כנסת פתוחה

PAGE
1
הוועדה לזכויות הילד

20.12.2005

הכנסת השש-עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב רביעי

פרוטוקול מס'
מישיבת הוועדה לזכויות הילד

שהתקיימה ביום שלישי י"ט בכסלו התשס"ו (20 בדצמבר 2005) בשעה 12:00

כנס לקידום איכות החיים של ילדות וילדים בגיל הרך.

חברי הוועדה: רן כהן – היו"ר

זבולון אורלב

עבד אלמאלכ דהאמשה

שלמה שוהם – נציב הדורות הבאים בכנסת

פרופ' מרים רוזנטל – לימודי המוסמך לגיל הרך, האוניברסיטה העברית

פרופ' הלל שמידט – בית הספר לעבודה סוציאלית, האוניברסיטה העברית

ד"ר נעמי לנגוס – יו"ר האגודה הישראלית למען הילד בגיל הרך

תמר אלמוג – ממונה על אגף למעונות יום, משרד התמ"ת

סנ"צ סוזי בן ברוך – ראש מדור נוער במשטרת ישראל, המשרד לביטחון פנים

צביה באום – מנכ"לית עמותת "ילדים מחייכים"

תמר פליישר – האגודה הישראלית למען הילד בגיל הרך

סלימן יוסרא – מנהלת מחלקת הגיל הרך, עיריית סכנין

רון מיבר – עמותת האחיות לבריאות הציבור

מוריה אשכנזי – חטיבת אחיות בריאות הציבור, הסתדרות האחריות

רחל שנרב – מפקחת מעונות יש"ע

ד"ר דורית ארם – החוג לחינוך, אוניברסיטת תל-אביב

פנינה הירש – משרד החינוך, התרבות והספורט

נאוה דקל – הקו הפתוח, משרד החינוך, התרבות והספורט

מוזמנים נוספים

רחל סעדה

שרון רפאלי

כנס לקידום איכות החיים של ילדות וילדים בגיל הרך

צוהריים טובים. אני רוצה לברך את כל הבאים – מימיני השופט שלמה שוהם, נציב הדורות הבאים, חברי הכנסת, אורחות ואורחים נכבדים. ביום הלפני אחרון של הכנסת הוועדה אנחנו מקיימים כאן אירוע מיוחד של הוועדה לזכויות הילד בשיתוף האגודה הישראלית למען הילד בגיל הרך על הדוח שנקבל כאן. כיום אנחנו משוכנעים למעלה מכל ספק מבחינה מקצועית ורגשית שהילד בגיל הרך הוא הגורם הקובע ביותר לגבי עתידו של האדם, ולא רק עתידו כילד אלא גם עתידו כנער או נערה ולאחר-מכן כמבוגר ומבוגרת. הצורך בקיומו של המפגש הזה והדיון בו חיוני מאין-כמוהו בימים אלה דווקא, וגם הדוח שנשמע מפרופ' שמידט בהמשך הדיון יצביע על הממצאים של הוועדה שהוקמה בידי הממשלה ביוזמתו של שר הרווחה דאז, חבר הכנסת זבולון אורלב. נדמה לי שאתה גם חתום על כתב המינוי של הוועדה הזאת. אנחנו נשמע היום את הממצאים הללו שפורסמו בעיתון "הארץ" בידי רותי סיני, והם יונחו לפניכם. בדברי הפתיחה הללו אני רוצה לציין כמה דברים, ואחר-כך יאמר דברים גם נציב הדורות הבאים.

בישראל חיים היום יותר מ- 2 מיליון ילדים, 833 אלף מהם הם מתחת לגיל 6, מה שמוגדר "הגיל הרך". ממחקרים רבים אנחנו יודעים שזהו הגיל הקובע ביותר לא רק לגבי יכולתם לעצב עצמם כבוגרים ולגבי עתידם ואיכות חייהם של ילדים בעלי ליקוי או רגישות מסוימת, אלא גם לגבי הילדים המוכשרים ביותר. זאת התקופה שבה הם זקוקים לסביבה תומכת, אוהבת, בריאה ועשירה בגירויים חיוביים לצורך ההתפתחות שלהם במישור השכלי, הנפשי והרגשי, ובעצם בכל מישור אפשרי. גם ממצאים שנקבל היום יוכיחו עד כמה הראייה הזאת נכונה וממומשת לטוב ולרע בחברה הישראלית.

מצב המסגרות החינוכיות היום הוא כזה שחוק לימוד חובה חל רק על ילדים מגיל 3 ומעלה. למטה מגיל 3 לא ניתנים שום תמיכה או פיקוח של ממש בחברה הישראלית, וזהו ליקוי מאוד יסודי, לעניות דעתי. משום שלא רק שאין פיקוח, אלא גם מידת התמיכה של החברה הישראלית בילדים עד הגיל הזה היא מאוד ירודה. למזלנו, קיימות כל המסגרות של טיפת חלב ומסגרות אחרות שהחברה הישראלית התברכה בהם, גם הם פרי יצירתה של מדינת ישראל בשנות הקמתה ולא בשנים הללו; בשנים האלה מאיימים להכחיד את ההישג הכי גדול לילדים בגילאים אלה.

אגב, אתמול הצלחנו להעביר במליאת הכנסת את חוק מעונות יום שיקומיים בניגוד לעמדת הממשלה ב- 58 קולות ללא אף מתנגד, וזה הישג מאוד גדול. הצעת החוק הזאת עברה בקריאה ראשונה, אני מקווה שבזכות ההחלטה הזאת נוכל להחיל דין רציפות לכנסת הבאה ולהשלים את החקיקה בכנסת הבאה. את התיקון צמצמנו לקבוצה נזקקת קטנה מאוד כדי להגיע למצב שהעלות תהיה לא יותר מ- 4.9 מיליון שקל, כפי שהאומדן מוכיח. אבל זה פתח להרחבה גם בעתיד כדי שכל הילדים שנמצאים במצב שבו הם הכי נזקקים למסגרות המתאימות בתמיכת המדינה יקבלו את התמיכה הזאת. גם זה היה בניגוד להחלטת הממשלה ובניגוד לעמדת משרד האוצר שהעריך את זה בהתחלה ב- 90 מיליון ובכל מיני מספרים מופרזים חסרי השחר שהם זורקים – היום הם כבר אומרים שזה עולה 7-9 מיליון, ואנחנו טוענים בתוקף שזה לא יותר מ- 5 מיליון. בכלל, הגזרה הזאת שאי-אפשר לחוקק שום חוק, שעלותו לא עולה למעלה מ- 5 מיליון, אלא אם יש למעלה מ- 50 חברי כנסת זאת גזרה, שהפרלמנט חתך לעצמו בה את הרגליים ואת הידיים בתיקונים חברתיים. אי אפשר לעמוד בגזרה הזאת, ולדעתי, זה היה חוק אומלל שהכנסת החליטה לקטוע דרכו במו ידיה, את ידיה שלה. חבל שזה קרה, ואולי תהיה הזדמנות בעתיד שתהיה ממשלה שתוכל לבטל את החוק הזה או לפחות להעלות את הסכום לסכום הרבה יותר גדול כדי שאפשר יהיה לנשום בחקיקה חברתית אלמנטרית.

מחר יעלה חוק הנוער, אנחנו מקווים שגם הוא יצליח לעבור. גם בו מדובר על ילדים בסיכון קשה, שוועדת החלטה מחליטה להוציא אותו ממקום הסיכון למסגרות שבהן הוא יוכל לגדול בצורה אלמנטרית וסבירה. אנחנו מנסים להעביר דברים מן הגורן ומן היקב ביום האחרון של הכנסת לפני פיזורה; עדיין ההצלחות לא מובטחות, אבל המאמץ ראוי לתמיכה ולחיזוק. נצטרך אם כך להמתין להמשך חקיקה לאחר כינוסה של הכנסת ה- 17, אבל ברור לי שבלי שיהיה מאמץ ציבורי עצום של כל הכוחות כדי לדחוף את הכנסת לחקיקה זה לא ילך. אין לנו דרך, אלא לנסות לעודד ציבור גדול יותר להתארגן למעשה החקיקה הזה כדי שנוכל לקדם את הדברים הללו בצורה ראויה.


אני רוצה להוסיף כמה דברים בתמצית בפתיחה הזאת: מוסכם על הכול שהמדינה חייבת לטפח את ההון האנושי שלה. למדינת ישראל אין שום מצבור אחר זולת ההון האנושי, היכולת היצירתית של בני האדם שחיים במדינה הזאת – בתחום השכלי, הרגשי בכל הגוונים שלו – זה מעין הנביעה הגדול שיש לנו כדי להאדיר את מדינת ישראל ואת החברה הישראלית בעתיד. זה מתחיל ונקבע בגיל הרך, אין גיל אחר שאפשר לתקן את זה. היום התשומות שלנו נעשות בגילים יותר מאוחרים, והיעילות שלהם היא יותר קטנה, והם באים לתקן ולא לטפח.

דבר נוסף, נדמה לי שהמספר המקסימלי של פעוטות בקבוצה צריך להיות 8 ולא יותר, כדי לאפשר למטפלים ולמטפלות לתת טיפול רגיש ואיכותי. זה לא המצב היום, וזה אחד הדברים החשובים שיחייבו תיקון רחב ויסודי יותר. קיימת גם ביקורת על איכות ההדרכה שניתנת למטפלות. אני אגלה לכם שאפילו הצעתי הצעת חוק לפיקוח על הטיפול בגיל הזה, ושוב הכנסת הפילה את זה במליאת הכנסת אף על פי שעלותו הכספית של החוק לא הייתה אמורה להיות גבוהה.


אנחנו יכולים להתקדם מכאן גם אל הקבוצה של הילדים בסיכון. הנתונים שיציג כאן פרופ' שמידט מצביעים על ליקויים בטיפול ובאספקת השירותים לילדים ולבני נוער בסכנה ובמצוקה. מספרם של הילדים בקבוצה הזאת שנזקקו בתקופה הנזכרת לעזרת השירותים החברתיים הוא 375 אלף, אבל העזרה הזאת לא תמיד יכולה הייתה להינתן. שיעורם של ילדים אלה מתוך כל ילדי ישראל הוא 15% - שיעור מאוד גבוה. ההשקעה של ישראל בשכבת ילדי הגיל הרך היא השקעה נמוכה ביותר לעומת שאר שכבות הגיל למרות החשיבות הרבה של ההשקעה בהתפתחות הילדים, על דעת כל המומחים והמטפלים. צריך להפוך את הפירמידה בקשר לעניין הזה. זה יהיה האתגר הגדול ביותר. הדוח הזה הוצג בפני שר האוצר ובפני מנכ"ל משרד ראש הממשלה, משום שראש הממשלה היה, כידוע ביומיים האחרונים בבית החולים מסיבות ידועות. אבל הדוח הזה יצטרך לבוא על שולחן הממשלה ועל שולחן הכנסת כדי שנוכל לאמץ את המסקנות שלו במיטבן, ואולי גם להוסיף עליהן ממה שכולכם תוכלו להוסיף כאן. אני רוצה לאחל לכולנו דיון פורה ושנוכל להתקדם בעקבותיו. אני מבקש מהשופט שלמה שוהם לפתוח בדברי הברכה, ואחר-כך אני אבקש במיוחד מחבר הכנסת זבולון אורלב כיוזם הקמת ועדת שמידט לספר לנו על עמדתו בעניין.

תודה רבה, אדוני היושב ראש. אני אציג מצגת קצרה. אנחנו פתחנו במשפט "החינוך הוא הדרכון של הילדים לעתיד, כי המחר שייך לאנשים שהתכוננו לו היום". נציבות הדורות הבאים עוסקת בנושא של חשיבת עתיד, עוסקת בנושא של שימת דגש על המשמעויות ארוכות הטווח של הדברים שאנחנו עושים. לצערנו, בתוך הדמוקרטיות יש מעין נקודת עיוורון, ולא פעם אנחנו עדים שהחשיבה לדור הבא מגיעה בסוף המושב או הקדנציה, ותפקידנו בכנסת הוא לעודד את החשיבה הזאת ולתת לה תמיכה ומקום. אנחנו נראה שלא קשה להסביר מה המשמעות לעתיד אם לוקחים שקל מכאן או משם ומשקיעים אותו במקום זה או אחר. קל מאוד להראות את הדברים האלה, והנושא שאנחנו עוסקים בו עכשיו הוא כמעט טריוויאלי, ולכן אני מסכים ודאי עם הדברים שאמר היושב ראש, וברשותך אני אנסה לומר הדגש אחר.

אוכלוסיית הילדים היום מגיעה כמעט ל- 900 אלף איש. בשקף אתם יכולים לראות גם את ההתפלגות לפי דתות: יהודים, מוסלמים ונוצרים, אני לא אתעכב על הנושא הזה, אבל יש לו משמעות כשנדבר על הנושא של המגזר הערבי.

הדברים כאן די חדים. ילדים עד גיל 5 – חוץ מהתיקון לחוק חינוך חובה חינם בגיל 3-4 שגם הוא בעייתי, והיישום שלו מאוד בעייתי כי החלוקה שם היא קשה מאוד מבחינת השאלה אם אנחנו משקיעים במקום שצריך להשקיע. אבל זה לא נושא שאני אתעכב עליו היום – לא נמצאים תחת אחריות מיניסטריאלית של אף לא משרד ממשלתי אחד. הדבר הזה נופל בין הכיסאות, הפיקוח נופל בין הכיסאות.

