כנסת פתוחה

PAGE
1
הוועדה לזכויות הילד

4.1.2006

הכנסת השש-עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב רביעי

פרוטוקול מס'
מישיבת הוועדה לזכויות הילד

שהתקיימה ביום רביעי ד' בטבת התשס"ו (4 בינואר 2006) בשעה 10:00

ילדים בישראל 2005 - שנתון המועצה הלאומית לשלום הילד.

חברי הוועדה: רן כהן – היו"ר

יעקב מרגי

ד"ר יצחק קדמן – מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד

ד"ר אשר בן-אריה – סמנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד

יובל רביבו – ראש חוליית חקירות נוער, המשרד לביטחון פנים
שחר ינאי – קצין מחקר נוער, משרד לביטחון פנים

פרופ' יונה אמיתי – מנהל מחלקת אם וילד, משרד הבריאות

ד"ר פרנסיס מימוני – יו"ר איגוד רופאי הילדים

ד"ר רפאל קיים – קופת חולים מחוזית

רון מיבר – עמותת אחיות בריאות הציבור

מוריה אשכנזי – יו"ר עמותת אחיות בריאות הציבור

רינה יצחקי – דוברת יוניס"ף

נינה ווגמן – אחות טיפת חלב

יפה וולמן – עובדת סוציאלית ארצית, משרד הקליטה

טובה בן-ארי – מפקחת ארצית, משרד החינוך

נתי ביאליסטוק-כהן – ארגון הורים ארצי

נירית פסח – עובדת סוציאלית בריאות כללית, משרד הבריאות

בלהה נוי – מנהלת אגף שפ"י, משרד החינוך

מתן ארד – מזכ"ל מועצת תלמידים ונוער עירונית, ירושלים

אריה הררי – קופת חולים מאוחדת

ד"ר נעמי לנגוס – יו"ר האגודה למען הילד בגיל הרך

ד"ר הדר ירדני – מכבי שירותי בריאות

סיגל לזרוביץ' – סטודנטית, מכללה למנהל ראשל"צ

הדס שומבורסקי – חיילת לשעבר בשכונת ג'סי כהן בחולון

תום ברכר – רשת קהילה ופנאי, חולון

טלי יוגב – משרד הרווחה

ענת אסיף – ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

מיכל אופיר – חוקרת, המוסד לביטוח לאומי

מירי אנדבלד – חוקרת, המוסד לביטוח לאומי

גוני ריבלין-צור – הפורום להסכמה אזרחית

יאיר תיכון – הפורום למען עתיד ילדינו

יעקב בן-יששכר – הפורום למען עתיד ילדינו

רחל סעדה

שרון רפאלי

ילדים בישראל 2005 - שנתון המועצה הלאומית לשלום הילד

בוקר טוב לכולם. אני מודה לכולכם שבאתם. אני, כמובן, מודה במיוחד למועצה לשלום הילד בניהולו של ד"ר יצחק קדמן על הדוח הזה שהוא כבד משקל, לצערי. רוב משקלו זה ממצאים לא מחמיאים לחברה הישראלית בהתייחסותה לילדים שלה, אבל בדיוק לשם כך אנחנו התכנסנו כדי לראות את הדברים בפועל במו עינינו. יפתח את בדברים ד"ר קדמן, אחריו ד"ר אשר בן אריה, עורך הדוח. אני מבקש מהגורמים השונים לתת לנו את העצומות שלכם לנושאים שעולים מהדוח. שלא יהיו אי הבנות; אנחנו לא נקיים דיון על פרטי הפרטים של הדוח הזה. מה שצריך זה שהוועדה לזכויות הילד בכנסת הבאה, שאני מקווה שתהיה סטטוטורית – כך נדברנו עם יושב ראש הכנסת וכך הוא גם רוצה. אני מקווה שגם את הסוגייה הזאת אפשר יהיה להבהיר באופן מוחלט יותר כבר לפני הבחירות. אבל אני די משוכנע שגם אחרי הבחירות גם הכנסת הבאה תכבד את ההחלטה הזאת.

ההחלטה לקיים את הוועדה לזכויות הילד כוועדה סטטוטורית, קבועה בכנסת מתבקשת מכל פינה של בדיקת מצבם של הילדים בישראל ושל העבודה של הממשלה ושל הכנסת. אם נוכל לצאת מכאן לאחר התוספות שלכם עם מסקנות כוללות או ראייה כוללת של הדברים מה צריך לעשות, יהיה ראוי שהדוח הזה שעמל עצום הושקע בהכנתו יפיק מהישיבה הזאת פתיחה לכיוון טוב לפתרון המצוקות הראשיות. אני מניח שכל פרק כאן שווה דיון לכשעצמו, ולו אני שר בממשלה אני מודה על האמת שהייתי לוקח את זה, ורואה באלו דברים הוא נוגע לתחומים שלי. האמינו, אין משרד ממשלתי שזה לא נוגע לו. לא קיים משרד ממשלתי שזה לא נוגע לו. כשהייתי שר התמ"ת הייתי בטוח שאני מתעסק רק עם תעשיינים ועם סוחרים, והתברר שזה עולם ומלואו: התעסקתי עם נכים ועם דירות, ועם מה שאתם לא רוצים. נדמה לי ששרי ממשלה יהיו רציניים ואחראים יותר אם הם יבדקו מה נוגע להם בדוח הזה כדי לראות באיזה אופן הם יכולים להיטיב את עתידה של מדינת ישראל ואת עתיד ילדיה. בבקשה, ד"ר קדמן.

תודה רבה. אני אפתח במספר משפטים קצרים, ואתן אחר כך לד"ר אשר בן אריה שעורך את השנתון זה 14 שנה, להציג תמצית הנתונים שנמצאים בשנתון הזה. אני רוצה להשתמש בהזדמנות הזאת אף על פי שאנחנו גוף א-פוליטי ומשתדלים מאוד להתרחק מכל עניין מפלגתי, ולברך את חבר הכנסת רן כהן שעבר מחסום מאוד קשה, דילג מעל משוכה בדרכו לכנסת הבאה, ומי שמבין מבין. אני מאוד מקווה שהוא יהיה איתנו גם בכנסת הבאה, ואני כמוהו מקווה – זה לא מובן מאליו – שגם בכנסת הבאה תהיה ועדה לזכויות הילד. למרבה הצער, הוועדה הזאת איננה כרגע ועדה סטטוטורית, ויש לבחור אותה מחדש בכל כנסת. הגיע הזמן שהכנסת תכיר בחשיבות הנושא; וכפי שוועדות אחרות הן ועדות קבועות בכנסת, שגם הוועדה הזאת תהפוך להיות ועדה קבועה.


השנתון שעליו אנחנו מדברים הוא מפעל שהתחלנו בו לפני 14 שנה. זה השנתון ה- 14 שיוצא ברציפות כל שנה בסוף דצמבר. לא רק שאין לו אח ורע במדינת ישראל, אני אומר באחריות מלאה שאין לו אח ורע בשום מדינה בעולם. מספר מדינות בסקנדינביה מדי פעם, לא באופן שנתי, מנסות להוציא דבר דומה. אנחנו בהחלט יכולים לשמש מודל גם למדינות אחרות בעולם. אגב, כבר התחלנו לעבוד על השנתון של השנה הבאה, זאת עבודה של שנה שלמה כדי להכין דבר כזה. בהזדמנות זאת אני רוצה להודות לכל מי שמשתף איתנו פעולה, משרדי הממשלה השונים, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, וכל הגורמים האחרים שעוזרים לנו בנתונים. בעניין הזה אני אומר לך, אדוני היושב ראש, השגת הנתונים הרשמיים נעשית קשה משנה לשנה; החל מהקשיים מערימה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שכפו עליה לא לתת נתונים שיש לה, אלא תמורת תשלום – הנתונים שנאספים במדינת ישראל לא צריכים להימכר כאילו זה היה עסק פרטי – וכלה במשרדי ממשלה שונים שלפעמים יש לי הרושם שלא כל כך מעונינים לאסוף נתונים, אולי יש מישהו שלא מעוניין לדעת. אמר כבר קוהלת: "יוסיף דעת, יוסיף מכאוב", ויכול להיות שיש כאלה שלא רוצים לכאוב, ולא לדעת אומר שגם לא צריך לעשות.

מדינת ישראל צריכה לשפר הרבה יותר את מערך איסוף המידע שלה. כאן אני מגיע לנקודה המרכזית: אני נשאלתי רבות אחרי שהשנתון יצא לאור, מה התועלת בו. אומר את הדברים בצורה הכי ברורה: הצגת השנתון כאוסף נתונים רק כדי לקרוא לפני השינה היא אולי מתכון טוב למי שיכול להירדם עם זה, אבל עצם המידע לשם מידע לא נותן דבר. כפי שאמר היושב ראש נכון, השנתון הזה צריך להיות מונח על שולחנו של כל שר בממשלה ואצל כל גורם שמבצע מדיניות. מפני שהשנתון הזה מוכרח להוביל לפעולה, הוא מוכרח להוביל לשינוי. בחלק מהמקרים הוא צריך לכוון את פעולותיה של הממשלה, אבל בחלק מהמקרים הוא צריך לכוון גם את האזרחים, את ההורים. לדוגמה, אם יש לנו 190 אלף ילדים שמגיעים לחדרי מיון בגלל פציעות, שרובן אינן בגלל תאונות דרכים – רוב הפציעות הללו הן פציעות שאפשר היה למנוע אותן. איך יכול להיות שילד קטן נשאר לבד בבית, הוא משחק בגפרורים, אף אחד לא משגיח עליו, והוא נכווה קשות? איך אפשר להערים סירים על פלטה של שבת בלי להרחיק אותה, והם מתהפכים על ילדים, והם נכווים קשה? איך אפשר שאנשים בונים בתים מפוארים, רק לא נשאר להם כסף למעקה, והילד מתגלגל במדרגות? איך אפשר לנסוע אחורה עם משאית בלי הדרכה ולדרוס ילד קטן שיכול להיות גם קרוב משפחה של נהג המשאית שדרס אותו? אלה דברים שקורים כל יום, והם מעשה ידי אדם ובידי בני אדם לתקן אותם. כך לגבי הורים ואזרחים, וכך בוודאי ובוודאי לגבי משרדי הממשלה וכל מי שמופקד על התמונה שנראית בשנתון.


יש בשנתון הזה כל כך הרבה חומרים שאפשר לדון בהם. אני אתן דוגמה שקשורה בתחום הבריאות. בשנתיים האחרונות עלתה הכוונה לסגור את בית החולים יוספטל באילת – נושא חסר אחריות. לפי השנתון, באילת יש 12,200 ילדים. אתם יודעים כמה פניות של ילדים לחדר מיון היו באילת בשנה האחרונה? 11,500. יכול להיות שילד אחד פנה כמה פעמים, ויכול להיות שילד שאינו תושב אילת החליק בבריכה במלון; אבל עדיין, לאן ילכו 11,500 ילדים אם יסגרו את בית החולים באילת? דוגמה קטנה מתוך נתון בשנתון, שעליו לבד אפשר לעשות דיון של שעה כשהוא מוליך למדיניות.

הוא באמת לא נסגר בגלל התערבות של הכנסת.

כמו שאני מכיר אותם, הם עוד לא ויתרו לגמרי על הרעיון.

נכון.

כך לגבי נתון אחרי נתון שאפשר ללמוד מפה. דוגמה נוספת, ידוע לכם בוודאי שלפני מספר שנים הוקמו מקלטים או מרכזי חירום לילדים בסיכון, בעיקר לקורבנות התעללות. כשהוקם המקלט הראשון בירושלים אמר לי מישהו במשרד הרווחה, אני לא מבין בשביל מה מקימים את המקלט הזה, זה סתם חיקוי של אופנה מארצות-הברית, לא יהיה מי שיאייש את המיטות במקלט. היום יש 7 מקלטים, וכולם עמוסים. לפי מדיניות משרד הרווחה, המקלט מיועד לתקופות מעבר קצרות מאוד, זה לא פנימייה, זה מרכז שאפשר להביא אליו בלילה ילד שהוא נפגע התעללות, לעשות לו אבחון ולראות מה עושים איתו הלאה. משך השהייה המרבי, על-פי הנחיות משרד הרווחה, אמור להיות 3 חודשים. בשנתון יש נתון כמה ילדים שהו במקלטים בשנה האחרונה: 83% מהילדים שהיו במקלטים הללו היו 3 חודשים ויותר, 35% היו למעלה מחצי שנה. זאת שאלה לדיון שלם שמצריך לשאול למה הילדים האלה נתקעים במקלט? יש לכך כמה תשובות אפשריות.


