משותפת עליה-אישה - התגברות האלימות ומקרי רצח של נשים עולות בידי בני זוגן

5
ועדה משותפת לוועדת העליה, הקליטה והתפוצות והוועדה לקידום מעמד האישה
29.6.2005
הכנסת השש עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי

פרוטוקול
מישיבה משותפת לוועדת העליה, הקליטה והתפוצות - 251
ולוועדה לקידום מעמד האישה - 190
יום רביעי, כ"ב בסיוון התשס"ה (29 ביוני 2005), שעה 09:30

ס ד ר ה י ו ם: התגברות האלימות ומקרי רצח של נשים עולות בידי בני זוגן

חברי הוועדה: קולט אביטל – יו"ר ועדת העליה, הקליטה והתפוצות
אתי לבני – יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה
רשף חן
אורית נוקד
מרינה סולודקין
גילה פינקלשטיין

שרה כהן – מנהלת מחלקת הרווחה המשרד לקליטת עלייה
דוד יאסו – מנהל מחלקת קליטת עולי אתיופיה המשרד לקליטת
עלייה
תמר אברמוביץ – דוברת המשרד לקליטת עלייה
רפ"ק דינה מרום – המשרד לבטחון פנים
מרים שכטר – ממונה על שיוויון בין המינים משרד החינוך התרבות
והספורט
דפני מושיוב – פיקוח ארצי קליטת עליה משרד הרווחה
מירה קידר – מנהלת אגף רווחה באגף לפעילות הקליטה הסוכנות
היהודית
ד"ר לאה קסן – פיתחה מודל בנושא מניעת אלימות בשיתוף משרד
הרווחה, אונ' בן גוריון
אביטל טלי שחר – מנכ"ל שדולת הנשים
הילה קרנר סולימן – מנכ"לית איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה
מינית
אביב דוד – רכז ארצי איחוד הארגונים של עולי אתיופיה
דסה טרנגו-יפה – איחוד הארגונים של עולי אתיופיה
שלמה אקלה – מנכ"ל בהלצ'ין
דוד מולה – מנהל תכנית על"ה, מנהיגות יוצאי אתיופיה ג'וינט
ישראל
עו"ד יפעת סולל – טבקה – מרכז לסיוע משפטי וסנגור קהילתי
ליוצאי אתיופיה
אוגניה הלוי – יו"ר ועדת הקליה אמונה

דנה גורדון

דלית אזולאי

חבר המתרגמים בע"מ

אני מתכבדת לפתוח את הישיבה המשותפת של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות והוועדה למעמד האישה. זאת לא ישיבה משותפת ראשונה שלנו דווקא בנושא הזה. אבל מאז שאנחנו נפגשנו כאן בפעם האחרונה מעשי האלימות כלפי נשים לא התמעטו, להיפך, התגברו. והסיבה המיידית לכינוס הזה, המשותף, הוא שמונה מקרי רצח בשנה האחרונה, זאת אומרת בשנה החולפת. מתוכם שבע נשים, מתוך שבע נשים שלוש אתיופיות ושתי רוסיות, אנחנו מדברים פה על חמש מתוך שמונה בתוך אוכלוסיית עולים, נראה לי שיש פה עלייה דרמטית. המקרה האחרון הוא זועק לשמיים במיוחד מעצם העובדה שהאישה שנרצחה היתה עובדת סוציאלית, היא זו שניסתה לעזור לנשים אחרות להתגבר על בעיות בתוך המשפחה. היו לה כלים להתמודד עם הנושא. אנחנו מבינים שהיא פנתה למשטרה. ולמרות שהכתובת היתה על הקיר ולמרות שהיא בעצמה ידעה בדיוק עם מה היא עוסקת היא בכל זאת קורבן לאלימות.

לפעמים מה שתופס אותנו זה תחושה של חוסר אונים כי אנחנו שואלים מה ניתן עוד לעשות ואיך ניתן עוד להפעיל. ואני כן רוצה להזכיר שבישיבה האחרונה שלנו אנחנו כן ניסינו לבדוק את הכלים שבידי המשטרה. חלק מהכלים שנראו לנו בלתי מספקים או מספיקים זה דוברי השפות בתוך המשטרה שיוכלו לטפל במישרין בעולים החדשים ובבעיות בתוך העליה. ואנחנו נרצה לשמוע מהמשטרה אם משהו השתנה בתחום הזה. ובעייה שנייה, כפי שראינו אותה, היא הצורך להפיץ חומר בשפות הרלוונטיות, ברוסית ובאמהרית בקרב העולים. אנחנו יודעים שבקרב העולות הרוסיות קיימת ערכה, ואנחנו תיכף נשמע על זה, עם חומר, עם מוקדים. לא ברור לנו אם התגברנו על הבעיה של איוש המוקדים בשפות וגם על זה נרצה לדבר. אבל בנוסף אנחנו כן פנינו וביקשנו מהמשרד לקליטת עלייה ומהסוכנות היהודית, כיוון שבקרב העולים ובקרב העולות האתיופיות אין אותו אחוז קוראים וכותבים כמו בקרב קהילות אחרות לעשות מאמץ מיוחד ולהתחיל בפעולה כבר במרכזי הקליטה. אלה היו כמה מהמסקנות, אם זכרוני אינו מטעה אותי, מהישיבה הקודמת. אני מבקשת להעביר אליך את רשות הדיבור ובואי נראה איך בזמן הקצוב שיש לנו אנחנו יכולים לנסות להתקדם.

זו ישיבה ממשיכה לישיבות קודמות שאנחנו קיימנו בנושאים האלה. אני הייתי לפני יומיים בחיפה במקלט לנשים מוכות, שם פגשתי לפחות חמש או שש נשים מהעדה האתיופית שנמצאות במקלטים, עם הילדים שלהם. והתופעה הזאת של נשים אתיופיות דווקא, לפחות במקלט הזה שאני הייתי, חוזרת על עצמה. הם מגיעות באופן לא פרופורציוני לחלקם באוכלוסיה. והדברים שעלו משם, מהטיפול, זה שחסרה מסגרת תומכת אחרי שהם יוצאים, אחרי מספר חודשים, מתוך המקלטים האלה, שתהיה מסגרת שתקלוט אותם באיזו שהיא צורה, כדי שיוכלו להתקיים אחר כך, ולכן לא יפחדו לברוח מהבתים שבהם הם נמצאים. והסברה בתוך הקהילה. וחשבתי שמתוך הנשים האלה היו כמה מהן שהיו מאוד כאלה שיכולות להעביר את המסרים של הקהילה האתיופית, שתוכלנה לפנות לנשים אחרות, ויכול להיות שצריך לגייס את הכוחות מתוך הקהילה. אנחנו לא יכולים לבוא מבחוץ לקהילות של העולים ולעשות להן הוראות מבחוץ אלא צריך לגייס את הכוחות מתוך הקהילות. אני ראיתי את זה גם בקהילות אחרות, בקהילה הבדואית שבאו, ומתוך עצמם, אנחנו צריכים לעזור להם. אבל אנחנו לא צריכים להתערב בצורה מתנשאת בתוך הקהילות האלה. בנושא הזה אנחנו רוצים לעזור. אז אני רוצה יחד אתך לשמוע באמת מה קורה, מה השתנה.

קודם כל אני מתנצל על זה שאני צריך ללכת, אני הולך לוועדה אחרת, ואתם עדותיי שהייתי פה בזמן. אני רוצה לומר שהנושא של רצח בתוך המשפחה הוא דבר מיוחד ביחס לכל מקרי האלימות והרצח שאנחנו מתמודדים אתם בענישה הפלילית. מפני שגם בגלל החומרה שלו, גם בגלל שהוא מאוד מקומם מבחינה חברתית וגם בגלל שזה באמת תופעה יוצאת דופן ביחס למקרי אלימות אחרים במהות שלה. יש לנו רצח שהוא רצח פסיכופתי, זה הרוצחים הסדרתיים. זה לא זה. ויש לנו רצח שהוא רצח תועלתני. המאפיה הולכת ורוצחת מישהו כדי להשתלט על שטח. זה גם לא זה. זה רצח של אנשים שהם לכאורה אנשים נורמטיביים, שנדמה לי שאם הייתי צריך להגדיר אותו במלה אחת הייתי אומר רצח של תסכול.

יש גם משברים כתוצאה מהעלייה.

וזה בדיוק מביא לעניין של העלייה. לפעמים נטפלים לעניין הזה של הנה, העלייה יש בה הרבה מקרי רצח, סימן שזו עליה לא טובה. לא, זה קשקוש. זה קורה בכל העליות, בכל המקומות, בכל העולם, כי מה שמאפיין עלייה זה קשיים אדירים בקליטה, מצב של אין אונים נוראי מול החברה החדשה שאתה מנסה להיכנס אליה. האין אונים הזה יוצר תסכול נוראי אצל שני בני הזוג, ביחס לילדים, ביחס אחד לשני, הערכה עצמית מאוד נמוכה, מצב של לחץ רב מאוד. הלחץ הזה לבד הוא לא מספיק, אבל כאשר הלחץ הזה מתחבר יחד עם העדר חסמים חינוכיים, תרבותיים, שאומרים זה, התסכול הזה, אסור לך, אתה לא יכול בשום פנים ואופן לפרוק אותו בצורה של אלימות, אז אנחנו מגיעים לתופעות של האלימות. והמסקנה מזה בעיני שהנושא העונשי הוא נושא חשוב, הוא קריטי, כאמירה חברתית שאומרת זה אסור. אבל לחשוב שמשם תיפתר הבעיה זו טעות גדולה מאוד. היא לא תיפתר משם. כי האמת שכשמישהו קופצים לו הפיוזים הוא לא רואה איזה עונש הוא כן יקבל או איזה עונש הוא לא יקבל.

