כנסת פתוחה

PAGE
1
ועדת הכלכלה

20/12/2005


הכנסת השש-עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב רביעי

פרוטוקול מס' 575

מישיבת ועדת הכלכלה

יום שלישי, י"ט כסלו, התשס"ו (20/12/2005) שעה 13:00

תקנות הגנת הצרכן (אחריות ומתן שירות לטובין), התשס"ג-2003

חברי הוועדה: אמנון כהן – היו"ר

דוד טל

אילן ליבוביץ

צביה דורי, מנהלת מינהל סחר פנים, משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה

עו"ד יצחק קמחי, הממונה על הגנת הצרכן, משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה

עו"ד אורית שרפי-איטח, לשכה משפטית, משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה

עו"ד תמר פינקוס, לשכה משפטית, משרד התעשיה, המסחר והתעשיה

רוני נויבאור, משרד המשפטים

בתיה פודרביטל, רפרנטית תמ"ת-אג"ת, משרד האוצר

עו"ד נועה גבע, לשכה משפטית, משרד התקשורת

עדי קהאן, כלכלנית, משרד התקשורת

דולי דדון, ממונה על השירות לצרכן באגף מערך התקשורת

גולן יוסיפון, דובר משרד התקשורת

עו"ד זאב פרידמן, המועצה הישראלית לצרכנות

עו"ד יורם הרן, רשות ההסתדרות לצרכנות

עו"ד עינת ברכה, מנהלת הלשכה המשפטית, איגוד לשכות המסחר

ראובן קמחי, קריסטל מכונות ומוצרי חשמל

אמיר הורנשטיין, אלקטרה סחר

מיכל פרג, איגוד לשכת המסחר

אריה אינדיצקי, סוכנויות הדר לצרכי צילום, איגוד לשכת המסחר

עו"ד מתן מרידור, משרד עורכי הדין צבי אגמון, מייצג את רשתות השיווק

אברהם בירנבאום, יו"ר ארגוני הסוחרים

עו"ד מאיה שגב, לשכה משפטית, חברת פלאפון

צ'יקו דורי, סלקום

דנה אלנבוגן-קאושנסקי, סלקום

אריה שניצר, מנהל המשרד לקשר עם גורמי ממשל, חברת מירס

אתי בנדלר

לאה ורון

אתי אפלבוים

תקנות הגנת הצרכן (אחריות ומתן שירות לטובין), התשס"ג-2003

אני פותח את הדיון, תקנות הגנת הצרכן (אחריות ומתן שירות לטובין), התשס"ג-2003. בדיון הקודם נתנו לכולם לדבר ולכן רוב הדיון היה דיבורים. הדיון היום יהיה ברובו מעשים. אנחנו בפרק ב' - חיובים לאחר מכירה. פסקה א' בסעיף 2 אושרה. כעת נקרא את פסקה ב'.

"(ב). תיקן יצרן את הקלקול או ביצע החלפה, ימסור לצרכן אישור בכתב אשר יפרט את מהות התיקון, ולגבי החלפת חלקים מהטובין – את מהות ההחלפה.


(ג). על אף האמור בתקנת משנה (א), הוכיח היצרן כי מקור הקלקול בנזק מכוון שגרם הצרכן, יהא פטור מחיוביו לפי תקנה זו."

הערות בבקשה.

רצינו להוסיף שיהיה אישור על פי דרישת הלקוח. אנחנו מבצעים מעל 3,000 תיקונים ביום. זה יהיה מסורבל להוציא לכל אחד מכתב המפרט את מהות התיקון.

תיערך לכך כראוי וזהו. העליתם את זה גם בדיון הקודם. אתם תיתנו ללקוח את השירות הטוב ביותר, כולל המכתב הזה.

אין שום מניעה שזה יופיע בקבלה. פה יש לכם אופציה נוספת.

אני צריך למצוא מנגנון - - -

יש לך 180 יום ליצור את המנגנון הזה.

זה גילוי נאות. תיתן ללקוח שירות הטוב ביותר כולל המכתב.

אברהם בירנבאום


אני רוצה להעיר שההגדרה של תעודת אחריות לא אושרה בפעם הקודמת.

אף אחד לא אמר שהיא אושרה, לא הגדרת אחריות ולא הגדרת טובין.


סעיף ההגדרות עדיין לא אושר, זה נמסר בתחילת הישיבה.

בסעיף אחרי המילה "שנגרם בזדון" - - -

תמר פינקוס


אין יותר נגרם בזדון.

במכוון יש. אני מציע להוסיף מכוון או רשלנות -

זה מוזכר בתקנה 8.

סעיפים ב' ו-ג' אושרו.

מקריאה את סעיף 3 (א), (ב), (ג).

הערות לסעיף 3.

אני יודע שלגבי מכוניות, יש חובה על היצרן לשמור על חלפים לפחות 7 שנים.

זה כתוב בטור ב'.

רכב זה מוצר יקר. פה אנחנו מדברים על מוצרים זולים. כיום אין חובה של חלפים. התקנה הזאת לא ישימה. אין היום מלאי של חלקי חילוף למוצרים שעולים 150 שקלים.

יש היום את הנושא של המיטות המתכווננות.

זה כתוב בהגדרה.

סעיף 3 (א), (ב) ו-(ג) אושר.

מקריאה את סעיף 4.

הערות לסעיף 4.

לגבי סעיף 4(ג). צריך להוסיף: "בתנאי שהמוצר ארוז וסגור באריזתו המקורית".

יש את זה בתקנה 5.

בנוסף, שנתיים זה המון זמן. זה פשוט לא הגיוני. צריך להגביל את זה לתקופה של 3 או 4 חודשים.

למה שנתיים?

כי קורה לפעמים שהורים קונים עבור ילדיהם מוצר שעכשיו הוא במבצע. הם מחכים שהילד יתחתן או יעבור דירה. עד שנתיים הם יכולים להחזיק את זה עבור מישהו. ואם אז זה עדיין ארוז ועדיין לא היה בשימוש ועונה על התנאים של היצרן, תקופת האחריות תתחיל אחרי שנתיים.