כפי שד"ר אשר בן-אריה אומר, לשנתון הזה יש מטרה אחת בראש ובראשונה: לא לאפשר לקובעי המדיניות להשתמש באליבי "לא ידענו, לא ראינו לא שמענו, לא קראנו". הספר הזה צריך להיות אצלם, הם לא יכולים להגיד "לא ראינו". ומכאן צריך לצאת לעשייה, ויש מה לעשות כי מה שבן-אדם מקלקל הוא גם יכול לתקן. אני אפנה את הדברים לד"ר בן אריה.

ד"ר בן אריה, אני מבטיח לך, אנחנו נפתח להם את העיניים, את האוזניים וגם את הנחיריים.

נמצאות איתנו יפה ציוני ומיכל קמחי שמסייעות לד"ר בן אריה בעריכת השנתון. אנחנו לא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים – איזה צוות קטן אחראי על מבצע כזה גדול. ושלא יספרו לנו שאין תקציב. אם יש רצון ויוזמה ואכפתיות גם בקצת תקציב אפשר לעשות דברים מאוד גדולים.

שלום לכולם. הדילמה העיקרית שהייתה לי היא מה לכלול במצגת. השנתון כולל למעלה מ-500 אלף נתונים, כל הנתונים חשובים, ובכל זאת אין אפשרות להציג את כולם, והבחירה היא בחירה סובייקטיבית של הצוות שעורך את השנתון: של מיכל, של יפה ושלי. אני מתחיל מקצת נתונים על הדמוגרפיה; על מי אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אוכלוסיית הילדים בישראל, ומה חלקה בכלל האוכלוסייה, ולא פחות חשוב מזה – חלקם בכלל האוכלוסייה לפי קבוצות אוכלוסייה ולפי דת. הילדים מהווים שליש מהאוכלוסייה בישראל, הם רק 30% מהאוכלוסייה היהודית, וכמעט 50% מהאוכלוסייה המוסלמית בישראל, ו- 30% מהאוכלוסייה הנוצרית שבכל המאפיינים היא דומה לאוכלוסייה היהודית, ואני מדבר על הנוצרים הערביים, לא על הנוצרים מברית המועצות לשעבר. וגם אוכלוסייה ללא סיווג דת, שגם בה הילדים הם קבוצה קטנה יותר, אבל גם שם הם למעלה מרבע מהאוכלוסייה.


התפלגות הילדים בישראל לפי דת, מתוך כ- 2.3 מיליון ילדים שחיים בישראל קצת מתחת ל- 70% הם יהודים, כלומר כ- 30% מהילדים בישראל אינם יהודים, וזה גם נתון שצריך לקחת בחשבון. זה תמיד היה גדול מחלקם של הלא-יהודים בכלל האוכלוסייה, ובדרך-כלל עד היום כל הנבואות הדמוגרפיות על אובדן הרוב היהודי נמוגו עם גלי העלייה שהגיעו כל כמה שנים וסידרו מחדש את הרוב היהודי והבטיחו אותו. אני לא יודע כמה גלי עלייה עוד נותרו לנו, איפה נמצאות אוכלוסיות כאלה גדולות של יהודים, וגם את זה צריך לקחת בחשבון כשאנחנו מדברים על האוכלוסייה היהודית. האוכלוסייה המוסלמית מהווה כ-24% בקרב אוכלוסיית הילדים, הרבה יותר מחלקם בקרב כלל האוכלוסייה.פה צריך לדבר פעם נוספת על האוכלוסייה ללא סיווג דת שהולכת וגדלה.

השקף הבא מציג את התמונה ברמה היישובית. בשנתון אנחנו מנסים כל הזמן להציג את הנתונים מבחינה יישובית. היישובים שיש לידם עיגול שחור הם יישובים שבהם הילדים מהווים פחות מרבע מהאוכלוסייה; היישובים שיש לידם ריבוע ורוד הם יישובים שבהם הילדים מהווים למעלה מ-55% באוכלוסייה. אנחנו רואים את כל היישובים הבדואים ואת בית"ר עלית ואת מודיעין עלית. זה לא מפתיע אף אחד, אבל אם אנחנו מדברים על הקצאת שירותים, על תכנון איפה המדינה צריכה להשקיע בשירותים למען ילדים, למיטב ידיעתי לא נעשה מיפוי של השירותים שמיועדים לילדים, ואני מניח שאחיות טיפות חלב יכולות לספר לנו את הסיפורים- -

למה בחרתם ב- 55%?

כדי שלא כל היישובים הערביים יופיעו על המפה. זאת החלטה די שרירותית כדי להפגין את הפערים. יש לנו טבלה מקבילה שבה כל היישובים מסודרים לפי השיעור שלהם.

כל מי שנכנס לרובריקה הזאת היא רק אוכלוסייה חרדית או גם ערבית?

בדואים וחרדים, למעלה מ-55%. אם הייתי לוקח כגבול 50% אני מניח שהיית רואה פה עוד שורה של יישובים ערביים שאינם בדואים; אם הייתי יורד ל-45% היית גם רואה חלק גדול מהיישובים בשטחים או ביהודה ושומרון וכך הלאה.


שיעור הילדים העולים בכלל הילדים במדינת ישראל ירד ב- 2004, אבל אנחנו עדיין יודעים על כ-11%. אני מציע לזכור את השיעור הזה כי כשנגיע לדבר על עבריינות נוער, נראה שחלקם של הילדים העולים בכלל הילדים יהיה מאוד רלוונטי.


ממוצע הילדים בכל משפחה נמצא בירידה במשך 25 השנה האחרונות; אם כי בין 2000-2004 פעם ראשונה שמגמת הירידה לא רק נעצרה – אני לא יכול להגיד שהמגמה השתנתה כי השינוי הוא קטן וצריך לעקוב לאורך שנים, אבל גם השינויים בשנים האחרונות שטענו שבבת אחת בשנתיים-שלוש של קצבאות ילדים עצרנו את הילודה והפסיקו ללדת ילדים "מיותרים" במדינת ישראל – סליחה על הציניות - לפחות הנתונים אינם מוכיחים את זה כמו שלא הוכיחו בעבר כי לא היה גידול בילודה בישראל כשהקצבאות גדלו, ואני לא בטוח שיש קשר בין קצבאות ילדים לבין ילודה.

מספר הילדים במשפחות חד הוריות נמצא במגמת עלייה ברורה. יש היום למעלה מ- 190 אלף ילדים שחיים במשפחות חד-הוריות; עיקר הגידול מגיע מילדים שחיים במשפחות של גרושים או גרושות; הקו השחור הוא הקו של ילדים שחיים במשפחות שההורה הוא אלמן או אלמנה, ולראשונה רואים שיש יותר ילדים שחיים במשפחות של הורים גרושים מאשר אלמנים. הקו הוורוד הוא הקו של המשפחות החד הוריות הקלאסיות בספרות שבהן ההורה הוא רווק או רווקה, והמספר הזה נמצא במגמת עלייה ברורה עם שיפוע ברור. לראשונה יש גם יותר ילדים שחיים במשפחות חד-הוריות שההורה הוא רווק או רווקה מאשר בילדים שחיים במשפחות חד-הוריות בגלל התאלמנות של אחד ההורים.


אני לא אתעכב על תחולת העוני, אבל הגרף הוא ברור; אנחנו מציגים שני קווים: קו אדום - לפני תשלומי העברה ומסים וגם את הקו השחור אחרי תשלומי העברה ומסים. עם כל הביקורת שיכולה להיות – וצריכה להיות – על הביטוח הלאומי ומערכת תשלומי ההעברה, אי-אפשר לקחת מהם את ההורדה שהם עושים בתחולת העוני. דבר שני, אנחנו מציגים נתון שכל האחרים הפסיקו להציג אותו: נתון של 1980. זה כדי להראות שגם במדינת ישראל בעת המודרנית בימי שלטון מפלגה לא סוציאליסטית או אחרת, תחולת העוני בקרב ילדים עמדה עדיין על 8.1 – באותה מדינה שאנחנו חיים בה, לא בסקנדינביה ולא בשום מקום אחר; ואילו היום באותה מדינה תחולת העוני בקרב ילדים עומדת על למעלה מ-33%. לכן אף על פי שהגרף מושך ימינה, אנחנו לא מוותרים על הנתון של 1980, ואם הייתי לוקח נתונים יותר ישנים היינו רואים שיש מגמת עלייה כי לפני 1980 תחולת העוני הייתה אפילו נמוכה יותר.

מעניין הוא שאז הקימו את המוסד לביטוח לאומי,לא עכשיו. עכשיו נתניהו היה מחסל אותו.

עשינו עיבוד של נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הלמ"ס דירג את כל היישובים בישראל לפי עשירונים. העשירון האחרון הוא היישובים במצוקה הכי גדולה. אנחנו חישבנו את שיעור הילדים מכלל האוכלוסייה ביישובים בעשירונים השונים. רואים בבירור שילדים מהווים נתח הרבה יותר גדול מחלקם הכללי באוכלוסייה בארבעת העשירונים הנמוכים. לכן מעבר לתחולת העוני, ילדים חיים במצוקה ובמצבים סוציו-אקונומיים וביישובים חלשים הרבה יותר מכל קבוצת גיל אחרת. זה בולט בעיקר בעשירון התחתון- -

העוני הוא בעצם עונש הרבה יותר גדול לילדים מאשר לכלל האוכלוסייה.

הרבה יותר ילדים חיים במצוקה כלכלית מכל קבוצת גיל אחרת באוכלוסייה. כ- 60% מהאוכלוסייה שגרה ביישובים החלשים ביותר הם ילדים, וגם אם הם לא עניים הם חיים ביישוב עני וההשלכות מבחינת השירותים הן ברורות, ומבחינת מה שהיישוב יכול לתת להם.

זה מחליש את היישוב, כי הילדים לא יכולים לפרנס אותו.

לעומת זאת, לכאורה גרף אופטימי: מספר הילדים שסודרו מחוץ לבית בידי השירות לילד ונוער ירד באופן דרמטי מ- 1995 ועד 2004. אבל מי שמכיר את זה יודע שלא מדובר כאן על ירידה בצורך, אלא על קיצוץ בתקנים שמשתלב עם מגמה אידיאולוגית של פנים לקהילה. יש מי שאומר שמה שקרה ב- 2004 טוען שזה גרף אופטימי, הירידה התחילה הרבה לפני זה, ומקורה קודם כל בקיצוץ תקציבי - -

אין שום "פנים לקהילה" יש גב לפנימיות.

יש קיצוץ מכסות, ויש הצעת חוק שעברה בקריאה ראשונה שיושב ראש הוועדה מכיר היטב

ולשמחתנו עברה, והיה עליה דין רציפות לבטל את המכסות. אם לא יהיו מכסות אולי הגרף הזה יהיה גרף אמיתי שיבטא את המצוקה ולא את ההחלטה השרירותית כמה ילדים אנחנו הולכים לשים.

96% מהתלמידים בי"ב נבחנים לבגרות בחינוך העברי; 76% זכאים לתעודת בגרות; ולעומת זאת שיעור הזכאים שעמדו בדרישות הסף של האוניברסיטה יורד, וזה מלמד על השינויים שחלו במערכת הבגרות ובדרישות לבגרות ושהאוניברסיטאות ממשיכים להחמיר מעבר לבגרות. אפשר להתווכח על זה, אבל זאת סוגייה של מדיניות.

הדבר החשוב הוא שזה מציג את ההצלחה בבגרות לפי סוג האשכולות של היישובים השונים; והפערים הם עצומים. מערכת החינוך לא רק לא מצליחה לסגור פערים, היא עוד הולכת ופותחת אותם. באשכול הנמוך 1-2 למטה מ- 10% יש להם תעודת בגרות שמתאימה לאוניברסיטה. באשכולות הגבוהים 9-10 כמעט 75% יכולים להתקבל לאוניברסיטה.

זה מאוד תואם את הממצאים שלנו בוועדת החקירה הפרלמנטרית לפערים חברתיים שמערכת החינוך לא סוגרת פערים חברתיים, אלא אפילו פותחת.

