50
ועדה משותפת עבודה-חוקה בנושא הארכת חיים (10)
1
12/07/2005


הכנסת השש-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 10

מישיבת הוועדה המשותפת לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות ולוועדת החוקה, חוק ומשפט

בנושא הארכת חיים
‏יום שלישי, ה' בתמוז התשס"ה (‏12 ביולי, 2005), שעה 12:00

1.
הצעת חוק החולה הנוטה למות, התשס"ה-2004, מ/145 – הכנה לקריאה שנייה ושלישית

חברי הוועדה: שאול יהלום – היו"ר

חה"כ אראלה גולן

חה"כ משה גפני

פרופ' אברהם שטיינברג
-
יו"ר הוועדה הציבורית לענייני החולה הנוטה למות

ד"ר מיכאל ויגודה
-
משרד המשפטים

עו"ד טליה אגמון
-
לשכה משפטית, משרד הבריאות

עו"ד הילה מנור
-
לשכה משפטית, משרד הבריאות

הרב ד"ר מרדכי הלפרין
-
ועדת משנה הלכתית, משרד הבריאות

עו"ד אדי ווייס
-
סגן היועצת המשפטית, משרד הרווחה

ד"ר יצחק אלשייך
-
עוזר מנהל אגף רפואה, קופת-חולים מאוחדת

עו"ד יצחק לוי
-
יועץ משפטי, שירותי בריאות כללית

עו"ד שלי החנוכי
-
מנהלת הלשכה המשפטית, מכבי שירותי בריאות

פרופ' צ'רלס ספרונג
-
יו"ר ועדת המשנה, מנהל טיפול נמרץ בביה"ח הדסה

ד"ר מיכאלה ברקוביץ
-
רפואה פליאטיבית, ההסתדרות הרפואית

עו"ד אדית בר יוסף
-
המחלקה המשפטית, ההסתדרות הרפואית

תמר אשל
-
חברת כנסת לשעבר, יו"ר עמותת "לילך" (לחיות ולמות בכבוד)

רות דבל
-
עמותת "לילך" (לחיות ולמות בכבוד)

הרב יגאל שפרן
-
ראש המחלקה לרפואה והלכה, הרבנות הראשית לישראל

ענת מאור
-
חברת כנסת לשעבר

ג'ודי וסרמן


גיל שבתאי


ירון סיני (מתמחה)

וילמה מאור

אירית שלהבת
הצעת חוק החולה הנוטה למות, התשס"ה-2004, מ/145

אני מתכבד לפתוח את הישיבה.


כפי ששמעתם מגברת תמר אשל לפני תחילת הישיבה, אם נתחיל לדון בכל דבר מהתחלה לא נגמור עד ימות המשיח, החוק יהיה נוטה למות ... אני בכל אופן כיושב-ראש הוועדה, יחד עם צוות הוועדה, מוכן לגמור את החוק בקדנציה הזאת. אחד הנעלמים הגדולים ביותר בחיי מדינתנו והעולם היהודי בכלל, אם אחרי מושב הקיץ יהיה עוד מושב. יתכן שאחרי ההתנתקות תהיינה בחירות. אנחנו לא יודעים מה יהיה. לכן אנחנו לא יכולים לסמוך ולהגיד שנגמור את החוק אחרי הפגרה. יתכן כמובן שלא נגמור את עבודת החקיקה עד היציאה לפגרה, אבל אם השקעתם כל-כך הרבה עבודה בחוק – אני מדבר לא רק על ההשקעה של הוועדה אלא על העבודה שקדמה לכך, על-ידי אותה ועדה, אנחנו קיבלנו כבר מן המוכן – אז חבל שלא נגמור את זה בחקיקה. לכן ננסה להקדיש זמן ומאמצים לסיים את הליך החקיקה. היום נשב 4 שעות. באמצע נעשה כמה הפסקות להתרעננות. אבל זה מחייב אותנו להיות תמציתיים.

איש לא הודיע לנו שהישיבה תימשך עד שעה 16:00. חשבנו שהישיבה תסתיים ב-14:00.

תיאמנו עם פרופ' שטיינברג שהישיבה תימשך עד שעה 16:00, אבל לא חידדנו את זה בהזמנה, וחבל.

אנחנו נעשה הכול כדי לנסות להתקדם.


פרסמנו גם באינטרנט וגם נתנו לידי כל אחד מהיושבים כאן טבלה, שהכינה המחלקה המשפטית, על השאלות העיקריות שנותרו פתוחות, שהן בדרך כלל שאלות אידיאולוגיות כבדות. מי שעדיין לא קיבל מוזמן לקחת. על הנושאים האלה נצטרך לדון בכל מקרה. אם מישהו ירצה להעלות עוד דברים שכבר הכרענו בהם, יידע שאנחנו עלולים להתעכב ואז החוק לא יעבור בכלל. כל אחד יעשה לעצמו חשבון, ויושבים כאן אנשים די רציניים.


הנוסח המעודכן יגיע אליכם רק עוד כמה דקות, אני מתנצל. בישיבה הקודמת דנו בוועדה האתית המוסדית. היה לנו ויכוח קל, וסיכמנו אותו, על הרכב הוועדה המוסדית שתוקם בכל בית-חולים. אנחנו עכשיו בסעיף 40.

ועדה מוסדית מוסמכת להכריע במקרים שבהם קיימת מחלוקת בין הנוגעים בדבר או מתעורר ספק כיצד לנהוג בחולה, ובין השאר במקרים אלה:
(א)
40.
"סמכויות ועדה מוסדית והחלטותיה

השגה על החלטת רופא אחראי לענין חזקת הרצון להוסיף לחיות לפי סעיף 4 או חזקת הכשרות לפי סעיף 5;"
(1)






סעיף 4 קובע: "(א) חזקה על אדם שהוא רוצה להוסיף לחיות, אלא אם כן הוכח אחרת, ובמקרה של ספק סביר – יש לנטות לטובת הרצון להוסיף לחיות. (ב) אין מוציאים חולה הנוטה למות מחזקת רצונו להוסיף לחיות ואין נמנעים, לפי הוראות חוק זה, מטיפול רפואי בו, אלא על-פי המפורט להלן ...".


כלומר, יכולה להיות מחלוקת, שמישהו יגיד שלא ברור מה רצונו של אותו אדם, לשני הכיוונים. מישהו יכול להשיג על החזקות לשני הכיוונים, ואז הוועדה תדון ותכריע. בדרך כלל הדברים ברורים והרופא יודע מה אמר החולה, אבל במקרה הזה אם יש השגה כנגד הרופא האחראי מכנסים את הוועדה.

מי רשאי לכנס אותה?

אמרנו כבר קודם, בסעיף 39. הפנייה לוועדה יכולה להיעשות על-ידי רשימה שלמה של אנשים.

חשוב שמיופה כוחו יכול לפנות.

קביעת רופא אחראי לענין היותו של מטופל חולה נוטה למות או חולה בשלב סופי, כאמור בסעיף 6;"
"(2)






סעיף 6 הגדיר את קביעת מצבו הרפואי של המטופל, מה הוא חולה הנוטה למות הנכנס להגדרת החוק שלנו. אדם יכול להשיג: מה פתאום אמרתם 6 חודשים? לאדם הזה יש עוד 6.5 שנים לחיות. מה פתאום אמרתם שבועיים? לאדם הזה נותרו עוד שנתיים לחיות. אם יש מחלוקת בנושאים האלה זה מגיע להכרעת הוועדה המוסדית.

קביעת רופא אחראי לענין היותו של אדם, אדם קרוב לחולה הנוטה למות;"
(2א)
"





יכולה להיות מחלוקת בין שני בנים, בין בן ובת, בין אישה ובן. כאשר הכוחות שקולים ולא יודעים מה להכריע והרופא לא יודע מה לעשות, בן א' אומר כך, בן ב' אומר כך – אז תכריע הוועדה המוסדית.

מחלוקת בין הורי קטין חולה, בינם לבין עצמם או בינם לבין הרופא האחראי, וכן מחלוקת בין קטין שהוא חולה הנוטה למות לבין הוריו או בינו לבין המטפלים בו, כאמור בסעיף 21;"
"(3)

עזבו אותי מהחיים האלה, אני לא רוצה יותר, תקלו עלי, ולהורים יש אינטרס אחר, הם רוצים שהילד יחיה כמה שיותר, ויש מחלוקת. כאן אנחנו נותנים לוועדה הכרעה בדבר מאוד כבד-משקל – כאשר הילד במחלוקת עם הוריו תכריע הוועדה המוסדית.

בגילאים מסוימים.

נדמה לי שנשכחה אפשרות אחת, וזה מחלוקת בין הורה ובין האפוטרופוס. זה לא נכלל כאן וצריך להיכלל בפסקה (3).

נגיע לזה.

בירור רצונו של חולה הנוטה למות מתוך הנחיות רפואיות מקדימות שנתן כאמור בסעיף 26;"
"(4)






כאשר ההנחיות הרפואיות שנתן לא כל-כך ברורות. הוא נתן הנחיות אבל כתב: כך תנהגו אם אהיה חולה במחלת סרטן מסוימת, ועכשיו הוא חולה במחלת סרטן אחרת, או משהו כזה. לא ברור אם הוא התכוון גם לזה או לא, אז הוועדה המוסדית תדון ברצונו ובמסמך.

השגה על החלטת מיופה כוח כאמור בסעיף 30;"
"(5)






אמרנו בסעיף 30: "אדם שיש לו יסוד סביר לחשש, כי מיופה-כוח פועל שלא לפי רצונו של החולה הנוטה למות או מתוך ניגוד ענינים, רשאי הוא לפנות לועדה המוסדית".


זה למעשה חזרה. כבר דיברנו על זה. הוא רשאי לפנות לוועדה המוסדית ולהגיד: מיופה הכוח אומר את זה כי הוא יזכה בביטוח חיים של 10 מיליון שקלים, אבל זה לא אמת, זה לא היה רצונו של האיש לפני שאיבד הכרתו.

קביעת עדיפות בין הנחיות רפואיות מקדימות לייפוי כוח כאמור בסעיף 32(ג)."
"(6)






בסעיף 32(ג) נאמר: "בהיעדר הוראה ... עדיפה ההנחיה המקדימה; ואולם אם ניתן ייפוי הכוח תקופה משמעותית לאחר מתן ההנחיה, יובא הנושא להכרעת הועדה מוסדית". יש ויכוח – מיופה הכוח אומר: תעשו כך וההנחיה אומרת: תעשו כך. אז זה מגיע להכרעת הוועדה המוסדית.


אומר עו"ד ווייס שצריך להוסיף פסקה נוספת על מחלוקת בין ההורים הביולוגים לבין האפוטרופוס.

מחלוקת בין האפוטרופוס ובין הילד, בין האפוטרופוס ובין ההורים, או בין האפוטרופוס ובין הרופא. יכולים להיות שלושה מצבים כאלה של חילוקי דעות.

אבל על-פי סעיף 4(ב)(2) לאפוטרופוס יש מעמד רק אם הוא אדם קרוב, ותמיד יש שיקול דעת של הרופא. הרופא מתחשב בעמדת האפוטרופוס.

במקרה של קטין ההסדר שונה במקצת. בסימן ז', בסעיף 19, נקבע שלגבי קטין יש גם חובה ליידע את האפוטרופוס. גם זה לא סופי, יש לנו הערות על הנושא הזה. כתוב: "... אפוטרופוס של קטין, שהוא אדם קרוב, רשאי להשמיע את עמדתו לענין זה". בפני מי הוא ישמיע את העמדה? בשביל מה? יש חובה ליידע אותו כדי שישמיע את עמדתו. אני חושב שאם יש מחלוקת, צריך גם את זה להביא בפני הוועדה המוסדית.

אבל הוא לא מוסמך לייצג את הקטין.

קודם כול, הפרק הזה לא גמור, כי יתכן שאין הורה בכלל והמקרה הזה לא הוסדר. בסבב הבא נצטרך לתת דעתנו לסעיפים הללו. קבענו ישיבה פנימית כדי לתת על כך את הדעת. אבל בכל מקרה, בפועל יש מקרים כאלה. למשל ילד שמוכרז כבר-אימוץ שמשפטית אין לו הורה, או ילד יתום, או ילד שבית-המשפט מינה אפוטרופוס נוסף על ההורים כי הם לא מתפקדים או פוגעים בו. יש הרבה מקרים וצריך להוסיף אותם לכאן.

תנסח עכשיו תוך כדי הישיבה, תעביר לנו נוסח ונוסיף את זה להצעת החוק.

בבואה להכריע במחלוקת כאמור בסעיף קטן (א) תברר ועדה מוסדית את רצונו של החולה ביחס לטיפול הרפואי בו ותיתן הוראות למימוש רצונו על פי נתונים עובדתיים שיובאו לפניה ובכפוף להוראות חוק זה; בהיעדר נתונים עובדתיים תחליט הועדה בהתאם לאומד רצונו של החולה על פי השקפת עולמו ואורח חייו, ובמידת הצורך תוך התייעצות עם אנשים המייצגים השקפת עולם הדומה לזו של החולה."
"(ב)






זה סעיף עקרוני מאוד בהגדרת התפקיד של הוועדה. הוועדה המוסדית לא תקבע את מערכת הערכים הבסיסית ולא תיכנס לוויכוחים פילוסופיים. עיקר מטרתה, לברר את רצון החולה בהתאם לסעיפי החוק. לכן אני חושב שחלק מהוויכוחים הקודמים, על הרכב הוועדה, קצת מאבדים מחשיבותם, כי יש כאן עניין של ייצוג רצון החולה ולא כל-כך ייצוג של עמדה ערכית כזאת או אחרת.

כאשר יש נתונים עובדתיים – יש. אבל כאשר אין נתונים כאלה ולא ברור רצון החולה – למי אתה הולך?

אז הוועדה תצטרך להכריע מה הוא רצון החולה הזה.

איפה עומדת כאן החזקה? איך החזקה נכנסת לעניין?

היא תחליט על-פי החוק הזה. אם יהיה ספק לוועדה, יטו לטובת החיים.

מפריע לי שאין מעמד במקרה כזה למשפחה הקרובה. אתה נותן כאן מעמד לבית-הכנסת שלו, למקום עבודתו ולאחרים. זה קצת משונה. למי יילכו? למועדון השחמט שלו? כתוב: "על-פי השקפת עולמו ואורח חייו, ובמידת הצורך תוך התייעצות עם אנשים המייצגים השקפת עולם הדומה לזו של החולה". אם הוא חילוני, עם מי נתייעץ? עם האפיפיור? אם הוא דתי, עם מי נתייעץ? עם הרב? אני חושב שהמחלוקות רבות בקרב הדתיים, המחלוקות רבות בקרב החילוניים, המחלוקות רבות בקרב כל אוכלוסייה. אם היתה כאן קבוצה מסוימת, נניח הכת האוונגלית השלישית, שטוענת באופן מוחלט שצריך להפסיק את החיים, ולעומת זה קבוצה אחרת שטוענת באופן מוחלט שצריך להמשיך לחיות עד טיפת הסבל האחרונה. אבל מי כמוכם יודע שיש מחלוקות בכל ציבור. ניתן להתייעץ עם כל מיני אנשים, אבל לפחות קודם כול יש לפנות למשפחה שחיה אתו, שיודעת את רצונו פי אלף טוב יותר מאשר החוג הרחב של חבריו.

הרעיון שבבסיס החוק, שאם אנחנו לא יודעים מה החולה רוצה אז צריך לטפל בו. זאת ברירת המחדל. רק אם יש לנו די נתונים שהוא יצא מהחזקה הזאת, שרצונו שונה ממה שהחוק קובע כחזקה, אז אפשר לשקול מה לעשות אתו.


אם יש לנו את כל הנתונים העובדתיים הרלוונטיים, אנחנו בודקים אותם ועל-פי זה קובעים מה רצה. אם אין, אז הוועדה רשאית לבדוק את זה גם בדרכים אחרות.

כאן החוק מפנה את הוועדה. הוא לא אומר: תחליט הוועדה המוסדית בכל דרך שתיראה לה, אלא החוק מפנה את הוועדה.

אבל רק במידת הצורך. הוועדה תצטרך לשקול את השיקולים הפנימיים שלה. הוועדה תראה חולה מסוים. אם תחליט שאין דרך לברר, עליה לדבוק בחזקת החיים. אפשר להוסיף את המשפחה, אין בעיה. זה סביר מאוד.

"תוך התייעצות עם משפחתו הקרובה ועם אנשים המייצגים השקפת עולם הדומה לזו של החולה".

איך זה יכסה את ההערה על הילדים הקטנים, לדוגמה? איך אפשר לקבוע אומד דעתו של ילד קטן.

אי אפשר. אז צריך יהיה לטפל בו.

אנחנו כותבים כאן הנחיה, שיש לאמוד את רצון החולה. יוצא שרצון הילד, גם בלי לקבוע את סבלו לכאורה, יכול לסתור את רצון הוריו. נדמה לעצמנו עימות בין רצונו של ילד לרצון הוריו. מי יקבע?

קבענו כללים.

אתן דוגמה קיצונית. יושב כאן ארגון שנקרא "לילך". נניח שמחר ארגון "לילך" יקים תנועת נוער "לילך", ובמקרה אחד הילדים בנוער "לילך" יימצא בבית-חולים.

אז אין בעיה, כי יודעים מה רצונו.

הוא לא השאיר שום דבר בכתב. נאמר שאין ספק שאם הוא השתייך לנוער "לילך" זה ראיה לרצונו. באותו אופן, יתכן שמחר אחת מאמות המידה של בית-ספר בירושלים יהיה למנוע סבל מחולים, והילד הזה רצה ללמוד דווקא באותו בית-ספר. כאן נאמר שאנחנו מנסים לראות את סביבתו של החולה. כמובן שילד שלא יכולים לדעת את דעתו ושלא מתווכח, כי הוא לא מסוגל, אז ההורים דומיננטיים מאוד, אין כל ספק בכך.

כאן לא כתוב כך. כאן כתוב ההיפך, שבהיעדר נתונים הוועדה תחליט בהתאם לאומד רצונו של החולה. החולה במקרה הזה הוא הילד. על-פי הסעיף הזה הבנתי שרצונו של הילד בן ה-10 יגבר על רצון ההורים.

עוד לא גמרנו את הדיון, אבל בינתיים חילקנו את הילדים לכל מיני גילאים, ובגילאים שונים נתנו לילד סמכויות כאלה או אחרות מול הוריו. עד גיל 15, כמדומני, הוא יכול להביע דעתו אבל אם הוריו מתנגדים זה לא תופס בכלל; ובגילאים 15-17 שנים הוא יציג את עמדתו בוועדה המוסדית ואם הוועדה תשתכנע או תשכנע את ההורים אז ישנו. כלומר, יש כאן מדרג מסוים.

המילה "חולה" כאן כפופה לסעיף שעוסק בילדים?

בסעיף העוסק בילדים יש הגדרות ספציפיות יותר, בגלל היותם ילדים.

כתוב שההורה מייצג את הילד.

בעיקרון ההורה מייצג את הילד, אבל אם הילד מתנגד קבענו כיצד יש לנהוג. נצטרך לעבור על הסעיפים האלה.

