PAGE
1
הוועדה לזכויות הילד

5.12.2005


הכנסת השש - עשרה





נוסח לא מתוקן

מושב רביעי

פרוטוקול מס'

מישיבת הוועדה לזכויות הילד

יום שני , ד' בכסלו התשס"ו (5 בדצמבר 2005), שעה 13:00

הצעה לסדר היום (דיון מהיר) : נשירת ילדים ערבים ממערכת החינוך

של חבר הכנסת עסאם מח'ול.

חברי הוועדה: רן כהן - היו"ר


עסאם מח'ול

אבי לוי, משרד החינוך, התרבות והספורט, מנהל אגף שחר


מוטי בנאו, משרד החינוך, התרבות והספורט, מנהל המחלקה לביקור סדיר


עבדאללה חטיב, משרד החינוך, התרבות והספורט, מנהל המחלקה לביקור סדיר ומניעת נשירה


תמר פתחיה, משרד החינוך, התרבות והספורט, אחראית של שיקום ורווחה


נוגה רוגל, המשרד לביטחון פנים, ראש מדור שותפויות באק"מ


אבי שופר, המשרד לביטחון פנים, קצין נוער


יובל רביבו, המשרד לביטחון פנים, חוקר נוער


רם יקיר, המשרד לביטחון פנים, קצין הדרכה במדור נוער


עמאן עוודיה, מכון ברוקדייל


ג'יהאן סאלם, המועצה הלאומית לשלום הילד


עדנה זריצקי, עיריית חיפה, יו"ר ועדת רווחה

רחל סעדה

חבר המתרגמים בע"מ

נשירת ילדים ערבים ממערכת החינוך


של חבר הכנסת עסאם מח'ול.

רבותיי, שלום לכולכם, אני מתכבד לפתוח את הישיבה של הועדה לזכויות הילד. אני מודה לכם על ההשתתפות בה. הדיון הפעם הוא בהצעה לסדר היום דיון מהיר שיזם חבר הכנסת עסאם מח'ול על נשירת ילדים ערבים ממערכת החינוך. אני רק אקדים ואומר, לפני שאתן לך את רשות הדיבור, חבר הכנסת מח'ול, שנוצר איזה מצב מעניין שועדת החינוך של הכנסת דנה בילדים הלומדים והנשירה זה עבר לסמכותנו ולטיפולנו כיוון שזה באמת הופך להיות למצב שהוא מכה לאותם הילדים שחותך את גורלם כמעט לכל החיים. ולכן, אנחנו בנושא של נשירת ילדים ממערכת החינוך נטפל לעומק ואני מודה לך על היוזמה. תואיל בבקשה להציג את הנושא כפי שחשבת. לאחר מכן אני מבקש גם מנציגי המועצה לשלום הילד וגם מנציגת מכון ברוקדייל להציג את הנתונים שיש בידיכם. בבקשה חבר הכנסת עסאם מח'ול.

תודה רבה אדוני היושב ראש. אני שמח שבסופו של דבר כל דיון יתנקז לועדה לזכויות הילד. יש כאן בעיה שאולי לא לוקחים אותה במלוא כובד המשקל כאשר גם אם זה היה דיון של ועדת זכויות הילד אז אני הייתי מצפה שועדת החינוך תהיה מיוצגת כאן, משרד החינוך יהיה מיוצג כאן. כי הנושא הזה ואנחנו מדברים רק שבוע אחד אחרי שהכנסת סיימה את יום זכויות הילד הבינלאומי. יש שני ימים לזכויות הילד, גם בראשון ביולי וגם בדצמבר. אני חושב שההצעה שלי באה בעקבות שתי כתבות שהתפרסמו בעצם לגבי נוער בגיל הלימודים בעיר חיפה, יותר ממוקד בשכונת ואדי ניסנס בחיפה.

הכתבות האלה והנתונים שהם מפרסמים מציינות תמונה מאד קודרת לגבי חיפה, לגבי הילדים הערבים בחיפה אבל היא מציירת תמונה קודרת לגבי מצבם של הילדים בישראל. והיא מציירת נסיגה אדירה לדעתי בהתייחסות ובמבט, צורת ההתפתחות הכוללת מתוך ניסיון בימים אלה עד שאתה מגיע לשאול שאלות שחשבת שמזמן נפתרת מהם. לגבי עבודת ילדים בעבודות קשות, לגבי ילדים שעוזבים את בית הספר והולכים לחפש דרך לפרנס את משפחתם, בחמש בבוקר או בשש בבוקר לצאת לפרוק איזה משאית ירקות או איזה משאית אחרת.

נערים שלא מגיעים לבית הספר מכיוון שאחרי שהם עושים את העבודה העבודת פרך הזאת הם לא יכולים לחזור ללמוד, הם צריכים לנוח. ולפעמים גם הם אין להם כל כך רצון לחזור ללמוד אלא לחפש מסגרת אחר והמסגרת הזאת יכולה להיות גם מסגרת של התפרקות, מסגרת של לשבת על הגדר, לשבת ולבהות במה שקורה, איך החברה עוברת בפניהם ואיך שאר הילדים עוברים. אני חושב שאנחנו הגענו לנקודה שהעוני והפגיעה בכבוד האנשים , המשפחות והילדים בתוך המשפחות במיוחד כשאנחנו מדברים על נוער בני 14 או 15 שמתחילים גם בשאלת הכבוד החברתי הזה להתכונן ולהגיד, אנחנו לא נמשיך ככה. אני חושב שזאת התופעה המדאיגה, זאת תופעה שאנחנו מדברים בעצם עליה כאן היום. היא תופעה שמדברים לפי ועד השכונה בואדי ניסנס על כ- 300 נערים, בני 14 עד 15 שאינם מחוברים למסגרת בית ספר שהם רשומים, יכולים להיות רשומים בבתי ספר ובאיזה שהוא מקום יש איזה קשר של ריפודוקציה של התופעה.

אז הילד לא מגיע לבית הספר, הילד מנסה לסדר פרנסה למשפחה שלו פעוטה לאותו יום או לאותו שבוע, בית הספר שם לב שהתלמיד איננו, בית הספר לא מטפל בבעיה הזאת ולא מדווח עליה בהרבה מקרים מכיוון שזה פוגע בהקצבה שהוא מקבל ממשרד החינוך. הרי הוא מקבל את ההקצבה . אני חושב שמעגל הקסמים הזה יכול להיות קטלני במובן הזה. אנחנו אם ניקח הרי נכון, הילד מישהו צריך לדאוג שיהיו קציני ביקור סדיר שידאגו שהתלמידים מגיעים, שידווחו, שיעקבו . וזאת אחריות אחת. מערכת החינוך צריכה להבטיח שהוא כן מבקר בחינוך חובה, על פי חוק הוא חובה החינוך הזה וזה לא נעשה. מצד שני, המעסיק עצמו עובר על החוק. מי שמעסיק ילדים מחזיר אותנו לימי צ'רלס דיקנס, אני חושב שמי שעושה את זה הוא גם עושה עבירה. והמצב הוא כל כך אומלל עד כדי כך שחלק מהאנשים בעלי מוסכים שבאים ואומרים, מה אתם רוצים ממני? אני ככה הפכתי להיות בעל מוסך, ככה אני למדתי מקצוע, אז באתי בתור ילד, עזרתי פה ושם עד שלמדתי. הוא מרגיש שהוא עושה טוב ונותן לו גם איזה משכורת עלובה והוא מרגיש שהוא עושה לו טובה. כאילו שלא חל שום שינוי במשך 50 שנה, כאילו שאין היום דרך אחרת ללמד מקצוע. גם להיות מוסכניק אתה יכול לעשות את העבודה.

ולכן, אנחנו חייבים לראות את התופעה הזאת כתופעה רב מערכתית.