אני לא הסניגור של מערכת החינוך, אבל אני לא בטוח שמערכת החינוך היא היחידה שצריכה לסגור פערים, זאת גם השאלה של מערכת הביטוח הלאומי. מערכות ממשלתיות יכולות לסגור פערים במידה מסוימת. כשהפערים כל כך גדולים מראש אני לא מכיר מערכת – בין אם ביטוח לאומי או מערכת אחרת – שמסוגלת לסגור פערים עד כדי כך גדולים. לכן היא לא מצליחה לסגור אותם, ובחלק מהמקרים היא מרחיבה אותם. הגרף השני מראה את זה שוב, וצריך להגיד שמדובר פה בתלמידים. לכן לכאורה בחינוך הערבי, באשכול הראשון והשני שיעור העומדים בדרישות הסף ושיעור הזכאים לבגרות הוא יותר גבוה, אבל זה אחוז מכלל התלמידים. בחינוך הערבי מספר התלמידים הוא מראש יותר קטן כי יש אוכלוסייה יותר גדולה שבכלל לא נמנית עם התלמידים, ולכן נתון אחר שאנחנו מציגים בשנתון של שיעור הזכאים בגלל קבוצת הגיל, התמונה במגזר הערבי היא הרבה יותר קשה מאשר במגזר היהודי.

מה שאין באשכול 9-10.

ההסבר למה שאמרתי קודם מופיע בתרשים הזה של שיעורי הלמידה. בשיעורי הלמידה צריך לשים לב לפערים בגיל שנתיים-שלוש-ארבע לרעת המגזר הערבי; הפערים נסגרים בגיל 5 כשמתחיל חינוך חובה; בבית ספר יסודי אין כמעט פערים – לכאורה במגזר הערבי שיעור הלמידה יותר גבוה כי הוא לא כולל מוסדות פרטיים במגזר היהודי; ובגיל 15 כשחינוך חובה מסתיים הפערים מתחילים להיפתח מחדש, ובגיל 17 מדברים על פערים גדולים. צריך להתמקד בגילאים הצעירים, 2-3-4 כי הפערים שנפערו שם מערכת החינוך תתקשה לסגור, ומה שלא סוגרים בגילאים הצעירים, במיוחד בגיל 3-4, ואפשר להתווכח אם בגיל שנתיים הילד צריך להיות מחוץ לבית או בתוך הבית. בגיל 3-4 אף איש חינוך לא יתווכח, והפערים שלא נסגרים שם קשה לסגור אותם אחר-כך.


מצב האלימות בבתי הספר יסודיים ועל-יסודיים: בבתי-ספר יסודיים תלמידים מדווחים יותר על יחסים טובים עם המורים ועל שביעות רצות מבתי הספר, מדווחים על יחסים טובים יותר בקרב התלמידים ופחות על בעיות משמעת; בבתי-הספר העל יסודיים התמונה הפוכה.


אני מציג פה גרף על גידול במספר התלמידים בטיפול של קציני ביקור סדיר. זה לא אומר שיש יותר מצוקה, אבל זה אומר לזכות משרד החינוך שהוא החליט בשנים האחרונות להשקיע יותר בסוגייה של ביקור סדיר, וככל שמשקיעים יותר ויש יותר קציני ביקור סדיר, יש כמובן יכולת לענות יותר על הצרכים, שגם ככה לא כולם נענו, אבל אנחנו רואים את הגידול במספר הילדים שמקבלים שירות כאשר המשרד מחליט להשקיע מאמץ ולהתמקד בזה.


שיעור הנשירה הגלויה והפורמלית בכיתות ט'-י"ב: בחינוך הערבי הנשירה יותר גבוהה, בקרב עולים הנשירה גבוהה יותר מאשר בקרב החינוך העברי בכלל, ובקרב עולים של השנים האחרונות – מ-98' ואילך – שיעור הנשירה הוא הגבוה ביותר.

יותר מפי שלושה.

אם הממוצע הארצי עומד על 5% לקחנו את היישובים שבהם יש 12% ויותר תלמידים בכיתות ט'-י"ב שנשרו במהלך שנת הלימודים כדי לנסות למפות אותם. אנחנו רואים את המגזר הערבי, את מודיעין עלית ורק את החינוך הערבי בירושלים ובתל-אביב.

אין מספיק נתונים על כך, זה אחד הנתונים שאנחנו יודעים עליהם הכי פחות. הנתונים האלה הם רק לאוכלוסייה היהודית, אין לנו נתונים בכלל על פעילות פנאי של ילדים במגזר הערבי. פעילויות הפנאי הבולטות ביותר הן ביקור במרכזי קניות וקניונים. חלק גדול מהילדים, למעלה מ-55% קורא ספרים.

אין בכלל פעילות בתנועות נוער?

יש, לא בסקר הזה. בשנתון יש גם נתונים על תנועות נוער. דווקא הנתונים האלה יותר חיוביים ממה שנטינו לחשוב – הם לא מגיעים ל-82% וגם לא ל-55% מהאוכלוסייה, אבל מגיעים ליותר ממה שציפינו. אנחנו מדברים על סדרי גודל של כ-15% מילדי בית-ספר יסודי שמשתתפים בתנועות נוער, ובעל-יסודי זה הולך ופוחת.


מתגייסים לצה"ל לפי משקלם. אחד הנתונים שמדברים עליהם זה ההשמנה של ילדים בישראל, שקיימת גם ביסודי וגם בקרב הבוגרים. מדברים כאן על כאלה שמשקלם 81 קילו ויותר. ב- 95' הם היוו רק 9.4% בקרב הבנים ו-2.6% בקרב הבנות שמתגייסות לצה"ל. לקראת 2004 יש עלייה ברורה- -

זה מהאוכל בקניונים.

יש גם שינוי בגובה?

כן. אבל העלייה במשקל היא גדולה מהעלייה בגובה. אחרת לא הייתי מציג את זה. זה לא רק בגלל העלייה בגובה, הילדים בישראל יותר שמנים, פחות מהילדים בארצות-הברית, אבל מספיק בשביל להדאיג אותנו.


נתונים על אספקת שירות בריאות הציבור: רואים את הירידה הבולטת במספר הנבדקים שנבדקו בידי רופא בבית-הספר וגם בשיעורם. הירידה היא בגלל הקיצוץ בשירותי הבריאות לתלמיד. יש ירידה בבדיקות ראייה לתלמידי כיתות א'-ז' שתוצאה היא שמספר הילדים שאובחן לגביהם חשש לבעיות ראייה ירד באופן דרמטי. כשהצגנו את השנתון אמרנו שיש מי שיכול לטעון שבמקום 50 אלף ילדים יש 20 אלף ילדים שאובחן חשש לבעיית ראייה, ולכאורה המצב הוא טוב יותר; מי שאין לו בעיית ראייה יסכים איתי שפשוט משום שבדקו פחות ילדים אבחנו אבחון מוקדם הרבה ילדים, וכשיגלו את בעיית הראייה המצב יהיה הרבה יותר קשה כי זה יגרום להם לפיגור בלימודים, לקשיי למידה ולהחמרה של בעיית הראייה שאם היו מטפלים בה בגיל מוקדם יותר היא הייתה נפתרת.

כ- 20 אלף ילדים מקבלים קצבת ילד נכה לפי עילת הזכאות. זה הרבה פחות מההיראות או השכיחות של צרכים מיוחדים בקרב האוכלוסייה. הסקר האחרון מאמצע שנות ה- 90 שעשו המוסד הביטוח הלאומי ומכון ברוקדייל לא מציג אותו, ובו מדברים על כ-8% מכלל האוכלוסייה בישראל.

יש גידול במספר המומים המולדים ובשיעור המומים המולדים לאלף לידות חי. זה נתון מאוד מדאיג כי מומים מולדים הם סיבת המוות מספר אחת בקרב תינוקות ערביים וסיבת המוות מספר שתיים בקרב תינוקות יהודיים. מומים מולדים לא מתגלים מראש ולא מטופלים או לא נמנע היריון בחלק מהמקרים הקיצוץ מכיוון שיש קיצוץ בשירותי הבריאות המונעת, שתוצאתה גידול במספר ילדים שנולדים עם מומים מולדים. מחיר הטיפול בהם אחר-כך הוא הרבה יותר גבוה מעלות הבדיקות והמעקב אחר ההיריון. נמשכת המגמה של תמותת תינוקות בכלל, אבל הנתון המדאיג הוא שבאוכלוסייה הערבית הירידה נבלמה, ויש יציבות בתמותת התינוקות שם.

בזכות מי?

לא אמרתי "מדאיגה" כי אם "נבלמה"; בכלל, יש ירידה. אני לא מחלק כרגע צל"שים.


560 אלף פניות של ילדים לחדרי מיון בשנת 2004.

זה מספר שאין לו אח ורע.

אנחנו פילחנו את הפניות לפי שעות הקבלה; מרבית הפניות של ילדים לחדרי המיון מתבצעות בין 18:00 ל- 24:00. מרבית הפניות האלה היו יכולות וצריכות להיות מטופלות בשירותי הבריאות הקהילתיים ברפואה הראשונית. ילד שמגיע לחדר מיון זה לא מוסיף לו בריאות. כל רופא יסכים איתי. אם היינו מצליחים לבנות מערכת רפואה מונעת שהייתה מאפשרת להורים לקחת את ילדיהם לטיפול רפואי ראשוני במרפאות בקהילה גם בשעות אחר-הצוהריים או הערב המוקדמות היינו מפחיתים בצורה דרמטית את מספר הפניות לחדרי מיון. היינו חוסכים הרבה מאוד כסף כי גם עלות הטיפול של ילד בחדר מיון היא הרבה יותר גדולה.


ילדים שנפגעו ואושפזו בבתי החולים, לפי נסיבות הפגיעה, רק מתוך 10 בתי-חולים, על-פי הנתונים של היחידה למעקב לאחר טראומה במרכז הלאומי לבריאות בתל-השומר: בתאונות דרכים - 22.6%. כלומר כל השאר, כ- 78% מהילדים שמאושפזים – לא שהגיעו לחדר מיון ושוחררו מיד – עקב תאונות הן תאונות מסוג אחר. השאלה הנשאלת היא האם אנחנו כחברה נותנים מספיק תשומת לב להיפגעות ילדים מגורמים אחרים ומנסים להתמודד איתן: עם נפילות, עם כוויות ועם כל מיני פגיעות אחרות שלא אפרט אותן כאן. יש עלייה במספר הפניות של ילדים עקב הרעלה. זה ילדים ששותים אקונומיקה, לא ילד שהורעל בציאניד. יש 12 אלף פניות, וזה אותו מרכז שמקבל את כל הפניות מבתי חולים. 18 אלף ילדים מדווחים במערכת החינוך כנפגעים בתאונות, וזה גידול בדיווח או גידול בהיראות. השאלה היא עד כמה מערכת החינוך בטוחה.


מספר התיקים הפליליים בתיקי תביעה שקשורים בהם קטינים: גם בין 2003 ל- 2004 נמשך הגידול בעבריינות נוער. גידול של 5000 תיקים הוא גדול מגידול האוכלוסייה, זה לא רק משום שיש יותר קטינים במדינת ישראל. אנחנו רואים גם אותו גידול במספר הקטינים שמופנים לטיפול בשירות המבחן לנוער. אמרתי קודם שצריך לזכור את שיעור הילדים העולים בכלל האוכלוסייה, אז אם השיעור הוא 11%, אחוז הקטינים העולים מקרב העבריינים הקטינים הוא 24%.

חשבנו שראינו הכול, ושהעלייה התלולה במספר הילדים שהם קורבנות עבירה נבלם ונעבור למגמת עלייה או יציבות. הנתונים ב- 2003-2004 מתקנים את 2003 וממשיך אותו גרף של עלייה. את הקפיצה מ- 1995 ל- 1998 אפשר להסביר בעיקר בעלייה במודעות בעיקר, כי מ- 1990 נכנס חוק חובת הדיווח וכולם דיווחו. מ- 1995 עד 1998 יש מגמת עלייה מתונה שאפשר להסביר אותה בגידול באוכלוסייה, בהמשך המודעות, בהמשך הדיווח, בהתמקצעות של מערכת השירותים. אי אפשר להסביר את מה שקורה מ- 1998 עד 2004 לא בגידול במודעות ולא בגידול באוכלוסייה. יש רק הסבר אחד: אנחנו נהיינו חברה הרבה יותר אלימה, ולכן אנחנו הרבה יותר אלימים כלפי הילדים, ובשיפוע גדול מאוד.


גם לפי דיווחים מפקידי סעד לחוק הנוער על חשד להתעללות בילדים, מגמת העלייה נמשכת, וגם פה הגרף מ- 95' ל- 98' הוא מתון; מ- 98' יש קפיצה ומגמת עלייה חזקה מדי.

לסיום, אני רוצה לומר כמה דברים בנימה אישית. ערכית השנתון והוצאתו לאור היא עבודת צוות. לפני 15 שנה התחלתי בה לבד. זה למעלה מעשור יפה ציוני שותפה נאמנה, ובשנים האחרונות היא העורכת הראשית של השנתון, ואני בעיקר משתדל לא להפריע לה. מיכל קמחי הצטרפה אלינו בשנתיים האחרונות. בשנה האחרונה בגלל נסיבות אישיות משמחות גם יפה וגם אני נאלצנו להיות מעט פחות מעורבים בעריכת השנתון, ומיכל נשאה בעיקר העול, ועל-כך גם יפה וגם אני רוצים להודות לה ולהעריך אותה. תודה רבה.

