כנסת פתוחה

PAGE
1
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

29.5.06


הכנסת השבע-עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב ראשון
פרוטוקול מס' 2

מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

יום שני, ב' סיוון התשס"ו (29 במאי 2006),שעה: 10:00

שילוב תלמידים עולים במערכת החינוך

חברי הוועדה: מיכאל נודלמן – היו"ר

קולט אביטל

זאב אלקין

יוסי ביילין

שי חרמש

מסרט וורקו - רכזת תחום חינוך וקליטה חברתית של יוצאי אתיופיה, המשרד לקליטת העלייה

מרים כץ – רכזת חינוך בלתי פורמלי, המשרד לקליטת העלייה

דוד יאסו – מנהל מחלקת קליטת עולי אתיופיה, המשרד לקליטת העלייה

עמיהוד בהט – מנהל גף קליטת עלייה, משרד החינוך

נוח גרינבוים – מפקח ארצי בתחום קידום נוער עולה, מינהל חברה ונוער, משרד החינוך

גליה שחם – מפקחת ארצית מניעת סמים, עישון ואלכוהול, שירות פסיכולוגי ייעודי,

משרד החינוך

מוטי בנאו – ממונה ארצי על ביקור סדיר, משרד החינוך

רימה גלקין – מדריכה, שירות פסיכולוגי ייעודי, משרד החינוך

מאיה שריר – מדריכה ארצית, גף קליטת עלייה, משרד החינוך

אילן סהלו – מדריך ביחידה למניעת סמים

רפ"ק יובל רביבו – חוקר נוער, המשרד לביטחון פנים

אפרת וולך-שכטר – קצינת מגזרים מיוחדים, מחלקת נוער, המשרד לביטחון פנים

אילני אבבה-קמפינו – מרכזת עולים, "מצילה", המשרד לביטחון פנים

יונתן רגב – אגף תקציבים – רפרנט חינוך, משרד האוצר

ריקי ארמן – אגף תקציבים – רפרנט חינוך, משרד האוצר

יהודה שרף – מנהל אזור ישראל, הסוכנות היהודית

שלמה מולה – מנהל אגף עלייה, הסוכנות היהודית

מיכאל גינקר – יועץ לענייני קליטה, מרכז השלטון המקומי

חנה אברמוביץ' – מנהלת, בית הספר "אור אבנר"

אלכסנדר פרודיאנסקי – מנהל פרויקט "נעלה", בית הספר "אור אבנר"

רבקה העכט – מנהלת בית הספר "אור חנה", רמלה

רות אברהמי – רכזת קליטה ארצית, התאחדות עולי צרפת

מלה ספיבק – יו"ר, אגודה ישראלית למען ילדים עולים

אלי זרחין – מנכ"ל, אגודה ישראלית למען ילדים עולים

רומן שניידר – דובר, מנהל "קו חם" אגודה ישראלית למען ילדים עולים

חנה דשבסקי – מרכזת הטיפול בילדים עולים, המועצה לשלום הילד

מרק בסין – ראש מועצת בני עיש, יו"ר ועדת קליטה, המרכז לשלטון מקומי

וונדה אקלה – "ידיד" – עמותה לסיוע הדדי וקידום פעולות חברתיות וקהילתיות

אלכסנדר ברמן – מנכ"ל, אגודה ישראלית למדענים עולים



סגן יו"ר, איגוד מהנדסים עולים

אברהם שרנופולסקי – מנהל בית הטכנולוגיה הירושלמי, אגודה ישראלית למדענים עולים

שלומית אשרי – שתי"ל

רעיה ריגר – מנכ"לית, פורום הורים עולים

ליאורה שני – מ"מ מנהלת המחלקה להתחנכות ולמידה, החברה למתנ"סים

ספית חשביה-צור – ראש תחום חינוך והשכלה, החברה למתנ"סים

עו"ד יפעת סולל – טבקה, מרכז לסיוע משפטי וסנגור קהילתי ליוצאי אתיופיה

יעקב מוזגנוב – יו"ר, שבח-מופת

גלינה מוזגנוב – מנהלת בית ספר מ.פ.ת. – תל אביב

אירנה טבצ'ניקוב – דוברת, עמותת מ.פ.ת.

לינה קונדראטיב – מנהלת, בי"ס ערב מ.פ.ת. אריאל

צבי גלאון – מנהל אגף חינוך והשמה, מנהלת נעל"ה

קיריל דמיציב – סטודנט, מדעי המדינה, היחידה לדמוקרטיה, האוניברסיטה העברית

ערן ענבר – סטודנט, מרכז אקדמי רופין

אלי בוזגלו

יצחק הילדסהיימר – עיתונאי, מקור ראשון

ליזה רוזובסקי – עיתונאית, ערוץ 9 – חדשות ערוץ 2

דנה גורדון

דרורה רשף

שילוב תלמידים עולים במערכת החינוך

חברי הכנסת, אורחים נכבדים. אני מתכבד לפתוח את הישיבה בנושא שילוב תלמידים עולים במערכת החינוך. זו לא ישיבה ראשונה. היו ישיבות בשנים 2002-2003. הייתה ועדה בראשות חברת הכנסת תמר גוז'נסקי. ואם בשנים 1990-1995 נשירת בני נוער - ללא פילוח - הייתה בסביבות 7% אחוז, בשנת 2003 כשדנו פה בוועדה הזו בנושא, היא הייתה 22%, ועכשיו זה יותר ויותר.

לצערי, עולים שעלו ארצה בחמש השנים האחרונות, אינם מסיימים 12 שנות לימוד –46% מהם לא מסיימים שנת לימודים. כל נער עולה רביעי אינו נמצא במסגרת חינוך פורמלית ומשרד החינוך לא מתייחס לזה. כל נער רביעי. נתונים אלה מציינים כישלונות גם במערכת החינוך וגם במערכת הקליטה.

רוב העולים שעלו לארץ חשבו ואמרו שהם עולים לארץ גם מסיבות ציוניות וגם כדי שהילדים יחיו בתנאים יותר טובים. המספרים האלה, שאני קראתי עכשיו, אומרים הפוך. אתם צריכים לחשוב מה חושבים הורים כאלה ואיזו הרגשה יש להם שחצי מהילדים שלהם לא יכולים לקבל בגרות, רבע מהם לא נמצאים במסגרת חינוכית. יש גם תוצאות מהנתון הזה. אנחנו יודעים, לפי מספרים אחרונים, ש- 37% מהתיקים הפליליים של ילדים ונוער הם של עולים חדשים, שהשיעור שלהם באוכלוסייה הוא חצי מילדים ותיקים. אתם יכולים להבין למה מביאה העובדה שהילדים לא נמצאים במסגרת חינוכית. בגלל זה אמרתי: היו פה ישיבות, וזו ישיבה לקראת אחרונה. כי עוד קצת ואנחנו צריכים להגיע לתוצאות אחרות. אני חושב שעכשיו נשמע מארגוני עזרה ופיקוח על נוער עולה מהם הקשיים עצמם, אחר כך נבקש מנציגי משרד החינוך והקליטה להתייחס לנושאים האלה ובסוף אנחנו צריכים לקבל המלצות על המצב הגרוע מאד בנושא הזה. כואב לי הלב. אני מוכן לסבול את זה שחמישים אלף קשישים עולים חדשים עומדים בתור כדי לקבל דירה. אני מוכן לסבול את זה שהאבטלה בקרב העולים יותר גרועה מהממוצע בארץ. אבל אני לא יכול לסבול שילדים שבאו עם ההורים שלהם לארץ, נמצאים במצב שאמרתי.


בבקשה, אלי זרחין, אני מבקש. הארגון שלך הכי גדול, ותמיד נותן את הנתונים על מצב התלמידים העולים במסגרות החינוך.

תודה, אדוני היושב ראש, חברי הכנסת הנכבדים. קודם כל, אני רוצה לברך את הוועדה עם פתיחת המושב. בשבילנו זה מאד סימבולי שהישיבה הראשונה במושב מוקדשת לילדים עולים. אנחנו בהחלט מאמינים שילדים שלא נקלטו במערכת החינוך גם לא נקלטו בארץ. בין אותם דברים שציינו במכתב שלפניכם, אני רוצה לציין כמה נקודות. היום ילד שעולה ארצה, לא מגיע לו אולפן עברית. זה לא כמו שהיה עד שנת 1999 – 3 חודשים עברית. אין את זה היום. אם ילד למד ברוסיה או בארץ המוצא שלו עברית דרך הסוכנות, זה בעצם האולפן היחיד שהוא מקבל. בתי ספר שיש להם יותר עולים, עושים כל מיני מניפולציות בתוכם, אם יש עולה אחד או שניים בבית ספר, לעיר אין שום מענה, למעט ירושלים, בת-ים, חולון ופתח-תקווה, ששם יש אולפנים עירוניים. בברית המועצות הסוכנות משקיעה כספים אדירים לפיתוח זהות יהודית-ישראלית של אותם ילדים. כשהם עולים לישראל אין כלום. משרד החינוך פשוט מתעלם מזה. ואז מגיע ילד לכאן, נכנס לכיתה, כשברוב המקרים הוא לא מבין איפה הוא נמצא, למה הוא הגיע לכאן, הוא לא לומד עברית, יושב בכיתה שהוא לא מבין מה קורה בה, אין לו שום דרך לתקשר עם החבר'ה הוותיקים, ואפילו לא עם העולים שנמצאים הרבה זמן בארץ, כי זו לא רק בעיה של שפה. אלה הרבה קודים תרבותיים שהוא צריך לרכוש. הוא צריך לרכוש את הזהות היהודית-ישראלית שלו, בעיקר ילדים שעולים עכשיו, שבאים מהרבה משפחות מעורבות. ואין את זה.

מלמדים אותו בשפה העברית, הילד מנסה להבין, ואז אגף הבחינות במשרד החינוך החליט לפני חמש שנים, שמהיום הראשון בארץ כל הבחינות שלו יהיו בעברית, בכתב. ויש ילדים שיודעים את החומר, נמצאים בארץ שנתיים-שלוש-ארבע, עדיין לא יודעים לכתוב את זה בעברית. אז הם פשוט עוזבים את בתי הספר, כי לשבת שם אין להם מה לשבת. אין לו הרבה חברם בבית הספר למעט אותה קבוצה של רוסים בפינה, אם יש. או יש בתי ספר שרק דוברי רוסית נמצאים שם. מערכת החינוך לא משקיעה שום דבר כדי לקלוט את הילד הזה בארץ. אז הילד הזה בסופו של דבר, לאן הוא הולך? כי בקהילה אין מקומות שיכולים לתת לנער עולה איזושהי פעילות בצהרים או אחר הצהרים. אז כולכם מכירים בעיר שבה אתם גרים את אותם מקומות שבהם נפגשות קבוצות נוער דוברי רוסית - ולא משנה אם זה רעננה, ראשון לציון או דימונה – וההמלצה של כולם היא לא להסתובב שם בערב.

הגופים הציבוריים הם היום הגופים היחידים שעובדים בבתי הספר והציפייה שלנו היא שהוועדה הזאת תקבל החלטה שנושא ילדים ונוער עולה יהיה קבוע על סדר היום של הכנסת.

זהו, אדוני היושב ראש, בכמה נקודות. ויושבים פה עוד אנשים שמכירים את המצב. תודה רבה.

היה משהו ספציפי שבוטל?

כן. עד 1999 משרד החינוך חייב בתי ספר לאולפן של שלושה חודשים עברית, עשרים שעות בשבוע לפחות. כשאודי הגיע לשם, כבר לא יכול היה לעשות שום דבר, כי מי שהייתה לפניו ביטלה את זה. ב-1999 קיבלו החלטה, ועד 2001 הזמן להיות עולה בארץ היה קשור למשך השהייה בארץ. היום אין קשר לזה. יושבים כאן ילדים שהם שנה בארץ, הוא עולה ותיק. שלוש שנים בארץ, הוא לא עולה בכלל, כי הוא עלה ארצה בגיל 11.5 או 14.5. אין קשר בין כמה זמן הוא בארץ לבין הגדרת העולה.

עד 2001 ילד עולה עד 4 שנים בארץ – או בי"ב האריכו לעוד שנה - היה רשאי להיבחן בעברית בעל פה. אז המדיניות הייתה שילמד עברית, אבל אם עדיין לא יודע לכתוב, שייתן את הידע שלו במבחנים. היום אין את זה, מהיום הראשון הוא נבחן בעברית בכתב – הוא לא יודע עדיין לכתוב. הוא לא היה באולפן. הוא למד עברית שעה בשבוע אם בית הספר נתן לו. אלה הדברים העיקריים שבוטלו. עד שנת 1999, או כשאני התחלתי לעבוד במערכת החינוך, הפעלנו בתוך בתי הספר תוכניות של – אני קורא לזה - זהות יהודית-ישראלית. מי אני? מה אני עושה בארץ? תוכניות משולבות לילדים עולים ולילדים ותיקים ביחד. היום אני חושב שאת האירועים הציבוריים יש ארגון אחד שעושה. אלה דברים שבוטלו. לשאול אותי למה ביטלו את זה? אני באתי ממדינה ששם היה נהוג לדבר על אויבים במשרד. אני לא רוצה להגיד את המילה אויבים, אבל אני לא יכול להבין את זה. מי יכול להרוויח מזה? בהרבה מקרים זה גם לא עניין של כספים. בשפ"י (שירות פסיכולוגי ייעוצי) אין תוכנית אחת לקבוצות תמיכה לנוער עולה – אני יועץ חינוכי – אין תוכנית אחת שמופעלת בבית ספר. ולמשל, נעל"ה, ששם עובדים יפה, פיתחו תוכניות רבות, שהלוואי שהיו לוקחים אותן ומיישמים אותן בבית ספר רגיל.

