כנסת פתוחה

מסגרות חינוכיות לגיל הרך במגזר הערבי

הוועדה לזכויות הילד 5
20/6/2005
הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי

פרוטוקול מס' 124
מישיבת הוועדה לזכויות הילד
‏יום שני, י"ג בסיון התשס"ה (‏20 ביוני, 2005), שעה 13:30

1. מסגרות חינוכיות לגיל הרך במגזר הערבי

חברי הוועדה: רן כהן – היו"ר

חה"כ טלב אלסאנע
חה"כ ג'מאל זחאלקה
פאטמה קאסם - מפקחת ארצית לגני ילדים במגזר הערבי, משרד החינוך, התרבות והספורט
לבנה אברמוביץ - מנהלת אגף בכיר, משרד החינוך, התרבות והספורט
ציפי שיינקמן - סגנית מנהל אגף מעונות יום, משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה
ענת אופיר - המועצה הלאומית לשלום הילד
סאדק עוואד - עו"ס, מנהל פרויקטים במועצה הלאומית לשלום הילד
רשא נאטור - מנהלת פרויקט "קיאדאת", המועצה הלאומית לשלום הילד
מלכה מלמד - מנהלת תוכנית הגיל הרך, האוניברסיטה העברית בירושלים
עזיזה מנאע - מנחה ארצית לתוכניות הגיל הרך, האוניברסיטה העברית בירושלים
נדיה חילו - סגנית יו"ר נעמ"ת, ויועצת מעמד האישה במרכז השלטון המקומי
דניאלה במברגר-אנוש - האגודה לזכויות האזרח
רינה יצחקי - דוברת הוועד הישראלי למען יוניסף
ד"ר חן ליפשיץ - חוקרת בכירה, הג'וינט-מכון ברוקדייל
תרצה מרגולין - עוזרת מחקר בכירה, הג'וינט-מכון ברוקדייל
סאמיה עזאיזה - עו"סית, רכזת משפחתונים, מועצה אזורית אל-טוף
נאהדה אג'ברייה - קב"סית, משרד החינוך
ג'קלין מוזלבט - רכזת גני ילדים, מועצה מקומית מג'אר
בשיר חמוד - עו"ס, מחלקת הרווחה, מועצה מקומית מג'אר
ניזאם עפאן - מורה
ראידה עבד אלמג'יד - אחות אחראית בטיפות חלב, משרד הבריאות
יוסרא דג'ים - אחות אחראית בטיפות חלב, משרד הבריאות
מרי עטוה - עו"ס, מועצה מקומית דיר-חנא
יוסרא סלימאן - עו"ס, מנהלת מדור גנים, מחלקת החינוך, מועצה מקומית סח'נין
נג'אח ג'בארין - אחות, מועצה מקומית אום אל פחם
אימאן אבו פנה - עו"ס, רכזת הגיל הרך, מועצה מקומית כפר קרע
רסמייה ח'שאן - מפקחת אזורית, משרד הבריאות
פאתנה אבו יונס - גננת
איריס צור - נציבות הדורות הבאים
רועי רייביש - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

רחל-מרטין סעדה
רשמה: אירית שלהבת


מסגרות חינוכיות לגיל הרך במגזר הערבי

אני מתכבד לפתוח את ישיבת הוועדה. הנושא שעל סדר יומנו – מסגרות חינוכיות לגיל הרך במגזר הערבי – חשוב מאוד, אולם לצערי הרב נצטרך לעשות את הדיון בזריזות רבה מאוד, מכיוון שבשעה 14:30 אני צריך להיות בקומה 5. אלה האילוצים של הכנסת, אין לי ברירה, אבל לא נוותר על הדיון הזה.

ביקשתי מגברת ענת אופיר מהמועצה הלאומית לשלום הילד ומגברת איריס צור מנציבות הדורות הבאים לפתוח את הדיון ולהציג את סוגיית שיעור ההשתתפות במסגרות הגיל הרך בחברה הערבית בישראל, סוגייה קשה מאוד ונוקבת מאוד לפי מיטב ידיעתי. אני חותר לצאת מכאן לא רק בצעקות הצילו אלא גם בצעדים קונקרטיים כדי לנסות לדרבן את משרדי הממשלה להגיע לפתרון. לכן אבקש מכם גם למקד אותנו בנושאים השונים לפרטיהם וגם להוביל לקראת מציאת לפתרונות. לא מספיק לבכות, צריך לשנות.

שלום לכולם. אני שמחה שהגיעו לכאן הרבה נציגים של משרדי ממשלה ושל גופים שונים שהוזמנו לישיבה.

הישיבה הזאת זומנה בעקבות פנייה של המועצה לשלום הילד ושל "אשלים" לחבר הכנסת רן כהן. אנחנו סבורים שלמרות שדנו בנושא הזה לא מעט פעמים הדברים לא השתנו ברמה שמצדיקה לא לדבר עליו יותר. על כן אני שמחה שחבר הכנסת רן כהן הואיל לקיים את הישיבה הזאת.

אני רוצה להציג בפניכם – כי הישיבה הזאת לא ישיבה רגילה – יושבים סביב השולחן חברים מפרויקט שנקרא "קיאדאת". מדובר על הקמת מנהיגות במגזר הערבי של אנשי מקצוע שעובדים למען הגיל הרך. כל מי שחבר בפרויקט הזה, ש"אשלים" והמועצה לשלום הילד מפעילים בסיוע הפדרציה של סן-פרנסיסקו, מתעתד על פני רצף של כמה שנים להפוך לחלק מקבוצה שתקדם מדיניות שתיטיב עם ילדים בגיל הרך.

אני חושבת שמתאים מאוד במסגרת פרויקט כזה להעמיד את נושא שיעור ההשתתפות הנמוך במסגרות לגיל הרך בחברה הערבית כאחת המטרות שהקבוצה הזאת תרצה לקדם ולשנות במגזר הערבי. בפרט שלפני רגע נפגשנו עם סגן השר מלכיאור שהדגיש נושא חשוב מאוד, שאפשר לדבר על אחריות ועל מה צריך לעשות, אולם חלק גדול מהאחריות הוא של התושבים, לפעול כדי לקדם בעצמם את השינוי בישובים שלהם ובאזורי מגוריהם.

אני רוצה להציג כאן כמה נתונים. לא אגזול הרבה מזמן הישיבה, כי היא באמת לא ארוכה היום. אבל כמה דברים שאנחנו צריכים לשים על השולחן כאשר אנחנו פותחים את הנושא לדיון.

למרות הנתון, לפיו אוכלוסיית הגיל הרך מהווה קצת למעלה מ-47% מכלל אוכלוסיית הילדים במגזר הערבי, מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי שיעור ההשתתפות של ילדים ערבים במסגרות לגיל הרך נמוך מאוד ביחס לאוכלוסייה היהודית. נמוך ביחס לעצמו, ונמוך בעיקר ביחס לאוכלוסייה היהודית.

יש טבלאות, שחלקכם בוודאי מכיר. בגיל שנתיים רק קצת למעלה מ-4% מהילדים בחברה הערבית נמצאים במסגרות לגיל הרך. אם משווים את זה לחברה היהודית, שם שיעור ההשתתפות הוא 29%. זה לא הבדל שאפשר לא לשים לב אליו. הפער מצטמצם ככל שאנחנו עולים בשנים, אבל עדיין גדול. בגיל 3 66.5% מהילדים בחברה הערבית משתתפים במסגרות החינוך.

