפה טיגרינית. שעתיים כל יום. השידור שונה משידור של שפות אחרות כי יש צרכים מיוחדים. האוכלוסייה רובה לא יודעת לכתוב באמהרית, בשפת האם שלה אז כל דבר מוסבר ברדיו. איך עובדת מערכת הבריאות, מערכת החינוך וכל מה שצריך, כולל את הפוליטיקאים, האקטואליה והכל. אבל הכל נשאר בגדר של שידור. צריך מישהו שילווה אותם לא יכול להיות שעכשיו נדבר על בעיות ואחר כך אין עובד סוציאלי יוצא אתיופיה במקום שיטפל בעולים הללו.


נכון שיש אנשים בעלי הצלחה אבל אני חושב בגדול כשמתסכלים על הבעיה , היום זה לא נתון לויכוח בכלל כל אזרח ישראלי יקום בבוקר, יפתח עיתון ויידע מה מצבנו לא צריך פה להתפאר שיש הצלחה. אני חושבת שאנחנו משלים את עצמנו. בעניין של הכסף אני לא חושבת שיש בעיה של כסף, יש בעיה של לבדוק, הכוונה, בדיקה, מעקב, איפה הולך הכסף. המדינה נותנת כסף אבל איפה הכסף? האם יש הצלחה ? צריכים לעשות בדק בית לגבי התוצאה.

עוד שאלה, המדינה נותנת המון כסף לרכישת דירה וזה יכול להיות עד 80 אלף דולר מענק, אבל מה זה משנה? אם היום אני אקבל מיליון דולר לרכוש וילה, אבל באזור שאני אלך לקנות שם דירה האנשים יגידו, "האתיופים נחמדים, שקטים, אבל לא באזור שלי, לא בבניין שלי, לא בבית הספר של הילדים שלי". מה עשינו בזה? צריכים לעשות בדיקה מאד מעמיקה האם החברה מוכנה לקבל אותי בואו נחנך את החברה שקולטת. אני שומעת ולפעמים אני רואה בפורומים באינטרנט, אנשים כותבים, "אני נולדתי בכפר שמריהו ולא ראיתי בחיים שלי אתיופים חוץ מאשר בטלוויזיה", באיזו קונוטציה מזכירים את יהודי אתיופיה? רצח, התאבדות וכל מה שלא צריך.


אני מסכימה למה שאמר דוד. ככה מכירים אותנו, לכן בלי שנגיד אם הצלחנו או נכשלנו במבחן התוצאה יש בעיה. יש כסף אבל למה יש בעיה. בואו נעצור, נעשה בדק בית, נחשוב מחשבה מחודשת אני חושבת שככה אפשר להתקדם.

יש הרבה גורמים במדינה, העוסקים בתעסוקה. מיזם התעסוקה של הג'וינט, נכון לעכשיו, מנסה באמת לעגן את כל המשאבים של כל הגורמים ולעשות פעילות משותפת, מקבלים תקציבים וכו'. במהלך כל השנים גם לפני המיזם למעשה הצטבר הרבה מאד ניסיון והרבה מאד מידע על הנושאים שקשורים לטיפול בתעסוקה, לבעיות, לכשלים, לקשיים של האוכלוסייה הזאת והצטבר גם מידע על אמצעים לפתרונות, אבל למעשה הצטבר מידע ולא עשו אתו מספיק. ייתכן שיש צורך, כמו שמעגנים משאבים ותקציבים משרדיים, אולי באמת לרכז ולאסוף את כל המידע, לרכז את כל המחקרים והמעקבים שנעשו ולראות באמת מה מתוך כל הבעיות שידועות כבעיות האופייניות לעדה הזאת, לראות את הבעיות האופייניות ביותר. דיברו על זה כאן כמו הבעיה של השפה שזו בעיה ממש קריטית ובעיות נוספות של פערים תרבותיים וכו', ובאמת לשים על זה את הדגש.

אני מנהלת האגודה לתכנון המשפחה. מההיבט הצר שאנחנו עוסקים בו, בהיבט בריאות המניעה ומיניות, ומתוך ההכרה שהמיניות היא שפה מצוינת שבה אנחנו מתקשרים ומהעולם הקטן שלי יש לי כמה אופרבציות. אחת, לא מקשיבים מספיק, יש הרבה מאד תוכניות כושלות, ולגבי התוכניות הכושלות צריך הרבה אומץ לזרוק אותן. מדוע? משום שכאשר השקעת כסף יותר קל באופן טבעי לזרוק כסף לא טוב לתוך מקום רע במקום להגיד, רבותיי, אני פשוט מהניסיון שלי אומר שעשיתי את זה פעמיים, השקעתי בכסף בנושא מוגבלים כי אני לימדתי שנים בבית ספר לעבודה סוציאלית ושם לימדתי שלמוגבלים צריך לשלב אוטומטית כדי לשקם. והתברר לי שהכשרתי את האנשים ואף אחד לא בא לקחת את השירות ואז יכולתי לחשוב, אולי עשיתי שיווק לא נכון ולתרץ. אני לא זורקת כסף טוב לתוך מקום רע וזאת בעצם הנקודה המרכזית שרציתי לומר.