מה שאנחנו חייבים לעבוד עליו זה לנסות לצמצם ולטפל במשפחות האלה לפני שזה קורה, למצוא את הפתרונות לאיך התסכולים האלה לא יווצרו. והדבר השני זה לחנך לכך שהאלימות בתוך המשפחה היא לא אופציה. היא פשוט לא אופציה לגיטימית. והבעיה אצלנו בחברה זה שמערכת החינוך שלנו לא מתפקדת בכלל והיא בטח לא מתפקדת בזה, ובגלל שאנחנו חברה שמקדשת את הרבגוניות אז לחלק מהחברות בתוכנו אנחנו בכלל לא מעיזים להגיד את מה שחייבים להגיד פה, כי זה לא פוליטיקלי-קורקט להגיד שזה לא בא בחשבון שתרים יד על אשתך. בחלק מהחברות ככה זה, מה זאת אומרת, מי אתה שתגיד לי שזה לא בסדר. ושירותי הרווחה שלנו הם לא מצליחים לתפקד. תכל'ס הם פשוט לא מתפקדים. והם מתפקדים במקרים שזה כבר ברמה שמאוחר מידי. וזה המחיר שאנחנו משלמים על העניין הזה. וזו בעיה גדולה מאוד, והפתרון בעיני זה בראש ובראשונה להזרים משאבים לשירותי הרווחה, שיזהו את הבעיות ואיפה שיזהו את הבעיות לתת להם את הכלים להוריד את האש בתוך המשפחה.

תודה רבה. המנכ"לית של המשרד לקליטת עלייה לא יכלה לבוא. אבל היא שלחה לנו חומר, ואני מבקשת מנציגת משרד הקליטה אולי להציג את הדברים.

אני ארצה להתייחס בצורה שהיא קצת יותר כוללת.

מונח לפניי, זה מאוד מעניין, הישיבה הקודמת שלנו היתה בשנים עשר ביולי. כמעט שנה. ויש לי מכתב מהשרה ציפי לבני שחתום על ידי שתי יושבות ראש, מהארבע עשרה ביולי, שקורה להפיק חומר הסברה למניעה וטיפול באלימות במשפחה בשפה האמהרית, ולדאוג להפצתו, גם ברדיו באמהרית, ולהקצות תקציב לפרסום שבועי של מספרי חרום למניעת אלימות בשפה הרוסית והאמהרית כדי להגביר את המודעות. אני מבקשת גם את התייחסותך לבקשות האלה.

מה שהבאתי פה בעצם על השולחן ומונח גם לפנייך זה חלק מבין החומרים שהוצעו, שהופקו על ידי המשרד במסגרת האגף למידע ופרסום, ושכוללים מגוון של חומרים שמכוונים לאוכלוסיה של העולים. במה שקשור לחומרים שמכוונים לאוכלוסיה יוצאת אתיופיה הופקו סימניות, שכוללות, הם הופקו בשיתוף עם הרשות לקידום מעמד האישה והסימניות הללו מופיעות בשפות שונות, יש לי כאן גם עותק בשפה האמהרית וגם ברוסית. הם כוללים פה את כל מספרי הטלפונים שהם רלוונטיים לפנייה לאוכלוסיות שונות, ולגבי האוכלוסייה יוצאת אתיופיה כולל המספרים שבהם נמצאים אנשי מקצוע דוברי שפה שמאיישים את הקו. ויש במסגרת קו החירום הארצי, שהמשרד שלנו גם תומך בהפעלה שלו, יש שם גם איוש באמצעות השפה האמהרית וגם באמצעות השפה הרוסית. קו חדש שהוקם בשפה האמהרית ובמרכז לסיוע לנשים דתיות שהוא גם מאוייש על ידי מתנדבות שהן דוברות אמהרית.

מבחינת בעצם הפצת המידע, זאת אומרת באמצעות אמצעים נגישים מן הסוג הזה כן נעשתה פעולה לגבי יוצאי אתיופיה, כולל באמצעים שונים, שהם לא רק ברדיו אבל בעיקר באמצעים שהמשרד מפרסם באמצעותם מידע. ואני אסביר. המשרד מפעיל קו מידע טלפוני במשך עשרים וארבע שעות ביממה, שמספרו 039733333. הקו הזה הוא קו שנותן מענה באופן שוטף בכל השפות, כולל גם השפה האמהרית. לעובדי המשרד שמאיישים את הקו יש את כל המידע לגבי כל המרכזים שקיימים, כולל אפשרות גם ליצור קישור לאותם מרכזים. המרכז הזה מבחינתנו הוא מרכז שמפורסם כל העת על ידי המשרד. המגמה שלנו זה שהעולה יכיר מספר אחד שאליו הוא יוכל, שהמספר יוכל לקפוץ לו ממש בעת גם צרה או בתחושה באמת שמי שנמצא שם הוא זה שבעצם יוכל לתת לו את המענה ברגע שהוא רוצה לקבל מידע גם בשפתו. כולל גם, והעובדים שלנו שם יעשו את כל החיבורים שקשורים למרכזים למניעת אלימות במשפחה ולקוים השונים שפועלים בשפות השונות. זה הערוץ המרכזי של הפרסום שנעשה באמצעות המרכז, האגף למידע ופרסום אצלנו.

אם אני עולה חדשה מאתיופיה, איך אני יודעת שיש כזה קו, איך זה מגיע אלי, מי מספר לי על זה. גם לפעמים יש לי בעיה כי אני לא כל כך יודעת לקרוא.

אני אגיד לך קולט, את מתייחסת בעיקר כרגע לפן שהוא הפן ההסברתי, ואני משתדלת לענות כאן כמיטב יכולתי לגבי הפן הזה. אני חושבת שזה לא הפן היחיד, הוא שלטעמי הוא מתלווה למערך מאוד מובנה, מאוד שיטתי, מאוד שצריך להתקיים לאורך זמן, והנושא של ההסברה הוא לא חלופה לעבודה קשה בהקמה ופיתוח של מענים. אני מתייחסת מתוך המקום המקצועי שלי במשרד לנושא של ההסברה ולנושא של העברת המידע כמה שמשלים תהליכי עבודה שאני מקיימת אותם באמצעות מגוון מאוד גדול של שירותים. ולכן מה שנעשה פה באמצעות האגף למידע ופרסום מבחינתי כרגע משלים את ההליכים שנעשים באמצעותנו, ואני כן רוצה להתעכב עליהם,

למרות שאת מנסה לנהל את הדיון או להסיט את הדיון, בואי נדבר על זה בצורה שיטתית. פשוט תתני לי מענה, רק אחד משפט, מה אנחנו עושים, זו דילמה, באות נשים, איך אנחנו מגיעים אליהם.

יש בשדה התעופה הוא מקבל מדבקה שהוא יכול לשים אותה על המקרר, שהיא בשפות שונות, ומבחינתנו במדבקה הזאת יש את מספר הטלפון של הקו שלנו, של משרד הקליטה. זה קו שמבחינתנו הוא קו שמתעל את ההפניות לכל הגורמים שקיימים. זאת אומרת אנחנו חושבים שזה נכון וזאת ראייה מקצועית שלנו כמשרד שזה יהיה קו אחד, שהמשרד אחראי עליו, שהוא כל הזמן מכשיר אותו וכל הזמן מעביר לו מידע, שזה קו שיוכל לתעל את הפניות של כל העולים לכל אותם תחומים ונושאים שהם רלוונטיים. הקו הזה מבחינתנו הוא קו שיכול ליצור את החיבור ואת הקישור,

לא זו היתה השאלה. כל מה שניסיתי להבין ממך, ואני לא מנסה להתקיף פה אף אחד, אבל תעני לי בטובך, אם את אומרת לי שהתשובה היא שכל אחת מהנשים האתיופיות שמגיעה לארץ מקבלת מדבקה כזו, אז אני אבין שזה האמצעי. כל מה שאני מנסה להבין, הרי בסך הכל גם אם אתם מפעילים גם קו וגם אם הוא הקו הנפלא ביותר בעולם אם אני לא יודעת שקיים קו כזה אז הוא לא מועיל לי. ולכן אני ניסיתי באופן שיטתי להבין אם אישה שמגיעה מחר לארץ, ותודה לאל כל חודש מגיעים שלוש מאות עולים, אז יש להניח שחצי מהם נשים, אם אנחנו שקטים, אנחנו יודעים קודם כל שאת הצד הזה כיסינו, שהיא יודעת שיכולה להיות בעיה, ויש לה כתובת. זה כל מה שניסיתי לברר. זה שאחר כך יש טיפול משולב, קשה, ונשמע את המשטרה ואת כל יתר הגורמים, ודאי שברור לכולנו. בואי נתקדם. אני יכולה להיות בטוחה שכל אדם שמגיע לארץ מודע, יודע, מקבל את המידע הזה, שאנחנו אחר כך הולכים למרכזי קליטה ואומרים להם?

כן.

יש לנו פעילות, אנחנו מחוברים גם לרדיו בשפה הרוסית וגם לרדיו בשפה האמהרית. אנחנו גם תקופתית מעלים את הנושא הזה של קו המידע שלנו שהוא נותן מענה בכל השפות.

בכל פרסום של המשרד מופיע קו המידע הזה והנושא הזה הוא בשיתוף הפעולה המלא של אמצעי התקשורת בשפות האלה.

מה שאני רוצה להמשיך זה כן לתאר כרגע מהלך מאוד רחב ומשמעותי שנעשה באמצעות המשרד, יחד עם שותפים נוספים בהובלה משותפת של המשרד עם משרד הרווחה. השלב הראשון הוא קיום של פורום חשיבה מתמיד שכולל את כל הנציגים של כל הגורמים הרלוונטיים, גם במשרדי הממשלה וגם נציגי הלקוחות עצמם, נציגי ארגונים שונים, שבעצם הנושא של הפורום הזה זה למידה בנושא של אלימות, מאפייני התופעה של האלימות במשפחה בקרב אוכלוסיות עולות ולמידה של תהליכים ותכניות שנעשו במקומות שונים. מה שאנחנו ראינו שבמקומות שונים וביישובים שונים פותחו מודלים שונים, שהם בעיקר היו יישוביים, שבחלקם בהחלט ניתן ללמוד הרבה מאוד מתוך אותם מודלים ולזהות את אותם רכיבים שהם הרלוונטיים להתמודדות רגישת תרבות, וכן ליצור תהליכים שהם יותר רחבים והעתקה של מודלים. אנחנו למדנו על דגמים שקשורים לעבודה עם יוצאי אתיופיה, עם יוצאי חבר העמים, עם יוצאי בוכרה, וכל הדברים הללו הם מבחינתנו חלק מתוך גוף ידע שאנחנו הולכים ומרחיבים, וגם נביא לתיעוד שלו.

