PAGE
1
ועדת החוקה, חוק ומשפט

28.11.2005

הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן

מושב רביעי

פרוטוקול מס' 625

מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט

יום שני, כ"ו בחשוון התשס"ו (28 בנובמבר 2005), שעה 10:00

הצעת חוק עברייני מין (הגנה על הציבור), התשס"ב-2002

חברי הוועדה: מיכאל איתן-היו"ר

אליעזר (צ'יטה) כהן

חיים שמולביץ' יועמ"ש שב"ס

סנ"צ נורית זיו רמ"ד אלימות במשפחה, המשרד לביטחון פנים

תג"ד יוסי בק המשרד לביטחון פנים

עודד ברוק,עו"ד לשכה משפטית, המשרד לביטחון פנים

רחל גרשוני,עו"ד ממונה על חקיקה במשפט ציבורי, משרד המשפטים

דפנה ביינוול משרד המשפטים

עמית מררי משרד המשפטים

דנה צ'רנובלסקי מתמחה , משרד המשפטים

אסתי שדה ס. מנהלת שירות מבחן למבוגרים, משרד הרווחה

טלי עדן קצינת מבחן מעצרים, משרד הרווחה

רינת וויגלר,עו"ד לשכה משפטית, משרד הרווחה

ד"ר יצחק קדמן מנכ"ל המועצה לשלום הילד

ורד וינדמן, עו"ד סגנית היועצת המשפטית, המועצה לשלום הילד

סרן אלון כרמלי ק. ייעוץ, משרד הביטחון

ד"ר חגית לרנאו סניגורה ציבורית

ימימה גולדברג פסיכולוגית ארצית, משרד הבריאות

סרן שחר הדר רמ"ד שיקום במקמצ"ר, משרד הביטחון

דינה להמן,עו"ד משרד הבריאות

לילה מרגלית,עו"ד האגודה לזכויות האזרח

דויד כהן

אפרת רוזן

דורית ואג

יפעת שפרכר

הצעת חוק עברייני מין (הגנה על הציבור), התשס"ב-2002

סעיף 26 (ג) "הדיון יתקיים מיד לאחר מתן גזר הדין ואם עבריין המין נידון למאסר בפועל, או שבית משפט ציווה על אשפוזו – לפני שחרורו מן המאסר או מן האשפוז או סמוך לאחר השחרור מן האשפוז". אני חשבתי שבמקום שהדיון יתקיים מיד לאחר מתן גזר הדין, שהדיון יתקיים סמוך לאחר מתן גזר הדין.

אם אדם נמצא באשפוז פסיכיאטרי..

לא תמיד יודעים מספיק זמן מראש מתי האדם משתחרר, לכן רצינו שזה יהיה קצת אחרי השחרור מהאשפוז.

מי האוכלוסייה שנבדקה בסקר שלכם?

כל עברייני המין שנמצאים היום בבתי הסוהר. ב1995 היו 200. היום אנחנו מגיעים ל1148. זה הגידול.

האם מדובר במאסר שני בגין אותה עבירה, או במאסר שני בכלל?

בגין עבירות מין.

מאסר שני היו 16%, מאסר שלישי 5.6%, מאסר רביעי 3.8% ומאסר רביעי 1.9%.

שני שליש מהאנשים הם במאסר ראשון. כשליש מהאוכלוסייה הם רצידיבסטים, כלומר ממאסר שני ומעלה.

אני לוקח את האוכלוסייה שכבר יושבת בבית הסוהר. יושבים שם עברייני מין צעירים ועברייני מין מבוגרים. נניח שעבריין מין ביצע עבירה לפני 20 שנה. אם הוא יושב ב2005 הוא נמצא פה בסטטיסטיקה. אני מתייחס לאוכלוסייה של הכלואים. אני יכול לראות כמה מתוך אוכלוסיית הכלואים הם רצידיבסטים. זה לא אומר שבחוץ אין אנשים שביצעו עבירות. אני מתייחס לאוכלוסייה של אלה שיושבים בבית הסוהר. אני רוצה לראות כמה מהם זה מאסר ראשון, שני, שלישי, רביעי וחמישי. יכולנו לקבל תמונה יותר מדויקת אם היו לנו הגילאים שלהם.

את הגילאים של הקורבנות שלהם.

מספיק עם הדמגוגיה. מה זה שייך לגילאים שלהם?

אם היית בודק מי פגע בילדים, אז היית רואה שהאחוז שם הרבה יותר גדול.

את זה נראה בהמשך. כרגע אנחנו מנסים לראות מי האנשים האלה, כי זה משמעותי. אם אני יודע שהאחוז של הצעירים במאסר ראשון הוא גבוה, אני יכול להניח שאחוז החזרה אצלם יהיה יותר גבוה ממה שאני רואה בטבלה. אם אני רואה שבתוך הקבוצה הזאת אחוז הצעירים הוא הרבה יותר גבוה מהאחוז באוכלוסייה, אני יכול להניח שיהיו שינויים גם בהמשך לגבי מאסר שני, שלישי ורביעי. אנחנו רואים שהאחוז עולה.

רמת הרצידיביזם יורדת ככל שהאיש מתבגר. יש מאמרים שמראים שאחרי גיל 50 זה יורד.

מגיל 70 ומעלה זה עולה שוב הפעם.

אני לא מבינה כמה עבירות עברו האנשים האלה.

אם ב1995 היו רק 200, אז או שהם היו עבריינים ולא תפסו, או שהייתה פחות מודעות. יש כאן בעיה עם הנתון. מאחר והייתה אז אוכלוסייה של 200, אז ברור שאחוז החזרה יהיה נמוך. מה שמשתנה זה רמת המודעות, הגילויים והתפיסות, מה שלא היה קודם. אני לא מאמין שהאופנה הזאת השתנתה עד כדי כך.

יש פה 4 מרכיבים שהביאו למספר העולה הזה: המודעות, האכיפה, התביעה ובתי המשפט שגוזרים היום עונשים כמו בית סוהר. יש שילוב של 4 מרכיבים שמביאים לגידול. אין כל כך גידול במספר המעשי, עד כמה שאנחנו יכולים לדעת.

נגיד שכל ה200 היו רצידיבסטים. אם כולם מופיעים בתוך ה1148, זאת אומרת שהם רק 20%.

עצם זה שמדובר באוכלוסייה שנכנסה לבית הסוהר, כבר אומר שמדובר באוכלוסייה של עברייני מין יותר קשים.

זה מה שמעניין אותנו. השאלה אם היינו יכולים לקבל נתון הפוך, כלומר ללכת ל1995, להסתכל על 200 עבריינים שהיו אז, ולשאול כמה מהם חזרו לכלא עד היום.