למה לא 3 שנים או 4?

חשבנו ששנתיים זה מועד ראוי. 3 שנים זה יותר מידי.

שנה זה לא מספיק?

אנחנו חייבים להיות מאוזנים ומידתיים. אני חושב ששנתיים זה הרבה מידי זמן. הגם שאני בעד החוק ובעד הצרכן, אני חושב שזה לא מידתי. שנה זה דיי והותר.

אני מציעה עד תום שנה אלא אם כן הוסכם אחרת על ידי הצדדים.

סעיף 4 אושר עם התיקון, במקום שנתיים יהיה שנה.

אלא אם כן הוסכם על הצדדים תקופה ארוכה יותר.

צריך שיהיה ארוז ובאריזתו המקורית.

אנחנו נותנים לכם כאן הגדרה יותר רחבה. אתם יכולים לקבוע את התנאים בהם יישמר המוצר.

סעיף 4 אושר עם התוספת.

מקריאה את סעיף 5 (א) ו-(ב).

סעיף 5 אושר.

מקריאה את סעיף 6.

הערות לסעיף 6.

אני מייצג את רשתות השיווק וגם את חברת פלאפון. לגבי סעיף 6(ב) – החלפת חלפים בחלפים חדשים בלבד. אם מישהו קנה והחזיר אחרי חודש מכשיר טלפון כי הוא לא מצא חן בעיניו, ומכריחים את החברות לתת מכשיר חדש, זה יקפיץ את מחירי הפלאפונים.

צמצמנו את תקופת האחריות לשנה אחת בלבד. לצרכן יש ציפייה שבשנה הזאת המוצר לא יתקלקל - - -

התקלקל מנוע של מקרר חדש, אז לא יתנו לו מנוע חדש?

במקרים של פריטים יותר קטנים זה עשוי לייקר את מחיר המוצר. מקרר זה לא כמו טלפון או רדיו.

כשהתקנות יתחילו לעבור נראה איפה נקודות התורפה. אם תתעורר בעיה ספציפית במקום מסוים ונחשוב שצריך לחזור לוועדה ולהגיד: "את זה צריך להחריג", הרי שנעשה זאת. אנחנו הרי רוצים שהתקנות יהיו לטובת הצרכן.

אני צריך לאשר היום את התקנות. אני לא יכול להטיל גזירה שקשה לעמוד בה או שתייקר בסופו של הדבר את המחירים. אנחנו רוצים לתת לצרכן את הכי טוב אבל גם למזער את הנזק ליצרנים וליבואנים. כרגע אני מבקש משהו יצירתי יותר בסעיף ב'.

כשאדם קונה מוצר אז לפחות בשנה של האחריות הוא מצפה לקבל חלק חדש גם אם הוא עלה 300 שקלים.

אני חושב שהמילה "בהם" שבסעיף ב' היא מיותרת.

אני רוצה להבהיר שהמוצר הסלולארי שונה. תקופת הייצור היא בממוצע פחות משנה. כיום אני לא אוכל למכור מכשיר אם הפסיקו לייצר אותו לפני שנתיים, כי אין חלפים. היצרן מודיע לי שהוא מפסיק לייצר. לאחר חצי שנה אין לו יותר חלפים. יש לי במלאי מכשירים שאני לא יכולה למכור.

קניתי מכשיר ואחרי 3 חודשים הוא התקלקל הבאתי אותו לתיקון.

אני יכולה לתקן באמצעות חלפים שאינם חדשים. זה לא שאין לי חלפים כדי לתקן אלא אני לא חייבת לעשות שימוש בחלפים שאינם יותר.

דרישות היצרן הם שיינתנו חלקים מקוריים וחדשים כי אחרת זה מעלה את רמת הקרינה.

מקוריים אני מסכים אבל למה דווקא חדשים?

אם אני קונה טלפון אני מצפה שלפחות בשנה הראשונה, כשהוא מתקלקל, לא באשמתי, שיתנו לי חלק מקורי וחדש ולא משומש ממישהו אחר.

הוועדה הזאת, שנלחמה כל כך קשה כדי להעביר את התקנות הנוגעות לקרינה ממכשירים סלולאריים, אין מקום שהיא תיתן יד כעת לבוא ולשנות.

בשנתיים האחרונות עבדנו על נוהל שבין היתר מסדיר את התיקונים והאחריות למכשירים סלולאריים. אפשר להחליף בחלפים שאינם חדשים ובלבד שיעמדו בדרישות. הנושא הזה נדון פה במשך שנתיים. אנחנו מבקשים שבהקשר למכשירים סלולאריים - - -

אנחנו לא מחריגים.

בישיבה הקודמת אמרתם שאתם מסכימים.

לדעתנו חשוב להחריג את זה.

אני ממשרד המשפטים. אנחנו חושבים שאין מקום להחריג. אם משרד התקשורת היה מעוניין שיחריגו היה צריך להעלות טענות קודם. בשלב הזה אנחנו לא חושבים שצריך להחריג.

אנחנו מאשרים את סעיף 6 כפי שהוא.

מקריאה את סעיף 7.

היום אני מעביר מקרר שעלותו 35,000 שקל וצריך מנוף. מנוף מחייב שני שוטרים והמנוף עולה 2,500 שקלים.

כמה אתה מרוויח מ-35,000 שקל?

היום הלקוח נושא בעלות - - -

בתקווה שאתה מספק לו מוצר ראוי וטוב. הוא שילם עבור הובלה, מנוף ועבור השוטרים. ואחרי חודש המקרר לא עובד. הוא שילם לך את כל המחיר והמקרר נמצא בתקופת האחריות. אומר הטכנאי שאי אפשר לבצע את התיקון בבית הלקוח. למה הוא צריך לשאת בהוצאות?

הוא נושא בעלויות ההובלה.

