משנה כנסת לתיקון התקנון - תיקון תקנון הכנסת

5
ועדת המשנה לתיקון התקנון
8.3.2005
הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי




פרוטוקול מס' 15
מישיבת ועדת המשנה (של ועדת הכנסת) לתיקון התקנון
יום שלישי, כ"ז באדר א' התשס"ה (8.3.2005), שעה 12:00

תיקון תקנון הכנסת.

חברי הוועדה: רשף חן - היו"ר


מזכיר הכנסת אריה האן
סגנית מזכיר הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ

אנה שניידר
ארבל אסטרחן

אתי בן-יוסף


רשמה: תמר שפנייר

אני פותח את הישיבה. היום אנחנו מתחילים בסעיף 152 - שהוא סעיף 98 בתקנון הישן - איסור ישיבה בזמן המליאה.

"(א) ישיבת ועדה תיפסק עם תחילת ישיבת המליאה, אלא אם כן הרשה יושב-ראש הכנסת להמשיכה. (ב) אין לזמן ישיבה למועד שבו מתקיימת ישיבת הכנסת, אלא במקרים מיוחדים ובאישורו של יושב-ראש הכנסת. (ג) התקיימה ישיבת ועדה כאמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), אין מצביעים בשעת קיום הצבעה בישיבת הכנסת אם ביקש זאת אחד מחברי הוועדה".

פה אין שום שינוי.

סעיף 153, שהוא סעיף 101 בתקנון הישן - אי פומביות הישיבות: "ישיבות הוועדה אינן פומביות, אלא אם כן הוועדה החליטה אחרת". יש כאן הערה: בפועל - לא נוהגים כך; בעיה שהתעוררה לאחרונה - מה עם צילומי ערוץ הכנסת שנקבעים מראש?

זאת בעיה שהתעוררה לפני שבוע. ערוץ הכנסת מתאם מראש מתי תשב ועדה באולם ההרצאות והוא יצלם אותה, וכמה מחברי הכנסת רצו לבקש שהישיבה לא תצולם ולא תהיה פומבית. מתי עושים את זה? ערוץ הכנסת מתאם מראש, ההצבעה אם ישיבה היא פתוחה או חסויה מתקיימת בתחילת הישיבה. גם בפועל, אנשים יכולים להיכנס. נכנסים צלמים, עיתונאים.

עיתונאי זה משהו אחר. השאלה אם אנחנו רוצים שייכנסו חברי מרכז, והתשובה היא לא. יכול להיכנס מי שהוועדה הזמינה אותו. לפני כמה חודשים, בעקבות פנייה של חבר הכנסת בריזון ושלי, שמו את החבלול ולא נותנים להיכנס, אלא אם כן יש לך הזמנה מהוועדה או מיושב-ראש הוועדה. אם יש לך הזמנה רק מחבר כנסת בבניין זה לא מספיק, וזה לא טוב.

אנחנו מדברים על אנשים שפותחים את הדלת ונכנסים, בין אם הם עיתונאים, בין אם הם לוביסטים.

אם רוצים להתאים את זה למציאות, הדבר הנכון הוא לכתוב שבישיבות הוועדה רשאים להשתתף חברי כנסת וכל מי שיושב-ראש הוועדה התיר את כניסתו.

זה ברור, את זה אפילו לא צריך לכתוב.

זה לא ברור בכלל, כי יכול לקום מישהו ולהגיד: ישיבת הוועדה לא פומבית, הוועדה לא החליטה אחרת.

ואם כל הוועדה לא רוצה שמישהו יֵשב שם ויושב-ראש הוועדה רוצה. לפי התקנון כפי שהוא עכשיו, נכנסים לוועדה רק הצוות המקצועי וחברי הכנסת ואז הם צריכים להצביע אם הישיבה פתוחה או לא, ולמי היא פתוחה.

אני רוצה להתאים את זה למצב המעשי. המצב הוא שיכול להיות נוכח כל מי שיושב-ראש הוועדה הרשה לו. בזה נכלל גם מי שהוזמן, כי הזמנה זה ברשות יושב-ראש הוועדה.

אני מציע שהסעיף יהיה כך - אחרי "ישיבות הוועדה אינן פומביות, אלא אם החליטה הוועדה אחרת", להוסיף סעיף נוסף שאומר: יושב-ראש הוועדה רשאי להתיר כניסה או השתתפות לפי שיקול דעתו לישיבות הוועדה.

זה נוגד את החלק הראשון, שזה בהסכמה הוועדה.

יש פומביות ויש מוזמנים. פומביות זה שכל הציבור יכול להיכנס.

אם אתה יושב-ראש ועדה, אתה יכול ליצור פומביות בסעיף הזה כפי שאתה מנסח אותו.

נכון. יכול היושב ראש להגיד: אני מתיר לכל מי שרוצה לבוא.

השאלה אם נכניס התייחסות נפרדת לתקשורת.

אני חושב שזה כלול בהוראה לגבי יושב-ראש הוועדה. מעשית יושב-ראש הוועדה אוסר או מתיר לתקשורת להיכנס, ובזה נגמר העניין.

הוא יכול להחליט שהישיבה תהיה מצולמת, גם אם כל חברי הוועדה רוצים אחרת?

אני חושב שכן. אפשר לעשות סייג שאומר ששליש מחברי הוועדה יכולים לדרוש אי השתתפות.

אולי כדאי להתייחס בשורה נפרדת גם לתקשורת, כי תקשורת זה לא ממש השתתפות.

לכן אמרתי: רשאי להתיר כניסה או השתתפות. נדמה לי שאני מתאר המצב הקיים - היושב-ראש מחליט אם להתיר או לא להתיר כניסת תקשורת. יושב ראש הוועדה הוא זה שמנהל את העניין. הוא מחליט מי נכנס, מי יוצא. היחידים שיש להם זכות קנויה להיות נוכחים בישיבת הוועדה אלה חברי הכנסת. מעבר לכך, יושב-ראש הוועדה מחליט איך לנהל את זה. אפשר לתת לחברי הוועדה זכות וטו בשאלה מי ישתתף.

