5
ועדה משותפת עבודה-חוקה בנושא הארכת חיים (8)
1
28/6/2005

הכנסת השש-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 8

מישיבת הוועדה המשותפת לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות ולוועדת החוקה, חוק ומשפט

בנושא הארכת חיים
‏יום שלישי, כ"א בסיון התשס"ה (‏28 ביוני, 2005), שעה 14:00

1.
הצעת חוק החולה הנוטה למות, התשס"ה-2004, מ/145 – הכנה לקריאה שנייה ושלישית

חברי הוועדה: שאול יהלום – היו"ר

חה"כ משה גפני

חה"כ אילנה כהן

פרופ' אברהם שטיינברג
-
יו"ר הוועדה הציבורית לענייני החולה הנוטה למות

עו"ד טלי שטיין
-
ממונה בכירה, ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

עו"ד קובי שפירא
-
משרד המשפטים

ירון אונגר
-
מתמחה, משרד המשפטים

טלי שמואל
-
מתמחה, משרד המשפטים

עו"ד טליה אגמון
-
לשכה משפטית, משרד הבריאות

עו"ד אדוארד ווייס
-
לשכה משפטית, משרד הרווחה

עו"ד אהובה טיכו
-
לשכת עורכי-הדין

ישי קום
-
עובד סוציאלי ראשי, קופת-חולים מאוחדת

יעל אייזן
-
עו"ס, אזור המרכז, קופת-חולים מאוחדת

עו"ד גילי שיל"ת
-
יועצת משפטית, הלשכה לאתיקה, ההסתדרות הרפואית

תמר אשל
-
חברת כנסת לשעבר, יו"ר עמותת "לילך" (לחיות ולמות בכבוד)

עדינה מרקס
-
יו"ר האגודה לזכויות החולה

ג'ודי וסרמן


גיל שבתאי

וילמה מאור

אירית שלהבת
הצעת חוק החולה הנוטה למות, התשס"ה-2004, מ/145

אני מתכבד לפתוח את ישיבת הוועדה המשותפת של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות וועדת החוקה, חוק ומשפט בנושא הארכת חיים. אנחנו ממשיכים בדיון בהצעת חוק החולה הנוטה למות, התשס"ה-2004, בנוסח שמונח לפני כולכם, שבראשו כתוב "מיום 27.6.2005". עלינו להודות ללשכה המשפטית שעובדת ומתקנת ומשפרת ומכניסה את כל התיקונים.


אנחנו נמצאים בעמוד 11. פרק ה': הבעת רצון מוקדמת.

הדרכים להבעת רצון מוקדמת.

אולי משפט אחד כהקדמה לפרק הזה. עד כה אין עיגון חוקי למה שנקרא "צוואה מחיים". כאן לראשונה מנסים לעגן את זה בחוק. הפרק הזה מנסה להפוך את הצוואה מחיים, מצד אחד, לנגישה ככל האפשר, אבל מצד שני שתהיה מספיק רצינית, כי זאת בכל זאת החלטה לא פשוטה. שלא יסתפקו באיזה פתק (צעטאלע) קטן שמישהו רושם. אני מניח שנצטרך להתמודד עם האיזון הזה.

אדם רשאי להביע את רצונו, מראש, בשאלת הטיפול הרפואי בו אם יהיה חולה הנוטה למות שאינו בעל כשרות, בין במתן הנחיות רפואיות מקדימות, בין בדרך של ייפוי כוח, ובין בשילוב ביניהם, הכל בכפוף להוראות פרק זה ובלבד שעשה כן מתוך רצון חופשי ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר."
22.
"הבעת רצון מוקדמת

השאלה איך מבטיחים שאין לחץ משפחתי, חברתי או אחר. אני חושבת שלא רק בייפוי-כוח אלא גם בהוראות רפואיות מקדימות רצוי שיהיו שני עדים שאינם בני משפחה. יתכן שזה יפתור את העניין, מתוך רצון חופשי ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.

תיכף נראה. בוודאי מפורטת כאן הפרוצדורה. אם היינו שמים נקודה אחרי המילים "מתוך רצון חופשי", האם זה היה מזיק לנו? אחר-כך מישהו יגיד שהוא עשה כן מתוך לחץ אקלימי או איזה לחץ אחר.

כתוב "או אחר".

אבל למה לפרט?

הוא עצמו יכול להיות בלחץ.

די לומר: "מתוך רצונו החופשי והעצמאי".

זה נכנס מכיוון שזה הדבר השגרתי, הדבר הכי שכיח, שמישהו הולך לוותר על חייו או להתעקש על חייו מכיוון שהמשפחה רוצה בכך, לכן הכנסנו את זה.

למה לו לסבול?

זה המשמעות של לחץ משפחתי. אבל מה זה לחץ חברתי? החברה רוצה כך?

חברים למשל.

מחר הוא יגיד שיש עליו גם לחץ רפואי, בגלל שהרופאים רוצים לפנות מקום בבית-החולים.

אני חושב שאתה צודק.

אני חושב שאם נכניס דבר אחד ולא נכניס דברים אחרים זה ייצור בעיה.

אני חושבת שזה עניין אישי, לא כל-כך עניין חברתי. חבר הכנסת שאול יהלום צודק.

לכן אני אומר "מתוך רצונו החופשי והעצמאי". בסדר? מחקנו את הסיפה.

סימן ב': הנחיות רפואיות מקדימות

אדם בעל כשרות רשאי לתת הנחיות רפואיות מקדימות לפי הוראות סימן זה, שבהן יפרט את רצונו לגבי טיפול רפואי עתידי בו אם יהיה חולה הנוטה למות שאינו בעל כשרות."
23.
"הנחיות רפואיות מקדימות



עכשיו אנחנו מתכוונים להפריד בין הנחיות רפואיות מקדימות לבין ייפוי-כוח. סימן ב' מתייחס לצורת מתן ההנחיות הרפואיות המקדימות.

היום סעיף 16 בחוק זכויות החולה מאפשר לחולה למנות לעצמו בא-כוח שייתן הסכמתו לטיפול רפואי. כמו כן, הנחיות משרד הבריאות קובעות שיש פרוצדורה למינוי בא-כוח, ובין היתר אמרה לי עו"ד טליה אגמון שייפוי-הכוח תופס גם כשאדם חדל להיות כשיר משפטית.

אבל כרגע אנחנו מדברים על הנחיות רפואיות מקדימות.

אז אותו אדם שהיה בעל כשרות ונתן ייפוי-כוח למישהו, ייפוי-הכוח תופס גם כשהוא חדל להיות בעל כשרות.

נדבר על זה כשנגיע לפרק על ייפוי-הכוח, בסימן ג'.

ההערה שלך מתייחסת לא לפרק הזה.

כשנגיע לפרק על ייפוי-הכוח תראי שיש קישור מסוים בין הדברים. הנחיות רפואיות מקדימות הן כשאדם כותב מה הוא היה רוצה בלי למנות מיופה-כוח.

מה שבאופן היסטורי קראו "צוואה בחיים".

לא ייתן אדם הנחיות רפואיות מקדימות אלא לאחר שקיבל, מרופא או מאחות מוסמכת, מידע רפואי הדרוש לו באופן סביר לשם מתן הנחיות רפואיות מקדימות."
24.
"קבלת מידע רפואי



יש כאן מגבלה מסוימת, אבל אנחנו בוועדה חשבנו שהכרחית, מפני שאנשים ברחוב לא יודעים בעצם מה המשמעות של מתן הנחיות. הם לא יודעים מה זה מכשיר הנשמה, לא יודעים מה זה דיאליזה, לא נחשפו לזה אף פעם, אין להם מספיק מידע. העשירון העליון בדרך כלל קורא עיתונים ומבקר בבתי-חולים ויודע אבל רוב האנשים, על-פי מחקרים שנעשו בכל העולם, בעצם לא יודעים על מה מדובר.

לְמה אתה מצפה כשאתה אומר שיידע "מידע רפואי הדרוש לו"?

שיבין מה המשמעות של הנשמה, במה זה כרוך, האם זה כואב או לא כואב, מתי שוקלים את זה. איך הוא יחליט שהוא לא רוצה הנשמה אם הוא בכלל לא יודע במה זה כרוך ואף פעם לא ראה את זה?

או הזנה.

או למשל דיאליזה, כימותרפיה.

כפי שזה כתוב כאן יכול להתפרש שנדרשים לתת לו מידע רפואי על מצבו.

הוא יכול להיות גם אדם בריא, לפי העניין. לכן זה צריך להיות גמיש. תלוי מאוד במצבו של אותו אדם בזמן שהוא נותן את ההנחיות הרפואיות המקדימות.

אנחנו חייבים לכתוב במפורש. תיכף נראה איך הוא צריך לציין את המידע הרפואי. אבל הרעיון הוא שמחר יהיו הוראות מקדימות ומישהו ירצה לפסול אותן. אם לא נכתוב כאן מה המידע הרפואי שמתכוונים אליו אז יגידו שזה הפוך ממה שהחולה הנוטה למות התכוון באמת. מידע רפואי, על פניו, בצורה גסה, יכול להיות משני סוגים. הראשון, מידע רפואי על מצבו. יגידו: אדוני היקר, אתה סובל מסרטן המעי הגס ועל-פי התהליך קרוב לוודאי יהיו לך גרורות כאן וכאן וכאן. אז אני אכתוב: מאחר ואני סובל מסרטן המעי הגס ויתכן ויגיע רגע שאהיה בלי הכרה ואצטרך את הדברים האלה והאלה, אני מבקש להפסיק את הטיפול בי. כלומר עיקר המידע הרפואי יהיה על מצבו הרפואי. אפשרות שנייה, להגיד: אנחנו לא שואלים אם חולה נוטה למות בשל סרטן או בשל מחלת אלצהיימר, אלא מידע רפואי הוא כשאותו אדם אומר: מכונת הנשמה – לא, הזנה – כן, נוזלים – לא, אינפוזיה – כן, זה לא, זה כן, או שהוא אומר: אם זה נמשך יותר מחודש – אז לא. יש כל-כך הרבה מידע רפואי. אם לא תציין למה אתה מתכוון זה יתפרש לכאן או לכאן וחלק יראו בזה סתירה.

ואם הוא בריא?

אחד מהשניים: או שאתה מפרט, או להיפך, תכתוב שלא צריך לפרט. "מידע רפואי הכולל מידע על מצבו הבריאותי ואמצעי טיפול שהוא יכול להיתקל בהם במהלך גסיסתו".

זאת הכוונה.

אני מבין שזה מה שאתה רוצה לכתוב.

בדרך כלל הצוואות האלה נעשות על-פי טפסים מוכנים מראש. מעט מאוד אנשים יישבו בבית ויכתבו לבד צוואה. בטפסים המוכנים, בכולם, יש איזו הקדמה על מצב רפואי כללי שעבורו יחולו ההנחיות הללו, ורשימת טיפולים שאתה רוצה או לא רוצה. אם מישהו יחתום על טופס כזה ולא יבין מה כתוב בו לדעתנו זה לא מספיק רציני, אלא צריך יהיה להסביר לו מה המצבים הרפואיים עליהם מדובר, על-פי הנוסח שהצעת.

אז בואו נפרט את זה.

הרי אין סוף למחלות. כאן מדובר על כלל האנשים, לא רק על מי שיש לו סרטן המעי הגס ויודע מה צפוי לו. כאן מדובר על הצהרה כללית, שגם אדם בריא שלא יודע מה יהיה לו מחר חותם עליה, והוא רוצה להיות בטוח שימלאו את רצונו.

בדרך כלל זה יהיה כך.

אולי צריך להבהיר כמה סייגים, כדי שאנשים יוכלו לדעת אלו דברים מאריכים חיים באופן אוטומטי. הרי מדובר על הדברים האלה ולא על כל דבר אחר. כי מחר יתכן שאדם בכלל לא ירצה לעבור ניתוח או דברים מעין אלה, הרי אין לזה סוף. זאת תהיה התערבות גדולה מאוד ונדמה לי שהרפואה לא תסכים לכך. חשבתי שזה בא לתת סייג כלשהו על הארכת חיים, כאשר אדם אומר שאין טעם לחיים שלו בהארכת חיים אוטומטית על-ידי הנשמה או הזנה ודברים מעין אלה כאשר הוא יהיה "צמח".

ואם הוא כותב את ההנחיות כאשר הוא בריא לחלוטין?

על כך אני מדברת.

את מציעה שיגיד את זה בצורה מופשטת כללית?

לא. אתה לא יכול להכניס פירוט כי מדובר בדרך כלל באדם בריא. אתה יודע כמה מחלות יש? הוא יצטרך למלא כל-כך הרבה פרטים, מה יהיה במקרה כזה או במקרה אחר. אני חושבת שלא זאת הכוונה. אנשים לא מוכנים שיאריכו את חייהם כאשר הם סובלים, להיוותר בחיים רק בשל הנשמה אוטומטית או הזנה אוטומטית, כשברור שאם תופסק ההזנה האדם לא יחיה.

חברת הכנסת אילנה כהן אומרת שבמידע הרפואי לא צריך בכלל להתייחס למצב הרפואי האישי, אלא למידע רפואי על האמצעים הרפואיים הניתנים על-פי הרפואה המקובלת לחולה הנוטה למות.

הוזכרה כאן המילה "צמח" – אנשים לא יודעים מה זה "צמח" ומישהו צריך להסביר להם. מדובר על "חולה הנוטה למות" – יש מי שלא יודע מה זה בכלל נוטה למות. יש דברים בסיסיים שחייבים להבהיר למי שנותן הנחיות רפואיות מקדימות.

אנשים יודעים הרבה יותר ממה שאתה נותן להם קרדיט.

לא כך נמצא במחקרים.

מה זה משנה?

זה משנה כי אדם לא יכול לחתום על דבר שהוא לא מבין.

דווקא מאחר והחיים חזקים מכל הדמיון שלנו, צריך להשאיר מקום לגמישות, שיהיה אפשר להתאים את נוסח ההסבר גם לאדם שכבר סובל ממחלה כלשהי והסיכויים שלו להידרדר גדולים יותר וגם לאדם בריא לחלוטין וגם לאדם שיש לו כמה מחלות. כדי שאפשר יהיה להתאים את זה למטופל מופיע הביטוי "מידע רפואי הדרוש לו באופן סביר", שמופיע גם בחוק זכויות החולה. זה מידע רפואי הדרוש לו, לאותו אדם, והרופא שנותן לו את ההסבר צריך לברר יחד אתו מה מצבו הרפואי ואיזה מידע רלוונטי לגביו.

מי זה הרופא או האחות? כל רופא או אחות שהאדם נתקל בהם?

כל רופא או אחות, גם רופא שלא מכיר את המטופל לפני כן. הוא יכול לברר בשאלות תוך כדי השיחה.

גברת אגמון, אם סעיף 24 היה עומד בפני עצמו הייתי מסכים, כי אני לא רוצה להיכנס לאותה שיחה בין החולה לרופא. מה שידובר ביניהם, כך יהיה. חזקה על הרופא שיתאר את המצב וחזקה על החולה שישאל שאלות, כמו שאמרת. אבל אחר-כך אנחנו רואים בסעיף 25(ב): "הנחיות רפואיות מקדימות יכללו גם את תמצית המידע הרפואי". כלומר, אומרים לו לחזור על השיחה.

כך מופיע היום בטופס הסכמה מדעת. אני מסבירה מאין לקחנו את זה.

אומרים לו: תחזור על תמצית המידע הרפואי. אולי הוא לא זוכר ולא יחזור, או יחזור על מחצית הדברים, או דיבר עם הרופא לא על מצבו האישי אלא רק על האמצעים, או לא שאל מה יקרה אם יהיה "צמח" ומחר אכן נהיה "צמח". יבוא הרופא בבית-החולים ויגיד: רגע, תראו את הטופס. הוא דיבר על האפשרות שיהיה "צמח"? אם לא דיבר על האפשרות שיהיה "צמח" משמע נבטל את כל ההנחיות הרפואיות המקדימות שהשאיר. זה לא פשוט. ברגע שאת קובעת בחוק שצריך לראות את תמצית השיחה בין הרופא לחולה, זה אומר שאחר-כך ניתן יהיה לפסול את ההנחיות הרפואיות המקדימות שהוא השאיר על סמך אי התאמה בין מצבו לבין מה שנאמר לו בתמצית המידע הרפואי, ולא זה רצוננו.


אם אנחנו סומכים על החולה ועל הרופא נכתוב כאן, למשל: "הנחיות רפואיות מקדימות יכללו גם את שם הרופא עמו שוחח", לוודא שהוא קיים את הפעילות. אנחנו רוצים לעשות V ולוודא שאכן שוחח עם רופא או אחות מוסמכת. לא מעניין אותנו כרגע על מה היתה השיחה.

זה בכל זאת כן מעניין אותנו. לפני שאדם נותן הסכמה לטיפול שיכול להציל את חייו אנחנו כן רוצים לדעת מה הסבירו לו. אמנם בדרך כלל טפסי ההסכמה נבחנים בדיעבד וההשלכות של זה אחרות, אי אפשר לבטל רטרואקטיבית את הניתוח שכבר נעשה, אבל אנחנו מדברים כאן על אנשים שמקבלים החלטה על חייהם ואני כן רוצה שהחלטתם תהיה מושכלת ומודעת, לפחות כמו ההחלטה שלהם כשהם מסכימים לעבור ניתוח תוספתן. לא יתכן שכאשר אדם מסכים שיתנו לו למות, רמת המודעות שלו למשמעות ולהשלכות ההסכמה שלו תהיה פחותה מהרמה כאשר הוא מסכים לקבל אקמול.

ראית אדם שכמעט חותם על הסכמה לניתוח? אומרים לו: צריכים לנתח אותך, וזהו.

לפי דרישת החוק.

אנחנו מדברים על הרצוי ועל הוראת החוק.

אז תכתבי את מה שאת מתכוונת, כדי שלא תהיה אחר-כך אי-הבנה.

למיטב הבנתי זה מה שכתבתי. אם צריך לתקן את הניסוח, כך נעשה.

כתבת ניסוח כללי מאוד, שיכול אחר-כך להתפרש לא כפי שהתכוונו. נניח שהוא יכתוב תמצית: דיברתי עם האחות המוסמכת אילנה כהן שהסבירה לי את כל הדברים – זה לא מספיק לך, אלא את רוצה שיהיה יותר פירוט.

אני לא צריכה שיהיה פירוט מילה במילה של ההסבר, אבל שתהיה איזו תמצית.

של מה? את רוצה שיכתוב: הסבירו לי מה משמעות הנשמה מלאכותית, מה משמעות אינפוזיה, מה משמעות זונדה? נניח שתמצאי את ייפוי-הכוח שלי ויהיה כתוב: "הסבירו לי את המשמעויות הקשות של זה". במקרה כזה תאשרי את ההנחיות הרפואיות המקדימות או לא?

לכן בא סעיף 25(א) וקובע שהשר יקבע טופס, ובו נוכל להכניס במפורש את הדברים שאנחנו רוצים שיהיו בהנחיות הרפואיות המקדימות.

זה בדיוק מה שאמרתי, שמראש צריך לדעת על מה חותמים.

אבל אז הבעיה היא שמי שלא ימלא את הטופס של השר עדיין ההנחיות שהשאיר צריכות להיות קבילות.