"בהיעדר נתונים עובדתיים תחליט הוועדה בהתאם לאומד רצונו של הילד". איך היא תחליט? אם הילד בעל הכרה, גמרנו, הוועדה תצטרך להכריע. אבל אם לא ידוע רצונו, "על-פי השקפת עולמו ואורח חייו". אם בהשקפת עולמו ואורח חייו אין שום דבר שמצביע על רצונו – הוא לא בנוער "לילך" – אז במידת הצורך נשאר לנו רק המשפט האחרון: "תוך התייעצות עם משפחתו ועם אנשים המייצגים השקפת עולם הדומה לזו של החולה". זה נותן דומיננטיות למשפחת החולה. לגבי ילד, שניהם – המשפחה ומי שמייצג השקפת עולם דומה לזו של החולה – זה ההורים, התא המשפחתי. כלומר, במקרה שהרב שפרן מעלה תינתן משמעות רבה למשפחה, ולא להיפך. כך נראה לי על פניו.

דמה לעצמך שחלילה הבן של הרב הראשי לישראל, הראשון לציון, חולה. מי יקבע במקרה כזה? המשפחה תגיד מה רצונו של הילד שסותר לחלוטין את השקפת עולמם?

היא לא תקבע אלא תאמר את דבריה.

אני חושב שצריך להוסיף פה התייחסות מיוחדת לילדים. המילה "חולה" כאן צריכה להיות מוגבלת בגילאים מסוימים, לתת משקל רב יותר להשקפת עולם שניתן להעריך אותה או לחברה שבה הילד חי.

אתה רוצה להפחית את השפעת ההורים או להוסיף עליה? לא הבנתי.

להוסיף להשפעת ההורים.

למה?

כי אני לא רוצה שילדים בני 10 שמדוכאים בשל סיבה כלשהי, החוק יחייב לתת להם להכריע בגורלם.

על הגילאים כבר דיברנו, ונחזור לזה מאוחר יותר. דיברנו על כך שלפעמים האינטרס של ההורים הוא לא טובת הילד. הילד סובל כאבי תופת ויסורים נוראים ועוד שבועיים ימות. הוא חולה נוטה למות. ההורים, אין ספק שהם רוצים להיות עוד יום עם הילד.

בדרך כלל זה להיפך, דווקא ההורים מבקשים את הניתוק מהמכשירים.

אמרתי שיתכן מקרה כזה. למה לא נתחשב בדעת הילד? זה לא אומר שהיא הדעה המכריעה.

אני לא רוצה להתעכב. יש סעיפים חשובים יותר.

אולי נחזור רגע למה שקבענו, לפחות טנטטיבית, לגבי הקטין, בסעיף 19: "הורה של קטין מוסמך לייצגו בענין הטיפול הרפואי בו" – זה עיקרון בסיסי. אחר-כך יש מקרים של חילוקי דעות. קבענו מדרג. בסעיף 21(ב)(2): "הביע הקטין את רצונו להימנע מהארכת חייו ו- (א) טרם מלאו לו 15 שנים – לא תישמע עמדתו; (ב) מלאו לו 15 שנים – תכריע במחלוקת ועדה מוסדית".

אני לא רוצה שתאריכו את חיי. ההורים אומרים: אנחנו רוצים לעשות הכול כדי להאריך את חייך. אם גילו פחות מ-15 שנים – זה לא מעלה ולא מוריד; אם הוא בן 15-17 שנים – הוועדה המוסדית תחליט מי מהם הגיוני יותר, האם יש צדדים שונים.

אתה למעשה אומר שמעל גיל 15 הוועדה תחליט כמעט אוטומטית בהתאם לרצון הילד.

לא. הוועדה תכריע.

כתוב: "בהיעדר נתונים ... בהתאם לאומד רצונו של החולה".

הסעיף הזה אומר שאם אנחנו לא יודעים מה הילד רוצה, אם הוא לא יכול להביע דעתו, כי הוא עכשיו מחוסר הכרה, והוא בן 16, וההורים מתלבטים מה לעשות אז הוועדה תנסה לעמוד על אורח חייו. אם תצליח – טוב; ואם לא – חל הכלל הבסיסי, שבכל ספק נוטים לחיים.

בגיל נמוך מ-15 שנים – עמדת הילד לא משנה. עכשיו אנחנו מדברים על ילדים מעל גיל 15 – ועל הגילאים המדויקים אולי עוד נדון. אומרים: למרות שכרגע הוא לא בהכרה זה לא מונע ממך לחשוב מה הוא באמת רצה. תדבר עליו כאילו הוא בהכרה ותנסה לגבש את עמדתו כאילו היא מונחת מולנו, ואז היא מתעמתת עם עמדת ההורים. הוועדה המוסדית צריכה להחליט. ההורים יגידו: זה לא סבל מי יודע מה, אל תגזימו, הוא בסך הכול מונשם ולא מרגיש, כל מיני דברים כאלה, כמו שהם היו אומרים אילו היה בהכרה. זה עדיין לא אומר שהחלטות הוועדה יהיו רק לכיוון אחד. ועוד הוספנו כאן כעת במפורש את בני משפחתו, חיזקנו את זה.

צריך לכתוב "אדם קרוב" במקום "בני משפחה". ראו הגדרת "אדם קרוב".

נכון. "תוך התייעצות עם אדם קרוב ו/או עם אנשים המייצגים השקפת עולם הדומה לזו של החולה".

החולה ושלוחו רשאים לטעון בפני הועדה המוסדית; החלטות הועדה יתקבלו ברוב דעות.
"(ג)



החלטת ועדה מוסדית, למעט בדיון בהרכב חלקי כאמור בסעיף 38(ג), תהיה תקפה רק אם השתתפו בדיון ובקבלת ההחלטה חמישה חברים לפחות, ובהם המשפטן, רופא אחד ושני חברים נוספים מבין החברים שאינם רופאים.
(ד)



ועדה מוסדית רשאית לקבוע שהחלטתה מחייבת או שהיא בגדר המלצה למטפל כיצד לנהוג."
(ה)

ההחלטה הסופית היא של המטפל?

הוועדה יכולה להחליט שהיא לא רוצה להחליט. אם היא מחליטה שהיא לא רוצה להחליט אלא מעבירה את זה למטפל, אם המטפל יכול להחליט – יחליט; אם לא – זה יגיע לוועדה הארצית. זה בעקבות ניסיון של הרבה מאוד ועדות אתיקה בעולם, שלפעמים מגיעות להחלטה שהן לא רוצות להנחות, שקשה להן להנחות. חשבנו להשאיר להן ברירה להחליט אם זאת המלצה או הנחיה. אפשר כמובן לשנות את זה, אבל זאת היתה הדעה.

ועדה מוסדית רשאית להכריע רק בענינו של חולה המטופל במוסד הרפואי שאליו היא שייכת, אלא אם כן הורה לה המנהל הכללי לדון ולהכריע בענינו של חולה אחר."
"(ו)





בכל מוסד רפואי תהיה ועדת אתיקה, אבל נניח שבמקרה באותה עיר יש כמה מוסדות רפואיים ובאחד מהם לא נתמנתה ועדה, אז מנכ"ל משרד הבריאות יורה לוועדה בבית-חולים אחר בכל זאת לדון כדי שלא יישאר ואקום.

יתכן גם שמדובר במטופל שהוא קרוב משפחה של מישהו מעובדי בית-החולים, או שנוצרת איזו בעיה אחרת, ואז אפשר להעביר את זה למוסד אחר.

בסעיף 40(ה) – "ועדה מוסדית רשאית לקבוע שהחלטתה מחייבת או שהיא בגדר המלצה למטפל כיצד לנהוג" – אני מציעה לכתוב למה הכוונה: האם היא מחזירה את זה לרופא, האם יש לה סמכות להחזיר את זה לרופא, או שהיא עצמה מעבירה את זה לוועדה הארצית. לא להשאיר את זה עמום.

לצורך מה יש ועדה? זה כאילו יוצר ואקום.

במקרים רבים עצם הבירור והדיון חשובים גם לצוות המטפל וגם למשפחה. בסופו של דבר הם יכולים להגיע להסכמות מבלי שצריך לכפות עליהם. הדינמיקה בשטח, מהניסיון שיש עם ועדות אתיקה – זה לא ועדה משפטית, זה לא בית-משפט. לא באים לוועדה האתית כדי לקבל הכרעה שיפוטית של שחור-לבן. אנחנו חושבים שנכון מאוד מבחינת המהות של הוועדה האתית, שבתנאים מסוימים תמליץ ותאפשר לאנשים עוד לדון בינם לבין עצמם ולהגיע להסכמות.

זה בעצם בא במקום בית-המשפט. ברגע שאנחנו מוציאים את חוק הכשרות המשפטית (אפוטרופסות) מהתחום הזה, ההסדר יהיה זה שנקבע כאן. צריך מישהו שיכריע.

יש כאן גורם מכריע. הגורם המכריע הוא הוועדה האתית הארצית, שתצטרך להכריע.

צריך להגדיר את זה.

במקרים רבים עצם הדיון ואוורור הנושאים יפתור את הבעיה, ולא צריך לעשות את זה בצורה כופה. זה מאפשר אווירה טובה יותר בוועדה של בית-החולים.

אולי צריך להבהיר את זה.

מי בר-סמכות להעביר לוועדה הארצית?

כל אחד – הוועדה עצמה, הרופא המטפל, המשפחה. כל אחד יכול לפנות.


הרי למה באו לוועדה? כי לא ידעו מה לעשות, או היה ויכוח. הדבר התלבן במסגרת דיון הוועדה ואנשים יצאו ומרגישים שהם יכולים כבר להחליט לבד. אז אין צורך שהוועדה תכפה עמדה כלשהי. אם הם יצאו והסוגייה עדיין נשארה פתוחה, אז יכולים לפנות לוועדה הארצית. אולי צריך להוסיף, שאם למרות הכול נותרו חילוקי דעות יפנו את זה לוועדה הארצית.

זה לא מובן.

זה מסמך משפטי ולא ברור מה עושים עם ההמלצה הזאת. אם זה המלצה לרופא ועל סמך זה הרופא חייב להכריע, זה דבר אחד; אם הם רוצים לא להכריע ולהעביר את זה לוועדה הארצית, זה עניין אחר; ואפשר שזה יהיה כל אחד מהשניים. אבל אי אפשר להשאיר את זה עמום.

או שהם יכריעו, ואחרי כן יש זכות ערעור.

אפשר להוסיף שאם הוועדה מרגישה שזה רק המלצה, תמליץ שאם הדבר לא ייפתר יפנו לוועדה הארצית. טוב שזה ייפתר בין האנשים. ההליכה לבית-המשפט כדי לקבל הכרעה התבררה על-פי הניסיון בארצות-הברית כגישה מאוד לא טובה. היא לא בריאה לאנשים, אנשים לא חיים טוב עם ההחלטות אחר-כך, יש עם זה המון בעיות. טוב בהרבה כאשר מלבנים את הדברים. לכן לא רצינו להפוך את הוועדה האתית לעוד בית-משפט.

במצב כזה מושכים בחזרה את הפנייה, כי בעצם אין מקום לפנייה מלכתחילה.

יש מקום, מפני שבירור הדברים במהלך הדיון עוזר.

אני מדבר על הטכניקה, מבחינת הפרוצדורה.

גם התהליך וגם האינפורמציה שמתקבלת בתהליך הבירור – שני הדברים האלה חשובים.

אני חושבת שצריך להבהיר מה עושים עם ההחלטה של הוועדה, שאם היא מחליטה שלא להחליט – זה חוזר לרופא על מנת שהוא יחליט; או שהיא ממליצה להעביר את זה לוועדה הארצית. שיהיה ברור מה עושים עם אי-ההכרעה של הוועדה המוסדית.

אם כל הצדדים יגיעו להסכמה - - -

אז אין צורך.

לוועדה הארצית יש סמכות לדון במקרים חריגים בעלי חשיבות עקרונית שוועדה מוסדית העבירה להכרעתה. אלה נושאים שהוועדה המוסדית אומרת: אני לא רוצה להחליט, זה נושא עקרוני מדי ולכן אני מעבירה אותו לוועדה הארצית. זה לא המקרה שלפנינו.


כשהוועדה המוסדית רוצה לתת המלצה ולא החלטה, זה לא כי היא לא רוצה להחליט בשל חשיבות הנושא, אלא בגלל שאולי באמת הגיעו לאיזו הסכמה. אולי צריך לתת לזה איזה ביטוי.

אם הגיעו להסכמה, בעצם משכו את הבקשה מהוועדה המוסדית וכבר אין בקשה, כי יש הסכמה. אבל מה קורה כשעדיין יש מחלוקת והתיק מונח בפני הוועדה המוסדית והיא מחליטה שלא להחליט? מה עושים עם זה? מי מחליט?

היא לא מחליטה שלא להחליט. היא מחליטה שהחלטתה מחייבת או שהיא המלצה. זה לא נקרא לא להחליט.

מה המשמעות של המלצה מבחינה משפטית? אנחנו מדברים על חוק.

אני מבין את הדילמה. אולי אפשר למצוא משהו באמצע אבל לא להפוך את הוועדה האתית לעוד גורם משפטי כופה. זה מוציא את כל הטעם מהוועדה האתית במובן שהחוק הזה רוצה.

אבל זה גוף שאמור להכריע כשיש חילוקי דעות או אי-בהירות.

אפשר להשאיר לוועדה את האופציה להחליט שהיא מחייבת או לא מחייבת. במידה והיא מחליטה שהיא לא מחייבת והעניין לא נפתר, צריך יהיה להעביר את זה לוועדה הארצית.

בכל מקרה יש זכות ערעור לוועדה הארצית.

בכל מקרה, אבל אולי צריך לכתוב את זה כדי להבהיר.

תכתבו את זה.

אם לא יהיה בידי הרופא המטפל כדי להסתייע בהמלצה, זה יועבר להכרעת הוועדה הארצית.

הוועדה הארצית חייבת להכריע. מישהו באמת צריך להחליט.

"לא יהיה בידי הרופא המטפל להחליט כיצד לפעול על סמך המלצת הוועדה המוסדית, יועבר העניין להכרעת הוועדה הארצית".


בסעיף 40(ב), בתוספת שהוכנסה של "אדם קרוב", לדעתי זה לא צריך להיות "או" אלא "ו/או": "התייעצות עם אדם קרוב ו/או אנשים המייצגים השקפת עולם ...".

בחוקים לא אומרים "ו/או". "ו" זה גם "או".

למה לומר "ו/או"? למה לא "ו"? אם נאמר "או" יוצא שאם בא אדם שהוא חבר קיבוץ אני יכול להתייעץ עם מזכיר הקיבוץ ולא עם המשפחה שלו, ואני אומר: גם המשפחה וגם מזכיר הקיבוץ. זה לא "ו/או" אלא "ו".

אם נכתוב "ו" אז צריך להתייעץ גם עם זה וגם עם זה. אבל יתכן שהוועדה תסתפק בהתייעצות עם גורם אחד.

אני מציע שלא. במקרה כזה היא תתייעץ גם עם המשפחה וגם עם גורמים נוספים. אם זה אדם בודד שהיה בבית-אבות ומנותק כבר 30 שנים מהחברה, אז אני לא יודע, אבל באופן עקרוני גם זה וגם זה. יתכן גם אדם חסר משפחה, אדם גלמוד, אבל באופן עקרוני צריך להתייעץ עם שניהם.

אמרנו קודם שזה במידת הצורך. צריך להשאיר את זה לשיקול דעת הוועדה.

בסדר, אבל הוועדה צריכה לחפש שני מקורות: משפחה/ אדם קרוב + סביבתו הטבעית של החולה.

עוד שאלה לעניין מועד התכנסות הוועדה המוסדית. יש לנו כאן מחלוקת בין הורים ובין המטפל, בין המטפלים ובין אדם קרוב. אין הכרח שהוועדה תתכנס באופן מיידי, בסמוך ככל האפשר. קודם כול, מה הנוהל הקיים היום?

ועדת אתיקה על-פי חוק זכויות החולה בדברים מסוימים צריכה להתכנס תוך 48 שעות, ובדברים אחרים יש לה 30 ימים, תלוי בסוג העניין. אם בשל סיבה כלשהי היא לא יכולה להתכנס בפרק הזמן שנקבע אז יש ערכאה חלופית, בית-המשפט המחוזי. זה המצב בחוק זכויות החולה.

אבל פה אי אפשר לתת 30 ימים. לא יהיה על מה לדבר.

תלוי במה מדובר. אם זה ערעור על עצם הקביעה אם אדם הוא חולה הנוטה למות או לא, אולי כן יש אפשרות לדחות את הדיון ב-30 ימים. זה לא שאלה אם לטפל בו עכשיו או לא, אלא אם הוא בכלל נכנס להגדרת חולה הנוטה למות, וזה פחות דחוף.

פעמים רבות זה שאלה אם לטפל בו עכשיו.

כינוס הוועדה צריך להיות סמוך ככל האפשר למועד הפנייה, אולי כבר באותו לילה, כדי שהחלטותיה יהיו רלוונטיות לשאלה. צריך לכתוב: "הוועדה תתכנס סמוך להעלאת הנושא/ השאלה, כדי שדיוניה ותשובתה יהיו רלוונטיים".

לדעתי זה צריך להיכנס בסעיף 38 בין סעיפים קטנים (ב) ו-(ג). יהיה כתוב: "ועדה מוסדית צריכה להתכנס סמוך ככל האפשר למועד הפנייה אליה, ובמידה והמקרה דחוף יכולה להסמיך חלק מהוועדה".

זה כתוב כבר בסעיף קטן 38(ג).

בין סעיפים קטנים (ב) ו-(ג) צריך להיות הנוהל הרגיל, שצריך לכנס את הוועדה סמוך ככל האפשר למועד הפנייה.

יש לנו ועדה כזאת בבית-חולים הדסה, ועדת החולה הנוטה למות, ואנחנו מקבלים טלפונים ביום ובלילה. לפעמים כל הוועדה לא יכולה להגיע אבל יש פורום, ומגיעים ומחליטים.

אולי תוכל לספר לנו מניסיונך. קבענו כאן שצריכים להיות חמישה חברים בוועדה, ובתוכם שני רופאים. זה הגיוני?

אצלנו בוועדה זה רק רופאים וקל יותר להשיג אותם. פרופ' שטיינברג זוכר, היתה ישיבה בוועדה הרפואית ואנחנו ביקשנו ועדה משוכללת יותר, כמו בהצעת החוק, אבל הוועד הרפואי של הדסה לא קיבל את זה. בדרך כלל אם הוטלה אחריות על אנשים בוועדה הם מגיעים.

על-פי ההלכה אסור שתהיה החלטה של רופאים בלבד. בשולחן ערוך נקבע כך במפורש.

הוועדה המצומצמת על-פי הצעת החוק כוללת גם משפטן, איש דת ואחות מוסמכת.

על-פי הצעת החוק בשום אופן הוועדה לא תכלול רק רופאים.

בסעיף קטן 40(ד) כתוב: "החלטת ועדה מוסדית ... תהיה תקפה רק אם השתתפו בדיון ובקבלת ההחלטה חמישה חברים לפחות, ובהם המשפטן, רופא אחד ושני חברים נוספים מבין החברים שאינם רופאים". מה אם הפנייה הגיעה ב-12 בלילה וצריך לקבל החלטה תוך שעה, כי אז השעון מפסיק?

רופא, משפטן ועוד שניים – זה ארבעה חברים ולא חמישה.

