PAGE
2
ועדת המשנה לתיקון תקנון הכנסת

19.7.2005

הכנסת השש-עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 18

מישיבת ועדת המשנה (של ועדת הכנסת) לתיקון התקנון

יום שלישי, י"ב בתמוז התשס"ה (19.7.2005), שעה 12:00

חברי הוועדה: רשף חן - היו"ר

סגן מזכיר הכנסת דוד לב

סגנית מזכיר הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ

ארבל אסטרחן

אתי בן-יוסף

תמר שפנייר

אני פותח את הישיבה.

אנחנו נמצאים באמצע הפרק של הצעות חוק ממשלתיות, שזה הפרק של חקיקה אחרי קריאה ראשונה. הסעיף האחרון שדיברנו עליו בישיבה הקודמת היה הנושא של חלוקת הצעת חוק, הוחלט לעשות שם שינוי - שזה לא יעלה למליאה, אלא שיסתפקו בהחלטת הוועדה עצמה או בהחלטת ועדת הכנסת.

עכשיו אנחנו מגיעים להסתייגויות. היום אין סעיף שכותרתו הסתייגויות, אבל ההוראות מפוזרות בסעיפים שונים. היום כתוב בסעיף 123(ג): "הוועדה תצרף להצעת החוק רשימת ההסתייגויות של חברי הוועדה ושל חברי כנסת אחרים". מה שמוצע לכתוב פה, קודם כל, מה זה הסתייגויות.

סעיף 179: "(א) חבר הכנסת שהציע הצעה לעניין הצעת החוק והצעתו לא התקבלה, וכן הממשלה, רשאים, כל עוד לא הונחה הצעת החוק על שולחן הכנסת, ובכפוף לסעיף של נושא חדש, לבקש לצרף את הצעתם להצעת החוק כהסתייגות; לא תוגש כהסתייגות הצעה שלא נדונה בוועדה". הסיפה זה דבר שמוצע לצרף אותו, בפועל הוא קיים. הרי כל הרעיון של הסתייגויות, זה משהו שנדון בוועדה ונדחה. זה לא תמיד מדויק, כי בעניין חוק ההסדרים ההסתייגויות לא באמת נידונות בוועדה. יש גם יושבי-ראש שיותר מקפידים או פחות מקפידים לא לקבל הסתייגויות שלא נדונו.

צריך גם להצביע על ההסתייגות שנדונה בוועדה.

נכון, כך אמור להיות. הסתייגות זה משהו שהוועדה הצביעה עליו, החליטה לא לקבל וזה נכנס כהסתייגות. לפעמים זה לא כך - לפעמים נותנים איזשהו נייר, אפילו אחרי הישיבה, ומבקשים להכניס את זה כהסתייגות.

לפעמים זאת הסתייגות דיבור.

בעצם מוצע לשנות את המצב הקיים היום ולומר שלא תוגש הסתייגות לאחר שהוועדה סיימה את דיוניה בחוק, במקום לאחר שהונחה על שולחן הכנסת. זה בסתירה מוחלטת למה שהתקנון אומר כרגע. היום, כל זמן שהצעת החוק לא הונחה על שולחן הכנסת, כל אחד יכול להגיש הסתייגות.

מה שנאמר כאן לא עומד בסתירה. כשארבל אומרת "לא תוגש כהסתייגות הצעה שלא נדונה בוועדה", אני לא לוקח את זה על הציר הכרונולוגי של הדברים, אני לוקח את זה מבחינת העניין. זה לא שייך לציר הכרונולוגי שאומר: כל עוד זה לא הונח, הנושא פתוח גם להסתייגויות. ההערה בסיפה היא מהותית, היא לא הערה על ציר הזמן.

זאת הערה שתפורש לחלוטין על ציר הזמן. השאלה אם צריך להעלות את ההסתייגות תוך כדי הדיון - במובן זה נדונה ההסתייגות - או שלא צריך להעלות אותה תוך כדי הדיון. כרגע התקנון אומר שלא צריך להעלות אותה תוך כדי הדיון.

אם מתחילים עם הרישה, אז ברור מה הרעיון של הסתייגות: "חבר הכנסת שהציע הצעה לעניין הצעת החוק והצעתו לא התקבלה". כרגע זה לא כתוב, אבל זה המצב. היום אין סעיף שאומר מה זאת הסתייגות.

בעצם הסעיף הרלוונטי לעניין הסתייגויות, ומי יכול להגיש אותן, הוא סעיף 104 בתקנון הקיים. מה אמרנו כשדיברנו על הסעיף הזה?

את הכוכבית של סעיף 104(א) כתבנו להעביר לפרק החקיקה.

הכוכבית אומרת כך: "הצעת תיקון לחוק שבדיון הוועדה לפי סעיף 104 לתקנון הכנסת (מה שמכונה "הסתייגות") תוגש לוועדה בכתב לפני הדיון. חבר הכנסת רשאי לבקש כי הוועדה תדון בהצעתו גם שלא בנוכחותו; חבר הכנסת שלא הגיש הצעתו בכתב, רשאי לבקש כי יוזמן להשתתף בדיון הוועדה, ובדיון יציג את הצעתו". אז עכשיו אנחנו יודעים שאתה יכול להגיש הצעה לוועדה, או לבקש שיזמינו אותך.


עכשיו, כאן את אומרת "חבר הכנסת שהציע הצעה לעניין הצעת החוק" - איפה כתוב שהוא רשאי להגיש הצעה? צריך להתחיל בזה שחבר הכנסת, וכן הממשלה, רשאים להגיש הצעות.


כאן הלכת לפי סעיף 123, והסעיף הזה מניח שההצעות כבר נדונו וטופלו. אבל זה לא המצב. כי דחינו את העניין לפרק הזה. סעיף 179 צריך לעסוק בהסתייגויות. צריך לומר שחבר הכנסת או הממשלה רשאים להציע הצעה לעניין הצעת החוק.

זה שייך לדיון בוועדה. אנחנו בשלב שההצעה עברה לוועדה, וכבר כתוב "הוועדה תדון בהצעת החוק שהועברה אליה".

רשף חן מבקש שתתחילי את הסעיף מההתחלה, מעצם הזכות שיש לחבר הכנסת ולממשלה להגיש הצעה לעניין הצעת החוק.

המצב הוא זה: יש טיוטה של הצעת חוק. חבר הכנסת או הממשלה רשאים להגיש הצעה לתיקון הצעת החוק. אם ההצעה לא התקבלה, היא הופכת להסתייגות. האם כל חבר הכנסת רשאי להגיש הסתייגות, גם מי שאינו חבר בוועדה שבה נדונה הצעת החוק?

כן, אם מאוד מעניינת אותך הצעת חוק שנדונה בוועדה שאתה לא חבר בה, אתה יכול להציע הצעה לעניין הצעת החוק. אתה מגיש את זה בכתב.

סעיף 104 הקיים עוסק בהשתתפות בדיון של חברי הכנסת שאינם חברי הוועדה. יש בו הערת שוליים שעוסקת בהצעות תיקון של אלה שאינם חברי הוועדה.

חבר הכנסת שהציע הצעה לעניין הצעת החוק והיא לא התקבלה, רשאי לבקש לצרף הסתייגות.

בואו נתחיל בזה שכל חבר הכנסת והממשלה רשאים להציע הצעה לתיקון הצעת החוק. אם ההצעה מתקבלת, אין הסתייגויות. אם ההצעה לא התקבלה, רשאי חבר הוועדה או הממשלה, או המציע אם סיעתו איננה מיוצגת בוועדה, לצרף את הצעתם להצעת החוק כהסתייגות. וזה כל עוד לא הונחה הצעת החוק על שולחן הכנסת.