4.2% זה ילד אחד מתוך 25. כלומר, 24 מתוך 25 לא מגיעים למסגרות החינוך.

זה ממוצע. יש מקומות שהמספר אף קטן יותר.

כולנו מדברים על ממוצע, לא נוקבים בשמות של ילדים. אבל זה מספר מאוד-מאוד נמוך.

בגיל 4 הפער אמנם מצטמצם אבל גם בגיל הזה רואים פער, כש-72% מהילדים בחברה הערבית הולכים למסגרות לעומת 97.3% בחברה היהודית. זה כבר גיל שבו אנחנו לא צריכים לדבר על כך שאמא מעדיפה להשאיר את הילד בבית כי הוא עוד תינוק והיא עוד מניקה וכל מיני שיקולים מן הסוג הזה. הנתונים הללו מדאיגים.

הדיון בנושא הזה חשוב מאוד משום שכולנו יודעים היום, וכבר יש על כך הסכמה, שילד שיגיע לראשונה לגן בגן חובה או אף בכיתה א' יהיה בפער משמעותי מילד שלמד והועשר וקיבל וחווה דברים. הפער הזה לא נסגר ורואים אותו גם אחר-כך כשמסתכלים על אחוזי נשירה ועל אחוזי הזכאים לתעודת בגרות. שיעור הנשירה במגזר הערבי בשנת 2002-2003 היה כ-10% ואילו במגזר היהודי 5.3%. זה שיעור כפול של נשירה. שיעור הזכאים לתעודת בגרות במגזר הערבי הוא 55%, ובמגזר היהודי 75%. אנחנו יודעים שיש שיפור בתחום הזה ובתחומים נוספים שסגן השר מלכיאור דיבר עליהם, אבל עדיין הפערים בלתי מוצדקים לחלוטין.

מספר נושאים שאני רוצה להזכיר שיהוו אולי בסיס לדיון. מבחינת מצב סוציו-אקונומי, אי אפשר להתעלם מן העובדה שבשנת 2003 למעלה מ-57% מכלל הילדים הערבים היו עניים. למרות שהם מהווים רק 30% מאוכלוסיית הילדים במדינה, למעלה מ-50% מהם עניים.

זה רלוונטי כי בישובים שונים – ובוודאי מי שחי בישובים האלה יעיד – גם בישוב בו יש מסגרות חינוך לגיל הרך ההורים לפעמים לא יכולים לשלם את מה שהם צריכים לשלם. בוואקום הזה נכנסות מסגרות שמציעות חינוך חינם, שבו ההורים לפעמים כן יכולים לעמוד, אבל הוא לא תמיד חינוך ברמה שהורים היו בוחרים לתת לילדיהם, פשוט פעמים רבות זה מה שהם יכולים להרשות לעצמם. את זה המדינה צריכה לקחת לתשומת לבה, מפני שזה לא מה שהמדינה רוצה שיקרה לילדים.

את מדברת על מעונות פרטיים?

מעונות פרטיים. יש ישובים שבהם - - - מפעילה מסגרות לא מפוקחות.

נוסח "אל המעין".

לגבי זמינות, כבר דיברנו על הנתון המזוויע, שרק 2% מתוך 1,700 המעונות שקיימים בישראל – ואני מדברת עכשיו על מעונות, לא על משפחתונים או פעוטונים או מסגרות אחרות – רק 2% נמצאים במגזר הערבי. זה לא עומד ביחס ישיר לאחוז הילדים הערבים מתוך סך כל הילדים במדינת ישראל.

זה כולל ערים מעורבות?

אני צריכה לבדוק. אלה נתונים של עמותת "סיכוי" ולדעתי לא כוללים ערים מעורבות.

חבל שמזניחים תמיד את הערים המעורבות.

הייתי מבקש שתפרטי גם את סוגי המעונות ואיפה נמצאת לדעתך המכה הקשה יותר בעניין הזה. יש כאן גם משפחתונים, גם גני ילדים, גם כל מיני מוסדות.

אולי אתן למוזמנים אחרים שהם אנשי המקצוע בשטח לפרט את זה.

מי שיוכל להשיב ירים יד ובשמחה רבה אשמע אותו. אני רוצה לדעת את הפרטים.

אני רוצה לדבר בקצרה על האיכות. גם אם יש גן וגם אם מצאו תקציב לפתוח מסגרת, זה לא אומר שום דבר על האיכות שלה. רבים מהאנשים שעובדים בשטח יעידו על הדלות של עזרי הלימוד והמִתקנים, על מחסור בתוכניות לימוד בסיסיות בערבית ובתוכניות העשרה שמשקפות את הזהות הלאומית התרבותית הערבית. מועסקות גננות פרטיות שבמקרים רבים אינן מוסמכות, על אף כל מה שסגן השר מלכיאור אמר.

מדובר גם על חוסר בתמיכה של שירותים מקצועיים לאבחון ולטיפול. הרי לא מספיק לדעת מה יש לילד אלא כאשר לילד יש צרכים מיוחדים חייבים לענות עליהם באמצעות קלינאית תקשורת או פיזיותרפיסטית או מקצועות פארה-רפואיים נוספים שאינם זמינים בחברה הערבית. אפשר לדבר על זה עוד ועוד אבל בסופו של דבר יצטרכו לעשות מעשה.

את יכולה להגיד בפירוש: אין, נקודה.

אין, הם לא זמינים.

נושא חשוב נוסף הוא חוסר שיתוף הפעולה בין משרדי הממשלה השונים. כל עוד נושא החינוך לגיל הרך ייפול בין הכיסאות של משרד החינוך, משרד הבריאות, משרד הרווחה ומשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה הידיים והרגליים ימשיכו להתבלבל. וכאשר נכנסות לזה הרשויות המקומיות, שחלק אדיר מהן נמצאות באשכולות 1, 2 ו-3 ולא מצליחות לשים את ה-25% השתתפות שלהן אל תוך המסגרת שצריכה להיפתח, יכול בהחלט להיווצר מצב, כפי שאנחנו רואים היום, שמסגרות כאילו יכולות להיפתח אבל לא נפתחות והכסף שמועבר כבר ממשרדי הממשלה הולך ונעלם בתוך הכיור הזה.

הכסף נבלע בתוך המועצה.

ואחר-כך אי אפשר לפקח מה קרה אתו, ואומרים: אתם קיבלתם, יותר מזה לא נעזור לכם. אבל ילדים בגלל זה לא נכנסים למסגרת.

דבר נוסף שצריך לדבר עליו כשמדברים על אחריות של אוכלוסייה זה השפעת תרבות ומסורת. חלק מהאנשים בקבוצה אכן העלו את השאלה, האם גם כאשר נפתחות מסגרות – מעונות, משפחתונים וכולי – אנחנו לא צריכים לעשות איזו עבודה משמעותית יותר בחברה על מנת לעורר מודעות לחשיבות החינוך בגיל הרך. זה דבר נכון למגזר הערבי במיוחד אבל נכון לכל המגזרים במדינת ישראל בכלל, העמקה של הבנת הציבור לחשיבות החינוך בגיל הרך. כמו שד"ר קדמן אמר הבוקר, אפשר לבנות בניין של 7 קומות אבל אם היסוד לא חזק בסוף ייפול.