לצערי, בתהליך הקיצוצים של שנה שעברה חלק גדול מהעובדים, כאשר אנחנו מדברים באמת על המקום של העובדים הסוציאלים יוצאי אתיופיה שהם חסרים, אז ישנם הרבה מאד עובדים סמך- מקצועיים שתפקידם חשוב עד מאד במערכת הן בתרגום והן בחיבור תרבותי ולצערי חלק גדול פוטרו כתוצאה מקיצוצים בתחום הזה ואני חושבת שפנינו לעזרת שאר המשרדים כשלא היה לנו שר, אז הפניה היא שוב לועדה כאן שתשים לב לאותם עובדים סמך-מקצועיים שהם חשובים מאד במערכת ולצערי פוטרו.

אני מדברת מתוך תסכול מצטבר. אני מודה שאני מתוסכלת, אבל אני לא מתוסכלת בגלל סיבות סובייקטיביות אלא משום שמה שאנחנו מדברים כאן, מה שאנחנו שומעים כאן, אלו אותן הטענות, אותן התשובות במשך 3 שנים. אמרת נכון מאד, אם אני הולכת ומכניסה הרבה מאד כסף למשהו שהוא כושל, בואו נעצור רגע, אולי אפשר להשתמש בכסף הזה יותר טוב. תראו, אני מעדיפה אולי להתחיל בהומור ולהגיד שהיה מישהו מאד נחמד שפעם אמר איך אפשר לסכם את החגים היהודיים, הם ניסו להרוג אותנו, אנחנו החזרנו להם ועכשיו אנחנו יושבים ואוכלים. אז מה קורה בישיבות האלה בפרפרזה? אנחנו שומעים את משרדי הממשלה, יש קשיים, אנחנו עובדים, יש ועדות, אנחנו יש לנו פרויקטים, אנחנו מתגברים, לא נכשלנו.


חברים יקרים, צר לי. זאת הנטייה הטבעית של משרדי ממשלה לבוא ולהצטדק ולהגיד כמה עשינו. וקשה מאד להסתכל באומץ לב ולהגיד, עשיתי המון אבל מה שעשיתי בסוף התוצאה לא נתנה את מה שאני קיוויתי. ואני לא מנסה לבוא ולהאשים אתכם, אני מנסה לבוא ולבקש אומץ לב, להסתכל לבעיות בפנים, להתברך בתוצאות החיוביות שהיו ולקחת אותן כדגם. אותם הדברים שבאמת הולכים באל לבוא ולהגיד שאין, אנחנו עושים כמיטב יכולתנו אבל יש בכל זאת אנשים שמתאבדים, יש בכל זאת אנשים שיורדים, שי בכל זאת ילדים שמרגישים מנוכרים. אנחנו כחברה באמת מתייחסים לעולים לא במעט גזענות, בואו נסתכל בפנים ונגיד, אם אנחנו לא נראה פעמוני אזעקה עכשיו, אנחנו נחזור בדיוק על הדגם של מה שעשינו עם עליות אחרות ואז נאכל את הציפורניים איפה היינו.

אז מה למדנו מאותם הדברים שלא הלכו עם קליטת העלייה ממרוקו? אנחנו חוזרים על חלק מאותם הדברים היום אז בואו נעצור וכל מה שאני מבקשת זה קצת אומץ לב, להסתכל במראה ולהגיד, בואו נראה מה לא בסדר, מה לא הלך. זה שמיניתי עוד רכז. זה שמיניתי עוד ועדה בינמשרדית? זה לא יעזור. בואו ניקח את העניין כפי שהוא, תיקחו כמה אנשים מומחים, אקדמאים, לא פוליטיקאים, לא עובדי מדינה, לא אנשים שמנסים תסלחו לי, לעסוק בכסת"ח, ובואו נראה מה היו הכשלים. אתה לא אוהב שאני אגיד נכשלנו, בסדר, אבל מה הם הכשלים? באיזה קטעים כן נכשלנו ובואו נראה מה ניתן עכשיו לעשות כדי לתקן.

אני מבקש שתצא מפה קריאה של הוועדה, או החלטה של הוועדה, שקוראת לממשלה לעמוד בהתחייבות שלה, לתקצב את הפרויקט הלאומי האתיופי לשנת 2006 בהתאם להתחייבות הקודמת שלה.

זה הפתרון?

לא אמרתי שזה הפתרון.

אני שמח, היה דיון פתוח, שמעתי הרבה דברים שאני רציתי לשמוע על כל הבעיות שיש. אני דברתי קודם עם חברת הכנסת קולט אביטל ועם חברי כנסת אחרים, יש אצלנו המלצה.

"הועדה קוראת לשר הקליטה והעלייה, חבר הכנסת זאב בוים:

1. למנות צוות בלתי תלוי של מומחים לבדיקה מקיפה של כשלים בטיפול בעולים אתיופים.

2. לדווח לועדת עליה ,קליטה ותפוצות בתוך 3 חודשים על המלצות לשינוי מדיניות קליטת העולים מאתיופיה וטיפול בעולים הותיקים".
אני צריך להוסיף, שראש הממשלה הבטיח שכשתתחיל לעבוד ועדת השרים לקליטה ועלייה והוא יעמוד בראש ועדה בינמשרדית זו. אני חושב שזו המלצה שלנו. הבעיה היותר עמוקה היא בעיה של סדר עדיפויות שצריך לשנות כי משקיעים הרבה כסף ותוצאות לא שוות לכסף שהמדינה משקיעה. אנחנו חושבים שצריך להיות שינוי ביחס לקהילה האתיופית ואנחנו מקוים שהממשלה תקבל איזה שהן החלטות שיעשו שינוי דרסטי, כי ככה אי אפשר להמשיך.

תודה רבה לכולם.

הישיבה ננעלה בשעה 11:45