PAGE
1
הוועדה לענייני ביקורת המדינה

13/12/2005

הכנסת השש-עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב רביעי

פרוטוקול מס' 251

מישיבת הוועדה לענייני ביקורת המדינה

שהתקיימה ביום שלישי, י"ב בכסלו התשס"ו (13 בדצמבר 2005), שעה 11:45

הצעה לסדר היום (דיון מהיר): הצורך במימון רכישת תרופות להצלת חולים, חה"כ עבד אלמאלכ דהאמשה

חברי הוועדה: מל פולישוק-בלוך – היו"ר

עבד אלמאלכ דהאמשה

מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס

שלומית לביא – עוזרת בכירה למבקר המדינה ודוברת המשרד

מיכל זיו – מנהלת בכירה על אגף, משרד מבקר המדינה

משה גרינצברג – מנהל ביקורת ראשי, משרד מבקר המדינה

ד"ר אסנת לוקסמבורג – ראש מינהל טכנולוגיות רפואיות, משרד הבריאות

אריה פז – מבקר משרד הבריאות

שמוליק קלנג – שירותי בריאות כללית

ד"ר זאב אהרונסון – מנהל אגף הרפואה, קופת-חולים מאוחדת

פרופ' יהושע שמר – מנכ"ל "מכבי שירותי בריאות"

ד"ר אהוד קוקיה – ראש חטיבת הבריאות, "מכבי שירותי בריאות"

ד"ר אנדי וייטמן – מנהל מחלקת תרופות וציוד רפואי, "מכבי שירותי בריאות"

עוזי ברלינסקי – מנהל אגף בכיר לענייני ביקורת המדינה וביקורת פנימית

מירי זיו – מנכ"לית האגודה למלחמה בסרטן

ליהי ורשביאק – "נובונורדיסק"

שרון אבנס – "נובונורדיסק"

תומר פפר – "פארמה ישראל"

ארז שם טוב – "פארמה ישראל"

נידאא מוחמד אבו טועמה

סאוסן שחאדה

אילת חריף

יהודה חריף

תומר רוזנר

חנה פריידין

דקלה אברבנאל

הצורך במימון רכישת תרופות להצלת חולים,

חה"כ עבד אלמאלכ דהאמשה

ברשותכם נתחיל. המתנו למבקר, אבל הוא בוודאי מתעכב, ואנחנו צפופים בזמן. יש כל כך הרבה ליקויים במדינה, ואני משתדלת להביא מה שיותר נושאים לפני שחברי מתפזרים. אגב, לידיעתכם, הוועדה לענייני ביקורת המדינה תעבוד כמעט עד 28 במרס. יושב-ראש הכנסת אמר לי במפורש שאין מניעה לעשות כמה ישיבות שצריך בוועדה. כמובן, כל דוח של המבקר שייכתב ויפורסם בימים אלה, נקיים עליו דיון. אני מקבלת משכורת מכם עד 28 במרס, ואני מקווה שגם אחר כך. לכן אמשיך בעבודתי עד הרגע האחרון.


הנושא של רכישת תרופות להצלת חולים הוא הנושא שלנו היום – הצעה לסדר היום (דיון מהיר) של חבר הכנסת דהאמשה. מאז שאנחנו כאן אנחנו עוסקים בו בלי הפסקה. כולנו יודעים שכמה כסף שנשים בסל התרופות – תמיד יהיה חוסר. אולי עצם השיטה של סל היא לקויה, והגיע הזמן לעשות חשיבה אחרת, כפי שהיה פעם. ככל שאני יודעת, תמיד היתה מגבלת תקציב, אבל פעם לא הגדירו את זה כסל. כשיש סל, הוא מוגבל בהיקפו, ויש גבול כמה אפשר להכניס לתוכו. אם אין סל, אין מגבלה. אני חושבת שזה מסוג הדברים שבהם צריכים לתת לכל תושב ואזרח במדינת ישראל את המקסימום שיודעים עליו. אם יודעים על רפואה כלשהי, ויש אפשרות חוקית, וכמובן רפואית, לתת אותה לחולה – צריך לעשות זאת. המגבלה התקציבית אסור שתהיה קיימת.

אבל זה רצון טוב, חזון, זו לא מציאות. לכן המלחמה שלנו היא איך להגדיל לפחות את אותו תקציב למי שצריכים להציל את חייהם ולהקל על סבלם כשהם במצבים קשים.

לפי הגישה הזאת הגשתי, עם חברתי חברת הכנסת אראלה גולן, הצעת חוק לביטול מע"מ על תרופות מצילות חיים שאינן בסל. רק אתמול קיבלתי תשובה של שר האוצר. כמובן, העיקרון של אחדות המע"מ חשוב יותר מחיי אדם. לגבי מוצרי מזון, אני מבטיחה לכם שראש הממשלה לא קיבל מכתב משר האוצר שבו הוא מדבר על אחדות המע"מ, כי לפני שבוע הוא הציע לבטל את המע"מ על אוכל. לא שלא צריך אוכל, אבל השאלה היא אם צריך להפחית את המע"מ על אוכל. לעומת זאת, הצד המוסרי בעניין של התרופות מצילות החיים הוא שהמדינה מגדילה את הכנסותיה על חשבון חולים – זה מה שזה אומר. אני לא יודעת לפרש את זה אחרת. בעיני זה מוסרית לא נכון, מעבר לכך שכלכלית זה לא נכון. אני ממשיכה את המלחמה. היום שותף לי יותר שר הבריאות בנושא זה, גם הוא הציע את ההצעה הזאת, חזר והציע. המלחמה תימשך. אמרתי לשר האוצר: אם אתה לא רוצה לשנות את העיקרון המקודש כל כך בעיניך, תיצור מנגנון שבו אתה גובה מע"מ ומחזיר. כבר היו דברים מעולם, ואז כאן אולי אפשר למצוא פתרון.
אני מספרת את זה בצד. חלק מהאנשים שיושבים כאן היו בדיון בוועדת הכספים לפני שעה קלה. הייתי שותפה, עם עוד חברי כנסת, להצעה לסדר בוועדת הכספים כדי למצוא את הדרך לאשר תקציב להגדלת סל התרופות. גם זה לא קיים.
הרחבתי, כדי להראות למי שנוכחים כאן שהנושא לא נעלם מעיני ומעיני חברי כנסת אחרים. הוא בנפשנו, הוא בחייכם. כל הזמן אנחנו לוחצים שהעניין יטופל וישופר. אני מברכת את חבר הכנסת דהאמשה, שמצא לנכון להביא את הדיון המהיר על הצורך במימון רכישת תרופות דווקא אלינו לוועדה. בבקשה, אדוני.