לְמה שאתה הצעת לכתוב "יושב-ראש הוועדה רשאי להתיר כניסה או השתתפות" - הייתי מוסיפה: לרבות גורמי תקשורת או עיתונאים. להבהיר שזאת הסמכות שלו, ואז להגיד: ואולם רשאים לפחות מחצית מחברי הוועדה לדרוש שאדם מסוים יֵצא, חלקם או כולם.

אפשר לומר ששליש מחברי הוועדה יכולים לדרוש שיהיה דיון בשאלה אם מותרת השתתפות של אנשים, אחר כך הרוב קובע.

שליש יכולים לבקש דיון בשאלת נוכחותם של מוזמנים, כולם או חלקם.

סעיף 154 [סעיף 103 הישן] - סדר היום: (א) יושב-ראש הוועדה יקבע את סדר יומה של הוועדה; (ב) רוב חברי הוועדה רשאים להוסיף נושאים לסדר היום, ובלבד שהדיון בנושאים אלה יהיה לאחר הדיון בסעיפי סדר היום שקבע יושב-ראש הוועדה".

יש כאן הערה של ארבל, לפי מה שהוחלט בישיבה הקודמת: שעת הישיבה וסדר היום יימסרו לחברי הוועדה לפחות 12 שעות לפני מועד הישיבה, ולגבי ישיבה דחופה - לפחות שש שעות לפני מועד הישיבה או חצי שעה לפני מועד הישיבה אם ההודעה נמסרת בשעת דיוני הכנסת; יושב-ראש הוועדה רשאי להוסיף נושא לסדר היום אף לאחר המועד הקבוע לעיל, ובלבד שהודעה על כך תימסר בשעת קיום דיוני הכנסת בלבד, לפחות חצי שעה לפני מועד הישיבה; בהסכמת כל חברי הוועדה ניתן לקיים דיון בוועדה אף אם סדר היום נמסר להם תוך חריגה מהשעות הקבועות לעיל.

ננסה לשפר קצת את הנוסח, אבל הנורמה נראית לי בסדר.

הייתי עושה את זה סעיף נפרד עם הכותרת "מועד". ואז הייתי מפרק את זה: (א) על ישיבה רגילה תימסר הודעה לפחות 12 שעות מראש. (ב) על ישיבה דחופה - תימסר הודעה לפחות 6 שעות מראש. ובסעיף (ג) ייאמר: על אף האמור בסעיפים (א) ו-(ב), בימים ובשעות שבהם הכנסת יושבת - -

אם ההודעה נמסרת בשעת דיוני הכנסת, ניתן יהיה לכנס ישיבה בהתראה של חצי שעה.

כן. הייתי מוסיף גם שהודעה כזאת - של חצי שעה מראש - תימסר לחברי הוועדה ולהנהלת הסיעות, כי לא תמיד חברי הוועדה הרלוונטיים נמצאים.

אולי אפשר להחריג את ועדת הכנסת, שהיא תוכל לקיים דיון בהתראה של רבע שעה? כי לפעמים יש דיון לפי סעיף 127.

כשמדובר על כינוס ועדה תוך חצי שעה, זה תמיד במקרים מיוחדים, באישור יושב-ראש הכנסת כי זאת ישיבה בזמן דיוני הכנסת, בזמן שהמליאה יושבת. זה משהו מאוד חריג.

אולי כאן באמת צריך רבע שעה ולא חצי שעה כי לפעמים, כשזה באמצע הלילה, חצי שעה זה יותר מדי.

רבע שעה - זה בעצם אומר שאפשר לעשות ישיבה עכשיו.

נכתוב כך: במקרים דחופים ומיוחדים, באישור יושב-ראש הכנסת, בשעת דיוני הכנסת, אפשר לחרוג מהאמור לעיל.

הנורמה ברורה, אתם תנסחו. זה יהיה בסגול - כי זה חדש אבל לא קריטי.

סעיף (ג): "זכות קדימה תינתן לדיון בהצעות חוקים הכלולים בסדר היום".

בפועל לא מקיימים את זה, אני חושבת שאפשר למחוק את זה. זאת פררוגטיבה של יושב-ראש הוועדה לקבוע את סדר הנושאים.

סעיף (ג) הוא לא מתקבל על הדעת, כי אם היו עושים כך - היינו דנים אך ורק בחוקים, לעולם לא היינו יכולים לדון בשום דבר אחר. אין לזה טעם. גם לא מקיימים את זה. ועדת לוי מציעה למחוק, גם אני מציע למחוק. אני מבין שזה מקובל על כולם.

סעיף (ד) - הצעת ועדת יצחק לוי: "יושב-ראש הוועדה ימציא לחברי הוועדה אחת לחודש את רשימת הנושאים שעל סדר היום, אשר הוועדה טרם סיימה את הדיון בהם". רעיון מצוין.

זה יאפשר לחברי הוועדה לעקוב אחר סדר היום ולממש את זכות הרוב בוועדה להקדים את הדיון בנושאים הנראים לו.

זה יהיה בסגול.

(ה) "נושא שהוצע לכלול אותו בסדר יומה של הכנסת, והכנסת החליטה שלא לכלול בסדר היום, לא ייכלל בסדר היום של ועדה במשך 30 ימים מיום החלטת הכנסת, אלא אם כן סבר יושב-ראש הוועדה כי חל בינתיים שינוי בנסיבות".

זה היה בסעיף 91, וכשדנו בזה הוחלט שזה יעבור לפרק של עבודת הוועדות.

היום הכוכבית בסעיף 91 אומרת: "מן הראוי שיושבי-ראש הוועדות יימנעו מלהעלות לדיון בוועדה נושאים לגביהם החליטה הכנסת כי לא ייכללו בסדר יומה ולא יידונו בוועדה". יש החלטה כזאת, לכן זה יהיה בשחור.