תודה רבה. אכן, מחיאות כפיים על ההכנה. מוריה אשכנזי, בבקשה.

אני מייצגת את אחיות בריאות הציבור – אלה אחיות טיפות חלב ואחיות בתי-הספר. הצגתם את הנתון של הפגיעה בבריאותם של ילדי המדינה. אני רוצה להציג אחות שנמצאת בשטח בקהילה שתעלה נושא על מצב של ילדים שנמצאים במצוקה, ואני בטוחה שזה ייגע ללבכם.

אני אחות טיפת חלב ועובדת בלוד. אני רוצה להקריא לכם סיפור אישי של ילד בן שנתיים. היֹה היה בישראל בשנת 2006 ילד קטן בן 2.5. הילד הזה היה נכה, פגוע בהרבה תחומים עם איחור התפתחותי קשה, עם בעיות קשות בעיניו, והוא נזקק לאבחונים ולטיפולים רפואיים רבים. הילד הזה היה רעב כל הזמן, ולא אכל לפעמים ארוחת צוהריים וערב, ולפעמים לא קיבל טיפול רפואי שהיה זקוק לו מאוד כי הילד הזה היה עני, ולא היה למשפחתו מקור הכנסה כלשהו. האימא של הילד הייתה חולה מאוד ולא יכלה לעבוד, ולמרות המחלה והחולשה שחשה השתדלה מאוד לטפל בו, אבל האבא של הילד לא היה בקשר איתו כבר שנתיים ולא שילם מזונות. האימא גם פחדה שהוא יבוא כי היה פעם מקרה שאנשים ממוסד גדול באו אליה הביתה וגילו עקבות של גבר, אבל זה היה קצף גילוח שהאימא קנתה בטעות במקום מטהר אוויר כי היא לא ידעה לקרוא טוב. אז הפסיקו לשלם לה קצבת הבטחת הכנסה מביטוח לאומי, ולילד אמרו שהוא לא נכה ולא מגיעה לו קצבת נכות. האימא קיבלה רק קצבת ילדים – 120 שקלים כפול שלוש כי לילד הזה היו גם שני אחים גדולים. מזה היא קנתה לפעמים אוכל. אבל רוב הזמן לא היה להם מה לאכול, והם היו רעבים מאוד וגם עניים. לא היו להם בגדים לחורף, ולא היה להם איך לחמם את הבית. האחיות בטיפת חלב תמיד השתדלו לעזור לילד הזה ודאגו להרבה תחומים: פנו לגופי הרווחה בביטוח לאומי, התריעו על מצוקה, וביקשו עזרה מגורמים מקצועיים. העובדות בטיפת חלב ליוו את האימא עם הילד לטיפולים רפואיים, אבל הטיפול בילד לא התקדם לשום מקום, והוא עדיין היה רעב בגלל אוזלת יד של כל הגורמים. הוא לא קיבל קצבת נכות כי מישהו החליט שהוא לא מספיק נכה; האבא לא שילם מזונות, ואף אחד לא אמר לו לעשות כך, והאימא לא יכלה לעבוד בגלל המחלה, אבל אמרו לה שהיא לא מספיק חולה. נדמה היה למבקרים שיש גבר בבית, אז לא הגיע לה כסף. ואף אחד לא דאג לילד הזה שלא יהיה רעב כל הזמן, ושיהיה לו מה ללבוש. כך הילד הקטן והנכה חי עם אמו ועם אחיו, והם היו רעבים ועניים מאוד. זה היה בשנת 2006 במדינת ישראל.

נינה, תודה רבה, זה באמת מהכלל אל הילד היחיד. אני מודה לך על הצגת הדברים.

בדרך כלל שומעים אותנו כשעוסקים בענייני חינוך, אבל אנחנו משתדלים להיות אחראיים ולהגיד מה שיש לנו על הנושאים שקשורים לתחום הזה. מבחינתי, הגישה צריכה להיות מאוד פשטנית ופרקטית.

למה פשטנית? עניינית.

פשוטה.

בשנים האחרונות עדים לתמורה במדיניות האכיפה של הפשיעה הכלכלית, הבאנו את זה מארצות-הברית. התפיסה היא שאם אתה גונב מהמדינה ומעלים מסים אתה גנבת מהכלל, ולכן אתה צריך להיענש בחומרה רבה יותר מאשר אם גנבת רק מהשכן שלך. אני מקבל את הגישה הזאת באופן כללי. אבל אם אנחנו מקבלים את הגישה הזאת אנחנו צריכים להתייחס להתייחסות לילדים באותה מידה; זאת פשיעה כלכלית בצורה לא רגילה. אם היום יש 3000 תלמידים פר-אחות בבתי הספר, ולא מזהים בעיות ראייה בזמן, אנחנו מטפחים דור שעשוי להיפלט ממוסדות החינוך במקרה הקיצוני, ובמקרה הפחות קיצוני הוא לא יממש את היכולות שלו. המשמעות של זה היא שאנחנו מפסידים אנשים שיכולים לתת תרומה גדולה יותר לחברה ולמדינה בישראל, והנה פשענו כלכלית. אם אנחנו מאפשרים פגיעה אלימה בילדים אנחנו מאבדים גם חיילים כי נער עם בעיות נפשיות או פיזיות לא יכול להתגייס לצבא, מישהו אחר יצטרך לשאת בנטל הזה, וכך איבדנו ילד שיכול היה להגיע לגבורות ולגדולות ולנצורות, ולכן לא פשענו רק כלפי הילד, אלא פשענו כלפי החברה כולה.

ממה שמצטבר אצלכם כארגון המורים הארצי התמונה דומה באופן כללי למה שתיארו כאן? אתם יותר עסוקים בנושאים של הפקרת בריאות הילדים, של הנשירה מבתי-הספר, של העלייה במספר קורבנות העבירה – זאת תמונה שאתם מרגישים אותה גם?

אנחנו בהחלט רואים שחלק ניכר מזמננו מופנה לפעילויות רווחה: לדאוג לאמצעים בסיסיים לילדים כדי שיוכלו ללכת לבית-הספר, כמו ילקוטים וצורכי כתיבה; לטפל בבעיות של אלימות במשפחה או אלימות בבתי-הספר; לטפל בבטיחות התלמידים שנמצאים בבית-הספר – הרבה יותר מזמננו מופנה לטיפול בבעיות האלה ולא בניסיון לגבש מדיניות לטובת מערכת החינוך במדינת ישראל, שחשוב לא פחות, לדעתנו. חלק מהדברים זאת פשיעה כלכלית מכיוון שאם פעם היה תקן במדינת ישראל שהגובה של מעקה צריך להיות 90 ס"מ ממדרך אחרון, והיום הוא 110 ס"מ אז כל בתי-הספר שנבנו ואושרו לפי התקן הישן הם בטוחים מכיוון שהם נבנו לפי התקן הישן? גם בהיבטים האלה צריך לבצע קצת יותר אכיפה ובקרה, ובמקרים מסוימים צריך לחייב הורים לפתור בעיות תקן, אם זה אצלם בבית. אתמול קראתי שילד בן 3-4 נשאר בבית עם אחיו הבוגר בחופשת חנוכה כשההורים עובדים; הילד הביט למטה כדי להביט על חתולים שהתכרבלו על הדשא, ונפל מקומה שלישית. אולי אם הייתה חובה במדינת ישראל להתקין סורגים בחלונות לא רק מכיוון שחוששים שיפגעו ברכוש הכלכלי, אלא רק כדי שהילדים לא יפלו – הרכוש האמיתי של כל מדינת ישראל – אולי הדברים האלה היו נמנעים. זה אמנם מתחיל, כמו שד"ר קדמן אמר בקיצור חוט החשמל של הקומקום החשמלי, אבל זה לא נגמר שם, עם כל הכבוד.

בוועדה הזאת אנחנו הרבה פעמים אומרים בחוסר אונים שהאצבע מופנית להורים לטפל טוב יותר בילדים שלהם, והקריאה שלנו היא במידה רבה קריאה לרוח. לכם כארגון הורים ארצי יש דרך אפקטיבית שדרכה אתם מגיעים לאוכלוסיות הורים יותר ויותר גדולות כדי לעורר את תשומת לבם? הרי לא כל דבר אפשר לדרוש ממשרד החינוך, ממשרד הבריאות וממשרד הרווחה.

האחריות היא בהחלט גדולה יותר במקרים מסוימים של ההורים, וכך אנחנו רואים את התמונה. אנחנו בהחלט לא מטילים אחריות על ביטחון הילדים רק על גורמים אחרים- -

יש לכם דרכי הגעה להורים?

ארגון ההורים הארצי וגם ארגון ההורים בירושלים מפיצים חומר באופן שוטף, יש לנו עיתון הורים, שמופץ באוכלוסיות רחבות, אבל אנחנו מכירים רק את הפעילים, לצערנו הרב- -

גם בערבית?

לא. אין לנו מי שיעשה את זה, לצערי.


בשנה שעברה קיימנו יום עיון בשם "חום וסדר", שאמור היה לטפל בנושא האלימות בקרב ילדים ובני נוער וכלפי ילדים ובני נוער. אף על פי שהייתה תפוצה גדולה של הזמנות וזה היה ללא תשלום, היו מספר עשרות בודדות של אנשי חינוך ושל הורים שהגיעו לאירוע הזה.

למעשה, זה קהל שבוי שנמצא בטיפות חלב.

אבל טיפות חלב זה רק עד גיל שנה-שנתיים- -

לא, עד גיל 6.

אני מצטער, טעיתי.

לא טעית בהרבה כי דיללנו את השירות לשנים 3-6 בגלל כוח אדם.

אבל הדילול הוא לא רק בזה, הדילול הוא גם באזורים שלמים שאין בהם שירות.

אם דיברת על אוכלוסייה מסוימת שאתם מצויים בה, אני מוכנה להיפגש איתך אחר-כך ולהציע לחבר את האוכלוסייה הבדואית באמצעות אחיות שלנו שמצויות בשטח שיגיעו לאותן קבוצות יעד שנחשבות ברמת אשכול של 1-3, 4 זה כבר גבוה בשבילן.

אז תיפגשו אחר-כך, כי זה חשוב להתפרס גם על האוכלוסייה הזאת. אני לא בטוח שתקבל הרבה מאוד עזרה בעניין, אבל ללא ספק, העניין בעל חשיבות, לטעמי. פרופ' יונה אמיתי ממשרד הבריאות, בבקשה.

המעמד הזה של הצגת הדוח הוא אירוע חשוב, אני מקווה שגם נוכל לשפר במשהו בעקבות הדיון ומהמסקנות. נושא של היפגעות בילדים מטריד אותנו, ואני מוכרח לומר שהנתון שמתפרסם כל שנה על כ- 190 אלף ילדים שמגיעים לחדרי מיון הוא עדיין לא שלם, יש כאן הערכת חסר, משום שעוד כשליש מעבר לזה מגיע למר"מים – מרכזים לרפואה דחופה שהם יותר ויותר פופולריים. פרסמתי לאחרונה סקירה בנושא הזה, וההערכה הריאלית היא כ-30% מעבר לכך.

עוד 60 אלף.

הנתון הזה הוא לא גזרה משמים, יש מערך מסודר מאוד, שיכול לצמצם בכ-40%. יש "בטרם" שהוא מרכז ארצי שמתמחה בנושא היפגעות של ילדים, ויש תוכניות בטיפות החלב שנקראות טיפ-טיפת בטיחות, שמוצעות לכל ילדי ישראל להדרכה מסודרת. הבעיה היא שלא תמיד אנחנו מאפשרים להפעיל את התוכניות במלואן בגלל מצוקות בכוח אדם, אבל האופציה הזאת קיימת.


השמנה בילדים ובמתבגרים נחשבת למגפה של המאה ה- 21. לא קל להתמודד איתה, אבל קודם כל צריך לאתר את הילדים בסיכון. בשירותי הבריאות לתלמיד עד לפני שנתיים בוצעה הערכת גדילה ומדידה של משקל וגובה לכל ילד מדי שנתיים. בגלל הקיצוץ בשירותי הבריאות לתלמיד נאלצנו לצמצם את תכיפות הבדיקה הזאת, והיא נעשית רק פעמיים בין כיתות א-ט. האלטרנטיבה – ביצוע הערכות סדירות בקופות החולים- -

יש מודעות במשרד הבריאות שזה אסון לילדים?

הבעיה היא באוצר.