זאת שאלה שצריך יהיה להחליט עליה בחוק, האם הטופס שיקבע השר יהיה מחייב או רק מומלץ. זה נמצא בסימן שאלה.

ברגע שאת קובעת שזה רק על-פי הטופס שיקבע השר, זה בדיוק כמו סל הבריאות. אם אדם לא יודע מה יש בטופס שקבע השר, ההוראות שישאיר לא יהיו קבילות. בטופס שיקבע השר יהיו הגדרות והסבר כללי.

אם אנחנו מדברים על טופס קבוע – והוועדה תכריע בעניין – אפשר שחלק מהטופס הזה, החלק הראשון או נספח לטופס יהיה אותו מידע שהרופא יהיה חתום עליו.

כך הרופא יידע מה הוא צריך להסביר.

לא האיש יכתוב אלא הרופא או האחות.

אני מעלה עכשיו נושא לדיון. נקבע קודם כול שחובה על השר לקבוע טופס, ואולי אפילו נחליט מה יכלל בטופס, הנושאים עליהם דיברנו. אנחנו צריכים לקבוע שהדרך הראשית היא הטופס. ואז נקבע: אם לא מילא אדם הנחיות רפואיות מקדימות בטופס שקבע השר הרי שהשיחה עם הרופא צריכה לכלול את עיקרי האמור בטופס. משהו כזה, כדי שיהיה ברור מה המידע הרפואי שצריך להימסר לו. זה צריך להיות אחד משניים: או כללי מאוד, או מפורט. זה לא יכול להיות באמצע.

השאלה אם האדם עצמו יכתוב מה היה בשיחה, או שהרופא או האחות יכתבו את זה כחלק מהטופס, או כנספח לטופס.

זאת שאלה.

"לילך" מטפלת בנושא הזה שנים רבות. יש לנו "צוואה בחיים" שאנשים חותמים עליה, והיא מפורטת, מציגה שורה שלמה של טיפולים ואדם יכול למחוק מה שלא נראה לו.


מתוך ניסיוננו, ויש לנו היום 11,000 שחברים ב"לילך", אנחנו חושבים שיש סרבול מיותר מאוד בדרישה שיקבל מרופא או מאחות מוסמכת מידע רפואי הדרוש לו. מדובר על אדם בריא לחלוטין, שרק חושש שיגיע למצב שיתנו לו טיפולים בניגוד לרצונו או שלא יהיה כשיר. הוא לא יכול לקבל שום אינפורמציה לגבי אותו המצב שיגיע אליו אולי בעוד 5 שנים. כתוב כאן גם שההוראות המקדימות ניתנות לחידוש מדי 5 שנים. יתכן שבמשך 20 שנים הוא חידש את ההוראות 4 פעמים עד שהגיע למצב הזה. אתה יכול להמליץ לאנשים שיקבלו הסברים נוספים, אבל לא הייתי עושה את זה כהוראה מחייבת לכל אדם.

גם מי יודע מי יהיו התפתחויות הרפואה בעוד 5 שנים. הרי הרפואה מתקדמת בצעדים ענקיים. יתכן שבעוד 5 שנים תהיה איזו מכונה שמכניסה אוויר דרך האוזניים והאדם לפני 5 שנים לא ידע שתהיה מכונה כזאת. תאמר: הוא לא כתב על המכונה הזאת, אז אכניס לו בכוח מזרק דרך האוזן.

אנחנו חושבים שלא צריך לחייב אדם, שיש לו חששות לגבי העתיד, ללכת לרופא או לאחות ולקבל אינפורמציה נוספת. אם הוא סבור שהוא צריך לקבל אינפורמציה נוספת, אדרבה, אבל אל תחייב את כל בני ישראל.

אני אומרת לך מניסיוני כאחות במשך שנים רבות, נתקלתי פעמים רבות באנשים שאמרו: כאשר אגיע למצב כזה אני לא רוצה לחיות כך, אבל אני רואה פעם אחר פעם מול עיניי – חולה עיוורת בת 80 באה עם הפרעות קצב, כל הזמן צעקה שהיא לא רוצה לחיות, אבל דווקא בסוף החזיקה לנו את היד ואמרה: תנו לי לחיות, תנו לי לחיות. כלומר לפעמים יש פער בין הצהרות של אדם לבין מה שהוא רוצה כאשר הוא מגיע לרגע ההכרעה. אני בהחלט מקבלת שיש לאפשר לאדם לבחור שלא להאריך את חייו, וחולים רבים אמרו לי: לקחו לי את הכבוד, אני לא רוצה להמשיך לחיות כך. יש לכאן ויש לכאן. אבל הצהרות של אדם, כאשר לא מסבירים לו, כאשר הוא רק שומע מבחוץ הוא מבין את זה בצורה אחרת אבל לפעמים משנה דעתו כאשר הוא עומד מול המחלה. לפעמים אנשים שומעים על מכשור מסוים וזה נראה להם מי יודע מה. לכן חשוב מאוד להסביר. נכון שהיום יש גם אינטרנט ואנשים מקבלים הרבה מידע רפואי – אני מכירה את זה מהבן שלי, שכאשר חלה בסרטן למד על הנושא וידע על המחלה אפילו יותר מאתנו, הוא התעמק וידע את השיטות, את תופעות הלוואי והכול. אבל אנחנו מדברים באופן כולל. אני חושבת שאדם צריך לקבל הסבר כלשהו לפני שהוא נותן הנחיה כזאת.

אדם לא עושה את זה בהסח הדעת או כלאחר יד. את צריכה לתת לאדם את הכבוד. בחוק זכויות החולה לא נקבע שהוא מתייעץ עם רופא אם הוא לא רוצה שייתנו לו טיפול. הוא בעצמו אומר: אני מסרב לטיפול, ולא שואל רופא.

מי שמסרב לקבל טיפול חייב לקבל מידע.

נראה לי שהדבר הזה צריך להיעשות כהמלצה בלבד, "רשאי" ולא "חייב".

אז אי אפשר לכתוב את זה בחוק.

אז זה לא בחוק. אם זה "רשאי" – כל אדם רשאי ללכת לרופא ולהתייעץ עמו.

"רשאי לקבל מידע", או "מומלץ שיקבל מידע", אבל שזה לא יהיה מחייב. אני חושבת שצריך להיות טופס מפורט מאוד, של משרד הבריאות, עם תיאור מצבים שונים, עם תיאור הטיפולים, ואדם יוכל למחוק את מה שלא נראה לו ולהוסיף דברים אחרים.


לדעתי אם תהיה חובת מתן מידע רפואי אנחנו גם נכביד על מקצוע הרפואה, נכביד מאוד על רופאים ואחיות. אני יושבת בוועדה המייעצת של בתי-חולים גדולים מאוד ויודעת שרופאים עדיין אינם מעבירים את האינפורמציה שהם חייבים להעביר על-פי חוק זכויות החולה. אין להם זמן, הם טרודים וכולי. אנחנו מכבידים עליהם ללא צורך, כאשר הרבה מאוד אנשים שחותמים על זה יודעים בדיוק על מה הם חותמים. הם בודקים, שואלים, לומדים. הם נותנים את ההנחיות הרפואיות המקדימות בהתאם לאורח חייהם והערכים שלהם. לא חותמים על זה כלאחר יד.

אני חושב שהיום, כאשר ההנחיות הללו לא תקפות מבחינה חוקית והן רק המלצה, מי שמגיע הם באמת האנשים האינטליגנטים שמעוניינים, שקוראים, שבאמת יודעים. אני חושב שאתם לא מקבלים סתם אנשים שנכנסים ל"לילך" כי בא להם בבוקר לחתום. הרעיון שלנו הוא להרחיב את השורה, שהרבה יותר אנשים יעשו את זה, גם לטובתם וגם לטובתנו הרופאים. גם אנחנו רוצים לדעת מה הם באמת רוצים כאשר הם מגיעים מחוסרי הכרה. אני חושב שככל שאנחנו פותחים את השורות אנחנו צריכים לספק להם אינפורמציה. אני חושב שלא הגיוני שאדם יחתום על מסמך שמשמעו חיים או מוות ולא יקבל מידע.

תפתור את הבעיות שהעליתי.

אני חושב שהבעיות הקונקרטיות שהעלית נכונות וצריך לתת להן פתרון, אבל הפתרון הוא לא למחוק את זה. זה נראה לי פתרון לא מתאים.

כאשר מדובר בחיים ומוות – אני מסכימה עם פרופ' שטיינברג, זה לא דבר של מה בכך, כמו כשקונים איזה בגד.

פרופ' שטיינברג, נסכם שעד הישיבה הבאה תחשוב על נוסח, שמבטיח שאדם יודע, אלא אם כן הוא שייך למקצועות הרפואיים והוא יודע מראש – כל מה שדובר כאן.

ננסה למצוא ניסוח מתאים.

מה אם אדם ירשום אמירה כללית שברור ממנה מה כוונתו? אדם מן הישוב יכתוב: כאשר אגיע למצב אקוטי אני לא רוצה שיאריכו את חיי באמצעים מלאכותיים, ואפילו יפרט קצת, כדי שנראה שהוא הבין. יאמר: הזנה – כן, אבל מכונת הנשמה בדברים כיוצא באלו – לא. האם לא נתייחס לגמרי לאמירה כזאת, כאילו לא נאמרה?

ברמה המחקרית, בארצות-הברית במשך שנים רבות מאוד היו צוואות בחיים בצורה הזאת. כלומר אדם קם בבוקר, כתב איזו אמירה כללית כזאת ועם זה הגיע לבית-החולים. הסתבר שאי אפשר היה לעבוד עם זה. לא היה ברור לאיזו סיטואציה הוא מתכוון, לא היה ברור מה זה אמצעים מלאכותיים בלשונו. אלה דברים יותר מדי כלליים שלא היו יעילים בפועל. לכן בארצות-הברית ביטלו את הצוואות בחיים, אין יותר נוסחים כאלה, אלא יש מה שהם קוראים "הנחיות רפואיות מקדימות", דוגמת המסמכים האלה. שם יש פירוט, כדי שיידעו בדיוק שהאדם הבין למה התכוון כאשר אמר "אמצעים מלאכותיים", מה זה "מלאכותי", כאשר אמר "מחלה קשה" הבין מה זה "מחלה קשה", כאשר אמר "מחלה סופית" הבין מה זה "מחלה סופית". בלי הפירוט הזה הסתבר שבפועל ממש לא קיימו את ההנחיות, זה היה בלתי אפשרי. זה ברמה האמפירית.

בתוך החוק יש גם מנגנון של קביעת העמדה שלו.

אולי אדוני יוכל להשתמש בטפסים שקיימים בשטח, להביא לנו לישיבה הבאה טופס מעין זה. אולי נקבע את הטופס הזה במפורש. לא נאמר רק שהשר צריך לקבוע, אלא נקבע בהצעת החוק מסגרת, אם אדם אינו משתמש בטופס על אילו עקרונות הוא חייב לענות.

גם בחוק הזה יש מנגנון של גילוי רצונו של אדם, מדברים שהוא אמר לבני משפחתו ולחברים, יש מנגנון ויש מסלול כזה, וגם על זה יהיו תקנות, איך רופא אוסף מידע כאשר אין לו טופס.

לא חייבים לכתוב טפסים. אפשר גם להקליט את הרצון של החולה, אפשר לעשות וידיאו על הרצון שלו. חתימה על טופס היא הצורה הכי שגרתית, אבל לא היחידה.

לפעמים אומרים לאדם במצב מסוים שיש לו רק חצי שנה לחיות ואז פתאום רואים שהוא עובר מעין תחיית המתים וחי עוד 6 שנים. אלה דברים שצריך לחשוב עליהם, לא לקבל החלטות בקלות. הרי אין מכך חזרה.

אנחנו מדברים רק על האוטונומיה של האדם להחליט.

בסעיף 25(ב) נאמר רק "על יסוד הבנה ושיקול דעת עצמאי", ונוריד את הסיפה, את המילים "ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר".

תוקפן של הנחיות רפואיות מקדימות לא יעלה על חמש שנים, וניתן להאריך את תוקפן לתקופות נוספות שלא יעלו על חמש שנים, כל אחת בטופס שקבע השר;"
(ג)
25.
"דרך מתן ההנחיות, תיעודן ותוקפן



זה תוספת לדיון.

זה תלוי בהצעה שתביא לנו בישיבה הבאה על סוג הטופס.

"לא נקבעה בהנחיות תקופת תוקף יעמדו ההנחיות בתוקפן חמש שנים מיום שניתנו; לא חידש אדם הנחיה רפואית מקדימה שנתן ובהנחיה האמורה לא נקבעה תקופת תוקפה, תיחשב ההנחיה כעדות לרצונו, כאמור בסעיפים 4(ב)(2) סיפה ו-7(ב)(2) סיפה."

זה המנגנון שהזכרתי קודם, שמאפשר לרופא האחראי לברר רצונו של אדם מתוך ראיות אחרות שיש בפניו – עדויות של בני משפחה, דברים שהוא אמר ואולי כתב בצורות לא רשמיות. הנחיה רפואית מקדימה שפקע תוקפה תהיה ראיה נוספת לכך שכנראה זה היה רצונו, אבל לא תהיה הראיה המכרעת, בעלת תוקף מחייב.

יש מדרג איך מעריכים רצונו של חולה כאשר לא אמר אותו, אבל בסך הכול יש בעיה.

בסעיף 4(ב)(2)(א) מדובר על אפשרות של עדות של קרוב משפחה, הצהרה מפורשת של אדם קרוב שיכול לומר מה היתה נטייתו או רצונו של החולה הנוטה למות. את דיברת עכשיו על רופא.

מי שקובע בסופו של דבר הוא הרופא האחראי.

אבל זה בהתחשב בהצהרה של אדם קרוב שמסתמך על רצון החולה הנוטה למות. לְמה ההוראות האלה שפגו מהוות תחליף? שהקרוב יגיד שזה רצונו של אדם? שהרופא יאמר שזה רצונו של אדם?

למעשה זה סוג של תחליף לאמירה של מישהו שזה רצונו.

מי זה "מישהו"? של החולה עצמו? של קרוב משפחתו?

האדם הקרוב, כי אם החולה עצמו היה אומר את רצונו במפורש לא היה צורך בסעיף הזה.

ואם אין לו קרוב, הוא ערירי? הוא השאיר צוואה שפג תוקפה, השאיר הוראות בחיים ופג תוקפן. האם הרופא או הוועדה המוסדית יכולים להסתמך על זה?

כן, זאת תהיה עוד ראיה לרצונו. אני חושב שזה עומד בפני עצמו, זה עוד גורם שמביע צורה של רצון, אבל בדרגה נמוכה יותר מאשר צוואה שעומדת בתוקף.

אז צריך למחוק את הסיפה: "כאמור בסעיפים 4(ב)(2) סיפה ו-7(ב)(2) סיפה". נאמר: "תיחשב ההנחיה כעדות לרצונו", נקודה.

שלא יווצר הרושם שזאת הבעת רצונו המפורשת.

הרעיון של הגבלת הזמן נובע מהניסיון, שאנשים משנים את דעותיהם. היה אצלנו ויכוח גדול מה הוא הזמן ההגיוני. מצד אחד הגיוני יותר לקצר את הזמן, כי אולי הוא שינה דעתו. מצד שני, זה יכביד בצורה כמעט בלתי סבירה אם יידרשו כל 2-3 שנים לחדש. הצענו 5 שנים. זה פתוח כמובן לדיון, האם זה הזמן הנכון.

אם יש לנו הנחיות שפג תוקפן נראה בהן הנחיה כעדות לרצונו. איך זה יעמוד מול עמדתו של קרוב משפחתו?

לא מדובר על קרוב משפחה אלא על אדם קרוב.

נניח שאדם קרוב אומר ההיפך ממה שכתוב בצוואה שפג תוקפה.

כשיש ספק נוטים לטובת החיים, זה הקו המנחה של החוק.

כאשר אדם כותב צוואה על רכושו, מספיקה צוואה אחת שהוא כותב והיא תקפה אפילו 100 שנים.

אלא אם כן הוא מבטל אותה.

למה כאן צריך לקבוע הגבלת תוקף ל-5 שנים?

מפני שאנשים נוטים לשנות את דעותיהם.

לכן אדם יצטרך לסבול?

כאן אדם כותב הנחיות, אולם בעוד 5 שנים, כפי שאמרת, הרפואה תתפתח והכול ישתנה.

בינתיים גם מצבו הרפואי משתנה.

זה אחד ההבדלים בין רכוש לחיים, ואנחנו מבחינים ביניהם. הצוואה על הורשת הרכוש לא מביאה למותו של אדם, אני מקווה, בדרך כלל, אבל על סמך ההנחיה שלפנינו – תהיה טעות לקרוא לה צוואה – אנחנו מאפשרים לו למות טרם זמנו, מוקדם במקצת מאשר היה אפשר, או מאשר רצונו הנוכחי. זה שונה מאוד מאשר ההחלטה איך לחלק את רכושו לאחר מותו.

נכון שהיום מקשים על אנשים למות בכבוד. יחד עם זה, אנחנו צריכים לקבוע שזה לא יהיה בקלות ולאפשר חשיבה נוספת של האדם.

לבטל אפשר תמיד.

אדם חותם על הנחיה מקדימה. איך זה נעשה ב"לילך"?

אצלנו ניתנת הנחיה ל-5 שנים גם כן. למדנו את זה מארצות אחרות כמו אנגליה ובלגיה וארגונים שאנחנו נפגשים איתם. הם אמרו שהאמינות של הצוואה נשקלת אם היא מתחדשת. אם אדם כתב לפני 25 שנים שרצונו לא להאריך את חייו אין לזה כמעט שום תוקף.

אתם שולחים מכתב לאדם: דע לך, תוקף הצוואה בחיים שהשארת עומד לפוג?

אנחנו מזכירים לאנשים והדבר נכנס למחשב.

לנו יש כאן מנגנון מובנה יותר.

הנחיות רפואיות מקדימות שניתנו שלא לפי הוראות סעיף זה, אינן מחייבות, אך יש להביאן בחשבון במסגרת השיקולים בדבר הטיפול בחולה הנוטה למות, כמפורט בסעיפים 4(ב)(2) ו-7(ב)(2)."
"(ד)





זה מתייחס להנחיות כלליות שניתנו על איזה פתק, שזה לא זניח אבל בוודאי לא באותו תוקף כמו הנחיה בטופס מסודר.

לא ניתן לקבוע בבירור את רצונו של החולה הנוטה למות מן ההנחיות הרפואיות המקדימות שנתן, או שההנחיות אינן מתאימות לנסיבות המקרה, ובהיעדר מיופה כוח או עדות ברורה של אדם קרוב - תכריע בדבר הועדה המוסדית."
26.
"הנחיות לא ברורות או לא מתאימות

אם יש את הסעיף הזה, לצורך מה צריך את סעיף קטן 25(ד) וגם את מה שנאמר קודם?

כאשר הוא נתן הנחיה כללית אך לא מפורטת.

גם לגבי הנחיות תקפות אשר לא לגמרי ברורות.

אם ההנחיות אינן מתאימות לנסיבות המקרה אז לא ידוע רצונו של החולה.

יש רצון מסוים, שהוא אומר שהוא לא רוצה לסבול או שהוא רוצה לחיות בכל מקרה או משהו כזה, אולם כאשר בודקים את המקרה הקונקרטי שלו מול הפירוט בהנחיות אין התאמה.