זה כתוב אחר כך בסעיף 180(ה): "חבר הכנסת לא יוכל לצרף את שמו לרשימת ההסתייגויות לאחר שהצעת החוק הונחה על שולחן הכנסת".

זה אומר שגם על פי התקנון הקיים וגם על פי הפרקטיקה, אתה לא יכול להגיש הסתייגות על משהו שלא הוצע או תוך כדי הדיון או בכתב לפני כן. באיזושהי צורה מישהו צריך להציע את זה כדי שתירשם הסתייגות. עכשיו, התקיים הדיון, הצעתי את הצעתי ובסוף הדיון עדיין לא אמרתי שאני מבקש להסתייג. האם עד שההצעה מונחת על שולחן הכנסת, אני יכול לחזור ולהגיד שאני מבקש לצרף את הצעתי כהסתייגות?

כן, כל עוד זה לא הונח אתה יכול.

בואו נוסיף הצטרפות להסתייגויות, הצטרפות בצורה מסודרת. לאחר שחבר הוועדה אמר: אני מסתייג לסעיף זה, חברי סיעה רשאים להצטרף.

בפועל לדעתי אין מגבלה. מי שמגיש הסתייגות, בכלל לא בודקים אם הוא חבר הוועדה או לא חבר הוועדה.

קיבלתי.

"חבר הכנסת או חבר הממשלה רשאים להגיש הצעה לתיקון הצעת החוק. לא התקבלה ההצעה, רשאי חבר הכנסת או הממשלה לבקש לצרף את הצעתו להצעת החוק כהסתייגות". אם כל הסיעה מבקשת להצטרף להסתייגות, כל אחד מחברי הסיעה צריך לבקש. בחוק ההסדרים, שזה מאוד בעייתי, אנחנו מבקשים שכולם יחתמו על זה.

למה לסרבל? אם אני מגיש הסתייגות ועוד כמה חברי הכנסת רוצים לדבר עליה?

אז שיטרחו ויגישו הסתייגויות.

סעיף 179(א) יהיה כך: "כל חבר הכנסת והממשלה רשאים להגיש הצעה לתיקון החוק. לא התקבלה ההצעה, רשאי חבר הכנסת או הממשלה לבקש את הצעתו להצעת החוק כהסתייגות, עד להנחת הצעת החוק על שולחן הכנסת". זה יהיה במקום סעיף (א), אבל כן ייאמר שזה בכפוף לסעיף של נושא חדש.


אנחנו מורידים את תחילת סעיף 179(ב) האומר "חבר הכנסת שאינו חבר הוועדה, המבקש להציע תיקון להצעת חוק שבדיון בוועדה, רשאי להגישה בכתב לפני הדיון, או להשתתף בדיון לצורך הצגת הצעתו", משום שקבענו ב-(א) שכל חבר הכנסת יכול להגיש הסתייגות. אבל אנחנו משאירים את הסיפה "חבר הכנסת רשאי לבקש כי הוועדה תדון בהצעתו גם שלא בנוכחותו", כי זה קורה הרבה. למשל, אם אתה רואה חוק שעבר בקריאה ראשונה בוועדה שאתה לא חבר בה, אתה מגיש הסתייגות ואתה לא יודע מתי יהיה דיון, ואתה רוצה שידונו בהסתייגות שלך.

בעצם זה אומר שחבר הכנסת שאיננו חבר הוועדה, הרוצה להגיש הצעה לתיקון הצעת החוק כאמור בסעיף (א) רשאי להשתתף בדיון.

יותר מזה. הוא רשאי להגיש את ההצעה בכתב לפני הדיון וגם לבקש שידונו בה בהיעדרו.

ואם הממשלה הגישה הצעה והיא לא מתייצבת לדיון, זה אותו הדבר.


אז בעצם סעיף (ב) אומר: מי שהגיש הצעה, כאמור בסעיף קטן (א), רשאי להגיש הצעתו בכתב או בעל פה והיא תידון אף בהיעדרו, ורשאי

אז סעיף (ב) יאמר כך: "מי שהגיש הצעה, כאמור בסעיף קטן (א), רשאי להגישה בכתב לפני הדיון, או להשתתף בדיון לצורך הצגת הצעתו; חבר הכנסת רשאי לבקש כי הוועדה תדון בהצעתו גם שלא בנוכחותו".


עכשיו, נאמר פה שהממשלה רשאית להגיש הסתייגות. נשאלת השאלה מי זה הממשלה? האם זאת הממשלה או שזה שר מסוים? תראו בהמשך שלא מצביעים על הסתייגות אם המסתייג נעדר מן המליאה. אם שר מסוים מגיש הסתייגות, האם רשאים להצביע עליה כשהוא נעדר מהישיבה אבל נוכחים שרים אחרים?

לדעתי הממשלה זה הממשלה, לא שר מסוים. זה יכול שר בשם הממשלה, כל אחד מהשרים רשאי לדבר בשם הממשלה, יש להם אחריות קולקטיבית.


אם במקום "הממשלה" נכתוב "שר בממשלה", יכול להיות מצב שלשני שרים, לכל שר תהיה הסתייגות שונה. לדעתי, לממשלה יש אחריות קולקטיבית, לכן הממשלה צריכה לדבר בקול אחד. השרים צריכים להחליט ביניהם מה הם רוצים ולהודיע לנו. לכן זה לא צריך להיות שר בממשלה, אלא הממשלה.


לגבי הפרשנות של מי מדבר בשם הממשלה, נשאיר את זה לעורכי-הדין...

באיזשהו מקום בתקנון נצטרך להתייחס לזה. כי היום יכול להיות מצב ששר אחד עולה ואומר: אני מושך את הצעת החוק, ושר אחר אומר: אני לא מושך. פעם אחת צריך לעשות בזה סדר.

התשובה היא שבמקרה של ספק, ראש הממשלה יחליט.

ואם הוא לא זמין? אנחנו מדברים על ישיבת מליאה, שצריך להחליט תוך דקה וחצי.

הממשלה תודיע לכנסת מי מדבר בשמה. אחרת בכל רגע נתון, יבוא שר ויגיד: אני מדבר בשם הממשלה. יבואו שניים ויגידו: אני מדבר בשם הממשלה.

היום בהסתייגויות כותבים, למשל: שר הבריאות מציע, לא כותבים: הממשלה מציעה. יכול להיות שזאת טעות ושצריך לכתוב: הממשלה מציעה.

לעניין הזה, נכתוב: הממשלה.

את סעיף (ג) אפשר להוריד לאור מה שאמרנו.


סעיף (ד) קיים היום: "הסתייגות אינה יכולה לשלול את עצם החוק".

כלומר, הסתייגות לא יכולה להציע שכל הסעיפים יבוטלו.

היא גם לא יכולה להציע שסעיף מהותי יבוטל, או הסתייגות שמעקרת את כל החוק.

"(ה) הסתייגות לא תכלול כינוי או ביטוי מעליב, גידופין או דברי בלע". ועדת יצחק לוי הציעה כאן נוסח קצת אחר: פגיעה אישית, נוסח שיש בו משום בזיון או אי כבוד, או שאין לה נגיעה לחוק או לסעיף אליו היא מתייחסת. אין נגיעה לסעיף - בשנים האחרונות אנחנו מקפידים על זה בלשכה המשפטית. פעם היו כותבים שטויות, בחוק ההסדרים היו מכניסים כל מיני בדיחות, אנחנו לא מרשים את זה.

נשאיר את זה כפי שכתבת את הסעיף.

סעיף 180 מבוסס על סעיף 123 הקיים היום, ומדבר על הנחה על שולחן הכנסת לקריאה שנייה. "(א) סיימה הוועדה את דיוניה בהצעת החוק, תביאה" - במקום "תחזירה" היום - לכנסת לקריאה השנייה, בנוסח שאישרה לכך ובצירוף ההסתייגויות, או תציע לכנסת להסירה מסדר היום".