בנתון שהצגנו בפעם הקודמת, לקחנו אנשים במשך 10 שנים שנקלטו בשירות בתי הסוהר וראינו כמה מתוכם חזרו לשב"ס על עבירות מין.

רק עד 2000.

מ1990 עד 2000. אנחנו רואים שאחוזי הרצידיביזם בסעיפים המרכזיים, כלומר אונס בכוח ובאיומים, בעילה שלא כחוק, מעשה מגונה בכוח, הם די דומים.

מה זה עבירות בלתי טבעיות?

מעשי סדום.

מה לגבי עבירות שבוצעו בקטינים?

כל סעיפי החוק האלה יכולים להיות כלפי קטינים.

אין פה התפלגות לפי קטינים, אין פה את הרקע של העבירה. אמרנו את זה מראש.

למה לא התעורר אצלכם אי פעם הצורך לבדוק את כל הנתונים האלה? זה לא בשמיים. צריך לדעת קצת יותר. איך זה שאין לנו נתונים לגבי כמה ילדים נפגעו, האם הם נפגעו על ידי אדם אחד או יותר. מי שירצה ליישם את החוק יצטרך את זה בעתיד. אין לכם גוף אחד שיכול לשבת ולהגיד שצריך לחקור את הבעיות האלו, שצריך לנסות לעשות משהו?

אין גוף אחד. כל מי שעוסק בזה לא שאל את כל השאלות האלו. אנחנו יכולים לדעת כמה רצידיבסטים יש.

אף אחד לא התעניין בזה עד עכשיו.

זה לא מדויק שלא התעניינו.

כמה ילדים בישראל נפגעים על ידי האנשים האלה?

אנחנו מדברים על למעלה מ2500 מקרים בשנה האחרונה.

זה דיווח על מתלוננים. מאיפה אתה יודעים את זה?

מהדיווחים המאוד טובים שמשרד הרווחה אוסף מחוקרי ילדים שמוסמכים לחקור ילדים בעבירות האלו.

האם יש נתונים לגבי כמות המקרים שבהם המבצע הורשע בבית המשפט?

לא. חוקר הילדים איננו יודע מי המבצע.

זאת אחת השאלות שיכולה להיות מאוד חשובה לכולנו.

השאלה שלך הייתה נכונה, כי הנתונים מפוזרים בין רשויות שונות. יש נתונים של שירות בתי הסוהר, נתונים אחרים של המשטרה, נתונים אחרים של חוקרי ילדים. צריך שכל הגופים יביאו את הנתונים, וינסו לראות מה אפשר לעשות.

לזה אני חותר. אני מבין שיש בעיה בכך שהמידע הזה הוא מאוד רגיש מבחינת צנעת הפרט של הנפגעים והפוגעים. האם המועצה לשלום הילד יכולה - אולי בשיתוף עם אחד המוסדות האקדמיים - לעשות איזה שהוא מחקר שינסה לבדוק את הקשר בין המתלוננים להשלכות לגבי המבצעים. ננסה לראות אם אפשר להסיק איזה שהן מסקנות מבחינת התכנון האסטרטגי של הפעלת המרכזים, של הטיפול בבעיה, של המניעה, של האכיפה, של כל מה שאנחנו עושים. צריך להתחיל מאיזה שהוא מקום.

השאלה ששאלת נכונה לא רק לגבי הנושא הזה. הנטייה היא לאסוף פחות ופחות נתונים. היכולת שלנו להגיע לנתונים יותר קשה מאשר לפני 5 שנים.

אני רוצה שתחשוב על איזו שהיא עבודת מחקר. נקודת המוצא צריכה להיות הילדים שהגיעו לחוקרי הנוער, הילדים שהתלוננו, הילדים שהגיעו למצב שאנחנו יודעים שהם קורבנות. לפחות לגבי אלה שהם קורבנות צריך לשאול מה מספר העבריינים שנתפסו ביחס אליהם, האם אנחנו יכולים לחפש מאפיינים לגבי הפוגע הפוטנציאלי, לגבי העונש שהוא מקבל, לגבי כל מה שקשור בהתייחסות החברה לנושא הספציפי של אותם 2500 ילדים בשנה שעוברים דרך חוקרי הנוער, לגבי מי אוכלוסיית הקורבנות, באיזה שכיחויות זה קורה, איפה זה קורה. אם נוכל למצוא נתונים נוכל אולי להיאבק בתופעה בצורה יותר טובה. השאלה אם אפשר לגבש איזו שהיא יוזמה. לא צריך תקציב מי יודע מה בשביל זה.

אני מוכן לנסות להרים את הכפפה. זה תלוי בשיתוף פעולה של כל הגורמים הנכבדים שקשורים בעניין. זה דורש הרבה מאוד משאבים, מכיוון שיש כאן הרבה מאוד עבודה מחקרית.

אני מאמין שמדובר במאות אלפי שקלים, לא במיליונים.

אני מסכים איתך, רק צריך לזכור שזה דורש משאבים. חלק מהנתונים שביקשת ישנם, כמו מקום הפגיעה, או הזיקה בין הפוגע לנפגע. אלה נתונים שישנם.

מי אסף אותם?

חוקרי הילדים.

בשנת 2005 העברנו דיווח על 3200 תיקים שקשורים בעבירות מין מחוץ למשפחה. על פי הנתונים האלה הרוב הם ילדים. אם 2500 הועברו לחוקרי ילדים, זאת אומרת שאלה 2500 תיקים של ילדים עד גיל 14.

החלוקה כאן לא שונה מהחלוקה שראינו בשב"ס. זה מחזק את התמיהה. מעשה מגונה בכוח לא הולך לבית סוהר?

לא בהכרח.

גם היום רק כמחצית מעברייני המין המורשעים הולכים לבית סוהר.

במקרי אינוס יש עלייה. יש הרבה יותר תלונות על העבירה הקשה של אינוס. מתוך 3200 תיקים ב2005 של נחקרים, 2500 הם ילדים מתחת לגיל 14.

זה מה שאנחנו אומרים כל הזמן, שחלק עצום מקורבנות עבירות המין הם ילדים.

גם בעבריינות הכוללת שיעור ההרשעות לעומת מספר התיקים שנפתחו הוא נמוך. אני לא יודע לכמה הוא מגיע, אבל הוא נמוך מאוד. אסור לנו ללכת בסוג העבירות האלו על פי איזה שהוא ממוצע. כשאני חושב על הגישה המערכתית, אז אולי המסקנה מחייבת שסדר העדיפויות של המשטרה בכל מה שקשור לאכיפת החוק בהקשרים של העבירות האלו יהיה שונה לחלוטין מבחינת הקצאת כוח אדם, משאבים וכו'.

גם של הפרקליטות.

