ישיבת ועדה של הכנסת ה-16 מתאריך 22/11/2005

אלימות נגד נשים - ישראל 2005 - תמונת מצב ודרכי התמודדות

פרוטוקול

 
PAGE
24
ועדה לקידום מעמד האישה

22.11.2005


הכנסת השש עשרה





נוסח לא מתוקן

מושב רביעי

פרוטוקול מס' 218

מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
יום שלישי, כ' בחשון התשס"ו (22 בנובמבר 2005), שעה 08:30

ס ד ר ה י ו ם: אלימות נגד נשים – ישראל 2005 – תמונת מצב ודרכי התמודדות
נכחו
חברי הוועדה: ענבל גבריאלי – היו"ר
מוזמנים
סנ"צ צחי חפץ – המשרד לבטחון פנים

סנ"צ נורית זיו – רמ"ד נפגעי עבירות המשרד לבטחון פנים

עו"ד יואל הדר – יועץ משפטי המשרד לבטחון פנים

תנ"צ ג'קי בריי – ראש חטיבת חקירות ומודיעין המשרד לבטחון פנים

דודו וולף – מרכז ועדת השרים לאלימות המשרד לבטחון פנים

רפ"ק יהודה ממן – דובר המשרד לבטחון פנים

דבורה איציק – מרכזת תכנית ארצית לאיתור וטיפול בנשים מוכות,

משרד הבריאות

מרים שכטר – הממונה על השיוויון בין המינים משרד החינוך התרבות והספורט

בתיה לוי – מדריכה ארצית בנושא שיוויון בין המינים משרד החינוך,

התרבות והספורט

שוש צימרמן – מנהלת היחידה לחינוך מיני ולמניעת התעללות, משרד החינוך התרבות והספורט

עדה פליאל טרוסמן – סגנית מנהלת השירות לנשים ונערות במשרד
הרווחה

שלומית להמן – משרד הרווחה

ציפי נחשון – מפקחת ארצית לטיפול באלימות במשפחה משרד הרווחה

איילה מאיר – משרד הרווחה

יהודית פלוטקין – מנהלת הרשות לקידום מעמד האישה

דינה חן – יו"ר פרוייקט "אישה בסיכון" בירושלים, הדסה ישראל

סימי מור – יו"ר ויצ"ו ירושלים

הילה קרנר סולימן – מנכ"לית איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית

עדי שאולוף – איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית

יעל ערמי – קול אישה

שולה אגמי – יועצת מרכז השלטון המקומי

סמדר סיני – מנהלת היחידה לקידום נשים התנועה הקיבוצית

עו"ד מאירה בסוק – נעמ"ת
מנהלת הוועדה
דלית אזולאי
נרשם על-ידי
חבר המתרגמים בע"מ
היו"ר ענבל גבריאלי
בוקר טוב לכולם, אני מתכבדת לפתוח את הישיבה. על סדר יומנו ציון יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים. מרכז המחקר והמידע של הכנסת הכין עבורנו, עבור הישיבה הזו, מסמך עם נתונים חדשים, מעודכנים, לחודש הזה, לנובמבר 2005. אני רוצה בתמצית, ללא קשר למצגת שודאי תציג לנו ראש מדור אלימות במשפחה במשטרה נורית זיו, בכל אופן ללא קשר לנתונים הללו אני רוצה להציג מקצת מהנתונים שאספו עבורנו במרכז המחקר והמידע של הכנסת.


בשנת 2005, כמובן כל הנתונים הם עד החודש, עד נובמבר 2005, נרצחו תשע נשים בידי בני זוגן, וזאת לעומת עשר נשים בכל שנת 2004. בגין עבירות אלימות כלפי בנות זוגם בשנת 2005, הנתון הזה הוא עד אוקטובר, נעצרו שלושת אלפים שמונה מאות שבעים ושישה גברים, וזאת לעומת ארבעת אלפים שש מאות ארבעים וחמישה גברים שנעצרו בשנת 2004. כמו שאמרתי נתוני 2004 זה כל שנת 2004, נתוני 2005 זה עד נובמבר, מה שהוא עד אוקטובר אני מציינת. תיקים שנפתחו בגין אלימות בין בני זוג, שזה כולל עבירות נגד הגוף, עבירות מין, סדר ציבורי ורכוש, סך כל התיקים שנפתחו בגין תלונות נשים על אלימות מצד בני זוגם שש עשרה אלף חמש מאות ועשרה תיקים בכל שנת 2004, לעומת שלושה עשר אלף מאה חמישים ותשעה תיקים מינואר עד אוקטובר 2005.
תלונות נשים על עבירות מין, סך הכל התיקים שנפתחו בגין התלונות הללו שלושת אלפים שבע מאות שלושים ושמונה תיקים בכל שנת 2004, לעומת אלפיים שבע מאות ששים תיקים בין ינואר לאוקטובר 2005. אלו הם מקצת מהנתונים שמרכז המחקר והמידע של הכנסת אסף מהמשטרה.

נתוני איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ואונס, לעומת חמשת אלפים שבע מאות שמונים ושמונה פניות חדשות שהתקבלו בשנת 2004, בתקופה המקבילה הנתון לשנת 2005 הוא חמשת אלפים שמונה מאות ושתים עשרה פניות.

נתונים ממערכת המשפט, תיקי בקשות למתן צווי הגנה שהוגשו לבתי המשפט מתוקף חוק מניעת הטרדה מינית מאיימת, ינואר עד נובמבר 2005 אלפיים מאה ארבעים ואחת בקשות, לעומת אלף תשע מאות עשרים ושתיים בקשות בכל שנת 2004. תיקי בקשות למתן צווי הגנה שהוגשו לבתי המשפט מתוקף חוק למניעת אלימות במשפחה, ששת אלפים תשע מאות שמונים ושלושה תיקים, בין ינואר לנובמבר 2005, לעומת שמונת אלפים חמש מאות ושנים עשר תיקים בכל שנת 2004.

תיקים שנפתחו בבתי המשפט בגין עבירות של תקיפת בן זוג, ינואר עד נובמבר 2005 אלפיים שלוש מאות שבעים ושבעה תיקים, לעומת שלושת אלפים מאתיים שישים וחמישה תיקים בכל שנת 2004.

נתוני הענישה מאידך, ולא בכדי אני מציינת מאידך, הוועדה דנה ברמת הענישה לגבי עבירות מין, לגבי עבירות בכלל כלפי נשים, הממצאים היו לדעת רוב מי שנכח בישיבה, השתתף בישיבה, כמובן גם השופט אוקון, מנהל בתי המשפט, אנחנו לא מצאנו עצמנו מסופקות ומסופקים מהנתונים, במיוחד כשהם הוגשו בצורה כל כך גסה שאי אפשר היה באמת להתחקות אחר מה באמת מקבל עבריין כזה בבתי המשפט אלא נעשה איזה שהוא ממוצע כללי, ובנתון הזה נכללים גם עבריינים שקיבלו שלושים ושתיים שנות מאסר וקיבלו את העונשים שלהם כעונש מצטבר וגם עבריין שקיבל שנתיים מאסר בפועל שאצלו כלל לא ניתנו עונשים מצטברים, וגם ללא קשר לעונשים המצטברים. כך שהממוצע הכללי הזה, בלי יכולת שלנו באמת לרדת לפרטי פרטים השאירה אותנו מאוד לא מסופקות ומסופקים מהנתונים ותתקיים על כך ישיבת המשך. בכל אופן אלו מקצת הנתונים.

אני רוצה לפתוח את הדיון ולהקדים ולומר לפני שנשמע על התכניות ועל הפרוייקטים שנעשים במשרדים השונים, ועל ידי הגופים השונים, מהנתונים שקראתי אפשר לראות, למרות שהנתונים לא מתייחסים לכל שנת 2005, חלק מהנתונים קיימת בהם עלייה, מבחינת התלונות, קיימת ירידה מבחינת מספר התיקים בבתי המשפט, קיים פער בין מספר התלונות שמוגשות במשטרה לבין מספר הדיווחים והפניות שמגיעים למרכזי הסיוע. יש חפיפה מסויימת בתוך המספרים האלה, מפני שמשטרת ישראל מאוד מעודדת את המתלוננות לקבל את הסיוע ממרכזי הסיוע. מרכזי הסיוע כמובן פורשים את האפשרות, את האופציה הפלילית, ומציגים אותה בפני המדווחת, שיכולה אכן ללכת ולפנות למשטרה.

אבל עדיין קיים איזה שהוא פער ועדיין כנראה שהמערכת לא מספיק זמינה ולא מספיק נגישה ולא מספיק רכה עבור נשים, ולא מדובר כרגע אך ורק על המשטרה חלילה. מדובר גם על שירותי הרווחה, מדובר על כל הטיפול הכולל שצריכה מי שמגיעה עם תלונה כזו או אחרת בגין אלימות, בין אם מדובר באלימות באופן כללי, בין אם מדובר באלימות מינית או סוגים אחרים. כנראה שיש איזה שהוא כשל, איזה שהוא חוסר רכות, איזה שהוא חוסר זמינות, שעדיין גורם לנשים לא להרגיש בטוחות או לא לסמוך מאוד עלינו, על המערכת, ולכן פעמים רבות תימצאנה נשים שיעדיפו לדווח למרכזי הסיוע, לקבל את הסיוע ממרכזי הסיוע וזה יהיה המסלול היחידי שהן יפעלו במסגרתו.

אני רוצה לפתוח את הדיון, הגברת תנ"צ נורית זיו, אנחנו נשמח לקבל כרגע את הנתונים ולצפות במצגת.
נורית זיו
אני מכירה את רוב הנוכחים כאן, וחלקם הגדול קשורים בקשר מקצועי הדוק עם המשטרה, לכל אורך הטיפול בהליך הפלילי. אבל אנחנו עשינו מצגת ככה קצת יותר מסודרת. מאז ומעולם אני ראש מדור נפגעי עבירות. המדור שלי בא לטפל בכל הנושא של נפגעי עבירה. נפגע עבירה באשר הוא, עם פילוח לאוכלוסיות, אוכלוסיות כאלה ואחרות, אם בהתאם לרגישות, אם בהתאם לגיל, אם בהתאם למגבלה כזאת או אחרת ואם על פי נושא. לכן העיסוק שלנו הוא בכל נפגעי העבירה.

אנחנו אחראים מקצועית במדור לנושא של אלימות בין בני זוג, אחראים על הנושא של עבירות מין, אחראים על נושא של חקירת אנשים עם מוגבלויות כלשהם, ואנחנו עושים, כמו שאני אומרת, עוד ועוד פילוחים, ובעצם מקרבים את החקירה המשטרתית ומתאימים לאותם אוכלוסיות. ולכן אני כראש מדור נפגעי עבירות וכמובן חלק גדול וחשוב הנושא של אלימות נגד נשים, ואלימות במשפחה, והבלבול הוא מובן לי. זה קורה הרבה אבל ככה צריך לשים דברים על דיוקם.


המגמה שלנו כמובן כמשטרה לתת את המענה המהיר ביותר, משום שלא פעם גם גופים אחרים צריכים לתת מענה מהיר, זריז, אבל מענה מיידי כמו שהמשטרה צריכה לתת הוא אופייני מאוד לגוף שלנו, מאחר שבדרך כלל כמובן המשטרה, על קצה הטיפול, ואני אומרת המשטרה היא גם חלק מהחברה ומהאורגנים בחברה שמטפלים בתופעה הזאת. אז על קצה הסקאלה של הטיפול אנחנו למעשה האחרונים. והתקווה היא שבכלל לא יגיע אלינו. זאת אומרת המערכת הזאת והזאת והזאת לא טיפלה, בסופו של דבר זה מגיע אלינו. אנחנו בעצם מגיעים לטפל בבני הזוג בשעת משבר, זה ברור, זה ודאי. ולכן ההחלטות שלנו הם החלטות ברמת המיידי, אם לעצור, לא לעצור, מה אנחנו יכולים לעשות, ומהבחינה הזאת אנחנו למעשה קיבלנו את הטיפול כולו בנושא של אלימות בין בני זוג. אנחנו מטפלים, מאחר שזו מצגת שהיא יותר כללית, זה בין עשרים, עשרים ואחד, עשרים ושתיים, תלוי בשנה, אלף תלונות בגין אלימות בין בני זוג, כאשר מרבית התלונות, כפי שתראו אחר כך בגרפים, תלונות של נשים כנגד גברים, אבל יש גם תלונות של גברים כנגד נשים.