סעיף (ב) נמצא היום בכוכבית: "הסתייגות זהה שהוגשה על-ידי מספר חברי הכנסת, תירשם כהסתייגות אחת בשם כל המציעים או בשם סיעתם". את המילים "בשם סיעתם" אני הוספתי, כי זה מה שקורה בפועל. ואז כולם יכולים לדבר.

את לא רוצה לכתוב שלכולם תהיה רשות דיבור?

זה מופיע בהמשך, בסדרי הדיון בקריאה שנייה: "הגישו מספר חברי הכנסת הסתייגות זהה, רשאי כל אחד מהם לנמק את הסתייגותו". פה מדובר רק על ההנחה.


סעיף 180(ג): "היו הקולות בוועדה שקולים לכל אחת מכמה גרסאות" - היום כתוב שתי גרסאות, לדעתי זה יכול להיות גם יותר משתיים - "לסעיף בהצעת החוק, תביא הוועדה את הגרסאות השונות להצבעה בקריאה השנייה".

כלומר, אם בסעיף מסוים הצביעו בוועדה על שתי גרסאות שהוצעו והם זכו באותו מספר קולות, הן באות למליאה כגרסה א' וגרסה ב'.

"(ד) הצעת החוק בצירוף ההסתייגויות כאמור תונח על שולחן הכנסת על-ידי יושב-ראש הכנסת, והוא יעמידה על סדר יומה".


את הכוכבית שקיימת היום באותו סעיף הכנסתי לסעיף (ה): "חבר הכנסת לא יוכל לצרף את שמו לרשימת ההסתייגויות לאחר שהצעת החוק הונחה על שולחן הכנסת".

סעיף 181 הוא 123א הקיים, שהוא סעיף יחסית חדש ואני חושבת שהוא נשאר כאן בדיוק כמו שהוא. אמרנו שהוועדה יכולה להכין את הצעת החוק או להציע להסיר.

"(א) הצעת הוועדה לכנסת להסיר הצעת חוק מסדר היום כאמור בסעיף ..., תוצג מפי יושב-ראש הוועדה או מפי חבר הוועדה שנתמנה לכך על ידיו, או, בהעדר היושב-ראש, מפי חבר הוועדה שנתמנה לכך על ידיה".

מי רשאי להשיב? "(ב) אלה רשאים להשיב: (1) היתה ההצעה הצעת חוק פרטית או מורכבת ממספר הצעות חוק פרטיות - אחד מיוזמי הצעת החוק, כפי שייקבע על ידם; (2) היתה ההצעה הצעת חוק ממשלתית - נציג הממשלה המדבר בשמה, כאמור בסעיף ..." - לא כל שר.

"(ג) החליטה הכנסת לדחות את הצעת הוועדה כאמור בסעיף קטן (א), תונח הצעת החוק על שולחן הכנסת על-ידי יושב-ראש הכנסת לקריאה שנייה, בשבוע שלאחר השבוע שבו התקבלה ההחלטה" - השאלה היא תמיד באיזה נוסח. הוועדה לא רוצה את החוק, היא מציעה להסיר. המליאה לא קיבלה את זה. אז מה יונח? הוחלט שזה יהיה - "בנוסח שהתקבל בקריאה הראשונה או בנוסח אחר שתכין הוועדה ובצירוף הסתייגויות, אלא אם כן החליטה ועדת הכנסת על מועד אחר".

נותנים לוועדה להכין את זה תוך שבוע, או שהיא הולכת לוועדת הכנסת לבקש מועד אחר.

הוועדה הולכת לוועדת הכנסת ואומרת: לא רצינו את זה, המליאה מכריחה אותנו להכין את הצעת החוק, תנו לנו עכשיו חודש להכין את זה כמו שצריך.


סעיף 181 (124 הקיים): "הוועדה שדנה בהצעת החוק" - היום כתוב "הוועדה הנוגעת בדבר" - רשאית לחדש את דיוניה בהצעה גם לאחר שהונחה על שולחן הכנסת, וכל עוד לא התחילה הקריאה השנייה".


"(ב) החליטה הוועדה לעשות כן, יודיע יושב-ראש הוועדה ליושב-ראש הכנסת על כך, ויושב-ראש הכנסת יודיע זאת לכנסת; הקריאה השנייה תידחה על שהצעת החוק תחזור ותונח על שולחן הכנסת".


סעיף 183 (125 הקיים): "(א) הקריאה השנייה תיערך למחרת ההנחה על שולחן הכנסת או באחת הישיבות שלאחר מכן, זולת אם החליטה ועדת הכנסת להתיר את הקריאה ביום ההנחה". זה הפטור מחובת הנחה.


בסעיף (ב) יש הבהרה, למרות שזה קיים גם היום, מה זה למחרת ההנחה. זה או ההנחה הראשונה או הנחה מחדש. כשמניחים מחדש הצעת חוק, שוב צריך לחכות יום כי זה יכול להיות מונח בנוסח אחר.


סעיף 184 (126 הקיים): "(א) הקריאה השנייה תחל בדברי הסבר מפי יושב-ראש הוועדה" - היום כתוב "בהרצאה מטעם הוועדה" - "או מפי חבר הוועדה שנתמנה לכך על ידיו, או בהעדר היושב-ראש, מפי חבר הוועדה שנתמנה לכך על ידיה, ויראו את הדברים כהצעה לקבל את הצעת החוק בקריאה השנייה".

גם בקריאה ראשונה וגם בהבאת הדברים על-ידי יושב-ראש הוועדה אין מגבלת זמן. השאלה אם רוצים להשאיר את זה כך או לתחום בזמן.

אם מציעים חוק רחב, הוא צריך שעתיים לדבר על זה.

לא צריכה להיות מגבלת זמן. הסיכוי שיושבי-ראש ועדה יעשו פיליבסטר הוא לא גדול.

"ב) הישוב ראש יעמיד להצבעה את סעיפי החוק אחד אחד; היו סעיפים רצופים שלא נרשמו להם הסתייגויות, יעמידם הישוב ראש להצבעה במרוכז, זולת אם דרש אחד מחברי הכנסת להצביע בנפרד על כל אחד מהם או על אחד מהם".


"(ג) נרשמה הסתייגות לסעיף מסוים, יקבל המסתייג רשות דיבור לחמש דקות לצורך הנמקת ההסתייגות; הגישו מספר חברי כנסת הסתייגות זהה, רשאי כל אחד מהם לנמק את הסתייגותו".


ועדת לוי עסקה בשאלה מה קורה אם יש למסתייג כמה הסתייגויות, האם הוא יוכל לדבר עכשיו חמש דקות כפול מספר ההסתייגויות או שהוא יוגבל בזמן. הם הציעו כמה גרסאות.

"נרשמה הסתייגות, יוקצו למסתייג שלוש דקות להנמקת ההסתייגות, אך לא יותר מאשר שבע דקות למסתייג שיש לו מספר הסתייגויות לסעיף אחד".

"נרשמה הסתייגות, יוקצו למסתייג שלוש דקות להנמקת ההסתייגות, אך לא יותר מאשר עשרים דקות להנמקת כל הסתייגויותיו לחוק".

"נרשמה הסתייגות, יוקצו למסתייג שלוש דקות להנמקת ההסתייגות, אך לא יותר מאשר שעתיים להנמקת כל הסתייגויותיו של חבר הוועדה לחוק, ועשר דקות להנמקת כל הסתייגויותיו של מי שאינו חבר הוועדה לחוק".

נראה מאוד הגיוני שצריך לתחום את זה. השאלה בכמה זמן.