אם יהיה זמן אגיד אולי מילה על החינוך המיוחד, אבל אני חושבת שזה מספיק בשלב הזה.

תודה רבה לגברת ענת אופיר מהמועצה לשלום הילד. אני רוצה לבקש מגברת איריס צור מנציבות הדורות הבאים בכנסת להוסיף את הנתונים שיש בידיכם בסוגייה הזאת.

תודה לענת על הפתיחה ועל הצגת הנתונים. לא אחזור על כל הנתונים. גם הכנתי מסמך רקע שחולק לכל הנוכחים.

אולי נוכל לדעת אילו משרדי ממשלה נמצאים כאן.

אני מתאר לעצמי שנמצאים כאן נציגים ממשרד הרווחה, ממשרד החינוך וממשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה.

מר מוטי וינטר ממשרד הרווחה לא הגיע.

משרד הרווחה הוא המשרד הרלוונטי, למיטב ידיעתי.

אנחנו נטפל בזה בכל החומרה. אם הוא לא יבוא, בסוף נעשה את הישיבה אצלו במשרד.

אני לא רוצה להכביר בנתונים כי כל האנשים היושבים כאן מכירים את השטח. אני רוצה שכולנו נדע שזאת לא הישיבה היחידה שהתקיימה בנושא הזה. מאז שאני נמצאת כאן לפחות 2-3 ישיבות התקיימו בנושא הזה, וכנראה עוד יתקיימו.

נציבות הדורות הבאים רוצה לקרוא למהלך משותף של המשרדים – משרד החינוך, משרד הבינוי והשיכון, משרד הבריאות, משרד הרווחה. כל המשרדים חייבים להבין שמדובר כאן באסון לאומי, ואני לא מגזימה בהגדרה שלי. זה נושא שבוער בעצמותינו כקהילה ישראלית, בכל האוכלוסיות שקיימות כאן. כל המחקרים מעידים על חשיבות החינוך בגיל הרך, ואין מה להרחיב על הפערים המדאיגים מאוד בהישגי התלמידים במבחנים העולמיים באוריינות, במתמטיקה ובמדעים בין האוכלוסייה הערבית והיהודית.

אני קוראת לכם מתוך מגמה של שיתוף פעולה, יחד עם משרד האוצר להגיע להבנות הכרחיות על בנייה מסיבית, עם תקנים, עם אחריות על כל סוגי המעונות וקביעת התקן האיכותי שצריך להיות בהם. כל-כך הרבה שנים אנחנו מתלבטים מה התקן המתאים למעונות ולא מגיעים לשום הכרעה. זה המקום לצאת בקריאה, עם תמיכה מסיבית של תושבים, כי יש לתושבים כוח במדינת ישראל לחולל איזה שינוי כדי שהפער הזה לא יימשך ולא תהיה העברה בין-דורית של הפערים האלה.

אני רוצה לפנות למשרדי הממשלה. מה אתם יכולים לומר לנו? קודם כול, האם הנתונים האלה ידועים לכם? מה המצב?

אני חדשה מאוד בתפקיד, נכנסתי אליו רק לפני כמה ימים.

שיהיה לך מזל טוב ובהצלחה.

אני לומדת את השטח, אבל גם מניסיוני כגננת וכמפקחת אני מכירה את הקורה בשטח. כפי שנאמר כאן, החינוך בגיל הרך במגזר הערבי הוא כמו פצצה מתקתקת. יש לנו המון צרות שכרוכות בהפרטת הגנים במגזר הערבי, תופעה שהולכת ומתרחבת ומחמירה. כלומר, הרווחיות הופכת להיות חשובה יותר מאיכות החינוך. היום אנחנו עדים לתופעה שמשרד החינוך מפסיד הרבה גנים שפועלים במתכונת הפורמלית ועוברים לגנים במתכונת המוכר שאינו רשמי, שהם גנים בלי כוונת רווח. כל אחד קובע מה הרצון שלו, אם להחדיר אידיאולוגיה, אם להשיג רווח גדול ואם להשיג מטרות אחרות שאני לא רוצה לפרט כרגע.

איזה חלק מהמסגרות האלה הוא בידי משרד החינוך, או בהשפעת משרד החינוך?

בגילאי 3-6 המסגרות נמצאות באחריות משרד החינוך.

אז מגיל 3 אנחנו מכירים כבר שהמצב קצת יותר טוב, 66% מהילדים בציבור הערבי נמצאים במסגרות האלה, לעומת כמעט 100% אצל היהודים. בגיל 4 זה די דומה בעצם מבחינת הפערים. האם בידי משרד החינוך לשנות את המצב הזה?

אנחנו יכולים להשפיע, אבל החוק איפשר לפתוח מסגרות מוכר שאינו רשמי וזה נתן דחיפה לאנשים לפתוח גנים באיכויות שונות. ההפרטה הזאת חוקית ואני לא יכולה לעצור אותה.

קודם כול, משרד החינוך אכן מטפל בגני ילדים מגיל 3 ומעלה ולא בגילאים נמוכים יותר.

משרד החינוך מתקצב את גני הילדים, גם במוכר שאינו רשמי וגם בחינוך הרשמי, על-פי אותן אמות מידה ועל-פי אותם קריטריונים.

גני הילדים של המוכר שאינו רשמי נפתחים על-פי חוק ותקנות שמאפשרים פתיחת גנים כאלה. הם כמובן עומדים בדרישות המשרד ובדרישות בכלל.

אבל זה לגבי אלה שרוצים מימון. ואלה שלא רוצים מימון?

כל מי שפותח גן ילדים מגיל 3 ומעלה חייב ברשיון, גם אם איננו מקבל מימון. בכל מקרה, הם צריכים לעמוד בקריטריונים מסוימים ובתנאים מסוימים על-פי דרישות המשרד.

אני חייבת לומר כאן, בהמשך לדברים שאמרה חברתי, נושא הפרטת הגנים בא על קרקע פורייה, כי רשויות מקומיות לא פתחו גני ילדים לגילאי 3-4. מגיל 5 – כן, אבל בעבר לא פתחו גני ילדים לגילאי 3-4, כי זה היה כרוך בתשלום של ההורים על-פי שכר לימוד מדורג כשהרשות המקומית אמורה היתה לשאת בחלק מהפערים. בחלק מהפערים (75%) משתתף משרד החינוך וב-25% הרשויות המקומיות או הבעלויות האחרות. רבות מן הרשויות המקומיות לא פתחו גני ילדים לגילאי 3-4 בגלל הנושא הכספי הזה. מצד אחד, היה להם קשה לגבות את הכספים שההורים היו צריכים לשלם כשכר לימוד, ומצד שני הם גם לא כל-כך הסכימו לשלם את הפערים שהיו צריכים לשלם. על הקרקע הפורייה הזאת נכנסו גופים פרטיים ופתחו גני ילדים בבעלויות פרטיות, שחלקם טובים וחלקם פחות טובים וחלקם אולי אפילו גרועים, אבל בכלים שיש לנו, ואנחנו מנסים להתייעל במהלך השנים, אנחנו בודקים ככל האפשר שיינתנו לפחות תנאים סבירים לקיום גני ילדים.

