PAGE
1
הוועדה לזכויות הילד

29.11.2005

הכנסת השש-עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב רביעי

פרוטוקול מס' 146

מישיבת הוועדה לזכויות הילד

מיום שלישי, כ"ז בחשוון התשס"ו (29 בנובמבר 2005), שעה 14:20

הצעה לסדר היום (דיון מהיר) בנושא תופעת התקיפות המיניות נגד ילדים -


של חבר-הכנסת איתן כבל

חברי הוועדה: רן כהן – היו"ר

שוש צימרמן – מנהלת היחידה למניעת התעללות, משרד החינוך, התרבות והספורט

חנה שדמי – מנהלת גף תוכניות סיוע ומניעה, משרד החינוך, התרבות והספורט

מרים פבר – פקידת סעד ראשית לחוק הנוער, משרד הרווחה

דבורה הורוביץ – אחראית חקירות ילדים, משרד הרווחה

רפ"ק גלית זיו – ר' חוליית מניעה ומחלקת נוער, המשרד לבטחון הפנים

סנ"צ סוזי בן ברוך – ראש מדור נוער, המשרד לבטחון הפנים

מרים זינגר – עובדת סוציאלית בריאות הנפש, משרד הבריאות

ד"ר יעקב פולאקביץ – מנהל מערך קליני, משרד הבריאות

הילה קרנר סולימן – מנכ"לית איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית

טל קרמר – איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית

רינה יצחקי – דובר הוועד הישראלי למען יוניס"ף

רחל סעדה

יפה קרינצה

הצעה לסדר היום (דיון מהיר) בנושא תופעת התקיפות המיניות נגד ילדים של חבר-הכנסת איתן כבל

צהרים טובים, אני פותח את הישיבה. אני מתנצל על האיחור בפתיחת הישיבה, שנגרם מהתארכות הדיון הקודם, שהיה בנושא מאוד קשה. עכשיו אנחנו הולכים לדיון לא פחות קשה, לדאבוני הרב.

אנחנו דנים בהצעה לסדר היום של חבר-הכנסת איתן כבל בנושא תופעת התקיפות המיניות נגד ילדים. אני מבין שזאת תופעה שמתקיימת גם במערכת החינוך אבל גם מחוץ למערכת החינוך. לכן גם הגברת מרים פבר וגם הגברת צימרמן, תלמדו אותנו מה המציאות שאתן מכירות בנושא הזה, מכיוון שזה הועלה במליאת הכנסת ואנחנו צריכים להניח את המסקנות שלנו בעקבות ההצעה של חבר-הכנסת כבל.

כשאנחנו מדברים על תקיפות מיניות זה המון דברים. אנחנו מדברים גם על תקיפות של מבוגרים בילדים, פגיעות בתוך המשפחה ומחוץ למשפחה, וגם מדברים על פגיעות של ילדים בילדים. צריך לעשות אבחנה, כי למרות שהכל פגיעות מיניות יש כאן נושאים שונים, הדגשים שונים ודרכי טיפול שמתחייבות מזה.

ההצעה לא מפורטת, היא כוללת ורחבה. אני מציע שהיום נתמקד בתקיפות של ילדים בילדים.

למרות שיש גידול של פניות בדיווחים על גילוי עריות, לפחות למרכזי הסיוע. אלה פגיעות בתוך המשפחה.

תוכלי להעלות את זה אחרי שמשרדי החינוך והרווחה יציגו את הדברים.

אפילו אם עושים הרבה אי אפשר להגיד די וצריך כל הזמן להמשיך ולחפש דרכים נוספות גם להסברה, גם למניעה וגם לטיפול.

מה הנתונים שיש לכם?

אני יכולה להביא ממצאים מסוכמים משנת הלימודים תשס"ד. לגבי השנה שעברה אנחנו בשלב של עיבוד ממצאים. נתונים שכבר חשפנו במרץ 2005 מדברים על 323 פניות להיוועצות בתוך המערכת, על מקרים של פגיעות מיניות בין תלמידים. זה לא אומר שזה מספר הפגיעות, זה אומר שלגבי 323 המקרים האלה הייתה פניה להיוועצות והיה צורך בליווי של אנשי מקצוע מחוץ לבית הספר שהדריכו איך לטפל בתוך המערכת גם טיפול חינוכי וגם התערבויות טיפוליות מעבר לזה.

מהנתונים שנמסרו לי על ידי מרכז המידע של הכנסת בשנת 2004 היו 456 מקרים של פגיעות מיניות של ילדים בילדים, שמהם באינוס זה 67, בעילה אסורה בהסכמה – מה זאת בעילה אסורה בהסכמה?

זה מעל גיל 14.

בעילה אסורה בהסכמה היו חמישה מקרים, מעשי סדום - 48 מקרים, מעשה מגונה – 283, מעשה מגונה בפומבי – 27, עבירות מין במשפחה - 26. כלומר ביחד 456.

הנתונים הסטטיסטיים שאני אוספת הם נתונים לא של שכיחות התופעה אלא של הפניות להיוועצות. זה הרישום שאנחנו מנהלים לתוך המערכת. אני אף פעם לא יודעת אם מעט פניות להיוועצות או יותר פניות להיוועצות זה סימן טוב או סימן רע.

יש לך הערכה כמה לא פונים?

יש לי נתונים מארבע השנים האחרונות. זה התחיל ב-186 פניות להיוועצות לפני ארבע שנים ו-323 בפעם האחרונה.

פניה להיוועצות מקבילה לפניה על תקיפה?

אני מדברת על פניה להיוועצות בתוך מערכת החינוך מאנשי המקצוע.

אבל זה בעקבות תקיפה?

תקיפה היא מילה מאוד חמורה. גם כשמדברים על התנהגות חריגה של ילד בגן יש עליה פניה להיוועצות. חלק גדול מהפגיעות הן לא תקיפה אלא במניפולציה ושכנוע, בכאילו הסכמה. אז המילה "תקיפה" לא תמיד מתאימה לתאר מצב שהייתה שם התנהגות מינית חריגה ומישהו נפגע.

באיזה שלב אתם מחליטים להעביר תלונה כזאת למשטרה?

יש לנו נהלים מאוד ברורים כיצד לנהוג בחשיפה של מקרים של פגיעה מינית. בעיקרון, יש חובת דיווח על כל התנהגות לפקיד סעד או למשטרה על כל חשיפה של התנהגות מינית פוגעת בתוך מערכת החינוך לפי חוק העונשין (תיקון מס' 26). אם מדובר בילד מתחת לגיל 12 תהיה פניה לפקיד הסעד, וזה לא בהכרח מגיע למשטרה. בעיקרון, הנהלים שלנו מאוד ברורים, הם יצאו בשנת 2000. אחרי הוצאת הנהלים היה גל של יותר חשיפה, יותר מודעות ושינוי במערך ההתערבות הטיפולית בתוך בית הספר. אני רואה בזה איזה צעד קדימה, כי יכול להיות שזה אומר שהידע להתערבות הטיפולית בתוך בית הספר קיים.