בשבוע שעבר, האחרון, אחרי שאני הגשתי את הבקשה לדיון הזה התפרסמה עוד כתבה על הנוער בחיפה, בעיתון "ידיעות חיפה" שיש שם מדובר מה עושה הנוער הזה? הוא נזרק לשוליים, הוא עובד ואסור שיעבוד, הוא לא מגיע לבית הספר והוא חייב להגיע לבית הספר וחובת בית הספר לדאוג שהוא יגיע, אבל כאן יש מסלול ישיר גם לעבריינות וגם לסמים. ומדובר בדיוק על אותן קבוצות אלה שעובדים בבוקר, שהולכים למוסך, שהולכים לפרוק משאיות ובסופו של דבר הם מגיעים למאורת הסמים בעיר. התופעה הזאת חייבת להזעיק את כולנו, אנחנו לא יכולים להשלים עם תופעה הרסנית כזאת כאשר כל אחד מהגורמים יכול לטפל בה. אני רוצה שמשרד החינוך ימלא את חובתו ואז אנחנו נמנע את התופעה הזאת. אני רוצה שהרווחה תדאג שהאירוע הזה לא יגיע אליה בתור בעיית סמים ובעיית עבריינות אלא לנסות לתת את הדעת כבר עכשיו.

אני חושב שהמשטרה צריכה להיות באיזה שהיא צורה מעורבת יותר באכיפת החוק בנושא הזה כלפי מעסיקים, כלפי מי שמנצל ילדים בצורה הזאת ואני חושב שעצם העלאת הנושא למודעות ולתודעה הציבורית ועצם הדיון הזה היום ועצם הדיון המשופר הזה הוא חלק ממיקוד תשומת הלב בתופעה הקשה הזו. אני בוטח וסומך על ועדת זכויות הילד שתדחוף יחד עם חברי כנסת נוספים את הנושא הזה ולא לתת לתופעה הזאת להשתרש ולהפוך לחלק נורמלי מהחיים שלנו.

אני מאד מודה לך חבר הכנסת מח'ול, גם על היוזמה וגם על הפתיחה הזאת. אפילו לא מצאתי לנחוץ לדבר בתחילת הדברים. בעצם מה זה כל כך חמור הנשירה?

אני רוצה להדגיש את הדברים. נשירה היא חמורה מאד מעצם ההיעדרות מהלימודים, מהמסגרת החינוכית. במקרה הקל היא ההליכה אל הברזלים ואל השעמום ואל הבהייה באוויר. במקרים יותר חמורים זה הליכה לרחוב הסואן על כל המשמעויות שלו, אל התעסוקה הבלתי מאורגנת והפוגענית והמסוכנת. מקרים חמורים זה יכול להגיע במפורש גם לאנרכיה ואל ארגונים שהם במפורש עבריינים. אין לי ספק שהתהליך הזה הוא תהליך מתמשך ובמידה רבה גם באיזה הזדמנויות נוצרות לתלמידים הללו שלנשרו כדי להגיע מבית הספר ועד לעולם הפשע. לכן נדמה לי שהעומק בדיון בעניין הוא כעומק הסכנה שמחכה לפתחם של הנערות והנערים הללו.

אז ואו נרד באמת לעומק הדברים והייתי ממבקש מעימאן עוודיה ממכון ברוקדייל שתמסרי לנו מה המידע שיש ברשותך ולאחר מכן אני אבקש מג'יהאן סאלם מהמועצה הלאומית לשלום הילד לתרום גם אתם את המידה שיש בידיכם.

אני רוצה להתחיל בלציין שלמרות שבני הנוער הערבים מהווים כרבע מבני הנוער בישראל, הם מהווים את מרבית אוכלוסיית הנושרים. זה באמירה כללית להתחלה וגם לומר שבעצם הסקלה שכרגע הזכרת היא עוד קצת יותר ארוכה מתחילתה כי יש גם נשירה סמויה.

בדו"ח שהכנו עבור הכנסת בשנת 2000 היה שם פירוט לגבי התופעה של נשירה סמויה שזה בעצם

תלמידים שנמצאים בתוך המסגרת של בית ספר ולא לומדים, לא מנצלים את מה שצריך לעשות כשנמצאים בבית ספר. אין הבדלים בנשירה סמויה בין תלמידים במגזר הערבי לבין שאר היהודים בישראל אבל הביטויים של נשירה סמויה בבתי ספר במערכת החינוך במגזר הערבי הם אחרים ומבטאים יותר אלימות ופחות היעדרויות. במגזר היהודי זה יותר לא להגיע לבית הספר באחוזים יותר גבוהים ובמגזר הערבי זה כן להגיע אבל לבטא יותר אלימות ויותר תחושות ניכור כלפי בית ספר. זה לגבי נשירה סמויה. הביטויים שלה קצת שונים ולכן הטיפול בה אמור להיות קצת שונה. לגבי הנשירה הגלויה שלא מגיעים למערכת החינוך בכלל, אם אני יכולה ככה להתחיל מהשתלבות בלימודים בגיל הרך, הנתונים שיש לי הם לגבי השתלבות בלימודים, לא לגבי נושרים. אז תצטרכו לעשות את המינוס. קיימת השתלבות נמוכה יותר של ילדים ערבים בגיל הרך במסגרות חינוכיות. בגיל שנתיים 4 אחוזים מהמגזר הערבי משתתפים לעומת 29 אחוזים , בגיל 3 66 אחוזים לעומת 100 אחוז בהתאמה.

כל ילד שלישי לא משתתף?

66 אחוז משתתפים. בגיל 4 זה 72 אחוז, בעצם האחוזים ממשיכים לעלות עד גיל 14 והפער בין גיל 4 ל- 14 מצטמצם איכשהו בין שני המגזרים. בגיל 14 והלאה הפער הנשירה מתחילה להיות יותר בוטה בקרב האוכלוסייה הערבית. בגיל 15 אחוז הלומדים במגזר הערבי הינו 91 אחוז, בגיל 16 הוא יורד ל- 86 אחוז, 17 רק 80 אחוז לומדים לעומת 94 אחוז במגזר היהודי.

עיקר הנשירה קיימת בקרב בנים. זה בעצם הנתונים המספריים באחוזים הכלליים שיש לי. רציתי רק עוד אמירה קטנה וזה בעצם במרבית הארצות המפותחות בעולם יש גם מערכת של חינוך פנאי שהיא בעצם רשת הביטחון של כל תלמיד שלא משתלב מסיבה כלשהי בבית ספר. אנחנו יודעים שלתלמידים כל הזמן יש צרכים שונים, השונות בצרכים היא מאד גדולה והיכולת של בית הספר לענות עליה היא גם גדולה אבל כנראה לא מספיק ולכן הרשת ביטחון הזאת של מסגרות של פעילות פנאי, בהרבה מקומות בעולם ניסיון ידוע שהיא די יכולה כן להחזיר תלמידים ללמוד יותר או לתפקד יותר טוב בבית הספר. זו מערכת שמכל הנתונים שיש לי עליה במגזר הערבי היא פחות מפותחת אם היא קיימת בכלל. וזה לדעתי גם נושא שכדאי להתייחס אליו באיזה שהיא צורה.

יש לכם הסבר מדוע הנשירה בקרב בנים היא יותר גדולה מקרב הבנות. מלבד העובדה שהבנות יותר טובות ויותר חרוצות. נניח שבמצב הכלכלי הקשה שבו שולחים את הבנים בגיל יותר מוקדם לעבוד במקום ללמוד?

אין לי ממש נתונים מדויקים כרגע אבל התפיסה הזאת שתלמידים צריכים לצאת בשביל לעבוד היא פחות היום מאיך שהיא היתה לפני 10 שנים. היום יותר נושרים לא עובדים ולא לומדים. זה המצב הכי מסוכן והקטגוריה הזאת הולכת וגדלה שלא עובדים ולא לומדים.

ככל שהאבטלה עולה בקרב האוכלוסייה הכללית היא גם בעייתית יותר בקרב נוער כך שלא רק הצורך בעבודה ובלעזור בבית הוא זה שגורם לבן לעזוב את בית הספר.

הסיבה שבנות משתתפות יותר ויותר בלימודים, עם השנים אחוז ההשתתפות של בנות בלימודים הוא עולה מתוך יש לזה כל מיני הסברים סוציולוגיים מדעיים של שינויים בחברה, חברת מעבר שחושבת יותר על החשיבות שבנות תלמדנה, אני לא מוצאת לנכון לפרט על זה כרגע אבל זה יותר תלוי בזה שהמודעות לחשיבות השתתפות הבנות עולה .

