כנסת פתוחה

סיור במוזיאון הגבורה בחדרה

16
ועדת העלייה הקליטה והתפוצות
28.7.2005
הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי





פרוטוקול מס' 263
מישיבת ועדת העליה, הקליטה והתפוצות
יום חמישי, כ"א תמוז התשס"ה, (28 ביולי 2005), שעה 17:00

סיור במוזיאון הגבורה בחדרה.

חברי הוועדה: קולט אביטל – היו"ר
יורי שטרן

רומן גישר - סגן ראש עיריית חדרה
דוד זבלינסקי - מנהל מוזיאון הגבורה בחדרה
ריטה זבלינסקי - מתנדבת במוזיאון הגבורה בחדרה
גרגורי רייכמן - היסטוריון
שלומית נמליך - יועצת ראש מינהל התרבות לענייני מוזיאונים, משרד החינוך, התרבות והספורט
מיכל - נציגת הלשכה של מיכה יינון, משרד החינוך, התרבות והספורט
יצחק ברנר - מנהל איגוד המוזיאונים בארץ
נינה רודין - מנהלת מוזיאון החאן בחדרה
יצחק גולדפינגר - יו"ר מוזיאון החאן בחדרה
ולדימיר ויסמן - מתנדב במוזיאון הגבורה בחדרה
גב' נייקוב - אמו של אלכסיי נייקוב
פרופ' מרק לוינשטיין - פרופ' להיסטוריה ואלוף משנה
אמה קושנכר - האגודה האידית, חדרה
בוריס וייסמן - ראש סניף חדרה של ותיקי מלחמת העולם השנייה
גרשון זלמו - ארגון נכי המלחמה, קריית מוצקין

דנה גורדון

רותי וייס














סיור במוזיאון הגבורה בחדרה

שלום לכולם, אני מתכבדת לפתוח את ישיבת ועדת העלייה והקליטה והפעם בחדרה במוזיאון הווטרנים, נעבור קודם כל לראות את המוזיאון עצמו.

מנהל המוזיאון דוד זבלינסקי הוא מקצועי בתחום תצוגות מוזיאון וגם תצוגות מוזיאונים צבאיים והוא הביא איתו ארצה 14 ארגזים של חומר על הגבורה היהודית שהוא אסף במשך כל חייו. זה אמנם לא היה במחתרת אבל כמובן שלא היה לו סיכוי להציג את זה בברית המועצות דאז. מאז שהוא הגיע לכאן אנשים מגיעים לפה למוזיאון ופשוט תורמים דברים מהארכיב הפרטי, מהארכיון הפרטי שלהם, בין אם זה מכתבים - - -

אתה ראית את הארכיון שיש להם במוזיאון קטן בעכו?

אני מכיר את זה אבל פה זה אוסף מאוד מקצועי ומדהים לראות מה אנשים תורמים, אם זה מדי צבא, אם זו קסדה שיש בה 14 חורים מהכדורים, את הכל הביאו אנשים מאותה מלחמה או מלפני כן והכל נאסף על ידיהם. הנה הקסדה הזאת, את רואה את החורים האלה - - -

זה מסטלינגרד.

לכל מוצג במוזיאון יש מישהו מאחוריו.

אז אנחנו נתחיל את הסיור, מי יסביר לנו?

דוד, מנהל המוזיאון. קודם נסייר ונתרשם ואחר כך נשוחח.

(תרגום של יורי שטרן)

מעל 40 שנה אני עובד בתחום המוזיאונים. אני אדם מקצועי בתחום, עבדתי ושיתפתי פעולה עם מוזיאונים רבים כמו קישינוב, מולדובה, סן פטרבורג ועוד, 17 מוזיאונים גדולים. אני מורה להיסטוריה צבאית ותורת הלחימה ולימדתי באקדמיה הצבאית. הבאתי לארץ אוסף גדול של חומרים שמספרים על הגבורה היהודית.

פה זה כל האוסף שמצאת ברוסיה, או שישנם מקומות נוספים בהם מצויים פריטים הקשורים לגבורה היהודית?

פה נמצא כ-25 אחוזים מהחומר. השאלה שסיקרנה אותי בכל פעם היא איך אנחנו במשך 3000 שנה שימרנו את הגבורה, הרי כאשר היינו בגלות לא היינו לוחמים, איך בכל זאת הצלחנו לשמור על המסורת הזאת של גבורה, איך זה עובר מדור לדור? שמתי לעצמי כמטרה לקשר בין המסורת הצבאית לבין אותה מסורת בת אלפי שנה של הלחימה היהודית במשך הדורות במקומות השונים.

יורי, דוד יודע על מעשי גבורה, לא ברוסיה, נניח באירופה?

כן, יש כאן נפוליאון, וישנם כאן את כל הצבאות, גם רומניה ומדינות רבות נוספות.

החלק הזה הוא עדיין בעבודה ויש כאן הקדשה מיוחדת לאלכסיי נייקוב, חייל צה"ל עולה מרוסיה, שהיה מאבטח של אוטובוס ילדים ונהרג בפיגוע בעת שמחבלים התקיפו את האוטובוס. אלכסיי הגן על הילדים בגופו. הוריו של אלכסיי עלו ב-96 וב-98 הוא נהרג. האב הוא נגר ועושה בהתנדבות את כל עבודות העץ במוזיאון. במידה מסוימת כל המוזיאון הוא ניסיון לענות לשאלה אחת, מה עבר בראשו או בנפשו של אלכסיי נייקוב בשנייה האחרונה של חייו כאשר הוא פשוט הפנה את הג'יפ שלו אל הרכב של המחבלים, הוא כנראה ידע שהנשק כבר לא יוכל לעזור לו ואז הוא התנגש במחבלים כדי שהם לא יפגעו באוטובוס הילדים. מה היה אותו כוח פנימי שנתן לו את היכולת לעשות את זה באותה שנייה אחרונה? כל המוזיאון הוא ניסיון לענות על השאלה הזאת. התשובה לכך היא שאלכסיי הוא נכד ונין לגיבורים גדולים והייתה בו מסורת וכוח ואנרגיה שהובילו אותו למעשה זה, הוא הרגיש את עצמו כיורש של כל הדורות האלה וכל המוזיאון הוא תשובה לשאלה מאיפה הוא שאב את כוחות הנפש האלה. זה החלק האידיאולוגי. החלק המעשי הפרקטי הוא לאסוף ולשמור על אותם החפצים, אותם החומרים שמייצגים בעצם את הזיכרון הקולקטיבי של היהודים שמשום מה לא השתלב בתודעה ההיסטורית בישראל ואסור לתת לזה ללכת לאיבוד.