תודה גברתי, אני רוצה להודות לגברתי ולנשיאות הכנסת, שמצאה לנכון להיענות לבקשתי. חברים יקרים, אדבר קודם כול על האדם שבתו נוכחת אתנו. קראתי את המכתב. אני לא רוצה להגזים, אבל ממש התרגשתי, רעדתי. אדם צועק: אם אני לא מקבל תרופה, אני מת. הוא כבר קיבל את התרופה הזאת, והיא עזרה לו. עובדה. אגב, היה לו ביטוח מושלם מהיום הראשון של הביטוח הזה. הוא חבר קופת-חולים כללית כל החיים, עם המשפחה. הגורל שלו הוא שחלה במחלה הזאת.
בהתחלה הוא כמעט נואש מהחיים, אמרו שאחרי שישה חודשים הוא גומר. עברו שישה חודשים, וברגע האחרון אמרו: אולי תלך לרופאה ב"הדסה". הרופא שלו, פרופ' עיד, בעל שם מוכר בעולם הרפואה, נדמה לי, אמר לו: אצלי אין עוד מה לעשות. כמוצא אחרון הוא הציע לו להגיע לרופאה ב"הדסה", שמתמחה בתחום הזה. יש תרופה שהיא עדיין בשלב ניסויי. אמרו לו שאולי מזה יצא משהו.

הוא הלך. הרופאה ניסתה עליו את התרופה הזאת, והוא התחיל להתקדם. עכשיו, אם הוא מקבל את התרופה, יש לו חיים ארוכים, רק אלוהים יודע כמה הוא יחיה. הגידול, התופעה, כל הדברים השליליים – התרופה ממגרת אותם.

קופת-חולים אומרת שזה לא בסל הבריאות. ולדברי היושבת-ראש, אני חושב שהבעיה קשה וכללית מאוד, ואנחנו חייבים להתרכז באדם המיוחד הזה. האיש הזה הוציא 250,000 ש"ח, כל מה שיש לו. זה הסכום שהוא הוציא על התרופה הזאת. הוא מכר את מה שיש לו, אין לו יותר. אני אומר תודה לאל שאני לא נופל, כי אין לי 250,000 ש"ח. תאמינו לי, אני חבר כנסת, אני מקבל משכורת, אנחנו חשודים שאנחנו מי יודע מה – אבל בהן צדק, אין לי 250,000 ש"ח להוציא. אולי אמצא 50,000 ש"ח. הוא הגיע עד 250,000 ש"ח. התרופה הוכחה, והיא עוזרת לו.
בשבועות האחרונים הוא מקבל את התרופה פעם בשבועיים במקום פעם בשבוע. הוא כותב שמאז השינוי, אחרי שזה ירד ל-CA 2.5, זה שוב עלה. יושבת כאן בתו של האדם הזה, היא רופאת משפחה, וזה חתנו.

אני לא יודע מה זה הנתון הזה, אבל אני מבין שזו הנורמה. לאדם רגיל יש CA 2.5. זה רגיל, אפשר לחיות עם זה, בלי כאבים ובלי שום התפתחויות. ברגע שהוא התחיל לקחת את התרופה פעם בשבועיים במקום פעם בשבוע, זה עלה ל-7.5. זה מלפני שלושה שבועות. אני לא יודע מה המצב עכשיו. ברשותך, היושבת-ראש, נשמע את בתו, היא מבינה ברפואה ויודעת טוב ממני.

קודם כול, אני רוצה להודות לחבר הכנסת דהאמשה, שתיאר כאן את מצבו של אבי. כמו שהוא אמר, אבי אובחן לפני כשמונה שנים כסובל מסרטן במעי הגס ומגרורות בכבד. מאז התחילה הכימותרפיה, והוא עבר ניתוחים כל הזמן אצל פרופ' עיד. ניסו עליו כמעט את כל התרופות שנמצאות בסל התרופות.
בשנת 2003 בסוף השנה, אחרי שהוא עבר כריתה של חלק מהכבד ושל חלק מהצלעות, וניסו את כל הכימותרפיה שבשוק, אמרו לו: אנחנו מרימים ידיים, נשארו לך רק כמה חודשים. יש לנו מכתב מפרופ' עיד שאמר: אצלי אין לך טיפול, אני ממליץ לך לפנות לד"ר איילה הוברט במחלקה האונקולוגית ב"הדסה". היא הציעה לו לקבל את התרופה "ארביטוקס", שזה השם המסחרי של התרופה החדשה שבשוק.

יש מכתב מאותה רופאה שאומרת שרק התרופה הזאת יכולה לעזור לו.

התרופה הזאת היא רק מ-2001, הכניסו אותה לארץ לפני שנתיים. מאז שאבא שלי התחיל לקבל את התרופה יש רק סימן לסרטן, הסימן CA. משתמשים בסימן הזה למעקב. אם הערך עולה, סימן שהסרטן מתפשט. הנורמה אצל אדם רגיל היא 1.5-3.5. אצל אבי זה היה בעבר 1,500. היו גרורות בכבד, בצלעות וגם בסרעפת מימין.
הוא התחיל לקבל את התרופה. היא הסבירה לו שהתרופה מחוץ לסל והוא צריך לשלם 6,000 ש"ח בשבוע בשבילה. הוא בקופת-חולים בכללית. פנינו לקופת-חולים כללית, ואמרו שהתרופה מחוץ לסל, שלא בטוח שהיא תעזור, שהם לא מכירים אותה ולא יכולים לעזור. חודשיים אחרי שאבי התחיל עם התרופה מצבו השתפר, הוא חזר לעבודה, יש לו דיר כבשים והוא עובד עכשיו. הוא אדם אחר לגמרי. הסימן ירד בתוך חודשיים מ-1,500 ל-100.

שאלתם פעם למה התרופה לא בסל?

התרופה עוד חדשה, היא עוד לא הוכיחה את עצמה. אמרו לנו שיש תרופות שהן בסל ואפשר להשתמש בהן. הם אמרו לנו שיש 11CPT, שזו תרופה כימותרפית, וזה לא מרפא מהסרטן, אבל משפר את איכות החיים של חולי הסרטן. אבי קיבל CTP11 לתוך הכבד – משתילים צינור. הוא קיבל את התרופה והיא לא עזרה לו.

עכשיו הוא חי טוב, לא יכול לי זה.