אם זה דחוף אתה פונה לסעיף 38(ג), שם נאמר שבמקרים דחופים זה רק ארבעה חברים.

אני חושש שלא יבואו. בסעיף קטן 40(ד) הייתי רוצה לצמצם את זה לשלושה.

אם לצמצם לשלושה אז בסעיף 38(ג), כשזה מקרה דחוף.

השאלה מה הקוורום במקרה רגיל.

בין החמישה המפורטים בסעיף 40(ד) יהיו שני רופאים ועוד שלושה שאינם רופאים. אנחנו מניחים שפשוט יותר לרופא להגיע, גם אם הוא לא בתורנות, כי זה מקום עבודתו, אבל שלושה שאינם רופאים יתקשו להגיע.

סעיף קטן (ד) מדבר על מקרים לא דחופים אלא על הקוורום במקרה הרגיל.

זה המינימום כדי לקבל החלטה.

אני שואל אם לא הגזמנו בקוורום כל-כך גדול.

מבין השלושה שאינם רופאים, אחד הוא אחות או עובד סוציאלי. אלה אנשים זמינים.

העדיפות שלנו כמובן שהוועדה תתכנס בהרכב המלא, אחרת בשביל מה קבענו לה הרכב מלא? אלא במקרים דחופים חריגים קבענו הרכב מצומצם, שלא מופיע בסעיף 40(ד) אלא בסעיף 38(ג).

קשה לכנס את הוועדה.

כאשר זה דחוף אז יהיה רופא ואחד מהמקצועות הפרה-רפואיים ושניים מבין המשפטן, איש האקדמיה או איש הדת.

מחייבים כאן את איש האקדמיה לבוא במקרים דחופים. מכיוון שאת טוענת ששניים מבין השלושה חייבים להיות, לא נותר מרחב גדול. יבוא רופא אחד מתוך ארבעה רופאים, אבל השניים הם מתוך שלושה. את המשפטן כבר הכנסת, אז נשאר לך איש אקדמיה ואיש דת. מי עוד?

אחות, עובד סוציאלי או פסיכולוג.

בפסקה (3) צריך לבחור אחד ולא שניים.

הגיוני לכלול 2 רופאים לפחות. קל יותר לזמן אותם.

במקרים דחופים אין זמן לזמן את כל הקוורום הזה. בפסקה 38(ג)(3) מספיק אחד מהם ולא שניים מהם.

ואז בסעיף 38(ג)(3) תהיה ועדה של שלושה אנשים. בסעיף 40(ד) זה קוורום מינימלי – כאן יש זמן, זה לא מקרה דחוף.

אבל למעשה אתה אומר שכמעט כולם חייבים להיות נוכחים: המשפטן חייב לבוא, איש האקדמיה חייב לבוא, איש דת חייב לבוא. רק פסיכולוג אחד יכול להחליף אותם.

מי שהסכים להצטרף כחבר לוועדה הסכים בידיעה שיגיע לישיבותיה כאשר יזמנו אותו בפרק זמן סביר.

כל מי שנרשם להיות חבר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת נרשם על מנת שיזמינו אותו והוא יגיע לישיבות. כפי שאתה רואה, 13 אנשים לא נמצאים כאן.

את ההתנדבות עושים כנראה ביתר רצון. אולי יהיו ממלאי מקום וכך תיפתר הבעיה.

מישהו מטעם חברי הוועדה.

לא מישהו מטעמם, אלא ממלאי מקומם.

כלומר, לקבוע בחוק שלכל חבר ועדה יש ממלא מקום.

מי יכול למלא מקום של רב?

יהיו כמה רבנים. יהיו רשימות של אנשים.

על כל רובריקה יהיו שני אנשים במקום אחד.

בבקשה, נכתוב את זה.

לא חשבנו שצריך את זה גם בוועדה המוסדית, אלא רק בארצית.

אותו נוסח צריך להיות גם בוועדה המוסדית. כאשר יזמנו את הרב, אם הרב הלפרין לא יוכל לבוא יבוא הרב שפרן, נניח. לא כל רב שימצאו ברחוב, אלא תהיה רשימה של אנשים מוסמכים.

צריך אולי להוסיף שלכל חבר ועדה יהיה ממלא מקום אחד.

"לכל חבר ועדה ימונה ממלא מקום בהיעדרו."

לא רק בהיעדרו. אדם שיכול למלא את מקומו.

כך נעשה גם בוועדת האתיקה לפי חוק זכויות החולה.

כך עשינו בוועדה הארצית, כי שם זה הכרחי.

לגבי ועדות אתיקה קבענו בתקנות שיהיו ממלאי מקום.

בהרכב החלקי למקרים על-פי סעיף 38(ג) כרגע מוצע שיהיו 4 אנשים?

יהיו רק שלושה: (1) רופא; (2) אחד מבין אחות, עובד סוציאלי או פסיכולוג קליני; (3) אחד מבין משפטן, איש אקדמיה או איש דת. המשפטן הכרחי?

במקרים הדחופים לא חייב להיות משפטן. בפסקה (ג)(3) צריך להיות אחד מהם.

אמרנו שזה יכול להיות אחד מאלה: משפטן או איש אקדמיה או איש דת. איך זה מסתדר עם סעיף 40(ד), הקובע שאחד מהם חייב להיות משפטן?

בסעיף 40(ד) זה הקוורום הרגיל לוועדה הלא דחופה.

בשעת מצוקה מוותרים על המשפטנים.

לגבי כינוס הוועדה, אפשר לפתור את זה באחת משלוש דרכים: או להשאיר את זה לתקנות, או לקבוע שהוועדה תקבע את סדרי עבודתה, או לקבוע כאן "בהקדם האפשרי".

אמרנו: "סמוך ככל האפשר למועד הפנייה", כדי שזה יהיה רלוונטי לנושא הנדון.

סימן ב': הוועדה הארצית

(א)
41.
"מינוי ועדה ארצית ומותביה

ארבעה רופאים מומחים, בדרג של מנהל יחידה, מנהל מחלקה, או מנהל בית חולים;
(1)




ארבע אחיות מוסמכות, בדרגת ניהול בכירה;"
(2)

מה זה "אחות בדרגת ניהול בכירה"?

יש דרגות בסיעוד. אני לא בקיא בעניין.

יש אחות מוסמכת ואחות מעשית, ויש דרגות ניהול בכירות.

פרופ' צ'רלס ספרונג, מה זה אחות בדרגת ניהול בכירה?

אתה שואל שאלות שאני לא יכול לענות עליהן.

אולי יש רק אחת כזאת בבית-חולים.

בבית-חולים גדול יש הרבה יחידות ואחיות אחראיות.

אבל אתה רוצה שיהיו 4, לא רק אחת.

4 מכל הארץ. זה הוועדה הארצית.

זאת לא תהיה בעיה.

ארבעה חברים שהם עובדים סוציאליים במוסד רפואי, בדרגת ניהול בכירה, או פסיכולוגים קליניים במוסד רפואי, בדרגת ניהול בכירה;
"(3)




ארבעה אנשי אקדמיה המומחים בתחום הפילוסופיה או האתיקה, בדרגה אקדמית בכירה;
(4)




ארבעה משפטנים הכשירים להתמנות שופטי בית משפט מחוזי, או שהם בדרגה אקדמית בכירה;
(5)




ארבעה חברים שהם נציגי ציבור, או אנשי דת."
(6)






בפסקה (6) אני מניח שיהיו ארבעה אנשי דת, כי מחקנו נציגי ציבור. כאן נקבעו ארבעה כדי שתמיד יהיה מישהו, שאם אחד לא יוכל לבוא יבוא ממלא מקומו.

באנשי דת יש דרגה בכירה?

אני עדיין חושבת שצריך גם אנשי ציבור. 4 אנשי דת?

לכל דיון יבוא רק אחד מהם. מדובר על ועדה ארצית אחת, שיהיה חבל אם לא יבוא מישהו מחבריה והיא לא תוכל להתכנס.

החברים שימונו יהיו בעלי ניסיון בתחומים שחוק זה דן בהם; איש דת יהודי ימונה בהתייעצות עם הרבנים הראשיים לישראל ואיש דת לא-יהודי ימונה בהתייעצות עם נשיא בית הדין לערעורים של אותה עדה דתית בישראל; המשפטן ימונה בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה.
"(ב)



בועדה יינתן ביטוי הולם לייצוגם של בני שני המינים.
(ג)



המנהל הכללי ימנה את יושב ראש הועדה ואת ממלא מקומו, מבין חבריה.
(ד)



יושב ראש הועדה ימנה, מבין חברי הועדה, את מותבי הועדה; לכל מותב ימונו שישה חברים, כל אחד מתחום עיסוק אחר המפורט בפסקאות (1) עד (6) של סעיף קטן (א), וכן ימנה ממלא מקום לכל אחד מהם; יושב ראש הועדה ימנה לכל מותב את יושב הראש שלו ואת ממלא מקומו.
(ה)



חבר הועדה הארצית ימונה לתקופה של חמש שנים, וניתן לשוב ולמנותו לתקופות נוספות."
(ו)

בסעיף קטן (ג), מה זה "ביטוי הולם לייצוגם של בני שני המינים"? זה 50%?

זה הנוסח המקובל וההולם ביותר ולא צריך לכתוב אחוזים.

למה זה נכתב בכלל? יש היום חוק שמחייב ייצוג של בני שני המינים. מה זה קשור לחוק שלפנינו?

מה הכוונה במילים "ייצוג הולם"? 50%? תסבירו לי מה זה ייצוג הולם. אם תהיה חלוקה של 80%-20% בין המינים בוועדה וזה עדיין יהיה ייצוג הולם, אז אין לי שאלה.


דרך אגב, כידוע לך, בנושאים קשים מאוד, למשל במחלקות סרטן או אונקולוגיה, בדרך כלל ראש המחלקה היא רופאה.

לא אמרתי את זה בציניות. אני שואל למה הסעיף הזה נכנס בכלל.

אבל אם דורשים 50% אז יש כאן בעיה, כי בחלק מהסקטורים אין ייצוג שווה לבני שני המינים. למשל אנשי הדת הם בדרך כלל גברים.

ואחיות הן בדרך כלל נשים.

לעומת זה אנשי הרפואה הם 70% נשים.

את צודקת, אנשי הדת מאזנים את האחיות.

למה הסעיף הזה נכנס בכלל? מה הצורך בו?

חשבנו שיש צורך. אבל אם יש חוק שכבר קובע את זה - - -

אם יש כבר חוק, זה מיותר.

החוק לא חל על ועדות מן הסוג הזה.

חשבנו שזה יהיה נכון.

אם הסעיף קובע שבוועדה יש צורך בחלוקה שווה של בני שני המינים, בין החולים הנוטים למות 50% יהיו גברים ו-50% יהיו נשים. קצת בעייתי שגברים יחליטו על נשים ונשים יחליטו על גברים.

הפכנו להיות כבר לא נורמליים. אני רוצה שבמקרה הזה 80% מהוועדה יהיו נשים.

אתה צודק, הן יותר רחמניות.

נכון, מה השאלה? למה לכתוב בחוק: "בוועדה יינתן ביטוי הולם לייצוגם של בני שני המינים"? אם הגבר יצטרך להחליט על אישה חולה או אישה תצטרך להחליט על גבר חולה אז ההחלטות יהיו שונות? בוודאי שלא יהיו שונות. אתם ירדתם מדעתכם. לאן נגיע כאן?

אתה חולק על כך שנשים פועלות יותר על-פי הלב וגברים פועלים יותר על-פי השכל?

נכון, לכן הן יהיו בוועדה. למה צריך לתת ייצוג לגברים?

אתה רוצה איזון של לב ושכל.

לאישה יש גם שכל, "בינה יתרה ניתנה לאישה". לכתוב את זה בחוק? אני לא יודע לאן נגיע.

דווקא במקרה הזה חשוב מאוד שיהיה איזון בין הרגש לשכל.

מי הרגש ומי השכל?

האישה – הלב שלה רחב יותר, היא יותר רגשית, והגבר יותר שכלי.

מה פתאום. אני חולק על כך. אני מכיר גברים מטומטמים ומכיר נשים חכמות. "בינה יתרה ניתנה לנשים".

נניח שזה מיותר אפילו, מאחר ומי שממנה את חברי הוועדה זה מנכ"ל משרד הבריאות - - -

הוא לא יעמוד בבג"ץ אם לא יעשה איזון בין בני שני המינים.

ביום שיכנסו את הוועדה הארצית יתקשרו בטלפון לאנשים ולא יתחילו לעשות חישובים. הרי יש שם גם גברים וגם נשים. יתכן שהוועדה אד-הוק למקרה הזה תהיה כולה גברים. ואז אותו אדם שהוועדה תכריע נגדו יגיש בג"ץ, יגיד שההכרעה היתה בניגוד לחוק, ומי יודע מה בית-המשפט יחליט כאשר השופטת דורית בייניש תהיה הנשיאה. אני מציע להוריד את הסעיף הזה.

אפשר לומר: "יינתן ביטוי הולם ככל הניתן", או בכלל להוריד את הסעיף.

הורדנו את הסעיף.

השאלה אם זה בוועדה או בכל מותב. בואו נגיד, נשתדל לסמוך על עצמנו בעניין זה.

מטריד אותי מאוד, לא זה, אלא שבמקרה מסוים לא תהיה ועדה, כי האדם הזה עסוק והשני נמצא בחוץ-לארץ והשלישי נמצא אי-שם. אז בואו נפשט את התהליכים, זה מה שחשוב לנו כרגע. לא חשוב כל-כך גבר או אישה, אלא חשוב שתהיה ועדה.

הועדה הארצית מוסמכת לדון ולהכריע באחד מאלה:
(א)
42.
"סמכויות הועדה הארצית

חילוקי דעות בין חברי ועדה מוסדית;
(1)




מקרים חריגים בעלי חשיבות עקרונית אשר ועדה מוסדית העבירה להכרעתה;
(2)




ערעור על החלטות ועדה מוסדית."
(3)

מי מוסמך לערער?

מוסמך לערער כל מי שמוסמך לפנות לוועדה הארצית.

זה מופיע בסעיף הבא.

כאשר הוועדה המוסדית נותנת המלצה ולא רוצה שההחלטה תהיה מחייבת ואז הרופא לא מצליח להשיג הסכמה של כולם, צריך לחזור לוועדה ארצית. אולי צריך להוסיף כאן עוד משפט.

אתה אומר: גם דיון נוסף. זה לא בדיוק ערעור, זה לא בדיוק עניין עקרוני.

אפשר להוסיף פסקה (4): "דיון שהוועדה המוסדית המליצה ולא החליטה, כאשר הצדדים לא הגיעו להסכמה".

זה מה שכתוב בפסקה (1).

אולי אין חילוקי דעות בין חברי הוועדה המוסדית אבל ההחלטה לא מחייבת.

בסעיף הקודם אמרנו שאפשר שהוועדה המוסדית ממליצה ולא מחייבת באמצעות החלטה.

לא הוועדה בהכרח מעבירה הלאה. זה מקרה שמועבר לוועדה מן הסתם על-ידי המטפל.

אולי כדאי בפסקה (2) לומר: "מקרים אשר ועדה מוסדית העבירה להכרעתה", ולהוריד את המילים "חריגים בעלי חשיבות עקרונית".

חשוב לקבוע שהיא תדון במקרים חריגים בעלי חשיבות עקרונית.

זה חשוב בפני עצמו.

עו"ד ווייס אומר, כל מקרה שהוועדה המוסדית החליטה להעביר לוועדה הארצית.

זה דבר אחד, ומקרים בעלי חשיבות עקרונית זה דבר אחר. אלה שני דברים שונים.

לא רק כאשר יש חילוקי דעות.

אני חושב שכדאי להשאיר את זה, ונוסיף עוד פסקה.

בבואה להכריע במחלוקת כאמור בסעיף קטן (א) תברר הועדה הארצית את רצונו של החולה ביחס לטיפול הרפואי בו ותיתן הוראות למימוש רצונו על פי נתונים עובדתיים שיובאו לפניה ובכפוף להוראות חוק זה; בהיעדר נתונים עובדתיים תחליט הועדה בהתאם לאומד רצונו של החולה על פי השקפת עולמו ואורח חייו, ובמידת הצורך תוך התייעצות עם אנשים המייצגים השקפת עולם הדומה לזו של החולה."
"(ב)





זה בעצם אותו רעיון.

הפניה לועדה הארצית יכול שתיעשה על ידי מי שזכאי לפנות לפי הוראות סעיף 39 לועדה מוסדית, ובמקרים כאמור בסעיף 42(א)(1) או (2) - תיעשה הפניה על ידי חבר הועדה המוסדית או על ידי הועדה המוסדית, לפי הענין."
43.
"פניה לועדה הארצית

צריך להוסיף גם את פסקה 42(א)(4), הפסקה שהוספנו עכשיו.

פסקה (4) זה לאו דווקא חבר הוועדה המוסדית אלא יתכן גם המטפל.

אבל גם חבר הוועדה המוסדית.

מה שסייגנו כאן בפסקאות (1) ו-(2) זה רק חבר הוועדה המוסדית, כלומר רק אם חבר הוועדה או הוועדה מפנים. פסקה (4) לא צריכה להיות כלולה ברשימה הזאת. העילה החדשה לא צריכה להיות מוגבלת.

החולה או שלוחו זכאים להופיע ולטעון לפני הועדה הארצית.
(א)
44.
"החלטות הועדה הארצית

החלטות הועדה הארצית יתקבלו ברוב דעות חברי המותב; היו הדעות שקולות תכריע דעת יושב ראש המותב."
(ב)





תזכרו שזה 6 חברים, אז יתכן והדעות יהיו שקולות.

תוקף החלטות הועדה הארצית מותנה בהשתתפות בדיון של נציג מכל אחד מתחומי העיסוק שמהם מורכבת הועדה, המפורטים בפסקאות (1) עד (6) של סעיף 41(א).
"(ג)



להחלטות הועדה הארצית יהא תוקף מחייב."
(ד)





כאן אין אופציה של המלצה.

וגם אין אופציה של קוורום חסר במקצת. קוורום זה הרכב מלא – 6 חברים מכל אחד מן התחומים. בלי זה, אין החלטה מחייבת.

בגלל שהמספר זוגי, כאשר יש חילוקי דעות והדעות שקולות מי שמכריע הוא יושב-ראש המותב, שעל פי סעיף 41(ד) ממונה על-ידי מנכ"ל משרד הבריאות.

יושב-ראש הוועדה ממנה את המותב וממנה למותב יושב-ראש.

לכן כשהדעות שקולות מי שמכריע זה יושב-הראש שיש לו קול נוסף, שמתמנה על-ידי המנהל הכללי. השאלה האם נכון מלכתחילה להרכיב ועדה עם מספר חברים זוגי.

אלה הפונקציות שחשבנו שחשוב שיהיו בוועדה.

חסר כאן סעיף על מקרים דחופים. אם החלטות הוועדה הארצית צריכות להתקבל בפורום הזה אז במקרים דחופים צריך להוסיף סעיף האומר שהוועדה המצומצמת תקבע ולא הוועדה הזאת.

אין כאן ועדה מצומצמת.

אמרנו שכאשר לא תהיה הכרעה נעביר להכרעת הוועדה הארצית. צריך למעט מהם את המקרים הדחופים, שתדון בהם רק הוועדה המצומצמת.