אני מדבר על ילדים שהתלוננו ולא מצאו את העבריין. זה לא כמו שגנבו למישהו טלוויזיה ולא מוצאים את העבריין. יש את הבעיה של משטרת ישראל שטוענת שאין לה מספיק משאבים. האם משטרת ישראל עושה את החלוקה של המשאבים שקיימים לפי סדר עדיפויות נכון? האם משטרת ישראל לא צריכה לתגבר את כל המנגנון של הבילוש, של המודיעין, של המעקב, של הרדיפה אחרי העבריינים האלה?

אתה צודק במאה אחוז. חלק מעבירות המין נגד ילדים מתחיל באינטרנט. ביקשנו אלף פעמים שיתגברו את כל יחידת עבירות המחשב במשטרה. היה לנו מקרה של גברת שהתלוננה על כך שמישהו שלח לה באינטרנט תמונת עירום של הילדה שלו, כשהוא כותב שהוא לא מסתפק רק בכך שהוא מצלם אותה, אלא הוא עושה לה עוד דברים. היינו צריכים להתחנן בפני המשטרה שתיסע לגבות עדות מהאישה. המשטרה אמרה שאין לה רכב לנסוע לשם.

יכול להיות שקצין המשטרה יגיד לי: מיכאל איתן, אין לי גם רכב להביא עבריין שגונב מכוניות או עבריין ששודד בנק. אני חושב שרוב הציבור יסכים שעדיף לגמור את המשימות האלה שנוגעות בעבירות מין על פני המשימות של גניבת רכוש. יכול להיות שאם אתם תעלו את הקטע הזה כקטע שעליו יהיה לחץ, יקצו איזה שהם תקנים מיוחדים, ויביאו תקציב לטפל רק בסוגייה הזאת..

אני מאוד אשמח אם זה יתרחש.

כשהיינו אצל פרקליטת המדינה הקודמת, ביקשנו שלגבי תיקים שבהם כן תפסו אנשים שפגעו בילדים יהיה איזה שהוא סימון..

היום זה קיים.

אתם יודעים מה עדנה ארבל אמרה לנו? שכל אחד בא מהכיוון שלו ומבקש קדימות לזה, קדימות לאחר. זה לא תפקידי לייצג אותה, אבל את התקנים מקפיאים גם להם.

היום יש קדימות לנושא הזה.

בעירבון מוגבל. אני מחכה להחלטה למעלה משנה לגבי ילדה שנפגעה מינית לגבי אם זה יהיה בפרקליטות צפון או בפרקליטות ירושלים.

העניין הזה של לא החליטו לא קשור.

זה קשור. אין להם משאבי כוח אדם.

אין ויכוח על כך שאין משאבי כוח אדם.

כשיש רוח יחידה ואומרים שלזה נותנים עדיפות..

למה יש פתאום יותר תלונות על אלימות? למה אנשים מגיעים למשטרה? כי יש רוח יחידה, כי מכשירים אנשים מיוחדים לזה.

לא בגלל זה. אתם רוצים לקבל צל"ש. תקבלו צל"ש כאשר תגיעו ל70% גילוי.

זאת עבירה שנעשית בצנעה בין שני אנשים. זה סוג של עבירה שקשה מאוד לגלות אותה, אפילו אם יש כוח אדם.

הגזמתי בכך שרציתי 70%. אני אסתפק אם תעלו מ13% ל26%.

מה אנחנו עושים בכוח האדם הזה? אנחנו אומרים לאנשים לבוא ולהתלונן יותר במשטרה.

אנשים מגיעים למשטרה כיוון שהאווירה הציבורית השתנתה, לא פוחדים לדבר, זה יותר לגיטימי. פעם חשבו שהקורבן צריך לשתוק, הוא לא צריך לדבר. היום החברה אומרת לקורבן: אם אתה שותק אתה לא בסדר.

אני מאוד רוצה שתתנו לנו צל"ש, אני רק רוצה את האמצעים.

אני בטוח שאם היו דיונים מערכתיים כאלה, אז גם במשאבים הקיימים היו סידרי עדיפויות שונים. אני מרגיש שאין כאלה דיונים.

הנושא של אלימות במשפחה קפץ כיתה בכמה רמות. מה אומרים בתחנה? שאין כוח אדם לעשות דברים אחרים. השמיכה היא כזאת, שתמיד משהו בא על חשבון משהו אחר.

בדיוק בנקודה הזאת אני נמצא. כמו שהאלימות במשפחה זה משהו שהיה כל כך חזק שהמשטרה הבינה שגם בלי תקנים היא חייבת לתת לזה מענה..

זה עולה לתחומים האחרים. מפקד תחנה נמצא בבעיה כשהוא צריך לתת למערכת תשובות.

חברה יכולה לחיות עם גניבות רכב, אבל היא לא יכולה לחיות עם מקרי רצח חוזרים ונשנים בתוך המשפחה.

הילדים שנפגעו מינית זה לא קהל שיכול להפעיל קבוצת לחץ על המשטרה.

אבל ההורים שלהם זה קהל גדול.

ההורים שלהם מתים מפחד, הם מתביישים.

הקהל הוא האזרח ברחוב שמפחד מסוטי המין. הורים צעירים מוכנים להשמיד, להרוג ולעשות הכל. באותו הרגע הם מאבדים את הראש. זה דווקא קהל שנותן גב למאמצים האלה.

החוק הזה מנסה להצעיד את ישראל לעידן אחר בכל מה שקשור בטיפול בעברייני מין. אני מקווה שיקומו גופים יותר מאורגנים. יש גופים למעקב, גופים לטיפול. דיברנו על כך שתהיה יותר אקדמיזציה של כל התהליכים, של בדיקת הנתונים, של יכולת לטפל.

הוקמה ועדת היגוי, כשהמטרה שלה לטפל בילדים האלה בהיבט הטיפולי. לצורך הנושא היא התחילה לאסוף נתונים. ישנם נתונים. הנתונים לא מבוססים עד הסוף. הוועדה בנתה תוכניות לטפל בילדים האלה. היא התחילה בטיפול בילדים נפגעי עבירה. בפאזה הנוכחית היא הגיעה למסקנה שצריך להתחיל לראות את הילדים הפוגעים, צריך לראות את הראייה היותר כוללת. הילדים הפוגעים מינית שייכים גם לעברייני מין וגם לקורבנות. אין ספק שהחלק של הילדים הוא חלק מאוד משמעותי בכל הנתונים האלה. הרצון שלך לראות את הבוגרים התוקפים זאת ראיית מקרו. אין ספק שרוב הנפגעים הם ילדים.

כמה מעריכים את אחוזי הקורבנות של ילדים בתוך כלל המספרים פה?

אני לא יכולה להגיד. יש ילדים שנפגעים מינית בתוך המשפחה, שאז יש חובת דיווח באמצעות פקידי סעד. ישנם ילדים שנפגעים על ידי עברייני שהם לא בתוך המשפחה, שאז זה מגיע לחוקרי הילדים.

