כנסת פתוחה

גמלת ניידות למושתלי מפרק

5
ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
4.7.2005
הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי




פרוטוקול מס' 445
מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
שהתקיימה ביום שני, כ"ז בסיוון התשס"ה - 4 ביולי 2005 - בשעה 12:00

גמלת ניידות למושתלי מפרק

חברי הוועדה: שאול יהלום - היו"ר
אריה אלדד
נסים דהן
חמי דורון
יגאל יאסינוב

הרן לבאות, משרד האוצר
ד"ר חיה קטן, המוסד לביטוח לאומי
פרופ' משה רופמן, מנהל מחלקת אורתופדיה, ביה"ח כרמל
פרופ' חיים שטיין, מנתח אורטופדי
ד"ר ואדים בנקוביץ, מנהל מחלקת השתלות מפרקים, ביה"ח סורוקה
נאוה לנדסמן, צעדים
מירי מי-בר, צעדים
קרולה אופנהיימר רוזנטל, צעדים
שושנה גרינבאום, צעדים
יהודה לשם, מטה מאבק הנכים
רוני שכטר, מטה מאבק הנכים
דורון יהודה, ארגון הנכים הכללי
גילה ששונוב

וילמה מאור

הדס דויטש


גמלת ניידות למושתלי מפרק

שלום רב, אני מתכבד לפתוח את הישיבה.

יש עמותה של מושתלי מפרק שבאה בטענה שמחלתם מוכרת כאשר משתילים להם שני מפרקים. כשמושתל אחד, הם לא מוכרים בביטוח הלאומי לצורך גמלה, גמלת ניידות וכו'. טענתם היא שגם בעלי מפרק אחד, יש להם הזכות והתנאים להכרה, כולל בעיות של השלכות בעתיד שיש לבעיה של מפרק אחד על הבריאות ושני מפרקים אם אין טיפול נכון. נשמע את המומחים בנושא, את עמדת הביטוח הלאומי, האוצר.

ד"ר קטן, בבקשה תני לנו סקירה על המצב כיום.

כיום חולים במחלות פרקים שיש להם הגבלות בפרקים השונים נכנסים לתוך מערכת הגמלאות בניידות בהתאם לסעיפי הניכוי שדנים בהגבלות ירכיים, ברכיים. כשהמצב מחמיר הם עוברים השתלת מפרק. כשמפרק ירכי מתפקד היטב מוחלף פעם ראשונה, אנו לא דורשים מהם את הרכב חזרה, הם מפסיקים לקבל קצבה חודשית להחזקת הרכב. כשהמפרק הזה מתחיל להתרופף או אם יש החלפה של מפרק נוסף הם חוזרים למערכת הזכאות על פי הסעיפים. אנו מדברים בתקופה שבה עברו השתלה של החלפת מפרק אחד שמתפקד היטב. כשיש שני מפרקים, הם בפנים. כשיש סימני התרופפות של אותו מפרק בודד, הם שוב בפנים. אנו מדברים על הקטע של מפרק בודד שעדיין מתפקד.

יש פה פער כפי שאני רואה את זה בכמה היבטים; אחד מהם, החלפת מפרק זה ניתוח של בררת מחדל שהטיפול השמרני נכשל ואנו מחליפים את המפרק שלא מתפקד למפרק מלאכותי. למפרק מלאכותי יש אורך חיים משלו שתלוי גם בשימוש של אותו מפרק - מרחקי הליכה, רמת התפקוד וכו'. מהמלצות שלנו למושתלי מפרקים, במיוחד לצעירים, למתן השימוש בהליכה בתפקוד הרגיל, וגם אם מבחינת המחוקק בביטוח הלאומי המפרק מתפקד היטב, אנו יודעים שיבוא יום שהמפרק הזה יתרופף. מטרתנו להרחיק את היום הזה להופעת סימני התרופפות ולהרחיק את האפשרות לניתוח נוסף.