אתה תדאג שהסחורה תהיה טובה. אם היא לא טובה, הכל עליך.

יש היום בתים שבנויים כך - - -

זה לא מעניין.

ההובלה זה בסדר, אבל לא עלויות נוספות. לפעמים יש עלויות נוספות, אפילו הורדת משקופים.

אבל הוא כבר שילם את כל ההוצאות האלה.

הבאת מסין קונטיינר של מקררים בגרושים ואז התברר לך שכולם פגומים. מה תעשה?

אני לא בניתי את הבית בצורה כזאת שאי אפשר להכניס את המקרר.

ההגינות מחייבת. קניתי ממך מקרר או כל מוצר אחר ולקחתי בחשבון את כל העלויות הנלוות. אם הוא לא תקין זאת הבעיה שלך. אתה גורם לכך שאני צריך להוציא אותו חזרה. ההוצאה לא צריכה להיות מוטלת עלי. אני חושב שזה הגיוני מאוד.

אני מתייחס לתוספת השניה בעמוד האחרון. הטלוויזיה הנפוצה ביותר היא טלוויזיה של 21 אינטש. איך זקן או זקנה יכולים להוביל את זה למעבדה? מדוע לא כוללים את זה? מדוע לא כולל רדיאטורים? מדוע לא כוללים קונווקטורים? אלה דברים כבדים.

זה סביר.

כתוב: "יעביר היצרן את הטובין למעבדה ללא תמורה". לא כתוב שישיב אותם לביתו של הצרכן.

הערה נכונה מאוד.

לגבי 7(ב). פה תהיה פרשנות מפה עד לתל-אביב. אותי צריך להיות יותר ספציפיים.

אנחנו בכוונה לא מצמצמים את זה ומשאירים את זה רחב.

אישרנו את סעיף 7 עם שני תיקונים.

מקריאה את סעיף 8.

הייתי מציע להוסיף "תיקון או החלפה". לפעמים הנזק הוא כזה חמור שלא כדאי לתקן.

וגם בעניין של רשלנות.

אני רוצה להבין את העניין הרשלנות. הרי אנחנו יודעים שכמעט בכל קלקול שיקרה למוצר, יטען נותן השירות שהקלקול נגרם בשל רשלנות הצרכן.

הנטל הוא על היצרן.

אני צריכה קודם כל שיתקנו לי.

זה מה שכתוב פה. קודם כל מתקנים. אם הוא רוצה לטעון לרשלנות, הנטל הוא עליו להוכיח שהיתה רשלנות. לא הצרכן צריך להוכיח שלא היתה רשלנות.

צריך לכתוב שאם הצרכן אחראי לנזק הוא זה שצריך לשאת בכל הוצאות, כולל ההובלה. יכול להיות מצב שאי אפשר לתקן.

אם האזרח אחראי לקלקול אז הוא ישא בהוצאות, זה הגיוני.

היצרן צריך קודם לתקן. הוא יצטרך להוכיח שהיתה רשלנות. אם הוא רוצה שישלמו לו, נטל ההוכחה הוא על היצרן.

אם נוצר סדר בפלסטיק זה רשלנות של הצרכן.

אנחנו לא מדברים רק על מכשירים סלולאריים. ואם היה סדק שלא ראיתי לפני שקניתי? היצרן צריך להוכיח שפס הייצור היה כזה שהקומקום היה שלם.

אני חושבת שיש מקום להסתכל על הנושא של הפלאפונים. פלאפון הוא מקרה חריג במקרה הזה.

וגם מצלמה ושעון.

יש בעיה בכל הסעיף הזה. השאלה היא מתי אני דורש את התשלום? באת אלי, תיקנתי את המכשיר. באת לקחת את המכשיר ואני דורש שתשלם לי כי זאת היתה רשלנות שלך. אני לא נותן לך את המוצר עד שתשלם לי. עכשיו לך לבית המשפט תתבע אותי כדי שאני אחזיר לך את המוצר כי אני טוען שזאת רשלנות.

אנחנו מוכנים לתקן ולשלול מהיצרן את זכות העיכבון על הטובין. היצרן לא יכול לתפוס את המוצר ולומר: "אני לא מחזיר לך אם אתה לא נותן לי את הכסף".

זה בתוך תקופת האחריות, נכון? אז היצרן מחזיק את המוצר אצלו ואומר שהוא לא נותן לי את המוצר עד שאני אשלם כי הנזק נגרם ברשלנות.

הוא מעכב את המוצר אצלו. אורית ממשרד התמ"ת אומרת שהיא מוכנה להוסיף שליצרן לא תהיה זכות עיכבון על המוצר.

קלקלתי את המוצר שלא בכוונה תחילה. הבאתי את המוצר למעבדה. הטכנאי רואה שנשפך משהו פנימה. אז בשלב הזה הוא צריך להתקשר לצרכן ולומר לו שראה שנכנסו מים והאם הוא מעוניין בתיקון בתשלום.

אז בכל תיקון יגידו את זה.

משרד המשפטים, אני רוצה להגן על הצרכן אבל לא להטיל יותר מידי על היצרנים.

לגבי העיכבון בטובין, זה פחות קריטי כי בשורה התחתונה הטובין היו צריכים להיות מתוקנים בביתו של הצרכן ובביתו של הצרכן ממילא לא עמדה ליצרן זכות העיכבון. לגבי טובין שיכולים להיות מתוקנים בביתו של הצרכן, אנחנו לא בטוחים שהקבלן צריך ליהנות מהעובדה שהמוצר הגיע למעבדה כי הוא לא הצליח לתקן בבית.

מדברייך עולה שאת לא רוצה שתהיה לו זכות עיכבון.

לא לגבי כולם. לגבי הטובין שיכולים להיות מתוקנים בבית הצרכן, לגבי אותם טובין אנחנו יכולים לקבל שלא תהיה זכות עיכבון כי האופציה שזה ילך למעבדת השירות היא מכורח המציאות. אלה דברים כבדים שבדרך כלל גם יותר חיוניים לצרכן.