רק להוסיף שהיו פעם שאלונים מתורגמים, וזה הולך ומצטמצם ומצטמצם.

אדוני היושב ראש, עוד מילה אחת. זה פשוט מצחיק אותי. משרד החינוך לפני שנתיים אישר תרגום שאלון בשלושה מקצועות, ברוסית בלבד. עולה מצרפת – מצטער - לא מבין רוסית. נותנים לו שאלון מתורגם לרוסית. אני מבין שזה לא טוב שבצרפת לא לומדים רוסית.

אני רוצה להגיד שאנחנו לא דנים עכשיו רק על העולים מרוסיה, אנחנו דנים על כל העולים.

אני מבקש מקולט אביטל שהייתה יושבת ראש הוועדה הזאת הרבה זמן לומר משהו בנושא הזה. בבקשה.

אנחנו הקדשנו לנושא הזה הרבה דיונים, ואני חושבת שההצלחה היחידה, הם שני הישגים שהצלחנו להגיע אליהם. האחד, שלא יקצצו את תוספת השעות לתלמידים עולים, השני שיתורגמו שאלונים בשלושה מקצועות לשפות שונות, ואז התחייבה מנכ"לית משרד החינוך שזה ייעשה לכל השפות, אבל זה כבר סוף תהליך, שאנחנו מדברים על בחינות בגרות.

אנחנו צריכים לדבר על ארבעה מכלולים. קודם כל, על העובדה שילדים אינם נקלטים למערכת החינוך ברמת השפה. הבעיה השניה היא בעיית הגזענות בהרבה מאד בתי ספר, שמופנית בדרך כלל כלפי ציבורי עולים, גם אתיופים וגם רוסים. התופעה השלישית היא אלימות בקרב הילדים, והתופעה הרביעית היא אי שילובים של התלמידים במסגרות שאחרי שעות הלימודים. אלה ארבעת המכלולים שקיימים.

אני חושבת בכל אחד מהארבעה האלה יש פתרונות. הוועדה הזאת מכירה את הפתרונות. מה שחסר כאן זה היישום, והייתה לנו אפילו התחלה של דיון על זה, במסגרת הדיון על המלצות דוח ועדת דוברת, שדווקא בנושא העולים היה איזשהו קצה אור בסוף המנהרה. היו כמה נקודות חיוביות. זה כולל הדרכה למורים, מסגרות שונות לילדי עולים, התייחסות אליהם אחרי שעות הלימוד וכולי.

מה שאני רוצה להציע, כיוון שאנחנו יכולים להמשיך ולקיים המון דיונים – יש הנהלה חדשה במשרד החינוך, יש שרה שהייתה גם שרת הקליטה בעבר.

באותה שנה, בשנת 1999. לכן זה מתחבר איכשהו.

בדיוק.

זאת שרת החינוך, זאת לא שרת הקליטה.

בכלל התקציבים של משרד הקליטה בעצם לא קיימים, כי הם מתחלקים במשרדים שונים. מה שאני מציעה אולי שנעשה – אני לא יודעת אם אתם חושבים שזה טוב לעשות את זה יחד עם ועדת החינוך – זה דיון משותף שאליו נזמין את שרת החינוך, כדי להתייחס נקודתית לכל אחד מן הדברים האלה, עם הצעות לפיתרון ונראה אם אפשר להגיע אתה לאיזשהו הסכם על תוכנית עבודה. כי אני לא חושבת שזה כרוך בהרבה כספים העניין הזה. אנחנו גם לא מתברכים, לצערי, בגלי עלייה מאד גדולים. המספרים כאן הם זניחים. מה שצריך זה להתייחס לכל אותו ציבור של עולים שכבר נמצא בארץ וששליש ממנו לא מגיע לתעודות בגרות. זאת הצעתי.

אני מבקש לשמוע את רב פקד יובל רביבו ממחלקת הנוער במשטרה. אני רציתי שתדבר בסוף, אבל אתה ממהר.

אני אתייחס לנושא של עבירות אלימות בקרב נוער עולה. יש לי כמה נתונים לגבי העניין הזה. לפי הנתונים דווקא יש ירידה מ-2004 ל-2005 בעבירות אלימות בקרב בני נוער עולה, אולם בעבירות נלוות כמו איומים וגרימת נזקים, יש עלייה של 6.7%. מדובר בתיקים החמורים. אנחנו לא מכניסים את הנתונים של התיקים הקלים שהכמויות שלהם הרבה יותר גדולות. אלה תיקי אי-תביעה שלרוב נסגרים במשטרה, והם לא תיקים שמובאים לדין או תיקים חמורים. לגבי התקופה הנוכחית מול התקופה המקבילה אשתקד, בעבירות אלימות אנחנו ממשיכים במגמת הירידה – של 5.6% - ובעבירות הנלוות לאלימות כפי שדיברתי, יש ירידה יותר גדולה, של 21.4% .

אם נחלק את הנתונים לנוער עולה מהמוצא הרוסי ונוער עולה מהמוצא האתיופי, הנתונים הם קצת שונים. לגבי נוער עולה מרוסיה, בעבירות אלימות יש ירידה של 14.4%, בעבירות נלוות לאלימות גם יש ירידה, של מינוס 23.5% - ירידה יפה. לגבי האתיופים יש עלייה בעבירות אלימות חמורה, של 26.7% - אמנם הכמויות לא כאלה גדולות. תבינו שמדובר ב-45 תיקים בשנת 2005 מול 57 תיקים נכון להיום. הכמויות הן לא גדולות, אבל מדובר בתיקי אלימות חמורים, שבדרך כלל שומעים עליהם בתקשורת ובטלוויזיה. אלימות קשה. ופה באמת יש עלייה. לגבי העבירות שנלוות לאלימות, פה הנתונים הם זהים לתקופה המקבילה אשתקד.

מה ההבדל ביניהן?

נלוות לאלימות אלה עבירות כמו איומים, שאתה מאיים על מישהו, זה תיק על איומים, אבל זו לא עבירת אלימות פיסית. עבירת אלימות פיסית בדרך כלל מלווה בחבלות. ולכן אנחנו גם פותחים תיק פלילי במקרים מסוג זה. לא בכל מקרה אנחנו פותחים תיק פלילי. אמרתי שיש כמויות הרבה יותר גדולות של מעורבות נוער עולה, כשהתיקים נסגרים בסופו של דבר בגלל שמדובר בעבירה ראשונה, בגלל שאותו נער מביע צער וחרטה, בגלל פרוייקטים שאנחנו מנהלים, ואפרת היא קצינת הפרוייקטים המיוחדים שלנו, שמתעסקת עם נוער עולה. יש מספר פרוייקטים שהמשטרה מובילה יחד עם גופים נוספים, שפרושים לא רק ברמת הענישה אלא גם בדברים נוספים על מנת לעזור לאותו נער עולה, כי אנחנו מבינים את הבעייתיות שבה הוא נמצא.

בדקו את הקשר בין הנשירה מבית הספר ובין העבירות?

אין לי נתונים בתשובה. אני יכול להגיד לך – אני אתן לך דוגמה שקרתה לי בסוף השבוע. פעילות באחת היחידות, נתפס נער שהשתמש בסמים, נער עולה. הבחור הזה לא לומד בבית ספר. זו דוגמה נקודתית. אבל לגבי הנתון – לא יכול להגיד.

קודם כל, אני שמח לשמוע שיש ירידה בנתונים, אבל אני חייב להגיד שאני יוצא מזה מודאג, כי שמעתי את השר לביטחון פנים בשבוע שעבר, כשעלה לדוכן הכנסת ובישר את הנתונים – אם אני זוכר נכון – של 37% אחוזים בתיקים ו-45% בשימוש בסמים. ואם אתה אומר שזאת התוצאה של הירידה, אנחנו יכולים לשער לעצמנו - - -

אנחנו מדברים על נוער עולה.

הוא דיבר על נוער עולה. נוער שמשתמש בסמים, 45% ממנו זה נוער עולה. מסך התיקים הפליליים שנפתחים לבני נוער, 37% זה נוער עולה.

- - - 11 אחוז.

בדיוק. ואם אתה אומר שיש לנו ירידה וזה הנתון, אני יכול לתאר לעצמי מה היה המצב לפני שנה ושנתיים.

לגבי עצם הבעיה, אני חושב שאחת הבעיות, קולט, וזה בהמשך למה שדיברת עליו, זה שכל הזמן תוקפים אותו מזווית שונה ולא מנסים לחבר את כל הדברים ביחד. פעם אחת דנים בסוגייה של אלימות בקרב נוער עולה. פעם שניה דנים בשאלה של הקלות בבגרות, פעם שלישית בשאלה של פעילות בקרב תלמידים עולים טריים יחסית, ובסופו של דבר יש קשר הדוק בין הנושאים, וכל ניסיון לדחוף את זה מזווית קצרה, לא מביא בעיני לפתרון. אני ניסיתי, כשהייתה הצגת התקציב של משרד החינוך מצד שרת החינוך, לפלח ולהבין איפה נמצא הטיפול בילדים העולים. הייתי צריך להפעיל יחידת בילוש של ממש, כי תופתעו לשמוע, אבל בספר התקציב של משרד החינוך, כשעוברים על הסעיפים, אין סעיף כזה. אני יכול לבשר לכם מה יש. יש סעיף שנקרא תוכניות ויוזמות – הייתי צריך להזדקק לעזרה של שני מנכ"לים לשעבר של משרד החינוך שהם היום חברי כנסת- - -

· - -

אני מצאתי, אבל זה מסתתר תחת סעיף תוכניות ויוזמות, שמה יושב בתוכו – לא יודע אם יש פה נציג של משרד החינוך – יושבים בתוכו שני דברים. קל"ע – אגף לקליטת עלייה, ויושבת ראש תוכנית חפציבה. שאלה שני דברים שהקשר ביניהם קיים, אבל הזיקה היא חלשה מאד.

בדקת אם יש בסעיפים של שעות לימוד, שעות הוראה וכולי?

יש שעות הוראה שמובלעות בסך השעות.

יש תוספת.

נכון, נכון. שהתוספת הזאת ירדה בשנים האחרונות, אבל זה נושא בפני עצמו, מה קורה עם שעות הוראת העברית. אני מדבר על כל הנושא של טיפול בתלמידים. אנחנו משקיעים – מסך התקציב הזה, תחת השם המוזר תוכניות ויוזמות – אנחנו משקיעים בערך שני שליש בנושא של קליטת נוער עולה ושליש בפעילות בחבר העמים, שהיא פעילות מבורכת כשלעצמה, אבל אני הייתי מעלה סימן תהייה לגבי היחס. אם היינו פותרים את כל הבעיות עם נוער עולה – בסדר. אבל במצב שזה נמצא, אם אין למשרד החינוך מה להשקיע, הייתי שוקל את זה פעמיים, אם זה צריך להיות היחס, ששליש מסך התקציב צריך ללכת לשם, כאשר מצב העלייה הוא מזערי.

נקודה אחרונה, אנחנו כל הזמן מדברים על עולים של חמש שנים או שלוש שנים בארץ, לדעתי זו אחת מהבעיות. כי כשאתם סופרים את האחוז של התיקים, אתם סופרים את כולם. ולמה? מדינת ישראל כבר פעם החליקה על קליפת הבננה הזאת בשנות הארבעים והחמישים. נער שעלה ונמצא ארבע שנים בארץ, ומדבר עברית מצוינת - זה לא אומר שהוא נקלט. הבעיות המשפחתיות והחברתיות לפעמים רק מתחילות בשלב הזה, ומבחינת משרד החינוך הוא כבר הרבה פעמים לא קיים, ברגע שהוא מדבר עברית ונמצא ארבע שנים בארץ – הוא כבר נקלט, הוא בסדר. ואחת מהבעיות כאן היא שאין לנו שום מדיניות מסודרת, למיטב ידיעתי, במשרד החינוך, לגבי נוער עולה שנמצא בארץ יותר ממספר מוגדר, מצומצם, של שנים, ובסופו של דבר כשאנחנו שומעים על הנשירה ועל הכל, זה לא רק על התלמידים העולים הטריים, אלא למעשה על כל המגוון.

בתחילת שנות התשעים, באופן מפתיע, כאשר מספר העולים היה הרבה יותר גדול, והקשיים היו הרבה יותר גדולים, השקיעו הרבה יותר כספים והפעילות הייתה מאד נמרצת. היום, כשלכאורה יותר קל להרים את הנושא, הוא ירד מסדר היום, ודרך אגב – בין 30% ל-50% של בעיות אלימות במערכת החינוך זה פה, סביב השולחן הזה. תסתכלו מה האחוז של חברי הכנסת שהגיעו כאן לדיון. למשל, הנושא הזה נדחה מסדר היום. וזאת אחת מהבעיות.