ב-CT האחרון כמעט אין גרורות, הגרורות שהיו בכבד קטנו מאוד מאוד. ב-CT רואים גם שיפור מבחינת הדמיה, גם שיפור מעבדתי, גם שיפור קליני. התרופה הוכיחה עצמה במקרה של אבא שלי.

ברשות היושבת-ראש אוסיף עוד משפט: רק לפני שבוע, ב-7 בדצמבר, פורסם מקרה ב"הארץ", שבו אדם פנה לבית המשפט בתביעה נגד קופת-חולים מאוחדת, בדיוק לגבי אותה תרופה. זה בדיוק אותו מקרה. לא רק שהוא זכה, אלא בית המשפט חייב את הקופה להחזיר לו את כל ההוצאות שהוציא.

אם יש פסק דין לגבי אדם אחד, זה לא חל על כל האנשים? אם יש פסק דין תקדימי, פסק דין עוקף סל בריאות, למה הוא לא יכול להיות נכון לכולם?

אני מלמד את כל הנושא הזה 15 שנה, במינהל עסקים בתל-אביב. אני פרופסור לרפואה. אני רוצה לדבר על העקרונות, כי כל אדם כבודו במקומו. אדם שחושב שנפגע מאי-קבלת תרופה, יש לו יכולת לפנות לבית הדין האזורי לעבודה. שם הסמכות.

למה בית הדין לעבודה?

חוק ביטוח בריאות ממלכתי קבע שבתי הדין לעבודה רק הם האינסטנציה השיפוטית. זו האינסטנציה הראשונה, ואפשר לערער לבית הדין הארצי. אי-אפשר ללכת לבג"ץ, אלא אם יש בעיה של נוהל. בית הדין הארצי הוא הסמכות העליונה.
כל בקשה של מבוטח כזה או אחר נידונה לגופה, והיא לא תקדימית. אם אדם אחר חושב שנפגע, הוא יפנה שוב לבית הדין האזורי והוא יכול להשתמש באותה פסיקה כתקדים או לא כתקדים. זו פרשנות לגבי מה שקורה. את החולים עצמם אני לא מכיר.

בסדר. נשמע את אילת חריף?

אני בעלה, אני מבקש לדבר בשמה. אילת בת 55, ונאבקת בסרטן למעלה מחמש שנים. למעשה היא עברה את כל הטיפולים שיש בסל. לפני כשנה התברר לנו שנותרו כמה חודשים לחיות, בדומה למצבו של האב של הגברת. הגענו להתייעצות דרך "מכבי", פרופ' שמר היה במשרד באותו רגע. ביקשנו התייעצות עם בוסטון. התברר שהתרופה היחידה האפשרית למצבה, כדי להציל אותה, היא "ארביטוקס". קיבלנו את המלצת המכון האונקולוגי בבוסטון להתחיל טיפול.

זה חייב אותנו לגייס כספים, ונאלצנו לשבור את כל חסכונות החיים שלנו, לגייס תרומות, לקחת הלוואות מבנקים.

באילו סדרי גודל מדובר?

בעשרת החודשים האחרונים הוצאנו כ-200,000 ש"ח. למעשה היום אנחנו די מרוששים. התרופה הביאה לכך שממצב של גרורות בריאות ובכל בלוטות הלימפה לכך, ב-CT רואים שהן כמעט נעלמו. גם ה-CA ירד לכ-2.4. אילת ממשיכה לקבל עוד טיפולים, עד שהכסף ייגמר.
ניסינו לפנות ל"מכבי", אז התרופה עוד לא היתה רשומה בארץ, היא נרשמה רק לפני כמה חודשים. היום היא רשומה במשרד הבריאות. בכל אופן, מכיוון שאין תקציב לתרופה הספציפית הזאת והיא לא בסל, לא ניתן לקבל אותה.
זה המצב היום. אדם ששילם מסיו לחברה ולמדינה, שילם את כל מסיו לקופת-החולים, למעשה חייו תלויים בקיבוץ נדבות. צריך להבין שבכל יום שני בבוקר אני צריך להתקשר ולהזמין את התרופה, ואני צריך שבבנק יהיו לי 5,200 ש"ח, שבוע אחרי שבוע. למעשה לוקחים את התרופה עם 11CPT. היא תרופה שכן נמצאת בסל, אבל גם היא לא זולה, היא עולה כ-4,000 ש"ח. היא כן נמצאת בסל, אבל היא לא עוזרת.

אני מבקשת סליחה לרגע. כן, בבקשה.

אותן התרופות שכן רשומות בסל אינן תרופות התרופות בסל אין תרופות מצילות חיים.

יש אנשים שזה מציל את חייהם, אבל לא כולם.

לא, הוא מדבר על התרופה הנוספת, שנלקחת עם ה"ארביטוקס".

התרופות בסל זה כימותרפיה. חלקן הגדול אינן מצילות חיים.

שלא לדבר על תופעות הלוואי, שהן קשות בהרבה.

יש כאן מישהו מוועדת סל התרופות? מייד נשמע אתכם.

כרגע בידי הוועדה לנסות לעזור לנו, דרך ועדת הכספים, ללחוץ על ועדת הכספים, לשחרר את הכספים שאני מבין שכן הוקצו בתקציב 2006 אך לא ניתן להשתמש בהם כרגע לצורך הוספת תרופות. צריך להבין: סרטן המעי הגס הוא גורם מספר אחת או שתיים בין סוגי הסרטן, והוא הכי קטלני.

אי-אפשר לדעת מי ייפול מחר.

אני מכיר יותר מאדם אחד כזה. שניים או שלושה חברים טובים שלי הסרטן הזה גמר.

אני רוצה להוסיף משהו. אני די מתרגשת, ולכן לא רציתי לדבר. איכות החיים שלי לא מזהירה. אני רוצה שתבינו: לפני חודש וחצי קברנו את המחותנת שלי, היא נפטרה מסרטן ריאות. לא היתה שום תרופה. את זה כל חולה יכול להבין איכשהו. אני לא יכולה להבין שיש לי רק עוד כמה חודשים לפני – רק משום שאין לי כסף.
יש לי פתרון. רבותי, זה עוזר לי מאוד. אני נחשבת לאחת ההצלחות בעולם. בבית-החולים "וולפסון" סיפרו לי שחיפשו באינטרנט בכל העולם הצלחה כמו שלי – ירידה מרמה רביעית של המחלה לנורמה. זה עוד לא היה. בשבילי זה לא מאה אחוז הצלחה, זה מאתיים אחוז הצלחה. אני רוצה לחיות, אני עוד צעירה. רק בשנה שעברה נולדו לי שני נכדים.
אני נחרדת מהרגע שאני משאירה גבר מדהים כמו שלי לבד. זה קשה. אתם צריכים לחשוב שגם אנשים בריאים אולי יהיו חולים מחר. ויש תרופה שכן עוזרת. יש בעיה, ושמעתי את פרופ' שמר אומר זאת, ואני מסכימה אתו, וזה הדבר הכי חשוב: מאחר שהתרופה כל כך יקרה ולא כל אחד יכול לקנות אותה, איננו יודעים למי היא עוזרת באמת, כמו לי או כמו לאביה של הגברת שדיברה. משום שלא כולם יכולים לרכוש אותה, לא יודעים. היום הגיעו למסקנה שאולי זו הצלחה של 50%, קודם זה היה 30%, כי יותר ויותר אנשים קונים. אולי היא הרבה יותר מוצלחת אבל לא קונים?