בעבר היו לוקחים סעיף, מנמקים את ההסתייגויות ומצביעים עליו, עוברים לסעיף הבא, מנמקים את ההסתייגויות ומצביעים עליו, וזאת רוח הכתיבה כאן. היום אומרים לחבר הכנסת: נמק בבת אחת את כל ההסתייגויות שלך, ומצביעים על הסעיפים ברצף.

מה שאתה אומר מופיע בסעיף (ה): "היושב-ראש רשאי, בהסכמת המסתייגים הנוכחים, לרכז את הנמקת ההסתייגויות למספר סעיפים בבת אחת". יוצאים מתוך הנחה שמסתייגים לסעיף ומצביעים עליו.

את סעיף (ג) הייתי עושה כך: "רשאי היושב-ראש להגביל את זמן הדיבור הכולל של המסתייג, ולא יותר מאשר חמש דקות לכל סעיף בחוק", כאשר הכוונה היא לסעיף ראשי. הרעיון הוא שזה נותן גמישות בהתאם לאורך החוק. זה לא שרירותי לגמרי, אלא בחוק קצר תדבר מעט, בחוק ארוך תדבר יותר.

אתה יוצא מתוך הנחה שהוא יכול להגיש כמה הסתייגויות לסעיף. לפי ההצעה שלך, עדיין אתה נותן פה הרבה זמן.

בסך הכל כאשר עולה מסתייג, הוא מדבר גם על הסעיף הספציפי אבל בינתיים הוא מדבר גם על החוק כולו. אני חושב שנכון יותר זה לתחום את סך הכל הזמן שעומד לרשות המסתייג כאשר הוא מגיש מסות של הסתייגויות, פרט לחוק ההסדרים בתקציב שאז עושים הסדר מיוחד.

אפשר להשאיר את זה לשיקול הדעת של היושב-ראש. אפשר לתחום את הזמן, אבל איזשהו מינימום הוא חייב לקבל. אני מציע לתחום את הזמן בחמש-עשרה דקות. אם מגיש חבר הכנסת אחד יותר משתי הסתייגויות להצעת החוק, רשאי היושב-ראש להגביל את זמן הדיבור הכולל של המסתייג בחמש-עשרה דקות. אני מקווה שהוא מבין שהוא לא יכול לעשות איפה ואיפה, שאחד הוא יגביל ואחד הוא לא יגביל. אולי בכל זאת נוסיף: "ובלבד שינהג באופן זהה ביחס לכל המסתייגים".

אבל אם אחד מגיש שלוש הסתייגויות ואחד מגיש שלושים הסתייגויות, האם הוא צריך לתת לשניהם עד חמש-עשרה דקות? היושב-ראש חייב לפעול בסבירות ובהגינות.


אני אנסח את הסעיף הזה מחדש בהתאם למה שנאמר כאן.


לסעיף (ד), שמדבר על הסתייגות חלופיות, יש שתי גרסאות שהציעה ועדת יצחק לוי.

"הוגשה הסתייגות חלופה, תוקצה למסתייג דקה אחת להנמקתה". היום היא מנומקת במסגרת הזמן שיש להסתייגות הקיימת, כפי שאומרת גרסה ב': "הסתייגות חלופה תנומק במסגרת הקצאת הזמן להסתייגות העיקרית". נקבל את גרסה ב'.


סעיף (ה): "היושב-ראש רשאי, בהסכמת המסתייגים הנוכחים, לרכז את הנמקת ההסתייגויות למספר סעיפים בבת אחת".

היום הסעיף אומר: יש סעיף, מנמקים הסתייגויות, מצביעים.

אבל היושב-ראש מרכז את זה.

זאת צריכה להיות ההלכה.

לפני תחילת ההצבעה, היושב-ראש רשאי לרכז את כל ההנמקות.


סעיף (ו): "בתום הנמקת ההסתייגויות ישיב למסתייגים יושב-ראש הוועדה או מי שנתמנה לכך על ידיו או על-ידי הוועדה, ואולם, רשאי הוא לבקש להשיב במועד אחר".

זה מה שכתוב היום בכוכבית - תשובה והצבעה במועד אחר.

סעיף (ז): "הזכות הניתנת לכל חבר הממשלה לדבר בשם הממשלה בכל שלב של הדיון נתונה בקריאה שנייה גם לסגן השר שמשרדו ממונה על ביצועו של החוק המוצע".


מבחינת הסדר, הייתי מעביר את סעיף (ב) להיות (א) של סעיף 185, העוסק בהצבעה בקריאה שנייה. קודם מצביעים על הסעיפים אחד אחד. או, אם הם רצופים ובלי הסתייגויות, אפשר להצביע עליהם במרוכז, אלא אם דרש חבר הכנסת להצביע בנפרד.


כל סעיף שהיו לו הסתייגויות, יצביעו תחילה על ההסתייגויות ולאחר מכן על אישור הסעיף בכפוף להסתייגויות שהתקבלו.

זה כתוב פה בהמשך, בסעיף 185 (128 הקיים). "היו הסתייגויות לסעיף, יצביעו תחילה על ההסתייגות; לא נתקבלה ההסתייגות, יצביעו על הסעיף שבנוסח שהציעה הוועדה; התקבלה ההסתייגות, יצביעו על הסעיף בנוסח הכולל את ההסתייגות".


"(ב) היו הסתייגויות שונות לסעיף אחד, תתקיים הצבעה נפרדת על כל הסתייגות; לעניין זה רואים הסתייגות זהה שהיא משותפת לכמה חברי הכנסת, כהסתייגות אחת".


"(ג) חבר הכנסת רשאי לחזור בו מהסתייגותו כל עוד לא הצביעה עליה הכנסת".


עכשיו יש הבהרה שנמצאת היום בכוכבית, ואני לא יודעת אם זה המקום המתאים. "(ד) כאשר נדרש רוב מיוחד בהצבעה בקריאה השנייה, נדרש הרוב בהצבעה על הסעיף בנוסח שהציעה הוועדה או בנוסח הכולל את ההסתייגות, לפי העניין, ולא בהצבעה על ההסתייגות עצמה".


העניין הוא, שהיום לפי חוק יסוד: משק המדינה, אם יש הסתייגות תקציבית צריך הצבעה של 50 חברי הכנסת, הכוכבית הזאת היא מלפני כן. יכול להיות מצב שהסעיף לא עולה כסף, אבל ההסתייגות עולה כסף וצריך לה רוב של 50 חברי הכנסת.

אבל אחרי כן את מצביעה על הסעיף עם ההסתייגות. אם על הסעיף עם ההסתייגות לא יהיו 50 חברי הכנסת שיצביעו בעד, אז ההסתייגות אמנם התקבלה אבל הסעיף לא התקבל.

הכוכבית הזאת נקבעה למקרים שצריך 61 חברי הכנסת כדי לקבל חוק מסוים, והיתה הסתייגות לסעיף. אמרו: את ההסתייגות אתה לא צריך לקבל ב-61, רק את הסעיף.

"הסתייגות תקציבית לא תתקבל בכנסת אלא בקולותיהם של 50 חברי הכנסת לפחות. התקבלה הסתייגות תקציבית, לא תתקבל הצעת החוק בקריאה השלישית אלא ב-50 חברי הכנסת לפחות". במקרה הזה, גם ההסתייגות צריכה לקבל 50 קולות.

השאלה באיזה שלב ההסתייגות מתקבלת; אני חושב שהיא מתקבלת כאשר מצביעים על הסעיף.

אין להסתייגות חיים בלי הסעיף עצמו. הצבעת על הסעיף עם ההסתייגות - אם הוא קיבל 50 קולות, הוא התקבל. לא קיבל 50 קולות, לא התקבל.