המצב הנוכחי גורם לכמה דברים; אחד מהם, אנשים שזקוקים להשתלת מפרק אחד דוחים את הניתוח שייפגעו מזה שחלק מההטבות פשוט לא יינתן להם אחרי ניתוח. יש היבט נוסף, שאנשים שסובלים משני מפרקים מזרזים ללא צורך את הניתוח השני כדי להיכנס לזכאות. זה מצב לא צודק שנוגד את ההמלצות הרפואיות שלנו על שמירת המפרק, על דחיית ניתוח, אם יש אפשרות, ויש פה פער. אנו רואים את זה בעבודה היום יומית. אנשים דוחים את הניתוח מחשש להיפגע ומזרזים את הניתוח השני בצד השני ללא צורך כדי לקבל את זכויות מושתל המפרק השני.

נעזוב את החשיבה והסכנות. בוא נדבר על אדם שהשתיל לעצמו מפרק אחד. מה גורם, האם העובדה שהפסיק בהשתלת מפרק אחד לקבל קצבת ניידות וכו', האם יש נזק לבריאותו?

להערכתי, באופן משני לטווח ארוך, כן. גמלת הניידות ניתנת לאנשים מוגבלים בתפקודם הבסיסי, בעיקר בהליכה. אדם שהשתילו לו מפרק אולי לעת עתה הוא לא מוגבל, אך המגבלה הזו תבוא טרם זמנה אם השימוש במפרק יהיה מופרז או ללא צורך. נגיד, מרחקי הליכה, ויש בהחלט מצבים שאנו ממליצים לאדם להשתמש במפרק רק לצורך ההכרחי כדי שהמפרק הזה ישרת אותו כמה שיותר זמן, שהשימוש יהיה מתון. אומרים לו: אל תעשה טיולים ארוכים וכו'. אם היתה לו קצבת ניידות, הוא היה זכאי לרכב.

כלומר אתה אומר שיש חשש רפואי שאנשים חוששים להפסיד את זכויותיהם, לכן לא מנתחים אפילו מפרק אחד, ואומרים: או שניים או כלום, ומצבם מידרדר.

אנשים מנתחים מפרק שני לפני הצורך כדי שיהיו להם שני מפרקים.

שלישית, אתה אומר שהנזקים שנגרמים למפרק אחד כי אין לאדם קצבת הניידות, גורמים לכך שההתרופפות תבוא יותר מהר.

איך מתנהל ניתוח שהצליח – לאיזה פרק זמן, בשימוש סביר, לאיזה פרק זמן ממוצע המפרק לא יתרופף?

זה לא עניין של זמן אלא של שימוש. בממוצע הסטטיסטיקה הכלל עולמית זה עשרים שנים למפרק ירך 95%-97% מהמקרים.

הוא אומר: הממוצע הוא 15 שנה בין ברך לירך בהנחה שמספר המקרים שווה. הוא אומר: חיסכון של המדינה 15 שנה קצבת ניידות, אני לא מוותר מהר.

ניסיתי לקבל תחושה של כמה עדין הניתוח. אם הממוצע הוא חמש שנים, האדם יכול לגמוע כמות קילומטרז' לא מבוטלת עד שהניתוח – האפקטיביות שלו מתבטלת. זה לא ניתוח שאם אני מחר גורם לאדם שרוצה לעבוד לעלות במעלית וללכת במסדרון בבניין המשרדים שלו, זה אומר שמחר בבוקר יתרופף לו המפרק.

זו הנחה שגויה. מדובר באנשים שרמת התפקוד שלהם היא מתחת לממוצע לפני ואחרי הניתוח מסיבות אלה. הם אף פעם לא חוזרים לתפקוד מלא.

כלומר רק בגלל זה?

אדם עם פגיעה במפרק אחד, אחרי כל ניתוח הכי מוצלח שיהיה, אף פעם לא ייחשב מבחינתנו כאדם עם תפקוד נורמלי.

האם אפשר להשוות את המצב של איש אחרי ניתוח לאיש שהולך על פרוטזה, כי שניהם לא יהיו בריאים לחלוטין.

יש הבדל מהותי. אם אנו מדברים על ניתוח נוסף, ניתוח נוסף הוא עד פי עשרה יותר יקר במערכת הבריאות. יש לזה סטטיסטיקה מארצות הברית.