יש בעיה קשה מאוד במגזר הערבי בנושא הבינוי, ולכן רוב הגנים נפתחים במבנים שכורים, מבנים שלא תמיד מתאימים לייעודם וצריך לעשות התאמות של המבנים. אבל כך קורה גם במגזר היהודי, כמו שאנחנו יודעים, בבעלויות השונות.

אני שוב אומרת, את ההפרטה הזאת קשה לעצור כי החוק מאפשר אותה. גם כשהתנגדנו לפתיחת גנים פרטיים, כי רשויות מקומיות התעוררו באחרונה ורוצות שהגנים יהיו בבעלותם, גם כשהגענו לערכאות משפטיות, כשהרשות המקומית תבעה את אותה בעלות, בערכאות המשפטיות נאמר בפירוש שיש אפשרות לפתוח את הגנים הפרטיים על-פי חוק ותקנות וכך זה מתנהל.

בעניין גנים פרטיים במוכר שאינו רשמי הצרה נעוצה בכך שאין לנו פיקוח עליהם.

אני לא מקבלת את מה שאמרת. קודם כול, יש פיקוח מסוים. כאשר מתכוונים לפתוח גן הילדים יש רשימה ארוכה של דברים שצריכים לעמוד בהם, בין היתר בחוות-דעת פדגוגית. כך שקודם כול לצורך הרישיון יש שליטה של הפיקוח של המשרד ואנחנו נכנסים לגנים. יש לנו מחסור בכוח אדם בפיקוח בכלל במערכת, ובמגזר הערבי בפרט, ובכל המוכר שאינו רשמי בפרט.

תיאורטית יש פיקוח, אולם בפועל אין.

המפקחות מגיעות לגנים מדי כמה זמן, אולי לא בשכיחות מספיקה, אבל הן מגיעות.

תודה רבה. נעבור למשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה.

מספר הדגשים וגם מספר נתונים: נושא המסגרות לגיל הרך מתחת לגיל חינוך חובה, מתחת לגיל 3, הוא פועל יוצא של שני דברים: הראשון, הצרכים של נשים עובדות, והשני, יוזמה מקומית מטעם הרשות המקומית או גופים, עמותות וכולי.

למדינה אין מה להגיד בעניין? אני מדבר על הסוגייה הראשונה. מאחר ויש רצון לעודד נשים לצאת לעבודה אז יש למדינה עניין תיאורטי שתוכלנה לשים את הילדים במעון ולצאת לעבודה.

בתור דגש, בגלל שזה מתחת לגילאי חינוך חובה.

במגזר הערבי אין הרבה נשים עובדות, וגם כשהן עובדות זה לא במשרה מלאה ואז הן מוצאות פתרונות חלופיים.

למה לא מספקים להן תעסוקה?

אם אני מבין נכון, זה שאלת הביצה והתרנגולת. אם יהיו מעונות אז הנשים יוכלו לצאת לעבודה, ואולי גם יהיה להן צורך לצאת לעבודה כי זה יאפשר להן לממן את חינוך ילדיהן.

אם במערכת בכלל יש 1,600 מעונות יום, במגזר הערבי יש 23 מעונות, אבל אין יוזמות נוספות. הדרישות מינוריות מאוד. אנחנו עוסקים בסבסוד של ילדים, אבל אין לנו איזה תקציב להקמת המבנים, למעט התחום של משרד הבינוי והשיכון.

משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה מסבסד ילדים מתחת לגיל 3?

כן.

כמה ילדים אתם מסבסדים מתחת לגיל 3 בציבור הערבי?

מבין 82,000 ילדים עד גיל 3 במערכת שלנו יש 5,240 במגזר הלא יהודי, מתוכם 1,240 במעונות ו-4,000 במשפחתונים.

כלומר כ-6%-7%. בה בשעה שהילדים הערבים קרוב לוודאי מהווים 25% מכלל הילדים, או משהו כזה. בפרופורציה זה שישית או רבע מכלל הילדים הערבים.

מבחינתנו אין הגבלה. במגזר הזה אנחנו רואים יותר צורך ויותר נכונות של הרשויות המקומיות לפתוח מסגרות של משפחתונים. לנו אין הגבלה על מספר המשפחתונים. יש לנו רכזות משפחתונים, ואנחנו מממנים את עלות הרכזות ללא הגבלה. אם תהיה דרישה, אדרבה, אנחנו עומדים בקשר ישיר עם הרשויות המקומיות ועם מנהלי לשכות הרווחה ומעודדים פתיחה של יותר ויותר משפחתונים. ברגע שיש צורך, נפתחים משפחתונים. מבחינתנו אין הגבלה.

את אומרת שאין דרישה?

כאשר יש דרישה, יש היענות.

את אומרת שמבחינתכם אין הגבלה, במובן הזה שהיוזמה צריכה לבוא מגורמים אחרים, אם מהרשות המקומית, אם מגורמים בתוך הרשות המקומית ואם ממשרד החינוך?

במסגרת העבודה שלנו אנחנו כמובן מנסים לעודד ולהבין ומסייעים, אבל אם אין צורך ואנשים מוצאים פתרונות אחרים ולא מעוניינים לפתוח את המסגרות האלה אין לנו מה לעשות.

לא שאין ילדים. הם הולכים למסגרות אחרות.

יש קריטריונים לכניסה למשפחתונים, ביניהם שהאישה צריכה להיום אֵם עובדת, אולם אין הרבה נשים עובדות במגזר הערבי. אני מדברת על זכות יסודית לכל הילדים ולכל התינוקות להיות במעונות או במשפחתונים. אז איפה שאר האוכלוסייה, אלה שאמהותיהם לא עובדות? מה איתם? שיישארו בבית? ומה יקבלו?

אם אני מבין נכון, משרד העבודה אומר שהוא מעוניין לסבסד נשים שתוכלנה לצאת לעבודה, ולכן נותן עדיפות לילדים שלהן כדי שתוכלנה באמת לצאת לעבודה.

המצב חמור יותר. משרד החינוך אומר: מתחת לגיל 3 לא אכפת לי. משרד העבודה אומר: אישה לא עובדת היא לא העניין שלי. אז נשים לא עובדות שיש להן ילדים מתחת לגיל 3 נופלות בין הכיסאות.

גם לא כל הילדים שאמהותיהם עובדים מסובסדים.

בדרך כלל אין סבסוד.

אני גננת מסח'נין. אני למשל כאֵם לילד הייתי אם עובדת ושילמתי שכר לימוד לא מסובסד עבור הבן שלי, כ-600 שקלים.

אפשר לדעת מה הסבסוד שמשרד העבודה נותן?

בין 300-700 שקלים בחודש.

הבעיה היא שרוב האימהות לא מקבלות סבסוד כי הן לא עובדות במשרה מלאה. הם מסבסדים רק אישה העובדת 40 שעות בשבוע ומעלה, ואילו במגזר הערבי רוב האימהות עובדות רק במשרה חלקית ולא זכאיות לסבסוד.