המטרה השלישית שהייתה הראשונה מבחינתי כשהתחלתי את הפעולה הזאת היא באמת קליטה, שילוב. הגענו כזרים לארץ זרה, שום דבר לא קישר בינינו לבין המציאות החדשה והייתה לנו משימה להחזיר כבוד עצמי וגאווה עצמית לעולים, והמוזיאון היה אמור לתת לאנשים האלה קצת הרגשת כבוד שירימו את ראשם ושירגישו שהם לא סתם נפלו משום מקום אלא שיש מאחוריהם סיבות לגאווה עצמית. היום אנחנו מציינים עשור להקמת המוזיאון וכל שנה וכל יום שעובר אנחנו מרגישים את עצמנו כמין סניף של משרד הקליטה. כאן אנחנו רואים במוזיאון בעבור מה היהודים נלחמו? הנה 250 שנה הייתה מלכות יהודית באתיופיה וזה נגמר בכך שהמלך שלהם התאבד. 300 שנה הייתה ממלכת הכוזרים כפי שאנחנו רואים כאן. מדוע אנחנו מראים את זה כאן במוזיאון? בשביל להראות שלא שכחנו אותם, היה לנו חלק בזה. כאן אנחנו רואים חרב אמיתית של קוזקים בת 800 שנה. זה הדגל של כוזר, הוא לא אמיתי אבל כך שיחזרנו אותו. פה יהודים במלחמות אירופה, אצל גריבלדי באיטליה, אלה המרשלים של נפוליאון שהיו יהודים. זה מרסנה.

מרסנה היה יהודי?

בהחלט, 235 חיילים יהודים היו בקרב שלו, זו הייתה יחידה מיוחדת. גם אצל ורינגטון היו כמה מאות יהודים, לא רק אצל נפוליאון. ב-1871 המלחמה בין פרוסיה לצרפת וכאן אלו מדים אמיתיים של חייל יהודי בצבא פרוסיה. כמעט בכל צבאות אירופה היו יהודים שאף קיבלו עיטורים. היו גם שרי הגנה יהודיים לאיטליה ולצרפת, הנה אנחנו רואים תמונות.

יורי, תגיד לו שאני הייתי בבית קברות של מלחמת העצמאות של אמריקה כשהדרום נלחם בצפון, הייתי בבית הקברות כשרואים את הלוחמים היהודים, בעיקר בדרום.

נכון, אבל המסה הגדולה של היהודים בצבא היו אלו שנלחמו בתוך הצבא הרוסי כי הרוב הגדול של היהודים גרו אז ברוסיה. היהודים שהיו בתפקידים גבוהים למשל שפירוב, שהיה בעצם שר האוצר של פטר הגדול, הוא אמנם התנצר אבל לפי העדויות הוא המשיך לשמור כשרות בבית. כאן אנחנו רואים סט כלים של המנתח הצבאי, החירורג, ממלחמת קרים שהיה יהודי, פינסקר, הוא השתמש בכלים האלה. כאן אנחנו רואים צילום מ-1860 של התזמורת הצבאית, הנה כתוב, בעברית, אברהם שמואל שמעונובסקי. המנצח דוד אוביינסקי. כאן זה ד"ר שפירא, וזה אנטון דביר שהיה עוד יהודי מומר שפטר הגדול מינה אותו למפכ"ל המשטרה בסן פטרבורג. כאן יש ספרים בני 200, 300 שנה.

מתי הוא הספיק לאסוף את הדברים האלה?

יש כאן מוצגים מ-1774, הספרים המוצגים כאן הם בנושאים יהודיים.

זה מלחמת רוסיה יפאן איפה שטרומפלדור קיבל את כל אותות הגבורה, ויהודי נוסף, מנדל קוגן, זאת התעודה שניתנה לקוגן על כך שבזכות ההישגים הצבאיים והגבורה שלו, הוא רשאי לחיות מחוץ לתחום המושב, בגלל העמידה האיתנה שלו למען המדינה. יש כאן תמונות רבות מהארכיונים המשפחתיים של החיילים היהודיים ממלחמת העולם הראשונה. כאן יש שני יהודים, אחד ישראל זיסקר חייל בצבא הרוסי והשני, יצחק גורדון ששירת בצבא האוסטרו הונגרי. יש תמונות של בניו של גורדון שהם חיילים בצבא הרומני, לאחר מכן רואים את נכדיו שהיו בצבא הסובייטי ולבסוף נין שהוא חייל בצה"ל. ליצחק גורדון יש את כל השושלת של התמונות.

כאן אנחנו רואים תמונות מפולין ממלחמת העולם הראשונה. זה סדר פסח. חיילים רוסים יהודים וחיילים אוסטרים יהודים שנתקלו זה בזה, מצאו איזה יהודי פולני שפתח להם שולחן, יושבים בסדר פסח לפני שיחזרו למחרת לשדה הקרב. זה גיבור מלחמה נוסף שבל ירושבסקי מאוקראינה. אלה מדליות רוסיות אמיתיות של חייל יהודי רוסי בשם ליברמן. כשאביגדור ליברמן היה כאן במוזיאון שאלנו אותו אם הוא קרוב של אותו חייל שהיה קצין גבוה בצבא הרוסי, וכאן אנחנו רואים את כל התעודות של ההישגים הצבאיים שלו. כאן זה כבר מלחמת העולם השנייה, אלה מדים של הצבא, אותות הגבורה והמדליות שהחיילים היהודים קיבלו, כל החפצים במוזיאון הם אמיתיים. פה אנחנו רואים את כל הסטטיסטיקה של ההשתתפות היהודית בצבאות של ברית המועצות, ארצות הברית, בריטניה, צרפת, איטליה ועוד.

היו הרבה יהודים בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה.

כן. זה דגל אמיתי של אחת היחידות שהגיעה עד ברלין. אלה מדים של קצין הצבא הגרמני שהיה יהודי. זה קצין בשם חיים לוישטטר, יליד ורשה, משחרר צ'חר ואחד מהמייסדים של ארגון נכי המלחמה בארץ. זה דגל אמיתי מ-1944 שהובא לכאן מסן פרנציסקו.

איך הגיע אליו כל האוסף הזה?

כי אנשים יודעים על המוזיאון ואז שולחים חפצים ומוצגים שנמצאים ברשותם.

כל המוצגים פה הם אמיתיים והם הדברים היקרים ביותר מבחינתי. אלה אותות הגבורה המכובדות ביותר בברית המועצות וישנו יהודי רוסי בשם קרישו שהכל שייך לו. הוא השתתף בקרב סטלינגרד ושם זכה באותות.

קולט, את היית במוסקבה, נכון?

כן.