לדעתי, אם לא נשב על הנושא ברצינות ולא נפמפם למשרד החינוך באופן קבוע, זה לא ייפתר מעצמו.

בבקשה, נציג משרד החינוך.

שמעתי את הדברים. למען הסדר הטוב, יש פה נציגים נוספים של המשרד שלא באים מהאגף של קליטת עלייה אלא מהיחידות השונות שמטפלות בכל תלמידי ישראל ומתוך כך גם, בתשומת לב מיוחדת, לתלמידים העולים. אז נמצאים פה גליה שחר משפ"י, ומוטי בנאו מהיחידה לביקור סדיר ומניעת נשירה, ונח גרינבוים מקידום נוער – זה נוער לאחר שעות הלימודים - - -

זאת ועדת הקליטה, העלייה והתפוצות. אני רוצה להגיד לך את זה .

מאה אחוז. אני אבקש מהם קודם לדבר ואשלים אחר כך ואתייחס לכל מה שנאמר כאן כרגיל, במלוא השקיפות, במלוא היושר ובכל מה שאני יכול לענות.

אודי, שאלה לסדר. כשאתה אומר שכולם נמצאים כאן – יש לכם איזשהו גוף מיוחד שרואה את כל הפעולה הזאת כמכלול אחד, עם תיאום, עם תקצוב?

יש תיאום, ובדרך כלל – לא תמיד – גם התקצוב בא מהיחידה לקליטת העלייה אלינו. למשל, אנחנו מעבירים תקציבים לקידום נוער.

אבל זה לא משנה את המספר, כי הוא מצא את המספר תחת הכותרת הזאת.

אני אתייחס בהמשך לתקציבים. זה תקציבי ענק לקליטת תלמידים עולים. אני מציע שנתחיל עם היחידות המקצועות ואחר כך אני אנסה לחבר את הדברים.

שמי גליה שחם, אני מהשירות הפסיכולוגי ייעוצי במשרד החינוך - - -

אני רק מבקש דבר אחד: אפשר לדבר הרבה. אני לא שומע בפעם הראשונה את כל הדברים. אני רוצה לדעת: למה הדברים לא טובים והמספרים עולים ועולים. אנחנו מדברים הרבה, אתם עונים יותר הרבה, אבל אנחנו לא עומדים אפילו באיזה רף. אנחנו, כל הזמן במספרים – נשירה, אי קבלת תעודת בגרות ואלימות – אנחנו עולים ועולים. למה בשנת 1990-1996 הייתה 7% נשירה, והייתה אז העלייה הכי גדולה שהארץ ידעה, ועכשיו, כשיש 20,000 עולים, זה יותר גדול? זה מה שרציתי לשאול, ועל זה אני רוצה לקבל תשובות.

ברשותך, גליה מייצגת את השירות הפסיכולוגי, והיא תדבר על ההיבט של האלימות.

בסדר. אני אומר את זה לכולם: אפשר לדבר הרבה. אנחנו דיברנו שעות ארוכות. אני רוצה עכשיו שהדיבור יהיה מדויק.

אני מהשירות הפסיכולוגי-ייעוצי של משרד החינוך. אנחנו מתייחסים לכל אוכלוסיית התלמידים ולבעיות השונות. אני רוצה לומר שהדאגה שלנו היא מכך שתלמידים עולים מגיעים להישגים פחות גדולים ושהם מעורבים יותר באלימות ובעבירות סמים. זה נתון שמדאיג אותנו ואנחנו עושים ומשקיעים בזה הרבה. אני חושבת שטוב שהוועדה מעלה את זה על סדר היום כי זה נושא חברתי. משרד החינוך עושה המון מאמצים כדי להתמודד עם זה. לדוגמה, אנחנו משתפים פעולה עם הרבה מאד ארגונים שנמצאים פה בעבודה עם התלמידים גם בבוקר וגם אחר הצהרים. היחידה שלי מורכבת ממדריכים שבאים לבתי ספר כדי להדריך. יש מדריכה, ד"ר רימה גלקין, שהיא מומחית לנושא של נוער עולה מברית המועצות לשעבר. יש מדריך שנמצא פה - אילן סהלו – שהתפקיד שלהם הוא להדריך את בתי הספר שבהם יש ריכוזים של עולים.

אנחנו, שפ"י, כשאנחנו באים לבית ספר, עושים מיפוי של הבעיות, ומאתרים את מוקדי הקושי. במקום שיש ריכוז של עולים, יש התייחסות לנושא הזה. במקום שמוקד הקושי הוא אחר, ההתייחסות היא אליו. בנוסף לזה, אנחנו היום מאד פעילים בתוכנית אס"א, שנוצרה מתוך החלטה שהפעילות, לא מספיק שהיא תהיה בבית הספר, היא חייבת להיות יישובית וחייבת לכלול את כל הגורמים. במסגרת אס"א, גם כן עושים את המיפוי הזה. ועושים אותו למעשה, בשיתוף עם הרשות המקומית והרשות המקומית יחד עם מערכת החינוך בונה תוכניות מקומיות שצריכות לתת מענה.

הוצגו פה מספרים כלליים וממוצעים. אז יש מקומות שבהם יש הצלחות, ויש מקומות שבהם התמונה הולכת ומחמירה.

ואתם יודעים למה היא הולכת ומחמירה?

אני יכולה להעלות כל מיני השערות. אני יכולה לומר שאנחנו כל הזמן עובדים מול נתונים. חשוב לנו מאד כל הזמן לקבל את הנתונים ולבדוק מה נעשה ואיך זה קורה.

זה לא עניין של השערות. אם יש מקומות בהם המצב שופר או הולך ומחמיר, צריכים להיות מומחים לעניין הזה, שעושים עבודת בית ובודקים ברצינות – ולא רק השערות – מה בדיוק מביא לכך. מהם הגורמים שמביאים להחמרה.

זה מה שאנחנו עושים. אנחנו עובדם עם המומחים הגדולים בכל התחומים החברתיים, מכל הארגונים והאוניברסיטאות, וכולי. כשאמרתי השערה זו הייתה הקדמה לאמירה שבעצם היום מקבלת יותר ויותר מקום, שיש קשר גדול בין מצב סוציו-אקונומי לבין הישגים בלימודים, לבין התנהגויות סיכון.

זה חידוש גדול.

זה לא חידוש, זה משהו שמרחיב את המורכבות בטיפול באוכלוסיות שבמצוקה. ומבחינת תקציבים אני יכולה לומר שמשרד החינוך משקיע תקציב מאד גדול בעבודה ופיתוח של עוד ועוד תוכניות, ובשיתוף פעולה עם גורמים שונים שנמצאים בשטח. ואחת העובדות היא שהמצוקה היא לאו דווקא בשנים הראשונות של העלייה והקליטה בארץ, אלא דווקא בהמשך. בכלל, ההגדרה של עולה חדש – אני יכולה לומר את זה לפחות בנושאים שאני אחראית עליהם - לא תופסת. זאת אומרת, יכול להיות ילד שנולד בארץ והוא סוחב מצוקה של המשפחה ושל קשיי קליטה וכולי, והמצוקה שלו באה לידי ביטוי בהתנהגויות סיכון, שאנחנו בבית הספר מנסים להתמודד אתן.

אני רוצה לומר שהראייה שלנו היום היא של שיתופי פעולה. זאת אומרת – וזה מה שבשפ"י אנחנו מנסים לעשות. מנסים לא להגיד: אנחנו יכולים להשתלט על הכל, אלא למצוא את השותפים בשטח וביחד למצוא עוד ועוד יוזמות.

יש לי שאלה. את יכולה לענות על מה שאמר פה אלי זרחין, שילדים נזרקים לכיתה בלי שפה בלי שום דבר? איך זה נראה?

גליה אחראית על מניעת שימוש בסמים.

בסדר. היא פסיכולוגית, אני הבנתי. בצורה פסיכולוגית, זה מקובל?

אין לה תוכנית. ל-47% מכלל הנוער - - - כאן עכשיו, יש הורים שמשתמשים בסמים. לגליה אין אף תוכנית בשפה הרוסית. אני יועץ חינוכי, עובד 11 שנים בייעוץ חינוכי ואנחנו הצענו כסף לשפ"י, כארגון, מהקרן - - -, לפתח תוכנית בשפה הרוסית. קיבלנו סירוב מוחלט.

אתה מדבר על לתרגם או לפתח?

לפתח.

מדוע צריך לפתח?

כי למשל נוח גרינבוים פיתח תוכנית, שמדברים בה על זוהר ארגוב. השם זוהר ארגוב לא מוכר לרוסים. אז נוח גרינבוים פיתח תוכנית לדוברי רוסית, עם אנשים אחרים, אותם - - - שעשו אותו דבר ברוסיה, והתוכנית עובדת. אני בבית ספר משתמש היום בתוכניות של קידום נוער, כי זו התוכנית היחידה שקיימת מטעם משרד החינוך בשפה הרוסית.

יש עוד כמה תוכניות.

אני מכיר מה שאני קיבלתי.

לעניין של תוכניות לעולים חדשים בנושאים שלי, אלכוהול סמים וטבק: לא תוכניות בשפה הרוסית, לא תוכניות בשפות אחרות, אלא תוכניות שמותאמות לתרבות. היחידה שלי יש לה - - -

אבל הוא לא מבין עברית עדיין. הוא משתמש בסמים, עברית הוא לא יודע, איך אפשר לעבוד אתו בשפה זרה?

קודם כל, הנתונים צריכים להיות מדויקים. יש נתוני המשטרה, דיברו פה על 47% תיקים שנפתחו.

מכלל הנפתחים. 47%.

37%.

37%, סליחה.

אבל השאלה היא כמה זה מכלל התלמידים. 37% מכלל העבירות. אני אחראית על כלל המערכת. אצלי על 37% - אנחנו מדברים על 10% של תלמידים שמשמשים בסמים במערכת החינוך, וזה בלי אבחנה. בקרב העולים נכון הוא שהאחוז הוא קצת יותר גבוה מאשר בכלל האוכלוסייה, אבל לא במספרים כאלה.

המשטרה לא יודעת על מה היא מדברת?

המשטרה מדברת על תיקים שנפתחים, לא על כלל האוכלוסייה. ויכול להיות שהם לא במערכת החינוך בכלל.

אבל אלה ילדים שקיימים בישראל, והם לא במערכת החינוך, כי אתם לא תומכים בהם שם.

אני אחרונה שלא אקח אחריות על דברים, אבל חשוב שהמספרים יהיו ברורים ומדויקים. אנחנו מדברים על 10% תלמידים ממערכת החינוך בכלל, גילאי 12 עד 18 שמשתמשים בסמים, אנחנו מדברים על אחוז הרבה יותר גבוה של תלמידים שמשתמשים באלכוהול – 45%. כשעושים פילוח, כלל האוכלוסייה ואוכלוסיית העולים, נכון שאצל העולים יש אחוזים יותר גבוהים, אבל לא במספרים מאד גבוהים.

22%.

כשאנחנו מדברים על נוער מנותק – נוער שלא במערכת החינוך – שם אנחנו מדברים על פי שלושה שימוש בסמים ופי שניים שימוש באלכוהול.

אני יכולה לשאול עוד שאלה? ממה שלנו ידוע בוועדה הזאת, חלק גדול מהילדים האלה לא באו לארץ עם ההרגלים האלה. אלה הרגלים שהם קיבלו בארץ. זאת אומרת שמשהו קורה לנו כאן בארץ, במערכת קליטת האנשים, שמביא אותם על עברי פי פחת. בוודאי זה נכון לגבי – בואו נגיד שלגבי נוער שבא מברית המועצות לשעבר, רואים פה ושם וודקה. ודאי לא באתיופיה. ודאי לא סמים. אז השאלה היא איך אתם מתייחסים אל הבעיה הזאת של מה שקורה לאנשים כתוצאה מאי קליטתם בארץ. זה כשל מאד חמור של כל מערכת הקליטה.

אז אני אגיד מה אנחנו עושים, ואלה באמת התוכניות שמתייחסות לזה. התוכניות שלנו מתחלקות לשני סוגים. תוכניות חינוכיות – תוכניות של מניעה – ותוכניות של התערבות. אנחנו, בשנתיים האחרונות, בכפרי נוער בעיקר אבל למעשה במקומות שונים בכל הארץ, פתחנו תוכנית שנקראת תוכנית אופי מיועדת לתלמידים שמעשנים, שותים או משתמשים בסמים – זה מאד מאד תלוי בבית הספר או בכפר הנוער שבו מתגלית הבעיה. התוכנית הזאת היא של התערבות בית ספרית שהמטרה שלה היא לחזק את התלמידים ואת יכולת ההתמודדות שלהם.

מעבר לזה, פה נותנים נתונים של ילדים שבעצם צריכים טיפול ולא מספיקה להם התערבות בית ספרית. לילדים האלה אנחנו בקשר עם כל גורמי הטיפול – עם משרד הרווחה, עם משרד הקליטה, עם משרד הבריאות – כל גורם שיכול לתת עזרה.


המערכת היום עובדת במושגים של רגישות תרבות. זאת אומרת, לא רק עניין של שפה אלא גם עניין של מנהגים ותפיסת עולם. אז נכון, אנחנו מדברים על שני ריכוזים גדולים, אבל למעשה, כשאנחנו מדברים על עולים, אז יש עולים מכל מיני ארצות שמקבלים הרבה פחות תשומת לב.