יש על זה מחקר?

כן.

בכמה אני מקדים את הניתוח השני אם אני מונע קצבת ניידות אחרי הניתוח הראשון?

מצד אחד אנו עושים את הניתוחים האלה לאנשים הרבה יותר צעירים מאשר לפני עשר שנים. מצד שני הטכנולוגיות מתפתחות בצורה כזו שמאפשרות זאת. מצד שלישי האוכלוסייה היותר צעירה, וזה ממחקר, הסבירות שיגיעו לניתוח שני יותר גבוהה בגלל תוחלת החיים. אני לפעמים אומר לאנשים: תשמרו על זה, כי אין אחרי זה מה לעשות. אם נתייחס באותה צורה לניתוח ראשון, אולי השתל הזה ישרת את האדם עד סוף חייו. אם לא נשמור על זה בגלל פעילות מופרזת של אותו אדם, בגלל שבלשכת העבודה יגידו לו שהוא בריא ויכול לעסוק בבנייה או בניקיון, ונכון להיום אין סעיף בביטוח הלאומי שמתייחס למושתל מפרק, ואז אנו מגיעים לניתוח יקר ומוקדם יותר ממה שצריך, ויש לזה היבטים אחרים, שלא ניתן למדוד בכסף. הניתוח השני הרבה יותר מסוכן, התמותה והסיבוכים ברמה הרבה יותר גבוהה.

האם אתה יכול לומר: ניתוח שני אנו עושים X בשנה במדינת ישראל. אם היה ניתן תקציב ניידות למפרק ראשון, היינו מנתחים פחות? האם אפשר לכמת תיאוריה זו?

אני לא יכול לתת נבואות, אך התשובה היא כן. אם אדם יעשה פחות קילומטרז' על אותו שתל, שזה מרכיב מכני, אין ספק שהוא ישרת אותו יותר.

זה דבר ברור אך בלי כימות?

לא לקחנו שתי קבוצות.

אנשים שמגיעים לניתוח אינם בריאים, והניתוחים האלה פותחו כדי למנוע כאבים לאנשים שיש להם כאבים במפרקים והגברה בתנועה. לכן בשפה עממית זה ניתוח שמיועד להשתיל אספירין. כל שיפור בתנועת הפרק זה בונוס. לא רק צילום הרנטגן חולה, גם הרקמות מסביב שלא נראות ברנטגן משתתפות במחלה. לכן אם אדם הגיע ממקום רחוק או מרופא משפחה שלא מיהר לשלוח אותו, המגבלות שיש לו לא עוברות במחי יד אם בכלל אחרי הניתוח.

לכן יש להבין; ההגדרות הקיימות בהנחיות הזכאות לניידות הן קשיחות. זה לא בדיוק מתאים לאדם החי. אלה הנחיות שבאופן יסודי בנו אותן בתקופת מגפות שיתוק הילדים. מאחר שבמשרד האוצר לא מעולם מי שנכנס לעובי הקורה, הנושא הזה נשאר פרוץ.

בנוסף, הניתוח השני זה התפתחות המחלה. אם המחלה היא כזו שצריך לעשות עוד פרק, האיש מוגבל כך שמגיע לו ניידות אם זה רשום או לא רשום בטופס. אם הניתוח השני הוא החלפת המפרק הראשון שהושתל וקרה בו משהו, זה סיבוך של הניתוח הראשון.

לגבי אורך חיי הנשתלים; נעשו ניסיונות בעולם לכמת את זה, ומי שעשה הכי הרבה ניסיונות זה הסקנדינבים. בשוודיה היה רישום של ספר השתלות מפרקים שוודי. נערך על זה דיון ממצה בארצות הברית בכינוס שהתקיים ב-1995. הוכיחו שגם ספר זה לא מדויק. זה אומר שסוג מסוים של נשתלים - יש לו אורך חיים ארוך יותר בתוך האדם מסוג אחר, אך מאחר שבמדינתנו הקטנה אין סטנדרטיזציה, אנו נמצאים בסופרמרקט. חולה, משתילים לו תותבת - זו ההגדרה מההתחלה עד הסוף. איזה תותבת משתילים לו – תלוי לאיזה רופא הוא פנה, באיזה בית חולים.

