כנסת פתוחה

הצגת פרוייקטים יחודיים לקידום זכויות נשים מאוכלוסיות שונות

5
הוועדה לקידום מעמד האישה
31.5.06
הכנסת השבע עשרה נוסח לא מתוקן
מושב ראשון

פרוטוקול מס' 2
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
יום רביעי, ד' בסיון תשס"ו (31 במאי, 2006), שעה 8:30

הצגת פרויקטים ייחודיים לקידום זכויות נשים מאוכלוסיות שונות בחברה הישראלית

חברי הוועדה: גדעון סער – היו"ר
בני אלון
עמירה דותן
נדיה חילו
מרינה סולודקין
שרה מרים שלו
רונית תירוש

דפנה גלוק – מתמחה, משרד המשפטים
אדיר חרמון – סטודנט, משרד המשפטים
רפ"ק דינה מרום – קצין מדור אלימות במשפחה, המשרד לביטחון פנים
מרים שכטר – הממונה על השוויון בין המינים, משרד החינוך
דבורה איציק – מרכזת תכנית ארצית לאיתור וטיפול בנשים מוכות במערכת, משרד הבריאות
זרקו מסרט – רכזת פרויקטים חינוכיים, המשרד לקליטת עלייה
עו"ד דנה מירטנבאום – אית"ך-מעקי, משפטניות למען צדק חברתי
עו"ד שירן כרמלי - אית"ך-מעקי, משפטניות למען צדק חברתי
עו"ד נסרין אעלימי – אית"ך-מעקי, משפטניות למען צדק חברתי
עו"ד הרמתי אלפרן – אית"ך מעקי, משפטניות למען צדק חברתי
אלינור גליקמן – תוכנית נשים "חונכות לזכויות"
ויקטוריה אברמסקו – תוכניות נשים "חונכות לזכויות"
שרית דניאלי - תוכניות נשים "חונכות לזכויות"
ראיד ה ביאדי – תכניות נשים "חונכות לזכויות"
רנא נחאס – תוכניות נשים "חונכות לזכויות"
דניה כהן – תוכניות נשים "חונכות לזכויות"
לידיה ניקיטין – תוכניות נשים "חונכות לזכויות"
ביאטריס הרפז – תוכניות נשים "חונכות לזכויות"
שירה בס-רוזן – תוכניות נשים "חונכות לזכויות"
פאידה מחרז – תוכניות נשים "חונכות לזכויות"
ענת גולן – תוכניות נשים "חונכות לזכויות"
עראידה חיכאם – תוכניות נשים "חונכות לזכויות"
אסתר טפטה – תוכניות נשים "חונכות לזכויות"
רויטל קישינבסקי – תוכניות נשים "חונכות לזכויות"
נני בלאס – תוכניות נשים "חונכות לזכויות"
אביטל שחר – מנכ"ל, שדולת הנשים

דלית אזולאי

סמדר לביא – חבר המתרגמים



הצגת פרויקטים ייחודיים לקידום זכויות נשים לאוכלוסיות שונות בחברה הישראלית

בוקר טוב. אני מודה לכולכן שבאתן בשעה מאוד מוקדמת. אני חששתי קצת מההשתתפות. אני לא יכול להתחייב שזה תמיד יהיה כל כך מוקדם, אבל אני קצת חששתי, גם באשר להשתתפות של חברות הכנסת, אז באמת תודה רבה.

אני רוצה גם לברך את חברת הכנסת עמירה דותן שבעצם בזכות הפנייה שלה, שהסבה את תשומת לבי לנושא הזה, ביקשתי לזמן את הישיבה הזאת, שהיא בעצם ישיבת העבודה הראשונה שלנו.

אני רוצה לומר שתי מלים על תקציב המדינה. אנחנו ביקשנו מהמ.מ.מ להתייחס לתקציבים, בעיקר שנוגעים לגופים שנאבקים באלימות נגד נשים ונאבקים בתקיפה מינית ונאבקים או מסייעים לקורבנות אונס וכולי, מה קורה להם בספר התקציב הנוכחי וגם תקציבים שנוגעים להשתתפות במעונות וזה שייך לתקציב משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה והעברתי אתמול. אני לא יודע אם קיבלתן, ואם לא קיבלתן, אז אני אבקש להעביר עוד פעם.

למרות שתקציב הרווחה לא קוצץ בקיצוץ האחרון, כל התקציבים לנשים קוצצו, אז האמת היא שאני מתכוון לעשות, לקראת תקציב 2007, בהשתתפות ראש אגף התקציבים ובהשתתפות המנהל הכללי של משרד ראש הממשלה שמתייחס להיבטים מגדריים של התקציב, ולפתוח חזית הרבה הרבה יותר רחבה. הרי הכל בלוח זמנים... שבועיים בין קריאה ראשונה לשנייה ושלישית, אבל יש פה חברים או חברות בסיעות, גם בסיעות שבקואליציה, ואני מבקש את עזרתכן. זה לא סכומים גדולים, אבל הפגיעה היא קשה.

בנושא של מרכזים לנפגעות תקיפה מינית, הפגיעה במיוחד קשה, כי שם, גם מבין אותם כספים שקיבלה שינוי במסגרת ההסכם בשנת 2005, הוקצו למרכזים, נדמה לי, שני מיליון שקלים, שעכשיו הלכו. אז בעצם חצי מהתמיכה נעלמה.

אני מבקש שתראו את הנתונים שהכין המ.מ.מ. ואגב, היום מציגים לנו את תקציב משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה.

עכשיו אנחנו עוברים לנושא שהוא הצגת פרויקטים ייחודיים לקידום זכויות נשים ואוכלוסיות שונות בחברה הישראלית.

אני עורכת דין בארגון שנקרא 'משפטניות למען צדק חברתי', זה בעברית ובערבית. אנחנו, ביחד עם הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, יזמנו תוכנית ייחודית שתיכף אני אגיד עליה שתי מלים.

התכבדנו ועלינו לכאן היום, המשתתפות של התוכנית והצוות, שזאת אני ועורכת הדין הרמתי אלפרן, השותפות שלנו עורכי דין נסרין אעלימי, מוועד הפעולה לשוויון בענייני אישות וחונכות לזכויות, שזה נשים שהכשרנו, וסטודנטיות למשפטים,שכולן נמצאות בחדר הזה ויציגו שבעה פרויקטים.

אני רוצה להגיד, בפתח דבריי, שזה פרויקטים שיהיו On going ואנחנו מתכוונים להמשיך אותם גם בשנים הבאות וזה דברים מאוד מורכבים, לכן נתנו לכם גם את התמצות הזה. זה דברים שדורשים התערבות של הוועדה הזו ברמות שונות, בדברים, שלמיטב ידיעתי, ואני מופיעה לפני הוועדה הזו בשנים האחרונות די הרבה, הם דברים שלא נדונו לעומק ולא נחשפו, ובגלל זה גם השם שחשבנו שהישיבה הזאת צריכה להיקרא, שזה קולותיהן של נשים שאינן נשמעות.

ובאמת התכבדנו ועלינו לירושלים, כל הכבודה הזאת, יצאנו בחמש בבוקר מהצפון וחיפה, כדי להביא לכאן איזה שהיא בשורה של איזה שהוא שיח שלדעתנו כדאי שייאמר בכנסת הזאת שמתהדרת בכינוי כנסת יותר חברתית וזה בעצם איזה שהוא מסר אחד שקולות של נשים הם לא כולם אותו קול. יש לנשים שונות קולות שונים, יש הרבה מאוד קולות שלא נשמעים.

אז בישראל לא לכל הנשים יש את אותו קול. יש ריבוי קולות שונה, פוליטיקה שונה של זהויות, ויש להן צרכים שונים, גם מתוקף החיים שלהם, בנסיבות תרבותיות שונות, השתייכות אתנית שונה, השתייכות לאומית שונה והן מתוקף זה שהן חיות במעגלי חיים של עוני, של השתכרות בשכר נמוך, שזה העוני החדש בישראל, צורות אחרות של מעגלים שונים של אלימות, הגירה וצורות אחרות של חיים שמדירות נשים מתוך השיח של הזכויות הליברלי שכולנו גדלנו עליו ומכירות אותו מצוין. ולכן שיח הזכויות הוא לא כל כך רלוונטי הרבה פעמים לאותן נשים וגם המערכות הקיימות הן לא כל כך רלוונטיות. בכלל זה, למשל, לא רלוונטי עבורן החוק הנהדר שהעברנו עם קואליציה של ארגוני נשים בשנה שעברה, לייצוג הולם של נשים במשא ומתן מדיני, שהיה הישג גדול מאוד בשבילנו, תנועת הנשים. הנשים האלה,אין להן שום סיכוי לקחת חלק במשא ומתן מדיני, וגם נשים משכילות מאוכלוסיות מסוימות לא ייקחו שם חלק. הנשים האלה, לא רלוונטי בשבילן ייצוג הולם בדירקטוריונים ממשלתיים, כי הן לא נמצאות שם בכלל ולצערנו גם לא רלוונטית עבורן חקיקה שמקנה הגנה על חיים וחירות של נשים, כי רבות מהן לא פונות, מסיבות שונות, למנגנונים של המדינה וזרועות האכיפה על מנת לקבל הגנה, מסיבות שונות לגמרי, שאנחנו נשמח לפרט. הן גם לא נגישות לכל מיני מערכות ומול המערכת המשפטית הן לא יכולות לממש את הזכויות שלהן, בגלל חוסר ניידות, שפה, אי ידיעה על זכויות ובנסיבות האלה הנשים האלה בעצם, והן רבות, זאת אומרת הן רובנו, הן לא נראות והן פשוט שקופות.

מתוך התובנה הזאת יצרנו את התוכנית הזאת, כי אנחנו חושבות שהנשים עצמן צריכות להישמע. נשים מנהיגות מקהילות שונות צריכות להשמיע את הקול שלהן, גם מתוך התובנה שלנו, כמשפטניות שמנסות להתפרק מהכוח, מתוך תובנה שלנו כנשים משפטניות פמיניסטיות אנחנו, שמופיעות בבתי המשפט ורואות את הממסד ורואות את העיוורון המגדרי של הממסד, (שזה במלה יותר יפה, מגדר), עיוורון נגד נשים. ויש גם חוסר רגישות תרבותית לנשים מסוימות. אני מופיעה בבתי המשפט ואני רואה את זה, בדרך כלל עיוורון מגדרי וחוסר רגישות תרבותית הולכים יד ביד, וזה מה שאנחנו מנסות לפתור בעצם, או לייצר איזה שהוא מודל שפותר את זה.