אני מגיעה מרקע של הגיל הרך, כמנהלת מרכז לגיל הרך במשך 10 שנים, אבל היום אני סגנית יושבת-ראש נעמ"ת. נושא המעונות מוכר לי, וגם נושא מעמד האישה – בכובע של יועצת מעמד האישה במרכז השלטון המקומי.

אני לא רוצה להתעכב על הנתונים. הנתונים ידועים והם צוינו כאן. אני חושבת שבגיל הרך המנגנון מסועף מאוד וצריך לשים לכך לב. יש לנו כאן שני מנגנונים: מנגנון ממסדי, של משרד החינוך, ומנגנון של עמותות, חלקן עמותות גדולות ומוכרות, כמו ויצ"ו, נעמ"ת וכדומה, וחלקן עמותות מקומיות שפועלות מטעם המגזר הערבי, שמנהלות את החינוך בגילאים 0-3 שנים, כולל משרד העבודה שנכנס לתחום הטיפול בילדים בגילאי 0-3 שנים באמצעות הפעלת המשפחתונים. זאת מערכת מסועפת מאוד.

צוין כאן נושא מעמד האישה. נושא מעמד האישה ונשים בעבודה קשור לענייננו לא רק ב-99% אלא ב-100%. אסור לנו להמשיך לחכות ולהגיד: הן לא זכאיות לסבסוד בגלל שהן לא עובדות. דווקא כאן צריכה להיות יוזמה לפתוח מסגרות ולאפשר לנשים לקבל מענה בתקופת-ביניים, גם אם הן לא עובדות. זה פתרון אפקטיבי, להגיד: גם אם אישה ערבייה לא עובדת נקלוט אותה לתקופה של 3-4 חודשים כדי לאפשר לה לחפש עבודה ולצאת לשוק העבודה. אם אנחנו כורכים כל דבר במצב העכשווי, אף פעם לא נתקדם. לא אפרט כאן עד כמה קשה לאישה ערבייה לצאת לעבוד, כי במגזר הערבי אין הרבה היצע תעסוקה לנשים. אז תאפשרו לה כן לחפש עבודה. כל עוד אומרים: לא נקבל את הילד עד שאימו לא תהיה אישה עובדת, כל זמן שקושרים בןי הדברים שום דבר לא יתקדם. צריך לעשות כאן אולי איזה מהלך לא שגרתי של משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה כאחראי, ואני מכירה את זה מנעמ"ת, לבוא ביוזמה אישית בעניין הזה.

הדבר השני שאני רוצה לציין, ואני מכירה את זה ממעונות נעמ"ת, נכון אמרת שהיוזמה אמורה להיות גם מצד השלטון המקומי. גם על המגזר הערבי לעשות בעניין הזה. נעמ"ת מוציאה מכרזים אבל הרשויות המקומיות אמורות לקחת את הנושא הזה על עצמן. בדרך כלל הרשויות המקומיות אומרות: אנחנו רוצים לפתוח מסגרות, ואז יוצא מכרז, וברגע שזה קיים משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה כן נכנס לפעולה. אני באופן אישי ניסיתי בשנה האחרונה לפעול בקרב חלק מהרשויות המקומיות שאין בהן מעונות-יום, אולם זה קצת התעכב. יש לכך כל מיני סיבות. לעתים יש יוזמות מקומיות זולות יותר. אנחנו שומעים כאן על סבסוד, אבל נקודות הזיכוי גבוהות מאוד. כלומר, אישה שמרוויחה – אנחנו יודעים שבסולם השכר נשים ערביות משתכרות שכר נמוך יותר, אם אנחנו משווים אותן לנשים יהודיות.

הקריטריון הוא משרה מלאה, ורוב הנשים העובדות במגזר הערבי עובדות פחות ממשרה מלאה ולכן לא זכאיות. צריך לפרוט את זה ולשנות. חשוב לעשות משהו לא שגרתי ולהגמיש קריטריונים.

גבול השכר של אישה עובדת כדי לקבל סבסוד הוא 6,000-7,000 שקלים, אם בעלה עובד. רוב הנשים הערביות לא משתכרות סכום כזה. אישה ערבייה לא תוכל לשלם 1,700-1,800 שקלים מדי חודש עבור המעון אם היא מרוויחה 2,500 שקלים, אז היא מוותרת מראש, גם על עבודה וגם על שליחת הילד לגן. לכן אין ביקוש, לכן הביקוש הוא למעונות קטנים מקומיים משפחתיים, שניתן להציב סימן שאלה גדול מאוד על רמתם, פעמים רבות אולי עדיף שהילד יישאר בבית עם אמא שלו, ואני אומרת את זה כאשת מקצוע בתחום.

מה נעמ"ת עושה בעניין הזה?

אמור להיות שיתוף פעולה. אם הרשות המקומית מוכנה אנחנו נוטים לפתוח מסגרות.

מתוך 36 המעונות הללו, חלק מהם של נעמ"ת?

אין לי כאן את המספרים המדויקים אבל הרוב הם של נעמ"ת, אני מניחה, מתוך ה-23.

אני רוצה לציין עוד נושא בעייתי, שגם הוא ניתן להגמשה. אני מאמינה בפתרונות לא שגרתיים שיובילו לשינוי. אם אנחנו הולכים רק על-פי התלם, רק על-פי הקריטריונים ולא מגמישים אנחנו אף פעם לא מתקדמים. כאן צריך פתרון לא שגרתי.

הנושא השלישי הוא הצורך לאפשר גמישות של שעות. עשינו את זה במעון אחד או שניים במגזר הערבי, כאשר היתה דרישה להפעיל את המעון רק עד שעה 14:00. במגזר הערבי יש הרבה מורות שנזקקות למעון עד שעה 14:00. אז זה כרוך בתשלום נמוך יותר, וזה פותר את הבעיה. אם נגיד מראש: לא, המעונות שלנו יפעלו תמיד בשעות 7:30-16:00, זה התשלום ואין שום גמישות, אז עוד פעם העניין הזה ייפול. בלי שתהיה גמישות מסוימת בעניין הזה והתאמה לתרבות ולצרכים הייחודיים של המגזר הערבי לא נוכל להתקדם.

דיברנו על משרד החינוך ועל גנים. אני רוצה להציג בעיה קשה הרבה יותר, של מציאת מסגרות ייחודיות במגזר הערבי. אנחנו יודעים שאין בכלל גנים לילדים עם צרכים מיוחדים, יש רק מעט מאוד מעונות שיקומיים. הילדים הללו, הנזקקוּת שלהם הרבה יותר גדולה. אם דיברנו על 2% מעונות – בעניין הזה אנחנו מדברים על כמעט אפס.

מישהו כאן אמר שזה אסון לאומי. גם אני סבורה כך. אני חושבת שזה בומרנג, וזה בכלל לא בעיה של המגזר הערבי אלא של כלל החברה. אם לא נשנה קונספציה בנושא הזה ונתחיל לחשוב, כל השולחן הזה ביחד, שזה בעיה חברתית של מדינת ישראל אז כלום לא ישתנה.

אני יוצא בדיוק מנקודת המוצא הזאת.