האם באיזה מקום בעולם לקחו שתי קבוצות שעשו ניתוח ראשון ואמרו: לקבוצה אחת נותנים רכב, לכן הם לא מתאמצים ולא דורכים הרבה על המפרק, דהיינו לכאורה קצבת ניידות, לקבוצה השנייה לא נתנו רכב, ועכשיו אתה שואל את עצמך: מי הגיע מהר יותר לבית חולים להשתלת המפרק השני?

התשובה היא שמה שנעשה זה שנבדק תוחלת החיים של הנשתל עד שהוא הגיע להחלפה, אך לא לגבי רכב, אלא אורך ההישרדות של הנשתל בגוף האדם. בסקנדינביה זה היה עד 15 שנה.

על פי עשרות שנות מקצועיות, הממוצע יורד אם אתה משתמש במפרק ללא רכב?

כן.

המפרק המלאכותי הוא הפוך.

אנו מסבירים לחולים שמי שיש לו ברקסים ביולוגיים מובנים, אורך חיי המשתל אצלו יותר ארוכים. אף אחד לא כימת את זה, אך חוות דעתי המקצועית מוחלטת, אם היו נותנים גמלת ניידות לבעלי מפרק אחד, היינו מאריכים את חייהם המפרקיים.

השתלת מפרק מלאכותי זה לנסות להכניס דבר דומה לגוף החי, ואי אפשר לעשות מה שעושה הבריאה לעולם. אנו מנסים לשקר את הטבע, ולתוך זה אנו צריכים עזרה של האקולוגיה מסביב. לפני שמונה שנים עשיתי עבודה לקופת חולים על מה הצפי של מספר חולים שיבואו לניתוחים חוזרים. עשינו חשבון שנגיע ל-15% ב-2005. אנו מגיעים ל-25%, אנו מרכזים רוויזיות של אנשים צעירים, בגיל 40, כבר עושים ניתוח שני, וזה אומר שבגיל 60 הוא ישכב במיטה, ויהיה על כולנו לנטל. המספרים האלה עולים.

אף אחד לא בדק כמה קילומטר הוא הלך ברגל. האקולוגיה שנספק לנשתל הראשון תיתן לו חיים טובים יותר. כל שבוע אני מנתח בני 40,50. אני לא מקנא בדור שיבוא אחריי. אלה העובדות.

אם הבנתי נכון, שבערך כרבע מהחולים במשך 10-15 שנה באים לניתוח חוזר?

רבע לא, אך בעוד עשר שנים כן.

כלומר לפחות כל חולה רביעי שנותח מסיבות כלשהן יחזור. אם נצליח לדחות הוצאה כספית על ניתוח חוזר לפחות בשנה שנתיים, כבר יש רווח כספי, כי אז המשתל הזה יעבוד 12 שנים ולא 10, ובשנתיים האלה אין צורך להוספת תקציבים.

הוא אומר: 12 שנה אני נותן גמלת ניידות.

אנו יכולים להגדיל את זה לכמה שנים.

אין לו נתון מדויק, בכמה שנים.

פרופ' שטיין, דיברת על המחקר בשוודיה. מה ההטבות הסוציאליות שנתנו להם שם? אנו רק יודעים שהתקופה שם שונה. אני יודע שבשוודיה המערכת הסוציאלית מאוד מפותחת, אם המחקר היה השוואתי בין שוודיה לארצות הברית, שם המערכת הרבה פחות מפותחת, אולי אנו יכולים להשוות, ששם התקצר הזמן, לעומת בשוודיה, אם נתנו שם ניידות.

המחקר נעשה רק בשוודיה, ומה שמעניין אותם זה כמה תקציב צריך. מאחר שזו מדינה סוציאלית אבסולוטית, הם הוכיחו שכמות ההזדקקות למוסדות סיעודיים גדלה משמעותית.