מערך השירותים מפוצל בין 4 משרדי ממשלה: בריאות, חינוך, רווחה ותמ"ת, ובלפחות- 45 עמותות וארגונים בערך.

ילדים בסיכון הוא נושא שיעלה פה היום בצורה חדה ומשמעותית מאוד, אם כי צריך לומר שנכון שהנושא הזה הוא קריטי, כואב, קשה, אבל חשוב שניזהר מלראות רק את הנושא הזה, שבדרך-כלל מבחינת הדרמה הוא מושך יותר תשומת לב, ונראה שההשקעה היא חשובה וחיונית לישראל בכלל בכל המרחב של ילדים בגיל הזה. כמובן, הנושא הזה חסר בתוכניות.


אני רוצה להציג את ההוצאה הלאומית לחינוך לתלמיד בשנת 2000 בהשוואה בינלאומית למדינות ה- OECD. לפני שבועיים הייתי בגרמניה בכנס שעסק בנושא דומה מאוד, ושם אמרו בפירוש שהולכים להוריד את התמיכה באוניברסיטאות ולהשקיע בגיל הרך. הדבר הזה הוא חשוב וחיוני, הוא פשיטא, משום שהשקעה של שקל בגיל הרך היא הרבה יותר משמעותית מהשקעה של שקל שמשקיעים באוניברסיטה. אם עוסקים בשאלה של ירידה בהישגיות של תלמידי ישראל, רואים שההוצאות גדלו, וההשקעה פר-ילד הלכה ועלתה בשנים האחרונות במיוחד במקומות של הקדם יסודי וכולי. המקום היחידי שזה לא עלה, זה באמת בגילאים הצעירים, וזה מקור הבעיה. באחד הטיעונים אמר לי פעם עורך-דין: "זאת בעיה, להניע את העץ ולהזיז אותו כבר הרבה יותר קשה כשהוא כבר גדל עקום". ההשקעה בשורש הרך, בניצן הזה שגדל בחממה היא הרבה יותר חשובה. זה לא סתם שאנחנו משקיעים הרבה יותר בשמירה על הצמחים מפני סערות כשהם רכים בשנים – שם המקום הקריטי להשפיע.

מדינת ישראל משקיעה 46% פחות ממדינות ה- OECD, ובחינוך היסודי אנחנו משקיעים עדיין פחות, אבל רק ב- 6% פחות, ובעל יסודי ב- 12% פחות מה- OECD. זאת אומרת, ברור מאוד שאם רק אם נסתכל על משפחות העמים ונלמד מהם את הדבר הטריוויאלי הזה, אנחנו צריכים להוסיף כמעט 50% רק לחינוך הקדם יסודי, גם אם זה יהיה במחיר הורדה מהחינוך היסודי והעל-יסודי – אני כמובן לא חושב שצריך להוריד מזה.

בדרך-כלל אנחנו משתמשים בנימוקים הכלכליים. כשאנחנו אומרים לאוצר שההשקעה בחינוך הגיל הרך כתשתית של תכנון ארוך טווח, הדבר הזה נתפס. זה דבר עצוב כי הדבר הראשון שצריכים לבוא ממנו הוא החמלה, זאת תפיסת העולם שיש פה ילד שגדל במדינה, ואנחנו אפוטרופוסיהם של יתומים, אנחנו כמדינה צריכים לדאוג כמדינה אחראית כדי שחייו יהיו טובים יותר, קודם כל מבחינה אנושית, פשוטה, טריוויאלית. לצערי, בתוך הבניין הזה לא פעם אנחנו צריכים להשתמש בנתונים כלכליים כי עם האוצר זה עובד, אומרים להם שלמשך 10 שנים אפשר לחסוך כך הרבה יותר כסף, ואז מוכנים לדבר איתך.

אם זה היה משכנע, עוד מילא, גם זה לא משכנע.

אבל בנושא הזה זה כל-כך פשוט, ואפשר להוכיח את זה במספרים. אפשר להראות כמה עולה ילד שלא השקענו בו מספיק בגיל הרך, ואחר-כך הוא יצטרך להיות במוסד על חשבון הציבור או חלילה בכלא על חשבון הציבור. מיליונים ומיליארדים של שקלים אנחנו משקיעים בכל רשויות השיקום, ואפשר למנוע את זה בראייה קודם.

משהו לגבי ראייה קצרת טווח וארוכת טווח. תמיד כשאנחנו באים, אומרים "עכשיו? אין תקציב, המצב קשה". ברור לחלוטין, שאם היינו חושבים על המצב לפני 20 שנה – אחרי 57 שנות קיום מגיעים כבר לבינה. גיל הבינה אומר שצריך להשתמש אפילו בניסיון החיים הקצר שלנו בשביל להסתכל קדימה, לא להסתכל על הקשיים הנוכחיים. מדינת ישראל לוקחת הלוואות ל- 25-40 שנה, מחייבת את הילדים שלנו. ההלוואות הללו יכולות להיות מוצאות מבחינת הצדק הבין-דורי אם הן מושקעות באמת כדי להשפיע על תוצאה שתיתן רווחה לדור הבא. כי אני מחייב אדם שעדיין לא נמצא פה, וצריך לשאול אותו מה טובתו ולדמיין מה הוא רוצה. לכן המקום היחיד שמותר לי להשקיע בו היום זה התשתיות הפיזיות אבל גם החברתיות. לכן הדבר הזה הוא טריוויה ולא צריך להכביר עוד מילים עליו.

אנחנו עוסקים בטלאי על טלאי, אין בישראל חקיקה מסודרת ורצינית שעוסקת בנושא הקריטי, והוא השאלה על זכותו של הילד בגיל הזה לחינוך. מרגע שהילד יצא מרחם אימו, יש לו זכות; אנחנו עוסקים בזכות לחינוך לגילאים רבים. עד היום בגלל היסטוריה מסוימת הזכות שלו לקבל מעונות בגיל לידה עד 3 נבעה מהזכות שיש לאימהות עובדות, או מדברים אחרים. זהו דבר היסטורי שבכל הכבודה הראוי אנחנו צריכים לשנות אותו. אנחנו צריכים לעסוק בשאלה האם יש זכות לילד. כי גם במקרים רבים שהאימהות אינן עובדות מסיבות שלא יוצאים לעבודה במגזר המסוים, עדיין צריך לשאול עצמי האם טובת הילד הזה היא להישאר בבית או לקבל אפשרות למבחר אחר. השאלה היא לא פשוטה ולא חתוכה, אבל הזכות הזאת והאפשרות לבחור חייבת להיות בידי הילד, וזה לצערי לא קיים היום.

בין השנים 1990 עד 2001 נוספו כ- 480 מעונות לגילאי 0-3 בכלל באוכלוסייה, ומהם 23 בלבד ביישובים הערביים. הדבר הזה זועק לשמים בלי קשר לשאלה מה העמדה של האזרח לגבי אותה אוכלוסייה. הם אזרחים של המדינה הזאת, והם חייבים לקבל את אותה אפשרות בחירה כמו שמקבלים כלל אזרחי המדינה. הדבר הזה חשוב וחיוני בעיניי.

זה 5%, בשעה שהשיעור שלהם הוא 20%

- - -

כשהפער מלכתחילה היה הרבה יותר גדול.

היה אחד בשנת 90'.

נציבות הדורות הבאים שמה לה לחזון שתהיה חקיקה בכנסת ישראל שעוסקת בזכות לחינוך לכל ילד מגיל לידה. זה חשוב, חיוני, קריטי, אנחנו עוסקים בחינוך לא בחיוב האם לשלוח את הילד למעון אם היא לא רוצה כי היא רוצה לגדל אותו בבית, וטוב לו בבית, אלא כאלמנט של תמיכה אם האם הזאת לא יכולה לתת אפשרויות גדילה מינימליות בחממה. המדינה חייבת לתת תמיכה כחלק מזכות יסוד – ילד הוא אדם, וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עוסק גם בילדים. לכן כבוד האדם, זכותו על גופו וכל הדברים שמסביב חלים על הילד מרגע שנולד. לכן הדבר הזה הוא בעינינו בסיסי, קריטי, והוא גם חייב להיות מבחינה משפטית, ערכית וחוקתית.

לכן אנחנו מציעים הצעת חוק שאנחנו עוסקים בה כרגע, וגם פנינו לכל אחד מהאנשים שנמצאים כאן ונפנה גם לציבור, כי אנחנו רוצים לקיים דיון ציבורי יחד עם הוועדה לזכויות הילד שיעסוק בשאלה הגדולה של חוק חינוך לילדים מגיל לידה. הצעת החוק צריכה להסדיר את הזכות לחינוך, את המסגרות החינוכיות, תוכנית חינוכית, פיקוח והדרכה תקינים, איכות טיפול, הכשרת מטפלות, בטיחות, תזונה, וכמובן, גם השאלה על מספר הילדים פר-מבוגר, ואיך המבוגר הזה הוכשר, ומי מפקח. הדבר הזה הוא מחדל שלא קיים כמעט בעולם המערבי.

קידום ההשקעה בקבוצות גילאי החינוך, הסדרת חקיקה נפרדת לילדים בגיל הזה, שיפור מצב החינוך לגיל הרך באוכלוסייה הערבית בישראל – זה קריטי. אני רוצה לומר משפט שלא יתקבל כל-כך בקלות כי הוא בא לשנות מצב קיים, ויהיו פה אנשים בחדר הזה שלא יסכימו לו: אנחנו חושבים שצריך לנתק את הילד בין עבודת האם לבין זכות הילד לחינוך. הדבר הזה הוא היסטורי, הוא נולד משום שהקימו מעונות לאימהות עובדות, ואין לו מקום היום. אין לו מקום משום שכשאני עוסק בזכות אני לא מסתכל האִם האם צריכה או לא צריכה היום מעונות בשביל עצמה כדי למצוא לעצמה פתרון לילד. זאת שאלה אחרת. השאלה שאנחנו צריכים לשאול היא מה קורה עם הילד הזה, האם הוא מקבל את המקסימום שהמדינה יכולה לתת לו וחייבת לתת לו, אם האם עובדת וצריכה פתרון זאת אפשרות אחת; אם אמו אינה עובדת וגם צריכה פתרון זאת אפשרות אחרת, הדבר הזה לא יכול להיות רק לאימהות עובדות – זה דבר היסטורי שהיה להכרח בל יגונה, והיום הגיע הזמן לחשוב אחרת. הדבר הזה יכול לשנות את הגופים ומשרדי הממשלה שיעסקו בנושא מעונות היום. צריך לעשות את זה יחד בשילוב ובהסכמה תוך ראיית המטרה, ולהתעלות לרגע מעל השאלות היותר צרות של סמכויות. אנחנו יודעים שלא פעם החלטות כאלה נופלות בגלל ויכוחים של סמכויות של משרדי ממשלה. חשוב מאוד בעיניי, שכל מי שרוצה לראות באמת את טובת הילדים ולהסתכל קדימה חייב לתת את הדעת איך למצוא יחד פתרון שיסדיר את הנושא הזה. יש שאלה האם השר הממונה על פי החוק צריך להיות שר החינוך או לא; יכול להיות שזה צריך להיות גם שר החינוך, גם שר התעשייה והמסחר, אולי גם שרים אחרים – אינני יודע. אני רק יודע שהמצב הקיים הזה איננו ראוי, איננו נכון, והוא חייב להשתנות.


לסיום, סיפור על אותו זקן שפגש את חוני המעגל. שאל אותו חוני: "מדוע אתה נוטע עצים, הרי לא תזכה לאכול מפרותיהם". אמר לו: "על מה שכחתיה בחרובים". אמר לו: "אני באתי לעולם, ובעולם הזה היו חרובים. כשם שנטעו אבותיי לי, כך אטע אני לבניי". ההבנה שאנחנו מחזיקים את העולם הזה כפיקדון לילדינו היא הבסיס, והדבר הזה עד היום מחייב אותנו לטעת עצים כדי שילדים יוכלו לחיות בארץ הזאת, לקבל תמיכה, וגם להביא בסופו של דבר למדינה טובה יותר. תודה רבה.

אני מאוד מודה לשופט שוהם על דבריו הנכוחים והאמיתיים. אני מבקש מחבר הכנסת זבולון אורלב לומר דברי פתיחה, אחריו אני אבקש מגברת תמר אלמוג, מנהלת האגף למעמד האישה ומעונות יום במשרד התמ"ת, להציג את המצב של המסגרות החינוכיות לגיל הרך ואת הקמת הוועדה לרישוי סטנדרטים ולפיתוחם.

בראש ובראשונה אני רוצה לברך אותך, אדוני היושב ראש, על הכנס החשוב שבמרכזו ייחשפו ההמלצות העיקריות, המסקנות והנתונים שהצטברו בוועדה הממלכתית לבדיקת מצבם של ילדים ובני נוער בסיכון.