זה לא נכון. האחוז הגבוה הוא דווקא אצל ילדים שנפגעים מינית מחוץ למשפחה. אם הייתה מתקבלת איזו שהיא החלטה או המלצה של הוועדה להיכנס למחקר עומק בנושא הזה, היה לי קל יותר לנסות יחד עם האוניברסיטה ויחד עם המשרדים השונים לקדם את העניין הזה.

אני מציע שבמקביל לחקיקת החוק תכין הצעת החלטה איך אפשר להקים מרכז מידע.

יש בארצות הברית.

תחשוב מי הגופים שצריכים להשתתף במרכז מידע כזה. תכתוב בכמה מילים מה תפקידו של מרכז המידע. תתייחס ליכולות שלו לקבל מידע. אנחנו מטפלים עכשיו בחוק מאוד בעייתי בהרבה מאוד היבטים: חומרת העבירות, הצעדים שאנחנו נוקטים. אנחנו מנסים לעשות פריצת דרך ביחסים שבין העבריינים לקהילה. אנחנו רוצים לשמור על הקהילה ולתת טיפול לעבריינים. קוראים לזה הגנה על הציבור מפני עברייני מין. השם הזה הוא קצת בעייתי. אין ספק שעברייני מין זה שד, אבל הייתי נזהר מלתאר אותו כשד. הייתי מאוד רוצה שהחברה תלמד יותר את הנושאים האלה, תחפש את הדרכים. מוכרחים לחקור למה הם עושים דברים כאלה איומים ונוראיים, מי האנשים האלה, איך אפשר לעצור אותם, איך אפשר לתת להם גם טיפול וגם מניעה ברמות אנושיות. אנחנו לא רוצים לחסל מישהו שהוא עבריין מין. אנחנו רוצים לדעת מה קרה. אולי אפשר לצמצם, אולי אפשר לטפל מראש, אולי אפשר למנוע, אולי יש אוכלוסיות שמהן אפשר להסיק שדברים יקרו. אני לא יודע לאן זה יתפתח, אבל זאת סוגייה שלדעתי צריך לחשוב עליה. אם ישראל תקים מרכז מידע כזה שישמש לטיפול, שיאסוף את המידע, שיקיים בדיקות, שיעודד מחקרים.. נקציב לזה קצת כסף. אפשר להציע את זה בחוק.

בדיון הקודם דובר על הנושא של שירות בתי הסוהר כמי שמבצע את הנושא של הפיקוח והבקרה. אם זה לא נרשם בגוף החוק, זה צריך להירשם כתיקון עקיף בפקודת בתי הסוהר. אם זה לא יהיה כתיקון עקיף, אז אין בעצם משמעות..

כתבנו הערת שוליים..

זה צריך להיות בתיקון עקיף, כי אחרת אין לזה משמעות. השר לביטחון פנים לא יכול להטיל את זה בהמשך על שירות בתי הסוהר. אנחנו קובעים בסעיף 25 שהשר יקים, אבל לא נותנים לו את האפשרות להקים. אם אין תיקון עקיף שמסמיך לבצע את זה, אז לא נותנים לשר את האפשרות להחליט על זה. זה חייב להופיע בנוסח החוק כתיקון עקיף. אי אפשר להשאיר את זה למועד ערטילאי.

אני חושבת שיש לקבוע את זה פה ולא בפקודת בתי הסוהר, כשהשר הוא זה שיחליט על יחידה בשירות בתי הסוהר כמו שהוא מחליט על יחידה במשטרה.

המסגרת הזאת היא מסגרת רחבה. הדבר הזה לא נמצא בפקודת בתי הסוהר.

תעבירו לי נוסח של התיקון העקיף, נביא את זה בדיון הבא. 26(ד) על אף האמור בסעיף קטן (ג), רשאי בית המשפט לקיים דיון לפי סעיף זה גם שלא מייד לאחר מועד מתן גזר הדין או מועד שחרורו של עבריין המין ממאסר או מאשפוז, לפי העניין, אם מצא שיש צורך בכך מנימוקים מיוחדים שיירשמו.
כתבנו את זה כסעיף לדיון בעקבות ההערה של האגודה לזכויות האזרח.

נניח שבעת השחרור מהכלא יש נתונים שמצביעים על המסוכנות של האדם. הנתונים האלה צריכים להתייחס לסיבות שהוא נכנס לכלא. משם נגזרת המסוכנות שלו. אם הוא מבצע מעשים שנותנים לנו סיבה לחשוב שהוא מסוכן אפשר להעמיד אותו לדין. אין שום סיבה לאפשר את זה לעולם ועד.

אנחנו רוצים לתת גמישות. אנחנו מדברים על דיון שיכול להתקיים מיד לאחר גזר הדין, או לפני שחרורו מהמאסר. יכול להיות שיש מצב שבית המשפט יקבל איזה שהן חוות דעת או שתהיה הסכמה שהדבר הזה יידחה מתוך שיקולים טיפוליים, מתוך שיקולים אחרים.

זה משהו אחר.

נגיד שבית המשפט אומר שהוא מעדיף לקחת פסק זמן ולקיים את הדיון הזה במועד מאוחר יותר.

נגיד שהאיש הלך לשיקום ונכשל.

המקרה הבעייתי כאן זה לא המקרה שבו הייתה הסכמה לדחות את זה בכמה חודשים כדי לראות מה קורה. המצב הבעייתי כאן הוא של אדם ששוחרר מהכלא ובאים אליו ואומרים: הנה, עכשיו אתה חשוד.

נניח שיש אדם שריצה את עונשו, יצא ולא העבירו אותו במסלול של צו פיקוח ומעקב.

השאלה מתי זה יגיע לבית משפט.

זה צריך להיות מיד אחרי המאסר.

לפני השחרור מהכלא.

בית המשפט יצטרך לדון לפי שיקול הדעת שאנחנו מתווים לו.

נניח יש אדם מסוים שמתמהמה בזמן שילדים יוצאים מבית ספר. זאת לא עבירה, אבל זה כן מידע חדש.

זה בדיוק מה שאנחנו רוצים שיהיה כתוב.

אנחנו עושים פה מהפך בכל מה שקשור לטיפול המדינה בעבריינים. אנחנו עושים פה מהפך, כי אנחנו נותנים סמכות מרחיקת לכת לקבוצה של אנשים לקבוע מסוכנות עתידית של אדם. אנחנו עושים את זה בלי שיש לנו את כל הנתונים הדרושים. צריך לעשות את זה באופן שמגביל. אפשר תמיד להגיד שלבית המשפט תהיה סמכות, אבל בית המשפט זה בני אדם. התפקיד של המחוקק להתוות את הדברים האלה, לא להשאיר את זה לבית המשפט. המחוקק חייב לתת הנחיות ברורות לבית המשפט מתי לפעול. חייבת להיות מידה של סופיות בעניין הזה. אדם ששוחרר מהכלא הוא לא פצצה מתקתקת. היו משתמשים בזה קודם אם הוא פצצה מתקתקת.

