כנסת פתוחה

מעגל הסמים והאלימות

5
הוועדה המיוחדת למאבק בנגע הסמים
28.6.2005
_


הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי


פרוטוקול מס'
מישיבת הוועדה המיוחדת למאבק בנגע הסמים
יום שלישי, כ"א בסיוון התשס"ה (28 ביוני 2005), שעה 13:30

מעגל הסמים והאלימות

חברי הוועדה: יחיאל חזן – היו"ר
קולט אביטל
דניאל בנלולו
ענבל גבריאלי
נסים זאב
איוב קרא
מיכאל רצון
יולי תמיר

עו"ד רחל גרשוני – ממונה על חקיקה במשפט הציבורי, משרד המשפטים
סנ"צ אורית היימן- ראש מדור מחקר פלילי, המשרד לביטחון פנים
רפ"ק יפעת שטיינברג – ראש חוליית סמים, המשרד לבטחון פנים
חנה שדמי – מנהלת אגף תוכניות סיוע ומניעה, משרד החינוך
ד"ר לטוטה בלנקה – המח' לטיפול בהתמכרויות, משרד הבריאות
מרים זינגר, עו"ס – בריאות הנפש, משרד הבריאות
גלית גבע – מפקחת בשירות לסמים, משרד הרווחה
אורי אסטליין- ראש תחום אכיפה, הרשות הלאומית למלחמה בסמים
שלמה ללוש – יועץ, מרכז השלטון המקומי
גיא כהן – נציג ארגון הורים ארצי למערכת החינוך בישראל
נעם הס – מנהל תחום פרויקטים מיוחדים, עמותת "עלם"
ד"ר אייל מדני – מרצה בכיר בנושא סמים
יובל פדידה
ד"ר יוסי מלר – מנהל אגף רווחה, עיריית קרית גת
יהודה לאגמי – ס. מנהל אגף רווחה, עיריית קרית גת
אושרית טלקר – רכזת שיקום האסיר, קריית גת
שוש אליעזר – אגף רווחה, עיריית קרית גת
זהבה פרץ – עו"ס ביחידה לטיפולי בנפגעי סמים, קרית גת
טל לסר – עו"ס ביחידה לטיפול בנפגעי סמים, קרית גת
יואל אלימלך
יצחק לוגסי
יצחק בן שטרית
ד"ר לודמילה חלד – מנהלת מרכז מתדון חדרה
שבתאי לויט – מנהל מרכז מתדון בירושלים
חזי שרפסקי – מנהל מרכז מתדון באר-שבע
אלי בן שטרית – מזכיר ועד מטופלי מ.מ.י.
דני דדון – ועד מטופלי מ.ימ.י
צבי חדד - מטופל
רונית גבריאל – מרכז מתדון, ב"ש
סיגל לוי – מרכז מתדון, ב"ש
שמעון דרעי – אורח מכפר יונה
יענקלה כהן – עובד תל"מ, ממ"י
יוסף קרני – אורח
מרסדס פרץ – נציגת נשים במרכז ממ"י
דניאל דדון – נציג ועד מתדון ירושלים
שלמה בוחניק – מתדון, אשדוד
דוד שוקרון – מתדון, אשדוד
אלברט אילוז – אמן, שחקן
אליעזר שוורץ – מרכז המחקר והמידע, מ.מ.מ.
תומר דרור – מרכז המחקר והמידע, מ.מ.מ.

בת-שבע פנחסוב

חבר המתרגמים בע"מ

























מעגל הסמים והאלימות

שלום, אני מתכבד לפתוח את הישיבה בנושא מעגל הסמים והאלימות.

לצערי הרב במדינת ישראל כנראה רוב האוכלוסייה יודעים, אולי מבינים, אולי חושבים שהם מבינים, שנגע הסמים במדינת ישראל הוא דבר שלא יכול להגיע אליהם הביתה. יחד עם זאת, כולנו כבר יודעים מהנתונים היבשים שאותם אנחנו רואים מדי פעם בפעם כאשר אנחנו רואים את המספרים רק הולכים וגדלים.

ידוע כבר שכ- 300 אלף איש, ואני חוזר על המספר הזה כל פעם מחדש, 300 אלף בני-אדם באים במגע עם סמים במדינת ישראל. מספר עצום, מספר ענק, כ-11 אחוזים מקרב האוכלוסייה בקרב בני-הנוער. מדברים על כ-80 אלף. והמספרים רק צומחים וגדלים וצומחים. ואנחנו מנסים באיזה שהיא דרך למנוע או לעצור את התופעה הקשה והמסוכנת הזאת. אנחנו יודעים שיש במדינת ישראל כיום בין 20 ל-25 אלף נרקומנים שמתוכם רק ששת אלפים נמצאים במסגרת טיפולית כלשהי.

המספרים רק תופחים וגדלים והתקציב שמדינת ישראל מעמידה לצורך העניין לטיפול, התקציב הוא זעום. שמענו לא מזמן רק שהבסיס של התקציב של הרשות למלחמה בסמים הופיע בספר תקציב של שנת 2005, היה רק 11 מיליון. זה רק אומר כיצד המדינה מתייחסת לנושא הכאוב הזה והקשה הזה.

אני ביחד עם חבריי עורכים סיורים במקומות שונים בארץ. היינו באור-עקיבא, היינו בקרית גת, היינו במרכז חלוקת ה"מתדון" בתל-אביב. ולתומי חשבתי שמרכז החלוקה בתל-אביב הוא מקום שהוא באמת מכבד את מי שבא לקבל טיפול. כולנו יודעים שמתדון זה תחליף סם, אמנם הם לא משתמשים בהרואין אבל זה תחליף סם.

לנגד עיני התגלה מחזה שאני עד היום לא יוצא מאותו יום שהסתובבתי שם. אנשים באים לקבל טיפול ולא רוצה לומר כיצד מתייחסים אליהם, אבל ברגע שהם מסיימים לעמוד בתור ומקבלים את התרופה, אין להם מה לעשות, אין להם לאן ללכת, אין להם מי שמסתכל עליהם. הם הופכים להיות בסך-הכל רק נטל עוד יותר קשה על החברה. הם מסתובבים שם בשדרות ירושלים ברחוב והאזור שם הופך להיות למן מרכז חלוקה אמנם של תרופה, אבל גם כן מרכז של סחר בסמים.

אני חושב שמדינת ישראל צריכה לשנות את הדבר הזה מן היסוד. אני לכאן הזמנתי גם אנשים שפגשתי אותם בעירייה בקרית גת והזמנתי אותם לכאן כדי שהם גם כן ישמיעו את מה שיש לומר. ביחד איתם הזמנתי, כדאי שאולי הציבור במדינת ישראל, אתם יודעים, הוועדה עכשיו היא נמצאת בשידור ואולי הציבור במדינת ישראל יראה כיצד בן-אדם שהולך לבלות במועדון או מבקר בחוף ים, יראו איזשהו מונולוג.

הזמנתי את אלברט אילוז, הוא אמר שהוא ייתן לנו מונולוג וכמובן שמי שאולי יושב פה בחדר מכיר ויודע, אבל המטרה שלי היתה לזעזע קצת יותר את הציבור במדינת ישראל, כדי שיראו וגם ישמעו את האנשים שהגיעו לכאן.

הרי אי אפשר מצד אחד שראש-הממשלה אומר שהשימוש או הסמים מהווים איום אסטרטגי על החברה במדינת ישראל. ומצד שני, ראינו שבסיס התקציב זה רק 11 מיליון. ובהתערבות שלי ובמאבקים שלמים הכפלנו את התקציב מ-11 מיליון ל-21 מיליון. וכאשר אני מבקר בבית-חולים למשל שנמצא בשרון, מספרים לי שאין תקציב למיטות, למי שמשתמש בסמים והוא חולה מעבר לכך.

אז הגיע הזמן אולי שהיום אחרי שנשמע גם כן את הציבור שהזמנתי לכאן וגם את אלברט אילוז. אז יידעו במדינת ישראל שסיסמאות לחוד או איום אסטרטגי שזה מהווה על המדינה לחוד והמציאות היא לחוד.

אני קבעתי לעצמי שכאשר אני אסיים לפחות את התפקיד שלי כאן כראש ועדה, אני אצליח ואני גם כן שאני אצליח ביחד עם החברים שיושבים פה, הנה מיכאל רצון שהגיע לפה וכמובן זאב נסים שהוא חבר קבוע, ענבל גבריאלי. ביחד איתם ועם נוספים, קבעתי לעצמי, אני אומר את הדברים בשפה שלא משתמעת לשתי פנים, בבסיס התקציב של 2006 לא…

אני רוצה אחרי הפתיחה הזאת, מאלברט אילוז שעושה את העבודה בהתנדבות, אני פגשתי אותו בפרויקט בבית-ספר שמוביל אייל מדני, בהסברה בסך-הכל בקרב בני-הנוער. ומה שראיתי שם בבית-הספר זה היה, מבחינתי, עוצמה כל-כך חזקה. זה לא טיפול, מה שעושים זה לא טיפול, אבל זה דבר שאולי הוא חלק מהסברה בקרב בני-נוער. והייתי רוצה אולי שאנחנו כולנו נראה את זה ביחד. אז בבקשה אלברט:

שלום כולם. מר חזן היה די עדין גם במספרים וגם בכל התופעה, אני חושב שהאיום הכי גדול שכיום נמצא בארץ זה הסמים. אולי החברה משחקת את שלושת הקופים, לא שמעתי, לא ראיתי, לא אמרתי, זה מה שקורה. אני נמצא עם ד"ר אייל מדני שאני קורא לו "דון קישוט", שהקים עמותה בעזרת יובל שתשמעו אותו גם, חבל שאפשר לספור את האנשים שאיכפת להם מהחברה על יד אחת.

הם עושים עבודת קודש ואני נרתמתי אליהם. קשה לי, סליחה על ההתרגשות, בדרך-כלל שאתם רואים אומן אז אתם חושבים שאפשר לתת מונולוג כמו שהוא אמר, או קטע אומנותי. אני אפילו לא מרים את העיניים כי גם אני "אקס נרקומן".

אני הסתרתי את זה שנים רבות ולפני ארבע שנים כשנכנסתי לעמותה של אייל, שזה גם כן כטיפול עצמי על-ידי הקשבה בכל בתי-הספר וגם שיראו כדוגמה שנרקומן לא נבחר. תינוק שנולד לא כתוב לו "מיועד להיות נרקומן". זה מיועד לכל אחד מאתנו ומי שאומר "לי זה לא יקרה" אז יכולים למחוק את זה בטיפקס שהוא ישמע את הסיפור שלי.

אז כמו שאמרתי, זו הפעם השניה שנפלתי וכל יום אני עושה "ברכת הגומל". זה אומר שאם אני אפול עוד פעם, אז אולי זו הפעם האחרונה שתראו אותי. אני יודע שאתם כולכם ככה מופתעים אבל כן, אני אומר מתוך טיפשות. אני עדין, אולי בין 80 ל- 90 אחוז נופלים מתוך טיפשות ורואים בנוער את מי שמביא את הצינגלה או את הזה הוא הגיבור או הגיבורה מי שמביא. לא יודעים מה שהם לוקחים.

אין סמים קלים רבותיי, אין סמים קלים, כי אף אחד לא יודע מה יש בתוך הצינגלה הזה. אני לא יודע איך להתחיל אבל שאתם תשמעו אז אתם תבינו למה אני מתרגש. אני הייתי ואני עוד שייך לסיפור לפני גואה ויערות בן-שמן ואינספור מקומות שמצליחים לעשות מסיבות שם. והייתי בפנימייה ואנחנו התחלנו רבותיי עם אלכוהול.


אחרי שהמדריכים היו עושים כיבוי אורות וזה, אנחנו מוציאים, ההוא מוציא את הבקבוק קוניאק, וודקה וכאלה. ואני לא סבלתי אלכוהול, אבל מה, ראיתי שעל-ידי "שוט" כזה של וודקה, אני פתאום תופס ביטחון, פתאום אני מתחיל עם בנות, לא יודע, משהו מוזר.

אבל כוסית הוודקה הזאת, ה"השוט" הזה, במרוצת הזמן זה הפך להיות אחרי חודשיים, רבע בקבוק. כן, רבותיי, בשביל לקבל אותו אפקט אחרי כמעט שנה ראיתי את עצמי גומר בקבוק וודקה. מתחיל מאלכוהול וכמו שאתם יודעים, במועדונים כתוב "לא למכור", כן. אני לא יודע אם מכירים את התופעה היום, אני מדבר על מועדונים.

באיזה גיל היית כשהתחלה עם הוודקה?

בן 16.5 משהו כזה.

עכשיו יש תופעה מפחידה, ואני מדבר גם עם המשטרה, בכל פתח של מועדונים יש תופעה שבחיים לא ראיתי, כולם חונים ולא נכנסים. הם קודם כל "מתדלקים". יש בקבוק וודקה על המכונית עם רד-בול (זה יותר זול אגב) ואז "מתדלקים", הופכים להיות ככה "מסודרים" כמו שהיו עם חברי הסתדרות ואז נכנסים. וזה תופעה שבחיים לא ראיתי וזה מתחיל.

זה זול להם יותר ממה שמוכרים בפנים.

אבל נוהגים. זה חבר'ה שגם עם המכונית, הם באים ארבעה חבר'ה.

ה"בקבוקון" הקטן, "פומפרס" שזה גז צחוק, אז משתלב טוב.

גז צחוק וזה. זאת אומרת, התופעה הולכת ומתעצמת, אני לא יודע למה. אני חוזר לסיפור שלי. ואז ככה, זה היה האלכוהול, אני רץ עם הזמן כי אפשר לספר את כל התקופה ה"כיפית" בהתחלה והנוראית בסוף. אחרי הכל, כמובן אני סיימתי את הפנימייה והתגייסתי.