אני שואל על משרד הבריאות, כי אם יש מודעות במשרד הבריאות- -

תקציב הבריאות לתלמיד הוא תקציב נפרד, הוא נידון בעשרות ועדות בכנסת, כולל בוועדה החשובה הזאת: בוועדת הכלכלה וכן הלאה. זה בלתי פתיר כבר זה שנתיים-שלוש. בשורה התחתונה השירות ניתן פחות מאשר לפני 3 שנים. מבחינה זאת רשת האיתור נפגעת משום שבקופות החולים שיעור ביצוע של מדידות שקילה וגובה בילדים הוא נמוך ולא שיטתי. בדיקות ראייה נעשות בצורה שיטתית, הירידה שציינת במספר בדיקות הראייה חלקה ביוזמתנו משום שנעשו בעבר גם בדיקות ראייה בשיטה כיתתית, כלומר מעמידים מספר ילדים בשורה. חשבנו שהיא לא מספיק טובה, ולכן צמצמנו. אבל בדיקות ראייה שיטתיות מוצעות לילדים ונעשות בשיעור מספיק טוב. לאחרונה נעשה ניסיון לבדיקה חליפית כאשר קופות החולים ומשרד החינוך הציעו לכל תלמידי כיתה א' בישראל במקום הבדיקות שנעשות בשירות הבריאות לתלמיד. שיעור הביצוע של הבדיקות האלה היה רק 5% בשנה הראשונה, 20% בשנה השנייה, והוא דעך כמעט לאפס היום.

למה?

משום שזאת יוזמה אקראית. הבדיקה הזאת הוצעה כאלטרנטיבה לשירותי הבריאות לתלמיד של משרד הבריאות כחלק מהמגמה להעברת השירותים לקופות.

זה בעצם היה חלק מהמגמה שמשרד האוצר הוביל אותה להעביר את כל הנושא לקופות החולים ולחסל את טיפות החלב.

הייתה גם חשיבה כלכלית כי מ- 5:00 בבוקר היית שומע ששתי הקופות לפחות נותנות צ'ופר לילדים: אחת נותנת טוש זוהר והשנייה נותנת משהו אחר, העיקר שיבואו לעשות את הבדיקה בקופות. זאת אומרת, הייתה פה גם נטייה להטות את זה מבחינה כלכלית וכדאיות כלכלית להביא לקוחות שזה ילדים צעירים וקטנים ביותר, וקרוב לוודאי שרובם בריאים- -

את מבלבלת אותי. הייתה עלייה מ-5% ל-20%, וזה דעך כמעט לאפס- -

הפסיקו לחלק טושים זוהרים.

למה זה דעך?

הפסיקו לפרסם.

בעניין המומים המולדים, אני לא יודע אם יש משמעות לסטטיסטיקה, היא נעשית אצלנו, אגב, חלק מהמומים המולדים אין אפשרות למנוע כי יש אוכלוסיות נרחבות בישראל שלא יעשו הפסקות היריון מטעמים דתיים גם אם יציעו להם את זה. בכל זאת, אפשר למנוע להערכתנו לפחות 10%-20% ואולי יותר באמצעות הגברת היקף הבדיקות של ייעוץ גנטי, וזה עניין של תקציבים והצעת שירותים. יש כאן פוטנציאל מניעה שלא מוצה עד הסוף, ויכולתו למנוע סבל נכות ועלות הוא עצום. זה חלק מנושא של שירותי מניעה שניתן, אבל לא במינון מספיק.

למשרד הבריאות יש הנהלה?

יש.

התקיים בה דיון מיוחד בשנים האחרונות בסוגייה של בריאות ילדים?

יש דיונים גם שיטתיים על שיטת השירות, למשל על טיפות החלב ועל נושא של שירותי הבריאות לתלמיד. הדיונים האלה תמיד תלויים גם בצלע השלישית - משרד האוצר. נושא שירותי הבריאות לתלמיד באמת נידון בהרחבה בכל מיני פורומים – גם כבודו מכיר בטח את הדיונים – יש כאן בעיה של תקציב שנשחק.

בתוך משרד הבריאות אני לא מכיר, אבל אני מכיר דיונים שאנחנו יזמנו כאן.

לגבי השירות המונע, כרגע יש הסוגייה של העברת השירות לקופות החולים, וזה יוצר חוסר ודאות במערכת. בכל זאת השירות ניתן, ואני מקווה שהוא ניתן טוב. יכול להיות יותר טוב.

תודה רבה.

מלבד עניין משרד האוצר שהוא נכון, אני אומר דברים שאולי פרופ' אמיתי לא יכול לומר אותם בתור עובד משרד הבריאות; גם בתוך משרד הבריאות יש סדר עדיפות מעוות לחלוטין: בין המשאבים המוקדשים לרפואה שלאחר מעשה, כולל מכשור יקר, כפול ומיותר שמוכנס לבתי החולים מטעמי יוקרה לבין ההשקעה ברפואה מונעת בלי קשר מי יעשה אותה. אם בודקים מה מתקציב משרד הבריאות מוקדש לרפואה מונעת, ומה לרפואה לאחר מעשה וחולי אז יש שם גם חלק מהתשובות.

ברור לגמרי. עירית לבנה, בבקשה.

אני מפקחת על תחום הבריאות במשרד. כשיש ואקום ויש "אין", יש כניסה של כל מיני יזמויות. עזבו את הצד הכלכלי – מי מרוויח – אני לא רואה את זה ככה. אבל כשיש ואקום, ואין שירותים אז הורים במדינת ישראל שיכולים להרשות לעצמם שוכרים שירותי בריאות לתלמיד בצורה עצמאית. זה נכון להיום ב- 2006 בתל-אביב, בירושלים, בחיפה – באותם מקומות שבהם הם יכולים להרשות לעצמם, ומה שמעניין אותם זה הרפואה הדחופה ולא המניעה- -

והילד שלהם.

אנחנו מבלים היום בבג"צים, וזה לא משנה כרגע אם זה למשרד הבריאות או למשרד החינוך, בסוף האצבע מופנית אלינו. המציאות היא שאין היום שירות בבתי-הספר היסודיים ובחטיבות הביניים; בתי-הספר העל-יסודיים זאת פרשה אחרת שלא מתוך חוק אנחנו מממנים. אבל המהות נפגעת, וכשאין נוצר ואקום, וכל התוצרים האלה זה קודם כל במערכת החינוך שהילדים נמצאים בה מגיל 3-4 וצומחים בה.

התוצאה היא שגם הילדים האלה נפגעים, וגם הטיפול אחר-כך הוא בלתי אפשרי או יקר פי מאה.

זאת אקסיומה כלכלית שטיפול מונע הוא תמיד הרבה יותר זול מטיפול אחר-כך.

בעשרות מונים.

אני רוצה לומר עוד דבר לגבי בדיקות עיניים כי כל הזמן מנגחים. אנחנו התחלנו במהלך שלא היה כלכלי, הוא היה יוזמה של המנכ"לית רונית תירוש לעודד. אנחנו הפסקנו את זה בשנת הלימודים הנוכחית מכל מיני סיבות כי הוא לא נעשה בעיתוי הנכון, כנראה. יש הרבה יוזמות, אנחנו בלמנו אותן אף על פי שיש יוזמות. אני לא בטוחה שזה לא המקום לחשוב על מתן מענה כלשהו למען ילדי ישראל כשאין מענה של המדינה בנושא הזה. כי המטרה של כולנו היא למנוע ולהציל את מצב הילדים כי אנחנו מדביקים סטיגמות לילד שלא רואה, שהוא תת-משיגי, שהוא לא לומד. עם הסטיגמה הזאת ועם ה"אין" הזה הילד הזה ימשיך ללמוד במערכת.

זה לא רק סטיגמה.

בוודאי, שלא לדבר על בכלל.

ילד לא רואה, לא לומד, אין מה לעשות.

לא לומד – מפריע. 40 אחרים גם לא לומדים, זאת הבעיה.

בגלל בעיית ההשמנה ערכנו סקר עם המחלקה לתזונה במשרד הבריאות. אנחנו משקיעים הרבה מאוד בנושא החינוך התזונתי ועיצוב התנהגויות שהם בתפיסה של מניעה בתחום של היכולות שלנו לעשות כצוות חינוכי, משהו שהמדינה לא משקיעה בו. ולצערי הרב, אני נעזרת בהרבה תקציבים של אנשים טובים מהתעשייה כדי להשקיע בילדים, ולמעשה, המערכות הממלכתיות היו צריכות לתת אותם.

אני הקמתי במשרד התמ"ת את כל המערך של סיוע עסקים לקהילה. יש אחריות מדינה, זה לא טובות ולא בתי תמחוי. פרופ' מימוני, יו"ר ארגון רופאי הילדים.

קודם כל אני רוצה לברך את עבודת הקודש של המועצה הלאומית לשלום הילד. השנתון הוא התרעה מדהימה ומאוד מאורגנת על הבעיות שיש לנו עם בריאות הילדים, ולא רק, גם המצב הכלכלי, הסוציו-אקונומי, החברתי, התרבותי. זאת עבודה חשובה מאוד.

אני רוצה לחזק מספר נקודות: קודם כל נושא של חוסר ארגון של רפואת הילדים שגורמת להוצאת כסף רב ולבזבוז. היעדר המענה אחרי 18:00-20:00 בערב בשירותי רפואה לילדים – אולי ברמת השרון יש במוקד של מכבי, אבל בטוח אין בשדרות או בדימונה למשל. לכן יש כמות אדירה של פניות לבתי החולים, ובלילה יש מתמחים צעירים בבתי-החולים, ורמת הרפואה היא לא תמיד רמת הרפואה של רופא הילדים שנמצא בקהילה, ולכן יש הרבה אשפוזים מיותרים. כל שנה אנחנו אומרים: ילד שנכנס עם שיעול יוצא עם שלשול כי הוא חוטף את כל המחלות- -

במקרה הטוב.

נכון.

לדוגמה, בבית החולים שאני עובד יש 35 מיטות, אבל יש 55 ילדים, והם שוהים בפרוזדור. זה לא רק בבית החולים שלי, בכל בתי החולים, כל חורף קורה אותו דבר, זה נמצא בעיתונים, ומאוד מעייף שזה חוזר על עצמו ולא עושים שום דבר. רפואה קהילתית ורפואה אשפוזית קשורות מאוד; אם אין מענה קהילתי טוב, הילדים האלה ימצאו עצמם בבית החולים. ואם יש לכל רופא ילדים במדינה 7 דקות בממוצע פר-פציינט, איך הרופא יכול להסביר על טיפול באסטמה לדוגמה? הוא לא יכול. אז הילד שחולה באסטמה יאושפז שוב ושוב עם דלקת ראות כל חודש, ועדיין אין מענה. זה גורם לבעיה מאוד רצינית. להערכתי, מישהו צריך לארגן את כל הקופות יחד. "מישהו" בעיניי, זאת המדינה, זה משרד הבריאות. צריכים למצוא פתרון לשעות לאחר העבודה, למצוא פתרון לכל הילדים שפונים לחדרי המיון סתם ומאושפזים הרבה פעמים ללא שום צורך. אולי לא צריך כסף, אלא רה-ארגון.

אם משרד הבריאות לא יעשה את זה, אולי אני אעשה את זה, ואני אזמין את כל אנשי הקופות לגבי נושא רפואת ילדים, ונראה מה אפשר יהיה לתאם וליזום לקראת חקיקה.

הנושא השני הוא של הרפואה הציבורית ומניעתית שהאוצר רוצה להפריט ומנסה להרוס בצורה סיסטמתית. קשה להם להרוס כי זה נגד החוק, אז ממציאים דברים כמו פיילוט וכדומה. לדוגמה, בתל-מונד היו כמה ילדים עם גזזת. אחרי 6 ילדים זה הגיע למחוז, והמחוז שואל למה הם לא דווחו. אמרו שעל כל מקרה הם לא דווחו כי זה היה כל פעם רק ילד אחד, ויש חובת דיווח אחרי למעלה מ- 2 ילדים. אבל מתברר שהילדים האלה היו מפוזרים בין 5 רופאים מקופות שונות. אז הנה הפיילוט. הפיילוט מראה שאי אפשר לעשות רפואה מניעתית ציבורית בין הקופות. חייבים משהו שמאחד.

אין ספק.

בעיה שלא הוזכרה, אבל אני בטוח שבשנתון יש על כך נתונים היא ש-40% מהמתגייסים מעשנים. זה 40% מהילדים שלנו. זה גורם לנזקים כלכליים כבדים מאוד ולנזקים תמידיים לריאות שלהם וכולי. שלא תחשבו שאנשים שנמצאים בקבוצות סיכון, כמו שמנים או אסטמתיים מעשנים פחות; עבודות שעשינו בצה"ל מראות שהשמנים מעשנים אותו דבר אם לא יותר. זה אומר שאנחנו נכשלים במודעות, נכשלים בחינוך הילדים האלה. זה צריך להתחיל בחינוך בחטיבת הביניים או לפני כן, זה לא צריך להתחיל רק בתיכון.