הדבר מתפתח, חלק מהגברים כמובן הטיפול הוא טיפול זהה לגבי כולם, השוני הוא שחלק מהגברים התלונות שלהם הם כתוצאה מתלונת האישה, האישה מתלוננת וכתוצאה מזה הוא אומר כן, אבל גם היא, והמאפיין הנוסף הברור הוא שהפגיעות שחוות הנשים והפגיעות שאנחנו רואים שחוות הנשים כתוצאה מהתקיפות הם הרבה יותר חמורות מאשר הפגיעות הפיזיות שהגברים חווים, ולכן מבחינה זאת המסוכנות כמובן ברוב המקרים היא הרבה יותר גבוהה כאשר הגבר הוא הפוגע, בגלל העניין של הפגיעות, ואני לא מדברת רק על נקודת הקצה, שהיא הנקודה של מקרי הרצח, שהשנה למשל, אתם תראו אחר כך בגרף, אבל יש כמובן יותר נשים שנרצחות, והשנה תשע נשים נרצחו וגבר אחד. אבל אני תמיד במסר שלי אומרת שהמטרה שלנו כמשטרה כמובן שלא יהיה שום מקרה רצח, זה ברור מאליו, כי זה הדבר החמור ביותר שיכול לקרות. אבל אנחנו, המגמה שלנו שמבחינה חברתית, מבחינה אישית, אנשים שמגיעים אלינו לא יחוו אלימות לאחר שהם מגיעים למשטרה. אם יהיה המשך של חיים משותפים אז יהיה המשך של חיים משותפים ללא אלימות, ואם תהיה פרידה תהיה פרידה ללא אלימות.

המגמה שלנו שהמשפחה, כולה כאורגן, לאחר התלונה למעשה האלימות תצא מתוך החיים שלה. וכמובן, בנקודת הקצה הם אותם מקרי רצח, שנדבר עליהם לאחר מכן, חלק ממקרי הרצח בכלל לא מגיעים לפתחה של המשטרה, אני יודעת שגם לא מגיעים לפתחה של מערכת הרווחה, ולכן לא תמיד יש לנו את יכולת השליטה לגבי כל המקרים הללו.


מאחר שמדובר ביום למאבק באלימות נגד נשים אז הנתון שאני מביאה הוא הנתון שבו נשים נרצחו על ידי בני הזוג. הנתון שארגוני הנשים מביאים, ותמיד, וכדאי שזה יהיה ברור כי אחר כך זה גם מצוטט בעיתונות וזה יוצר איזה שהוא בלבול, הוא של נשים שנרצחו באשר הן נשים. חלקן כי הן נשים, וזה נמצא בסטטיסטיקה, לא על ידי בני זוג. זה על רקע כבוד המשפחה וזה בתוך המשפחה וזה גם לא על רקע כבוד המשפחה וכו'.
היו"ר ענבל גבריאלי
על פי החוק היום בן זוג מוגדר זה לרבות ידוע בציבור.
נורית זיו
גם לא רק זה. בואו נעשה סדר, המשטרה מבחינת החקירה ומבחינת הסטטיסטיקה, המערך שנבנה הוא מערך של אנשים שחוקרים את העבירות בין בני הזוג. קודם כל העבירות בין בני הזוג מוגדרות ככלל העבירות שנעברות בין בני זוג, אם הרקע הוא הרקע הזוגי. כי אותי לא מעניין אם הוא החטיף לה סטירה או אם השיג גבול או אם הוא התפרץ לה הביתה או אם נכנס לה למחשב או אם עשה דברים אחרים אם הרקע הוא רקע זוגי. כי הערכת המסוכנות צריכה להתחשב בכלל הדברים. זה קודם כל.


הדבר האחר הוא שחרף הגדרות כאלה ואחרות בחוק, והחוק מדבר על בני זוג כנשואים או ידועים בציבור, מבחינת החקירה ומבחינת הסטטיסטיקה המשטרתית מדברת על כל עבירה ועל כל רצח שנעשה כשהרקע הוא רקע זוגי. זאת אומרת גם אם חבר עשה, גם אם גרוש, גם אם ידוע בציבור, גם אם זה מטריד מאיים שהיה נדמה לו שהוא חבר שלה אבל הוא בכלל לא חבר שלה. זאת אומרת שזה לא נכון להגיד, ואני מבקשת שגם לציטוט לתקשורת לא תגידו דברים שלא נבדקו אתנו, בני זוג מבחינת הסטטיסטיקה והחקירה הם בני זוג שאנחנו הגדרנו אותם כבני זוג לצורך החקירה. אחר כך החוק מגדיר ככה, ולכן הפרקליט התובע שיסווג איזה סעיף עבירה אז הוא יסמן סעיף 382 ולא 380, אבל זה לא משנה לנו מבחינת עצם החקירה. לכן צריכים לשים דברים על דיוקם.


כמו שאני אמרתי, אני לא אכביר, התגובה המיידית, הנושא של הערכת מסוכנות שאנחנו צריכים לעשות, זה אחד הפרוייקטים החשובים שעשינו, כולם כאן יודעות שבעקבות ועדת בן שלום בשנת 98' כל הגופים שעוסקים באלימות בין בני זוג חוייבו למעשה לפתח כלים להערכת מסוכנות, ואנחנו לקחנו את האתגר הזה, פיתחנו כלי להערכת מסוכנות מאוד מפורט, אין לי זמן לפרט איך הוא תוקף, הוא תוקף בצורה מאוד מאוד מקצועית.

היום הוא נמצא על שולחן העבודה של כל חוקר במשטרה. החקירות במשטרה נערכות הכל ממוחשב היום, וכשאנחנו פיתחנו את הכלי זה לא היה ככה, אבל מאחר שצפינו שזה יהיה כך הכלי נמצא על שולחן העבודה בכל מחשב של חוקר, הכלי הוא כלי אקטוארי, ואנחנו עשינו את זה עם אנשי מקצוע, גם פסיכולוגים קליניים, גם אנשי מקצוע בתחום הרווחה, הכלי הוא כלי אקטוארי והחוקר מחוייב על פי הנהלים בכל חקירה לעשות את הערכת המסוכנות, כלומר לפתח את החקירה בהתאם להערכת המסוכנות.


הנושא של ביצוע הליכים משטרתיים, לרבות מניעת נגישות לנשק, זה ברור, כל אדם שיש תלונה לגביו מייד נלקח לו הנשק. יש לנו קשר ישיר עם הצבא, אנחנו, בכל אופן זו המדיניות שלי, לעשות גם דברים בלוול הרך, של הקשר עם הדברים החיצוניים, גם מייעל את העבודה, גם מול הצבא עשינו עבודת מטה מאוד מאוד ארוכה, מהיום ממחשב למחשב הנתונים עוברים. זה לא ברור מאליו הדברים האלה. כדי שהדברים יהיו מהירים ושלא תיפול אינפורמציה בין הכסאות ולא ייקח לה זמן, הקטע של העברת האינפורמציה המהירה הוא מאוד מאוד חשוב. וזה דורש משאבים וזה דורש התכוונות של המערכת, התכוונות של הארגון, והארגון שלי מאוד מאורגן והוא עומד מאחוריי.

מבחינה זאת ההשקעה היתה והיום הצבא והמשטרה מדברים און ליין במערכות הממוחשבות לגבי מי שהוגשה לגביו תלונה, הצבא יודע, זה מגיע למקום מסויים, אחת לחודש מתעדכנות המערכות והצבא מבחינתו נותן נשק לאנשים שמסכנים, אנחנו לא מתערבים לגבי לקיחת הנשק, אנחנו לוקחים את הנשק האזרחי, הצבא לוקח את הנשק הצבאי, כמובן גם לגבי אנשי מילואים, כי היום הוא לא איש מילואים ומחר הוא יכול להיות איש מילואים ולסכן את מי שהוא עלול לסכן.

שיתוף הפעולה המאוד פורה ומאוד ברור עם גורמי הרווחה, ההפנייה היא גם מובנית בתוך הנוהל שלנו, חובה, ואנחנו עושים את זה, כל אדם בהסכמתו או בתנאים מסויימים שלא בהסכמתו, אנחנו בנינו את הנוהל עם גורמי הרווחה, מופנה לטיפול בששים ושבעה מרכזים, ציפי תגיד לכם שזה התחיל משנים עשר מרכזים, ששים ושבעה מרכזים, אני חושבת שהחלק הארי של הקליינטים, אם מדובר בקליינטורה בתחום הזה, זה קליינטורה שהמשטרה מפנה למעשה לטיפול, אנחנו עושים גם פרוייקטים עם משרד העבודה והרווחה, נושא של עובדים סוציאליים בתוך תחנות המשטרה. המדיניות שלנו היא לא מדיניות הפרדה בין בני זוג, המדיניות שלנו היא הבאת שקט ואיון של האלימות. המדיניות שלנו היא הקשחה מאוד ברורה בקטע של אכיפת ההליך הפלילי, ובו זמנית בקו מקביל הנושא של הטיפול. ההבנה הכללית הציבורית היא שללא טיפול למעשה אנחנו לא נעזור הלאה לבני הזוג. אבל האכיפה המאוד סטריקטית של הדין, של ההליך הפלילי, היא כמובן עוזרת להרבה אנשים שלא היו חושבים לפני כן לבוא לטיפול, היא עוברת להם לעבור את ההליך הטיפולי, ואני חושבת שמבחינה זאת יש הצלחה והתקדמות מאוד מאוד גדולה.

יש התייחסות ייחודית לקשיי איסוף ראיות. לא קל לנו לאסוף ראיות לא פעם. חלק גדול מהעבירות נעברות בדלת אמות, בין האישה לגבר, וההנחיה שלנו חד משמעית לא לסגור תיק מחוסר ראיות רק בשל העובדה הזאת, כי אחרת נאלץ לסגור הרבה מאוד תיקים. אז כמובן זאת לא סיבה. החוק הפלילי מאפשר להרשיע אדם גם על פי עדות יחידה, ועל כן זאת לא סיבה מבחינתנו לסגור את התיק מחוסר ראיות.

ילדים שמעורבים, יש קושי בגביית העדויות מהם. אנחנו נוטים שלא לערב ילדים שלא לצורך, אבל אם יש צורך אנחנו מערבים אותם. לא פשוט, לא קל לערב ילד כאשר הוא צריך לעמוד בין שני ההורים, לא פעם יש הזדהות דווקא עם התוקף, יש הזדהות עם הקורבן, אנחנו צריכים להביא ראיות שהם ראיות אובייקטיביות, זו מלאכה לא קלה. והתיק בכלל דורש מהחוקר עבודה שהיא לא עבודה מסובכת מבחינה חקירתית אבל היא מסובכת מבחינת הגישה לנושא עצמו.

אנחנו מכשירים את המערך הזה בהכשרות מיוחדות, גם הכשרות לגבי עבירות מין, גם הכשרות לגבי אנשים עם מוגבלויות, לתוך ההכשרות האלה שסך הכל זה שלושה שבועות יחד אנחנו מביאים את אנשי המקצוע לעילא ולעילא כדי שהחוקר לא יהיה חוקר שיודע חוק ומדיניות, כמובן הוא צריך לדעת נהלים, חוק ומדיניות, זה אלף בית של חקירה, הוא צריך להיות איש חקירות כמובן, אבל את הקורסים של איך להיות חוקר הוא עושה הרבה לפני כן. המגמה שלנו זה לתת רקע מקצועי טוב למי שעוסק שיבין מה עולם התוכן של אישה שמגיעה, למה היא חוזרת מהתלונה, למה אישה שהיא נפגעת עבירות מין היא לא מגיעה למשטרה, מה קורה לה, מה זה טראומה ראשונית, מה זה טראומה שנייה וכו', וזה אנשי המקצוע נותנים לחוקרים באותם שלושה שבועות, והחוקרים האלה שעברו את ההכשרה יש הבדל גדול בין מי שלפני הכשרה ואחריה, וכמובן אנחנו בתוך תפקידים נותנים הרבה גיבוי מקצועי כזה או אחר.

איך אנחנו נערכנו ארגונית, ב-95' המשטרה התחילה לראשונה לאסוף סטטיסטיקה בנושא, אנחנו עד היום לדעתי הגוף היחיד שיש לנו סטטיסטיקה מסודרת, ממוחשבת, אנחנו מדברים הרבה על מידע והחלפת מידע, אני קוראת לגופים האחרים לעשות גם אצלם משהו שאון-ליין כל דבר, אצלנו כל חוקר, כולם היום מחוברים למחשב, כל דבר נכנס למערכת מידע סטטיסטי מרכזי על פי הדרישות שלנו, וכמובן נותן לנו אפשרות לכוון את המדיניות. ב-96' הוקם המדור שבראשו אני עומדת, ב-99' אני הגעתי למדור. ב-98' הקמנו את אותו מערך, המערך מונה מאה עשרים חוקרים בתקן, הכל ממקורות משטרתיים, לא קיבלנו אפילו לא חצי תקן, חמישים חוקרים בגיבוי, זאת אומרת זה חוקרים שעושים גם את זה וגם את זה והם מוכשרים לחלוטין באותה הכשרה שאמרתי. תשעה תקנים למגזר הערבי וארבעה עשר דוברי שפות רוסית ואמהרית. לא מספיק, אנחנו משתדלים לתת את המענים גם בשפות למגזרים. ב-99' התחיל המערך הזה לעבוד באופן מקצועי לאחר ההכשרה. אנחנו את ההכשרות האלה עושים כל שנה. ב-2002 תוקננו בכל מחוז, יש היום קצין נפגעי עבירות מחוזי והוא נותן את המענה המחוזי כמו שאני עובדת ארצית, הוא נותן את המענה המחוזי לכל התפקידים שאני עושה באופן ארצי. מאוד פיתחו את זה.