צריך לזכור שלמעלה מ- 30 שנה הממשלה והמדינה לא בדקו באופן רוחבי ועמוק את מצבם של הילדים בסיכון, מאז ועדת ראש הממשלה שבראשה עמד פרופ' ישראל כץ ב- 1974. מכאן באה המחשבה שלנו שעבר דור, הגיע הזמן, המצב החברתי השתנה לחלוטין בעקבות העלייה המסיבית וההחמרה בעוני. המציאות שראיתי כשנכנסתי לתפקידי כשר הרווחה הייתה מציאות מאוד קשה, והתברר שאין תמונת מצב לאומית מוסמכת ומסודרת כדי שגם אם הממשלה רוצה היא בכלל תוכל להתחיל לטפל בעניין הזה. לכן הוקמה הוועדה הזאת על-פי החלטת ממשלה, אחרי ויכוחים קשים, נוקבים וסוערים, ובראשה עומד פרופ' הלל שמידט שהוא ראש בית הספר לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית – כך הוא מקפיד לקרוא לבית-הספר. איתו כמה עשרות מומחים הטובים ביותר בישראל מכל הרשויות, גם השלטוניות, וגם מהארגונים הציבוריים ומהמוסדות הלאומיים – כל מי שיכול להיות היה שותף בוועדה ונעשתה שם עבודה רצינית מאוד. אני מבין שההמלצות הוגשו לראש הממשלה אתמול, והיום יוגשו כאן בוועדה.


אף אחד מאלה שמצויים בתמונה החברתית לא יכול להיות מופתע מהנתונים ומהמציאות הקשה שמשקף הדוח. אנחנו עוסקים כאן לא רק ככותרת הכנס הזה ב"איכות החיים", אלא אנחנו עוסקים בחיים עצמם של הילדים בסיכון. הנתונים לא מפתיעים, הם רק קיבלו הכשר או גושפנקה ממלכתית-ציבורית, שאלו הממצאים, ומכאן איש לא יכול לטייח ולטאטא את הבעיה מתחת לשטיח. יש תמונת מצב לאומית שמחייבת התייחסות של המדינה, וצריך לזכור שהמציאות הזאת היא לא מכה משמים, הם כולם, ללא יוצא דופן, פרי באושים של החלטות אנושיות ושל החלטות ממשלה, של מדיניות ניאו-ליברלית- -

החלטות של בני-אדם הן לא תמיד אנושיות.

אני מוכן לקבל את התיקון הזה, יכול להיות שהן אפילו בלתי אנושיות. הואיל והן החלטות של בני אדם בידי בני אדם גם לתקן את המצב הזה, זה לא גורל שנגזר וכך אפשר לחיות איתו, ועלינו מוטלת אחריות גדולה מאוד לתקן את המצב הזה.


השופט שוהם קבע שמטפלים בזה 4 משרדי ממשלה. הרשה לי לחלוק – מטפלים בזה יותר מ- 4 משרדי ממשלה – לא מנית את המשרד לביטחון פנים והמשטרה שהוא גורם מאוד מרכזי בכל הטיפול בנוער בסיכון, לא מנינו את הרשות לסמים במשרד ראש הממשלה שגם היא גורם מאוד מרכזי, ויכולנו למנות עוד כמה משרדי ממשלה שיש להם השלכות בעקיפין, כמו משרד הפנים שמתקצב את הרשויות המקומיות, ובעיקר את כל היחידות שעוסקות בנוער בסיכון.

אני דיברתי על הגיל הרך.

אני רק רוצה לומר שמעבר לקיטורים הצודקים שלנו גם במשאבים הקיימים – לפי הערכתי, 3-4 מיליארד שקלים – כבר היום מושקעים בנוער בסיכון, וגם בהם צריך לעשות סדר. הכנסת צריכה לדרוש מן הממשלה לאמץ את המסקנות כמקשה אחת, שלא יהיה לנו נוער בסיכון כי נוער בסיכון זה מחדלים של ממשלה מסוכנת; וכדי שהממשלה לא תהיה מסוכנת היא צריכה לאמץ את ההמלצות כמקשה אחת. אנחנו יודעים שגם לאחר שהממשלה מאמצת דוחות הם מעלים אבק במגרות, ולכן צריך לתבוע שגם תוקם ועדת שרים עם מנהלת מסודרת בין-משרדית שתקבל סמכויות לאכוף את ביצוע ההמלצות האלה בתוכנית תלת-שנתית מסודרת ומתוקצבת, וכמובן, לעגן ככל האפשר את ההמלצות בחקיקה. גם אם יש לנו ביקורת שהממשלה לא מבצעת חוקים – ואני יכול להזכיר חוק מפורסם שלי, חוק השילוב שהשופט שוהם מכיר, וכיצד אנחנו נלחמים – אבל נקודת הזינוק למאבק היא נקודת זינוק טובה כי החוק בידינו, וטוב יותר להיאבק על אכיפת חוק מאשר על פרויקט שאין לו גיבוי חוקי.

זאת צריכה להיות התביעה שלנו. אנחנו נמצאים לפני בחירות, צריך לפנות לכל המפלגות, אדוני היושב ראש, וגם הארגונים החברתיים שמטפלים, תתבעו מכל המפלגות שבמצע שלהם לא רק ידברו גבוהה-גבוהה לפני הבחירות, אלא ישימו את זה כדבר מחייב בתוך המצע, דבר מחייב בתוך ההסכם הקואליציוני לבצע את ההמלצות, ולהציל – כמשמעו – את הילדים שנמצאים בסיכון.

לפני הגברת תמר אלמוג, כמה דברים קצרים מפי חבר הכנסת עבד אלמאלכ דהאמשה.

המצב ברור, כבוד הנציב, ותיאר אותו גם חבר הכנסת אורלב. חייבים לעשות משהו. לא יכול להיות שהתמונה תהיה עגומה בכלל, ובמגזר הערבי בפרט, שם היא חמורה שבעתיים. שמעתי על הצעת החוק שאנחנו עושים בעניין הזה. צריך למצוא את הביטוי הנכון לתקן את המצב. השופט שוהם הזכיר את אמרת התנאים, וזה הזכיר לי משהו במורשת שלנו. נדמה לי שהאמרה של הנביא בעניין הזה הרבה יותר כוללת ועמוקה; הוא אומר: "אם אתה עומד ובידך שתיל של עץ שאתה עומד לשתול, ואתה רואה שיום הדין מגיע, אל תרפה, תשתול אותו- -

אולי העץ יציל את העולם. תודה רבה. הגברת תמר אלמוג, בבקשה.

אדוני היושב ראש, אני מצטרפת לברכות על היוזמה לקיום הכנס ועל ההצהרה שלך שזאת רק התחלתו של התהליך והמשך העבודה המשותפת לקידום המטרה שחשובה לכל באי הכנס באותה מידה.

אני שמחה על ההזדמנות שניתנה לי להציג בפני באי הכנס את עיקרי עבודתה של הוועדה המייעצת לרישוי ולפיתוח סטנדרטים מקצועיים למסגרות חינוך וטיפול לגיל הרך, שמטרתם היא להוביל לשינוי ולשיפור המצב כפי שתואר בדבריך, אדוני היושב ראש, וללכת לסדר יום חדש כבר בעתיד הקרוב. בדבריי אני אתייחס בתמציתיות ל- 3 דברים: האחד, לפעילותו של משרד התמ"ת בהקשר של ילדים בגיל הרך ומעונות יום; השני, לאומדנים של שיעור ההשתתפות של נשים בשוק העבודה; ולהסדרים הטיפוליים הקיימים בשוק בנושא הזה; ולבסוף, להקמתה של הוועדה המייעצת לגיל הרך. פרופ' רוזנטל המשמשת יושבת ראש הוועדה תציג אחריי את העקרונות המנחים לעבודתה של הוועדה ואת ההמלצות העיקריות שהתגבשו.


משרד התמ"ת מופקד על נושאי תעסוקה, ובכלל זה על קידום תעסוקת נשים, והוא מתכוון להסיר חסמי תעסוקה בפני נשים בכל הכלים העומדים: באמצעות הכשרה מקצועית, באמצעות יזמות עסקית שיש במשרד- -

זה לא מוזר שמשרד התמ"ת צריך לדאוג לרווחה של הילדים בגיל הרך?

שאלת השאלות. (מחיאות כפיים)

ההיסטוריה היא שנושא התעסוקה היה במשרד העבודה והרווחה, ולאחר החלטת הממשלה על פיצול המשרד והעברת תחום העבודה למשרד התעשייה והמסחר שנקרא היום התמ"ת, עבר כל תחום העבודה כולל מעונות היום- -

נקודת המוצא שלי היא שנקודת המוצא צריכה להיות הילדים, ולא התעסוקה.

(מחיאות כפיים).


אל תמחאו כפיים, כי יכול להיות שאני אהיה בממשלה הבאה, ואני אצטרך לסדר את זה.

במקרהשהוא יהיה שר הרווחה הוא ידאג להעביר את זה חזרה לרווחה, כי אם הוא יהיה שר התמ"ת זה ימשיך להיות במשרד התמ"ת. אני שר העבודה והרווחה האחרון שאחרי 3 חודשים שהייתי שר לקחו לי את העבודה, ומאז אין עבודה.

וגם אין רווחה.

אני כמובן איני אחראית להחלטות הממשלה, אני מבצעת את העבודה בתוקף תפקידי כמנהלת האגף מעונות היום מההיבט של קידום תעסוקת נשים, אבל יחד עם זה עם כניסתי לתפקיד כבר בזמן שחבר הכנסת זבולון אורלב שימש שר העבודה והרווחה, אני הצגתי בפניו את הנושא הכבד הזה, שצריך הסדרה וטיפול. הוא יכול לאשר את הדברים בפניכם.


המשרד היום אחראי על קידום תעסוקת נשים, ויש לרשותו כל הכלים האפשריים כדי לקדם תעסוקת נשים: הכשרה מקצועית שמאפשרת כניסה לשוק העבודה; יזמות עסקית באמצעות הרשות לעסקים קטנים; טיפול ממוקד באוכלוסייה ספציפית, למשל, בנושא חד הוריות שהיה לנו בשנתיים האחרונות; סבסוד ילדים, מעונות יום ומשפחתונים, ובנושא הזה מתוכנן סל שירותים משופר שיאפשר גם מגוון הטבות נוספות הן בהעמקת הסבסוד והן בפיתוח פתרונות מגוונים לילדים בגיל הרך.


בשני הלוחות שלפניכם מוצגים אומדנים שהכינה היחידה למחקר תכנון וכלכלה במשרד התמ"ת. בלוח מצד ימין ישנם נתונים על אומדנים של אימהות לילדים בגיל הרך באלפים. בישראל יש 2.5 מיליון נשים, מהן 470 אלף הן אימהות לילדים עד גיל 4, 328 אלף אימהות לילדים עד גיל 3.5, מהן 236 אלף יהודיות ו- 85 אלף ערביות.

בלוח השני מוצגים שיעורי ההשתתפות של נשים שהן אימהות לילדים בגיל הרך בכוח העבודה, לפי לאום ולפי שנים נבחרות – בין 1980 ל- 2004. הנתונים האלה מצביעים על שינוי ניכר ועל מגמה מ- 1980 ל- 2004. ב- 1980 היה שיעור הנשים בגיל העבודה – 18-64 – 43.2% לעומת 62% ב- 2004. בעמודות הבאות אפשר לראות את השינויים שחלו בשני המגזרים, היהודי והערבי. אם נתמקד בשורה התחתונה, ב- 1980 שיעור הנשים בשוק העבודה שהן אימהות לילדים קטנים היה 47.9%, ובמגזר הערבי 5.1%, ואילו ב- 2004 יש קפיצה גדולה גם במגזר הערבי מ- 5% ל- 16.7%, ובמגזר היהודי ל- 73%. זה מסביר את הגידול בביקוש לסידור ילדים במסגרות לטיפול ולחינוך בגיל הרך. מספר הילדים בגיל הרך בין הגילים 3 חודשים עד 3.5 שנים הוא כ- 437 אלף ילדים. הם מתפלגים לשניים: יש יתרון קל להסדרים השוקיים שהם ההסדרים בתשלום לעומת ההסדרים שאינם בתשלום. ההסדרים בתשלום מתפלגים לשלושה: 48 אלף ילדים מטופלים בידי מטפלת פרטים; כ- 103 אלף ילדים במעונות או במסגרות פרטיות, ובמעונות ובמשפחתונים המסובסדים בידי המדינה – בידי משרד התמ"ת – יש 85 אלף ילדים. ההסדרים שאינם שוקיים מתפלגים לשניים: 16 אלף ילדים נמצאים עם בן משפחה, הסבתא, ו- 29 אלף ילדים נמצאים עם אימהות שאינן עובדות.


הרקע להקמת הוועדה שהוקמה בדצמבר 2004 במינוי המנכ"ל רענן דינור הוא הבעיות המרכזיות שאיתן מתמודד המשרד שנים רבות, או אולי לא הציף אותם מספיק בעוצמה הנכונה. הבעיה הראשונה מתחברת לעבודת הוועדה השנייה בנושא ילדים בסיכון, שלא הייתה למשרד מדיניות כוללת בנושא הגיל הרך. חוק הפיקוח על מעונות יום שבתוקפו פועל המשרד ומפקח על המסגרות המסובסדות, הוא חוק בעייתי משנת 1965, הוא כוללני, מתמקד בעיקר במסגרות הטיפוליות שבחסות משרד הרווחה ובאחריותו, ואין בו המאפיינים המותאמים לגיל הרך, שבאים למעון לא מכיוון שיש להם בעיה אלא מכיוון שהאם יצאה לעבודה והיא נזקקת למסגרת שבה היא תוכל להשאיר את הילד עד שהיא חוזרת מעבודתה.

או אפילו אם היא לא יוצאת לעבודה- -

אם היא לא יוצאת לעבודה הוא לא מתקבל.

אנחנו עוד לא שם, אני מקווה שקודם ניתן מענה לאלה שכבר הגיעו ונמצאים.