תודה רבה לך. הסיפור הכואב השלישי שהבאנו לנושא שעל סדר היום בדיון מהיר הוא של מר אבי פרידמן, שבגלל מצבו הבריאותי לא יכול היה להגיע. הוא ביקש ממני להקריא את מה ששלח לנו לפני כמה דקות.

"אני מודה לך על ההזדמנות שניתנה לי להשמיע את דברי ולהופיע בפני הוועדה הנכבדה. לצערי בשל טיפול בריאותי שעברתי השבוע אין באפשרותי להגיע. אודה לך אם תשמשי לי לפה ותקריאי את דברי אלה בפני חברי הוועדה. שמי אבי פרידמן, בן 55, נשוי ואב לשלושה ילדים, איש היי-טק ויזם נדל"ן מחיפה. בשנת 2000 התגלתה אצלי המחלה. עברתי סדרה של טיפולים כימותרפיים, שישה במספר, השתלת מוח עצם, אך כל אלה לא הועילו, והותירו אותי ללא מענה למחלתי.

לפני כשנתיים הבאתי מארצות-הברית, באופן פרטי, תרופה חדשנית. היא עלתה לי 25,000 דולר, שמבוססת על טכנולוגיה של זוכי פרס הנובל לכימיה פרופ' הרשקו ופרופ' צ'חנובר. אחרי שמונה מחזורי טיפול השגתי תגובה מלאה. מאז ועד ספטמבר 2005 הוגדר מצבי הבריאותי מצוין, חזרתי לאורח חיים שגרתי. בספטמבר 2005 נאלצתי לרכוש בפעם השנייה את התרופה, 'פרקד', על מנת לשמור על מצבי הבריאותי ולמנוע את התפרצות המחלה עד כדי סיכון חיי פעם נוספת.

כיום התרופה נמצאת ומשווקת בארץ, היא אינה כלולה בסל הבריאות. עלותה למחזור טיפול אחד היא 25,000 ש"ח. עד כה הוצאתי מכיסי הפרטי למעלה מ-250,000 מיליון ש"ח. כדי להישאר בחיים ולשמור על מצבי הגופני אאלץ מעתה להשתמש בתרופה על בסיס שבועי, שעלותו 6,283 ש"ח בשבוע. אין טעם להרחיב מילים, המספרים מדברים בעד עצמם. כמה עולה לאדם פרטי לרכוש את חייו.

אודה לכל סיוע ועזרה שתעניקו לי כנציג החולים כולם, ותפעלו שהמדינה תעניק לנו את חיינו כזכות יסוד. תודה על ההזדמנות".

ברור שהדברים האלה מדברים בעד עצמם. הם מחייבים אותנו. בעצם אנחנו מפלים בין אדם ואדם על-פי כספו. זה דבר שבסיס המדינה הדמוקרטית לא יכול לאפשר. רק מי שיש לו כסף נשאר בחיים? זה מה שזה אומר. אני מבקשת מאנשי סל התרופות להגיב, אם אפשר.

עוד תגובה בכיוון הזה. אנחנו כל כך מתאמצים להגן על אדם מפגיעה ביד או ברגל. כאן הפגיעה היא בחיים ממש. אדם לפני ברירה אחת: לחיות או למות. והכול תלוי בכסף, רק בתרופה.

אני הרופא הראשי של קופת-חולים מאוחדת וחבר בוועדת סל התרופות. אף פעם אי-אפשר לעבוד בפני תביעה של אדם שאת מכירה, שאת רואה. אבל היום את עומדת בפני הדילמה הזאת.

לפני שאתה ממשיך, אני רוצה לומר מילה לזכותכם, אנשי הסל. אתמול דיברנו כאן על הבעיה של הפגיות. חסרים שם 100-200 מיליון ש"ח כדי שתינוקות שבאים לעולם גם יישארו בחיים וגם יישארו בריאים. דיברנו על זה אתמול. זו בעיה תקציבית שמשאירה אדם בריא. נתתי אתכם, אנשי הסל, כדוגמה חיובית לאנשים במערכת השלטונית. מערכת השלטון נתנה לכם את האחריות לקבוע בדבר קשה מאוד. כמי שעמד בשנה שעברה על רגליו האחוריות בעניין הזה – מישהו התפטר, היושב-ראש אמר "עד כאן", ואתם אמרתם: לא נאשר סל כזה כי לא ניתן לזה יד. זה מה שאמרתם בשנה שעברה. ופתאום, ממשלת ישראל מצאה עוד 200 מיליון ש"ח.

בעצם זה 370 מיליון ש"ח.

הגדילו בצורה משמעותית את הסל, כי היה מישהו שאמר: עד כאן, אם אני נותן יד למחדל כזה, זו רשלנות. אני הפושע. בעצם זה מה שאמרתם. תבינו, אנחנו רוצים למצוא, יחד, את הדרך איך מכניסים את התרופות שיש הוכחה שהן עזרו.

אנחנו רוצים מאוד לעשות את הטוב ביותר שאפשר, אבל אני רוצה לקחת רק את הדוגמה של היום כדי להראות שזה מחוץ ליכולת, גם של האנשים שיושבים פה, להביא לשינוי. האנשים שזקוקים לתרופה שדיברו כאן היום חולים בסרטן המעי הגס. יש בערך 3,600 מקרים בשנה של סרטן המעי הגס. בהערכה זהירה, 800-1,000 איש – אם נעשה הכול לטפל בסוגים אחרים – יזדקקו ל"ארביטוקס".

מבין 3,000?

נניח 1,000 איש בשנה. ניקח מספר עגול, כדי שיהיה קל לעשות מכפלות.

החולים שיש להם גרורות.