אני מאד מודה לך עימאן. עכשיו אני מבקש מג'יהאן סאלם מהמועצה הלאומית לשלום הילד למסור לנו את המידע שהצטבר אצלכם וגם קצת אולי מהסיפורים שאתם מכירים אותם לא רק במספרים אלא גם בבני אדם.

תודה רבה. אני אתחיל ככה, השנתון הסטטיסטי של 2004 שיצא בדצמבר 2004 אז יש פה פרק גדול שמדבר בכלל על הנשירה ממערכת החינוך. אז עוד כשבועיים יוצא השנתון החדש שאני לא חושבת שהוא מהווה כל כך שינוי במספרים. אני לא חושבת שהוא גם כן כפי שקבלתי איזה מסרים שהוא לא ממש שונה מהשנתון הקודם. אז אנחנו מדברים בכלל על 47 אחוז מהילדים שמטופלים מכלל האוכלוסייה, גם יהודים וגם ערבים שטופלו על ידי קציני ביקור סדיר ואלה ילדים בכלל שדווחו כילדים נעדרים מהמערכת. אז גם תתארו לכם שיש ילדים כמו שדיברה עימאן על הנשירה שהיא סמויה, שהם לא כלולים באחוז הזה וחוץ מאלה גם שילדים שלא הגיעו בכלל לטיפול של קצין ביקור סדיר ועל זה אני אפרט אחר כך כי יש לי הרבה ילדים שההורים שלהם פונים אלי ואומרים לי, הילד שלי לא לומד בכלל מהשנה שעברה ואף אחד בכלל לא שם לב לזה. אז מ- 47 אחוז האלה יש 20.7 אחוז שהם ילדים ערבים שאם תראו במספרים, 9898 ילדים.

אם מסתכלים בכלל מתי הנשירה זה יותר בכיתות י' וכאשר דיברה עימאן על הגיל הרך ודיברת כבודך עיסאם, דיברת על הקטע של למרות שיש חינוך חובה אז אני פה אחדש גם עוד דבר שבגיל הרך אצלנו יש מחסור כל כך גדול ויש פער בין האוכלוסייה היהודית והערבית בגני ילדים, במערכות לגיל הרך ועל זה אנחנו גם מנסים לדון בכמה מישורים.

אז בשנת 2003 – 2004 אני מדברת על שנת הלימודים, טיפלו כ- 31 אחוז ילדים על ידי קצין ביקור סדיר. ביקשתי מרחל שתצלם לכם את המפה.

טופלו על ידי קצין ביקור סדיר זה לא נשירה. זה טיפול במצבים בעיתיים נכון?

לא, זה מעיד שהילדים האלה נעדרו, לא באו למסגרת ובגלל זה קצין ביקור סדיר צריך לטפל בהם.

זה יום אחד של היעדרות או יותר?

לא, לא, יש לפי אחרי שבועיים בדרך כלל מדווחים. אם אנחנו יוצאים לבדוק למה בעצם הילדים הערבים יש בקרב האוכלוסייה בכלל את הפער הזה אז אנחנו גם אומרים שיש מחסור בקבס"ים וגם בתקנים ממשרד החינוך. קציני ביקור סדיר.

עימאן גם כן אמרה שהנשירה זה בקרב בנים זה יותר מבנות. זה מכמה סיבות. הסיבה הראשונה הם קודם כל לא מסתדרים בבית הספר ואין טיפול בבית הספר. זה מה שאני אומרת, לא הולכים לשוק העבודה כי גם בשוק העבודה יודעים שהוא לא ממש כאילו גדול ובכלל מזמין עבודת נערים. אז מה שכן שילד שנתקל או תלמיד שנתקל במערכת החינוך.

אנחנו במועצה לשלום הילד מנסים בכל קיץ ובכל זמן לעדכן את הנתונים לפי עבודת ילדים ונערים בכלל.

יש לכם נתונים על עבודת ילדים?

יש בשנתון אבל אני ממש לא באתי עכשיו רק ביקשת מאתנו להציג נתונים אז אני ממש לא מוכנה בעצם. זה מה שיש לי בעצם אז אני פתוחה לשאלות אם אתם רוצים.

בעניין של המקרים אז ביקשת גם מקרים ודוגמאות. מגיעים אלינו הרבה הורים שבכלל הילדים שלהם לא הגיעו לטיפול של קצין ביקור סדיר ובגלל זה בעצם הם נשרו מהמערכת כי הם ישבו הרבה זמן בבית ולא מצאו להם גם אחר כך מסגרת חינוכית. כאילו אחרי שיתחילו לטפל בהם אז אותה מערכת לא רצתה להתמודד עם הילדים האלה בגלל כל מיני בעיות. זה בעיות התנהגות אז לכן הם יותר ויותר נושרים ולא רוצים לחזור לאותה מסגרת ואין מסגרת שהיא ממש מתאימה.

אני מאד מודה לך. הייתי רוצה לפנות לאנשי משרד החינוך שנמצאים אתנו כאן. ד"ר אבי לוי או מי שתחליטו מטעמכם. מה תוכלו למסור לנו לגבי התופעה הזאת ואיך היא מטופלת מצד מערכת החינוך בבתי הספר. בבקשה.

צהרים טובים. את האמת אנחנו לא רוצים להציג תמונה ורודה למה שקורה במגזר הערבי. אנחנו רוצים להציג את המגמה, אנחנו רואים לפי המגמה שאנחנו ניתן לכם קודם כל אבי יציג את זה ומוטי יציג את זה. יש מגמה של ירידה באחוז הנושרים במגזר הערבי. ואם אתה עושה השוואה בין ממדי הנשירה שהיתה לפני 15 שנה לבין מה שהיתה במעבר בין תשס"ד ל- תשס"ה אתה תראה שיש שם ירידה שהיא ירידה דרסטית.

אני אומר לכם, היום אנחנו במשרד במיוחד באגף החינוך הערבי הגדרנו את נושא הישירה כיעד מרכזי מבחינת טיפול המשרד, מבחינת טיפול האגף ולכן אנחנו היום נוקטים במספר רב של אמצעים על מנת לצמצם את ממדי הנשירה. אנחנו יודעים שאי אפשר לצמצם את הנשירה באופן מיידי כי לנשירה יש הרבה גורמים שתכף יזכירו אותם אבל אנחנו מאז שנתיים ומלפני עשר שנים התחלנו לטפל בתופעה אבל אנחנו היום כאגף חינוך לערבים לקחנו את הנושא של הנשירה כמוקד העשייה שלנו. אני אציג כמה דברים שאנחנו היום עושים במגזר.

אני מצטער שאני עוצר אותך, נדמה לי שזה נראה על פניו בעייתי מה שאתה אומר משום תראה, המצב הכלכלי חברתי הוא הרבה יותר גרוע מכפי שהוא היה. ללא ספק נוצר מצב יותר קשה גם לתלמידים וגם להורים שלהם. שעות הלימוד ברוב בתי הספר בסך הכל ירדו כי תקציב החינוך ירד והמצב הוא כזה שזה נראה על פניו לא טיפול ברמה המערכתית כזה שהיה צריך לבלום את הנשירה אלא אולי גם להגביר אותה, אז אולי ייעשה איזה שהוא מחקר על זה. יש לך נתונים על ירידת הנשירה?

יש לנו נתונים שאבי יציג אותם. יש את הנתונים פה אבל אני מציע שאבי יציג את הנתונים ואחר כך נמשיך בדיון שלנו.

אני אומר כמה דברים כלליים. כי אתם דיברתם על מה זה קצין ביקור סדיר וכו'.

אתה יודע, אני עוד מאז היית סגן שר השיכון והייתי אצלך ודיברנו על נושא הנשירה במגזר הערבי, כבר עברו 14 שנים מאז.