הנהלים שלנו, מעבר לזה שהם אומרים לטפל בנפגע ובפוגע ולהפסיק את הפגיעה, הם מדברים על התערבות בתוך המערכת. לכל פגיעה כזאת יש עדים, וצריך להעביר מסרים לתלמידים, צריך לעבוד עם המורים על איך לעבוד עם התלמידים, והרבה פעמים אנחנו גם עובדים עם מורים, כי זה עושה גלים בקהילה. ההורים מבוהלים, וגם הם צריכים מענה והם צריכים להיות שותפים למה שנעשה בתוך בית הספר.

יש דרכי התנהלות עם הילדים הפוגעים מינית בתוך בית הספר? עד מה זה מגיע, עד הרחקה?

במדיניות שלנו יש פרק שמדבר על התמודדות עם הפוגע, החל מהעברת מסר מאוד ברור שזאת התנהגות לא מקובלת, אפשרות להשעיה – כשהמקרה הוא קשה צריך לתת פסק זמן לבית הספר להתארגן, אז יש אפשרות להשעות עד שבוע ימים. החזרה של הפוגע לבית הספר אחר כך תלויה בכל מיני גורמים. יש גם אפשרות להעברה חינוכית לבית ספר אחר.

עם ליווי של טיפול?

העניין הטיפולי בפוגע, במיוחד אם הוא מתחת לגיל 12, חסר במדינת ישראל. הייתה ועדה, הגשנו מסמך מקיף עם רעיון לפתרון כולל של הבעיה. הנושא הזה לא מכוסה. לגבי ילדים מעל גיל 12 המצב יותר טוב, אבל אם לא נפתח תיק וזאת לא ממש עבירה קשה אני מניחה שאנחנו נופלים בין הכיסאות, לא ממש מקבלים טיפול. בני נוער יותר בוגרים, שעושים עבירות יותר קשות, מטופלים בשירות מבחן לנוער.

מה אתם רוצים לעשות עם ילדים מתחת לגיל 12 שתוקפים מינית?

הרעיון שלנו היה לבנות איזושהי מסגרת בין-משרדית, דומה למסגרת שיש לנו בטיפול בקורבנות, שמשותפת למשרדי הבריאות, החינוך, הרווחה ועמותת אשלים, כשהניהול שלה יהיה במחלקת ילד ונוער במשרד הרווחה. היא תיעזר בעמותות הקיימות בארץ, שכבר עושות עבודה טיפולית, אבל הן נותנות מענה מאוד חלקי. היא תנהל פרישה ארצית של זה, הכשרה, ניהול ידע. יש לנו הערכת תקציבית לכל המהלך הזה, שזה כ-27 מיליון שקלים, כשאנחנו מעריכים שיהיו 700 ילדים מטופלים בשנה. זה נראה לנו נכון, מרים ואני והחברים שלנו במשרד הבריאות דופקים על כל דלת אפשרית כי זאת לקונה של המדינה, שלא נותנת מענה טיפולי לאוכלוסייה של ילדים מתחת לגיל 12. צריך למצוא סידור אחר. זה לגבי הילדים הפוגעים.


עיקר המנדט שלנו, כמשרד החינוך, הוא תוכניות מניעה והתערבויות טיפוליות בתוך בית הספר. במסגרת תוכניות המניעה אנחנו כל הזמן מפתחים עוד כיוונים, גם כדי להגיע לאוכלוסיית המורים ולהכשיר אותה לזהות ילדים שנפגעו, להיות מסוגלים לדבר עם ילדים על הנושאים האלה, כי לא מספיק מדברים על ההתנהגויות המיניות של הילדים, על הגבולות, על הנורמות. זה נושא שצריך לעבוד עליו כל הזמן, ואנחנו מפתחים כל הזמן תוכניות חדשות ודרכים חדשות להגיע. אין גבול לזה, המורים כל הזמן מתחלפים, וצריך לעשות.

העניין הוא שאנחנו נמצאים עדיין בחסר גדול בטיפול אמיתי לעניין הזה.

אני מדברת כרגע על תוכניות חינוכיות. לגבי טיפול – יש חסר בטיפול. המנדט של הפסיכולוגים החינוכיים הוא לא במתן פסיכותרפיה הוא בהתערבויות טיפוליות בקורבנות. הכשרנו 400 פסיכולוגים לנושא הזה, שזה מספר אנשים לא מבוטל, עם ידע לטפל. אבל מה שאנחנו לוקחים על עצמנו זה התערבויות קצרות טווח, ממוקדות בתלמידים שהבעיה שלהם מאובחנת כיותר קלה במירכאות.

במידה מסוימת זה טיפול מונע.

זה לא טיפול מונע, זה כבר טיפול בילדים שכבר עברו עבירות.

תודה. גברת פבר, תוכלי לומר לנו איך נראה מבחינת המחלקה שלך במשרד הרווחה?

כל דיווח על פגיעה בקטין, בין כקרבן ובין כפוגע, מגיע לפקיד סעד או למשטרה. כשהמשטרה מקבלת את הדיווח היא חייבת לשתף פקיד סעד לפני שהיא פועלת, כך שאנחנו בנישואים קתוליים, לא יכולים לזוז אחד בלי השני.

בכל גיל?

עד גיל 18. כשמדובר על קורבנות זה פשוט, שירות המבחן מעורב. אבל כשמדברים על פוגעים עד גיל 18 אז ילד מעל גיל 12 זה הולך למשטרה ואחר כך לשירות המבחן. פקיד סעד שמקבל דיווח חייב לדווח למשטרה, אלא אם כן הוא מקבל אישור מוועדת פטור לא לדווח למשטרה. פקיד סעד חייב לבדוק מה התוכנית הנכונה בכל פניה אליו, האם לפנות למשטרה או לבקש ועדת פטור. יש סדרת הנחיות מתי הולכים לכאן ומתי לכאן.

כל פקידי הסעד מדווחים אלייך?

לא אליי. פקידי סעד ברשות המקומית מקבלים את הדיווחים ופועלים לפיהם.

בתנאי שזה עונה על ההגדרה של חוק חובת דיווח.