אם קובעים שיש לו מסוכנות, אז הוא כן פצצה מתקתקת.

אין לנו נבואה, אין לנו יכולת לקבוע עובדות עתידיות.

אני מציע להשאיר את זה כמו שזה.

(ה) החליט בית המשפט להטיל על עבריין מין צו פיקוח, יתחשב בקביעת תנאי הפיקוח הכלולים בצו הפיקוח, בין היתר, במידת הסיכון הנשקף מעבריין המין לביצוע חוזר של עבירות מין (גרסה ב: בחומרת העבירות בהן הורשע ובמידת הפגיעה שתגרם לעבריין המין בשל קביעת תנאי הפיקוח), וכן ייתן משקל משמעותי לקיומו או אי קיומו של שיתוף פעולה בין עבריין מין שהועמד תחת שיקום מניעתי כאמור בפרק ג' ובין מומחה השיקום, ולגילוי יחס חיובי מצד עבריין המין להוראות השיקום המניעתי שננקטו בקשר אליו כאמור בפרק ג'.

מאוד חשוב לדעת שאין בהכרח קשר בין חומרת העבירה למידת המסוכנות. יש אנשים שחומרת העבירה שלהם גבוהה ורמת המסוכנות שלהם אינה גבוהה, ויש אנשים, שנשפטו על עבירות יחסית קלות, שרמת המסוכנות שלהם מאוד גבוהה. גירסה ב' מאוד בעייתית, כי זה יטיל יותר מידי פיקוח על אנשים שלא צריכים את זה, ופחות מידי פיקוח על אנשים שכן צריכים את זה. מידה של יחסיות יש גם בגרסה א'. לבן אדם שהוא ברמת מסוכנות גבוהה נעשה מעקב במרחק של 10 מטר. את הבן אדם שהוא ברמת מסוכנות נמוכה נכריח לחתום X פעמים בחודש. על בן אדם שעובר עבירת מין בקטינים יהיו יותר מגבלות בכל מה שקשור בהסתובבות במקומות שבהם יש קטינים, ולגבי אנשים שמבצעים את העבירות שלהם בלילה אנחנו נגביר את הפיקוח בלילה. הכל צריך להיות לפי מה שהעבריין צריך, לא לתת אותו דבר לכולם.

אנחנו מדברים עכשיו על עברייני מין, כשאנחנו יודעים שהרוב המכריע הם לא יהיו אלה שניגע בהם. את השני שליש אנחנו שולחים למסוכנות. אם בדיקת המסוכנות תהיה טובה ב-60%,70%, עדיין יש לנו 40% ששני שליש מהם כנראה לא יהיו בפועל עבריינים. אני רוצה שהשופט יביא בחשבון כאשר הוא מטיל את צו הפיקוח, שמצד אחד הוא צריך להגן על הציבור, אבל מצד שני מדובר באדם שזה לא ברמת הוכחה של משפט פלילי. יכול להיות שהוא חף מפשע ברמה הפלילית. נניח היינו במשפט רצח בו עומדים שלושה אנשים, כשרק אחד מהם או רק שניים רצחו. האם אפשר היה להרשיע את כל השלושה בגלל זה? אי אפשר. מה קורה במשפט רצח שבו ברור ששני אנשים מתוך שלושה ביצעו את הרצח אבל אי אפשר להוכיח מי השניים?

מזכים את כולם.

למרות שיודעים בוודאות ששניים רצחו. אנחנו נמצאים בסיטואציה שאנחנו יודעים שיש בקרב האוכלוסייה של עבריני מין כאלה שיש לגביהם הערכת מסוכנות, כאלה שהם כמו מישהו שלא רצח. אנחנו מתייחסים אליהם כאל רוצחים.

כולם הורשעו.

אני מבקש להפנות את תשומת ליבו של השופט גם לדברים האלה. אני לא רוצה שהוא יקל ראש בחומרת העבירה או בהערכת המסוכנות, אבל אני כן רוצה שהוא יביא בחשבון שאם הוא יכול לעשות את זה בלי להציק לעבריין.. אני מציע שנשאיר את גרסה א' עם החצי השני של גרסה ב'.

ההצעה של הסנגוריה היא שבית המשפט ייקח בחשבון, מבחינת השיקולים האינדיבידואליים, את השיקום של העבריין, את אפשרות השתלבותו בקהילה, ואת הפגיעה שתיגרם לעבריין. זה סוג השיקולים שבית המשפט יכניס לתוך המשוואה.

אני לא רוצה השתלבות בקהילה. יכול להיות שאני רוצה לבודד אותו מהקהילה. אני מעדיף להגן עליו על ידי בידודו מהקהילה. אני יכול להשתמש בביטוי "שיקום", אבל אני לא יכול להשתמש במילים "בשילובו בקהילה". לכל החוק הזה קוראים הגנה על הציבור, כשעכשיו את אומרת לי להכניס אותו לתוך הציבור.

הניסוח הזה קצת בעייתי, כי כתוב שהוא יתחשב במידת הסיכון ובמידת הפגיעה. אני חושבת שזה לא נכון להכניס את שני הביטויים יחד. פה שמים את זה כך שהוא צריך לתת את אותו משקל לסיכון ואת אותו משקל לפגיעה.

זה צריך להיות הנחיצות של הצעד אל מול הפגיעה, כי לפעמים יש צעד שהוא נחוץ ממדרגה ראשונה גם אם הוא פוגע. אם זה לא נחוץ כדי להגן וזה רק כדי להטריד ולהציק, אז לא צריך את זה.

תתקנו את זה.

מה שרלוונטי זה הסיכון ומידת הפגיעה בעבריין המין.

אנחנו רוצים לעודד אנשים שילכו לשיקום.

שיקום בלבד אצל עברייני מין איננו דרך המלך, אלא שיקום ופיקוח.

אנחנו לא קובעים בשום פנים ואופן שזה יהיה שיקום או פיקוח ומעקב. אנחנו אומרים שאפשר גם זה וגם זה. אנחנו אומרים שאם הוא יהיה בשיקום הוא יצטרך להתייצב 4 פעמים בתחנת המשטרה, ואם הוא לא יהיה בשיקום הוא יצטרך להתייצב 8 פעמים.

אין דבר יותר קל מאשר לתת יחס חיובי לשיקום.

אני מציעה למחוק את המילים "יחס חיובי", ולהסתפק במילים "משקל משמעותי לקיומו או אי קיומו".