התיקון היחיד מבחינתי הוא, שאת ההודעה על מועד הישיבה ומספר השעות מראש הייתי מוציא לסעיף אחר. סדר יום זה סדר יום, מועדים זה מועדים.

סעיף 155 - סעיף חדש, הצעת ועדת יצחק לוי - הגבלת רשות הדיבור: "יושב-ראש ועדה רשאי לקבוע את מסגרת הדיון, ורשאי הוא לקצוב את זמן הדיבור, ובלבד שהזמן המוקצב לכל אחד מחברי הוועדה לא יפחת מחמש דקות; הוראה זו לא תחול על הדיון בוועדה בהצעת חוק אחרי הקריאה הראשונה".

זה סעיף חדש בנושא שלא היה מוגדר עד כה.

למה לכתוב חמש דקות, לפעמים זה שלוש דקות.

לדעתי, בזמן דיוני ועדה, כל הסעיף הזה מיותר.

לדעתי זה ממש לא מיותר, צריך להיות סדר בעניין הזה. מגיע לחבר הכנסת לדבר במשך פרק זמן סביר. צריכים להיות כללים, הכלל הברור הוא שצריך להיות שוויון. יושב-ראש הוועדה יכול לא לקצוב זמן לכולם, ויכול כן לקצוב זמן לכולם. שיקבע איזה זמן שהוא רוצה, אבל שזה יהיה אותו הדבר לכולם. לדעתי צריך לכתוב כך: "יושב-ראש ועדה רשאי לקבוע את מסגרת הדיון, ורשאי הוא לקצוב את זמן הדיבור ובלבד שהזמן המוקצב לכל אחד מחברי הוועדה יהיה שווה".

שיינתן אותו זמן דיבור לכל אחד מחברי הוועדה.

האם נשאיר את הסייג שזה לא יחול על דיון בוועדה בהצעת חוק אחרי קריאה ראשונה?

בהכנה לקריאה שנייה ושלישית לדעתי צריך לתת זמן בלי הגבלה, כי זה מהותי, חבר הכנסת רוצה לנמק את ההסתייגויות.

זה שיקול דעת של יושב-ראש הוועדה, לא צריך להיכנס לזה.

לא צריך לכתוב את זה. אם יושב-ראש הוועדה לקצוב זמן גם אז, הוא יכול לקצוב.

ליושב-ראש הוועדה יש סמכות לקבוע איך הדיון מתנהל.

כן. לכן הסיפה "הוראה זו לא תחול על הדיון בוועדה בהצעת חוק אחרי הקריאה הראשונה" היא מיותרת. נוריד אותה.

עכשיו אנחנו מגיעים לסעיף מאוד חשוב שלא מוסדר היום בתקנון. לדעתי יש חשיבות שהנושא יוזכר בתקנון. כאן זאת הצעה של ועדת יצחק לוי, וכמובן שזה פתוח לשינויים.

סעיף 156 - התייעצות סיעתית: "בתום הדיון בנושא פלוני ולפני ההצבעה עליו, רשאי חבר הכנסת לבקש דחיית ההצבעה לצורך התייעצות סיעתית, ומשעשה כן, ידחה יושב-ראש הוועדה את ההצבעה ויקבע את מועדה.

(ב) יושב-ראש ועדה רשאי, במקרים דחופים, לקבוע את מועד ההצבעה לאותו יום, ובלבד שזמן ההתייעצות הסיעתית לא יפחת ממחצית השעה. (ג) דחיית הצבעה כאמור בסעיף זה, תהיה רק פעם אחת.

מהנוסח כאן משתמע שהכלל שזה נדחה ליום אחר. אני לא בטוחה שזאת הכוונה, כי לפעמים זה ממש לא מעשי. יכולים להגיד שההצבעה תהיה עוד שעה או אחר הצהריים.

יכול להיות שאת (ב) צריך לשנות. (א) ו-(ג) חייבים להיות.

אני לא הייתי אומר "ובלבד שזמן ההתייעצות הסיעתית לא יפחת ממחצית השעה". לא הייתי קובע זמן, הייתי משאיר את זה לשיקול דעת יושב-ראש הוועדה.

כשדיברנו על זה בוועדת הכנסת הצעתי להוסיף כאן את אלמנט תום הלב, ואני עדיין חושב שזה הפתרון הנכון. אני מציע כך: "בתום הדיון בנושא פלוני ... רשאי חבר הכנסת לבקש דחיית ההצבעה לצורך התייעצות סיעתית, ומשעשה כן, ידחה יושב-ראש הוועדה את ההצבעה ויקבע את מועדה באופן שיאפשר את קיום ההתייעצות בהתחשב בנסיבות".

ואם חבר הכנסת לא עשה את זה בתום לב? חבר הכנסת סתם ביקש ואתה מונע מיושב-ראש הוועדה להגיד שההצבעה תהיה עוד שתי דקות, כשברור שחבר הכנסת לא הולך להתייעץ אם אף אחד. לכן אני חושב שיש לכתוב: "ומשעשה כן, ידחה יושב-ראש הוועדה את ההצבעה ויקבע את מועדה". נקודה. חזקה על יושב-ראש הוועדה שהוא פועל בסבירות. את סעיף (ב) נוריד.

אבל אז נישאר באבסורד של היום, שנותנים 20 שניות או חצי דקה להתייעצות סיעתית.

אם מנצלים את זה לרעה, צריך ללכת לוועדת הפירושים או ועדת הכנסת.

בדרך כלל היושב-ראש נותן 20 שניות כשהוא מזהה שזה ניצול לרעה.

או שהוא מנצל את כוחו, ואת זה רוצים למנוע.

העניין הוא שכללי המשחק כאן הם כאלה שחלק מהחברים חושבים שמותר גם להיות לא הוגן, זה נחשב נורמטיבי לומר: יש לי כוח, אני מנצל אותו, אלה כללי המשחק.