אני חייבת להעיר כי היא אמרה נתונים לא מדויקים.

אחרי גברת נדיה חילו אין הרבה מה להוסיף. קודם כול, אני רוצה להדגיש שחשוב מאוד להבין שיש לנו בעיה ערכית. צריך לרצות לעשות את זה, וזה לפני כל הפתרונות האדמיניסטרטיביים, שבלעדיהם כמובן שום דבר לא יזוז. יש הרגשה שאחד מסתובב מאחורי השני, זה לא נותן את זה, זה לא נותן את זה.

עבדתי 5 שנים בבית ברל, עד השנה, במכון למורים ערבים. היו אצלי עשרות סטודנטים, ובעיקר סטודנטיות, גם לגיל הרך. אני קוראת כאן לשני דברים. קודם כול, שהארגונים ישתפו פעולה עם מוסדות ההכשרה. לבחורות שבאות ללמוד שם אין תחושת שליחות, אין הבנה של כל העניין הזה.

בינתיים עוד אין להן מעונות. אבל אני מסכים שצריך גם לשפר את הרמה.

יש כל מיני דברים שהן יכולות לעשות. גם גננת פרטית, בהפרטה, יכולה להיות גננת הרבה יותר טובה אם תקבל הכשרה.

תודה רבה. מאחר ואנחנו רוצים להתקדם לקראת סיכום, ביקשו לדבר חבר הכנסת טלב אלסאנע וחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. בבקשה, תקרבו אותי לסיכום.

מי שמתמצאת טוב מאוד בעניין כבר אמרה דבריה ואנחנו צריכים לאמץ אותם. בנושא הזה חוזר דבר שאנחנו מעלים בהרבה נושאים, יוצא שהמגזר הערבי מקופח אבל הוא גם אשם בזה. זאת אומרת, אנחנו לא רק מקופחים אלא גם אשמים בכך שאנחנו מקופחים.

העובדה שאין מסגרות לילדים בגילאי 0-3 שנים נובעת מכך שאין תעסוקת נשים. אבל העובדה שאין תעסוקת נשים היא אחד המעגלים שנמצאים באחריות השלטון המרכזי, שלא מפתח מקורות תעסוקה. לכן זה מעגל נוסף. הקורבן כאן הם הילדים, שאין עבורם מסגרות, וגם האימהות שרוצים להעצים אותן. לא דואגים שהילדים ייקלטו במסגרות על מנת לאפשר לנשים לצאת לעבודה, לעצמאות כלכלית וגם להעצמה של הנשים במגזר הערבי. לכן זה גם נושא של מעמד האישה.

העובדה שלא הגיע לכאן היום נציג בכיר של משרד הרווחה אומרת דרשני. לא יתכן שהאנשים האחראים לא מגיעים לישיבת הוועדה. הוועדה לא צריכה לעבור על כך לסדר היום, צריך להתייחס לזה.

אני מאמץ את ההמלצה, שלא צריך לכרוך שני דברים ביחד. את מעונות היום צריך לפתוח, ובתעסוקה צריך לתת הזדמנות כדי שיוכלו לממש אותה אחר-כך. אבל כל עוד אין מסגרת לילדים בעצם לא מאפשרים לנשים לחפש תעסוקה ולא נותנים להן הזדמנות לצאת אל מחוץ לבית. לכן צריך לקבוע פרק זמן של 6 חודשים, לתת הזדמנות למי שרוצה לממש.

צריך להתייחס גם לנתונים. לא שמענו על-פי אילו קריטריונים פותחים מעון, איך מחליטים אילו מסגרות לפתוח, באיזו מידה תומכים, מה הקריטריונים למתן הסבסוד של משרד התעסוקה. כל הדברים האלה הם בגדר סוד, על-פי שיקול דעת. הנתונים המזעזעים האלה לא מקריים, הפערים אדירים, 82,500 מול 1,750, הפער מדהים ומזעזע, והפער הזה אחר-כך ממשיך בגילאי 3-6 ואחר-כך יש לנו נשירה.

אין ספק שזה מוביל להגדלת הפערים.

הפער הולך וגדל.

המציאות הזאת מנציחה את הפער, לא מצמצמת אותו.

ואף פותחת את הפער.

נקודת זינוק שונה מנציחה את הפערים.

אולי תוכלו לענות לשאלה של חבר הכנסת טלב אלסאנע. אם אני רוצה לפתוח היום מעון ילדים בסח'נין, מה אני יכול לקבל כתמיכה מהמדינה כדי להקים את המעון הזה?

משרד הבינוי והשיכון בונה במימון מלא מעונות יום ברחבי הארץ על בסיס קריטריונים של מעון אחד לכ-1,600 יחידות דיור. נכון להיום 17 מעונות יום במגזר הערבי נמצאים כבר כמעט בסיום הליך הבנייה.

מה פתאום שייתן את זה לי? הוא ייתן את זה לרשות המקומית, נכון? כלומר, הרשות המקומית תלך לשר הבינוי והשיכון ותגיד: אני רוצה לפתוח מעון, ואז הוא מקצה ככל שיש לו כסף. עובדה שעד עכשיו יש 36 מעונות בסך הכול בכל רחבי הארץ.

אבל יש עוד 17 בהליכי בנייה. אם הקריטריון הוא מעון אחד על כל 1,600 יחידות דיור, ובמגזר הערבי בישוב מסוים זה עומד בקריטריונים אז הוא יקבל את זה. יש כרגע 17 מעונות בהליכי בנייה מתקדמים. זה בנייה מלאה במימון מלא.

הסבסוד הוא רק לילדים שמוכרים, על-פי הקריטריונים שאמרת קודם?

נכון. הסבסוד נע בין 200-900 שקלים לילד.

אני רוצה לציין משהו על מה שעלה כאן, כי פשוט מתפרצים לדלת פתוחה. בימים האחרונים האוצר, בעקבות החלטת ממשלה, תגבר את בסיס התקציב של האגף שלנו ב-150 מיליון שקלים במדורג במשך 3 שנים. במסגרת הזאת אנחנו עומדים כעת בסיום בניית תוכנית להגדלת ההיצע ופתיחת מסגרות נוספות, אם של משפחתונים ואם של מעונות יום.

זה בוודאי בכל הארץ, לא רק לציבור הערבי.

נכון, אבל זה בהתאם לצרכים ולדרישה.

הגדלת התקציב במהלך שלוש שנים ב-150 מיליון שקל משמעה תוספת של 5,000 ילדים. מעבר לזה, אנחנו מטפלים בהעמקת הסבסוד לאוכלוסיות החלשות וטיוב השירות, גם על-ידי הגמשת השעות, הרעיון שעלה כאן קודם, שהוא רעיון נכון וחשוב. זה מה שאנחנו מתכננים כרגע במסגרת תוכנית העבודה שעומדת לפני סיומה.

זה הזמן שהמגזר הערבי יבוא בדרישה, לעשות גם שיעורי בית אצלכם, לעשות פילוח, מה צריך בדיוק, מה הצרכים, ולבוא בדרישה. מבחינתנו זה פתוח, שום דבר לא צבוע ובשמחה רבה נעזור ונלווה ביחד.