בנושא הפיקוח והאכיפה לא ניתנו המשאבים הנדרשים כדי לקיים מנגנון שיטתי כזה. על-פי חוק הפיקוח שמתוקפו אנחנו פועלים, בפועל כל מי שמחזיקה שני ילדים ומעלה, חייבת לקבל רישיון משר התמ"ת. זה לא עובד כך, בפועל עדיין לא ניתנים רישיונות, גם לא למעונות המסובסדים. המעונות המסובסדים מקבלים היום מאתנו סמל מעון. דבר נוסף, עד היום לא הוגדרו באופן מקצועי כל הסטנדרטים המחייבים שלפיהם צריך להפעיל מסגרת חינוכית לגיל הרך, והם עדיין לא הוגדרו בתקנות לחוק הפיקוח.

לשם כך הוקמה ועדה שמטרותיה הם לתת מענה לכל הבעיות שהוצגו: גיבוש מדיניות כוללת מערכתית בתחום. פה אולי נוצרה הזדמנות שיש עבודה מקבילה של מדיניות כוללת לא רק לגבי ילדים עד גיל, אלא לגבי ילדים בכלל, וודאי שבתוך העוגה של הילדים עד גיל 3. בתוך המעונות והמשפחתונים שלנו כ-20% מהילדים הם ילדים בסיכון, וגם להם אין מענה ראוי ורצוי ונכון בתוך המסגרות. אני גם לא יכולה לבוא בטענה לשום ארגון מפעיל כי אין להם הכלים להתמודד נכון עם הסוגייה הזאת.


אנחנו הולכים לכיוון של תיקון חקיקה בחוק הפיקוח הקיים והגשת תזכיר חוק לכנסת לגבי ילדים עד גיל 3. בנושא של פיקוח ואכיפה אנחנו מתארגנים לבנות מנגנון פיקוח והחלת חובת הפיקוח על כל המסגרות באופן כללי באמצעות מבדקות – מה שאנחנו מכנים "זרוע ביצועית חוץ-ממשלתית". הנושא נמצא בשלבי עבודה מתקדמים. מלבד זאת, החלת החובה בהחזקה של רישיון של כל מי שמטפל במספר מסוים של ילדים, אנחנו דנים עדיין במספר הילדים – 5 או 3. כל אישה בישראל שתחזיק למעלה ממספר הילדים שיעוגן בחוק תהיה חייבת להחזיק ברישיון שבו תצטרך לעמוד בכל מכלול הדרישות הבטיחותיות והמקצועיות.


הדבר האחרון הוא אישור הסטנדרטים שיוצגו בדוח סופי ועיגונם בתקנות לחוק הפיקוח החדש, שאנחנו נגדיר.


הנהלת המשרד הבכירה שמה על שולחנה בסדר עדיפויות גבוה את נושא הילדים בגיל הרך. אני חושבת שהצלחתי לעשות איזשהו שינוי שלא תהיה רק הסתכלות על האימא שתצא לעבודה, אלא שהסידור שמובטח לה בשביל הילדה שלה יבטיח את התפתחותו התקינה, את ביטחונו ואת שלומו של הילד. על כן שר התמ"ת שבפניו הוצג דוח הביניים אימץ את המגמות של הדוח, והנחה את מנכ"ל המשרד לגבש תוכנית הדרגתית ליישום ההמלצות עם סיום העבודה של הוועדה.

אני מודה מאוד לגברת תמר אלמוג. פרופ' מרים רוזנטל, יושבת ראש הוועדה לרישוי ולפיתוח סטנדרטים למסגרות חינוכיות לגיל הרך, בבקשה.

כמה מילים לגבי תמונת המצב שתמי תיארה כאן. במדינת ישראל לעומת מדינות אחרות בעולם המערבי אנחנו מוצאים שבמשך מספר שנים לא רק שלא חל שיפור בתנאים הבסיסיים שבהם ילדים מתחנכים בשנים הראשונות של החיים, אלא חלה הרעה בסטנדרטים הבסיסיים והקריטיים ביותר. זה מביא אותי לטענה שבמצב הקיים אין לשום משרד ממשלתי רשות מוסרית לעודד אמהות לצאת לעבודה ולשלוח את ילדיהן למסגרות שפועלות על-פי הסטנדרטים הקיימים היום. זאת אמירה קשה וחזקה, זאת כמובן לא אמירה לגבי כל מסגרת, אבל אם אנחנו מסתכלים על התמונה הכללית ועל הסטנדרטים שקיימים ועל ההשקעה שקיימת בשנים האלו, אני בהחלט עומדת מאחורי המילים האלה.


שלושה עקרונות הנחו את עבודת הוועדה: עיקרון ראשון - החוויות שחווה הילד בשנות חייו הראשונות חשובות ביותר לשלומו, לבריאותו ולהתפתחותו של הילד, ולכן המסגרת החינוכית חייבת לתת לו לא רק סביבה בטוחה ובריאה, אלא גם לאפשר אקלים רגשי והתנסויות יומיומיות שתומכות בהתפתחות התקינה שלו; העיקרון השני – מחקרים רבים מצביעים על מספר סטנדרטים קריטיים לשלומו ולהתפתחותו של הילד בגיל הרך כשהוא נמצא במסגרת קבוצתית. קודם כל מספר הילדים בקבוצה. זאת קבוצה שבה הילד שוהה במרבית שעות עירותו במשך היום. מספר הילדים חייב להיות מצומצם כדי למנוע דחק נפשי שנובע מעומס יתר חברתי. דמיינו כל אחד את עצמו נמצא בחדר כזה שכל האנשים שנמצאים בו מסתובבים ומתרוצצים כל היום, 8 שעות ברציפות- -

ככה זה בכנסת.

הסטנדרט הקריטי השני הוא מספר הילדים לכל מטפלת בקבוצה. שימו לב, זה לא רק מספר הילדים בקבוצה, אלא מספר הילדים לכל מטפלת. המענה שהרבה פעמים ניתן הוא שיוסיפו עוד כמה מטפלות, אבל זה רק מוסיף לעומס מבחינת הילדים כי יש עוד כמה מבוגרים שהם צריכים להסתדר איתם. מספר הילדים לכל מטפלת בקבוצה חייב להיות מצומצם כדי לאפשר טיפול אחראי, השגחה ותגובה רגישה ואישית לכל ילד בהתאם לצרכיו, אבל גם בהתאם ליכולתו.

הסטנדרט הקריטי השלישי הוא איכות הצוות החינוכי. לפי מחקרים רבים שנעשו ברחבי העולם, האיכות נקבעת על-פי השכלת הצוות, ההכשרה לפני שקיבלו את התפקיד, ההדרכה תוך כדי העבודה, תנאי העבודה בתוך מערכת תומכת ומעריכה את עבודתם ותנאי שכר הוגנים – כל אחד מהמשתנים האלה נמצא בצורה מאוד מובהקת בהרבה מחקרים כמכריעים לגבי איכות הטיפול והחינוך של הילדים במסגרות.

השקעה בטיפול חינוך איכותי בשנות החיים הראשונות היא חשובה לא רק לילד עצמו, אלא לאינטרס החברתי כלכלי של החברה כולה. מחקרים שנערכו בידי כלכלנים ואנשי הבנק העולמי מראים שהשקעה כזאת נותנת תשואה גבוהה בהרבה מהשקעה בחינוך בגילאים מאוחרים יותר. בשיח שהתגבש פה על חינוך בגיל הרך המחקרים האלה מדגישים את ההיבט המערכתי, הכלכלי-אסטרטגי של תכנון מדיניות חינוכית לגיל הרך. המוקד שלהם מוסיף בכך לעיקרון טובת הילד את טובת החברה.

השקף הבא נלקח מתוך מאמר שכתב חתן פרס נובל לכלכלה ג'יימס הקמן, ובו הוא אומר כי שיעור ההשקעה בפיתוח ההון האנושי הוא הגבוה ביותר בגיל הרך והולך ויורד בעקומה די תלולה ככל שמגיעים לגיל הבגרות. השקף הזה עומד מאחורי ההחלטה שהתקבלה בגרמניה להסיט כספים מתמיכה באוניברסיטאות לתמיכה בתוכניות חינוכיות לגיל הרך.

דרך אגב, יש מקומות יותר גרועים מהאוניברסיטה שאפשר לקחת מהם ולתת לגיל הרך.

מדובר בתוכניות איכותיות לגיל הרך, תוכניות שאני מקווה שיעבדו לפי הסטנדרטים שהוועדה מגבשת בימים אלה.


אני אזכיר רק 3-4 המלצות ראשוניות: קודם כל, ליישם את חוק הפיקוח על כלל המסגרות לגיל הרך בישראל. הפיקוח חייב להיות פיקוח ממשלתי או באמצעות גוף שממומן בידי המדינה. זאת תהיה איוולת אם ניתן את הפיקוח לידיים פרטיות שהמדינה לא תעמוד מאחוריהן ולא תממן אותן. שנית, הפיקוח חייב לפעול בגיבוי מנגנון שיאפשר הקפדה על הסטנדרטים המחויבים בחוק. אנחנו לא מדברים על "טיוב המסגרת", אנחנו מדברים על עמידה בסטנדרטים שייקבעו בחוק ויהיו חייבים לעמוד בהם. הפיקוח צריך גיבוי מתאים מטעם משרד ממשלתי זה או אחר, ולא חשוב לי מי יהיה המשרד הממשלתי, ואם זאת תהיה רשות ממשלתית שיאוגדו בה כל משרדי הממשלה שנוגעים לדבר. חשוב שהמדינה והאוצר יעמדו מאחורי התמיכה בפיקוח הזה. לבסוף מתוך הבנה לייחודיות של הגיל הרך, חשוב שמערך הפיקוח יפעל לפי העקרונות שמתייחסים לאתיקה ולהתאמת תהליך ההערכה של המסגרות למה שמאפיין מסגרות לגיל הרך. ליישם את הסטנדרטים הקריטיים ביותר לשלומם ולהתפתחותם של הילדים. צריך להחליט על סדר העדיפויות. הסטנדרטים הקריטיים ביותר.


המלצה שנייה של הוועדה היא ליישם בראש ובראשונה את הסטנדרטים הקריטיים ביותר לשלומם ולהתפתחותם של הילדים בגיל הרך. ברור שתהליך היישום של החוק יהיה תהליך הדרגתי; אין כיום היכולת לעשות מהפך כפי שאנחנו חושבים שצריך לקרות, כך שצריך להחליט על סדר עדיפויות. לצערו של האוצר, הסטנדרטים הקריטיים ביותר הם גם הסטנדרטים שיעלו יותר כסף מכל הסטנדרטים האחרים.

אפשר להבין מה זה קריטי יותר או קריטי פחות?

אני מתכוונת לסטנדרטים שנמצאו שוב במאות מחקרים שנעשו ברחבי העולם, כסטנדרטים שהם המשמעותיים ביותר לשלומם ולהתפתחותם של ילדים כשהם נמצאים במסגרות.

הסטנדרט הראשון מתייחס לגודל קבוצה מקסימלי ויחס מספרי של ילדים למטפלת. בקבוצה של תינוקות הגודל המקסימלי הוא לא יותר מ-6 עד 8 ילדים. כמובן, המחשבה היא על 6, ויחס הילדים למטפלות הוא לא יותר מ- 3 ילדים לכל מטפלת.

המלצה נוספת היא ליישם במידיות האפשרית את הסטנדרטים שיבטיחו את איכות הצוות החינוכי. אנחנו מדברים כאן על השכלה, תוכניות הכשרה שלוקח זמן לפתח ולוקח זמן עד שאנשים עוברים את ההכשרות האלה. יש לנו כיום מאות אנשים שעובדים בתחום הזה, וצריך יהיה באופן הדרגתי אבל מואץ לתקן את מה שדורש תיקון גם בהשכלה וגם בהכשרה של אלה שעובדים עם ילדים בגיל הרך.

וכמובן, הסטנדרט של הדרכה ושל תנאי העסקה ותנאי עבודה שיהיו הוגנים ומכבדים ובהתאם לחוקי העבודה שלא תמיד נשמרים בהעסקתם של אנשים שעובדים בגיל הרך.


הסטנדרט השלישי הוא יישום מידי ומלא של כל הסטנדרטים שהזכרתי עד כאן במסגרות חינוכיות שבהן משולבים יותר מ- 20% ילדים ממצוקה חברתית. הילדים האלה נמצאים בסיכון כפול כאשר הטיפול הכלול במסגרת שבו הם נמצאים לא מצליח להתמודד, ולפעמים אף מוסיף לסיכון שבא מהרקע המשפחתי. כל המחקרים שהתייחסתי אליהם קודם, כולל העקומה הזאת שהכלכלנים מדברים עליה, מדברים על השקעה בטיפול חינוך איכותי באוכלוסיית הילדים בסיכון כי שם נמצאת התשואה הכלכלית הגבוהה ביותר, וכמובן התשואה החברתית. לכן אחת ההמלצות הראשונות של הוועדה היא ליישם את הסטנדרטים המלאים במסגרות שבהן יש למעלה מ- 20% ילדים שבאים מרקע של מצוקה חברתית.