שתבינו, סם אין לו בחירה, אין לו צבע, לא גזע, כל אחד, אני לא יודע אם אתם זוכרים, תפסו בקריות בני 10 מוכרים סמים והחוקרים נדהמו מהידע. זאת אומרת, זה לא משנה מאיפה. פעם חשבו, דעות קדומות, שמה בדרום וכאלה. אין מקום שלא מוצאים זה וזה 11 אחוז זה נורא, זה פרווה. פרווה בתיכוניים, בבתי-ספר. מה שאמרת, זה שייך לפני 10 שנים אולי כנתונים. כי זה אולי ה שכתוב או מי שמודה, הרבה לא אומרים. התופעה היא פשוט מפחידה.

התגייסתי כמובן לצבא, הייתי בנח"ל מוצנח, ביחידה קרבית. אם אתם יודעים בנח"ל בסוף השירות, זה נקרא "של"ט" ואז אתה נמצא באיזה קיבוץ, מושב או לא חשוב איזו תנועה אתה שייך. ובשל"ט הגעתי לקיבוץ, אני לא אנקוט בשמות, בדרום מקום יפיפה, עם מים זכים. אתם בטח כבר מזהים.

ושם ראיתי פעם ראשונה תופעה של סמים קשים. זאת אומרת, ראיתי מתנדבים שמשתמשים ב-אל.אס.די והיינו הולכים ככה בלילה, עולים למעלה עד איזה מפל ואנחנו החבר'ה של הגרעין היינו עם הבקבוק כרגיל, הוודקה וכאלה, אלכוהול היה מסדר אותנו. ואז אני רואה אנשים תחת השפעה אל.אס.די ופתאום לא משנה שמן, רזה, פיסח, נכנסים ערומים לתוך המים. ואולי זה אותי הפחיד וזה גם אולי בגלל שלא כל-כך ידעתי על התופעה הזאת רק כשראיתי את זה, אז אולי זה עצר בעדי לגעת ולא נגעתי בזה.

אני הייתי מסתדר עם האלכוהול. טוב אני משתחרר, זאת אומרת, בקיבוץ עשו לנו עוד טיול בסיני. רבותיי, אתם מגיעים לסיני, ה-welcome הראשון זה בדואים קטנים כאלה ואומרים ככה: "רוצה פרח, לא רוצה פרח". מוכרים לכם כמות, מה כמות ולא יקרה.

אני לא יודע אם אתם יודעים, גם בסיני מגדלים אופיום. עכשיו כשנגמר הגראס, המריחואנה, אז מערבבים עם מה שזורקים באופיום, וזה עושה גם את התערובת הזאת.

מגיעים לסיני, יורדים מהאוטו ומהים אני רואה את עצמי חוזר לטוש, עומדת לידי לינדה אחת מקנדה, מה זה פגז ואני ככה לא ידעתי טוב אנגלית. בדיעבד היום אני כן יודע אנגלית, אבל ככה אני עושה, איך להזמין אותנו, יש לנו קומזיץ. זה היה בערך ככה. ואני אמרתי לה Yes", "Yes, כזה, משהו כזה. לא חשוב, באותו ערב היא נמצאת אתנו בקומזיץ ואנחנו עם גיטרות והאווירה על הכיפאק ושותים.

אנחנו קצת מתגפפים ופתאום היא אומרת לי: do you want come to my חושה? ". ואני אומר לה: "אה חושה, בטח, בכיף, מה". ואני רואה את עצמי הולך עם לינדה לחושה ובחושות שמה בחוף, הכל מה שנקרא, חושחש ומה שאתם רוצים, לאור הירח, זה מים, זה כיף וזה.

do you smoking"". מה זה do you smoking, מה, היא ראתה אותי עם סיגריה, לא. אני אומר: Yes ,Yes"". אז היא מוציאה מהתיק שלה עיתון מגולגל, פותחת ואז אני רואה שזה גראס. עכשיו לך תגיד לה "לא". אתה יודע, הביטחון עצמי, היא תחשוב שאני חנון ושאני זה.

טוב, אני חושב ככה, ואני אומר: "וואלה, חושך וזה, ניקח את הג'וינט, נעשה כאילו ו..". לא להפסיד את לינדה. עכשיו למה אני אומר טיפשות, כי יכולתי להגיד לה "לא, מספיק, הראש על הכיפאק וזה, בשביל מה". אבל לקחתי. וזה השאחטה הראשונה. אבל מה, אני חכם אני אומר: "אני לא אקח לריאות" ואני לוקח אחת ועושה כאילו נותן לו בפנים ומוציא.

אבל פתאום היא ראתה את זה והיא אמרה: הא, הא, ככה צחקתי, חבר'ה, כמו ששמעתי עכשיו, ככה צחקתי. ואז אני אומר: "וואלה, מה זה כולה" זה אני חשבתי רואים צבעים ופה, שום דבר, אני זוכר את המספר האישי שלי, זוכר בן כמה אני, מה השם שלי, הכל בסדר. ובאותו ערב מה שקרה בין לינדה ולי, ליל אהבה זה תשעה באב מה שקרה שם.

ולמחרת אני כבר עזבתי את הגרעין, רבותיי, ואנחנו כמו שאתם רואים, מצינגלה לצינגלה הפך להיות באגט ואני רואה את עצמי כמו ישו בתוך הים, יושב על כיסא והיא על כיסא ואנחנו ערומים ואני "סעיד, ברייקפסט טו". ועזבתי את החבר'ה, מגיעים ליום שישי, אני בא מבית מסורתי, לא מעשן ולינדה היתה לה חברה גם בחושה איתה, והיו שני בדואים איתנו וככה אומרים לנו. אני אומר, חבר'ה, אני לא מעשן בשבת וזה.

וואלה אמק, נסדר לך". מה, קפה, קפה, אתה שותה". "קפה, אני שותה". טוב, מחממים וזה והם נותנים לי. אני שותה את הקפה ופתאום מן גל חום עולה לי, אני נחנק ואני לא יודע, אני מת לקום ופתאום לינדה עושה לי, אני אומר לה: "אני מרגיש כמו איזה שמיכה רותחת עלי, אני מת רבותיי לקום להשתין אני לא יכול.

ושני הבדואים מרימים אותי, פותחים לי את המכנסיים ואני מרגיש מן מטול כזה וזה בא וזה לא בא, ובלאק, לא זוכר שום דבר רבותיי ואני מרגיש מישהו שמזיז אותי ומעיר אותי, ואומר: "אלברט, קום, נו אנחנו חוזרים" ואני אומר: "מה" כאילו מי זה".

איך חזרתי לשק שינה שלי עם החבר'ה מהגרעין, מי הביא אותי, מה אותי. רק כדי להגיד לכם, כמו שאני אומר לנוער, גם כשאתם הולכים למועדון או זה, מישהו שאתם לא מכירים ומזמין אתכם לשתות גם קוקה-קולה, אל תיגעו. בקבוק, גם קולה סגור, לא פתוח. כי אני יכול לשים לכם משהו רבותיי, אני אומר לבנות, לילדות, שהיום הגיל הוא קטן לדיסקוטק, כשתעוררו זה כבר מאוחר.

יש אנשים, בני-שטן שמנצלים אותן והבנות האלה נאנסו, לא רק אותן אלא גם את נפשן, גם הלכו לאיבוד. ויש הרבה מקרים כאלה ועם הבושה לא מודות ושלא נדע. זה אחת התופעות שהרבה גם לא מדברים על זה.

עכשיו אני חוזר לסיפור. מעירים אותי ואני אומר: "מה, אנחנו לא נוסעים בחזרה למשק, מה זה". אז אומרים: "בואו ניתן לו קפה". "לא קפה, לא קפה, לא". ואני באוטו ונוסעים בחזרה, ואני שואל את עצמי, רבותיי, מה שמו לי בקפה. אולי שמו לי משהו כדי, סליחה, לנטרל אותי ולדפוק את החברה ואת לינדה, לא יודע מה, אבל הנה.

עכשיו אני רק אומר לכם כי הוא בקטע הזה שלא יודעים מה שלוקחים. זה אני אומר גם בשתייה וגם בעישון. ואז חוזרים למשק ואני משתחרר. רבותיי, אני כמו כל אחד בארץ, נרשמתי לאוניברסיטה והתקבלתי וגם התחלתי לעבוד בעבודות מזדמנות, היה לי טוסטוס. והנני בתל-אביב מתחיל ככה.

אגב, כשחזרתי למשק והתחלתי גם כן עד השחרור, גידלתי גם נענע וגם מריחואנה. ואז היה לי מסודר כל הזמן "ג'וינטים" ואני מגיע לעיר ומתחיל להכיר את תל-אביב. כמובן לי תמיד היה ולמסיבות הייתי תמיד הכי מוזמן, למה היה לי החומר וכיף.

מתחיל להכיר את הפאבים, מגיע לאיזה פאב בערב חג ואני כמובן מסודר, ואני נכנס ורואה בחורה יושבת בבר, מחכה אולי למישהו, או לא מחכה, פתאום אני מלא ביטחון עם החיוך הדבילי שלי ככה והיא מסתכלת עלי ומחייכת בחזרה.

"אתה נראה לי מסודר", אתה יכול להשיג?". אני אומר לה: "בטח, כמה שאת רוצה". אז היא אומרת לי: "לא, כי זה כבר שבועיים שלא הסנפתי, ו- "להסניף" אתם מבינים על מה היא מדברת, על "קוק" על "קריסטל" על "שלג", מה שתקראו לזה.

אם אמרתי שלינדה היתה פגז, אז זאת היתה פצצה אטומית. אמרתי: "וואלה" זה בשבילה, אבל איך אני אשיג לה". אני אומר לה: "חבל, גמרתי את כל החומר, אבל אני אשיג לך". היא אומרת לי: "תשמע, אני עובדת על פרויקט". קראו לה חגית, היא היתה סטודנטית לארכיטקטורה, "יש לי פרוייקט, בטח אני אהיה ערה 2,3, אני אתן לך את הטלפון והכתובת ואם תמצא, אני פה".

עכשיו אני מתחיל טלפון פה, טלפון שם, איך להגיע, איך להשיג את זה. טוב, אני מקבל טלפון, מגיע, אומרים לי איפה. כן, אני לא מדריך לקניות. שלחו אותי לאיזשהו מקום, מגיע לסמטאות כאלה אפלות. ואני שואל איפה חיים, כאילו אני שואל על חיים. והם מסתכלים עלי ועושים לי תחקיר של הקג"ב. ראו שאני חנון וזה, הביאו אותי לחיים.

"כן, מה". אני אומר: "אפשר לקבל מנה". הוא אומר לי את המחיר, אני רץ רבותיי, להוציא כסף כי לא היה לי כזה מספיק. ואני מקבל את ה"שקית הלבנה". עכשיו יכלו לשים לי גם סוכרזית, לא הייתי יודע מה זה.

ואני מגיע לחגית עם השקית והיא כולה שמחה, פורסת את השורות, מגלגלת. היא אומרת לי "בכבוד", "לא", כי בחיים לא, רק מטלוויזיה וכאלה. העיקר היא לוקחת ואני לוקח, אני אמרתי: "אני אקח פעם אחת ונעזוב את זה". כי מה שרציתי להגיד לכם, פה גם כן יכולתי להגיד לה, "לא, אני מסודר". אבל מהטיפשות, כדי לא להיראות וזה.

ואני ככה, "יואו, מרגיש הכי יפה בעולם, הכי חזק". קולמבוס לא יודע, מה שתגידו, זה : "וואוו, וואוו". היו לי שני רומנים, אחד, הלבן ואחד, חגית. וההתחלה הזו היתה ככה, איך שאומרים, חיבור של שנינו ואני כבר התחלתי לזייף בעבודה. אגב, כבר עם הטוסטוס מגיע לאור אדום, שתבינו, אני מדבר אתכם רק על הג'וינטים שהייתי לוקח, עומד ככה, אדום, מחליף לירוק, ואני ככה אומר: "מה יש לו זה, אה ירוק". זמן תגובה גם.

העיקר חיים ואנוכי היינו חברים טובים, כי הייתי נותן לו גם מראש, כשהיה יבש כמו שאומרים, אז תמיד היה שומר לנו. חגית היתה גם ממשפחה עמידה וגם היא השתתפה בעניין. אני כבר הפסקתי לעבוד, למה היה לי טוב עם חגית ועד הלימודים היה עוד קצת. היו לי עוד כמה חסכונות, בוא נגיד.

יום אחד אני בא ואני רואה את חגית אורזת. ואני אומר כמו בבדיחה, "איפה אנחנו נוסעים". היא אומרת: "לא, אני נוסעת". אני אומר: "מה זאת אומרת". היא אומרת: "אני נוסעת לאיטליה וזה, החבר שלי". היה לה חבר, זה היה סיפור אהבה של שנים והוא למד באיטליה וטלפון אחד עשה לה. פתאום הרגשתי כמו, לא יודע, אפס, כאילו מה אני פה ומה איתי כאילו בשבילה. ובאמת הייתי מאוהב, בתחושה. ועוד אוסף את הפירורים האחרונים של כבוד. אני אומר לה: "טוב, תראי, איך שאת חושבת לנכון לעשות". וככה נגמר הרומן בינינו.

אבל הרומן השני לא עזב אותי ואני חזרתי שוב לחיים והיה לי מוכן והכסף אוזל והולך. וכמובן זה מתחיל זה לא, בטח שמעתם, שגונבים וזה. כן, ברגע שאתה בתוך הסם, שום דבר לא קדוש. לא הורים, אין שום דבר, לא משפחה. זה לגנוב, למכור וידיאו ב-150 ש"ח, לא משנה מה. תארו לעצמכם להוציא דג מהמים, כמה זמן הוא יכול להיות, זה התחושה של הנרקומן והוא צריך את זה.