אם למשל בינתיים המציאו מכשיר חדש שהוא לא ידע על קיומו.

אדם היה חולה בסרטן ואמר: מאחר ואני יודע לאן תתפתח המחלה אנא אל תחברו אותי למכונת החייאה. עכשיו אותו אדם חולה בדלקת ריאות, או הופך ל"צמח", או נפצע בתאונת דרכים, ויש תופעות דומות למחלת הסרטן אבל זה לא סרטן, והוא נתן הוראות למקרה שיתפתח סרטן. אומרים שבמקרה כזה, כאשר ההנחיות שהוא נתן – שאינו רוצה לסבול – אינן מתאימות לנסיבות המקרה תכריע הוועדה המוסדית.

זה לא מתאים לחוק. החוק כולו מדבר על כך שזה רצונו.

תיכף נראה שתפקיד הוועדה המוסדית לעמוד על רצונו. נניח שאורח החיים שלו יעזור לנו להחליט מה הוא התכוון במקרה כזה, או נמצא איזו עדות מפעם קודמת שהוא היה חולה. תפקיד הוועדה לעמוד על רצונו.

חבר הכנסת גפני אומר: אין זה תפקיד הוועדה לעמוד על רצונו. אם אין עדות לרצונו הברור, לֵך לחזקת החיים. אל תסיק מההנחיות שהוא נתן למקרה שיחלה בסרטן על רצונו כאשר הוא "צמח". הוא היה יכול להגיד: בכל מקרה שאהיה חולה נוטה למות, אבל נתן הנחיות רק למקרה שיחלה במחלת הסרטן וביקש שלא יתנו לו אוכל, משמע שבמקרה שיהיה "צמח" הוא רצה לאכול.

חבר הכנסת שאול יהלום דיבר על הסיפה אבל הייתי יכול לשאול את זה גם על הרישה: "לא ניתן לקבוע בבירור את רצונו של החולה הנוטה למות". השאלה מה הרציונל של החוק. הרי אתם מדברים כל הזמן על חוק בו בא אדם ואומר: זה רצוני. אבל הסעיף הזה כולו – זה לא רצונו.

בסעיף הזה מדובר על חולה שכרגע לא יכול להביע את רצונו. הוא כן הביע רצונו בעבר כשכתב הנחיות מקדימות.

הוא אמר: כך תעשו אם אהיה חולה סרטן.

הוא אמר: אל תחברו אותי למכונת הנשמה, אבל בינתיים יצרו מכונת הנשמה פלוס משהו אחר.

נדבר על המקרים הפשוטים, מה שחבר הכנסת יהלום אמר. הרי אם היה רוצה היה אומר על הכול. הוא לא אמר, ולכן מעבירים את זה לוועדה המוסדית. זה לצאת מכל עיקרון החוק.

אם הוא אמר בהנחיות המקדימות: אני רוצה שתפעילו עלי מכונת הנשמה, ועכשיו אין מכונת הנשמה, יש משהו אחר, אז לא נעשה את זה?

כן נעשה את זה.

למה? הרי הוא לא אמר את זה. אפשר לקחת את החבל לשני צדדיו. לכן יש ועדה מוסדית.

אין הנדון דומה לראיה, בדיוק להיפך. כאשר הוא אומר: אני רוצה שתחברו אותי למכונת הנשמה, אין בכלל ספק שהוא מתכוון לתוצאה של מכונת ההנשמה.

הוא מדבר על התוצאה. אם אחד בא עם פומפה ואחד בא עם מכונת הנשמה, התוצאה היא אותה תוצאה.

אבל אם הוא אומר: אני לא רוצה שתחברו אותי למכונת הנשמה, גם אז התוצאה ידועה. אם הוא צריך מכונת הנשמה ולא יחובר הוא ימות.

אם הוא אומר בפירוש, ברחל בתך הקטנה: אני במחלה X לא רוצה שתחברו אותי למכונת הנשמה, אם הוא היה רוצה שההוראה הזאת תחול על כל הדברים אז הוא היה אומר: אם אהיה במצב כזה – בלי קשר לסיבה שהגיע למצב הזה – אל תחברו אותי. אם בינתיים אדם נפגע בתאונת דרכים, אתה לא יודע מה רצונו במקרה כזה. אתה חורג כאן מכל הרציונל של החוק. הרי החוק כולו מדבר על רצונו של חולה הנוטה למות. זה לא רצונו. עכשיו אתה קובע דבר חדש.

תפקידי הוועדה המוסדית בהצעת החוק הזאת הם רק לאמוד את רצון החולה. לא להחליט עבורו. הוועדה המוסדית לא אמורה להחליט עבור החולה.

מה שאתה אומר הוא חוק חדש.

כאשר חבר הכנסת גפני אומר שזה חוק חדש, כוונתו: אמרתם שזה חוק שמאפשר לאדם הנוטה למות להביע את רצונו. כאן אתם כבר אומרים: זה לא להביע את רצונו אלא לשער את רצונו. הוא אומר שזה חוק חדש, זה היבט חדש רחב יותר של החוק.

אבל החיים הרבה יותר מורכבים ממה שחוק יכול לכסות. אין חוק שיכול לכסות את כל הסיטואציות. לכן כאשר יש דילמה, כאשר אנחנו לא יודעים מה רצונו צריך להחליט מה רצונו.

אני מבין את זה, אבל חבר הכנסת גפני אומר: כאשר יש דילמה – לֵך לחזקת החיים. ואנחנו אומרים: כאשר יש דילמה – לֵך לעומק הדילמה. זה ההבדל.

אם לוועדה המוסדית יהיה ספק, היא תלך לחזקת החיים. הוועדה המוסדית צריכה לאסוף ראיות.

זה לא מה שכתוב בסעיף סמכויות הוועדה המוסדית.

אני חושב שיש כאן בלבול בין מי שצריך להחליט לבין האופן שההחלטה צריכה להתקבל. נדמה לי שהסעיף הזה מתייחס לשאלה מי צריך להחליט במקרה של ספק, כאשר החזקה צריכה להנחות גם את המחליט.

צריך לבדוק את זה, אבל זה דבר חדש לגמרי.
הוועדה המוסדית יכולה להיות מועצת גדולי התורה. השאלה אם אנחנו הולכים לתת לאדם זר לקבל החלטה במקום החולה. לא זאת כוונתכם, כך הבנתי.

הוא לא אמור לקבל החלטה במקום החולה אלא לאסוף ראיות כדי לקבוע מה היתה כוונת החולה.

בסעיף קטן 40(ב) כתוב: "בבואה להכריע במחלוקת כאמור בסעיף קטן (א) תברר ועדה מוסדית את רצונו של החולה ביחס לטיפול הרפואי בו ותיתן הוראות למימוש רצונו על-פי נתונים עובדתיים שיובאו לפניה ובכפוף להוראות חוק זה; בהיעדר נתונים עובדתיים תחליט הועדה בהתאם לאומד רצונו של החולה על-פי השקפת עולמו ואורח חייו". הכול רצונו של החולה. ההחלטה של הוועדה היא לא החלטה במקום החולה. אנחנו מנסים לאמוד, הכי קרוב שאפשר, מה היה רצון החולה. במקרים שהוא אומר לנו, זה ברור. במקרים שהוא כותב וזה תואם בדיוק, זה ברור. במקרים שיש ספק מישהו צריך להעריך מה רצונו. אני לא רואה דרך אחרת.

אז זה מתחבר לסעיף 4: "חזקה על אדם שהוא רוצה להוסיף לחיות, אלא אם כן הוכח אחרת, ובמקרה של ספק סביר – יש לנטות לטובת הרצון להוסיף לחיות". כאן זה אופן קבלת ההחלטה.

הוועדה לא תוכל להחליט אחרת.

חבר הכנסת גפני, אנחנו אומרים שלפעמים, בהנחה שהרפואה תמשיך להתקדם כמו שהתקדמה עד עכשיו, ואדם קובע את רצונו אחת לחמש שנים וזה חוקי, יכול להיווצר מצב שאני אכתוב: ידוע לי שיש מכונת הנשמה ואני מבקש לא לחבר אותי למכונת הנשמה כי זה רק יאריך את ייסוריי. שכחתי את העניין במשך 5 שנים. בינתיים בעוד 4 שנים ימציאו מכונה חדשה, שהעיקרון שלה זהה למכונת הנשמה אבל מכניסה חמצן לא דרך הפה אלא דרך האף, אינני יודע מה. גם המכונה החדשה גורמת אי-נוחות ואי-נעימות אבל במקום דרך הפה החמצן ייכנס דרך האוזן. אינני יודע מה ימציאו.

על כך אני לא מתווכח בכלל.

אנחנו מדברים בדיוק על כך. כתוב כאן: "לא ניתן לקבוע בבירור את רצונו של החולה". למה? כי החולה בהנחיות הרפואיות אמר: "לא לחבר אותי למכונת הנשמה", ועכשיו אני צריך לחבר אותו למכונת דחיסת חמצן שלא היתה קיימת כאשר החולה כתב את רצונו.

יש לי הערה כללית ואחרי זה אלך מכאן, אני לא מסוגלת להמשיך לשבת בדיון כזה, נורא קשה לי. אין כאן שחור ולבן. אני מכירה מקרים שבהתחלה החולה רוצה למות ואחר-כך משנה דעתו ומבקש להוסיף לחיות. כאשר אדם כבר מחובר למכונת הנשמה והמשפחה רואה את הסבל שלו, כי זה אותנטי, אז ההחלטות שונות לגמרי. אבל אין כאן שחור ולבן. לכן אני מסכימה שיהיו דרכי מילוט, כי הרפואה מתפתחת.

כשאגיע לגיל מסוים אני רוצה לצאת לפנסיה, אבל כאשר הוא מגיע לגיל הזה הוא לא יוצא לפנסיה. על אחת כמה וכמה כשמדובר על חיים. אם האדם חולה כשהוא חותם, הוא יודע מה יש לו ומה הסיכויים ומסבירים לו, אבל כאן מדובר על אדם בריא לגמרי ויכולות להיות כל-כך הרבה אפשרויות. לכן צריך להיזהר כאן מאוד. באמת צריך לדייק.

אני יוצא מתוך הנחות יסוד שכוללות כמה מרכיבים. קודם כול, אני יוצא מתוך הנחת יסוד שהאדם רוצה לחיות, עד כמה שהוא יכול, וזה כולל גם אנשים שאומרים: תפסיקו את חיינו. אדם רוצה לחיות עד כמה שהוא יכול. הדוגמה של הפנסיה היא הדוגמה הכי טובה, והיא גם דוגמה בריאה ונכונה. הנחת היסוד השנייה – אני אומר את זה בשפתי, ואני תמיד מדבר בקיצוניות אבל אני לא מתכוון לזה – אני יוצא מתוך הנחה שככל שמערכת הרפואה מתקדמת יותר, מי שאין לו תוחלת חיים מערכת הרפואה נוטה יותר לא לאפשר לו להמשיך לחיות.

אתה טועה. עושים צִנתור גם לאדם בן 80 כי גם הוא רוצה לחיות. זה לא נכון.

לכן הקדמתי ואמרתי שאני אומר את זה בקיצוניות רבה. אבל בכמה מקרים התייעצתי עם רופאים שהם חברים טובים שלי, רופאים ברמת מוסר גבוהה מאוד-מאוד, שאמרו: חבל על הזמן, החולה סובלת מאוד, תעזוב אותה, ואני לא הסכמתי. אני אומר את זה בשפתי, שהיא קיצונית, אבל אני מתכוון: אני לא הולך לפגוע ברמה המוסרית של הרופאים, אף-על-פי שיש תמיד חריגים בשוליים, אבל אנחנו מדברים על חוק שחל על כולם.


חבר הכנסת שאול יהלום בהתחלה הלך אתי, לכן הביא דוגמה אחת, וכאשר החליט ללכת נגדי הביא דוגמה אחרת. הדוגמה האחרונה שהציג היא מכונת ההנשמה שהתקדמה ועכשיו היא מכונת הנשמה אחרת. בדוגמה הזאת אני אכן מסכים אתך, אבל לפני כן הצגת דוגמה אחרת. אני מדבר על מקרה שאדם אמר וכתב: רק במחלה הזאת אני רואה שלא ימשיכו את החיים שלי. אם היה מתכוון גם לדברים אחרים, למשל לתאונת דרכים, היה כותב את זה. מי שם את הוועדה המוסדית להחליט במקומו?

אם אדם כתב: רק במקרה של סרטן – אז הסעיף הזה לא חל.

בכל מקרה של ספק החוק מחייב לנטות לטובת החיים, גם את הרופאים וגם את הוועדה. הוועדה לא תוכל לקבל החלטה אחרת, היא לא תעמוד בבג"ץ מול החוק עצמו. כאשר מתעורר ספק אין לה סמכות להכריע נגד החיים. יש אנשים שלא מסכימים לזה, אבל כך קובעת הצעת החוק.


דבר שני, הוועדה המוסדית היא ועדה רב-מקצועית, לא רק של רופאים, וזה היתרון שלה.

לכן אמרתי, שלא יחשדו בי שאני תולה משהו בזה: הוועדה המוסדית היא מועצת גדולי התורה. מישהו יכול לחשוב שאני נגד הרופאים.

התפקיד היחיד של הוועדה המוסדית יהיה לברר את רצון החולה. אם הצליחו לברר את רצונו, זה יהיה רצונו. אם לא הצליחו, חייבים לנטות לטובת החיים.

תפקיד הוועדה המוסדית להכריע במקרים שנמצאים במחלוקת.

על סמך מה? על סמך העובדות, וכאשר יש ספק – לנטות לטובת החיים.

כלומר מוציאים את ההכרעה מידי החולה.

אבל אין חולה כשיר. זאת הבעיה.

אבל לא זה החוק. זה משהו חדש.

נניח שלא נתתי בכלל הנחיות מקדימות.

אז זה לא אומר כך ולא אומר כך. צריך יהיה להכריע אחרת.

מטריד את חבר הכנסת גפני שיש הבדל גדול ומשמעותי בין סעיף 26 לסעיף 27. כאשר לא ניתן לקבוע בבירור את רצון החולה מן ההנחיות הרפואיות המקדימות שנתן זה כאילו לא נתן הנחיות רפואיות מקדימות. יתכן שההנחיות הרפואיות המקדימות עד כדי כך מסורבלות ובלתי ברורות שזה כאילו לא ניתנו הנחיות. על כך נכתב בסעיף 26. אומר חבר הכנסת גפני: לא, במקרה כזה צריך ללכת על-פי סעיף 27. הוא שואל: איך תסיק מן ההנחיות הרפואיות שנתן אם ההנחיות אינן תואמות את נסיבות המקרה? אולי נתן הוראות רק למקרה שיהיה יתום ועכשיו הוא כבר לא יתום. כלומר זה צריך להיות מאוד על-יד המצב. הניסוח של סעיף 26 לא קרוב למצב ויכול להיות קרוב גם לסעיף 27.

אבל גם בסעיף 27, אם יהיו עדויות אחרות – מה פירוש אין הנחיות מקדימות? אז יש קרוב משפחה שאומר משהו ויש עדויות אחרות שהוא אמר פעם משהו. כלומר יש עדויות פחות חשובות. המקרים האלה גם כן, כפי שתראו בהמשך, מגיעים לוועדה המוסדית.

חבר הכנסת גפני, אם תרצה תגיש כאן הסתייגות.

אני רוצה אותך לצדי.

אני רוצה לשאול לגבי הבעת הרצון. אמנם זאת שאלה יותר כוללת על המושג "חולה הנוטה למות". בואו נדמיין אדם שרוצה להביע רצונו להימנעות מטיפול רפואי כשיגיע למצב של "צמח" גם כשהוא לא חולה נוטה למות. הוא למשל חולה ALS, ולמיטב ידיעתי תוחלת החיים שלהם כחולים היא לאו דווקא של חצי שנה. הוא מבהיר: כאשר גופי יבגוד בי לחלוטין אני לא רוצה שתאריכו את חיי באופן מלאכותי. אני מבין שעל-פי הצעת החוק אין לו אפשרות לומר את זה, לא נותנים לו את האפשרות הזאת.

החוק הזה לא יחול עליו. הוא יכול להגיד מה שהוא רוצה.

פרופ' שטיינברג, מה היתה עמדת הוועדה לגבי המקרים האלה? האם החוק לא יסדיר אפשרות לתת הוראה רפואית מקדימה במקרים כאלה?

השבוע קראתי בעיתון, ועל כך הגישו הצעת חוק, כתבה בעניין אדם שהוא "צמח". ההגדרה בהצעת החוק שלנו היא שאדם תוך חצי שנה יסיים את חייו. כאשר אדם הוא "צמח" יתכן שיחיה 3 או 4 שנים.

אז זה לא חל עליו.

עכשיו היה מקרה שהמשפחה ביקשה מבית-המשפט, וההסתדרות הרפואית החליטה בעד. יש החלטה של ועדת האתיקה של ההסתדרות הרפואית שאומרת: במקרה כזה נכבד רצון לא להאריך חיים.

שם היה מדובר על הזנה.

על כך שואל עכשיו עו"ד שפירא.

בדיון מוקדם שקיימנו בוועדה נאמר שהנושא כל-כך טעון וכל-כך מורכב, יש בו כל-כך הרבה קצוות שאם נגיע לקונצנזוס סביר, לפחות בדבר חלקי, גם עשינו הרבה. לפתוח חזית ולדון על כל אלה שיכולים לחיות הרבה שנים, שהם מעבר להגדרה של "חולה הנוטה למות" – הוועדה חשבה שלא תוכל לעמוד בזה בשלב הנוכחי.

עוד כמה שנים נגיע גם לזה.

נצטרך להגיע. ברור שזה חלק ממה שנקרא end of life decisions. אלה החלטות של סוף חיים. סוף חיים יכולים להיות ארוכים והם עדיין סוף חיים. הצעת החוק שלפנינו מגדירה בדיוק על איזו תת-אוכלוסייה של סוף החיים אנחנו מדברים. אתה צודק שאם יגיע מקרה של מישהו שלא עונה על הקריטריונים, מישהו אחר יצטרך להחליט מה עושים איתו. כרגע אין בחוק הזה פתרון. אני חושב שאם נפתח את זה ונרחיב את ההגדרה לא נצליח לגמור את החקיקה בשלב הזה.

במסגרת שיעורי הבית שביקשנו מפרופ' שטיינברג, אני מבקש לחשוב גם על ההערה של חבר הכנסת גפני בסעיף 26. בפתרון גס, הייתי אומר בסעיף 26: "לא ניתן לקבוע בבירור את רצונו של החולה הנוטה למות מן ההנחיות הרפואיות המקדימות שנתן, או שההנחיות אינן מתאימות לנסיבות המקרה, ובלבד שההנחיות עסקו בנסיבות של היותו חולה הנוטה למות". לקרב את זה ככל היותר לסיטואציה בה הוא נמצא עכשיו, שברור על מה דיבר. אם הוא סתם נתן הוראות מה לעשות אם ייפגע בתאונת דרכים או אינני יודע מה, זה לא שייך בכלל לעניין.

אפרש את מה שיושב-ראש הוועדה אומר. הוא אומר: תעשו כל מאמץ שלא להוציא את זה מהמסגרת שזה רצון החולה. כלומר להוציא את זה עד כמה שניתן מהוועדה המוסדית או מכל גורם חיצוני אחר ולהשאיר את זה הכי קרוב לרצון החולה. הניסוח כאן רחב מדי.