צריך לכתוב בסעיף 8: "לפני ביצוע התיקון".

בתקנה 8 ברישא: "רשאי יצרן לדרוש תשלום בעד תיקון שביצע בטובין לפי דרישת הצרכן, או בעד הובלתו, אם הוא הוכיח לפני ביצוע התיקון שהקלקול בהם - - - "

צריך לכתוב "תיקון או החלפה". לפעמים אתה לא יכול לתקן.

"לפני ביצוע תיקון או בעד החלפת הטובין, לפי העניין".

אנחנו חוששים שהיצרן תמיד יטען שיש רשלנות.

הוא יאמר זאת אם כך ואם כך.

אני מבקשת להוסיף שבמקרים המפורטים בסעיף 8 לא תחול החובה כמפורט בסעיף 6(ב).

מצוין. תמיד היצרן יטען שמדובר ברשלנות ואז הוא יהיה פטור מהחלפה בחלפים מקוריים, ואפשר לגנוז את התקנות האלה.

הערתך חשובה אבל היא לא מתקבלת. סעיף 9.

מקריאה את סעיף 9.

בנושא של סעיף 9(א) אני מבקש להוציא את המצלמות מסעיף זה.

אנחנו לא מחריגים אף אחד.

צריך להחריג את המצלמות. מצלמה זה מכשיר קטן שלא נמכר במיליון יחידות בשנה כמו המכשירים הסלולאריים. זה צריך להיות גם כלכלי כדי שהמחיר לצרכן לא יעלה. אם לא יבצעו החרגה, זה אומר שרק חברות גדולות יוכלו לעשות תחנות. רק חברות גדולות תוכלו לתפקד בשוק. זה לא פשוט להסמיך חנויות כתחנת שירות.


לא תתאפשר תחרות אמיתית בשוק להרבה מאוד יצרנים. אני טוען שלגבי מצלמות זה יגרום לייקור משמעותי לצרכן ולחוסר תחרות, לכן אני מציע להחריג את המצלמות.

לא הצלחנו להבין למה, אם בית העסק עצמו יכול לשמש כתחנת שירות?

אם אתם אומרים שהחנויות יהיו תחנות איסוף, אז יצטרכו לתת יותר זמן. אם אתם לא מחריגים פה את זה, אז לחילופין שזמן התיקון יהיה 10 ימים.

אומרים לצרכן שיש לו אפשרות: אם הוא רוצה תיקון מהיר, שיגיע למעבדה שנמצאת במקום איקס. אם זה לא נוח לך להגיע, שיביא את המוצר לחנות ממנה קנה, אבל שיידע שהתיקון ייקח שבועיים".

אבל חברה בסדר גודל מסוים לא יכולה להקים שלושה סניפים נוספים.

האם זה 4 תחנות שירות - - -

4 תחנות שירות מחייבים את היצרן. אחרי זה כל נקודת מכירה היא גם תחנה.

אני יצרן של שעונים ויש לי מעבדה בתל אביב בלבד. האם אני צריך לפתוח גם בחיפה, ירושלים ובאר שבע?

אדוני יסתכל בהגדרה. תחנת שירות זה מקום איסוף של טובין. זה לא מעבדה. אנחנו לא מחייבים במעבדות ב-4 מקומות.

אז למה גם א' וגם ב'?

אנחנו לא קבענו מספר מעבדות. אמרנו שבכל עיר צריכה להיות תחנת שירות. למה אני צריכה גם את ב'? כי אם לא נוח לצרכן, כי הוא רחוק, כי אין לו אפשרות להגיע לתחנת שירות, הוא יכול להביא את זה לחנות שבה הוא קנה.

יש בתל אביב 10 חנויות שמוכרות את המוצרים שלי. האם אני צריך גם תחנת שירות בתל אביב? על פי זה – כן. למה?

נחשוב על אילתי שקנה משהו במטולה ויש מעבדה רק בתל אביב. אז הוא ילך לתחנת איסוף בבאר-שבע.

אתם חייבים למצוא מנגנון שמקזז את זה.

ברגע שיש תחנת שירות אחרת בתוך מרחק של 15 קילומטר, אז למה הוא צריך משהו אחר? ממילא אם הסמכת נקודה אחת, בכל הפריפריה של 15 קילומטר אין לך בעיה. אתה פטור מלהחזיק את החנויות או כל דבר אחר. אדם לא צריך יותר מאשר אחת. רק אומרים שהפיזור המינימאלי של נקודות האיסוף יהיה בערי המחוז שמפורטים בא'. זאת אומרת, שלא ייווצר מצב שבו יש חנות אחת בבאר שבע - - -

זה לא מה שכתוב.

אין לנו שום בעיה שאחת מהחנויות המוכרות תוסמך על ידי היבואן והיצרן כתחנת השירות שלו באזור. זה לא צריך להיות כפול. הוא יכול ולהסמיך את מי שהוא רוצה. חנות שמוכנה להיות תחנת איסוף שלו – שתהיה.

אם אני יודעת שבמטולה יש נקודת איסוף, אני לא יכולה לבוא לחנות שבה רכשתי. אני חייבת ללכת לנקודת האיסוף, כי בחנות שבה קניתי יאמרו לי שבטווח של 15 קילומטר יש נקודת איסוף.

אנחנו לא יכולים להגיד שבתל אביב עושים ככה ובאילת אנחנו עושים ככה. לכן עשינו תנאי ואמרנו 4 תחנות או בטווח של 15 קילומטר. לכן אנחנו צריכים את שני הסעיפים.

אני רוצה להצביע על המצב כיום. ישנן חנויות שמהוות היום תחנות שירות להרבה יצרנים קטנים. למשל, בכיכר מנורה יש "שירות כל" שמספק שירות ל- 20-30 יצרנים.

התקנה דורשת 4 תחנות שירות.

לא, 4 תחנות איסוף. בתקנה 1 יש הגדרה של תחנת שירות וכתוב: "מקום האיסוף".