יש שם את הפסל הענק של מרכס. הייתה פתיחה כי הפסל שהיה ליב קרבר הוא כמובן יהודי וזה בכיכר על שם סטרייבלר שגם הוא היה יהודי, הנשיא הראשון של ברית המועצות. איפה יש בעולם שבכיכר על שם יהודי אחד, יהודי אחר מפסל פסל על שם יהודי שלישי. מכל מקום קרבל היה פה, הוא כבר היה זקן מאוד, הגיע לכאן למוזיאון ונתן כמתנה את הפסל הזה שעומד במוסקבה, זו אחת הסקיצות שלו.

כאן עומדים אחד ליד השני, גם השואה וגם הגבורה.

מה זה המכשיר הזה? זה מודד אינטליגנציה?

לא, הרי הם טענו שהגולגולת היהודית יש לה פרמטרים אחרים והם חקרו את זה.

זה דבר מדהים, יש כאן שלט, הפועלים והפועלות, הצבא הגרמני שיחרר אתכם מהטרור של סטלין ושל ג'ידו בולשביקים. זאת הכרזה שהגרמנים פיזרו בכל המקומות באוקראינה כדי לעודד פעולות אנטישמיות. הרב זלברג שהציל את הגטו בבסרביה, זה החפצים שלו. הוא היה משלוחי הרבי מלובביץ. כאן אנחנו לומדים את תולדות העם ותולדות המשפחה. אנשים כאן תמיד שואלים, הרי בארץ המלחמות היו קצרות יחסית, שם כשזה נמשך 6 שנים ויותר, איך הם חיו?
כאן יש פסיפס מדהים שעשה יהודי עולה מרוסיה. פה יש סיפור מאוד מרגש, כל המשפחה נהרגה ומה שנשאר זו הילדה הקטנה הזאת שהייתה קטנה ונשארה בחיים והמפתח מהבית שכבר לא היה למי לחזור אליו, וזה המפתח.

ערכנו סיור מאלף. ישיבה אחת כבר קיימנו בכנסת בנושא הזה, ואתה יורי, אתה הוא האיש שבעצם הבאת אותם, את האנשים האלו לוועדה שלנו. הצעת שאני אבוא לכאן ואני באמת מודה לך שעשינו את זה ועכשיו מה שהייתי רוצה להבין זה דבר כזה. המוזיאון הזה זאת יוזמה פרטית, איך המוזיאון הזה מתפקד? ממה הוא מתקיים? איך הוא מתקיים? מה דרוש לו? אלה סוג השאלות שהייתי רוצה לקבל עליהן תשובות.

אני אתרגם את השאלות למנהל המוזיאון.

מוזיאון הגבורה נוסד ומתופעל על ידי המתנדבים בלבד.

אז הוא צריך איזשהו תקציב שוטף כדי לתחזק אותו?

אין למוזיאון שום מעמד, שום סטטוס, שום תקציב.

לא הייתה אף פעם שום עזרה, שום תקציב, ממשרד הקליטה?

הקמנו עמותה שמקבלת כסף מתמיכות מעיריית חדרה. בהתחלה קיבלנו 3000 שקל, אחר כך 5000 שקל. השיא היה לפני שנתיים 15,000 שקל. השנה כלום, למרות שהשנה היינו צריכים לעבור למקום החדש הזה, שהוא הרבה יותר קטן מהמקום הקודם אבל אפשר לנשום בו. לכן גם היינו צריכים לעשות הובלות ולייצר מחדש הרבה מאוד מהסטנדים האלה, המסגרות וכו'. ולכן אני עדיין חייב כסף למשפחת נייקוב, הוריו של אלכסיי. על העבודה הם לא לוקחים אגורה, אבל הם קנו את החומרים ואין לי כסף להעביר להם. בגלל האופי הלא רשמי של המוזיאון ושהוא לא מוכר, בעשר השנים האחרונות 7 פעמים הוא עבר מקום. עצם זה שזהו מוזיאון מאוד יהודי, לכן מעמדו ומצבו במדינה היהודית מעורר תמיהה.

אנחנו היהודים תמיד יוצאים ומוחים כאשר יש תקריות אנטישמיות, אם זה בצרפת או במוסקבה ובמקומות אחרים, וכיצד ניתן להתייחס לכך שכאשר יש מוזיאון לזיכרון יהודי שמסמל את יחס המדינה לעליה, כי זה זיכרון שהעולים הביאו, אין אליו שום התייחסות רישמית. בכל יום מגיעים אנשים ושואלים, ישנם מוזיאונים רבים בחדרה, יש גם מוזיאון לתולדות חדרה, למקומיים אפשר להגיד, יש הרבה מאוד אתרי הנצחה, למה לנו אין כלום להציג את המסורת שלנו, את הגבורה שלנו, את מה שעושה אותנו לאנשים גאים.

אין בכל הארץ שום דבר שמוקדש לזה?

שום דבר, רק לשואה.

המוזיאון הזה מבחינת ערך המוצגים בו והמשמעות שלו אין לו שום דבר מקביל בארץ. העלייה מברית המועצות מעריכה אותו מאוד. אין כמעט עיר ממנה לא הגיעו אנשים לכאן לסיור ויש כל הזמן סיורים מאורגנים. המוזיאון קיבל איזשהו אות הצטיינות אמריקאי - - -

דוד הראה את זה כשהוא היה אצלנו בוועדה בכנסת, הוא הביא איתו את האות, ראינו אותו.

יש הערכה למוזיאון הזה גם באמריקה, ברוסיה באוקראינה וגם מאירגונים יהודיים בין לאומיים. לפי בקשת הקונגרס העולמי של יהודים דוברי רוסית הם עשו מין תצוגה ניידת על בסיס החומרים של המוזיאון, הם תירגמו את החומר גם לעברית - - -

ומי שמימן את הפרויקט הזה הוא הקונגרס היהודי.

כן, ואז זה נשלח לכל מיני קהילות יהודיות רוסיות בעולם. כאן אני מראה לכם את הפלייר שמציג את האוסף של המוזיאון שהם הוציאו לאור בעצמם. כאן רואים את שני הלוחמים האלה, אחד עתיק ואחד לוחם בצה"ל. עכשיו אנחנו רוצים להעניק שי צנוע לחברת הכנסת קולט אביטל לאות הערכה על פעילותה, זה חומר לעבודה כדי שתכירי את המוזיאון. אמנם לאישה נחמדה כמוך היינו צריכים לתת עוד מתנות ואני מתנצל על כך שהמתנה היא רק לצורכי עבודתך בלבד.

תודה רבה, כעת נשמע את סגן ראש העיר חדרה רומן גישר ואחר כך אני רוצה לשמוע גם את נציגי משרד החינוך ודוברים נוספים.

אני מודה גם לחבר הכנסת יורי שטרן ורוצה להעניק גם לו את אותו שי צנוע.

תודה רבה.