אני אגיד לך באיזה הקשר זה היה. זה היה כשהייתי ממונה מטעם שר השיכון והחלטתי ללכת משיפוצים ושיש לטיפול במשפחות ובילדים. זה היה מעבר אל הנושא של שיקום שכונות חברתי וגם הכנסתי את הישובים הערביים פעם ראשונה בהיסטוריה לפרויקט של שיקום השכונות.

אז קודם כל אם מותר לי ככה לציין שאתה עוסק בזה מאז ועד היום אז גם אנחנו.

במרוצת השנים אגף שחר כולו בעיקרון בזמנו לא טיפל במגזר הערבי, הוא טיפל איפה שהיו ישובים ערבים אבל בעיקרון לא טיפל במגזר הערבי כי זה לא יועד לכך מלכתחילה.

אני בזמנו פניתי לרובינשטיין שאנחנו זוכרים אותו לטוב אצלנו במשרד, שר החינוך לשעבר, הוא שם דגש על הנושאים האלה הוא דיבר על הסיכון והסיכוי. ואז אנחנו הבאנו לפניו הצעה שיכלול את המגזר הערבי בתוכנית הרווחה. אתה היית בשיכון ואנחנו רצינו, היה גם בג"צ מצד המגזר הערבי לגבי הנושא ואגף שחר נכנס. מאז הוא נכנס ופה זה אולי יכול להסביר ואני לא רוצה עכשיו לכתור כתרים לאגף שחר אבל לשאלה שלך זה עונה קצת כיצד ייתכן שהסיבות לנשירה אולי בעצם עולות במרוצת הזמן, כי המצב יותר גרוע אז הסיבות לנשירה בעצם עולות אבל אתה מצביע על נתונים שכאילו חוזרים על עצמם.

תוכל אולי לומר מה אגף שחר עושה בפועל בנושא?

אז הסיבה העיקרית היא וגם הציגו את זה חברים מהמגזר הערבי, ברגע שאגף שחר באמת נכנס לטיפול וזיכו סוף סוף את המגזר הערבי בטיפול של אגף שחר אז המגמה עשתה את שלה. ואני אומר לך שמאז ועד היום למרות הקשיים הכלכליים המצב מבחינה כלכלית לא השתנה, המצב קשה, לא צריך לספר לך, אתה יודע. מדברים על זה הרבה פה. עם זאת עשינו מספר פעילויות. קודם כל עשינו, למשל סתם תקנה לרווחה למגזר הערבי נפרדת כדי שלא ואנחנו הכנסנו למעלה מ- 20 ישובים לתוכנית הרווחה חינוכית. נכון שלא באנו עם מיליונים, באנו עם מה שנתנה לנו המדינה, מה שנתן לנו הבית הזה ועשינו ככל האפשר. אנחנו לפעמים באים אומרים שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, אנחנו באים לפעמים מעט אבל זה גורם לאיזה שהיא דינמיקה בתוך הישוב שניקרה משהו. ובאותו רגע שיש ישובים שיש בהם מנהיגות חינוכית מצוינת, באמת אנשים שרוצים לעשות דברים למען הילדים שם כי יש מקומות שזה לא כל כך עובד, אני מוכרח להגיד והחברים שלנו יודעים שיש מקומות שזה קשה. סתם דוגמא יש מקומות שרצינו לתת תקן לישוב מסוים ונתנו והוא לא אויש מכל מיני סיבות שלא המקום לפרט. אני לא אגיד שיותר מאשר העגל רוצה לינוק וכו', אז אנחנו השתדלנו בכל מאודנו לעשות מעשה ואני אומר לך שיש מגמה של ירידה באחוזים, האחוזים האלה באים לא ממכון כזה או אחר שלפעמים מציג איך שהוא מציג, אני חס וחלילה לא בא להגיד שום דבר רע, אבל האגף עושה עבודתו נאמנה ואנחנו גם בודקים את זה. אני חושב שפעם ראשונה בכל בהיסטוריה של משרד החינוך שברנו ועברנו את האחוזים שהצבנו לנו, הצבנו פחות מ- 8 אחוז וירדנו מזה.

סליחה רגע, אתה לא מציין שבתי הספר מודעים לזה שיש נשירה והיא לא מדווחת לא אליך ולא אל אף אחד.

נושא הנשירה הוא נושא מורכב מאד. באמת מורכב מאד, אני עובד בו כבר 20 שנה ויש לי הרגשה שכל שנה אני לומד מחדש ולא בגלל שאני לא תופס. פשוט קשה ואנחנו נלחמים על כל ילד וילד, תאמין לי באמונה שלמה. אלא מה, אנחנו פעם הצענו למשרד האוצר אפילו לעשות הפוך ממה שעושה המדינה. לתת את כל סכום הכסף נניח שיש 100 ילדים ערבים, אני זורק מספר, שיתנו להם את כל הכסף עבור הילדים ואותם בתי ספר שהילדים לומדים יקבלו ואותם בתי ספר שהילדים לא לומדים אנחנו נקבל ואנחנו נתחייב למדינה להחזיר אותם למערכת. אז מה עושים היום? עושים הפוך, ילדים שאינם במערכת לא מקבלים שכר לימוד. אז אם הילד לא מקבל שכר לימוד אז איך אני יכול להחזיר אותו כשהוא בחוץ? זה כאילו הוא מקבל מכה פעמיים. פעם אחת שהוא נמצא בחוץ ונשר ופעם שניה אני רוצה להחזיר אותו ואין לי את הכסף שהוא היה אמור לקבל בדין בחוק. אני מתחייב להחזיר את הילד ואז יתנו לי את סך הסכום וכל ילד שאני לא אחזיר למערכת אני אחזיר את הכסף לאוצר. אז מה עושה האוצר? הוא עובד הפוך. הוא אומר, יש לך 100 אלף ילדים, עשרת אלפים נשרו, תקבל שכר לימוד עבור 90 אלף ילידם. אז איך אני אפעל? אז אני מבקש עכשיו כסף כאילו מיוחד עבור העשרת אלפים.

אני מבקש. המלחמות על הכסף בוא נעזוב אותם כרגע. אני רוצה באמת לדעת, קודם כל, מה הדברים המעשיים שאגף שחר עשה במסגרת בתי הספר הערביים כדי למנוע נשירה.

אז בגדול הכנסנו את תוכניות שחר שהן מגוונות. אני שם דגש על המילה מגוונות. כמו דוגמא תוכנית מב"ר- מסלול בגרותי רגיל, תוכנית האתגר זה כיתות אתגר שנתנו לבתי ספר במגזר הערבי אגב, אנחנו עומדים ביחס הנכון. בזמנו בג"צ גם החליט שאגף שחר יעמוד ביחס של אחוזים, ואנחנו עמדנו בזה ואפילו במקרים לא מעטים עברנו את האחוז כי אנחנו יודעים שצריך לעבור את האחוז. כי אם לוקחים בחשבון את עומק המצוקה, אם בנוסחה הזו מכניסים גם את עומק המצוקה אז זאת אומרת 10 אחוז מפה ו- 10 אחוז מפה. השוויון הוא דווקא במתן דברים שווים. ויש עוד תוכנית אומץ ויש עוד תוכניות נוספות של מנע הנשירה במגזר הערבי והוספנו, בעזרת המבקר, תקנים של קבסי"ם עוד מעט ניתן לך גם פרטים, הוספנו מידה לא מעטה, לעיתים הגדלנו את זה בעשרות אחוזים אפילו, אני מוכרח לומר, כמה שאני לא אספר לך כמה עשינו, אני מוכרח לומר שיש עוד הרבה מה לעשות.

אני מודה לך. מוטי בנאו בבקשה. מנהל המחלקה לביקור סדיר ומניעת נשירה.