זה כבר לא בשביל הכיף, זה בשביל לשבור את "הקריז", בשביל לשבור את הכאבים. מישהו שיכול להסביר את הכאבים האלה או לתאר, אני אתן לו מה שהוא רוצה. אז מה שקורה, מתחילים ככה. ואני רואה את עצמי ככה גונב מהמשפחה, גונב מהחברים. פתאום אני רואה שדלתות נסגרות, חבר זה לא רואה אותי ואני לוקח בהקפה אצל מאיר ואין כבר כסף ללבן, לקריסטל וזה. מתחיל לקחת "קוק פרסי" וקוק פרסי רבותיי, זה כמו עלוקה. ופה, קרבי תמיד קרבי. והפרסי זה כל החיים בפרסי.

אני מגיע הביתה, אני פתאום רואה דלת אחרת אצל ההורים, אני דופק והדלת נפתחת. ואני רואה סורגים מהחלונות ואני דופק כאילו. לא, רציתי כאילו לפתוח עם המפתח שלי ולא פתח ופתאום אני מגלה שיש דלת אחרת. חשבתי שטעיתי בכתובת ואני דופק ואימא שלי פותחת עם סורג מבפנים, בוכה כולה.

והיא אומרת, "אבא ואני לא רוצים אותך כאן עד שתחזור מגמילה או שתגמור עם זה, אין לך מה לבוא". ואני רבותיי, ההורים שלי לא נותנים לי להיכנס הביתה. וכן, אני מוצא את עצמי אצל מאיר "המציל" כאילו וישן בעליות גג, בגנים, מרזה איזה עשרים ומשהו קילו. עד שיום אחד אני בא למאיר, אז הוא תופס אותי ככה והוא אומר לי: "תשמע…". הייתי חייב לו איזה ששת אלפים ש"ח. והוא אומר לי: "הלו, מה חשבת שאתה בסופרמרקט, אני רוצה שתחזיר לי את הכסף או שאני…" אמרתי: "מחר". "מחר או לא מחר, היום אתה בא ואתה תעבוד אתי". "אני אעבוד, אני אעבוד, רק תן לי…". "אתה שמעת אותי?". "אני כן, כן, מה שאתה רוצה".

אני לא ידעתי מה העבודה שהוא התכוון. והנה, אנחנו נמצאים באוטו, נוסעים לאיזה שהיא שכונה יוקרתית והבן-אדם עשה "תצ"אות" ומה שתקראו לזה. יודע בדיוק איך נכנסים לבית. ואנחנו מגיעים, אני רץ רץ, כדי להגיע לעניין שאנחנו מגיעים ליד בית והוא אומר לי איך לעלות ומאיפה ולצאת ובדיוק שאני אומר לו אין בעיה ותעביר לי מהחלון.

טוב, אני בא לצאת והוא עושה לי "קח את זה אתך". אני אומר: "מה"? אני רואה אקדח, אני אומר לו "למה זה", אז הוא אומר לי: "אם מישהו מתעורר וזה… זה רק להרתיע". טוב, לוקח סם, עולה, כמו שאומר בדיוק, נכנס, משתחל, מיד פתאום, בא לפתוח איזה מגירה ואור נדלק ואקדח מול הרכה שלי. הוא אומר: "עוד תזוזה ואני יורה". אני שומע את האישה מתקשרת למשטרה. רבותיי, אני שומע את האוטו נוסע ואני ככה נוחת באבו-כביר. פתאום אני רואה את עצמי באבו-כביר עם כל חלאת המין האנושי ואחד שמואשם בכמעט איזה רצח של "הזונה" שלו ונרקומנים.

פתאום אני נכנס לאיזה לחץ ואני מבקש שיוציאו אותי, אני אומר: "אני לא מבין מה שקורה לי". ופתאום אני מתחיל ככה, מתחיל לצעוק, שניים באים, אחד חונק אותי, השני דופק לי אגרוף. ואף אחד לא זז, "מה אמרת על מאיר". פתאום אני מבין, תראו באיזה מהירות שהם חושבים שאני הלשנתי או שאמרתי, אני אומר: "נשבע לכם, לא אמרתי שום דבר". ואני חוטף בעיטה בבטן והתחילו להכניס לי, פירקו אותי ככה.

ראו באמת שלא אמרתי שום דבר. זרקו לי חתיכה ולקחתי אותה וזהו. נשפטתי, במשפט נדהמו שקראו את התיק שלי, כל-כך נקי וכל-כך, מייצג את מה שהיינו רוצים לראות מכל אחד מאתנו, "איך נפל בחור כזה לדבר הזה". בגלל התיק הנקי וזה, קיבלתי שנתיים. כי על שוד מזוין בחיים לא יכול לקבל כזה דבר.

אני ברמלה. עכשיו כלא רמלה זה חוקים אחרים, קודים אחרים ואתה בא כטרף וכל החבר'ה בודקים מי ייקח אותו ומי ישפיל אותו. ואני לא מבין מה, ואף אחד לא מנסה להגיע או להוציא אותי, לא יודע איפה אני נמצא. ואני שומע אחד בשם חיים, הוא אומר לי: "אתה משתמש?". אני אומר לו: "כן". שתבינו, לא היה לי אפילו כסף לקנטינה, לשום דבר, לא לקפה, לא לסיגריות. הוא אמר לי: "אתה תדאג לי ואני אדאג לו". אמרתי לו: "בסדר, ברור, מה שתגיד". ובאמת אני הייתי הסנג'ר שלו, שפוט, מה שרצה, תמיד הכל מסודר, נקי, מגוהץ. כאילו מה שהוא רצה. וגונב בשבילו.

יום אחד הוא שולח אותי, פשוט אחד העליב אותו והוא אמר לי: "אני רוצה שתסמן אותו". זאת אומרת "שתחתוך אותו". אני אומר: "כל דבר שתגיד, אני רק מה, זה אני לא". הוא אומר לי: "בחיים לא תגיד לא". אני אומר לו: "תראה, אתה ראית, מה שתגיד, כל מה שבחיים חסר לך משהו וזה וזה". עכשיו תבינו, דוקרנים היו שמה בצורות שהדמיון לא יכול.

והוא זורק לי את זה והוא אומר לי: "אתה תעשה את זה". ואני אומר לו: "אני לא". אמרתי רק "אני לא", ואז הוא תפס לי את הראש, זרק לי אותו בין הרגליים שלו ואמר לי: "עכשיו תקבל את האלוהים שלך". אני חשבתי, אמרתי, "יו, איך אני אעשה, כאילו עוד שעה להיכנס לקריז, איך אני". ואני כולי רועד ועושה את זה ואחרי זה אונס אותי ואנשים עומדים בפתח ורואים את זה.

ואני רואה פתאום, חיים אומר ככה: "אריק, תכין לו". ואז אני לא מזהה אותו, אחד חוסם לי את היד, מלמד אותי, לדפוק פה (ביד) ואז הוא מכין את הכפית עם חומר, נותן לי את המזרק ואני מושך את החומר, ואומר לי: "אי, אי, תוציא את האוויר". אני מוציא את האוויר. הוא אומר: "עכשיו נראה אותך קולע בול בזה".

ואני לא איכפת לי, הייתי רק רוצה להפסיק את הכאבים האלה ומכניס את זה ומוציא. ואז באותו רגע זה היה ה-welcome בשערי הגיהינום. וכל הזמן זרק לי את החומר וכל הזמן עשה מה שהוא רצה בי והייתי כבר סמרטוט והגעתי רק למסקנה אחת שאי אפשר לרדת יותר נמוך מזה. אמרתי: "אני רוצה לגמור".

והנה רואה את עצמי מול לולאה שהעלתה אותי, עומד להכניס את הראש ואני שומע פתאום את הקול של אימא שלי שאומרת, למה לא קראה לה, לה, את זה. בדיוק שאני בא להכניס את הראש, אני חושב ואני אומר: "אם אני עושה את זה, גם היא תלך". אז עצרתי ורצתי למנהל וביקשתי ממנו לתת לי הזדמנות לעבור גמילה.

והוא הסתכל עלי וככה אומר לי: "אתה, ח.ח.ח..". "אני נשבע לך, אני אעשה הכל". הוא אמר לי: "עזוב, לך תראה את עצמך". אמרתי לו: "אני רוצה, אני באמת, אני…". הוא אמר לי: "תן לי לחשוב". חשב, קרא לי בחזרה אחרי שבוע וזה. אומר: "אני אתן לך צ'אנס, אבל צ'אנס אחד, אם אני שומע, לקחת, הרחת וזה, אני מחזיר אותך לאגף" עם חיים וכל החבר'ה וכל הגיהינום הזה.

"לא, אני נשבע לך". והנה, אני רואה את עצמי בתור חדר עם מטפל. זאת אומרת, אקס נרקומן שהיה בכלא בשם יוסי, שאלוהים ייתן לו חיים ארוכים, רק בזכותו. שמה זה לא תנאים, רבותיי. זה לא מרכז גמילה, זה התת תנאים. אבל עם רצון העז ואני רואה את עצמי בתוך חדר והוא מתחיל להסביר לי שלא הולך להיות קל.

ואני כבר לא שומע את השם שלו ואני פתאום אומר: "וואוו". הוא מתחיל לחבק אותי, "לא, תעזוב". ואני מתחיל לבכות ואני רועד מקור, לא לשבת "הצרכים". והוא נותן לי מים וכל פעם הקטע הזה, אני מתעורר עוד, זה חוזר.

עד שבאמת כל החבר'ה שם היו והצליחו להיות אתי והתחילו לתת לי תחליפים, אדולנים, ולאט לאט ראו שאני מתחיל לצאת מהעניין. ושחררו אותי אפילו לפני הזמן. וזהו. ואז הצלחתי להיכנס לחברה כמו שאומרים ולפני ארבע שנים נפלתי שוב וזהו.

אם יש לכם שאלות, אני אשמח לענות.

מה עזר לך להיגמל, חוץ מזה שחשבת מה אימא שלך אומרת באותו רגע? מה נתן לך את הכוח ויכולת העמידה להיגמל עד לרגע זה?

אתה שואל למה החזקתי ארבע ונפלתי שוב?

בערך. כמה זמן אתה שם נגמל, בוא נאמר, התקופה, שנה שנתיים?

לא, אני עכשיו אומר נפלתי, אני נגמל ארבע שנים.

זה הפעם השניה?

השניה.

מה נותן לך את כוח העמידה לעמוד איתן ולהישאר ולהרגיש שאתה לא עומד ליפול שוב? כי אני מכיר חבר'ה שאפילו אחרי שבע שנים, נפלו.

אני תמיד אומר, אני אקס נרקומן. אני פעם לא שוכח, אני אומר שנרקומן עושה ברכת הגומל כל יום כי זה יום שהוא הרוויח מחדש. זה כל הזמן קיים, כל הזמן הצורך והנרקומן הוא הופך להיות פצצת רגישות. אני מכיר חבר שנפל וקפץ לתוך בריכה ריקה. אני מכיר אחד שהזריק חומר מקקטוס, או אחד עם רעל עכברים.

יש נקודות שבירה. השאלה היא איך כל יום מחדש להילחם, זה כמו להיות עם צבא של שריונים ולהרגיש לרגע שיש עוד מחר. המלחמה היא אינסופית, אין ספק. גם דרך הפגישות שאנחנו עושים עם אייל מדני וכל בתי-הספר וכל זה, גם לי זה מביא אותי כשאני שומע, תבינו, גם בצבא.

פעם ראשונה שעשיתי באיזה כלא 6 מהקצונה, מהסגל, ואז קצינה אחת באה אלי , אומרת לי: "תשמע, הסיפור שלך תפס אותי כל-כך, אני אגיד לך את האמת, אני הייתי אמורה ללכת לאיזה מסיבה שביום שישי ולנסות פעם ראשונה, אני לא רוצה ללכת למסיבה הזו, לא רוצה לגעת בזה". אני אומר, כמו שאומרים לי, זו מלחמה אבודה.

אמרתי אם הסיפור שלי יכול להוות לכם כתמרור אזהרה לפני, זה רווח. לא לזלזל באחד הזה, ויש הרבה יותר.

אני רוצה לשאול אותך מה המסר שלך לנוער שאומר, אל"ף, יופי של סיפור, אבל לי זה לא יקרה ואני רק משתמש במריחואנה. מה זה מריחואנה. מריחואנה יעני אומרים שזה סם קל. "אני משתמש רק במריחואנה ואני לא אגיע".

קודם כל, למה אני אומר אין סמים קלים? אחד, זה דופק את המוח. שתיים, אתה יודע שמרססים מריחואנה. אגב, אני שואל את הנוער, אתם יודעים ממה מרססים עכשיו את המריחואנה, את הגראס, עם K300. אז הוא אומר: "מה, אתם ג'וקים". זאת אומרת, זה מתחיל מפה.

יש גם כימיקלים. זאת אומרת, כבר אתה לא שומע את המילה "צמח", נכון. אז אם אני יודע שהבן-אדם שומע עדות כזאת ויכולה להרתיע אותו, מה טוב. אני רוצה להתנצל בפני כולם, אני צריך ללכת, אבל לפני זה. הסיפור הוא אמיתי אחד על אחד, אבל הוא לא שלי. הסיפור הוא של חבר שלי. יש רק פרט אחד שהוא לא נכון, שבמקום לפני ארבע שנים שנפלתי לסמים, הוא מת ממנת יתר.

אני חי את החבר הזה, אני הייתי היחיד, הוא היה גונב אותי היחידי. שאני הייתי כאילו לצדו לפני שהלך והמשפחה שלו כבר לא יכלה יותר. אני בוכה אותו כל יום, אני חי אותו ואני יודע את כל הפרטים אחד על אחד ממנו. ובאמת הוא היה איש שאפשר לקנא בו, אלוהים נתן לו את היופי, את החוכמה. אני לא יודע, לקנא. והנה דוגמה ממשפחה טובה כמו שאתם קוראים לזה, הלך לעולמו ואני בשבילו ובגללו.

תודה רבה לכם.

תודה רבה לאלברט. ענבל גבריאלי, אם את רוצה לשאול משהו, בבקשה.