מדברים היום על פגיעות מיניות, רוב הפגיעות המיניות הן בחובת הדיווח. בכל פגיעה על ידי אחראי יש חובת דיווח, ובכל פגיעה בתוך מסגרות חינוך וטיפול יש חובת דיווח. נותרות פגיעות מיניות שאין עליהן חובת דיווח, שזה יכול להיות בשכונה למשל, ולא במסגרת חינוך וטיפול. הם יכולים להגיע בסופו של דבר לשירותי הרווחה לטיפול, אבל אין עליהם חובת דיווח ראשונית. פקיד הסעד צריך לעשות את ההערכה כדי לדעת לאיזה מסלול הוא פונה, ולפעול לפיו.

לגבי ילדים פוגעים מתחת לגיל 12, החוק לא פטר מחובת דיווח למרות שאי אפשר להעמיד אותו לדין פלילי. אם כך, על איזו עבירה מדברים כשהוא לא עבריין? ובכל זאת, החוק כמו שהוא כתוב היום, לא פטר מחובת דיווח. הוצאנו הנחיות לפקידי סעד איך להשתמש בזה, כי הרי אם אנחנו מדווחים למשטרה היא לא תעמיד לדין אלא תחזיר אלינו. היא תחזיר אלינו גם לפי הסעיף בחוק הנוער שאומר שקטין שעבר עבירה ולא הועמד לפלילי אפשר להפנות לפקיד סעד. לא חייבים, לא על כל שטות מפנים, אבל דברים רציניים, שכשילד הופך לילד בסיכון מפנים לפקיד סעד. למדנו לעשות בזה שימש מושכל. חלק מהילדים מתחת לגיל 12 שהפכו לפוגעים הם ילדים שהיו קורבנות. לכן, כל סבירות כלשהי שילד פוגע מתחת לגיל 12 שיכול להיות שהוא היה קורבן מצדיקה לפנות למשטרה ולבקש שיפנו לחקירה ילדים, כדי שנדע מה קרה. לפעמים אנחנו יודעים, לפעמים זה יוצא מהר. לא כל הילדים הפוגעים מינית מתחת לגיל 12 עברו פגיעה, יש לזה רקע גם פסיכיאטרי, יש לזה רקע של חסך רגשי עמוק.

השאלה היא באיזו מידה משתמשים בטיעון הזה כדי לנסות להצדיק הקלה על המצפון או על חומרת הטיפול במידה שילד טוען שהוא עצמו היה קורבן לפגיעה מינית.

ואם הוא ילד עם בעיות אורגניות – זאת גם סיבה להקלה. ילד מתחת לגיל 12 שהוא פוגע מינית זה אומר ששיש בעיה, לא משנה מה היא. הוא דורש טיפול ולא משנה מה המקור לזה. אנחנו מבחינים בצורת ההתייחסות שלנו. אם אנחנו יודעים את הרקע להיותו פוגע מינית ולא נראה שהוא היה קורבן, המשפחה משתפת פעולה ואין לנו שום אינדיקציות לזה - נלך לוועדת פטור. יש לנו היום הצעה לתיקון, כי זה גוזל הרבה זמן מפקידי הסעד ומוועדות הפטור, לדון בילדים מחת לגיל 12. הצעה לפטור מחובת דיווח שאין לה משמעות. אבל כן נשתמש בזה, וגם בהצעת תיקון החוק, אנחנו מנסים לשמר את החלק הזה, שנפנה למשטרה כדי שתתאפשר חקירה, לפעמים חשוב לדעת מה היה.


הקמנו מרכז הגנה בירושלים, שמאגם כל הטיפול בדיווחים של קורבנות פגיעה מינית ושל פוגעים מינית. המרכז מאפשר לעשות הכל באותו מקום, גם פקיד סעד מקבל ובודק את הבדיקה הראשונית שלו, יש חוקר ילדים במקום, שוטר נמצא במקום ומקבל את הדיווח, אם מחליטים על חקירה יש חוקר במקום ויחד עם נציג הפרקליטות סוגרים עד כמה שאפשר את החלק הפלילי, כדי שזה לא ייקח הרבה זמן. אם צריך, גם לוקחים לבדיקה של רופא, מביאים ילד לבדיקה ל"הדסה". בעתיד הקרוב ייפתח מוקד כזה בתל השומר. הוא מקצר הליכים, מונע עינוי דין, ואנחנו גם מקווים שיזרז את ההליכים המשפטיים. זאת הפרוצדורה, אבל אחרי זה בא החלק הטיפולי.

הערכתי את העובדה ששוש פתחה ואמרה שתמיד יש מה להוסיף. אני חושבת שאין מחלוקת לגבי המענים שפקידי סעד ואנשי משרד החינוך נותנים לילדים שהם קורבנות פגיעה מינית וגם לילדים תוקפים, כאשר המקרים האלה מגיעים לטיפול. אבל אני חושבת שעקב אכילס מרכזי בסוגיה הזאת זה בין האנשים שמוסמכים, יודעים לטפל ולזהות ובין הכמות האמיתית של הפגיעות המיניות בשטח. כדי לסבר את האוזן, בעמוד 4 של המסמך שנמצא בפנינו יש נתונים משנת 2004. יש לנו נתונים משנת 2005, לקווי החירום שלנו הגיעו 3,274 פניות חדשות של קטינים שעברו פגיעה מינית. 15% מתוכם עברו פגיעה מינית על ידי קטינים אחרים. יש גידול של 14% בפניות על גילוי עריות, שזאת הפגיעה שהכי קשה לדווח עליה. בדרך כלל, או שהילדים חושפים את הפגיעה בלי מודעות, כי גם כך האשמה היא חלק קוהרנטי לפגיעה והאחריות של פירוק המשפחה היא גדולה מידי, ולכן דווקא הדיווחים על גילוי עריות - שהיא אחת הפגיעות הקשות ביותר - מגיעים אלינו באיחור של שנים רבות, אחרי 10-15-20 שנה. לכן, אחד הדברים שצריך לעשות ברמה העקרונית בבית המחוקקים זה להאריך את ההתיישנות.

חשוב לי גם לומר שאני מצרה שחבר הכנסת שהציע את ההצעה לא הגיע לדיון. אני מניחה שסיבותיו עמו, אבל זה בעיניי חלק מהבעיה. זאת סוגיה שמזעזעת את כולם, חדשות לבקרים היא תופסת כותרות באמצעי התקשורת, אבל בפועל, כשצריך לעשות מעשה, לתת תקציבים למשרד החינוך, להרחיב את התקנים של פקידי הסעד, להעניק טיפול ללא תשלום לנפגעות ולנפגעים – בפועל זה לא קורה. זאת האחריות האמיתית של בית המחוקקים.