יש נשירה סמויה, יש ביקור סדיר. תלמיד שמגיע באופן קבוע ובימי שלישי לא מגיע זה דפוס של נשירה גם על פי החוק, החוק מגדיר שאם ילד לא מגיע בימים מסוימים, בשבועות מסוימים באופן קבוע זו נשירה. יש נשירה סמויה התלמיד נמצא בבית הספר אבל לא קורה עם זה כלום. ואז בדרך כלל במעבר מכיתה ט' לכיתה י' ובודאי מי' ליא' הוא לא שורד. ונשירה גלויה זה פשוט בית הספר הנשיר אותו מהמערכת, מבחינתי זה הנשיר, אני לא מכיר מושג שילד נושר, מישהו צריך להנשיר אותו. אני חושב שיש בכלל בעיה במונח הזה נושר. ש- BY DEFINITION אתה מטיל את מירב האחריות לנשירה על הילד עצמו.

זה משום שאתה בעצם רוצה שבית הספר יהיה אחראי גם במקרה והוא נשר מבית הספר.

על כל פנים. אם אני לוקח את הנתון של 12 אחוזים שכאן מונח בפני אנחנו יצרנו לעצמנו באמת יעד, תוך 3 שנים לרדת מתחת ל- 8 אחוזים, הגענו היום ל- 7.5 אחוזים שאני חושב שזה נתון דרמטי. אני מדבר על המגזר הערבי בלבד. אני חושב שיש שינוי תודעה, יש הרבה קשיים ויש הרבה בעיות אבל יש שינוי.

בנתון שדיברנו כאן מברוקדייל מדובר ב- 12 אחוזים ואנחנו מדברים של משהו לפני 4 שנים.

אם אני מדבר על 3 שהנים האחרונות אז עמדנו על 10 אחוזים, היום 7.5 אחוזים זאת אומרת 25 אחוזים צמצום בנשירה. תלמידים.

כמה היה לפני 4 שנים במגזר היהודי וכמה היה בערבי?

תכף אומר לך גם לגבי המגזר היהודי. עד לפני 5 שנים אחוז הבנות הנושרות היה גדול מאחוז הבנים. במגזר היהודי תמיד אחוז הבנים הוא כפול מהבנות. יש כאן באמת שינוי סוציולוגי דרמטי גם מבחינתי כי המגזר הערבי, לצערי או לא לצערי, כלומר יישר קו עם המגזר היהודי בנושא של הנשירה. שבנים כפול מבנות ויש לזה כל מיני הסברים.

מכל מקום, אם אני לוקח את המגזר הערבי בנים הוא עמד בזמנו על 13.4 אחוזים, נשירה היו 10 אחוזים, כלומר יש כאן צמצום של כ- 24 אחוזים בנשירה בקרב הבנים. בקרב הבנות מ- 6.8 אחוז ל- 4.8 אחוז זה כמעט 30 אחוז צמצום וזה דרמטי. מהפך מבחינה זאת, אנחנו גם רואים הרבה יותר בנות במגזר מסיימות יב' עם תעודת בגרות ונכנסות למכללה ולאוניברסיטה.

אם אני עושה השוואה למגזר היהודי אז באותה תקופה אם אני לוקח בתקופה של 10 אחוזים המגזר היהודי עמד על 4.9 אחוז כלומר המגזר הערבי היה כפול, הצמצום הוא ב- 4.2 אחוז. כלומר ב- 17 אחוזים. בקרב הבנים ירידה גם מ- 6.3 אחוזים ל- 5.9 אחוזים, כלומר בטל בשישים. בקרב הבנות מ- 3.5 אחוזים ל- 2.4 אחוזים שזה גם כמעט כ- 30 אחוזים של ירידה וזה גם מאד משמעותי.

תגיד מוטי, באיזה גילאים מתחילה נשירה ואיפה היא הכי דרמטית?

אני אגיד לך את האמת, אני נכנס לגן הילדים בגיל 3, אני רואה 30 ילדות וילדים, חמודות וחמודים. על פי הנתונים הסטטיסטיים של מדינת ישראל, אני לוקח את הזכאות לבגרות, לא שאני אוהב את זה אבל אני לוקח את זה כנתון, אני יודע ש- 15 ילדים יגיעו לזכאות לבגרות ו- 15 ילדים ילכו בדרך לאיבוד. אני גם יודע שכל גננת ממוצעת יודעת להצביע תוך תקופה קצרה מי לשבט ולחסד.

אתה צודק, אני עכשיו נזכר שהיתה חקירה על הפערים החברתיים ומצאנו אז שרק 42 אחוז מגיעים לבגרות.

אם נסתכל על נתוני הבגרות אז 75 או 76 מהתלמידים במגזר הערבי מגיעים לבגרות. זה מבני המחזור. לא מאלה שניגשים. אלא מהשנתון 75 אחוז . במגזר היהודי מגיעים ל- 91 או 92 אחוז.

עבדאללה, אני יכול להגיד לך מנתונים של משרד החינוך. מהנתונים שקבלנו אז לפני מספר שנים היה 42 אחוז ושרת החינוך התהללה שאחרי שנתנו עוד בחינה זה עלה ל- 44 אחוז.

אני מדבר מבני ומבנות המחזור.

זה בנושא של הנתונים כפי שאמרתי ואני חושב שיש כאן ירידה דרמטית. אני מסתובב הרבה במגזר הערבי, מתוך 100 תקנים שקיבלנו שנה שעברה, אז אנחנו 51 תקנים נתנו למגזר הערבי בכדי עד כמה שניתן ליישר בהחלט קו. לפעמים זה קצת קשה במחוזות מסוימים קצת קשה להטמיע ולהפנים את כל התהליך של קצין ביקור סידר. כי היום אנחנו דורשים תשתיות, אנחנו רוצים את האנשים הטובים ביותר. אנחנו דורשים לפחות תואר ראשון ותעודת הורה וניסיון חינוכי בהוראה וגם בחינוך הבלתי פורמלי. ולא תמיד ראשי הרשויות, לצערי הרב לא

תמיד הם נותנים את הגיבוי ואת התמיכה וזה מאבק לא פשוט.

בנושא של הנשירה הסמויה, תראה, האחריות היא באמת של מנהל בית הספר. יש היום נהלים גם על פי חוק וגם על פי נהלים וגם על פי חוזרי מנכ"ל של דיווח, אנחנו פיתחנו אמצעי שנקרא מערכת ממוחשבת רשותית שבו קציני הביקור הסדיר היום מדווחים ON LINE . ממש פעם פעמיים בשבוע על כל תלמיד שנמצא בטיפול שהלם. אנחנו מטפלים במהלך שנה בסביבות קצת למעלה – 60 אלף תלמידים ולצערי הרב או שאין מספיק מסגרות במיוחד במגזר הערבי, מסגרות חלופיות אלטרנטיביות ולכן אנחנו אגף שחר מנסה באמת ליצור כל פעם דבר כזה.

המאבק הקשה הוא גם מול המערכת עצמה כאשר מנהל בית הספר זה נוח לו לא לראות ולא לשמוע ולא לדעת. למרות שכמו שאמר חבר הכנסת, הילדים אמנם רושמים אבל בעצם בפועל לא נמצאים. אבל אני חוזר ואומר, במגזר הערבי היום יש הרבה יותר מודעות, התייחסות לגמרי שונה ולדעתי אחוז הנושרים למרות שהוא עדיין גדול אחוז הנושרים ילך ויגדל.

אני רוצה להוסיף על מה שאמרתי.

לאחר הדברים של עבדאללה חטיב אני רוצה לשמוע את נציגי המשרד לביטחון פנים והמשטרה על הנתונים או המרכיבים שאתם רואים אותם בתוך כל התופעה הזאת.

אני רוצה גם כן לחדד נקודה אחת שב- 2001 אחוז הנשירה במגזר הערבי עמד על 10 אחוזים, ב- 2004 ו- 2005 עמד על 7.5 אחוזי, כלומר יש לנו ירידה משנת 2000. עיקר הבעיה היא במגזר הבדואי ולכן הנתונים פה גם כן מתייחסים למגזר שהוא המגזר הבדואי ובמיוחד בדרום ששם יש מצוקה קשה עם התלמידים במיוחד במגזר הבדואי. לא הולכים לבית הספר, לא מוצאים מסגרות לימוד. עכשיו, מה שקרה בתקופה האחרונה, בהמשך להפעלת תוכנית החומש שאישרה הממשלה כאשר אנחנו היום בדקנו את עיקר הנשירה, אנחנו מצאנו שעיקר הנשירה היא במעבר מכיתה ט' ומכיתה ט' ל- י'. עכשיו, מה שהתחלנו לעשות זה להתאים מסגרות.