ההמלצה האחרונה היא לקבוע בחוק סטנדרטים שמחייבים טיפול בגיל הרך שיתייחסו למספר תחומים. המסמך הסטנדרטי הוא רב עמודים, ולא כאן המקום להציג את כולו, בימים אלה נשלחה הטיוטה של המסמך לחברי הוועדה הכללית. אלה התחומים שהמסמך מתייחס אליהם: סטנדרטים שקשורים לסביבה פיזית, סטנדרטים שמתייחסים לדרישות של בטיחות, תברואה, סביבה שתומכת התפתחות, הצוות במסגרת החינוכי, הגדרה מחייבת של התפקידים ותחומי האחריות של אנשי הצוות, היחס המספרי בין מטפלות לבין ילדים, מהם הכישורים שנדרשים ומה ההדרכה וההשתלמויות הנדרשות; תחום שלישי – ניהול וארגון המסגרת החינוכית; התחום הרביעי - נהלי טיפול יומיומי, כולל דרישות של בטיחות, אבל גם דרישות חינוכיות במהלך הטיפול היומיומי ואקלים רגשי תומך התפתחות. וכמובן, התוכנית החינוכית – הקוריקולום – הדרישות שקיימות לגבי מכלול ההתנסויות של הילד במסגרת החינוכית.

אנחנו אמורים להשלים את המסמך לאחר שנקבל משוב מכל הגורמים בשטח שמפעילים היום מסגרות לגיל הרך ונוודא שהמסמך הזה הוא פועל יוצא של עבודה משותפת של כולנו. מיד לאחר שנסיים את העבודה על הסטנדרטים למסגרות החינוכיות אנחנו מקווים לפתח סטנדרטים להכשרת כוח אדם לתפקידים השונים במסגרות החינוכיות, כולל מהם נושאי הלמידה, מהן שעות למידה, מהי מתכונת ההכשרה המקצועית להדרכה, איך מעריכים מישהו שסיים קורס לימודים כזה – האם די בתעודה לאחר עבודה שעשה או דרושה הערכה אחרת – כל אלה אנחנו מתכוונים ללבן ולהשלים בחודשים האחרונים.

נקודה מאוד חשובה לדעתי היא תכנון תהליך יישום הסטנדרטים. כדי שיתרחקו מהנייר שהם כתובים עליו ויגיעו לילדים בשטח, אופן היישום יקבע את ההצלחה או את הכישלון של השגת מטרות כל התהליך. היישום הזה מחייב שינוי ארגוני-מערכתי מורכב מאוד שכולל בניית אסטרטגיה מדינית, שותפות בין כל משרדי הממשלה שנוגעים לדבר ותכנון תקציבי בהשתתפות באוצר, שעד היום בכל הוועדות שישבתי בכל שנות עבודתי החרים את כולן.

הכיוון שאנחנו חושבים ללכת בו הוא השוואה מדגמית של שניים-שלושה מודלים שונים ליישום החוק והתקופה שלו ובניית מתכונת להערכת היישום במדגם של מסגרות. אני מקווה מאוד שנוכל להפיק לקחים תוך שנתיים מקסימום, ואז כמובן גם מסמך הסטנדרטים יקבל עיבוד מחודש. תודה רבה.

אני מאוד מודה לפרופ' רוזנטל גם על העבודה של הוועדה וגם על הלוח הזה. אולי תצטרכו לדון באופי השלטוני שיקיים את כל המערך הזה. יכול להיות שצריך להקים רשות שלטונית שתהיה כפופה לכל משרדי הממשלה ותאכוף את כולם, אבל היא תהיה זאת שתוכל לעשות את זה, או שזה יהיה במשרד החינוך והתרבות. אבל במקום שראוי שיעסוק בילדים בגיל הרך ולא במשהו אחר.


פרופ' הלל שמידט, דיקן בית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית ויושב ראש הוועדה הציבורית לבדיקת מצבם של ילדים ובני נוער בסיכון ובמצוקה. זה הדוח שמוגש אחרי 30 שנה כמו שהקדים ואמר קודם חבר הכנסת זבולון אורלב.

שלום לכולם. כפי שנאמר, הדוח הזה טרם נמסר לראש הממשלה בניגוד לידיעות שפורסמו בעיתונות. אבל לאחר 35 שנה מאז שישב ד"ר ישראל כץ יזם חבר הכנסת זבולון אורלב שהיה שר הרווחה, ובמינוי משותף שלו ושל ראש הממשלה מונתה ועדה לבדיקת מצבם של ילדים ובני נוער בסיכון. אני מודה לחבר הכנסת אורלב על האמון הרב שהוא נתן בנו, וגם להנהלת המשרד שליוותה אותנו, ובראשה מנכ"ל המשרד מר דב גולדברגר, וכמובן לראש הממשלה שנתן לנו אמון מלא, אבל טרם הספיק לראות את הדוח. אני מאחל לו איחולי החלמה מהירה. אני מקווה שהוא יקבל את הדוח, וילדי ישראל יצאו אולי נשכרים.


אני לא באתי לדווח על כל ממצאי הדוח מאחר שהוא טרם פורסם. לכן אמסור את הדברים העיקריים שפורסמו בדוח. הוזמנתי כאן לאור הדיונים בנושא הגיל הרך, אז אני אתייחס לגיל הרך ופחות לממצאים האחרים.

הוועדה סקרה במשך שנתיים. שר הרווחה דאז נתן לנו חצי שנה, ואני ביקשתי שנה, וזה נמשך שנתיים. העבודה כבר בשלב ההגהות מפני שככל שמתעמקים בסוגיית הילדים בסיכון רואים את הפרובלמטיקה האדירה שנמצאת במיוחד לאור השינויים הגדולים שחלים באספקת השירותים האלה בממשלה ובגופים לא ממשלתיים, וכל שינויי המדיניות שמחייבים היערכות לגמרי שונה לא רק בצד הטיפולי, אלא גם בצד העקרוני.

אני לא אמנה את כל הקשיים והבעיות שהמערכת נתקלת בהם, אני אגיד למה אנחנו שמים לב. אני מבקש להודות למכון ברוקדייל ובראשם לגברת טלל דולב ואחרים; באמצעות מכון ברוקדייל אספנו את כל הנתונים על ההוצאה הממשלתית, ללא ארגוני מתנדבים, על ילדים ונוער בסיכון. אין הגדרה ברורה למצבם של ילדים בסיכון במדינת ישראל, כל משרד נוהג אחרת, ולכל משרד יש ההגדרה שלו. יחד עם זה ניסינו לקבץ מספרי התקציב את סך-הכול המשאבים שניתנים לילדים בכלל, וזה מספר לא קטן. המספר עומד היום על 3.6 מיליארד - לא מעט כסף שנמצא במערכת. אנחנו מעריכים שבמדינת ישראל יש 2.2 מיליון ילדים. האומדן שלנו הוא ש- 15% מהילדים האלה נמצאים במצבי סיכון ומצוקה לפי הגדרות שונות. זאת אומרת שיש כ- 330 אלף ילדים, והמספר הזה מסתובב בעיתונות ובשוק, ואנשי המקצוע בתחום הזה מכירים היטב את הנתונים. זאת אומרת, מדינת ישראל משקיעה לא מעט כסף, כ- 11 אלף שקל לילד בסיכון ונשאלת השאלה אם זה הרבה או מעט, ומה קורה במדינות אחרות. אם לנו אין הגדרה ברורה מה זה ילד בסיכון קשה לנו לקבל אומדנים גם של מדינות אחרות שכן ההגדרות במדינות השונות – אנגליה, ארצות-הברית וארצות מערב אירופה – הן שונות בתכלית במושגים של ילד בסיכון.


בשנים 2000-2004 הייתה עלייה בתקציבים שהופנו לילדים בסיכון, למעט ירידה מסוימת שחלה בין השנים 2003-2004. אבל המגמה היא שסך הכול ההקצאה לילדים בסיכון במדינת ישראל עלתה ב- 8% בשנים 2000-2004, כאשר התוצר הלאומי הגולמי ושכר העבודה במשק לא עלה יותר מאשר 4%-5% בהתאמה. זאת אומרת, שיש בסך-הכול עלייה בתקציבים שמופנים. יחד עם זאת, אסור לנו להתרגש מכך שהופנו משאבים לילידם בסיכון, שכן הביקוש לשירותים הולך וגדל ללא פרופורציה לגידול בתקציבים. דהיינו, בשנת 2004 הוכרו וטופלו קרוב ל- 375 אלף ילדים במערכות השונות שמספקות שירותים לילדים – משרד הרווחה, חינוך, קליטה, תמ"ת ובריאות.

לכן אנחנו עדים לתופעה שקצב המענים שאנחנו יוצרים אינו עונה לקצב היווצרות הבעיות. בדוח שאנחנו כותבים נוצרות בעיות בלתי צפויות יום יום, זה אכן כי למערכת הארגונים לוקח הרבה זמן להתארגן כדי לספק את המשאבים, את המענים ואת התוכניות. לכן אי אפשר להלין שאין משאבים, אבל יחד עם זאת צריך להגיד שסך-הכול הצרכים עולים.

פרופ' מרים רוזנטל התייחסה לכך שאנחנו מחלקים את ההקצאות בין הילדים בגילאי 14-17, 6-13 ו-0-5 רואים שההשקעה הנמוכה ביותר היא בגיל הרך. ההשקעה הגדולה ביותר קיימת בגילאים 14-17, דבר שעולה בקנה אחד עם העקומות של חתן פרס נובל לכלכלה. לכן ההוצאה פר-ילד בגיל לידה עד 6 היא יותר נמוכה ודומה להוצאות בגילאים 6-13, אבל היא גדולה כמעט פי 2.5 בגילאים 14-17.

זה כולל גם משטרה וסמים?

אמת.

נתון נוסף שיתמוך בדבריה של פרופ' רוזנטל. בניתוח תקציבי שעשינו נמצאו עוד שני נתונים: הדוח הוא הזה לא רק של משרד הרווחה, אלא גם מתייחסת לילד בסיכון בהיבטים הרווחים, קרי כל המשרדים שאותם מניתי. מדינת ישראל משקיעה את רוב הכסף בתוכניות טיפול – 87% מהתקציבים מופנים לתוכניות טיפול, רק 13% עובר למניעה. נתון נוסף שחשוב לציין הוא שעלות ההשקעה בטיפול חוץ-ביתי בילדים עומד על פי 4 מהטיפול בילדים במסגרות הקהילה – אלה הם רק חלק מהנתונים, ואת היתר נפרסם בהרחבה בהמשך.

מכל אלה ניתחנו גם את המצב הקיים, ונמצאו כמה דברים שחשוב שגם השומעים ידעו אותם. מכיוון שאין הגדרה ברורה מה זה ילד בסיכון הוועדה מציעה הגדרה אחידה למצב של ילד בסיכון שנסמכת על האמנה לזכויות הילד שעליה חתומה מדינת ישראל, וזה טרם יושם. לפני 8-9 שנים ישראל חתמה על האמנה לזכויות הילד, ואנחנו מבקשים למצוא הגדרה ברורה. ההגדרה היא אוניברסלית שמגדירה את האוכלוסיות השונות במצבי סיכון ומצוקה בקרב ילדים ובני נוער. יש קבוצות שונות באוכלוסייה שטוענות בצדק ללגיטימציה ולהעברת משאבים. אנחנו משתדלים ליצור מצב שבו תהיה הגדרה אחת כוללת שתפורט בדוח ותיתן תשובה מי הם הילדים שנכנסים לקטגוריה של ילדים בסיכון. יתרה מזאת, אנחנו מצאנו שאין הקצאה ברורה של המשאבים שהצגנו, ולכן אנחנו באים עם נוסחאות הקצאת משאבים ברורות לילדים ונוער בסיכון, על-פי המצב הסוציו-אקונומי של היישוב, על-פי מספר הילדים או שיעור הילדים בסיכון שנמצאים ביישוב בזה, והמשאבים יוקצו באופן מאוד ברור כאשר חייבת להיות חלוקת עבודה ברורה בין הממשלה לבין הרשויות המקומיות. אנחנו מבקשים להפיל את מרבית האחריות, ומהניסיון הנצבר של 30 חברי ועדה ועוד 38 מומחים שעבדו איתנו נראה לנו שלא יכולים לספק את השירותים לא ברחוב שבטי ישראל ולא ברחוב יד חרוצים ולא בקריה בירושלים, אלא רק באמצעות אותם מנגנונים שקרובים לשטח, באמצעות ועדות מקומיות שתינקנה את הסמכות שלהן מוועדת-על. אנחנו לא בעד הקמת רשות נפרדת, אנחנו עשינו ניתוח של מספר רשויות שפועלות במדינה, ולא ראינו בהן את ההצלחה הגדולה. יחד עם זאת אנחנו מציעים להקים מנגנון שיהיה כפוף למשרד ראש הממשלה ולראש הממשלה עצמו – במתכונת שהייתה בזמנו שהקימו אגף לשירותים למען הילד שעמד בראשו בתחילת דרכו אלוף משנה ברוך לוי – שתהיה ראייה אינטגרטיבית של כל הילדים, כאשר מכלול ההקצאות והתיאומים יצטרכו להתגבר על בעיה מאוד משמעותית בריפוי – רצף הטיפול בין רשויות המדינה לבין הארגונים הוולונטריים והארגונים הפרטיים שנכנסים יותר ויותר לתחום אספקת השירותים. אנחנו רואים שיש ילדים שמקבלים טיפול וכאלה שנופלים בין הכיסאות. לכן רצף הטיפול והתיאום בין היחידות הוא נושא שיש להתייחס אליו.