קודם כל תודה שמצאתם זמן להגיע לכאן ובשבילנו זה מאוד חשוב. יורי הוא אצלנו בן בית ועושה מאמצים רבים כדי לקדם את העניין. אני לא רוצה לחזור על מה שנאמר פה עד עכשיו אבל אני אומר לך קולט, שבאמת יש חשיבות רבה במוזיאון הזה וכל המגזר הרוסי, אפשר להגיד כך, כל האוכלוסייה מכירה את המקום הזה ומחכה מאיתנו, מחדרה, ומהיום גם ממך, שתמצאי איזשהו פיתרון הולם למוזיאון הזה. בשנה שעברה המוזיאון היה במקום אחר במרתף. אני, מייד לאחר שנבחרתי לסגן ראש העיר, העברתי את המוזיאון למקום הנוכחי ביחד עם האולם הגדול. מגיעים לכאן אוטובוסים עם תלמידים, זה דבר אדיר וחינוכית אין לזה מחיר.

אבל על מנת לקצר את הדברים, בסופו של דבר שם המשחק הוא כסף. המוזיאון יכול להיות יותר גדול, יותר יפה, להוות מקום עבור מגזר יותר רחב של מבקרים אבל כאמור, שם המשחק הוא כסף. אם ניתן למוזיאון הזה בסיס כלכלי אני בטוח ומשוכנע שהוא יקבל גם אורחים מחוץ לארץ והוא יהיה גאווה לא רק של חדרה אלא של כל מדינת ישראל. אני לא חושב שמדובר פה על הרבה כספים. יש פה גם פיתרון אחר אולי, אולי תהיה איזושהי יוזמה דרך משרד החינוך, להביא לפה תלמידים, לגבות סכום מינימלי מבתי ספר וזה יכול לתת גם בסיס כלכלי למוזיאון הזה, ואנחנו פה נרוויח פעמיים. גם ניתן לילדים מכל הארץ שיעור מה זה גבורה ומה זו אזרחות במידה מסוימת, וגם ניתן דרך זה איזושהי תמיכה כלכלית למוזיאון הזה. זה כל מה שרציתי להגיד. ברור שנכון להיום הרבה תלוי בך וביורי ואנחנו כולנו תקווה שנראה התקדמות בעניין הזה, תודה רבה.

יש לי שתי שאלות. אליך רומן, כיוון שאתה רואה בזה ערך וכיוון שאתה בצדק אומר שזה עניין חינוכי מאוד גדול. עד כמה העירייה, לבד מהעובדה, ואנחנו מעריכים שאתם מעמידים לרשות האנשים את המקום הזה, עד כמה העירייה מוכנה להיות שותפה או לתת לזה איזשהו מעמד נוסף אם נמצא שותפים נוספים?

אני אגיד לך. עיריית חדרה בתקופה האחרונה נמצאת בויברציות כל הזמן, שינויים פוליטיים והיום המצב לא סימפטי. אני מאמין שראש העיר החדש ייתן יד לזה ואנחנו נעשה הכל למען המקום. אם נחליט שאנחנו רוצים להיות שותפים במוזיאון בפרופורציה כזו או אחרת, אנחנו נהיה מוכנים אבל הצעד הראשון צריך להיות שלך או של איזשהו תורם או של מה שתגידי, אנחנו נהיה שותפים ובואו נחשוב ביחד איך אנחנו מקדמים את העניין.

בסך הכל לאורך כל השנים האלה רק עיריית חדרה היא זאת שנתנה משהו למוזיאון הזה.

האם אי פעם הייתה פנייה לאנשים פרטיים? יש מספיק משפחות רוסיות אמידות. תראה, כולנו יודעים יורי, בהיסטוריה של המוזיאונים במדינה הזאת, שחלק גדול מהמוזיאונים הצליחו לקום בגלל תרומות של אנשים אלה או אחרים, וגם היום הם מתקיימים הודות לתרומות. השאלה היא אם הייתה פנייה, ואם לא אז צריכים לחשוב. יש מספיק אנשים, נקרא לזה אוליגרכים או שם אחר - - -

אבל היום המוזיאון הזה צריך חמצן, הוא צריך משהו בשביל התחלה, בשביל לא למות, ואני בטוח שבתוך 3, 4, חודשים נמצא פיתרונות נוספים אבל היום אנחנו צריכים מה שנקרא החייאה ואני לא מדבר כאן על הרבה כסף.

חוץ מזה אם נביא איזשהו פילנטרופ פרטי והוא יודע שהמוזיאון מוכר על ידי המדינה ושיש תמיכה שיטתית כלשהי של משרד החינוך, אז הנכונות לתרום, קולט, ואת יודעת את זה היטב, היא הרבה יותר גדולה. בעצם דוד , מנהל המוזיאון, חי בזכות זה שיש לו שני בנים שהם אנשי עסקים ברוסיה והם מארגנים לו עזרה, עכשיו הוא עשה סרט והם עשו דברים נוספים, אבל זה לא יכול להיות מבוסס רק על זה.

אנחנו רוצים לבקש התייחסות מנציגת משרד החינוך, שלומית בבקשה.

אני רוצה להזכיר קצת פן אחר של התמונה. אני מלווה את המקום הזה כבר כ-4 שנים כשהם כן פנו באמת לקבל הכרה על פי חוק המוזיאונים.

הבאתי לפה את מתן וילנאי כשהוא היה שר התרבות.

נכון, זה היה עוד בימי וילנאי. אני הייתי בטרום ביקור, בהכנה. והיינו שם בדירה ההיא ומעבר לזה נתנו הרבה עצות מקצועיות למקום הזה. הבאנו איש שימור שיבדוק את מצב הארכיון, את מצב הפריטים, והוא נתן עצות מקצועיות וחוות דעת טובות מה צריך בדיוק לעשות, ואמרנו להם שאנחנו נשמח לעבוד איתם בצורה מקצועית ודבר ראשון הם חייבים להעסיק אוצר. כמו כן סידרנו תרומה למוזיאון והמקום נתמך בדרך כלשהי. מצאנו כאן ערמה ענקית של ניהול חשבונות, שנעשה על ידי מתנדב, ולכן זה נפל בין הכיסאות. הדרכנו אותם שיש להם אפשרות לקבל תמיכה אבל בתנאי שיימלאו אחר תנאים מסוימים ויגישו טפסים בדרך מסודרת וזה לא נעשה, אם זה יעשה תהיה להם אפשרות לקבל כ-20 אלף שקל.

באילו תנאים עליהם לעמוד כדי לקבל את הקצבה?