הנשים שהוכשרו על ידינו הן חונכות לזכויות. הן הוכשרו במשפטים ובניהול מאבקים ציבוריים וארגון קהילה. אתם תשמעו כאן היום על נשים עולות מחבר המדינות שנמצאות בזנות מקומית בישראל.אתם תשמעו היום על נשים אתיופיות והמספרים שהן נרצחות בהן. תשמעו על נערות דרוזיות והמצב שהן חיות בהן, על נשים דרוזיות שיוזמות גירושין ומפסידות רכוש ומשמורת על הילדים שלהם. נשים במעגלי אלימות מול מערכת שלא מספקת להם את כל הצרכים ואתם תשמעו על נפגעות עבירות מין ואלימות שזקוקות לסיוע נפשי ארוך טווח כדי לא להתדרדר, עקב המצב הנפשי שלהן, למצוקה.

ביחד עם החונכות של זכויות יש סטודנטיות למשפטים שעוזרות להן למנף למעשה את הפרויקטים האלה והן, אותן סטודנטיות, נחשפות בפעם הראשונה לחברה האזרחית ומה היא עושה ומה זה שינוי חברתי, איך זה מרגיש, ומה בעצם ההבדל בין ספר החוקים והזכויות שבספר לבין המציאות שבמציאות זה נחמד מאוד לדבר על זכויות אבל הרבה פעמים בשביל שאישה תדרוש זכויות היא צריכה בכלל להבין או להכיר בזה שהיא... קודם כל להיות אוטונומית בשביל להכיר בזה שיש לה זכויות ואחר כך רק לדרוש אותן. זאת אומרת, יש פה שני שלבים, זה לא מספיק רק הזכויות.

כבר ציינתי שאנחנו נדבר בתמצות על הכול, אבל יש קשר, ואתם גם מוזמנים ליצור איתנו קשר, כי הוועדה הזאת לדעתנו, ולהבנתי מתוך מיפוי של הישיבות של הוועדה הזו, הפרוטוקולים, ואני מכירה את העבודה, צריכה להיכנס למקומות שלא נכנסו אליהם אף פעם ולשמוע דברים שלא נשמעו מעולם, ובין אם זה לייחד ועדות מיוחדות לנושאים מסוימים שיועלו כאן, ובין אם זה להניע תהליכים של חקיקה שכבר נמצאים בצנרת ואולי ייתקעו בגלל שהכנסת התחלפה וכולי.

בטרם אסיים, אנחנו לא יכולות שלא לאחל לוועדה החדשה, בתוכה גם חברי כנסת חדשים, חברות כנסת חדשות, דרך צלחה ושתהיה הרבה מודעות לריבוי הקולות ולצרכים השונים של הנשים בישראל. אני לא אומרת רק השוליים המודרים של ישראל, אלא של כל הנשים, וגם תוך כדי שיתוף והתחשבות בהם בדיונים של הוועדה , לא רק בעניינים שנוגעים להן, אלא גם באמת מתוך העיקרון של ייצוג הולם לקולות שונים בכלל.

אני לא יכולה שלא להתייחס לסוגיה שיש יושב ראש גבר לוועדה לקידום מעמד האישה. ועדת האומות המאוחדות לקידום מעמד האישה בשנת 2004, לפני שנתיים, ייחדה את כל הכנס השנתי שלה בניו יורק לתפקידם של הגברים בשינוי העולם למען נשים, The War of Men in Faminism, שינוי העולם הפמיניסטי וקידום זכויות נשים. הפמיניזם חלוק על זה.

אנחנו מאחלות בכלל, גם ליושב ראש ולכל מי שנמצאות כאן, בשבילנו, תנועת הנשים והחברה האזרחית, שאנחנו חלק גדול ממנה, מבחינתנו זה הדבר הכי חשוב שתעשו בכנסת הזאת ומפה, לדעתי, אתם גם תביאו את זה לכל המקומות האחרים ולכל הוועדות האחרות ולממשלה.

הפמיניזם חלוק על מה?

האם הגיע כבר הזמן, אתה יודע. האם הנשים כבר מספיק מועצמות והאם יש מספיק... לא ניכנס לזה, זה סיפור ארוך.

אבל הוועידה האומות המאוחדות?

ב-2004, בייג'ין פלוס 9. ב-2004 זה היה הסשן השנתי. כל הדיונים בכל הנושאים האפשריים נעו סביב הנושא הזה. זה היה מאוד מעניין.

תודה רבה. אולי זה טוב וסמלי גם שזאת הישיבה הראשונה שלצד כל הנושאים של ייצוג הולם, אז באמת אלה זכויות שהן בסופו של דבר אמורות גם להשפיע על זכויות במעגלים הרבה יותר רחבים, כי אנחנו מאמינים שאם נשים תהיינה במעגלים של מקבלי ההחלטות אז תהיה לזה השפעה בסופו של דבר. זאת אומרת, זה לא רק איזה שהוא דבר שנעשה עבור אותן נשים. אבל בהחלט הוועדה הזאת תעסוק, לפחות כמה שהדבר הזה תלוי בי וזה כנראה תלוי במידה מסוימת, בקשיים ובסיוע ובמאבק של נשים שנשחקות בשולי החברה. וזה בעצם הדבר שעלה גם מהדברים שלך וקודם כל, עוד לפני שאנחנו מגיעים למצוקות הכי קשות, הבעיה הכי גדולה, לפי דעתי, זה אפליה בשכר ובתנאי עבודה, זה הדבר הכי יסודי שקיים, ומעבר לזה, קולות שלא נשמעים, בדיוק הדבר שהצגת.

אז פחות דחוף שאני אתייחס לזה שיש גבר בראשות הוועדה, כבר התייחסנו לזה. יש היום דבר שנקרא ג'נדר מיינסטרים. בואו נגיד כזה דבר, אני הייתי, יחד עם חברת הכנסת גלאון וחברת הכנסת לבני, בסוף הקדנציה הקודמת העברנו בקריאה ראשונה את החוק שנגע למימון ובעצם תגמול על ידי המדינה של מפלגות שהן מפלגות יותר שוויוניות, כי הן משלבות נשים. אי אפשר להעביר את החוק הזה בלי גברים, נצטרך לשכנע את הגברים. לכן מה שאני מנסה לשכנע, אני יודע שזה נראה מוזר, אולי זה נראה מוזר יותר לגברים מלנשים, שזה בסופו של דבר אינטרס של החברה. כמו שאתה לא חייב להיות עולה חדש, בשביל לתמוך בזכויות עולים, או להיות בן מיעוטים בשביל לתמוך בזכויותיהם. זאת אומרת, זה מאבק שהוא מאבק לצדק חברתי.

אני רוצה לברך את גדעון כיושב ראש הוועדה. אני עשר שנים בכנסת ואני חושבת שזה הישג שיש לנו יושב ראש גבר בוועדת הנשים, בגלל שאנחנו בשלים לזה. אני לא מקבלת את הפמיניזם הרדיקלי הקיצוני שזה חברה ועולם בלי גברים. אני גם באתי מפמיניזם אחר, סוציאליסטי, שהיה קצת אחרת.

אני חושבת שהיתה לנו כאן מהפכה נשית שקטה, שזה מאוד חשוב, בארץ שלנו. ראיתי, כשנכנסנו לכנסת ה-14, עם שבע חברות כנסת ועכשיו זה 17, ואני חושבת שהוועדה למעמד האישה תרמה הרבה לתהליך הזה וגם כשלא היינו פרובוקטיביים, כשלא היינו קיצוניים, עשינו הרבה יותר ואני מברכת שאתה לקחת את זה. אני מאוד מבינה למה אתה לקחת ואני חושבת שזה תבונה פוליטית גדולה, גדעון, אני רואה את הדרך הארוכה, אבל עם הישגים בסוף. זה מאוד חשוב שאנחנו נתחיל דווקא מחוק שאתה קיבלת עם חברות הכנסת האחרות.

אנחנו כבר הגשנו בקשה לדין רציפות, זה כבר נדון בוועדה. הגשנו בקשה לדין רציפות, זה עבר כאן קריאה ראשונה, זה לא עבר את כל התהליך הרגיל. אבל יהיה לנו מאבק גדול על זה, יהיה מאבק משפטי בבית הדין הגבוה לצדק, כי טענו שצריך 61, לא חשוב כרגע, אנחנו נדבר על זה. אבל אני פשוט מעדכן שהגשנו כבר בקשה לדין רציפות.

אנחנו כבר בירכנו את גדעון בישיבות מצומצמות של הוועדה, כשהוא מונה, ואני בהחלט רואה בעין אחת את המינוי וגם מבחינת התפיסה הקונספטואלית בכלל שנושא מעמד האישה הוא לא בעיה של נשים, אלא זו בהחלט בעיה חברתית ומתוך הנחה הזאת, אני בהחלט תומכת, ואני גם חושבת שהוא יצליח מאוד בעבודה שלו, מהיכרות קודמת שלי איתו, גם בעבודה וגם בפעילות מאוד אינטנסיבית בכובעים מקצועיים לפני שנכנסתי לכנסת כחברת כנסת.

אני רוצה שני דברים, בכל זאת להביע את הציפיות שלי. הוועדה הקודמת, האחרונה שהיתה, והיו בה שתי חברות, בשונה מוועדות קודמות שכבר עשר שנים, היה שם איזה תת ועדה לנושא הנשים הערביות ואני התנגדתי לנושא הזה, וגם עכשיו כשפנו אליי מתוך אותה תפיסה פרללית שאני אומרת, גבר צריך גם, כי אני חושבת, והוועדה האחרונה טוב עשתה בראשותה של ציפי לבני וגם אתי גמליאל כשעלו סוגיות ספציפיות זה לא עניין רק של נשים ערביות, אלא זה עניינה של כל הוועדה ושל כל החברה והם נדונו פה ואני בירכתי על זה ואני חושבת שהאימפקט של הנושא הזה יותר גדול/ כשמדברים על קו רוחב לגבי תופעות או בעיות ובדרך כלל הן דנות בנושאים חברתיים שהם בשולי בחברה, מה שפה הוצג, אז בהחלט צריכה להיות יד אחת מכוונת ומעגל אחד תומך.

אני גם רוצה להביע משאלה נוספת והיא לא במקום הנושא של מאבק נשים בשולי החברה, אלא ברוח החוק שעכשיו ציינת, שגם הוועדה הזאת, אני רואה את התפקיד שלה בנושא של העוצמה הנשית ולא רק בשולי החברה. כלומר, יש לנו שני קצוות שצריך להתייחס אליהם. מצד אחד, התופעות החריגות והאלימות וכל התופעות, בתוכן הפרויקט שהוצג, אבל בצד השני, אנחנו חייבים גם לתת ולחזק משרות גבוהות וגם דירקטורים, כלומר לעבוד על נשים במרכז קבלת ההחלטות שיהיה להן ייצוג יותר מקצועי, חברתי ופוליטי ברוח חקיקת החוק שהיום היא בדרך. זה שתי זוויות ואחת מזינה את הזווית השנייה ואני בהחלט חושבת שלוועדה הזאת היה הישג בקדנציה הקודמת, בחוק שאתה גם תמכת, על שיתוף נשים במשאים ומתנים וצריך גם לתת את המגוון בתוך הנשים למעגלי נשים שונים. כלומר, החוק הזה נתן שם היבט נוסף שאני מברכת עליו.