אני רוצה שרימה תגיד כמה מילים על תוכניות שלנו לעולים יוצאי ברית המועצות לשעבר.

כמה סך המדריכים ביחידה?

חמישים מדריכים.

וכמה מתוכם מתמחים בנושא הזה של העולים – ידיעת השפה והתרבות?

אני אענה על זה. לפני כשנתיים הוקמה בשפ"י יחידה רב-תרבותית, שכוללת נציגים ממגזרים שונים, כולל מגזרי יוצאי ברית המועצות ויוצאי אתיופיה. אנחנו שמנו לעצמנו שתי מטרות, כאשר המטרה הראשונה והחשובה בעינינו הייתה להכשיר אנשי מקצוע בחברה רב תרבותית ובכיתה רב תרבותית. הגענו למסקנה – וקיבלנו גם משובים מהשטח – שאנשי חינוך, יועצים חינוכיים, מחנכם, עובדים סוציאליים, יש להם קושי רב לעבוד עם ילדים עולים או עם אותם ילדים עולים שנמצאים במסגרת הכיתה. לכן, רק השנה הוכשרו 150 אנשי חינוך, שזה יועצים חינוכיים. הגענו גם למוסדות להשכלה גבוהה, הגענו גם למדריכי שפ"י ביחידות שונות. במשרד החינוך למורים שמלמדים עברית לעולים, במטרה להכשיר אנשי מקצוע, לתת להם מידע על מאפיינים ייחודיים של נוער עולה, על גורמי סיכון, ופשוט לעזור לאנשים להתמודד עם אותו מצב שאנחנו נמצאים בו.

בנוסף לכך, הגענו למסקנה שילד לא גדל לבד. יש לו משפחה שעד היום היא איכשהו נשארה בצד, לכן התחלנו תהליך וקשר עם גורמים חברתיים, במטרה ליצור דו שיח עם המשפחה, כדי לגייס את המשפחה ולהפוך אותה למשפחה תומכת מבחינת התנהגות סיכונית.

לגבי התאמת תוכניות – אחד מהנושאים שאנחנו עוסקים בהם כבר שנתיים, זה לא לתרגם תוכנית מניעה לשפה הרוסית, כי אז צריך לתרגם את כל התוכניות לכל השפות, כי אנחנו מדינה קולטת עלייה. אנחנו החלטנו לעבוד בשני מישורים. אחד, הכשרת צוות מקצועי, שתיים, התאמת תוכניות מניעה לאוכלוסייה. לכן, למשל, בתוכניות הקיימות אנחנו כן מדברים על מושגים וקודים תרבותיים, ואנחנו לא משתמשים, למשל, בעראק, כי אנחנו מדברים על וודקה, ואנחנו לא מדברים על בילוי במסעדה שהוא פחות רלוונטי לילדים עולים מאשר סוגי בילוי אחרים. דבר נוסף, אני מביאה לכם דוגמה של אתמול בצוות הדרכה. באחד מבתי הספר, יש יועץ חינוכי שמפעיל את תוכנית אופי למניעה שניונית לאותם ילדים שמשתמשים בחומרים פסיכו-אקטיביים, שהוא לא דובר רוסית, ויש לו ילדים עולים שבאו עם תוכנית נעל"ה, שהם שנה שנתיים בארץ. הוא עושה עבודה פשוט מצוינת, עם מדריכה שדוברת רוסית. יש תרגום של מושגים, וילדים מקבלים תכנים של שיעורי עברית, ועובדים על המושגים מבחינת התוכן. הוא עובד אתם – נכון שהעבודה היא פחות מילולית, יותר הפעלות ומשחקים ופשוט נעשית עבודה מאד מוצלחת.

בשנה הבאה נמשיך להכשיר אנשי חינוך בנושאי ייעוץ או איש חינוך בחברה רב-תרבותית, ונמשיך לעבוד על התאמת תוכניות מניעה והורים, אני חושבת שזה נושא מאד חשוב לנו, כיחידה, להפוך את ההורים שותפים.

לא קיבלתי תשובה.

אני רוצה להודות על העבודה הברוכה שלכם, אבל אני רוצה לשאול מתי תהיה ירידה במספרים הגרועים האלה? מתי? אתם יכולים להגיד לי? כי אנחנו שומעים פה שהכל בסדר, כולם עובדים, כולם עובדים, וכל שנה יש עלייה במספרים. אתם עושים עבודה טובה, אבל אני לא מבין למה אנחנו יורדים כל הזמן.

אני רוצה לשמוע גם את נציג משרד הקליטה. מרים כץ, את יכולה להגיד לנו באיזה מצב הילדים ומה עשיתם כדי שהמצב ישתפר?

המנדט של משרד הקליטה זה החינוך הבלתי פורמלי – אני אציג את עצמי. אני אחראית על תחום החינוך במשרד הקליטה.

אתם לא מתייחסים לחינוך פורמלי? זה לא שייך לקליטה?

לא שייך לקליטה.

· - -

איך זה לא שייך לקליטה?

אנחנו עובדים בחינוך הבלתי פורמלי, עם הרבה ארגונים בשיתוף עם האגף של אודי בהט, ועם העמותות, בשיתוף פעולה לכל הפעולות שקשורות לתחום החינוך וגם מחוצה לו. אני רוצה להתייחס ממש במשפט אחד לנצל את ההזדמנות להגיד משהו על המצב של תלמידים עולים, כאדם שעבד שנים בשטח, קיבל את העלייה הגדולה באזור הדרום, עבד עם ילדים והורים שהיו להם הרבה בעיות קשות, גם בתוך מערכת החינוך, גם במצב אחר – המצב הכלכלי – גם כמורה במקצוע וגם כאדם שעכשיו מתעסק בחינוך הבלתי פורמלי. בעקבות כל הקשר הזה, כל הניסיון שלי וכל הידע שאני כן יודעת וכן מכירה את התלמידים העולים, אני רוצה להגיד דבר אחד: אנחנו לא משקיעים בילדים עולים אפילו 50% ממה שהם זקוקים וממה שהם צריכים וזה בוודאות הניסיון שלי מהשטח. לא חשוב מאיפה בא הילד הזה – צרפת, ברית המועצות, אתיופיה או מקום אחר - הוא בא לבית הספר, נחת אתמול בשדה התעופה, מביאים אותו לבית הספר מחר או מחרתיים, מכניסים אותו לכיתה רגילה. עם כל הכבוד, הילד הזה לא יודע ולא מבין כלום. ואז מתחילות הבעיות.

אני לא מדברת על זה שהיה וקיים אולפן, ויש שלושה חודשים והיה קיים אז חמישה חודשים, אני לא נכנסת לזה, זה עניין של משרד החינוך. אבל אני יודעת בוודאות שבשטח, לילדים חסר אולפן, חסר ליווי אישי של בן אדם, מדריך, יועץ, סטודנט, מורה-חיילת, לא חשוב. צריך להיות בן אדם שילווה את הילד הזה לפחות תקופה קצרה, לפחות שנה, בעיני – ועבדתי בבית ספר גם בחו"ל וגם בארץ ואני יודעת. לפחות שנה. אדם שיידע שהילד הזה נמצא במקום טוב ואחר כך יכניס אותו למערכת החינוך. הוא נכנס לבית הספר רק כשיש לו ביטחון עצמי, יש לו את השפה המינימלית, הוא מבין את המורה, הוא מבין את הילד שיושב על ידו ויודע לענות. בלי היכולת הזאת, אין לו מה לעשות בכיתה רגילה. אני עברתי את זה עם הילדים שלי אישית, אני עברתי את זה אישית כבן אדם שעלה אז. אני הייתי מורה בבית ספר ואני יודעת על מה שאני מדברת.

אני רוצה רק לסכם בעוד מילה אחת. אם אנחנו בכלל משקיעים חצי, 50% ממה שדיברנו, ואם אנחנו לא משקיעים, אז למה לדרוש מהילדים האלה ציון טוב בבגרות או במבחן אחר? הציון 56 זה ציון עובר. למה אנחנו צריכים לדרוש מהם 56 אם אנחנו לא נותנים אפילו את החצי?

את נציגת משרד הקליטה. אני שואל – מה שאמרת זה בסדר. אני מקבל את זה, אנחנו דיברנו על זה.

את גם אומרת את זה לשר שלך?

אבל מה אתם עושים כדי להגיע לזה. רק פה אתם מדברים, או שאתם מדברים גם שם?

בחינוך הלא פורמלי יש מסגרת נהדרת שנקראת מתנ"סים. מה אתם עושים במתנ"סים? אתם מממנים קצת קורסים?

סליחה, חברת הכנסת אביטל. אני יכול לפרט פה שורה ארוכה מאד של תוכניות – אני מתפלא על דברי הגברת ממשרד הקליטה – גם בסבסוד וגם שלא בסבסוד מופעלים עשרות אלפי ילדים עולים בתוכנית פלא, בתוכנית אופק, בתוכנית קיץ של עברית ועוד כהנה וכהנה. אז אני לא כל כך מבין מה שנאמר פה ויכול להיות שזה לא מספיק – זה תמיד לא מספיק, זה ברור. אני מסכים אתכם.

לא עושים. זה רק ליוצאי אתיופיה. סליחה.

לא, לא. סליחה.

יש הרבה תוכניות. יותר מ-500 תוכניות יש, משותפות.

אני יכול לקבל בכתב את כל התקציבים של כל התוכניות המופעלות בנושא עלייה?

בוודאי.

לפני שמדברים על התוצאות ומתי כבר יהיה יותר טוב – שאת זה כולם מנסים לעשות ואף אחד אין לו בדיוק את המתכון איך לעשות את זה, הבעיה שכאן מצטיירת היא ההשקעה. אין ספק שאם אפשר היה ללוות כל עולה מרגע שהוא מגיע, היינו מאושרים, אבל כנראה זה לא היה אף פעם. הדבר שאני לא מצליח להבין – ואני חושב שיש פה מספיק אנשים שיכולים לתת תשובה על זה – המצב שבו מגיע ילד עולה חדש ארצה, ונזרק ישר לכיתה בעברית, ואין לו בעברית, האם זה מצב חדש? האם זה התחיל בשנת 1999? מה היה קודם ולמה זה נפסק?

אני אומר מילה אחת לגבי השאלה הזאת. קודם כל, אני אומר, כפתיחה. ואנחנו לא מתווכחים. אנחנו הולכים ללמוד אותם, לעשות ולפעול, ולקיים כבר עכשיו – וכבר מתקיימים – דיונים. גם בנושא הירידה בבגרות שמדאיגה אותנו בהחלט כמו החברים היושבים פה, ומכירים אותנו כמה שנים טובות ויודעים כמה זה נוגע לנו באמת, ובפועל יש כבר דברים שמתבצעים ואחר כך אסקור אותם.

אבל, כמו שעם נתונים לא מתווכחים, יש גם נתונים שנמצאים בשטח. למשל, אם נתחיל בקבוצה של יוצאי אתיופיה ונעבור אחר כך ליוצאי חבר העמים ואני אתאר את ההבדל בין שנת 1999 לבין היום. לפני עשר שנים כשנכנסת לבית ספר ראית שם 50% ילדים עולים שקיבלו כל אחד שעה, והיו שם מאה שעות עולים, וצ'יק-צ'ק היו עושים קבוצות ואולפנים. זה היה רק ללכת לשדה התעופה ולחלק את כולם לאולפנים על פי איזה קריטריון שתרצה. היום מגיעים חמישים עולים על כל אזור הצפון, בהפרשים של חודשיים אחד מהשני אם זה חבר העמים, או מגיעים מאתיופיה מקבוצות לתוך כיתות קלט בלי שום התראה מראש. יש לי אפילו דוגמה פה איך זה מגיע. 48 שעות לפני נחיתה, ואיך זה מפוזר. שני ילדים פינו שם שתי מיטות, הם שם. שתי מיטות בבבאר שבע, שתי מיטות באשדוד. הם צריכים להיכנס לכיתה שלומדת כבר חצי שנה וגם בה יש כל מיני ילדים. המורה מלמד שם 25 או 28 ילדים, ברמות שונות. זאת המציאות. כשם שהנתונים הם מציאות, גם זאת המציאות. ילד שמגיע לבית ספר אחד – בנצרת עילית, במגדל העמק. אני לא מדבר על הרצליה פיתוח – אם יש לנו חמישה ילדים בבית ספר אנחנו חוגגים. מציעים לבית הספר: בוא, תעשה יחד – יש להם יחד איזה עשר שעות – תעשה להם יחידה אולפנית אחת, שיהיו בה חצי מהזמן בכיתה. אבל אם יש ילד אחד בכיתה ב', אז אל"ף, זו בעיה להסיע אותו. הרשויות לא רוצות, גם ההורים לא רוצים. אני רק מציג את המכשולים בקטן.

אז הוא ממש מגיע בלי מילה בעברית לכיתה?

הוא מגיע בלי עברית, זה נתון. אם הוא מגיע מצרפת או מארצות הברית, הוא יודע משהו. אבל אם לא – הוא מגיע בלי מילה בעברית. אבל, למרות שדוח שושני אומר שאין שעות צבועות ביסודי, בכל זאת חרגנו וכל עולה חדש שמגיע לארץ מקבל אוטומטית 1.6 שעה או שעתיים אישיות לעברית.