הבנתי. זה, למעשה, הנצחת החברות הגדולות. אני אסביר: יש פה 3 אפשרויות. אם התחנות קיימות כפי שהן, אז אני צריך להגיד שחנות מסוימת הופכת להיות תחנת איסוף. אבל זה לא מעשי בגלל שחנויות אחרות יבואו ויגידו מדוע הן לא תחנות איסוף.

תסמיך גם אותן.

אבל אז, אותן חנויות הופכות להיות דה פקטו מה שכתוב ב-9(ב). באופן מעשי זה אומר שכל החנויות שאני מוכר להן, הופכות להיות תחנות שירות. באופן מעשי ישנן שתי אפשרויות: להגיד שזמן השירות יהיה 10 ימים ולא 7 ימים, כי אתה צריך לאסוף מכל החנויות. האופציה השנייה: להגיד שכל המוצרים שמופיעים בתקנה הזאת מתחלקים לשניים. אני לא מדבר על החרגה. יהיו מוצרים שיידרשו גם תחנות שירות במובן הזה של 4 תחנות שירות. ההבדל במהותו זה נקודת בוחן בשני אלמנטים: גודל המוצר. גם זקן יכול להרים 250 גרם. דבר שני, צריך לחשוב על הכלכלה. יש הבדל בין מוצר המוני כמו פלאפונים לבין מצלמות.

סעיף 9 אושר. סעיף 10.

מקריאה את סעיף 10.

לאור כל מה שאמרתי קודם, אני מבקש שבסעיף 10(א) זה יהיה 10 ימים ולא 7 ימים. כדי שאם החנויות יהפכו להיות תחנות שירות, יהיה לי מספיק זמן לאסוף.

אפשר לקבל 10 ימים כי אני לא מכיר יצרן או מוכר שירצה דווקא להאריך את השירות.

אנחנו נבוא לקראתך, שינינו ל-10 ימים. שכרך יצא.


יש הערות לסעיף 10? סעיף 11 בבקשה.

מקריאה את סעיף 11 (א), (ב) ו-(ג).

אני קובע עם טכנאי ב-08:00 והוא מגיע אחר הצהריים.

כתוב שאתה קובע שעה והוא יכול לאחר רק שעתיים.

מה הסנקציה כלפי אותו טכנאי שלא יגיע? מה שהיה הוא שיהיה.

הוא חייב לצלצל ולהודיע שהוא לא מגיע.

הוא לא צלצל והגיע אחרי 8 שעות.

זה סעיף 18 או 17 בחוק הגנת הצרכן. העונש הוא 150,000 שקלים.

מישהו שילם עד היום?

עוד לא קבעו את התקנות. תתקן אותם והוא ישלם. אדוני, אני לא רוצה להטעות את הוועדה. המטרה של התקנות האלה, קודם כל לתת כלים לצרכן לאכוף את זכויותיו בתביעה אזרחית.

ואת סבורה שבגלל שעתיים איחור אני אגיש תביעה לבית המשפט? לשלם אגרה? זה שום שינוי לעומת המצב הקיים.

גם הצרכן יצטרך להתאים עצמו לשעות סבירות.

סעיף 11 אושר.

מקריאה את סעיף 12.

הבעיה היא ההגדרה שבסעיף 1. סעיף 12 אומר נכון שתמיד היצרן הוא זה שנותן את תעודת האחריות. בסעיף ההגדרות כתוב "תעודת אחריות – מסמך המפרט את חיובי העוסק", במקום שיהיה כתוב "מסמך המפרט את חיובי היצרן".

לפי הגדרה של המונח "עוסק" בחוק הגנת הצרכן זה כולל גם את העוסק שמכר וגם את היצרן. בתקנות האלה יש אבחנה. לעניין הזה, תעודת אחריות כוללת גם את חיובי העוסק. למשל, למסור לו את תעודת האחריות, לציין את הפרטים של העוסק על תעודת האחריות. יש חיובים גם של העוסק שמכר ולא רק של היצרן. לכן צריך להיות גם היצרן וגם העוסק.

העוסק כולל את שניהם.

אין אבחנה בין עוסק ליצרן, יש אבחנה בין יצרן לעוסק שמכר את הטובין. זאת אומרת בין מוכר או יצרן.

תעודת האחריות היא של היצרן. לכן התוצאה תהיה שעורך דין מתוחכם יגיד שזה לא חיוב של היצרן אלא חיוב של העוסק. ההגדרה היא שהעוסק צריך לכתוב את תעודת האחריות. בהגדרה יש סתירה.

לדעתי צריך להיות: "עוסק ימסור לצרכן, יחד עם הטובין הנמכרים לו, תעודת אחריות מאת היצרן".

נכון מאוד.

מקריאה את סעיף 13.

אז כל מה שצריך זה לבטל את תקנה 12 ולהוסיף תקנת משנה (ג) לתקנה 13 כדי להבהיר שתעודת האחריות תהיה בשפה העברית, ולפי דרישת הצרכן אז גם בשפה הערבית.

שתעודת האחריות היא של היצרן.

אני מסכימה שיש כאן איזו אי בהירות. "תעודת האחריות תהיה בשפה העברית, ואם דרש - - - " אני פשוט מוחקת ולא צריכה את הרישה של 12.

הוא אומר שיש בעיה בהגדרה.

לפעמים רק אחרי שמתקינים את המוצר בביתו של הצרכן מוסרים תעודת אחריות וזאת לפי תנאי היצרן. לעיין זה דבר אחד ולמסור זה דבר אחר. הוא ימסור במעמד ההתקנה.

אז הוא ייתן בהתקנה. לפני המכירה אתה צריך לתת לו לעיין, ואחר כך בזמן המכירה. אני לא מבינה מה הבעיה.

היצרן חייב לצרף תעודת אחריות למוצר שהוא משווק. העוסק חייב לבצע את המסירה.