אם יש הסתייגות שמשמעותה תיקון של החוק שמצריך רוב מיוחד, אז דרוש לה רוב מיוחד.

עד היום לא פירשו את זה כך. כשקבעו את הכוכבית, חשבו על תיקון חוק יסוד שמצריך 61 חברי הכנסת.

אני מציע לפרש את זה כפי שאמרתי.

אם אנחנו מחליטים לכלול או לא לכלול את הכוכבית, חייבים להבהיר את זה. אם יש חוק שפוגע בשוויון הבחירות לכנסת, צריך רוב מיוחד. נניח שיש הסתייגות וההסתייגות לא פוגעת בשוויון, היא פשוט הסתייגות לחוק הזה. היא לא צריכה 61 קולות, אבל לחוק צריך 61 בקריאה השנייה.

סעיף (ד) יכול להישאר כפי שהוא: "כאשר נדרש רוב מיוחד בהצבעה בקריאה השנייה והשלישית, נדרש הרוב בהצבעה על הסעיף בנוסח שהציעה הוועדה או בנוסח הכולל את ההסתייגות, לפי העניין, ולא בהצבעה על ההסתייגות עצמה" - זה בסדר - "זולת אם ההסתייגות משנה את משמעות החוק וקבלתה היא שמצריכה את הרוב המיוחד". כלומר, אם זה חוק שלא מצריך רוב מיוחד וההסתייגות הופכת אותו לחוק שכן מצריך רוב מיוחד, אז גם ההסתייגות חייבת ברוב מיוחד.

איפה יהיה הדיון החוקתי האם זה כן או לא מצריך רוב מיוחד? במליאה בזמן ההצבעה?

לא, אנחנו נכתוב בהצעה: הסתייגות זאת מצריכה רוב מיוחד.

את הסיפה נכתוב כך "אלא אם קבלת ההסתייגות תהפוך את הסעיף מסעיף שאינו מצריך מיוחד לסעיף שמצריך רוב מיוחד". למשל, יש הסתייגות שהיא זאת שהפוך את הסעיף לסעיף שהוא בניגוד לחוק יסוד.

יכול להיות שהסעיף צריך רוב מיוחד וגם ההסתייגות צריכה רוב מיוחד.

למה שלא נגיד "אלא אם כן נאמר בחוק אחרת". אם יש הצעה חוק שפוגעת בשוויון, היא צריכה לעבור ב-61 קולות. אז בקריאה השנייה ובקריאה השלישית כשיצביעו על הסעיף עם ההסתייגות, נצטרך רוב מיוחד, ואז מתאים לי מה שכתוב פה. הבעיה היחידה היא שזה נראה לי סותר את העניין של הסתייגות תקציבית, ולכן הייתי אומרת "אלא אם כן נקבע בחוק אחרת".

צריך שמי קורא את זה, ידע למה הכוונה. נכתוב: "אלא אם כן מדובר בהסתייגות תקציבית".


"כאשר נדרש רוב מיוחד בהצבעה בקריאה השנייה, נדרש הרוב בהצבעה על הסעיף בנוסח שהציעה הוועדה או בנוסח הכולל את ההסתייגות, לפי העניין, ולא בהצבעה על ההסתייגות עצמה וזאת זולת אם מדובר בהסתייגות תקציבית".


עדיין הייתי מפרש את המונח "הסתייגות תקציבית" כהסתייגות שהופכת את הסעיף לתקציבי, ולא הסתייגות שהיא על סעיף שהוא תקציבי בכל מקרה. במקרה כזה, גם ההסתייגות דורשת רוב מיוחד.

המילים "בנוסח שהציעה הוועדה" הן חשובות, אחרת בלי רוב מיוחד מוחקים את ההצעה של הוועדה.

"(ה) (1) נעדר המסתייג מההצבעה, לא יצביעו על הצעתו; היו מספר מציעים להסתייגות אחת ונעדרו כולם מההצבעה לא יצביעו על הצעתם".

היה אפשר לכתוב "נעדרו כל המציעים של הסתייגות אחת מההצבעה, לא יצביעו על הצבעתם". זה כולל גם מצב שאחד נעדר.

אפשר. "(2) נבצר מחבר הכנסת להשתתף בהצבעה והוא הודיע על כך בכתב, מראש, ליושב-ראש הכנסת, וביקש שיצביעו על הסתייגותו, תצביע עליה הכנסת; הוראת פסקה זו לא תחול על הצבעות על חוק תקציב המדינה ועל חוק הסדרים במשק המדינה". אולי נכתוב "חוק תקציב המדינה וחוקים נלווים לו" כי לא תמיד זה נקרא "חוק הסדרים במשק המדינה", לפעמים זה נקרא "חוק הצמיחה הכלכלית". לפעמים זה גם לא נלווה לתקציב, אלא תוכנית כלכלית באמצע השנה.

נשאיר את זה "על חוק תקציב המדינה ועל חוק הסדרים במשק המדינה". לגבי חוקים אחרים, יפעלו לפי סעיף 131 הקיים האומר: "בדיון על תקציב המדינה, ובמקרים אחרים יוצאים מן הכלל, רשאית ועדת הכנסת לקבוע סדרי דיון מיוחדים".

סעיף (3) הוא כוכבית האומרת "הוראות סעיף קטן זה יחולו גם על הסתייגות הממשלה". פה חשבתי שכן צריך להגיד מה קורה אם שר הגיש את ההסתייגות, לא נוכח ושר אחר נמצא. צריך להבהיר את זה כי התעוררה שאלה.

את צודקת. הסתייגות שהוגשה על-ידי הממשלה או מי מטעמה, לא תוצבע אם לא נוכח אף שר.

מה עם סגן שר?

סגן שר של השר המסתייג.

סגן שר של המשרד הרלוונטי זה בסדר, כי מותר לו גם להתערב בדיון בקריאה שנייה. סגן השר שהנושא המוצע נמצא בסמכותו.

אני מציע כך: "על הסתייגות מטעם הממשלה יצביעו אף אם השר המציע נעדר, ובלבד שנוכח שר אחר או סגן השר במשרדו של השר המציע".

אז נמשיך לכתוב בהסתייגויות "שר הבריאות מציע" ולא "הממשלה מציעה".

המציע נקרא הממשלה. הוא מציע כאחראי מטעם הממשלה על נושא מסוים. זאת המשמעות של האחריות הקולקטיבית של הממשלה. השרים לא פועלים כאינדיבידואלים, אבל יש להם סמכויות.

יש מצבים ששר שהוא לא רלוונטי אבל בעל עניין, מאפשר את ההצבעה על ההסתייגות.

הוא רשאי כחבר הכנסת לעשות מה שהוא רוצה. חוץ מזה, הממשלה, בדיוק כמו סיעה, יכולה לאפשר לחברי סיעה שונים להגיש הסתייגויות אפילו הפוכות אחת לשנייה. אם היא עושה את זה או לא, זה עניין פנימי של הממשלה, זה לא עניין של הכנסת.


אפשר לכתוב באיזשהו מקום, דבר שבעיניי הוא מובן, שאם יש מחלוקת בתוך הממשלה - ראש הממשלה מחליט.

במקרה הזה אני חושב שמזכירות הממשלה צריכה להודיע מראש ששר פלוני מייצג את הממשלה לעניין הזה.

כאן נשאיר את זה כך. יכול להיות שבכל מקום צריך להתייחס אחרת ל"הממשלה". פה מספיק שיש שר מעוניין כדי שנצביע.

את מדברת על נוכחות, אני מדבר על הזכות להגיש הסתייגות. האם לאותו סעיף יכולות להיות שתי הסתייגויות מטעם הממשלה, הפוכות זו מזו?

כן, שהם יפתרו את זה ביניהם. אני רוצה לפתור לנו את הבעיות שעלולות להתעורר אצלנו במליאה.