לבסוף, יש לי הצעה קונקרטית. כל אחד יסכים איתי שהילדים הם האוצר שלנו, העתיד שלנו. אני מציע שנשנה את השם של משרד האוצר ושל "שר האוצר" ל"שר הילדים" ו"משרד הילדים", כי האוצר האמיתי שלנו זה הילדים- -

זה הדבר האחרון בחיים שאני אעשה.

אולי אם השם שלהם יהיה "שר הילדים" ו"משרד הילדים", הם יזכרו שיש להם חובה גם כלפי הילדים במדינה.

הם יפריטו גם את הילדים.

תודה רבה. ד"ר הדר ירדני מ"מכבי שירותי בריאות", בבקשה.

אני רופאת ילדים. מי שיסתכל בדוחות של הלמ"ס, אנחנו במצב מצוין יחסית לעולם מבחינת מספר הרופאים במדינת ישראל, כך שהבעיה היא לא מספר הרופאים. לפחות על "מכבי שירותי בריאות" אני יכולה להעיד שרופאים עובדים עד 22:00-23:00 במרפאות עצמאיות במספר מוקדים. לדעתי, הבעיה היא בנגישות הגדולה מאוד לחדר מיון שיש להורים. הם מעדיפים ללכת למיון מכיוון שהוא קרוב, ולפי תפיסתם אין גם תור במיון בשעות הערב.

סליחה, כהורה אני יכול להסביר לך למה אנשים מעדיפים מיון. כשהם מגיעים לקופה הם יש להם תשובה על בדיקת דם רק אחרי שבוע, ואחר-כך הרופא מפנה לבדיקה אחרת שגם התוצאות שלה מגיעות אחרי שבוע. כשהוא הולך למיון הוא מקבל את תוצאות הבדיקות כולן תוך שעתיים. אז תהיי במקום ההורה ותחליטי. אי אפשר לזרוק את זה רק עליהם. צריך מערכת איזונים. הקופות גם לא תורמות את חלקן בעניין של הפניית ילדים למיון.

צודק.

דבר נוסף הוא שלפעמים במספר מסוים של בתי חולים מדיניות האשפוז בשעות הערב והלילה היא כזו שמעדיפים לאשפז ילדים שמגיעים ולא לבצע להם בדיקה שתאפשר את שחרורם הביתה. לכן הרבה ילדים שנופלים יכולים לעשות להם סי.טי ולשחרר אותם הביתה. בית החולים מסיבות ששמורות איתו – כמובן כלכליות – מעדיף לאשפז את הילדים ל- 24 שעות; אם נבדוק את מספר האשפוזים נראה שהילדים מתאשפזים ל- 24 שעות.

אבל כדאי שתהיה מערכת הסברה, שציבור ההורים ידע שבהליכה לחדרי המיון יש גם סיכון לילדים.

אנחנו מנסים. ההורים משלמים כסף, ובסופו של דבר חוזרים לקופה ומבקשים שהקופה תחזיר להם את הכסף, ועדיין ההליכה למיון לא נפסקת.

פרופ' מימוני אמר שרופא רואה פציינט במשך 7 דקות, ואני יכולה לספר לכם שחלק מהרופאים רואים ילד גם 3 דקות. בדרך כלל כשילד שמן מגיע עם ההורים, ההורים לא אומרים שהם הגיעו מכיוון שהילד שמן, הם אומרים שהילד הגיע בגלל דלקת אוזניים. צריכה להיות לרופא מודעות מאוד גדולה, ולאחר שטיפל באוזניים הוא צריך להסב את תשומת לבו של ההורה לבעיית ההשמנה. את זה צריך להפנות לציבור הרופאים ולהגביר את מודעותם לדבר גם על הנושאים האלה למרות הזמן הקצר.

אני מה"פורום למען עתיד ילדינו". אני רוצה להתמקד בילדים נפגעי עבירה, ולאו דווקא בידי ההורים בשלב הזה, אלא בידי מדינת ישראל שאחראית על שמירת ילדינו, כמו שתואר בכתבה אך לפני שבוע – ביקשתי ממנהלת הוועדה להציג אותה. בתור מרכז חירום, כאשר ילדים אומרים: "מכים אותנו, מתעללים בנו". אני פניתי לכל הגורמים שנמצאים כאן, אדון קדמן שבכלל לא השיב לפנייתנו ולמשטרת ישראל. האבסורד הגדול ביותר הוא שילדים כחלק ממאבקי גירושים נכנסים למעונות יום שהוא לא מקומם, מנתקים אותם מההורים. ילד בריא מובא לאבחון, שמים אותו המון זמן בניגוד לחוק במרכז חירום. יש כאלה שהולכים לצד האבא או האמא. הילדים האלה חשופים לאלימות פיזית ומילולית. אני הייתי שמח שאנשים היו רואים מה קורה פה שמשטרת ישראל- -

זה נושא לדיון נפרד, אנחנו מדברים על הדוח השנתי של המועצה הלאומית לשלום הילד.

אבל המועצה לשלום הילד טוענת שלילדים צריכים להיות תנאי גדילה. תנאי הגדילה צריכים להיות אחידים גם לילדים של הורים גרושים וגם לילדים אחרים. מה שקורה בפועל, ילדים של הורים גרושים גדלים במצב אחר, וילדים אחרים שרוצים להיות בצד כלשהו הופכים להיות ילדים מוכים, ילדים שיורדים לפשע. לילד יש צלקת יותר מאשר לבן-אדם מבוגר שיכול להתמודד איתה, ואחרי זה צריך פסיכולוגיים וטיפולים מסוימים שלא היה צריך מלכתחילה אם היו מטפלים בזה קודם. המועצה לשלום הילד מפרסמת דברים מאוד יפים, והיא זאת שאחראית לדברים האלה - -

איך המועצה לשלום הילד אחראית לזה?

כי אנחנו לא מוכנים לשמש כלי משחק של ההורה המתגרש שמנהל מאבק על גב הילד שלו.

אנחנו מראים עובדות- -

אני מבטיח לך דבר אחד, אני לקחתי על עצמי את הנושא של ילדים ככלי משחק בין ההורים. מה שאותי מעניין זה הילד. קיימתי בעניין הזה שתי פגישות עם אבות שטענו טענות רציניות, והבטחתי שנקיים דיון על העניין הזה. נעזוב את הסוגייה הזאת, אלא אם כן זה נוגע לדוח, אם יש בו או אין בו עניין כזה; או אם אתה רוצה לומר שיש ממצאים בידיך שצריך להוסיף אותם על ממצאי הדוח.

בדוח מספר 84 משנת 2004 מדברים על תקני בטיחות. אבל מה לעשות – 60% מהילדים נפגעי עבירה זה בגלל אלימות של נשים. 16% בגלל אלימות של - - -

של הורים, אתה רוצה להגיד.

אני לא מכיר נתונים כאלה.

אלה הנתונים שיש לי.

אני מבקש ממך בקשה, אתה אומר לי "כן", ואני מרגיש ממש נהדר שהבנת אותי, ואחרי זה אתה חוזר לאותו דבר. אני לא מקיים דיון על הסוגייה של שימוש בילדים בידי אימהות או אבות כנגד הצד השני, זה לא הנושא כרגע.

אתה מסכים שטובת הילד צריכה להיעשות כך שגם המועצה לשלום הילד וגם המשטרה צריכים לפעול בשוויוניות ולטובת הילד. אם יש תלונות על דבר מסוים- -

אולי אתה לא לגמרי מכיר את המועצה לשלום הילד. המועצה הלאומית לשלום הילד היא גוף וולונטרית שלא מקבל שקל אחד מהמדינה, כל עבודתו היא וולונטרית לחלוטין לטובת ילדי ישראל. לצורך העניין הזה הוא משמש כאומבודסמן לאומי בהתנדבות, לא בגלל חובה. אני מכיר את העבודה שלהם שנים, וכולה ממוקדת לטובת הילדים, לא מעניין אותם שום דבר, ובעניין הזה הם הולכים נגד כל הזרמים וכל היריבים. מה שמעניין אותם זה הילדים. עכשיו הדיון הוא לא המועצה, אני לא מבין על מה הדיון.

זה לא בדיוק נכון.

מה לא נכון?

זה לא נכון שהם פועלים רק לטובת הילד כי הנתונים שלנו מראים אחרת.

הדיון הוא לא על המועצה עכשיו. אני מאוד מודה לך.

אני מייצגת את האגודה הישראלית למען הילד בגיל הרך, אנחנו קולגות של המועצה לשלום הילד במובן מסוים. אני רוצה להצטרף למברכים על הדוח. הדוח נוגע לכל המשרדים, ובמקביל הוא נוגע לכל תחומי החיים של הילדים בכל הגילאים. אני מוצאת פחות ממצאים על הגילאים הצעירים יותר של לידה עד 3 מאשר על שכבות הגיל האחרות. יכול להיות שזה מצב מובן, אולי אין מספיק סטטיסטיקה, אולי אין מספיק מקורות מידע- -

גילינו שהילדים מגיל לידה עד 3 מופקרים במידה מסוימת. אין עליהם שום אחריות חוקית; שום חוק לא חל עליהם, שום הסדרים לא חלים עליהם. מזל שיש טיפות חלב כי זה אולי הדבר היחיד שנגיש מטעם המדינה. לכן אולי גם אין נתונים.

אם אנחנו מדברים על העתיד ועל ההצלחות של חינוך קדם-יסודי 5 ומעלה וכו', כולם יודעים שהתנאי הראשוני הוא ההצלחה והבריאות של הילדים מגיל לידה עד 3. לכן יכול להיות שמישהו צריך לקחת יוזמה. לצערי, האחריות על חינוך של ילדים בגיל לידה עד 3 במסגרת משרד התמ"ת – אני לא יודעת מה הקשר, זאת שגיאה היסטורית מימים ימימה – והמטרה שלהם היא יציאת האם לעבודה, כל הגישה במסגרות החינוך היא שונה כאשר שמים את האימהות כמטרה במקום את הילד- -

אבל זה נענש, השני לא - - -

לא תמיד. יש מצבים שאם האמא היא המטרה הילד יוצא נפסד מהעניין הזה.


אני רוצה לצטט מספר מילים בפרק בפיקוח על הגיל הרך מדוח נציבות הדורות הבאים: "יש לציין, כי התקן העולמי הנוגע לטיפול בגיל הרך קובע יחס נדרש של 3 מטפלות ל- 10 פעוטות במסגרות כאלה ואחרות". המצב אצלנו הוא יחס של 3 מטפלות ל- 22-25 ילדים. ייתכן שאם היו שומרים על התקן הבינלאומי היו פחות תאונות, אולי ילדים היו גם פחות נדבקים זה מזה, אבל ברור שהיו הישגים לימודיים וחינוכיים טובים הרבה יותר. כך שמי לוקח את האחריות על הילדים הקטנים? אמרת שהמצב פרוץ, וזה בדיוק המצב.

תודה רבה לך. בלהה נוי, בבקשה.

גם אני בין המברכים. הדברים שהצגת הם חלק קטן מלהגיד שהנוער שלנו בסיכון – וכל הנוער שלנו בסיכון. לא נגעת בנושא ההתאבדויות. מאז תחילת שנת הלימודים היו כבר 6 התאבדויות מאז תחילת שנת הלימודים ועוד עשרות אם לא מאות של ניסיונות התאבדות. להבדיל מהרפואה אין מספיק אנשי מקצוע - יועצים ופסיכולוגים במערך החינוך. כל המשימות נופלות על כתפיהם של אנשים משלנו. יש בתי-ספר תיכוניים עם למעלה מאלף ילדים שאין בהם פסיכולוג אחד. חוק לימוד חובה לגילאי 3-5 לא הביא איתו אפילו פסיכולוג אחד או יועץ אחד. יש גננת, אבל לא אנשי בריאות הנפש. זה שוב מפנה את הזרקור למשרד האוצר, לצערי.


פרק השילוב בחוק החינוך המיוחד דיבר על תוספת של כוח אדם של בריאות הנפש, וגם עם זה לא קרה כלום. יש פה המון דברים, המון אפשרויות לאנשי מקצוע לפעול, אבל שיהיו אנשי מקצוע.