אנחנו לא הולכים נגד המציאות. מאחר וזה נושא דחוף וצריך להחליט תוך שעה, ברור שהוועדה המצומצמת לא תגיד שהיא לא מקבלת הכרעה. אבל אם היא מרימה ידיה ואומרת שהיא לא מסוגלת אז אין ברירה. אנחנו לא יכולים להכריח אותה לקבל החלטה.

בסעיף קטן 44(ג) כתוב שתוקף החלטות הוועדה הארצית מותנה בנוכחות של כל השישה. במקרים דחופים זה לא יסתייע.

זאת ועדה ארצית. לכן קבענו כאן 4 נציגים בכל תחום, ודי שיבוא אחד מתוך ארבעה. אם יושב-ראש הוועדה יעבור מאחד לשני ויקבל שלושה סירובים, ברביעי כבר יקבל אישור. אם כל הארבעה לא יוכלו לבוא זה רע מאוד.

כל מי שזכאי לפנות לועדה הארצית זכאי לערער על החלטת הועדה לפני בית משפט מחוזי, שידון בערעור בשלושה שופטים."
45.
"ערעור



ביקשנו שבמקרה הזה יהיו שלושה שופטים. אחרי שזה עבר הליך של ועדה מוסדית וועדה ארצית, עם טובי האנשים, לא סביר בעינינו שדן יחיד יהיה חכם יותר מכל הקבוצות האלה. אם כבר, אז לפחות שיהיו 3 שופטים. דרך אגב, זה התקבל גם על דעת השופטים שהיו בוועדה שלנו.

רציתי להעיר, בהמשך להערתי בקשר לוועדה המוסדית, שיתכן ויש מקום להכניס ייצוג מטעם המדינה, שבערעור כזה גם היועץ המשפטי לממשלה יוכל להתייצב ולטעון במידת הצורך. עו"ד טלי שטיין אמורה לבדוק את זה עם היועץ המשפטי לממשלה.

יש הוראה כללית שנותנת סמכות ליועץ המשפטי לממשלה.

כאן יש הסדר ספציפי, ולכן אולי כדאי לציין את זה.

להתייצב ולטעון הוא מוסמך תמיד. השאלה אם יהיה רשאי ליזום הליך.

לא רק ליזום, אלא גם אם יהיה חייב להיות משיב.

אם בית-המשפט יזמן אותו הוא יהיה חייב להיות משיב.

אם את קובעת שהוא אחד המשיבים אז חייבים להודיע לו שיש בקשה.

אני מציע לבדוק עם עו"ד טלי שטיין, שלא נמצאת כאן היום.

היא תודיע לוועדה את תשובת היועץ המשפטי לממשלה.

פרק ז': שונות

לא יישא אדם באחריות לפי כל דין על פעולתו לפי הוראות חוק זה, אלא אם כן פעל ברשלנות."
46.
"פטור מאחריות

הכוונה לרופאים?

הכוונה לא רק לרופאים אלא גם לחברי ועדות האתיקה למיניהן. כל מי שפועל על-פי החוק הזה יהיה חסין. עוד מעט הרי יהיו תביעות.

זה בעצם מה שקורה היום בהולנד, זה הנוסח שעל-פיו מפעילים שם את המתות החסד: שמי שפעל כך לא ייתבע, או משהו מעין זה. זה הסעיף שהוכנס בשיטה ההולנדית.

לכן כתוב "לפי הוראות חוק זה".

חולה הנוטה למות זכאי לבקש את שיתוף הפעולה של המטפלים בו בקבלת טיפול שאינו קונבנציונלי, ביוזמתו ובמימונו, בכפוף לאישור מנהל המוסד הרפואי שבו הוא שוהה."
47.
"הזכות לטיפול משלים



היום יש מגמה לפנות יותר ויותר לטיפולים לא קונבנציונליים, ודווקא בשלבים סופניים יש רצון לנסות עוד דבר. הסעיף הזה הוכנס כדי שלא יחסמו את החולה מלעשות כן. אבל זה צריך להיות כמובן באישור מנהל המוסד, כדי שלא יביאו איזה שרלטן או איזה טיפול בעייתי.

לסעיף הזה אין קשר לקיצור החיים.

זה סעיף יותר דקלרטיבי, הקובע שלא ימנעו ממנו בגלל שהוא מאושפז את הגישה לטיפולים משלימים. נתבקשתי לנסות לחשוב על מונח אחר, פרט ל"טיפול שאינו קונבנציונלי" – "טיפול משלים", "טיפול חלופי" – מונח כלשהו שלא יפתח פתח לכל מיני דברים מוזרים, כדי שלא כל מה שהוא לא לגמרי דרך המלך ברפואה ייכנס כאן.

אם בכלל, אז "טיפול משלים". "טיפול חלופי" הוא מונח בעייתי, כי זה אומר שהוא לא מקבל טיפול רפואי ודבר כזה לא יתכן בבית-חולים.

אפשר לכתוב "טיפול משלים מקובל".

לכן זה כפוף לאישור מנהל המוסד.

זה לא "טיפול משלים מקובל". זה לא חייב להיות מקובל. יתכן שיש רק אדם אחד בכל הארץ שנותן את הטיפול הזה. זה נקרא מקובל?

הטיפול עצמו מקובל.

אני לא יודע מה הטיפול עצמו. יתכן שזה היפנוזה, או צירוף של היפנוזה עם דיקור ולחצים והנחת יונים על בטן החולה. זה הכי מקובל.

האם יש חוק אחר שבו יש התייחסות לרפואה לא קונבנציונלית?

כן. אני רוצה להסביר למה הצעתי לומר "טיפול משלים מקובל". כולנו מכירים את הסעיף בחוק זכויות החולה, הקובע שמטפל צריך להציע למטופל טיפולים רפואיים חליפיים והמטופל צריך להחליט. הפרשנות המקובלת, שהטיפולים החליפיים צריכים להיות טיפולים מקובלים. המטופל לא יכול להמציא טיפול משלו ולהגיד לרופא: זה מה שאני רוצה, כך תבצע. החולה לא יכול להכתיב לרופא שיטת טיפול משלו שאינה מקובלת. לכן גם פה נדמה לי שצריך לכתוב שהטיפולים הלא קונבנציונליים יהיו לפחות מקובלים, כי אין סוף לדבר הזה. אבל נכון שנדרש בסופו של דבר אישור של מנהל בית-החולים, על-פי שיקול דעת.

הכנסנו את הסעיף הזה מכיוון שזה חולה מאושפז שלא נמצא בביתו. הוא לא יכול לעשות כרצונו, אלא נתון לכללים של בית-החולים. ודווקא בסוף החיים, כשכולם כבר מרימים ידיים, יש חולים שזה חשוב להם מאוד. בין אם זה עוזר ובין אם לא עוזר, זה בוודאי עוזר מבחינה נפשית. אז למה לא לאפשר לחולה?

אני לא רוצה שבאמצעות החוק הזה לראשונה ייפתח פתח לרפואה לא קונבנציונלית במידה והיא לא קיימת כרפואה מוכרת בישראל.

אבל היא כן מוכרת.

סעיף 13(ב)(ד) בחוק זכויות החולה מדבר על רפואה חלופית, אבל כאן לראשונה אנחנו מכניסים התייחסות מפורשת לטיפול לא קונבנציונלי במערך החקיקה בישראל. אני לא בטוח שאנחנו כל-כך מעונינים מהזווית הרפואית להכניס את זה בדלת הראשית.

לאדם גוסס שנותרו לו שבועיים לחיות? זה לפחות מרחיק-לכת כמו לאפשר לו למות.

זה לא אותו דבר.

לאדם כזה אני מוכן לוותר על כמה דברים בערכים שלי כדי שלא יסבול. אם אומר לך מישהו שעל-ידי סחיטת ארס דבורים לאוזן החולה ניתן להוריד את הכאב, יבוא בית-החולים ויגיד: לא, דבורים אני לא מכניס לבית-החולים.

למה זה צריך להגיע להחלטת מנהל בית-החולים?

מפני שיש שרלטנים. אנחנו רוצים למנוע טיפולים שרלטניים. אחרת באמת אין לכך סוף.

הכוונה למנוע בעיקר דברים שיכולים לגרום נזק.

אז יוכלו לבוא בטענות למנהל בית-החולים למה הוא מונע כניסה ממרפא בכדורים למשל.

מניחים שמנהל בית-החולים יוכל להבחין בין טיפול שגורם נזק לבין טיפול שלא גורם נזק, בין טיפול מקובל ובין טיפול לא מקובל. יש כל מיני קריטריונים ומישהו צריך להחליט. אחרת אין לדבר סוף.

צריך בקרה כלשהי שתמנע את הדברים הרעים.

אולי זה צריך להיות מנהל המחלקה, הרופא האחראי, ולא מנהל בית-החולים.

אולי, אבל מישהו צריך לבקר את זה.

נכתוב: "מנהל בית-החולים או הרופא האחראי".

מי שמתנגד לסעיף הזה הוא משרד האוצר, שחושב שזה יפתח פתח לשר"פ של טיפולים אלטרנטיביים בבית-החולים. אני לא מקבלת את העמדה הזאת, אבל אולי כדאי למקד יותר, מה זה טיפול שאינו קונבנציונלי ולְמה אנחנו מתכוונים, זה יעזור מאוד.

במשרד הבריאות יש הנחיות למקצועות משלימים?

הייתי משנה את המינוח, לא "טיפול שאינו קונבנציונלי", אלא "טיפול אחר מזה הניתן".

הרעיון הוא גם טיפולים שאינם מוכרים.

לא יתכן שבאמצעות החוק הזה תהיה לגיטימציה לכל מיני פעולות שאנחנו לא מסכימים אפילו לדון בהן.

זה לא לגיטימציה. החולה זכאי לבקש ולהביא את המטפל בעצמו.

זה על חשבון החולה. למשל הוא רוצה רופא שמטפל באצות ים. לנו כרופאים אין שום הוכחה שאצות ים יכולות לעזור, ואין לנו הוכחה שאצות ים יכולות להזיק. אם החולה רוצה, אני חושב שיהיה עוול לא לאפשר לו.

הוא מאמין בזה.

מנהל המוסד הרפואי יהיה חייב לדון בכל הצעה שתוגש לו, בוקר וערב, משימוש בדגים ועד טיפול בציפורניים.

אנחנו אומרים: "מנהל בית-החולים או מנהל המחלקה".

עדיף לעשות אחרת, לשנות את כיוון הברז, שבמקרים חריגים מנהל המוסד יהיה רשאי למנוע את זה. הברז כאן הוא חיובי – צריך אישור של מנהל המוסד, הוא צריך לאשר ולבדוק וכולי. עדיף שיהיה ההיפך. זה זכות החולה הנוטה למות, ועל חשבונו – אל תתערבו לו, אבל במקרים מיוחדים מנהל המוסד יהיה רשאי למנוע את זה.

איך הוא יידע על כך?

למשל בטיפול באצות ים – אנחנו רופאים, אבל האם כולנו יודעים מה יש בדיוק באצות ים? למיטב ידיעתנו זה לא מועיל ולא מזיק, אבל אולי בעוד 10 שנים נדע. לכן אם החולה רוצה, בבקשה. אבל אם יבקשו לעשות טיפול של הצמדת ברזל מלובן לרקה מנהל בית-החולים יגיד: עד כאן. הוא יהיה השסתום. לכן לא צריך לקבוע תנאי שהמנהל יאשר, וזה יחייב אותו לדון, אלא מנהל בית-החולים רשאי למנוע כאשר הוא חושב שצפוי נזק ודאי לחולה.

אבל הוא לא יוכל לדעת.

ברזל מלובן ברקה – המנהל יידע. אבל אם זה אצות ים, והוא לא יידע – שירשה לחולה.

זה יכול להיות גם שעשרה יהודים יעמדו ויגידו עשרים וארבע שעות ביממה תהלים.

נכון. אם יבוא מנהל בית-החולים ויראה שזה מזיק, שיימנע. אבל אני לא רוצה שיידרש אישור בכתב לכל טיפול.


נעשה מחקר מעניין, חילקו באופן מבוקר חולים בטיפול נמרץ לשתי קבוצות, על חצי מהם התפללו ועל החצי השני לא התפללו, והחלוקה היתה אקראית. החולים לא ידעו. תתפלאו לשמוע, התוצאה היתה חד-משמעית, החולים שהתפללו עליהם החלימו באחוז גבוה יותר ושהו פחות זמן בטיפול נמרץ. הטיפול האלטרנטיבי הזה לא מזיק.

ומדובר על טיפול שניתן על חשבון החולה.

אבל מה עושה מנהל מחלקה כאשר מדובר בחולה שלא נוטה למות? נניח שאני חולה במחלה לא חשוכת מרפא ושוכבת בבית-החולים, ואני מאמינה בתפילות ורוצה שיתפללו עלי. מה קורה היום אם החולה מבקש טיפולים לא קונבנציונליים?

היום זה תלוי במנהל המחלקה ולא במנהל בית-החולים.

למה צריך להיות הבדל בין חולה הנוטה למות לבין חולה רגיל בעניין הזה?

לכן אני מציע שהסעיף הזה יהיה סעיף בולם. הוא רשאי לעשות, אלא אם כן מנהל בית-החולים הגיע למסקנה שזה יגרום נזק בלתי הפיך ויאסור על כך.

או גורם נזק לעבודת בית-החולים.

אלא אם כן אסר מנהל בית-החולים מנימוקים שיירשמו. יתכן שהמנהל לא מאמין בטיפול הזה ואומר שאמונות תפלות לא ייכנסו לבית-החולים שלו. החוק הזה בא לומר: בבית-החולים שלך לא, אבל אם החולה הנוטה למות רוצה – תן לו. מה אכפת לך אמונות תפלות?

השאלה אם זה לא מפריע לעבודה שלו כרופא.

אם זה מפריע לעבודתו, הוא ימנע את זה.

אני שואלת מה ההבדל בין חולה הנוטה למות לבין חולה רגיל בעניין זה.

החוק הזה לא מתייחס לחולה רגיל.

זה הבדל אמוציונלי. חולה הנוטה למות נמצא בבית-החולים ואין לו אפשרות ללכת הביתה. אנחנו כבר הרמנו ידיים, כרופאים אין לנו יותר מה לעשות. זה לא מפריע. יש רופאים שאומרים שטיפול משלים זה שטויות ולא מרשים את זה, אז החוק בא להגיד שאם החולה הנוטה למות רוצה בטיפול הזה ייתנו לו.

זה לא עולה למדינה ולו אגורה אחת. החולה ישלם על חשבונו.

זה גורם לאי-שקט במחלקה.

אני חולה הנוטה למות ואני מאמין בשערה אדומה שהונחה על קבר של רב מקובל ורוצה שיביאו לי את זה. למה לא תאפשרי את זה? מי את שתגידי לי לא?

ברגע שאתה נכנס למוסד, למסגרת רפואית - - -

אין לי ברירה. אני נכנס למסגרת, כי בבית הייתי מת באותו יום וכאן אמות בעוד חודש ימים.

אם אתה רוצה טיפול אחר, יש לך אפשרות לקבלו בחוץ בכל מקום.

אם יש חולה בודהיסט שרוצה טקס בודהיסטי, שייעשה טקס בודהיסטי.

אי אפשר לאפשר כניסה לכל מיני גורמים שיסתובבו בתוך המחלקות. גם כך יש מספיק מקרים של אלימות בבתי-החולים. לא צריך להכניס גורמים שמעוררים התנגדות.

בלי הטיפול של בית-החולים, בבית הייתי מת תוך יומיים, ובבית-החולים אחיה עוד חודשיים. אני בהכרה ובחודשיים האלה אני מסיים את הדוקטורט שלי בתרבות סינית עתיקה, לכן נורא חשוב לי לחיות עוד חודשיים. אבל אני גם מאמין, לאור מה שלמדתי בסין, שיש דברים שקשורים באנרגיה הכללית הזורמת העולמית, ובשביל זה צריך להביא שערות של גמל. למה לא? למה תמנעי ממני? אם זה לא מזיק לחולה שני, לדעתי לאסור זה שרלטנות. זה לא הומני, לא דמוקרטי, לא אנושי, ואני חושב שאין שום סיבה למנוע.

למה לא להסתפק בסעיף 7(א), האומר: "חולה הנוטה למות, הרוצה שחייו יוארכו, המבקש טיפול רפואי שלדעת המטפלים בו אין לו הצדקה רפואית בנסיבות הענין"?

זה לא טיפול רפואי. זה בדיוק העניין.

נאשר את הסעיף בנוסח השלילי.

אין בהוראות חוק זה כדי לחייב מטפל לתת לחולה הנוטה למות טיפול רפואי מסוים, או להימנע ממתן טיפול רפואי מסוים, בניגוד לערכיו, למצפונו, או לשיקול דעתו הרפואי; במקרה כזה יעביר המטפל את הטיפול למטפל אחר, על פי הסדר שייקבע בתיאום מראש עם מנהל המוסד הרפואי."
48.
"העברת הטיפול למטפל אחר



אם מישהו אומר שעל-פי מערכת ערכיו צריך לטפל בחולה הזה עד הסוף, והחולה אומר: אני לא רוצה שתטפל בי עד הסוף, והמטפל לא יכול לטפל בו כך כי לדעתו הוא הורג את החולה, אז מותר לו להסתלק מהמקרה ומישהו אחר ינהג על-פי החוק.

זה הפתרון האמריקאי.

זה גם הפתרון בחוק ההפלות, לגבי הפסקות הריון.

על אף הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962
, ובכפוף להוראות סעיפים 4(ב)(2) סיפה ו-7(ב)(2) סיפה, אפוטרופוס שמונה לאדם לא יהיה מוסמך לייצגו בענינים שחוק זה חל עליהם."
49.
"תחולת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות

קודם כול, צריך להתאים את מספרי הסעיפים, כי יש סעיפים נוספים שהוספנו היום.


דבר שני, יש עוד חוקים שיכולים להיות כפופים להסדר הזה, למשל חוק הנוער (טיפול והשגחה) לגבי קטינים, חוק הסעד (טיפול במפגרים) – שם ועדת אבחון רשאית לקבוע דרכי טיפול לגבי מפגרים. אם זה ההסדר הספציפי, צריך להוציא אותם גם כן. למשל לגבי חוק הנוער, פקידת הסעד הראשית סבורה שעדיף שההסדר הזה יחול ולא להשאיר פתח לחוק הנוער. מדובר על חוק הנוער (טיפול והשגחה), חוק הסעד (טיפול במפגרים) וחוק הטיפול בחולי נפש – שגם בו יש אפשרות של חפיפה.

לא יגלה אדם מידע שהגיע אליו תוך כדי מילוי תפקידו או במהלך עבודתו לפי חוק זה ולא יעשה בו כל שימוש, אלא לצורך ביצוע הוראות חוק זה או לפי צו של בית משפט; אין בהוראות חוק זה כדי לגרוע מהוראות חוק זכויות החולה."
50.
"סודיות



לכאורה זה סעיף מיותר, של סודיות רפואית. חשבנו להכניס אותו בכל זאת מכיוון שכאן החולה עצמו לא בהכרה בדרך כלל, אין מי שישמור עליו. לכן חשבנו שצריך לחזק את זה. אולי תחליטו שזה מיותר. אני חושב שיש לסעיף הזה משמעות.