אם המבחן הוא כל כך נמוך ומדבר על כל סיכון, זה דבר שיכול לתפוס את האנשים האלה.

אנחנו לא מדברים כרגע על עניין של להודות באשמה, אנחנו מדברים על מצב שאומרים לאנשים ללכת לשיקום. הפעולה הזאת של השיקום היא גורם שמתחשבים בו, היא לא גורם הכרחי. הכרזת המסוכנות היא כלי, היא אמורה לתת איזה שהם סיכויי הצלחה. מה יקרה במקרה הגרוע ביותר? על בן אדם שיעבור בדיקת מסוכנות יכריזו. זאת הבעיה שאת חוששת ממנה.

אני לא מדברת על השיקום. זה לא מתייחס לסעיף הספציפי הזה. מה לגבי אדם שלא מודה? מה לעשות, גם מערכת המשפט עושה טעויות.

הוא ילך להערכת מסוכנות.

כמעט באופן הכרחי נקבע שיש סיכון במקרים שהוא לא מודה.

אני לא חושב שאת צודקת. את אולי צודקת בהיבט הפרקטי, אבל לא מבחינה מעשית. יכול להיות שבפרקטיקה כל הערכות המסוכנות ישתנו לגמרי. יכול להיות שאלה שמעריכים כל הנטייה שלהם תהיה להכיל עוד ועוד מסוכנויות. למה צריך לחשוב שכשאדם לא מודה צריך להעלות את רמת המסוכנות?

יש פסק דין שניתן לפני שנה וחצי על ידי בית המשפט העליון. מבחינה מקצועית אמרו שאי אפשר לשלול מסוכנות כאשר אדם לא מודה בביצוע עבירה, כי באותם מקרים אין כלים מקצועיים מספיק טובים להעריך את המסוכנות שלו.

הם אומרים שהם לא קובעים. זאת בעיה של בית משפט. אם בית המשפט מפרש את החוק כאילו אדם שלא הוכרזה עליו מסוכנות הוא מסוכן בהגדרה, אז בית המשפט טועה. הדיון הזה כבר נידון. יש הערכת מסוכנות, שהיא הערכת מסוכנות שנקבעת על ידי אנשי המקצוע, ויש הנחת מסוכנות שיכולה להיקבע על ידי בית המשפט גם ללא הערכת מסוכנות. אם אדם בא לבית המשפט ואומר שהוא לא ביצע כאשר הוא הורשע בעבירה, אז עצם ההרשעה יוצרת אצל השופט את המצב שבו הוא יכול להפעיל את חזקת המסוכנות. זה הגיוני.

אם הוא יגיד שהוא לא רוצה לשתף פעולה, אז יגידו שאי אפשר לקבוע ושילך לדרכו.

אני מתקן את דבריי מקודם, כי הם לא היו נכונים. בית המשפט לא יכול לקבוע צו פיקוח ומעקב ללא הערכת מסוכנות. בית המשפט יכול לקבוע גם כאשר הנבדק אינו מודה כלל בביצוע המעשה, ובלבד שאנשי המקצוע אומרים שניתן ברמת ניבוי סבירה לקבוע את רמת המסוכנות שלו. אם אדם אומר שהוא לא רוצה לשתף פעולה, עושים לו בדיקת מסוכנות. יש לפעמים נסיבות חיצוניות לא קשורות לנושא עצמו, שיכולות להעיד על רמת מסוכנות. רמת מסוכנות הזאת תיבחן בבית המשפט כעניין של עובדה. היא תותקף על ידי הצד השני. השופט יצטרך להחליט בסוף אם הוא מקבל אותה או לא. אם הוא מקבל אותה, הוא יוכל להטיל צו פיקוח. אם הוא לא מקבל אותה כבסיס נאות בגלל היסוסים של הגורמים המקצועיים שיגידו שבמקרה הזה רמת הניבוי שלהם יורדת ברמה משמעותית, אז הוא לא יקבל. השופט צריך לקבל את הבסיס להטלת צו הפיקוח על בסיס רמת מסוכנות.

הסעיף שבו הנטל מוטל על התביעה הוא בסדר, אבל מה לגבי סעיף (ב)(1)?

אנחנו לא מדברים עכשיו על הנטל.

חשוב לזכור שזה מסוג המקרים שבהם העברת הנטל תהיה מאוד מסוכנת, כיוון שהיא תגרום לעיוותים בהליך.

היא תגרום לעוד הטלת צווי פיקוח. אנחנו מלכתחילה יודעים שצו הפיקוח הוא בעייתי.

גם העדר צו הפיקוח הוא בעייתי.

המבחן צריך להיות עם רף גבוה, כדי שאנחנו נדע שאנחנו עושים את זה רק במקרים שאנחנו משוכנעים שזה מוצדק, לא במקרים שאנחנו חושבים שאולי זה מוצדק.

חייבים גם לתת את הדעת לזה שייפגע בגלל שלא היית מוכנה לקבוע רף כזה או אחר. אדם שאנס את האחיינית שלו ולא מודה בזה. בית המשפט הרשיע אותו באונס האחיינית שלו. מה, אני אגיד שבגלל שהוא לא משתף פעולה הוא לא מסוכן? זה מה שאתם רוצים שיקרה.

הנטל להראות שהוא מסוכן צריך להיות מוטל על התביעה.

נדבר על זה כשנגיע לשלב ההצבעות. (ו) נתן בית המשפט צו פיקוח, יודיע לעבריין המין כי הוא מועמד תחת פיקוח ומעקב, ויסביר לעבריין המין את משמעות הצו ואת תנאיו, לרבות את חובתו לשתף פעולה עם קצין הפיקוח והמעקב. (ז) זיכה בית המשפט אדם מעבירת מין שבקשר אליה ניתן לגביו צו פיקוח כאמור בסעיף זה – בטל צו הפיקוח ובית המשפט יורה על ביטולו; בפרק זה, "זיכה" – לרבות מי שבית משפט קבע כי לא הוא ביצע את העבירה.

27. תנאי צו הפיקוח (א) צו פיקוח יכלול את התנאים הבאים : (1) חובת התייצבות והודעה לפי סעיף 33; (2) חובת קיום מפגשים עם קצין הפיקוח והמעקב, לפי תיאום, במועדים ובתדירות שיקבע קצין הפיקוח מעת לעת; (3) חובת קיום התנאים הקבועים בצו הפיקוח; (4) מתן אפשרות לקצין הפיקוח והמעקב לבדוק את מילוי תנאי הפיקוח והמעקב, לרבות להיענות להזמנותיו לפגישות, להשיב לשאלותיו הנוגעות לענין, לאפשר לו לבקר בביתו ובמקום עיסוקו, ולהציג לדרישתו מסמכים או ראיות אחרות שנוגעים לעיסוקו, הכל ככל שהדבר דרוש לשם ביצוע סמכויותיו ובהתאם לחוק זה;

למה צריך את זה פה, הרי יש סעיף סמכויות? לפי דעתי אין צורך בזה .