יכול להיות שהממשלה הגישה הסתייגות, שר נעדר מסיבה מסוימת והשר השני בנוכחותו יקבע שההצבעה כן תתקיים למרות שהוא לא רלוונטי ויש לו אג'נדה אחרת מהשר המקורי.


אני חושב שאם השר הרלוונטי לא נמצא, ההסתייגות שלו מתבטלת, לא מצביעים עליה. או לחילופין - אתה שר בממשלה, הרי אתה יודע שלא תהיה, תדאג מראש שמזכיר הממשלה יודיע ששר פלוני הוא שמייצג לעניין הזה את הממשלה, שזה לא יהיה סתם פרוץ.


לגבי הצבעה על הסתייגות כשהמציע לא נוכח, אני אומר לחבר הכנסת: אם אתה לא נוכח ורוצה שיצביעו על ההסתייגויות שלך, תשלח מכתב מראש. שתטרח הממשלה ותעשה אותו הדבר במקרה שהשר המציע לא יהיה במליאה. אם לא, אז לא מצביעים על ההסתייגות שלה.

אני לא חושב כך, כי הואיל וזאת הסתייגות של הממשלה, מספיק שיש נציג כלשהו של הממשלה כדי שאפשר יהיה להצביע.

אבל יכולים להיות מקרים של חילוקי דעות בין השרים. דוד לב לא רוצה שיהיה מחטף תחת המטריה שלנו.

יכול להיות מצב ששר הגיע למליאה לסעיף הבא, ואז מצביעים על סעיף בחוק שהוא בעל עניין בו אבל הוא רוצה בדיוק הפוך ממה שרוצה השר הרלוונטי.

אפשר לכתוב: נוכחות של שר שהודיע כי הוסמך לכך על-ידי הממשלה.

אם אתה מדבר על ראש הממשלה, אין לנו בעיה. אם אתה מדבר על השר המקשר, שזה תפקידו, גם אין בעיה. יש לנו בעיה אם זה שר אחר.

אז ננסח את סעיף (ה)(3) כך: "נבצר משר שהסתייג להשתתף בהצבעה והוא או הממשלה באמצעות השר המקשר ביקשו מיושב-ראש הכנסת להצביע על הסתייגותו, תצביע עליה הכנסת". אם לא עושים זאת והשר לא נוכח, לא מצביעים על הסתייגותו.

זאת אומרת, שאנחנו לא מסתפקים בכל שר. מה עם ראש הממשלה?

ראש הממשלה - כן. גם השר המקשר.

אז את זה פתרנו. עכשיו אני חוזרת אחורה לסעיף (ג): "חבר הכנסת רשאי לחזור בו מהסתייגותו כל עוד לא הצביעה עליה הכנסת". הוא נימק ועכשיו לפני ההצבעה הוא אומר: אני חוזר בי, אני מוותר. מה לגבי משיכת הסתייגויות של הממשלה?

אני לא חושב שלשר אחד יש זכות למשוך הסתייגות של שר אחר.

אז צריך להגיד את זה. לגבי הסתייגות של חבר הכנסת נאמר: "חבר הכנסת רשאי לחזור בו מהסתייגותו כל עוד לא הצביעה עליה הכנסת". אז אולי צריך להגיד על הסתייגות של שר, שרשאי רק אותו שר לחזור בו.

אם השר המסתייג נמצא במליאה, אין בעיה כי אף אחד לא יכול לדבר בשמו. אם הוא לא נמצא, יכול לקום ראש הממשלה ולהגיד: בשם הממשלה אני מושך את ההסתייגות.

ראש הממשלה תמיד יכול.

בהמשך של סעיף (ג) אפשר לכתוב: "הממשלה רשאית לחזור בה מהסתייגותה כל עוד לא הצביעה עליה הכנסת, וזאת באמצעות הודעת השר המציע או השר המקשר או ראש הממשלה".

לא צריך את זה. כי אם השר המציע נוכח, שיחזור בו בעצמו. אם הוא לא נוכח ולא מבקשים במיוחד כן להצביע, ממילא לא מצביעים.

אבל יכול להיות שנוכח השר המקשר, והוא מבקש להוריד את ההסתייגות.

אם הוא אני נותן סמכות לשר המקשר, מותר לו גם להגיד לא להצביע.

אם כך, בסעיף (ג), במקום "חבר הכנסת רשאי לחזור בו", זה צריך להיות "מציע ההסתייגות רשאי לחזור בו".

סעיף 186 (128א הקיים), הסתייגויות שאינן מתיישבות זו עם זו. זה סעיף זהה לקיים, זה סעיף חדש כי התעוררו בעיות. "התקבלו הסתייגויות שאינן מתיישבות זו עם זו, תכריע ביניהן הכנסת בהצבעה שתתקיים מיד; ואולם אם ביקש זאת יושב-ראש הוועדה, תתקיים ההצבעה המכריעה בין ההסתייגויות בשבוע שלאחר מכן, בהתאם להצעה שתכין הוועדה, ובלבד שנכללו בה ההסתייגויות שהתקבלו כאמור, בלא צירוף הסתייגויות חדשות".


סעיף 187 (127(א) הקיים) - דיון חוזר, זה סעיף חשוב. "בכל שלב של הקריאה השנייה רשאית הכנסת, לפי הצעת הממשלה או יושב-ראש הוועדה" - ופה אני מציע להוסיף: "או חבר הוועדה שהתמנה לכך על ידיו" - "להטיל על הוועדה לחזור ולדון בהצעת החוק כולה או בשאלה שהכנסת תפרש בהחלטתה". ועדת יצחק לוי הציעה להגביל את הזמן של ההנמקה.

בדרך כלל זה לוקח 20 שניות מהמיקרופון בצד, כשרואים שהולכת להיות נפילה בהצבעה.

לא צריך להגביל בזמן.

"(ב) הוועדה תדון בהצעת החוק או בשאלה שנמסרה לה על-ידי הכנסת, ותביא לפניה את הצעותיה".


"(ג) הוועדה רשאית לצרף להצעתה הסתייגויות, ואולם לא תצורף הסתייגות שאינה נובעת מהשאלה שהוחזרה לוועדה".


סעיף 188 (129 הקיים): "(א) בתום ההצבעה על כל סעיפי החוק, תתקיים מיד הקריאה השלישית, בה תצביע הכנסת, ללא דיון נוסף, על הנוסח הסופי של החוק כולו כפי שהתקבל בקריאה השנייה, וזאת אם לא התקבלה הסתייגות ולא הוצבע על גרסאות שונות".


"(ב) התקבל החוק בקריאה שלישית, יודיע יושב-ראש הישיבה, לאחר שהכריז על תוצאות ההצבעה, חוק פלוני - התקבל". זה היה בכוכבית.

אם הוא לא יודיע, החוק לא התקבל.

סעיף 189 (130(א) הקיים): "(א) התקבלה הסתייגות בקריאה השנייה או הוצבע בה על גרסאות שונות, תתקיים הקריאה השלישית בשבוע שלאחר השבוע שבו הסתיימה הקריאה השנייה, והוועדה רשאית להביא לקריאה השלישית נוסח הכולל את השינויים המחויבים בעקבות ההסתייגות או הגרסה שהתקבלה".

התקבלה הסתייגות - אני מבין. אבל למה דוחים את הקריאה השלישית אם הוצבע על גרסאות שונות?

כי אם אין בפני הכנסת הנוסח הסופי לקריאה השלישית, נותנים לוועדה שבוע להכין את הנוסח.

רק השינויים המחויבים. זה בניגוד לסעיף 127, שאפשר לפתוח דיון בוועדה. פה רק השינויים בעקבות ההסתייגות או הגרסה שהתקבלה.