אני לא בטוחה שהמקום צריך להיות מוזיאון מוכר על פי חוק המוזיאונים. על פי החוק דרושים 200 מ"ר של אולם תצוגה פלוס אוצר פלוס מחסן העונה על דרישות שימור פלוס ארכיון מטופל ואוסף רשום - - -

אז זה מתחיל להיות סיפור הביצה והתרנגולת, אם לא יהיה להם תקציב, איך יוכלו לעשות את כל זה?

כדי להקל עליהם לקחנו פריטים מסוימים שהיו כאן למשל כל האוסף של התקליטים או הקלטות, הכל הועבר לבית התפוצות.

אנחנו לא מדברים על הצורך לפזר את המוצגים.

זה נעשה משום שלא היה להם מקום אכסון ראוי לדברים האלה, ודוד זבלינסקי שמבין את הערך של הפריטים הבין שעדיף שהם יישמרו במקום בו הם יישמרו לעד ולא יילכו לכיליון. ביום יום אני גם מאוד עוזרת ומסייעת להם להגיש את הבקשה ביחד עם המשרד שלנו כמו שצריך. אני מלווה את סימה שכרגע איננה פה, זאת האישה שמאוד עוזרת בקטע המעשי במוזיאון, אני מלווה אותה בכל צעד ושעל ועונה לה על כל בקשותיה, כך שמשרד החינוך כן מחובר למקום הזה, אמנם בקטן, אני לא יכולה לומר שזה מספיק, אבל זאת תמיכה שבהחלט יכולה לגדול אם אכן המקום ישתף פעולה כמו שצריך.

אני רוצה להגיד את מה שאני מרגישה איך שאני רואה את הדברים. המקום הזה הוא מקום שביעי שאליו הם עוברים והוא מקום מאוד קטן, מאוד צפוף, קשה מאוד לקבל תחושה של מוזיאון כשאתה נכנס למקום שבקושי הם מצליחים להחזיק אותו. כדי שהאנשים באמת יבינו מה הם החפצים האלה ואיך הם, צריך הרבה יותר מקום וצריך בהחלט יד מקצועית. יורי, אתה מוכן לשאול את דוד בבקשה בשמי, אם הוא היה מסכים, ואני לא יודעת מה החיבור הנכון, אם זה צריך להיות מוזיאון עירוני במקום יותר גדול או אם זה צריך להיות חלק ממוזיאון יותר גדול שמדבר גם על דברים אחרים במורשת של יהודי רוסיה, אם כבר עושים דבר כזה אז זה חלק מתוך זה, אני לא בטוחה. השאלה היא, אם הוא היה מוכן כשלב ראשון כשאנחנו יושבים וחושבים על הקונספציה של לאן ללכת, אם הוא היה מוכן לקבל, מבלי חס וחלילה לפגוע בו, אוצר או אוצרת מקצועית.

בוודאי, בשמחה רבה וזו הפעם הראשונה לאחר עשר שנות קיומנו שאני שומע את ההצעה הזאת. בוודאי היינו שמחים לקבל כזה סיוע, אנחנו בסך הכל קבוצה קטנה של אנשים זקנים שאין להם כסף ולרובם אין שפה ואנחנו יודעים שמאחורינו יש אוסף ענק של מוצגים חשובים, נשמח אם יבואו אנשים, או ממוזיאון גדול או מטעם משרד החינוך והתרבות ויסדרו לנו את הניירת כמו שצריך, את הרישום, את כל הפרמטרים האלה. החומר שאספנו פה ונתנו כעיקרון צריך להיות אצל כל מורה בישראל. לדעתי חייבים למהר, אני בן 75, העובדים שלנו הם בני 70, 80 וצריך למהר ולהספיק לשפץ את המוזיאון. מדי פעם אני נזכר בדוד המלך, מים לא היו מנצחים את גולית, האם דוד היה נשאר בתולדות העם אם הוא לא היה יוצא לקרב נגד הענק הזה? אם השנה לא יבוא הפיתרון אנחנו פשוט מקפלים את הדגל וסוגרים את המוזיאון. זאת התקווה האחרונה שלנו.

הייתי רוצה לבקש ממר ברנר התייחסות לנושא.

קודם כל אני רוצה להביע את ההתרשמות שלי מהמוזיאון המיוחד הזה שהקימה קבוצת מתנדבים שאספו אוסף מיוחד שבאמת אין לו כנראה אח ורע במקומות אחרים וקודם כל צריך לומר להם כבר היום תודה רבה ויישר כוח, זה חשוב מאוד. אני רוצה לומר גם שבסופו של דבר זה מאוד חשוב כי אנשים לא יודעים את ההיסטוריה, אבל תיכף אגיע לעניין, אבל סתם, באופן אישי, זאת שעומדת מאחוריך דוד, פולינה גלמן, אנחנו הזמנו אותה, אני איש צוות של צה"ל, לפני 4 שנים היא הייתה בארץ והזמנו אותה לפה. מפקד חיל האוויר איתן בן אליהו לקח אותה באופן אישי באוטו שלה, אמר שאף אחד בארץ, כל הטייסים שלנו לא היה להם מספר גיחות כמו שיש לה. היא גיבורת ברית המועצות וחזרה בחזרה לשם. וזה באמת לימד אותנו דבר חשוב מאוד, אז זו קודם כל ההקדמה. עכשיו אני רוצה להעלות את זה לרמה יותר גבוהה. בארץ ישנם מספר מוזיאונים של עדות שונות. של יהדות הונגרית, יהדות גרמנית, יהדות בבל, לוב, תימן ועוד ובהחלט צריך לחשוב ברמה הרבה יותר גבוהה על מוזיאון לקהילת יוצאי ברית המועצות.

אבל דוד לקח קו אחר - - -

אבל הקו הזה אישית לא נראה לי.

בסדר, זה עניין שאפשר לדסקס.

בדיוק. כי הנושא של גבורה ומה שדוד עושה קיים היום בכמה מקומות, לא בצורה הזאת ואם אנחנו רוצים לחשוב בגדול, לכל כך הרבה עולים שהגיעו לארץ ולמסורת כל כך גדולה וותיקה, אין שום ספק שצריך יהיה לחשוב לעשות מוזיאון ארצי גדול וחשוב, כי יש פה תרבות שלמה שהגבורה היא חלק מתוך הדבר הזה. האנשים האלה הצילו אותנו גם בארץ ישראל כי הם נלחמו שם וצריך להבין את זה, זה צריך להיות ברמה הרבה יותר גבוהה, ואני שמח שהכנסת, בעצם אנחנו כרגע בישיבה של הכנסת, שהכנסת חושבת בכיוון הזה ואז אנחנו מעלים את הכל לרמה הרבה יותר גבוהה ובתוך ההתייחסות הזאת נכנס החלק של גבורה שיכול להיות שדוד הוא המומחה או מישהו אחר הוא המומחה לכך. אז זו הצעה ראשונה שלי למחשבה, ותיכף אגיע גם למחשבה לגבי המקום הזה.