צריך לומר: "לא יגלה אדם מידע רפואי ...".

לא רק מידע רפואי אלא כל מידע. זה יכול להיות גם מידע משפחתי או סוציאלי, מידע אודות הצוואה.

על-פי הנאמר כאן אתה לא יכול להתייחס גם לעמדות הפילוסופיות השונות בוועדה.

אולי נאמר "מידע אודות המטופל".

"לא יגלה אדם מידע פרטני".

מידע פרטני יכול להיות גם לא אודות המטופל. צריך להוסיף את המילים "אודות המטופל".

"מידע פרטני אודות המטופל".

כן, זה מכסה גם את הנושאים המחקריים.

נבקש להוסיף בסעיף 50: "על-פי חוק זה או חוק אחר". פקידי סעד למשל צריכים לעתים את האינפורמציה הזאת לצורך תפקידם.

מתוקף חוק זכויות החולה מותר להם.

לא, כי כאן יש הסדר מיוחד.

כל חוק. "אלא לצורך ביצוע הוראות כל דין", כולל החוק הזה.

למה לכתוב "הוראות כל דין"?

כי כפי שהוא אומר, יתכן שפקיד סעד, על-פי חוק פקידי הסעד, כן צריך לגלות משהו שעלה בתהליך הזה, וכך גם על-פי החוק הזה מישהו צריך לגלות לוועדה הארצית מה היה בוועדה המוסדית של בית-החולים. לפיכך אנחנו אומרים: מה שמותר על-פי החוק.

מה זאת אומרת "מידע פרטני"?

מידע על אדם. באופן עקרוני פרופ' שטיינברג יכול מחר להרצות ולספר שבמחקר שכלל 3,300 נבדקים היו 300 חולים נוטים למות. מידע פרטני זה להגיד: משה יעקובוביץ שכב אצלנו במחלקה.

זה "מזוהה", ולא "פרטני". המונח "פרטני" משמעו אחר.

תוסיפו את המונח המשפטי המתאים.

חוק זה יחול גם על המדינה."
51.
"תחולה

מה זה אומר?

שאם המדינה במצב סופני ...

הוראות חוק לא חלות על המדינה, אלא אם כן נאמר בחוק במפורש. חלק גדול מבתי-החולים בארץ שייכים למדינה. כדי להחיל את זה גם על בתי-חולים ממשלתיים וגם על מטפלים בשירות המדינה נדרש הסעיף הזה.

למה לא לכתוב במפורש "על מערכת הבריאות הממשלתית", ולא "על המדינה"? זה משונה מאוד.

זה הניסוח המקובל בחקיקה. מחילים את זה על המדינה – מי שרלוונטי במדינה.

על המדינה וגם על האזור.

זה אותו דבר. הוא מתכוון שזה חל גם על השטחים. יש החלה על ישראלים תושבי האזור. בכל מקרה, אין שם בתי-חולים.

אבל גם אם יש, הם עדיין זרוע של המדינה.

השר ממונה על ביצוע הוראות חוק זה והוא רשאי להתקין תקנות בכל הנוגע לביצועו ובכלל זה -
(א)
52.
"ביצוע ותקנות

הוראות לשם קביעה מיהו אדם קרוב לענין חוק זה;
(1)




הוראות לענין מתן עדויות, איסופן ותיעודן, ולענין איסוף מסמכים ונתונים, לשם בירור רצון המטופל לפי סעיפים 4, 7 ו-26 לרבות דרישות ראייתיות ביחס לעדויות, מסמכים ונתונים כאמור;
(2)




דרכי המינוי וסדרי העבודה של הועדה הארצית והועדות המוסדיות;
(3)




הפרטים שיש לתעד ברשומה רפואית לפי סעיפים 5 ו-16;
(4)





הוראות בדבר צורתם של ייפוי כוח והנחיות רפואיות מקדימות;
(5)




חובות דיווח על ביצוע הוראות חוק זה למי שיסמיך השר, לצורכי בקרה ומחקר, והוראות בדבר פרסום מידע כאמור, ובלבד שלא יפורסמו פרטים מזהים של מטופל. 
(6)






השר יתקין תקנות הקובעות הוראות לניהול מאגר המידע, לרבות תנאים לענין מסירת מידע וקבלת מידע, וכן דרכי מינויו של האחראי על המאגר ותחומי סמכותו.
(ב)




תחילתו של חוק זה שישה חודשים מיום פרסומו."
53.
תחילה

בישיבה הקודמת הוועדה דנה בנושא מאגר המידע והחליטה שהוראות לעניין הזה צריכות להיות תקנות חובה. כל השאר נשאר במסגרת תקנות רשות. בגלל שהחוק הזה כל-כך מורכב וכל-כך חדשני, ואני מקווה שיהיה קל לביצוע, אבל בוודאי בהתחלה בתהליך ההטמעה אי אפשר יהיה לבצע אותו בלי תקנות. הייתי מציעה שברירת המחדל תהיה שכל התקנות הן תקנות חובה, אלא אם כן הוועדה סבורה שיש תקנות כלשהן שאפשר להשאיר אותן כרשות.

כל התקנות הן תקנות רשות. החוק יחול בעוד 6 חודשים, בין אם יהיו תקנות ובין אם לא יהיו תקנות.

אין ועדות מוסדיות, אין דרכי פעולה לוועדות האלה, לא ברור מי זה "אדם קרוב".

אז תוגש עתירה לבג"ץ. השר חייב – לא בגלל התקנות – למנות את הוועדה המוסדית, חייב למלא אחר כל מה שנאמר כאן. אבל מה זה שייך? האם החוק לא יוחל על שמישהו לא יתקין תקנות, בגלל שאלו תקנות חובה? החוק חל. אני לא רואה כאן משהו שמונע להחיל את החוק בהיעדר תקנות. כל התקנות הן רשות.

אני מבקשת לחזור לסעיף 47. אני לא שלמה עם זה. אני עובדת בבית-חולים ואני לא חושבת שבתי-חולים, במסגרות של טיפול קונבנציונלי, יוכלו לפתוח את הדלתות ולתת כפילות לטיפול באותה מחלקה.

מדובר באדם גוסס ששמע שמישהו יכול להציל אותו על-ידי שידור גלים למוח. מה הבעיה?

אני עובדת רק עם גוססים. קודם כול, הגוסס לא יבקש. מי שיבקש זה בני משפחתו. הגוסס לא יכול לבקש כי הוא גוסס.

הוא יכול להיות בהכרה. יש לו שלוחות סרטניות במוח שהולכות ומתפשטות. עשו עכשיו MRI וסגרו לו את הראש כי החליטו לא לנתח במצב כזה.

אבל אי אפשר למלא מחלקה שניתן בה טיפול רפואי עם אנשים שמתעסקים בטיפול לא קונבנציונלי אחר.

למה לא? אישה אחת שכבה בבית-חולים מאיר אצל אחד מרופאי הגב הכי ידועים בארץ. באתי לבקר אותה וראיתי אדם עם חלוק לבן דוקר אותה במחטים. שאלתי: מה זה? והוא אמר שהוא עובד בבית-החולים במחלקה.

אבל הוא עובד בבית-החולים, הוא לא בא מבחוץ.

ברגע מסוים הרופאים מגיעים למסקנה שאין ברירה. החולה חושב שכך הוא יינצל בשבועיים האחרונים לחייו. אם זה טיפול על-ידי ברזל מלובן סיכמנו שהרופא יכול לאסור. נשאיר את זה לשיקול דעת מנהל בית-החולים. אם זה טיפול מזיק שישרוף את בית-החולים ויזרז את מות החולה אז על-פי הנוסחה של הרב הלפרין נאסור את זה, אבל דברים אחרים אין שום סיבה לאסור.

אבל זה יחייב אותי כרופאה לדעת האם הטיפולים הללו לא באים בניגוד לטיפולים שאני נותנת.

האדם עוד שבועיים ימות.

אם עוד שבועיים ימות הוא לא צריך שום טיפול.

על זה בדיוק אנחנו מדברים, על החולים האלה.

אם זה מזיק המנהל הכללי יכול לאסור.

למה לא? הוא רוצה לשתות מיץ רימונים, אומרים היום שזה בריא מאוד. אז למה לאסור על החולה לשתות מיץ רימונים?

הוכח שזה מוריד לחץ דם ועושה הרבה דברים טובים.

אפשר להוסיף: "ובלבד שזה לא פוגע".

איך יידעו?

ברגע שתכניס דבר כזה כל החולים יבקשו. כל הזמן יהיו במחלקה אנשים שונים וזה יכניס אי-שקט.

בסעיף 3, על-פי ההגדרה, "אדם קרוב" הוא "אדם שלדעת רופא אחראי, על-פי הוראות שקבע השר לפי סעיף 52(1), מתקיימים בו ...". אם נשאיר את התקנות כתקנות רשות לא נדע בהכרח מי זה "אדם קרוב".

אבל יש הגדרה מי זה "אדם קרוב".

הוא צריך להיות גם בעל קרבה משפחתית או רגשית אל החולה, המכיר אותו היטב, אבל הוא צריך להיות גם אדם כזה על-פי ההוראות שקבע השר. אם יהיו לנו כאן תקנות רשות ולא תקנות חובה ניכנס למלכוד בעניין הזה ויתכן שלא יידעו מי הוא אדם קרוב.

"הוראות שקבע השר" זה לאו דווקא תקנות. זה יכול להיות הוראות מינהל.

כשנאמר בחוק "קבע השר" – זה בתקנות.

אולי לגבי חלק מן התקנות יש לקבוע שהן תקנות חובה.

לעניין קביעה מי הוא "אדם קרוב" אני סבורה שצריכות להיות תקנות חובה ולא תקנות רשות.

נכון. החוק מחייב.

אז נקבע את זה עכשיו. למה לחכות לשר? בואו נקבע מי הוא "אדם קרוב" וגמרנו. תני לנו הצעה לקראת הישיבה הבאה ונאשר אותה. האם נחכה לשר ובינתיים החוק לא יוכל להתבצע?

ההוראה המהותית קיימת. השאלה איך יבצעו אותה.

אפשר להכניס שינוי קטן בהגדרה שיפתור את הבעיה. "אדם קרוב" הוא "אדם שלדעת רופא אחראי מתקיימים בו שניים אלה: ...", ואפשר לציין: "השר רשאי להתקין תקנות מפורטות לקביעה הזאת".

אם התנאים האלה מספיקים ולא צריך קביעה של השר, אפשר למחוק את הרישה של ההגדרה.

התנאים האלה מספיקים. הם אומרים: "(1) הוא בעל קרבה משפחתית או רגשית אל החולה הנוטה למות ומסור לו; (2) הוא מכיר היטב את החולה הנוטה למות, על יסוד קשר רצוף ומתמשך עמו בתקופה שלפני הטיפול הרפואי בו או במהלכו". יותר מזה לא צריך. השר יקבע בתקנות איך נדע שזה אכן אדם קרוב.

ואיך השר יקבע? לשר תהיה מכונת אמת?

השר רשאי לקבוע תקנות לדרך הקביעה.

אפשר להשמיט את ההוראות של השר, או שהמנכ"ל יחליט.

התיקון הזה נתבקש על-ידי משרד המשפטים, לאור השאלה איך הרופא אמור לדעת מי מכיר היטב את החולה ויש לו קשר רגשי עמו. במדינות מסוימות בעולם מי שטוען שהוא אדם קרוב של חולה חסר הכרה נותן תצהיר בעניין הזה, או צריך להביא מסמכים כלשהם שמראים שהוא קרוב משפחה שלו. אלה הוראות טכניות, איך לוודא שמי שאומר שהוא אדם קרוב הוא אכן אדם קרוב.

איך נבצע את החוק בלי ההוראות הטכניות האלה? זאת השאלה.

לא משנה אם אלה יהיו תקנות חובה או תקנות רשות, אבל צריך להתקין אותן מבחינה מהותית כדי שאפשר יהיה ליישם את החוק, ובתי-המשפט מפרשים שחייבים להתקין אותן. לא משנה אם זה לא כתוב כתקנות חובה. אבל לבטל את זה לחלוטין? לדעתי אנחנו חוזרים לסיטואציה שהיתה בנוסח המקורי, שזה שיקול הדעת המוחלט של הרופא, וזה קצת בעייתי.

עדיף לקבוע את זה בחוק מאשר לקבוע שהשר יקבע תקנות.

בבקשה, תביאו הצעה.

את תביאי הצעה להגדרת "אדם קרוב" לישיבה הבאה.

להיכנס בתוך החוק עצמו לרמת פרטים על מה הוא צריך להביא, אם הוא צריך להביא תצהיר או צריך להביא תעודת זהות? נכתוב את זה בחקיקה ראשית?

אני חושבת שזה לא צריך להיות בחקיקה ראשית, אבל כך מבקש היושב-ראש.

העיקרון צריך להיקבע בחקיקה הראשית, והטכניקה בתקנות.

אנחנו צריכים לחשוב ביודעין כמה זמן לוקח להוציא תקנות. אנחנו חושבים שיש ליישם את החוק הזה. בין כה וכה ניישם אותו תוך כמה חודשים. לכן אני מבקש שהחוק ייושם. לא יתכן שיהיו מכשולים של תקנות. כל התקנות הן רשות, ולכן אם מישהו חושב שבלי תקנות אי אפשר לבצע אחד מהסעיפים נקבע את הסעיף הזה בחקיקה הראשית, לא נחכה לתקנות.

אבל עו"ד אגמון צריכה את משרדי הממשלה, את משרד המשפטים.

היא יכולה לעשות את זה לבד.


אני חושבת שכמעט הכול צריך להיות בתקנות חובה.

למה? מתן עדויות ואיסופן, זה מה שיעכב את החוק?

כן. הרופא האחראי צריך לבדוק אם יש נתונים נוספים. איך יעשה את זה? כל אחד יעשה את זה על-פי ראות עיניו? אנחנו רוצים שהרופא יפעל על-פי נהלים מסודרים, באופן סביר. הוא נמצא במחלקה קשה, עם חולים קשים, ויצטרך להתחיל לחשוב איך לגבות עדויות ואיך לאסוף מסמכים.

לא נוכל להטיל על הרופא תפקיד של בלש.

תטילי עליו תפקיד של שופט.

וגם לא של שופט.

מה שכתוב "רשאי" יישאר רשאי. זה לא מונע את ביצוע החוק. אולי בשטח אחרי החקיקה הראשית יראו שיש כמה בעיות שהשר צריך להכריע בתקנות, אז הוא יתקן תקנות, אבל אנחנו לא נעכב את החוק. כל דבר שהוא חובה יכלל בחוק הראשי.

אבל ההגדרה "אדם קרוב" קריטית. אי אפשר לבצע את החוק מבלי להגדיר "אדם קרוב".

אתם רוצים שהתקנות יהיו באישור הוועדה?

כן, באישור הוועדה.

אני מבקשת הבהרה לגבי סעיף 52(7): חובות דיווח ואיסור פרסום פרטים מזהים על מטופל. על מי חל האיסור הזה? על המטפלים? על בית-החולים? הרי המשפחה יכולה לפרסם, גוף חיצוני יכול לפרסם. אני שואלת על מי חל האיסור.

"חובות דיווח על ביצוע הוראות חוק זה למי שיסמיך השר" – כלומר השר יסמיך גוף מחקר למשל שיאסוף את כל המקרים שקרו בבית-החולים, כדי שאם מחר חבר כנסת יגיש שאילתה יוכלו להגיד לו כמה מקרים היו – "לצורכי בקרה ומחקר, והוראות בדבר פרסום מידע כאמור, ובלבד שלא יפורסמו פרטים מזהים של מטופל". מה השאלה?

מדובר רק על פרסום של מחקר ולא על עצם הטיפול. למשל משפחה מתנגדת לצורת הטיפול ויוצאת לתקשורת – זה מותר לה. כאן הוטלה חובת דיווח רק על תוצאה מן המידע כאמור. על כך בדיוק אני שואלת.

מדובר על "פרסום מידע כאמור", זה מידע שדווח במסגרת מחקר רפואי.

שמקורו במחקר הרפואי. בסדר, ענית על מה ששאלתי.

אפשר להוסיף: "אלא אם כן המפרסם הוא המטופל או בני משפחתו".

המשפחה לא עושה מחקר.

המטופל לא הוסמך על-ידי השר לעשות מחקר.

החולים לא עשו מחקר, אבל יש להם דעות.

כמו שמפרסמים פסקי-דין, מחר יכול המנהל הכללי לאסוף 10 מקרים שקרו ברחבי הארץ ולשלוח פירוט שלהם לכל הרופאים במדינה. זה לא מחקר. הוא יספר: לפלוני אלמוני היתה זונדה, היה לו כך או אחרת – היה שעון שבת, ניתקנו את שעון השבת, הוספנו שעון שבת. פירוט איך טופלו כמה מקרים ולא מחקר. צריך להבהיר: ובלבד שלא יכתוב "פלוני אלמוני" אלא "א.ב.".


על מי האיסור? אם משפחה שהוועדה המוסדית לא נותנת לה את רצונה עושה מלחמה, הולכת לערוץ 1, לערוץ 2, לערוצים אחרים ומבקשת את כל הדברים האלה. אז יגידו לה: את עוברת על החוק, בגלל שכתוב שלא יפורסמו פרטים מזהים של מטופל?

הסעיף הזה מתייחס רק למידע שנאסף במסגרת חובת הדיווח שתיקבע לצורכי בקרה ומחקר. יש הוראות אחרות על סודיות רפואית, בסעיף 50. הסודיות היא הזכות של המטופל ושל מי שמוסמך לקבל את המידע בהסכמת המטופל, והוא יכול לעשות אתו כרצונו, כמו בכל עניין רפואי. הסוד הרפואי שייך למטופל. אפשר היה לומר שגם כאן אם הוא מסכים אפשר לפרסם, אבל במילא במחקרים לא מקובל לפרסם שמות.

רבותי, בזה סיימנו קריאה ראשונה ואישרנו את כל הכתוב כאן.

מה פירוש "אישרנו"? עברנו בקריאה ראשונה אבל עוד לא היתה הצבעה.

לא עשינו הצבעה כי אין טעם להצביע כל עוד לא דנו בכל הנושאים המופיעים בטבלה.

אישרנו טכנית אבל לא הצבענו בעד.

סעיף 53 – סיימנו ואישרנו. לא נחזור עליו – אם זה "שישה חודשים" או "ארבעה חודשים" או שלושה חודשים". את המחלוקות השארנו בצד, אבל את כל השאר אישרנו ולא נחזור על מה שכבר נדון. כל דבר שנמצא במחלוקת לא אישרנו, אבל כל דבר שאין בו מחלוקת אישרנו, כדי לא לחזור עוד פעם על הקריאה.

בסופו של דבר תצביע על החוק להכנה לקריאה שנייה ושלישית.

כאשר נגמור להכריע במחלוקות.

בסדר, זה מה שרציתי להבהיר, לא מעבר לזה.

נותרו לנו שלושה עמודים שמפרטים מחלוקות עקרוניות. כל אחד מכם יקבל את זה היום, ופרופ' שטיינברג בישיבה הבאה יציג כל שאלה ונכריע בה, או נקרב אותה להכרעה, וזה ייכנס בחוק. אלה כל השאלות שנתגלתה בהן מחלוקת בסיסית וטרם הכרענו בהן.