ליושב-ראש ועדה יש כוח בהרבה דברים. הוא יכול לא להתחשב בסדר היום ועוד. יושב-ראש ועדה צריך לפעול בסבירות והגינות, לא נעלה את זה רק כאן כי אז לדעתי זה צריך להיות בעוד מקומות.

אני מקבל את זה.

אם כך, נשארים סעיפים (א) ו-(ג), סעיף (ב) יורד.

"(ד) הודיע יושב-ראש הוועדה במהלך הדיון בנושא פלוני כי ההצבעה עליו תתקיים בישיבה קרובה שלא באותו יום, רשאי הוא שלא ליתן דחייה נוספת להתייעצות סיעתית, וההצבעה תתקיים בישיבה שנועדה לכך".

אם לכתחילה היושב-ראש אמר שההצבעה תהיה ביום אחר, הוא לא חייב לתת התייעצות סיעתית. כלומר: הודעתי שההצבעה ביום זה וזה, תתייעצו עד אז.

זה בסדר. "(ה) נקבע בסדר היום כי בסעיף מסוים תהיה הצבעה בלבד, לא תינתן רשות להתייעצות סיעתית". בסדר גמור.

"(ו) לא תהיה התייעצות סיעתית בעניינים הבאים: (1) נטילת חסינות או זכות מחבר הכנסת, לפי חוק החסינות; (2) דיון בתלונה נגד חבר הכנסת".

אני לא כל כך יודעת מה זה דיון בתלונה נגד חבר הכנסת.

אולי נכתוב אחרת: "לא תהיה התייעצות סיעתית בעניינים בהם חברי הוועדה חייבים על פי דין להחליט באופן אישי". אני חושב כרגע רק על הסרת חסינות, אסור לקיים דיון סיעתי בהסרת חסינות.

אני הייתי משאירה את זה כמו שכתוב, זה נראה לי עונה על הבעיה.

ארבל, שימי גם את זה בסגול. כאן אני לא חושב שתהיה בעיה.

סעיף 157 [קודם סעיף 110] - דיון מחדש: "(א) בכל מקרה שיש רוב בוועדה הדורש לדון מחדש בהחלטה שהתקבלה בוועדה וטרם הונחה על שולחן הכנסת, יש לדון מחדש בעניין שהוחלט עליו".

מה עם החלטות שלא מונחות אלא נשלחות ישר לפרסום ברשומות, למשל תקנות שאושרו, החלטות שכר של נושאי משרה וכדומה? מתי יתקיים הדיון? להבהיר שאפשר לבקש רק פעם אחת.

הסעיף הזה לא מוסדר, ולכן ועדת יצחק לוי מציעה לפרט קצת. היא שואלת: האם אפשר לבקש רוויזיה על תקנות? אנחנו פירשנו שאפשר לבקש כל עוד זה לא נחתם, כי הן לא מונחות על שולחן הכנסת.

הצעת ועדת יצחק לוי: "(א) הוגשה ליושב-ראש ועדה בקשה בכתב חתומה בידי רוב חברי הוועדה הקבועים, לדון מחדש בהחלטה שהתקבלה בוועדה וטרם הונחה על שולחן הכנסת, לא תונח ההחלטה על שולחן הכנסת, והעניין יידון מחדש בוועדה.

"(ב) ביקש חבר ועדה או חברים במספר שאינם מהווים רוב בוועדה, לדון מחדש בהחלטה שהתקבלה בוועדה וטרם הונחה על שולחן הכנסת, לא תונח ההחלטה על שולחן הכנסת, ויושב-ראש הוועדה יעמיד להצבעה בישיבה הקרובה של הוועדה את השאלה אם לדון מחדש בהחלטה; במקרים דחופים רשאי יושב-ראש הוועדה לזמן ישיבה שלא מן המניין לצורך זה; המבקש או אחד מהמבקשים ינמק את הבקשה לדיון מחדש, ויושב-ראש הוועדה או חבר שיקבע, ישיב בשם המתנגדים לדיון מחדש, ולאחר מכן תתקיים ההצבעה". זה בעצם מתאר את המצב הקיים.

"(ג) ההחלטה הראשונה שעליה מתקיים הדיון מחדש, תעמוד בעינה כל עוד לא בוטלה בהחלטה חדשה בהתאם להוראות סעיף זה. (ד) בקשה לדיון מחדש יכולה להיות רק פעם אחת לגבי החלטה מסוימת".

את סעיף (ג) אני לא מבין. ההחלטה שהתקבלה בהצבעה הראשונה היא בתוקף כל עוד לא בוטלה בהצבעה חדשה. אבל אם היא לא תונח, מה המשמעות שלה?

יש כאן בעיה לגבי החלטות שלא צריכות להיות מונחות על שולחן הכנסת. למשל תקנות, שיושב-ראש הוועדה חותם על החלטת הוועדה ושולח את זה לשר הרלוונטי; או דיון בהצעות לסדר.כשמנסחים כאן, צריך לקחת בחשבון שהמילים "הנחה על שולחן הכנסת" לא פותרות את כל המצבים.

אז בואו נעשה סעיף האומר שבהצעות שתוקפן לא מותנה בהנחה על שולחן הכנסת, ניתן יהיה לבקש את הרוויזיה עד מועד מסוים. אפשרות אחת היא עד החתימה של יושב-ראש הוועדה, כל עוד לא חתם יושב-ראש הוועדה על התקנות.

כן. כאשר זה לא מותנה בהנחה, כל עוד לא נחתמה ההחלטה על-ידי יושב-ראש הוועדה.

כל השאר נראה לי בסדר גמור.

אבל זה לא מה שקיים היום. כשיש בקשה לרוויזיה, לא מגישים בקשה בכתב חתומה בידי רוב חברי הוועדה. כל אחד יכול לבקש רוויזיה.

סעיף (א) בהצעת יצחק לוי הוא לא מעשי. זה פירוש אפשרי לסעיף הקיים.

את (א) המקורי צריך להשאיר, ולאחר מכן לעבור ל-(ב) המוצע על-ידי יצחק לוי.