סימן ג': ייפוי-כוח

אדם בעל כשרות רשאי למנות מיופה כוח שיהיה מוסמך להחליט במקומו על הטיפול הרפואי בו אם יהיה חולה הנוטה למות שאינו בעל כשרות; בייפוי הכוח יפורטו הנסיבות והתנאים שבהם יהיה מוסמך מיופה הכוח לקבל החלטות כאמור."
(א)
28.
"מיופה כוח



בחוק זכויות החולה מדובר על מינוי של מיופה-כוח, אבל שם נדמה לי מדובר רק על הסכמה לטיפולים ולא על סירוב לטיפולים. זה לא היינו הך, לפחות לא מבחינה משפטית. מאחר ובחוק החולה הנוטה למות בחלק גדול מן המקרים השאלה היא דווקא האם ניתן לסרב לטיפולים, חשבנו שצריך להגדיר את מיופה-הכוח לחולה הנוטה למות באופן מיוחד לחוק הזה, שאיננו חופף בהכרח להגדרה בחוק זכויות החולה.

ההגדרה של סמכויות מיופה-הכוח מסובכת למדי. האם המלצתם שיהיה טופס שאפשר למחוק ממנו סעיפים שונים, או שתהיה הדרכה כלשהי לגבי סמכויות מיופה-הכוח? לדעתי זה חשוב.

מה ההבדל בין ייפוי-כוח לבין הוראות מקדימות שאני משאיר? קודם הרי סיכמנו לגבי ההוראות הרפואיות המקדימות שצריך להיות טופס, אז גם בייפוי-כוח צריך להיות טופס. אחרת, בייפוי-כוח יפורטו הנסיבות והתנאים, כל אחד יעשה מה שירצה ושוב נפספס כמה דברים.

נוסיף את זה.

בנוסף לאמור בסעיף קטן (א), אדם רשאי למנות בייפוי הכוח מחליף למיופה הכוח, שימלא את תפקידו אם מיופה הכוח לא יוכל למלאו במועד הנדרש או יסרב לעשות כן."
"(ב)





הרעיון של מיופה-כוח נוסף לקוח פשוט מהחיים. פעמים רבות ממנים את מיופה-הכוח היום, האירוע קורה בעוד 20 שנים ואז מיופה-הכוח נמצא בסקי בשוויץ ואי אפשר להשיג אותו. אז יש בעיה.

או שנפטר גם הוא.

ייפוי כוח יינתן בכתב, בחתימת ידם של מייפה הכוח ושל שני עדים." [בצ"ע: מתוך רצון חופשי, על יסוד הבנה ושיקול דעת ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר ]
(א)
29.
"דרכי המינוי, תיעודו ותוקפו

"מתוך רצון חופשי".

האם על הוראות מקדימות האדם חותם לבד ללא עדים? אין שום פירוט. כאן יש שני עדים. אנחנו מבקשים שאלה יהיה בני משפחה. אני חושבת שלגבי הוראות מקדימות צריכים גם כן להיות עדים.

הצענו את זה קודם אבל זה לא מופיע. צריך להוסיף את זה.

תחשבו על זה.

אדם יכול לבטל כמובן את ייפוי-הכוח, לא רק אחרי 5 שנים אלא בכל רגע נתון.

גם את רצונו הוא יכול לשנות מתי שירצה.

בהמשך יש סעיף שמדבר על הוראות לביטול ושינוי.

בייפוי הכוח יציין מייפה הכוח כי מיופה כוחו יהיה מוסמך לקבל במקומו החלטות בענין הטיפול הרפואי בו אם יהיה חולה הנוטה למות שאינו בעל כשרות, ויפרט את הנסיבות והתנאים שבהם יהיה מוסמך מיופה הכוח להחליט במקומו על הטיפולים הרפואיים בו, כולם או חלקם."
"(ב)

זה שוב הטופס.

תוקפו של ייפוי כוח לא יעלה על חמש שנים, וניתן להאריך את תוקפו לתקופות נוספות שלא יעלו על חמש שנים, כל אחת בטופס שקבע השר;"
"(ג)





כאן כן הוסיפו "בטופס".

אנחנו מציעים את זה.

אבל כאן הטופס הוא רק על הארכה.

"לא נקבעה בייפוי הכוח תקופת תוקפו יעמוד ייפוי הכוח בתוקפו חמש שנים מיום שניתן; לא חידש אדם ייפוי כוח שנתן ושלא נקבעה בו תקופת תוקפו, ייחשב ייפוי הכוח כעדות לרצונו, כאמור בסעיפים 4(ב)(2) סיפה ו-7(ב)(2) סיפה."






זה בעצם חופף.

גם כאן אנחנו מוחקים את הסיפה: "כאמור בסעיפים 4(ב)(2) סיפה ו-7(ב)(2) סיפה."

נכון. רק הסעיף עצמו.

אדם שיש לו יסוד סביר לחשש, כי מיופה כוח פועל שלא לפי רצונו של החולה הנוטה למות או שלא לטובתו או מתוך ניגוד ענינים, רשאי הוא לפנות לועדה המוסדית; השתכנעה הועדה המוסדית שמיופה הכוח פועל ממניעים שאינם מבטאים את רצונו של החולה הנוטה למות, רשאית היא לקבוע מהו הטיפול הרפואי הראוי בחולה הנוטה למות."
30.
"השגה על החלטת מיופה כוח



מיופה-הכוח הוא עדיין לא החולה עצמו ולפעמים יש לו אינטרסים שהחולה כבר יגמור, הירושה "מדגדגת" וכל מיני דברים כאלה. אם מישהו חושב שזה המצב, יפנה לוועדה המוסדית.

אני לא מבין את הנוסח הזה. בא אדם שמכיר את החולה הנוטה למות, שיכול להיות גם אחד מהעדים, ואומר: מיופה-הכוח השתגע, החליט לעשות דברים משונים. על-פי ייפוי-הכוח שבידו הוא יכול לעשות מה שירצה, ואני אומר שב-א', ב', ג' הוא עושה שלא לטובת החולה, בוודאי לא לפי אורח חייו, לפי השקפת עולמו, לפי דרכו. אני הייתי שכן שלו במשך 70 שנים. מיופה-הכוח רואה שהאיש כבר חולה הנוטה למות ועושה עכשיו סתם דברים. מה שהיה צריך להיאמר, מה שלא נאמר כאן, שייפוי-הכוח מאבד את תוקפו.

אבל מי קובע את זה?

למה? הוא בא עם ייפוי-כוח ביד, שחתמתי לו בנוכחות שני עדים, שאם אהיה ללא הכרה אני מייפה את כוחו. עכשיו באה שכנה ואומרת: מיופה-הכוח השתגע. אבל מיופה-הכוח בא עם כל האסמכתאות החוקיות. אף-על-פי-כן זה עובר למעין בית-משפט, ועדה מוסדית שתדון בעניין, ובמקרה הצורך זכותה להגיד שלא מתחשבים בעמדתו.

באה הוועדה המוסדית ומחליטה שהשכנה צודקת.

לבטל את ייפוי-הכוח?

הוועדה המוסדית קיבלה שטענת השכנה מבוססת, רצינית ואחראית ובאמת מיופה-הכוח עושה שימוש בייפוי-הכוח שלא לצורך מה שהוא קיבל.

אז הם יבטלו את ייפוי-הכוח.

מה קורה במקרה כזה? אנחנו מדברים על מקרה שהוועדה המוסדית השתכנעה שזה אכן כך – "רשאית היא לקבוע מהו הטיפול הרפואי הראוי בחולה הנוטה למות". כלומר, רשאית היא לקבוע שייפוי-כוחו בטל.

לא רק זה, זה לא מספיק, אלא היא תעשה כמו שהשכנה אומרת למשל. מישהו צריך להחליט. לא מספיק שמבטלים את ייפוי-הכוח. צריך להחליט מה הוא הטיפול.

זה לא כתוב כאן.

אם נבטל את ייפוי-הכוח לגמרי למעשה לא יהיה אף אחד שיוכל להציג עמדה כלשהי.

ברור, אם מתבטל ייפוי-הכוח וזהו אז גמרנו, אז אין כאן חולה הנוטה למות שהביע רצון. הניסוח היה צריך להיות: בטל ייפוי-הכוח, אז הוועדה המוסדית באה במקום מיופה-הכוח. זה לא כתוב.

כתוב כאן שהוועדה יכולה לקבל החלטה, שלמרות שהחולה מינה את מיופה-הכוח הזה ייפוי-הכוח בטל. עכשיו אנחנו נשארים בלי מיופה-כוח, אז יש שתי אפשרויות. אפשרות אחת, שהשכנה הזאת היא אדם קרוב ועומדת בתנאי החוק למלא את רצונו על-פי הבנתה; או שהוועדה תיטה לטובת החיים. זאת החלטה, ומישהו צריך להחליט.

יש כאן קטע חסר.

הוועדה המוסדית לא חייבת לבטל את ייפוי-הכוח.

היא לא חייבת, אבל היא רשאית.

בזה שהיא קבעה פעולת אחרת, היא עשתה את זה. אבל תקח מקרה אחר. האדם נתן ייפוי-כוח ובו תיאר דרך מסוימת. באה השכנה ואומרת: עוד מוקדם מדי, מה אתה ממהר? היא לא מבטלת את ייפוי-הכוח, אלא אומרת: אתה אכן צודק, אתה מי שצריך להגיד, אבל הקדמת עשות. עדיין יש סיכוי, הוא לא התכוון בשלב הזה. הוועדה המוסדית בודקת את העניין ולא מבטלת את ייפוי-הכוח, אלא מחליטה: עכשיו כן נחבר להזנה ונדבר בעוד חצי שנה. אתה תבוא עם ייפוי-הכוח ונראה אם מישהו יעורר מחלוקת. במקרה זה לא מבטלים את ייפוי-הכוח אלא הוועדה אומרת: במקרה הזה אני מחליטה אחרת.

מסכים, אבל זה לא מה שכתוב.

אם מיופה-הכוח עומד בניגוד אינטרסים ברור ואומר דברים שאינם באינטרס של החולה, צריך איזו אינסטנציה שתוכל להחליט שייפוי-הכוח בטל ומבוטל. אולי בית-משפט, אולי הוועדה המוסדית. אבל זה לא כתוב.

יש גם מקרים כמו שחבר הכנסת שאול יהלום הציג. יש מקרים שהוועדה המוסדית אכן השתכנעה שהעיתוי לא נכון, שלא לזה התכוון החולה, הוא התכוון למקרה שיהיה בעוד 5 שנים. אז לא מבטלים לגמרי את ייפוי-הכוח. אבל הכול צריך להיות כתוב.

האם קבענו הגבלות על מי יכול להיות מיופה-הכוח?

לא. האדם בוחר אותו בעצמו.

יש כאן בעיה. מיופה-הכוח יכול להיות אשתו. אם זאת אשתו יש ניגוד אינטרסים. עצם העובדה שזה יורש, זה כבר ניגוד אינטרסים. ברור, אם החולה ימות היורש יקבל את הירושה מוקדם יותר. כל יורש נמצא בניגוד אינטרסים. האישה הרי רוצה שהוא לא יסבול יותר, אין לי על כך ויכוח, אבל מישהו יכול לפרש כאילו היא רוצה שימות מוקדם יותר.

לכן צריך להיות שיקול דעת לוועדה.

בכך שקבעת כאן סייג של ניגוד אינטרסים למעשה פתחת פתח לדיון נוסף בכל המקרים של זוגות, כאשר יחתמו בעלים לנשותיהם או נשים לבעליהן. כל חתימה אצל אדם שיש לו אינטרס כלכלי מפילה אותך למלכודת של ניגוד אינטרסים. אם אני היורש של אותו אדם ואני צריך להגיד מה היה רצונו - - -

שיש לו יומיים לחיות, והשאלה אם לחבר אותו ליומיים או לא.

אבל את לא יודעת מה הם היומיים האלה. אולי עכשיו הבורסה נופלת ויש לי הזדמנות לקנות דירה והיומיים האלה הם הזדמנות חיי.

לכן אנחנו מדברים על יסוד סביר לחשש של ניגוד אינטרסים.

צריך לפרט את ניגוד האינטרסים, כי אם אתה אומר שניגוד אינטרסים עלול לעכב את העניין, בכך כללת כאן את כל מי שמרוויח כלכלית מהמוות, וזאת בעיה קשה מאוד.

צריך לוודא שההחלטה התקבלה מתוך האלמנט הזה.

בנושא הזה, מי יכול להיות מיופה-כוח, הושקעה הרבה מחשבה. מצד אחד, באמת יש חשש כבד לאפשר לאדם שיש לו איזה אינטרס בירושה, לצורך העניין, להיות מיופה-הכוח. מצד שני, האדם עצמו בוחר את מיופה-הכוח כשהוא כשיר ומבין. לכן אם הוא בוחר את אשתו אז הוא סומך עליה. לתת לידי אדם זר לחלוטין את ההחלטה הכל-כך גורלית הזאת, גם בזה יש בעייתיות.

זה נראה הרבה פחות הגיוני.

סעיף 30 לא פוסל ניגוד אינטרסים מובנה בשל העובדה שמישהו יורש ויש לו ניגוד אינטרסים, אלא מדבר על מקרה ספציפי, שאדם יבוא ויגיד שמיופה-הכוח פועל מתוך אינטרסים זרים או שלא לפי הנחיות מייפה-הכוח. כלומר, כאשר יש עדות לפעולה קונקרטית בניגוד להנחיות מייפה-הכוח. נכון שיש שיקולים לכאן ולכאן. בסופו של דבר התקבלה החלטה לא להגביל, אלא לתת לאדם שממנה את מיופה-הכוח להחליט על מי הוא סומך בהחלטה הגורלית.

אנחנו יוצאים מתוך הנחה שהמשפחות חיות בהרמוניה, אבל לצערי הרב יש משפחות רבות שלא חיות בהרמוניה, וכאן נותנים פתח. אם האמא תקבל את ייפוי-הכוח יבואו הילדים ויכולים לטעון כלפיה, ואם לילדים יהיה ייפוי-כוח האמא עשויה לטעון כלפיהם. בדרך כלל הבעל מת לפני האישה אז אני נותן דוגמה שהבעל הוא החולה הנוטה למות. משאירים כאן פתח שכל אחד יטען לניגוד אינטרסים.

האלטרנטיבה היא למנות תמיד מיופה-כוח שלגמרי לא קשור למשפחה ואין לו שום עניין, שלא יכול ליהנות מהמצב, ואז אולי לא מכיר טוב מספיק את החולה.

אני מסכים לטענה הזאת. אתה מעלה דוגמה נכונה, אבל בעצם אתה אומר שמיופה-הכוח לא יוכל להיות קרוב מדרגה ראשונה. אם נותנים למישהו ייפוי-כוח בנושא של חיים הוא צריך להיות קודם כול קרוב מדרגה ראשונה. נכון שיש משפחות בהן קרוב מדרגה ראשונה רוצה שהחולה ימות.

זה צריך להיות האדם שאני הכי סומכת עליו בעולם.

עו"ד אגמון, אני מסכים איתך.

ברוב המקרים זה נכון. לכן מדובר על מקרים חריגים.

אנחנו מעוניינים שזה יהיה קרוב מדרגה ראשונה. אבל החיים הם לא שחור-לבן. אם מישהו בא ואומר: במקרה הזה נכון שהוא סמך על אשתו, הם חיו בהרמוניה, שניהם היו בריאים ואנשים שחיו באהבה ובאחווה - - -

אבל הוא לא ידע שיש לה מאהב ...

דרך אגב, היה מקרה כזה בארצות-הברית, כאשר הבעל ביקש להפסיק את ההזנה של אשתו. הבעל טען שהיא אמרה שהיא רוצה למות וצריך לא להזין אותה. ההורים טענו כנגדו שיש לו מאהבת ולכן הוא אינטרסנט.

אבל בואו נדבר על מקרים נורמליים.

שלאדם יש מאהבת זה לא נורמלי?

נכון שבעלה אכן רצה שהיא תהיה מיופת-הכוח, אבל במצב הנוכחי, כאשר הוא נוטה למות, והחיים הרעו איתה והמצב הכלכלי שלה קשה, יש לה עכשיו אינטרס שונה, ולא קרה שום דבר, כלומר באמת יש מצב כזה. עכשיו בא מישהו ואומר שהיא נמצאת בניגוד אינטרסים. צריך לראיין את האישה הזאת, אי אפשר לקבוע בחקיקה דבר מוחלט. ניגוד עניינים הוא נושא. הוועדה צריכה לקחת בחשבון שכאשר הוא יִיפה את כוחה הוא ידע שהיא תהיה בניגוד עניינים, אבל הוא סמך עליה. רק מה, קרה משהו במשך השנים וצריך להחליט מה עדיף על מה: האם באמת ניגוד העניינים כאן פועל כפי שטען מי שטען, או שבמקרה הזה רואים איך היא טיפלה בו וסומכים עליה. הרי החיים הם לא שחור-לבן.


מה שמפריע לי, אני חוזר ואומר, יש כאן חֶסֶר - - -

אתה רוצה לבטל את ייפוי-הכוח.

או לאפשר לוועדה לעשות את זה. אתה רוצה לאפשר לוועדה המוסדית גם לבטל או לדחות.

זה כתוב.

זה לא כתוב.

כתוב שהטיפול יכול לעמוד בניגוד לייפוי-הכוח.

אפשר להוסיף: "רשאית הוועדה לבטל את ייפוי-הכוח".

או לבטל, או לדחות, או להקפיא.

"לבטל את ייפוי הכוח" או – מה שכתוב שם.

או לתת משהו אחר.

אני רוצה להעיר לאור ניסיוננו. כשאנחנו אומרים לאנשים: רצוי שייפוי-הכוח לא יינתן לבן משפחה ורצוי גם שהעדים לא יהיו בני משפחה, אנשים פתאום אומרים: את צודקים, לא חשבנו על זה. יש נושא נוסף שמקשה מאוד על בני משפחה. לבני משפחה קשה מאוד להחליט כן או לא, גם אם הם יודעים את הדעה הברורה של קרובם – אמא, אבא וכולי. זאת אחריות גדולה מאוד על בן משפחה לומר את המילה הזאת. לכן אנחנו ממליצים תמיד, הוא יכול לקבוע בן משפחה כמיופה-כוח אבל כדאי בחוק להגיד: רצוי שמיופה-הכוח לא יהיה קרוב משפחה, רצוי. אם ירצה דווקא, בבקשה. האמת היא שרוב האנשים לא חושבים על האספקט הזה.

החוק לא יכול להגיד "רצוי". רצוי זה משאלת-לב. אם היינו קובעים שמיופה-כוח צריך להיות כך וכך, אבל לא קבענו כלום לגביו וזה נתון לשיקול הדעת של החולה ולהסברה בציבור. לעמותת "לילך" יש חלק בעניין, תמליץ לאנשים לא למנות מיופה-כוח שהוא בן משפחה.

אם אתם בעמותת "לילך" אומרים דבר כזה, אני מציע לפני שאתם אומרים תחשבו עוד פעם וכדאי גם שתתייעצו אתי. הדבר הפשוט ביותר והטבעי ביותר, עם כל הקושי שיש בהחלטה קשה – ואנחנו מדברים כאן על המקרים הכי קשים הקיימים – הדבר הראשון זה האישה, הבן, האבא. לא הולכים לאנשים זרים. החלטה קשה? אין מה לעשות.