סעיף 12 יישאר כפי שהוא אבל בהגדרת תעודת אחריות במקום "מסמך המפרט את חיובי העוסק כלפי הצרכן" זה יהיה "מסמך המפרט את חיובי היצרן ואת חיובי העוסק שמכר את הטובין לצרכן כלפי הצרכן". ואז נבקש מהוועדה לאשר את תקנה 12 כאשר היא תתכנס שוב. סעיפים 12 ו-13 יישארו "as is".

אנחנו פוגשים מספרה שקונה מכונת כביסה ומייבש.

זה לא חל כי הוא לא בהגדרה של צרכן לפי חוק הגנת הצרכן. זה לא חל על המספרה.


אדוני היושב ראש, סוכם להחזיר את תקנה 12 לנוסח שהיה ללא תיקון לתקנה 13. אבל בהגדרה "תעודת אחריות" יהיה: "מסמך המפרט את חיובי היצרן ואת חיובי העוסק שמכר את הטובין ליצרן".


אני מבקשת לאשר את 12 ו-13 בנוסח שהוצע לוועדה וכן לאשר את הנוסח של ההגדרה של "תעודת אחריות" שבתקנה 1 בתיקונים שהצגתי. זאת הצעתי לוועדה.

אישרנו. אישרנו גם את סעיף ההגדרות.

אני מבקשת להוסיף סייפה ל-13(א): "אלא אם מתן השירות אינו מותנה בהצגת תעודת אחריות". אני לא צריכה שהלקוח יראה לי תעודת אחריות. הכל רשום אצלי במערכת. השירות לא מותנה בתעודת האחריות.

אולי זה כך אצלך, אבל במקררים זה לא תופס.

ואם מחר זה כן יהיה מותנה? ואם אני רוצה שיהיה בידי מסמך?

אני רוצה לדעת מה הזכויות שלי.

אני לא דן בפלאפונים בלבד. אנחנו מאשרים כהצעת הנוסח של התקנות.

מקריאה את סעיף 14 (א), (ב) ו-(ג).

סעיף 14 אושר.

לא לכל מוצר יש מספר סידורי, לכן צריך לציין "במידה וקיים".

אפשר להוסיף.

סעיף 15 בבקשה.

מקריאה את סעיף 15 (א), (ב) ו-(ג).

סעיף 15 אושר.

מקריאה את סעיף 16.

הערה לגבי "יערוך חוזה בכתב". לחלק מהחברות, גם הסלולאריות אבל לא רק, יש 2-3 מיליון לקוחות. זה אומר שצריך להחזיק האנגר של חוזים שכולם זהים. אני לא רוצה לגזול מזכויותיו של צרכן לדעת מה מגיע לו ועל מה הוא חתם. אני מבקש שזה יהיה בצורה של אמנה כך שאני לא אצטרך לשמור העתק בכתב של חתימתו של כל אחד. ברור שזה חל עלי.


אני מציע שהיצרן ייתן אמנה. זה יחסוך לי להחזיק 4 מיליון חוזים.

אנחנו מסתכלים על שירות אחד מיני רבים. השירותים ניתנים על ידי שירות טלפוני ולכן אין סיבה שתהיה חוזה בכתב כאשר יש אמנת שירות. לכל שירות יש אמנה שהיא מפורסמת, רשמית, שיש בה התחייבות של החברה. ולכן אני לא רואה סיבה - - -

אבל אני לא יכול להחריג.

מדובר כאן בהסכמה בין הצדדים. ההסכמה לא חייבת להיעשות בכתב כמו שירותים רבים שמעניקים יצרנים. לכן זה נטל בלתי סביר שאני אחתים בכתב. תהיה אמנה, ההצטרפות היא רצונית בהודעה טלפונית פשוטה. זה גם לא שירות לתקופה קצובה.

קניתי מכשיר טלפון אמרת לי שיש תקופת אחריות. אני מסתכל ורואה שמגיע לי שירות גם אחרי זה. אני רוצה מסמך שיהיה אצלי ביד.

אתם מוכנים להסתפק ב: "ימסור לצרכן מסמך בכתב".

כן.

אם חברות הטלפון חושבות שהן נוהגות היום על פי החוק כשהן עושות עסקאות בטלפון ולא צריך לשלוח כלום, הן טועות משום שחוק הגנת הצרכן דורש היום, כאשר אני במכר מרחוק קונה נכס או שירות, להעביר לי במיידי בכתב את כל הדברים שדורש החוק, משום שאחרת לשירות אין תוקף. כאן לא מדובר על תעודת אחריות. אני עושה חוזה. אני קונה דירה אני רוצה חוזה. אני קונה ממך שירות, אני רוצה לדעת מה אתה מוכר בתמורה.

ואם הדברים הם דינאמיים וכל הזמן משתנים?

אז צריך כל הזמן חוזה מחדש. עושים את זה בהרבה עסקאות. אני קונה את השירות לשנה או שנתיים. אני קונה שירותי בריאות, שירותי תיקון.

ברגע שהוא שילם נערך חוזה. היום אנחנו שולחים הצעה והוא הולך לדואר ומשלם.

ממילא הם צריכים למסור תעודות אחריות אז הם יצרפו גם את חוזה השירות.

מי יתחייב לי כשהוא קונה את הפלאפון שבעוד שנתיים הוא ייתן לי שירות כזה? הוא לא יודע להגיד לי את זה.

השירות הוא דינאמי.

זאת בדיוק הבעיה. שהשירות הוא דינאמי ואתם מנצלים את טוב ליבו של הצרכן ומכניסים לו שירותים שהוא לא רוצה, גובים ממנו כסף על מה שהוא לא רוצה.

לכן אנחנו רוצים שזה יהיה בכתב ולא בצורת אמנה.

המשמעות היא להחזיק ארכיבים שלמים של מסמכים זהים.

יש להם את היכולת.

אני רוצה להתייחס לסעיף 16(ב). שם מדובר על כך שהלקוח יכול להפסיק את השירות מתי שהוא רוצה.