המהלך השני שהוא כרגע מלווה בהשקעה תקציבית מאוד משמעותית מהמשרד, שכבר הועברה, וזה פיתוח שנמצא כרגע ממש בשלבים מתקדמים, של דגם עבודה, מודל עבודה רגיש תרבות, שנעשה בשיתוף המרכזים למניעת אלימות במשפחה. המשרד הקצה מליון מאתיים אלף שקל מהתקציבים של השירות שלי, לצורך הכנסה של עובדים סוציאליים דוברי שפות שונות, במסגרת מספר מרכזים למניעת אלימות במשפחה. המרכזים, שני מרכזים יהיו מרכזים שהם איזוריים, האחד מהם יהיה באיזור חיפה מהצפון. המצב הוא כזה שבכל המקומות הוקמו צוותי ההיגוי שמלווים, וחיפה כבר התמנתה מי שמרכזת את המרכז הזה שזאת גברת מרינה פילוטובסקי, שהיתה בזמנו, שריכזה את הקו הארצי למניעת אלימות במשפחה והיום היא מרכזת את הפרוייקט הזה. נבנתה תכנית עבודה שהיא איזורית של מודל שהוא נייד וכרגע מרואיינים אנשי המקצוע. בכל המקומות באיזור באר שבע והדרום נעשה אותו תהליך. הכוונה היא להנגיש את השירותים גם באמצעות עובדים שהם דוברי אמהרית וגם דוברי רוסית ושעות בהתאם לצורך של עובדים דוברי שפות שונות, כגון צרפתית וספרדית שהן תהיינה לפי הצורך. אותו מודל ייפתח גם באיזור באר שבע והדרום, עם המרכז למניעת אלימות במשפחה, ומספר מקומות נוספים כמו אשקלון, אשדוד, נתניה, אריאל, אור יהודה, שזיהינו אותם כמקומות שיש צורך באיזה שהם תשומות נוספות. כל העובדים במסגרת התכנית יעברו תהליך הכשרה שניתן באמצעות בית הספר להכשרת עובדים בשירותים החברתיים, יחד עם משרד הרווחה. תכנית ההכשרה כרגע בשלבי פיתוח. מבחינתנו אנחנו נמצאים כרגע בשלב של גיוס העובדים בכל המקומות הללו.

אנחנו פנינו גם לג'וינט ואנחנו ניסינו יחד באמצעותם לבחון אפשרות של עיבוי העבודה במסגרת המודל הזה, גם בכיוון של עיבוי העבודה הקהילתית עם אוכלוסיה יוצאת אתיופיה. וזה בעקבות דגם שפותח באמצעות משרד הרווחה, יחד עם ד"ר לאה קסן והמרכז למניעת אלימות במשפחה בבאר שבע, אני מניחה שד"ר קסן גם תתייחס לעניין של הדגם הזה, ולראות איך אותו רכיב, איך אותו חלק שמתייחס גם לעיבוי העבודה, שהיא לא רק הטיפולית הישירה עם האוכלוסיה אלא גם הקהילתית, ובכיוון של העלאת מודעות וחשיפה של השירותים, גם יוכל לשזור אותו כחלק מאותו מודל שאנחנו עושים באותם מקומות שאנחנו גם נכניס את העובד בחצי משרה שהוא דובר אמהרית.

כל זה הוא מבחינתנו לא חלופה לתהליך שוטף של הכשרה ושל התמקצעות בכל השירותים. זאת אומרת אנחנו לא נוכל להכניס עובדים דוברי שפה בכל המקומות. זה לא ריאלי. ולכן צריך את כל העובדים בכל המקומות להכשיר למה שאנחנו קוראים עבודה רגישת תרבות, זאת אומרת שהם יכירו את המאפיינים, את הרקע התרבותי של העדה.

אני רוצה פשוט לסיים באיזה שהוא משפט אחד בהקשר הזה, ואולי גם לומר כמה מלים בשמו של מנחם ונשל, שפשוט התנצל שהוא לא יכול להגיע למפגש הזה וביקש שאני גם אגיד כמה מלים בשמו, כמי שמרכז את הוועדה הבין משרדית לנושא של מניעת אלימות במשפחה, שכוללת פורום של רכזים שאני הנציגה של המשרד לקליטת העלייה בפורום הזה.

הוועדה הזאת היא ועדה שגם פועלת על בסיס החלטת ממשלה כוועדה שחוקרת מקרי רצח של אלימות במשפחה ואנחנו בוחנים מקרה מקרה על בסיס מידע שמגיע באמצעות הלשכות לשירותים חברתיים. ובאמצעות גם טופס דיווח אחיד שהוכן והועבר לכל המשרדים שהם רלוונטיים, משרד הרווחה, משרד הקליטה, משרד הבריאות, כל מי שבעצם מעביר מידע מבחינתו לגבי המקרה עצמו. המקרים שאנחנו בוחנים אותם עוברים איזה שהוא, מה שרציתי לומר לגבי המקרה, אחד מן המקרים האחרונים שאנחנו בחנו, שהיה לגבי נערה יוצאת אתיופיה שהיתה יחסית ותיקה בארץ, שחלק מבין זיהוי הבעיות שאנחנו ראינו בהקשר של המקרה שלה הוא זה שנשלל לה מעמדה כשוהה חוקית בארץ ובפרק הזמן שהיא שהתה בארץ כשוהה לא חוקית אנחנו סברנו שהמידה שבה היא חשופה לאלימות על ידי בן הזוג שלה היא גדולה יותר, כיוון שהיא לא הרגישה שהיא יכולה לפנות לשירותים, לא היה אף שירות אחרי שנשלל לה מעמדה, והוא עמד ובעצם נדון בפני בית המשפט לגבי ביטול שלילת המעמד, באותה תקופה לא היה אף גורם שעקב אחריה, ובן הזוג, שבסופו של דבר נטל את חייה, גם בין היתר ניצל את העובדה הזאת, לסברתנו, וגם בסופו של דבר הוא עצמו התאבד. זה חלק מתוך המאפיינים שאנחנו בחנו לגבי למשל המקרה הזה.

אני עוד משפט אחד רוצה להגיד בהקשר הזה. לאחר שזיהינו את הנקודה הזאת כחלק מחקירת המקרה העליתי את זה,

זה רלוונטי אבל לא רלוונטי לציבור העולים,

זו עולה שנשלל ממנה מעמדה וחשופה במקרה הספציפי הזה למצב של, חשופה יותר לאלימות. אנחנו העלינו את זה בפני הנהלת המשרד שהועבר להתייחסות של משרד הפנים לגבי כל התהליך בכלל של שלילת מעמד מאוכלוסיות עולות. וזה זיהינו כמשהו שהוא מאוד רלוונטי באשר להעלאת מידת המסוכנות של אוכלוסיות עולות.

במשרד הפנים, הדרך או המסלול הייחודי ששוללים בדרך כלל אזרחות מאנשים, זה אם יש איזה שהוא חשד שאו המסמכים היו מזוייפים,

אני יודעת, ואני הגשתי הצעת חוק שזה לא ייעשה על ידי משרד הפנים אלא על ידי בית המשפט. שלילת אזרחות זה דבר יותר מידי חמור, והנה אני שומעת עוד מקרה שתומך. אי אפשר ככה.

אני רוצה לפתוח ולומר שבראשית 1999 הוכן מערך ייחודי לטיפול בנושא אלימות בין בני זוג. הם הוכשרו ונותנים מענה בנושא אלימות בנוסף לתפקידם. משטרת ישראל בימים אלו נוכח המצוקה בטיפול בנושא הזה נותנת חוקרים נוספים שאף כי אינם מתוקננים בטיפול בנושא אלימות בין בני זוג. בנוסף לכך לפני שנתיים מונו קצינים מחוזיים שנותנים מענה,

אנחנו נפגשים עם נציגי המשטרה כבר כמה שנים, וכמה שנים אנחנו שומעים בדיוק את אותו מספר שאני מכירה אותו בעל פה. דוברי רוסית ארבע עשרה חוקרים, דוברי אמהרית שלושה חוקרים. לא היתה פה ישיבה שלא הסתיימה, כולל עם מפכ"ל המשטרה, הקודם והנוכחי, שלא פנינו ולא התרענו שזאת אחת הבעיות. אגב עולים שבאים ומתלוננים שפשוט אין להם עם מי לדבר משום שכיוון שהם מדברים שפה זרה שולחים אותם. השאלה היא מה נעשה. זאת אומרת את באה ואומרת לי היום שיש חוקרים נוספים או שסוף סוף הפעם אנחנו מתבשרים שהולכים לקחת חוקרים נוספים, או שאנחנו עדיין נשארים במסגרת שבע עשרה חוקרים לשתי האוכלוסיות.

אני מוכרחה לומר בעניין הזה שמלבד החוקרים, החוקרים האלה הם הוכשרו ספציפית, דוברי השפות האלה, לטיפול באלימות בין בני זוג. זה עדיין לא אומר שאם אישה תגיע לתחנת המשטרה והיא דוברת אמהרית, במידה ואין חוקר ספציפי לנושא אלימות בין בני זוג, זה עדיין לא אומר שאין חוקר אחר דובר אמהרית שייתן מענה. המספרים שנמצאים כרגע ברשותך הם מספרים של חוקרים שהם דוברי שפות,

את יכולה להגיד לנו אם כך שלא במסגרת זה כמה נוספים יש?