אתם בהחלט עושים עבודה מאוד טובה ומאוד חשובה, כי לולא העמותות למיניהן וגיוס החברה האזרחית, שאני רואה בהן חלק מהחברה האזרחית, קבוצות שוליים רבות ובעיקר קבוצות נשים, נשארות בצד ומאוד דחוקות. זה לא במקום האחריות הממסדית, הממשלתית, החקיקה, זה לא במקום, וזה בהחלט, שוב, מזין הדדית, מעגל אחד את השני.

אני רוצה לאחל לכולנו שתהיה לנו קדנציה של עשייה וקדנציה פורייה.

אני מציעה שיציגו בקצרה, ממש בקצרה.

אני ממש מתנצל ואני מתנצל בפניכן, חברת הכנסת שרה מרים שלו צריכה לצאת לכמה דקות, אז בבקשה, מספר מלים.

אני מצטרפת לברכות. אני הכי מבוגרת מבין חברות הכנסת ולכן אני מאוד שמחה דווקא שאתה בתור גבר יושב ראש הוועדה, כי אולי כך יבינו הגברים את כל מעמד האישה, מה שאנחנו מבקשות, לא דורשות, מבקשות אני חושבת. חייבים לתת לזה, כי אנחנו לא נותנים את זה לאישה, אנחנו בעצם נותנים את זה למשפחה. כי ברגע שהאישה מקבלת את מה שהיא מקבלת, אז המשפחה נהנית מזה ובאותה מידה נהנה גם הגבר מזה, לכן זה יהיה טוב מאוד שיש גם גבר שיבין את כל הבעיות. אני מקווה שנצליח במשימות שלנו.

היה טוב אם היינו מבקשים שיתרמו משהו לתקציב 2006 ולא ישאירו את זה כרובריקה ריקה, כי זה חצי שנה שאי אפשר להשתתף בשום דבר. זה יקשה על תקציב 2007, כל הדברים ייפלו על תקציב 2007 ואז יהיה דוחק גדול ולא יהיה לנו קל להשתלט על זה.

אני מסכים ואני מבקש את עזרתכן בעניין הזה.

אני מציגה את הפרויקט למאבק בסחר בנשים. באתי לארץ לפני שמונה שנים, הייתי עובדת סוציאלית ברוסיה ופה בארץ אני מנקה מקצועית כבר שמונה שנים, ואני מתנדבת בפרויקט מאבק בסחר בנשים לשנת 2002, לפני שהוא התחיל אפילו, ויש לי הרבה ניסיון בעבודה הזו. אני חונכת זכויות, אני אמא לארבעה ילדים, אני אישה לבעל אחד, אבל מה שאני שומעת מסביבי, מה שאנשים אומרים לי, שאני רוסייה זונה.

אני בעלת החזון של הפרויקט לנשים מזנות והיום אני פה, כדי להשמיע את הקולות על נשים ישראליות, נשים אזרחיות, שסובלות היום מזנות במדינה שלנו.

במהלך העבודה על פרויקט מאבק בסחר בנשים הבנתי שנושא הזנות המקומית לא מטופל בכלל במדינה שלנו והתחלתי לעבוד בשטח ולדבר עם נשים. ראיתי תמונה כזו: שבע או שמונה מתוך עשר נשים הן דוברות רוסית, עולות חדשות. במשך העבודה (הפרויקט שלנו קיים 4-5 חודשים, הפרויקט לנשים בזנות מקומית), יש לנו פניות. יש פניות והפניות מגיעות ומגיעות. השמות מתחלפים אבל הסיפורים כמעט אותו דבר, התעללות בילדות, מצוקה כלכלית, חוסר תמיכה, קשיים בקליטה בארץ, ניצול, הטרדה מינית, גזענות, הביורוקרטיה הקרה איננה דווקא במקומות שצריך עזרה ותמיכה, ואין להן שום ידע בנושא הזכויות שלהן, בין אם זכויות אדם ובין אם זכויות משפטיות.

גבירותיי ורבותיי, זה לא תיאוריה, זה חיים, זה מציאות, זה סיפורים שאנחנו שומעים יום יום.

באיזה גיל הנשים?

הגילאים של הנשים עד גיל 50.

אני סטודנטית בצוות, ביחד עם לנה ברזניק שלא נמצאת כאן היום. נסיבות חיים מאוד קשות הביאו להימצאותן של נשים בזנות והמציאות ממשיכה וטופחת על פניהן גם בהמשך הדרך. כך למשל מעידה אחת הנשים: "נשברו לי כבר הידיים שלוש פעמיים, האף שלי נשבר פעמיים, הרגליים שלי לא שוות כלום. אין מקום בגוף שלא נחבל או הוכה באיזה שהיא צורה, באיזה שהוא זמן". ואחרי העדות הזאת, אני חייבת להגיד לכם שהיום בישראל אין שום מסגרת שיקומית בעבור נשים בזנות. אין שום מסגרת שמטפלת בנשים האלה. כמו כן, אין שום מחקר לגבי נשים בזנות, אנחנו לא יודעות היום שום דבר על הצרכים שלהן מבחינת הסטטיסטיקה הפורמלית. עם זאת, אנחנו כן יכולות להגיד לכם שנשים בזנות חשופות לאלימות יומיומית, בין אם אלימות מילולית ובין אם אלימות פיזית. אונס אצלן זה דבר שבשגרה, ובניגוד לדעות הרווחות, נשים בזנות לא עושות הרבה כסף, הן חיות מתחת לקו העוני ולרוב גם אין להן מקום מגורים קבוע. כשהן פונות ללשכת הרווחה מאיימת עליהן סכנה שייקחו מהן את הילדים, כמו כן מאיימת עליהן סכנה שהקצבאות שלהן יבוטלו. המשטרה מתייחסת אליהן כאל עברייניות. בית המשפט מטיל ספק באמיתות של העדות שלהן, וזאת, להזכירכן, על אף שהזנות אינה מהווה עבירה פלילית על פי הדין הישראלי.

בנוסף, נשים בזנות פשוט חיות פחות. רובן לא יעברו את גיל 45. מסיבות אלו ואחרות, אנחנו מאמינות ששום אישה לא באמת רוצה לעסוק בזנות. העיסוק בזנות נובע מתוך מצוקה, בין אם כלכלית ובין אם נפשית.

בעוד לגבי נושא הסחר בנשים נחתמו אמנות, נחקקו חוקים, התקבלו החלטות ממשלה, נושא הזנות נותר מיותם ולא מטופל וכל הצרכים נותרו ללא מענה. מטרתנו, של הצוות, היא להעלות את נושא הזנות על סדר היום הציבורי. אין שום סיבה שנושא הזנות יוותר ללא מענה. הצרכים משוועים לקבל מענה.

בכוונתנו להקים מרכז שיקום יומי שיכלול מספר שירותים: מתן ייעוץ משפטי, מתן ייעוץ תעסוקתי, סיוע נפשי וקבוצות תמיכה. הנשים עצמן כלל לא מאמינות שיש אלטרנטיבה אחרת, מלבד לעסוק בזנות. אנחנו מאמינות שבהינתן אלטרנטיבה שכזאת ועם חלוף הזמן, יפחת מספרן גם של העוסקות בזנות.

כמו כן, חלק בלתי נפרד ממטרותינו, להעלות את המודעות לגבי הקשיים של הנשים שעוסקות בזנות. בכוונתנו להקים מערך הדרכה לרשויות המדינה ולשוטרים שיסביר ויחנך לגבי מצב הזנות בישראל. בגלל נקודות החיכוך הרבות שיש לשוטרים ולעובדי רשויות בזנות, חשוב להעביר את המסר דווקא להם.

לאור כל האמור, נבקש מהוועדה הנכבדה לסייע לנו בהגשמת היעדים הבאים: ביצוע מחקר מקיף לעניין הזנות והעלאת הצרכים מהשטח וייעשה מיפוי צרכים דרך הקולות מהשטח. נבקש סיוע בהקמת המרכז השיקומי, נבקש להוציא מסעות פרסום במטרה להעלות את המודעות ונבקש גם עזרה בייסוד מערכי הדרכה. תודה רבה.

רק שאלה. אני מבינה שאתן סטודנטיות למשפטים והקליניקה היא קליניקה סימסטריאלית או שנתית?

שנתית.

כלומר, בשנה הבאה, דהיינו ביוני, התהליך שלכן, התפקוד שלכן, מסתיים עד אוקטובר בשנה הבאה?

השאיפה היא שבנות אחרות ייכנסו לנעלינו.

המחויבות שלכן היא עד תחילת השנה הבאה, ואז תחלפנה אתכן סטודנטיות אחרות?

החונכות בכל מקרה ממשיכות את הפרויקטים בצורה רציפה והצוות שלנו, באופן אישי, ממשיך את עבודתו גם בקיץ.

אני מדלית אל כרמל. אני אם חד הורית, גרושה, אמא לארבעה ילדים. התגרשתי על רקע של אלימות במשפחה, תפסתי את עצמי וברחתי. זה קטע שיכולתי לעשות, לעזוב את הילדים, קודם אני ואחר כך נעשה צעדים אחרים.

נלחמתי קשות עד שקיבלתי את הילדים שלי, עם הבעל האלים, כמעט היה רצח, אז עצרתי את זה בכוחות עצמי, ויתרתי על כל הזכויות במשפטים, זה קטע של זכויות משפטיות שאני לא ידעתי מה יש לי, מה מגיע לי ומה לא, רק ראיתי מול העיניים את הילדים, איך אני אקבל אותם, ולא ידעתי שום זכויות ולא קיבלתי שום זכויות משום מקום, רק עם בגדיי שהיו על גופי, יצאתי משם. ועד עכשיו אני נלחמת בחיים בשביל הילדים.

עמדתי ואמרתי שהפרויקט הזה חייב להתקיים, כי הרבה נשים לא יודעות מה מגיע להן במשפטים ומה לא, ואיך יקבלו את זה. הרבה פסקי דין יש להם בידיים והם לא מיישמים אותם. מקבלים פסק דין שיש זכות מסוימת שהיא צריכה לקבל ושנים היא לא מקבלת. אפילו שיש, גם לא מקבלת. זה בעיה שבתי הדין אצלנו, עם כל הכבוד להם, שהאישה לא יודעת איך להיכנס לעניינים האלה, לקבל זכות מסוימת שתוכל לעמוד על הרגליים כלכלית וחברתית. גם לאישה גרושה אם היא דרוזית, זה מאוד קשה. זה מה שאני יכולה להגיד לכם ולבקש את עזרתכם בדברים האלה.

אני סטודנטית למשפטים ושותפה של חיכאם לפרויקט. חיכאם היא למעשה האישה הראשונה שנאבקת למען זכויות נשים דרוזיות גרושות ומתגרשות. הפרויקט הזה הוא ראשוני, ייחודי מסוגו שבפעם הראשונה מנסה להתמודד עם התופעה הזו. לכן הצעד הראשון, שגם שאנחנו נקטנו בשטח, הוא לבצע מחקר שטח שימפה את הבעיה, את השורשים והסיבות לה וימצא מענה הולם לצרכים של הנשים האלה.