בנוסף למה שנאמר כאן – אני מסכים גם לתיאור המצב וגם לזעקה לפתרון – אני רוצה לציין שני דברים.

דוח דברת מדבר על חינוך מגיל 3 ומעלה ועל תשתיות. אלה שני הסעיפים היחידים שאין להם תקצוב במסגרת דוח דברת. היו הבטחות, נזרקו מילים לאוויר. זה כאילו נושא בלי אבא. חבר הכנסת רן כהן, אני חושב שעל זה נצטרך לנהל מלחמה בכנסת. אם יש המלצה, ודיברו עליה כל-כך הרבה, ובסוף מגיעים לנקודה שאין לזה תקצוב אז אלה מילים ריקות.

כל דוח דברת הוא בינתיים בסימן שאלה.

אבל עכשיו הולכים לרפורמה. הדוח עצמו הוא נייר. השאלה איך יישמו אותו. אנחנו צריכים לנהל מלחמה – אלה רוצים פיטורי מורים, אנחנו רוצים חינוך לגיל הרך. אני חושב שזה פתח ממנו צריך להיכנס ולדחוף קדימה את העניין הזה.

לגבי התעסוקה ומעונות היום, קודם כול אני מסכים שזה נושא ערכי וצריך לקדם אותו בכל מקרה. בין אם יש עבודה ובין אם אין עבודה צריך למצוא פתרונות לעניין הזה. אבל זה עניין מאוד כלכלי, בחשיבה אסטרטגית. אגלה לכם סוד, היתה לי ישיבה ארוכה מאוד בנושא הזה עם גברת יעל אנדורן, סגנית הממונה על התקציבים במשרד האוצר, והיא הסכימה לכל מילה שאמרתי בנושא הזה, הסכימה ותמכה ואמרה שזה נכון וכך צריך לעשות. הסברתי בדיוק מה המשמעות הכלכלית של העניין.

כל יום אנחנו שומעים את ראש הממשלה שרון או את שר האוצר נתניהו עולים לדוכן ובוכים, ממש בוכים על כך ששיעור התעסוקה במשק הישראלי הוא 57%, שאנחנו לא מגיעים לרמה אירופאית והמשק מדשדש. הצעתי להם, ואפילו הגשתי תוכנית מפורטת, שעבדתי עליה במשך כמה חודשים, כיצד להעלות את שיעור המועסקים במשק. אני מדבר מתוך האינטרס הכלכלי של מי שיושב שם למעלה באוצר.

צריך ללכת לכיסי תעסוקה נמוכים. להעלות את שיעור המועסקים בצפון תל-אביב מ-75% ל-77%, האמן לי, ייקח יותר מאמץ וכסף מאשר להעלות את שיעור המועסקות, הנשים הערביות, ששיעור התעסוקה שלהן היום, על-פי הנתונים החדשים, 23%. להעלות את זה פי שתיים יהיה קל יותר, והתרומה של זה תהיה גדולה מאוד להעלאת שיעור התעסוקה במשק. אז יש כאן אינטרס כלכלי. אנחנו יודעים שאצל בני זוג ששניהם עובדים אחוז העוני יורד פי עשר. יש אינטרס כלכלי מובהק לטפל בנושא הזה.

לכן אני בעד ללכת בשלושה מישורים.

מישור טיפול אחד, צריך לפתוח מעונות יום, על-פי ההצעות שהועלו כאן, לתת הזדמנות לנשים לצאת לעבודה.

מישור שני, צריך לייצר דרישה, ולצורך כך צריך שהנשים יעבדו.

אבל בין זה לזה יש מישור נוסף, וזה בדיוק התוכנית המפורטת שהגשתי, צריך לעודד לבנות תוכנית משולבת, גם לבנות מעונות יום וגם תוכנית לעידוד תעסוקת נשים, שצריך להקציב לה 50-100 מיליון שקל בשלב ראשון כתוכנית מהירה.

את הבעיה הזאת צריך לפתור. כיס התעסוקה הכי נמוך בארץ הוא נשים ערביות. גברים ערבים ויהודים עובדים באותה מידה. לכן צריך ללכת במשולב ולהגיש תוכנית כזאת. את זה יעשה דווקא משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה. מחר נדון על עסקים קטנים, ואפשר לקדם, והיו דברים מעולם.

אפשר ללמוד מהניסיון. אנחנו לא ממציאים את הגלגל, צריך ללמוד מהניסיון של אימהות חד-הוריות, מה נכשל שם ואיפה היו הצלחות, ועליו לבנות. בתוכנית ההיא היה שילוב בין תעסוקה ותמיכה במעונות יום.

דרך אגב, שם היו הצלחות קטנות מאוד. על-פי הדוח שקיבלנו בוועדה לענייני ביקורת המדינה, רק 5% מהאימהות החד-הוריות מצאו פרנסה. אבל אתה צודק שצריך ללמוד מזה.

אני שואל על אלה שהשתתפו בתוכנית, לא על כלל האימהות החד-הוריות. צריך ללמוד גם מהכישלונות.

אני עובדת סוציאלית מסח'נין, רכזת מדור הגיל הרך בעיריית סח'נין, שהיא יוזמה פרטית של ראש העירייה לדאוג לגיל הרך ולפתח מסגרות ופרויקטים למען הילדים. זה תפקיד שנקבע בעקבות המודעוּת הגבוהה של ראש הרשות ועל כן הדגשתי את הנקודה הזאת, כי אנחנו צריכים להתחיל.

ביקשת לא לבכות. אנחנו בוכים, אבל גם כדי להציע פתרונות – ויש לי רשימה – יש צורך בכסף. אם מגישים תוכניות אי אפשר לקצץ תקציבים כל שני וחמישי. יושבות על-ידי חברות שעובדות אתי ביחד בפרויקטים אולם כל פעם שהעירייה מתחילה לפתח הצעות ומגישה ומתחילה לעבוד, כאשר נגמר התקציב מקצצים והפרויקט מופסק.

אצלנו בסח'נין התמונה קצת שונה. מספר הילדים מתחת לגיל 3 הנמצאים במסגרות חינוך מגיע ל-1,880. מהם כ-10%-12% נמצאים במשפחתונים ולא במעונות יום, כי אין מעונות יום בסח'נין. בעיר השלישית בגודלה בצפון אין מעונות יום.

יש לציין שבמקביל למספר הזה, יש הרבה מסגרות פרטיות, בלי שום פיקוח.

אני רוצה להתחבר למה שאמרה גברת נדיה חילו ולציין נושא שחשוב לי מאוד. עשינו עבודה יסודית מאוד ונפתחו כ-40 משפחתונים, שזה כמעט כפול ממספר המשפחתונים שהיו קיימים קודם לכן. זה מבוצע על-ידי נשים פרטיות, ביוזמה אישית שלהן, שהקימו משפחתונים ומסגרות לילדים מתחת לגיל 3. תופתעו לשמוע שיש שם גם ילדים שאמהותיהם לא עובדות. הנשים בסח'נין מבינות שהילדים שלהן צריכים מסגרת מטפחת. נכון שזה מעט מאוד, זה אחוז קטן. אלה נשים שיש להן כסף ויכולות להרשות לעצמן לשלם.