אם הוא מגיע והוא אחד בבית הספר, אז באמת בשעתיים בשבוע קשה לנו ללמד אותו עברית. אנחנו חושבים שאולפן צריך להיות של עשרים שעות.

כלומר, אז מה שהשתנה זה מספר העולים?

הירידה במספר העולים גררה את צמצום האולפנים הבית ספריים. למשל, בפתח תקווה - - - יש מספר ערים שיש בהן יותר עולים, והעירייה נתנה בחטיבות הביניים ובחטיבות העליונות יותר שעות. אבל זה מאד מסובך לעשות אולפן לחמישה ילדים. אלה נתוני פתיחה.

אז מה עושים עם זה? מפנים את המשפחות למקומות שבהם יש אולפנים?

ההפניה – שוב אני אומר: אם מדובר על משפחות ילדים מאתיופיה - - -

צריך לקחת את כל הילדים האלה לאולפן כמה חודשים ואחר כך להכניס אותם לכיתה.

ומה? ילדים כאלה לא צריכים לקבל שירותים?

הם כן לומדים בכיתות מלאות, כיתות קלט באולפן, ויש להם מספיק שעות הוראה, אלא ששם הבעיה היא אחרת, של הניידות העצומה של העולים גם אל מרכזי הקליטה, גם מהם אל דיור הקבע שלהם.

צריך לעשות, אולי, אולפן יישובי או אולפן איזורי.

אודי, הכל מובן. רק לא מובן מה עם הילדים. מי צריך לחשוב על הילדים האלה? אם אפילו ילד אחד.

אז אני אומר עוד פעם: במקום שניתן לקיים כיתת אולפן בבית הספר באותן שעות שניתנות – מתקיים. ברוב המקומות שיש עולים בודדים שמגיעים במהלך השנה, יש עם זה קושי. למשל, יש עליה קצת יותר מרוכזת מצרפת. ובאמת קיימים אולפנים בכמה מקומות בארץ – בנתניה, בירושלים, במספר מקומות שיש ריכוזים של עולי צרפת, הם באים בקבוצות רק בקיץ, וזה הרבה יותר מאורגן מהיכולת שלנו לטפל בזה.

דבר שני רציתי לומר לחבר הכנסת אלקין ולכולם: אנחנו מתייחסים – לא מבחינת הזכאות האוצרית של שיעורי עזר שנקבל – אנחנו מתייחסים לכל ילד שיש לו איזשהו מילימטר של חסך שנובע מעלייתו או עליית הוריו לארץ. זה מישהו שאנחנו מטפלים ודואגים לו. לא לכולם צריך, ויש גם כאלה שלא רוצים גם, כי הם אומרים: אני כבר לא עולה חדש. ואגב, זה מעוגן במחקרים. המחקר של שוהמי מאוניברסיטת תל אביב, מדבר חד משמעית על ארבע עד שבע שנים, שזה הרבה מעבר לתקופת הזכאות.

ואשר על כן, בכל חטיבות הביניים עתירות העולים במדינת ישראל – ואני מציע לחברי הכנסת לראות את הנושא. במאתיים חטיבות ביניים - יש תוכנית שע"ל – שיקום עברית לעולים ותיקים שפגה זכאותם. וזו תוכנית שנמדדת על ידי הרמ"ה – הרשות הארצית למדידה והערכה. 7000 ילדים נבחנו בתוכנית ומי שמקבל מ-70 ומטה, מצטרף לתוכנית ומקבל בקבוצה של 15 ילדים 4 שעות שבועיות – זה נעשה שנה שנייה.

תוכנית עוגן למניעת נשירה בחטיבות הביניים לילדים ותיקים שעדיין לא מחוברים מספיק לבית הספר. תוכנית מצליחה מאד, ונמדדת גם היא. תוכנית שלהבת לשילוב חברתי, שמבוססת על מגע בין ילדים ותיקים לעולים חדשים ב-120 חטיבות ביניים. כל חטיבת ביניים עתירת עולים במדינה הזאת באה ואומרת: אני מכוסה, גם מהבחינה הטיפולית גם מהבחינה הלימודים וגם מהבחינה החברתית, וזה מעבר לשעות העזר שזכאי מי שזכאי לו, ויותר מזה, מכיוון שהזכאות בחטיבת הביניים היא קצרה מאד, הוספנו שנה אחורה. הוספנו עוד שנת זכאות שהיא לא במסגרת הפורמלי, לא שנה וחצי, אלא שנתיים וחצי בחטיבת הביניים. כלומר: אמרתי פה מעט מזעיר ממה שאנחנו עושים. אגב, התחלנו השנה בפיילוט עם הג'וינט, אנחנו מתחילים בשנה הבאה בכיתות ה' ו-ו' בבית הספר היסודי, בתוכנית משעולים שמיועדת לעולי 1999 והלאה. ודאי לא לאלה שעלו ב-2006. כלומר, גם לעולים הוותיקים. ההסתכלות שלנו היום היא על כל ילד שלא נולד בישראל ושזקוק לסיוע כתוצאה מזה שהוא עולה חדש. אנחנו מטפלים בו ונשמח להמשיך ולעשות את זה כל הזמן.

אבל במספרים אנחנו לא חושבים שזה כך.

אמרתי שלא מתווכחים עם נתונים.

אני רוצה לשאול: מה אתה חושב? אם המבחן היה בעל פה, זה יותר קל לעולים? במתמטיקה הוא צריך לדעת שפה? הוא צריך לדעת מתמטיקה. פיסיקה. אני שואל. אתה המומחה. אני לא מומחה.

בסדר, שניה. דיברתי על דברים שאנשים התייחסו, אני מוכן להמשיך לדבר על דברים אחרים וגם אליהם להתייחס.

יש לי כמה שאלות הבנה. קודם כל, כל הרעיון לבנות אולפן בתוך בית ספר על סמך השעות שמגיעים לתלמידים, נולד במציאות מסוימת, שהיו תלמידי עולים, גל גדול מאד, ולמעשה האולפנים העירוניים שהיו לנוער, לא היו מסוגלים להתמודד עם מספרים כאלה, ולעומת זאת בבית הספר נצבר מספר מספיק של שעות, למרות שניתן עדיין להתלבט בשאלה מה הייתה איכות ההוראה.

אבל, המציאות הזאת כבר מזמן עברה מן העולם. למה במצב החדש לא לשקול אחד משניים: או לקחת בית ספר אחד באזור ולהפוך אותו לבית ספר שמתמחה בקליטת עולים לפחות לשלב הראשון ולפתוח על הבסיס שלו את האולפן - - -

יש את זה כבר.

יש מקומות שיש את זה, אבל לא בכל המקומות וזאת הבעיה.

זאת יכולה להיות אפשרות אחת. אפשרות שניה יכולה להיות בשילוב עם האפשרות הראשונה, לקחת טרמפ על נעל"ה. ושוב, יש מקומות שעושים את זה, אבל לדעתי לא בכל המקומות. יש לך פריסה גדולה של תוכניות, שכל שנה מגיעים אליהן תלמידים.

נעל"ה זה רק בעל יסודי.

- - -

מה זה טרמפ על נעל"ה בדיוק?

מגיעים כל שנה תלמידים, לכיתה י', ככיתה. פרושים בכל הארץ - - -

הם מגיעים לפנימיות, אבל. חבר הכנסת אלקין, זה בעייתי.

נכון. אבל הם לומדים בסופו של דבר בבתי ספר. אם אתה לוקח כיתה כזאת, והופך אותה לבסיס – ויש לך גם פנימיות בתוך ערים. לא כולם אזורים מחוץ למסגרת העירונית. אתה יכול גם לפתוח כיתה אזורית . זה מענה חלקי, אני לא אומר שנעל"ה מסוגל לתת פתרון.

אלה המלצות.

שאלה אחרונה. אם במערך החינוך אין לכם דרך להתמודד עם זה ברמה בית-ספרית, למה לא לנסות להעלות מחדש פתיחת אולפנים? לחזור למצב שהיה פעם. לשבת עם משרד הקליטה ולחשוב שוב על פתיחת אולפנים. הרי זה לא כתוב כתורה מסיני שהוראת עברית צריכה להיות בבתי הספר.

אמרת דברים נכונים, התחלנו כבר לטפל בזה ורוצים להגביר את המסגרת בשנה הבאה. במקביל, אנחנו, עם מט"ח, מסיימים את הפרק הראשון בהכנת תוכנית אינטראקטיבית להוראה מרחוק של אולפן, על מנת לאפשר גם במקומות שיש להם מעט תלמידים - - -

את זה אני שמעתי ב-2003. הייתה ישיבה פה, זה כתוב בפרוטוקול.

אנחנו גם מכינים תוכנית לקליטת עלייה ותוכנית לימודים חדשה.

מתי זה יהיה מוכן?

שתי התוכניות האלה נסתיימו, אנחנו מתחילים השנה להטמיע אותן בכמאה בתי ספר. כל בית ספר יקבל סטנדרטים בקליטת עלייה, ואז יהיה - - - של חונך צמוד ומורה - - -

אחרי 15 שנה מהעלייה הגדולה אתם מתחילים לבנות סטנדרטים.

בסדר, עוד מעט יתחיל עוד גל גדול אז זה יהיה טוב.

זו הבעיה, שלאף אחד אין אחריות. אין אחריות.

אני לוקח אחריות.

אין הרבה במשרד החינוך בין הטובים, אודי בין הטובים.

אני מהסוכנות היהודית. רבותיי חברי הכנסת. מה שנעשה משנה שעברה – נעשה מהלך שעשוי לתת מענה לחלק גדול מן העולים שמגיעים עכשיו. הבעיה היא לא עם אלה שמגיעים עכשיו, אבל אני אגע בזה. יש מה שנקרא קליטה קהילתית, שמשרד הקליטה מוביל אותה היום יחד עם הסוכנות היהודית. הקליטה הקהילתית מדברת על שיתוף פעולה של רשות שבאות אליה איקס משפחות של עולים – 30 או 40 משפחות – בכל משפחה יש כמה ילדים, אנחנו מעבירים את שמות הילדים לרשות מראש. משרד הקליטה נותן כסף לרשות ולמשרד החינוך על מנת לעשות אולפנים מורחבים גם למבוגרים וגם לילדים. יתרה מזאת, האולפן להורים הוא אולפן ארוך, והיום מעבירים כספים לחברת המתנ"סים המקומית, כדי לתת חוגים לאותם הילדים.

מי מעביר את הכספים?

משרד הקליטה מעביר היום בקליטה הקהילתית – יש מפתח לפי ראש. ואז הילד העולה שהגיע, ההורים שלו נמצאים באולפן ארוך על מנת להדביק כמה שיותר מהר את השפה, והילד יש גם אולפן או מין חונך מבית הספר, ואחרי זה הוא ממשיך - --

סליחה, אתה מדבר על הקליטה של מקומות שבהם מגיעה קבוצה של 15משפחות מינימום?

אלה רשויות בודדות. עד חמישים רשויות.

לא בודדות. אלה מעל חמישים רשויות בארץ, כאשר קליטה קהילתית מדברת מאיקס משפחות. אבל גם אם יגיעו שש או שבע משפחות, ומשרד הקליטה החליט, הוא משלם את התקציב הזה. אותם ילדים יוצאים נשכרים, כי אז במקום שיהיה 12 ילדים בקבוצה, יש ארבעה או חמישה ילדים בכיתה.

איזה אחוז מכלל העולים מקבל את זה?

זה חדש.

ואת זה חבר הכנסת אלקין ימצא בתקציב של משרד הקליטה?

קודם כל, זו הסוכנות היהודית. אבל אני לא מתי חבר הכנסת אלקין - - -

אתה מדבר בשם משרד הקליטה.

קודם כל, הם עושים עבודה יפה, ומותר לפרגן. אני יודע שבתקציב 2005 הוא ימצא את זה - ב-2004 זה לא היה קיים - גם ב-2006 אני משוכנע שהוא ימצא את זה, ואם לא – זה 1 חלקי 12 מ-2005, והוא ימצא.

אני ממשרד לביטחון פנים, אגף קהילה - - - ואלימות. האגף מתעסק בפיתוח מצילות יישוביות. אנחנו עובדים ב-64 רשויות מקומיות, כאשר אחד הקריטריונים שלנו לפעולה, זה הנושא של אחוזי העולים שנמצאים ברשות מקומית. בכל ה-64 מקומות שאנחנו פועלים, עובדים עולים חדשים, גם מחבר העמים, גם יוצאי העדה אתיופית.

מה זה נקרא "עובדים"?

קודם כל, אנחנו שותפים. אנחנו לא באים ומפעילים תוכניות. אנחנו שותפים לכל הגופים שפועלים ברשות מסוימת. זה אחד התנאים שלנו לעבודה, אנחנו לא באים לעבוד לבד. מקצים תקציב מסוים לעיר, ויחד עם גופים נוספים – עם מנהלת יישובים שקמה למניעת אלימות ופשיעה יחד אתה - - -

סליחה, עכשיו הנושא הוא שילוב עולים.