המציאות שחיכאם מתארת היא המציאות העגומה של כל הנשים הדרוזיות שמתגרשות. צריך להבין שאישה דרוזית שיוזמת גירושין יודעת שהיא מסתכנת בלאבד את המשמורת על הילדים שלה ובכך לא לראות אותם לתקופות ארוכות. היא הולכת לוותר על הרכוש המגיע לה, למצוא את עצמה במצוקת דיור חמורה ולמעשה להתחיל להתמודד עם לסגל לעצמה עצמאות כלכלית אחרי שנים שהיא היתה בבית, תלויה בגבר.

אני רוצה גם להבהיר שהנשים הדרוזיות, כשהן יוזמות את הגירושין הן באמת עושות את זה אחרי דיכוי מאוד מאוד גדול, אחרי שהן חוות אלימות מילולית ופיזית מאוד מאוד חמורות והצעד הוא עוד יותר קשה בגלל שהן נמצאות בתוך חברה קטנה ומסוגרת. לנשים דרוזיות כאלה יש שם רע, הן נאלצות לחזור לבית הוריהן, שם הן למעשה כמו ילדות קטנות שצריכות לקבל אישור על כל דבר שהן עושות. בית הדין, למעשה, לא נותן פסק דין שמתאים למצב החדש שאליו הן מגיעות. המזונות שנפסקים בדרך כלל הם מאוד מאוד מועטים ופעמים רבות פסק הדין אינו נאכף. אישה כזאת לא מודעת לאפשרויות המשפטיות שעומדות בפניה, אין לה למי לפנות כדי לקבל סיוע או עזרה, ובבתי הדין הדרוזיים קולה לא נשמע.

מהעדויות שאספנו עולה שלנשים לא ניתנת ההזדמנות לשטוח את הטענות שלהם בבית המשפט, מצאנו מספר לא מבוטל של מקרים שבהם ניתן פסק הדין בלי לשמוע את האישה, בלי הנוכחות של האישה במקום.

למרות שהמצוקה הזו היא באמת אדירה, עדיין לא ניתן יחס לתופעה הזאת וזה למעשה, כמו שאמרתי, הוא הניסיון הראשון להתמודד עם העניין וכל הפרויקט הזה עלה מהמצוקה והקולות של הנשים הדרוזיות עצמן.

התחלנו, כמו שאמרתי, במחקר שטח מקיף. הקמנו סדנת העצמה והקניית ידע משפטי לנשים האלה, במטרה לחזק אותן ואנחנו, כנראה ביולי, נפתח עמדה לסיוע משפטי אצלנו באזור. התחלנו את הפרויקט בדלית אל כרמל ועוספייה במטרה להתפרס לשאר הכפרים שבהן המצוקה היא עוד יותר גדולה, בגלל הבידוד של הכפרים.

מתי תפתחו באזור שם עמדה של סיוע משפטי?

העמדה לסיוע משפטי מתעתדת לתחילת יולי.

בשל המציאות הקשה הזו איתה הנשים האלה מתמודדות יום יום, ובגלל שלבעיה המורכבת הזאת אף פעם לא ניתנה הדעת ולא נעשה ניסיון להתמודד איתה ולתת מענה לנשים האלה, הפנייה שלי אליכם היום זה באמת לייחד איזה שהיא ועדת משנה שתבוא ותחקור את הסוגיה, או לפחות לייחד ישיבה מיוחדת שתנסה לעמוד על הסוגיה הייחודית הזאת של המצוקה של הנשים בעדה הדרוזית.

לכמה נשים הגעתן בפרויקט?

בינתיים הסדנאות שאנחנו מדברים עליהן, בסדנה האחרונה נמצאות כעשרים נשים.

כולן מאזור עיר הכרמל?

בדיוק. צריך להבין שזה התחלה. הרבה נשים גם חוששות להשתתף בסדנה הזאת, כי החברה היא קטנה וזה בעצם לצאת נגד איזה שהוא משהו, איזה שהיא מוסכמה. לסנקציות החברתיות יש כוח מאוד רב עליהן.

התחילו, לפני כמה שנים, הטוענות הרבניות לבית הדין הרבני ובהצלחה די טובה, אם אני שומעת נכון, אולי יש חולקים על הדבר הזה. יש יכולת לעשות מקבילה של טוענות?

יש נשות דת דרוזיות, הדת מכירה את זה. הבעיה מתחילה במינוי של השופטים, יש שם גם חוסר במינוי של שופטים, יש חוסר בתקנים, ואז, למעשה, גם ערכאת ערעור מגיעה לאותו שופט, אז אין פה איזה שהוא מוצא מהעניין. המינוי עצמו נעשה על אותם דיינים או ראשי עדה, ובאיזה שהוא מקום קצת נשללת הדרך הזאת.

שדולת הנשים הרי עשתה את העניין בשרעיה, בבתי הדין המוסלמים, כשהכשירה והעבירה את העניין של טוענות שרעיות, זה לא מוצלח. זה לא מוצלח לא מבחינה מספרית, זה לא מצליח מבחינה פרקטית, יש בעיות יסוד כל כך הרבה יותר מורכבות, כמו למשל שפסקי דין של השרעיה לא מפורסמים, אי אפשר לטעון. זאת אומרת, אלה בעיות כל כך מורכבות, הפרויקט שלהן הוא פרויקט חשוב, הוא בא ממקום של----

אני מקבה, מרכזת ועד הפעולה לשוויון בענייני אישות. העניין של ייצוג נשים אני חושבת שזה לא האישיו כאן. טוענות שרעיות, או עורכות דין יכולות להיות מייצגות בבתי הדין השרעיים, אבל זה לא הפתרון. הפתרון זה בעצם דרך המינוי של השופטים, כמו שנני אמרה, כי בעצם מי שמיישם את הדין זה הדיינים עצמם ואנחנו עדים לכך שהרבה פעמים הדיינים עצמם לא כשרים ולא ראויים לכהן במשרות האלה.

הבעיה השנייה זה חוסר הרפורמות בדין עצמו. הדין עצמו כפה על שמריו ולא התקדם ולא נעשו רפורמות בעניין ואנחנו מיישמים עדיין את הדין הקיים מלפני האימפריה העות'מאנית. הבעיות שלנו זה קודם כל הדין, אחר כך זה העניין של הדיינים עצמם וגם האכיפה של פסקי הדין. גם נני התייחסה לזה לגבי הוויתור על הזכויות, שבעצם נשים יכולות לוותר על כל הזכויות שלהן, על רכוש שהן צברו במהלך הנישואין, גם על מזונות וגם על המוהר שהן אמורות לקבל, כדי לשמור על הילדים שלהם, כי זה הדבר הכי חשוב להן כשהן מתגרשות.

הרבה פעמים גם כשיש להן פסקי דין, הן מאוד מתקשות לאכוף את זה, כי המערכת של ההוצאה לפועל היא מערכת שבעצם קורסת. ואנחנו חושבים שאולי צריך לעשות יוזמה של חקיקה, או לפחות איזה נוהל פנימי, לגבי חובות כאלה, משהו שיהיה ייחודי שאפשר יהיה לכפות אותו בהליכים אולי יותר נגישים לנשים.

אני אשמח לפרוש כמה מהעניינים האלה כשאני אדבר, אבל הפתרון של הטוענות זה לא מה שישנה את העניין, כי כבר יש את העניין הזה גם אצל השרעים וזה לא באמת עושה את הבשורה.

האם הן יכולות לקבל פסק דין של גירושין? הן לא יכולות לקבל, אלא מבית דין דתי.

בדיוק, ומה שקורה ששם אין עניין של מריחה, בדרך כלל הסיפור נסגר בדיון אחד, ואז סוגרים את כל הנושאים, גם של הרכוש, אחזקת ילדים והכול.

טוב, זה עולם בפני עצמו, צריך לייחד לזה דיון נפרד.

רק הערה אחת לגבי אלה שהם דרוזים. דווקא זו העדה שהכי קל לגרש בה, זאת אומרת, המצוקה של להתגרש מבחינה דתית זה לא דווקא הקושי, הקושי אחר כך הוא בזכויות שאחרי הגירושין עצמם.

זכויות שנוגעות לילדים, או זכויות קנייניות?

זה הדבר הכי קל בכל העדות שנמצאות בישראל.

בקשר לדרוזיות, כשתהיה ישיבה מיוחדת, אז יש עוד עניינים שקשורים.

אני מכפר עוספייה, חונכת לזכויות. הגעתי לפרויקט מתוך דחף פנימי שנוצר מניסיון אישי שקרה אתי. אני קרובה לגיל ארבעים ורק עכשיו נפתחו לי העיניים והתחלתי להבין עד כמה יש הפליות בין גבר לאישה במגזר שלנו, בחינוך החברה שלנו. רק עכשיו אני מעכלת שאני אדם ששווה לגבר ולא כפי שחונכתי מאז ילדותי ונתנו לי להרגיש שאני נחותה מהגבר.

אני מסתכלת על השנים הכי יקרות לי בחיים ורואה איך שהן עברו בלי להיות עצמי, אלא משרתת את הרצון של האחרים. אני מתחילה להבין כמה מותרות מקבל הגבר וכמה זכויות נגזלו ממני כאישה. אני רוצה להדגיש שזאת הנורמה אצל הנשים אצלנו במגזר שלנו. עכשיו, על בניית הפרויקט שלנו ריהאם תדבר. תודה.

אני מעוספייה, אני סטודנטית למשפטים, שותפה של זאידה בפרויקט. קודם כל רציתי להדגיש משהו שנראה בעיניי מאוד חשוב ומאוד מכריע: מציאות חיי שונה כנערה נוצרייה ממציאות חייה של נערה דרוזית וממציאות חייה של נערה מוסלמית ואני רוצה בזה להגיד לכם לוגמה שנראית לי דבר טריוויאלי בחיים וזה שכנערה נוצרייה, אני יכולה לצאת מהבית לגור במעונות כדי להמשיך את הלימודים האקדמיים שלי. נערה דרוזית, למשל, לא יכולה לעשות את זה. וכך למשל לא מתאפשר לה להתקדם בחיים ולהתמקצע בתחום מסוים.

מפעילותנו בשטח זיהינו את הצורך בפרויקט הזה. הצורך בא מהמצב שנמצאות בו הנערות האלה, מצב של קונפליקט מאוד רציני והדרך שהבנות האלה מתמודדות עם הקונפליקט הזה זה למצוא לעצמן כל מיני הצדקות שהן לא אמיתיות והן לא נכונות. למשל, במקום שאחת תגיד 'מגבילים את החופש שלי', תתאר את תחושת המחנק הזו שהיא מרגישה, היא אומרת 'ככה הם מגינים עליי'. לצורך הזה התחלנו למצוא מענה בשטח דרך סדנאות והרצאות שאנחנו מעבירות בבתי ספר, עם שתי קבוצות של בנות, קבוצות פיילוט, בשני בתי ספר. קבוצה אחת בחטיבת ביניים ובתיכון בעוספייה, בכרמל, וחשוב לי להדגיש שהסדנאות האלה מועברות על ידי נשים מתנדבות, פעילות בארגונים שונים, וזה, לצערנו, מחוסר משאבים ובגלל שאין תוכניות חינוכיות דומות במגזרים, לא בבתי הספר ולא במסגרות אחרות.