הנושא של עיקרי המדיניות, אני אעבור במהירות: אנחנו עוצרים יותר, אנחנו סוגרים הרבה פחות תיקים, אתם תראו שאם בשנת 95' חמישים אחוז מהתיקים פשוט אפשר להגיד הושלכו מייד, כי אי תביעה זה אי תביעה, ופ"א זה תיק חקירה. אתם תראו שהיום בתלונות נשים שבעה אחוז בסך הכל נסגרים מאי תביעה. זאת אומרת היום תיק שנכנס למשטרה הוא תיק חקירה, הוא נחקר עד תומו, וכמו שאמרתי הוא לא נסגר, בוודאי לא בתחילתו של ההליך, לא נסגר מחוסר עניין לציבור. יכול לאורך ההליך הפלילי, אם אנחנו באמת מוודאים על ידי חוות דעת מקצועיות, ורק מתוך אנשי מקצוע, לא בגלל זה שהוא אומר או לא בגלל זה שהיא אומרת שהיא חיה עכשיו טוב, גם החוק מחייב אותנו וגם הנהלים, אנשי מקצוע מגבים שהזוג הזה באמת או חזר לחיים ללא אלימות או שנפרד ללא אלימות, ויש לנו זמן מרווח לראות, אז אנחנו יכולים באמת לסגור את התיק מחוסר עניין לציבור ולא דקה אחת לפני כן.

יש לנו קשר עם כל המשרדים, אני לא אכביר מלים על כל מה שאנחנו עושים. אני רק רוצה עוד שני דברים. הנושא של המענה הקולי, מערכת נפגעי עבירה, היא עדיין לא פועלת לשביעות רצוננו, יש תקלות, אבל הדבר המצויין הוא שלמעשה בנאדם שמגיע, כמובן כולל אנשים שאנחנו מדברים היום שהם קורבנות, יגיע לתחנת משטרה ובמידה והוא מעוניין הוא יקבל קוד גישה למערכת ועל פי חוק נפגעי עבירה בכל שעה במשך היום הוא יוכל להיכנס למערכת לקבל אינפורמציה מה המצב בהליך הפלילי, מה מספר הטלפון של היחידה, מה מספר הטלפון של התביעה, אל מי הוא יכול לפנות, באיזה שלב, למה זה קבוע, וזה מבחינה זאת מאמץ גם בשירות לאזרחים בכלל אבל בוודאי לאנשים שנפגעו.

כל אלה פרוייקטים שאני מזמינה אתכם לקרוא בדף המידע. רק סטטיסטיקה, זה ממש מראה לכם באופן ברור, הסגול זה תיקים שנסגרו, אי תביעה זה אפילו לא חוקרים. לעומת הכחול שזה פ"א. אתם תראו בין בני הזוג, אחד עשרה אחוז עכשיו זה אי תביעה, שזה ממש מרווח הגיוני ביותר, לעומת שמונים ותשעה אחוזים שזה תיקי חקירה לחלוטין. בין נשים המצב עוד יותר טוב, אני מקבלת בהוראות לישיבות גברים שמייצגים אגודות או עמותות ואני צריכה גם עכשיו את הצד השני, לדבר אתו, המדיניות הזאת לא פשוטה מבחינה זאת, אבל אנחנו מקדמים אותה ומיישמים אותה. אתם תראו שלגבי נשים שבעה אחוז בסך הכל נסגרים, לעומת ארבעים ושש נקודה שבע בשנת 95', כאשר המהפך הגדול אתם תראו בשנת 99', ב-98' הוקם המערך וזה הכל מדיניות, זה שום דבר אחר, רק ישיבה ומדיניות של ארגון. מבחינת מעצרים, זה מספר המעצרים, סך כל המעצרים גברים ונשים. זה נראה לכם לעומת עשרים אלף תלונות לא הרבה עצורים, עשרים וחמישה אחוז עצורים זה הרבה. בסך הכל מספר המעצרים, הרי ההוראה של המחוקק היא לא לעצור, אז מספר המעצרים יחסית באחוזים באלימות בין בני זוג לעומת עבירות אחרות הוא גבוה באופן יחסי.


זאת הסטטיסטיקה של רצח בין בני זוג בהגדרה של בני זוג רחבה כמו שאמרתי. שנת פיק היתה שנת 2003, היו תשעה עשר מקרים, שמה שמאפיין שרובם לא היו ידועים למשטרה, זה היה פשוט מדהים. וחלק גדול זה עולים, או לפחות מגזרים של עולים. השנה כמו שאמרנו תשע נשים.


מבחינת איזה עבירות המערך הזה חוקר, כמו שאמרתי אם פעם אישה היתה מגיעה ועל התפרצות היו מחלק פשע ועל אונס היא הולכת למחלק המיוחד הזה ועל עבירות קלות לעבירות קלות והאינפורמציה היתה מפוזרת בתחנה, למה עשינו את המערך, כדי שהאינפורמציה תהיה בידי אותו מערך. ולכן המערך הזה חוקר את שלל העבירות כאשר הרקע הוא זוגי. יחד עם זה אתם רואים שהנתון הקשה הוא שששים ושבעה אחוז, כשבעים אחוז, הנתון הקשה של עבירות עם חבלה, והשאר זה הדברים הנוספים. אבל אנחנו אוספים את הזוג מבחינה זאת שאותו מערך יחקור את כל העבירות כשהרקע הוא זוגי ועושים את הערכת המסוכנות בכל תיק ותיק כזה. תודה.
היו"ר ענבל גבריאלי
תודה. הילה קרנר סולימן, מנכ"לית ארגון מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, בבקשה.
הילה קרנר סולימן
אני אדבר בקצרה כי גם חשוב לי שארגונים אחרים יישמעו. אני כן אגיד שזה בעיניי מכפיר שסדר היום הפוליטי גבר על דבר שהוא בעיני צריך להיות חשוב לא פחות מבחינה ציבורית ולאומית, וזה העובדה שחוץ מיושבת ראש הוועדה אין פה אף חבר כנסת ואף שר. עם כל הקלחת הפוליטית אני חושבת שזה מספיק חשוב ומצדיק נוכחות שלהם בדיון הזה.


אני כן אתייחס לשלושה דברים מאוד מאוד בקצרה. חילקנו לכם חוברת עדויות של נפגעות ונפגעי גילוי עריות, חוברת שפעילה שלנו ונפגעת תקיפה מינית ריכזה את הפרוייקט. תקראו את העדויות האלה בעדינות, אחת אחת. הם מאוד מציפות. והפרוייקט הזה הוא חלק מהמסע המתמיד שלנו להילחם באוייב בעצם המר ביותר שלנו והוא ההכחשה החברתית. ויש לנו גם גידול בפניות של ארבעה עשר אחוז של נפגעות ונפגעי גילוי עריות, גילוי שלא יתבטא מעולם לדעתי בפנייה למשטרה ובדיבור ציבורי, כי זה הסוד הכי קשה והכי כואב לחשוף אותו מבחינת הנפגעות, ולכל עדות כזאת מבחינתנו יש כוח לא רק מבחינת העדות של הנפגעת או הנפגע עצמו אלא בזה שהם נותנים תוקף לחוויה איומה ושכיחה כל כך בציבור הישראלי ובעולם בכלל.


עוד נושא שאני רוצה להתייחס אליו, רובכם יודעים, אני מסיימת את התפקיד שלי בעוד שלושה שבועות, אבל הנושא שבעיניי צריך להיות מקודם לאורך שנים, ואסור לנו או לכם לשקוט לגביו זה הנושא של התיישנות. היום יש עשר שנים מגיל שמונה עשרה כאשר קטין נפגע שלא על ידי בן משפחתו, קטין או קטינה, ועשרים ושמונה כאשר מדובר בנפגע או נפגעת גילוי עריות. זה בעיניי דבר שהוא לא מוסרי. הקורבנות כל החיים שלהם ישלמו את המחיר של הפגיעה, ולכן אסור שתהיה התיישנות על עבירות מין. התוקף, המתעללים, צריכים לדעת כל החיים שלהם שאימת חרב הדין מונפת מעל ראשם, אפילו אם לעולם היא לא תיושם, ויש נושא שהוא מאוד טעון ואני חושבת שעוד מוקדם להגיד אותו, אבל יש עבירות אחרות בחוק העונשין, אני לא יודעת אם הציבור הישראלי בשל לעשות את ההשוואה, אבל על פשעי הנאצים אין התיישנות ואני חושבת שכן יש עבירות אחרות שהם עבירות בלתי נסלחות שגם עליהם לא צריכה להיות התיישנות.


והדבר האחרון, הרבה פעמים כשאני מדמיינת אלימות נגד נשים, אלימות מינית, אני מדמיינת המון המון נשים טובעות. ולחלק אנחנו זורקים מצופים וחלק אנחנו מצליחים למשות מהים ולייבש אותם, יש כאלה שמנסים לרוקן את הים בדליים אבל בעצם יש שם המון המון גברים עם העובדה הבלתי נסבלת שמשחר האנושות בעצם היתרון הפיזי הפרימיטיבי של הגבר איפשר לגברים, משחר האנושות ועד ימינו, להדיר נשים מהשיח הציבורי, מההיררכיה הציבורית ולהתעלל בהם, לפגוע בהם, להיות אלימים כלפיהם בבית. ועד שאנחנו לא נעשה מהפיכה חברתית אמיתית כוללת, מהפיכה שתיצור חברה שאין בה בעלי כוח ונטולי כוח, שאין בה תוקפים ומתעללים, בכל התחומים, כי האלימות נגד נשים היא לא בוואקום. העובדה שיש אצלנו כל כך הרבה אלימות נגד נשים קשורה ליחס שלנו לעובדים זרים, ולפערים הכלכליים וליחס שלנו למיעוטים שחיים בתוכנו ולעמים שחיים לצידנו. וזה לא ייפתר רק אם אנחנו נקים עוד מקלטים או עוד מרכזי סיוע. אנחנו צריכים ליצור חברה טובה יותר, חברה שגם נשענת על הערך היהודי של תיקון עולם, חברה שהיא שיוויונית, שאז גם לא תהיה אלימות נגד נשים ואלימות נגד ילדים. זה הדברים שלי להיום.
היו"ר ענבל גבריאלי
תודה. גב' יהודית פלוטקין, מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה.
יהודית פלוטקין
קודם כל מאוד התרגשתי מהדברים של הילה ואני מצטערת שאת עובדת את התפקיד, אני בטוחה שימשיכו בדרכך כי את עשית פריצת דרך בלתי רגילה בתחום, יחד כמובן עם כל הצוותים המקצועיים, עם המתנדבות המקצועיות. אבל אני חושבת שבמובן הזה החברה הישראלית, ואלה שנמצאות שם בים, חייבים לך את החוב הזה, ואנחנו זוכות. אז זה היה חשוב לי להגיד.


אני רוצה באמת לציין שוב, לציין אותך חברת הכנסת ענבל גבריאלי, כששמעתי אתמול בבוקר את החדשות אמרתי בטח, זה בוטל, זה בוטל, זה בוטל, התקשרתי לברר עם מתקיים, אמרו מתקיים, אז כל הכבוד שלמרות הכל הישיבה הזאת מתקיימת, מי שנמצא פה בחדר לא צריך להסביר לו את החשיבות.


אנחנו ברשות לקידום מעמד האישה עובדים בשיתוף פעולה עם כל הגורמים שנמצאים פה, אנחנו עובדים היום, השבוע ישבנו עם נורית זיו ועם אנשים מהמשטרה על עוד פרוייקט חדש משותף ל-2006. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם המרכז לשלטון מקומי. אנחנו עומדים להפוך לפרוייקט ארצי את הנושא של כלים להגנה עצמית לנשים פלוס מידע מה הזכויות של נשים שמותקפות מינית ומותקפות בכל סוגי האלימות. זאת אומרת איזה שהוא קורס שגם יכלול הגנה אישית, גם יכלול את ההיבטים הפסיכולוגיים וגם יכלול את ההיבטים המשפטיים, ולהריץ אותו כשיתוף פעולה הדוק של משטרת ישראל והרשות לקידום מעמד האישה. בעזרת השם זה יצא לפועל ואני מקווה שזה יהיה עוד כמה דליים גדולים שישפיעו בנושא של ייבוש הים הזה של האלימות.

אנחנו בשיתוף פעולה עם המרכז לשלטון מקומי, יושבת פה שולה אגמי שאחראית על הנושא הזה. אנחנו עומדים בחודש הבא לעשות כנס בנושא הזה, עם משרד הרווחה, עם משרד הבריאות, היינו בשיתוף פעולה מאוד הדוק עם דודו וולף בכובע של משרד הבריאות, שיתוף פעולה עם משרד בטחון פנים, ועדת השרים למאבק באלימות וכן הלאה. לא אכנס לפרטים.


מה שרציתי להאיר, איזו שהיא זוית שכולנו יודעים את הנתונים שלה אבל אני לא יודעת אם אנחנו עוצרים, והיום ההזדמנות הזאת ענבל שאת נותנת לנו לעצור ולעשות רגע את החשבון. לפי כל המספרים הכי רשמיים והכי זרם מרכזי יש בישראל כמאה חמישים אלף נשים שסובלות מאלימות מבני זוגם. המאה חמישים אלף נשים זה אומר מאה חמישים אלף גברים אלימים.