שילוב עולים במשרד לביטחון פנים - בימים הקרובים תיכנס לתפקיד בחורה לרכז את כל הנושא של חבר העמים, ובתחום האחריות שלה יהיה גם לפתח תוכניות לעבודה מול האוכלוסייה מחבר העמים. אני יכולה לתת דוגמאות של פעילויות. חוץ מזה, אנחנו בשנת בשנת 2004 התחלנו לעבוד ב-13 פנימיות ברחבי הארץ, פנימיות שמשתלבים בהם גם עולים חדשים, בעיקר עולים חדשים. במקרה אני רואה פה חבר'ה מתוכנית "יואנה", זו אחת התוכניות המוצלחות שלנו, בתוכנית גישור.

משפט אחרון זה הנושא של תיקים במשטרה. אני לא בטוחה – ואני מכירה את הנתונים האלה -שכולם עולים חדשים שעלו אתמול לארץ, גם מחבר העמים, גם מאתיופיה, שנפתח להם תיק. רוב העולים הם עולים ותיקים. לכן בקשר לנתונים – אז התיקים נפתחים לעולים ותיקים. זה דבר ראשון.

דבר שני, לנושא הבגרויות, הישגים בבגרויות. כאן מדברים על נתונים לעולים ותיקים, גם מחבר העמים, גם יוצאי העדה האתיופית.

לכן, אני חושבת שכדאי שנתייחס לנתונים האלה, כי לא מדובר בתיקים במשטרה לעולים שעלו אתמול. אחת הבעיות – גם כמישהי שעלתה בגיל צעיר והייתי נערה בבית ספר - - -

אני דיברתי על זה שהנתונים האלה שייכים לעולים חדשים שבאו בחמש השנים האחרונות. לא ותיקים. אלה לא ותיקים. אמרתי שאלה נתונים קצת אחרים.

· - -

לא. הנשירה. הנשירה היום, של החדשים, היא האלימות בעוד חמש שנים של הוותיקים.

בשלוש שנים האחרונות יש יותר ויותר - - - ולכן יש פחות תיקים במשטרה. יש יותר אסירים בכלא, ולכן יש פחות תיקים במשטרה.

ראש מועצת בני-עיש, ויושב ראש ועדת הקליטה בשלטון המקומי. כשאני נמצא כאן אני מתרשם שכל גוף מפתח תוכניות, מבצע אותן הלכה למעשה, ותוכניות טובות. יחד עם זה אנחנו יודעים שלרוב - - -

אין קשר ביניהם.

אין קשר ביניהם. אנחנו מחפשים בעצם את הסיבה לקליטה שהצלחתה מוטלת בספק. אנחנו יודעים שבסופו של דבר עולים ומשפחות מגיעים לרשויות, ושם הם אמורים להיקלט. וברשויות, נושא של רכז קליטה או מחלקת קליטה או אגף קליטה, זה פונקציה וולונטרית. ואם היא כבר קיימת ברשות, אז היא קיימת במימון מלא של הרשות, ולא בכל הרשויות זה קיים.

נוצר מצב שאין יד מכוונת, אין יד מרכזת ואז אין גם תוכנית מערכתית איך לקלוט את החולים. בוודאי שנושא השפה הוא אחת הבעיות, בוודאי שנושא של רווחה הוא אחת הבעיות, אבל כאשר ילד נפלט ממערכת החינוך, סיכוי קלוש שהוא יחזור לשם וכך אנחנו מגיעים לקליטה לא מוצלחת. זה הנושא שמתוכנן בקליטה ברשויות, להוציא את התוכניות של קליטה קבוצתית, אכן אז יש את הנתונים. יותר מזה, הרשות בכלל לא מודעת כמה עולים הגיעו ליישוב זה או אחר. היא לא מקבלת שום אינפורמציה. משרד הקליטה הוא אחראי על הקליטה, הוא לא מעביר את האינפורמציה לרשות, היא בסדר, עושה את הקליטה בצורה עצמאית, ומתמודדת אחר כך עם בעיות אלימות של אותם נערים.

אני רוצה להעלות עוד סוגייה אחת בשילוב של ילדים עולים במערכת החינוך. אני רוצה להתייחס לילדים שמתחילים את מערכת החינוך מראשיתה. לגני חובה. ברשויות, במקום שאחוז הקליטה גבוה, הילדים בטרום חובה לא מגיעים לגני ילדים וידועה הבעיה הזאת. הם נשארים בבית עם סבא וסבתא. כי זה נוח לכולם.

- - -


זה עולה הרבה כסף.

אותם ילדים שמגיעים לכיתה א', ומתחילים את התוכנית הלימודית שלהם, שונים מתלמידים אחרים, כי אותם מתחילים ללמד שפה. וברגע שילד מתקשה במקצועות – אם זה בכיתה א' או ב' או ט' או ח' – המוטיבציה שלו להמשך לימודים יורדת. נדמה לי שחוקק חוק חינוך חובה חינם – טרום-חובה לגילאי 3-4, אבל בצורה נקודתית, באזורי עדיפות א', כאשר הפרמטר של אחוזי העולים ברשויות לא נלקח בחשבון.

אלה נקודות למחשבה. תודה.

אני מקידום נוער במשרד החינוך. אלי זרחין כבר התחיל להציג אותנו, אבל חשוב לי להדגיש כמה דברים. אני לא יכול להתווכח עם הנתונים, אבל אני רוצה להגיד כמה דברים בשבח המשרד בקטע של טיפול בנושרים יוצאי חבר העמים ויוצאי אתיופיה.

אנחנו נמצאים בקשר עם בסביבות 5000 בני נוער עולים, מתוכם 1200 בני העדה האתיופית, וכ-3800 יוצאי חבר העמים. אחד הדברים היפים שהמשרד עושה הוא, שהוא מביא את ההשכלה אל הילדים עצמם, אל אלה שנשרו. יש לנו פרוייקט להשלמת השכלה – ל-8, 9, 10, 12 שנות לימוד ובגרויות, ואנחנו מביאים את המורים אל הילדים. אין מצב שאנחנו מבקשים מהילד, כשהוא לא במצב שהוא מסוגל לזה, לחזור לבית הספר, כי נוצרים פערי שפה ופערי השכלה. אנחנו מביאים את המורים אליו הביתה. רבים מהבוגרים שלנו, בבגרויות, הם יוצאי חבר העמים, והם עושים את זה במאמץ מרוכז של כשנה וחצי. יתר על כן, יש להם מדריכים אישיים שחונכים אותם ומלווים אותם בכל התהליך הזה. אנחנו מעמידים לרשותם תוכניות בתחום מנהיגות של תוכניות זהות. אלי ציין כמה מהן - תוכניות מניעה. דובר קודם על הנושא של עבריינות ופשיעה, וחשוב להדגיש שהמדריכים שלנו מלווים אותם בכל תהליכי השיקום. זאת אומרת, לבוא ולהגיד שהנתונים הם בקטע של נשירה ובגרויות, לא משקף את כל התמונה. גם שכשיש פצע, אני חושב שהמשרד עושה כמיטב יכולתו כדי לתקן. אולי אחת הבעיות שאפשר להעלות, זה שאנחנו לא פרושים במספיק רשויות, כי כיום אנחנו פרושים בערך ב-40 רשויות.

עוד דבר שחשוב לי להדגיש, זה שהמדריכים הם בני העלייה עצמם. אם דובר קודם על שאלת הניכור של העובדים מול האוכלוסייה – העובדים שלנו הם עובדים יוצאי חבר העמים, שעובדים עם הילדים עצמם. אין בעיית שפה. אנחנו גם מעמידים לרשותם לימודי שפה ולימודי אולפן, והיום, יחד עם הצבא, אפילו פיתחנו איזושהי תוכנית של שיפור שפה לסימול עברית לשם קליטה מוצלחת יותר בשירות הצבאי. הדבר היחידי שאני מצטער עליו, זה שאנחנו מצליחים להגיע רק ל-3800, 4000 או 5000 בני נוער, והלוואי והיינו יכולים להגיע ליותר מהם. תודה רבה.

אני רוצה להגיד: הכל בסדר, אבל אני עוד פעם אומר: חברי הכנסת לא יכלים לשבת בשקט אם אנחנו קוראים ש-46% - זה מה שנשאר - כל תלמיד רביעי הוא לא במסגרת החינוך – 25% הלכו משם, ו-50% רק מסיימים ומקבלים תעודת בגרות. זאת אומרת, זה 50% מאלה שממשיכים ללמוד. זה אחוז נמוך. ואתם פה מספרים, מדברים, על זה ש-3000 ילדים מקבלים. למה זה? אתם לא אומרים למה זה קרה. כל ילד רביעי לא במסגרת לימודים.

את זה אנחנו יודעים.

אתם יודעים, אבל אם הם היו כולם במסגרת לימודים, לא היה צורך בדברים שאתה העלית. לכמה תלמידים אפשר לעזור בצורה פרסונלית? לכמה?


בבקשה.

אני מהחברה למתנ"סים. אני מאס מסכימה עם חברת הכנסת קולט אביטל על הצורך בראייה הוליסטית. ואת מנית ארבעה נושאים, שצריך לטפל בהם. אני, ברשותך, הייתי מוסיפה את הנושא החמישי, וזו עבודה עם הורים. כי אנחנו מדברים על ילדים, ואי אפשר לדבר על ילדים בלי ההורים שלהם.

ולכן, אני חושבת שאנחנו צריכים לקחת את ארבעת הנושאים פלוס הנושא של משפחה והורים, ולנו יש הרבה מאד תוכניות, בשיתוף משרדי הקליטה והחינוך, תוכניות בשעות הבוקר, עם בתי הספר, בשעות אחר הצהרים במתנ"סים בשיתוף הסוכנות היהודית, אבל דבר אחד אני חייבת להגיד: ישנם דברים תקועים. אני רוצה לדעת איפה נציג האוצר פה. יושבים פה מהקליטה, יושבים פה מהחינוך. וכל אחד מספר כמה יופי וכמה יופי הדברים שהוא עושה, ואני רוצה לומר לכם שאלפי ילדים שלומדים אצלנו בתוכניות – ואני מדברת על אלפי ילדים, עם 80% הצלחה בהגשה לבגרויות – 80% הצלחה זה לא מעט, חברים – ועם פעילויות בשעות אחר הצהרים במתנ"סים, וכל חצי שנה אנחנו בשיתוק מוחלט, כי אין אישור מהאוצר. רק עכשיו אנחנו יושבים עם משרד החינוך ועם משרד הקליטה על תוכנית של 2000 בני נוער עולים חדשים, לקראת הקיץ, קיץ של עברית. תוכנית נהדרת של לימוד השפה העברית במשך שלושה שבועת בקיץ. 2000 בני נוער עולים חדשים מחכים לעניין הזה, אין אישור תקציבי מהאוצר.

זה לא נכון. זה לא שאין אישור.

לנו אין עדיין את האישור, אנחנו כל שני וחמישי מחכים לאישורים כדי להפעיל עוד, ויש עוד הרבה פעילויות שאפשר לעשות - - -

אם אתה עומד באחד ליולי ואין עדיין אישור תקציבי, הוא לא יופעל בקיץ. זה לא ברור?

אנחנו פועלים מתוך אמונה ופועלים, ופועלים - - -

אמונה זה טוב מאד, אני בעד אמונה.

אבל, זה לוקח זמן.

הגעתי לכאן מבית הספר ז'בוטינסקי. אני הבאתי לכאן שני ילדים עולים, אחד מהם חצי שנה בארץ, השני שנתיים. יכולתי להביא עוד ילדים, אבל בגלל שהיום זו הבגרות במתמטיקה, לא יכולתי לעשות את זה, לא הבאתי תלמידים מחטיבה עליונה.

אנחנו מדברים פה על כל החינוך הלא פורמלי, על כל הדברים שמעבר למה שעושים במשרד החינוך. סליחה, רבותי. אם נעבוד טוב במשרד החינוך, לא נצטרך עזרה של גורמים אחרים. כל הבעיה מתחילה במשרד החינוך, ולא אכפת לי משרד האוצר, משרד הקליטה והלאה. כי כל החוקים שיש לנו ואנחנו מקבלים, ולפי זה אנחנו מלמדים ולפי זה אנחנו עובדים, יוצאים רק ממשרד החינוך. ומשרד הקליטה יכול לעשות סלטה באוויר, אבל בבית הספר אנחנו עובדים רק לפי החוקים של משרד החינוך. זה דבר ראשון.

דבר שני, כל פעם אנחנו במאבק קשה עם משרד החינוך מכל הבחינות. מתחילים מהקלות. אם ילד מגיע לארץ וחסר לו חודש עד חמש שנים, הוא כבר לא מקבל הקלות. סליחה, מה זה לא מקבל הקלות? התלמיד רק מגיע ושנה ראשונה הוא רק לומד אצלנו באולפן.

השנה לא נותנת כלום.

יש ועדת חריגים.

ועדת חריגים אפס, סליחה. זה לא עוזר לתלמידים שלנו, כי אתם מתייחסים לתלמידים באופן פורמלי. מה זה חודש-חודשיים ותלמיד לא מקבל הקלות? תעמדו בבקשה, ותעשו את מבחני הבגרות אתם, עכשיו, כולם, אני רוצה לבדוק אתכם איך תעשו עכשיו את מבחני הבגרות.