הנשים האלה, בסדנאות, מעבירות תכנים בנושא של אלימות במשפחה, הטרדה מינית, תפיסת הזהות, העצמת הנערות מבחינת האישיות והעלאת המודעות שלהן בכל מה שנוגע לזכויות המעוגנות בחוקים, שתהיה לבנות האלה לפחות נגישות לחוקים האזרחיים שלנו ולא רק ידיעה.

בסוף חשוב לי להגיד שאנחנו רואות את הצורך שפרויקט כזה יהיה ממוסד ואנחנו חושבות שמערכת החינוך היא המערכת היחידה שיכולה באמת ודרכה נוכל להגיע לבנות האלה ודרכה נוכל להשיג באמת את המטרות של הפרויקט שלנו, כי למעשה החברה לא מעוניינת להשיג את המטרות האלה והיא מעוניינת לקבע את המצב.

אני לא רוצה תגובות של המשרדים, אני רוצה לשמוע קודם ואני חושב שאנחנו גם צריכים לשבת על זה עם שרת החינוך. אני מתכוון לשוחח איתה בנושאים האלה.

אני אמא לארבעה ילדים, חונכת לזכויות, חלמתי ועדיין אני חולמת---

גם בפרויקט של אחותי הקטנה?

זה פרויקט לחלוטין שונה, זה הכנה לבית המשפט לענייני משפחה. חלמתי ואני עדיין חולמת ומקווה לשיפור זכויותיהן של נשים ערביות בישראל בנושא אישות ודיני משפחה. אנו צוות חונכות לזכויות וסטודנטיות למשפטיות, ערביות ויהודיות, חילוניות ודתיות, המפעילות יוזמה חדשה שמטרתה העלאת מודעות בקרב נשים ערביות ויהודיות לזכויותיהן וקידום גישה מהירה ונוחה לבתי המשפט לענייני משפחה, וזאת באמצעות הקמת עמדת סיוע בבתי משפט לענייני משפחה בחיפה והעברת ערבי עיון.

פעילותנו היא פרי יוזמת ארגון אית"ך-מעקי, משפטניות למען צדק חברתי, ועד הפעלה לשוויון בענייני אישות, אוניברסיטת חיפה ובתי המשפט, היחידה לקשרי הקהילה. בהמשך תדבר השותפה שלי בפרויקט שרית דניאלי ונסרין אעלימי, עורכת דין.

אני פמיניסטית, נשואה ואם לשני בנים. הייתי רוצה קודם להגיד שהחיבור בין ערבים ליהודים בפרויקט אחד משותף הוא בפני עצמו מיוחד.

אני אמשיך את מה שראידה אמרה. אני רוצה פשוט שתבינו, כי בעצם העמדה קיימת ופועלת מזה שלושה חודשים. המטרות שלנו לטווח הארוך זה הקמה והפעלה של עמדות סיוע נוספות בבתי משפט לענייני משפחה. היוזמה הזאת ננקטה לאור מצבן של נשים באוכלוסיות מוחלשות, הן מבחינת המודעות שיש להן לגבי הזכויות שלהן והן לגבי מה שמוענק להן לפי חוק.

יש לציין שמטרת העמדות היא פארא משפטית, וזאת בכדי שלא לפגוע בייחוד המקצוע. העזרה שמוצעת בעמדה שלנו היא בהבנה ובמילוי של כל מיני טפסים שעוסקים בענייני משפחה, כמו צווי הגנה, צווי הרחקה וכולי שזה בעיקר מה שאנחנו עוזרות לאותן נשים שפונות אלינו.

העלאת מודעות, שאני חושבת שזה הדבר החשוב ביותר. העלאת מודעות בקרב נשים בכלל ונשים ערביות בפרט, לזכותן לפנות לבית משפט לענייני משפחה בנושא המעמד האישי, פרט לנישואין וגירושין.

הקמנו תחנת סיוע בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה והתופעה שנתקלנו בה היא שלמרות תיקון חוק בית משפט לענייני משפחה בשנת 2001 שאיפשר גם לאוכלוסייה הערבית לפנות לבית משפט לענייני משפחה, זכות שהיתה נתונה בעצם רק לאוכלוסייה היהודית עד אז, בפועל מה שקורה שאחוז מאוד קטן פונה לבית המשפט לענייני משפחה ולאחר מכן כשאני אסיים יש לי עוד משהו אחד לומר, אז עורכת דין נסרין תמשיך את הדברים.

מה שהיינו מאוד רוצות זה עריכת ימי השתלמות לשופטות ושופטים בבתי המשפט לענייני משפחה שבהם יפורטו הצרכים המיוחדים של האוכלוסייה הערבית והמצב החברתי והכלכלי המיוחד לנשים בקרב האוכלוסייה. למרות שהחוק תוקן, ברור שהמערכת אינה מוכנה עדיין לקלוט את הנשים הערביות שייפנו לבית המשפט וזאת מאחר שאין שופטות ושופטים שיכולים להבין לעומק את המורכבות החברתית והרגישות הבין תרבותית של האוכלוסייה וצרכיה המיוחדים.

דבר נוסף, הובלת קמפיין לשם מינוי שופטות ערביות, נוצרות, מוסלמיות ודרוזיות, לבתי המשפט לענייני משפחה ובכלל.

יש שופטות בנות מיעוטים?

יש שופטות גם בחיפה וגם בנצרת, אבל זה מעט מאוד. יש רשמת או שופטת בבית משפט, לא חושבת שבמשפחה הם. יש שופט ערבי במשפחה שהתמנה לפני שנתיים, אבל אין מספר מספיק.

אנחנו מאוד היינו רוצות ופונות אליכם בתקווה שתוכלו להעניק סיוע ותמיכה כלכלית לשם הגשמת החזון הזה, יצירת תנאים פיזיים להקמת עמדות נוספות ברחבי הארץ, יצירת תוכנית רב שלבית שכוללת העברת ימי עיון לשם העלאת מודעות, שוב, של נשים מקרב האוכלוסייה ולנסות, כמובן, ואני חושבת שזה הכי חשוב, להכשיר שופטים ועורכי דין כדי שיוכלו להפנים את צורכי אותן נשים ולתת להן מענה. תודה רבה.

בחרתי דווקא לפתוח בציטטה: 'לא קל להיות שונה בתוך חברה מסורתית, קשה אף יותר לנסות לשנות חברה מסורתית ולתנועות לזכויות להנהיג אותה. הדבר אינו קל לרבים, אך קשה שבעתיים כאשר מתכנני השינוי וגורמיו הן נשים. בכדי להיות מודעות ליכולת האישית, בכדי להיות מודעות ליכולת לממשה ולהמירה לכוח חברתי ופוליטי, עוברות נשים מנהיגות תהליך של פריצת מעצורים פנימיים הנכפים על החברה בשל המסורת, המשקעים ההיסטוריים והפוליטיים'.

אז כולנו כבר מכירות את הקושי הזה, כולנו התמודדנו אתו באחד מהשלבים של החיים שלנו, אבל מה שמאפיין את רוב הנשים שנמצאות פה שבעצם הן עברו את פריצת המעצורים האלה והן כבר לוקחות את החלק של העשייה ושל השינוי החברתי.

אני דווקא רציתי להתמקד בעניינים מאוד קונקרטיים שיכולים להיות מקודמים בוועדה שקשורים בפרויקט של תחנת בית המשפט לענייני משפחה.

בשנת 2000 נתנה ועדת ביילין, שמונתה על ידי שר המשפטים בזמנו, יוסי ביילין, המלצה להקים בית משפט בתוך מרכזי האוכלוסייה הערבית ודווקא נבחרה העיר טייבה. מאז עברו שש שנים וכלום לא נעשה. בינתיים לא הוקם וכמובן שאין עדיין תוכניות להקים את בית המשפט והרבה ועדות שמוקמות, נותנות המלצות ומשקיעים הרבה תקציבים בפעילות של הוועדות עצמן שיכלו אולי לחשוב על השקעה במקום יותר טוב, אבל ההמלצות האלה לא מתממשות ולא נמצאות בשטח. אנחנו, מפה, מהוועדה לקידום מעמד האישה, קוראים לוועדה לקחת חלק בקידום מימוש ההמלצות של ועדת ביילין, מכיוון שאי אפשר לבוא ולטעון שנשים יוכלו לפנות במספרים רבים מבלי שהמערכת הזו נגישה לנשים הערביות. במידה וזה יהיה תלוי בנסיעה של שעה, שעה וחצי, הן לא יעשו את זה. מכיוון שהן לא ניידות, גם מבחינה כלכלית זה הון מבחינתן ונשים יבחרו אולי ללכת להוצאה היותר קלה שזה ללכת לבית הדין הדתי שנמצא בסמוך. זה אחד הנושאים.

נושא שני שאני רוצה להתייחס אליו זה הצורך בלהפסיק את הרגישות התרבותית כלפי הנשים הערביות ולהגיד ש'אתן קהל ייחודי ובעל צרכים מיוחדים'. הרגישות התרבותית הזאת נמצאת רק כאשר מדובר על זכויות של נשים והיא לא נמצאת בשום נושא אחר, כשמדברים על נושאים של ביטחון או על כל נושא אחר. היא נמצאת רק כשמדברים על זכויות נשים. ואת זה אנחנו מכירים מהפסיקה של בתי המשפט, אפילו בית המשפט העליון. כשמדברים על ביקורת על בתי הדין הדתיים, למשל. אז שם אנחנו מרגישים שבשל הרעיון של הרגישות התרבותית והיחסיות התרבותית, הנשים האלה משלמות את המחיר פעמיים. פעם אחת בתוך המסורת שלהן, בתוך החברה שלהן ופעם שנייה כשהחברה בכללותה, החברה כאילו-הישראלית המערבית, מתייחסת אליהן גם בתור משהו ייחודי ולא רוצה להתערב בתוכו.

הפסיקות של בית המשפט, בית הדין השרעי, כפי שעלה מקודם, לא עוברות ביקורת של בית הדין וכמובן שהן לא מפורסמות ולא נגישות למחקר אקדמי, ואת זה אנחנו רואים. אנחנו רואים את זה כשהם מתעלמים לא פעם ולא פעמיים מחוקים של הכנסת שמכוונים אליהם. דווקא היום אנחנו מייצגות בבית הדין הגבוה לצדק חברתי, עכשיו ממש בשעה זו בבית הדין הגבוה לצדק מיוצגת אישה שנשללה ממנה אחזקת הילדים שלה מכיוון שהגיעו לגיל השרעי שכבר הם עוברים לאחזקה של האבא, למרות שחוק הכשרות המשפטי והאפוטרופסות קובע שהמבחן הוא מבחן טובת הקטין, הוא שקובע לאן ילכו. אז הפסיקות של בתי הדין השרעיים לא מבוקרות, הם לא אוכפים את החוק והם גם לא מפורסמים, כמובן.