סעיף (ב) קובע את הפרוצדורה איך מבררים אם יש רוב. מסעיף (א) הקיים עלה שאולי הדרך היא בקשה בכתב של רוב החברים. אבל אנחנו יודעים שזה לא המצב, אלא כל אחד יכול לבקש תוך פרק זמן נתון. ובכן, אנחנו משאירים את (א) הקיים, לוקחים את (ב) מהצעת יצחק לוי ומוסיפים ב-(ב) את המקרה שאין הנחה על שולחן הכנסת.

(ג) לדעתי מיותר לגמרי, אני לא מבין את משמעותו. אם זאת החלטה שצריך עוד שלבים כדי שהיא תיכנס לתוקף, אז היא לא בתוקף. בוצע שלב, הוא כרגע מותלה. ברור שההחלטה עומדת אלא אם כן יחליטו אחרת. סעיף (ב) אומר שמבקשים לבדוק אם יש רוב כדי לדון בנושא מחדש. אם יש רוב לדון מחדש, אז ההחלטה מבוטלת.

אבל לפני שיש רוב שמבקש לדון מחדש, ההחלטה היא בתוקף. כשמבקשים את הרוויזיה, ההחלטה בתוקף.

אני חושב שלא. ברגע שהוחלט לבצע רוויזיה, ההחלטה הקודמת מבוטלת.

השאלה היא במקרה של תיקו. המבחן במצב של שוויון. אם עכשיו יש רוב לרוויזיה. עכשיו על ההצעה החדשה - ההחלטה הקיימת לא בתוקף. כאילו לא היתה הצבעה.

אני מבינה שהיתה הצבעה, אושר חוק. עכשיו מישהו אומר: רוויזיה. הדיון על הרוויזיה יהיה עוד שבועיים. מה קורה עם ההחלטה עד אז. היא בתוקף או לא?

היא לא יכולה להיות בתוקף בלי שיושב-ראש הוועדה חתם עליה, בלי שהיא הונחה במליאה. היא עוד לא הגיעה ליעד שלה, בזמן התהליך עצרו אותה.

זה מתעכב עד שדנים ברוויזיה.

לכן סעיף (ג) הוא לא נכון, נוריד אותו.

האם אנחנו רוצים להגיד מי יכול לבקש רוויזיה - האם רק חבר ועדה, האם רק מי שהשתתף בדיון. האם צריך להבהיר את זה?

לדעתי, חבר ועדה. את לא יכולה להכריח אותו להשתתף בדיון.

היום מאפשרים גם למישהו שאינו חבר ועדה לבקש רוויזיה.

מי שהוא לא חבר ועדה, לא יכול לבקש רוויזיה. אפשר אולי להוסיף יושב-ראש סיעה.

השאלה היא גם מתי מבקשים רוויזיה, האם צריך לבקש מיד במהלך הדיון?

כל עוד זה לא הונח. זה הכלל, זה המצב גם עכשיו. יכול להיות שלא הייתי בדיון, התברר שהתקבלה החלטה, אני רוצה רוויזיה.

מבקש הרוויזיה צריך להיות חבר ועדה קבוע או מי שמילא את מקומו לצורך אותה החלטה.

ואם מי שמילא את מקומו זה אחד שהוא לא חבר הוועדה? אין ממלאי מקום בכל הוועדות.

חבר הוועדה צריך לבקש את הרוויזיה. אם יש לו ממלא מקום, ממלא המקום יכול לעשות את כל הדברים שחבר הוועדה יכול לעשות ובלבד שמילא את מקומו בישיבה הספציפית. הייתי מוסיף כאן "חבר ועדה לעניין זה, לרבות ממלא מקום קבוע ולרבות מי שמילא את מקומו בישיבה נשוא ההחלטה".

ואם חבר הוועדה הקבוע לא היה נוכח בישיבה, מותר לו לבקש רוויזיה?

כן, בוודאי שהוא יכול. בדיוק בשביל זה עושים את הרוויזיה, כי התברר לך שהתקבלה החלטה ואתה רוצה לשנות אותה.

לכן צריך שחבר ועדה יבקש את הרוויזיה. ממלא מקומו שהיה בישיבה יגיד לו מה החליטו, ואם חבר הוועדה חושב שצריך רוויזיה - הוא יבקש רוויזיה. אחרת יהיה פה פתח לחצים, שכל אחד שמזכיר הסיעה שלח אותו לוועדה יוכל לבקש רוויזיה.

אם חבר הכנסת בא כממלא מקום, זכותו גם להחליט שהוא רוצה רוויזיה. את לא יכולה למנוע את זה ממנו, כי ברגע שהוא בא - גם באופן ארעי, אפילו אם הוא לא ממלא מקום קבוע - יש לו כל הסמכויות של חבר הוועדה. אי אפשר לפגוע בסמכויותיו של ממלא המקום.

אני חושבת שיותר נכון שמבקש הרוויזיה יהיה חבר הוועדה שמודע לסדר היום ולכל ההתנהלות השוטפת בדיון בנושא מסוים.

אבל אולי מישהו מילא את מקומו, והוא זה שמודע.

ובכן, סעיף (א) הקיים יישאר. סעיף (ב) יהיה כך: ביקש חבר הוועדה לדון מחדש בהחלטה שהתקבלה בוועדה, לא תונח ההחלטה על שולחן הכנסת ולא תיחתם לפי העניין, ויושב-ראש הוועדה יעמיד להצבעה את השאלה אם לדון מחדש בהחלטה. נוריד את המילים "בישיבה הקרובה".

יעמיד להצבעה במועד שיקבע.

"יעמיד להצבעה במועד שיקבע את השאלה אם לדון מחדש בהחלטה. המבקש או אחד המבקשים ינמק את הבקשה לדיון מחדש, ויושב-ראש הוועדה או חבר שיקבע ישיב בשם המתנגדים לדיון מחדש, ולאחר מכן תתקיים ההצבעה".