אני רוצה לומר כמה דברים, אבל אני אתחיל מהסוף. אני אתחיל ממה שעכשיו אמרת, אלברט. אני למרות שאנחנו מכירים ונפגשנו בכמה הזדמנויות ויש לנו חברים משותפים, לא ידעתי אם באמת הסיפור הוא שלך או של מישהו אחר.

אני רק יכולה לספר מהניסיון האישי שלי שכשהייתי תלמידת תיכון, זה היה לא מזמן, אז נכנס ככה לתודעה הציבורית, נכנסה בצורה מאוד חזקה מחלת האיידס והנושא של קיום יחסי מין עם אמצעי מניעה וצריך להיזהר. ואז באמת אמרו לנו שמביאים לנו אדם שהוא חולה איידס והוא ישב והוא סיפר את הסיפור. ובסוף הוא אמר, בסוף היה לו גם כן את השלב הזה של הגילוי, עכשיו אני מאוד הושפעתי. הושפעתי גם מהסיפור שלו, הושפעתי גם מהסיפור לך מאוד. גם כי הוא מוצג הכי אותנטית בעולם.

שאלו כאן איזה מסר מעבירים לנוער. אני חושבת שהמסר שאין סמים קלים עובר בסיפור של אלברט בצורה הכי ברורה בעולם. הוא מתאר שלב אחרי שלב, את המדרון החלקלק, מפעם אחת שסתם נוגעים בגראס בלי להרגיש ועד לתהומות באמת שהגיע אליו אותו בחור, החבר שלך. אז המסר כן עובר, אבל תמיד כשמגיעים לסוף שזה לא אני, זה חבר וגם אם אתה מספר שהוא נפטר ממנת יתר וגם אותו בחור שהציג לי כשהייתי תלמידת תיכון והוא אמר: "זה לא אני, זה חבר לי שנדבק והוא באמת כבר נפטר".

אני זוכרת שאז יצאנו מאותו חדר הרצאות וככה חברים שלי לכיתה, היינו כל השכבה, חברים שלי לכיתה התחילו להגיד: סתם "חרטטן", מישהו כתב לו את הסיפור ובשביל להשפיע עלינו שנקיים יחסי מין בצורה מוגנת ונשמור עלינו, אז מביאים אותו. אז אני לא יודעת, אולי זה פוגם, אולי.

הייתי שמח שיקום לתחייה ויספר בעצמו את הסיפור. זה אחד. שתיים, צריך להכניס פשוט דבר אחד, סם זה מוות. ברור, לא להשתמש בטרמינולוגיה של קלים ושל קשים, כי אני ראיתי. תסבירי לי איך נער בן 17 טובע, אחרי שהוא היה אחרי קורס צלילה שנה וזה, צולל מאקסטזי אחד.

שתביני, גם אני קורא לזה בני השטן, אלה שמוכרים את האקסטזי, הרי גם ילדה בדיסקוטק התייבשה ונפלה. והיא נפלה, המזל של הבן-אדם נופלת לו הכמות שהוא עשה את הטופינג הזה, החלוקה היא אף לא נכונה. אם זה 30 מ"ג, ואם זה אחד גם קיבל 180 מהכדור הזה, הלך. הלב לא יכול לעמוד בזה. זאת אומרת, לא יודעים מה שהם לוקחים. זה קודם כל, על זה שאני אומר גם לנערה לא לקחת.

לנער ונערה.

אני אומר, אני עוד לא ראיתי שהולכת עם מישהו ואומרת: "בוא, תשתה אני מזמינה אותך".

אתה נותן לנו קרדיט מאוד גדול.

הלוואי, אבל אני אומר אני לא רוצה להצדיק את זה, אבל יותר מקובל, אני אומר לנערות שמזמינות אותן. הלוואי ואני אהיה במיעוט הזה שהנערות יזמינו את הבחורים. אני אומר בני שטן, זה אלה שבדיסקוטקים לא איכפת להם שזה בגיל של האחות הקטנה שלו, לא יודע מה, הניצול הזה והרצח שהם מקיימים באותו הרגע.

עכשיו אני רוצה לומר לך משהו. יש לי פה חבר יקר, יובל, שתשמעו את הסיפור שלו. את תביני שהסיפור שלי הוא "כזה". רק בשביל אנשים כמוהו שבאמת גם קורבן, איך הוא מציל אנשים ובאמת שאלוהים ייתן לו כוח להמשיך.

חוץ מיובל, נמצאים אתנו פה נוספים וגם להם ניתן הזדמנות לשאול שאלות.

אז קודם תודה רבה לך, אלברט, על כך שבאת והצגת את הדברים. הם עוזרים לנו, למי שלא משתמש ולמי שנאבק, רק להבין שמה שעובר על נרקומן, זה עובר עליו באופן אישי אבל כמובן שהוא לוקח אתו את כל המשפחה וזה גורם נזק מאוד מאוד כבד למשפחה ולחברה.

לצערי הרב יש מספיק גופים שמטפלים במשתמשים בסמים במדינת ישראל. משרד הרווחה, משרד הבריאות וישנם גם כן מרכזי גמילה. אני רוצה למקד יותר את הדיון, כמו שקראתו לו "סמים ואלימות".

אנחנו יודעים שפתאום בתקופה של החצי השנה האחרונה, אנחנו מדי יום קוראים כותרות ענק בעיתונים, על רצח, על דקירות במועדונים. ואין לי שום ספק שיש קשר ישיר וגם כן המחקרים מדברים על כך, יש קשר ישיר בין משתמשים בסמים או סוחרים של סמים לאלימות.

אבל במדינת ישראל התקיים דיון בממשלה לפני כשלושה שבועות, הוקמה ועדה בראשות השר לביטחון פנים, גדעון עזרא, ואני יודע, יושבים על המדוכה ומדברים. בסופו של דבר, אנחנו מדברים, אני כבר התחלתי לקרוא חלק ולשמוע ממי שהופיעו שם, שבסופו של דבר הבעיה היא תקציב.

הבעיה היא תקציב. ואני לא חושב שהבעיה היא רק תקציב, הבעיה היא לא רק תקציב, היא גם תקציב, אבל היא לא רק תקציב. הבעיה היא קודם כל חינוך ועוד פעם חינוך ואחרי הכל מי שנופל למעגל הסמים, צריך בסופו של דבר, מעבר לטיפול שהוא מקבל, הוא צריך פתרון אמיתי.

ונמצאים פה אנשים שהם רוצים לדבר, אחרי שהם עברו את התהליך, איזה מן פתרון יש להם? לפי דעתי, מה שאני ראיתי בקרית גת ומה שאני ראיתי באור-עקיבא ומה שאני שמעתי מאחרים, אין פתרון. ואני חושב שאנחנו כחברי הוועדה לא צריכים לומר "אין פתרון", אנחנו צריכים ליזום פתרון אמיתי .

יש פתרונות.

לא, יש אולי פתרונות בתכניות, אבל אין פתרונות אמיתיים, ותכף אנחנו נשמע אנשים מקרית גת ותראי שאין פתרונות. אמרתי שיש מי שמטפל באנשים האלה שרוצים טיפול, הרי בן-אדם שהוא נפל למעגל הסמים והוא לא רוצה טיפול – אתה לא יכול לטפל בו.

מה עם טיפול רפואי, מה עם טיפול של החלפת מזרקים, מה עם טיפול של דיור. האנשים האלה עד שהם לא מחליטים להיגמל, עד שהחברה לא רוצה לנקות אותם, לא מגיע להם בעצם שום דבר?

מגיע להם.

אני מעמותת "עלם". ואנחנו יש לנו פרוייקטים שעובדים עם הומלסים, חסרי קורת-גג. יושבת פה חברת-הכנסת גבריאלי, חברת-הכנסת קולט אביטל שהיתה פה ויודעת על העבודה שאנחנו עושים.

אבל חשוב גם להדגיש שכמות אדירה, אתה בעצמך אמרת שכמות אדירה של אותם משתמשים בסמים נמצאים לפני שהם מגיעים לגמילה וכו'.

אני תכף אתן לך גם כן את רשות הדיבור, אני רוצה גם לפני כן לתת לחבר-הכנסת דניאל בנלולו. אבל אני רוצה להדגיש שאני חושב שלאור מה שאני ראיתי שכאשר בן-אדם עובר כבר תהליך, נפל בחלקו שהמשפחה לחצה, האישה לחצה, אולי הוא באופן אישי רוצה ועובר תהליך.

הבן-אדם לא מצליח לחזור בחזרה למעגל החיים ולמעגל החברה. אין לו עבודה, אין לו מועדון או אין לו מקום הוא יכול לבוא שם בצורה מסודרת. ואני חושב שפה אנחנו כחברי-כנסת, בהשקעה לא כל-כך גדולה, צריכים לתת פתרון לאותם אנשים שקודם כל רצו לחזור למעגל החיים. ונכון, ישנם אנשים שהם נפלו למעגל הסמים וראינו איך. ראינו פה דוגמה של בן-אדם שהולך לבילוי ובסופו של דבר נופל לדבר הזה, להשתמש בסמים לדבר שהוא קשה, לא רק לו באופן אישי אלא לחברה ולמשפחה.

ואני ביחד עם החברים שלי פה, רציתי ביחס איתם להבהיר לגורמים שנמצאים פה, משרד הרווחה ומשרד הבריאות ולרשויות, היה פה קודם נציג של השלטון המקומי. אני לקחתי על עצמי לאותם אנשים שבאמת הם קודם כל רוצים, לאותם אנשים צריך לסייע למעגל העבודה.

אתמול נפגשתי אצלי במשרד עם מנכ"ל חברת המשקם וביקשתי אותו שיציג לי תכנית עבודה כיצד לתת לאותם אנשים אפשרות מצד אחד לקבל פתרון של מסגרת גם בתוך מסגרת של עבודה. ותכף, דני, לפני שאתה רוצה לשאול.

אני רוצה לסיים ולומר כמה דברים.

אז בבקשה, אם את רוצה לסיים ולדני ואני גם רוצה לשמוע את האנשים.

טוב, אני רוצה לומר כמה דברים. קודם כל, תמיד יציגו לנו משרדי הממשלה שהבעיה היא תקציבית. אז אולי באמת יש בעיה תקציב ואולי באמת רק שאחרי יעשו סדר עדיפויות מחדש בתקציב כאן, אז כן הם ימצאו את הכסף. הכסף לטעמי קיים ונמצא ובכל נקודת זמן ואפשר להצביע על כל מיני מקורות שמהם ניתן לקחת את הכסף. אז זו לא הבעיה העיקרית.

עכשיו בנושא של חינוך. אם נפנה למשרד הרווחה ונפנה למשרד הבריאות ונפנה למשרד החינוך, כולם יגידו לנו: "מה, ההסברה קיימת". אבל אלברט אמר דבר אחד שמשום מה לא מצליח לחלחל כאן למערכת. אז יש חינוך, יש פרסום ובעלונים זה מגיע. אבל איך הם מחנכים? הם מסבירים שהסמים הורגים.

זה שהסמים הורגים זה בסדר, אבל בסיטואציה של בילוי, בסיטואציה שמגיעים לסמים בדרך המקרה, אף אחד באותו רגע לא חושב על זה שהסמים הורגים וכן משתמשים. מה שלטעמי, אנחנו כחברה בכלל, אנחנו כחברי-כנסת, משרד החינוך, הממשלה בכלל על כל משרדיה וכמובן אנחנו כיחידה אחת, כחברה, מה שאנחנו צריכים לעשות זה להוקיע את האנשים האלה ורגע.

אני לא מדברת על אותם מכורים שפה יש לי ביקורת מאוד חריפה כלפי המדינה של איך היא מתנהגת אליהם באמת כאל הומלסים, חסרי תקווה. אני מדברת על לפני. אני מדברת על כך שהחינוך צריך להיות כזה שמחר-מחרתיים אותו ילד בן 10 או ילדה בת 12 תעמוד בפניהם האפשרות לגעת בסמים שהם יבינו שזה לא "קול". שהם יבינו שזה דבר נבזי, זה דבר שפל, זה דבר שבעצם נועד לאנשים חלשים, לא לחזקים.

אם החינוך יהיה בכיוון הזה, אני חושבת שהחינוך ישפיע הרבה יותר. הרבה יותר כי היום אם אתם שואלים אותי, הוא לא משפיע בכלל. הוא לא מזיז בכלל. מבחינתי ואני אומרת את זה קצת במבט מושפל ומעידה על החולשה האישית שלי כאדם מעשן.

משרד הבריאות נורא התעקש, כולם התעקשו שיהיו אזהרות וכתוב לנו על חפיסות סיגריות שהן גורמות למוות, שהן גורמות לעקרות, שהן גורמות לכל מיני מחלות. לי באופן אישי ועוד אני אומרת את זה כמעידה על החולשה שלי וממש לא בגאווה זה לא מזיז.

והחינוך הזה שיש היום, אותה הסברה, יש לזה מילה יפה "הסברה" לי היא לא מסבירה שום דבר, לאחותי היא לא מסבירה שום דבר. ואחותי היום בת 11, אף אחד לא מדבר איתה בבית-הספר על סמים, בטח ובטח לא מסבירים לה שזה רע, שזה לא "קול", שברגע שהיא תעשה את זה, היא פשוט תהיה מוקצה, היא תוקצה מחמת מיעוט. אף אחד לא מסביר את הדברים האלה.

עוד כמה נקודות לגבי הנתונים. יושבות כאן שתי נציגות של המשטרה, אני לא בדיוק מהיכן, אני מניחה שיש בידיכן נתונים. מבלי לדעת מה הנתונים שאתן תציגו, אני כבר אומרת, הם נמוכים בהרבה ממה שקיים באמת. אנחנו לא מגיעים לכל מקום.