הבן והאישה ישמחו שהם לא צריכים להיות המכריעים.

אז יש להם אפשרות בין כה וכה, אז הם לא צריכים את העצה שלכם. לפני שאתם מקבלים החלטה על הסברה אני מציע לכם את הסיוע שלי בחינם.

העצות של חבר הכנסת גפני שוות הרבה.

באלמנטים של השגה על ייפויי-כוח, ברישה מדובר על "אדם שיש לו יסוד סביר לחשש, כי מיופה-כוח פועל שלא לפי רצונו, או שלא לטובתו, או מתוך ניגוד עניינים". אל"ף, לא כל-כך ברור מה זה "שלא לטובתו". בי"ת, אם נשאיר את האלמנט "שלא לטובתו" צריך להסמיך את הוועדה המוסדית לתת החלטה גם בהקשר של "שלא לטובתו".

אפשר למחוק את המילים "שלא לטובתו". נאמר: "שלא לפי רצונו של החולה הנוטה למות או מתוך ניגוד עניינים".

למה התכונתם במילים "שלא לטובתו", על אילו מקרים?

זה מונח שכיח מאוד בהקשר לאנשים שאין להם יכולת לקבל החלטות. זה מוזכר למשל בהקשר של טובת הילד. לדעתי "טובת החולה" עדיף אפילו על ניגוד עניינים. אני חושב שאפשר להשאיר את זה.

אבל "שלא לטובתו" זה נושא הנתון במחלוקת. מה זה "שלא לטובתו"? כל אחד יגיד שאם ימות עוד חודש זה לא בטובתו. זה סובייקטיבי. הרי החוק הזה מתעלם מטובתו ומעביר את זה לרצונו, זה הערך של החוק שלפנינו. "לטובתו" זה הדבר שהכי נתון כאן במחלוקת. תמיד יבואו ויגידו שטובתו שיחיה עוד חודש. אתה תגיד לא? החוק מנטרל את טובתו. החוק הופך את רצונו לטובתו. מה זה "טובתו"?

מדובר כאן על האמינות של מיופה-הכוח, אם הוא לא פעל כפי שהאדם הזה רצה.

זה רצונו. לא טובתו. יתכן שנמאס לי מהחיים כי אני סובל. זה לא לטובתי אבל זה רצוני. לכן לקחתי את מיופה-הכוח הרשע הזה ולא את אשתי, שעשויה לרחם עליי. זה בדיוק העניין כאן, שלא הולכים על יסוד חסד ורחמים אלא על יסוד הרצון.

סימן ד': הוראות כלליות

קבע רופא אחראי כי מטופל הוא חולה הנוטה למות, והוא בעל כשרות, יודיע לו הרופא האחראי על האפשרות לתת הנחיות רפואיות מקדימות או למנות מיופה כוח או יציע לו לשקול מחדש או לעדכן הנחיות רפואיות מקדימות או ייפוי כוח שנתן; לשם כך, ימסרו לו רופא או אחות מוסמכת בנוכחותו של רופא את המידע הרפואי הדרוש, והכל בכפוף להוראות סעיף 13(ד) לחוק זכויות החולה."
31.
"חובת יידוע

זה סעיף מתקדם מאוד. אתה מטיל על הרופא להיכנס לעובי הקורה.

הרעיון הוא שכאשר אדם כבר חולה במחלה השיקול שלו הרבה יותר ענייני והרבה יותר מודע וזה הופך להיות אקטואלי, כי עוד רגע יאבד את הכרתו ולא נדע מה הוא רוצה.

למה הוא צריך להציע לו לשקול מחדש את ההנחיות הרפואיות ואת ייפוי-הכוח שנתן?

כי אנשים משנים דעתם בין מצבם כבריאים למצבם כחולים, זאת עובדה מוכחת. אז כדאי שיחשוב על זה. הוא יכול להשאיר את מה שקבע.

יתכן גם שהנסיבות השתנו.

יוצא שכאילו הרופא צריך להשגיח.

אולי במקום "לשקול מחדש" נאמר "לעדכן הנחיות רפואיות מקדימות או ייפוי כוח שנתן".

בסעיף 24 נאמר לגבי "הנחיות רפואיות מקדימות" שאדם יכול לקבל את המידע הרפואי המוקדם מרופא או מאחות. לא נדרשת שם נוכחות רופא ויתכן שהאחות מוסרת את המידע הרפואי.

כי הוא בריא, וכאן הוא כבר חולה.

אם קובעים רק רופא אז רק רופא, או אחות בנוכחות רופא. זה קצת משונה.

איפה הרופא יהיה נוכח?

אולי צריך להגביל לרופא, וזהו. חשבנו שלאנשים בריאים בקהילה לא תהיה נגישות קלה לרופאים, לכן אמרנו רופא או אחות.

כאן זה כל רופא וכל אחות.

אבל כאשר אדם כבר חולה בדרך כלל יש לו רופא, או בבית-חולים או אפילו בבית.

לפעמים מי שיכול להסביר לו מה המשמעות של חיבור למכונות, את כל זה האחיות יודעות טוב בהרבה מהרופאים.

זה לא חייב להיות רופא, אם סומכים על אחות.

לא נכון להגיד שהרופאים לא יודעים מה המשמעות של חיבור למכונת הנשמה.

המילים "בנוכחותו של רופא" קצת משונות. זה מיותר. אם הוא ניתח את החולה שהוא כבר יסביר.

לדעתי זה צריך להיות רק רופא.

כאשר הוא חולה יש תמיד רופא שמנהל את התיק.

אדם רשאי לשלב מתן הנחיות רפואיות מקדימות לפי הוראות סימן ב', עם מינוי מיופה כוח מטעמו לפי הוראות סימן ג'.
(א)
32.
"אפשרות השילוב

בהנחיות הרפואיות המקדימות ובייפוי הכוח רשאי אדם לכלול הוראות למקרה שבו ייווצר ניגוד בין הנחיה רפואית מקדימה לבין הוראה של מיופה הכוח.
(ב)



בהיעדר הוראה כאמור בסעיף קטן (ב) עדיפה ההנחיה המקדימה; ואולם אם ניתן ייפוי הכוח תקופה משמעותית לאחר מתן ההנחיה, יובא הנושא להכרעת הועדה המוסדית אשר תקבע אם ייפוי הכוח עדיף על פני ההנחיה הרפואית המקדימה."
(ג)

זה כאשר יש התנגשות ביניהם.

הנחיות רפואיות מקדימות וייפוי כוח ניתנים לשינוי או לביטול, בכל עת, בדרך שבה ניתן לתיתם."
(א)
33.
"ביטול ושינוי

מה זה "בדרך שבה ניתן לתיתם"? יצטרכו טופס ביטול?

איך שזה ניתן. אם מישהו הקליט את ההנחיות הרפואיות המקדימות אז הוא יקליט שוב.

צריך לפרט כיצד זה ייעשה. האם זה בפני שני עדים?

לא באותה דרך, אלא "בדרך שבה ניתן לתיתם". אם ההנחיות ניתנו בהקלטה אתה יכול לבטל בכתב, כלומר באחת הדרכים. לא באותה דרך שבה נתת את ההנחיות. אבל כאן ברור שצריך שיהיו שני עדים.

לדעתי זה לא ברור. "בדרך שבה ניתן לתיתם" – לא ברור אם זה באותה דרך שהחולה הספציפי נתן, או באופן כללי בכל דרך שהחוק מאפשר.

כרגע החוק מאפשר דרך אחת, בכתב בטופס הקבוע ובפני עדים.

אבל לא אותם עדים.

לא אותם עדים. עדים.

יש לשר סמכות לקבוע דרכים נוספות.

האם את מציעה שאת ייפוי-הכוח הוא ייתן בפני שני עדים, וכאשר יבוא לבטל יבטל בעצמו, ואז יהיה ויכוח האם זה תקף? הרי זאת השאלה.

קודם כול, ביטול – שהולך יותר לכיוון של חזקת החיים – צריך להיות אולי פשוט יותר מאשר כאשר אדם אומר שהוא רוצה לא להאריך את חייו. אנחנו הרי אומרים כאן שבסיס החוק הוא חזקת החיים. כאשר אדם רוצה לבטל את ההוראה שלא יאריכו את חייו זה צריך להיות הרבה יותר פשוט.

זה יכול להיות הפוך גם כן, שהוא רוצה שיאריכו את חייו בכל מקרה, גם זה שינוי.

מצד אחד, צריך להיות אולי פשוט יותר לעשות את זה. מצד שני, צריכה להיות דרך שבמידה ויגיע לחוסר כשרות אפשר יהיה לסמוך על ההנחיות.

בהוראות המקדימות אדם יכול להגיד: עד טיפת דמי האחרונה, עד הרגע האחרון תחברו אותי לכל המכונות שבעולם, לכל ההזנה שבעולם.

זה הנחת המצב.

לזה לא צריך הנחיות מקדימות. זה חזקת הרצון לחיות, כהנחת מוצא.

אבל אדם רשאי לכתוב הנחיות כאלה.

את זה חייבת הרפואה לתת, אלא אם כן יש הנחיות מקדימות שאומרות ההיפך.

אמרנו שחייבים לתת טיפול על-פי הרפואה המקובלת, אבל הוא רוצה מעבר לרפואה המקובלת.

טיפול חריג זה סעיף אחר.

אבל מותר לו לבקש את זה.

מדובר כאן על אדם שרוצה לבטל את ההוראות המקדימות שהשאיר ולהגיד: עכשיו תעשו הכול. לדעתי הנוסח "בדרך שבה ניתן לתיתם" לא מספיק ברור, האם זה אותה דרך שהוא נתן, האם זה כל דרך. זה קצת מעורפל.

אולי אפשר להגיד פשוט: "בכתב ובנוכחות שני עדים", במקום "בדרך שבה ניתן לתיתם".

עו"ד שיל"ת אומרת שאם הכיוון הוא לחזקת החיים, צריך להקל עליו. מצד שני יכולה לעלות מחר טענה שזה לא נעשה מרצונו החופשי. למה צריך את שני העדים? הם מעידים שאדם היה נוכח ואמר מרצונו החופשי. בסוף יבואו ויטענו שזה לא רציני, הוא היה שיכור כאשר הוא ביטל את ההוראות המקדימות ולכן צריך לחזור אליהן. אם את רוצה את חזקת החיים, ואת חושבת שב-90% מהמקרים הביטול יהיה דווקא לכיוון הזה, אז את צריכה לרצות שהביטול לא יועמד בספק.

אני מציעה למחוק את המילים "בדרך שבה ניתן לתיתם" ולכתוב: "בכתב ובנוכחות שני עדים".

אם אני יכול לתת את ההנחיות המקדימות בהקלטה למה הביטול צריך להיות בכתב?

אז די לומר "בנוכחות שני עדים".

שני העדים חייבים להיות.

זה מה שכתוב: "בדרך שבה ניתן לתיתם".

אם בשביל לתת את ההוראות צריך שני עדים, בשביל לבטל אותם גם כן צריך שני עדים.

זה כתוב.

על אף הוראות סעיף קטן (א), נבצר מאדם לשנות או לבטל הנחיות רפואיות מקדימות או ייפוי כוח שנתן בדרך האמורה באותו סעיף קטן, מחמת מחלה או מום שבשלם אינו מסוגל לבצע את הפעולות המעשיות הנדרשות לשם כך, רשאי הוא לתעד את הוראותיו באמצעות אדם אחר."
"(ב)





"בדרך שניתן לתיתם" בדרך כלל זה בכתב ובנוכחות שני עדים, אבל אם הוא לא יכול לכתוב, הוא משותק, הוא יכול לבטל את ההנחיות ולהאריך את חייו בדרך אחרת.

די ברור שכאשר רופא שומע מהחולה שהוא משנה את ההנחיה שלו והוא רוצה כל טיפול, זה לאו דווקא בדרך שהוא נתן את ההוראה. הרופא מחויב לשמוע לו, זה פשיטא.

מובן מאליו שכאשר אדם עדיין כשיר שואלים אותו. זה כתוב גם קודם. ההנחיות הרפואיות וייפוי-הכוח נועדו למצב שהחולה לפנינו איננו כשיר להביע דעתו. הביטול והשינוי באים לפני שהוא הופך להיות בלתי כשיר. כאשר הוא שוכב חסר הכרה הוא כבר לא יכול לבטל או לשנות.

בסעיף קטן 33(ב) מדובר למשל על אדם שפתאום קיבל עיוורון.

שאלתי על סעיף קטן 33(א). שאלתי למה זה דווקא "בדרך שבה ניתן לתיתם".

אם זה הוראות תקפות, אנחנו רוצים שהביטול יהיה באותו תוקף.

אבל תאפשר לאדם כל הזדמנות שהיא לדבוק בחזקת החיים.

נניח שהיום הוא ביטל ובעוד 10 שנים הוא מגיע למצב שהוא מחוסר הכרה, ויש לפנינו שני מסמכים: מסמך שהוא מבקש לטפל, ומסמך ביטול. על אילו מהמסמכים תסמוך?

על האחרון.

אבל אם הוא לא נכתב כדין ואין עדות אז תתחיל לשאול שאלות.

לדעתי כאשר יש ספק צריך ללכת תמיד לטובת החיים.

אבל אולי הייתי שיכור כאשר חתמתי על הביטול. למה צריך שני עדים כאשר נותנים הוראות רפואיות מקדימות? אם נסמוך על המסמך האחרון, נקבל את דעתך, למה לדעתך צריך בכלל שני עדים?

בואו נדמיין מקרה שמישהו נתן הנחיה רפואית לא לטפל בו כאשר הוא חולה הנוטה למות. הוא שוכב עכשיו בבית-החולים ובלילה האח שומע אותו אומר: אני מצטער שנתתי את ההנחיה הזאת, אני לא רוצה. יש לנו עֵד אחד, רק אח שמע את זה. בא האח הזה ואומר: רבותי, בלילה שמעתי את החולה אומר שהוא מתחרט על ההנחיה הזאת. הוא לא נתן את הביטול בדרך בה הוא נתן את ההנחיה הראשונה, אבל לטעמי צריך להתייחס אל אמירה כזאת שאח שומע.

אתה מבין שהוא אמר את זה בהיותו בהשפעת סמי הזיה.

אני לא יודע מה. אתה לא רוצה להתייחס לאמירה כזאת? הוא שוכב בבית-החולים וזאת האפשרות היחידה לו לומר את דעתו.

הוא בהכרה או לא בהכרה? אם הוא בהכרה אז הוא אומר לאח: תביא עוד אח, תביא רופא ויהיו שני עדים.

הוא אומר את זה ואז הוא נכנס לקומה. רבותי, אלה המקרים בהם אנו נתקלים עם החולים האלה.

נניח שמישהו כתב הנחיה שאומרת: אני רוצה שתטפלו בי לא רק כמה שחייבים לטפל אלא הרבה מעבר לזה. ועכשיו האח שומע אותו אומר: אני לא רוצה שתטפלו בי מעבר למוטל עליכם, אני רוצה למות. אז מה תגיד? הוא אמר. אז מה? אתה צריך לשקול את זה.

מר קובי שפירא צודק.

התשובה פשוטה מאוד. כאשר יש לי צל צלו של ספק שהאיש חזר בו ורוצה להיאחז בחיים, אני מחויב להתייחס לספק הזה. בניגוד לכך, אם יש לי צל צלו של ספק שהוא רוצה למות, את הספק הזה אני משאיר בצד ונשאר בהנחיה הברורה שהוא רוצה לחיות.

זאת ההנחיה הכללית של הצעת החוק.

אנחנו רוצים ששתי ההנחיות יינתנו כאשר אדם צלול ובעל הכרה. אתה אומר: אפילו שהוא מרחף בעולמות אחרים נקשיב לדבריו.

הוא לא מרחף. הוא צלול.

צלול – על כך יעידו שני עדים שיאמרו: ראינו את האדם והוא היה צלול ואפילו שאלנו אותו אם הוא באמת מתכוון לדבריו. אתה אומר שהאחות הפרטית ששכרו לשבת על ידו תשמע אותו אומר: אוי, אם היו לי עוד חיים מה הייתי עושה, אוי, תנו לי עוד חיים.

לא על זה דיבר מר קובי שפירא. מדובר על כך שהאחות שישבה שם שמעה ב-12 בלילה את החולה אומר, בהיותו צלול לגמרי: לפני 4 שנים נתתי ייפוי-כוח.

היא חשבה שהוא צלול. זה חלק מהבעיה.

הוא דיבר איתה לפני שהלך לישון. הוא היה צלול וכולם ידעו שהוא צלול. הוא חולה הנוטה למות אבל נמצא בהכרה. הוא אמר לאחות או לאח: אני חוזר בי מההנחיות שנתתי לפני 4 שנים, אני חושב שצריך להאריך את החיים עד כמה שאפשר יותר. בבוקר הוא מאבד את הכרתו.

השאלה אם נוכל לומר שבגלל חזקת החיים מספיק עֵד אחד. העד צריך להיות משוכנע שהחולה היה צלול. אנחנו מתירים כאן במקום שני עדים עֵד אחד, אבל חייבת להיות עדות, לוודא שהוא לא אמר את זה מתוך הזיות של מורפיום. תבין, יתכן שזה אדם שהשקיע כל חייו במתן ייפוי-כוח ובהוראות מקדימות, רצה להיות בטוח שלא יסבול, ובגלל הזיה בלילה כשצעק: "הו, תנו לי רק חיים" מישהו יפרש את זה כאילו צריכים להתעלם מההוראות שנתן.

אם האח יגיד ששמע את החולה אומר שהוא לא רוצה שלא יאריכו את חייו, איזה רופא ישמע דבר כזה אפילו בחצי משפט ואחר-כך ייתן יד להוראה מתאימה?

ברור שאדם מדבר כשהוא נתון בהזיות. לכן צריך עֵד אחד.

זה בסדר.

אם מתחשבים ברצון החולה אין לעשות איפה ואיפה, אם הוא רוצה שלא יתנו לו טיפול או רוצה שכן יתנו לו טיפול. אם מחליטים על עֵד אחד זה לשני המקרים, ואם מחליטים על שני עדים זה גם צריך לחול בשני המקרים. לא להגיד: אם הוא רוצה להמשיך לחיות די בעֵד אחד, ואם הוא רוצה שיפסיקו את חייו יש צורך בשני עדים.

זה לא כיוון החוק.

אני יכול לשאול אותך למה כאשר יש ספק את נוטה לחיים? את יכולה להגיד שכאשר יש ספק את נוטה לטובת החולה, מנסה למלא את רצונו, לחפור ולמצוא את רצונו. החוק הזה מדבר על חזקת החיים והוא מקל לכיוון החיים, לכן הוא יכול לעשות הפליה ולומר: כאשר אני הולך לכיוון ההוראות המקדימות על הפסקת החיים אני דורש שני עדים. אחר-כך כשאני רוצה לבטל אותן אני מקל ומסתפק בעֵד אחד, ובלבד שיהיה ברור שהחולה צלול.

טבע האדם שהוא רוצה לחיות. כאשר הוא אומר: אל תאריכו את חיי - - -

אבל הוא צריך להיות צלול.

אנחנו לא מדברים על מי שאינו צלול. אבל כדי להוציא אותו מחזקת הרצון לחיות יש צורך בשני עדים.