זה אומר, אם אנחנו מדברים על משפחה ממוצעת אנחנו מדברים על שניים פסיק שלושה ילדים למשפחה, זאת אומרת שברגע זה כחצי מליון ילדים יושבים בתוך מעבדות נפץ, יושבים בתוך משפחות שזו השפה שהם לומדים, שהגברים בחלקם הגדול יהפכו לגברים אלימים, שהנשים בחלקן הגדול תהפוכנה לקורבנות אלימות. שהאלימות שאנחנו רואים בבתי הספר ובמועדונים לדעתי זה הקצף שעל פני המים שהוא בחלקו הגדול בא מהתופעה הזאת של האלימות כלפי נשים. יש את המחקרים על בעיה בסמכות שמגלים ילדים שגדלים במשפחות עם אלימות, ואנחנו לא הזכרנו את הנושא הכי מכאיב של האלימות שסובלים הילדים עצמם, כולל נושא של הטרדות מיניות במשפחה, שאי אפשר לדרג את המזוויע אבל צריך להעלות את זה.


וזה דבר שבכל חברה הוא מזעזע, אבל בחברה קטנה כמו שלנו, אם כל עשר שנים או חמש עשרה שנה יוצא גל של חצי מיליון, שאחר כך משכפל את עצמו, והוא כבר משכפל את עצמו, והוא משכפל את עצמו ברגעים אלה, אז רגע, איפה אנחנו עומדים. כבר אמרתי את זה בוועדת שרים למאבק באלימות, כל ההיבטים של האלימות, כל היבט שמטופל בנושא האלימות צריך להסתכל עליו דרך הפריזמה של אלימות כלפי נשים ודרך הפריזמה של אלימות כלפי נשים במשפחה. כי אם לא נסתכל על זה לא נגיע לקצה קצהו של פתרון הבעיה.


דבר אחרון, אנחנו עושים השנה ברשות לקידום מעמד האישה פרוייקט מאוד מיוחד בכל הארץ, בשיתוף היועצות למעמד האישה ברשויות המקומיות, ואגודות סטודנטים ותנועות נוער וגורמים רבים נוספים, מעגלי הקשבה בנושא מאבק באלימות נגד נשים. אנחנו מאפשרים, אנחנו עושים את זה ביחד ואנחנו מממנים את זה. קיבוץ של כל אנשי המקצוע והמתנדבים בתחום הזה בקהילה, בכל רשות מקומית, שישבו יחד ויעשו איזה שהוא סיעור מוחות, העגלה הזאת שלנו, בעיר שלנו, ביישוב שלנו, איפה היא נמצאת, בסביבה שבה אנחנו עובדים ופועלים איפה היא נמצאת ומה אפשר לעשות חדש, נוסף, אחר, כדי לקדם את התופעה הזאת. אנחנו נרכז את הנתונים מכל מעגלי ההקשבה האלה ונגיש אותם לוועדה לקידום מעמד האישה. תודה .
היו"ר ענבל גבריאלי
תודה. אני רוצה לשמוע, מונח לפנינו נייר לגבי פיילוט שכבר הוחלט עליו ב-2003, בהתאם להחלטת ועדת שרים לקידום פרוייקטים למאבק באלימות בישראל בראשותו של דני נווה, זה מנובמבר 2003, הוחלט על החלת פרוייקט נסיוני, איזה שהוא פיילוט בעיר נתניה, כשהפרוייקט כולו לווה גם במחקר אקדמי, ועסק בהתקנת לחצני מצוקה לנשים בסיכון. אנחנו נשמע את דודו וולף, מתאם הצוות, יושב ראש הצוות ומרכז הוועדה.
דודו וולף
קצת רקע, בעקבות מספר הצעות חוק של המחוקקים שלנו בכנסת בנושא סיוע לנשים בסיכון הוחלט על הפרוייקט הזה לעשות פיילוט בנושא של מתן לחצני מצוקה לנשים בסיכון. בתחילה אני מוניתי לעמוד בראש הצוות שיריץ את הפרוייקט הזה, זה היה אמור להיות, זה התבצע בשיתוף המשטרה והרווחה, מערכת המשפט. היתה בעיה עיקרית אולי למשטרה בעניין הזה, מעבר לתקציבים, שהסיור שלהם לא יוכל לעמוד בכל קריאות השווא. ואנחנו גם נוכחנו לדעת שהיו קריאות שווא בעניין הזה. ואז באמת החלטנו על ביצוע פיילוט למשך שנה, עם מחקר הערכה, והקצינו את לחצני המצוקה על פי קריטריונים ברורים של הוצאת צו הגנה, הרחקה, למשך עשרים ואחד יום. זה היה מינימום עשרים ואחד יום. וכל אישה כזאת תהיה זכאית ללחצן המצוקה במשך שנת הפיילוט. אנחנו ביצענו את הפרוייקט הזה בעיר נתניה, בשיתוף כל הגורמים שהזכרתי.

זה חולק לשלושים ושלוש נשים שהשתתפו בפרוייקט הזה. לכאורה זה נשמע מעט אבל זה הרבה מאוד במסגרת המגבלות הקיימות, יש פה עוד שבעים נשים שלא עמדו לצערנו בקריטריונים מסויימים שנאלצנו להגביל מראש. תוכלו לקרוא במחקר. מספר הימים למשל דוגמא אחת.
נורית זיו
צריך להבין שחלק מהמקרים שמגיעים מקבלים במעמד צד אחד וחלק גדול מהמקרים בסופו של דבר לא מתקבל צו ההגנה. לכן אנחנו הגבלנו מבחינת ימים, היינו חייבים ללכת לנתון הקשה של אותן נשים.
היו"ר ענבל גבריאלי
את אמרת שמספר הנשים שבסופו של דבר דיברתם ועמדו במגבלות והסכימות. היו נשים שהביעו חוסר רצון לקבל את הלחצן?
ציפי נחשון
היו נשים שלא יכלו לקבל כי לא היה להם טלפון בבית.
דודו וולף
אבל גם את זה פתרנו. יש מספיק סיבות שלפעמים אישה מוציאה צו הגנה, על מנת להרתיע ולא על מנת עכשיו ליצור איזה שיתוף מערכות כגיבוי לצורך העניין ולא להלחיץ יתר על המידה את הבעל, וכאלה סיבות.


התוצאות מוכיחות שהפרוייקט בלשון המעטה חיובי.
היו"ר ענבל גבריאלי
זאת אומרת שעכשיו הממשלה תתמוך בהצעות החוק הפרטיות?
דודו וולף
השר לבטחון פנים במכתבו שהופנה אליי אומר פה חד משמעית אני רואה חשיבות רבה בחקיקה מוסדרת על פי המוצע בפרוייקט. אז הנה, הוא ימליץ לממשלה, איזו ממשלה אני לא יודע,
היו"ר ענבל גבריאלי
אולי אפשר הערכה של הפיילוט.
ציפי נחשון
פרק נוסף שלא חשבנו עליו אבל כן בא לידי ביטוי זה שהלחצנים מקושרים למוקדניות. אז התקיימו היום שיחות נפש בין הנשים למוקדניות, שאישה כזו שהיא מוכה ונשארת לבד בבית לא תמיד פונה לשירותי הרווחה, לא תמיד מגישה תלונה כי ההליך של הרחקה הוא בהליך אזרחי לחלוטין. נשארת בבדידות מאוד גדולה. והמוקדניות היוו איזו שהיא כתובת של אוזן קשבת. שזה היה ערך מוסף שבכלל לא צפינו אותו.
דודו וולף
בנוסף אני חושב שנתנו פה ערך מוסף נוסף, שאומר חיזוק הבטחון העצמי של אותה אישה. זאת אומרת היום היא פונה למוקד מאה, במצב שהיא מוציאה צו הגנה, היא פונה למוקד מאה, ועד שמוקד מאה עונה ומבין במה מדובר עוברת מעל דקה לצורך העניין. ועד שמשוגרים הכוחות אליה, אישה מודעת לתהליך הזה. כל אדם מודע לתהליך הזה שהוא לא תהליך מהיר. פה היה תהליך מהיר, מיידי, של מענה. זאת אומרת היא לחצה על לחצן מצוקה, הם נכנסו למצב של הקשבה, זה גם הוקלט לצורך ההיבטים המשפטיים, שמעו שהיא במצוקה, הפעילו את כוחות המשטרה.

החשיבות בעניין הזה שזה באמת, כמו שאמרה גב' נחשון, שזה נתן, אין מענה לכל הרגשה כזו או אחרת, שזה אישה שנמצאת בסיכון לא יכולה להתקשר למאה ולהגיד שמעתי איזה רעש, נראה לי ש.., כי כוחות לא יגיעו ב"נראה לי ש..". פה היה מענה ראשוני, היה מענה מיידי לכל אישה שהשתתפה בפרוייקט הזה, ובכלל שניתן לה הלחצן מצוקה.

בנוסף החשיבות בעניין הזה היא התמקדות על מקרי אמת. ומה זאת אומרת, נכנסה פה בעצם חברה פרטית ששימשה כמסננת לאותם קריאות ולחיצות שנעשו על ידי לחצן המצוקה. אישה שלחצה על לחצן מצוקה ועמדה באמת בקריאת אמת הופעלו כוחות במיידית,
היו"ר ענבל גבריאלי
מה זאת אומרת עמדה בקריאת אמת?
דודו וולף
בקריאת אמת זה חס וחלילה שמעו את הבעל מתפרץ לדירה, והיו מקרים שהצלנו ממש, שהבעל התפרץ, אני חושב המקרה הראשון היה שהוא בא והפר את צו ההגנה, הוא התפרץ, הוא רק לא ידע שהיה לחצן מצוקה בביתה. היא הספיקה ללחוץ על לחץ מצוקה, אני הגעתי דקות אחרי כדי לשמוע בדיוק מה קרה, ובתחנת המשטרה אני ראיתי אותו יושב שם ואומר אני לא מבין אבל איך הגעתם. הוא ניסה להבין את המשמעות. במקרה הזה נמנעה אלימות, כי הגיעו הכוחות, קפצו עליו מה שנקרא ואמרו לו אדוני תעצור.
היו"ר ענבל גבריאלי
אתה אומר שחברה פרטית היתה זו שסיננה,
דודו וולף
החדשנות במסגרת ההפרטות שנעשות במדינת ישראל, אולי זה פתר הרבה צרות לכולם, החשיבות הגדולה, דרך אגב גם לרווחה, בדיוק כמו שציפי אמרה, הרווחה, משרדי הרווחה וגורמי הרווחה לא עובדים עשרים וארבע שעות, כמו כל משרדי הממשלה. אז לנושא הנפשי, הפסיכולוגי, היה מענה ראשוני מיידי בכל שעה ושעה.
היו"ר ענבל גבריאלי
לחצן מצוקה הוא לא למצוקה הנפשית.
דודו וולף
זה עוזר מאוד. זה ערך מוסף. אבל הנושא המשטרתי, תארי לך שכל אישה ששמעה, וקרו כאלה מקרים, שענף של עץ ברוחות קשים לחצו,
היו"ר ענבל גבריאלי
האמת אני מוכרחה לומר שאני סומכת יותר על שיקול הדעת של משטרת ישראל שתדע להבחין האם האישה באמת נמצאת במצוקה ותדע להבחין אם היא צריכה להגיע בתוך דקה או בתוך חצי דקה, מאשר חברה פרטית.
דודו וולף
אז אני אסבר את אוזנייך שאותן מוקדניות עברו הכשרה של משטרת ישראל, כל המערכת הזאת שעבדה עבדה בשיתוף מלא עם משטרת ישראל. אותן מוקדניות זכו לאותה יכולת אבחנה שלהבחין במקרה אמת בדיוק על פי אותן מוקדניות שעונות במוקד מאה. זאת אומרת שלצורך העניין הן אותן מוקדניות בידע ובניסיון שלהן, בדיוק על פי אותם קריטריונים שעונות במוקד מאה. רק במוקד מאה הן עונות וצריכות לאבחן איזה אירוע הזה, אונס, פשע, אלימות, תאונה, שוד ורצח. פה הן ממוקדות אך ורק לנושא הלחצן מצוקה. הן יודעות לאבחן מייד רק את האירוע, אם זה אירוע אמת או לא. לצורך העניין המענה היה מיידי, התגובה היתה טובה והסיכום הוא שכל הנשים שקיבלו לחצן מצוקה פה, אני מצטט את הגורם המחקרי, ד"ר אבי גריפל, כל הנשים שקיבלו לחצן מצוקה, פרט לאחת, סבורות כי יש לחלק לחצן מצוקה לכל אישה המרגישה מאויימת על ידי בן זוגה. זה לסיכום העניין הזה.
היו"ר ענבל גבריאלי
תודה. ציפי, את מייצגת כאן את משרד הרווחה, גם בנושאים האחרים, לא רק ספציפית לפרוייקט הזה,
ציפי נחשון
ממש לא, הפרוייקט הזה זה אולי חצי פרומיל ממה שאנחנו עושים. יש כאן פירוט מאוד נרחב של מה משרד הרווחה עושה באמצעות הרשויות המקומיות, המחלקות לשירותים חברתיים ומרכזים לטיפול באלימות במשפחה ומקלטים לנשים מוכות. מקלטים לנשים מוכות זה הנשים שבאמת נמצאות במצב שזקוקות להגנה מיידית, באות לשם לפרק זמן של בין ארבעה לשישה חודשים, כשבע מאות נשים בשנה נזקקות לשירותי הגנה במקלטים לנשים מוכות.