דבר שני, הונח בפניכם מסמך שהכין פרופ' שטיינברג, הצעה ראשונית למסמך שיצטרכו להפקיד במאגר. זה יהיה תוספת לחוק. אני מבקש שתעשו שיעורי בית ותחשבו אם יש לכם הערות. אם החוק יתקבל, האדם יילך הביתה, ייקח את הנייר הזה, יישב עם עצמו, ימלא את הטופס לאחר שיקבל הסבר מרופא או אחות ויחתום עליו בנוכחות שני עדים. לא קבענו מי שני העדים. יכולים להיות גם קרובי משפחה?

לא הגבלנו.

מקובל שמי שיש לו נגיעה כלשהי לנושא לא יוכל לחתום כעד.

אבל אם אפשר למנות אותו כמיופה-כוח - - -

חבר הכנסת גפני למשל חושב שדווקא בן משפחה צריך להיות העד.

נצטרך לקבוע מי הם שני העדים. את הטופס הזה האדם שולח למאגר.


יש בפנינו שתי אפשרויות. אחת, שנעשה עכשיו הפסקה של רבע שעה ובשעה 14:15 נחזור ונתכנס ונדון עד שעה 15:30, עוד שעה ורבע. והשניה, שנסיים את הדיון כעת.

לא הודיעו לנו מראש שהישיבה תימשך כל-כך הרבה זמן.

אלה לא כל המחלוקות. יש עוד מחלוקות ונושאים שנותרו פתוחים.

זה מה שעלה כאן בדיוני הוועדה.

יהיה מסמך שלישי, שיכין היועץ המשפטי עו"ד גיל שבתאי, תמצית של עשרות מכתבים שהגיעו לוועדה עם כל מיני רעיונות של כל מיני אנשים, חלקם חברי ועדה, חלקם אורחי הוועדה וחלקם אורחי האינטרנט. גם את זה נקבל.

גם בזה נדון?

אדם שולח לך הצעה. לא נדון בה?


אני שואל את חבריי שנוהגים לבוא לישיבות בדרך כלל, האם אתם רוצים להמשיך כעת את הישיבה?

לא, לא הודיעו לנו מראש.

אנשים לא התכוננו נפשית. אחד הקשיים הגדולים ביותר של המין האנושי, לעשות סוויץ' ולשנות את התכנון.

חשוב מאוד שכולם יתכוננו לדיון.

בתנאי שכולם יעשו שיעורי בית, ייקחו את הטפסים וידונו בהם, כדי שנתקדם בהם במהירות. פרופ' שטיינברג יציג את המחלוקות ונוכל להתקדם. מר גיל שבתאי, תעביר לפרופ' שטיינברג לפני הישיבה את סיכום ההצעות שהגיעו לוועדה.

הרשימה תתפרסם באתר האינטרנט של הוועדה.

נמצאת אתנו כאן חברת הכנסת לשעבר ענת מאור, שהיום עוסקת בעבודה אקדמאית. היא באה במיוחד מקיבוצה בדרום ומבקשת להגיד כמה דברים לחברי הוועדה. אני לא יכול לחייב אתכם להישאר ולשמוע, אבל בהמשך אתן לה אפשרות להציג את הדברים.

יש לה זכויות בחוק הזה.

את זה הוא לא אומר. 4 שנים עבדנו על זה ביחד.

גברת ענת מאור תהיה האחרונה ואני מבקש מכולם להישאר ולשמוע. אבל קודם כול גברת תמר אשל, בבקשה.

בשעתו כאשר הוועדה דנה על היחס להוראות שאדם מסר לפני שהיה חסר הכרה בקשר למזון ומשקה, החליטה הוועדה שמזינים ומשקים אותו בכפייה. אם הוא בהכרה – אין בעיה, אבל אם הוא לא בהכרה – מאכילים אותו בכפייה. אנחנו התנגדנו לזה, מכיוון שהוראותיו היו ברורות מאוד. אני מבינה שפרופ' רכס מהוועדה האתית של ההסתדרות הרפואית העביר אליכם מכתב, לאחר הדיון בנושא זה, שההסתדרות הרפואית מתנגדת להזנה ולהשקיה בכפייה. ביקשתי לחזור לדון בנושא זה, ואתה אמרת: אין יותר דיון. רצית למהר, ואני מעריכה את זה, אבל אני שואלת: באיזה שלב אפשר יהיה לחזור לדון בנושא זה?

אני רגיש למצב שלא רוצים לתת מזון או משקה לאדם. אבל אם את מבקשת, לאור העובדה שאת מופיעה כאן בכל ישיבה, נחזור לעניין הזה מתי שתרצי.

מאחר ואני ממלאת מקומה של מישהי ורופאים נוספים לא יכלו להגיע, ברשותך הייתי מבקשת שסעיף 47, סעיף הטיפול המשלים, ייכנס גם הוא לדיון ברשימת הנושאים שנותרו במחלוקת. אני חוששת שהנושא הזה בעייתי ואי אפשר שיעבור כך בחטף. הייתי רוצה שעמדתו של פרופ' רכס ורופאים נוספים תישמע בטרם הוועדה תכריע בנושא הזה.

אם תגיע אלינו דרישה של מנהלי בתי-חולים, אני מוכן. אם שני מנהלי בתי-חולים יפנו אלינו, אני מוכן לדון בזה פעם נוספת.

הערה קטנה, ברשותך. עיינתי בטבלת הנושאים שבמחלוקת וראיתי שלגבי הקטין יש נושא אחד שלא נכנס, אני מניח שמתוך הסח הדעת – מי מייצג את הקטין בהיעדר הורה. אני מבקש שנדון גם בזה בהמשך.

גברת ענת מאור, מה רצית להחכים אותנו?

קודם כול, אני רוצה לברך מאוד את היושב-ראש, את פרופ' שטיינברג ואת כל הוועדה. זאת אכן התקדמות אדירה לעומת מה שהיה לפני 5-6 שנים.


דבר שני, יצא לי ללוות הרבה את הוועדה. היו בה הרבה מאוד הסכמות, אבל עלו נקודות עקרוניות במחלוקת שלא מופיעות בטבלה.


נושא אחד, ההזנה. הרי אף אחד לא בעד להרעיב, אבל האם יש לקבוע הזנת חובה? אני מבינה שעל זה התקבלה תשובה.


נושא שני, הטיימר. האם זה הוסדר בוודאות או יש בזה עוד מחלוקות?

זה הוסדר.

נושא שלישי, הנציגות הציבורית בוועדה. היתה מחלוקת האם זה רק רב או גם גורמים נוספים. יש לנו הערכה רבה לרבנים. יש לי רבנים ורבניות שאני מעריכה באותה מידה, ואני רוצה שגם להם יהיה ייצוג בוועדה.

הוכרע שלא. לא נחזור לזה.

אני חושבת שצריך לחזור לעניין הזה.


ונושא נוסף, מעמד ההנחיות המקדימות. פרופ' שטיינברג, תקן אותי אם אני טועה, אבל נדמה לי שיש בעיה אם זה יכול להיעשות רק בנוכחות רופא. בזמנו דיווחו לנו שבמדינות רבות אנשים לא מודעים ולא יודעים ולא ממלאים הנחיות מקדימות. לכן צריך שתהיה נגישות רבה מאוד להנחיות הללו, כולל פרסום. האם נקבע שמשרד הבריאות אחראי לפרסום?

זה לא מופיע בחוק.

והאם הסייג, שחייבים להתייעץ עם רופא, לא יוריד עוד יותר את מספר האנשים המשאירים הנחיות מקדימות?


יתכן שיש נושאים נוספים אבל אלה הסוגיות שזכור לי שהעלינו בוועדה.

אמרנו שאדם צריך לדעת על מה הוא חותם. הוא צריך לדעת מאילו מחלות הוא עלול לסבול. בשאלון כתוב: מחלת ניוון שרירים מסוג אוקסבבולה. אני לא יודע מה זה והרופא צריך להסביר לי: אוקסבבולה זה כשאתה לא יכול לזוז ולא יכול לראות.

אבל אולי בסוף בשל התהליך הזה נוריד מאוד את מספר הטפסים. כך למדנו מהניסיון במדינות אחרות בעולם.

אם מחר חס וחלילה אהיה בבית-חולים, אולי עשיתי צוואה, אבל תבוא אשתי ותגיד: מה פתאום? אל תגעו בו, תנו לו לחיות עד הרגע האחרון, תנו לו מזון. אני צריך שיבוא רופא אחראי ויגיד: גברתי, בעלך דיבר על הסיטואציה הזאת, את מבלבלת את המוח. אז היא תשאל: מה כתוב בהוראות שבעלי השאיר? שאם יחלה במחלת לוקציית השרירים השלילית ינהגו בו כך. הוא כתב לאחר שהתייעץ עם רופא. אחרת סתם כתב, מילא איקסים כמו במבחן אמריקאי.

אפשר לכתוב טופס הצהרת כוונות בלי פירוט של מחלות, טפסים ידידותיים יותר ופשוטים יותר שייצרו נגישות רבה יותר.

אנחנו רוצים להיות רציניים כאשר עוסקים בחיי אדם, לא חפיפניקים.

זה רציני, כי הצהרת כוונות יש. אני זוכרת שהנושא הזה היה במחלוקת גדולה מאוד.

בעניין הזה הכרענו. לדברים כאלה לא נחזור.


רבותי, אני מודה לכם מאוד. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 14:05

סימוכין: 100450605








מיום 11.7.2005
נוסח לדיון הועדה המשותפת לועדת העבודה הרווחה והבריאות וועדת חוקה, חוק ומשפט, ביום 12.7.2005:
הצעת חוק החולה הנוטה למות, התשס"ה-2005

עקרונות יסוד




חוק זה בא להסדיר את הטיפול הרפואי בחולה הנוטה למות, תוך קביעת איזון בין הערך של קדושת החיים והחשיבות של איכות החיים, לבין ערך כיבוד אוטונומית הרצון של האדם.
(א)
1.
מטרה

חוק זה מבוסס על ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ועל עקרונות יסוד בתחום המוסר, האתיקה והדת.
(ב)



מצבו הרפואי של החולה הנוטה למות, רצונו ומידת סבלו הם השיקולים הבלעדיים לצורך קביעת הטיפול הרפואי שיינתן לו.
2.
עקרון יסוד

הגדרות



בחוק זה -
3.
הגדרות

"אדם קרוב" - אדם, שלדעת רופא אחראי, על פי הוראות שקבע השר לפי סעיף 52(1), מתקיימים בו שניים אלה:



הוא בעל קרבה משפחתית או רגשית אל החולה הנוטה למות ומסור לו;
(1)



הוא מכיר היטב את החולה הנוטה למות, על יסוד קשר רצוף ומתמשך עמו בתקופה שלפני הטיפול הרפואי בו או במהלכו;
(2)



"בעל כשרות" - מי שמתקיימים בו כל אלה:



מלאו לו 17 שנים;
(1)



הוא מסוגל להביע את רצונו;
(2)



הוא לא הוכרז פסול דין;
(3)



הוא לא הוצא מחזקת הכשרות האמורה בסעיף 5;
(4)



"המנהל הכללי" - המנהל הכללי של משרד הבריאות;



"הנחיות רפואיות מקדימות" - הנחיות רפואיות שניתנו לפי הוראות פרק ה';



"הסכמה מדעת" - כמשמעותה בפרק ד' לחוק זכויות החולה;



"הועדה הארצית" - הועדה שמונתה לפי הוראות סעיף 41;



"ועדה מוסדית" - ועדה שמונתה לפי הוראות סעיף 38;



"חולה הנוטה למות" - מטופל שנקבע לגביו לפי הוראות סעיף 6(א), כי הוא חולה הנוטה למות;

האם הצעת החוק מהווה חסר או הסדר שלילי בנוגע לחולים אחרים ? (דוגמת חולה הסובל ממחלה חשוכת מרפא שתוחלת חייו ארוכה משישה חודשים; חולה שהוא "צמח")]



"חולה בשלב סופי" - חולה הנוטה למות שנקבע לגביו לפי הוראות סעיף 6(ב), כי הוא חולה בשלב סופי;



"חוק זכויות החולה" - חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996
;



"טיפול מקל (פליאטיבי)" - טיפול כאמור בסימן ה' לפרק ד';



"טיפול רפואי", "מטופל", "מטפל", "מידע רפואי", "מצב חירום רפואי" ו"רשומה רפואית" - כהגדרתם בחוק זכויות החולה;



"טיפול רפואי מחזורי" - טיפול רפואי הניתן באופן מחזורי ובהפסקות, ואפשר להבחין באופן מעשי וברור בין סיום מחזור אחד של טיפול לתחילת המחזור הבא;



"טיפול רפואי רציף" - טיפול רפואי, שעל פי טיבו ניתן באופן מתמשך ובלא הפסקות, למעט טיפול כאמור שתוכנן מראש, באמצעים טכנולוגיים מתאימים, להינתן כטיפול רפואי מחזורי;



"ייפוי כוח" ו"מיופה כוח" - כמשמעותם בסעיף 28;



"מאגר המידע" - מאגר המידע שהוקם לפי סימן ה' לפרק ה';



"מוסד רפואי" - בית חולים כמשמעותו בסעיף 24 לפקודת בריאות העם, 1940
, מרפאה כמשמעותה בסעיף 34 לפקודה האמורה, וכן קופת חולים, כמשמעותה בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994
;



"סבל משמעותי" - כאב או סבל, שאדם סביר היה מוכן לעשות מאמץ ניכר כדי להימנע ממנו או לסלקו, אף אם הדבר כרוך בפגיעה משמעותית באיכות חייו או בתוחלת חייו;



"פקודת הרופאים" - פקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976
;



"קטין" - מי שטרם מלאו לו 17 שנים;



"רופא" - רופא מורשה לפי פקודת הרופאים;



"רופא מומחה" - רופא בעל תואר מומחה לפי פקודת הרופאים;



"רופא אחראי" - מנהל מחלקה או מנהל יחידה, במוסד רפואי, האחראי על הטיפול הרפואי בחולה הנוטה למות, או רופא מומחה שמונה על ידו על ידי מנהל המוסד הרפואי, מנהל מחלקה או מנהל יחידה, להיות אחראי כאמור;



"רופא אישי" - רופא, המטפל במטופל, שיש לו היכרות קרובה עם המטופל, רצונותיו ועמדותיו ביחס לטיפול הרפואי בו, בין אם הוא רופא משפחה של המטופל או רופא המרכז את הטיפול במטופל בקהילה או במוסד הרפואי;



"השר" - שר הבריאות.

חזקות



חזקה על אדם שהוא רוצה להוסיף לחיות, אלא אם כן הוכח אחרת, ובמקרה של ספק סביר - יש לנטות לטובת הרצון להוסיף לחיות.
(א)
4.
חזקת הרצון לחיות

האם במקרה של ספק של הרופא האחראי, הוא מכריע לפי סעיף 4(א) או שחובה עליו לפנות לוועדה המוסדית והיא תכריע לפי סעיף 4(א) ?

(יש לתקן את סעיף 39(א)(3) בהתאמה) ]




אין מוציאים חולה הנוטה למות מחזקת רצונו להוסיף לחיות ואין נמנעים, לפי הוראות חוק זה, מטיפול רפואי בו, אלא על פי המפורט להלן, לפי הענין:
(ב)



בחולה הנוטה למות שהוא בעל כשרות - על פי הבעת רצונו המפורשת;
(1)




בחולה הנוטה למות שאינו בעל כשרות, שמלאו לו 17 שנים לפחות - על פי הנחיות רפואיות מקדימות, על פי החלטת מיופה כוחו או על פי החלטת ועדה מוסדית שניתנו לפי הוראות פרק ה', ובהיעדר הנחיות או החלטות כאמור - על פי החלטת רופא אחראי ובלבד ובתנאי שהחלטה כאמור -
(2)




תתקבל בהתחשב בעדות בהצהרה מפורשת של אדם קרוב ולפיה החולה הנוטה למות אינו רוצה להוסיף לחיות;
(א)





ובהעדר עדות הצהרה של אדם קרוב לענין רצונו של החולה הנוטה למות - בהתחשב בעמדת אפוטרופסו של החולה הנוטה למות, שהוא אדם קרוב, ככל שישנו, ולפיה אין להאריך את חייו.
(ב)





לא היה החולה הנוטה למות בעל כשרות, על הרופא האחראי או על מי שהוסמך על ידו לענין זה, לפעול בהתאם להוראות סעיף 36 ולעשות מאמץ סביר כדי לקבל את כל הנתונים והמסמכים הנוגעים בדבר, לצורך בירור רצונו של החולה הנוטה למות לפי סעיף זה וכן ליידע את האנשים הקרובים לחולה הנוטה למות ואת אפוטרופסו, ככל שישנו, בדבר ההחלטה שקיבל, ובלבד שניתן לאתרם במאמץ סביר, והכל בהתאם לכללים שנקבעו לעניין זה בתקנות.
(ג)



חזקה על אדם שמלאו לו 17 שנים ושלא הוכרז פסול דין שהוא כשיר מבחינה הכרתית, שכלית ונפשית לקבל החלטות בקשר לטיפול הרפואי בו מתוך הבנה, שיקול דעת ורצון חופשי.
(א)
5.
חזקת כשרות

אין מוציאים חולה הנוטה למות מחזקת היותו כשיר כאמור בסעיף קטן (א) לצורך חוק זה, אלא בהחלטה רפואית מנומקת ומתועדת של הרופא האחראי לאחר שקיים התייעצות עם המטפלים בחולה הנוטה למות ועם רופאים רלוונטיים או מומחים, לפי העניין, ובמידת האפשר עם רופאו האישי.
(ב)



[פרק ד' בנייר העבודה – שמיעת עמדתו של קטין – הועבר בנוסח זה לסעיפים 19-21 ]

הטיפול בחולה הנוטה למות

כללי



רופא אחראי מוסמך לקבוע כי מטופל הוא חולה הנוטה למות, אם נוכח כי המטופל סובל מבעיה רפואית חשוכת מרפא ותוחלת חייו, אף אם יינתן לו טיפול רפואי, אינה עולה על שישה חודשים.
(א)
6.
קביעת מצבו הרפואי של מטופל

רופא אחראי מוסמך לקבוע כי חולה הנוטה למות הוא חולה בשלב סופי, אם נוכח כי הוא מצוי במצב רפואי שבו כשלו מספר מערכות חיוניות בגופו ותוחלת חייו, אף אם יינתן לו טיפול רפואי, אינה עולה על שבועיים.
(ב)



קביעת רופא אחראי לפי סעיף זה תיעשה לאחר התייעצות עם הרופאים המומחים המטפלים במטופל ובמידת האפשר הצורך גם עם רופאו האישי.
(ג)

חולה נוטה למות המבקש טיפול חריג להארכת חייו



חולה הנוטה למות, הרוצה שחייו יוארכו, המבקש טיפול רפואי שלדעת המטפלים בו, [?] משיקולים ערכיים [?], אין לו הצדקה רפואית בנסיבות הענין, יש לכבד את רצונו ולתת לו את הטיפול המבוקש בהתאם לכל דין ובהתאם לתנאים ולהסדרים הנוהגים, מעת לעת, במערכת הבריאות בישראל; הוראות סעיף קטן זה לא יחולו לענין טיפול רפואי שלדעת המטפלים בחולה הנוטה למות אינו צפוי להאריך את חייו, או עלול לגרום נזק משמעותי למטופל או לזולתו.
(א)
7.
זכותו של חולה הנוטה למות לקבלת טיפול רפואי חריג להארכת חייו