נגיד כך, סופה של המחלה ברור. כולם יגיעו לסוף הזה, כולם ירצו "ארביטוקס". אבל לא ניקח 3,600 איש, ניקח רק 1,000 איש. 250,000 ש"ח לשנה – אלו המספרים שהיו על השולחן. את זה צריך להכפיל ב-1,000 איש. זה 250 מיליון ש"ח בשנה. את נכנסת לתוך ועדה, ועדת הכספים, שכל מה שהיא רצתה שייכנס לסל השנה, לכל התרופות יחד, הוא 300 מיליון ש"ח.
כלומר, אנחנו עומדים מול הר עצום שאיננו יכולים להזיז. 300 מיליון ש"ח הם רק לתרופה הזאת, כדי לספק את הצרכים ששמעת פה, שמעת כאן שלושה סיפורים מתוך 1,000.

למה התרופה הזאת עולה 25,000 ש"ח?

אני לא יכול להסביר, כי לא אני מוכר אותה. בדרך כלל העלות לפתח תרופות כאלה היא מיליארדים של שקלים, וכדי להרוויח את העלות הזאת מחדש החברות גובות סכומים כאלה.

כמה מרוויחים היבואן וכו'?

לא, בתרופות האלה רק היצרן מרוויח. התרופות ניתנות ללא רווח. בתי מרקחת, גם פרטיים, אין להם לב לקחת עוד.

כלומר אי-אפשר להוזיל, למכור במחיר עלות.

זאת העלות. אנחנו זקוקים לשינוי מוחלט בדרך החשיבה.

סליחה שאני קוטעת אותך: 250,000 מיליון ש"ח בשנה, כמה מע"מ זה? זה יכול לממן.

20 מיליון ש"ח. גם הם לא יספיקו לכולם. אנחנו דנים ב-100%. לצערי הרב עמד לפני סיפור אחד, של מר מילר, בקופת-חולים מאוחדת. אינסטינקטיבית, כששמענו את הסיפור, אמרנו שניתן את התרופה. עובדה, היא עזרה. מקום שהתרופה עזרה, נמשיך וניתן. אבל יושב בוועדה שלנו גם עורך דין, שבא לשמור על הצדק. הוא אמר: בסדר, תנו, אבל דעו שאתם נותנים לכולם, כי אין דבר כזה שאחד שניסה יש לו, ואחד שאין ידו משגת לנסות לא יקבל.

זה העלה את זה מייד ל-30 מיליון ש"ח לקופה שלי. ואת זה אין לנו. זה רק על התרופה הזאת. אנחנו רוצים לתת את התרופה הזאת, אנחנו רוצים לתת תרופות אחרות. אבל הזזת הכדור מממשלת ישראל – שגם היא, אני לא יודע אם ידה משגת את הסכומים האלה – אל קופת-החולים, אין לזה סוף. אנחנו רוצים אבל לא יכולים.

אתה מעלה כאן שאלה קשה. ועדת הסל מורכבת מנציגים של קופות-חולים שונות, בין השאר.

ארבעה מתוך 24.

בעצם אתם רואים את האינטרסים של כלל מערכת הבריאות על כל מרכיביה, ואתם אומרים: אנחנו נורא רוצים, אבל תנו כסף. ברור. אבל למה היתה הקדמה לדבריך, מה שאמרתי? כי ראינו שכשלחצתם קיבלתם עוד כסף.

אבל בסך הכול, כל מה שקיבלנו, עם לחץ, עם מצב שלא יכולנו יותר, כי לא יכולנו להסתפק ב-120 מיליון, כי זה לא כיסה כלום – הצלחנו להגיע בסך הכול ל-350 מיליון ש"ח, שזה התקציב הנדרש כאן לתרופה אחת: לזו, או ל"הרצפטין" שקופת-חולים "מכבי" מנסה להרים עכשיו. 300 מיליון ש"ח רק ל"הרצפטין"; 300 מיליון ש"ח רק ל"ארביטוקס". ועוד לא נגענו בשום תרופה אחרת.

נורא שעומדים אנשים ואומרים יום יום את מה ששמעתם כאן. יום יום הם אצלי, ואני צריך ללכת לישון עם זה אחר כך. אני צריך להגיד לא, בעצם כנציג של המדינה. אני מופיע רע בעיתונות, אני רשע מוחלט בעיתונות, אבל גם אני לא יכול לקחת. אין לי לא גורן ולא יקב.

אנחנו עומדים בפני מצב שבו רק שינוי מוחלט, בסיסי, בהליך המחשבה, והקצאת סדרי עדיפות יכול להביא את המדינה להגיד: אלה פחות חשובים מאלו שאין להם מה לאכול. אבל המדינה צריכה להביט בפנים לעניין הזה, ולפתור את הבעיה. אם יגידו לא, יפסיקו. כולנו נחלה בזמן מסוים, אף אחד מאתנו לא יישאר חי. כולנו נעמוד רגע אחד מול האמת המרה.

בעצם, כדי לשקם את המערכת אנחנו צריכים מיליארד ש"ח, אפשר לומר.

לפחות.

מיליארד שקלים נוספים לתחום הזה. מערכת הבריאות אולי צריכה יותר, אבל זה כדי להציל את חיינו. אני חושבת שמדינת ישראל, שמשקיעה 40 מיליארד ש"ח בשביל להציל את חיינו במערכת הביטחון, לא מאפשרת לנו לשמור על חיינו בנסיבות אחרות.

היא משקיעה הרבה מאוד מיליארדים בבריאות, כמעט תקציב דומה, לא רק לתרופות האלה. תמיד בסוף יש הפרש. כמו שאנחנו מכירים בוועדת טכנולוגיות, הטכנולוגיות נעשות מתוחכמות יותר, יקרות יותר. לצערי הרב הן לא מצילות חיים אבל הן דוחות את המוות, הן קונות חיים ואיכות חיים. הן תיעשנה יותר ויותר יקרות. איננו יודעים עד מתי.

אני הרוקח הראשי והפארמקולוג הראשי בקופת-חולים כללית. אני רוצה להמשיך את המשפט של זאב. דיברנו על "ארביטוקס". יש גם "הרצפטין". ולסרטן המעי הגס יש גם "אוקסליפלטין" ועוד. בשולחן שלנו, מדי יום יש עוד תרופות. יושבים כאן אנשים מהקופות, והם יודעים שבכל יום יש תיקים כאלה. יש לי עשר תרופות, ולא אלאה אתכם. אנשים מבקשים אותנו לדון לחיים או למוות. זה לא מצב נורמלי שהקופות הן שלוחות המדינה. בכל יום אנחנו צריכים להחליט. אנחנו מאוד מאוד רוצים לתת "הרצפטין". אני לא יודע אם זה 100 או 200 או 300. אני לא רוצה להיכנס לנושא הזה.