לכן בדרך כלל זה לא קורה, כי בעצם אין לוועדה שום סמכות.


"בשבוע שלאחר השבוע שבו הסתיימה הקריאה השנייה" - ברור שאם יש פגרה, זה לא יבוא בשבוע שלאחר מכן? אולי צריך להגיד: בישיבת הכנסת הרגילה בשבוע שלאחר מכן.

מה קורה כשבשבוע לאחר מכן אין ישיבת כנסת רגילה? השבוע שלאחר מכן זה תאריך. מה שאנחנו רוצים להגיד זה: הישיבה הראשונה כשמתחילים לספור מתום השבוע שבו התקיימה ההצבעה. השאלה איך מנסחים את זה.

אם יש הסתייגות שהתקבלה בשבוע האחרון שלפני פגרה, זה יהיה בישיבה הראשונה עם חידוש הכנסת. כי בפגרה אלה לא ישיבות רגילות.

גם בפגרה יכולה הממשלה להביא הצעת חוק.

"בשבוע הראשון שבו מתקיימת ישיבת כנסת רגילה, לאחר השבוע שבו התקיימה ההצבעה".

בסדר. עכשיו יש לנו סעיף בעייתי, 189(ב): "על אף האמור בסעיף קטן (א) רשאי נציג הממשלה, או יושב-ראש הוועדה בשמה, לבקש במקרים מיוחדים - פה הוספתי "שהקריאה השלישית תתקיים מיד או במועד אחר באותו שבוע או" - "שהקריאה השלישית תידחה לשבוע נוסף, והודעה על כך תימסר לכנסת". בסעיף הקודם נאמר שאם התקבלה הסתייגות, זה נדחה בשבוע. נניח שיושב-ראש הוועדה שזה חוק מאוד דחוף ובסך הכל התקבלה הסתייגות קטנה שלא משנה לו, הוא יכול לבקש הצבעה מיד. לחילופין, התקבלה הסתייגות מאוד מורכבת, הוא יכול לבקש שיתנו לוועדה עוד שבוע כדי להטמיע את ההסתייגות לתוך החוק.


בדרך כלל במליאה, כשמתקבלת הסתייגות, שואלים את יושב-ראש הוועדה אם אפשר להצביע מיד, והוא אומר: כן, תצביעו מיד.

האם יושב-ראש הוועדה צריך לנמק למה הוא מבקש הצבעה מיד, מישהו בודק אם זה מקרה מיוחד או לא מקרה מיוחד?

לא, אבל זאת דעתו.

יוצאים מתוך הנחה שיושב-ראש הוועדה דן בחוק, מכיר אותו.

אז אני מבקש למחוק את המילים "במקרים מיוחדים". חוץ מזה, סעיף (ב) הוא בסדר.

כתוב שמי שרשאי לבקש את הדברים האלה זה נציג הממשלה או יושב-ראש הוועדה. נשאלת השאלה מה קורה כשהם מבקשים דברים סותרים.


צריך לזכור שהחוק התקבל. השאלה היא רק מתי תהיה הקריאה השלישית.

נדמה לי שהפתרון הוא שלכל אחד מהם יש זכות לבקש. אם אחד מהם מבקש, זה מה שיהיה.

מה קורה אם הממשלה אומרת להצביע מיד ויושב-ראש הוועדה אומר לדחות לעוד שבועיים.

זה קרה, ואז הלכו לוועדת הכנסת באותו יום, בלי סמכות, והיא החליטה. הייתי כותבת את זה.

זה כתוב בכוכבית, שיעלו את זה לסעיף.

אבל בכוכבית השאירו את המקרים המיוחדים. במקרה של חוק הבזק, הממשלה ביקשה שההצבעה תהיה מיד כי עמדו לצאת לפגרה ויושב-ראש הוועדה ביקש שזה יידחה ויובא לוועדת הכנסת, והיא החליטה שהיות ויוצאים לפגרה זה מקרה מיוחד, ולכן היא קבעה שזה יהיה מיד.

קודם כל, זה לא במקרים מיוחדים, זה כל הזמן. פשוט להוסיף שבמקרה של מחלוקת תכריע ועדת הכנסת.

בעצם זה צריך להיות לא רק יושב-ראש הוועדה. לגבי המשיב, איפשרנו שזה יהיה יושב-ראש הוועדה או מי שהוא מינה או נציג הוועדה שהיא תמנה, אז אותו הדבר צריך להיות גם כאן.

ומיהו חבר הממשלה שיכול לבקש?

נציג הממשלה.

אני מציע שיהיה סעיף פרשנות. צריך להיות סעיף שאומר שבכל מקום בתקנון, אלא אם כן נאמר אחרת, הממשלה מדברת לפי סדר יורד - ראש הממשלה, השר הרלוונטי, השר המקשר.

לפני השר המקשר, יש סגן השר הרלוונטי.

אני לא בטוח שסגן שר רלוונטי גובר על השר המקשר, אלא אם כן אנחנו כותבים ספציפית אחרת בתקנון.

לעניין ספציפי, סגן שר במשרד הרלוונטי בא בשם השר. אם הוא אומר: השר שלי רוצה כך, אז השר המקשר יגיד אחרת?

כן, כי השר המקשר נושא באחריות הקולקטיבית. אני הייתי מקדימה אותו לפני סגן השר.

בואו נעזוב את זה, כרגע זה נשאר: נציג הממשלה או יושב-ראש הוועדה בשמה.

אבל קודם אמרנו שמי שמציג את החוק, מי שרשאי להשיב ומי שרשאי למשוך, זה "יושב-ראש הוועדה או חבר הוועדה שנתמנה לכך על ידיו, או בהעדר היושב-ראש, חבר הוועדה שנתמנה לכך על ידיה".

אז תכתבי כאן: "רשאי נציג הממשלה, או יושב-ראש הוועדה, או חבר הוועדה שנתמנה לכך על ידיו, או בהעדר היושב-ראש, חבר הוועדה שנתמנה לכך על ידיה".

אני הייתי שמחה אם היה סעיף כללי שאומר מי זה נציג הממשלה.

אני בעד.

אני חושב שכדאי לקיים על זה דיון גורף. צריך להגיש הצעה לוועדת הכנסת.

סעיף 190 (131 הקיים): "בדיון על תקציב המדינה, ובמקרים אחרים יוצאים מן הכלל, רשאית ועדת הכנסת לקבוע סדרי דיון מיוחדים". תהיתי אם להכניס לפה את מה שנקבע בפעם שעברה לגבי על סדרת הסתייגויות. היום זה נמצא בסעיף 107 הקיים, בכוכבית (2), פסקה שנייה: "הוגשו לסעיף בהצעת חוק הסתייגויות שבמהותן הן הצעות שונות לתיקון פרט או מרכיב מסוים" - פרט זה שיעורים, כמויות, אחוזים, תאריכים ושקלים - "יחולו הוראות אלה": היושב-ראש רשאי להפיל את הכל". נניח שיש איזשהו תאריך - תחילתו של חוק זה ביום זה וזה. ואז יש מאתיים הסתייגויות: ביום זה, ביום זה, ביום זה. אז קודם מעמידים להצבעה את כל הסדרה, ורק אם יש רוב, אז מתחילים להצביע אחד-אחד.

סעיף 190 זאת הוראה גורפת וכללית לחלוטין. אפשר לכתוב שבמקרים בהם ועדת הכנסת נוכחת שמוגשות הצעות או הסתייגויות שמטרתן אך ורק להאריך את הדיון, היא רשאית לאחד אותן. אבל זה מיותר, כי זה נובע מ-190. יש פה סעיף שאומר שוועדת הכנסת יכולה לעשות מה שהיא רוצה מתי שהיא רוצה, אז מה הטעם לציין פה דוגמא אחת מעוד אלף אפשרויות אחרות? יכולה ועדת הכנסת לקבל כל החלטה שהיא רוצה, בייעוץ משפטי.