כרגע לצערי אני לא יכולה להצביע על חוקרים נוספים שקיימים. אבל אי אפשר לתת חוקרים ולתקנן חוקרים אם אין הצדקה. ולמה אני מתכוונת,

את רוצה להגיד שאין הצדקה?

אני רוצה לתת סטטיסטיקה, של מספר הפניות שמגיעות לפתחנו. אם אני רואה על פי הסטטיסטיקה, הרי איך מתקננים, לא ניתן לתת תקן, במקום, ביישוב, שיש מיעוט תלונות, ואני לא מדברת רק על אוכלוסיות של עולים. אפילו נניח תקן למגזרים אחרים. בהעדר מספר תלונות שמצדיק תקן לא נוכל לתת תקן. זה נראה לי הגיוני וסביר. אם בשנת 2003 יש עשרים אלף תיקים, כעשרים אלף חמש מאות תיקים בנושא אלימות בין בני זוג, בשנת 2004 יש יותר תלונות, עשרים אלף שבע מאות חמישים ואחת תלונות,

גבירתי, צר לי, אנחנו בוועדה הזאת, ולא רק בנושא אלימות כלפי נשים, אנחנו שומעים תלונות של הקהילה שבאה למשטרה ואין התייחסות ואין מי שידבר ואין אוזן קשבת. למה, כי אין מי שיענה לבעיה. בא אדם מדבר אמהרית, אין מישהו במקום שמדבר אמהרית, שולחים אותו חזרה הביתה. אז יש פה מעגל קסמים. את אומרת שמתוך עשרים אלף נפתחו מאתיים תיקים. בואו נשאל את עצמנו גם למה. אולי בכל זאת יש אנשים שמגיעים וכיוון שאין במקום מישהו שידבר אתם לא פותחים את התיק.

אין כזה דבר שעולה חדש או דובר שפה מסויימת נשלח לביתו מכיוון שאין דובר שפה זרה. מה שאני מנסה לומר שאנחנו משתדלים לתת מענה של חוקר בתקן במקום לפי דרישה מהשטח.

צר לי, יש לי רושם שיש פה איזו מריחה.

אני רוצה לשאול קצת בכיוון אחר. אתמול בתכנית פוליטיקה הוקדש אייטם שלם שיש אלימות בין בני זוג לא רק כשהגברים אלימים אלא גם הנשים אלימות. יש כאן עשרים אלף תיקים, ששה עשר אלף נפתחו בשל תלונת האישה. האם זה אומר שארבעת אלפים בשל תלונות גברים והאם יש גם תלונות של גברים על אלימות בקהילה האתיופית ובקהילה הרוסית.

אני רוצה לומר שהנתון הוא די יציב בשנים האחרונות, בערך כשש עשרה אלף נשים אכן מתלוננות. זה אומר נכון שהיתר זה תלונות גברים.

את בטוחה שארבעת אלפים תלונות גברים יש בשנה?

זה עדיין לא אומר, מניסיון אנחנו יודעים שתלונה של גבר באה תמיד אחרי תלונת האישה. כמעט תמיד. כלומר האישה מגישה תלונה במשטרה והוא בתגובה לכך ממהר למשטרה ואומר בעצם זאת היא תקפה אותי. זה מרביתם.

זה קורה גם בקהילות אתיופיות וישראליות?

אני לא יכולה להגיד, אין לי את הנתון המדוייק לגבי הקהילות האתיופיות והרוסיות לגבי תלונות גברים, אבל זה לא בעיה, אם נזדקק נעביר.

מה בקשר לסיפור של צוי ההגנה, למשטרה אין מידע על צוי הגנה וגם כשיש מידע חמישים ותשעה אחוזים מפרים את צוי ההגנה.

לגבי צוי ההגנה, אני רוצה להביא לידיעתכם שצוים רבים ניתנים דרך בית המשפט לענייני משפחה ולא מגיעים לפתחנו. אנחנו לא מודעים לזה. לגבי רצח נשים מרבית המקרים אלה מקרים שאנחנו לא ידענו קודם.

על המקרה אחרון ידעתם.

על המקרה האחרון ידענו, נפתח תיק, הוגש כתב אישום באופן מיידי, בית המשפט הרחיק את הבעל, אנחנו ביקשנו לעצור, בית המשפט ראה לנכון להרחיק אותו לחדרה, מקום מגורי אמו, בתנאים נוספים. אנחנו יודעים שהוא כן הגיע בהסתר, זה לא הובא לידיעתנו, על מנת לראות את ילדיו, וזאת היתה התלונה היחידה שהובאה לפתחה של המשטרה, והמשטרה טיפלה כפי שצריך, לדעתי.

תודה רבה. אני הייתי מבקשת לשמוע התייחסות לגבי מספר פתיחת התיקים, הנושא של החוקרים.

אני נציג הג'וינט. אני רוצה לומר משהו לגבי המשטרה. אני הייתי שבע שנים, שירתתי במשטרת ישראל מ-97' עד 2003. גייסו אותי כקצין משטרה למגזר עולים וגם בחבר העמים. אנחנו הסתובבנו ברחבי הארץ בכל התחנות. אני לא הסתרתי לומר בישיבות בוקר של התחנות שבתחנות משטרה מסויימות אני באמת עליתי וגיליתי אין מספיק אוזן קשבת, אין סבלנות לשוטרים, וכפי שאמרתם באמת עולים מגיעים לשם,

מתי זה היה?

אני אסביר לך בדיוק מתי ואיך. אני לא בא לתקוף ביקורת על משטרת ישראל, שאני מאוד מעריך ומכבד, אלא אני אומר את העובדות. התייחסות, אין מספיק התייחסות לפניות של עולים, גם מטעמי תקשורת שאין מספיק הבנה, גם לשוטרים אין הרבה סבלנות לדברים מסויימים, אלא שמשטרת ישראל ברוב המקרים עסוקה עם דברים יותר גדולים ולא עם דברים יותר קטנים שבסופו של דבר הם גורמים לדברים חמורים מאוד. זה מה שבאמת היה הרושם שלי. לגבי תקן, לא תקן, יש צורך אבל יש פער מאוד גדול בין באמת הבנת הנושא הזה בעיקר במגזר עולים לבין אולי שיקולים אחרים.

אני קצת מופתע מהעמדה של המשטרה. אנחנו, כמו שגב' היושבת ראש אמרה, פה מדברים ואני גם חי בשטח, אני אתן לכם דוגמא, אני התקשרתי, הפריעו לי, הציקו לי באיזה שהוא זרקור מול הטלויזיה. התקשרתי למשטרה והבהרתי ואני מבקש שתגיעו. אמרו לי בסדר, תמתין. אני ממתין חצי שעה, עוד פעם אני מתקשר, תמתין. אחרי ארבעים וחמש דקות, מה לעשות, אני עובד מדינה, אמרתי להם אני עוזר שר המשטרה. תוך חמש דקות שתי ניידות הגיעו אלי הביתה. זה אני עשיתי, אבל זה הקהילה לא יכולה לעשות. ואנחנו אומרים את זה לתחנות, בתחנות יש בעיה של הקשבה. אם הוא מתקשר, אם זה אתיופי, לא. נכון שהיום, אני גם הייתי עם קצין שיטור קהילתי ברמלה, ישבתי אתו לפני שבועיים נדמה לי, יש תכנית הבנה נכונה של המשטרה שהיום רוצה להיכנס לפעולה, וראיתי באמת את התכנית והחזרתי אותה בחזרה. אני אומר לך, לפני שבועיים ישבתי, אני מוכן לשלוח לך עוד היום כדי שתראי. אבל עד היום באמת הקשבה לא קיימת, היא לא מספיקה. ואנחנו רואים גם כן מבחינת הנהלים, על כל דבר באים ומתנפלים עלינו. למה אנחנו מתלוננים, כי מתקשרים ואין הקשבה. בגלל זה גם האחוז של מאתיים תשעים תיקים, אז זה יכול להיות, אבל אם באמת היתה אוזן קשבת אני מאמין שזה היה יותר גדול. אני אומר לך את זה, יותר גדול מבחינת הפניות שלהם.

אני מעמותת טדקה, זו עמותה שנותנת סיוע משפטי ליוצאי אתיופיה. בין היתר אנחנו מפעילים גם מוקדים שבהם אנחנו מקבלים קהל. אני יכולה לומר לכם שאלי מגיעות הנשים, ואנחנו לא מטפלים בפלילי, אנחנו מטפלים בנושאים אזרחיים, אלי מגיעות הנשים כשהם צריכות את הדמי מזונות והגברים באים נורא מסכנים, שזרקו אותם מהבית. וכשאנחנו בודקים את הדברים אז זרקו אותם מהבית בגין אלימות וכו'. אני רוצה להתייחס לשתי נקודות. אחת הנושא של הגברים. במידה רבה הנשים האתיופיות בארץ, במידה רבה או יחסית רבה, יש להן מקומות לפנות אליהם. יש עם מי לדבר. יש ארגונים, יש ארגונים שבאים לחזק את הנשים, שנותנים להם מידע ומחזקים אותם. אני מוכרחה לומר לכם באמת בראיה מהצד, אין ספק שקיימת מנהיגות נשית מאוד חזקה בקרב קהילת יוצאי אתיופיה ושהנושא של המעמד, גם המעמד האישי, מאוד דומיננטי, מאוד משמעותי, ואין ספק שמבחינת הקהילה האתיופית מדובר במהפכה הכי טוטאלית שניתן להעלות על הדעת. אנחנו שומעים דברים איומים מגברים, גם בעקבות מקרי רצח הכי מזעזעים אפשר לשמוע התבטאויות, באו אלי שני סטודנטים שלי שבוע שעבר ואמרו את לא יודעת מה אמרו ברדיו באמהרית, העלו אנשים לשידור שבו אמרו כן, זה נכון, הנשים לא עושות את מה שאומרים להם, וממש ברמה של הצדקת הרציחות. אבל הנשים באות ואומרות דבר כזה, תשמעו, אנחנו יודעות. אנחנו יודעות שיש לנו זכויות ואנחנו יודעות מה מגיע לנו ואנחנו יודעות שאסור להם להתנהג אלינו ככה. אבל שמישהו יגיד להם. הם ממשיכות לחיות אתם בבית באמת עד שמגיעות לאיזה שהוא קו של שבירה, ואז הם לפעמים פונות למשטרה, הם לפעמים פונות לבתי משפט, הם מתחילות הליכים של היפרדות, הם מתחילות הליכים של גירושים, ובשלב הזה הם מקבלות סיוע, הם מקבלות תמיכה והגברים נשברים. כי מה פתאום האישה שלהם הולכת ועושה את הדברים האלה. הגברים נשברים. אני חושבת שצריך לבדוק איפה נכנסים דווקא לתכניות לגברים. צריך לקחת נקודה נוספת בחשבון, זה הנושא של האבטלה. יוצאי אתיופיה מובטלים, הגברים נשארים בבית והנשים מפרנסות וזה עוד אלמנט שמגביר את תחושת התסכול ואת המעמד המאוד חזק שנפגע. זאת נקודה אחת.