אנחנו מאמינים שאנחנו יוצרים הסדרים מחייבים בין הממשלה לבין הרשויות המקומיות תוך קביעת יעדים ברורים. רשות מקומית שלא תגיש תוכנית טיפול ותוכנית מניעה שיש בה הגדרה ברורה של יעדים, שניתן יהיה להתחקות אחריהם, לאמוד אותם ולהעריך אותם לא תוכל לקבל את הכספים שמגיעים לה, על-פי נוסחאות ההקצאה. זה צריך להיות תנאי, ונדרש שינוי ממעלה שנייה לשנות באופן מהותי את הליכי הפיקוח והבקרה על השירותים מהפיקוח הטכני לצורת פיקוח שונה לחלוטין באמצעות יעדים, בקרת איכות וכדומה. אלה הן סיסמאות שנשמעות בחלל, אבל הן מעוגנות בהמלצות ספציפיות מאוד.

לצערנו, מערכות הידע והמידע בשירות המדינה ובשירותים הממשלתיים הן בלשון העם "על הפנים". זאת אחת הבעיות היא לקבל נתונים מסודרים. זאת אחת הבעיות שילדים נופלים בהן בין הכיסאות לעומת ילדים שמקבלים טיפולים כפולים או מועשרים יותר. מצאנו מחסור גדול בכל מה שקשור למערכות ניהול, ניהול ידע וכדומה. לכן יש לנו סדרת המלצות כיצד לשדרג את מערכות המידע באמצעות פעילות מאוד מתוכננת של כל הקמת מרכזי משאבים שהם משאבים של ידע, לא רק של כסף. אבל כמובן כל זה דורש כסף.


אנחנו מתייחסים באופן ברור לכך שחלק מהמצוקות הגדולות שמפורטות בדוח וחלק מנושא ילדים בסיכון נעוץ בעובדה שאנחנו חברה רב-תרבותית. החרדים, הערבים, הבדואים, העולים החדשים הן לא אוכלוסיות מיעוט במדינת ישראל. סדר הגודל של הילדים בהן מגיע למיליון ילדים. זה אומר שהם מהווים 50% ממצבת הילדים במדינת ישראל, דהיינו מתוך 2.2 מיליון ילדים מיליון הם חרדים או ערבים או בדואים או עולים. לכן מצאנו לנכון לא להתעלם מהאוכלוסיות האלה מפני שהתוכניות הקיימות היום לא עונות לצרכים של אותן אוכלוסיות, ואנחנו מבקשים לתגבר אותן, תעיד על זה ניצב משנה סוזי בן-ברוך שעזרה לנו בניתוח הדוח. ראינו שהמצוקות, הסמים והפשע נמצאים באוכלוסיות האלה, ויש לתת עליהן את הדעת.

אנחנו לא מסירים את האחריות לילד מהמשפחות, אנחנו רואים אותם כחבילה אחת, ויותר מחבילה. האחריות צריכה להיות על המשפחה קודם כל, והמדינה יכולה לבוא לאחר-מכן. לכן אנחנו מבקשים להקצות חלק מהמשאבים שעליהם אנחנו ממליצים.

אני רוצה לומר לפרופ' רוזנטל שדווקא נהנינו משיתוף פעולה עם האוצר. שני נציגים האוצר היו באותה ישיבה, הם הסכימו להמלצות, היישום הוא סיפור אחר. אבל באשר להסכמה העקרונית לפחות יש לנו לגיטימציה וזה הרבה. נפגשנו על כך עם השר, ואני מקווה שיוקצו המשאבים. אנחנו מבקשים לפתח את אותם שירותים שיהיו תומכי קהילה ותומכי משפחות, שייתנו מענה למצוקות של אותם ילדים שבאים מאוכלוסיות המיעוט שאינן כאלה כל-כך שכן הנפיצות והעומק של הבעיות הרבה יותר גדול. יחד עם זאת אנחנו לא רוצים לשכוח גם אוכלוסיות אחרות, וגם להם אנחנו מבקשים לתת מענה. תודה על ההקשבה.

תודה רבה לפרופ' הלל שמידט גם על עבודת הוועדה וגם על הדיווח כאן. הפרק האחרון לפני הדיון והשאלות שאתם כמובן מורשים להעלות מיד לאחר דבריה של הגברת נעמי לנגוס, יושבת ראש האגודה הישראלית למען הילד בגיל הרך. בשיתוף איתם קיימנו את הכנס הזה בדבר הקמת שדולה בחסותי לזירוז החקיקה למען הגיל הרך לאור מסקנות הוועדות.

אני רוצה להודות על הזכות שניתנה לי בשם האגודה הישראלית לילד בגיל הרך להביא את דבר הילדים והוריהם בפני הציבור הנכבד הזה. בדברי המכובדים היה קו מנחה שהדברים לא באים לידי יישום – מסקנות לא באות לידי יישום, המלצות של ועדות מעלות אבק וכולי. הרעיון שלנו היה לסייע ככוח ציבורי, שחבר הכנסת רן כהן הזכיר אותו, באותם נושאים שלא מצליחים לעבור את מחסום התקציב או את התעניינות הציבור בכנסת הממונה על החקיקה.

עצם העובדה שהכנס הזה מתקיים ממש לפני פיזור הכנסת, מעיד שבכל זאת האנשים בבית הזה, ובעיקר יושב ראש הוועדה לזכויות הילד רואים חשיבות בדיון בנושאים האלה. אנחנו מודים לו וגם לרחל סעדה, מנהלת הוועדה, שטרחה עם כל החומר ועזרה לנו בעצה ובשאלות ארגוניות.

הזכיר השופט שוהם וגם האנשים האחרים שדיברו בנושא הזה הסכימו שהחינוך בגיל הרך חשוב לא רק לילדים ולהוריהם, אלא גם לדורות הבאים. המציאות מוכיחה שלמרות ההכרה בחשיבות קיים פער גדול בין הדיבורים לבין המעשה. ההצהרות על הצורך להקצות משאבים לשיפור איכות מסגרות החינוך אינן מגיעות לכלל יישום, וגם החקיקה שכבר קיימת לא תמיד מתאימה לילדים הצעירים. בחוברת האגודה הישראלית למען הילד בגיל הרך ימצא דף שיסביר את מטרות האגודה ואת התארגנותה. אנחנו הגענו למסקנה שאנחנו מחויבים כלפי עצמנו וכלפי הציבור לקחת יוזמה ולעשות משהו בעניין. הרעיון היה להקים שדולה שגם את מטרותיה אתם יכולים למצוא בדף כדי לסייע בתור גוף ציבורי חזק. חוזקו של הגוף הציבורי תלוי במספר האנשים שיתנדבו לשדולה וירצו לעבוד. פנינו עם הרעיון הזה לחבר הכנסת רן כהן, והרעיון התקבל, והנה אנחנו יושבים פה.

אנחנו ביססנו את הקמת השדולה ואת תוכנית הפעולה על שלושה עקרונות: העיקורן הראשון הוא ממלכתיות. ארגונים רבים פועלים בארץ בכל תחומי החיים של ילדים וילדות בגיל הרך. יש ארגונים הפועלים על בסיס מסחרי וכלכלי, יש כאלה הפועלים ממניעים פוליטיים, ויש כאלה שפועלים ממניעים דתיים. המניעים של כל ארגון משפיעים על מטרותיו, וכאשר מדובר בארגון המפעיל מסגרות חינוך סביר להניח שמטרותיו יבואו לביטוי בתהליכי החינוך והטיפול, ואז קיימת סכנה שטובת הילד לא תהיה המטרה העיקרית, ובמקרה הגרוע הילד יהיה אמצעי להשיג את המטרות. מאחר שכל אנשי החינוך מאמינים שהילד הוא המטרה עצמה, אנחנו מבקשים להקים כוח ציבורי, מאגד של כל האגודות והעמותות שמטפלות בנושא הגיל הרך, כוח א-מפלגתי שלא יתייחס לשום ארגון ולשום מפלגה ויוכל לבוא בפני ציבור בכלל ובפני חברי כנסת וועדות למיניהן בפרט כדי לנסות לסייע לקידום החוקים, המסקנות וכולי. לדעתנו, הפעילות הממלכתית בתוך הכנסת תאפשר גישה לכל חבר כנסת ולכל ועדה בתנאי שלא יהיו בה יסודות מפלגתיים.

העיקרון השני הוא סינרגיזם – בתרגום חופשי, הכפלת משאבים. כולנו יודעים שכאשר גורם אחד או יותר משתפים פעולה מתקבל כוח יותר גדול מסך כל כוח לחוד – לא רק מצטבר הכוח, אלא הוא מוכפל. לכן אנחנו מאמינים ששיתוף פעולה ייצור כוח ציבורי חזק שיוכל לעבוד. נקיים פגישות פנים אל פנים, כך שנקבל מאגר של רעיונות לביצוע ולפנות לוועדה לזכויות הילד. היו ניסיונות לקיים שיתוף פעולה עם ארגונים של הגיל הרך. אנחנו עומדים על כך שהשדולה תהיה של אנשים מתנדבים. כל מי שמאמין בהכרח לשפר את איכות החיים של הילדים בגיל הרך, ומי שמאמין שלילדים יש זכויות על פי החוק והמוסר ושחובתנו כמבוגרים להעניק תנאים הולמים להתפתחות התקינה של הילדים מוזמן להתנדב לשדולה. אני יודעת שהיום בעולם הממוסחר רוח ההתנדבות אינה מנשבת בכל המקומות, אבל אני מקווה שאנשים שעובדים למען ילדים ימצאו בעצמם את הכוח ואת הרצון להתנדב. בין כל הפרוספקטים שחולקו יש גם דפים למילוי פרטים אישיים של כל מי שמוכן להתנדב.

כתוב לאן לשלוח את זה?

אנחנו נאסוף את זה כאן במקום. אנחנו ננקוט יוזמה ראשונה, ובתחילת פברואר נקיים את המפגש הראשון ונחשוב מה כדאי לעשות, איך כדאי לעשות, וכשתתחיל לפעול הכנסת ה- 17 נהיה מוכנים לבוא בהצעות לוועדה לזכויות הילד ונראה מה אפשר לקדם.

תודה רבה. אני מודה לגברת נעמי לנגוס. אתם רשאים כרגע לפנות לפרופ' שמידט, לתמר אלמוג, לנעמי לנגוס או אליי ככתובת מטעם הכנסת.

אני יוזמת ומקימה עמותת "ילדים מחייכים" שהיא עמותה למען ילדים בסיכון בגיל הרך. כרגע נמצאים בעמותה 12 ילדים שמתוכם 8 אינם בגיל הרך ו-2 הם בגיל הרך. בכוונה הדגשתי את זה כי יש לי קושי להשיג ילדים בגיל הרך כי נוח ללשכת הרווחה להפנות ילדים מבית-ספר כי כך הם משכנעים את האימהות: עושים שם שיעורי בית. הקונספט הטיפולי שלנו הוא מעורבות של הורים. אני מאוד מתחברת לדברים של פרופ' שמידט, אני עובדת סוציאלית במקצועי וזה מה שינקתי בלימודיי – צריך להשאיר את האחריות בראש ובראשונה בידי המשפחות, ואפילו בידי המשפחות הכי קשות, כל אחת ברמה שבו היא נמצאת.

עד גבול מסוים.

בהחלט. האחריות שאני מצפה מהורים של ילדים שנמצאים אצלי היא שיבואו לתורנות בישול אצלנו. אני מביאה את המוצרים, והאימהות מבשלות. חלקן עומדות בזה; מי שלא יכולה ופוחדת אני מבקשת ממנה לנקות את המקום. אני לא בית תמחוי. הקושי נמצא בזה שהממסד לא מכיר בנו כבר 5 שנים, אנחנו לא מקבלים שום הקצאה תקציבית אף על פי שכל הילדים שלנו הם ילדי רווחה, אנחנו מממנים אותם. מתוך 12 ילדים יש לנו 5 ילדים של חינוך מיוחד, שארבעה מהם מטופלים בכדורים, זאת אומרת הם יצרו לעצמם סביבה מסכנת יותר ממה שהם היו בה כל אחד לחוד. צריך לתקן את התפיסה למעלה לא רק בשטח. אנחנו בשטח נותנים את הפתרון, והם מערימים קשיים ויוצרים בעיות.

אני יושבת ראש חטיבת אחיות בריאות הציבור והסתדרות האחריות ומייצגת את המאבק. אני מייצגת את המאבק של האחיות לבריאות הציבור בנושא מדיניות הממשלה הנוכחית בהפרטת הרפואה המונעת – העברת טיפות החלב אל קופות החולים. אני פונה בשתי שאלות: האחת לד"ר נעמי לנגוס – על רקע של התנדבות ראינו היום את כל בתי התמחוי למיניהם בקבוצות האוכלוסייה שהולכות ומתרחבות בתחום העוני והרמה הסוציו-אקונומית שהולכת ויורדת . צריך לבוא מסר שמחובתה של המדינה שאמורה להיות מדינת רווחה צריכה לתת את הדגש ואת המשאבים ואת כל מה שנדרש פה. זאת חובתה של המדינה ולא של גורמים מתנדבים ועמותות. אנחנו צריכים להביט על הילדים שלנו ולהכיר בכך שהם ההון האנושי ודור העתיד.

אני פונה אל פרופ' שמידט ושואלת איפה יהיה הרצף הטיפולי אם המדיניות הנוכחית היא להפריט את טיפות החלב ולהעביר אותן לקופות. איפה יהיה הרצף כאשר אתה נותן את השירות דרך שירותי הרווחה של כל העיריות והמועצות. בתחום הזה האחיות לבריאות הציבור מצויות בכל הוועדות למיניהן כמו ועדות השמה – איך אתה רואה את הפיזור בין ארבע קופות חולים או בין גורמים אחרים?