עדיף שלא תבחני אותנו.

אני רוצה להגיד שמתייחסים לתלמידינו כאילו שלא חושבים לא על העתיד של הילדים, אבל גם לא על העתיד של המדינה. כשאנחנו מתייחסים לתלמידים האלה – לא נותנים להם יחס טוב, אנחנו מקבלים בחזרה אותו דבר. אנחנו כבר אכלנו את זה. כבר 16 שנה עברו מאז העלייה הגדולה. מה אנחנו רואים? שיש אלימות. אבל, זה הכל תלוי בנו, בכנסת, משרד החינוך והלאה. אנחנו עוד אוכלים את זה ואנחנו עוד נאכל. כי אם עכשיו לא נטפל ממש בתלמידים שלנו, המצב יידרדר יותר ויותר.

אני רוצה להגיד שאותו דבר גם קשור להקלות. אתם יודעים כמה תלמידים עולים מקבלים הקלות, לא בגלל שהם עולים חדשים, אלא בגלל שיש להם מבחני התאמה וכולי. אז אני רוצה להגיד: לפעמים להורים אין כסף לשלם עבור המבחנים האלה, והתלמידים לא מקבלים הקלות, כי ההורה לא יכול להוציא מכיסו 2000 שקל.

אני רוצה להגיד לנציגים של משרד החינוך. אתם צריכים טוב טוב לחשוב לפני שאתם יוצאים בחוקים וכללים כלפי הילדים שלנו. התוכניות שלכם יפות, מניעת סמים זה יפה, אבל צריך קודם כל להסתכל בשורש הבעיה. להשקיע בבית הספר ובחינוך עצמו. ואחר כך חינוך לא פורמלי. אחר כך בסמים. אפשר למנוע את הבעיות האלה.

באתי היום – ויש פה ילדים אם אתם רוצים להקשיב להם, אז בבקשה. אבל אני רוצה להגיד: היום הזה מאד קשה, כי אתם יודעים שהיום עושים מבחן במתמטיקה, ובכל זאת הגעתי לכאן. אתם צריכים להקשיב: אין דבר כזה שמתייחסים לתלמידים האלה כסוג ב'. שעות אולפן – מה זה שעתיים אולפן? מישהו מכם היה עולה חדש? אני הייתי עולה חדשה. מהבוקר עד הלילה רק ישבתי ואחר כך גם בבית הצמדתי את הטוסיק לכסא ולמדתי. אבל אנחנו לא נותנים לתלמידים שלנו לעשות את זה. אנחנו מיד זורקים אותם לכיתה רגילה. 13 שנה עבדתי ואני עובדת בגימנסיה הרצליה. גם שם יש עולים חדשים, שמתקשים מלכתחילה להתחיל ללמוד בכיתה רגילה. אז אני מבקשת: אם אתם כבר – אני רואה אנשים שיכולים לעשות משהו. אז בבקשה קודם כל לטפל בהטבות כלפי הילדים האלה. דבר שני, זה הבגרויות. לעשות משהו. כי תלמיד שמרגיש שהוא לא יכול לכתוב מכתב בעל פה בתנ"ך, בלשון, עוזב. הוא חושב שהוא לא יעשה שום דבר, אז בשביל מה להשקיע? אנחנו מכירים את עצמנו, אם אנחנו לא מצליחים – עוזבים. אבל, בכל זאת הם ילדים קטנים, לא חשוב שהם בני 15 ו-14. הם רוצים לראות את ההצלחה. אם יש להם הצלחה, הם עובדים. אם הם יודעים מלכתילה שהם לא יכולים להגיע להצלחה, הם מרימים ידיים. אז אנחנו צריכים לעשות הכל כדי לטפל בילדים האלה ולתת להם הכל כדי שהם יעשו את הבגרויות. תודה.

תודה.

יש לי שאלה. למה א אפשר לעשות בגרות בשפה שלו? ברוסית, למשל? למה עולה לא יכול לעשות בגרות בשפת אמו?

בסדר, יש שאלה, אבל לא צריך תשובה. אתם צריכים לחשוב – אולי אפשר.


נציג השלטון המקומי.

אני מנכ"ל קליטה ועליה במרכז השילטון המקומי. רציתי להעלות סוגייה של יועצי העולים בבתי הספר, מטעם משרד החינוך. אני זוכר שכל שנה היינו מעלים את הסוגייה למה לא מעלים את הנושא הזה באופן חקיקתי. למה אי אפשר לקבל החלטה למסד את הדבר הזה, יועץ עולים בבית הספר, ובעיר מסוימת, עיר קולטת עלייה. ולמה יש פתרונות חלקיים בעיר כזאת או אחרת – ושמעתי פה מדריכים ברמה גבוהה, שנותנים הדרכה לאנשי מקצוע. את יועץ הקליטה צריך להצמיד לילד ולמשפחה שנמצאת במצב בעייתי. וברגע שרשות מקומית מתארגנת באופן עצמאי לגמרי, שולחת יועץ קליטה, אז יש יועץ קליטה. ברגע שהרשות לא מסוגלת לגרד תקציבים או לנקוט יוזמה, ולא עושה כלום, אין פונקציה כזאת ממילא. וזה דבר שנרשם בפרוטוקול כל שנה בוועדת הקליטה, ואף פעם לא שמעתי התנגדות לזה, ואפילו נציגי משרד החינוך הסכימו, ומאז לא זז כלום.

אני מנכ"לית של פורום הורים עולים. יש לי כמה שאלות. נכון להיום, יש חמישים אלף תלמידים שסיימו את בית הספר והם אחרי צבא, ואין להם בגרות עדיין עד היום. וכל שנה אנחנו מקבלים עוד תלמידים ועוד תלמידים. כן, זה נכון, אנחנו עובדים המון שנים בשיתוף פעולה גם עם משרד החינוך וגם עם משרד הקליטה, ומקבלים ייעוץ נהדר ממשרד החינוך, והמון עזרה. אבל יש שאלות.

למה מורים, שמלמדים באותה כיתה בערב, נותנים שיעורים פרטיים לתלמידים שזקוקים לבגרויות? זה גם – אני חושבת שזאת סיבה שלא מלמדים נכון בכיתה, שילד יישב. אני לא מבינה. לאותו מורה יש הצלחה בשיעורים פרטיים, ואין לו הצלחה בכיתה. זו שאלה ראשונה.

שאלה שנייה, מה אפשר לעשות עם ילדים בוגרים שלנו שעכשיו, בגיל 20, 25, אין להם בגרות, אין להם עתיד ואין להם שום דבר? למה אי אפשר לעשות עכשיו תוכניות חדשות למישהו שסיים את בית הספר, סיים את הצבא, ולא הספיק לממש את הזכויות שלו כשהיה בגיל של תלמיד, ויכול היום לעשות בגרויות במקומות שמתאימים לו.

ואני חושבת שכדאי להקים ועדה ביחד עם משרד החינוך, גם עם ההורים וגם עם העמותות שעובדות בתחום החינוך. ועדה משותפת כדי לראות מה אפשר לעשות עם זה. איפה הבעיה. והארגון שלנו עכשיו עושה מחקר של שיתוף פעולה עם משרד הקליטה, מה בדיוק בעיית הנשירה של בית הספר. מה אפשר לעשות. זה מחקר מדע. ואני חושבת שבסוף השנה, בדצמבר, באוקטובר, אנחנו יכולים לאסוף את הנתונים.

משרד החינוך זה לא מפריע לו שיש נשירה?

משרד החינוך עובד אתנו בשיתוף פעולה, אבל זה לא מספיק.

לא מספיק. רציתי לשאול את משרד החינוך: אם ילד לא הולך לבית הספר חודש, אתם מודאגים בזה, ואיפה הוא?

כן, ואני עוד פעם מציע - נמצא פה מנהל היחידה לביקור סדיר ומניעת נשירה. אני מציע שהוא ידבר.

אנחנו שעה וחצי עובדים, אני אתן לעוד כמה אנשים.


בבקשה, את כל כך רוצה.

מנהלת בית ספר ערב מופ"ת באשקלון וגם מרכזת את כל ענייני הדרום בנושא החינוך הלא פורמלי.

אני אדבר רק על העובדות. ילד הגיע ארצה, נכנס לכיתה, ואז מתחילה אלימות נגדו. דביל, אידיוט, אתה לא מבין מה שמדברים, רוסי מסריח וכל הדברים האלה. תוך חודש חודשיים, את האנרגיות שלו נגד כל הסיפור הזה, כבר אי אפשר לשבור. אם זו הייתה תקופה שהם היו חזקים, זו הייתה ממש מאפיה. קבוצה נגד קבוצה. היום המצב עוד יותר גרוע. ילד יחיד בכיתה, נופל כאילו מהשמיים ומקבל סטירות מכל דבר. מורה בבית ספר מרשה לעצמו לקחת ילד ולזרוק אותו על הקיר, ובגלל שהילד עולה חדש ואמא באה, ולא יכולה להסביר מה קורה, מנהל בית הספר אומר שהילד בעצמו זרק את עצמו על הקיר. והילד ממשיך, חייב ללכת לאותה כיתה. הבעיה מתחילה בבית הספר היסודי, לא בחטיבת ביניים או בבית הספר העל יסודי. כשהם מגיעים לחטיבת הביניים, הם כבר נגד השלטון, שלא מלמד אותם. הילד הזה כבר לא מוכן לקבל אינפורמציה בחינוך פורמלי. אותם ילדים עושים בגרויות והמון הישגים בחינוך הלא פורמלי, כי הם נכנסים באווירה חמה, שרוצים אותם. שילד מרגיש שהוא רצוי. זה הכי חשוב. אנחנו מדברים על קליטת עלייה כאילו שזה משהו וירטואלי. אנחנו לא מדברים על כל בן אדם בנפרד, שכל אחד יש לו כבוד לעצמו והוא חייב לקבל את החום בקבלת הפנים. במקום זה ממש יורקים בפנים שלו, גם בפנים של ההורים שלו. וכמובן, שאנחנו לא משיגים מהילדים האלה כלום מכל מה שדיברנו. התוכניות יפות, אבל איזה ילד שמרגיש ככה יכול בכלל להיכנס למסגרת כזאת?

חוץ מזה, אני מדברת עכשיו על אשקלון. באשקלון יש הגרלה. ילד לא יכול לבחור מקום - - -

גם בבת ים אותו דבר.

אז כל שנה יותר ויותר ילדים עוזבים את אשקלון והולכים לכפר סילבר, לכל מיני מקומות, לבתי ספר אזוריים איכותיים. העיר מרגישה שהיא מאבדת את הלקוחות וגם את הכסף שמגיע לכל תלמיד, במקום לשפר את הלימודים, במקום לפטר את המורה שקוראת לילדים דביל ואידיוט כל שיעור מול כל הכיתה, במקום לתת שיעור טוב לכולם - - -

יש המון מקרי תלונות, זו לא עבירה על החוק. גזענות בישראל זו לא עבירה על החוק.

לא נכון. זו עבירה סופר עבירה.

סליחה, אני הייתי במשטרה. מנהל אומר: כושי צא מהכיתה, זה חוקי.

לא נכון.

חברים, אני לא מדברת היום - - - וזה מספיק שכל הכיתה מקבלת את זה ברוטאלית.

ילדים מגיעים לבגרות, הם כמובן לא מוכנים לעשות בגרויות יחד עם אותה כיתה. אני לא מדברת על כאלה שחמש שנים בארץ. כאלה שהגיעו לכיתה א', סיימו פה בית ספר וסיימו פה צבא. 15 -16 שנה, הילדים האלה אין ביניהם ובין אלה שהם היו אתם בכיתה וגם בצבא קשר. כאילו שזה שני עמים שונים. למרות שאחרי הצבא הם עושים את הבגרות, למרות שההורים שאין להם מה לאכול בבית - החד הוריות – מוכנים לתת ולהשקיע בילד, כי זה טבעי לילד רוסי לתת לו את החינוך. במקום זה, בגלל שהוא לא יתקבל בשום מקום, האפשרות היחידה היא לעשות חינוך לא פורמלי בשיתוף פעולה מלא עם חינוך פורמלי, כי חינוך זה לא רק ידע על המקצועות. חינוך הוא חינוך.

תודה. אני רק רוצה לשאול: למה בשנים 1990 עד 1996 הייתה נשירה 7%, אחרי זה הכל פי שתיים ושלוש.

הילדים כבר גדלו.

הילדים גדלו כאן. אלה שבאו משם עם בסיס טוב, הם עשו בגרויות פה. אלה שהתחילו פה בכיתה א', כבר לא מסוגלים. הם קיבלו חינוך פה, לצערנו הרב.

אני ממונה ארצי על ביקור סדיר במשרד החינוך. אין ספק שכל ילד נושר שווה מאה אחוז אחוזי נשירה, לעצמו, לאמא שלו, לאבא שלו, למורה שלו, למנהלת שלו, לראש העיר שלו, וגם לשרת החינוך. יחד עם זאת, כשאני בודק את הנתונים בשלוש השנים האחרונות, יש ירידה בנתוני הנשירה. ואנחנו נעשה קצת הבחנה בין חוק חינוך חובה, עד גיל 15 ועד בכלל – עד סוף כיתה י' - ויש י"א ו - י"ב שאין חוק חינוך חובה, ונער או נערה שאומרים: אני לא רוצה לבוא לבית הספר, בעצם אין לנו את היכולת הפורמלית לאכוף עליהם את החוק. צריך לקחת גם את זה בחשבון.