נראה לי שמסתמן כאן הנוסח הבא: "הנחיות רפואיות מקדימות וייפוי כוח ניתנים לשינוי או לביטול בדרך שבה ניתן לתיתם; היה השינוי או הביטול לכיוון חזקת החיים, מספיק עֵד אחד, ובתנאי שניתן בצלילות הדעת".

אולי צריך לקבוע סעיף, שכאשר לצוות הרפואי יש ספק בנוגע לתוקף ההנחיות הרפואיות יעבירו את העניין להכרעת הוועדה המוסדית.

לא. למה? בן אדם אומר: אני מתחרט על ייפוי-הכוח שנתתי או על כך שאמרתי שאני מבקש לא להאריך את חיי. יש עֵד אחד ששומע את שינוי ההנחיות שלו.

אני מדבר על המקרים של ההזיות. שם אולי יש מקום שהוועדה המוסדית תתייחס.

למה שתתייחס? אדם שכבר מקבל טיפול וכבר נמצא מצב כל-כך קשה, אתה יודע מה הוא יכול לדבר בכלל? הרי אם הוא יגיד שהוא רוצה להתגרש אתה לא תשים לב לכך.

כשיש ספק לצוות.

איזה ספק? הרי כשהוא כותב את ההנחיות הוא כותב נגד הדבר הזה, הוא יודע שהוא יהיה במצב כזה.

33(ב): "על אף הוראות סעיף קטן (א), נבצר מאדם לשנות או לבטל הנחיות רפואיות מקדימות או ייפוי כוח שנתן בדרך האמורה באותו סעיף קטן, מחמת מחלה או מום שבשלם אינו מסוגל לבצע את הפעולות המעשיות הנדרשות לשם כך, רשאי הוא לתעד את הוראותיו באמצעות אדם אחר."



כלומר, אדם שיש לו שיתוק ולא יכול לכתוב, או כל מי שלא יכול לעשות את הפעולה יכול לבקש שיתעדו את הוראותיו.

או עיוור.

יש לי הערה לגבי סעיף 31. למה לומר בחוק שחייבים להגיד לחולה שהוא יכול לבקש למות? לשם מה?

זה סעיף מאוד ליברלי.

אני ליברלי, אני מתקדם מאוד בתפיסה שלי על קדושת החיים. אני לא תומך באלה שדוקרים אנשים בבתי-הספר.

הכוונה ליידע אדם על הזכויות שלו.

למה צריך את הסעיף הזה?

הרעיון הוא שאדם בריא הכותב שהוא לא רוצה לחיות, כאשר הוא נעשה חולה הדברים משתנים פתאום ואולי הוא כן רוצה לחיות. אנחנו מציעים לו לשקול מחדש את דעתו.

שיידע שהוא יכול לשנות.

לזה חבר הכנסת גפני מסכים. הוא שואל מה אם החולה לא נתן שום הנחיה ואז בא אליו הרופא האחראי ואומר לו: נכנסת למצב קשה מאוד ואנחנו מתחילים לחבר אותך לכל מיני מכשירים ותדע לך מה קורה. רק אם תודיע לנו שאתה לא רוצה או תתקין שעון שבת למכונת ההנשמה ותעשה את זה ואת זה אז אפשר שלא ימשיכו לטפל בך.

או להיפך, יכול אדם לבוא ולהגיד: אני רוצה לחיות בכל מחיר ולקבל כל טיפול מקובל.

כדי שלא נצטרך לנחש מה רצונו. אחרת יבוא בן משפחה אחד ויאמר כך, ויבוא בן משפחה אחר ויגיד אחרת.

אני לא אוהב את זה. אדם שוכב בבית-החולים. מי ביקש מהצוות הרפואי להגיד את זה?

הוא לא יודע שעוד מעט הוא צפוי להיות חסר הכרה ולקבל מזון בזונדה. עוד מעט יכניסו לו את הזונדה והוא לא יוכל לדבר.

אני לא אוהב את הדיבורים האלה של הרופאים. אם הרופא רוצה, שיגיד. הרי הם אומרים בין כה וכה. למה להכניס את זה בחוק? הוא יגיד לבני המשפחה: דעו שקרוב משפחתכם עומד לאבד את הכרתו ולסיים את חייו. הרי לפעמים הם אומרים את זה באופן בוטה מאוד. אבל למה לחייב אותם בחוק? הרופא אומר את זה בין כה וכה.

אנחנו רוצים לדעת את רצון החולה. אנחנו מגיעים לשלב שעוד מעט יאבד את הכרתו.

רצונו של החולה להמשיך לחיות.

בסדר, אז שיגיד לנו את זה. אבל יתכן שהוא רוצה לחיות בתנאי-יתר ואנחנו לא נדע על כך.

אתה רוצה להסתיר ממנו?

לא. לא מסתירים מאף אחד שום דבר. הרופאים אומרים בין כה וכה.

אל תהיה בטוח שהם תמיד אומרים.

הם אומרים. אבל לחייב בחוק את הרופא להגיד? זה ליברליות?

החולה מפסיק עכשיו לדעת מה רצונו. יבוא בן משפחה ויגיד: החולה אמר לי שלשום שהוא מבקש לנתק אותו.

יש חוק, והחוק אומר מה עושים במקרה הזה.

החוק ירשה את זה כי אנחנו לא יודעים מה רצונו של החולה.

אם אתם לא יודעים אז יש חזקת חיים.

אבל יש אדם קרוב שאומר.

מה שהחוק קובע זה מה שיהיה. החוק הרי קובע מה צריך לעשות. למה אתה מחייב בחקיקה את הרופא? אני רופא ואני לא רוצה להגיד. למה אתה מחייב אותי? לאיזה צורך? אם ארצה אגיד, אם לא ארצה לא אגיד. אנשים הולכים היום לבתי-משפט.

זה מה שאנחנו רוצים למנוע.

החוק מונע. אבל אני לא מדבר על החוק. אני שואל למה אתה מחייב את הרופא להגיד לחולה או לבני משפחתו את כל הדברים האלה.

בראי של חוק זכויות החולה, היום צריך להגיד לחולה הכול. זה מגמת בתי-המשפט.

לא את זה. חוק זכויות החולה שונה באופן דרמטי מהחוק שלפנינו. בוודאי צריך להגיד לו.

אתם מערבבים בין שני דברים. חוק זכויות החולה קובע שכאשר רוצים לבצע פעולה רפואית חייבים להגיד. הסעיף הזה הולך מעבר לכך. כאשר אומרים לחולה שעליו לשקול לכתוב הנחיות רפואיות הוא מבין שהמצב חמור מאוד. אני חושבת שיהיה קשה מאוד לבצע את הסעיף הזה.

הייתי בדיונים על חוק זכויות החולה. היִידוע של החולה על מצבו ועל האפשרויות הרפואיות הוא חיוני מאוד, זה החוק הכי ליברלי שצריך לעשות, ועשו אותו. כאן מדובר על מקרה שונה לחלוטין. באים אל חולה או אל בני משפחתו ואומרים: תדע לך, אתה הולך למות, ולכן תחתום או אל תחתום. פשוט נפלו על השכל, זה החוק הכי פרימיטיבי שיכול להיות. לזה יושב-ראש הוועדה קורא חוק ליברלי?

הרופא לא אומר לחולה שהוא הולך למות. אולי זה פועל יוצא. אבל מצד שני, מה האופציה האחרת? לא כולם מחוברים לאינטרנט ויודעים על החוק הזה. החולה לא יודע שיש לו בכלל אופציה למנוע הארכה מלאכותית של חייו.

נניח שהיית רופא ובאה אליך משפחה שאחד מבניה הוא חולה הנוטה למות, ואתה סבור שהמשפחה הזאת צריכה לדעת, כי ברור לך שהם מאוד פרימיטיביים, לא יודעים כלום, לא קראו עיתונים, לא ידעו בכלל שחבר הכנסת שאול יהלום הוא יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. זה דבר כמעט בלתי אפשרי. אתה הרופא ואתה יודע. אז אתה הולך למשפחה הזאת ואומר להם: תדעו לכם, יש לכם אפשרויות כאלה וכאלה. אתה אומר את זה בין כה וכה. ב-99% מהמשפחות אין לך סיבה להגיד דבר פרט למצב הרפואי, ואת המצב הרפואי אתה אומר בין כה וכה. למה אתה מחייב את הרופא להגיד?

אתה מציע להגיד להם רק את המצב הרפואי ולא את האופציה שלא להאריך חיים?

תגיד את האופציה, אבל אל תחייב את הרופא להגיד. הרופא אומר בין כה וכה.

הוא לא יגיד בין כה וכה, לצערי לא.

למה לחייב את הרופא? הוא לא רוצה להגיד.

אם הוא לא יגיד אז ילכו לעדות של אדם קרוב, וזה גרוע יותר.

על-פי ההלכה יש חיוב של וידוי. איך עושים וידוי? הולכים לחולה ואומרים לו "צו לביתך כי מת אתה". זה בדיוק מה שאנחנו אומרים לו כאן. אנחנו אומרים לחולה: תדע שיש לך אפשרות להביע את רצונך בצורה כזאת שאנחנו נוכל למלא מה שאתה רוצה. הוא לא עשה צוואה בחיים עד עכשיו. דרך אגב, מספרים על הרב אריה לוין שהיה בא לבית-החולים ואומר: כולנו נגיד עכשיו וידוי, ובין החולים היו גם כאלה שהיו צריכים להגיד וידוי. מי שאמר וידוי ולא היה נוטה למות – לא קרה שום דבר.

בסעיף 31 כתוב: "קבע רופא אחראי כי מטופל הוא חולה הנוטה למות, והוא בעל כשרות, יודיע לו הרופא האחראי על האפשרות לתת הנחיות רפואיות מקדימות או למנות מיופה כוח או יציע לו לשקול מחדש או לעדכן הנחיות רפואיות מקדימות או ייפוי כוח שנתן;". מה זה קשור לווידוי?

זה קשור לווידוי כי הרעיון של וידוי הוא לצוות מה לעשות. זה מטרת הווידוי: "צו לביתך כי מת אתה".


אבל אני חושב, באותה רוח דברים, אולי צריך להתקין בתקנות איך עושים את זה. אין הכוונה שבא מישהו אל החולה ואומר לו: אתה הולך למות, תכתוב צוואה.

זה מה שעולה מזה. אם אומרים למישהו שיש אפשרות כזאת, זה אומר שהמצב רע מאוד.

אולי צריך לפרסם את ההוראות.

אני חושב שלא ראוי לכתוב דבר כזה בחקיקה.

אנחנו עושים את זה כל הזמן, מודיעים הודעות קשות לחולים.

אולי יש אפשרות ביניים, מאחר ואנחנו רוצים ליידע את החולים על הזכויות שלהם ולא רק על המצב הרפואי שלהם אפשר להוסיף הוראה שמחייבת בתוך בתי-חולים או במחלקות מסוימות לפרסם את הזכויות על-פי החוק הזה, לאו דווקא באמירה אישית.

אני נכנס עכשיו למחלקה פנימית לניתוח שקדים וצריך לקרוא פוסטר התלוי על הדלת: דע לך, אלה הזכויות של חולה הנוטה למות?

לאו דווקא חולה הנוטה למות, אלא החוק הזה אומר שאדם זכאי לתת הוראות מתאימות.

לכן לא צריך לכתוב כאן "קבע רופא אחראי" אלא "ראה" או "הבחין" או "יודע הרופא".


הגענו עד סימן ה'. כאן נפסיק. נמשיך בישיבה הבאה. תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 16:05

סימוכין 100268805









מיום 27.6.2005

נוסח לדיון הועדה המשותפת לועדת העבודה הרווחה והבריאות וועדת חוקה, חוק ומשפט, ביום 28.6.2005:
הצעת חוק החולה הנוטה למות, התשס"ה-2005

עקרונות יסוד




חוק זה בא להסדיר את הטיפול הרפואי בחולה הנוטה למות, תוך קביעת איזון בין הערך של קדושת החיים והחשיבות של איכות החיים, לבין ערך כיבוד אוטונומית הרצון של האדם.
(א)
1.
מטרה

חוק זה מבוסס על ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ועל עקרונות יסוד בתחום המוסר, האתיקה והדת.
(ב)



מצבו הרפואי של החולה הנוטה למות, רצונו ומידת סבלו הם השיקולים הבלעדיים לצורך קביעת הטיפול הרפואי שיינתן לו.
2.
עקרון יסוד

הגדרות



בחוק זה -
3.
הגדרות

"אדם קרוב" - אדם, שלדעת רופא אחראי, על פי הוראות שקבע השר לפי סעיף 52(1), מתקיימים בו שניים אלה:



הוא בעל קרבה משפחתית או רגשית אל החולה הנוטה למות ומסור לו;
(1)



הוא מכיר היטב את החולה הנוטה למות, על יסוד קשר רצוף ומתמשך עמו בתקופה שלפני הטיפול הרפואי בו או במהלכו;
(2)



"בעל כשרות" - מי שמתקיימים בו כל אלה:



מלאו לו 17 שנים;
(1)



הוא מסוגל להביע את רצונו;
(2)



הוא לא הוכרז פסול דין;
(3)



הוא לא הוצא מחזקת הכשרות האמורה בסעיף 5;
(4)



"המנהל הכללי" - המנהל הכללי של משרד הבריאות;



"הנחיות רפואיות מקדימות" - הנחיות רפואיות שניתנו לפי הוראות פרק ה';



"הסכמה מדעת" - כמשמעותה בפרק ד' לחוק זכויות החולה;



"הועדה הארצית" - הועדה שמונתה לפי הוראות סעיף 41;



"ועדה מוסדית" - ועדה שמונתה לפי הוראות סעיף 38;



"חולה הנוטה למות" - מטופל שנקבע לגביו לפי הוראות סעיף 6(א), כי הוא חולה הנוטה למות;



"חולה בשלב סופי" - חולה הנוטה למות שנקבע לגביו לפי הוראות סעיף 6(ב), כי הוא חולה בשלב סופי;



"חוק זכויות החולה" - חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996
;



"טיפול מקל (פליאטיבי)" - טיפול כאמור בסימן ה' לפרק ד';



"טיפול רפואי", "מטופל", "מטפל", "מידע רפואי", "מצב חירום רפואי" ו"רשומה רפואית" - כהגדרתם בחוק זכויות החולה;



"טיפול רפואי מחזורי" - טיפול רפואי הניתן באופן מחזורי ובהפסקות, ואפשר להבחין באופן מעשי וברור בין סיום מחזור אחד של טיפול לתחילת המחזור הבא;



"טיפול רפואי רציף" - טיפול רפואי, שעל פי טיבו ניתן באופן מתמשך ובלא הפסקות, למעט טיפול כאמור שתוכנן מראש, באמצעים טכנולוגיים מתאימים, להינתן כטיפול רפואי מחזורי;



"ייפוי כוח" ו"מיופה כוח" - כמשמעותם בסעיף 28;



"מאגר המידע" - מאגר המידע שהוקם לפי סימן ה' לפרק ה';



"מוסד רפואי" - בית חולים כמשמעותו בסעיף 24 לפקודת בריאות העם, 1940
, מרפאה כמשמעותה בסעיף 34 לפקודה האמורה, וכן קופת חולים, כמשמעותה בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994
;



"סבל משמעותי" - כאב או סבל, שאדם סביר היה מוכן לעשות מאמץ ניכר כדי להימנע ממנו או לסלקו, אף אם הדבר כרוך בפגיעה משמעותית באיכות חייו או בתוחלת חייו;



"פקודת הרופאים" - פקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976
;



"קטין" - מי שטרם מלאו לו 17 שנים;



"רופא" - רופא מורשה לפי פקודת הרופאים;



"רופא מומחה" - רופא בעל תואר מומחה לפי פקודת הרופאים;



"רופא אחראי" - מנהל מחלקה או מנהל יחידה, במוסד רפואי, האחראי על הטיפול הרפואי בחולה הנוטה למות, או רופא מומחה שמונה על ידו על ידי מנהל המוסד הרפואי, מנהל מחלקה או מנהל יחידה, להיות אחראי כאמור;



"רופא אישי" - רופא, המטפל במטופל, שיש לו היכרות קרובה עם המטופל, רצונותיו ועמדותיו ביחס לטיפול הרפואי בו, בין אם הוא רופא משפחה של המטופל או רופא המרכז את הטיפול במטופל בקהילה או במוסד הרפואי;



"השר" - שר הבריאות.

חזקות



חזקה על אדם שהוא רוצה להוסיף לחיות, אלא אם כן הוכח אחרת, ובמקרה של ספק סביר - יש לנטות לטובת הרצון להוסיף לחיות.
(א)
4.
חזקת הרצון לחיות

אין מוציאים חולה הנוטה למות מחזקת רצונו להוסיף לחיות ואין נמנעים, לפי הוראות חוק זה, מטיפול רפואי בו, אלא על פי המפורט להלן, לפי הענין:
(ב)



בחולה הנוטה למות שהוא בעל כשרות - על פי הבעת רצונו המפורשת;
(1)




בחולה הנוטה למות שאינו בעל כשרות, שמלאו לו 17 שנים לפחות [?] - על פי הנחיות רפואיות מקדימות, על פי החלטת מיופה כוחו או על פי החלטת ועדה מוסדית שניתנו לפי הוראות פרק ה', ובהיעדר הנחיות או החלטות כאמור - על פי החלטת רופא אחראי ובלבד ובתנאי שהחלטה כאמור -
(2)




תתקבל בהתחשב בעדות בהצהרה מפורשת של אדם קרוב ולפיה החולה הנוטה למות אינו רוצה להוסיף לחיות;
(א)





ובהעדר עדות הצהרה של אדם קרוב לענין רצונו של החולה הנוטה למות - בהתחשב בעמדת אפוטרופסו של החולה הנוטה למות, שהוא אדם קרוב, ככל שישנו, ולפיה אין להאריך את חייו.
(ב)





לא היה החולה הנוטה למות בעל כשרות, על הרופא האחראי או על מי שהוסמך על ידו לענין זה, לעשות מאמץ סביר כדי לקבל את כל הנתונים והמסמכים הנוגעים בדבר, לצורך בירור רצונו של החולה הנוטה למות לפי סעיף זה וכן ליידע את האנשים הקרובים לחולה הנוטה למות ואת אפוטרופסו, ככל שישנו, בדבר ההחלטה שקיבל, ובלבד שניתן לאתרם במאמץ סביר, והכל בהתאם לכללים שנקבעו לעניין זה בתקנות.
(ג)



חזקה על אדם שמלאו לו 17 שנים ושלא הוכרז פסול דין שהוא כשיר מבחינה הכרתית, שכלית ונפשית לקבל החלטות בקשר לטיפול הרפואי בו מתוך הבנה, שיקול דעת ורצון חופשי.
(א)
5.
חזקת כשרות

אין מוציאים חולה הנוטה למות מחזקת היותו כשיר כאמור בסעיף קטן (א) לצורך חוק זה, אלא בהחלטה רפואית מנומקת ומתועדת של הרופא האחראי לאחר שקיים התייעצות עם המטפלים בחולה הנוטה למות ועם רופאים רלוונטיים או מומחים, לפי העניין, ובמידת האפשר עם רופאו האישי.
(ב)



[פרק ד' בנייר העבודה – שמיעת עמדתו של קטין – הועבר בנוסח זה לסעיפים 19-21 ]