אף אחד למשל משער בנפשו שבכיתות ב' ו-ג' יש משתמשי סמים, אבל יש. לצערי הרב, בני 8, בני 9 ובני 10, אני ראיתי, אני לא אומרת סתם, אני ראיתי. אני מכירה את הנושא לצערי ממש מקרוב והסיפור שאלברט סיפר הוא נכון יותר לשלבים האלה שעוברים משימוש בגראס ועד להסנפות ולהזרקות.

התהליכים היום הם הרבה יותר קצרים. היום לא בהכרח הצעד הראשון שעושה ילד או נער בעולם הסמים הוא בגראס. כי גראס זה, תסלחו על הביטויים הנורא נורא עממיים, אבל זה ל"פארשים", זה לסתם חנונים. נו, אז כל מי שמעשן, מעשן גם גראס.

מה זה "פארש"? וואלה יופי.

אז תקשיב טוב מה שאני אומרת לפני שאתה משתמש בביטויים לא נאותים ולא מכובדים.

לא נאותים, מה שאני רואה פה זה הכל וירטואלי.

מה שמך? יואל, תקשיב טוב מה שאני אומרת לך. יושב כאן אייל.

תקשיבי לי.

רק רגע, אני ברשות דיבור, אני מבטיחה לך שכשאתה תדבר, אני לא אקטע אותך. יושב כאן אייל. אייל יודע איך בדיוק אני מכירה מקרוב את כל הנושא של סמים, ממש מקרוב ואני יודעת בדיוק על מה אני מדברת.

שיושבים כמה חבר'ה ואז אחד מציע לעשן גראס ואז השני אומר לו: "איזה גראס, מה אתה מדבר, גראס זה לקטנים" ומביאים דברים הרבה יותר חמורים שממכרים הרבה יותר. ואני נגד ההבחנה של סמים קלים וסמים קשים.

היא לא קיימת אולי בקרב אנשי המקצוע, אבל היא קיימת בקרב בני הנוער והציבור.

היא קיימת גם לדעתי במשטרה. יואל, אני לא נגדך, אני בעדך. מה שאמרתי זה רק היה כדי לחדד את זה שהיום הזמינות.

אני רק כועס ואני בא מהמקום הזה. ולמה אני כועס? אם בעיריית קרית גת יחידה לסמים של הנוער סגורה כבר שנתיים ולא מעניין אותם. אז בואי תגידי לי איזה פתרון את רוצה שאני אתן לנוער, אני בתור קהילה טיפולית אילנית, שאני נקי כמעט תשע שנים.

לפני חודשיים ישבנו אצלנו בעיריית קרית גת, עשו שולחן עם כיבוד והבטיחו הבטחות. והיו שמה, אני אגיד לך, היינו שמה ארבעים מטופלים. מתוך 40 המטופלים נשארנו עשרה חבר'ה שנפלו בין הכסאות, כמו שהוא אמר.

ויש לי טענה לגבי בני-הנוער שאת מדברת, שאני אומר, הבעיה היא אצל מנהלי בתי-הספר שהם מכסים על הבעיה. מה זאת אומרת. ברגע שמנהלי בית-הספר במקום להגיד לילד, להתנהגות מאיפה מגיב, הם מגיבים להתנהגות שהוא מפריע "לך הביתה שלוש שנים".

במקום להגיב מאיפה מגיב. מאיפה הבעיה באה. אולי הבעיה באה לו מהבית, אולי אין לו אוכל בבית, אולי מישהו אנס אותו באמצע הרחוב. אולי מישהו מציק לו בתוך בית-הספר.

בעיריית קרית גת הבטיחו לנו תקציב.

אני תכף אדבר על זה.

התקציב הוא לא מגיע. לכל החכמולוגים האלה, שיבואו וירדו לרחוב במקום לבקש כסף, שייכנסו למובלעות.

תקשיב, יואל. הערתי הערה שלא התכוונתי להעיר אבל אתה אמרת, עמותת עלם לא מקבלת שקל ועובדת ברחוב. אני לא יודעת לגבי קרית גת, אני הייתי בתל-אביב ואיך אספו "זונות" בנות 12 כדי לתת להן פתרון. בכל מקרה אנחנו יכולים לדבר כאן עד מחר, על חינוך ועל תקציב, העובדה היא שהיום מבחינתי אין חינוך ואין הסברה ואלה שיש, הם לא אפקטיביים. ותקציב בשבילי הוא לא מענה.

עכשיו הפתרונות הם קודם כל, אני חושבת שאנחנו נוהגים, אני לא יכולה אפילו לומר אוזלת יד, אנחנו פשוט לא עושים שום דבר. דיבר מקודם יואל על מנהלי בתי-ספר שלא יודעים איך להתמודד. אני פעם אחת היתה לי פליטת פה, במירכאות אני אומרת, כי בעיני זה לא היתה פליטת פה.

אמרתי שאם תלמידים ידעו שיכולה מחר בבוקר להיות איזו שהיא בדיקת שתן אקראית בבתי-הספר, אף אחד לא יעז. אף אחד לא יעז להשתמש מקל וחומר להכניס לכותלי בית-הספר. אז כולם קמו וצעקו ודיברו על הזכות לפרטיות ועל צנעת הפרט ועל פגיעה בזכויותיהם של הילדים. אתם יודעים מה, אני בעד זכויות. אני בעד זכויות יסוד, אני חושבת שזה דבר שהוא בנשמת אפנו בכל משטר דמוקרטי. ברגע שנתחיל לפגעו בזה, הכל כאן יתמוטט, אבל יש לזה גבול. שום זכות אינה מוגנת באופן אבסולוטי. וכמו שאמר פעם השופט ברק על חופש התנועה שלנו, שחופש התנועה שלנו נגמר במקום בו מתחיל האף של חברנו.

אז כאן אנחנו צריכים לבדוק מה יותר חשוב לנו. אם אנחנו רוצים להתיפייף ולהגן על הזכויות האלה באופן מוחלט, או שאנחנו מתחילים לטפל. אז אני לא אפרוס כאן עכשיו איזה שהיא משנה סדורה ותכנית איך אני מטפלת בכל בעיית הסמים במדינת ישראל, כי האמת היא שאין לי כזו משנה סדורה, ככה ומפורטת. אבל זו רק דוגמה.

הדבר האחרון שאני מסיימת אתו והיתה ליושב-ראש, לחבר-הכנסת חזן ולי שיחת קצרצרה לפני הדיון. דיברנו על תחליף לסם, על ה- "סובוטקס", שזה תחליף סם, עד כמה שאני הבנתי ונפגשתי עם אנשי מקצוע שעובדים עם זה, שזה תחליף סם שהוא טוב יותר מהמתדון או מהאדולן, או שזה בכלל אותו דבר.

כי בעצם זה מאפשר לכם לחזור לחיים. אבל לא על זה אני רוצה לדבר, אני רוצה לדבר על זה שלפני בערך עשרה חודשים כשנפגשתי עם אותו דוקטור שאשה מהצפון, שעובד עם תחליף הסם הזה, אמרתי לו "אם כבר זה מאושר על-ידי משרד הבריאות".

אנחנו רוצים גמילה, למה לתת תחליף.

אני מסכימה אתך.

רגע, רגע, סלח לי, שטרית, לא יהיה פה שוק ולא כל אחד ידבר עם השני. יש פה סדר, בסדר?

ואז כמובן גם אני שאלתי, או-קיי, אז הוא לוקח עכשיו את הסובטקס והוא חוזר לחיים ואז מה? עד סוף החיים מבחינתי הוא נרקומן. כמו שאגב גם מי שנגמל הוא נרקומן, הוא פשוט מכור לא פעיל. יש מכור פעיל ויש מכור לא פעיל. אבל פה הוא עדיין נזקק למעשה הפיזי שלהמשיך ולקחת משהו.

ואז הבנתי שיש פשוט כאלה שהם היו נרקומנים 30 ו40- שנה ושהם לא יכולים להיגמל, זה אחוז מאוד קטן. אבל בשור התחתונה גם אלה שמטפלים בהם בסובוטקס מורידים להם את המינון עד אי שימוש.

הסיפור היותר מעניין הוא שפניתי לשר הרווחה, פניתי לשר הבריאות. היה שיתוף פעולה, יחיאל, מקסים. עמדנו להקים מרכז גמילה, היה מקום, היה כסף ,היה הכל. לא היתה ממשלה פתאום וזה נפל בין הכיסאות. אם יש כאן נציג של משרד הרווחה, אז אל"ף, אני אשמח, (יש נציגה) אני אשמח אם היא יודעת משהו ומה קורה.

וככה בבושה מלאה אני מוכרחה לומר לכם, שאם ככה הייתי צריכה לעבוד בשביל מרכז גמילה אחד שגם הוא לא הוקם, מאין תבוא הישועה.

תודה רבה. חבר-הכנסת דניאל בנלולו ואחרי כן יובל.

תראו, חברים, כשאני מסתכל על תקופות ואני מסתכל על תקופה לפני 30 שנה כשהגעתי ארצה ממרוקו והגענו לפנימייה. כי באתי עליית הנוער. ושם שמישהו היה מעשן סיגריה, או אה, הוצאנו אותו החוצה לגמרי, לא דיברנו אתו.

לאחר מכן תקופה קצרה הגיע הנושא של האיידס. והיום אם זה או הבן או הבת שלי, אומרים לי: "אבא, תשמע, בוא תראה מה קורה בתוך בתי-הספר". זה תפקידנו. ואני אומר פה לידידי יושב-ראש הוועדה ולחברת הכנסת ענבל גבריאלי, תפקידנו פה בצד הזה לדאוג לתקציב.

זה התפקיד שלנו פה להילחם עם כל משרדי הממשלה. אבל כשהתקציב מגיע, התפקיד הוא לשים אותו 70 אחוז להסברה ו- 30 אחוז לאותם המקומות האלה שהולכים לגמילה.

הייתי פעם חבר מועצת עיר לפני שהייתי חבר-כנסת והייתי אחראי גם על הרווחה. ולא פעם באו אלי לדלת ואמרו לי: "דני, תעזור לנו במיטה בגמילה". עכשיו אני אומר לכם חבר'ה, אין שום תחליף לגמילה. לא התחליף, הדברים האלה שאתם אומרים וכו', אין תחליף למקום שאתה נמצא בו, אתה חי שם, אתה שוהה שם, אתה מקבל את ההשראה שאתה בא לשם על-מנת לקבל את הגמילה. אתם יכולים להגיד שאתם לא מסכימים אתי, אבל אני רוצה לומר לך דבר אחד. לי יש גם את האפשרות להגיד לך שלקחתי לשם אדם, הוצאתי משמה אדם נקי. לעומת זאת לקחתי אדם שנתתי לו תחליף מבית-מרקחת והוא חזר לזה אחרי יומיים.

חברים תקשיבו, אנחנו רוצים את אותה מטרה. אני לא מתווכח איתך, אבל אני אומר את דעתי. עכשיו תקשיבו חברים, כל הבעיה שלנו מתחילה ונגמרת בתוך הבית. כשהילד שלי יוצא בערב, אומר לי: "אבא, צוחקים עלי". אני אומר לו: "למה?" הוא אומר לי: "אתה מתקשר אלי כל חצי שנה". אמרתי לו: "בוודאי שאני אתקשר אליך עד שאתה תגיע למיטה".

אני יושב פה בישיבות אצלי בלשכה ואני אומר לעוזרת שלי, "הילד גמר בית-ספר, תתני לי אותו לטלפון אם הוא הגיע הביתה". זה הכל מתחיל בהורים. אני לא ישן בלילה אם הבת שלי והבן שלי לא הגיעו הביתה לישון. ואני אנדנד להם כל חצי שעה ואני אומר לאותו ילד.

בחצי שעה מטלפון לטלפון אתה לא יודע מה הוא עושה.

בסדר, אבל אני משתדל, מה אני יכול לעשות. אבל אני אומר חברים, אני רוצה לומר לכם אבל לספר סיפור אחד קצר. נוכחתי פעם אחת באחת ההופעות ברדיו אצל אייל מדני והגיע לשם ב4- בבוקר אדם בן 42. בחור יפה תואר, תאמינו לי, אספו אותו מהרחוב.

הביאו אותו לשם, יובל גם היה אתנו אז. הבאנו אותו לחדר ובא נישק אותנו וחיבק אותנו ואומר לנו: "מה שתגידו, עכשיו תביאו לי מיטה, אני הולך לגמילה". לאיש הזה יש שלושה ילדים, כל אחד ואחד מהילדים בכירים מאוד במשק. האישה, הוא אומר: "מה, האישה תקבל אותי לא תקבל אותי". האימא כבר לא מקבלת אותו.

היה בחור גמור. לקחנו אותו ב6- בבוקר הגענו לבני-ציון לאחד המקומות. עקבתי אחרי זה, האיש אחרי שבועיים חזר חזרה. בן 42, היה גמור. הבעיה שלנו הכל מתחיל במניעה. מתחיל בגיל הקטן, מתחיל בבית.

ואדוני היושב-ראש, אני רוצה לבקש ממך לסיום דבר אחד. מה שלא נעשה, מועדונים זה טוב, מקומות לגמילה זה טוב. אבל נילחם אתה ואני ואנחנו חברים בוועדת הכספים, נילחם על תקציב להסברה.

אדוני היושב-ראש, ברגע שלוקחים את אותו אלברט ולוקחים אותו יום יום להסברה ואת יובל, שגם כן אני מכיר אותו, אותו דבר ועוד כמה חברים שיושבים פה. ולוקחים אותם ביד להראות את זה לתלמידים, אני אומר לכם, התלמידים נרתעים.

התלמידים יזהרו. הבת שלי, הבן שלי, יודעים לא ייקחו בקבוק אם הוא פתוח. כמו שאמר פה ידידי אלברט, אבל זה לא מספיק. ולכן רק צריך להוסיף בהסברה. תודה רבה אדוני היושב-ראש. אני מתנצל, אני חייב ללכת.