רצונו של חולה הנוטה למות לענין קבלת טיפול רפואי כאמור בסעיף קטן (א), ייקבע על פי המפורט להלן, לפי הענין:
(ב)



בחולה הנוטה למות שהוא בעל כשרות - על פי הבעת רצונו המפורשת;
(1)




בחולה הנוטה למות שאינו בעל כשרות - על פי הנחיות רפואיות מקדימות, על פי החלטת מיופה כוחו או על פי החלטת ועדה מוסדית שניתנו לפי הוראות פרק ה', ובהיעדר הנחיות או החלטות כאמור - על פי עדות הצהרה מפורשת של אדם קרוב לענין רצונו של החולה הנוטה למות; בהיעדר עדות הצהרה כאמור ייקבע רצונו של החולה הנוטה למות על פי עמדת אפוטרופסו שהוא אדם קרוב, ככל שישנו.
(2)




הוראות סעיף 4(ג) יחולו גם לענין סעיף זה, בשינויים המחויבים.
(ג)

חולה הנוטה למות אשר אינו רוצה שחייו יוארכו



חולה הנוטה למות שהוא בעל כשרות, אשר אינו רוצה שחייו יוארכו, יש לכבד את רצונו ולהימנע מטיפול רפואי בו.
(א)
8.
הימנעות ממתן טיפול רפואי לחולה הנוטה למות שהוא בעל כשרות

על המטפלים בחולה הנוטה למות כאמור בסעיף קטן (א) לעשות מאמץ סביר כדי לשכנעו לקבל חמצן, וכן מזון ושתיה, אף באמצעים מלאכותיים, וכן לקבל טיפולים שגרתיים הנחוצים לטיפול במחלות בו זמניות או במחלות רקע וטיפול מקל (פליאטיבי).
(ב)



חולה הנוטה למות שאינו בעל כשרות הסובל סבל משמעותי, שנקבע לגביו לפי הוראות סעיף 4(ב)(2) כי אינו רוצה שחייו יוארכו, יש להימנע מטיפול רפואי בו, הקשור לבעייתו הרפואית חשוכת המרפא, לרבות בדיקות, ניתוחים, החייאה, חיבור למכשיר הנשמה, טיפולים כימותרפיים, הקרנות או דיאליזה, והכל בהתאם לרצונו כפי שנקבע על פי סעיף 4(ב)(2).
(א)
9.
הימנעות ממתן טיפול רפואי לחולה הנוטה למות שאינו בעל כשרות

אין להימנע מטיפול רפואי בחולה הנוטה למות כאמור בסעיף קטן (א), שאינו קשור לבעייתו הרפואית חשוכת המרפא, לרבות מטיפולים שגרתיים הנחוצים לטיפול במחלות בו-זמניות או במחלות רקע ומטיפול מקל (פליאטיבי), וכן ממתן מזון ושתיה אפילו באמצעים מלאכותיים, והכל אף אם רצונו של החולה כפי שנקבע לפי סעיף 4(ב)(2) הוא להימנע מקבלת טיפול רפואי כאמור.
(ב)



בסעיף קטן זה, "טיפול נלווה" - טיפול רפואי בחולה הנוטה למות, שאינו קשור לבעייתו הרפואית חשוכת המרפא, לרבות טיפולים שגרתיים הנחוצים לטיפול במחלות בו-זמניות או במחלות רקע וטיפול מקל (פליאטיבי), וכן מתן מזון ושתיה אפילו באמצעים מלאכותיים.
(1)
(ב)



אין להימנע מטיפול רפואי נלווה בחולה הנוטה למות כאמור בסעיף קטן (א), והכל אף אם רצונו של החולה כפי שנקבע לפי סעיף 4(ב)(2) הוא להימנע מקבלת טיפול רפואי כאמור

ואולם, הובע רצונו של החולה הנוטה למות להימנע מקבלת טיפול רפואי כאמור במהלך ___ החודשים שקדמו למועד בו הפך להיות חסר כשרות / למועד בו ההחלטה על הטיפול נדרשת, יש להימנע ממתן טיפול רפואי נלווה בחולה הנוטה למות.]
(2)




על אף הוראות סעיף 9(ב), חולה בשלב סופי שאינו בעל כשרות, הסובל סבל משמעותי, שנקבע לגביו לפי הוראות סעיף 4(ב)(2) כי אינו רוצה שחייו יוארכו, יש להימנע מכל טיפול רפואי בו, לרבות טיפול רפואי נלווה כאמור בסעיף 9(ב)(1) שאינו קשור לבעייתו הרפואית חשוכת המרפא כאמור בסעיף 9(ב), והכל בהתאם לרצונו כפי שנקבע לפי סעיף 4(ב)(2).
10.
חולה בשלב
סופי שאינו
בעל כשרות


במצב חירום רפואי של חולה הנוטה למות יחולו הוראות סעיף 15(3) לחוק זכויות החולה, אלא אם כן נקבע לפי הוראות סעיף 4(ב) כי רצונו להימנע מטיפול רפואי בעת מצב כאמור.
(א)
11.
מצב חירום רפואי

על אף הוראות סעיף קטן (א) מותר להימנע מטיפול רפואי מציל חיים בחולה בשלב סופי הנתון במצב חירום רפואי כאמור באותו סעיף קטן, אלא אם כן נקבע לפי הוראות סעיף 7 כי רצונו לקבל טיפול רפואי בעת מצב כאמור.
(ב)

פעולות אסורות



אין בהוראות חוק זה כדי להתיר עשיית פעולה, אף אם היא טיפול רפואי, המכוונת להמית, או שתוצאתה, קרוב לוודאי, היא גם גרימת מוות, בין שהיא נעשית מתוך חסד וחמלה ובין שלא ובין לבקשת החולה הנוטה למות או אדם אחר ובין שלא.
12.
איסור המתה במעשה

אין בהוראות חוק זה כדי להתיר עשיית פעולה, אף אם היא טיפול רפואי, שיש בה סיוע להתאבדות, בין שהיא נעשית מתוך חסד וחמלה ובין שלא, ובין לבקשת החולה הנוטה למות או אדם אחר ובין שלא.
13.
איסור סיוע להתאבדות

אין בהוראות חוק זה כדי להתיר הפסקת טיפול רפואי רציף בחולה הנוטה למות, העלולה להביא למותו, בין שהוא בעל כשרות ובין אם לאו.
(א)
14.
איסור הפסקת טיפול רפואי רציף

על אף הוראות סעיף קטן (א) מותר להימנע מחידוש טיפול רפואי רציף, שהופסק רק בשל סיבות רפואיות שלא במזיד ולא בתחבולה, וכן מותר להימנע מחידוש טיפול רפואי מחזורי, והכל בכפוף להוראות סימן ג'.
(ב)

מתן טיפול מקל (פליאטיבי)



על הרופא האחראי לגרום לכך שייעשה כל שניתן כדי להקל על כאבו וסבלו של חולה הנוטה למות, אף אם הדבר כרוך בסיכון סביר לחייו של החולה, לרבות באמצעות תרופות, משככי כאבים או באמצעים פסיכולוגיים, סיעודיים וסביבתיים, והכל על פי העקרונות המקובלים של טיפול פליאטיבי, ובהתאם לתנאים ולהסדרים הנוהגים, מעת לעת, במערכת הבריאות בישראל, ובכפוף לרצון החולה הנוטה למות, בהתאם לסעיפים 8 ו-9 ובהתאם להוראות חוק זכויות החולה.
(א)
15.
מתן טיפול מקל (פליאטיבי)

על הרופא האחראי לגרום לכך שייעשה, במידת האפשר, כל שניתן כדי להקל על בני משפחתו של חולה הנוטה למות ולדאוג לרווחתם בעת שהותו של החולה במוסד הרפואי, והכל על פי העקרונות המקובלים של טיפול סוציאלי ופליאטיבי, ובהתאם לתנאים ולהסדרים הנוהגים, מעת לעת, במערכת הבריאות בישראל.
(ב)

דיון, תיעוד והערכה



קבע רופא אחראי, לפי הוראות סעיף 6, כי המטופל הוא חולה הנוטה למות, יקיים יחד עם המטפלים האחרים בו, בהקדם האפשרי, דיון מפורט על מצבו של המטופל ועל הטיפול הרפואי שיש לתת לו ויקבל החלטה בענין, והכל בהתאם להוראות חוק זה.
(א)
16.
חובת דיון ותיעוד

קיבל רופא אחראי החלטה לפי הוראות סעיף קטן (א) על דרך הטיפול הרפואי בחולה הנוטה למות, יתעד ברשומה הרפואית של החולה את מהלך הדיון, את ההחלטה שקיבל ואת הנימוקים לה; אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מהוראות הוראות סעיף זה באות להוסיף על הוראות סעיף 17 לחוק זכויות החולה.
(ב)



על הרופא האחראי לחזור ולהעריך, מזמן לזמן, את מצבו הרפואי של החולה הנוטה למות ואת רצונו לענין הטיפול הרפואי בו, ומשחל שינוי במצבו או ברצונו - עליו לחזור ולהחליט לענין דרך הטיפול הרפואי בו, לפי הוראות סעיף 16.
17.
חובת הערכה חוזרת

רופא אחראי ימסור מידע רפואי הנוגע לחולה הנוטה למות שאינו בעל כשרות ויאפשר עיון ברשומה הרפואית שלו למי שדעתו נדרשת לשם קבלת החלטה על הטיפול שיינתן לו בהתאם להוראות חוק זה.
18.
זכות לקבלת מידע רפואי

טיפול בקטין הנוטה למות

מי ייחשב לקטין ]



הורה של קטין מוסמך לייצגו בענין הטיפול הרפואי בו, בין לענין הארכת חייו ובין לענין הימנעות מהארכת חייו; אפוטרופוס של קטין, שהוא אדם קרוב, רשאי להשמיע את עמדתו לעניין זה.
19.
סמכות הורי קטין

קטין שהוא חולה הנוטה למות, זכאי להשתתף בקבלת החלטה על הטיפול הרפואי בו, בהתקיים שניים אלה:
(א)
20.
שמיעת עמדתו של קטין

הקטין מודע למצבו, ומבקש להשתתף בקבלת ההחלטה בענינו;
(1)




הרופא האחראי, לאחר התייעצות עם מומחים הנוגעים בדבר, קבע שכושרו ובשלותו השכליים והנפשיים של הקטין מאפשרים שיתופו בקבלת ההחלטה בענינו.
(2)




אופן שיתופו של הקטין שהוא חולה הנוטה למות בקבלת ההחלטה ובמידע הדרוש לשם כך, ייקבע על ידי הרופא האחראי לאחר התייעצות עם [רופאים רלוונטיים לרבות הרופא האישי ו-[?] ] מומחים הנוגעים בדבר ועם הוריו של הקטין, בהתאם לגילו ולמידת בגרותו.
(ב)



רופא אחראי ימסור לקטין שטרם מלאו לו 17 שנים מידע המתייחס באופן ישיר למצב בריאותו, או לטיפול הרפואי בו, בהתקיים שני אלו:


[לעניין מסירת מידע לקטין –
חלופה שהוצעה ע"י פרופ' שטיינברג, (שאושרה בוועדה)

הרופא האחראי, בהתייעצות עם מומחים הנוגעים בדבר, השתכנע כי אין במסירת המידע, או חלק ממנו, כדי לגרום נזק לבריאותו הגופנית או הנפשית של הקטין, או לסכן את חייו;
(א)




הרופא האחראי, בהתייעצות עם מומחים הנוגעים בדבר, קבע שכושרו ובשלותו השכליים והנפשיים של הקטין מאפשרים לו הבנה נאותה של המידע ומשמעותו.]
(ב)




[??] למרות האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), תובא בפני הוועדה המוסדית גם עמדתו של הקטין, אם הובעה. [??]
(ג)



נתגלעו חילוקי דעות בין הורי קטין שהוא חולה הנוטה למות, או בינם לבין הרופא האחראי, לענין הטיפול הרפואי בו, תכריע בדבר הועדה המוסדית.
(א)
21.
הכרעה במחלוקת בענין קטין

נתגלעו חילוקי דעות בין קטין שהוא חולה הנוטה למות, לבין הוריו, או בינו לבין הרופא האחראי, לענין הטיפול הרפואי בו, יחולו הוראות אלה:
(ב)



הביע הקטין את רצונו שחייו יוארכו, יפעל הרופא האחראי בהתאם לרצונו של הקטין, בכפוף להוראות חוק זה;
(1)




הביע הקטין את רצונו להימנע מהארכת חייו ו- , ומלאו לו 15 שנים, תכריע במחלוקת ועדה מוסדית.
(2)




טרם מלאו לו 15 שנים – לא תישמע עמדתו;
(א)





מלאו לו 15 שנים – תכריע במחלוקת ועדה מוסדית.
(ב)

באיזה גיל זכאי קטין להכרעת הוועדה ? ]

הבעת רצון מוקדמת

הדרכים להבעת רצון מוקדמת



אדם רשאי להביע את רצונו, מראש, בשאלת הטיפול הרפואי בו אם יהיה חולה הנוטה למות שאינו בעל כשרות, בין במתן הנחיות רפואיות מקדימות, בין בדרך של ייפוי כוח, ובין בשילוב ביניהם, הכל בכפוף להוראות פרק זה ובלבד שעשה כן מתוך רצון חופשי ועצמאי. ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.
22.
הבעת רצון מוקדמת

הנחיות רפואיות מקדימות



אדם בעל כשרות רשאי לתת הנחיות רפואיות מקדימות לפי הוראות סימן זה, שבהן יפרט את רצונו לגבי טיפול רפואי עתידי בו אם יהיה חולה הנוטה למות שאינו בעל כשרות.
23.
הנחיות רפואיות מקדימות

לא ייתן אדם הנחיות רפואיות מקדימות אלא לאחר שקיבל, מרופא או מאחות מוסמכת, מידע רפואי הדרוש לו באופן סביר לשם מתן הנחיות רפואיות מקדימות.

[בצ"ע איזה סוג מידע רפואי; אישי לגבי המצווה או כללי ? ]
24.
קבלת מידע רפואי

הנחיות רפואיות מקדימות יינתנו בכתב, בחתימת ידו ידם של נותן ההנחיות ושל שני עדים או בדרך אחרת שיקבע השר; השר רשאי לקבוע יקבע טופס מוצע למתן הנחיות כאמור; השר רשאי לקבוע דרך אחרת למתן הנחיות רפואיות מקדימות.

1. טופס שייקבע בתוספת וסמכות השר לשנות

התוספת בצו.

2. דוגמא לטופס של הנחיות רפואית. ]
(א)
25.
דרך מתן ההנחיות, תיעודן ותוקפן

הנחיות רפואיות מקדימות יכללו גם את תמצית המידע הרפואי שניתן לנותן ההנחיות כאמור בסעיף 24, והצהרה כי ההנחיות ניתנו מתוך רצון חופשי, על יסוד הבנה ושיקול דעת ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.

האם המידע הרפואי ייכתב בטופס על ידי המצווה או הרופא/אחות]
(ב)



תוקפן של הנחיות רפואיות מקדימות לא יעלה על חמש שנים, וניתן להאריך את תוקפן לתקופות נוספות שלא יעלו על חמש שנים, כל אחת בטופס שקבע השר; לא נקבעה בהנחיות תקופת תוקף יעמדו ההנחיות בתוקפן חמש שנים מיום שניתנו; לא חידש אדם הנחיה רפואית מקדימה שנתן ובהנחיה האמורה לא נקבעה תקופת תוקפה, תיחשב ההנחיה כמסמך שיש לשקול בבירור רצונו של החולה הנוטה למות

כעדות לרצונו, כאמור בסעיפים 4(ב)(2) סיפה ו-7(ב)(2) סיפה .
(ג)



הנחיות רפואיות מקדימות שניתנו שלא לפי הוראות סעיף זה, אינן מחייבות, אך יש להביאן בחשבון במסגרת השיקולים בדבר הטיפול בחולה הנוטה למות, כמפורט בסעיפים 4(ב)(2) ו-7(ב)(2) .
(ד)



לא ניתן לקבוע בבירור את רצונו של החולה הנוטה למות מן ההנחיות הרפואיות המקדימות שנתן, או שההנחיות אינן מתאימות לנסיבות המקרה, ובהיעדר מיופה כוח או עדות ברורה של אדם קרוב - תכריע בדבר הועדה המוסדית.