למה זה בדיוק במעבר?

כי יש בעיה במסגרות הלימוד וזה בבתי הספר העל יסודיים. בחלק רב מבתי הספר האלה לא היו מסגרות לימוד מתאימות לאותם תלמידים ולכן בעקבות כך המשרד פתח כיתות שהן כיתות מב"ר, כיתות אתגר. ובנוסף לזה, אנחנו בתוכנית החומש מממנים מגמות שהן מגמות טכנולוגיות אשר מיועדות לתלמידים שהם תלמידים שהם תת הישגיים. אז לכן אתה היום רואה שיש צמצום בנשירה. כלומר, ככל שאנחנו משקיעים יותר בנושא של מגמות טכנולוגיות , במגמות המתאימות לצרכי התלמיד זה מוריד את אחוז הנשירה. דבר שני שאנחנו עכשיו התחלנו להתמקד בו זה כל הנושא של מעורבות הורים. עד לפני תקופה קצרה כולנו יודעים שמעורבות הקהילה ומעורבות ההורים בעשייה החינוכית, לימודית במגזר הערבי היתה נמוכה ולכן בתקופה האחרונה אנחנו יותר עובדים על נושא של מעורבות הורים ועל החשיבות של שיתוף ההורים בעשייה החינוכית לימודית דבר שבעיקר מביא להתמדה יותר של התלמידים ולנשירה של התלמידים מהמסגרות.

אז למה לא לגייס גם את התלמידים עצמם כדי שהם יהיו מעורבים במאמץ הזה שחבריהם לא ינשרו? ילדים יכולים בעצם להיות בעניין הזה ממש הנושא שישא על כפיים את העניין הזה וזה גם יצור איזה סולידריות בין התלמידות והתלמידים עם החברים שלהם.

אנחנו בתקופה האחרונה מנסים אפילו ליצור מעגל שרשות מקומית, ועד הורים, מנהלי בית ספר, מועצת התלמידים באמת על מנת ליצור מן פיגורה כזאת שתפעל ביחד על מנת לבנות תוכנית ישובית שתצמצם את אחוז הנשירה.

אני מודה לך מאד. בבקשה נציגי המשרד לביטחון פנים. רב פקד רביבו בבקשה.

אני יכול לתת רק את הנתונים שמתייחסים לנתוני הפשיעה בקרב בני נוער במגזר הערבי מול המגזר היהודי. אין לנו כמובן אפשרות לדעת מי מתוך הנערים נשר מלימודים ומי לא אבל אצל הערבים יש לנו עלייה של כמעט 14 אחוז בכמות התיקים שנפתחו מול ירידה של 4 אחוזים. זה מתקופה מקבילה אשתקד. ואצל היהודים יש ירידה של 4 אחוז. כמובן מרבית התיקים אצל בני נוער זה עבירות חשיפה. אני בטוח שלא חשפנו מספיק ויש עוד הרבה מה לחשוף גם במגזר הערבי, לא תמיד הפתיחות והכניסה לישובים האלה היא כל כך קלה כמו אצל היהודים.

אני בטוח שאם היינו בודקים מול שירות מבחן אז אפשר היה לפענח ולבדוק כמה מתוך הנערים באמת נשור מלימודים או לא לומדים באותה תקופה, אבל סך הכל יש לנו עלייה.

אני יכול לומר מנתונים כאלה שאנחנו בודקים השנה ובקרות ביחידות אז יש יותר חשיפה במגזר הערבי, יש יותר כניסה לעבודה בתחום הנוער במגזר הערבי ואני מאמין, אני מקווה מאד שאני אטעה שבשנה הבאה הנתונים יהיו גבוהים יותר.

זה הנתונים לגבי הפשיעה בקרב בני הנוער.

אני מבין, נגה שאתם בעצם מקיימים עבודה שהיא במידה רבה מאד סמי- משטרתית, סמי-קהילתית. מה תוכלו לומר על זה?

מחלקת הנוער עוסקת בעיקר בנושא אכיפה וריכוז נתונים ומחקר. ואנחנו בשיטור הקהילתי אנחנו עובדים יותר במובן הקהילתי, במובן ההסברתי ובמובן המניעתי.

אנחנו עובדים באמצעות מערך של שוטרים קהילתיים שפרוסים ב- 360 מקומות בארץ. מתוכם כ- 60 במגזר הערבי. יש בתוך הנקודות האלה במגזר הערבי יש לפחות שני שוטרים, מה שבמגזר היהודי יש שוטר אחד. והשוטרים האלה נמצאים קודם כל במערכת החינוך. אני מיד אתן רשות דיבור לרב פקד אבי שופר שהוא אחראי על כל הנושא של הפעילות שאנחנו עושים במוסדות החינוך החל מגן הילדים ועד בתי הספר התיכוניים.

אנחנו בנינו תוכניות ואנחנו עובדים שם בעיקר בהיבט המניעתי.

אתם צריכים להגיע למצב שבו יש באמת רמת אמון מספיק גדולה בין הנערות והנערים הללו לבין המשטרה הכחולה עם המדים?

זה לא פשוט לבנות את זה. אבל אנחנו מאד מרוצים שהיום הגענו באמת למצב כזה שאנחנו מתקבלים שם בברכה, אנחנו גורם רצוי, אנחנו שותפים בכל ההחלטות שנוגעות שם בבית ספר. תכף אבי ירחיב על זה.

זה כול גם קצינים ושוטרים יהודים וערבים? גם יהודים מתקבלים שם בברכה?

בודאי. אני רוצה רק לציין שני מודלים שאני ראיתי לאחרונה. מודל אחד הוא טוב והוא בעיריית כרמיאל. התפקיד של המשטרה הוא לא לטפל בנושא של נשירה אבל עיריית כרמיאל אספה סביב השולחן שלה את נציגי כל הגורמים כולל המשטרה והמשטרה זה אחד המשאבים שעוזר לה כדי לטפל באותו נוער נושר.

זה גם מה שנורמלי שיהיה. המשטרה לא יכולה להיות הגורם היחיד.

נכון. היא פשוט מסנכרנת את כל הגורמים ומדברים שם ממש ברמה הפרטנית על משה ויעקב וכל ילד והסיפור שלו ורואים איך באמת עוזרים להם עם איזה שהיא רשת ביטחון למנוע את המצב שבו הם ינשרו מהמערכת.

שם גם נדמה לי ראש העיר הוא יושב ראש הועדה לזכויות הילד. עדי אלדר לקח על עצמו את התפקיד הזה.

ומודל שני אני עדיין תחת ההתרגשות המאד גדולה של מה שראיתי אתמול בלוד.

בלוד המשטרה עשתה מעשה מאד שהיה גם מתוקשר אבל בעיקר ההיבט האכיפתי של סגירת הכספומטים , תחנות הסמים שפרחו שם בלוד. במקביל המשטרה עשתה צעדים בוני אמון עם האוכלוסייה ונכנסה שם לפעילות קהילתית שאני פשוט לא האמנתי למה שאני רואה. היא הגיעה לרמה של לעשות מבצעי ניקיונות בשכונות הערביות, בשכונת הרכבת ובעוד שכונות בסביבה, היא הנמיכה הביאה פח זבל מיוחד שהיא הנמיכה אותו כדי שהילדים שנשלחים להוריד את הזבל מהבתים יוכלו להגיע ואכן לזרוק את השקית לתוך הפח. האי הקימה שם מועדוניות, צבעה אותן והכשירה אותן לכניסה של ילדים. יש שם אחרי צהרים איזה שהיא מורה מתנדבת שמלמדת שם את הילדים ועושה אתם שיעורים והמשטרה היתה הגורם שנכנס שם בוואקום הזה, שנמצא בגלל שהרשות שם כמעט ולא מתפקדת. והיא הניעה את כל המערכות כדי לתרום ולעשות ואני חושבת שכדאי לועדה הזאת לבקר בלוד ולראות את הדברים במו עיניה כי זה פשוט מרגש בצורה בלתי רגילה לראות את זה. זה ממוקד לאוכלוסייה הערבית, זה נעשה באותן שונות שהיו מוכות בסמים, הם טוענים ש- 4000 נרקומנים מדי יום הגיעו ללוד במוניות שיצרו שם פקקי תנועה וגרמו לזה שאנשים לא יכלו להוציא את האף מהבית.