אני יכול לבשר לך שאני במאבק עם האוצר הבאתי תקציב של 350 אלף ש"ח לקרית גת ובעוד שבועיים אני בא לשם עם העניין הזה, גם לקריית גת וגם לאור-עקיבא.

אבל זאת לא השיטה. אם אני הולך למקום לבקר ואני רואה את הבעיה ואני הולך להילחם בשביל לשמה כסף, ככה לא פותרים בעיה. כי בשנת 2006 אני לא יודע מה יהיה. הבעיה היא בעיה אחרת לגמרי שכל משרדי הממשלה בלי יוצא מן הכלל, כאשר הם מטפלים בתחום מסוים, לא מעניין אותם התחום האחר אצל השכן, באותו משרד ממשלתי אחר.

ולכן אני חושב שכל הנושא הזה של התקציב שכולם "מדברים עליו" הוא צריך להיות תחת קורת גג אחת שכל התכניות של כל משרדי הממשלה יהיו מאושרות על-ידי מי שבאמת בחוק הוסמך לטפל או לפחות לבקר שזה הרשות למלחמה בסמים.

אני רוצה להגיד כמה דברים. אני שמעתי פה, ומחובתי גם להגיב לשתי הבחורות שהן תומכות בתהליך של תחליף. באופן אישי, אני משתמש ו- 36 שנה השתמשתי, אני נספחתי ממשחק למשחק של כל מיני תחליפים ובשורה התחתונה אני מאמין שיש להם כוונה טובה והמטרה שלהם זה אך ורק לעזור.

אבל אני מחוויה אישית יכול לבוא ולהגיד שזה כישלון מראש. אם לא לוקחים כמו שאמר חבר-הכנסת בנלולו, לא לוקחים את הבן-אדם בצורה פיזית ונותנים לו להיות בלי שום תחליף, זה לא עובד. דווקא אני בכל אופן מדבר מהמקום שלי, מהחלק שלי. עלי זה לא עבד וזה כמה גלגולים. שניסיתי את כל התחליפים שבעולם וזה לא עבד.

מתדון עלי הצליח, כי הגמילה שיובל אומר ואייל מציע, בכל העולם זה בין 2 ל8- אחוז.

האמת שהגעתי לפה וזה, אמרו לי שאתה נמצא פה, אני האמת, מה זה התאכזבתי ממך. היתה לנו שם שיחה והיו הרבה מכורים ואתה באופן אישי הבטחת באותו חודש שאתה מגיע ואתה רוצה לראות איפה הנתונים עומדים.

נכון.

מה קורה עם כל הנתונים שנתנו לך ואיפה זה עומד ואחרי חודש ושאתה לא הגעת? היינו 46 איש ולצערי בגלל שכל הבירוקרטיה וכל התהליך, נפלו 36 איש בכל התהליך. אתה מבין, אז אם הדברים היו זורמים ורצים, אני יכול להגיד לך עכשיו אני נכנסתי לתהליך של גמילה ואני בשביל להיכנס למרכז יום שזה תהליך שבדיוק זה צריך לקחת שלושה ימים, תהליך של בירוקרטיה. ואני נסחפתי שמה קרוב לשלוש וחצי חודשים.

מה אמרו לך, למה משכו את זה?

אני אגיד לך מה הבעיה שלו. בשביל להסיע אותו לאשקלון הוא צריך כסף.

לא, לא. לאשקלון, ברגע שנכנסתי למרכז יום אני ראיתי איך המנהלת מנהלת שם את המקום. היא חושבת שהיא מנהלת את המקום שמה בתור מפעל היי-טק, אתה מבין. ודרך זה ראיתי איך הבירוקרטיה שלה באה ומתבצעת. אני יודע שהמטפלת שלי שולחת את הטופס הורדה בשביל להתקבל ואם אין אישור של תשלום שלי, אותה זה לא מעניין.

"עופי" ממרכז יום, בגלל שנכנסתי לעימות, היא לא מסתכלת על הנפש שעומדת להתפרק באותו רגע, אתה מבין. הם לא מסתכלים, הם לוקחים אותנו בתור, מה אני אגיד לך, לוקחים אותו בתור סחר של גרעינים. וזה לא עובד ככה.

אני דרך אגב, אני רוצה לומר לך דבר אחד. שאני כחבר-כנסת חשבתי שאם האצבע שלי באוצר, אני אביא את הכסף יותר מהר. אבל טוב מאוחר מאשר בכלל לא. אז במקום שזה היה לפני חודשיים, אז יש עכשיו את ה350- אלף ש"ח לקרית גת.

אני נקי 12 שנה. גם יש לי תשובה בשבילך. אני בדיוק חשבתי מה שחשבת על חבר-כנסת יחיאל חזן, אבל אני רוצה להגיד לך , אני לא האמנתי בחלומות הורודים שלי בכלל הוא יבוא לסיור. אתה יודע מה זה חבר-כנסת. אמנם הוא יושב פה, הוא לובש חולצה לבנה ועניבה. ואני אומר לכם כי הוא מכבד פה את המקום.

הוא בכלל לא כזה, הוא אדם יותר פשוט ממני. והאדם הזה בא ונכנס לתוך כפר נוער היום שאני עובד בו עם 130 ילדים. יעני, ממרוסקי החברה הישראלית. ובאתי, אמרתי לו: "יחיאל, בוא תעשה סיבוב". הוא הקדיש את כל הזמן, הכנסתי אותו, לא השארתי לו חור בתוך הכפר שהוא לא היה.

גם היה חבר-הכנסת בנלולו שמה, בבר-מצווה שעשינו וגם את, אני מאוד התרגשתי לשמוע אותך, ענבל גבריאלי. וגם את מוזמנת לשם, אני מוכן לעשות לך סיור ולראות את הילדים. כפר הנוער קרית יערים.

אני רוצה להגיד לכם, אני מכיר את עולם הסמים בשימוש עצמי, בהזרקה, בהרחה, בכל. אני מכיר את הסמים בכל דרך שאפשר להחדיר אותו לגוף. אני מכיר את כל סוגי הגמילה, כולל את המתדון. מתדון בסך-הכל זה מוות איטי.

סליחה. אנחנו עברנו את מה שאתה אומר, לא התחלת. אם אנחנו חיים. בגלל מה שאתה אומר, היום אנשים יש להם סטיגמה גם נגד המתדון והם עדיין מרוסקים ברחוב. אני עם 3,500 איש שחיים בעזרת מתדון. אז תדבר בשם מה שאתה עושה. גם אני הייתי נקי 10 שנים.

אני מדבר אתך מהמקום שלי.

זה לא מוות איטי. תן לי לסיים, מתדון לא גורם לשום נזק.

שניה רגע, הויכוח מיותר. כי אתה מביע את דעתך.

שיטרית, אני אומר לך, בעקבות המתדון.

הרי הזמנתי אותך לפה רק בגלל שאני רוצה לעזור לכם. אז בוא נשמע את האחד ואת השני.

בעקבות המתדון אני עברתי שלוש מוות קליני. דופק הלב שלי הגיע ל17-. אני בנס של אלוהים יושב פה. יכולתי גם לא לשבת פה. רק בגלל המתדון ולא בגלל ההרואין ולא בגלל הקוקאין. רק שתבין. אני באופן אישי לא מאמין במתדון. אני אומר שזה עוד גלגל שסוחט כספים, לשלם משכורות ולקנות את החומרים ולעשות שקט תעשייתי במדינה. היום נמצא במקום לא לעשות שקט תעשייתי במדינה.

להתמודד עם הסמים בחורמה. כלומר, יושב-ראש הוועדה, יחיאל חזן, אני חושב אתה צריך להילחם לפני כספים. הכספים זה לא פותר את הכל. קודם כל להעביר חקיקה שהסם שקוראים לו "קל" והכי קשה ביניהם, שניהם סמים, אין קל ואין קשה. כי יש סטיגמה אצל הנוער, זה קל, זה קשה.

דבר שני ואני לא מאמין, היום להילחם בבני-נוער יש מלחמה אחת. לא כספים, לא להגיד להם כן ולא להגיד להם לא. איך אנחנו מציבים את הגבול. אם אני אומר לך, אצלי שאני נכנסתי לכפר לפני ארבע שנים, היה סמים בקנה מידה שאני לא האמנתי.

היה אלכוהול, היה טיפקס, היה גז של מזגנים. הם משגעים אותי מהרעיונות, אני לא הכרתי מזגנים שממסטלים. לא האמנתי טיפקס, דבק מגע, לא האמנתי בשטויות האלה.

וכל מה שקונים בקיוסקים.

ואז אני הבנתי שהם הצליחו לעבוד עלי ומה שאני ידעתי, הבנתי שאני כזה קטן מולם. אני גומר לטפל במשהו, הם כבר מביאים לי שיטה חדשה. וכל שיטה לוקחת זמן. כלומר, הגעתי לפתרון גם של הסמים, גם של הדבק, של כל נושא ההתמכרויות. אתם לא תאמינו, לרמת אפס. ואתם מוזמנים לבוא ולעשות סיור ולדבר עם בני-הנוער.

כלומר, הדבר היחידי שהצלחתי בו זה לשים את הגבול ולהגיד, סטופ. איך אני שמתי את הגבול. אם תפסתי ילד מעשן סיגריה, אני לא מדבר על טיפקס וסמים ואלכוהול בערב שבת שיש להם את הדיסקו בתוך הכפר. לא, אם תפסתי ילד שעשן יוצא לו מהפה.

אני מבוגר, אני נשוי, יש לי ילדים. הוא עדיין ילד בגיל 11, יש הבדל ביני לבינו. לי מותר לנהוג, לא אסור. אז יש הבדל בינינו. שתהיה גדול, תחליט לתפוס סיגריה, אין לי בעיה, שתהיה חייל אין לי בעיה. כרגע שאתה בחסותי אתה לא תעשן ואתה לא תעשה כי יש גבולות.

אני רוצה להגיד לכם, באיזשהו מקום אנחנו מעלימים את העין במתכוון. אנחנו יודעים שהם מעשנים. אבל הוא חופר את עצמו מתחת לאדמה כדי לקחת שתי סחיבות סיגריה. אז אני יודע שהשגתי מטרה שכדי להשתמש מעל סיגריה, הוא צריך להפוך את כל הכפר או לברוח מהכפר.

והמטרה שלי לא להבריח אותו כדי לעזור. כי הוא מסוציו-אקונומי מאוד נמוך, כמו שאני באתי. אני לא הגעתי לאן שהגעתי בגלל שגדלתי במקום. ואני רוצה להגיד שאני מכור מן המכורים. אני לא מאמין בכל הסיסמאות של כל התכניות שיש בעולם. אני מאמין לדבר אחד, אדם שרוצה להיגמל, שום תחליף, שום סיפורים, שום כלום. הולך, סובל ונגמל.

בעיית הסמים בעולם, חבר-הכנסת, יושב-ראש הוועדה, בעיית הסמים בעולם לא רק בישראל, היא לא של אף אחד, זה בסך-הכל תוצאה. זה להרדים כאב. אחד מרדים כאב שהוא נאנס; אחד מרדים שההורים הרביצו לו; אחד מרדים שלא היה מה לאכול בבית. כל אחד יש לו את הבעיה שלו.

עכשיו אדולן אותו דבר, זה סם שמרדים את הכאב. בואו נתמודד עם המציאות. הילד הכי צעיר שהשתמש בסמים היה בגיל 10. אם היה ילדים בכיתה א' ב', אני מסכים איתך, אני גם בטוח לא מאמין, בטוח שיש ילדים בכיתה א'-ב' שמשתמשים.

כשאני אמרתי זה עוד ירד לגילאים האלה, צחקו עלי. אני זוכר פה. תודה רבה.

אני ברשותכם אעשה את זה קצר, כי אני חייב ללכת לאזכרה, אבל תודה על ההזדמנות. אני באופן אישי מרגיש באוויר שיש, בוא נגיד, תכונה או דברים חדשים שאולי עוד מעט יקרו במדינה הקטנה שלנו. עם המעוף החדש שיחיאל חזן מביא, שחברי-כנסת היום פה התייצבו, הייתי מאוד מאוד מופתע.

במהלך השנה אני פוגש למעלה מ-25 אלף בני-נוער בהסברה ברחבי בתי-הספר השונים, במסגרת הפרויקט "בגובה העיניים" של עמותת "כינור דוד", אנחנו יושבים בסמינר אפעל ברמת אפעל. יש לנו פרויקט בנושא סמים, אלימות ואלכוהול, בשיתוף ובשילוב עם משרד החינוך.

והכל חשוב, כל מה שאמרו פה כולם הכל חשוב. אבל המפתח לדעתי זה כמו שלימדו אותנו בגיל מאוד צעיר לא לקטוף פרחי בר, בגיל מאוד צעיר להתחיל הסברה נכונה. ועם הסברה נכונה הילדים שלנו לא יגעו. כי אני עד היום לא קוטף פרח בר. כי לימדו בגן לא לקטוף.

איך ומה, צריכים לחשוב עם צוות עם היגוי נכון לעשות. היום אנחנו מכיתה ז' מגיעים לבתי-הספר ברחבי הארץ ומסיימים בסוף השנה בבית הנשיא עם הישגים של כל בית-ספר ובית-ספר. אחת הבעיות המרכזיות, כמו שהעלה פה חבר-הכנסת בנלולו ויחיאל חזן דיבר על זה וענבל גבריאלי. זה תקציב נכון לטובת הסברה.

כי כן יש בעיה תקציבית. כי בתי-הספר בבעיה מאוד קשה כי אסור להם לקחת מההורים עכשיו. אתם מכירים את החוקים החדשים. בסך-הכל יושב-ראש הוועדה, אם נצליח בעזרת השם, הכפלת את התקציב ושגם תהיה חלוקה נכונה וצודקת של התקציב, למי שזה יגיע לרשות למלחמה בסמים, אז יעזור לו המון להתמודד עם הבעיה.