המצב הזה שבו אנחנו צריכים להחליט על גורלות הוא לא מצב שאנחנו רוצים אותו, הוא לא מצב טוב, הוא לא מצב נכון. שאלת יושבת-ראש הוועדה לגבי מחירי התרופות היא שאלה אמיתית. צריך לבדוק איך נקבעים המחירים האלה. מי אמר שזה נכון שזה המחיר של התרופה הזאת לשנה? לא ראיתי עבודה מסודרת למה המחיר הוא כזה. אולי זה 10% פחות?

אני מבינה שהכול יבוא.

התרופות מיובאות. גם אנחנו מייבאים אותן. התרופה הזאת, "ארביטוקס" היא פצצה בשוק התרופות. אף אחד לא מתווכח אתך. אם אתה רוצה, תקנה, במחיר הזה. לא רוצה, לא צריך.

היצרנים לא מחשיבים את ישראל בשוק בעולם. זה לא מעניין אותם. תהיו כמו העולם השלישי, אל תקנו.

אני קוראת בחומר שזה כן קיים. כתוב שזה נמצא בסל בכל מדינות המערב. זה לא נכון? חלק מסכימים וחלק לא.

בכל מדינות אירופה.

אם זה יהיה בסל או לא, על זה הממשלה תשיב במסגרת התקציב. כפי שאמר ד"ר אהרונסון, התרופה הזאת יקרה מאוד. אני לא יכול להחליט על "ארביטוקס", כי אז תבוא חולה שצריכה "הרצפטין" ויבואו חולים אחרים. צריך לתת תשובות גם להם. אולי זה חצי מיליארד ש"ח, אולי זה מיליארד ש"ח. אנחנו צריכים לתת תשובות לכל החולים. הדיון היה צריך להיות על שורה של תרופות.

זאת הכוונה שלנו. לא יכולנו להביא 3,000 איש.

יש דבר אחד שאני רוצה שתדעו: יש מדינות שמתייחסות אחרת לסל התרופות. למשל, בקנדה יש ביטוח מקיף של המדינה. שם האדם רוכש את התרופות היום-יומיות, אפילו אנטיביוטיקה, במלוא המחיר. מדי פעם אדם מוציא 35 דולר ל"מוקסיפן".

כלומר, נייקר את כלל התרופות ויהיו יותר הכנסות.

אותה מדינה, מאנשים חולים כרונית ומחולי סרטן היא לא גובה כסף. מעבירים את התקציב. חלק מהסל, מה שהאדם יכול להשיג בכוחות עצמו, כי זו הוצאה חד-פעמית, זה ניתן.

זו טענה שהועלתה הרבה שנים, שבגלל המחיר הזול של התרופות יש רכישה מוגברת של תרופות, משום שזה זול. אני יודעת כמה תרופות אני זורקת בכל שנה. באמת יש בזבוז גדול של המערכת. אולי זה אחד הפתרונות, אבל אנשי משרד הבריאות צריכים לתת דעתם על כך. אני לא רוצה שאחר כך תהיה זעקה של כל מי שיש לו כאב ראש, ושוב יגידו שהעניים סובלים. צריך למצוא את המינון הנכון. אבל יכול להיות.

אז מכריחים אדם להוציא 100 ש"ח ולא 25,000 ש"ח בחודש.

יכול להיות שזה צריך להיות הכיוון, כשאין ברירה אחרת. השאלה היא אם מיצינו את כל הדרך האחרת, ובזה אני לא בטוחה. לדעתי המדינה יכולה להרשות לעצמה להוציא עוד מיליארד ש"ח כדי להגן על חוליה. כך אני חושבת. אני מכירה את תקציב המדינה לא רע, אני יודעת כמה בזבוז יש במערכת – יש הרבה מאוד בזבוז. אפשר היה לחסוך את זה לטובת מי שבאמת צריך את טובת המדינה.

תחזקנה ידייך.

נמשיך, אבל אני מבקשת לקצר.

תודה ליושבת-הראש, למבקר המדינה ולחברי הכסת. כל מה שאומר כאן לא נוגע לאנשים היקרים כאן, שצריך למצוא להם פתרון. באמת, צריך לשים דברים בפרופורציה. לפי דעתי, אני קצת מבין בזה, אני פרופסור לרפואה פנימית ועשיתי דברים בצבא ובמשרד הבריאות – יש לנו מערכת בריאות, אולי הכי טובה בעולם. יש לנו סל בריאות במימון ציבורי שהוא אחד מהטובים בעולם. צריך להגיד את זה, קודם כול לעצמנו. הדיון כאן קשה, גם לנו הוא קשה. יש לנו מערכת בריאות טובה מאוד, בהשוואה למאריקה, לקנדים, לבריטים. הקנדים התמוטטו.

עם זאת, מאז החוק, תראו מה קרה לתקציב של ההוצאה לנפש. ההוצאה הציבורית היא 27 מיליארד ש"ח, זה הרבה כסף. באמת בשנים האחרונות הוספו טכנולוגיות.

העמוד הכחול בגרף שאני מציג הוא התקציב הכללי ובעמוד כתום יש מה שהוסף. היתה הפחתה של כ-300 ש"ח לאדם בסל הבסיסי, וברמה הלאומית זה למעלה מ-2 מיליארד ש"ח, זו התייעלות בלתי רגילה. והיתה תוספת לטכנולוגיות.

צריך לזכור שבעולם הרחב – ואת זה אני מלמד 15 שנה – מדובר על מקדם טכנולוגיה של 2%. במונחים של 2005 זה 540 מיליון ש"ח כל שנה. אם זה היה מתקבל כל שנה, וזה כסף לא הולך למנגנונים,

אז לא היתה בעיה. יש הרבה הצעות חוק בעניין הזה.

זה לא הולך למנגנונים או למשכורות, זה לא הולך לחוסר התייעלות, זה ממוקד לאנשים. אם זה היה קורה, לא היינו בדיון הזה עכשיו. זה אחרי שנתיים, שנים 2003-2004, שבהן היתה בצורת. ניתנו רק 60 מיליון ש"ח בשנתיים. השנה, ב-2005, במחסור הגדול, הוסיפו את שהוסיפו.