אני מקווה שאחרי שהכנסת תשוב ותתכנס נפתח במהלך, שאני מניחה שמשרד החינוך יחבור אליו, וזה התניית תעודת סיום מכללות הוראה, התניית תואר בחינוך במעבר של השתלמות סביב אלימות מינית וסביב זיהוי ילדים עם פגיעות מיניות ומצוקה על רקע פגיעה מינית. אחננו שוב ושוב נתקלים במקרים, גם בתקשורת וגם בפניות אלינו, שילדים עברו פגיעות במשך שנים, יומיום הלכו לבית הספר, היו חלק ממערכת החינוך, והמורים לא ידעו לראות את המצוקה שלהם. אני, כמדינה, לא יכולה לקחת אחריות על ההורים שלהם ולהכשיר את ההורים, אבל כמדינה צריכה להיות לנו אחריות לחייב את המורים לדעת לראות את המצוקה. את הטיפול יעשו אנשי המקצוע, אבל לזהות את הילדים שנמצאים אצלם בכיתה – והנתונים מדברים על אחת מתוך שלוש בנות ואחד מכל שבעה בנים – צריך. אף אחד לא רואה אותם.

היו לכם דיונים על זה עם משרד החינוך?

אנחנו בהתקשרות עם משרד החינוך, והוא לא חולק עלינו. להפך, הם מתוך המוסד ואנחנו מחוצה לו צריכים להיאבק יחד בנושא הזה. אבל אתם אלה שתגרמו, דרך תקנות ודרך חקיקה, לחייב את מסגרות הכשרות המורים השונות להכשיר את המורים לעסוק בנושא הזה. קודם כל, לא לפחד ממנו ואחר כך גם לדעת לזהות את המצוקה של התלמידים.

סוזי, איך זה נראה מנקודת הראות של המשטרה?

עם השנים הדברים מסתדרים יותר טוב מאשר בעבר. ילדים מתחת לגיל 12 מופנים לפקיד סעד. הטיפול של פקידי הסעד הוא תלוי תקציב ברשויות המקומיות, ויש רשויות שלא עומדות בנטל.

אני לא רואה איך הדברים הולכים ומסתדרים, לא קיבלנו עוד פקידים.

הסדר של החוק הולך יותר טוב. החוק עבר ב-89', עד שעיכלנו אותו לקח שש-שבע שנים, עד שכתבנו נהלים לקח עוד שנתיים, וסוף-סוף הנהלים עושים סדר. כתבנו נהלים משותפים, וצריך לתקן אותם כל שנה, כי כל שנה החוק הזה משתנה ומתעבה. כמו שהנוהל קיים כרגע במשרד הרווחה ובמשטרה הוא לא מעודכן, ובימים אלה אנחנו יושבים על המדוכה לסיים את התיקונים הגדולים שיש לנו בנוהל המשותף.

ברמה העקרונית, ברוב הרשויות הנושא הזה מסודר. המשטרה כבר ישרה קו בעניין. הנושא של חסרי ישע הורחב במשטרה, לא יחידת הנוער מטפלת בילדים האלה, אלא אנחנו מהווים גם חוליה מסייעת ליחידת החקירות. לדוגמה, החל מלפני ארבעה חודשים הוחלט במשטרת ישראל שיחידות הנוער במשטרה עוסקות רק בנוער. החלטנו לשדרג את השירות לנוער כך שכל קטין שנכנס לתחנת משטרה מופנה ליחידת הנוער במשטרה, הוא לא עובר דרך כל יחידות החקירה. לדוגמה, נער נשדד על ידי בגיר, מטבע הדברים התיק הזה נחקר על ידי יחידות חקירות כללית, שם יש גם חשודים בגירים וגם חשודים אחרים. אותו נער בא למסור עדות באותה יחידת חקירות, יש חשש שייפגש עם חשודים אחרים. היום, קטין שהוא קורבן עבירה, עד או חשוד, נכנס ישר ליחידת הנוער, חוקר נוער גובה ממנו עדות. אם הוא מתחת לגיל 14 הוא נכנס לחוק חסרי הישע, ובעניין הזה חוקר הנוער מהווה חוליה מחברת ליחידה החוקרת, והוא מחבר את חוקר הילדים לפקיד הסעד, ומעביר את החומר מוכן לאותה חקירה.

כלומר, מה שעשינו בזמן האחרון זה נוער לנוער, לא כל כך לשביעות רצונם של פקידי הסעד. ייקח קצת זמן עד שהנושא הזה יסתדר, אבל סוף-סוף קטין נכנס למשטרה ישר ליחידת הנוער, הוא לא מחפש את החוקר שלו בכל המשטרה, וזה יתרון עצום. המשמעות היא שפדופילים, למשל, כבר לא נכנסים ליחידת הנוער. יחידות הנוער הפסיקו לחקור את הפדופילים, הפדופיל היום נחקר על ידי צוות חקירה מיוחד או חקירות כללי, אבל הילדים שהם קורבנות נכנסים ליחידת הנוער, משם נעשה הטיפול מול גורמי הרווחה. זה יתרון עצום, שאין סיכוי שהפדופיל ייפגש עם הקטין אפילו בחדר המדרגות. ראינו כאן את טובת הילד וגם טובת ההורים, כי יש גם הורים שנכנסים לטראומה כשהם נכנסים לתחנת משטרה.


יש היוועצות תמידית בין חוקר הנוער לבין פקידת הסעד. יש לזה יתרונות, פקיד הסעד מכיר את המשפחה בדרך כלל, הוא מספק לקצין הנוער מידע שלא ידע עליו לפני זה. היה לנו מקרה של ילדה בת שש שהיה חשד שהיא נאנסת בבית, ופקידת הסעד באותו מחוז יידעה את קצין הנוער שזה לא מקרה ראשון, שיש נערה בת 16 שמטופלת כבר על ידיה בנושא הזה. כלומר היא חזקה את העניין, וכך החקירה הייתה יותר מהירה.

יש עלייה בשש-שבע שנים האחרונות בכל שנה בין 2.3%-3% בנתוני פשיעה עם קורבנות קטינים, שהפגיעה נגרמה הן על ידי חשודים קטינים והן על ידי חשודים בגירים. אחרי שחוק חובת הדיווח הוטמע חזק בתוך הגורמים ראינו עליה של 8%-10% בשנים הראשונות, היום זה כבר יותר מוטמע. נושא הדיווח תפס תאוצה, לא רק במערכת החינוך. כתבנו חוזר מנכ"ל משרד החינוך במשותף עם שוש צימרמן. יש חוזר מנכ"ל מאוד מסודר בעניין הזה כך שכל מנהל או מורה שפותח אותו יודע בדיוק מתי הוא צריך לפנות למשטרה ומתי הוא פטור מדיווח.