אני חושב שהמקום הזה כמו שהוא יכול להתפתח במסגרת הזאת, עם כל הכבוד לעיריית חדרה, אני בא מעיריית ראשון לציון, אז אתה מבין שאנחנו מבינים את ההבדל בתקציבים. לפני 10 שנים, מזכירה לי מילה, שאני אמרתי שהם יבואו אלינו כי אני בטוח הייתי שעם ההתפתחות שלנו היינו יכולים לעשות מקום יותר טוב. אז זה לא יוכל להתפתח בכיוון שמדינת ישראל היום מקצה כספים. תמיד החלק של העירייה הוא חלק מאוד דומיננטי, יותר גדול ממה שמדינת ישראל תיתן, גם אם יכירו במקום.

אנחנו נהיה מוכנים גם להשקיע בדרך אחרת ולעשות מוזיאון חדש.

צריך קודם כל ללכת בכיוון שאמרה אותו שלומית. קודם כל להציל ולשמור את מה שקיים בשיטות השימור הכי נכונות שישנן כולל לתת מחסן מיוחד של העירייה, הכל לעשות כדי קודם כל לשמור. דבר שני לראות אם אנחנו יכולים להגדיל פה ולעשות רק את הקו שלהם, טוב. אם לא אז רק לתת להם פה לטפח את המקום הקטן הזה, שלא חס וחלילה ניעלב או משהו, כמין גלריה או מועדון, או מוזיאון היסטורי בתוך משהו לצד החברתי שיש לאנשים. ואם רוצים להיעזר אז יש כאן בחדרה את גברת נינה רודין שהיא מוזיאולוגית מוסמכת, ידועה ומכובדת ואני חושב שאפשר להיעזר בה כאן, ובוודאי שהמוזיאון הזה שישנו כאן יעזור בצד המקצועי, ואם תהיה קצת תוספת אפשר יהיה לעשות כאן סדר. אין כאן סדר לוגי פרוגרמטי שניתן להבין ולהסביר. אי אפשר לערבב את הנושאים המוצגים במוזיאון ולכן אני אומר שצריך למצוא פיתרון גדול יותר כפי שאמרתי. ומעבר לזה, העיקר כרגע זה לשמור על הפריטים שלא יתפרקו ויתפוררו, זה כרגע הדבר החשוב ביותר.

אני קבעתי עם קבוצה של אנשים בשעה 6 כי אנחנו אמרנו שאנחנו פה בין 5 ל-6, ואני הייתי רוצה לפני שאני אצא להציע כמה הצעות. ישנה כמובן אפשרות להשאיר את הדברים כפי שהם ומדי פעם לתת זריקת חמצן אבל אני חושבת שזה לא צודק. כפיתרון לכמה חודשים, לשנה, לשמר את זה ככה, אמנם חשוב שזה לא ימות קודם כל, אבל פיתרון כזה הייתי קוראת לו נזם זהב באף חזיר, פשוט חבל. יש פה חומר מוזיאוני שבקונפיגורציה אחרת, בהסברים נכונים, במקום יותר רחב, בהגיון של מי שיודע להכין מוזיאונים, יכול להיות בעל ערך הרבה יותר גדול, זאת אומרת, אנחנו פשוט לא מנצלים את הפוטנציאל שיש לו. כפי שהוא אי אפשר לקרוא לזה כרגע מוזיאון, אבל יש בזה את כל הנתונים שמהם אפשר לעשות מוזיאון ברמה גבוהה, ולכן חבל לי שזה לא יהפוך למוזיאון במשך הזמן. לכן הייתי הולכת באמת בשני שלבים ופה אני מתחברת למה שאמר מר ברנר. הייתי מנסה קודם כל לראות מה אנחנו צריכים לעשות עם כל הגורמים יחד כדי שחלילה המקום הזה לא ייסגר ויהיה לו אויר לנשימה. ואם אני צריכה לצטט את ביבי, שלא ידמם, ככה ביבי מתבטא.

אבל מצד שני כן הייתי מנסה לחשוב עם כמה אנשים ביחד, איך אפשר מהדבר הזה לעשות קפיצת מדרגה, לראות איזה גורמים אפשר לרתום לעניין הזה, כולל גורמים פרטיים. לחשוב על הקונספציה, אם הקונספציה צריכה להישאר אך ורק מוזיאון שעיקרו הגבורה, לגיטימי, או אם אנחנו רוצים לעשות מספר דברים שמדברים על המסורת המפוארת של קהילה שבאה מברית המועצות כשהגבורה היא חלק מכל המכלול. כי אני כן הייתי הולכת ומוסיפה עוד דברים שהם המסורת, הספרות, המוסיקה וכל מה שהעם הזה השיג ושיש לו הרבה יותר מה להגיד, תסלח לי, מהמוזיאון של יהדות לוב, סליחה שאני אומרת את זה, זה לא יפה אבל זה ככה. יש פה מסורת הרבה יותר מורכבת ומפוארת ואני חושבת שצריך לחשוב בצוות יחד, לאיזה גורמים ניתן לפנות, ולחשוב על איזושהי תוכנית לאן אפשר ללכת עם זה. אם זה נראה לכם אז בואו ננסה להתרכז. סתם לבוא ולהגיד, אנחנו מבקשים מהעירייה לתת לזה כרגע הכרה של מוזיאון עירוני, אני לא בטוחה, אני חושבת שזה מעט מדי ולא יפתור את הבעיה. אבל אנחנו כן רוצים לפנות לעירייה לעשות מה שהיא יכולה בשלב הזה כדי לשמר ולאחר מכן נחשוב כולנו יחד מה ניתן לעשות כדי להפיק מזה משהו קצת יותר גדול.

ואיך אנחנו מארגנים את שני השלבים האלה, קודם כל הראשון בשביל להציל, מה הצעדים שנוכל כדי להציל ולשמר את הפריטים?

תן לי לחשוב. אני לא רוצה לזרוק את זה עכשיו לחלל האוויר. יש לי כמה רעיונות שעוברים אצלי ואני הייתי מכנסת סביב שולחן אחד כמה גורמים שלפי דעתי יכולים לעזור להם. יורי, אם אתה יכול מכאן למלא את מקומי, להישאר עם הנוכחים, לשמוע ולהסביר ולנהל את הישיבה כי אני פשוט נאלצת לעזוב.

אני אתרגם את דברייך לדוד ולשאר הנוכחים ואשמע את תגובתו.

לא יכול להיות אף מוזיאון שייקח תחת כנפיו את הדבר הזה.