אנחנו קוראים ליוזמת חוק שיופנה לפרסום של פסקי בתי הדין השרעיים וגם בכלל, בתי הדין הדתיים בכללותם, כצעד שיכול לפתוח אותם לביקורת.

לגבי תיקון החוק, תיקון מס' 5 לבית המשפט לענייני משפחה. זה תיקון שהתחיל מוועד הפעולה לשוויון בין המינים בשנת 95', על רקע של הקמת בית המשפט לענייני משפחה שבעצם סמכות הגישה שלהם ניתנה רק לדרוזים וליהודים והמוסלמים והנוצרים הוקצו מהנגישות הזו. לקח לוועד שש שנים, שש שנים תמימות, של ניהול מאבק על מנת לתקן את חוק בית המשפט לענייני המשפחה וזאת תוך הסטה, וזה הגיע אפילו עד כדי הוצאת פאתוו'ה, שזה פסק הלכה נגד הנשים העובדות בתוך החברה, מכיוון שהן כאילו מנסות לשבור את הסטטוס-קוו מסביב לכל ענייני המעמד האישי.

אתה פתחת ואמרת שהעניינים של תעסוקה ושכר הוגן הם העניינים הכי חשובים. אני דווקא חולקת. דווקא חולקת מכיוון שענייני המעמד האישי הם בעצם אלה שרלוונטיים לכל אחד ואחת מאיתנו. 58% מהנשים היהודיות עובדות, לגבי שאר ה-48%, זה לא כל כך מעניין אותם עניין שכר הוגן. לגבי נשים ערביות זה עוד הרבה יותר: רק 20% מהן עובדות, 80% בכלל לא בקטגוריה שנכללת לגבי זכויות עבודה. אני חושבת שענייני מעמד אישי צריכים להיות בכותרת של המאבקים של הוועדה לקידום מעמד האישה, מכיוון שהם אותם נושאים שקריטיים והכרחיים עבור כל אחת ואחת מאיתנו והנחיתות של נשים באותם נושאים היא הכי מורגשת שיש.

אם יישאר אחר כך זמן אז אני ארצה להתייחס לחקיקה שיכולה להיות מקודמת על ידי הוועדה לקידום מעמד האישה. תודה.

בסדר, הצעה אחת שנוגעת לפרסום פסקי דין, תכינו נייר בכמה נקודות, גם אם לא נגיע לזה, נקיים עוד ישיבות, לא הכול נגמר ביום אחד.

אני סטודנטית למשפטים באוניברסיטת חיפה, ואני חלק מצוות פרויקט שנקרא "את לא לבד" ואנחנו פועלות לשם הקמת קרן פיצויים לנפגעות עבירה בכלל, בשים דגש על נפגעות תקיפה מינית ונפגעות של אלימות במשפחה, ובעיקר לשם הקמת מנגנון של סיוע נפשי ארוך טווח לאותן נפגעות. אני מדברת בלשון נקבה, מאחר שמרבית הנפגעות הן נשים, אבל כמובן שזה חל גם לגבי גברים.

אם הרבה נשים או הרבה נפגעות הגישו תביעות נזיקין, אז---

אני אתייחס לזה, אבל לא נכון שמרבית הנפגעות מגישות תביעות נזיקין.

יש מטרידים שהם מטרידים במקום עבודה.

אני מיד אתייחס לזה. לפני שאני אתאר את תמונת המצב העגומה לגבי ענייני הפיצוי והסיוע שהם נגישים כרגע, אני רוצה קצת לספר לכם מה המספרים.

לפי נתוני סיוע החוק כל אחת מארבע נשים היא נפגעת אונס, אחת מכל שש נשים היא נפגעת גילוי עריות, אחד מכל שבעה גברים הוא נפגע של תקיפה מינית. בחישוב מהיר, אם בחדר הזה יושבות כשלושים נשים, יש כאן לפחות שש נשים שהן נפגעות של תקיפה מינית, ויש כאן חמש נשים שהן נפגעות של גילוי עריות.

בעבודה שלי בשטח בתור מתנדבת בעמותה לסיוע לנפגעות תקיפה מינית בחיפה, אני רוצה להגיד שהנזקים הנפשיים, ואני מדברת בעיקר על נפגעות תקיפה מינית, הם אדירים. מדובר בטראומה שהיא סיוטים, דיכאונות, פלאשבקים, אסוציאציה, מה שמביא לחוסר יכולת לתפקד בחיי היום היום, חוסר תיאבון, חוסר יכולת לקיים יחסים כלשהם וחייבים למצוא לזה פתרון שבדמות שיקום של הנשים האלה.

במחקרים שנערכו שבדקו את ההוצאות הכספיות של כל מיני קבוצות של נפגעות עבירה, עולה שרוב ההוצאות הכספיות שהן בדרך השיקום הן בין 1,200, 1,500 שקלים, ובמחקר שטח שהצוות ערך אנחנו גילינו שהסכומים הרבה יותר גבוהים ומגיעים ל-2,400 שקלים בחודש.

העלויות הגבוהות האלה, לצד היעדר מנגנונים מספקים של פיצוי וסיוע מובילים לשתי תופעות איומות. אחת היא שככל שהזמן הולך ועובר, הנזק רק הולך וגדל, ובמקביל נוצר מעגל קסמים של נפגעים ונפגעות שהופכים להיות פוגעים בעצמם. אנחנו שומעים את זה כל הזמן בתקשורת שילדים בני 12 שמתקיפים מינית ואחרי זה אומרים 'הותקפתי מינית בילדותי'.

כיום ניתן באמת לקבל פיצוי במסגרת של הליך פלילי ואזרחי, אני אגיד בקצרה: הליך פלילי – זה הסדר שהרוב המוחלט של נפגעות תקיפה מינית בכלל לא מגיעות שם להליך משפטי , כלומר הנתונים אומרים ש-9 מתוך 10 לא מגיעות להליך משפטי. גם כשהן מגיעות להליך משפטי הרבה פעמים צפויים שם הסכמים מגוחכים. אנחנו מצאנו פסקי דין על סכום פיצוי חד פעמי של 750 או אלפיים או חמשת אלפים שקלים ואי אפשר לעשות עם זה כלום, זה סכום מגוחך. ופעמים רבות, גם כשנותנים את הפיצוי, אי אפשר לגבות את זה, העבריינים לא מעבירים את הכסף, אין סנקציות מספיק חמורות בשביל שהם יעבירו את הכסף. ובהליך אזרחי יש בעיות של חוקי התיישנות שהם מאוד נוקשים, מאוד מתעלמים מזה שרוב הנשים מדווחות רק אחרי הרבה זמן בגלל אופי הפגיעה.

עוד רוצים לקצר את תקופת ההתיישנות.

זה משהו שצריך לבטל אותו באופן מוחלט, כי צריכים להבין שהנשים האלה מתלוננות אחרי עשר ועשרים שנה בגלל אופי הפגיעה.

יש עכשיו צו התיישנות חדש, אתן בטח מכירות את זה.

בעיה נוספת בהליך האזרחי זה שההליך הוא ארוך מאוד, בגלל שאין עצורים וכאמור ככל שעובר הזמן, הנזק רק הולך וגדל.

בנוסף לזה, קיים קושי אינהרנטי של לעבור עוד הליך משפטי כי בדרך כלל עושים את זה אחרי ההליך הפלילי ומעל כל זה מרחף העניין של העלויות האדירות של ההליך אזרחי, שזה לשכור עורך דין, לשלם לחוות דעת של מומחים, לשלם גם לבית המשפט, מרבית הנפגעות לא מסוגלות לעמוד בזה. גם אם היה להם\ן את הכוחות הנפשיים, עוד הליך משפטי, זה עולה המון כסף.

מה כן יש בשטח? אני דיברתי עם מישהי שמומחית בתחום, היא אמרה לי שאין שום מומחיות לטיפול בנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, ומעל גיל 6 אין שום מסגרת טיפולית, מה שמסביר את זה (חלק מההסבר), זה ש-95 אחוזים מהפוגעים הם גברים ונשים, בעשרות בודדות, זקוקים לסיוע נפשי ארוך טווח.

אני רק אסכם ואומר שלדעתנו חייב לבוא פתרון בדמות שני מנגנונים: אחד, זה מערך של קרן ממשלתית שתפצה נפגעות עבירה. אנחנו מדברות בעיקר על נפגעות תקיפה מינית ואלימות במשפחה, שזה ללא תלות של הליך פלילי בגלל הנתונים שמראים כמה פונות להליך פלילי, שלא תחייב לאיזה גוף ושחוקי ההתיישנות יהיו באמת מותאמים לאופי של העבירות והשלכותיהן.

ודבר שני, והכי חשוב, זה הקמת מערך סיוע שיהיה ארוך טווח שישרת נשים וגברים, כל הגילאים ויהיה נגיש גם לפריפריה.

לארגן שיח ציבורי ששם דגש על השמיעה של הקולות האלה ועל מתן מענה לקולות האלה, אנחנו פשוט משמרים חברה שיש בה נשים רבות וגברים רבים שסובלים מפגיעה נפשית שהיא קשה מאוד, שמשפיעה על החיים שלהם, על החיים של הקרובים שלהם ועל החיים של כולנו. תודה רבה.

אתם חלק מהקואליציה?

הקואליציה הזאת סיימה את תפקידה ביום שנחקק חוק זכויות נפגעי עבירה, היא לא פועלת מאז. החלקים שדיברו באמת על סיוע נפלו בגלל בעיות תקציביות, אבל אין דבר כזה בעיות תקציביות, יש תעדוף כספים. אם אנחנו רוצים חברה שיש בה נפגעות, אז לא נתעדף את זה לכסף, אבל גם נישא בתוצאות, וזה לא תופעה שולית וזה לא תופעה מודרת, זה אחת לכל ארבע נשים שעוברת אונס, זה אחת מכל שש נשים שעוברת גילוי עריות ואחד מכל שבעה גברים שעובר תקיפה מינית.

אז איזה עוני קשור לזה? הן יוצאות ממעגלים של עבודה?

צריך פה להפעיל חשיבה, יש איזה שהיא הבחנה בין נושא הסיוע לנושא הפיצוי. יש איזה שהיא הבחנה. בנושא הפיצוי אי אפשר להרים ידיים. אני הייתי חושב על תיקון כמו שיש בחוק איסור לשון הרע, לנוכח מה שאת אומרת שאני, למשל, לא הייתי מודע לזה לחלוטין. בחוק איסור לשון הרע יש, כאשר אתה מוכיח עוולה, איזה שהוא סכום מסוים שהוא סכום תחתון, אז לעשות את אותו דבר גם בהטרדה מינית, זה עוולה אזרחית. צריך למצוא את הדרך. פיצוי מינימלי, כמו שיש בעוולת איסור לשון הרע. אם יש את זה בעוולת איסור לשון הרע, אז קל וחומר. אין בעיה לעשות את זה, זה מאוד קל, זה גם נעשה בחוק הגנת הפרטיות.