נקודה שניה, אנחנו מדברים הרבה על צוי הרחקה ועל צוי הגנה ואנחנו יודעים שחלק מאוד גדול מהמקרים היותר קיצוניים שנעשים נעשים תוך כדי או לאחר שמוצאים הצווים האלה נגד הגברים. אני חושבת שאפשר להכריז על הצווים האלה כפושטי רגל. הם לא נותנים הגנה. המשטרה, גם אם תנסה, ומהבחינה הזאת, בתי המשפט, אני אומרת, המשטרה גם לו היתה יודעת הלא לא יכולה להציב שוטר מחוץ לדלת של כל אשה שהוצא עבורה צו הגנה. באמת לא יכולה. וגם בהרבה מאוד מקרים הנשים האלה מכניסות את הגברים לראות את הילדים מדי פעם. מתנהגות בצורה אנושית. כמו המקרה האחרון אגב. אני חושבת שברגע שמגיעים לסיטואציה שבה מוציאים צו הרחקה זה חייב להיות מלווה באיזה שהוא צו שמחייב את הגבר להיכנס לאיזו שהיא מסגרת שאולי תוכל לסייע לו להתמודד עם הבעיות שיש לו, ולאפשר לו לחזור להיות חלק סביר והגיוני מהחברה, כמו שנאמר באמת בהתחלה פה. הגברים האלה הם לא אנשים שמלכתחילה נולדו כפושעים או שהם לא מסוגלים להיות אזרחים שומרי חוק.

יש תכניות שיקומיות לגברים.

מעט מאוד, וצריכות להיות ספציפיות לאוכלוסיות האלה.

גבר יוצא אתיופיה, מתוך המקרים שאנחנו בדקנו אחד לאחד, זה הדפוס שמתואר כאן. זאת אומרת כל המערכת היא מכוונת לאישה, ומה שראינו במקרים שנבדקו באמת שפשוט הגבר גם לא היה לו גורם שיכול היה לפנות שהוא דובר שפה, גם אף אחד לא ראה אותו כקליינט שלו. לא המרכזים למניעת אלימות, לא אף אחד.

משרד הרווחה, אתם מפעילים איזה תכניות לגברים, וכמה יש?

ישנה תכנית בנתניה, שבאמת בה יושבת עובדת סוציאלית במרכז למניעת אלימות, רונית סלומון, היא התנצלה שהיא לא יכלה להגיע, היא היחידה במדינת ישראל שהיא יוצאת אתיופיה עובדת סוציאלית שמוכנה להתמודד עם הבעיה של אלימות במשפחה. היא עבדה עם שתי קבוצות של גברים, של שלושים ושלושים. והיד עוד נטוייה. היא עבדה עם עוד גבר, עובד סוציאלי ישראלי ותיק. אין עובדים סוציאליים שיכולים גם לשמש רול-מודלינג, כי אחת הבעיות זה לא שאין עובדים סוציאלים גברים יוצאי אתיופיה אלא הנכונות להתמודד ובאמת להיכנס לתחום. אני חושבת שזה אחד הקשיים היום שאנחנו מנסים להתמודד, ואני מבקשת מהוועדה הזו לפנות בצורה רחבה וגם למנהיגות של יוצאי אתיופיה וגם אולי באמצעים אחרים לנסות ולעודד עובדים סוציאלים יוצאי אתיופיה, ויש כאלה שהם זזים מהמערכת הזו, שיעיזו להיכנס ואנחנו כמערכת, כמשרד הרווחה, ניתן להם את כל התמיכה, המקצועית, הרגשית כדי שיוכלו להיכנס.

זאת אומרת, אם אני מבינה אותך נכון, אם אנחנו באמצעות יוצאי אתיופיה נגיע לעובדים סוציאלים ואנשים אחרים שיכולים לעזור להקמת המסגרות האלה, אבל כמה מסגרות יש היום,

יש היום חמישים ושבעה מרכזים למניעת אלימות. אני מניחה שאפשר לראות היכן ישנם מוקדים ספציפיים שבהם יש אחוז גבוה. חלק מהתכנית ששרה דיברה עליה, שוב, גיוס האנשים שרה ציינה שאנחנו בשלבים של גיוס האנשים, עם יוצאי ברית המועצות אין בעיה, המגוון הוא רחב,

אני רוצה לשאול אותך, היו שתי קבוצות של גברים אתיופים. את יכולה לדווח לנו מה התוצאות, מה השגתם, איך זה עבד?

העבודה היא עבודה קבוצתית. התוצאות שהגברים רובם, אין לי פירוט של כל אחד ואחד אבל האמירה הכללית של הדברים היתה שהם מודים לעבודה הקבוצתית מפני שהם למדו פעם ראשונה בחיים שלהם את חוקי מדינת ישראל, כי אין לנו תהליך התאזרחות,

זה הלך עם צוי הגנה?

לא. הם הופנו על ידי המשטרה וגם על ידי יוזמה של המרכז למניעת אלימות ומחלקת הרווחה. אבל שוב, אני מציינת שהיא העובדת היחידה, ועכשיו הוא לא ממשיך מפני שאין מספיק,

אני מדברת לא כאישה מקצועית אלא כמתנדבת, במיוחד עם עולי אתיופיה, במשך שנים רבות, מאז שהגיעו לארץ, בתוך האתרים, וליוויתי משפחות למקום קבע, כמו פה בירושלים בנווה יעקב. אני מאוד שמחה שיש פה גברים אתיופים, מה שרציתי להגיד זה שאנחנו נכנסים ומנסים להבין את ההרכב של המשפחה האתיופית. בגלל שהאלימות שאנחנו מגיעים לאישה זה לא רק לאישה. זה מתחיל מהילד. אם אנחנו ראינו למשל טכס של קפה בשתים עשרה בלילה במשפחה שיש תשעה ילדים והאמא לא מתפקדת כי היא ילדה והיא נמצאת בדפרסיה טוטאלית, אני שואלת איפה באמת שירותי הרווחה, בגלל שלא רואים אותם, ואז הילדות האלה, שכל העול של המשפחה זה עליהם, אז מתחיל הטכס של הקפה, טוחנים את הקפה, ושאנחנו ניסינו להתערב, להגיד הילדות האלה קמות למחרת בחמש בבוקר כדי להקים את כל הילדים אז אמרו לנו אל תתערבו, זה הכיף של המשפחה. כשניסינו לעזור, כי זה הגשר בין הקהילה, בין הבית ספר והמשפחה, אז היו בעיות של ילדים. ילדים עם קשיי למידה. אז ניסינו בכל תוקף לא שהילדים האלה יגיעו לבתי ספר מיוחדים אלא לכתות טיפוליות בהרכב של בית ספר רגיל. היתה התנגדות כל כך גדולה של האבא.

מתי זה היה?

אני מדברת על מקרים אחד אחרי השני. בשנים האחרונות.




ממש נלחמנו כדי שהילדה הזאת, אני נותנת מקרים ספציפיים כי אני לא רוצה להיכנס לכל האוכלוסיה, הילדה הזאת תהיה בבית ספר רגיל בכתה טיפולית. התשובה היתה לא, הילדה הזאת ישבה שלושה חודשים בבית וניסיתי לגייס את העזרה של רופא פסיכיאטר יוצא אתיופיה. הוא ביקש ממני לא להתערב בגלל שפשוט אנחנו הולכים נגד ההרכב של המשפחה. הילדה הזאת לא חשוב אם היא תלמד, לא תלמד, היא תתחתן, היא תביא ילדים, זה מה שחשוב.

בנוגע לעבודה, עניין האבטלה, יש לנו יום יום את הבעיות של האישה, עוד הפעם, האישה שיוצאת לעבוד, שזה לא המקום של האישה. מה שאני מציעה, אני שמעתי את הדובר הראשון, מצד אחד טוענים שאם אנחנו מנסים לשנות, להסדיר את החברה שלנו, וזה מתחיל נגד אלימות, אז אומרים לנו שאנחנו פטרנליסטים, ואם אנחנו מנסים לגייס את האנשים הניצולים בתוך העדה האתיופית התשובה תמיד זה אתם לא מבינים את ההרכב של המשפחה האתיופית. אז התסכול שלנו מאוד גדול כי אנחנו מאוד מנסים לעזור אבל איך.

המדאיג הוא שהמצב של הנשים המוכות הוא רע. וזה המצב המדאיג. מה ניתן לעשות. כפי שהתחלתי לומר אין למשטרה מידע מרוכז ומדוייק על צוי ההגנה. וגם כאשר יש לה צוי הגנה האישה המוכה נשארת חשופה, ללא הגנה, וכשבדקתי את הנושא הזה גיליתי שיש מחלוקת בין בתי המשפט למשטרה באיזו צורה יעבור המידע על צווי ההגנה, האם יעבור למשטרה בכל עיר או למטה משטרה מרוכז, בעקבות המחלוקת או בעקבות עוד סיבות נוספות למשטרה אין מידע מרוכז על צווי ההגנה והאישה המוכה חשופה ולא מוגנת כפי שהיא צריכה להיות מוגנת.