עם אחת הבעיות הרציניות והאקוטיות של מדינת ישראל. עבדכם הנאמן כתב ספר צנוע שנקרא" אויב בשער", אולי חלקכם קראתם אותו, סיפורים מהחיים. כותב טור כבוד ב-80 מקומונים בכל הארץ ומגיש פעמיים בשבוע תכנית רדיו, כדי לנסות לצמצם. אני מודה לכם על ההקשבה. אני מתנצל, אני חייב ללכת לאזכרה. וענבל גבריאלי אני מחבק אותך על המלים החמות שאמרת.

קודם כל אני מודה לך על העבודה שאתה עושה. ובתור אדם שמשתמש במתדון, תחליף שלא מסכימים אתו או כן מסכימים, כל אחד זה אינדיבידואלי עצמו. אני בן-אדם שעובד עצמאי ונמצא במסגרת מתדון חמש שנים כבר. אחרי שניסיתי את כל סוגי הגמילות למיניהם, הצליחו לא הצליחו, כל אחד לעצמו.

זהו, יש לי רק להגיד דבר אחד לגבי המתדון. לי לפחות באופן אישי זה הצליח וזה עובד וזה עבד. וימשיך להיות טוב ואני מגדל בית עם ילדים.

אני רוצה לגעת בנושא הדיון עצמו, אחרי כל האמוציות שהיו פה. אנחנו יודעים שטיפול כלשהו, אם גמילה או מתדון, כל טיפול מקטין את השימוש בסמים, את העבריינות הנלווית לזה וגם את האלימות. ולכן אם הנושא היום זה סמים ואלימות, אז צריך לקחת בחשבון את הנושא הזה של להגדיל את התקציב גם לטיפול.

הנושא השני שאני רוצה להגיד אותו. אתמול היתה מסיבת עיתונאים באשדוד עם ראש העיר ועם מנכ"ל הרשות למלחמה בסמים והם הראו דוגמה של עיר שבמאבק משולב של מניעה וטיפול, ויש שמה שירותי טיפול הכי מפותחים בארץ, כל המרכז מתדון שיש פה כמה נציגים שלו.

הם ראו פשוט קשר ישיר בין הגדלת שירותי הטיפול, להקטנת העבריינות באשדוד. אשדוד היא העיר עם אחוז פשיעה הכי נמוך, גם בהשוואה לרעננה וכפר-סבא, בעבירות שקשורות להתמכרות. זאת אומרת, פריצה לרכב והוצאת הרדיו-טייפ או דברים כאלה.

הדבר השלישי שאני רוצה להגיד, השטח הזה מלא אמוציות ומלא סיפורים אישיים כואבים מכאן ועד אלסקה. אבל אי אפשר לנהל מדיניות לפי סיפורים כואבים. בסופו של דבר, צריך לבדוק מה מועיל ומה טוב ומה אפשר לעשות עם הכסף הקיים. אני חושב שהוועדה צריכה לשאוף גם לעניין הזה בדיונים שלה. ואני מאוד אבל מעריך את זה שאתם נותנים מקום לאנשים פה. צריך להתמודד עם שני הדברים האלה.

אני רציתי להגיד כמה דברים. אני מפקחת מחוז ירושלים של השירות לטיפול והתמכרות במשרד הרווחה. כמה תגובות למה שעלה כאן לעניין שדיברו על הנושא של החשיבות של המניעה. אין ספק שזאת צריכה להיות מטרה. זאת מטרה מאוד חשובה בכל הטיפול בבני-נוער.

רק אסור לנו לשכוח, שוב, אני מצטרפת לדבריו של שבתאי לנושא של הטיפול והחשיבות של הטיפול, שהמדיניות שלנו, של המשרד, הנושא של מניעה זה לא מספיק להביא הצגה מבית-הספר. צריך לתת את הכלים לצוות הבית-ספרי שידע לאבחן, לזהות, לאתר ולתת את המענה בבית-הספר ולהכיר את גורמי הטיפול השונים שנמצאים בקהילה במידה וישנה בעיה.

כלומר, זה לא מספיק להביא הצגה ומה שנעשה. אין ספק אי אפשר להתעלם, קודם כל לעניין הוועדה שאנחנו מדברים על נושא של אלימות והתמכרות, זו בעיה מוכרת ויש שילוב וזה פועל יוצא של התמכרות ואלימות. כשישנה אבחנה בין סוגי האלימות השונים להתמכרויות השונות.

כלומר, לאלכוהול יש את האלימות הספציפית שלה שזה נהיגה בשכרות, ולעומת הסמים השונים, זה אלימות אחרת. ומכור לא יבחל בשום אמצעי כדי להשיג את הסם שלו. זה משהו אחר.

ואני חושבת באופן כללי אנחנו כשירות, קצת לא נתנו כאן מקום למה שכן נעשה וכן נעשים דברים וכן יש שירותים בשטח וכן יש שירותים בשטח ושנותנים מענה טיפולי ברמות שונים. אם זה מרכז יחידות לטיפול בהתמכרות שגם לנוער וגם למבוגרים. אם זה מרכזי יום. כמובן שאנחנו רוצים תגבור, כלומר כמשרד הרווחה שתוספת תקציבית לא מבוטלת יכולה לאפשר לנו לתת תגבור ויותר מענים למה שקיים. יש דברים שנעשים. יש שירותים מאוד מפוארים.

אף אחד לא מזלזל במה שנעשה היום בעבודה מאוד קשה ועם תקציב זעום. בסך-הכל מה שרציתי להדגיש בדברים שלי זה שהתקציב של מדינת ישראל, למשל הרשות, כי אני לא רוצה עכשיו להיכנס לבריאות, למשרד הרווחה, שגם שמה זעומים מאוד.

התקציב שמדינת ישראל מקדישה לנושא הזה זה פשוט לעג לרש. לא יכול להיות מן מצב שראש-ממשלה שזה איום אסטרטגי על מדינת ישראל ומצד שני בבסיס התקציב 11 מיליון ₪, הדברים לא מסתדרים.

אני מסכימה באמת האחוזים.

אין לי ספק שהעבודה שנעשית במרכזי גמילה או במשרד הרווחה או במשרד הבריאות או בכל מי שפועל, גם במשטרה, אין לי ספק שהעבודה שהיא נעשית היא עבודה ברוכה. והעבודה שאם היא לא היתה נעשית, המצב היה הרבה יותר קשה וגרוע.

אז קודם כל, לחזק ידיו של יושב-ראש הוועדה, יחיאל חזן, על הביקור ובאמת ירידה לשטח, איסוף נתונים ולעלות לתודעה את העניין. חבר'ה, רבותיי, זה לא בושה להגיד, כסף זה לא המטרה. זה האמת, זה אמצעי.

הטכנולוגיה התפתחה, אנחנו במדע יודעים טוב יותר איך לעשות. בשירותי ההתערבות העבודה הסוציאלית במשרד הרווחה ומשרד החינוך יודעים יותר טוב איך לעשות את העבודה. אבל זה לעג לרש, פה אני מסכים לנקודה. בוא לא נחביא, אנחנו תפקידנו להוציא את זה החוצה. אם בעיר כמו קרית גת עם 500 מכורים ועם 800 בני-נוער שאנחנו מזהים כשמשתמשים בקבוע בחומרים השונים, אז יש לנו באמת עיר שסובלת מהתמכרות.

אם אני יכול להעמיד שם עובד 75 משרה של עבודה סוציאלית, ב-5 מכסות למרכז יום ובלי אפשרות לנייד ולתת את האפשרות שלהם להגיע לאשקלון, שצריך להילחם על כל אגורה, אז החבר'ה פה צודקים. יוצא הרוח מהמפרשים בתהליך ואנחנו עומדים ככה לפני שוקת שבורה.

מרכז נוער, זאת אומרת, יחידה שעבדה ונתנה שירות לנוער. כולה היה חצי משרה עובד סוציאלי ומדריך חברתי. טיפול במאה בני-נעור עם המשפחות שלהם, בעבודה פרטנית, קבוצתית וכו'. שנתיים אין את זה. הנוער, אומרים החבר'ה, שהתנסו על עצמם, "מה אתם עושים לילדים שלנו, מה אתם נותנים". אנחנו צריכים להגיד בפה מלא נותנים כלום.

אני נציג העירייה שהיא בתכנית הבראה ועד שחותמים על שיק. אמר הבחור אלימלך על הסיפור, אל תכניסו לעירייה. אבל תראו הדברים האלה, שוב אנחנו מגיעים לתקציב. עכשיו יש תכנית "אסא", היא רצה, עשו תכניות הכל, אבל אם לא יגיעו המשאבים לטפל אותה, אז הדברים לא ייצאו לפועל. אני מאוד בעד רצף. הרצף צריך ללכת באמת מהגיל הצעיר, עם הרבה מניעה, אבל מניעה זה לא רק הסברה, מישהו נותן הרצאה או הצגה, אלא איזה תהליך שרותמים את כולם לתהליך העבודה הזה. אז העבודה אנחנו רואים את זה בכל תחום.

רק בחודש האחרון הייתי פעמיים בתקשורת עם סיפורים שנאנסים בגיל 12 ואונסים בגיל 13 ודברים מאוד קשים שיש איזה רצף פה בין האלימות, בין התופעות של הפשיעה, בין המשאבים שלא מגיעים לנושא החברה והחינוך. והמחיר הזה ייצא, החברה כולנו אנחנו נשתמש. אם אני צריך לחכות לחצי שנה לאבחון פסיכיאטרי לילד, אז משהו פה לוקה בכל העניינים, לא רק בסמים.

אז חבר'ה, יפה שעה אחת קודם. יחיאל חזן, תאסוף את הלובי החברתי שלך יחד, ואני מחזק את ידיך ואותו כסף שיבוא, תאמין לי התכנית כבר מוכנה, מיד אנחנו מוציאים ופורטים אותה לעשייה. תודה ובהצלחה לכולם.

אני מנהל מרכז מתדון, מרכז למכורים נקיים וחבר ב"אשפוזית" באר-שבע. קודם כל, אני מוחה, זה היה מאוד לא מדעי, סיפורים אישיים אבל בהחלט לא מדעי. יש כל כך הרבה סיבות להתמכרות, כמו שאמר הבחור הזה, נאנסו. אני ראיינתי לפחות אלפים שהגיעו לסמים וזה הזנחה רגשית וניצול מיני ואלימות והמון סיבות. הסיפור של אילוז הוא פשטני מדי. גם אני הייתי נער, גם אני עישנתי חשיש ולא הגעתי לזה. וגם בגיל 14 עישנתי סיגריות והיום אני לא מעשן.

הסיפור של אילוז נועד רק לדבר אחד, כדי להעלות את המודעות של הציבור. זה לא עניין מקצועי.

הוא לא משכנע כי הוא לא אמיתי בדרך-כלל. הסיפורים של הגעה לסמים הם הזנחה רגשית הרבה יותר גרועה, ולא לינדה מתנדבת. גם אנחנו חיינו, אני חייתי במושב ובקיבוץ תקופה. המתנדבות זה לא היה בדיוק כך, לפחות כפי שאני זכור, אלא אם היו לך בהחלט בעיות נפשיות, אז הגעת לסמים.

אבל לא בתום לב מצינגלה אחד, אני לא מכיר לפחות.

זאת אומרת, אתה אומר עמדה אחרת ממה שכולם אומרים, שבקרב בני-הנוער שהם לא באים ממשפחות קשות.

משפחה שהיא נראית לכאורה טובה, בהחלט יכול להיות שיש בה גם בעיות. אי אפשר לומר שרק אני גר בפריפריה, שרק בפריפריה יש משפחות קשות או מצוקה. יש גם משפחות מאוד עשירות שיש בעיות בתוך המשפחה ואנחנו מכירים. אבל לא זה הדיון.

אני רוצה לומר כמה דברים. אחד, ליוסי מלר. אני הייתי הרבה גם אצלך ישבת. לא כל-כך האזנתי לך, אבל ישבתי. הייתי בקרית גת בקשר לנהל את מתדון, לטוב ולרע. אני לא זוכר איך קוראים לסגן ראש העיר, חיים שלום. הוא הביא לי מדריך בשם קסלסי.

מתדון זה סם הורג, נקודה. על מה אתה מדבר?

טוב שאתה מדען.

אני לא צריך להיות מדען, אני מדבר, אני חוויתי את זה על הבשר שלי.

תסלח לי, אתה יכול לתת לי לדבר?

בבקשה, תן לו לדבר.

מבחינתי, אתה מעודד להרג אנשים ואתה נותן להם להמשיך את ההתמכרות שלהם. אם היית בן-אדם נוקשה מול המטופלים שלך והיית מציב להם גבולות, הם לא היו שותים את זה.

אתה יכול להרשות לי? כמו שציינתי, אני גם מנהל מרכז יום של מכורים נקיים וגם מקבלי מתדון וגם חבר הנהלה באשפוזית. כך שאני מכיר את כל התחומים. אנחנו במתדון יש לנו שלוש גישות.

אתה מטפל רק במתדון, נקודה.

סליחה, איציק, אתה לא מכיר אותי.

אתה טיפלת בי, אני לא מכיר אותך?!

אני לא מכיר אותך. קודם כל, במתדון אני מאמין כמו שאמר שבתאי כל טיפול הוא מונע. ולמתדון יש שלוש גישות. יש אחזקה, יש אנשים שהם פגועי נפש ושהמתדון עוזר להם, זה הותיקים ומבוגרים והוא עוזר להם מאוד. מאשר הם יצטרכו להסתובב ברחובות ולהגיע לסם והם לא מצליחים להתנקות.

יש כאלו שבאים אלינו זמני עד שהם נכנסים לאשפוזים. ויש כאלו צעירים, אנשים שיוצאים לעבוד. מתוך ה-470 יש למעלה מ-55 אחוז שהם נקיים ומתפקדים. אז לא לזלזל בדברים אחרים. יכול להיות שלאחד זה מתאים והשני זה לא מתאים. אני מאמין שטיפולים שונים מתאימים לאנשים שונים. לא כולם אותו דבר. יש הרבה מאוד שהסמים זה self medication של בעיות נפשיות וזה עוזר להם.