אני רק אוסיף משפט: כל מענה צריך לענות על הצרכים המיוחדים, והם באמת מיוחדים וייחודיים, של נפגעות עבירות מין ואלימות במשפחה. והכי חשוב שזה צריך להיות בלתי תלוי בהליך הפלילי וללא התיישנות, זאת אומרת, ללא הגבלה בזמן. צריך להיות גם נגיש ולא מורכב, אבל העיקר בלתי תלוי וללא הגבלת זמן. תודה.

מה שאני מציע לכן זה לשים לב גם, ואני מוכן לעשות את זה, שהוגש חוק התיישנות בכנסת על הטרדה מינית שעבר בקריאה ראשונה. עכשיו הממשלה ביקשה להחיל עליו דין רציפות. החוק הזה פוגע בזכויות של נפגעות תקיפה מינית. אני הגשתי התנגדות, מהטעם הזה, לבקשה לדין רציפות. אני יודע שבמרכזים לנפגעות תקיפה מינית מכירים את הנושא הזה, אבל נהיה בקשר בעניין הזה כדי להיות עם יד על הדופק, כי זה מרע את המצב הקיים.

בכל מקרה, אני מאוד רוצה לומר יישר כוח והמון תודה על ההזדמנות להכיר מקרוב את הדברים, גם לקליניקה, גם לסטודנטיות, גם לעשייה וגם הכול. אני מניחה שזו פגישה לא אחרונה שמייחדת זמן מספיק כדי להיכנס לעומק ולקדם את הדברים.

כמו שאת אמרת, עצם המודעות, הנשים שיושבות כאן פרצו את הדרך ועל כך, מבחינתי, הצדעה זה הדבר הכי גדול שאני יכולה לעשות. וכמו שכולנו יודעים, זה תהליך. זה לא זבנג וגמרנו, זה לא איזו רבולוציה, זה איזה שהיא אבולוציה שלוקחת זמן וכל אחת מאיתנו שתורמת לתהליך הזה, זה פשוט יוצא מן הכלל. וכששמעתי את חברתי שרה מהגמלאים מדברת על זה שנשים זה משפחה, ראיתי כמה דרך עשינו, כי נשים זה לא רק משפחה, נשים זה נשים ומשפחה זה משפחה. אמרתי לעצמי, וואו, עשינו איזה שהיא דרך.

אני רוצה לקצר ושוב להודות לכם ואני מסכימה עם מה שאת אמרת מהבחינה של שכר, אני חושבת שהנושא של המעמד שלנו, זקיפות הגב שלנו, היכולת לדעת על הזכויות שלנו, זה חזר פה כמעט בכל אחד מהרעיונות שהעליתן כאן. כשאנחנו נדע מי אנחנו ומה הזכויות שלנו, נוכל גם לממש שכר ודברים אחרים. אבל ההתחלה היא באמת מי אנחנו ומה הזכויות שלנו.

אני סטודנטית למשפטים באוניברסיטת חיפה, מציגה את הפרויקט למען נשים בקהילה האתיופית. יש איתנו עוד שתי נשים שאינן נמצאות איתנו פה היום, היות והן עובדות. אנחנו הקמנו פרויקט להעלאת מודעות בעניין האלימות ורצח נשים בתוך הקהילה האתיופית. היום באנו לספר על המלכוד בו נמצאת האישה האתיופית בישראל.

באתיופיה כל העניין של תופעת רצח נשים בכלל לא היה קיים. ולצערי הרב, היום כשאני נמצאת באוטובוס, אני יושבת עם מישהי שאיננה אתיופית, אנחנו מדברות על כל מיני נושאים, אז היא אומרת לי 'תגידי, אתם תמיד רצחתם שמה?' ואני רוצה להגיד לכם פה היום, התופעה הזו לא היתה קיימת בכלל באתיופיה. אמנם היו מקרי אלימות, כמו כל חברה, אבל עניין של רצח אישה על ידי בן זוגה כלל לא היה קיים.

המעבר הבין תרבותי וקשיי הקליטה יצרו קונפליקטים וסכסוכים בתוך המשפחה. בתוך הקהילה האתיופית הקשרים החברתיים כל כך הדוקים, מכל שמועה שנפוצה על אישה שלמשל הולכת עם שרוול קצר, או שוחחה בטלפון עם מישהו שהתקשר בטעות, יכול להיתפס כדבר שהוא בטאבו וכל החברה האתיופית מפנה לה עורף וכתוצאה מכך הגבר מרגיש שכבודו נרמס ובסופו של דבר הוא חוזר הביתה והוא רוצה להשיב את כבודו והוא עושה את זה בדרכים הכי אלימות. כמובן שאנחנו עדים לזה, רצח אישה.

באתיופיה מי שפתר את הסכסוכים בעצם היו אנשי הקהילה הזקנים, הקייסים, אלה שפתרו את הסכסוכים בתוך התא המשפחתי. בארץ המצב שונה. בארץ מי שפותר את הבעיות האלה, אחרי שהאישה ממש נרמס כבודה ובסופו של דבר מעיזה להתלונן ופונה למערכת המשפט, זה מערכת בתי המשפט. הם נותנים צו הגנה, כדי להשקיט את הרוחות, אבל לצערנו הרב אצלנו בקהילה שלי עניין של צו הגנה, להוציא צו הגנה זה נתפס כמשהו הפוך, הוא משרת את המטרה בצורה הכי הפוכה שאפשר. אישה, ברגע שהעיזה להתלונן והוציאו צו הגנה, הבעל חוזר אחרי צו ההרחקה הביתה, בסופו של דבר הוא רוצח אותה. הוא רוצח אותה ואני יכולה לספר לכם על שני מקרים אישיים, שתי הנרצחות האחרונות הן קרובות משפחה שלי. אחת, למלם בגדרה, אחרי שפנתה עשרים אלף פעם למשטרה, התלוננה (היא אחות של סבתא שלי והדברים הם ממקור ראשון והם מובאים פה). היא התלוננה מספר פעמים, הוציאה צו הגנה, בסופו של דבר הבעל שלה חזר הביתה, רצח אותה לעיני הילדים. רצח אותה בדקירות סכין לעיני הילדים, מול שני ילדים בני שלוש ושש.

האישה פה נמצאת באיזה שהוא מלכוד ואנחנו קוראות לכן באמת להיאבק נגד התופעה הזו.

אנחנו צוות שמורכב מנשים מהקהילה. חוץ ממני יש שלוש נשים, סטודנטים ושתי חונכות לזכויות למען הקהילה. אז גם מהניסיון שלהן, גם מנשים שהן מכירות, נשים שהן ראיינו, נשים שבאנו איתן במגע, גם מעבודה מול גורמים שונים שדיברנו איתם, אנחנו בעצם ניסינו עכשיו לבדוק מה ניתן לעשות, ובאנו לפה עם שלוש נקודות שחשובות לנו, שלושה שינויים שהיינו רוצים לראות.

שינוי אחד זה שינוי בחברה הישראלית. שינוי שני זה שינוי בחברה האתיופית ושינוי שלישי זה שינוי שאנחנו מקוות שייצא מהמבנה הזה הלאה.

בעצם הדבר הראשון שאנחנו מזהות זה צורך ברגישות תרבותית לקדם ולהעצים, רגישות תרבותית אצל הגורמים שבאים במגע עם אנשים בנקודות הסכסוך, אם זה משטרה, אם זה עובדים סוציאליים, אם זה מערכת המשפט. שיבינו את המצב, שלא יבואו מנקודה שאם אישה אתיופית מתלוננת, שיבינו שהיא עברה קודם מסכת... אני לא אומרת את זה ביחס לשום אישה ממגזר אחר שמתלונן, אלא אני מדברת כרגע ספציפית על הנשים האתיופיות. שיבינו שאם הן באות ומתלוננות, הן עברו מסכת ארוכה מאוד של תהליך אם לפנות, למה לפנות, מה יקרה אם הן יפנו מבחינת הקהילה שעלולה לנדות אותן, עלולה להתלכד אולי כנגדן ולהגיד שהן לא דוברות אמת וכל המחיר החברתי שהן ישלמו ביחס לזה.

בקשר לדבר הראשון אנחנו פונות לבתי הספר לשופטים, בית ספר לעבודה סוציאלית. בשלב הבא לשוטרים, לאנשים שמתפקדים בפועל במקצועות האלה כדי, בעצם, לבסס את הרגישות התרבותית הנדרשת, כשאנחנו היינו מבקשות להעביר את זה לפריסה ארצית. אנחנו עושות את זה בצורה נקודתית.

בשלב הבא אנחנו מבקשות קבוצה שעוברת חינוך לזכויות בתוך הקהילה, שינוי בתוך הקהילה של הגדרת מושג האלימות, והידברות סביב הנושא הזה שנמצא בטאבו ואנחנו היינו מבקשות, לסיום, להקים איזה שהיא ועדה, או תת ועדה, שתחקור יותר לעומק את העניין הזה ותנסה אולי למצוא פתרונות קונקרטיים שמתאימים יותר לקהילה, בין אם זה להתמקד במבט לעבר המערכת הקיימת של הגישור הקיים, שהוא גישור שלא הולך לטובת האישה, שהוא מדכא אותה, שהוא מאפשר קיום אלימות, אבל להשתמש בדרך שמשנה אותה, בדרך שמתאימה יותר לחברה הישראלית ולא מדכאת את האישה ומגיעה לגישור הזה.

אני חונכת לזכויות באוניברסיטת חיפה, בקליניקה המשפטית, פמיניסטית, שואפת לצדק חברתי ומאוד מאוד מודאגת מהמצב של אלימות הקיימת במדינה והשלכותיה על החברה.

לצוות שלנו, של החונכות, יש עוד שתי חונכות שלא יכלו לבוא, בבט שחוותה אלימות במשפחה במשך עשרים שנה ושני, שיצאה ממעגל האלימות אחרי שילדה שלישייה. כיום הילדים שלה בני שלוש, היא אם חד הורית ומתפרנסת בכבוד, מגדלת את הילדים שלה בכיף ובכבוד.

מתוך הקולות שעולים בשטח על אלימות מנשים שונות, ומתוך הניסיון המר של ילד שחוו על בשרם, תרתי משמע, אלימות, ומתוך הזדהות שלי לנושא הזה, אנחנו מוכנות לפעול למען שינוי המצב הקיים, למען חברה יותר טובה ועל המטרה של הצוות שלנו תדבר בהמשך שירה.

סטודנטית בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. אחרי כל הדברים שנאמרו כאן על ידי החברות בקליניקה, אני רוצה להמעיט במלים ולעמוד על שני דברים עיקריים בפרויקט שלנו.