יש אינטראקציה בין-אישית כמעט יומיומית. נניח שמורה חשוד בפגיעה בתלמיד, שוש יכולה להרים טלפון ולקבל מידע מהמשטרה מה קורה, כי לא תמיד המידע בשטח זורם מהר. אנחנו נותנים לה תמונת מצב אם המורה אכן חשוד, אם אכן הוגש כתב אישום. זה משנה את תמונת המצב גם לגבי המנכ"לית, לגבי ההחלטה אם היא יכולה להשעות אותו או לא, בהתאם לחוזרי מנכ"ל.

יש לך מטה שאליו מגיעה כל פגיעה מינית בילד בארץ?

כן, אני מחוברת במסוף המשטרתי לכל יחידות המשטרה בארץ. ברשויות המקומיות קשה יותר, כי הם לא ממוחשבים. לי יש מוטת שליטה גם פיקודית וגם מקצועית, ולכן כל יחידות המחשוב מחוברות אליי למשרד. אצל משרד הרווחה זה רשות מקומית, ויש פחות מידע.

המשטרה, במידה רבה מאוד, מצומצמת בפתרונות לעניין. חוץ מהפעלת החוק נגד אלה שאפשר להעמיד אותם לדין, הידיים שלכם די קשורות. אתם מגיעים למשרד הרווחה או משרד החינוך, מדווחים על מה שקורה, אבל מה הכלים שלכם, חוץ מהעמדה לדין את מי שניתן להעמיד לדין?

הבעיה לא במשטרה. המשטרה יכולה למקסם את מה שהיא יכולה לתת במקרים האלה.

אני פונה למשטרה כי היא גוף מאורגן, היררכי, יש בו ריכוז.

אבל היא לא גוף טיפולי ולא גוף שיקומי.

הקימונו יחידות מיוחדות לאלימות במשפחה לפני כחמש שנים, היום זה נקרא "נפגעי עבירה". התפקיד שלו הוא לתת את מקסימום התנאים הנוחים לנפגע עבירה שמגיע לתחנת המשטרה. לגבי קטינים, יש לנו בכל יחידת נוער חוקר חסרי ישע, שזה התפקיד שלו. הוא נמצא בחדר מאוד מיוחד, מאוד חמים, מאוד נעים. החוקרים האלה נבחרים מאוד בקפידה, כולם בוגרי אקדמיה וגם שוטרים. הגישה שלהם היא חינוכית, טיפולית, שיקומית, מאוד מיוחדת. התפקיד היבש שלנו בחוק הוא מניעת עבירות וגילוין. זאת אומרת, לקחת את הפדופיל למשל, ולעשות מקסימום פעולות להביא אותו לדין. מבחינת הקטין, הקורבן, לעשות את המקסימום לתת לו את הטיפול הראוי, כדי למזער את הטראומה מעצם זה שהוא נכנס למשטרה.

אם נער מעל גיל 14 תוקף מינית, יש בחקירה שלו אצלכם גם משום הרתעה?

עצם החקירה המשטרה מרתיעה, אנחנו לא נחמדים כמו העובדים הסוציאליים. חקירת קטין חשוד מעל גיל 14 היא לא לראיין אותו. הוא עבריין לכל דבר, צריך לחקור אותו, יש קורבנות שהוא פגע בהם. עד גיל 14 הוא נחקר על ידי חוקר ילדים, אבל מעל גיל 14 הוא עובר אלינו ואז מתגלות גם תמונות אפורות אחרות, כמו עבירות שביצע קודם ולא נחקר עליהן, ועכשיו הוא מדבר. לוקחים את כל העדויות, פותחים את התיקים, אנחנו מזהים תיקים של עבירות שביצע לפני גיל 14, הוא גם אומר במי הוא ביצע, ועכשיו התיקים קיימים.

אני מודה לך. אני מאוד רוצה לצאת מכאן עם הפקת לקחים מהמצב הזה, ואיך ניתן להיטיב אותו. אני מודה על האמת שאני לא מקצוען בתחום, אני מנסה בתחום יכולת השיפוט שלי לקדם את הדברים, אז אם תוכלו להשכיל אותי אודה לכם.

אנחנו שותפים בחלק מהמהלכים המשותפים למשרד החינוך והרווחה במתן טיפול לקטינים. אנחנו במקום של מתן טיפול קודם כל, אבל אתייחס גם לנושא של מניעה, שגם היא דרך טיפול. מתן הטיפול לקטינים הוא במרפאות לבריאות הנפש לילדים ונוער. יש לציין את העובדה העגומה שהמרפאות מאוד עמוסות, תורי המתנה מאוד גדולים, וילד שמגיע לטיפול - למרות הנחיות ברורות שמתקיימות של מינהל הרפואה, שילד שמגיע עם תמונה ברורה של פגיעה מינית צריך להיבדק מיידית - בין בדיקה ראשונית להערכת מצבו והחלטה על התחלת טיפול לבין התחלת טיפול עובר זמן. אני מדבר על טיפול נפשי, כי הטיפול הבריאותי הפיזי נעשה במערכת הבריאות בכלל, וזה כרגע בשני מוקדים: בבתי חולים "וולפסון" בחולון ו"בני ציון" בחיפה.

למה ילד שמגיע אליכם פצוע מקבל כל טיפול פיזי שהוא צריך במקום, לעומת זאת אם הוא פגוע נפש הוא צריך לחכות עד קץ הדורות?

זה פה משהו מובלע, שרופאים משפטיים רק ב"וולפסון" וב"בני ציון".

אני מסכים אתך ב-100% שמקומה של בריאות הנפש לא צריך להיות בשוליים, הוא צריך להיות במרכז כמו כל דבר אחר, כי הוא נושא בריאותי פרופר. אין על זה ויכוח, אבל המציאות היא שאין מספיק כוח אדם ואין תקציבים להגדלת כוח האדם, אלא נהפוך הוא. אנחנו נמצאים במציאות שאם מגיע למרפאה לבריאות הנפש ילד אובדני, ילד פסיכוטי או ילד שנפגע פגיעה מינית - כולם בסדר עדיפות עליון, אבל - - -

אם נפנה לשר הבריאות ולשר האוצר בתביעה לתת מענה מיידי לסוגיה של הימצאות מטפלים בתחום הנפש, על מנת שהטיפול יינתן באותה מהירות שהוא היה מקבל את זה בחדר מיון בבית חולים, האם יש בזה קירוב למענה?