רק בתום תקופת האחריות.

עשיתי איתו חוזה ובמסגרת החוזה נתתי לו מכשיר חדש. עכשיו הוא יעזוב אותי אחרי שנתתי לו את המכשיר.

מדובר במכשיר שאתה מוכר ושתקופת האחריות היא שנה. אתה אומר לו שאתה מוכן לתת לו אחריות לחמש שנים ב-300 שקלים לשנה במקום ב-400 שקלים לשנה ואומר לו שעד תום השנה הראשונה הוא יכול להפסיק את ההסכם.

חברות שמוכרות הרבה מוצרים נערכות משנה לשנה ועושות תקציבים על סמך חוזים ארוכי טווח. אם הלקוח קנה את המוצר היום וקנה אחריות מהיום לעוד שנה בתום השנה, ובסוף השנה הוא אומר שהוא מבטל, יש עם זה בעיה. חייבים להגביל את תקופת הביטול שניתנת לו לאיקס זמן מזמן הרכישה. לא יתכן שבסוף השנה אני מבטל את מה שאני חתמתי עליו בשנה שעברה.

התשובה היא מאוד פשוטה. לא ניתן לחייב אדם, שעוד לא טעם את הטעם של השירות הזה, להיות כבול למשך 5 שנים נוספות. אם קניתי מוצר ורק אחרי שנה או יום לפני תום השירות מתברר לי שהשירות לא טוב ולא מתאים, אין שום סיבה שאני אהיה כבול אליו לעוד הרבה זמן. זה זכה, דרך אגב, גם בפסיקה של בית המשפט בעניין מעליות טל.

אנחנו מאשרים את סעיף 16 כפי שהוא.

מקריאה את סעיפים 17, 18, 19.

לגבי סעיף 19. לדעתי זהו סעיף בלתי סביר לחלוטין. אני מתייחס בעיקר לתוספת השנייה. נניח שמר קמחי נכנס לחנות למוצרי חשמל לקנות טלוויזיה. מציע לו המוכר טלוויזיה טושיבה. הקונה אומר שהוא מעדיף טלוויזיה אחרת. חלפו 4-5 שנים. היצרן והיבואן פשטו את הרגל, ואתה רוצה לחייב את הסוחר הקטן לספק לו חלקי חילוף? מאיפה? זה בלתי סביר לחלוטין. מילא לשנה אחת, אבל ל-7 שנים?

בסעיף הזה ביקשנו להוסיף אפשרות לצאת ידי חובה אם אני מחייב את אותו יצרן או יבואן להתקשר עם מעבדת שירות בהסכם שאומר, שגם אם הוא נעלם, הוא ימשיך לתת שירות.

יבואן הביא מוצר, פיזר אותו בין החנויות ולאחר מספר שנים הפסיק לעבוד. אני כצרכן מכיר את בעל החנות. צריך לעשות הסדר שבמידה ואדם יוצא מהשוק, השירותים והתיקונים יעשו על ידי מאן דהוא.


צריך להגן על הצרכן אבל גם על הסוחר הקטן.

אמרת נכון, לצרכן אין כתובת אחרת אלא המוכר ממנו הוא קנה. זה לא שמר בירנבאום צריך להוציא משהו מכיסו. הוא צריך לעזור לאותו צרכן מסכן למצוא את אותו חלק לצורך התיקון. זאת כבר חובת אספקת חלקים לאחר שנת האחריות.

אבל היבואן פשט את הרגל.

היבואן פשט את הרגל, אבל היצרן עוד קיים. הוא ימצא את החלפים באינטרנט. ישנן חברות שעוסקות בחלפים, ישנם גם תחליפים לחלפים.


בשנת האחריות החובה קיימת בכל מקרה.

אבל אתה מטיל עליו חובה - - -

האפשרות היא כזאת: או להטיל את החובה על אותו אחד שמכר והרוויח על זה או להשאיר את הצרכן בלי כלום. יש הסתברות יותר גבוהה שלמוכר יש יותר קשרים עם מי שמתקן. זה רק לבוא ולהשיג את החלק.

לנו כיבואנים אין בעיה עם הסעיף הזה. מאידך, זה מאלץ את הסוחרים לעשות שיעורי בית לפני שהם מתחברים עם אדם שהביא 4 מכולות ונעלם. זה בדיוק הרעיון שעומד מאחורי הסעיף.

במוצרים שנמצאים ברשימה אני מרוויח 3.4%-5% מקסימום. איפה אני כסוחר קטן שלא יודע אינטרנט ושלא יודע אנגלית ולא יודע להפעיל מחשב, מאיפה אני אקח את זה? אתה מטיל עלי חובה שאני לא יכול לבצע גם אם אני רוצה. אתה מייצג את היצרנים הגדולים.

צריך להזכיר שמדובר בעבירה פלילית. אם מר בירנבאום לא מוצא את החלק, זאת עבירה פלילית. דבר שני, לא מפתיע אותי שהיבואנים בעד כי זה רק יחזק את המונופול שלהם.

צריך למצוא נוסחה שהסוחרים הקטנים לא יפלו. צודק היבואן שלא יתקשרו עם אנשים שבאים עם 4 מכולות אבל אפשר גם לקנות ממישהו בתום לב.

דווקא בנושא הזה אני בעד התקנה כפי שהיא כתובה.

כי אתה יבואן ואתה מוכר את המוצרים שאתה מייבא.

כדי שנגיע למצב שמר בירנבאום מדבר עליו צריכים לקרות שני דברים: שגם היצרן בחו"ל יפשוט את הרגל וגם היבואן יפשוט את הרגל. זאת הסתברות די נמוכה שיקרו שני הדברים האלה.

אם היצרן בחוץ לארץ פושט את הרגל, מאה אחוז שהיבואן יפסיק לעבוד.