אני רוצה לברך בעומק לב את הכנת השנתון. זה מסמך חקרני במובן הטוב ביותר של המילה, שחושף את הפער העצום בין ההצהרות הצדקניות של כמה חשובים לנו הילדים לבין מה שקורה באמת.הדוח הוא מראה שעל הקיר, הוא המראה של החברה שלנו, והוא מחייב, לפי עניות דעתי, שהוא לא יהיה אפיזודה חדשותית שהיום הוא הוגש בכנסת, אלא משאב ללמידה עמוקה של מה שנחוץ וצריך לעשות. זה בהחלט מחייב הקפדה על הבנת הנקרא כי סטטיסטיקות אפשר לקרוא איך שרוצים, אפשר לפרש אותן לכאן ולכאן, ומאוד חשוב שהדבר הזה יילמד. למיטב ידיעתי, זה כנראה הגוף היחידי שלומד את מצבם של ילדים על כל תחומי חייהם. הדוח של יוניצ"ף אינו מתייחס לכל הפרמטרים שהדוח שלנו מתייחס כי הוא דוח בינלאומי. אני רוצה להציע גם להתמקד במוסף רעיוני שיתמקד באחת הבעיות הקשות שמוצגות. לא כולם רוצים לקרוא את הדברים האלה, ולא כולם יודעים לקרוא טבלאות. השנתון הוא משאב למידה ממדרגה ראשונה, וצריך לעשות לו את הפרסום ברוח הזאת שיראה איפה אנחנו נמצאים. למיטב ידיעתי, כנראה הגוף היחיד שלומד באמת את מצב הילדים על כל תחומי חייהם ובכל הגילאים הוא המועצה לשלום הילד. יצחק קדמן אמר שהוא היחיד בעולם, הדבר הכי דומה לו זה הדוח השנתי של יוניס"ף על מצב ילדי העולם, אבל הוא לא מתייחס לכל-כך הרבה פרמטרים שהדוח שלנו מתייחס מכיוון שהוא בינלאומי ולא מקומי.

אני רוצה להציע שנוסף לכל הנתונים הסטטיסטיים שיתוסף מוסף רעיוני שעוסק בבעיה או שתי בעיות שבאותה שנה היו החמורות ביותר, לפי מה שנלמד מהדוחות. לא כולם יודעים לקרוא טבלאות, לא כולם מחזיקים את הטבלאות מול העיניים, לא כולם רוצים לקרוא את הדברים האלה. הרבה אנשים שייכנסו למערכת – עובדים סוציאליים, מורים, רופאים – נדרשים לעשות עבודות, והדוח הזה הוא משאב למידה ממדרגה ראשונה, וצריך לעשות לו פרסום ברוח הזאת, שהוא מלמד אותנו איפה אנחנו נמצאים, וכמובן הוא צריך להוות מסמך שמאפשר עיצוב מדיניות של משרדי הממשלה ומוסדות אחרים, לפי הנתונים שהוא נותן, ועל-פיו גם צריך להיעשות סדר העדיפויות.

תודה רבה. מתן ארד ממועצת התלמידים.

בחוברות שחילקתם ראיתי נתון של 24 תלמידים בכיתה- -

בממוצע.

אני כל החיים שלי למדתי בכיתות של 40 תלמידים. במתמטיקה פשוטה זה צריך להיות 40 כיתות של 10 תלמידים.


נתון נוסף הוא שיש למעלה מ- 17 אלף תאונות בבתי-ספר ובמוסדות חינוך. רוב הפגיעות האלה היו יכולות להימנע אם הייתה אחות בבתי הספר, ואם הייתה מודעות. בשנים האחרונות מעורבותה של האחות ירדה, היא מגיעה לבית הספר רק פעמיים בשבוע, אם בכלל- -

הבעיה היא בעיקר בבתי-הספר המקצועיים.

בכל בתי-הספר.

נתוני האלימות והפשיעה הם מדאיגים מאוד, אבל לא בלתי צפוי כי אין לנו שעות מחנך על הנושא, אין ענישה מספקת בתוך בית-הספר, אין שום דבר שיוריד את נגע האלימות.

כשמישהו למעלה משקיעים בו ומשוויצים בו, וכשהוא למטה זורקים אותו. לפי אשכולות 1-2 22.3% נבחנים בבגרות מול 96.3% מאשכולות 9-10. צריך לשנות דרך חשיבה בכלל, וצריך להזרים תקציבים לאשכולות הנמוכים.


דבר אחרון, בדוח לא ראיתי נתונים על הגיוס. בעוד שנה אני מתגייס, ואני שומע הרבה אנשים סביבי שאומרים שהם לא רוצים להתגייס, שהם יברחו. אני רוצה לדעת האם יש עלייה או ירידה במתגייסים- -

אתה צודק, אני אראה לך אחר-כך.

במשך הדיון נזכרתי באמנה לזכויות הילד שעל-פיה עובדת הוועדה הזאת, וישראל חתומה על האמנה משנת 1991 כשהיא נכנסה לפועל. אחד הסעיפים של האמנה אומר שהמדינה מתחייבת לפתח שירותי רפואה מונעת כדי לשפר את בריאות הילד ולספק לו את הזכות לבריאות. זה מה שאנחנו רואים בקיצוץ בתקציב שירותי הרפואה המונעת: הבריאות של הילדים הידרדרה, ותמשיך להידרדר אם הקיצוץ יימשך.

לכן אמנת הילד צריכה להיות חוק מדינת ישראל, והיא עוד לא.

שלום.אני תושב שכונת ג'סי כהן בחולון, עובד כרכז שכונות במתנ"ס. אני נמצא פה בעקבות מכתב שנשלח מהתושבים בשכונה שמתארת מצב לא פשוט של שוטטות ילדים מתחת לגיל 12 בשכונה, והיא לא זוכה לשום מענה מצד אף אחת מהרשויות או מהארגונים שפועלים בתחום. הם אומרים שגם הארגונים שעוסקים בפעילות חברתית וגם בתי-הספר בשכונה וגם הגופים הטיפוליים המוניציפליים לא מצליחים למצוא שום פתרון לכך. גם אני וגם הדס שנמצאת אתי יכולים להעיד שאנחנו רואים ילדים בגילאי 5-6 מסתובבים לבד ברחוב עד שעות מאוחרות- -

לא מרשים להם לחזור הביתה.

אפשר לפתוח דיון שלם מאין התופעה הזאת מתחילה. יש הרבה משפחות של עולים חדשים שאין להם תמיכה משום צד, ויש משפחות של הורים צעירים מאוד, אימהות שנכנסו להיריון בגיל צעיר מאוד, ואין להם כלים להתמודד עם גידול הילדים.

בעיריית חולון יש ועדה לזכויות הילד?

זאת עיר הילדים.

זה לא נקרא הוועדה לזכויות הילד.

שכונת ג'סי כהן היא קצת אקס-טריטוריאלית לחולון, כנראה.

לא, אני מכיר את ג'סי כהן מצוין, זה חלק אינטגרלי של חולון. אם יש ועדה לזכויות הילד בעיריית חולון, ויש מישהו שעומד בראשה, אין שום סיבה בעולם שלא נדחוף אותה, והם יקחו את כל האחריות. אם לא - אני אפנה לראש העיר.

מההיכרות שלי עם הגורמים הטיפוליים אני יודע על תופעה שאולי מאפיינת עוד הרבה מקומות בארץ; יש בן אדם שעובד בקידום נוער בשכונה ונמצא שם כל הזמן. הוא עובד בשיטת ה- reaching-out, הוא כל הזמן מסתובב בשכונה, פונה אל נערים, הוא שם, הוא חי במקום. חוץ ממנו כל גורמי הרווחה- -

עושים את חובתם.

הם לא עושים את זה מחובה, הם אנשים מאוד נחמדים. אבל בשביל להגיע אליהם צריך להתקשר לעובדת סוציאלית שיושבת במשרד. שיטת העבודה שלהם פשוט לא מותאמת למקומות האלה. אנשים לא יפנו לטיפול, הם לא יגיעו לרווחה גם אם הם מאוד צריכים את זה. זאת בעיה מאוד קשה.

מאוד מודה לך. אני מבקש שתעביר את הדברים האלה לרחל מנהלת הוועדה, אני אפנה לראש העיר וליושב ראש הוועדה לזכויות הילד בחולון ואדרוש טיפול פרטני בסוגייה הזאת, ושידווח לנו מה נעשה בעניין.

תודה רבה.

רב פקד רביבו, בבקשה.

אנחנו מודים מאוד לד"ר יצחק קדמן ולצוותו. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה כל השנה, ומתייחסים לכל פנייה ולכל תלונה שמגיעות אלינו מהמועצה וכמובן מכל אזרח. הדוח מתייחס לשנת 2004. אנחנו בפתיחה של שנה חדשה, וההתעניינות המרכזית של המשטרה היא בנושא בני-נוער. אני מאמין שהשנה נעשה הרבה יותר מכל שנה. בשנה שעברה הייתה תקופת ההתנתקות שקצת פגעה במשטרה; השנה יש ירידה במספר התיקים של בני-נוער, בעוד בדרך כלל יש עלייה של 10%. אני רואה בכך ירידה זמנית בגלל התקופה שהיינו בה, ואני מאמין שבשנה הבאה כמות התיקים הפליליים ותיקי תביעה תגדל, לצערי הרב, בקרב בני-נוער. ד"ר בן-אריה שאל על חלקו של הנוער העולה בעבירות בני-נוער. בשנת 2005 השיעור דומה לזה של שנת 2004 – כמעט 22% מכלל פשיעת בני-הנוער, כפול מחלקם באוכלוסייה.

באחוזים זה אותו דבר, במספר התיקים זה עלייה.

בוודאי. יש גם נתונים נוספים על עבירות אלימות וכדומה, אבל אני לא רוצה להעלות את כולם כי זה מתייחס גם לשנת 2005.

תודה רבה. ד"ר בן-אריה, בבקשה.

תודה למתן, כי הוא העיר משהו שצריך לומר על השנתון; ממוצעים חוטאים לאמת. שנתון לא יכול לתאר את פרטי הפרטים של הדברים, הוא צריך להיות כלי בסיסי לעבודה שממנו כל מי שמתעניין צריך לקחת ולהעמיק בתחומים נוספים.

אם תעשו התפלגות ליד הממוצע, כמה ילדים לומדים בכיתות שיש בהן למעלה מ- 35 תלמידים, כמה בין 35 ל- 30 וכן הלאה, תמצא פתאום שיש המון תלמידים שלומדים בכיתות של 10.

לכן אמרתי תודה. מי שיעיין בשנתון עצמו ולא רק בלקט, יגלה שחלק גדול מהממוצעים האלה מפורקים לפי מגזרים, ורואים שהממוצע במגזר הערבי הוא לא 24, ובמגזר הכפרי הוא יותר נמוך, וכל מיני דברים אחרים. ההערה של מתן הייתה מאוד נכונה לצורך הדיון.

יש היום הרבה יותר נתונים מאשר בעבר, אבל ככל שאנחנו יודעים יותר אנחנו גם יודעים יותר מה אנחנו לא יודעים. צריך לציין לשבח את מי שאוסף נתונים מבין רשויות הממשלה: המשטרה, שירות מבחן לנוער, משרד הבריאות שאוסף הרבה יותר מבעבר; וצריך להגיד שיש גם מקומות אחרים שלא אוספים בהם נתונים מכיוון שלא רוצים לדעת כי מעדיפים לטמון את הראש בחול.

אנחנו יודעים הרבה יותר מבעבר, אבל גם יודעים איפה אנחנו יודעים פחות: אנחנו לא יודעים כלום על מה שילדים עושים בשעות הפנאי שלהם – הצגתי לכם נתונים על סקר אחד, אבל אנחנו לא יודעים כלום על מה שילדים עושים בבית אחרי שהם חוזרים מבית הספר ועד שהם הולכים לבית-הספר, וזה רוב השעות. במאמץ סיזיפי כמעט הצלחנו פעם להגיע לנתונים על מספר הילדים שחיים מחוץ לבית ואיפה. אבל הג'וינט סגר את מרכז המידע שלו לילדים שחיים מחוץ לבית, קיווה שממשלת ישראל תיקח לזה, היא לא לקחה את זה, והיום אף אחד בישראל לא יודע כמה ילדים חיים מחוץ לביתם. יש פה שברי נתונים: פנימיות של משרד החינוך לעומת פנימיות של משרד הרווחה לעומת פנימיות של משרד הדתות לעומת פנימיות צבאיות או מוסדות וכדומה. אנחנו לא יודעים, וגם את זה צריך להגיד מלבד כל הנתונים שאותם אנחנו כן יודעים.