ד"ר קטן, המומחים אומרים שהמפרק המלאכותי נשחק ככל שאתה משתמש אתו יותר. אם אתה לא מקבל גמלת ניידות, אתה משתמש בו יותר. אומרים הרופאים: מקדימים את שאר הניתוחים בגלל השחיקה.

הם המומחים. אנו מתפקידנו להוציא לפועל את החוקים. אם יכולתי, הייתי נותנת לכולם. למשל, אני חושבת שחובה להכניס את מושתלי הקרסול. זה דבר מתקבל על הדעת. הקבוצה של החלפת מפרק אחד שמתפקד, היינו שמחים להכלילם. הם נמצאים אצלנו במערכת מלכתחילה. הם נכנסים למערכת ונפלטים, אך הם לא מחזירים את ההטבות. אנו נשמח להרחיב את קבוצת הזכאים.

יש היבט הומניטרי - השתלת קרסול, אך גם היבט כלכלי. אין לרופאים מחקר, אך לביטוח הלאומי יש מחלקת אומדן. הוא יכול לאמוד את העניין. אם תגרמי למצב שכל מושתלי שתל אחד לא יתאמצו וייסעו כי תהיה להם גמלת ניידות, הם יבואו פחות לניתוחים היקרים יותר.

אתה גם לא יודע כמה אדם נוסע. אולי הוא לא נסע הרבה לפני הניתוח ולא אחרי הניתוח. קשה מאוד לעשות מחקר כזה.

רופאים אומרים לך: זה שאתה לא נותן גמלה, אתה שוחק את המפרק, וצריך ניתוח.

זה עולה לנו 800 מיליון ₪ בשנה. אחוז הגידול של האנשים שנכנסים כל שנה לקצבת הניידות הוא הרבה יותר גדול מהגידול בנכות וגידול באוכלוסייה ובכל גידול אחר. נתנו שתי הרחבות לקצבת הניידות בשש השנים האחרונות בעקבות מאבקי הנכים. אפילו הנכים יגידו לך שיש אנשים שנמצאים בהסכם זה שלא צריכים להיות שם. אולי זה אחוז נמוך, אך יש.

אתה בהצעת חוק שלך אמרת שילד נכה במחלות מסוימות צריך לקבל קצבת ילד נכה שלא מקבל היום. אנו עומדים בפני החלטה: האם מה שנאמר פה קודם לילד נכה שלא מקבל קצבה בכלל, כי זה עומד מול זה. אנו מנסים לווסת את זה כך שאנשים שמסוגלים ללכת, ואם הם לא עובדים בכלל, קצבת הניידות עוזרת להשתלב בעבודה או להישאר בעבודה. זה היה היעד המרכזי שלה וצריך להישאר כך. מידת הסבל של מי שיכול ללכת פחותה ממקרים שלא נכנסים היום לניידות. יש לנו שמיכה קצרה ואנו מנסים להכיל כמה שיותר אנשים.

מתי אתם מוכנים להכניס את הקרסול?

נצטרך לעשות בדיקות לזה. אני לא מכיר את זה. שווה בדיקה.

בתור מושתלת קרסול מותר לי ללכת כמה צעדים על משטח סלול כמו דירה, לא מדרכה. האם אתה קורא לזה חזרה להליכה?

תחת מגבלת תקציב אנו צריכים לעשות בחירות קשות מאוד.

אני רוצה להסביר מה זה מושתל מפרקים; אני כמושתלת, אני קטועה. אני הולכת כל לילה לישון עם הפרוטזה.

בנוסף, כל 15 שנה, כי יש לי ניידות כי עברתי 5 החלפות, אני נכנסת לניתוח רוויזיה שמי שקטוע לא צריך אותה. אני מבקשת שתתייחס יותר בכבוד ולהעמיק יותר בעובדות.

לא התעלמנו מזה, זה דבר חשוב לנו מאוד. התבצע מחקר, למיטב ידיעתי. אני לא רופא.

מניסיונך, את יכולה לומר: אם היתה לי ניידות אז, הרופא אמר לי שהייתי יכולה להשהות את הניתוח?