אני חושבת שיש ממש בטענות, לפחות ככל שמדובר בפשיטת רגל או במתן צו פירוק. העוסק שמכר את הטובין לא יכול להיות ערב לאיתנות הכלכלית של יצרן. אם מישהו נעלם, אז אני אולי מפקפקת אם הוא לא קנה מאיזה חאפר ואז הוא אחראי. אבל במקרה של פשיטת רגל או פירוק תאגיד, אין מה לעשות, יהיה הקונה נושה ככל יתר הנושים של פושט הרגל או נגד החברה שניתן נגדה צו פירוק.


"בהעדר אפשרות לאתר את היצרן שנדרש לקיים את חיוביו" – רק במקרה כזה זה יחול.

אנחנו מאשרים סעיפים 17, 18 ו-19. סעיף 20 בבקשה.

מקריאה את סעיפים 20 (א) ו-(ב), 21, 22, 23.

בדיון הקודם ביקשתי להוסיף מוצרים נוספים בהגדרה של הטובין.

צריך לחזור להגדרה של טובין.

סעיפים 21, 22, 23 אושרו.

מקריאה את סעיף 24.

180 ימים מספיקים?

מקריאה את התוספת הראשונה.

מיקרוגל עולה 400 שקל ואני צריך להחזיק חלפים 7 שנים.

תוזיל את זה ל-399 שקלים, כדאי לך.

אישרנו את התוספת הראשונה.

אנחנו עובדים עם קבלנים שנותנים שירות. היום אנחנו מפילים עליהם תיק שדורש - - -

שאלתי קודם אם זה מספיק, איפה היית?

180 ימים לא מספיקים.

זה כבר אושר.

מקריאה את התוספת השנייה.

אני לא מסוגל להגיע מחיפה לרמת הגולן תוך 24 שעות כדי לספק כיריים. ברור לי שמקרר ומקפיא אנחנו נכבד.

כמה ימים אתה רוצה לכיריים?

שלושה ימים.

יומיים זה סביר?

אני מציע שיהיה כתוב: "מקלטי טלוויזיה שגודלם עולה על 20 אינטש" כדי שמירב מקלטי הטלוויזיה של 21 אינטש ייכנסו.

קיבלנו.

צריך להוסיף רדיאטורים וקונווקטורים.

צריך להוסיף מוצרים שהם מחוברים מסוג טוחן אשפה, מרכך מים, כל המוצרים שמחוברים בדרך קבע שההפרדה שלהם מחייבת פעולה שלמה.

מנהלת הוועדה הפנתה את תשומת ליבנו לכך לתקנה 7ב – מקום ביצוע התיקונים. תקנה 7(ב) דנה בטובין שצריכים לתקן אותם במעונו של הצרכן. כאן מדובר על טובין שמפאת גודלם, משקלם או נפחם לא ניתן להובילם. כאן מוצע להוסיף: "או טובין המחוברים למקרקעין בדרך קבע".

טלוויזיה 21 אינטש עולה בממוצע 600 שקלים. זה ממש לא סביר שטלוויזיה כזאת, שהיא בגודל סביר - - -

את זה כבר אישרנו.

ב-7(ב) כתוב: "לא ניתן להוביל את הטובין". על ידי מי לא ניתן? היצרן יכול, בעל המשאית יכול, בעל הסמיטריילר יכול. צריך לכתוב: "הצרכן לא יכול להוביל את הטובין".

מנסים לקבוע מבחן אובייקטיבי של הצרכן הסביר או הממוצע.

"לא ניתן להובילם באופן סביר".

אישרנו את התוספת השניה. אני מבקש לקרוא שוב את סעיף 7 עם כל התיקונים.

"(א) טובין המפורטים בטור א' בתוספת השנייה, יתוקנו במעונו של הצרכן; נדרשה מעבדה לשם ביצוע התיקון, יעביר היצרן את הטובין למעבדה, ללא תמורה.


(ב) טובין שאינם מפורטים בתוספת השנייה יובאו לתחנות השירות, לשם תיקונם; לא ניתן באופן סביר להוביל את הטובין לתחנות השירות מפאת גודלם, משקלם או נפחם, או מחמת שהם מחוברים למקרקעין בדרך קבע, יתקנם היצרן במעונו של הצרכן ואם נדרשה מעבדה לשם ביצוע התיקון, יעביר היצרן את הטובין למעבדה, ללא תמורה."

אנחנו חוזרים להגדרת טובין.

להזכיר לאדוני, בהקשר להגדרה הזאת התעוררו שתי שאלות: על איזה טובין יחולו התקנות האלה? מדובר כאן רק על מוצרי חשמל, אלקטרוניקה וגז חדשים לרבות מנגנונים מכאניים וחשמליים בריהוט. כאן נשאלה השאלה האם באמת רק באמת על סוג כזה של טובין מדובר או שמא מדובר על ריהוט, שעונים מכאניים וכדומה.

הדבר השני הוא המחיר המינימאלי של אותם טובין. אלה שתי הבעיות שהוועדה צריכה להכריע בקשר אליהן.

לגבי ה-150 שקלים זה נשאר.


בדיון הקודם אמרתי שאנחנו רוצים שתעשו חשיבה ותביאו תקנות גם לגבי מוצרים אחרים. תעשו מזה פיילוט.

אדוני, לגבי ה-150 שקלים, אני תוהה ביני לביני. הבעיה היא באותם מכשירים קטנים שלפעמים התיקון שלהם עולה יותר מהערך שלהם.

אני קונה קומקום ב-150 שקלים. הקומקום שבק חיים אחרי 3 חודשים. אם לא שווה לכם לתקן, תנו לי חדש.

המוצרים האלה לא אמורים להתקלקל אחרי 3 חודשים. ישנם אנשים חסרי יכולת ו-150 שקלים זה הרבה כסף עבורם.

תודה רבה לכולם, אישרנו את תקנות הגנת הצרכן.

הכוונה בתקנה 7(ב) לאו דווקא שהם מחוברים למקרקעין אלא שהם מקובעים דרך קבע.

הישיבה ננעלה בשעה 15:00.