הטיפול בחולה הנוטה למות

כללי



רופא אחראי מוסמך לקבוע כי מטופל הוא חולה הנוטה למות, אם נוכח כי המטופל סובל מבעיה רפואית חשוכת מרפא ותוחלת חייו, אף אם יינתן לו טיפול רפואי, אינה עולה על שישה חודשים.
(א)
6.
קביעת מצבו הרפואי של מטופל

רופא אחראי מוסמך לקבוע כי חולה הנוטה למות הוא חולה בשלב סופי, אם נוכח כי הוא מצוי במצב רפואי שבו כשלו מספר מערכות חיוניות בגופו ותוחלת חייו, אף אם יינתן לו טיפול רפואי, אינה עולה על שבועיים.
(ב)



קביעת רופא אחראי לפי סעיף זה תיעשה לאחר התייעצות עם הרופאים המומחים המטפלים במטופל ובמידת האפשר הצורך גם עם רופאו האישי.
(ג)

חולה נוטה למות המבקש טיפול חריג להארכת חייו



חולה הנוטה למות, הרוצה שחייו יוארכו, המבקש טיפול רפואי שלדעת המטפלים בו, [?] משיקולים ערכיים [?], אין לו הצדקה רפואית בנסיבות הענין, יש לכבד את רצונו ולתת לו את הטיפול המבוקש בהתאם לכל דין ובהתאם לתנאים ולהסדרים הנוהגים, מעת לעת, במערכת הבריאות בישראל; הוראות סעיף קטן זה לא יחולו לענין טיפול רפואי שלדעת המטפלים בחולה הנוטה למות אינו צפוי להאריך את חייו, או עלול לגרום נזק משמעותי למטופל או לזולתו.
(א)
7.
זכותו של חולה הנוטה למות לקבלת טיפול רפואי חריג להארכת חייו

רצונו של חולה הנוטה למות לענין קבלת טיפול רפואי כאמור בסעיף קטן (א), ייקבע על פי המפורט להלן, לפי הענין:
(ב)



בחולה הנוטה למות שהוא בעל כשרות - על פי הבעת רצונו המפורשת;
(1)




בחולה הנוטה למות שאינו בעל כשרות - על פי הנחיות רפואיות מקדימות, על פי החלטת מיופה כוחו או על פי החלטת ועדה מוסדית שניתנו לפי הוראות פרק ה', ובהיעדר הנחיות או החלטות כאמור - על פי עדות הצהרה מפורשת של אדם קרוב לענין רצונו של החולה הנוטה למות; בהיעדר עדות הצהרה כאמור ייקבע רצונו של החולה הנוטה למות על פי עמדת אפוטרופסו שהוא אדם קרוב, ככל שישנו.
(2)




הוראות סעיף 4(ג) יחולו גם לענין סעיף זה, בשינויים המחויבים.
(ג)

חולה הנוטה למות אשר אינו רוצה שחייו יוארכו



חולה הנוטה למות שהוא בעל כשרות, אשר אינו רוצה שחייו יוארכו, יש לכבד את רצונו ולהימנע מטיפול רפואי בו.
(א)
8.
הימנעות ממתן טיפול רפואי לחולה הנוטה למות שהוא בעל כשרות

על המטפלים בחולה הנוטה למות כאמור בסעיף קטן (א) לעשות מאמץ סביר כדי לשכנעו לקבל חמצן, וכן מזון ושתיה, אף באמצעים מלאכותיים, וכן לקבל טיפולים שגרתיים הנחוצים לטיפול במחלות בו זמניות או במחלות רקע וטיפול מקל (פליאטיבי).
(ב)



חולה הנוטה למות שאינו בעל כשרות הסובל סבל משמעותי, שנקבע לגביו לפי הוראות סעיף 4(ב)(2) כי אינו רוצה שחייו יוארכו, יש להימנע מטיפול רפואי בו, הקשור לבעייתו הרפואית חשוכת המרפא, לרבות בדיקות, ניתוחים, החייאה, חיבור למכשיר הנשמה, טיפולים כימותרפיים, הקרנות או דיאליזה, והכל בהתאם לרצונו כפי שנקבע על פי סעיף 4(ב)(2).
(א)
9.
הימנעות ממתן טיפול רפואי לחולה הנוטה למות שאינו בעל כשרות

אין להימנע מטיפול רפואי בחולה הנוטה למות כאמור בסעיף קטן (א), שאינו קשור לבעייתו הרפואית חשוכת המרפא, לרבות מטיפולים שגרתיים הנחוצים לטיפול במחלות בו-זמניות או במחלות רקע ומטיפול מקל (פליאטיבי), וכן ממתן מזון ושתיה אפילו באמצעים מלאכותיים, והכל אף אם רצונו של החולה כפי שנקבע לפי סעיף 4(ב)(2) הוא להימנע מקבלת טיפול רפואי כאמור.
(ב)



בסעיף קטן זה, "טיפול נלווה" - טיפול רפואי בחולה הנוטה למות, שאינו קשור לבעייתו הרפואית חשוכת המרפא, לרבות טיפולים שגרתיים הנחוצים לטיפול במחלות בו-זמניות או במחלות רקע וטיפול מקל (פליאטיבי), וכן מתן מזון ושתיה אפילו באמצעים מלאכותיים.
(1)
(ב)



אין להימנע מטיפול רפואי נלווה בחולה הנוטה למות כאמור בסעיף קטן (א), והכל אף אם רצונו של החולה כפי שנקבע לפי סעיף 4(ב)(2) הוא להימנע מקבלת טיפול רפואי כאמור

ואולם, הובע רצונו של החולה הנוטה למות להימנע מקבלת טיפול רפואי כאמור במהלך ___ החודשים שקדמו למועד בו הפך להיות חסר כשרות / למועד בו ההחלטה על הטיפול נדרשת, יש להימנע ממתן טיפול רפואי נלווה בחולה הנוטה למות.]
(2)




על אף הוראות סעיף 9(ב), חולה בשלב סופי שאינו בעל כשרות, הסובל סבל משמעותי, שנקבע לגביו לפי הוראות סעיף 4(ב)(2) כי אינו רוצה שחייו יוארכו, יש להימנע מכל טיפול רפואי בו, לרבות טיפול רפואי נלווה כאמור בסעיף 9(ב)(1) שאינו קשור לבעייתו הרפואית חשוכת המרפא כאמור בסעיף 9(ב), והכל בהתאם לרצונו כפי שנקבע לפי סעיף 4(ב)(2).
10.
חולה בשלב
סופי שאינו
בעל כשרות


במצב חירום רפואי של חולה הנוטה למות יחולו הוראות סעיף 15(3) לחוק זכויות החולה, אלא אם כן נקבע לפי הוראות סעיף 4(ב) כי רצונו להימנע מטיפול רפואי בעת מצב כאמור.
(א)
11.
מצב חירום רפואי

על אף הוראות סעיף קטן (א) מותר להימנע מטיפול רפואי מציל חיים בחולה בשלב סופי הנתון במצב חירום רפואי כאמור באותו סעיף קטן, אלא אם כן נקבע לפי הוראות סעיף 7 כי רצונו לקבל טיפול רפואי בעת מצב כאמור.
(ב)

פעולות אסורות



אין בהוראות חוק זה כדי להתיר עשיית פעולה, אף אם היא טיפול רפואי, המכוונת להמית, או שתוצאתה, קרוב לוודאי, היא גם גרימת מוות, בין שהיא נעשית מתוך חסד וחמלה ובין שלא ובין לבקשת החולה הנוטה למות או אדם אחר ובין שלא.
12.
איסור המתה במעשה

אין בהוראות חוק זה כדי להתיר עשיית פעולה, אף אם היא טיפול רפואי, שיש בה סיוע להתאבדות, בין שהיא נעשית מתוך חסד וחמלה ובין שלא, ובין לבקשת החולה הנוטה למות או אדם אחר ובין שלא.
13.
איסור סיוע להתאבדות

אין בהוראות חוק זה כדי להתיר הפסקת טיפול רפואי רציף בחולה הנוטה למות, העלולה להביא למותו, בין שהוא בעל כשרות ובין אם לאו.
(א)
14.
איסור הפסקת טיפול רפואי רציף

על אף הוראות סעיף קטן (א) מותר להימנע מחידוש טיפול רפואי רציף, שהופסק רק בשל סיבות רפואיות שלא במזיד ולא בתחבולה, וכן מותר להימנע מחידוש טיפול רפואי מחזורי, והכל בכפוף להוראות סימן ג'.
(ב)

מתן טיפול מקל (פליאטיבי)



על הרופא האחראי לגרום לכך שייעשה כל שניתן כדי להקל על כאבו וסבלו של חולה הנוטה למות, אף אם הדבר כרוך בסיכון סביר לחייו של החולה, לרבות באמצעות תרופות, משככי כאבים או באמצעים פסיכולוגיים, סיעודיים וסביבתיים, והכל על פי העקרונות המקובלים של טיפול פליאטיבי, ובהתאם לתנאים ולהסדרים הנוהגים, מעת לעת, במערכת הבריאות בישראל, ובכפוף לרצון החולה הנוטה למות, בהתאם לסעיפים 8 ו-9 ובהתאם להוראות חוק זכויות החולה.
(א)
15.
מתן טיפול מקל (פליאטיבי)

על הרופא האחראי לגרום לכך שייעשה, במידת האפשר, כל שניתן כדי להקל על בני משפחתו של חולה הנוטה למות ולדאוג לרווחתם בעת שהותו של החולה במוסד הרפואי, והכל על פי העקרונות המקובלים של טיפול סוציאלי ופליאטיבי, ובהתאם לתנאים ולהסדרים הנוהגים, מעת לעת, במערכת הבריאות בישראל.
(ב)

דיון, תיעוד והערכה



קבע רופא אחראי, לפי הוראות סעיף 6, כי המטופל הוא חולה הנוטה למות, יקיים יחד עם המטפלים האחרים בו, בהקדם האפשרי, דיון מפורט על מצבו של המטופל ועל הטיפול הרפואי שיש לתת לו ויקבל החלטה בענין, והכל בהתאם להוראות חוק זה.
(א)
16.
חובת דיון ותיעוד

קיבל רופא אחראי החלטה לפי הוראות סעיף קטן (א) על דרך הטיפול הרפואי בחולה הנוטה למות, יתעד ברשומה הרפואית של החולה את מהלך הדיון, את ההחלטה שקיבל ואת הנימוקים לה; אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מהוראות הוראות סעיף זה באות להוסיף על הוראות סעיף 17 לחוק זכויות החולה.
(ב)



על הרופא האחראי לחזור ולהעריך, מזמן לזמן, את מצבו הרפואי של החולה הנוטה למות ואת רצונו לענין הטיפול הרפואי בו, ומשחל שינוי במצבו או ברצונו - עליו לחזור ולהחליט לענין דרך הטיפול הרפואי בו, לפי הוראות סעיף 16.
17.
חובת הערכה חוזרת

רופא אחראי ימסור מידע רפואי הנוגע לחולה הנוטה למות שאינו בעל כשרות ויאפשר עיון ברשומה הרפואית שלו למי שדעתו נדרשת לשם קבלת החלטה על הטיפול שיינתן לו בהתאם להוראות חוק זה.
18.
זכות לקבלת מידע רפואי

טיפול בקטין הנוטה למות



הורה של קטין מוסמך לייצגו בענין הטיפול הרפואי בו, בין לענין הארכת חייו ובין לענין הימנעות מהארכת חייו; אפוטרופוס של קטין, שהוא אדם קרוב, רשאי להשמיע את עמדתו לעניין זה.
19.
סמכות הורי קטין

קטין שהוא חולה הנוטה למות, זכאי להשתתף בקבלת החלטה על הטיפול הרפואי בו, בהתקיים שניים אלה:
(א)
20.
שמיעת עמדתו של קטין

הקטין מודע למצבו, ומבקש להשתתף בקבלת ההחלטה בענינו;
(1)




הרופא האחראי, לאחר התייעצות עם מומחים הנוגעים בדבר, קבע שכושרו ובשלותו השכליים והנפשיים של הקטין מאפשרים שיתופו בקבלת ההחלטה בענינו.
(2)




אופן שיתופו של הקטין שהוא חולה הנוטה למות בקבלת ההחלטה ובמידע הדרוש לשם כך, ייקבע על ידי הרופא האחראי לאחר התייעצות עם [רופאים רלוונטיים לרבות הרופא האישי ו-[?] ] מומחים הנוגעים בדבר ועם הוריו של הקטין, בהתאם לגילו ולמידת בגרותו.
(ב)



רופא אחראי ימסור לקטין שטרם מלאו לו 17 שנים מידע המתייחס באופן ישיר למצב בריאותו, או לטיפול הרפואי בו, בהתקיים שני אלו:


[לעניין מסירת מידע לקטין –
חלופה שהוצעה ע"י פרופ' שטיינברג, (שאושרה בוועדה)

הרופא האחראי, בהתייעצות עם מומחים הנוגעים בדבר, השתכנע כי אין במסירת המידע, או חלק ממנו, כדי לגרום נזק לבריאותו הגופנית או הנפשית של הקטין, או לסכן את חייו;
(א)




הרופא האחראי, בהתייעצות עם מומחים הנוגעים בדבר, קבע שכושרו ובשלותו השכליים והנפשיים של הקטין מאפשרים לו הבנה נאותה של המידע ומשמעותו.]
(ב)




[??] למרות האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), תובא בפני הוועדה המוסדית גם עמדתו של הקטין, אם הובעה. [??]
(ג)



נתגלעו חילוקי דעות בין הורי קטין שהוא חולה הנוטה למות, או בינם לבין הרופא האחראי, לענין הטיפול הרפואי בו, תכריע בדבר הועדה המוסדית.
(א)
21.
הכרעה במחלוקת בענין קטין

נתגלעו חילוקי דעות בין קטין שהוא חולה הנוטה למות, לבין הוריו, או בינו לבין הרופא האחראי, לענין הטיפול הרפואי בו, יחולו הוראות אלה:
(ב)



הביע הקטין את רצונו שחייו יוארכו, יפעל הרופא האחראי בהתאם לרצונו של הקטין, בכפוף להוראות חוק זה;
(1)




הביע הקטין את רצונו להימנע מהארכת חייו, ומלאו לו 15 שנים, תכריע במחלוקת ועדה מוסדית.
(2)




[ בישיבה האחרונה מיום 21/6/2005 נדון הנוסח - עד כאן]

הבעת רצון מוקדמת

הדרכים להבעת רצון מוקדמת



אדם רשאי להביע את רצונו, מראש, בשאלת הטיפול הרפואי בו אם יהיה חולה הנוטה למות שאינו בעל כשרות, בין במתן הנחיות רפואיות מקדימות, בין בדרך של ייפוי כוח, ובין בשילוב ביניהם, הכל בכפוף להוראות פרק זה ובלבד שעשה כן מתוך רצון חופשי ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.
22.
הבעת רצון מוקדמת

הנחיות רפואיות מקדימות



אדם בעל כשרות רשאי לתת הנחיות רפואיות מקדימות לפי הוראות סימן זה, שבהן יפרט את רצונו לגבי טיפול רפואי עתידי בו אם יהיה חולה הנוטה למות שאינו בעל כשרות.
23.
הנחיות רפואיות מקדימות

לא ייתן אדם הנחיות רפואיות מקדימות אלא לאחר שקיבל, מרופא או מאחות מוסמכת, מידע רפואי הדרוש לו באופן סביר לשם מתן הנחיות רפואיות מקדימות.
24.
קבלת מידע רפואי

הנחיות רפואיות מקדימות יינתנו בכתב, בחתימת ידו של נותן ההנחיות או בדרך אחרת שיקבע השר; השר רשאי לקבוע יקבע [בצ"ע] טופס מוצע למתן הנחיות כאמור.
(א)
25.
דרך מתן ההנחיות, תיעודן ותוקפן

הנחיות רפואיות מקדימות יכללו גם את תמצית המידע הרפואי שניתן לנותן ההנחיות כאמור בסעיף 24, והצהרה כי ההנחיות ניתנו מתוך רצון חופשי, על יסוד הבנה ושיקול דעת ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.
(ב)



תוקפן של הנחיות רפואיות מקדימות לא יעלה על חמש שנים, וניתן להאריך את תוקפן לתקופות נוספות שלא יעלו על חמש שנים, כל אחת בטופס שקבע השר [בצ"ע]; לא נקבעה בהנחיות תקופת תוקף יעמדו ההנחיות בתוקפן חמש שנים מיום שניתנו; לא חידש אדם הנחיה רפואית מקדימה שנתן ובהנחיה האמורה לא נקבעה תקופת תוקפה, תיחשב ההנחיה כעדות לרצונו, כאמור בסעיפים 4(ב)(2) סיפה ו-7(ב)(2) סיפה.

לא ברור תוקפה של הנחיה שפג תוקפה: האם אמורה לשמש כהנחיה תקפה או כבסיס להחלטת הרופא האחראי או אדם קרוב]
(ג)



הנחיות רפואיות מקדימות שניתנו שלא לפי הוראות סעיף זה, אינן מחייבות, אך יש להביאן בחשבון במסגרת השיקולים בדבר הטיפול בחולה הנוטה למות, כמפורט בסעיפים 4(ב)(2) ו-7(ב)(2).
(ד)



לא ניתן לקבוע בבירור את רצונו של החולה הנוטה למות מן ההנחיות הרפואיות המקדימות שנתן, או שההנחיות אינן מתאימות לנסיבות המקרה, ובהיעדר מיופה כוח או עדות ברורה של אדם קרוב - תכריע בדבר הועדה המוסדית.
26.
הנחיות לא ברורות או לא מתאימות

אי-מתן הנחיות רפואיות מקדימות אין בו כשלעצמו כדי להעיד על רצונו של החולה הנוטה למות באשר לטיפול הרפואי בו.
27.
העדר הנחיות רפואיות מקדימות

ייפוי כוח



אדם בעל כשרות [בצ"ע] רשאי למנות מיופה כוח שיהיה מוסמך להחליט במקומו על הטיפול הרפואי בו אם יהיה חולה הנוטה למות שאינו בעל כשרות; בייפוי הכוח יפורטו הנסיבות והתנאים שבהם יהיה מוסמך מיופה הכוח לקבל החלטות כאמור.
(א)
28.
מיופה כוח

מינה אדם מיופה כוח רשאי הוא למנות לו מחליף בנוסף לאמור בסעיף קטן (א), אדם רשאי למנות בייפוי הכוח מחליף למיופה הכוח [בצ"ע], שימלא את תפקידו אם מיופה הכוח לא יוכל למלאו במועד הנדרש או יסרב לעשות כן.
(ב)



ייפוי כוח יינתן בכתב, בחתימת ידם של מייפה הכוח ושל שני עדים. [בצ"ע: מתוך רצון חופשי, על יסוד הבנה ושיקול דעת ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר ]
(א)
29.
דרכי המינוי, תיעודו ותוקפו

בייפוי הכוח יציין מייפה הכוח כי מיופה כוחו יהיה מוסמך לקבל במקומו החלטות בענין הטיפול הרפואי בו אם יהיה חולה הנוטה למות שאינו בעל כשרות, ויפרט את הנסיבות והתנאים שבהם יהיה מוסמך מיופה הכוח להחליט במקומו על הטיפולים הרפואיים בו, כולם או חלקם. [בצ"ע: האם נדרש סעיף קטן (ב) לאור סעיף 28(א) סיפא]
(ב)



תוקפו של ייפוי כוח לא יעלה על חמש שנים, וניתן להאריך את תוקפו לתקופות נוספות שלא יעלו על חמש שנים, כל אחת בטופס שקבע השר [בצ"ע]; לא נקבעה בייפוי הכוח תקופת תוקפו יעמוד ייפוי הכוח בתוקפו חמש שנים מיום שניתן; לא חידש אדם ייפוי כוח שנתן ושלא נקבעה בו תקופת תוקפו, ייחשב ייפוי הכוח כעדות לרצונו, כאמור בסעיפים 4(ב)(2) סיפה ו-7(ב)(2) סיפה.