אחת הטענות שישנן היא שלתרופה מסוימת ניתן יותר כסף, ולכאורה הקופות לא מוציאות את הכול. אגב, הקופות היו מסכימות לזה. המדינה תטעה טעות גדולה אם תיתן את זה לפי הוצאה. אני מנהל את "מכבי" חמש שנים, והיא קופה מאוזנת תקציבית. אין לה גירעונות, חמש שנים. קודם היו גירעונות גדולים מאוד. הקו הכחול בגרף שאני מציג הוא מה שהמדינה נותנת לטכנולוגיות חדשות, לא לסל הבסיסי. אתמול קראתי בעיתון שמנכ"ל קופת-חולים כללית פנה עם הנתונים האלה. אני העברתי את זה למבקר המדינה לפני שנה, בביקורת שהיתה. אנחנו אומרים למשרד הבריאות ולאוצר: תיכנסו לנתונים שלנו, במחירי עלות. העמודות הכחולות מראות מה המדינה מקציבה לטכנולוגיות חדשות. העמודות הגבוהות יותר הן ההוצאה בפועל, עשרות מיליוני ש"ח בכל שנה. יש כאן משוואה שלא מתכנסת.

אתן לכם את הדוגמה של "הרצפטין". חודש שלם לא ישנתי. אני לא ישן גם בגלל דברים אחרים. יש תרופה חדשה לסרטן השד, "הרצפטין". כנראה היא מרפאה. אני לא מוריד מערך של תרופות אחרות, כי גם הצלת חיים לחודש או חודשיים או שלושה, גם היא טובה. אנחנו לא מחליפים את אלוהים. אבל יש תרופה שהיא כנראה מרפאה, או לפחות עוצרת את המחלה לשלוש או ארבע שנים, וככל שינקוף הזמן זה יהיה יותר.

במדינה יש בכל שנה כ-3,800 חולות חדשות, בסך הכול כ-20,000 חולות. יש כ-700 חולות שתתאמנה לטיפול בתרופה ב"הרצפטין". שימו לב לאיזה עולם רפואי הולכים, וכל העולם הטכנולוגי הולך לזה. כמדינה נצטרך להשקיע 200,000 ש"ח לכל חולה, כפול 700 חולות. זה כ-140 מיליוני ש"ח. בסוף, סטטיסטית – ובני אדם הם לא סטטיסטיקה – אנחנו לא מצילים 700 חולות, אלא זה יעזור ל-80 חולות, שהיה להן פוטנציאל שיהיו להן גרורות. כלומר, המדינה תצטרך להוציא כ-140 מיליון ש"ח בשנה למחלה אחת ל-80 חולות. זה 1.6 ש"ח בערך לחולה אחת. אם זה לעשר שנים, צריך לחלק בעשר.

אבל המחקרים הקליניים ממשיכים. רוצים לראות אם שנתיים של תרופה ייתנו תוצאה טובה יותר, אז אולי צריך להכפיל את זה בשניים, כי כרגע הפרוטוקול מדבר על שנה.

אנחנו נכנסים לעולם רפואי מטורף. כבני אדם אנחנו צריכים לשמוח, כי תוחלת החיים גדלה.

רק רצוי להיות גם עשיר, כמדינה.

הגיעה העת לבחון את חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שלדעתי הוא אחד החוקים הטובים במדינת ישראל. אם היתה לי אפשרות, כמנכ"ל קופה, אני מנכ"ל "מכבי שירותי בריאות" – אם היתה לי אפשרות לקחת תשלום אטי, לא גבוה, כדי לכסות את המחלות האלה.

בחוק המדינה עשתה הסדר כובל. היא אמרה: אני קובעת את הפרמיה, כי מזמן המסים לא מספיקים לחצי ממה שהמדינה צריכה, ברגע שביטלו את המס המקביל. המדינה אמרה: אני לוקחת את הפרמיה ואני אומרת לקופה מה לתת. לכן כל מי שיושב כאן חסר אונים. זה גם תקדימי. כשנותנים לאחד, צריך לתת לכולם.

יש שי אפשרויות. או כפי שהציעה היושבת-ראש בוועדת הכספים, וגם חבר הכנסת סנה ואחרים הציעו זאת: המדינה תקבע שבכל שנה יהיה עדכון אוטומטי של 2%, והוא שיפוקח ויבוקר, ויראו שבאמת יש שם הוצאה. התפקיד של משרד הבריאות ושל משרד האוצר הוא לראות שאכן מה שניתן הוצע. זאת אפשרות אחת.

אפשרות אחרת היא לתת לי כקופה את הגמישות להוסיף כסף. לקחת תשלום אטי. אילו פנינו לאזרחים, לכל החולים היקרים כאן, ומציעים שכל אזרח ישלם 10-20 ש"ח, כמה שצריך, בזה היינו ממנים את כל התרופות.

זו לא הגישה שלנו. אנחנו לא חושבים שצריך להעלות את המיסוי. אנחנו חושבים שהמסים מספיק גבוהים.

לכן הפתרון הוא בהקצאת הכספים. זה לא פותר את הבעיה של האנשים היקרים כאן.

נשתדל לעשות את זה מהר. הישיבה הבאה עומדת להתחיל, אני מבקשת לקצר.

אני מנצרת, אני חולת היפרכולסטרולמיה, זו מחלה אחרת. המחלה שלי תורשתית, גנטית, וכעת יש שישה אנשים במשפחה שצריכים לקבל תרופות סטטינים, שהן לא בסל הבריאות, כי הסטטינים שבסל הבריאות, "סימוביל" ו"ליפידל", לא מורידים את הכולסטרול שלנו. זו מחלה שמסכנת את החיים שלי. כבר עברתי שני ניתוחי לב, אני אחרי צנתור. אני מקבלת תרופות נוספות, כשש תרופות נוספות. אני צריכה לשלם 300 ש"ח בחודש ל"ליפיטור".

הוא בסל.

נכון, אושר לי. אני משלמת בכל חודש קרוב ל-300 ש"ח, זה אחרי האישור. הם נותנים לנו כדורים של 20 מיליגרם, ואני צריכה ארבעה כדורים ליום. זה עולה לי 300 ש"ח לפחות. יש כדורים של 40 מיליגרם אבל הם לא נותנים. חלק אחר מהמשפחה מקבל "קריסטור", וגם זה עולה קרוב ל-300 ש"ח.

אנחנו בסכנת חיים, לא רק המשפחה שלי. יש הרבה משפחות שהן עם היפרכולסטרולמיה משפחתית, יהודים, נוצרים, מוסלמים, דרוזים. מגיע לנו להציל את החיים שלנו. אני בקופת-חולים כללית. אני בת 50, ואם לא אקח את התרופה, אני עלולה למות מהתקף לב בכל יום. יש לי בת, בת 20, באותו מצב. אמי בת 68, באותו מצב. יש גם אח ואחות וכו'.