לגבי צווי ההגנה אם לא מובא לידיעת המשטרה שאישה הוציאה צו בבית משפט לענייני משפחה אז מן הסתם משטרת ישראל לא יכולה לדעת שהאישה הוציאה צו ולא יכולה גם להגן עליה.

לפי דעתך אם מערכת בתי המשפט היתה מעבירה גם הודעה למשטרה שיש כזה צו זה היה עוזר?

אם האישה לא הגיעה מלכתחילה לתחנת המשטרה והיא לא רוצה להגיע מן הסתם היא גם לא תשתף פעולה.

לא, אבל ברגע שהוצא כבר צו, האם אם אתם הייתם מקבלים על זה מידע מבתי המשפט זה היה עוזר במשהו?

העניין הוא כזה, שכרגע, בית המשפט אחרי שהוא מוציא צו, הוא חייב, מתוקף צו ההגנה, תיקון 5 לצו ההגנה, מחייב לקיחת נשק מאותו בעל אם היה לו נשק. וזה הדבר היחיד שיכול להיות מובא לידיעת המשטרה. כלומר המשטרה צריכה ליטול את אותו נשק ואז המדינה יכולה באמת לדעת על קיומה של בעיה.

אנחנו צריכים לתת את הדעת על שני דברים, שודאי אתם הזכרתם לי כשהייתי בוועדה לזכויות הילד. פסקי הדין שהשופטים נותנים חייבים להרתיע, חייבים להחמיר בפסקי הדין. דבר נוסף, בנתניה היה לפני שנתיים פרוייקט נהדר של לחצני מצוקה שנתנו לנשים מוכות. זה התחיל ברעש גדול, שר הבריאות היה בנתניה, בטכס גדול, רק טכס היה והתחילו ומייד הסתיים, אין תקציב ואין לחצני מצוקה.

זה היה פיילוט והפסיקו את זה, אז אנחנו נבדוק את זה. באותו הפיילוט, כשהכניסו את לחצני המצוקה, מישהו הפעיל אותם?

בודאי, קבוצת נשות הדסה בנתניה סיפרו לי שזה עבד מצויין. זה עזר לנשים מוכות.

אני רוצה להתכנס לעניין הממוקד יותר, כי כשאנחנו מדברים על צוי הרחקה ולחצני מצוקה זה דברים שהם ארציים, הם כלליים, כנגד אלימות במשפחה נקודה. תופעת האלימות במשפחה קיימת לא רק בקרב העולים. אז אולי יש עניין כמותי, שאני מצטערת שאני לא מכירה את הסטטיסטיקה, אם בקרב העולים יש יותר אז צריך לאתר את הסיבה של היותר. כי באמת הדיבור שלך על הצו הרחקה זה דברים מצויינים אבל אני לא בטוחה שזה הוועדה הזאת הספציפית שדנה בריבוי מקרי אלימות בקרב העולים.

המקרה האחרון המצער, זאת באמת בחורה עובדת סוציאלית שהיתה רכזת יישובית בגדרה של תכנית אשת חיל, תכנית שמופעלת על ידי הג'וינט, תכנית ששותפה לה שדולת הנשים. במקרה בקהילה האתיופית עכשיו זה התפצל ואז עמותת בעצמי עושה את זה. אנחנו את הקווקזיות והבוכריות וגם בקרב ישראליות. זה היה קטע עצוב במיוחד לאור העובדה שהיא באמת עסקה בהעצמת נשים ובסוג של פרוייקט מופלא של הוצאת נשים ממעגל האבטלה, כל מה שדובר פה קודם על נשים חזקות ומועצמות. אגב באופן די מעניין בצוות, עד כמה שידוע לי בעדינות מתוך בירור הם לא היו מודעים לחומרת האיום שיש על האישה המיוחדת והמקסימה הזאת. ידעו על בעיה אבל בהחלט, ולדעתי גם היא בעצמה לא שיערה שהאיום הוא ממש עד כדי אבדן חיים. ולכן גם הקושי הגדול. זאת אומרת המעבר הזה בין בעיה של אלימות קיימת, שאני אומרת שהיא קיימת בכל מקום בחברה, לבין המעבר הדרסטי הזה לאקט כל כך חמור של אובדן חיים הוא קשה מאוד לאיתור. לכן באמת הבעייה צריכה להיות מטופלת עוד הרבה קודם, בשלב של האלימות. אני חייבת לציין שאני ישבתי ושמעתי את דברי המשטרה וגם את דברייך, שבאמת גם לך אני לא אקרא אורוגואיית, אני אקרא לך ישראלית שבאה מאורוגוואי, אני חושבת שכן יש בנו מידה גדולה של פטרונות. מה לעשות. העניין הזה שאנחנו יודעים טוב יותר, יכול להיות אולי ברמה המקצועית, הוא בוודאי לא יכול להיות ברגישות התרבותית. אני מנסה לחשוב על הגב' רונית סלומון, שעושה עבודה מופלאה עם קבוצת גברים, ואני מנסה לדמיין אותי עם השיער הבלונדיני החלק שלי יושבת ומנסה לקרב אותם אלי ולהיות באיזה שהוא מקום מבין אותם, זה כל כך פטרוני, אני מדברת על העניין הזה שמה שעולה כאן כל כך בולט ובעיני אינטואיטיבית ולא מקצועית בא ממקום כל כך נכון, זה באמת הנשים מתוך הקהילה. כמה שהם קרובים יותר לקהילה כך הם יבינו יותר, כך הם יהיו רגישים תרבותית יותר, והם יפתרו בעיות. שוב אני אומרת, זו הרי לא בעיה ייחודית לקהילה זו או אחרת, זו אולי בעיה כמותית שנובעת מסיבות טובות מאוד. זה לא איזה עניין, פן אישיותי,

לא, אבל יש פה בעיה נוספת ואמיתית, וזאת אחת הסיבות שאנחנו מתכנסים כאן, והיא שהעליה עצמה מביאה למשבר מאוד גדול בהתמודדות עם החברה, ובתוך המשפחה.

את מחזקת את דבריי, לא סותרת אותם. ולכן אני אומרת שיותר עובדים סוציאלים מבני הקהילה, יותר אנשי מקצוע מבני הקהילה, הם יהיו העוזרים האמיתיים של פתרון הבעיה.

העניין הזה שבאמת יש דילמה קשה מאוד כשאתה עסוק בפרוייקטים של העצמה, ואני מכירה את הפרוייקטים של העצמת נשים, ובאמת אולי הגיע הזמן שיהיה גם פרוייקט של העצמת גברים, אז יש לך באמת איזה סוג של ייסורים האם אתה בעצם גורם לאיזה מחיר תרבותי איום ונורא בפעילות השיטתית שלך. ואני נורא מקווה שזה לא יביא להחלשה ולרצון של פרוייקטים מחנכים ומעצימים ונמצא באמת איזו שהיא דרך, גם אנחנו מנסים לעשות את זה ברגישות תרבותית, אני מקווה ברגישות הראוייה.

בזמן שנותר לנו אני מבקשת לשמוע ממך ד"ר לאה קסן על מודל, אם אפשר בקצרה, וגם סגנית שרת הקליטה צריכה לדבר.

אני רוצה להקדים ולומר שמה שקיבלתם פה ביקשתי אמנם לא להפיץ, כי זה טיוטה, זה לא מסמך גמור, אבל אם זה כבר אצלכם אז אני אשמח לקבל משובים ותרומות והערות, יש למטה את הכתובת. כדי שהמסמך באמת יהיה ראוי ומושלם.

אני חושבת קודם כל שצריך לעשות שתי אבחנות חשובות. ראשית אני חושבת שכל מה שדובר פה היום מדברים על הסימפטומים ולא על הבעיה. כשמטפלים במחלה צריך לטפל בבעיה כדי שגם הסימפטומים לא יהיו. ועשרים שנה אחרי שהאנשים הגיעו מאתיופיה, זה שרק כמות האלימות עולה זה אומר לנו, זה משדר לנו שיש בעיה שלא מטופלת, וכולנו נכשלנו בטיפול בה. ועל זה אין אני חושבת חילוקי דעות. ואני עוד מקצינה את הדברים שאת אמרת, גם לגבי גברים וכו'.

הדבר הנוסף שאני רוצה לעשות בו אבחנה, אני חושבת שכשאנחנו רוצים לטפל בבעיה ישנה אבחנה כדי להיות מאוד ריאליים בין קהילות שעלו כקהילות, עם המנהיגות שלהם, לבין קהילות או קבוצות אוכלוסיה גדולות שעלו ללא מנהיגות, בעצם עלו כבודדים. אני חושבת שדרך ההתייחסות אליהם יכולה או צריכה להיות לגמרי שונה. אני באופן ספציפי מכירה יותר את הנושא בקהילה של יוצאי אתיופיה. ואני חושבת שהקהילה הזו היתה עם מנהיגות ועם מוסדות מאוד מאוד חזקים שאנחנו דאגנו לפרק בצורה מוחלטת, עם העלייה שלהם ארצה, בזה שלא הכרנו בקייסים, אני קיצונית אבל אני רוצה שהמסר יעבור, לא הכרנו בשמגלות, בחכמי העדה, שהם אלה שטיפלו בבעיות האלה באתיופיה. ויש להם כלים, אני חושבת שאפשר לכתוב ספרים על גישור ופתרון סכסוכים מהידע שהם צברו בטיפול שלהם בפתרון סכסוכים באתיופיה.