אם רפורמת בריאות הנפש תעבור והנגשת כל השירותים לבריאות הנפש יהיו גדולים יותר הן לציבור הרחב והן בקופות החולים, אזי יש סיכוי שהילדים יקבלו טיפול מוקדם יותר וביעילות רבה יותר. דבר שני, טיפול מניעתי בפדופילים. נעשה פיילוט טיפולי במסגרת עברייני מין בכלא, שקיבלו זריקה בהסכמתם, שהיא טיפול כימי שמוריד רמת הטסטוסטרון, ההורמון המיני שמגביר את היצר. האנשים האלה, במצב הזה, לא מסוכנים ולא פוגעים.

הם לא פוגעים עם אבר המין שלהם, אבל הם יכולים לקחת בקבוק ולהכניס לפי טבעת של ילד. האלימות ישנה.

אבל היצר המיני לא קיים והדחף להתעסק בנושא המין פוחת בצורה משמעותית כשהם מקבלים את הטיפול.

אם הטיפול בהסכמה.

נכון, הטיפול צריך להיות בהסכמה.

כלומר הטיפול עם הזריקה לא בא רק למנוע זקפה אצל התוקף, אלא למנוע אלימות מינית כוללת.

זה טיפול שניתן רק למבוגרים, לא לילדים.

אבל אמרנו שאנחנו ממקדים את הישיבה באלימות של ילדים בילדים.

הזכרתי את זה משום שהקורבנות של הפדופילים הם ילדים. לשמחתנו, הזריקה הזאת, נכנסה לסל הבריאות והיא לא צריכה תקציב מיוחד, שבעבר היה סדר גודל של 1,000 שקלים בחודש.

זה ירד ל-300 שקלים בחודש, אבל זאת בכל זאת בשורה.

הבשורה היא שלגבי מי שמוכן לקבל את הטיפול המגבלה הכלכלית ירדה. אנחנו גם מטפלים בזה ברמה של ועדה שקמה מתוך המשרד כדי לשפר את נושא הטיפול והנגישות שלו לאנשים.

לגבי הקטינים עצמם, היינו שותפים לדוח שהוגש אליכם בנושא של טיפול בקטינים הפוגעים. אנשי המקצוע שלנו לא בהכרח עברו את ההכשרה כדי לדעת לטפל בפוגעים.

המקצועיות העיקרית בנושא הזה היא בעמותה של דוקטור דליה אתגר.

יש גם בעל"י, יש במספר עמותות. יש לקחת בחשבון שהטיפול בעמותות האלה הוא בתשלום.

אבל משרד הרווחה מסייע.

יש סיוע מסוים, אבל המדינה עדיין לא לקחה על זה את מלוא האחריות. הטיפול הוא לא באחריות המדינה ואין מימון מלא לאותם ילדים שצריכים טיפול.

בגיל של האחריות הכללית, 12 עד 18, זה כן באחריות המדינה. מתחת ל-12 זה בעייתי מאוד.

עמותת על"ם של דוקטור דליה אתגר מטפלת בעיקר בילדים תוקפים. יש גם עמותת על"י, שמטפלת גם באלה וגם באלה.

יש חילוקי דעות - - -

זה חלק קטן מהצורך האמיתי. יש הרבה מאוד ילדים קטינים שלא מטופלים.

זה הטיפול שמשרד הרווחה עם אשלים עושה בפנימיות לילדים פוגעים מינית. יש תוכנית בפנימיות, ואני חושבת שזאת התוכנית הנכונה. היא הולכת מהחלק החינוכי השיקומי ועד לטיפול. נכנסים לפנימיות הטיפוליות עם הילדים עם הבעיות היותר קשות ומלמדים מה מותר ומה אסור, זה החלק החינוכי וזה אחד הדברים המאוד חשובים. את המקבילה לזה עושים בתי הספר, והם צריכים לעשות עוד הרבה יותר מזה.

אני טועה אם אני חושב שהאלימות הכללית שגוברת בחברה גורמת לכך שיש גם יותר אלימות מינית כלפי ילדים, ובין ילדים לילדים?

אין יותר אלימות מינית, המספרים לא עולים כבר כמה שנים.

אני לא מדבר על הדיווחים, אני מדבר על המציאות.

אני מדברת על ילדים שאנחנו חוקרים, יש לנו נתונים מדויקים. אין עליה.

אני שואל את זה משום שנדמה לי שיש בעיה גם לגבי סוגיית הדיווחים. הרי ילדים שאינם מגיעים בעקבות תקיפה לא נבדקים.

אבל היה כך גם לפני מספר שנים, מבחינה זאת לא חל שינוי. זה נכון שאנחנו יודעים רק על קצה הקרחון, אבל אותו קצה קרחון נשאר כפי שהיה.

זה רק אומר שהמודעות לא גברה.

מספר הפוגעים עלה.

מי הגורם שאני יכול לפנות אליו על מנת שתיעשה בדיקה בקרב כלל התלמידים? מי יכול לחקור את זה?

במחקר שעושה פרופסור בנבנישתי במשרד החינוך כל שנתיים יש חמש שאלות ששואלות גם על הטרדה ופגיעה מינית.

יש נתונים? נוכל לקבל אותם?

יש נתונים.

אז אני מאוד מבקש לקבל אותם.

משרד הבריאות סיים מחקר אפידמיולוגי מאוד גדול, יש בתוך המחקר בריאות ובריאות הנפש. יש שאלה האם היו פגיעות מיניות בעבר, גם אצל ילדים, נוער ומבוגרים. אחרי שיהיה ניתוח של המחקר אני חושבת שנדע קצת יותר.

התופעות האלה של אלימות מינית גם גורמות לכך שבנות נכנסות להיריון?

יש כמה עשרות מקרים בשנה של הריון כתוצאה מפגיעה מינית, אבל זאת לא תופעה.

זה לאו דווקא בקרב בני נוער, יותר אצל מבוגרים.

מתוך הנתונים שלי, אחוז מאוד גבוה מהקורבנות של הבנים הם בנים.

שאלתי לגבי הבנות, כי להן זה משאיר מלבד הפצע בנשמה גם תינוק ברחם.

אבל אלה לא המספרים המשמעותיים.

רציתי להוסיף את החוליה הקודמת לטיפול, וזה החלק של חקירת הילדים, שצריך להדגיש שהיא הסתכלות טיפולית בילד הנפגע, הסתכלות שמאוד מסייעת לחשיפה של מקרים שבעבר לא נחשפו, ושילדים לא יכלו לספר עליהם. החוקרים הם מקצועיים מאוד, הם מיומנים מאוד, וגם מילדים כמו הילד בן הארבע שהיה לא מזמן, מצליחים לקבל עדות מפורטת ומלאה מספיק כדי שתאפשר למשטרה אחר כך לבצע את תפקידה בצורה טובה יותר.