לא בטוח שצריך את העניין של ינמק, ישיב. זה לא דיון במליאה.

גם לי זה נראה מיותר. אם הוא ירצה, הוא ייתן לנמק.

אז נכתוב רק: "יעמיד להצבעה במועד שיקבע את השאלה אם לדון מחדש בהחלטה". פה גם נגיד מי יכול לבקש רוויזיה - חבר ועדה, ממלא מקום קבוע או מי שהיה ממלא מקום באותה ישיבה.

אז יבוא סעיף (ד): "בקשה לדיון מחדש יכולה להיות רק פעם אחת לגבי החלטה מסוימת".

סעיף 158 - חדש, הצעת ועדת יצחק לוי - הצבעה בוועדה: "(א) מצביעים בהרמת ידיים. (ב) חבר הכנסת רשאי לבקש כי אופן הצבעתו יירשם בפרוטוקול".

זה קשור לסעיף הבא שבו מדובר על הצבעה שמית.

"סעיף 159 - קודם סעיף 102 - פרוטוקול: "בישיבות ועדה יירשם פרוטוקול שיכיל את רשימת הנוכחים, עיקרי הדברים, והצעות והחלטות הוועדה; יושב-ראש הוועדה רשאי, ביוזמתו או לפי בקשה של חבר הוועדה, לקיים הצבעה שמית ולציין בפרוטוקול את אופן ההצבעה של כל אחד מחברי הכנסת שהשתתפו בהצבעה".

למה את קושרת את ההצבעה לפרוטוקול? תעבירי את עניין ההצבעה השמית לסעיף 158. את המשפט "יושב-ראש הוועדה רשאי ... לקיים הצבעה שמית" צריך להעביר כסעיף (ג) לסעיף 158.

נכון, צריך לשלב. אני מציעה להעביר את המשפט הזה לסעיף 158(א): "מצביעים בהרמת ידיים. ואולם יושב-ראש הוועדה רשאי ... לקיים הצבעה שמית ולציין בפרוטוקול את אופן ההצבעה של כל אחד מחברי הכנסת שהשתתפו בהצבעה".

את סעיף (ב) צריך להשאיר, כי גם כשיש הצבעה בהרמת ידיים חבר כנסת הכנסת יכול להגיד: אני מבקש שיירשם בפרוטוקול שהצבעתי בעד או נגד, ואז זאת הצבעה שמית רק לגביו.

אז נשאר הרישה של 159(א): "בישיבות ועדה יירשם פרוטוקול שיכיל את רשימת הנוכחים, עיקרי הדברים, והצעות והחלטות הוועדה". ועדת יצחק לוי מציעה להוסיף אחרי רשימת הנוכחים: "ושם האחראי לרישום הפרוטוקול; הפרוטוקול אינו מאושר בידי הוועדה".

הכוונה היא שזה נוסח שלא הועבר לחברי הכנסת לאישור. כתוצאה מכך הפרוטוקול שאחר כך מתפרסם באינטרנט נחשב לטקסט סופי. אם יש שיבוש או טעות, בהמשך אנחנו מגיעים לפתרונות.

אם נתחיל פה לעבור על פרוטוקולים, לא נצא מזה לעולם. כל אחד יתחיל שהוא אמר ככה או ככה. פרוטוקול מבחינתנו משקף את הדיון.

"שם האחראי לרישום הפרוטוקול" - זה לא צריך להיות כתוב בתקנון.

אז (א) יישאר: "בישיבות ועדה יירשם פרוטוקול שיכיל את רשימת הנוכחים, עיקרי הדברים, והצעות והחלטות הוועדה". סעיף (ב) קיים היום.

"(ב) בראש הפרוטוקול יצוין: 'פרוטוקול זה מכיל את עיקרי הדברים שנאמרו, והוא לא תוקן בידי הדוברים' כמו כן יצוין אחד מאלה: 'ישיבה פומבית', 'ישיבה שאינה פומבית' או 'ישיבה חסויה', לפי העניין.

היום לא כותבים "לא תוקן בידי הדוברים". כותבים "נוסח לא מתוקן".

ואם הפרוטוקול כן תוקן? אני מציע שאם נעשה תיקון בפרוטוקול, זה יצוין בראש הפרוטוקול.

זה נמצא בסעיף (ג).

אז המשפט הזה מיותר. בסעיף (ג) כתוב: "המבקש לתקן שיבוש, שגיאה או השמטה בפרוטוקול, יפנה בכתב ליושב-ראש הוועדה ויפרט את התיקון המבוקש; יושב-ראש הוועדה יביא את הצעת התיקון להחלטה בפני הוועדה בישיבה קרובה". נוסיף כאן שבמידה שנעשה תיקון, הדבר יצוין בראש הפרוטוקול. ואז אם יש פרוטוקול שלא כתוב עליו שהוא מתוקן, הוא לא מתוקן.

נשאלת השאלה מי יכול לתקן פרוטוקול. יש דברים שהם שגיאות עברית, שגיאות הדפסה.

יושב-ראש הוועדה יכול לתקן.

אם מדובר על טעות טכנית בלבד - שגיאת כתיב, פליטת קולמוס - לא נראה לי שלצורך זה צריך להטריד את יושב-ראש הוועדה. אבל מדובר בתיקון מהותי, צריך שתהיה פרוצדורה יותר מחמירה, כמו שקיימת פרוצדורה של תיקון טעות בחקיקה. אז מציעים - וזה קיים גם היום - שבמקרה של טעות מהותית הוועדה תחליט על התיקון. אבל אין כאן הבחנה בין טעות טכנית לבין טעות מהותית.

אני מציע שבסעיף (ב) יהיה כתוב: בראש הפרוטוקול יצוין - (1) אם הפרוטוקול תוקן, ואם כן היכן, באלו עמודים.

כלומר, על פי החלטה של הוועדה מיום זה וזה תוקן כך וכך.