ולכיוון הזה אני הולכת גם במודל שאני מציעה. אני חושבת שצריך להחזיר את הכוחות לקהילה, וכל אחד מהמוסדות שנמצאים פה צריכים להיעזר בכוחות האלה. בראש ובראשונה צריך לטפח את המנהיגות הפנימית. יש מנהיגות פנימית חזקה, אני עבדתי אתם עכשיו, השמגלות,

אנחנו דנו בזה לפני שבוע כאן, על הסכנה לפרק את זה.

אני לא הייתי פה אבל אני יכולה להעיד ממקור ראשון שליויתי אותם במשך שנה של עבודה מקרוב, אני אומרת לכם באופן אישי, תהיה לי בעיית אישות, בעיה זוגית, אני הולכת אליהם. אנשים חכמים, אנשים שמבינים, אנשים שאומרים תשתמשו בנו. יש לנו כוח. גם הצעירים וגם המבוגרים עדיין מכבדים את המוסד הזה וצריך להשתמש בהם בכל תכנון של כל התערבות. שמגלה צריך לשבת במשטרה, ושמגלה צריך לשבת בבית דין. זה צד אחד.

פן אחר הוא הפעלה של מתנדבים, שגרירים, יש פירוט במסמך הזה על כך אחד מהדברים, אבל אנשים מתוך הקהילה שהם בעצם יהיו שגרירים לנושא, למשל אתה מדבר על סבלנות, אם מתנדב ייכנס יחד עם השוטר למשפחה למתנדב יש סבלנות, הוא יודע את הקודים, הוא מכיר את הקודים. אנחנו לא מבינים עד הסוף את התרבות. גם אני לא מבינה עד הסוף את התרבות. ואנחנו עושים המון טעויות שמזיקות, שגורמות בסופו של דבר למשל לאלימות של נשים כלפי גברים. וזה אנחנו אשמים בזה, כי אנחנו מלמדים אותם איך לעשות את זה. אנחנו מלמדים את הנשים שבקלות אפשר לזרוק את הבעל מהבית, והם עושות את זה הרבה פעמים, ויש לי עדויות אישיות של נשים שאמרו הבנו שאנחנו יכולים לקבל יותר כסף אם נזרוק את הבעל מהבית.

אני מציעה להיזהר עם האמירות האלה אבל כי התוצאה הסופית היא שלא ראיתי עדיין מקרה רצח של גבר על ידי אישה. האלימות עדיין כלפי הנשים.

אני לא אומרת שאין אלימות כלפי נשים, יש, נשים נרצחות, בהחלט לא רואים גברים כמעט שנרצחים בידי נשים,

ד"ר קסן, אני מתנצלת אבל אני באמת צריכה לצמצם אותך. מעבר למה שאמרת היום, מה מהמודל שלך ההמלצות שלך. ראשית המשגלות, שנית מתנדב יחד עם המשטרה,

נכון, וברמה הקהילתית, הרבה יותר להשקיע ברמה הקהילתית, כי ברמה הפרטנית זה פתרון בעיות אישיות שלא תמיד אנחנו מגיעים אליהם בזמן והם קיימים.

אני רק רוצה עוד דבר אחד להגיד, אני חושבת שצריך להשקיע הרבה מאוד במניעה והסברה מגיל בית הספר, כי הילדים הם גם גורם ממתן לגבי האלימות.

אני רוצה לומר שהשרה ביקשה ממני להיכנס בנושא של אתיופים ואני התחלתי וגם אני לוקחת יועצת אתיופית, בגלל שמה שאני רואה ושומעת אני רואה קודם כל הבדלים, דבר שני שמענו היום, אנחנו מעצימים את האישה ולא עובדים עם הגברים. וכשאני שומעת שהיה פיילוט בנתניה, הפיילוטים האלה, שיש לנו מאה אלף איש ואנחנו עושים פיילוט עם שלושים איש אז אני אומרת איפה רדיו, איפה טלויזיה, למה גברים אחרי כל כך הרבה שנים לא יודעים את החברה הישראלית, חוקים ישראלים, למה כל הזמן אנחנו אומרים אנחנו לא יכולים להכניס שוטר בכל דלת אבל רדיו יש, אפשר לתת הרצאות. צר לי מאוד ממה שאני שומעת. ומה שאני אומרת טוב מאוד שעשו את המחקר, אבל יש לי בעיות עם מה שאת אומרת. בטח שאפשר להשתמש ולא לשבור. אבל לא רק זה. זה גם חברה מודרנית צריכה גם להיכנס, לא לפגוע, אבל להיכנס. משרד שלי עובד הרבה ומבינים בעיות של אלימות במשפחה וגם במשטרה מודעות עשר שנים. אבל תוצאות הם שליליות. כל שנה עשרות מקרים רוסים ואתיופים. רוסים ואתיופים. ומה שאנחנו לא לוקחים בחשבון, משברים סוציו-אקונומים, משברי קליטה. למה עכשיו זה יותר ממה שהיה לפני כמה שנים, מה קרה במשפחות, יש צמצומים ויש אבטלה, יש כל מיני דברים. אז זה נושא מאוד חמור. אני אומרת לכם שאני רוצה לשמוע מה יגידו לי עוזרות שלי וגם לדבר עם רדיו באמהרית שאנחנו חייבים את התכניות האלה.

גבירתי סגנית השרה, אני רוצה להגיד לך בהזדמנות חגיגית זאת,

זה לא חגיגית,

מאוד חגיגית, שאנחנו משקיעים, אנחנו מדברים עכשיו על רדיו, ורדיו מאוד חיוני לקהילה האתיופית, ולעומת אחת עשרה וחצי שעות שיש ברוסית יש בקושי חמש דקות באמהרית. ואם אנחנו לא נעשה משהו לשנות את הפרופורציות, מבלי לעורר עלי את כל האנטגוניזם של כל חברי הכנסת הרוסים כאן בבית וכל הצעקות בעיתונות אז את ואני לא עשינו כלום. ואני מבקשת לקחת את זה בחשבון, זה אפרופו רדיו.

מה שאני אומרת לגבי רדיו, עד כמה שאני יודעת זה רק עניין של השקעה, אולי אנחנו צריכים הקצאת זמן, ערוץ אתיופי שלם, אני בעד.

טוב, אני חושבת באמת שקודם כל אנחנו מכירים לתופעה, זה שלב אלף שהוא כבר מוכר. צריך בעצם לבחון שלושה דברים. הדבר הראשון לדעתי זה באמת איך למנוע, ואיך למנוע אני מאוד מתחברת לקו שאומר שהדבר צריך להיעשות בשיתוף יחד עם הקהילה בשל הרגישות התרבותית, ולהעצים את הנשים. ואת הגברים ביחד אני חושבת. אני חושבת שאם יהיו גברים שגם יבינו את כל המשמעות ויירתמו לעניין אני חושבת שזה יכול להצליח. זה דבר אחד. שיתוף פעולה.

דבר שני אני חושבת שהכל מתחיל ונגמר בחינוך, תמיד, ואני חושבת עכשיו גם קדימה, לעתיד. אני עומדת בראש השדולה למען תנועות הנוער ואתמול היה לי העונג באמת להשתתף ביום שנערך בכנסת, שיזמה חברת הכנסת גילה פינקלשטיין, והיתה שם חניכה שהיא עלתה מאתיופיה, ומי ששמע אותה פשוט בכה. וזה רק מראה שאפשר גם חינוך, חינוך שהוא פורמלי אבל גם אפשר עם חינוך שהוא לא פורמלי לעשות הרבה דברים. הילדה הזאת שדיברה היה לה המון בטחון, ואני משוכנעת שהיא לא היחידה. ואני חושבת שחייבים בעניין הזה באמת, כאן אני פונה גם למשרד החינוך, מאוד לחזק גם את התקציבים וגם כמובן את העושים במלאכה. זה דבר חשוב מאוד.

ההערה השלישית היא כמובן כאשר קורה משהו, אז אנחנו יודעים שצריך להרתיע, ואני חושבת שבאמת בתי המשפט כאן צריכים להחמיר את הענישה.

אני מארגון הגג של עולי אתיופיה. אני רוצה להגיד משהו לגבי הסברה. קודם אמרת שרה שמשרד הקליטה משקיע בהסברה וכו'. הכל טוב ויפה רק שההסברה ממוקדת, איך שהבנתי אותה, כלפי העולים שמגיעים זה עתה. לדעתי ההסברה צריכה להיות גם בקרב העולים היותר ותיקים. אני יכול לתת לך דוגמא למשל שאנחנו בארגון הגג הפעלנו שני פרוייקטים שנגעו להסברה בעניין הזה של סכסוכים בתוך המשפחה בשילוב של הנשים והגברים. והתוצאות שראינו הם היו מדהימות. זה היה בשיתוף פעולה עם משטרת ישראל, והסברנו את הדברים שצריכים להיות במדינה, את ההשתנות התרבותית וההשתנות החוקתית שישנה, ובסופו של דבר מה ששמענו מהם זה שתמשיכו.

דבר אחרון שאני אגיד זה שצריך לחשוב, כאשר אנחנו מדברים על הפתרון, צריך לחשוב על משהו מערכתי שיהיו שם משולבים בני העדה, כאנשי מקצוע. לא רק מישהו שבא ומייעץ אלא כאנשי מקצוע שהם אלה שילוו את האנשים.

אני הממונה על השיוויון בין המינים בחינוך במשרד החינוך. דבר ראשון אני רוצה להגיד לפרוטוקול להערתו של ח"כ רשף חן משרד החינוך כן מתפקד. ואם אני צריכה להוכיח את זה אני גם אוכיח. ומשום שזה רק כמה משפטים אני רוצה לציין שאני במסגרת תפקידי התחלתי כבר בשנתיים שלוש האחרונות לעבוד מול מגשרים ומול קידום נוער ומול כל מי שעובד עם עולות ועולים מהחברה הקווקזית, הבוכרית והאתיופית. אנחנו כן עובדים עם הבנות ועם הבנים בשל כל מה שכאן נאמר אנחנו הקדמנו מראש, גם דרך תכנית נערות מובילות שינוי,

יש לך תכניות ספציפיות לכתות של עולים?