יש לנו בערך עוד מאה נשים שנזקקות לשירותי הגנה בדירות קלט, ששם השמירה היא פחות הדוקה מאשר במקלטים. אבל עיקר הטיפול שלנו באלפי נשים,
היו"ר ענבל גבריאלי
אני רוצה שתרחיבי לגבי המקלטים. אני ביקרתי בחודשים האחרונים במספר מקלטים באיזור הדרום. ומעבר לבעיות ספציפיות של אותם מקלטים עלו שם כמה דברים כלליים, כמו האם המקלט משמש אך ורק הגנה פיזית או שהוא משמש גם במהלך בין הארבעה לשישה חודשים האלה, הוא נותן משהו אחר, הוא מנסה לשבור את מעגל הקורבנות, את מעגל האישה המוכה על כל הסימפטומים, נותן איזו שהיא מסגרת טיפולית חינוכית גם לילדים. ודבר נוסף, יש שם משהו עם הקריטריונים, נעשה שינוי עכשיו בקריטריונים.
ציפי נחשון
קודם כל אלה שבאמת מצליחות לעבור את השלב של הנשירה ונשארות, שזה הרוב, נשארות לארבעה עד שישה חודשים בממוצע, נמצאות שם לא רק לצורך הגנה פיזית אלא באמת לעבור איזה שהוא תהליך של שינוי להפסקת האלימות. העצמת נשים, הן עוברות שם טיפול, יש שם צוות של עובדים סוציאליים מיומנים לעבודה עם נשים מוכות. לא רק הנשים עוברות את הטיפול, גם הילדים שלהן,
היו"ר ענבל גבריאלי
בכל ארבעה עשר המקלטים?
ציפי נחשון
בכל ארבעה עשר המקלטים יש צוות של עובדים סוציאליים שעושים אתם עבודה טיפולית, פרטנית וקבוצתית. בכל מקלט יש או עובד סוציאלי או פסיכולוג שמיומן לעבוד עם הילדים, שנמצאים בשלב משברי מאוד גדול. מבחינת מקום פיזי אין בעיה כי מדובר על מאה חמישים מיטות במקביל. כן יש בעיה לגבי נשים שסובלות ממחלות נפש, כן יש בעיה עם נשים עם נכויות, אנחנו כן הצלחנו להכשיר במשרד הרווחה בעזרת העמותות שמפעילות את המקלטים שני מקלטים לנשים עם נכויות.

יש לנו משא ומתן עם משרד הבריאות, יושבת דבורה איציק שהיא מרכזת את הנושא של אלימות במשרד הבריאות, לקבל תקציבים ייחודיים כדי ששני מקלטים יוכלו לקבל נשים שיש להן בעיות נפשיות, שהצוות הטיפולי, נכון להיום, למסוגל להתמודד עם בעיות נפשיות של נשים, אני מדברת ממש נשים שיש להן מחלות נפש שמבחינתנו הן זקוקות לטיפול. כן יכולה להתעורר בעיה סביב אישה אם היא נמצאה כחולת איידס, עם נשים שעוסקות בזנות, שהן לא יכולות להיות במקלט עם שבע נשים נורמטיביות,
היו"ר ענבל גבריאלי
מה זאת אומרת, חולת איידס לא יכולה להיות?
ציפי נחשון
אם היא נשאית והמחלה לא מדבקת היא תהיה, אבל אם המחלה בשלב שהיא מדבקת היא לא יכולה להיות במקום כזה. נשים שעוסקות בזנות,
היו"ר ענבל גבריאלי
מישהי שעוסקת בזנות במהלך השהייה שלה או הכוונה שלה להמשיך לעסוק בזנות במהלך השהייה שלה במקלט לא תקלטו.
ציפי נחשון
היא לא יכולה להיות. היא חושפת את עצמה וגם את האחרות לסיכון. ולכן יש אוכלוסיות קצה שכרגע אין להם פתרון. ואנחנו נשמח אם יהיו תקציבים ושנספק לנשים האלה גם כן פתרון.
היו"ר ענבל גבריאלי
יש לכם איזה שהוא פתרון בקנה לגבי נשים שסובלות ממחלות נפש?
ציפי נחשון
יש לנו, אמרתי שמסתמן פתרון עם משרד הבריאות לגבי מספר מאוד מצומצם של נשים.
היו"ר ענבל גבריאלי
כרגע אבל אין להם מענה,
יהודית פלוטקין
מתקיים עכשיו תהליך שבו, אנחנו לא רצינו את הנשים שהן חולות נפש לעשות להן מקלט נפרד כי זה סטיגמטי, בעיקר לגבי הנושא של הילדים, ולכן החלטנו יחד עם משרד הרווחה, שאושרו כבר תקציבים לתהליך, שבעצם אנחנו נעשה מצב שבו במקלט מסויים ייכנסו נשים חולות נפש ושם המרפאה לבריאות הנפש המקומית תהיה קהילה תומכת. מהבחינה שהצוות יעבוד ביחד, אם יהיה צורך בהגעה דחופה לראות אישה במקלט אז יהיה, יהיה מעקב של הפסיכיאטרים, תהיה עובדת סוציאלית מומחית לנושא שתשב עם הצוות. וכרגע בעצם נבחרו שני מקלטים לפיילוט, אחד בחיפה ואחד בירושלים, כשבעצם הצוותים כרגע יוצרים את הקשר ביניהם כדי ליצור עבודה משותפת בין מערך בריאות הנפש לבין המקלטים. ואנחנו בעצם עוקבות אחרי זה.
ציפי נחשון
רוב הנשים מטופלות בקהילה, הן לא הולכות למקלטים לנשים מוכות. יש לנו שישים ושבעה מרכזים לטיפול באלימות, שכחמשת אלפים חמש מאות נשים מקבלות שם טיפול, או פרטני או קבוצתי, ובערך עוד אלפיים גברים נמצאים בטיפול, ורק שמונה מאות ילדים, שהם חשופים לאלימות בין ההורים שלהם. מה שאני רוצה לומר ביום כזה שכל שנה זה מאוד מרשים שיושבים כל הגורמים שעוסקים, בריאות, חינוך, רווחה, ארגוני סיוע למיניהם, שכן חשוב, אולי העיתוי לא כל כך מוצלח עם החלפת ממשלה אבל חייבים לקרוא לילד בשמו וחייבים לספק שני פתרונות לדעתי, אחרת אנחנו נדשדש עם כמות האנשים, הנשים בעיקר, שמעזות לספר על מעגל האלימות בתוך הבית, בדרך כלל הן מספרות לראשונה אחרי שש עד שמונה שנים של טרור בתוך הבית, חלקן הולכות לתחנת משטרה בלבד.

ממחקרים נמצא ששלושים אחוז מעצם הגשת התלונה במשטרה זה מפסיק את האלימות כי זה מספיק מזעזע אותו, אבל יש הרבה מאוד נשים שלא רוצות לפנות בהליך משטרתי, כי הן פוחדות מהתגובה שהיא תחריף ותחמיר. ולכן אנחנו צריכים לספק לדעתי במדינת ישראל שני פתרונות. אחד פתרון שיחייב את הגברים ללכת לטיפול. אם זה בהליך הפלילי, שהוגשה נגדו תלונה במשטרה, ואם מתוך ההליך האזרחי, אנחנו קראנו כאן שבשנת 2004 שמונת אלפים צווי הגנה הוגשו, ובשנת 2005 עד עכשיו ששת אלפים צווי הגנה. ששופט שמרחיק גבר מהבית, לא משנה לכמה זמן, יאמר לו אדוני אתה חייב לעבור שינוי בהתנהגות שלך ולספק פתרונות על ידי קבוצות טיפוליות לגברים אלימים.
היו"ר ענבל גבריאלי
יכול להיות שאחד הפתרונות הוא כאשר מרחיקים ונותנים את הטיפול, בין אם הוא מעוניין ובין אם אנחנו מכריחים,
ציפי נחשון
היום הוא שואל אותו אם אתה רוצה, ואם יש מסגרת טיפולית, והרבה פעמים אין לו גם סנקציה כשופט בבית משפט לענייני משפחה. הוא לא יכול להגיד לו אני אכניס אותך לכלא אם אתה לא תלך לטיפול. בהליך הפלילי זה יותר קל ולכן באמת מוצאים אלפים שמטופלים בשירות המבחן, כי אומרים לו במקום להכניס אותך לכלא תלך לקבוצה טיפולית בשירות המבחן, תהיה בפיקוח, וזה מצויין.
היו"ר ענבל גבריאלי
צריך להיות משהו יותר אינטנסיבי. כמו שהנשים המוכות נאלצות להתרחק מהסביבה הטבעית שלהן כדי להגן על עצמם צריך גם הגבר להרחיק אותו כדי להגן או על האישה או על ילדיו ושזה ייעשה במסגרת של הוסטל.
ציפי נחשון
זה הדבר השני שאני רוצה להציע, שלגבי אלה שמרחיקים אותם בהליך האזרחי נמצא שחלק גדול, אני לא יודעת בדיוק כמה אבל לא מעט גברים מפרים את הצו, כי אין להן איפה לשים את הראש. יש שש עשרה אלף נשים שמגישות תלונה במשטרה, אבל יש עוד שמונת אלפים, שאולי חלקן כן מגישות תלונה אבל פונות לשופט בבית משפט אזרחי לחלוטין, לא רוצות לעבור דרך בית המשפט הפלילי, מרחיקים את הגבר מהבית, אין לנו שום סנקציה, חלק מהנשים מודות, נאלצתי להכניס אותו הביתה כי הוא אבא של הילדים שלי והילדים אומרים שהם רוצים הביתה והוא מאיים עלי שהוא לא יתן לי פרנסה, ואני מכניסה אותו הביתה כי אין לו איפה לישון, מפני שהסבתא שלו, כשהוא אמר לשופט שהוא ילך לגור אצלה, הרחיקה אותו מהבית שלה. ולכן אני חושבת שצריכים לספק פתרונות של מגורים זמניים לאותם גברים שמורחקים מהבית, שבתוך המגורים האלה יהיה גם גורם טיפולי שינצל את הפסק זמן. הוסטל זה תכנית שהיא מאוד אינטנסיבית ומאוד יקרה. אבל אם משרד השיכון יעמיד דירות כאלה בכל עיר, והשופט יאמר לו אדוני, אני מרחיק אותך לשלושים יום, אתה תגור בכתובת טשרנחובסקי תשע עשרה, אבל אתה חייב להיות מטופל,
היו"ר ענבל גבריאלי
לא, הוא לא מקבל מתנה. אם ההרחקה היא למסגרת סגורה, טיפולית,
ציפי נחשון
ודאי, זו מסגרת טיפולית, שאתה מורחק לכתובת הזאת והזאת ואתה חייב להיות בטיפול שלוש פעמים בשבוע. ובעוד חודש אני אקרא לך או שלושה חודשים ואני אשמע איך הטיפול שלך מתקדם. אחרת השופט במציאות של היום מרחיק אותו, סוגר את התיק, הוא אפילו לא יודע מה קרה בתום השלושה חודשים של ההרחקה. ממש לא. זו המציאות. אז כן צריך לספק פתרונות בצל החוק, ואני חושבת שפתרונות נוספים, ובכל זאת, אם אנחנו מדברים על מאה חמישים אלף נשים מוכות במדינת ישראל, וזה נתון שבדוק על סמך סקר שנעשה בשנת 2000 במדינת ישראל, הוא לספק פתרונות ידידותיים לאותן נשים. מדינת ישראל צריכה להקצות המון כסף בשביל שעובדים סוציאליים יהיו ידידותיים.