אני רוצה להגיד משהו. הקשר שלנו של מוזיאון החאן בחדרה, לדוד הוא כבר בן 10 שנים. שיתפנו פעולה, אמרנו שהחאן ינהל את התערוכות, עזרנו לו רבות. הגיע נקודה מסוימת שהוא פנה אלינו לעזרה, ורומן היה איתנו בכל הקטע הזה, ואנחנו בנינו פרוגרמה מסוימת אבל זה לא התקדם מפני שכמו שדוד אומר בצדק, זה דורש תקציבים, אמנם מינימליים. אנחנו אמרנו, ומי שמכיר אותנו יודע, אנחנו מוזיאון מספר אחד מהסוג שלנו. מהבחינה המקצועית אנחנו מוזיאון מוכר, קיימים 25 שנים - - -

המוזיאון שלכם זה מין אתר התיישבות?

כן, זה מוזיאון לתולדות היישוב, אני מזמינה אותך. אני מדברת על הסטנדרטים המקצועיים שלו. ואגב מבחינתי זו סגירת מעגל, זה מימי המושבה והעולים מרוסיה - - -

חנקין קנה את האדמה כאן, נכון?

נכון, באמת נסגר מעגל אבל אנחנו לא מדברים על כך עכשיו. מה שהצענו לדוד והתחלנו לעבוד עליו היו תוכניות מסוימות אבל בגלל שקהל המתנדבים שלו הוא מבוגר, הוא לא יכול עכשיו להתחיל ללמוד מוזיאולוגיה. הצענו לו עזרה באירגון החומרים שקיימים, בלי לעשות פרוגרמות גדולות ובלי לעשות מהפכות. יש פה חומרים יוצאים מהכלל, וכל פעם מישהו בא לשאול אותי מה דעתי ודעתי היא שיש פה חומרים נפלאים שהולכים לאיבוד. יש לזה שתי סיבות. האחת היא חוסר התנאים הפיזיים במקום והשנייה היא טיפול וארגון לא נכונים. אנחנו רצינו לעזור בכך ואנחנו ממשיכים לרצות ואנחנו גם מוכנים ללמד ללא תשלום. יש לנו ארכיון יוצא מהכלל, כולנו מקצוענים - - -

אז מה חסר?

אבל מה שחסר הוא בן אדם, חוץ מהמבנה הפיזי שאליו רומן צריך לתת תשובה של עירייה, אבל חסר אדם שיודע רוסית טוב ועברית טוב כדי לקבל את ההדרכה. איזשהו אדם שיודע ויעבוד כאן. אפילו לא הייתי אומרת אוצר. מישהו שיטפל קודם כל בניירות הנפלאים האלה, המכתבים המצוינים. צריך להוציא אותם אחד אחד מהארגזים שהם נמצאים בהם, וצריך נייר מיוחד לשים אותם בהם.

אתם כמוזיאון עירוני - - -

אנחנו מוזיאון של עמותת מתנדבים, אני רוצה לתקן אותך.

אפשר לחבר איזשהו תקציב כדי להשיג אדם כזה ששולט בשתי שפות ויכול להיות מקצועי? האם בעזרת משרד החינוך, התרבות והספורט ניתן לחבר משהו כך שאתם תעסיקו בעמותה שלכם את האדם שיהיה האיש המופקד על המוזיאון ויידע את שתי השפות?

בוא לא ניכנס לעניין הזה כרגע כל דבר ניתן לבדוק ולפתור.

אני שואל גם את שלומית.

בהחלט, כמובן שצריך לבדוק את האפשרות אבל היא באה בחשבון.

צריך לארגן את זה, יש לי עמותה, אני צריכה לקבל רשות מהעמותה, ניתן לפתור הכל בתנאי שאיזשהו מקור, לא על חשבון התקציב המסכן שלי, זה ברור, צריך אקסטרה תקציב. בכלל, לא הייתי הולכת על הדברים הגדולים, כל מה שיורי אומר זה יפה אבל זה יותר מדי רחוק.

אני רוצה להזכיר לכם שפעם אפילו ביקשנו להסתפח למוזיאון העירוני ואתם לא רציתם אותנו.

לא יכולנו.

מכל מקום קודם כל אני מודה לך מאוד ובמיוחד בשלבי ההקמה, בשנתיים הראשונות, מבלי העזרה שלך המוזיאון לא היה בכלל מוקם. הייתי כן מעוניין לקבל את הסיוע המעשי שמישהו יבוא ויטפל בכל הניירת בעברית כי כל דבר בשבילנו זה מאמץ, זה כסף שאין ועושים את זה חצי בהתנדבות. בשביל לתרגם את החוברת הזאת שנתנו כאן במתנה נאלצנו לשלם 1600 שקלים שגייסנו בקושי. לכן אם יבוא מישהו ויישב על הארכיון וירשום את הדברים כמו שצריך מפני שאנחנו לא יכולים לעזור לו לרשום את הדברים בעברית וכדומה, זה יעזור מאוד.

אבל יש לנו ויכוח קונספטואלי. המוזיאון הזה הוא מוזיאון של גבורה ושום דבר פה הוא לא מקרי. מיכולס לא הוצג פה כדמות תרבותית אלא כאדם שבימי מלחמת העולם השנייה נסע מטעם ממשלת ברית המועצות לארצות הברית וגייס כספים רציניים מאוד מיהודי אמריקה בשביל לסייע לצבא האדום. הרב שנמצא שם הוא רב שעזר ליהודים לברוח מהגטו, זאת אומרת יש פה חיבורים מאוד מיוחדים והמוזיאון הוא מוזיאון שאינו מציג את המוצגים בלבד אלא המטרה שלו היא חינוכית, עיצוב אידיאולוגי אפשר להגיד. ולכן על זה יש לי ויכוח איתכם. אני לא רוצה להפוך את זה למשהו שאולי יותר מקובל בארץ אבל הראיה שלו היא שונה.

אז פה צריך יהיה באמת למצוא דרך לחבר כי אני לא רוצה, שאם נמצא דרך לסייע הסיוע יהיה סיוע פטרוני. זה חייב להיות סיוע שבהחלט מכבד אתכם ונותן לגישה המקורית לצמוח מפני שהיא מובנית פה.

אתה שם לב שאני לא דיברתי על הפרוגרמה הרעיונית בכלל כי אני מסכימה איתך. לא צריך לשבור דבר כשרוצים לעזור, להיפך. אני מדברת על התשתית של המוזיאון.

אני כמו עוד מספר רב של אנשים מגיעים הנה יום יום בשביל לסייע אבל האמת היא שזה לא בשבילנו. אני בן 73, דוד עוד מעט בן 75. זה לדורות הבאים. אנחנו אוספים 5 אגורות כל אחד בשביל לקנות סיכות למקום הזה שהוא לא ראוי, הוא לא מיועד להיות מוזיאון, והגשם הראשון שייכנס הנה פשוט יחסל את כל המוצגים האלה.