להגיד לכם על תחום המניעה, אני עוסק בזה כשבע שנים אבל בתחום המניעה במגזר הערבי אני למעשה עובד כשלוש שנים ואני רוצה להגיד לכם שאני יכול לדבר פה שעות על הנעשה בתחום הזה לפחות מבחינת האגף שלנו עם השוטרים הקהילתיים. הנושא של יישום תוכנית מניעה בתוך בתי הספר, בחטיבות הביניים שזה המודל שאנחנו מובילים אותו ברחבי הארץ יש מזה כ- 400 בתי הספר ברחבי הארץ כולל המגזר היהודי והערבי. בשלוש השנים האחרונות יצרנו קשר עם תאופיק זחאלקה שהוא ממנהל חברה ונוער במחוז הצפוני של מרד החינוך ויצרנו קשרים שאני לא האמנתי שאנחנו יכולים ליצור ולעבוד בתוך בתי הספר. להגיד היום שבתי הספר במגזר היהודי לא כל כך עובדים בשיתוף פעולה כמו שאנחנו זוכים במגזר הערבי. אנחנו פתחנו לפני כ- 3שנים איזה שהוא מודל שאנחנו כבר מריצים אותו כבר 7 שנים אבל קראנו לזה שדרוג של המודל של בית ספר בטוח. השדרוג התבטא בכך שאנחנו למעשה הגענו למצב שעשינו תוכניות משותפות בין השוטר הקהילתי לבין רכז החינוך החברתי של בית הספר יחד עם המנהל, סדנאות משותפות להבין ולקרוא שפה משותפת איך כדאי ואיך אפשר לתכנן פעילות מניעתית בתוך בתי הספר.

אבל זה מחזיר ילדים לבית הספר?

אני רוצה להגיד לך הרעיון של המודל היה באמת הפחתת האלימות והרגשת תחושת הביטחון הטובה בתוך בית הספר. אבל לא מן הנמנע אגב שמעתי, בשנה שעברה למשל על הנוער שהוא קצת חלש בלימודים, במסגרת הפלטפורמה שבעצם יצרנו עם בית הספר ועם הצוות למשל בית הספר דאג להביא מורים מבתי ספר אחרים לטובת אותם התלמידים החלשים. כדי באמת להכניס אותם לקו. הנושא של הפעילות לתוך הישובים הקהילתיים במסגרת בתי הספר זה בעצם אנחנו זכינו לשיתוף פעולה באותם בתי ספר. המספרים בשנים האחרונות אנחנו רק הרחבנו ושילשנו את המספרים. התחלנו ב- 5 בתי ספר במחוז הצפוני, אנחנו היום עומדים על 25 בתי ספר מרביתם במגזר המוסלמי. יש לנו עוד 7 בתי ספר במגזר הבדואי בדרום, יש עוד 7 בתי ספר במחוז מרכז ואנחנו רק הולכים ומחזקים את שיתוף הפעולה שלא מן הנמנע יגיע גם לאוכלוסייה ולקהילה.

אני לא יודע אם ליהנות או לבכות על העובדה שצריך היה להגיע למשטרה כדי להגיע למצב שבו נוכל לתקוף את הבעיה הזאת. של החזרת תלמידים.

רב פקד שופר אני מודה לך. אני מבקש מעדנה זריצקי, יושבת ראש וועדת הרווחה בחיפה. בבקשה. אז מה הקשה בכל זאת? מה הרע?

אולי אני אתחיל דווקא מתשובה לפני שאני אציג את חיפה על נתוניה ובעיותיה, מתשובה לשאלתך מה מסביר את הנשירה ולמה בגילאים האלה. בחיפה עשו לפני שנתיים בדיקה של תלמידי כיתות ז' במעבר שלהם לחטיבת הביניים והסתבר שלמעלה משליש מהתלמידים האלה הם אנאלפביתיים. הם בפיגור של 3 או 4 שנים לפחות ואם אתה חושב על זה אז במוקדם או במאוחר הם יהפכו לנושרים סמויים. בתי הספר בחטיבת הביניים הם עוד צריכים להחזיק אותם אבל הם כבר מהווים מטרד כי תלמיד משועמם שאין לו מה לעשות בכיתה והוא לא מבין והוא מרגיש מושפל הוא יפריע.

הוא בעצם תלמיד מוזנח גם השכלתית וגם חינוכית. ולכן הוא לא יכול לעמוד באותה שורה של תלמידים.

נכון. ואחר כך מתחילה במעבר לחטיבה העליונה אז באמת התופעה היא לא נשירה. התופעה היא הנשרה. אני מסכימה לחלוטין עם דבריך. זו הנשרה כי הם רוצים אחוזי הצלחה גבוהים בבגרות. אין מספיק מסגרות חלופיות גם לא בחיפה וגם לא במקומות אחרים זאת אומרת, בתי ספר חלופיים. אז מה הם יעשו? ואני מסכימה עם הדברים של עימאן. הבעיה היא הזנחה לאורך השנים. לא סתם מגיעים להיות בכיתה ז' בלי ידיעת קרוא וכתוב. בבדיקה שאני ביקשתי שיעשו באגף הרווחה בשכונת חליסה אז בגילאי שנתיים שלוש מ- 72 ילדים השנה רק 15 משובצים באיזה מסגרת חינוכית. ואם אתה שואל אותי למה אחת הסיבות היא כלכלית. אנחנו יודעים שאנשים משלמים עד 2000 שקל לחודש לילד. אז אין מסגרות. אני באמת עושה מאמצים לשנות את זה אבל זה התמונה, תמונה קשה.

אחת החולשות הקשות ביותר בחברה הישראלית היום זה הגילאים הנמוכים של לפני בית הספר. לפני חוק חינוך חובה. פניתי בעניין הזה גם לראש הממשלה וגם לשרת החינוך ואף אחד לא ענה.

זה מוכרח להיות הדגל של השינוי. כי כמה שהפעולה של אגף שחר תהיה ברוכה והם עושים באמת פעולה ברוכה, זה לא יספיק. אז אני מסתכלת על חליסה, זה שכונה ענייה ביותר, מצב סוציו אקונומי נמוך, 85 אחוז מהאוכלוסייה יש להם פחות מ- 12 שנות לימוד. בעיות קשות אז בשכונה כזאת שיש 300 ילדים מגילאי 11 עד 18 80 אחוז הם בקידום נוער. זאת אומרת הם ילדים שנשרו אז הטיפול הוא מעט. בחיפה האוכלוסייה של ילדים בגיל 12 עד 18 האוכלוסייה הערבית היא 12 אחוז אבל בתוך המסגרת של קידום נוער הם 30 אחוז. ובמסגרת נערות במצוקה הם למעלה מ- 20 אחוז. 110 נערות מתוך 618 . זה הרבה מאד וזה לא פתיר.

עכשיו תשאל אותי, בכל מקום רואים את הבעייתיות. מה ההקצאה? בחיפה עובדים 10 עובדי נוער עם נוער בסיכון ועוד 6 תקנים לנערות במצוקה בכל האוכלוסייה. אז מישהו חושב שעובד נוער עובד קידום נוער יכול לטפל ב- 80 בני נוער? עכשיו עומדים להגדיל את זה במידה מסוימת אחרי מאבקים אבל גם אז יהיו עוד 6 עובדים בנוער ועוד 2 עם נערות. זה בלתי אפשרי וזה לא פתיר.

עכשיו אני מסתכלת על חיפה. חיפה היא עיר במצב של ירידה כלכלית. עיר שנעשית ענייה יותר ויותר. אז נעשים עכשיו מאמצים גדולים, באמת אני לא רוצה להפחית מהאכפתיות אבל ההשקעה היא קטנה מדי, היא מאוחר מדי והיא לא פרופורציונית לצרכים בכלל.