אנחנו צריכים לעבור משלב של מגיב לשלב של יוזמים. מפני שהיום העובדים הסוציאליים, אם אישה פונה לטיפול או אישה מופנית על ידי תחנת המשטרה כי אומרים לה תלכי לעובדים הסוציאליים כי הם יעזרו לך, אנחנו מגיבים. אותו דבר המשטרה. אישה מגישה תלונה במשטרה והיא מגיבה לזה. אני חושבת שאנחנו צריכים ליצור פעולות שאנחנו יוזמים, שאנחנו מחפשים את הנשים האלה במקומות עבודה, רך הילדים בגני הילדים, דרך הילדים בבתי הספר. ורק כך אנחנו נצליח להגדיל את כמות הנשים המוכות שתצאנה ממעגל האלימות.
יהודית פלוטקין
יש לנו עכשיו קמפיין בנושא הזה של מעורבות אינה התערבות.
ציפי נחשון
קמפיין זה טוב, אבל מי יטפל בהן. אם לא ישבו עובדים סוציאליים ויעזרו לנשים לעבור משלב א' לשלב ב', ולגברים לעשות את השינוי ממצב של מכה ללא מכה אנחנו נמשיך לדשדש עם המספרים.
עדה פליאל טרוסמן
אני סגנית מנהלת השירות לנערות וצעירות במשרד הרווחה. מעבר לטיפול באלימות של המשרד שלנו, כפי שציפי תיארה, לגבי נשים מוכות, השירות שלנו מטפל בנערות וצעירות מגילאי שלוש עשרה עד עשרים וחמש במצבי סיכון ומצוקה, נערות נפגעות אלימות, נערות נפגעות גילוי עריות, פגיעות מיניות, אונס וכיוצא בזה. כל הדברים הלא טובים שקורים לנערות ולצעירות במדינת ישראל ובכל העולם. אנחנו מטפלים בכשמונה עשרה אלף נערות בשנה. הטיפול המרכזי הוא על ידי עובדות סוציאליות ייחודיות לנערות בלשכות לשירותים חברתיים. ומעבר לטיפול הפרטני שהן נותנות יש לנו שני מקלטים לנערות במצוקה ברחבי הארץ, כמאה נערות מקבלות הגנה במקלטים האלה במשך שנה. השירות מפעיל דירות מעבר לנערות, לנערות בוגרות שהיו במצבי סיכון, מקבלות דיור זמני והכנה לחיים עצמאיים. יש לנו דירות לנערות ערביות ודירות ליהודיות. יש לנו בתים חמים, אנחנו מפעילים כשישים בתים חמים לנערות במצוקה ברחבי הארץ, כשזה בתים שפתוחים חמישה ימים בשבוע,
היו"ר ענבל גבריאלי
חלקם פתוחים חמישה ימים בשבוע.
עדה פליאל טרוסמן
בסדר, אנחנו מתכוונים לשדרג את כולם שיגיעו לחמישה ימים בשבוע. והנערות בבתים האלה מקבלות תחושת השתייכות, תמיכה, מקום לרגיעה, פעילויות העשרה והעצמה. ובהרבה מקומות אנחנו מתחילים גם עם הנושא של הכשרה מקצועית ככל האפשר וסדנאות בנושא הזה. השירות מפעיל מועדונים וקבוצות טיפוליות לנערות, קבוצות להשלמת השכלה ורכישת מקצוע, שזה קבוצות חן, יש לנו גם קבוצה של כמאתיים חמישים נערות בשנה, שהן נערות דלות משאבים אישיים והשכלתיים שנדחות מהצבא והן מקבלות תכניות להשלמת השכלה במשך שנה ומתגייסות אחר כך לצה"ל.
היו"ר ענבל גבריאלי
יש לי שאלה לגבי הבתים החמים. כמה נערות נקלטות בבית חם?
עדה פליאל טרוסמן
הנתונים שיש לי כרגע הם על חמישים ותשעה בתים שפעלו ב-2004, ובהם שהו אלף שלוש מאות שמונה עשרה נערות.
היו"ר ענבל גבריאלי
ומה תקציב שנתי של בית חם?
עדה פליאל טרוסמן
אין לי כאן את הנתונים.
היו"ר ענבל גבריאלי
אני יכולה לומר לפחות על בית חם אחד, בבאר שבע, אחד מתוך כמה שיש שם, עשרים אלף שקלים. לשנה.
עדה פליאל טרוסמן
יש היום תכניות שונות, יחד עם אשלים ועם קרן רש"י, עם עמותות, כדי לשדרג,
היו"ר ענבל גבריאלי
אמרתי בהתחלה, חלקם עובדים חמישה ימים בשבוע. הבית החם הזה, אני הייתי בכמה, יש בבאר שבע שלושה, הבית הספציפי הזה, אני לא רוצה לומר את שם השכונה אבל הוא באמת נמצא בשכונה הקשה ביותר בבאר שבע, הקשה ביותר, הדברים שחשופות אליהם הנערות באותה שכונה רחוקים מהדברים שחשופות אליהם נערות בשכונות האחרות שמגיעות לשני הבתים החמים האחרים, שגם שם התמונה היא קשה. אבל כאן, לגבי הבית החם הזה התמונה היא מזעזעת. הבית החם הזה פתוח שלושה ימים בשבוע, יש שם נדמה לי חצי תקן, לא נדמה לי, חצי תקן של אם בית ואין תקן לעובדת סוציאלית, היא מגיעה לארבע שעות במהלך שלושת הימים האלה. זה עשרים אלף שקלים.
עדה פליאל טרוסמן
זה נכון, אנחנו מנסים ככל יכולתנו ומנסים לקבל תקציבים.
היו"ר ענבל גבריאלי
אני רק רוצה לתת דוגמא, ואת יודעת מה, אולי זה משמש דוגמא לכל הנתונים שאמרנו כאן לגבי הכל, שלומר מספר של חמישים ושישה בתים חמים שפועלים ברחבי הארץ, אני חלילה לא אומרת שזו התמונה, אני רוצה להאמין ולקוות יותר שזו לא התמונה בכל הבתים החמים. אבל אני רק נתתי דוגמא אחת של משהו שאני מכירה.
עדה פליאל טרוסמן
תראי, ההתפתחות של השירות, בהתחלה באמת אנחנו טיפלנו בנערות במחלקות לשירותים חברתיים ובקבוצות ובמועדונים, ומספר ימים פה ויום אחד שם. לאט לאט יש התפתחות, עם לא הרבה יותר תקציבים. והגענו באמת לכך שכן פועלים חמישים ושישה בתים חמים ברחבי הארץ. רובם פועלים כן חמישה ימים בשבוע. התכנון הוא עכשיו באמת, אנחנו עובדים עכשיו, אנחנו באמת עובדים, זה המיקוד כרגע של השירות, יחד עם עמותות לשדרג את הבתים החמים. ואנחנו מאוד נשמח לקבל תקציבים נוספים כדי שנוכל לשדרג אותם מיידית.

למשל אתמול ישבתי, יש תכנון של מועצה איזורית בדואית חדשה, של אבו בשמה, והתכנון הוא להעביר ליישובי קבע את הבדואים שבפזורה. ישבנו, אני יושבת בתכנית מיוחדת שמתכננת, זה מתקרב לקראת ביצוע, ואני יושבת עם צוות שם ואנחנו עשינו תכנונים לבית חם לנערות, למרכז לטיפול לנפגעות תקיפה מינית, כל הדברים האלה שאנחנו דורשים תקציבים, ואני מקווה שאנחנו נקבל, אבל אנחנו יודעים מה החסכים ומה הצרכים. ואנחנו מציגים אותם. אנחנו מציפים אותם בכל מקום אפשרי. אנחנו נשמח מאוד אם תעזרי לנו לקבל תקציבים נוספים, לא רק לבתים חמים. בתים חמים בראש ובראשונה, כי אני רואה שאת מכירה אותם ונחשפת אליהם, אבל יש דברים נוספים.
היו"ר ענבל גבריאלי
אני גם אומר מלה טובה, יש גם בבאר שבע, דיברתי על הבתים החמים ועל חלק מהמועדוניות שמספקות הכשרה מקצועית. אז יש בבאר שבע מועדות כזה, שבין ארבע עשרה לשש עשרה נערות מגיעות אליו מדי יום, מוקדם מאוד בבוקר, מדובר בנערות שלא היו הולכות לבית הספר, לא עבדו, שהיו קמות בצהריים כי היו מסתובבות כל הלילה. הן קמות בבוקר, ובהתחלה חשבו לנתב אותם לכל מיני מקומות שאנחנו כממסד חושבים שהם נכונים. ברגע שהבינו שההכשרה המקצועית שרצוייה לנערות האלה זה דווקא בניית ציפורניים, מה שהם בכלל לא חשבו עליו כאופציה, אז עשו את זה, והנערות האלה מגיעות כל יום, הוא במקרה פתוח חמישה ימים אבל זה בגלל שהוא מקבל גם הרבה תרומות. הן מגיעות למרכז במהלך כל ימות השבוע, משעות הבוקר עד שעות הצהריים ואחר הצהריים, ומעבר למה שהן מקבלות כאן זה גם חלופה לשוטטות ברחובות.
עדה פליאל טרוסמן
נכון, כל דבר הוא חלופה לזה. אני רוצה להזכיר עוד כמה דברים, אני אעשה את זה בקיצור. אנחנו מטפלים, עשרה אחוז מהנערות שלנו, עשרה אחוז מהנתונים ולדעתי הרבה יותר, אבל אנחנו נחשוף את זה יותר ויותר, הן נפגעות גילוי עריות ותקיפות מיניות. אנחנו תכננו השנה ברחבי הארץ סידרה של השתלמויות בפרישה ארצית של השתלמויות ייחודיות לעובדות נערה במצוקה לטיפול בנפגעות תקיפה מינית, מעבר לידע שלהן, אנחנו מרעננים את זה ומעמיקים את הטיפול.


עכשיו יש לשרות שלנו, מעבר, אנחנו תומכים במרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, שכאן הילה דיברה, אנחנו תומכים במרכזים. בנוסף יש לנו שני מרכזי טיפול לנפגעות תקיפה מינית, שהם ייחודיים בארץ, אנחנו הקמנו, דבר שלא היה, עם צוות מיומן, ואני מזמינה אותך לבוא ולבקר לפחות במרכז בחיפה בבני ציון, שזה משותף עם משרד הבריאות, יש רצף טיפולי מחדר שמקבל את הנאנסת והיא מתחילה, היא עוברת את החקירה ומקבלת את הטיפול למרכז הטיפולי הרב תחומי. אבל בבני חולים בני ציון למשל יש לנו מרכז טיפולי לנפגעות תקיפה מינית ארוך טווח, ממוקד, ועם טיפול מאוד מאוד ייחודי שהוא לא רק בפגיעה עצמה של האישה או הנערה אלא היא מקבלת שירותי מעטפת של כל הצרכים שלה.


בנוסף מה שאני רוצה לומר שיש לנו, אנחנו מפעילים, השירות שלנו מפעיל את המקלט לנפגעות סחר בנשים, אם אני יכולה אני מוכנה לדבר על זה אם יש לי זמן. אנחנו פתחנו אותו בפברואר 2004, ועד היום שהו במקלט לנפגעות סחר מאה ששים ואחת נשים. הן מקבלות שם קודם כל הגנה, טיפול סוציאלי, רפואי, פסיכיאטרי, הן מקבלות את כל הצרכים שלהן.
דבורה איציק
אני רוצה להתייחס קצת למה שנעשה במערכת הבריאות ולהתחבר למה שאמרה ציפי קודם, כי באמת אנחנו יודעים שנשים עד שהן מגיעות לטיפול לוקח הרבה שנים, בדרך כלל הילדים בגיל שש שבע ואז הם כבר חווים שנים רבות של אלימות, ואנחנו באמת צריכים לחשוב על ההשלכות של זה בגיל הרך, שחיים במצב כזה, ועל מה שקורה בחברה. ומה שניסינו במערכת הבריאות זה באמת להגיע ולאתר את אותן משפחות שחיות באלימות באמצעות הכשרה של הצוותים, גם מכיוון שאנחנו יודעים שחלק גדול מהנשים האלה מגיעות לחדרי מיון, לבתי חולים, למחלקות לידה, ולצערנו חלק נמצאות במערך בריאות הנפש כשכבר יש להם בעיות נפשיות קשות שלעתים קשורות באמת לחיים במצב של אלימות. אז יש תהליך ארוך טווח שאנחנו עושים גם בבתי החולים, גם בקופות החולים, טיפות חלב ומערך בריאות הנפש כדי לאתר מוקדם את הנשים.


אלא שקצת יש לנו נתונים לכך שחלק גדול מהנשים שמאותרות לא ניגשות בסופו של דבר לשירותים. אנחנו כרגע בודקים סקר שעשה לנו מכון ברוקדייל, ובאמת הבעיה שנמצאים זה בתפר בין זה שאת מאתרת את האישה ומתחילה לעבוד אתה לבין זה שהיא מקבלת החלטה לגשת באמת לשירותי הרווחה ולקבל את הסיוע או לגשת למשטרה. ואני חושבת שפה ציפי יכול להיות שאנחנו צריכים באמת להתחבר ולחשוב על איזה שהוא גישה חדשה לגבי אלה שבאמת לא פונות בעצמם אלא אנחנו מגיעים אליהן, כי אלה שפונות בעצמם זה כבר באמת, בשלב שהיא פונה למשטרה יש רצון יותר לעשות משהו, למרות שגם שם לפעמים הפנייה למשטרה עושה איזה שינוי, ועדיין לא הולכים. במצבים שאנחנו באמת מאתרים אז חלק מהן הולכות, חלק נשארות.