מניסיוני, אני מכירה המון אנשים שעוברים ניתוח החלפה ראשון, הם מגיעים הרבה יותר מהר לניתוח החלפה שני.

הלוואי שהיה לנו נתון שמכמת את זה.

בסופו של דבר אנשים יחסכו למערכת הרבה יותר כסף בזה שלא יגיעו לניתוח השני.

אני זוכר את הישיבה שלפני התיקונים במי שעושה ניתוח, ושם תקפתי את העניין, האם מי שעושה ניתוח - להוריד לו את האחוזים. ראינו את הנולד. זה אכן קורה. נכים שבאים לעשות ניתוח חוששים לעשות אותו שמא יורידו לו את הרכב. יש לי נכה שעבר שלושה-ארבעה ניתוחים והגיע למצב שאין לו כבר עצם. אנו צריכים להביא את הנכים האלה למצב שיסבלו יותר בעתיד? הרכב צריך לאפשר לאותו נכה לא להגיע לניתוח, אפילו לא לראשון.

התפיסה היא שאדם שהגיע להשתלה הוא חולה, הוא מקבל קצבה של 60%. אומרים לו: נכניס אותך לניתוח ונוריד לך את הקצבה כי הפכנו אותך לבריא, כי אם נותנים לו 0 אחרי קטיעת מפרק, אומרים לו: הכנסנו אותך לתקופה שהבורא יצר אותך. אני אומר שלאחר הקטיעה מצבו מורע, כי כתוצאה מהחלפת מפרק יש תוצאות לוואי אחרות, למשל אי יכולת לשבת ברגליים שלובות, ללכת בשטחים מסוימים. מצבו נעשה כמו שהיה קודם או מורע, לכן אין סיבה להוריד לו את הקצבה.

לא רק העצמות נפגעות אלא גם הרקמות שנמצאות בסביבה. בנוסף, היום אנו עושים השתלות באנשים שעדיין יצרנים, פעילים ומשתתפים בשוק העבודה. אני חושב שאנו יכולים להחזירם למעגל העבודה, וזה ערך לא פחות חשוב. צריך להתייחס על הגיל היותר צעיר.

ברוסיה עברתי שלושה ניתוחים. בארץ עברתי בשתי רגליים לפני כשנתיים וחצי. ביטוח לאומי הורידו לי את הקצבה ולכן יש לי חוב 41,000 ₪ לביטוח לאומי. הם מבקשים את הכסף ולא החזירו לי את הקצבה. היום יש לי בשתי רגליים.

לפני שני הניתוחים קיבלה 80%, משמעותם כמו פטור של 100%. היום לאחר החלפת שני המפרקים לפי אחוזי הנכות זה 70%.

כלומר היא כן מקבלת קצבה, אך לפי אחוזי נכות של 70% זו קצבה שלא מאפשרת לה להחזיק את הרכב.

בגלל שהחלפתי.

אנו לא יכולים לעלות על אוטובוס. צריך לשלם לנהג לפני שיושבים, לא תמיד יש מקום ישיבה, ולא תמיד אפשר לרדת מהאוטובוס. אנו מועדים לנפילה, ולי יש התרופפות כי נפלתי – לא באוטובוס, אך נפלתי.

גם באוטובוסים שהפכו לנגישים, הנהג לעולם לא יוריד את הרמפה אם אנו לא בכסא גלגלים.

שהעמותה שלכם תפנה לדן ותעשה סימן מוסכם.

הגיל הממוצע של המושתלים הראשונים היום ירד בשני עשורים לפחות לעומת מה שהיה לפני 25 שנה, כי אנשים באים ולא מוכנים להתמודד עם הכאבים והמגבלות. שנית, אנו מדינה שהיו בה הרבה נישואי קרובים במשך דורות, וזה גרם למגבלות במפרקים שהם מולדים יותר מאשר במדינות אחרות. שלישית, יש אצלנו הרבה אנשים שעברו חבלות ולא קיבלו את הטיפולים בזמן הנכון או בזמן המתאים. הגיל הממוצע במחלקות שמחליפות פרקים כיום זה 40-50. לפני 20 שנה זה היה 65 פלוס. לאנשים האלה יש פחות ברקסים ביולוגיים מובנים, לכן הם משחררים את התותבות יותר מהר וצריכים החלפה חוזרת.