אבל אולי כדאי שתהיה הוראה מה עושים כשיש סדרה של הסתייגויות לתאריך התחילה?

אז יחליטו לאחד את ההסתייגויות, לפי התקדים. לדעתי לא צריך לכתוב את זה במיוחד.

למה שלא תחסום את האפשרות להסתייגויות מסוג זה?

זה יוצר מצב שבו אנחנו צריכים להגיד מראש - אם מישהו ינצל לרעה את התקנון, איך אנחנו נתמודד עם הניצול לרעה באמצעות ניצול הסעיף שמאפשר להתמודד עם ניצול לרעה. כשזה יהיה, נתמודד. יש פרקטיקה, וינהגו לפיה.

סעיף 191 (132 הקיים): "(א) כל עוד ל נתקבל החוק בקריאה השלישית, רשאית הממשלה, בכל שלב של הדיונים בוועדה או במליאת הכנסת, לחזור בה מהצעת החוק כולה, אם על-ידי הודעה בכנסת ואם על-ידי הודעה בכתב ליושב-ראש הכנסת".

שוב - מי זה הממשלה? פה זה ממש חשוב.

אולי נכתוב כאן: "לעניין סעיף זה" - כי בניגוד לכל מקום אחר בתקנון, פה לא נכתב במפורש אחרת - "הממשלה רשאית למסור את הודעותיה באמצעות כל אחד מאלה - ראש הממשלה, השר שהנושא המוצע נמצא בסמכותו, השר המקשר, סגן השר שהנושא המוצע נמצא בסמכותו, שר אחר. במקרה של מחלוקת, יכריע הקודם ברשימה".

זאת אומרת, ראש הממשלה גובר על השר הרלוונטי, השר הרלוונטי גובר על השר המקשר. זאת הוראה חשובה.

השאלה אם סגן השר הרלוונטי גובר על שר כלשהו. עם כל הכבוד, אני חושב ששר כלשהו הוא מעל סגן השר. לכן אני חושב שצריך לשנות את הסדר: קודם שר כלשהו ואז סגן השר במשרד הרלוונטי.

אז אמרנו: "ראש הממשלה, השר שהנושא בתחום סמכותו, השר המקשר, שר אחר, סגן שר במשרד הרלוונטי". לא כל סגן שר.

זאת הצעה מהותית, עוד צריך לדון על זה בוועדת הכנסת.

"(ב) (1) התחילה הקריאה השנייה, לא תימסר הודעה כזאת" - הודעה על משיכת החוק - "אלא לאחר שתופסק הקריאה לפי דרישת הממשלה; ההפסקה תארך לא פחות מששבוע ולא יותר משלושה שבועות; ימי פגרה לא יבואו במניין". כך זה היום.

הם חייבים לעשות הפסקה לשבוע ואז למשוך. לא יכולים למשוך על המקום? מה הרעיון?

זה משך הזמן שניתן להם לשיקול דעת אם הם באמת רוצים לחזור בהם מהצעת החוק. נותנים להם שלושה שבועות לחשוב, ואחרי כן - אם הם לא מודיעים כלום, חוזרים לקריאה השנייה.

אני מבין למה נותנים את האפשרות להמתין ולחשוב, אבל למה לחייב אותם לחכות שבוע?

ההפסקה תארך לא פחות משבוע - אל תעשו צחוק מהכנסת. רציתם, קחו את הזמן שלכם, תדונו. אל תתחרטו מחר. אבל תדעו שיש לכם גם סף גבוה, אתם לא יכולים למשוך את זה עד בלי די. או שתחליטו מה אתם עושים עם החוק או שתבואו להצביע עוד שלושה שבועות.

אבל אם הוא רוצה להחליט עכשיו שהוא לא רוצה את החוק הזה, הוא הגיע למסקנה שזה חוק גרוע.

אז יש סעיף אחר שמאפשר למשוך את הצעת החוק - סעיף 127, שמאפשר למשוך אם התקבלה הסתייגות.

ואם השר יזם את החוק והוא רוצה לחזור בו מהצעת החוק? מבחינה לוגית נראה לי מגוחך שמחייבים את הממשלה לחכות שבוע כדי לוודא שהיא בגמירות דעת. אבל לא משנה, זה חסר חשיבות, זה יכול להישאר כך.

אם לא התחילה הקריאה השנייה, זה סעיף (א).

צריך שיעבור לפחות שבוע כדי להודיע על חזרה מהצעת החוק, אי אפשר אחרי יום להתחרט.


פסקה (2) באה להבהיר: "לא הודיעה הממשלה דבר תוך שלושה שבועות, תימשך הקריאה השנייה".


פסקה (3) היא תוספת של ועדת יצחק לוי שחשבתי שהיא חשובה: "הממשלה רשאית למסור הודעה כאמור בסעיף קטן זה, פעם אחת בלבד במהלך הקריאה השנייה של אותה הצעת חוק".

זה כדי לא לזגזג.

אם זה התחיל, עושים הפסקה ואז חוזרים להמשיך את הקריאה השנייה, אז הם לא יכולים עוד פעם להודיע שהם רוצים למשוך את הצעת החוק. כי בעצם עברו שלושת השבועות.

מצד שני, אם התקבלה הסתייגות מסוימת ולכן הם הודיעו על משיכה, אחר כך חזרו המשיכו לדון ועכשיו התקבלה עוד הסתייגות בעייתית.

אני לא בטוח שהממשלה רשאית למסור הודעה כאמור פעם אחת אם זאת הצעת חוק שלה. יכולות להיות 17 הסתייגויות בקריאה שנייה. נניח שהודיעו, התקיים דיון, חוזרים להצביע, ועכשיו יש שוב הסתייגות בעייתית. לדעתי, הממשלה יכולה למשוך את הצעת החוק מתי שהיא רוצה.

"(ג) נמסרה הודעה ליושב-ראש הכנסת, יודיע על כך לכנסת".


"(ד) עם מסירת ההודעה לכנסת, על-ידי הממשלה או על ידי יושב-ראש הכנסת" - כי היא מודיעה את זה לכנסת או ליושב-ראש - "תורד הצעת החוק מסדר יומה של הכנסת".


סעיף 192 (133 הקיים) משלים את 191, יכול להיות שהוא צריך להיות באותו סעיף: "חזרה בה הממשלה מהצעת חוק, אין היא רשאית להביא באותו מושב של הכנסת הצעת חוק אחרת באותו נושא, אלא אם כן החליטה ועדת הכנסת להתיר זאת; אולם רשאית הממשלה לחזור בה מהחזרת הצעת החוק". ואז הצעת החוק חוזרת לאותו שלב שהיתה בו.


זאת אומרת, הממשלה חזרה בה מהצעת החוק, היא לא תוכל להביא באותו מושב הצעת חוק אחרת באותו נושא.

אבל רשאית הממשלה לחזור בה מהחזרת הצעת החוק.

אבל אז זה בשלב שאחרי הוועדה, כל מה שהיא הכינה לקריאה שנייה.

הנקודה היא שאז הממשלה לא יכולה עוד פעם לחזור בה. כאן הממשלה רשאית לחזור בה פעם אחת. נניח שהממשלה מושכת את החוק, אחר כך היא אומרת: אני חוזרת בי ממשיכת החוק. היא יכולה עוד פעם למשוך את החוק?

זה כן.

כן, היום אין לה מגבלה.

בזה גמרנו את הפרק של הצעות חוק ממשלתיות ואת כל השלב של אחרי הקריאה הראשונה.

הישיבה ננעלה בשעה 14:00.