חשוב לי לומר שבמסגרת הוועדות להפסקת הריון למשל אנחנו הכנסנו את הנושא כשאלה רוטינית של חשיפה לתקיפה מינית, לאלימות מינית או חשיפה מבן זוג או לאלימות בכלל. גילינו לא מעט נערות שנמצאות בתהליך החיזור ואפילו לא יודעות לקרוא לעצמם בשם של מה שהן חוות, כי הן בעצמם לא מגדירות עדיין את מה שהן חוות כאלימות, ובאמת באמצעות העובדת הסוציאלית של הוועדה נעשה איזה שהוא תהליך שעזר להן להבין שהן במערכת מאוד מאיימת ומאוד מסוכנת וכו'. אנחנו מתחילים להעביר את זה בכל הנושא של ועדות הפסקת הריון כשאלה רוטינית.


אוכלוסיית יעד נוספת שלנו זה המכונים להתפתחות הילד, כי אנחנו כן יודעים שחלק מהילדים שסובלים מעיכובים התפתחותיים, אם זה בגלל הפגיעה במהלך ההריון, אם זה בגלל לידות מוקדמות ואם זה בגלל חיים באלימות הם גם משפחות עם אלימות, ובעצם אנחנו מדברים על השלכות קשות בריאותיות נפשיות ופיזיות על הנשים ועל הילדים, ולכן צריך להעמיד את זה באמת במקום מרכזי. לצערנו, כמו שאומרת עדה, התקציבים לנושאים האלה רק מצטמצמים, אנחנו כל הזמן רק נאבקים על עוד כסף, ובאמת קשה לעשות תהליך כזה לאורך זמן כשבכל פעם עוד פחות עובדות סוציאליות יש לתחום.


הנושא הנוסף שאני רוצה להעלות זה הנושא של המרכזים האקוטיים לנפגעות תקיפה מינית. אנחנו בעצם נמצאים כבר הרבה זמן עם שני מרכזים בארץ, חיפה ווולפסון. ואני רוצה להגיד את זה בפה מלא. אני חושבת שאם גבר היה נאנס והיה צריך לעבור מבית חולים הלל יפה לוולפסון אחרי האונס כדי שיבדקו אותו ולחזור אחר כך למקום מגוריו,
היו"ר ענבל גבריאלי
המשטרה מפנה ישר לשני המרכזים, אני יודעת משני ביקורים שהייתי בוולפסון שגם מקרים מבאר שבע ואשדוד, המשטרה גם בבאר שבע וגם באשדוד במהירות האפשרית העבירה את הנאנסת לוולפסון.
דבורה איציק
לא תמיד המשטרה מגיבה מהר, לא תמיד זה גם באמצעות המשטרה. יש כללים. אנחנו היינו יחד כשבנו את המרכזים, דיברו על שישה מרכזים ועדיין יש שניים.
היו"ר ענבל גבריאלי
אבל היום הם חזרו אחורה אגב כי הם לא מבינים את החיוניות, למה צריכים, במשרד הבריאות.
דבורה איציק
משרד הבריאות היה הרוצה שני דברים, גם שיהיו יותר מרכזים וגם שיהיו יותר עובדים משפטיים.
היו"ר ענבל גבריאלי
אנשי משרד הבריאות שאני שוחחתי אתם ושאני ניסיתי לפעול מולם שינו את עמדתם וטוענים שהחיוניות היום, על פי החיוניות היום מספיקים שני מרכזים, לא צריכים שישה מרכזים.
דבורה איציק
עם מי דיברת?
היו"ר ענבל גבריאלי
אני אומר לך אחר כך.
דבורה איציק
אז תאמרי לי אחר כך, כי זה לא מדיניות משרד הבריאות. הרעיון הוא שחייבים למצוא פתרון, או במתן תקנים יותר על רופאים משפטיים, כי יש כרגע רק שניים, אז הם לא יכולים לנסוע בכל הארץ, או באמת חייבים להקים איזה שהוא מרכז שלפחות במרכז הזה תהיה מיומנות גם לזהות מתי שולחים לוולפסון, מתי לא שולחים לוולפסון, כי לא כל אחד צריך לשלוח.
יעל ערמי
רציתי לומר בקשר להערה של נורית, קודם כל עשרים וחמישה בנובמבר זה היום הבינלאומי למאבק במלחמה באלימות נגד נשים, לא רק נשים נשואות, יש גם רצח של נשים על ידי אחים שלהן, על ידי אדם שהכירו באינטרנט, פרוצות נרצחות על ידי לקוחות שלהן, ולכן חשוב לי לומר שהרשימה של ארגוני הנשים לא מציינת רק את הנשים שנרצחו על ידי בן זוגם או לשעבר או הנוכחי. ולכן המספר שלנו הוא שלושים ושמונה ולא תשע ולא עשר. אני רק רוצה להבהיר את זה.
מאירה בסוק
השאלה היא האם המשטרה מטפלת בשאר הנשים גם כן באותה מידה.
היו"ר ענבל גבריאלי
אני לא רוצה לאפשר לכם את הויכוח הזה, אני רק אומר שהמשטרה, גם אם היא מתייחסת לאלימות בין בני זוג היא הרחיבה מעל ומעבר את ההגדרה כפי שהיא בחוק. לא צריך שיהיו נשואים, לא צריך שיהיו ידועים בציבור, לא צריך שיתגוררו באותה דירה. מי שמגיעה ואומרת החבר שלי או מי שמגיע ואומר החברה שלי, לפעמים גם אם אין זוגיות ויש רק חיזור ואחד מהמעורבים חושב שקיימת זוגיות,
יעל ערמי
אבל אנחנו מדברים פה על נשים שנרצחות על בסיס מגדרי. זה מה שאני רציתי להגיד. ולכן אני אומרת שהמספרים שלנו יותר גדולים. קול האישה מקיימת ביום רביעי משמרת מחאה בכיכר ציון, עם כל השמות של הנרצחות, זה נקרא לכל אישה יש שם, כי חשוב לדעת שזה לא רק סטטיסטיקות אלא נשים ושמות שלהן, נשים מגיל שש עשרה, שמונה עשרה, עד ששים. אני מזמינה את כולכם להגיע, יש פה הזמנות, משעה ארבע עד שש. תודה רבה.

לכן אני אומרת שהמספרים שלנו יותר גדולים. קול האישה מקיימת ביום רביעי משמרת מחאה בכיכר ציון, עם כל השמות של הנרצחות, זה נקרא לכל אישה יש שם, כי חשוב לדעת שזה לא רק סטטיסטיקות אלא נשים ושמות שלהן, נשים מגיל שש עשרה, שמונה עשרה, עד ששים. אני מזמינה את כולכם להגיע, יש פה הזמנות, משעה ארבע עד שש. תודה רבה.
סימי מור
אני רוצה לציין שגם ויצ"ו עורכת שיירה, מצעד מחאה ביום שישי, בתשע וחצי נפגשים בחניה של גן הפעמון, עושים את השיירה ובאחת עשרה יוצאים בתהלוכה רגלית, תהלוכת מחאה.
ג'קי בריי
קודם כל אני חש כבוד מאוד גדול להיות כאן אתכם ביום שהוא למעשה מציין פעילות ענפה מאוד שנערכת לאורך כל השנים ויום כזה צריך להביא את הנושא למודעות רבה לכל אלה אשר לא מטים את אוזנם ואת עינם לעשייה הזו במהלך היום יום. יש חשיבות רבה לשים את זה על סדר היום הציבורי.


אנחנו מבחינתנו, כפי ששמעתם מנורית, משטרת ישראל עושה רבות בתחום הזה, באמצעים הפנים משטרתיים, לא ניתנו לנו תקנים חיצוניים לטובת העניין הזה, והבעיות שאנחנו עוסקים ביום יום הינם רבות, מגוונות, ובכל התחומים כפי שאתם מודעים, ובכל זאת אנחנו מקדישים לנושא הזה שימת לב מיוחדת, כשמדור נפגעי עבירה למעשה אמור לטפל בכל קורבנות העבירה, גם כאן, בתוך המדור עצמו, לא מעט מהדגשים ניתנים לתחום אלימות במשפחה.


אני חייב לציין אתכן, על שיתוף הפעולה ביום יום, שהוא שיתוף פעולה חיובי, שיתוף פעולה חיוני, שיתוף פעולה שצריך לקדם את צמצום כל מה שנוגע לאלימות בכלל ואלימות במשפחה בפרט. ואני בהזדמנות הזו קורא לכולם להגיע אליכם או אלינו תחנת המשטרה, אפשר להפסיק את האלימות הזו. האלימות הזו היא לא דבר שצריך לקבל אותה כמובן מאליו. כל הארגונים, לרבות המשטרה, ערוכים לסייע. פשוט צריך להגיע. הדבר הזה ניתן לפתרון. תודה.
דוברת
אני בשום אופן לא מבינה בתור ירושלמית ותיקה וגם עובדת הדסה איך זה יתכן שבעיר כל כך גדולה ושיש לה שתי "הדסות" כאן אין מרכז לטיפול מיידי. למה נאנסת בירושלים צריכה לנסוע לוולפסון, איך קורה דבר כזה.
היו"ר ענבל גבריאלי
התכנית המקורית היתה לפרוש שישה מרכזים ברחבי הארץ,
דוברת
אבל ירושלים לא קטנה מחיפה, איך התחילו חיפה ואין בירושלים. יש סיכוי, יש איזו שהיא תקווה?
היו"ר ענבל גבריאלי
האמת היא שאני לא אופטימית מטבעי, ואני משתדלת לא להביא את זה הנה. אבל עכשיו להגיד לך אם יש תקווה, דקה וחצי לפני שהכל מתמוטט, אני לא יודעת, לא, אני לא מוכנה להגיד. לא עכשיו. אני לא מוכנה להגיד.
מאירה בסוק
אני מנעמ"ת ואני מברכת את כל התקשורת כאן כי אני חושבת שזה מאוד חשוב. אני חושבת שיש דבר שצריך להיות שיתוף פעולה, בוועדת חוקה עושים עכשיו איזה שהוא חוק לגבי נפגעי עבירה ואז דיברו לגבי הגדלת התקנים לגבי נושא של טיפול בנאנסות. אבל למעשה השאלה שלי זה לגבי המשטרה, מה הקשר בין המשטרה לבתי המשפט בנושא של צווי הרחקה. בהליך האזרחי. יכול להיות, הלא בסך הכל את הנושא של האכיפה של צו ההרחקה עושה המשטרה.
היו"ר ענבל גבריאלי
המשטרה לא אוכפת את צו ההרחקה. ברגע שהוא מופר, אין חובת אכיפה, רק במקרה של הפרה או הסתברות להפרה.
מאירה בסוק
זאת השאלה שלי, האם אי אפשר כתוצאה מההפרה של צו הרחקה, בלי התלונה של האישה, כן לטפל בנושא.
נורית זיו
קודם כל צריכים לדעת שיש הפרה, אז אני לא יודעת איך בדיוק מצפה מישהו מהמשטרה שיידע שיש הפרה. אז אם האישה מגיעה ובאמת מתלוננת, אנחנו גוף שאנחנו פועלים על פי חוק, אנשים צריכים להבין, אנחנו פותחים בחקירה על פי ראיות. אנחנו לא נכנסים לחיי האזרחים באשר הם. זאת אומרת אם אישה בחרה להוציא צו הגנה, ולצערי לא הגיעה למשטרה, אתם צריכים להבין שצוי הגנה בחלקם הגדול יכולים להגיע לא בגלל עצם העובדה שנעברה עבירה, אלא האפשרות היא גם על התעמרות נפשית כזאת ואחרת ועל הצפי. זאת אומרת חלק בכלל אין להם נגיעה לעבירות בכלל משפטיות.
מאירה בסוק
אישה ביקשה צו הרחקה במעמד צד אחד, הגיעה אחר כך לבית המשפט, בית המשפט מבטל את צו ההרחקה, למרות שאתם למשל לקחתם נשק. היתה תלונה, לקחתם נשק, ובכל זאת בית המשפט מחזיר את הנשק. וקורה מצבים שאתם אפילו לא יודעים אותם.
נורית זיו
לא. תאמיני לי, מאחר שאני היום עובדת מול הנהלת בתי המשפט, הנהלת בתי המשפט היום, מה שקורה, יש פה קצת ערבוב תחומים וחוסר הבנה, סליחה, וגם עובדתית מביאים דברים לא נכונים. אז אולי שמעת על מקרה, אבל תופעה לא. מה שקורה שהיום בית המשפט, כאשר הוא מוציא צו הגנה, קטגורית, ההיום על פי החוק לוקחים את הנשק, מודיעים למשטרה, נותנים צו ללקיחת הנשק, מודיעים כמובן למשרד הפנים, למשרד הבריאות, למשטרה וכו'. התפקיד של המשטרה פה מסתכם, אם אין תלונה, תלונה זה משהו אחר, בלקיחת הנשק, והנשק נלקח. צריכים להבין שמבחינה חוקית מרגע שהנשק נלקח לבנאדם אין רישיון. ברגע שהנשק נלקח וגם יודע משרד הפנים, משרד הפנים מתלה את הרישיון, אין לו רישיון. לא ניתן להחזיר את הנשק לבנאדם שאין לו רישיון. משרד הפנים מתלה את הרישיון. הוא צריך לפתוח בהליכים מחודשים כדי לקבל חזרה את הנשק.
סמדר סיני
אני מייצגת את התנועה הקיבוצית. מדי שנה אנחנו מתכנסים לציין את היום ואת האירוע בוועדה ואנחנו שומעים את כל האנשים והנשים היוצאים מן הכלל והגופים המתנדבים והלא מתנדבים שפועלים בנושא הזה של אלימות כלפי נשים. ואני חושבת וחוזרת וחושבת ואומרת את זה בקול רם, עובדה שמספר הנפגעות איננו יורד. איננו מצטמצם. להיפך, אם אני יכולה להצביע על מגמה, אולי לא מגמה דרמטית של עליה אבל ראו את התלונות, ראו את הנפגעות. ואני אומרת בקול רם, האם לא היה מן הדין או מן התמונה המציאותית שבעצם ככל שאנחנו אוכפים יותר מבחינה חוקית וככל שיש יותר גופים שמטפלים, ממשלתיים ולא ממשלתיים, הנושא היה צריך להצטמצם. כמובן הוא לא יימוג, אבל הוא היה צריך להצטמצם. ואני לצערי הרב חושבת וחוזרת ואומרת הכל צריך להתחיל בנושא החינוך, מהגיל הרך, ואילך, ואני לא נכנסת עכשיו למה מערכת החינוך עושה ולא עושה, זה לא הנושא.
היו"ר ענבל גבריאלי
אני ברשותך אעיר הערה, מעבר לחינוך הפורמלי אני חושבת, ורציתי לומר את הדברים הללו בדברי הסיכום שלי, אני חושבת שזה יותר החינוך הבלתי פורמלי. אנחנו כחברה, עד כמה אנחנו מקבלים את הדברים האלה כנורמטיביים ומן הצד השני עד כמה אנחנו מוקיעים את האלימים, את הגברים האלימים, את האלימים בכלל, ועד כמה אנחנו נותנים לגיטימציה, גם לנשים מוכות, גם לנאנסות ובכלל לנפגעות עבירות מין, עד כמה אנחנו נותנים להן את הלגיטימציה לשבת בפורומים כאלה, לדבר על מה שהן חוו ולתת להן להרגיש הכי בסדר בעולם, כי הן הקורבן ולא העבריין. לצערי נפגעות, במיוחד של עבירות מין אבל גם נשים מוכות עדיין חשות שמשהו אצלם פגום.
סמדר סיני
אני רוצה רק לציין במלה אחת, עד שלא נצהיר ונכריז על מעין מצב חירום, על טיפול חירום, כמו בנושא של תאונות דרכים, על הנושא של אלימות בחברה שלנו ואלימות כלפי נשים, זה חלק מזה, זה ביטוי של זה, ויש לו השלכות על כל מה שקורה פה, מבחינה חברתית, לא יהיה, לא יהיו פה שינויים דרמטיים לצערי, כך אני חוזה את הדברים.
שלומית להמן
אני בכל זאת רוצה, מבלי לסייג אף מלה ממה שנאמר פה, אני מנהלת את המרכז שמתמחה בציבור הדתי והחרדי. מרכז לטיפול ומניעת אלימות במשפחה. אני בכל זאת רואה לנכון לציין איזו שהיא מגמה מאוד משמעותית, שתי מגמות שאנחנו רואים בתקופה האחרונה, אני יכולה להגיד בשנה האחרונה, או בשנה וחצי האחרונות, שגיל הפונות יורד, אותן נשים, זו מגמה, עוד מעט נדבר על תופעה. אם בתחילת דרכנו כמרכז, בשנים הראשונות הגיל היה אותן נשים שגמרו לחתן את הילדים והתחילו לדשדש על מנת לעשות לביתן הן, היום מגיעים אלינו זוגות צעירים, אחרי חודש של נישואים, אחרי שנה של נישואים, ולעתים, וזה עדיין לא מגמה אבל בהחלט אנחנו רואים, לעתים לפני הנישואים, בשעת החיזור או היציאה יותר בחוגים שאנחנו מטפלות, וזה מאוד משמח אותנו, ואני חושבת שגם זה ראוי לציין.