(2) האם הישיבה היתה פומבית, חסויה או סגורה. אולי כאן אפשר לכתוב את שם כותב הפרוטוקול, במקרה שצריך אחר כך לברר, לשאול אותו שאלות.

כשישיבה היא פומבית, לא מציינים זאת. מציינים רק אם היא חסויה או סגורה.

נכתוב כך: "בראש הפרוטוקול יצוין שם עורך הפרוטוקול, ובמקרה שהתקיים אחד מאלה הדבר יצוין בראש הפרוטוקול: אם הפרוטוקול תוקן או אם הישיבה היתה חסויה או סגורה".

"אם תוקן פרוטוקול או היתה ישיבה חסויה, הדבר יצוין בראש הפרוטוקול". אני מציעה להוריד כאן את העניין של שם עורך הפרוטוקול.

בסדר, נוריד את העניין של רושם הפרוטוקול.

אנחנו עוברים ל-(ג): "המבקש לתקן שיבוש, שגיאה או השמטה בפרוטוקול, יפנה בכתב ליושב-ראש הוועדה ויפרט את התיקון המבוקש; יושב-ראש הוועדה יביא את הצעת התיקון להחלטה בפני הוועדה בישיבה קרובה".

היום כתוב "בישיבתה הראשונה", שיניתי את זה ל"ישיבה קרובה".

פה מדובר על כל אחד - גם חבר כנסת וגם מוזמן. כל מי שדיבר, או גם מי שלא דיבר ומצא שגיאה אצל מישהו אחר.

יש כאן שאלה תוך כמה זמן אפשר לבקש תיקון של פרוטוקול, היום אין מגבלת זמן. תיאורטית יכול להיות שבעוד שנתיים מישהו יתעורר. השאלה אם יש מקום לקצוב את הזמן, להגיד 30 ימים, 60 ימים, או לא. אני סבורה שלא, כי יכול להיווצר מצב שפתאום תתגלה טעות בעוד שנה ואין שום סיבה לא לתקן.

צריך גם לעשות הבחנה בין סוגי שיבושים. אנחנו הוצאנו נוהל, לפי התקנון הקיים, שעושה הבחנה בין טעות טכנית וטעות מהותית.

יש שלב שבו עורך הפרוטוקול "זה הפרוטוקול". עד השלב הזה הוא אחראי על תיקונים, הוא בודק את ההקלטה. מהי נקודת הזמן שבו הפרוטוקול גמור ומרגע זה אומרים שזה הפרוטוקול של הישיבה?

מהרגע שהפרוטוקול נמסר לדפוס,מועבר לוועדה ולאתר הכנסת. יכול להיות שלאחר אותה פרוצדורה של הכנַסת הפרוטוקול לאתר, פתאום מגלים שיש שיבוש בשם הדובר או טעות הדפסה. בנוהל שהוצאנו, אמרנו באם מדובר בטעות מהסוג הזה, שהיא טעות טכנית, מנהל הוועדה יפנה למחלקת הפרוטוקול, יתקנו את זה ואין שום צורך בשום דבר. אב ל כאשר מדובר בטעות מהותית או בטענה מצד גורם כלשהו שמדובר בסילוף דבריו, אנחנו מחייבים קיום ישיבה ועדה, מזמינים את רושם הפרוטוקול, את מבקש התיקון; אם יש הקלטה שומעים אותה, אם יש צילום אפשר לראות בצילום ובסוף הדיון הוועדה מחליטה על התיקון ועל הנוסח של התיקון.

בואו נכתוב שאם נוכח מנהל הוועדה כי נפלה פליטת קולמוס - ואני מתכוון פליטת קולמוס, באותו מובן שבתי המשפט נתנו לביטוי הזה כשבאים לכתוב פסקי דין.

טעות לשונית טכנית, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, טעות הדפסה.

אם נפלה בפרוטוקול אחת מהטעויות האלה, רשאי מנהל הוועדה לתקן את הטעות. הייתי עושה סעיף נפרד של תיקון פרוטוקול.

אם זאת טעות מהסוג זה, יורה מנהל הוועדה על תיקון הטעות.

מה קורה אם מבקשים תיקון, וקיימת הקלטה של הוועדה ואפשר לבדוק על-פיהן ולא צריך להטריד את הוועדה לצורך העניין?

כל מי שהשתתף בישיבה - לא כל אדם מהציבור - רשאי לפנות ליושב-ראש הוועדה ולטעון בפניו שהפרוטוקול אינו משקף את הדברים כהווייתם. אז צריך להפריד בין שני דברים. אם הישיבה הוקלטה וניתן להיווכח מההקלטה מה היה - -

לדעתי זה נכנס בהשמטה מקרית, כי אפשר להוכיח את זה.

אם הישיבה הוקלטה וניתן לברר בדיוק מה נאמר, אפשר לברר את הדברים לאשורם, יתקן יושב-ראש הוועדה - -

אם יש קלטת, אתה לא רוצה להשאיר את זה בידי מנהל הוועדה? האם לא נכלל בגדר השמטה מקרית, שיבוש של העתקה וכיוצא בזה?

אולי בסעיף (א) נגיד: "נפלה טעות מהסוג הזה, ומהנסיבות אין למנהל הוועדה ספק בדבר הטעות, יורה על תיקון הטעות".

ואז יבוא: "במקרים שאינם מופיעים בגדר סעיף קטן (א)" - מקרים של ספק - "רשאי מי שהשתתף בישיבה וטוען כי נפלה טעות בפרוטוקול לפנות בכתב ליושב-ראש הוועדה ויפרט את התיקון המבוקש. יושב-ראש הוועדה יביא את הצעת התיקון להחלטה בפני הוועדה בישיבה קרובה".

סעיף 160 - סעיף 102א הישן - עיון חברי הכנסת בפרוטוקולים: "(א) כל חבר הכנסת רשאי לעיין בחדר הוועדה בפרוטוקולים של אותה ועדה שנפתחו לעיון הציבור, כאמור בסעיף 161, והוא רשאי לקבל העתק מהם.