את צודקת.

(ב) צו הפיקוח יכלול לכלול תנאים ומגבלות לרבות איסורים כמפורט להלן, ככל שהם נדרשים כדי למלא אחרי מטרות הפיקוח והמעקב, ובהסתמך על הערכת המסוכנות והמלצות יחידת הפיקוח: (1) איסור על שימוש בסמים או אלכוהול; בסעיף זה, "סמים" – כמשמעותו בפקודת סמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973; (2) איסור על החזקת חומר הנועד לעורר מינית; (3) איסור לנהוג בכלי רכב או לנהוג בכלי רכב בלא נוכחות אחר, אם כלי רכב אפשר בעבר ביצוע עבירות מין; (4) איסור להימצא מחוץ למקום המגורים בשעות מסוימות, אם עבירות המין נעשו על ידו בשעות מסויימות; (5) איסור להימצא בקרבת מקומות מסוימים, אם עבירות נעשו על ידו במקומות דומים; (6) איסור להתחבר עם אנשים מסוימים או עם אנשים שנמנים עם קבוצות מסוימות, אם התקשרות עמם עלולה להביא לביצוע עבירות מין; (7) איסור לרכוש או להחזיק, במישרין או באמצעות אחר, או לשאת חפצים שייקבעו, אם עלולים להיווצר בכך פיתוי או הזדמנות לביצוע עבירת מין; (8) איסור להיפגש עם נפגע העבירה או להימצא בקרבת מגוריו; (9) איסור העסקה במוסדות מסוימים, בין בשכר ובין שלא; (10) חובה להיבדק בפוליגרף, בכפוף להוראות סעיף 37; (11) מגבלות לעניין מקום מגורים או עבודה.

אין ספק שכל סעיף כאן הוא פגיעה חמורה ואקוטית בחירויות אדם. פגיעה כזאת צריכה להיות מוצדקת.

מה הכי מדאיג אתכם?

הכי מדאיג אותנו זה הפוליגרף.

חשבתי לבד להוריד את זה.

איסור על החזקת חומר הנועד לעורר מינית. האם יש מחקרים שמראים שהחזקת חומר כזה גורם לעבירות? אפשר לטעון שהוא אמצעי לגיטימי.

אי אפשר לתת תשובה חד-משמעית לגבי אנשים שטרם הורשעו בעבירות מין. אין מחקר חד-משמעי לגבי אנשים שטרם הורשעו בעבירות מין על כך ששימוש בפורנוגרפיה הוא מה שגורם לעבירות. אצל עברייני מין מורשעים מקובל מאוד להגביל את החזקת הפורנוגרפיה. אחד מאבני היסוד של השיקום של עברייני מין זה שצריכים למתן ולהגביל את ההתעסקות המינית שלהם, לא להביא אותם באופן מודע ויזום למצב של פגיעה מינית. מקובל להגביל עברייני מין בהחזקת חומר פורנוגרפי.

יש על זה איזה שהוא מחקר?

אני מתאר לעצמי שיש. אני לא בקי בזה. בשבוע הבא אתן לכם תשובה. זה מקובל במקומות אחרים בעולם.

האם במחקרים יש הבחנה בין סוגים של פורנוגרפיה?

אני אבדוק.

הנושא הבא הוא כלי רכב.

כבר היום זה קיים בחוק.

זה לא אותו דבר.

זה לא דומה בכלל. כאן אסור לו לנהוג ברכב, לא שלוקחים לו את הרכב. את לא לוקחת לו את הרכב.

כל התנאים האלה הם לא חובה, זה רק אם זה נוגע לדפוס ההתנהגות של העבריין. זה קיים במדינות אחרות. זה רק במידה וזה דרוש.

בדרך כלל עבריני מין פועלים באופן סידרתי, עם דפוסי פעולה שהם אוהבים. בדרך כלל יש החמרה, אבל דפוסי הפעולה נשארים אותו דבר. עברייני מין סידרתים עושים את אותו הדבר פעם אחר פעם. אם שימוש ברכב הוא חלק מהותי מביצוע העבירה,סביר להניח שזה יהיה חלק בלתי נפרד מהעבירה הבאה.

מה אם הוא עשה את זה בדירה? יהיה אסור עליו לגור בדירה כי הוא עשה את זה בדירה? אני מבין כאשר מדובר בשימוש ברכב ציבורי.

אנחנו מדברים על מצב בו אדם נמצא בטיפול, ובאים אנשי מקצוע לבית המשפט ואומרים לו: תשמע, מבחינת הפיקוח, המעקב והשיקום חשוב שתהיה מגבלה לגבי שימוש ברכב. למה לא לתת את הכלי הזה אם צריך אותו? אמרת דירה. אותו דבר לגבי דירה. נניח שסוג מסוים של דירות מעוררות לו איזה שהן פנטזיות ומביאות אותו לעשות משהו. אומרים לו: תשמע, תעבור למקום אחר.

צריך להיות משהו יותר כללי כאשר לאיש יש סוג של סטייה מסוימת. זה לא משנה אם זאת מכונית, אם זה וספה או כל דבר אחר. פה לקחו את כלי הרכב כאילו זה משהו מיוחד. מה אם הוא מתלהב מנעליים על עקבים?

אתה רוצה ללכת למשהו יותר הגיוני, כי הוא יותר כללי והוא מותאם למקרה הספציפי האינדיבידואלי. הבעיה כשהולכים על דברים כלליים, במיוחד בחקיקה ששוללת זכויות ומגבילה כל כך, זה שעלולים להחטיא את המטרה. כאילו אתה אומר: שמע, אפשר להגביל אותו בהרבה מאוד דברים. יהיו פה בני אדם שאפשר יהיה להחליט עליהם כל דבר.

אני הרבה יותר מצומצם. אני רוצה שזה יהיה קשור בסוג סטייה..

אפשר לכתוב את הדבר הבא: אם קבע בית המשפט - על סמך חוות דעת מקצועיות - שיש קשר בין השימוש שעושה עבריין המין ברכב לבין אפשרות שהוא יבצע עבירות בעתיד.

למה על סמך עדויות?

אני רוצה לתת שיקול דעת יותר רחב. אם יש אפשרות ששימוש ברכב עלול להביא אותו לידי ביצוע עבירה, בית המשפט יהיה רשאי להטיל עליו צווים שמגבילים אותו בשימוש ברכב.