והדבר השני שאנחנו רואים כמגמה זה ההפניות האישיות גדלות והולכות, זאת אומרת לא הפניות על ידי גופים מקצועיים אלא אנשים, חבר מביא חבר או ששמעו על פעילות, וזה אומר שבכל זאת, עם כל העבודה הקשה והמשאבים המצומצמים, בכל אופן יש פירות מאוד משמעותיים לעבודה. ואני רוצה גם לציין את שיתוף הפעולה המאוד מאוד פורה, עם המשטרה, עם משרד הבריאות, וכמובן משרד הרווחה, בין הגופים השונים שבאמת חוברים למשימה החשובה הזאת.
היו"ר ענבל גבריאלי
תודה. אני רוצה לסכם את הדיון ואני רוצה לומר, זה הוזכר כאן, אני לא יודעת, או על ידך הילה או על ידי הגברת פלוטקין מהרשות, אז למרות הטלטלות הפוליטיות ולמרות כל הרחשים והגעשים כאן בבניין ובמערכת בכלל, וזה לא תלוש לגמרי מהמציאות, לא זכורה לי פעם אחת נוספת שאמרתי דברים שאני אשתדל לעדן אותם על מי מהקולגות שלי, אבל מעבר גם לשר לבטחון פנים, שהוזמן ואישר את הגעתו, הרים טלפון אתמול מהלשכה שלו, אישר את הגעתו, לא טרח להגיע הנה, לא טרח להגיע, שאולי משהו קרה, שזה גם מקובל, אנחנו כולנו בני אדם, אין כאן אף חבר ועדה, אין כאן אף חבר כנסת, והכי חשוב, כל חברות הכנסת, שבע עשרה נוספות שנורא אוהבות להתפאר במספר השיא של הנשים בכנסת הזו, לאף אחת זה לא היה מספיק חשוב.

אני גם יכולה לומר, ותתקן אותי מנהלת הוועדה אם אני טועה, בשעה שהתחלנו את הדיון התקיימה עוד ישיבה באחת מוועדות הכנסת, לא הייתי רוצה לבדוק את הנוכחות גם שם כי בטח לא הייתי מוצאת את כל חברי הוועדה. אני באמת אומרת את זה לא בשביל שום מטרה אחרת אלא רק להביע את הצער, ואני יכולה להבטיח לכל הנוכחות והנוכחים, אני אחזור על הדברים במליאה. ואני אומר אותם. כי לשבת ולשחרר כל מיני סיסמאות ולדבר על כמה הנושא חשוב ולא לטרוח לכבד את הישיבה הזו ולו בדקה אחת זה מאוד מכוער בעיני.


עכשיו באמת לדברים החשובים יותר, שאת חלקם אמרתי מקודם. אנחנו יושבים כאן בכל שנה, ואנחנו מציגים נתונים, אני זוכרת את הישיבות מהשנים הקודמות שנכחתי בהם כחברת כנסת, לא כיושבת ראש ולא כחברת ועדה, ואנחנו מציגים נתונים, והנתונים באמת לא יורדים. הם מעט עולים.

אנחנו יכולים לראות, אם זה נתוני בתי משפט, אם זה נתוני משטרה, אם זה נתונים של הארגונים השונים ושל מרכזי הסיוע, הנתונים עולים. לא משמעותית, לא באופן קיצוני והיסטרי, אבל מספיק שהם עולים, אפילו מספיק שהם נשארים אותו דבר ומספיק שאנחנו לא מצליחים להוריד אותם, וזה די תמוה. כי אנחנו שומעים מנציגי המשטרה על שידרוגים בעבודת המערכת, על שיפורים, על פרוייקטים חדשים, על הכשרת אנשים, כשכל זה כמובן נעשה תחת אילוצים תקציביים מאוד מסויימים.

אנחנו שומעים מהרווחה, אנחנו שומעים מהבריאות, מהחינוך לא שמענו אבל אני יודעת את זה מתוקף היותי חברת ועדת חינוך, שגם שם נערכים פרוייקטים, גם ייחודיים, מגזריים, לפי שכבות האוכלוסיה, גם באופן כללי של כלל מערכת החינוך. נעשים דברים. אנחנו שומעים שדברים נעשים, אנחנו שומעים גם מארגוני הנשים השונים, ממרכזי הסיוע. דברים נעשים, והנתונים לא זזים.

ושוב, אני רוצה להמשיך את הדברים שהתחלתי קודם לכן לומר, כנראה שהאוייב המר, האוייב החזק, האוייב הקשה ביותר שלנו כאן זה איך שהוא בנושא החינוך. ולא, עוד פעם, בהסברה נגד אלימות, לא שחלילה אפשר לזלזל בזה, החינוך נגד אלימות וההסברה נגד אלימות שקיימת בחברה בכלל, את הזכרת את זה בהקשר של תאונות דרכים. אני באופן אישי חושבת שהכמות או מספר תאונות הדרכים, כמות ההרוגים, כמות הפצועים, תאונות הדרכים בעיניי זה בסך הכל ענף נוסף של אלימות, ענף נוסף של החברה האלימה מאוד שהפכנו להיות בשנים האחרונות, כמו גם ענפים נוספים, כשאלימות נגד נשים היא ענף אחד אולי מרכזי, ועוד פעם, לא כדי לומר כאן שגופה של אישה חשוב יותר מגופו של גבר, לכן האלימות כנגד נשים חשוב להיאבק בה יותר מאשר אלימות כנגד מגזרים אחרים, אלא פשוט מאוד בגלל הנתונים אני רואה אותה כענף מרכזי. אז לא בפן הזה של החינוך, שגם הוא חשוב, כי אולי זו נקודת המוצא ואולי יש כאן פן יותר מניעתי.

החברה הישראלית לא מקבלת את הנשים המוכות, את הנשים נפגעות עבירות מין ותקיפות מיניות כקורבנות. עדיין אנחנו יכולים לשמוע בבתי המשפט איך נשאלות כל מיני שאלות לא לגיטימיות, איך בחקירות, בבירורים, איך נכנסים לכל מיני פינות שלא לגיטימי להיכנס אליהם בכלל. איך נאמרות מלים, על ידי שופטת במערכת המשפט בישראל, על אישה מוכה, זה אותו משפט שציטטה אחת מחברות הוועדה באחת הישיבות האחרונות שלנו כשאנחנו מחינו על קולת העונשים של בתי המשפט ותהינו האם זה נובע מאיזו שהיא תפיסה לקוייה של השופטת שאולי מלמדת על תפיסה לקוייה של מערכת המשפט. טוענת אותה שופטת, אני לא מצטטת את המלים במדוייק כי אני לא רוצה לטעות, אבל אופי הדברים היה כזה, השופטת טוענת, מה עשתה האישה המוכה כדי להפוך עצמה לכזו, ובעיקר מה היתה יכולה לעשות כדי למנוע מעצמה להיות אישה מוכה. אני כמובן לא מקבלת את התיזה הזו, את הטענה הזו,
עדה פליאל טרוסמן
היה שופט שאישה שבעלה זרק עליה נעליים הוא אמר אם היית אשתי הייתי זורק עליך גם נעל.
היו"ר ענבל גבריאלי
בכל מקרה אנחנו רוצים לקוות ומאמינים שמערכת המשפט שלנו לא רוויה באמירות כאלה ושאלה באמת מקרים יוצאי דופן, שגם הם מיותרים. בכל מקרה זה מלמד על הלך הרוח, זה מלמד על נורמה. עצם חוסר היכולת, ואני מוכרחה להודות שלפני שאני נחשפתי, לא כיושבת ראש הוועדה, כחברת כנסת, לפני שנחשפתי למספר כל כך רב של נשים, למספר כל כך רב של מקרים, וכאן אני אומרת במאמר מוסגר, החוברת הזו, אני לא יודעת אם היא כוללת עדויות שאני כבר קראתי במסגרת חוברות אחרות של מרכזי הסיוע, ואני לא יודעת אם היא כוללת עדויות שאני באופן אישי שמעתי, ולפני כן לא הבנתי מה הבעיה, ואני מודה, לא הבנתי מה הבעיה של אישה שחיה בזוגיות עם גבר אלים והיא חשופה לאלימות מצידו, למה היא לא קמה והולכת.

צריך באמת להכיר מקרוב את כל הנושא וצריך באמת לשמוע את העדויות כדי להבין את נורמות החיים שהנשים הללו חיות בהם, לא מתוך בחירה חופשית, מתוך כפייה, מתוך חוסר יכולת אמיתי לקום וללכת, והתפקיד החשוב שלנו זה קודם כל לחנך את החברה שהנשים הללו הן קורבנות, שאנחנו צריכים להוקיע את הגברים הללו, שאף אחת מהנשים שמעידה כאן, או בכל מקום אחר, לא הביאה את עצמה למצב הזה, לא רצתה להיות שם, לא בחרה להיות שם, היא לא נשארה שם במשך כל כך הרבה שנים מתוך בחירה אישית שלה. הנשים שלנו, מעבר ללמשות את הנשים האלה מהמים, התפקיד שלנו לייבש את הים הזה לגמרי ולא לאפשר לו להתקיים. אני מודה לכל הנוכחות ולכל הנוכחים על ההשתתפות ועל התרומה לדיון. תודה רבה, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 10:30

קוד המקור של הנתונים