עדיין יש תסכול רב בנושא המשך הטיפול. אנחנו גומרים עם ילד והרבה פעמים לא מצליחים להביא אותו לטיפול משום אין מספיק מסגרות. הדבר הראשון שדורש ביקורת זה שאין אחריות ממלכתית לנושא הזה. הטיפול ברובו נעשה על ידי עמותות, ואותה אחריות ממלכתית שיש, אותה מייצגת מרים פבר, לא מספיקה כדי לתת מענים לכל הילדים שדורשים.

זה הרושם שלי, שיש היום במשרדים השונים גורמים שסופגים את הנתונים והממצאים. נדמה לי שיש הרבה פחות גורמי טיפול בקורבנות. לגבי ילדים, לעתים גם התוקפים הם קורבנות או שלפחות הם הופכים להיות קורבנות.

הם פוגעים פוטנציאליים שאם לא נטפל בהם אנחנו מסכנים עוד הרבה אחרים.

נדמה לי שהכלים לטיפול הם הרבה יותר חלשים לעומת הכלים של האבחון והאיסוף.

בקשר למרכזי ההגנה, יש אחד שקיים ועוד אחד שעומד לקום. המוסד הזה הוא בעל ערך עצום, זאת מסגרת שנותנת מענה אינטגרטיבי לצרכים של ילדים בתהליך הפלילי. צריך להקים כאלה לטובת הילדים, כדי למנוע מהם טראומה נוספת. זאת ממשלה באמצעות עמותה, משרד הרווחה מממן את זה.

יש שם חיבור של מספר גורמים יחד. עמותת אשלים היא שתרמה מירב הכספים, זה נכון, אבל משרדי הממשלה חברו יחד, כאשר יש פקיד סעד לחוק הנוער מטעם משרד הרווחה, יש חוקר ילדים מטעם משרד הרווחה, יש חוקרת נוער מטעם המשטרה, יש אם בית שהיא עובדת סוציאלית. בסך הכל הכללי יש איגום משאבים, גם בית החולים "עין כרם" חבר בעניי, משרד הבריאות נמצא בתמונה. זה רעיון שהעתקנו מארצות הברית.

תודה. מרים, בבקשה.

יש ידע הולך וגדל, ידע מכובד מאוד בנושא טיפול בפוגעים מינית צעירים, יודעים מה צריך לעשות. הפנימיות הן דגם נכון של עבודה. היום עומדת לקום פנימייה לאלה שהטיפול החינוכי והשיקומי לא מספיק להם, והטיפול שנותנים במסגרת הפנימייה לא מספיק להם, מקימים עבורם פנימייה מיוחדת, עם הרבה אמביוולנטיות ורגשות קשים, כי להכניס ילד לפנימייה לפוגעים מינית זה קשה. אבל אנחנו יודעים שיהיו ילדי קצה, שיצטרכו אותה. זאת פעילות רבה וענפה שנעשית בסיוע "אשלים".

אבל אלה מקרים קיצוניים של הכנסה למוסד כזה. למדתי מעמותת על"ם שהטיפול יכול גם להינתן כטיפול שבועי או דו-שבועי.

ראשית צריך לאבחן אם הילדים הם בסיכון גבוה, בינוני או נמוך. אם הם בסיכון גבוה הם לא יכולים להיות בקהילה, הם מוכרחים להיות מופנים לפנימייה. זה חתך של אוכלוסייה של מצוקה יותר גבוהה אם הם נשלחו לפנימייה. הם לא נשלחו לפנימייה בגלל זה, הם התגלו שם. אותו תהליך צריך להיות בינינו לבין כולנו עם מערכת החינוך. רוב הפניות שאנחנו מקבלים הם ממערכת החינוך, 60%, שם הם מתגלים.

כי שם הם נמצאים.

בסך הכל יש ידע לחשוף אותם ולראות אותם, וגם מודעות.

חוץ מהתהליך הפלילי שתיארנו צריך את היכולת לאבחן את רמת המסוכנות, צריך לדעת מתי ילד יכול להישאר בבית הספר עם תוכנית מוגנות, זה דורש כסף.

גם יכולת האבחון של רמת המסוכנות עדיין חלשה? היא קיימת, העניין הוא אחר כך המסגרות הטיפוליות.

דליה אתגר לוקחת כסף קטן בשביל אבחון, היא לוקחת 1,500 שקלים אבחון מסוכנות לילד, שזה מעט, אבל אנחנו צריכים את הכסף הזה. הרבה מהילדים זקוקים לאבחון הזה. אחר כך צריך טיפול קבוצתי, צריך טיפול פרטני – זה כסף. יש עמותות שיודעות את העבודה, וכולנו שותפים לה ויודעים, כסף אין מספיק.

במרפאה לבריאות הנפש אין לנו איתור ממוקד של הילדים שעברו פגיעה מינית, כי הילדים שמגיעים אלינו מגיעים עם איזושהי בעיה, ולא נרשם שם "פגיעה מינית".

איפה צריך להיות המוקד של הטיפול בעניין? האם הוא נמצא במשרד החינוך בגלל מסגרות החינוך, במשרד הרווחה בגלל גילאים, במשרד הבריאות בגלל המקצוע, במשטרה בגלל תפקידה? אין משרד אחד או מוסד אחד שמרכז את הראייה הכוללת של העניין הזה. אתם עובדים במשותף, שמתי לב, אבל לא כמו שיש גוף אחד שעינו פקוחה על כל הסוגיה הזאת.

הצענו שמשרד הרווחה יהיה הגוף שינהל את כל העבודה הבין-משרדית הזאת.

לא בחינם במרכז ההגנה יושבים כולם יחד, ולא בחינם הצענו ועדת היגוי משותפת.

משרד הרווחה היום מרכז גוף רב תחומי ורב ממשלתי שמטפל בכל הסוגיה הזאת, עם מוטת כנפיים על כולם? לא.

אני רוצה לקחת אותנו אחורנית לגילאים שמתחת לגיל 12, וגם אחורנית למקום של המניע. כולכם עושים עבודה מדהימה מהרגע שקורים מקרים, אבל אני חושבת שצריכה להיעשות עבודה במערכת החינוך לפני שהם מגיעים אליכם. המורים האלה שאצלם נמצאים הילדים כל כך הרבה שעות, כל כך הרבה שנים, חייבים לפתח את הרגישויות ואת המוכנות להקשיב לדברים האלה ולאתר אותם, לא ברמה של פסיכולוג מטפל אלא ברמה של מורה מחנך. קודם כל, זה עניין של הקבוצה המתחנכת, יש טיפול בפוגע ובנפגע אבל יש גם טיפול בכיתה. אם זה נסמך רק על המומחה, זה כמעט כלום.