מזה חמש שנים, שבמהלכן נרצחו 52 נשים, מסתובבת בכנסת הצעת חוק, יוזמה של מספר חברי כנסת, ביניהם נעמי חזן וזהבה גלאון, לשימוש בלחצן מצוקה כאמצעי הגנה לחיי נשים שנגד בן זוגן הוצא צו הגנה. הצעת החוק עברה בכנסת האחרונה בקריאה טרומית, בעקבותיה הושקה תוכנית פיילוט. תוכנית הפיילוט הוכתרה כהצלחה מסחררת, כאשר 90.3 מהנשים שעשו שימוש בלחצן לא חוו אף אירוע אלימות בתקופת הניסוי. המסקנה היא ברורה, הלחצן משמש כגורם הרתעתי מצוין, מקנה תחושת ביטחון לאישה ומאפשר לה ולילדים להמשיך בשגרת היום יום שלהם. הגיעה השעה שאתם, מי שהופקדתם על הביטחון ועל האינטרסים של נשים, ואנחנו, הנשים ששומעות את הקולות בשטח, כמו שראיתם היום, נחבור יחד ונגרום עוד בכנסת הזאת, אחרי חמש שנים, שהצעת החוק הזו תעבור בטרם נשים נוספות תשלמנה על כך בחייהן.

הנושא השני שעלה כאן גם מהצוותים שנגעו לנשים ערביות וגם מהצוות שדיבר על הנשים האתיופיות, זה שצו ההגנה, על אף החשיבות הרבה שלו, לא נותן מענה לנשים ממגזרים שונים. נשים ערביות, נשים אתיופיות למשל, ממעטות לדווח וגם אם הן תדווחנה, הן לא יעיזו להוציא צו הגנה מחשש לחרם, אובדן יכולת כלכלית או פעולת נקם של בן הזוג או המשפחה שלו. הוועדה צריכה לשוב ולהתכנס ולמצוא דרך כדי להחזיר את הנשים האלה למעגלים המדיניים ולגרום להצעת החוק לעבור עוד בכנסת הזו. תודה רבה.

אני רוצה לסכם וקודם כל להודות לכן ואני בטוח שבשביל כל חברי הוועדה ובשבילי בוודאי זו היתה חוויה מרתקת.

לא לכל הדברים ששמעתי היום הייתי מודע, לפני הישיבה. אני גם מבקש את הסטנוגרמה לסוף השבוע, אני רוצה למפות בדיוק איך אנחנו יכולים לטפל בכל נושא. מה בחקיקה, מה מול משרדי ממשלה וזה עולם ומלואו. זאת אומרת, כל נושא הוא עולם ומלואו. כל פרויקט יכול להוליד פרויקט פה.

התרשמתי גם מהסטודנטיות. כשאני הייתי סטודנט למשפטים זה לא היה. המעורבות החברתית זה דבר גדול. ולכן אנחנו נהיה בקשר. חלק מהנושאים אנחנו נצטרך לייחד להם דיונים, חלק מהנושאים אנחנו נצטרך לשבת מול שרים מסוימים על נושאים שהם יכולים לקדם, חלק מהדברים זה עבודת חקיקה, אנחנו נצטרך למיין את זה. יישר כוח גדול שבאתן מרחוק ובצורה כזו או אחרת אתן תחזרו לפה, כי אנחנו נמשיך לעסוק בנושאים האלה ואני מאוד מאוד מודה לכן.

הוצגו פה בעצם שבעה נושאים, גם הנושאים שהוצגו, הוצגו באמת בקליפת אגוז בצורה מאוד מאוד תמציתית, לא הצלחנו להיכנס לדברים כפי שאולי היינו צריכים לעשות, וכל אחד מהם מחייב איזה שהיא התעסקות נפרדת ואני אזמין את נציגי המשרדים. לא עשינו פה איזה שהוא משפט שדה, יכול להיות שבחלק מהתחומים יש פעילות של משרדי הממשלה שאנחנו לא מודעים לה, אני בטוח שבחלק מהדברים אין פעילות, והם יבואו ויאמרו שיש בעיות תקציביות, בסדר, אנחנו נשמע את כל הדברים, אבל אני רוצה לעשות את זה במסגרת יותר נפרדת, כי זה יהיה דיון מעורבב ודיון לא רציני.

אני אבקש להציג באחת מהוועדות את הפעילות של משרד מערכת החינוך, כי בחמש השנים האחרונות נעשתה פריצת דרך בסדר גודל שבלתי יתואר, גם בהשוואה למדינות עולם.

בסדר גמור.

אני נציגת משרד הבריאות ולגבי הנושא של תקיפה מינית, זה בהחלט אחד הנושאים הקשים ביותר כי אין מערך טיפול נפשי לנשים המטופלות דרך----

מה שרציתי להגיד זה שאנחנו כרגע, במסגרת ועדת השרים לנושא אלימות, גיבשנו מסמך מקיף מאוד שמתייחס לכל הטיפול בנפגעי תקיפה מינית, קטינים ובוגרים, והצגנו את המודלים הטיפוליים ואנחנו גם עושים הערכה תקציבית.

עכשיו, מה שחשוב, ועדת השרים הזאת היום נמצאת במעבר, זאת אומרת---

מי יעמוד בראשה בקדנציה הזו?

דיכטר. הוועדה היא בראשות המשטרה. הכספים שניתנו עד כה ניתנו רק למשטרה. במהלך השנתיים האחרונות ניתנו מאתיים משרות למשטרה. בתוך הוועדה הזאת אנחנו נלחמנו על נושא של טיפול ומניעה והצלחנו להקים ועדה שתתעסק בנושא הזה. אנחנו כרגע נציגת המשטרה, שהיא מרכזת הוועדה, ואנוכי, וזה נעשה אחרי שבאמת הראינו להם את הצרכים בזה שהבאנו אותם למרכז לתקיפה מינית בוולפסון. אני כן מבקשת מהוועדה וממך לדאוג שאחרי שנגיש את המסמך, אנחנו נוכל להגיש אליך העתק שלו.

או שאולי נקיים כאן דיון על זה ונדחוף את זה מפה. בסדר גמור.

אני לא מייצגת שום משרד. אני המנהלת הכללית של שדולת הנשים, אני רוצה לברך את ארגון אית"ך ואת מה שהן הציגו כאן. זה תמיד גם זכות להיפגש עם אנשי שטח, ואל תיקחו את זה אישית שחברי הכנסת עזבו, ככה זה, מה לעשות, זה הנוהג וחבל באמת, כי הם יכלו ללמוד ולהפיק מכך הרבה.

אני רק לא יכולה שלא להתייחס לעניין הגבר. גדעון, אל"ף, באמת ברכות לך על קבלת הוועדה גם ברוטציה יבוא אלינו גבר נוסף, ואני חושבת שזה באמת לא עניין של גבר או אישה, מי עומד בראש הוועדה, כמו שזה תוצאה של תופעה שאין נשים במפלגות שונות, וזה מאבק שכל ארגוני הנשים צריכים להיות מלוכדים, כי אם יש לנו סיעות, מבחינה אידיאולוגית או מבחינת תוצאת בחירות, אין להן נשים, אז המינוי של גבר או אישה הוא פשוט תוצר של תופעה עגומה ולא חס וחלילה איכותית, כן או לא.

דבר שני, היה חשוב לשמוע את הדברים של הגברת מרינה סולודקין בהקשר הפמיניסטי. אני חושבת שהוועדה הזאת משתמשת הרבה פעמים וחברות כנסת משתמשות בטרמינולוגיה שהן בעצמן לא מבינות את המהות של השימוש בה ואולי כדאי בוועדה הזאת, פעם אחת, לעשות איזה חצי שעה מה זה בכלל פמיניזם, כדי שבאמת נהיה כולנו באיזה שהיא עמדה שווה ונהיה מכילים ולא נעשה אקסלוסיביות של פמיניזם רדיקלי.

עכשיו, לעניין מה שנאמר כאן. נורא חשוב לי דווקא כשכולנו באמת עוסקות בעניין של מובילות של שינוי חברתי, שנפסיק לעשות מדרגים, אני ממש לא אוהבת את העניין הזה שכשמציגים פרויקטים, אז אומרים 'שכר שווה זה פחות שווה, כי זה לא נוגע לנו'. רבותיי, אנחנו שותפות לשינוי רב שכבתי, ובאמת כל אחת תעשה את תפקידה ואת מקצועה ואת ייעודה, ואל תגידו 'זה יותר חשוב, זה פחות חשוב'. אני אף פעם לא יודעת אם המודעות של אישה עובדת לזכויותיה במעמד האישי לא נובעות משם והפוך. לכן ההליכה הזאת ביחד וזריקה החוצה של העניין של מדרג, מה יותר חשוב מה פחות חשוב, צריך להיכנס אלינו, לחלק מהאמונה שלנו. אני מכבדת את העבודה של מעמד אישי מאוד, יחד איתה, עם תהליכי העצמה שקשורים לתעסוקה וקשורים לאכיפה של שכר שווה, זה חלק ממש שווה של הזכויות וזה חלק של העניין המגדרי ופני החברה שלנו כמו מעמד אישי. זה לא ויכוח, זאת הערה.

משפט אחרון. זאת ישיבה ראשונה של הוועדה, יש כאן כמה נשים שאנחנו נפגשות כבר ככה שנים, בוועדה, בעניין, באהבה, בחשיבות ונמשיך לעשות את זה, אבל נורא חשוב לי שהוועדה הזאת לא תיפול לחזור ולדון בדברים. למשל הפרויקט של האתיופיות, אין חשוב ממנו, אנחנו רוצות להיות שותפות לו בכל אפשרות, אבל הדיון, אולי, אחד האחרונים שעשינו, בוועדת הקליטה, יחד עם הוועדה לקידום מעמד האישה, היה בדיוק אותן מלים ובדיוק באותו אופן. אם לא נלמד לקחת את המקום שכבר הגענו אליו ולהמשיך משם, נדשדש בזה, נמצא עוד רצח של נשים אתיופיות, נמצא עוד פעם את עצמנו דנות באותם דברים.

אני חושבת שהוועדה הזו צריכה להיות יותר פרגמטית. גדעון, אני בונה עליך. אני מכירה אותך כאיש פרגמטי במובן הזה. אני אומרת שבוועדה הקודמת היו נציגי משרד הקליטה ונציגת המשטרה ואני כבר יודעת שיש דברים שהיא עוד לא יודעת, זאת שהציגה את הפרויקט. ולכן חשוב גם ללמוד, גם להתעדכן, ולהמשיך משם. בואו לא נלך אחורה, בואו לא נמשיך את הדיונים התיאורטיים, קדימה, לעבודה. עכשיו באמת שהמשטרה תגיד לנו מה יש. אם צריך לשנות, נשפר. אם צריך לחקוק – נחקוק. אבל לא עוד פעם לדבר.

אני בן אדם מעשי והוועדה הזאת תהיה ועדה מעשית. תודה.



הישיבה ננעלה בשעה 10:10