תודה.

חלק גדול מהדברים נאמר. אני רוצה לציין שהמקרים הנוגעים ללב באמת באו כאן לידי ביטוי. יש כאן באמת נציגות כואבת. הם מראים את חוסר האונים. אנחנו עדים למקרים האלה כל יום. כפי שנאמר, אלו סכומים שאנשים מהשורה לא יכולים לעמוד בהם. התסכול רב. הבוקר חגגתי בבית הקברות יום הולדת של הבן שלי. בני נפטר מסרטן. הוא היה בן 21. לצערי, אני יודעת מהי התחושה של חוסר האונים.

אם יש משהו שיכול לעזור והוכח מדעית, וחלק גדול מהתרופות שהוזכרו כאן מדורגות מאוד גבוה – כמו שנאמר, חייבים לעשות טיפול שורש עקרוני. חייב להיות עדכון קבוע, מסודר של הסל, לא לצבור הפרשים. ואם יהיה עדכון קבוע יהיה אפשר לחשב את התקציב. אני מסירה את הכובע בפני פרופ' שמר, בפעם השנייה הוא מכניס תרופות שדורגו במקום הכי גבוה, ושמעתי שגם קופת-חולים כללית עשתה זאת. זה יכול לבוא בנוסף, אבל לא זה הפתרון. אלה התוספות ששם כל קופה יכולה לעשות למען החולים. אבל הפתרון צריך להיות מהותי. צריך לא ליצור פערים וגירעונות. לא יכול להיות שיש הצעות חוק כאלה, שחתמו עליהן 51 חברי כנסת, ושוב זה נדחה. יש כאן דם שותת, וצריך לפתור את הבעיה. המצוקה הזאת של החולים, שצריכים להיחשף במצוקה שלהם בכל פעם, קורעת לי את הלב. זה לא יכול להיות. מגיע להם בדין, בזכות, ולא בחסד.

תודה. אגב, אני לא הלכתי היום ללוויה של אחד מחברי מועצת שינוי שנפטר הבוקר ממחלת הסרטן. אנחנו רואים את זה בכל מקום.

אני רוצה לדבר שתי דקות על עוד תרופה. בתי היתה בפיגוע לפני כמה שנים, היא הגיעה לבית-החולים "תל השומר" במצב אנוש. היתה תרופה עוצרת דימום שהצילה את החיים שלה. הדבר הזה לא בסל הבריאות, זו רק תרופה שנמצאת רק בבית-החולים. לא כל אחד יכול לקבל את זה.

פתחתי עמותה רק בשביל להציל חיים. יש אנשים שעברו תאונת דרכים, תאונת עבודה, לידות, ולא יכולים לקבל את זה. יש לנו אפשרות להציל עוד 300 אנשים בשנה. אני חושבת שצריך למצוא פתרון גם לזה.

הערה: זה צריך להיות בתקציבי בתי-החולים, לא בסל. זה בתקציב הבסיסי של בית-החולים. היה על זה דיון בכנסת.

אני ראש חטיבת הבריאות בקופת-חולים "מכבי". לא אחזור על הדברים שנאמרו. במדינה יש חוק ביטוח בריאות ממלכתי, והוא הבסיס לכול. בדיון הזה הקופות עומדות כאן, לכאורה, כגוף שלא נותן, הן על ספסל הנאשים.

על ספסל הנאשמים ממשלת ישראל.

לא ממשלת ישראל. יש חוק במדינה. יש כנסת. יש 120 איש שזה בכוחם. יש 7 מיליון איש בקופות, יש מאות מנהלים, יש 120 איש, שלכל אחד מהם יש שם וכתובת. ברצותם, הם יכולים לעשות את השינוי. אני מסכים עם כל מה שאמרת: שני מטוסי 15F, והבעיה נפתרה. הכדור במגרש ברור.

כלומר, בבית הזה. תודה.

עסקנו כאן במדיניות של הממשלה, ולזה המבקר לא נכנס. עם זאת, בחודשים האחרונים משרד המבקר בודק את הנושא המנגנונים של קופות-החולים לאישור תרופות חריגות.

מתי יהיה הדוח?

בחודש אפריל או מאי. אני רוצה לברך את חבר הכנסת דהאמשה, שתרם תרומה מצוינת לעצם קיום הדיון כאן, בלעדיו זה לא היה הולך, והוא מקבל עדיפות על-ידי הכנסת. תודה על המאמץ שעשית. זה היה ראוי.

תודה. אנחנו נפעל בכמה מישורים: אני מסכימה עם מי שחושבים שהמפתח בידי הכנסת. הכנסת צריכה לקבל החלטה חשובה מאוד. אתם יודעים איך הדברים מתנהלים, קשה לחברי הכנסת לקבל החלטה על מיליארד שקלים. כבר מעל 5 מיליון ש"ח קשה להשיג בלי אישור הממשלה. אבל אולי הגיעו מים עד נפש, ודבר כזה יקרה. אולי זה מה שצריך לעשות. עדיין נעשה את כל המאמצים, כפי שאמרתי בתחילת הישיבה, להביא לתוספת תקציבית מיידית לסל ולהכניס לסל הבריאות את התרופות היותר ידועות, שיותר אנשים זקוקים להן, כמו אלו שהוזכרו כאן וכמו אחרות. נפעל לעדכון הקבוע של הטכנולוגיות החדשות. זה אחד החוקים היותר חשובים שיש לחוקק, כדי שהחיים שלנו לא יהיו נתונים בסד תקציבי כזה או אחר.

נרשום על שולחנה של ועדת הביקורת לקיים דיון על הדוח מייד כשיהיה. אולי יש מקומות שבהם אפשר להתנהל קצת אחרת כדי להתייעל ולהביא מזור למי שצריכים את זה.

אני מודה לכל המשתתפים. זאת אחת הישיבות היותר קשות שניהלתי מאז שאני בכנסת. אני מודה לחבר הכנסת דהאמשה, שהביא את זה לפתחנו.

יש כאן שניים או שלושה מקרים ששמענו. איננו יכולים לפטור את עצמנו בלי המלצה כלשהי: לפנות לכל קופה שאחראית לטפל במקרה הזה. האנשים זועקים שאם לא יקבלו את התרופה, הם ימותו.

זה בעייתי. אני נורא רוצה לעזור להם. אני מקווה שאם יפנו, אחרי ששמעו אותם כאן, הם יקבלו אוזן קשבת. אני לא יכולה לעשות את זה אחרת. תודה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:45.