אני מעמותת אחיות בריאות הציבור. דיברו על מניעה מול טיפול, ופרופ' שמידט הזכיר במיוחד גם את ההשקעה הגדולה של הטיפול מול המניעה וגם את התשואות הגבוהות של המניעה מול הטיפול. איך הופכים את היחס הזה, איך מכניסים את זה לאוצר זה משהו שאני לא יודעת איך עושים. אולי חכמים גדולים ממני שכבר נתקלו בסוגייה הזאת וגם הביאו אותה לאוזני האוצר יוכלו לפצח את הקוד הזה כדי להשקיע את התקציבים להפוך את הפירמידה, ואז אולי יהיו גם תשואות יותר גבוהות.

יש לי שתי שאלות לפרופ' רוזנטל – ופחות לפרופ' שמידט כי הוא אמר שדווקא יש לו קשר עם האוצר – האם יש מחויבות של המשרדים שבחסותם הוקמו הוועדות שישבו מאות שעות, להשיג את התקציבים האלה? והאם ההמלצות של שתי הוועדות כוללות את התקצוב שלהן? זאת אומרת, כמה יעלו ההמלצות האלה. אני מתארת לעצמי שאי אפשר ליישם הכול, אבל האם יש סדר עדיפויות של יישום ומהו?

תודה רבה.

אשמח אם גב' תמר אלמוג תעדכן אותנו לגבי הדיון האחרון שהיה בכנסת בוועדה לזכויות הילד לגבי הגמשת הקריטריונים לקבל סבסוד לאימהות עובדות, במיוחד במגזר הערבי. הנתון הזה היה מאוד משמעותי לגבי מספר הילדים השוהים במשפחתונים או במעונות היום הערביים מפני ששם שעות השהייה הן מאוד ארוכות, ורוב האימהות העובדות במגזר שלנו הן במילא מורות שבכלל לא זכאיות לסבסוד. אני אשמח אם הוועדה כבר עובדת, היא עובדת מול משרד האוצר בשיתוף עם האגף.

בוועדה לזכויות הילד אנחנו חושבים שצריכים להגמיש מאוד את הקריטריונים כדי שילדים יוכלו להתקבל במעונות לא בתנאי הזה, אלא שיכולו לקבל את עצם חווית השהות במעון בלי התנאי הזה.

אני מהחוג להיבטים התפתחותיים בבית-הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב. אני רוצה לשאול על החינוך. אתם מדברים על עבודה סוציאלית, על בריאות, איפה משרד החינוך? קל לדבר על ילדים במצוקה. אבל אם מסתכלים על הסתכלות פרו-אקטיבית, על התפתחות של ילדים מלידה, איפה תוכניות החינוך? איפה העבודה המקצועית הזאת?

גם אני הרבה פעמים שואל איפה זה. אני חשבתי שצריך להקים משרד לזכויות הילד כדי להבטיח שזה ייתן את המענה שלא ניתן היום.

אני מפקחת במשרד החינוך. אני לא נשלחתי כדי לייצג את משרד החינוך. אני מפקחת של מגמת חינוך לגיל הרך של תלמידים שלומדים בתיכון כדי להיות מחנכים לגיל הרך. נעמי לנגוס הייתה המפקחת שפיקחה על המגמה לפניי. יש לנו קשיים מאוד גדולים בקיום המגמה הזאת כי כנראה שאין תדמית חיובית, ואנחנו מרגישים את הקושי גם במגמה.

אבל לא עלה במשרד החינוך מה קורה לילדים לפני שהם מגיעים לתקופה שבה אתם כבר נכנסים לפעולה?

זאת הדאגה; אנחנו רוצים להכשיר אנשים שיכשירו את הדור הצעיר.

אני מפקחת מעונות יש"ע, עבדתי עם נעמי, אני עובדת נפלא עם תמי. התנדבתי בוועדה של הגיל הרך הייתי במשך 10 שנים. דיברנו על הנושאים האלה הלוך ודבר, ולא הגענו עדיין לשום דבר. גם כאן שומעים דברים ולא מגיעים בשטח - -

הפעם נגיע, את תראי.

בעזרת השם. רציתי לשאול האם אי אפשר לחלק את העדיפויות, ולפחות בדבר המשמעותי ביותר שהוא מספר הילדים פר-מטפלת, להסדיר. היום משרד התמ"ת דורש מאיתנו ל- 10 תינוקות, 8 גמולים ו- 14 פעוטים. כל אחד יודע מה זה אומר, כל מי שיושבת פה יודעת שזה בלתי אפשרי. האם מישהו חשב לעשות את התיקון בתהליך מסוים, אולי לפחות להתחיל את התהליך עם הדבר החשוב ביותר של מספר ילדים מול מטפלת, ולהפסיק את ברירת המחדל. אנחנו עושים בכל המעונות עבודה נהדרת, אבל המעון נשאר ברירת מחדל מכיוון שמה שנדרש מאיתנו זה ברירת מחדל, גם אם ההורה בא ואני מציגה לו כמה מעונות ואומרת שהם נהדרים, אני אומרת לו שבסופו של דבר לא כתוב בתורה שצריך לשלוח למעון.

השאיפה היא כן להגיע למעון.

אז לפחות להתחיל בנושא שהוא כל-כך קריטי.

לא דובר על נושא השכר של מנהלות ושל מטפלות, בעוד כן מדברים על גננות. כשמדברים על מטפלות ועל מנהלות אפשר ללמוד מה קורה במעון.

לסיום, אני מייצגת גם את כל אלה שפונו מגוש קטיף ועברו משבר אדיר- -

וחלקם עדיין עוברים.

ועוברים היום כל רגע.

אני הולכת בהתנדבות לכל המקומות שבהם נמצאים המגורשים ומלווה את המעונות. יש מעונות שקיבלו ציוד ממשרד התמ"ת דרך משרד ראש הממשלה מא'-ת' באופן יוצא מן הכלל. אלה ילדים מסוימים במקום מסוים. לעומתם יש 3-4 מקומות אחרים שנמצאים שם לא פחות ילדים, אבל להם לא מעבירים שום תקצוב.

סיירתי ביוזמתי במקומות של המפונים גם בבתי המלון וגם באתרים אחרים. זה נושא שהוועדה מטפלת בו, הזעקתי את ראש הממשלה בעניין, את משרדי הממשלה, את שרת החינוך. אני משתדל לעשות כל מה שאפשר, אבל לא נכניס את זה לדיון הזה.

זה הגיל הרך. מדברים על 12 ילדים, אני מדברת על מאות.

אני מטפל בזה כי זה נוגע לזכויות ילדים.

אני מוכרחה לומר שתמר אלמוג עוזרת לי מאוד בעניין הזה.

אני מהקו לפניות תלמידים ממשרד החינוך. אנחנו מאוד נשמח להרחיב את היריעה ולהיות גם קו לילדים מגיל 0-3, היום אנחנו מקבלים פניות רק מגיל 3, ואנחנו גם האומבודסמן לזכויות- -

אז תרחיבו.

מתוך הניסיון חייבים להחליט על שניים-שלושה דברים שהם הראשונים שצריך להתייחס אליהם ולטפל בהם כי נראה שכל הוועדות הולכות על כל הקופה, ואת כל הקופה לא נקבל מיידית. אז אני רוצה שתהיה חשיבה על דבר אחד או שניים מתחילים איתם: מספר הילדים במעונות, הכשרת המטפלות. אבל משהו שיהיה יותר ממוקד יכול להיות יותר ישים; בצורה כזאת כרגע הדברים נראים לו מאוד מפוזרים.

רציתי לדבר על נושא אחר שלא דיברו עליו - השכר הנמוך של המטפלת.

דיברו על זה.

אני מצטערת.

אני רוצה לבקש מהמשיבים להשיב. פרופ' שמידט, בבקשה. אחרי התשובות אני אסכם את הדיון בדברים שיש בהם גם ראייה של הסדר לטווח יותר ארוך.

באשר לאחריות הממשלה, אנחנו לא משחררים את הממשלה ואת המדינה מאחריות על ילדים בסיכון, אבל אנחנו צריכים להיות ערים לכך שהתפיסה היא לא שהממשלה הכבדה תדאג לכל מחסורם של הילדים. האחריות המיניסטריאלית – כן; אספקת השירותים תתבצע באמצעות אותם ארגונים לא ממשלתיים. לא רק העיריות, אלא גם ארגונים וולונטריים שחלקם נמצאים פה עם הפיקוח. חייבת להיות חלוקת עבודה חדשה בין הממשלה לבין הארגונים לא ממשלתיים בהקשר הזה. אין לזלזל לחלוטין בשיעורי ההתנדבות במדינת ישראל, הם בין הגבוהים בעולם המערבי, אם כי יש התמתנות מסוימת במספרים. יש ארגונים שיהיו הזרוע לאספקת השירותים. הפיקוח, הבקרה, קביעת הסטנדרטים, האחריות יהיו. הנושא הזה חייב להשתנות מאוד.


באשר לרצף הטיפול, אנחנו מודעים למה שאת אומרת. מאחר שאנחנו מפזרים את זה בין הממשלה לבין הארגונים הלא ממשלתיים שכבר מספקים את רוב השירותים. בשירותים לילדים יש עשרות עמותות שעושות את העבודה, המדינה לא עושה את זה, הן ניזונות מכספי מדינה וכספים אחרים, אבל בפועל הן אלה שמספקות את השירותים. אנחנו מבקשים ליצור את אותם מנגנונים שמפורטים בדוח מה יהיו המנגנונים שיספקו את השירותים באמצעות ראיית-על, באמצעות ועדות מקומיות, באמצעות מתאמי טיפול, ואנחנו מבקשים להשקיע הרבה מאוד משאבים בפיתוח המנגנונים האלה כדי להבטיח. כמובן, שאנחנו יודעים שברמה האסטרטגית זה יפה, ברמה של היישום צריך לעבוד קשה, אבל כבר היום חלק מהרשויות המקומיות מתארגנות. אחד הדברים שלמדנו הוא שאנחנו לא הולכים לשנות את מה שלא הצליחו גדולים מאיתנו – לא קוברסקי, ולא פורז יבדל"א – אנחנו לא מתכוונים למזג את כל הרשויות כי אנחנו יודעים מה המשמעות. אבל במדינת ישראל יש בעיה רצינית מאוד של ריבוי רשויות מקומיות שגורמות לכך שלא כל השירותים נגישים, יש פיצול ויש כפילויות. לכן אחת ההמלצות שלנו היא ליצור אגד רשויות לצורכי ילדים בסיכון כדי שנוכל לעגן את המשאבים וליצור נגישות יותר גדולה באמצעים המפורטים בדוח.


באשר להקצאה ולטיפול. יש המלצה ברורה להקצות בכל תוכנית שתוגש בידי רשות מקומית או ממשלה או ארגון וולונטרי, 20% מהתקציב כדי להשקיע בפיתוח תוכניות מניעה. יש לנו ויכוח עם האוצר על שיעור האחוז הזה – אם זה יהיה 20% או גמיש בהתאם לאופי התוכנית, אבל יש המלצה ברורה ומתוקצבת להעביר את זה בצורה כזאת, כך שתוכנית לא תוגש אם לא יראו בה אמצעים לתוכניות מניעה ולא רק לתוכניות טיפול.


אני לא רוצה לפרט כרגע את המספרים של התקציב, אבל לכל אחת מההמלצות יש תקציב שנידון אתמול עם שר האוצר. בהקשר הזה אני רוצה להגן על משרד החינוך; הוא היה חבר בוועדה, היו להם נציגים, והדוח מתייחס לנשירה הגלויה ולנשירה הסמויה. באשר למסיימים את בחינות הבגרות יש המלצות ברורות ויעדים ברורים. משרד החינוך היה שותף להמלצות האלה בהתייחסות גם לאוכלוסיות מיוחדות ותרמו לעבודת הוועדה.

אני רוצה להעיר לגבי תפקיד המתנדבים לעומת תפקיד משרדי הממשלה. אנחנו לא באים להחליף את משרדי הממשלה ולא באים לפעול מול אלה שאנחנו רוצים לעזור להם.

אגב, מותר למשרדי הממשלה להתנדב.

אנחנו רוצים לעמוד מאחורי האנשים שצריכים לפעול ופשוט לדחוף אותם קצת- -

אבל המציאות של היום היא בדיוק דבר והיפוכו.

בכל אופן, הרעיון לדעתנו, נשאר רעיון יעיל, ואני מבינה שגם חבר הכנסת רן כהן רואה בזה תועלת רבה. אז בבקשה, אני שוב קוראת למי שרוצה להתנדב.

אולי הניסיון החשוב ביותר שלי בעבודת הכנסת כמחוקק – ואתם יודעים שאני מחוקק חברתי מאוד יעיל – הוא שאי אפשר לעשות שום דבר בעל משמעות בלי הקהילה. בלי ההתנדבות והלחץ של הקהילה שום דבר לא שווה. אני חוקקתי את חוק שכר המינימום, עשיתי את זה בלי, וזה לא לגמרי מצליח; חוק הדיור הציבורי עשיתי עם, וזה כן מצליח; חוק בריאות הנפש, חוק זכויות החולה. כל מה שנעשה עם הקהילה מצליח יותר. השופט שוהם, בבקשה.