בנוסף, מה שאמר נציג האוצר נכון מתמטית, אך יש לי שאלה; המדינה מרוויחה כסף מזה שלוקחת מסים מהאזרח על קניית אוטו, אך מי שקונה אוטו בלי מסים, הוא משלם אותו, לא האוצר. אני מדבר על אלה שמשלמים עבור הרכב. שיעשו טבלת זכאות.

הגעתי לבעיות מפרקים בגיל 30 כתוצאת לוואי של כימותרפיה מטיפול בסרטן. לפני 30 שנה לא הייתי מגיעה לזה כי לא הייתי נשארת בחיים. אחרי שהתחילו בעיות מפרקים עברתי ששה ניתוחים. הגעתי לניתוחים בפעם שנייה, ואני נלחמת להאריך את הזמן כדי לא להחליף שוב.

עד שהכניסו את שני המפרקים נלחמתי עשר שנים עם ביטוח לאומי כי אין סעיף מתאים. כתבו: לצערנו, אין סעיף מתאים, וזה היה אפס.

במדינת ישראל כמות ההשתלות שעושים היא שליש פחות ממה שבעולם. כלומר התחלואה אותו דבר, כמות האנשים שהולכים לניתוח קטן ממה שצריך להיות.

אני צריכה את הניתוח שלשום, לא היום. במקום העבודה הלכתי קילומטרז' כדי לחנות את הרכב.

אם אין מחקר שמדבר על קשר בין גמלת ניידות בארצות שונות לקצב החלפת המפרקים, יש עבודה שמדברת על מצב סוציואקונומי ועל קצב החלפת מפרקים?

עובדות מראות שיש יותר ניתוחים ראשונים, פחות חוזרים.

יכול להיות שהיה רצוי שהיה בפנינו מחקר שבו יש קבוצה אחת שנהנתה מרכב שמונע ממנה שחיקה מוגברת של התותבות, ואחרת שלא נהנתה. אך יש מצבים שהם היגיון צרוף ברפואה, ואנו גם ממליצים לחולים שלנו לעשות דברים לפי ההיגיון הפשוט ולאו דווקא לפי רפואה מוכחת. פה ההמלצה שלנו צריכה להישען על השכל הפשוט והברור ולא דווקא על עבודה. לכן ברוח זו צריכה להיות המלצתנו.

בואו נסכם; הוועדה על דעת כל חבריה ממליצה להעלות את הנושא בדיון הקרוב בין האוצר לביטוח הלאומי. אנו ממליצים להכניס גם את ניתוחי הקרסול כחלק מניתוחי הירך והברך.

לגבי מפרק אחד; אנו ממליצים לא להוריד מהסיבות הבאות; העיקרית - אי מתן קצבת ניידות ואם השלכתה היא צמצום השימוש ברכב, הדבר מביא לשחיקת המפרק הראשון וזה מקדים את הניתוח וממילא זה ניתוח יקר פי כמה. כלומר גם כלכלית זה טעות.

אתה מוריד קצבת ניידות, ואתה שולח את הנכה לתחבורה ציבורית. התחבורה הציבורית מנוגדת לתהליך שדרוש כדי לשמור על מפרק מושתל. זה סותר את עצמו.

בנוסף, התברר פה שאנשים חוששים בכלל לעשות את הניתוח כדי לא להפסיד את גמלת הניידות, בריאותם מתערערת והניתוח מסתבך ויותר יקר. בנוסף, הם מעדיפים לעשות ניתוח בצד השני כדי לקבל את הקצבה. לכן נראה לנו שיש לפתור את הנושא. המלצת הוועדה היא לא למנוע ממושתל פרק אחד את הקצבה.

תודה רבה, הישיבה נעולה.



הישיבה ננעלה בשעה 13:30.