מבחינתנו המוזיאון הזה הוא הבית השני שלנו כי זה המקום היחידי שהוא לזכר בננו אלכסיי ז"ל. כאשר מגיעות לכאן כיתות נעל"ה ואנחנו מספרים להן על בני, באותו רגע הוא כאילו חי איתי מחדש, והייתם צריכים לראות כיצד הנערים האלה סופגים את החומר הזה ומתרשמים ממנו עמוקות. הדבר הזה חייב להימשך.

במשך מאות שנים ההיסטוריה פיזרה את העם שלנו ואנחנו עכשיו בתקופת האיסוף והקיבוץ. אני משווה את זה לריקמה, לבד, כאשר כל חוט יש לו מקום משלו ואם מוציאים את החוט אז כל הריקמה מתפרקת. אנחנו העלייה הרוסית עם התרבות שלנו ועם המסורת שלנו עם המאבק שלנו להישארות שלנו כיהודים וגם למען מדינת ישראל, אנחנו חלק חשוב בריקמה הזאת, והמוזיאון הזה צריכים לראות אותו כמוסד חשוב לקליטת העלייה הזאת כי הוא מייצג את החוט הזה בריקמה הכוללת.

אני אשתו של דוד ומתנדבת במוזיאון. יש פה אולפן עירוני, הייתה פה לא מזמן קבוצה של יהודים מברזיל, מארגנטינה, מארצות הברית, צרפת, ודוד נתן להם לבקשתם הרצאה. בסוף הם אמרו, אתם הנציגים האמיתיים של משרד הקליטה, המקום הזה הוא מקום שנותן לנו הרגשה אחרת בארץ. הם כבר היו בעוד כמה וכמה מוסדות אבל כאן הם התרשמו באמת בצורה אחרת ומיוחדת.

אני מהאגודה האידית בחדרה. אנחנו עשינו פה אירוע לדוברי אידיש, הייתה קבוצה רוסית וקבוצה ארגנטינאית ודוד דיבר אידיש. והיות ושורשי הקהילה היהודית בארגנטינה הם בדרך כלל מאוקראינה וממקומות כאלה, הם מאוד התרשמו מהמגע הזה עם השורשים שלהם ודיברו על כמה שזה חשוב להם וכמה זה עוזר להם להתאקלם בארץ.

נמצאים איתנו כאן גם בוריס ויסמן שהוא ראש הסניף המחוזי של ותיקי מלחמת העולם השנייה ומר גרשון זלמו, מארגון נכי המלחמה בקריית מוצקין.

צריכים להציל את המוזיאון כל עוד אפשר. הדור שלנו הולך ופוחת. הגיל הממוצע של ותיקי המלחמה הוא 81. אם אנחנו נלך והמוזיאון הזה ייסגר לא יישאר זיכרון, לכן אנחנו מבקשים מאוד להציל אותו.

קודם כל תודה על ההזמנה למפגש הזה. אני מוריד את הכובע בפני דוד, אני פה לא בפעם הראשונה, הייתי גם במקום הקודם. אני מכבד את דוד גם כאיש מקצוע אבל אני רוצה להוסיף שבכמה וכמה מקומות בארץ יש כאלה מועדונים או מוזיאונים שוותיקי המלחמה אירגנו, זה בעכו, בכרמיאל ובכפר סבא. עשינו את זה אצלנו בקריית מוצקין, מועדון כזה, נשיא המדינה משה קצב ביקר אצלנו, כל האלופים הגיעו אלינו בשנים האחרונות. שלא כמו דוד לא אני ולא האחרים אנחנו לא אנשי מקצוע בתחום הזה, אני ד"ר לכלכלה. המטרה שלנו היא להציג את הגבורה היהודית במלחמת העולם השנייה. אני בן 81 ואנחנו אירגנו את המוזיאון שלנו. יש את טטיאנה בר שהיא סגנית מנהל בית הספר בקריית אתא, ובית הספר הזה מצטיין בציון יום הניצחון בנאצים מדי שנה, יש שם תצוגה, והשנה היא שולבה אצל יעקב כץ בצוות ההיגוי שהוציא גם חוברת. בקיצור, מה שאנחנו רוצים זה שהחומר שאנחנו אוספים יעבור אחר כך לאחד מבתי הספר, שהוא יהיה חומר לימודי לחינוך ילדי ישראל לדורות הבאים. אנחנו אספנו חומר כבר על 440 ומשהו גנרלים יהודיים שלפחות ל- 300 מהם יש לנו תמונות. כך גם גיבורי ברית המועצות, 156 בסך הכל יהודים כאשר ל-155 יש לנו תמונות, לאחד שנותר אין תמונה בשום מקום בעולם. אנחנו רוצים שאחר כך מישהו ייקח את זה ויעשה עם זה משהו חינוכי.

אני היסטוריון שנמצא לא בפעם הראשונה במוזיאון הזה. המוזיאון הזה מיוחד מאוד מפני שיש בו גישה אחרת. אמנם לא גישה ישראלית שכל דבר מתחיל מהציונות ומהקמת המדינה. ישנה גבורה יהודית עוד מזמני המכבים, ממרד בר כוכבא, וזה הולך מדור לדור, וגם בתפוצות היינו גיבורים ולא כמו שמקובל לחשוב כצאן מובל לטבח. עכשיו אנחנו צריכים ללמד את הילדים שלנו, לתת להם תחושה שלא היינו כצאן מובל לטבח ולא היינו יהודונים כמו שאמרו האנטישמים בכל רחבי העולם, זה מה שחשוב. הגישה האנטישמית היא שגם בברית המועצות היהודים לא היו בחזית אלא במקום רגוע.

לכן המוזיאון הזה הוא חשוב ביותר כי הוא מוכיח ומראה לעולם איפה באמת היו היהודים בצבא הרוסי. מה מקומו של החייל היהודי? איפה הוא היה בחזית? היה בשריון? היה לוחם קרב? כל הגישה באה לידי ביטוי בתמונות האלו. יש כאן תמונה שתרם הצייר בוריס קטלר. נכד וסבא, דור לדור, הנכד מסתכל על הפנים של הסבא כשהיה צעיר, היה לוחם. זאת האידיאולוגיה עליה דוד מדבר וזאת הגישה הכי נכונה וילד שיוצא מהביקור במוזיאון הזה יש לו תחושה אחרת מאשר ילד שיוצא מיד ושם. ואתם הישראלים צריכים להבין את הדבר הזה. אתם גדלתם פה בארץ אבל לא רק כאן היו גיבורים, היו גם בתפוצות וכאן, במוזיאון הגבורה רואים את זה היטב.

תודה רבה.

הסיור הסתיים.