סיטואציה שאין לגביה התייחסות מפורשת בהנחיות הרפואיות המקדימות, מבחינת מצבו של החולה או סוג הטיפול הרפואי – האם לוועדה המוסדית יש שיקול דעת ומה היקפו ? ]
26.
הנחיות לא ברורות או לא מתאימות

אי-מתן הנחיות רפואיות מקדימות אין בו כשלעצמו כדי להעיד על רצונו של החולה הנוטה למות באשר לטיפול הרפואי בו.
27.
העדר הנחיות רפואיות מקדימות

ייפוי כוח



אדם בעל כשרות רשאי למנות מיופה כוח שיהיה מוסמך להחליט במקומו על הטיפול הרפואי בו אם יהיה חולה הנוטה למות שאינו בעל כשרות; בייפוי הכוח יפורטו הנסיבות והתנאים שבהם יהיה מוסמך מיופה הכוח לקבל החלטות כאמור;
(א)
28.
מיופה כוח

מינה אדם מיופה כוח רשאי הוא למנות לו מחליף בנוסף לאמור בסעיף קטן (א), אדם רשאי למנות בייפוי הכוח מחליף למיופה הכוח, שימלא את תפקידו אם מיופה הכוח לא יוכל למלאו במועד הנדרש או יסרב לעשות כן.
(ב)



ייפוי כוח יינתן בכתב, בחתימת ידם של מייפה הכוח ושל שני עדים, מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת; השר יקבע טופס למתן ייפוי כוח כאמור.
(א)
29.
דרכי המינוי, תיעודו ותוקפו

בייפוי הכוח יציין מייפה הכוח כי מיופה כוחו יהיה מוסמך לקבל במקומו החלטות בענין הטיפול הרפואי בו אם יהיה חולה הנוטה למות שאינו בעל כשרות, ויפרט את הנסיבות והתנאים שבהם יהיה מוסמך מיופה הכוח להחליט במקומו על הטיפולים הרפואיים בו, כולם או חלקם. [בצ"ע: האם נדרש סעיף קטן (ב) לאור סעיף 28(א) סיפא]
(ב)



תוקפו של ייפוי כוח לא יעלה על חמש שנים, וניתן להאריך את תוקפו לתקופות נוספות שלא יעלו על חמש שנים, כל אחת בטופס שקבע השר; לא נקבעה בייפוי הכוח תקופת תוקפו יעמוד ייפוי הכוח בתוקפו חמש שנים מיום שניתן; לא חידש אדם ייפוי כוח שנתן ושלא נקבעה בו תקופת תוקפו, ייחשב ייפוי הכוח כמסמך שיש לשקול בבירור רצונו של החולה הנוטה למות כעדות לרצונו, כאמור בסעיפים 4(ב)(2) סיפה ו-7(ב)(2) סיפה.
(ג)



אדם שיש לו יסוד סביר לחשש, כי מיופה כוח פועל שלא לפי רצונו של החולה הנוטה למות או שלא לטובתו או מתוך ניגוד ענינים, רשאי הוא לפנות לועדה המוסדית; השתכנעה הועדה המוסדית שמיופה הכוח פועל ממניעים שאינם מבטאים את רצונו של החולה הנוטה למות, רשאית היא לקבוע מהו הטיפול הרפואי הראוי בחולה הנוטה למות או לבטל את ייפוי הכוח.
30.
השגה על החלטת מיופה כוח

הוראות כלליות



קבע רופא אחראי כי מטופל הוא חולה הנוטה למות, והוא בעל כשרות, יודיע לו הרופא האחראי על האפשרות לתת הנחיות רפואיות מקדימות או למנות מיופה כוח או יציע לו לשקול מחדש או לעדכן הנחיות רפואיות מקדימות או ייפוי כוח שנתן; לשם כך, ימסרו ימסור לו רופא או אחות מוסמכת בנוכחותו של רופא את המידע הרפואי הדרוש, והכל בכפוף להוראות סעיף 13(ד) לחוק זכויות החולה.
31.
חובת יידוע

אדם רשאי לשלב מתן הנחיות רפואיות מקדימות לפי הוראות סימן ב', עם מינוי מיופה כוח מטעמו לפי הוראות סימן ג'.
(א)
32.
אפשרות השילוב

בהנחיות הרפואיות המקדימות ובייפוי הכוח רשאי אדם לכלול הוראות למקרה שבו ייווצר ניגוד בין הנחיה רפואית מקדימה לבין הוראה של מיופה הכוח.
(ב)



בהיעדר הוראה כאמור בסעיף קטן (א) (ב) עדיפה ההנחיה המקדימה; ואולם אם ניתן ייפוי הכוח תקופה משמעותית לאחר מתן ההנחיה, יובא הנושא להכרעת הועדה המוסדית אשר תקבע אם ייפוי הכוח עדיף על פני ההנחיה הרפואית המקדימה.
(ג)



הנחיות רפואיות מקדימות וייפוי כוח ניתנים לשינוי או לביטול, בכל עת, בדרך שבה ניתן לתיתם, בכתב בפני שני עדים או בדרך אחרת שקבע השר לפי סעיף 25(א); היה השינוי או הביטול לטובת הרצון להוסיף לחיות, ניתן להסתפק בעד אחד וניתן לתיתם שלא בכתב.
(א)
33.
ביטול ושינוי

על אף הוראות סעיף קטן (א), נבצר מאדם לשנות או לבטל הנחיות רפואיות מקדימות או ייפוי כוח שנתן בדרך האמורה באותו סעיף קטן, מחמת מחלה או מום שבשלם אינו מסוגל לבצע את הפעולות המעשיות הנדרשות לשם כך, רשאי הוא לתעד את הוראותיו באמצעות אדם אחר.
(ב)

מאגר מידע



השר יקים מאגר מידע, שיירשמו בו הנחיות רפואיות מקדימות וייפויי כוח, וימנה אחראי על המאגר.
(א)
34.
מאגר מידע

כל אדם רשאי לבקש לרשום במאגר המידע הנחיות רפואיות מקדימות או ייפוי כוח, שנתן, וכן ביטול או שינוי שלהם כאמור בסעיף 33, בהודעה לאחראי על המאגר.
(ב)



אחת לחמש שנים לפחות ישלח האחראי על המאגר הודעות תזכורת לאדם הרשום במאגר, למענו לפי מרשם האוכלוסין לפי כתובתו כפי שמסר או למען אחר שביקש בבקשת הרישום, לחידוש או לעדכון ההנחיות הרפואיות המקדימות או ייפוי הכוח.
(ג)



אדם רשאי לבקש שהנחיות רפואיות מקדימות או ייפוי הכוח, שנתן, יתועדו ברשומה רפואית המתנהלת לגביו במוסד רפואי שבו הוא מטופל, ועל המוסד הרפואי לתעד זאת כמבוקש.
35.
תיעוד ברשומה הרפואית

קבע רופא אחראי כי מטופל הוא חולה הנוטה למות והוא אינו בעל כשרות, יברר הרופא האחראי במאגר המידע אם, על פי הרשום בו, נתן החולה הנחיות רפואיות מקדימות, או מינה מיופה כוח; מצא הרופא האחראי כי החולה נתן הנחיות או מינה מיופה כוח כאמור, לאחר בירור במאגר המידע או בדרך אחרת - יצרף הרופא האחראי מידע זה לרשומה הרפואית המתנהלת לגבי החולה.
36.
גילוי קיומן של הנחיות או מיופה כוח

קבע רופא אחראי כי מטופל הוא חולה הנוטה למות שאינו בעל כשרות, הרופא האחראי יודיע הרופא האחראי או מי שהוסמך על ידו לענין זה, למיופה הכוח, לאדם הקרוב לחולה הנוטה למות ולאפוטרופסו, ככל שישנם וניתן לאתרם במאמץ סביר, כי בכוונתו לפעול בהתאם להנחיות רפואיות מקדימות שנתן החולה הנוטה למות או לפי הוראות מיופה כוח, לפי הענין.
(א)
37.
חובת מתן הודעה

הוראת סעיף קטן (א) לא תחול אם אסר החולה הנוטה למות למסור מידע כאמור.
(ב)



הוראות כל דין לענין סודיות רפואית האוסרות העברת מידע רפואי לא יחולו על מסירת מידע לפי סעיף זה.
(ב)

(ג)

לבחון העברת הסעיף לתוך סעיף 4(ג) ]

הועדה הארצית וועדות מוסדיות

ועדה אתית מוסדית



מנהל מוסד רפואי ימנה על פי הוראת המנהל הכללי אם המנהל הכללי הורה על כך ובאישורו, ובהתייעצות עם ראש הועדה הארצית, ועדה מוסדית שאלה חבריה:
(א)
38.
מינוי ועדות מוסדיות

ארבעה שלושה רופאים, שאינם מטפלים ישירות בחולה, שהם רופאים מומחים באחד מתחומים אלה: רפואה פנימית, גריאטריה, קרדיולוגיה, נוירולוגיה, אונקולוגיה, טיפול נמרץ, הרדמה, פסיכיאטריה, רפואת המשפחה; היה החולה קטין, יהיה אחד מבין החברים האמורים רופא מומחה ברפואת ילדים; היה החולה קטין שמלאו לו 15, הרוצה בהפסקת טיפול בניגוד לדעת הוריו, יהיה אחד מבין החברים פסיכולוג קליני המתמחה בילד ונוער; היה החולה יילוד, יהיה אחד מבין החברים האמורים רופא מומחה בנאונטולוגיה;
(1)




רופא שאינו מטפל ישירות בחולה, שהוא רופא מומחה בפסיכיאטריה;
(1א)




אחות מוסמכת;
(2)




עובד סוציאלי או פסיכולוג קליני;
(3)




איש אקדמיה המומחה בתחום הפילוסופיה או האתיקה;
(4)




משפטן הכשיר להתמנות שופט בית משפט מחוזי, מתוך רשימה שערך שר המשפטים;
(5)




נציג ציבור, או איש דת, לפי דתו של החולה, ככל האפשר.
(6)




ועדה מוסדית תבחר את יושב ראש הועדה, מבין חבריה.
(ב)



ועדה מוסדית רשאית להסמיך הרכב חלקי מתוכה, שידון במקרים דחופים; ההרכב החלקי יכלול לפחות חברי ועדה אלה:
(ג)



רופא;
(1)

אחות מוסמכת, עובד סוציאלי או פסיכולוג קליני;
(2)

משפטן, איש אקדמיה, או נציג ציבור או איש דת.
(3)




הפניה לועדה מוסדית יכול שתיעשה בידי אחד מאלה:
(א)
39.
פניה לועדה

מטופל שנקבע לגביו לפי הוראות סעיף 6 כי אינו חולה הנוטה למות ומטופל שנקבע לגביו לפי הוראות הסעיף האמור כי הוא חולה הנוטה למות (בפרק זה - החולה), או שלוחו של חולה כאמור;
(1)




מיופה כוחו של חולה, וכן אדם קרוב או אפוטרופסו של חולה שאינו בעל כשרות;
(2)




מטפל מבין חברי הצוות הרפואי במוסד הרפואי שבו מטופל החולה;
(3)




רופאו האישי של החולה.
(4)




פנה לועדה אתית מוסדית אדם שאינו החולה או שלוחו, תודיע הועדה על הפניה לחולה או לשלוחו; לא היה החולה בעל כשרות תודיע הועדה על הפניה גם למיופה כוחו ולאפוטרופסו, אם ישנם, וכן לאדם קרוב, לפי הענין.
(ב)



היועץ המשפטי או בא כוחו, אם הוא סבור שיש בנדון ענין לציבור.
(ג)








[בישיבה האחרונה מיום 5/7/2005 נדון הנוסח – עד כאן ]




ועדה מוסדית מוסמכת להכריע במקרים שבהם קיימת מחלוקת בין הנוגעים בדבר או מתעורר ספק כיצד לנהוג בחולה, ובין השאר במקרים אלה:
(א)
40.
סמכויות ועדה מוסדית והחלטותיה

השגה על החלטת רופא אחראי לענין חזקת הרצון להוסיף לחיות לפי סעיף 4 או חזקת הכשרות לפי סעיף 5;
(1)




קביעת רופא אחראי לענין היותו של מטופל חולה נוטה למות או חולה בשלב סופי, כאמור בסעיף 6;
(2)




קביעת רופא אחראי לענין היותו של אדם, אדם קרוב לחולה הנוטה למות;
(2א)


5/7/05

מחלוקת בין הורי קטין חולה, בינם לבין עצמם או בינם לבין הרופא האחראי, וכן מחלוקת בין קטין שהוא חולה הנוטה למות לבין הוריו או בינו לבין המטפלים בו, כאמור בסעיף 21;
(3)




בירור רצונו של חולה הנוטה למות מתוך הנחיות רפואיות מקדימות שנתן כאמור בסעיף 26;
(4)




השגה על החלטת מיופה כוח כאמור בסעיף 30;
(5)




קביעת עדיפות בין הנחיות רפואיות מקדימות לייפוי כוח כאמור בסעיף 32(ג).
(6)




בבואה להכריע במחלוקת כאמור בסעיף קטן (א) תברר ועדה מוסדית את רצונו של החולה ביחס לטיפול הרפואי בו ותיתן הוראות למימוש רצונו על פי נתונים עובדתיים שיובאו לפניה ובכפוף להוראות חוק זה; בהיעדר נתונים עובדתיים תחליט הועדה בהתאם לאומד רצונו של החולה על פי השקפת עולמו ואורח חייו, ובמידת הצורך תוך התייעצות עם אנשים המייצגים השקפת עולם הדומה לזו של החולה.
(ב)



החולה ושלוחו רשאים לטעון בפני הועדה המוסדית; החלטות הועדה יתקבלו ברוב דעות.
(ג)



החלטת ועדה מוסדית, למעט בדיון בהרכב חלקי כאמור בסעיף 38(ג), תהיה תקפה רק אם השתתפו בדיון ובקבלת ההחלטה חמישה חברים לפחות, ובהם המשפטן, רופא אחד ושני חברים נוספים מבין החברים שאינם רופאים.
(ד)



ועדה מוסדית רשאית לקבוע שהחלטתה מחייבת או שהיא בגדר המלצה למטפל כיצד לנהוג.
(ה)



ועדה מוסדית רשאית להכריע רק בענינו של חולה המטופל במוסד הרפואי שאליו היא שייכת, אלא אם כן הורה לה המנהל הכללי לדון ולהכריע בענינו של חולה אחר.
(ו)

הועדה הארצית

(א)
41.
מינוי ועדה ארצית ומותביה

ארבעה רופאים מומחים, בדרג של מנהל יחידה, מנהל מחלקה, או מנהל בית חולים;
(1)




ארבע אחיות מוסמכות, בדרגת ניהול בכירה;
(2)




ארבעה חברים שהם עובדים סוציאליים במוסד רפואי, בדרגת ניהול בכירה, או פסיכולוגים קליניים במוסד רפואי, בדרגת ניהול בכירה;
(3)




ארבעה אנשי אקדמיה המומחים בתחום הפילוסופיה או האתיקה, בדרגה אקדמית בכירה;
(4)




ארבעה משפטנים הכשירים להתמנות שופטי בית משפט מחוזי, או שהם בדרגה אקדמית בכירה;
(5)




ארבעה חברים שהם נציגי ציבור, או אנשי דת.
(6)




החברים שימונו יהיו בעלי ניסיון בתחומים שחוק זה דן בהם; איש דת יהודי ימונה בהתייעצות עם הרבנים הראשיים לישראל ואיש דת לא-יהודי ימונה בהתייעצות עם נשיא בית הדין לערעורים של אותה עדה דתית בישראל; המשפטן ימונה בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה.
(ב)



בועדה יינתן ביטוי הולם לייצוגם של בני שני המינים.
(ג)



המנהל הכללי ימנה את יושב ראש הועדה ואת ממלא מקומו, מבין חבריה.
(ד)



יושב ראש הועדה ימנה, מבין חברי הועדה, את מותבי הועדה; לכל מותב ימונו שישה חברים, כל אחד מתחום עיסוק אחר המפורט בפסקאות (1) עד (6) של סעיף קטן (א), וכן ימנה ממלא מקום לכל אחד מהם; יושב ראש הועדה ימנה לכל מותב את יושב הראש שלו ואת ממלא מקומו.
(ה)



חבר הועדה הארצית ימונה לתקופה של חמש שנים, וניתן לשוב ולמנותו לתקופות נוספות.
(ו)



הועדה הארצית מוסמכת לדון ולהכריע באחד מאלה:
(א)
42.
סמכויות הועדה הארצית

חילוקי דעות בין חברי ועדה מוסדית;
(1)




מקרים חריגים בעלי חשיבות עקרונית אשר ועדה מוסדית העבירה להכרעתה;
(2)




ערעור על החלטות ועדה מוסדית.
(3)




בבואה להכריע במחלוקת כאמור בסעיף קטן (א) תברר הועדה הארצית את רצונו של החולה ביחס לטיפול הרפואי בו ותיתן הוראות למימוש רצונו על פי נתונים עובדתיים שיובאו לפניה ובכפוף להוראות חוק זה; בהיעדר נתונים עובדתיים תחליט הועדה בהתאם לאומד רצונו של החולה על פי השקפת עולמו ואורח חייו, ובמידת הצורך תוך התייעצות עם אנשים המייצגים השקפת עולם הדומה לזו של החולה.
(ב)



הפניה לועדה הארצית יכול שתיעשה על ידי מי שזכאי לפנות לפי הוראות סעיף 39 לועדה מוסדית, ובמקרים כאמור בסעיף 42(א)(1) או (2) - תיעשה הפניה על ידי חבר הועדה המוסדית או על ידי הועדה המוסדית, לפי הענין.
43.
פניה לועדה הארצית

החולה או שלוחו זכאים להופיע ולטעון לפני הועדה הארצית.
(א)
44.
החלטות הועדה הארצית

החלטות הועדה הארצית יתקבלו ברוב דעות חברי המותב; היו הדעות שקולות תכריע דעת יושב ראש המותב.
(ב)



תוקף החלטות הועדה הארצית מותנה בהשתתפות בדיון של נציג מכל אחד מתחומי העיסוק שמהם מורכבת הועדה, המפורטים בפסקאות (1) עד (6) של סעיף 41(א).
(ג)



להחלטות הועדה הארצית יהא תוקף מחייב.
(ד)



כל מי שזכאי לפנות לועדה הארצית זכאי לערער על החלטת הועדה לפני בית משפט מחוזי, שידון בערעור בשלושה שופטים.
45.
ערעור

שונות



לא יישא אדם באחריות לפי כל דין על פעולתו לפי הוראות חוק זה, אלא אם כן פעל ברשלנות.
46.
פטור מאחריות

חולה הנוטה למות זכאי לבקש את שיתוף הפעולה של המטפלים בו בקבלת טיפול שאינו קונבנציונלי, ביוזמתו ובמימונו, בכפוף לאישור מנהל המוסד הרפואי שבו הוא שוהה.
47.
הזכות לטיפול משלים

אין בהוראות חוק זה כדי לחייב מטפל לתת לחולה הנוטה למות טיפול רפואי מסוים, או להימנע ממתן טיפול רפואי מסוים, בניגוד לערכיו, למצפונו, או לשיקול דעתו הרפואי; במקרה כזה יעביר המטפל את הטיפול למטפל אחר, על פי הסדר שייקבע בתיאום מראש עם מנהל המוסד הרפואי.
48.
העברת הטיפול למטפל אחר

על אף הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962
, ובכפוף להוראות סעיפים 4(ב)(2) סיפה ו-7(ב)(2) סיפה, אפוטרופוס שמונה לאדם לא יהיה מוסמך לייצגו בענינים שחוק זה חל עליהם.
49.
תחולת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות

לא יגלה אדם מידע שהגיע אליו תוך כדי מילוי תפקידו או במהלך עבודתו לפי חוק זה ולא יעשה בו כל שימוש, אלא לצורך ביצוע הוראות חוק זה או לפי צו של בית משפט; אין בהוראות חוק זה כדי לגרוע מהוראות חוק זכויות החולה.
50.
סודיות

חוק זה יחול גם על המדינה.
51.
תחולה

השר ממונה על ביצוע הוראות חוק זה והוא רשאי להתקין תקנות בכל הנוגע לביצועו ובכלל זה -
(א)
52.
ביצוע ותקנות

הוראות לשם קביעה מיהו אדם קרוב לענין חוק זה;
(1)




הוראות לענין מתן עדויות, איסופן ותיעודן, ולענין איסוף מסמכים ונתונים, לשם בירור רצון המטופל לפי סעיפים 4, 7 ו-26 לרבות דרישות ראייתיות ביחס לעדויות, מסמכים ונתונים כאמור;
(2)




דרכי המינוי וסדרי העבודה של הועדה הארצית והועדות המוסדיות;
(3)




הפרטים שיש לתעד ברשומה רפואית לפי סעיפים 5, 16, ו-35;
(4)


5/7/2005

הוראות בדבר צורתם של ייפוי כוח והנחיות רפואיות מקדימות;
(5)




הוראות לניהול מאגר המידע, לרבות תנאים לענין מסירת מידע וקבלת מידע, וכן דרכי מינויו של האחראי על המאגר ותחומי סמכותו;
(6)




חובות דיווח על ביצוע הוראות חוק זה למי שיסמיך השר, לצורכי בקרה ומחקר, והוראות בדבר פרסום מידע כאמור, ובלבד שלא יפורסמו פרטים מזהים של מטופל. 
(6)

(7)




השר יתקין תקנות הקובעות הוראות לניהול מאגר המידע, לרבות תנאים לענין מסירת מידע וקבלת מידע, וכן דרכי מינויו של האחראי על המאגר ותחומי סמכותו.
(ב)

5/7/2005

תחילתו של חוק זה שישה חודשים מיום פרסומו.
53.
תחילה




� ס"ח התשנ"ו, עמ' 327.

� ע"ר 1940, תוס' 1; ס"ח התשס"ד, עמ' 70.

� ס"ח התשנ"ד, עמ' 156.

� דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 30, עמ' 594; ס"ח התשס"ב, עמ' 97.

� ס"ח התשכ"ב, עמ' 120.