אנחנו מוכרחים למצוא דרך להכניס את הנושא הזה להכשרת המורים, לתוכניות ולהשתלמויות המורים. בלי זה לא ילך, כי התקיפה המינית היא חלק של אלימות ואלימות היא חלק של פגיעה בכלל בילדים, וכל הנושא של מעמד הילד וזכויותיו נמצא היום בסיכון, מפני שבשנים האחרונות ילדים זה שווה אנסים, שיכורים וכן הלאה. הדימוי של הילדים הוא בשפל, וכל הצעה שנוגעת לשיפור מעמדם מקבלת בלי סוף תגובות עוינות ואלימות. הייתה הצעה שעברה לפני שבועיים בוועדת החוקה בקשר למעצר ומאסר של קטינים, שידייקו יותר בכמה מותר לעצור, מי יכול לעצור וכן הלאה. נכנסתי לאינטרנט ולעיתונים, מ-50 תגובות על הכתבה שסקרה את ההצעה הזאת, 47 היו אלימות נגד הילדים, אמרו שלא צריך לצ'פר אותם, לא צריך לתת להם כלום. מה, השתגענו? הם מכים במוט ברזל ואנחנו רוצים להקל עליהם.

אנחנו במקום לא טוב, זה גרוע יותר בארבע-חמש שנים האחרונות, ושמעתי את זה מהרבה בני נוער. הקריאה היא להכניס את זה לתוכניות הלימודים של כל מי שעוסק בחינוך, באוניברסיטה, במכללה וגם בגן הילדים.

אני רוצה לסכם את הישיבה ומודה לכולכם על התרומה. אני מוצא שכל הסוגיה של תופעת האלימות כנגד ילדים על ידי כל הגורמים שקיימים בסביבתם, אם זה ילדים בילדים או בוגרים בילדים או אלימות בתוך המשפחה, היא סוגיה מאוד קשה. קיימת גם סכנה שעקב האלימות הגוברת במשפחה היא תלך ותתגבר, מה עוד שאין ספק שתשפיע על כל החיים הבגירים של הילדים. לכן, היא מעוררת דאגה מאוד גדולה.

אני מוצא טעם לפנות בעקבות הישיבה הזאת לראש הממשלה ולשרים הנוגעים בדבר, לומר להם את מה שאני חושב. קיימים גורמי אבחון וגורמים שקולטים את התופעות הללו במשרדי הממשלה השונים, אם זה משטרה, חינוך, רווחה או משרד הבריאות, אבל אין גורמי טיפול מספיקים אל מול התופעות הללו.

אם נרד לפירוט של כל העניין הזה, חשוב מאוד לעסוק בנושא של הכשרת המורים במכללות להוראה, בכל גורמי ההוראה, מרמות בתי הספר למורים עד האוניברסיטאות. חשוב שהטיפול בנושא של אלימות מינית נגד ילדים ייכנס לתוכנית ההכשרה באופן ראוי ומשמעותי כדי שמורים יוכלו להיות גם מאבחנים ראשונים של קיום התופעה הזאת בתלמידים, וגם בעלי יכולת טיפול עד גבול מסוים.

סיוע ראשוני.

לא רק מורים, גם רופאים צריכים את ההכשרה הזאת.

אשתמש שוב בדימוי הצבאי, לדעתי אין שום אפשרות לדעת מה קורה עם חיילים מתאבדים אלא בראייה של המפקד הישיר. רק ראייתו של המפקד הישיר את החייל יכולה לאבחן מתי סכנה כזאת קיימת, ונדמה לי שזה הדבר הראשון שצריך לעשות.

דבר שני, זה תביעה להקמת מסגרות טיפוליות ייחודיות בכל הארץ, דוגמת על"ם ואל"י, ולסייע במימונם כדי שיוכלו להתגבר על הטיפול בילדים הללו, פוגעים ונפגעים. צריך לטפל גם באלה וגם באלה.

דבר שלישי, יש לתבוע שילדים נפגעים יוכלו לקבל מענה של טיפול נפשי בדיוק באותה מהירות שהיו מקבלים אותו לו היו נפגעים פיזית, מהירות של חדר מיון. פגיעה נפשית לא שונה במהותה מפגיעה פיזית. אדם שיש לו פצע מקבל את הטיפול מיד, כך גם צריך לקבל אותו ילד שנפגע מינית, ובעניין הזה לא יכול להיות שום ספק. לעיתים הילד פגוע גם פיזית וגם נפשית.

הטיפול חדר המיון ניתן, גם הטיפול הנפשי בחדר מיון, הטיפול הנפשי לא יכול להיגמר בחדר המיון, וזה מה שחסר, החלק המתמשך הוא הבעייתי. הייתה ועדת שרים לטיפול בנושא האלימות, וחלק מהנוכחים כאן השתתף בתת-ועדה, שעסקה בנושא מניעה וטיפול באלימות, שכללה גם התייחסות לחלק הזה. לצערנו, בוועדת השרים הנושא לא קיבל התייחסות ברמה של מציאת תקציב לטפל בדברים.

אני מודה לכם. אני רוצה לתבוע גם מהמשרד לביטחון הפנים ומהמשטרה שיהיו גורמי טיפול מספיקים על פי החוק, כי כיום זה מתקיים כמעט באופן וולונטרי בלבד. בנוסף, אני רוצה לפנות לשרת המשפטים ולתבוע שיהיו מספיק שופטים כדי לזרז תהליכים בכל הטיפולים בפוגעים בילדים, משום שבנושא הזה הפיגורים גורמים רק המשך הפגיעות בילדים ואת זה צריך למנוע במהירות רבה ככל האפשר.

נדמה לי שעל הכל, מה שאנחנו צריכים לתבוע מהממשלה ומהראש הממשלה זה להקים גוף רב-תחומי שיכלול את כל המשרדים הנוגעים בדבר, שיהיה בכפיפות למשרד הרווחה, ושיטפל בכל הסוגיות הנוגעות באלימות כלפי ילדים. הקמת הגוף הזה יכולה להיות חשוב.

צריך לקדם חקיקה כדי לחייב את הטיפול.

אני מתכוון לתבוע מראש הממשלה להודיע לי אם יש בכוונתו להקים גוף כזה שיהיה מטרייה לכל משרדי הממשלה לכל משרדי הממשלה הנוגעים בדבר. אם לא, לומר לו מראש שאם זה לא יהיה אני מתכוון לחוקק בחוק הקמתו של מרכז כזה. אולי במקביל נכין הצעת חוק ונגיש אותה.

אני מאוד מודה לכולכם, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 15:30.