(4) איסור להימצא מחוץ למקום המגורים בשעות מסוימות, אם עבירות המין נעשו על ידו בשעות מסוימות;

זה למשל כשיש קטינים שיוצאים מבית ספר בשעה 12:00 והוא נמצא ליד המכולת שבה הם קונים.

אבל אז זה הגבלה של מקום, לא של זמן. הבעיה היא לא עם השעה 12:00.

אתם צריכים לכתוב בסוף שעבירת צו פיקוח תיחשב.. תוסיפו את זה בסוף, לא כאן.

השאלה אם לציין במפורש איסור שימוש..

כאן אנחנו צריכים לקבוע שביצוע עבירות מסוימות מהווה עבירת צו פיקוח. שם נכניס גם סמים.

כל הדברים האלה הם או חלק מדפוסי ההתנהגות, או טריגרים לביצוע העבירה. ידוע בספרות המקצועית שסמים ואלכוהול הם טריגרים, הם השלב הראשון של ביצוע העבירה. רוצים שזה יהיה למטרת פיקוח.

אני משיג את זה על ידי זה שאני אומר לו: דע לך, אם תשתמש בסמים ויתפסו אותך, אז זה לא משנה למה השתמשת בסמים, זה יהווה עילה להפרת צו פיקוח.

לא תמיד.

תמיד.

האם זאת תהיה חובה לעבריין מין שזה לא הטריגר שלו?

אנחנו כולנו יודעים שסמים זאת עבירה. את אומרת שיש קשר ייחודי בין סוג העבירה לעניין של ביצוע העבירה.

לפעמים, לא בכל מקרה.

מאחר וזה לפעמים, אז אני אומר לאדם: אדוני, אתה לא תעשן סמים. אם תעשן סמים ואני אתפוס אותך, תדע לך שחוץ מהעונש שתקבל על הסמים אני אראה בזה גם הפרה של צו פיקוח . על אדם שנמצא בעבירת תנאי מפעילים את העונש על כל עבירה.

רק במידה וזה נחוץ. לא כל עבריין מין משתמש בסמים כדי לבצע את עבירות המין שלו. נכון שזאת עבירת סמים. לא הייתי רוצה להגיד שתמיד עבירת סמים זאת גם עבירה של תנאי הפיקוח , כי זה לא מידתי בעיני.

אני מציע שייאמר בצו הפיקוח, ששופט יהיה רשאי, בנוסף לכל הדברים האלה, לקבוע כל הפרת חוק כבסיס לקביעה של הפרת צו פיקוח. מי אמר שרק העניין של הסמים? מה שמפריע לי זה שצו הפיקוח יכלול הוראה שאסור לו לעבור על חוק הסמים. אני שואל את עצמי למה רק על חוק הסמים, למה שבהזדמנות הזאת הוא לא יאסור עליו לעבור על חוק אחר. יש חוק שאומר, שהוא חייב לדווח כמעסיק על קבלת עובד שהורשע בעבירות מין. למה זה לא?

כל תנאי שמוכנס לצו הזה גם מקנה סמכויות לקציני הפיקוח והמעקב. האם אנחנו רוצים לאפשר לבית המשפט להורות לקציני הפיקוח והמעקב לבדוק כל התנהגות לא ראויה של העבריין? זה לא הגיוני. צריכים למצוא דברים שקשורים לעבירות מין.

אתה מחפש את מה שמהווה טריגר לעבירות מין.

המטרה היא לא להחזיר את האיש למוטב, אלא למנוע פגיעות מיניות חוזרות.

השילוב של אקסטזי ואלכוהול הוא טריגר לעבירות מין.

זה יכול להיות או זה או זה. השילוב יכול להרוג אותך. מה שחשוב זה שבחוק תהיה זיקה בין ההתנהגויות המסוכנות של עברייני מין למגבלות שהוטלו עליהם.

נשאיר את זה כך.

איסור להימצא מחוץ לאזור המגורים זה סוג של מעצר בית. הבעיה היא שהחוק נותן מעצר בית כמעט בלתי מוגבל.

אין מה לעשות. זה ייבחן על פי עיקרון המידתיות.

יכול להיות שיהיה כתוב שהוא יוכל לצאת מהבית רק בליווי אשתו, ואז זה לא בהכרח מעצר בית.

(5) איסור להימצא בקרב מקומות מסוימים, אם עבירות מין נעשו על ידו במקומות דומים; (6) איסור להתחבר עם אנשים מסוימים או עם אנשים שנמנים עם קבוצות מסוימות, אם התקשרות עמם עלולה להביא לביצוע עבירות מין;

האם מאחורי הסעיף הזה מסתתר משהו מעבר לילדים?

יש עוד דברים, כמו למשל עברייני מין שנפגשים ביחד ומעודדים זה את זה.

אז תכתבו את זה.

זה בעייתי גם במובן של מה זה להתחבר. אולי כדאי כאן להכניס, שאפשר יהיה להטיל עליו בצו גם לא להיות מחובר לאינטרנט.

יש אפשרות לפקח על זה?

על יתר הדברים אפשר לפקח? העניין של האינטרנט הרבה יותר קריטי מהרבה מגבלות שנראות לי מופרחות לחלוטין.

צריך להוסיף את העניין של האינטרנט. צריך לכתוב שאסור לו להתחבר עם עברייני מין או עם קטינים.

גם לא עם קבוצות מסוימות. (7) איסור לרכוש או להחזיק, במישרין או באמצעות אחר, או לשאת חפצים שייקבעו, אם עלולים להיווצר בכך פיתוי או הזדמנות לביצוע עבירת מין. (גירסה ב': אם על פי הערכת המסוכנות קיים קשר ברור ומיידי בין ה חזקת החפץ ובין הסיכון הנשקף מעבריין המין לחזור ולבצע עבירות מין);

את יכולה להוסיף את גירסה ב'.

(8) איסור להיפגש עם נפגע העבירה או להימצא בקרבת מגוריו (גרסה ב': אם על פי הערכת המסוכנות נשקפת בכך סכנה ברורנה לנפגע העבירה).

לא הייתי מוסיפה את זה. יש את הסעיף כללי שקובע את הקשר.

(9) איסור העסקה במוסדות מסוימים, בין בשכר ובין שלא; (10) חובה להיבדק בפוליגרף, בכפוף להוראות סעיף 37;

את סעיף (10) תמחקו.

למה למחוק?

אני נגד הסעיף הזה. תשאירו את זה בשתי גרסאות.

(11) מגבלות לעניין מקום מגורים או עבודה. אנחנו נוסיף מגבלות לעניין שימוש באינטרנט.

סעיף 9, שמדבר על איסור העסקה במוסדות מסוימים, מייתר את סעיף 11. צריך לפרט מה המטרה של הסעיף הזה.

הוא יכול לעבוד במקום מסוים אבל בכתובת אחרת.

תודה רבה , הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:40