לא ברור תוקפו של ייפוי כוח שפג תוקפו: האם אמור לשמש כייפוי כוח תקף, או כבסיס להחלטת הרופא האחראי או אדם קרוב]
(ג)



אדם שיש לו יסוד סביר לחשש, כי מיופה כוח פועל שלא לפי רצונו של החולה הנוטה למות או שלא לטובתו [בצ"ע: משמעות "שלא לטובתו"] או מתוך ניגוד ענינים, רשאי הוא לפנות לועדה המוסדית; השתכנעה הועדה המוסדית שמיופה הכוח פועל ממניעים שאינם מבטאים את רצונו של החולה הנוטה למות, רשאית היא לקבוע מהו הטיפול הרפואי הראוי בחולה הנוטה למות.
30.
השגה על החלטת מיופה כוח

הוראות כלליות



קבע רופא אחראי כי מטופל הוא חולה הנוטה למות, והוא בעל כשרות, יודיע לו הרופא האחראי על האפשרות לתת הנחיות רפואיות מקדימות או למנות מיופה כוח או יציע לו לשקול מחדש או לעדכן הנחיות רפואיות מקדימות או ייפוי כוח שנתן; לשם כך, ימסרו לו רופא או אחות מוסמכת בנוכחותו של רופא [בצ"ע: דרישת נוכחות הרופא לא עקבית בהשוואה לסעיף 24] , את המידע הרפואי הדרוש, והכל בכפוף להוראות סעיף 13(ד) לחוק זכויות החולה.
31.
חובת יידוע

אדם רשאי לשלב מתן הנחיות רפואיות מקדימות לפי הוראות סימן ב', עם מינוי מיופה כוח מטעמו לפי הוראות סימן ג'.
(א)
32.
אפשרות השילוב

בהנחיות הרפואיות המקדימות ובייפוי הכוח רשאי אדם לכלול הוראות למקרה שבו ייווצר ניגוד בין הנחיה רפואית מקדימה לבין הוראה של מיופה הכוח.
(ב)



בהיעדר הוראה כאמור בסעיף קטן (א) (ב) עדיפה ההנחיה המקדימה; ואולם אם ניתן ייפוי הכוח תקופה משמעותית לאחר מתן ההנחיה, יובא הנושא להכרעת הועדה המוסדית אשר תקבע אם ייפוי הכוח עדיף על פני ההנחיה הרפואית המקדימה.
(ג)



הנחיות רפואיות מקדימות וייפוי כוח ניתנים לשינוי או לביטול, בכל עת, בדרך שבה ניתן לתיתם.
(א)
33.
ביטול ושינוי

על אף הוראות סעיף קטן (א), נבצר מאדם לשנות או לבטל הנחיות רפואיות מקדימות או ייפוי כוח שנתן בדרך האמורה באותו סעיף קטן, מחמת מחלה או מום שבשלם אינו מסוגל לבצע את הפעולות המעשיות הנדרשות לשם כך, רשאי הוא לתעד את הוראותיו באמצעות אדם אחר.
(ב)

מאגר מידע



השר יקים מאגר מידע, שיירשמו בו הנחיות רפואיות מקדימות וייפויי כוח, וימנה אחראי על המאגר.
(א)
34.
מאגר מידע

כל אדם רשאי לבקש לרשום במאגר המידע הנחיות רפואיות מקדימות או ייפוי כוח, שנתן, וכן ביטול או שינוי שלהם כאמור בסעיף 33, בהודעה לאחראי על המאגר.
(ב)



אחת לחמש שנים לפחות ישלח האחראי על המאגר הודעות תזכורת לאדם הרשום במאגר, לפי כתובתו כפי שמסר, לחידוש או לעדכון ההנחיות הרפואיות המקדימות או ייפוי הכוח.
(ג)



אדם רשאי לבקש שהנחיות רפואיות מקדימות או ייפוי הכוח, שנתן, יתועדו ברשומה רפואית המתנהלת לגביו במוסד רפואי שבו הוא מטופל, ועל המוסד הרפואי לתעד זאת כמבוקש.
35.
תיעוד ברשומה הרפואית

קבע רופא אחראי כי מטופל הוא חולה הנוטה למות והוא אינו בעל כשרות, יברר הרופא האחראי במאגר המידע אם, על פי הרשום בו, נתן החולה הנחיות רפואיות מקדימות, או מינה מיופה כוח; מצא הרופא האחראי כי החולה נתן הנחיות או מינה מיופה כוח כאמור, לאחר בירור במאגר המידע או בדרך אחרת - יצרף הרופא האחראי מידע זה לרשומה הרפואית המתנהלת לגבי החולה.
36.
גילוי קיומן של הנחיות או מיופה כוח

הרופא האחראי יודיע למיופה הכוח, לאדם הקרוב לחולה הנוטה למות ולאפוטרופסו, ככל שישנם וניתן לאתרם במאמץ סביר, כי בכוונתו לפעול בהתאם להנחיות רפואיות מקדימות שנתן החולה הנוטה למות או לפי הוראות מיופה כוח, לפי הענין.
(א)
37.
חובת מתן הודעה

הוראת סעיף קטן (א) לא תחול אם אסר החולה הנוטה למות למסור מידע כאמור.
(ב)



הוראות כל דין לענין סודיות רפואית לא יחולו על מסירת מידע לפי סעיף זה.
(ג)

הועדה הארצית וועדות מוסדיות

ועדה אתית מוסדית



מנהל מוסד רפואי ימנה על פי הוראת המנהל הכללי ובאישורו, ובהתייעצות עם ראש הועדה הארצית, ועדה מוסדית שאלה חבריה:
(א)
38.
מינוי ועדות מוסדיות

ארבעה רופאים, שאינם מטפלים ישירות בחולה, שהם רופאים מומחים באחד מתחומים אלה: רפואה פנימית, גריאטריה, קרדיולוגיה, נוירולוגיה, אונקולוגיה, טיפול נמרץ, הרדמה, פסיכיאטריה, רפואת המשפחה; היה החולה קטין, יהיה אחד מבין החברים האמורים רופא מומחה ברפואת ילדים; היה החולה יילוד, יהיה אחד מבין החברים האמורים רופא מומחה בנאונטולוגיה;
(1)




אחות מוסמכת;
(2)




עובד סוציאלי או פסיכולוג קליני;
(3)




איש אקדמיה המומחה בתחום הפילוסופיה או האתיקה;
(4)




משפטן הכשיר להתמנות שופט בית משפט מחוזי, מתוך רשימה שערך שר המשפטים;
(5)




נציג ציבור, או איש דת.
(6)




ועדה מוסדית תבחר את יושב ראש הועדה, מבין חבריה.
(ב)



ועדה מוסדית רשאית להסמיך הרכב חלקי מתוכה, שידון במקרים דחופים; ההרכב החלקי יכלול לפחות חברי ועדה אלה:
(ג)



רופא;
(1)

אחות מוסמכת, עובד סוציאלי או פסיכולוג קליני;
(2)

משפטן, איש אקדמיה, או נציג ציבור או איש דת.
(3)




הפניה לועדה מוסדית יכול שתיעשה בידי אחד מאלה:
(א)
39.
פניה לועדה

מטופל שנקבע לגביו לפי הוראות סעיף 6 כי אינו חולה הנוטה למות ומטופל שנקבע לגביו לפי הוראות הסעיף האמור כי הוא חולה הנוטה למות (בפרק זה - החולה), או שלוחו של חולה כאמור;
(1)




מיופה כוחו של חולה, וכן אדם קרוב או אפוטרופסו של חולה שאינו בעל כשרות;
(2)




מטפל מבין חברי הצוות הרפואי במוסד הרפואי שבו מטופל החולה;
(3)




רופאו האישי של החולה.
(4)




פנה לועדה אתית מוסדית אדם שאינו החולה או שלוחו, תודיע הועדה על הפניה לחולה או לשלוחו; לא היה החולה בעל כשרות תודיע הועדה על הפניה גם למיופה כוחו ולאפוטרופסו, אם ישנם, וכן לאדם קרוב, לפי הענין.
(ב)



ועדה מוסדית מוסמכת להכריע במקרים שבהם קיימת מחלוקת בין הנוגעים בדבר או מתעורר ספק כיצד לנהוג בחולה, ובין השאר במקרים אלה:
(א)
40.
סמכויות ועדה מוסדית והחלטותיה

השגה על החלטת רופא אחראי לענין חזקת הרצון להוסיף לחיות לפי סעיף 4 או חזקת הכשרות לפי סעיף 5;
(1)




קביעת רופא אחראי לענין היותו של מטופל חולה נוטה למות או חולה בשלב סופי, כאמור בסעיף 6;
(2)




מחלוקת בין הורי קטין חולה, בינם לבין עצמם או בינם לבין הרופא האחראי, וכן מחלוקת בין קטין שהוא חולה הנוטה למות לבין הוריו או בינו לבין המטפלים בו, כאמור בסעיף 21;
(3)




בירור רצונו של חולה הנוטה למות מתוך הנחיות רפואיות מקדימות שנתן כאמור בסעיף 26;
(4)




השגה על החלטת מיופה כוח כאמור בסעיף 30;
(5)




קביעת עדיפות בין הנחיות רפואיות מקדימות לייפוי כוח כאמור בסעיף 32(ג).
(6)




בבואה להכריע במחלוקת כאמור בסעיף קטן (א) תברר ועדה מוסדית את רצונו של החולה ביחס לטיפול הרפואי בו ותיתן הוראות למימוש רצונו על פי נתונים עובדתיים שיובאו לפניה ובכפוף להוראות חוק זה; בהיעדר נתונים עובדתיים תחליט הועדה בהתאם לאומד רצונו של החולה על פי השקפת עולמו ואורח חייו, ובמידת הצורך תוך התייעצות עם אנשים המייצגים השקפת עולם הדומה לזו של החולה.
(ב)



החולה ושלוחו רשאים לטעון בפני הועדה המוסדית; החלטות הועדה יתקבלו ברוב דעות.
(ג)



החלטת ועדה מוסדית, למעט בדיון בהרכב חלקי כאמור בסעיף 38(ג), תהיה תקפה רק אם השתתפו בדיון ובקבלת ההחלטה חמישה חברים לפחות, ובהם המשפטן, רופא אחד ושני חברים נוספים מבין החברים שאינם רופאים.
(ד)



ועדה מוסדית רשאית לקבוע שהחלטתה מחייבת או שהיא בגדר המלצה למטפל כיצד לנהוג.
(ה)



ועדה מוסדית רשאית להכריע רק בענינו של חולה המטופל במוסד הרפואי שאליו היא שייכת, אלא אם כן הורה לה המנהל הכללי לדון ולהכריע בענינו של חולה אחר.
(ו)

הועדה הארצית

(א)
41.
מינוי ועדה ארצית ומותביה

ארבעה רופאים מומחים, בדרג של מנהל יחידה, מנהל מחלקה, או מנהל בית חולים;
(1)




ארבע אחיות מוסמכות, בדרגת ניהול בכירה;
(2)




ארבעה חברים שהם עובדים סוציאליים במוסד רפואי, בדרגת ניהול בכירה, או פסיכולוגים קליניים במוסד רפואי, בדרגת ניהול בכירה;
(3)




ארבעה אנשי אקדמיה המומחים בתחום הפילוסופיה או האתיקה, בדרגה אקדמית בכירה;
(4)




ארבעה משפטנים הכשירים להתמנות שופטי בית משפט מחוזי, או שהם בדרגה אקדמית בכירה;
(5)




ארבעה חברים שהם נציגי ציבור, או אנשי דת.
(6)




החברים שימונו יהיו בעלי ניסיון בתחומים שחוק זה דן בהם; איש דת יהודי ימונה בהתייעצות עם הרבנים הראשיים לישראל ואיש דת לא-יהודי ימונה בהתייעצות עם נשיא בית הדין לערעורים של אותה עדה דתית בישראל; המשפטן ימונה בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה.
(ב)



בועדה יינתן ביטוי הולם לייצוגם של בני שני המינים.
(ג)



המנהל הכללי ימנה את יושב ראש הועדה ואת ממלא מקומו, מבין חבריה.
(ד)



יושב ראש הועדה ימנה, מבין חברי הועדה, את מותבי הועדה; לכל מותב ימונו שישה חברים, כל אחד מתחום עיסוק אחר המפורט בפסקאות (1) עד (6) של סעיף קטן (א), וכן ימנה ממלא מקום לכל אחד מהם; יושב ראש הועדה ימנה לכל מותב את יושב הראש שלו ואת ממלא מקומו.
(ה)



חבר הועדה הארצית ימונה לתקופה של חמש שנים, וניתן לשוב ולמנותו לתקופות נוספות.
(ו)



הועדה הארצית מוסמכת לדון ולהכריע באחד מאלה:
(א)
42.
סמכויות הועדה הארצית

חילוקי דעות בין חברי ועדה מוסדית;
(1)




מקרים חריגים בעלי חשיבות עקרונית אשר ועדה מוסדית העבירה להכרעתה;
(2)




ערעור על החלטות ועדה מוסדית.
(3)




בבואה להכריע במחלוקת כאמור בסעיף קטן (א) תברר הועדה הארצית את רצונו של החולה ביחס לטיפול הרפואי בו ותיתן הוראות למימוש רצונו על פי נתונים עובדתיים שיובאו לפניה ובכפוף להוראות חוק זה; בהיעדר נתונים עובדתיים תחליט הועדה בהתאם לאומד רצונו של החולה על פי השקפת עולמו ואורח חייו, ובמידת הצורך תוך התייעצות עם אנשים המייצגים השקפת עולם הדומה לזו של החולה.
(ב)



הפניה לועדה הארצית יכול שתיעשה על ידי מי שזכאי לפנות לפי הוראות סעיף 39 לועדה מוסדית, ובמקרים כאמור בסעיף 42(א)(1) או (2) - תיעשה הפניה על ידי חבר הועדה המוסדית או על ידי הועדה המוסדית, לפי הענין.
43.
פניה לועדה הארצית

החולה או שלוחו זכאים להופיע ולטעון לפני הועדה הארצית.
(א)
44.
החלטות הועדה הארצית

החלטות הועדה הארצית יתקבלו ברוב דעות חברי המותב; היו הדעות שקולות תכריע דעת יושב ראש המותב.
(ב)



תוקף החלטות הועדה הארצית מותנה בהשתתפות בדיון של נציג מכל אחד מתחומי העיסוק שמהם מורכבת הועדה, המפורטים בפסקאות (1) עד (6) של סעיף 41(א).
(ג)



להחלטות הועדה הארצית יהא תוקף מחייב.
(ד)



כל מי שזכאי לפנות לועדה הארצית זכאי לערער על החלטת הועדה לפני בית משפט מחוזי, שידון בערעור בשלושה שופטים.
45.
ערעור

שונות



לא יישא אדם באחריות לפי כל דין על פעולתו לפי הוראות חוק זה, אלא אם כן פעל ברשלנות.
46.
פטור מאחריות

חולה הנוטה למות זכאי לבקש את שיתוף הפעולה של המטפלים בו בקבלת טיפול שאינו קונבנציונלי, ביוזמתו ובמימונו, בכפוף לאישור מנהל המוסד הרפואי שבו הוא שוהה.
47.
הזכות לטיפול משלים

אין בהוראות חוק זה כדי לחייב מטפל לתת לחולה הנוטה למות טיפול רפואי מסוים, או להימנע ממתן טיפול רפואי מסוים, בניגוד לערכיו, למצפונו, או לשיקול דעתו הרפואי; במקרה כזה יעביר המטפל את הטיפול למטפל אחר, על פי הסדר שייקבע בתיאום מראש עם מנהל המוסד הרפואי.
48.
העברת הטיפול למטפל אחר

על אף הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962
, ובכפוף להוראות סעיפים 4(ב)(2) סיפה ו-7(ב)(2) סיפה, אפוטרופוס שמונה לאדם לא יהיה מוסמך לייצגו בענינים שחוק זה חל עליהם.
49.
תחולת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות

לא יגלה אדם מידע שהגיע אליו תוך כדי מילוי תפקידו או במהלך עבודתו לפי חוק זה ולא יעשה בו כל שימוש, אלא לצורך ביצוע הוראות חוק זה או לפי צו של בית משפט; אין בהוראות חוק זה כדי לגרוע מהוראות חוק זכויות החולה.
50.
סודיות

חוק זה יחול גם על המדינה.
51.
תחולה

השר ממונה על ביצוע הוראות חוק זה והוא רשאי להתקין תקנות בכל הנוגע לביצועו ובכלל זה -
52.
ביצוע ותקנות

הוראות לשם קביעה מיהו אדם קרוב לענין חוק זה;
(1)



הוראות לענין מתן עדויות, איסופן ותיעודן, ולענין איסוף מסמכים ונתונים, לשם בירור רצון המטופל לפי סעיפים 4, 7 ו-26 לרבות דרישות ראייתיות ביחס לעדויות, מסמכים ונתונים כאמור;
(2)



דרכי המינוי וסדרי העבודה של הועדה הארצית והועדות המוסדיות;
(3)



הפרטים שיש לתעד ברשומה רפואית לפי סעיפים 5, 16, ו-35;
(4)



הוראות בדבר צורתם של ייפוי כוח והנחיות רפואיות מקדימות;
(5)



הוראות לניהול מאגר המידע, לרבות תנאים לענין מסירת מידע וקבלת מידע, וכן דרכי מינויו של האחראי על המאגר ותחומי סמכותו;
(6)



חובות דיווח על ביצוע הוראות חוק זה למי שיסמיך השר, לצורכי בקרה ומחקר, והוראות בדבר פרסום מידע כאמור, ובלבד שלא יפורסמו פרטים מזהים של מטופל. 
(7)



תחילתו של חוק זה שישה חודשים מיום פרסומו.
53.
תחילה


***************************************************************************************

הנוסח הוא נוסח הצעת החוק הממשלתית כפי שאושרה בקריאה ראשונה (מ/145) בצירוף:
(1)החלטות הועדה בדיונים הקודמים - סומנו באותיות שמנות;

(2)שינויים בנוסח הצעת החוק לעומת נייר העבודה, בחלק שכבר נדון בועדה,

סומנו באותיות שמנות נטויות;
(3) הסימון [?] מסמל אי-בהירות בהחלטות הועדה;
הסימון [??] מסמל נושא שלא הוכרע במהלך הדיון בוועדה).
� ס"ח התשנ"ו, עמ' 327.

� ע"ר 1940, תוס' 1; ס"ח התשס"ד, עמ' 70.

� ס"ח התשנ"ד, עמ' 156.

� דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 30, עמ' 594; ס"ח התשס"ב, עמ' 97.

� ס"ח התשכ"ב, עמ' 120.