אנחנו יכולים לקבל מספרים?

כן. אני אוכל לומר לך כאן. דרך אגב, מעניין לראות את ההבדל בין תלמידים שהוריהם נולדו ברוסיה לבין אלה שנולדו בארץ. רואים הבדל גדול. אני לוקח שלוש שנים אחרונות.


כאשר מדובר בעולי רוסיה, לפני שלוש שנים הייתה 8.2% נשירה – אני מדבר על כיתות ט' עד י"ב.

של אלה שהתחילו ללמוד.

שם זו המסה הקריטית. בשנה האחרונה אנחנו מדברים על 6.6%, יש כאן צמצום של כמעט 20%. אם אני מדבר על אב יליד רוסיה וילד יליד הארץ, יש ירידה. המספר היה 4.4%, ויש ירידה ל-3.4%, שזה 15% ירידה. ילידי אתיופיה – לפני שלוש שנים 6.3%, ירדו ל-5.6%, שזה בערך 12% צמצום. ואם האב הוא יליד אתיופיה והילד יליד הארץ, מ-6.9% ל-5.6%, שזה 18.8% ירידה.

זה רק אלה שהתחילו ללמוד בספטמבר.

- - - זה השנתון.

אדוני, קיבלנו מכתב פורמלי של דוברת משרד החינוך, שהסבירה לנו מאד ברור: אלה נתונים של אלה שהתחילו ללמוד בתחילת השנה. כשפרופסור נודלמן ביקש שנתון, אז 46% לא מסיימים י"ב. הם לא נושרים כי הם לא התחילו ללמוד אפילו.

אני לא רוצה כרגע להתייחס לזה, אבל אני מסכים אתך. אוקי. אני מדבר על אלה שמתחילים את השנתון ולא מסיימים את השנתון.

זה לא כולל את אלה שנשרו לפני כן.

זה סיפור אחר.

אלה הילדים שברחו.

אוקי. דרך אגב, לצערי הרב, מידי שנה, סך כל התלמידים הוא 27,000 תלמידים, שזה מספר אסטרונומי מבחינתי, חד משמעי, ואם תעשה את זה פי שניים או שלושה או ארבעה, תגיע למה שתגיע, לצערי הרב.


צריך גם לעשות את האבחנה, כפי שאמרתי, בין עד גיל 15 וגילאי 16 עד 18. זה שונה לחלוטין, זה מאבק הרבה יותר קשה. אם יעשו את העבודה מספיק טוב בשנים הראשונות, אני מקווה שהדברים ייראו אחרת.


דבר נוסף - אנחנו בשתי תוכניות קצה למניעת נשירה. רוצים להתחיל בחינוך הרך והיסודי – לדעתי צריך להתחיל בגיל שלוש – אבל ביסודי יש לנו מה שנקרא מועדוניות משפחתיות, אנחנו עובדים ביחד עם משרד הרווחה, ומדובר במסגרות שמשלימות בית ומסייעות לבית הספר והן מכינות את הילד בצורה הטובה ביותר, כדי שישתלב בבית הספר.

הבעיה היא שבמספרים שלך זה יורד, במספרים שלי זה עולה. אני לא מסוגל להבין את זה.

אני אומר עוד פעם: כל ילד הוא 100% נשירה בכל מקרה. זה אני מסכים אתך, זאת נקודת המוצא.

ואני רוצה לראות את שורש הבעיה. אולי זה הלימודים, שהם לא יודעים שפה, שמקבלים אותם כמו שהגברת אמרה.

בקצה השני יש לנו תוכנית, קוראים לה תוכנית אומץ – אמונה בעצמי, מוכן למאמץ ותוצאה להישגים. שם אנחנו מקבלים רק ילדים – 35% מהם עולים – עם שבעה שליליים, עם תפיסה עצמית של בלתי מסוגלות ועם בעיות התנהגות. הרעיון הוא למנוע נשירה באמצעות הגברת ההצלחה הלימודית. אנחנו מגיעים היום בערך, מתוך אלה שהתחילו, ל-92% שמסיימים י"ב, היום אני מגיע ל-64% מתוך אלה של השבעה שמונה שליליים.

אתם לא נותנים בונוסים לבתי ספר שהנשירה קטנה בהם? לא נותנים איזה בונוס?

נותנים.

אז תסביר.

אני רוצה – שאלת אותי קודם שאלה לגבי הנושא של המעקב. אנחנו עוקבים אחרי כל התלמידים.

מנהל בית הספר שולח מכתב? איך זה קורה? שאלתי, ואמרו לי: אף אחד לא יודע.

מי שאמר, אמר. כל מנהל בית ספר, על פי החוק – יש כללים, שתוך 44 יום מנסים לעשות תהליך, גם טיפולי, גם פורמלי מול ההורים, כדי שהילד יחזור בחזרה.

אם זה בהתחלת שנה?

גם. מנהל חייב לדווח מיד.

מדווחים? 100% מדווחים?

אני לא רוצה לומר 100% מדווחים, התפקיד שלי הוא לא להיות שוטר מול המנהלים. יחד עם זאת, אני אומר: יש לנו, להערכתי, בוודאי, אחוז גבוה של תלמידים שאנחנו יודעים ונמצאים במעקב אחריהם, ומנסים לעשות את הגישור בין כולם לכולם.

בסדר. בבקשה, אחרון.

אני רוצה שתי נקודות להעלות. אל"ף, אני תמה בדיון הזה שנציגי המשמר האזרחי אינם פה. כל הנושא של שיטור קהילתי עם נוער עבריין ונושא של סמים, לא רואים ולא שומעים, לצערי. אני רוצה לומר עוד נקודה, שנתקלתי בה אישית, לאחרונה, והפניתי גם לגורמים המתאימים. יש מגמה שלצערנו עקב המשימות הקשות של משטרת ישראל, כל הנושא שנקרא נוער, הסיור לא יתעסק אתו. זו מגמה מפורשת, ואני אומר את זה במלוא האחריות. ואני אומר עוד דבר: הייתה תוכנית שנקראת דרך ארץ. היה דיון עליה בוועדת הפנים. ואני אומר את זה כאן כקצין משטרה לשעבר. רבותיי, אם היום לא נדע לחנך את הנוער מגיל קטן לכבד את אותם מדים, ואותם לובשי מדים, ייכנסו לבתי ספר – אני מכיר עשרות בתי ספר ברחבי הארץ, שלא נותנים השנה להיכנס לקראת הקיץ. כל נושא מניעת האלימות לא נכנס בכלל. ולא אחד ולא שניים. ואני אומר את זה במלוא האחריות הכואבת.

אני אומר את זה לאנשי משרד החינוך וגם לנציגי מרכז השלטון המקומי. רבותיי, אנחנו נגיע לפשיטת רגל, תודה.

אנחנו כבר מסיימים. את רוצה לומר משהו? בבקשה. כי הנושא מאד חשוב.

שתי נקודות מאד חשובות. הילדים העולים מתמודדים לא רק עם עברית, אלא עם הרבה מאד שפות חדשות. אנגלית בשבילם היא שפה חדשה, תנ"ך היא שפה חדשה. אני רוצה לומר שני דברים: אל"ף, למשרד החינוך יש בחינות לעולים, הן מותאמות, השאלות יותר קלות. אודי הזכיר קודם שבבתי ספר הפיזור של העולים מאד קטן ויש מעט כיתות. ברוב בתי הספר הילדים נאלצים ללמוד – הם צריכים להתמודד עם כל המטלות של ילד ותיק בכל המקצועות, ואחר כך את ההתמודדויות המיוחדות להן. אם היו מכינים את בית הספר עם מורים רק עם תוכנית הלימודים המתאימה להם, יש סיכוי שהיו משתלטים עליה והיו מצליחים בה.

אני מדריך בשפ"י. הדברים של תרבות – אני רוצה להביא פה את הקולות של הילדים. אני יועץ חינוכי במקצועי, והילדים משקפים שיש שידור של אי קבלה שלהם בחברה, וגם אי חלימת חלומות כתוצאה מכך שהבוגרים ביניהם, שסיימו את הלימודים, בעצם לא מצאו את עצמם. לכן, אין משמעות ללימודים הנלמדים, וכתוצאה מכך הנשירה והיציאה ממסגרת הלימודים היא הרבה יותר מפתה. לכן צריך לחשוב איך בעצם גם במסגרת מה שאנחנו עושים – של מדריך מקצועי, שיושב יחד עם צוות המדריכים – איך בכל מקום שנמצאים בו אנשים, יהיו אנשים מאותה קהילה כחלק אינטגרלי מעובדי המערכת. כי המודלים הם בעצם המפתח להצלחה, לשאיפה ולחלומות של הילדים האלו. אם אנחנו באמת רוצים לדאוג לכך שתלמידים לא ינשרו, ברגע שיהיו אותם אנשים שהם נציגים של אותה קהילה כחלק מהמערכת – לא כחלק מגישור, אלא כחלק מעובדי המערכת של משרד החינוך – לילדים יהיה מודל ולא ירצו ללכת, כי תהיה להם כתובת בלתי נפרדת של המערכת.

רק להוסיף על זה, שמסתיים עכשיו קורס באוניברסיטת בר אילן, של 25 יועצים, גם מברית המועצות לשעבר, גם מהעדה האתיופית, שייכנסו למערכת בשנת הלימודים הקרובה.

תודה רבה, אני צריך לסיים.

אני רוצה להגיד שאפשר לדבר על כמויות, אבל אני חושב שכל ילד שלא נמצא במסגרת חינוך פורמלי או בלתי פורמלי, זה אובדן למדינה. כל ילד – אני לא מדבר על מספרים גדולים. פה שמעתי את כל הדברים. יש תוכניות יפות, אבל אין קשר בן כל התוכניות. יש ארגונים ציבוריים, יש משרד החינוך, יש משרד הקליטה. יש רשויות מקומיות. לכל אחד יש את הבעיות שלו, ואין קשר בין הדברים.

אני רוצה להגיד שחבר הכנסת זאב אלקין, מומחה בחינוך. הוא עבד בסוכנות והוא יודע איך משלבים את כל הדברים האלה. הרגשה שלי היא שקליטת תלמידים עולים במערכת החינוך היא במשבר עמוק. אתם יכולים להסכים אתי או לא להסכים, אבל אני חושב ככה. מה שאנחנו שומעים שהמספרים אומרים זה משבר עמוק. אני לא רוצה עוד פעם לדבר על מספרים, וכאן, ועדת הקליטה והעלייה צריכה להדגיש שמערכת קליטת ילדים עולים בקריסה או במשבר.

דבר שני, אנחנו צריכים להקים ועדת משנה לנושא קליטת תלמידים עולים במערכת החינוך, ואני מציע שזה יהיה בראשות חבר הכנסת זאב אלקין.

מי בעד? אני בעד. יש כלל פה בכנסת שאפילו חבר כנסת אחד יכול להצביע, וזה מקובל.

יש לי הצעה קטנה לגבי השם. כי אני חושב שחלק מהבעיה - מציע ילדים, נוער וצעירים עולים. זה לטפל גם באלה שנשרו ממערכת החינוך, כי הם חלק מהבעיה הגדולה.


כי זה חשוב שהנושא הזה יישאר קבוע על סדר היום.

אני חושב ככה: אם היו פה עוד אנשים, היה אפשר להוסיף לוועדה עוד אנשים. אני לא רוצה שיהיה פה אדם אחד, אני, שהצבעתי, וכל כך רחבות הסמכויות של הוועדה. אין בעיה אחרי כמה חודשים להוסיף עוד ועוד. אז בינתיים שזה יהיה ועדת משנה בנושא קליטת ילדים, נוער וצעירים במערכת החינוך.

דבר שלישי – לא נעים לי להגיד – אני יושב פה פעם שלישית ורביעית בנושא זה. משנת 2000 כל הזמן אנחנו מדברים. ועדת קליטה לא תהיה ועדה שבה רק מדברים. אם לא יהיה שינוי השנה, אני צריך לעשות דברים דרסטיים. כי או שאתם לא יכולים לעשות שינוי אז מישהו אחר יעשה שינוי, או שאתם תעשו שינוי. שיהיה ברור שבשנה הבאה תהיה עוד ישיבה אחת, כי אנחנו רוצים להבין אם יש שינויים או אין שינויים. עוד פעם אני אומר: אף אחד לא צריך לחשוב שהיושב ראש קצת חריף או לא חריף. אני עוד פעם אומר: כל ילד זה הצד של המדינה. כל כך הרבה ילדים שלא נשארים במסגרת החינוך זה אסון גדול. אסון. זאת לא בעיה, זה אסון. איזה אזרחים יהיו הילדים האלה? חשבתם? איך מרגישים ההורים שלהם? בגלל זה אני, בנושא הזה, לא הולך לפשרות. אני צריך להביא את הנושא הזה עד הסוף. אני לא חושב שבשנה הבאה יהיו שינויים גדולים, אבל אני רוצה לראות מגמה לשינויים. אם לא תהיה מגמה, יהיה סיפור אחר.

הישיבה נסתיימה בשעה 12:00.