עם כל הביקורת שקיימת, יש המון נתונים על הגיל הרך. אין לי ויכוח עם נעמי שלא משקיעים מספיק בגיל הרך, אבל יש פה המון נתונים על הגיל הרך. מי שרוצה לדעת מה קורה עם ילדים צעירים מגיל לידה עד גיל 3 שיפתח את השנתון, לא את הלקט, יש הכול גם בהתפלגות על הגיל הרך.


לסיום, עשינו חישוב על אשפוז של ילדים בכפר קרע כחלק מפיילוט. לפני 3 שנים עלות של האשפוז בבית חולים ממשלתי של ילדים שנפגעו בתאומות בכפר קרע התקרבה ל- 10 מיליון שקל.

אי אפשר להקים מרפאה- -

רצינו לעשות פרויקט שבו העירייה תשקיע מכספה ותוכיח שתוך שנה היא חסכה 2 מיליון שקל מאשפוז, האם משרד האוצר מוכן להתחייב שמיליון מתוך 2 מיליון השקלים שנחסכו יחזרו לטובת תקציבו של ראש העיר.

התשובה היא לא.

התשובה היא לא. זאת הדגמה כלכלית על יישוב אחד, רק על מי שהגיע לבית-חולים ממשלתי, קרי רמב"ם. בחישוב כלכלי פשוט אתה יכול למנוע חלק גדול - - -

נתונים ממשרדי הממשלה שאתם לא מצליחים להגיע אליהם, והיית רוצה לקבל אותם – האם אתה מוכן להעביר לי את הסוגיות, ואני בהחלט מוכן להציג אותן בפני משרדי הממשלה ולתבוע את הנתונים. אם הם לא יודעים, הם בבעיה אתי.

בשמחה.

אני אספר לכם סיפור על איך אפשר לעשות את הדברים אחרת: מדינת ניו-יורק, ששייכת לארצות-הברית הקפיטליסטית להפליא, מצאה בשנה מסוימת שיש עלויות אדירות בגלל נפילת ילדים מקומות גבוהות. סופר פה על מקרה אחד בארץ שילד נפצע קשה, אבל חלק מזה מסתיים במוות וחלק בנכויות. ישבו כלכלנים במדינת ניו-יורק ואמרו שכל שנה הטיפול בילדים שנפלו מחלונות עולה מיליונים. החליט מושל המדינה שהוא עושה מבצע – לא מכיוון שהוא דואג לילדים, אלא משום שהוא דואג לתקציב – הוא החליט שבשכונות עוני מדינת ניו-יורק תתקין על חשבונה סורגים בחלונות. וראה זה פלא – בשנה לאחר הפרויקט הזה מספר הילדים שהובאו לאשפוז והפכו לנכים בגלל נפילה מקומות גבוהות ירד לאפס. הוא עשה את החשבון "כמה הרווחתי". זה רק אומר שאפשר לעשות אחרת.

זה היה בשנות ה- 60, ותוך שנה הם כיסו את כל העלות ועברו לרווח.

תארו לכם שישראל לא הייתה קפיטליסטית, אלא הייתה הומנית, חושבת על הילדים.

זאת אחת המסקנות המתבקשות בשנתון; להשקיע בילדים ובמניעת מצוקות של ילדים זה לא רק דבר נכון לעשות אותו מבחינת זכויות הילד ומבחינה אנושית, זה גם דבר משתלם. הגיע הזמן שנעשה את הסוויץ' הזה בראש: ילדים זה לא נטל תקציבי, זה נכס שמשתלם להשקיע בו, זה נותן את התמורה המלאה ביותר.


המסמך הזה שנקרא "שנתון" הוא מצד אחד הספר הכי משעמם בעולם כי אין פה שום מלל, הכול מספרים, ומצד שני זה המסמך הכי מרתק בעולם כי מי שיכול לעמוד בקריאה של החומר פה יכול ללמוד מזה.

אני רוצה להזכיר ולזכור משהו: מאחורי המספרים והסטטיסטיקות והממוצעים והגרפים מסתתרים ילדים. זה לא מספרים, אלא ילדים. שמענו מנינה מה קורה 5 דקות מהדיוטי-פרי לילדים במדינת ישראל. כל המספרים שנמצאים פה משקפים מה קורה לילדים – יש להם שמות, יש להם עיניים, יש להם נשמה. אנחנו צריכים לזכור שזה לא רק מספרים, זה ילדים בשר ודם. אם נזכור את זה, אולי יש סיכוי שמשהו יזוז.

אני מבקש מאדוני היושב ראש להפנות קריאה גם לממשלה. לא יכול להיות שיש ממשלה בישראל, והיא לא מקיימת דיון אסטרטגי כשמתפרסם דבר כזה, עם כל הכבוד לוועדה לזכויות הילד – ויש לי כבוד והערכה מעל ומעבר. אני לא צריך שיזמינו אותנו – אבל שממשלה בישראל תקיים דיון על הדברים שנמצאים כאן. זה לא הילדים שלי, זה לא הילדים שלך, זה ילדים של כולנו. אתם אוהבים לקרוא לזה "העתיד", אני לא מדבר על העתיד, זה ההווה של מדינת ישראל, לא העתיד של מדינת ישראל.

זה בדיוק מה שאני מתכוון לתבוע מהממשלה בסיכום הדיון הזה.

שלום. אני רוצה להצטרף לברכות למועצה הלאומית לשלום הילד ולכל צוותה; ליושב ראש הוועדה, שלמרות הפגרה כינס את הדיון החשוב הזה היום- -

ד"ר קדמן עדי שהצטערתי שלא עשינו את זה ביום שבו הדוח נמסר לנשיא המדינה. הוועדה הזאת זה המקום הראוי לעשות את זה, ואני מקווה שבשנים הבאות זה מה שיקרה.

אני מתוסכל. לפעמים יש תחושה אפילו לחברי הכנסת שיש פה שתי מדינות: מדינה שמתנהלת איפה שכל הצרות, והדיון הוא רציני כמו בוועדה לזכויות הילד; ויש מדינה שמתנהלת במשרדי הפרסום של אייל ארד ושותפיו. זאת גם התחושה של כל האזרחים במדינה. הבעיות הן אמיתיות, וזה עוד דבר שלא היה בחיים. בדרך כלל היו באים לוועדות הכנסת, והייתה אצבע מאשימה כלפי נציג משרד ממלכתי ומתחשבנים איתם, אבל מה לעשות כשהנציגים האלה אומרים שהמערכות הממשלתיות לא עושות מה שהן צריכות לעשות. על מה אני אלקה אותו? הוא מולקה בידי האוצר, הוא מוכה בידי הממשלה.

ד"ר קדמן אומר דבר שלא מפתיע אותי ולא אותך: הכתובת הייתה רשומה על הקיר. יש כאן כתב אישום חברתי חמור ומרשיע על הממשלה ועל מדינת ישראל, לצערי הרב. ואחרי כל זה לא נגענו בילדים הרעבים, לא נגענו בילדים שלא נכנסים לסטטיסטיקות היום, אבל נראה אותם בשנים הבאות בגרפים השונים של טעוני טיפוח, של עבריינות, של מובטלים, של חולים וגם של הבערות ושל מרעין בישין אחרים.


המדינה במודע וכמדיניות לא נותנת הזדמנות שווה לכל ילד. אף אחד לא שאל את הילד לפני שהוא בא לעולם לאיזה הורה הוא רוצה לבוא לעולם, ולאיזו חברה הוא רוצה לבוא לעולם, ולצערי הרב, גם לא שואלים אותו באיזו מדינה הוא רוצה לחיות; כי אם אפשר היה לשאול ודאי שהמדינה שלנו לא הייתה מככבת. צריך להזיז הצידה האשמה של הורים ושל משפחות ברוכות, כרגע הילדים סובלים, והמדינה צריכה להיות מעורבת באופן פעיל.


הדוח הוכיח לנו חברי הכנסת ויותר למעצבי המדיניות, שקיצוץ בתקציבי ההעברה הגדיל את הפערים והגדיל את העוני. ועוד נתון מרשיע הוכיח סוף-סוף שקצבאות הילדים לא עודדו ילודה אף פעם. כשקיצצו אותם הילודה לא ירדה כי ילדים באים מסיבות שונות. זה נתון שצריך לחשוב עליו.


רוצה להתייחס למשטרה. עם כל העבודה ועם כל העומס אין הצדקה. אני פניתי למפכ"ל לפני למעלה מ- 3 חודשים, במקביל דיברתי עם ד"ר קדמן, בנוגע לילדי ואדי ערה. אני נוסע בכביש הזה הרבה וצורם לי שכשאני חוזר מהצפון לכיוון באר-שבע אני רואה ילד בן 5.5 יושב באי התנועה, ואני מתחיל מה הבן שלי שבגילו עשה, ומה הוא הולך לעשות ואם ידאגו לו לארוחה, ואיפה הוא הולך לישון. פניתי במכתב למפכ"ל המשטרה וקיבלתי תגובה של שורה וחצי: "קיבלתי את מכתבך, יועבר לטיפול", שום תגובה לא קיבלתי עדיין.

זה היה בדיון בוועדה.

- - -

אז אם זה היה בדיון, אז נגמרה הבעיה ואני לא אפנה?

זה לא עניין למשטרה, זה הרבה יותר גרוע.

ילד מוזנח מהמגזר היהודי אנחנו נקרא כותרת שההורים שלו זומנו לחקירה, מה עם המגזר הערבי? רציתי לדעת אם הורים של אותם ילדים נחקרו אי-פעם או יש מעורבות. מותר להודות, אולי גם פוחדים להיכנס למקומות האלה. הייתי רוצה שתבדקו במשטרה מה קרה עם הפנייה שלי.


כשטוענים שיש מוקדים של "מכבי" עד 23:00 בלילה מן הראוי שיצוין גם איפה; אני לא בטוח שיש בכל מדינת ישראל, ולא רק "מכבי", אלא כל הקופות. יש מקומות שאין מר"מים, ויש מקומות שהם פתוחים עד 19:00 או עד 20:00 או עד חצות – יש מחסור. אני אמרתי רק סיבה אחת להעדפה של הורים ללכת למיון. תבינו, זה גם ביטחון, הם רוצים לישון בשקט עם הילד שלהם. לכן כולנו יחד ניתן את התרומה כדי שילדי ישראל לא יופיעו בשנתונים כאלה בצורה שמביישת כל מדינה. תודה רבה.

רוצה לסכם את הישיבה. אני רוצה להודות לכל הדוברים ולכל המשתתפים, במיוחד לד"ר קדמן ולד"ר בן-אריה וליפה ומיכל על הדוח המאלף. אם הממצאים היו קצת יותר טובים לילדים הייתי אומר שהוא מאיר עיניים, אבל לצערי הרב, הדוח נותן אגרוף בפרצוף של החברה הישראלית, איך היא מתעללת בילדיה ובעתידה, כי בעצם הילדים האלה זה העתיד שלנו. מלבד התודה אני חושב שהממצאים הקשים בדוח הזה על הפקרת הבריאות של הילדים בגילאים השונים, על העלייה במספר הילדים שהם קורבנות עבירה ועל הגידול במספר הילדים שגרים במשפחות חד-הוריות ובילדים שגדלים להורים גרושים – על כל התוצאות הקשות על הילדים – אגב, השנה הייתה תופעה מאוד מיוחדת של שימוש בילדים לצרכים פוליטיים: אתמול ראיתי תמונות זוועה כאלה בחברון, איך אימא לוקחת תינוק על ידיה – פשוט זוועה איך הורים יכולים להתעלל כך בילדיהם כדי לקדם מטרות פוליטיות-אידיאולוגיות-משיחיות ככל שיהיו. ילדים לא צריכים להיות בתוך המציאות הזאת. זה פשוט אסון נורא. אבל גם בשאר הממצאים: נשירת התלמידים ממערכות החינוך, ירידה בבדיקות הרפואיות בבדיקות בבתי-הספר, בקיצוץ בשירות הבריאות המונעת, תקציבי הבריאות שבירידה, גידול בתאונות ילדים במערכת החינוך, אלימות גוברת נגד ילדים. לעניות דעתי, הדוח הזה חייב להיות מונח בפני כל חברי הממשלה. אני מתכוון לפנות לראש הממשלה בדרישה לזמן את המועצה הלאומית לשלום הילד כדי שתציג בפני שרי הממשלה את הממצאים הללו ולהסיק מסקנות מידיות מה צריך להשתנות בשנת 2006 כדי שילדים לא יעברו את הגורל שמסופר בנתונים ובמספרים בחוברת הזאת. אני אדרוש מראש הממשלה שידווח לוועדה מה נעשה בידי הממשלה ומשרדיה בעקבות הדוח הזה וממצאיו. אני מודה לכולכם.

הישיבה ננעלה ב- 12:05