בנושאים שלנו אנחנו עכשיו תוך כדי מהלך ההכשרה והשתלמויות והעבודה אנחנו בונים כדי שזה יהיה מותאם באמת לעליות השונות, אני מקווה שעד סוף השנה הקרובה תהיינה לנו תכניות וגם מתורגמות לרוסית ולאמהרית.

אני רק רוצה להוסיף שדרך נערות מובילות שינוי זה מבחינתנו ערוץ מאוד חיובי להיכנס לאוכלוסיות האלה כי זה לא בשונה מהאוכלוסיה הרגילה, כי אנחנו עושים את זה גם ברמת השרון וגם באופקים, וגם לאוכלוסיות של העולים החדשים, לבנות ולבנים.

אנחנו נרצה כמובן בוועדה הזאת לקבל קצת יותר מידע מה אתם עושים בהתאמה לציבורי העולים, מסיבה אחת פשוטה שבכל זאת יש הבדלי תרבות.

וגם אנחנו עושים תכנית שכבר עובדת שנה שנייה, כפיילוט, זה לא שייך לנושא אבל לידיעת הציבור, לערבים. התכנית של נערות מובילות שינוי זה שדולת הנשים ומשרד החינוך, שאנחנו כבר הפכנו להיות גוף אחד. הם מדברים על אנחנו ואנחנו מדברים על אנחנו. הכל עובד ביחד מאוד יפה.

ישנה מסגרת שקיימת שמטפלת בגברים אלימים, שזה בית נועם. אני חושבת שאולי כדאי לבקש מהם הכניס איזו תכנית ייחודית שתתמחה בנושא של אלימות בקרב האוכלוסיה יוצאת אתיופיה. מה שרציתי להוסיף שכל החומרים שלנו בנושא מניעת אלימות הם כן מתורמים לשפות הרלוונטיות, כולל אמהרית.

אני בלב כואב אומרת, אנחנו נשב פה עוד שלושה חודשים, ותירצח עוד אישה, ודמן של הנשים האלה בראשו של משרד האוצר. אני איחרתי כי באתי מדיון של ועדת חוקה ששבע שנים הצעה לאיבחון והערכת מסוכנות של עברייני מין לא עוברת בגלל האוצר, והאוצר באופן קבוע נמנע מלתקצב את המחיר של הרצח, את המחיר של הטיפול. עכשיו במשך עשרים שנה ישנם יתומים, את כל ההשלכות הסביבתיות, אני לא מקבלת את הנימוק שאין כסף לפיילוט. לא לעשות את הפיילוט ולא לעשות את התכנית עולה הרבה יותר למדינת ישראל, מעבר להפסד המוסרי. ואני כן מבקשת שיושב ראש הוועדה, כי באמת זה כרגע בנפשם של העולות, תבקש ממשרד האוצר לא רק הערכה תקציבית יחד עם הוועדה למעמד האישה לכמה זה עולה ולכמה זה עולה לנו כשזה לא קורה. אנחנו נשב פה עוד שלושה חודשים.

אני רוצה לומר שהפרוייקט הזה עובד יחד עם קהילה, אגף קהילה משטרה, הוא כבר מתקיים בהמון תחנות, רחובות, ראשון, וכל אותם מקומות שגם יש אוכלוסיה של אתיופים, רוסים וכו'. אני מאוד מאוד אשמח, זה פרוייקט שעובד על ידי מתנדבים, תצטרפו אלינו, תבואו אלינו, תסייעו. אני רוצה לומר שזה הולך לפעול בכל תחנות המשטרה וזה כבר עובד בהרבה תחנות משטרה. אנחנו נשמח לקבל את הסיוע שלכם במסגרת אותם מודלים שיפעלו בתחנות המשטרה.

אני גם מציעה למען הסדר הטוב שאולי, וזה אנחנו הצענו כמה פעמים למפכ"ל המשטרה, תעשו מפגש של הדרגים הבכירים אצלכם עם נציגי הקהילה האתיופית סביב שולחן אחד. תשבו איתם, תקבלו עזרה מהם. תקחו, תפנו אליהם לקבל מתנדבים. אתם לא נפגשים עם נציגי הקהילה האתיופית. יש ארגונים, יש ארגונים שעובדים בקרב האתיופים. תעשו פעם אחת, אני מוכנה לארח אתכם כאן, את כולכם, אבל בואו נעשה את זה, כי מרוב דיבורים ומרוב רצון טוב לא יוצא כלום. אף אחד לא בא הנה להגיד שאין רצון טוב. הבעיה שהרצון הטוב הזה מתורגם לטיפות בים. ואנחנו כל פעם נתקלים באותו סיפור, פה חסר תקן, שם חסר תקן. יש מצד אחד הממסד, ויש מצד שני המון ארגוני מתנדבים וחברה אזרחית שיכולה לעזור. אז אנא, בואו נרתום את כולם יחד.

אנחנו מפעילים גם את השמגלוג', שהנושא עומד לקרוס. היה לי חשוב מאוד לומר כמה מלים בנושא הזה כי במפגש הקודם לא היו כל כך הרבה גופים שמעורבים בנושא של אלימות. מה שאני אומר שמורשת ותרבות זה בגד שאתה פושט אותו וזורק אותו. צריך זמן. צריך עיתוי גם להביא מסרים לאותם עולים שמגיעים. לכן יש גופים, במקום לבנות גופים חדשים למניעת אלימות ישנם גופים בשטח שעובדים, הוכשרו ומניבים פירות בקרב הקהילה. והם הולכים למות. אני חושב שכל אחד צריך לחשוב, לנצל את הכוחות הקיימים בתוך הקהילה. הם הוכיחו את עצמם, אם ב-2004 היו מאה שמונים וחמש פניות רק שהגיעו למרכז שלנו לשמחתנו . לכן הייתי מאוד מבקש מכל הגופים שרק מול הנושא הזה, בלי הקהילה שום דבר לא נעשה.

תודה רבה. אני רוצה להתנצל בשמה של יו"ר הוועדה למעמד האישה אתי לבני, היא במקומי כן היתה צריכה לעלות למליאה כי לה יש שאילתא ואני יכולתי להישאר עוד קצת. לצערי הרב זאת ישיבה, אני לא יודעת כמה בנושא הזה, ואני מניחה שאת צודקת שזאת לא תהיה הישיבה האחרונה, אבל לא משום שאני מאחלת לעוד רצח אלא משום שאנחנו כן רוצים להיות בטוחים שמה שהתחלנו גם נמשיך לטפל בו בצורה עקבית. ולכן אני כן הייתי רוצה על דעתה של אתי ועל דעתי להגיד לכם פלוס מינוס, ואחר כך ננסח את ההחלטות, מה ההחלטות שלנו ומה הדגשים שלנו.

אנחנו כן חושבים וכן פונים שוב פעם למשרד הקליטה ולסגנית השרה שנמצאת כאן להגביר את ההסברה ואת המודעות בעיקר דרך הרדיו והטלויזיה ולנסות לראות מה אנחנו יכולים לעשות, וזה קשור לזה, זה לא יכול להיות, להגביר את הזמן המוקצה לשידורים בשפה האמהרית.

אני אגיד לך, אני מול ראש הממשלה, בגלל עלייה של פלשמורה, מבקשת ערוץ נפרד, רדיו אתיופי, לפחות חמש או שבע שעות.

אם ראש הממשלה אחרי שהוא ידבר גם האוצר יקצה, אנחנו ישבנו פה השבוע, לא הספקת להיות, שמענו את כל התכנית הגרנדיוזית סוף סוף, איך הולכים להעלות את הפלשמורה ואיך כל משרד התגייס ומה התכנית הספציפית של כל משרד. ומירלה גל עשתה יופי של עבודת מטה. כשהגענו לשאול רגע והשלושה וחצי מיליארד שקל, שזה דורש, האם מתוקצבים, לא. אז כאן אני מתחברת למה שאת אמרת ואנחנו נפעל.

שנית אנחנו כן נפעל בכיוון הגברת תכניות לשיקום גברים אלימים על ידי מנחים מתוך הקהילה. זה דורש עבודה שלנו במשרד עם משרד הרווחה ומשרדים אחרים ועם הג'וינט. ויכול מאוד להיות, אם הפרוייקט הלאומי יסכים להיות גג לזה, אז אני אתן כתף לזה.

דבר נוסף, אנחנו כן נפנה ואולי נעשה פה יום עם כל הארגונים כדי לבקש כמה שיותר מנהיגי קהילה ומתנדבים שיתנדבו ויעבדו בצורה לא רק התנדבותית אלא מקצועית בכל הנושאים שנוגעים לאלימות. אנחנו פונים למשרד החינוך ומבקשים לקבל תכנית יותר ממוקדת לדעת מה אתם מתכוונים לעשות בנושא שיוויון בין המינים וחינוך נגד אלימות בקרב ציבורי העולים. ואנחנו נבדוק את הנושא של, אני לא ידעתי אם אנחנו צריכים, אולי נתייעץ, אבל אולי ננסה לראות אם במישור המשפטי או אם אנחנו נצטרך להכין הצעת חוק שאחרי צו הרחקה יופעלו אמצעים נוספים.

ואחרון אחרון חשוב אני אשב אתך ואולי נחשוב אם לא כדאי, מה שאתם לא הצלחתם בוועדת החוקה אני לא בטוחה שאנחנו נצליח כאן בעוד החלטה. אבל אנחנו נצטרך אולי לחשוב על אמצעים כמו שאילתות לשר האוצר. בצמוד לחלילה כשיש רצח אנחנו נצטרך בצורה מאוד ממוקדת לקחת את דברייך ולחשוב איך להפנות את השאילתות לשר האוצר, איך הוא מתרגם את הנושא הזה לתקציבים.

הוא לא עונה לשאילתות,

הוא כן עונה. תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:15