עכשיו לגבי קרית גת. אני לא ראיתי, אני די הזדעזעתי בקרית גת שהסבירו לי שהמתדון בא מ- "אדולף היטלר". שלחתי מכתב לחיים שלום אחרי זה, שהוצאתי מהאינטרנט. הוא לא רצה לשמוע ו"אין אצלנו ואתה הורס את האנשים, את הורג את האנשים".

בעצם היום מתחננים, יש שם חולי איידס ואנשים שצריכים מתדון, כי אחרת הם מעבירים את המחלות. ויש אנשים שצריכים ואנחנו לא מקבלים מקרית גת כי אין ניידת.

עכשיו לגבי התשובה לאיציק, אני מקווה שהוא לא יצעק עלי. כמו אמרתי, יש לנו מרכז סלע אל"ף, שהוא מרכז למכורים נקיים. אני לא יודע אם מישהו עבר שמה. אני המנהל שלו גם. ואני משתדל כל אדם שבוגר אשפוזית להביא לשם.

לצערי, רוב האנשים שמסיימים אשפוזית וכאן לגבי האבחון של הרווחה, שאין אבחון כי מאה אחוז הולכים לאשפוזית ונשארים 30 אחוז אחרי זה, או 40 אחוז, האבחון שלנו לא טוב. אין אבחון לגבי מכור שהוא משתמש. יש אבחון לגבי הבחור שהוא נקי.

כל מי שמסיים אשפוזית, אני משכנע אותו להישאר בכלא. אני בכלל לא רוצה במתדון, אנחנו רוצים מינימום אנשים במתדון. רוצים אנשים שלא מסוגלים להיגמל או אנשים שהם חולי איידס או אנשים שהם במצב עם כבד וממשיכים להזריק את כל "החרא" שנמצא ברחוב. חייבים לדאוג לציבור ולהם ולנתב אותם לקראת המתדון.

אני רוצה עוד עניין אחד שהוא פשוט ואני חושב שזו בעיה מאוד קשה של הפריפריה. מאוד קשה בקרית גת היא פריפריה ובשדרות ובאופקים, בכל המקומות האלה הם פריפריה. עיקר הפעילות שם היא של הרווחה ששם מטפלים רק באנשים נקיים.

ההגדרה לטיפול במכור הוא שהוא לא רוצה לקבל לא תחליף סם, אלא להיות נקי. ברגע שהוא ואפילו זמנית ואני יכול להראות מדריכים באשפוזית שעברו דרך המתדון והיום הם נקיים כבר 12 ו-14 שנים ולא כולם נשארו כל החיים ולא כולם הגיעו לטיפול נמרץ דרך המתדון.

אגב, לא שמעתי אף פעם שהגיעו. אני לא מכיר אלא אם לקחו עוד סם אחר. אני לא שמעתי בשום מחקר שהמתדון גרם להגעה לטיפול נמרץ.

נאמרו כאן הרבה מאוד דברים, אולי טוב שהדברים יצאו. אבל תראו, יש מעגל שיש בו שלושה צירים, ובצירים האלה יש את האלכוהול ודיברו על זה כאן. וישנם את הסמים ודיברו על זה כאן. וישנה כאן האלימות וגם על זה דיברו כאן. וזה שלושה דברים שהם קשורים אחד בשני וזה מעגל סגור וצריך לטפל בהם ביחד.

ואני דווקא לא רוצה לדבר על כסף, כי יש לנו יושב-ראש שדואג לנו, תודה לאל, לכסף. וכסף בסופו של דבר יגיע. הבעיה העיקרית זו בעיה של מודעות ציבורית. וזה שראש הממשלה שזה איום אסטרטגי זה נהדר וזה שהממשלה החליטה להעביר את האחריות הכללית על נושא של אלכוהול לרשות למלחמה בסמים, זה עוד יותר נהדר.

וזה שאנחנו כולנו עובדים יחד על הנושא, זה בסדר גמור. אבל בסופו של דבר צריך שהאנשים, המדינה, יבינו זה מראש הממשלה דרך הממשלה ודרך הכנסת, יבינו את חומרת הבעיה. ואם אנחנו נצליח ליצור מודעות ציבורית לשלוש הבעיות שכאן דיברנו עליהן היום, אז נצליח.

ואיך להשיג את המודעות הציבורית הזאת, זה בעיה שלא כאן, עכשיו אנחנו נתחיל לעשות. זה הסברה וזה מניעה וזה מניעה בגיל הרך, החל מגן ילדים. כמו שאנחנו התחלנו לעשות. ומניעה כמו במקומות העבודה שבכל העולם עושים עבודות מניעה במקומות העבודה ואצלנו הגיעו הזמן שנתחיל גם. והתחלנו, יש שני מקומות בארץ שכבר עושים במקומות עבודה.

ובבתי-ספר, ועושים קצת בבתי-ספר. אחרי זה יש טיפול בשיקום וכל הויכוח כאן של כל מיני אנשים אם מתדון טוב, אם מתדון רע ואם הוא פונופרין וזה, הכל יפה. יש כאלה שזה מתאים להם ויש כאלה שזה לא מתאים. התשובות לזה הן תשובות מסובכות וזה לא עניין של רגשות, אלא עניין של מדע.

אז אתה צודק והוא צודק, כולם צודקים. אבל לכל אחד והאמת שלו וכל אחד והעזרה שלו. ואל תגידו אל תעשה את זה ואל תגידו אל תעשה את זה, תגיד כל אחד מה טוב. כי לו טוב היה מתדון ולך שמה היה רע מתדון. אז צריך לבחון ולכן אני אומר בסופו של דבר כולנו צריכים לעבוד ביחד ולא לריב אחד עם השני. ולמצוא את הדרך כדי שכל אדם הזה במדינה יבין שהאלימות, הסמים והאלכוהול יורידו אותנו שאולה ולא דברים אחרים.

אני רוצה לסיים את הדיון, אבל לא לפני שאני נותן את רשות הדיבור לך ולך, תציגו את עצמכם ואני רוצה לסיים.

אני מברכת שהדיון על מעגל הסמים והאלימות הביא אותנו לדיון בנושאי מניעה וטיפול. אבל אני רוצה משפט אחד להעמיד את הדברים בנוגע לאכיפה על דיוקם. משטרת ישראל לאורך כל התקופה רואה בעבריינות הסמים נושא שצריך לטפל בו בכובד ראש על כל הרבדים שלו.

כשעלה עכשיו הנושא של האלימות לדיון ציבורי והופענו בפני הממשלה והוקמה ועדת השרים, אחד הדברים שאמרנו, האלימות יש לה מעטפת של עבירות. והעבירות שמופיעות במעטפת של האלימות זה עבירות של סמים, עבירות שקשורות באלכוהול ועבירות שקשורות בנשיאת נשק.

וכמו שאמר סמנכ"ל הרשות, את המעטפת הזאת אי אפשר לנתק מהתופעה של האלימות. ואני חושבת שגם לאכיפה יש מקום במעגל הזה בלי לקחת את המקום של החינוך, המניעה והטיפול.

אני ממתדון חדרה. אני מטופל כבר חמש שנים. אני נמצא שם בטיפול פרטני, קבוצתי. ולגבי המתדון, אני גם בעצמי, אני משתמש 12 שנים, אני תמיד שמעתי שמתדון כמו שאנשים מספרים, הורג, שובר את הרגליים, סיפורים. אני באתי חולה למתדון ואני היום ברוך השם בריא. היה לי בעיה בכבד ונרפאתי ממנה בזכות הטיפול במתדון. המתדון הוציא אותי מסמים אחרים ומכדורים ומכל מיני דברים אחרים.

וגם במתדון אדם יש לו שמה את המסגרת, גם עובד-סוציאלי וגם טיפול רפואי. אתה כל כמה זמן עושה בדיקות רפואיות ואנחנו במעקב. אנשים יכולים לעבוד, אנשים הולכים לגמילה, לאשפוזית.

אתה עובד?

כן אני עובד. וזה נותן לי לקום בבוקר לעבוד. אני מקבל טיפול, אני מקבל פעם בשבוע. אין לי גם בעיה לעבוד. אז יש ביטחון ואתה חוזר לחיים וזה נותן חיים. אני לא מבין מאיפה אנשים מוצאים שזה הורס. אבל לדעתי גם צריך יותר לתת את הטיפול הפרטני, כי אנשים בדרך-כלל שמשתמשים בסמים הרבה שנים, אז הם נעלמים.

הבעיות שלהם גדלות, עם גירושין, עם כל מיני בעיות. אבל ברגע שאתה פותר את הבעיה של הסמים, אז באים לך בעיות אחרות של חובות. אז גם לזה צריך לתת פתרון וגם לדעתי הפתרון הטוב ביותר, גם הבנתי שיש שם "סובודקס", המשתמשים החדשים שבאים לקבל טיפול, הם מקבלים סובודקס ולא מתדון.

ואני ראיתי באינטרנט ובהרבה מקומות שהסובודקס הוא חומר שקודם כל אין לו תופעות לוואי והוא נותן אפשרות לעבוד ואפשרות לצאת מתי שאתה רוצה. אז חבל להשמיץ על דבר שאנשים לא יודעים. הבעיה שגם בנושא המתדון אין מודעות לאנשים. יש כמה שמועות וכל אחד מספר סיפורים.

ולדעתי גם הצעה לוועדה, שיקום איזשהו מישהו שיקבע איזה שהם פרמטרים לנושא של המתדון, אם כן הורס, לא הורס.

תודה על ההזדמנות. אנחנו עמותת "עלם" ממה שראינו ברחוב שזועק, זה באמת אותם מכורים שנמצאים במצב קריטי בתל-אביב, ירושלים, כל מה שקורה במתחם לוינסקי שידוע בתקשורת. ואנחנו מדברים על איזשהו טיפול מיידי. יש לנו מרכז יום שמגיעים אליו, מקבלים טיפול ראשוני של טיפול רפואי, מקלחת, כביסה, בגדים.

התחלנו תכנית חלוקת מזרקים שאנחנו מבצעים בשיתוף עם משרד הבריאות ומרכז מתדון בירושלים. ואנחנו בהחלט רואים את הירידה הדרמטית במצב הרפואי שלהם, במצב הפיזי שלהם ובנכונות שלהם, מי ילך לגמילה בעזרת השם, מי לטיפול באמצעות מתדון, העיקר שהם לא יצאו במצב שבו הם נמצאים עכשיו. תודה.

אני מאשדוד. אני מטופל בסובודקס ואני מכיר מתוך עצמי את הסיפור של הסובודקס. הסובודקס אסף אותי מהרחוב, שם הייתי משתמש עם המון סמים במשך הרבה שנים והיום אני עובד ומתפקד.

כמה זמן אתה מטופל בסובודקס?

שלוש שנים כמעט. מרגע שהוא נכנס, אבל צרכן סמים הרבה שנים הייתי. אני גם היום צורך אבל אני היום יכול לתפקד יחד עם השימוש. מה שאני רוצה להציע את הוועדה עד כמה שאני מכיר את הנושא, אני יודע שבחינוך משם תבוא הגאולה.

ואולי אני לא מבין בנושא הזה, אבל למשל כי כל מיני מקצועות לבגרות, למשל ספרות. מה זה, למה אין סוציולוגיה? שיכניסו בילדים היום ילדים צעירים מתחתנים והם הופכים להיות הורים, הם מחנכים ילדים. מי יכול ללמד אותם, איך הם יתמודדו עם רגשות, איך? אז בא משם הבעיות של סמים, האלימות והאלכוהול, הכל נובע מהמקומות האלה.

רק בחינוך. רגע, עכשיו אנשים כמוני. אני חושב שאני נציג באמצע. אני מגיע לוועדה לנסות להיכנס לנעליים שלי. אני בוגר כמה משאבים, מושך 30 ומשהו שדנה התמכרות, ונניח, נמאס לי, לא מסוגל לבצע פשע בשביל הסם. עד היום הייתי לנטל על החברה, שכנעו אותי עובדים סוציאליים במאסר האחרון שאני אצא לתכנית תמיכה עם סובודקס.

אז הלכתי ונמצאתי מתאים, הפנו אותי לאיזה מרכז והיום אני זכאי לקצבה של ביטוח לאומי. אז הביטוח לאומי נותן לי 1,200 ש"ח, אני כבר לא צריך לגנוב, אני קם, יכול לצאת. ב1,200- ש"ח האלה, הוציאו אותי מהסמים והשאירו אותי באוויר. אתה מבין למה אני חותר.

סידרו לי, אני צריך שיקום מקצועי, שם אף אחד לא מקבל ואתו מאף מקום. למה זה נעצר באמצע? הם אספו ועוד הרבה חברים שלי, למה השאירו אותי באוויר? אז היום אני יכול לעבוד, יכול לתפקד, לקום כל בוקר, אני בריא פיזית. זה אינדיבידואלי, יש אנשים שלא מסוגלים.

אתה בעצם אומר אחרי שאתה עובר את התהליך?

השאירו אותנו באוויר. אני עם ה1,200- ש"ח אני משלם 400 ש"ח על הטיפול והמתדון. עכשיו בשביל להגיע למרפאה. אני מבין את השיקולים בעירייה שהם מיקמו אותם מחוץ לעיר כי זה מטרד וזה, אבל אני צריך לממן את ההסעות. אז הולך לי עוד 300 ש"ח באוטובוסים. והנה אני מעשן סיגריות "נובלס", אז אין לי כסף לפלאפל בחודש. והם רוצים שאני לא אגנוב.

לפני שאנחנו מסיימים, הקבוצה מקרית גת צריכה לקבל עכשיו סיור בכנסת, אז אתם גם כן מוזמנים.

תודה רבה לכולם, הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 15:30