מהם הדברים שאפשר לתבוע את התוספת שלהם כדי לתת מענה?

אני רוצה להגיד לך שאני באמת חושבת שהטיפול בשכבות הגיל הצעירות הוא ממש חיוני. כיום יש שני קציני ביקור סדיר לאוכלוסייה הערבית שזה כבר העלאה של 100 אחוז. אני רוצה לתאר תמונת מצב מה קורה במועדוני הנוער למשל. מועדוני הנוער אז בואדי ניסנס שבו יש מגיל 0 עד 19 שנים יש 1375 ילדים יש מגרש אחד שהוא פועל על יד בית הספר. במגרש הזה יש מאות ילדים. וכל הטיפול שנעשה שם זה מדריך ספורט. אבל במאות ילדים אי אפשר שזה יהיה כל הטיפול. בשכונת חליסה שהיא שכונה כמו שתיארתי אותה קודם גם האי מועדת לפורענות. יש מועדון נוער אבל במועדון הנוער שמופיעים בו ילדים מגיל כיתות בית הספר היסודי, התיכון וצעירים שהם צעירים עבריינים יש פחות מ- 2 תקנים.

בחיפה קרה משהו נפלא כי התארגן ועד הורים מרכזי של האוכלוסייה הערבית, הוא נעזר בתמיכה של שתיל- שירותי תמיכה וייעוץ של מתנדבים ובמכון תובנות והם עשו מהפכה והם הציבו את כל הבעיות על השולחן. העירייה אימצה את זה אבל לא מספיק וחלק גדול מהבעיות זה אמנת שיפור בבתי הספר היסודיים. זאת אומרת עבודה יסודית למניעה, לא רק בתיכון אלא במניעה צריך חממות לילידם האלה שהם ילדים אבודים, צריך תוכניות מיוחדות באמת אגף שחר מציע חלק מהתוכניות. אבל הכל הוא מעט מדי. מעורבות ההורים באמת עשתה מהפכה אבל זה לא מספיק כי הם צריכים את התמיכה.

אני מודה לך. לפני הסיכום שאעשה אז חבר הכנסת מח'ול בבקשה.

תודה רבה. אני רוצה להגיד רק שני משפטים. הם בעצם עונים על שאלה שאתה העלית בתחילת הדיון בהקשר של מצב שהולך ונשעה יותר קשה וכביכול המספרים קצת לא בכיוון. אני יודע גם מעדות אישית בחיפה וגם ממה שאני שומע יש מציאות חדשה שהסימן שלה הידרדרות. אולי ההשפעה והכלכלה של שלושת השנים האחרונות המדיניות החברתית, התוצאות שלה תכף נכנסו תורגמו למספרים בספרי הלשכה לסטטיסטיקה ולכן אני אומר, אנחנו לא יכולים להרגיש נוח עם המספרים האלה, אנחנו צריכים להיות מאד מודאגים מהתופעה הזאת שאנחנו חשים אותה באצבעות, אנחנו רואים אותה בעיניים והיא עדיין אל מספרית בסטטיסטיקה.

זה מסביר את הפער ואני חושב שהזעקה שצריכה לצאת מהדיון הזה שאנחנו חושבים שכל הצדדים הנוגעים בדבר צריכים לתת מענה כל אחד מהזווית שלו.

אני כמובן מאמץ את הדברים האלו כחלק מ הסיכום. רבותיי, אנחנו התבקשנו להניח את הסיכומים שלנו מהדיון הזה על שולחן הכנסת ואנחנו נעשה את זה. אז כמובן בהמשך לדברים של היוזם חבר הכנסת עסאם מח'ול, אני רוצה לומר את הדברים הבאים. לעניות דעתי למרות שחל שיפור סטטיסטי מסוים של ירידה מ- 12 אחוז לפני מספר שנים ל- 7.5 אחוז בשנה הקודמת כמדומני שצריך להדגיש את העובדה שהרעה הנוראה במצב הכלכלי והחברתי במדינת ישראל עדיין היא מכשול קשה מאד בפני הילדים והילדות במערכת החינוך להמשיך ולתפקד אם בגלל האי שקט שבבית, אם בגלל תחושות המצוקה של הילדים עצמם, אם בגלל הצורך לצאת לעבודה כדי לעזור להורים או מסיבות שונות ורבות. זה מסוכן שזה יבטל את השיפורים וההישגים שכבר התרחשו. אנחנו חייבים לעניות דעתי להתמקד בכמה צעדים מאד אופרטיביים כדי להתקדם בסוגייה הזאת של נשירת תלמידים מהציבור הערבי.

נדמה לי שצריך לדרוש ממשרד החינוך ומהרשויות המקומיות להוסיף קציני ביקור סדיר ומדריכים מקצועיים מגוונים כדי לטפל טיפול פרטני וקבוצתי כדי גם ליצור מצב שבו אפשר לאתר את הילדים הללו לפני נשירה, גם להעצים את היכולת שלהם להתמודד עם רמת הלימודים והרמה החברתית שלהם באותו בית ספר ולהתגבר על הסכנה של נשירה ולהבטיח השתלבות בתוך בתי הספר שלהם.

הדבר השני, נדמה לי שצריך למצוא מתכון ככל האפשר יותר מרוכז להתמודדות עם הסוגיה של הנשירה בין כיתה ט' לכיתה י' . אם זה המוקד צריך למצוא לזה את כל הפתרונות. אני לא יודע אם אני יכול לפנות למכון ברוקדייל ולבקש שיעשה מחקר מיוחד לגבי הסוגייה הזאת.

הייתי מאד מבקש ממרכז המידע של הכנסת להתמקד בעריכת מחקר סביב הסוגיה הזאת כדי שנלמד מה בעצם המצוקה הממשית שיוצרת את השבר הזה בין כיתות ט' לי'.

הייתי מאד רוצה לבקש מאנשי משרד החינוך הגעתם ל- 7.5 אחוז, תעמידו לפניכם מודל חדש שאתם רוצים לרדת. והשאיפה צריכה להיות לרדת ל-0. תעמידו מודל חדש, ירדתם מ- 12 ל- 8 אחוז , פחות מ- 8 אז עכשיו תעמידו לעצמכם את המטרה לרדת מתחת ל- 4 אחוז. נדמה לי שזה יכול להיות די אתגרי ודי ריאלי שאולי אפשר להשיג את זה ולאמץ את כל הכוחות שאפשר כדי להגיע למטרה הזאת.

אני חושב שאולי נפריד קצת מטיפול נקודתי לנגב כי אני מניח שהזכרתם את המספרים אז בנגב המספר הוא פי 4 .

לקחת לי ממש את המשפט האחרון אבל אני מודה לך שאמרת אותו. לעניות דעתי מערכת החינוך ומערכות הרווחה והשלטון המקומי חייבות להתמקד באזורים מוכי נשירה. צריך לאתר אזורים כאלה ולא משנה אם זה חליסה או ואדי ניסנס בתוך חיפה או זה קרבה לנגב בכללותו או מקומות שבהם יש לרשויות השלטון המקומי חולשה מיוחדת שלא מצליחים להתגבר על הנשירה. אין דרך אלא לאתר את המוקדים הללו ולעשות שם במיוחד להגיע להתגברות על התופעה של הנשירה. אני אנסה להעביר את המסקנות הללו שלנו גם ליושב ראש ועדת החינוך של הכנסת במטרה שגם הועדה בראשותו תעשה מאמץ כדי להתגבר על התופעה של הנשירה מבתי הספר כי ככלות הכל חייבים פה לשלב ידיים מכל הכיוונים.

נדמה לי רבותיי שמיצינו מהדיון הזה, אדוני היוזם, משהו מהמאמץ להגיע למצב שבו מכסימום ילדים שהם בסכנת נשירה לא ינשרו מבתי הספר כדי להבטיח להם ולחברה הישראלית עתיד טוב יותר. תודה רבה לכם הישיבה סגורה.

הישיבה ננעלה בשעה 14:30