יש לנציבות הדורות הבאים סמכות, לפי סעיף 32 לחוק הכנסת להמליץ בפני הכנסת ולהניח הצעות חוק בפני הכנסת. בעקבות ההערות שנאמרו פה אנחנו מתכוונים לעסוק בזכות לחינוך. השאלה הגדולה היא מי יהיה אחראי בנושא הזה. לעומת פרופ' שמידט אנחנו מדברים על אחריות ממשלתית וממלכתית, על דבר שייעשה בחוק.

אני לא מסיר את האחריות. האספקה.

האספקה תהיה בידי הרשויות המקומיות.

כמי שישב בוועדת דברת, יש שאלה גדולה בנושא המח"אות – זה דמוי הדברים שאתה מציג כאן – האם הדבר הזה יכול לעבוד פרקטית, אבל זאת כבר שאלה אחרת. אני קורא לאנשים לגבי הזכות לחינוך שעוסקת בזכות של הילד, ולא בשאלה הגדולה לגבי האימהות. אני לא עוסק כרגע בילדים בסיכון, אלא בכל הגיל הרך.

מה עם הזכות לטיפול?

נעסוק בזה.

היתרון הגדול, לפחות בתקופה הקרובה, לגבי נציבות הדורות הבאים, היא שהיא נשארת יציבה בכנסת, והיא תהיה גם בכנסת הבאה. אני מאחל לחבר הכנסת רן כהן להגיע לכאן – אולי לא לכנסת, אולי יותר גבוה, אבל לפחות לפה. אנחנו מתכוונים להניח את העניין הזה על שולחן הכנסת הבאה, לפחות בחתימת של 20-30 חברי כנסת. יש פה הזדמנות ופתח. אנחנו נקיים דיונים ושולחנות עגולים בעניין הזה. אני קורא לאנשים לפנות אלינו. בסופו של יום התהליך יהיה חוק הזכות לחינוך לגיל הרך. החוק הזה יונח על שולחן הכנסת, אני מאמין שיש לו מקום ואפשרות להיות קטליזטור גדול גם למשרדי הממשלה אם הוא יבוא מהציבור, ואני מקווה שאנחנו נחבור לוועדות שישבו פה ונקדם את הנושא הזה.

לשם התיקון, אומרים מגיל אפס עד גיל 3. צריך לומר: מגיל לידה עד בכלל, אין גיל אפס.

עלתה כאן שאלה לגבי הדיון בסדר עדיפויות של יישום הסטנדרטים, האם יש הבטחה של תקציב לכך. אנחנו עדיין נמצאים בתוך התהליך, ולכן לגבי סדר העדיפויות נצטרך לעבוד לצד הרשות המתכננת בתוך המשרד כדי לבדוק מה ניתן לעשות ואיך ניתן לעשות מבחינה תקציבית מתוך הבנה שאי אפשר יהיה לעשות הכול בבת-אחת. מבחינה מקצועית אנחנו יודעים איפה העדיפות נמצאת, ולצערי הרב, סדר העדיפויות שלנו הוא מאוד יקר, אין לנו עדיין אומדנים תקציביים מדויקים. ישנה עבודה על-כך. אין לנו הבטחה, אף אחד לא חתם לי על צ'ק מה שזה מה שנקבל ליישום ולמימוש ההחלטות, אבל יש נכונות בתוך משרד התמ"ת לעבוד על יישום הסטנדרטים שאנחנו ממליצים עליהם.

שלוש פעמים אנשים חזרו ואמרו שלא דיברנו על תנאי שכר ועל תנאי עבודה של מטפלות. אבל דיברנו וגם דיברנו, ואנחנו מדברים על כך הרבה. בתור יושבת ראש הוועדה שננזפה לא פעם בתוך הוועדה, אני רוצה לציין שכנראה יש מגבלה ליכולת של ועדת סטנדרטים לקבוע מהם תנאי השכר של אנשים שעובדים בתחום הגיל הרך. הדרך היחידה היא לקבוע דרישות לכניסה לתפקיד, ואז אם אנשים יסיימו את ההכשרה שהם צריכים לקבל ויגידו שהם לא מוכנים לעבוד – שזה למעשה מה שקיים כבר היום, ההצבעה היא ברגליים – בתנאים שמציעים לא תהיה ברירה אחרת, אלא להציע תנאים טובים יותר ומכבדים יותר. אני רוצה להדגיש, שלא הכול הוא רק שאלה של תנאי שכר. כשאנחנו מדברים על תנאי עבודה אנחנו מדברים על יכולת של מטפלת כזאת שעובדת למעלה מ-8 שעות עם ילדים לקחת הפסקה של רבע שעה כל ארבע שעות, שזה אחד הדברים שבמקומות אחרים בעולם מחייבים אותו כמינימום; שתהיה לה אפשרות לשבת ולקחת גם ילדים על הברכיים ולא תצטרך להיכנס לכיסא של 30 ס"מ רוחב שרק ילדים יכולים לשבת עליו כדי שהיא תוכל לדבר כביכול בגובה העיניים עם הילדים; שהיא לא תהיה מישהי שנמצאת בתחתית הסולם כמו הטירון או מי שחוטף את החבטות של כל מי שמעליו כשיש מצוקה או בעיות בשטח. כך שאנחנו צריכים לבנות מעמד מקצועי של אנשים שעובדים בטיפול בילדים בגיל הרך. כמו שאמרה פעם עמיתה שלי במקום אחר, כשאנחנו מכשירים רופאים אנחנו לא אומרים שמי שהוא רופא ילדים לא צריך ללכת לבית-ספר לרפואה, ומספיק שיעבור השתלמות. כך כאשר מדברים על חינוך ילדים בגיל הרך.

תודה רבה.

לעניין אחריותו של המשרד ומחויבותו לעבודת הוועדה, אני מבקשת לציין שיש מחויבות ואחריות של המשרד, והיא באה לידי ביטוי בעבודה היומיומית של המשרד. במשרד נרתמו יחידות רבות לנושא הזה; היחידה לתכנון ולכלכלה קיבלה הנחיה ממנכ"ל המשרד לתקצב את ולעשות הערכה של כל יישום הסטנדרטים המשופרים שאנחנו מעגנים בתוך מסמך הסטנדרטים החדש. כמובן, המשמעויות התקציביות הן גבוהות מאוד, ועל-כן כבר בהצגת הדברים בדוח הביניים שהוצג לשר אולמרט שאימץ את המגמות בדוח, הוא הנחה את מנכ"ל המשרד להכין תוכנית יישום הדרגתית עם המשמעויות התקציביות שתהיה פרושה על פני שנים אחדות, וכמובן, סדר העדיפויות של היישום ייקבע בידי הוועדה המקצועית.


במסגרת החלטת הממשלה מיוני 2005 התקבלה החלטה לשילוב אמהות בעבודה. התוכנית מתוקצבת ב- 150 מיליון ₪ - תוספת תקציבית לאגף למעונות יום. לתוכה נכנס גם היעד של טיוב השירות. בימים אלה אנחנו מקיימים דיונים אינטנסיביים עם אגף התקציבים באוצר לקראת אישור של שיפור תקינה בראש ובראשונה בכיתת התינוקות והפעוטות ממש בימים הקרובים. אני מקווה שאני אוכל להצהיר קבל עם ועדה ברגע שיינתן לנו צו מחירים כדי שנוכל לפרסם לכם פורמלית שזה מה שעומד להיות. זה יישום התחלתי של חלק מדוח הוועדה שכבר יקבל ביטוי בתוכנית החדשה.

אפשר לקבל מספרים?

אני לא יכולה להגיד כלום, זה בדיונים, ואני לא רוצה להתחייב לשום דבר. אבל תאמינו לי, משקיעים הרבה מאוד מאמצים כדי להשיג את היעד הזה.


יעד נוסף שמגובה בתוך תוכנית 150 מיליון הוא מימון חלקי של המדינה לנושא החלת הפיקוח על המסגרות ורישוי. הנושא השלישי שמגובה בתוכנית הוא עיבוי מערך ההדרכה וההכשרה של הצוותים, מה שקוראים לו מבחינה מקצועית – הדרכה תוך כדי עבודה, לפי קריטריונים מקצועיים שנבנה.


לגבי הגמישות במגזר הערבי, זה גם חשוב לך, ראיתי לפי המכתב שהפנית לשר שלנו, למשרד התמ"ת יש תוכנית כוללת לטיפול בנושא תעסוקה במגזר הערבי. במסגרת התוכנית הכוללת הזאת יש התייחסות של כל יחידות המשרד עם הכלים השונים, כמובן גם של מעונות היום. לתוך התוכנית החדשה של 150 מיליון נכנס גם הטיפול הממוקד באוכלוסייה ספציפית, אבל אני מדברת אך ורק על נשים שעדיין לא יצאו לעבודה, אבל נמצאות בתהליך לקראת כניסה לשוק העבודה. גברת שתבקש מימון למעון מכיוון שהיא רוצה לשתות קפה אצל השכנה לא תקבל מענה, אבל כמובן, תהיה הגמשה של הקריטריונים בהדרגתיות ובאופן נקודתי לכל מי שיצטרך.

מאוד מודה לתמר.


יש לי בשורה אחת טובה; יש לי הסכם עם יושב ראש הכנסת רובי רבלין, שהוועדה לזכויות הילד תישאר גם בכנסות הבאות ועדה סטטוטורית כדי לדאוג לכל הזכויות של הילד.

אני יודע כמה זה חשוב וכמה לא היה קל בסיטואציות שהיו פה, ואני בהחלט משבח אותך.

מאוד לא פשוט כי רוצים לבטל ועדות ולא להוסיף ועדות. כאן יש הישג בהחלט משמעותי, כך שכל מה שמדברים עליו כאן יהיה לו המשך גם בכנסת הבאה.

אני חדור אמונה בכך שכאשר אנחנו מטפלים בילד הרך אנחנו מטפלים בו משום שזאת זכותו האלמנטרית של כל ילוד בישראל לקבל את האפשרות לפרוח ולצמוח בצורה המיטבית. זה לא עניין תועלתני או לא תועלתני, זה קודם כל זכות טבעית ברמה האנושית, וחובתנו כקבוצת המבוגרים במדינה להבטיח את זה. שנית, אני משוכנע שזה גם המיטב מבחינת הבטחת החברה העתידית להיותה חברה מתוקנת, צומחת ופורחת.

לדוגמה, בתפקידי כשר התעשייה והמסחר בעבר ידעתי שיש לי ייעוד אחד - שתהיה צמיחה כלכלית מיטבית. אם רוצים להבטיח את זכויות האדם בחברה הזאת וגם את הצדק החברתי, בלי צמיחה כלכלית זה לא עובד. הגשתי לממשלה הצעה ל- 10 שנים איך להגיע מ- 17 אלף דולר לנפש ל- 25 אלף דולר. האמינו לי, במרכז העניין הייתה השקעה בתשתיות, וקודם כל בתשתיות אנושיות. אין דבר מצמיח יותר מבחינה כלכלית מאשר השקעה בהון האנושי. ככל שיהיה מוקדם יותר – טוב יותר, יעיל יותר, פורה יותר וצומח יותר. גם בלשון של הזכויות הטבעיות, גם בלשון של הצמיחה הכלכלית מבחינת הכדאיות החברתיות זאת התשומה הטובה ביותר שישנה בחברה. לכן מי שחשוב לו עתידה של החברה הישראלית, עתידם של ילדיו, נכדיו וניניו הפרטיים, אבל גם עתיד חברתם שבה הם יגדלו, זאת התשומה הטובה ביותר, ולכן צריך להשקיע בה.

השקפתי היא שילד הוא ילד, הוא ילד הוא ילד, הוא ילד, והוא זכאי לטיפול המרבי ללא קשר להוריו, יכולתם, השכלתם ומקצועם. תפקידנו הוא להבטיח את זה לכל ילד בחברה הישראלית מגיל לידה ועד בכלל. אנחנו בהחלט לא נתפשר על ילדים שנמצאים במצבי מצוקה. על כל ילד אחר אולי אפשר להגמיש על פי יכולת או פרמטרים אחרים – ילדים שנמצאים במצוקה ובסיכון, לא נתפשר עליהם בחקיקה. לכן שיתעקשו הפקידים של האוצר כמה שהם רוצים, אני כבר מודיע להם שאנחנו נלך בעניין הזה בחזית מאוד רחבה בכנסת, יהיה הרכבה בכנסת ה- 17 אשר יהיה ונשבור להם את המפרקת – מבחינה מטפורית – נתקדם עם הילדים לקראת העתיד. עשינו את זה אתמול במליאה, נעשה את זה גם מחר. אני אומר את זה כי אני משוכנע שהצדק בעניין הזה הוא איתנו, לא מסיבה אמביציוזית אחרת; ילדים בסיכון לא יכולים להישאר ילדים בסיכון. הם חייבים לקבל את ההגנה החברתית, ועל כך אין סליחה, אין מחילה ואין כניעה. בעניין הזה נצטרך להתעקש מאוד כדי להבטיח שבעתיד מצבם יהיה טוב יותר.

אנחנו נעזור לך.

אני רוצה את העזרה של כולכם.

בהזדמנות הזאת אני רוצה להודות לכל מי שבא הנה להשתתף. אני רוצה להודות לנעמי לנגוס, לפרופ' הלל שמידט, לשופט שוהם, לפרופ' מרים רוזנטל ולתמר אלמוג על התרומה שלכם. תודה גם למנהלת הוועדה רחל סעדה ולאיריס צור מנציבות הדורות הבאים. תודה רבה, המפגש הזה נעול.

הישיבה ננעלה ב- 14:15