"(ב) כל חבר הכנסת רשאי לעיין בפרוטוקולים של כל הוועדות, לרבות פרוטוקולים של ועדות מכנסות קודמות, פרט לישיבות חסויות, באישור יושב-ראש הוועדה; סירב יושב-ראש הוועדה להתיר עיון כאמור - יכריע יושב-ראש הכנסת".

היום זה ארכאי, כי כל הפרוטוקולים מתפרסמים באתר האינטרנט של הכנסת, חוץ מפרוטוקולים של ישיבות שהחליטו שהן חסויות. כל אחד יכול לראות את הפרוטוקולים.

היום - שלא כמו בעבר - כל אחד יכול לראות את הפרוטוקולים של כל הוועדות. היום יש שקיפות.

חל מהפך בנושא של פרוטוקולים, במובן זה שהם פומביים. גם כשאדם מהציבור רוצה פרוטוקול, הוא לא צריך לבקש. היום כל הפרוטוקולים של הוועדות מפורסמים באתר, למעט ישיבות שהכריזו עליהן שהן חסויות.

ישיבות פומביות ולא פומביות - למעט ישיבות חסויות - מתפרסמות.

בואו נכתוב: "הפרוטוקולים של הוועדות, שנפתחו לעיון הציבור כאמור בסעיף 161, יפורסמו באתר האינטרנט ויעמדו לעיון הציבור".

ההערה לגבי "עיון חברי הכנסת בפרוטוקולים" צריכה להתייחס רק לפרוטוקולים שיש עליהם הגבלות, שהם לא מתפרסמים.

הסעיף כאן לא עוסק בזכות של חברי הכנסת, אלא בפרסום הפרוטוקולים. הכלל שקיים כבר אומר: פרוטוקולים של כל הוועדות יהיו פומביים, למעט אם הם חסויים כאמור בסעיף 161. זה הכלל וזה גם המקום שבו חבר הכנסת ימצא את הפרוטוקול, הוא לא צריך לבוא לוועדה ולא להטריד אף אחד.

סעיף (ב) מדבר גם כן על ישיבות לא חסויות, אבל על פרוטוקולים של כנסות קודמות.

הסעיף הזה נראה מיותר. לכל אדם יש זכות לקבל מהארכיון כל פרוטוקול של ישיבת ועדה.

אם כך, צריך לכתוב: "(א) פרוטוקולים של הוועדות יהיו פומביים אלא אם הם חסויים כאמור בסעיף 161". זה העיקרון.

"(ב) (1) הכנסת תפרסם את הפרוטוקולים הפומביים באתר האינטרנט של הכנסת.

אולי צריך להוסיף כאן "ככל שניתן" - שיהיה ברור שזה לא מחייב את הכנסת עכשיו להעלות לאתר את כל הפרוטוקולים מהעבר. יש באתר פרוטוקולים של הוועדות רק מתחילת הכנסת ה-15.

פרוטוקולים חדשים יפורסמו באתר האינטרנט של הכנסת.

מהיום שההוראה הזאת נכנסת לתוקף.

ואז נכתוב: "בפרוטוקולים שלא פורסמו באתר האינטרנט, ניתן יהיה לעיין בארכיון הכנסת".

ובכן - הפרוטוקולים הם פומביים, פרוטוקולים חדשים יפורסמו באתר.

את פסקה (2) צריך לבטל - "העיון יהיה בחדר הוועדה ... חבר הכנסת לא יצלם את הפרוטוקול, לא יפרסמו ולא יעבירו לעיונו של מי שאינו רשאי לעיין בו". פסקה (3) "יושב-ראש ועדה יסמיך אחד מחברי הוועדה להתיר עיון כאמור" - כל זה לא רלוונטי.

אנחנו מגיעים לסעיף (ג), שהוא כן רלוונטי: "(1) חבר ועדה רשאי לעיין גם בפרוטוקולים של ישיבות חסויות של אותה ועדה, לרבות פרוטוקולים של אותה ועדה מכנסות קודמות, אולם הוא לא יהיה רשאי לעיין בפרוטוקולים של ישיבות חסויות של ועדת משנה של הוועדה; סייג זה לא יחול על יושב-ראש הוועדה. (2) חבר ועדת משנה רשאי לעיין גם בפרוטוקולים של ישיבות חסויות של אותה ועדת משנה, לרבות פרוטוקולים מכנסות קודמות".

שתי הפסקות האלה צריכות להישאר, וההוראה שנמצאת בפסקה (2) - לא יצלם ולא יפרסמו ולא יעבירו - שייכת לכאן. ההוראה בפסקה (2) צריכה להתווסף כאן - גם חבר הוועדה וגם חבר ועדת המשנה "לא יצלם את הפרוטוקול, לא יפרסמו ולא יעבירו לעיונו של מי שאינו רשאי לעיין בו".

את (ב)(1) שינינו, את (3) מחקנו, ואת הסיפה של (2) נעביר לסעיף (ג) וזה יסומן (ג)(3).

עכשיו בא (ד), ההגדרה של ישיבה חסויה: "לעניין סעיף זה וסעיפים 159 ו-161, 'ישיבה חסויה' - (1) כל ישיבה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, או של ועדת משנה שלה, למעט ישיבה שעליה הודיע יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון כי אינה חסויה; (2) כל ישיבה של ועדה או ועדת משנה אחרת שעליה הודיע יושב-ראש הוועדה הקבועה לא יאוחר מ-48 שעות לאחר תום הישיבה כי היא חסויה; (3) כל ישיבה של ועדה הדנה בהצעה שהועברה אליה על פי סעיף 79".

כאן מדובר על הצעה לסדר היום במליאה שמחליטים לא לשים על סדר היום אלא להעביר ישיר לוועדה, בדרך כלל זה ועדת החוץ והביטחון, כי לא רוצים שזה יידון במליאה.

"(4) כל ישיבה של ועדת משנה שהוקמה מכוח סעיף 5 לחוק הכנסת".

נעצור פה. תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 13:10.