אין לנו בעיה של מסגרות לילדים מעל גיל 3. יש חוק חינוך חובה. 100% מהילדים שלנו נמצאים במסגרת של גני ילדים. אין אצלנו שום נשירה. אין אימהות שמשאירות את ילדיהן בבית, בין אם האמא עובדת ובין שאינה עובדת.

אבל עד גיל 3 יש אצלכם בעיה גדולה.

זה תלוי. זה שני הדברים ביחד. אפילו אם יש לך מסגרת, למסגרת אין פיקוח. אין די כוח אדם. אין מספיק כסף ומסגרות לטפח. יש לי בעיה לא עם המסגרת, אלא עם החינוך המשלים במסגרת. זה הכשרה, זה זמן הפנאי של הילדים שלנו. הם רצים כל היום ברחובות, אין להם חצרות, אין להם כלום.

יש לי תוכנית מפורטת, אבל מאין נביא את הכסף? העירייה נמצאת בגירעון תקציבי גדול מאוד. אם היא תְפַתח על-פי החוק – יש לי את המבנה לגן, אבל איך תְפַתח את הגן בבית שכור כאשר ועד הבית אחרי שנה-שנתיים עלול להפתיע ולהגיד לנו להסתלק?

אני חושבת שאנחנו צריכים להתרכז בנושא הקצאת התקציבים ולא במציאת הפתרונות. האמן לי, לכל צוות מקצועי מהאנשים היושבים כאן יש ידע מקצועי רב בנושא וכולם פיתחו הרבה תוכניות. אין כסף למימוש התוכניות האלה.

הסקטור שלנו מאוד מקופח. התחלנו בתנופה, התחלנו לדאוג לעצמנו. אני חייבת להדגיש, החבר'ה שיושבים כאן לצדנו מפרויקט "קיאדאת" הם אנשים שהתחילו לדאוג לעצמם.

על כן צריך לפתח ולדאוג, להריץ בכנסת, שלא יקוצצו התקציבים.

חינוך משלים זה יום חינוך ארוך, זה מסגרות לילדים אחר הצהרים, זה מרכזי הורים, זה פעוטונים. זה לא רק מעונות יום, לא רק משפחתונים. זה הרבה דברים מעבר למסגרת החובה.

זה מחייב ראייה מקצועית והוליסטית.

אני מודה לך.

אני חושב שסיום דבריה של גברת יוסרא סלימאן נכון מאוד. באמת צריך לראות כאן ראייה הוליסטית ככל האפשר.

בסיכום הישיבה הזאת אני מגיע למסקנה, והסיכום יתקבל ביחד עם חבר הכנסת זחאלקה, שאין דרך אלא לעשות כמה דברים בו-זמנית.

ראשית, הוועדה שלנו תפנה לראש הממשלה בתביעה לקיים שיתוף פעולה מלא בין משרדי הממשלה הרלוונטיים בפתיחת מעונות יום וסיוע למשפחות לממן את הילדים שלהם.

אולי משרד האוצר יעיל יותר.

במקום שמשרדי הממשלה לא מסתדרים אני לא פונה למשרד האוצר. במילא משרד האוצר לוקח כבר בעלות על כולם. יש ראש הממשלה והוא אחראי על הכול.

אבל הכסף מגיע לרשויות המקומיות.

יש ניסיונות חקיקה לצביעת הכסף, כי הכסף מגיע לרשויות המקומיות.

צריך לפקח על הכסף שלא מגיע, לבדוק מה עושים בכסף הזה, איפה הוא.

נושא הגיל הרך הוא לא בראש מעייניהן של הרשויות המקומיות.

הפנייה השנייה היא אל השר אולמרט, שר התעשייה, המסחר והתעסוקה. אנחנו דורשים ממנו שני דברים. ראשית, לאפשר גם לילדי נשים לא עובדות, לפחות לפרק זמן מסוים, כדי לעודד אותן לצאת לעבודה, להתקבל למעונות הללו, בסיוע ובמימון. ושנית, לפתח תעסוקות לנשים, גם תעסוקות כלליות וגם סיוע במיוחד בעסקים קטנים וזעירים, שיכול לעזור מאוד ליצירת מקומות עבודה ומקורות פרנסה.

פתיחת מעונות בעצמה יוצרת עבודה לנשים.

ילדים לאימהות שלא עובדות יכולים להתקבל למעון אבל לא מקבלים סבסוד.

ברור, אבל מדברים על הסבסוד. אם במשפחה שבה רק הגבר עובד, האישה שלא עובדת צריכה להוציא גם 1,000-1,700 שקלים בחודש עבור מעון אז ברור לגמרי שלא תעשה את זה. בדרך כלל היא תשאיר את הילד אצלה, הרי היא לא עובדת.

אני מתכוון לפנות גם לראשי הרשויות המקומיות הערביות ולבקש מהם לעשות עבודה משולבת של כל הציבור הערבי בארץ בפתיחת מעונות יום ולגשת עם תוכנית כזאת אל הממשלה ואל הוועדה שלנו.

אני מציע שתוציא מכתב בעניין זה.

כל מה שאני אומר משמעו הוצאת מכתבים: מכתב לראש הממשלה, מכתב לשר התעשייה, המסחר והתעסוקה ומכתב לראשי הרשויות המקומיות הערביות.

גם ראשי הרשויות המקומיות הערביות לא עושים מספיק.

הם לא עושים בכלל. הם גונבים את הכסף.

דבר נוסף, להקפיד על כך שכל תקציב שמגיע לייעוד הזה של מעונות לילדים אכן יוקדש לו, כי הוא קריטי מאוד.

אני מתכוון לפנות כמובן גם למשרד הרווחה ולהעביר נזיפה על כך שנציג המשרד לא בא לדיון כל-כך חשוב. השר יהיה חייב לטפל בו בעניין הזה.

כדאי לפנות גם למשרד הבינוי והשיכון, בבקשה להגדיל באופן משמעותי את בניית גני הילדים בציבור הערבי, כדי להגיע למצב שהרשויות המקומיות יוכלו לפתוח יותר ויותר גני ילדים במימון ציבורי ובעזרה ציבורית.

בחודש האחרון תוקצבה בנייה בסח'נין של 2,000 מטר מרובע לבתי-ספר, ומתוכם לא אושר אף מטר לבניית גני ילדים.

לכן אני רוצה לפנות לשר הרצוג ולבקש שתהיה בנייה מוגברת של מעונות וגני ילדים בציבור הערבי.

אגב, המעונות באים ממשרד הבינוי ושיכון, והחדרים לבתי-ספר באים ממשרד החינוך. זה לא אותו מקור. הם לא מכירים זה את זה. לכן זה לא על חשבון בניית בתי-ספר.

זה גם לא אותו תקציב.

אני מציע, ואני מקווה, חבר הכנסת זחאלקה, שאני לא הולך כאן לדבר יותר מדי שאפתני, שאנחנו נקיים ישיבה אליה נזמין את שרת החינוך, התרבות והספורט, על האופציה להוריד בחוק חינוך חובה את גיל האחריות מ-3 שנים לשנתיים. תסתכלו על הנתונים. אין מה לעשות, הנתונים אומרים הכול: עד גיל 3 רק 2% מהילדים מגיעים למסגרות חינוכיות ומגיל 3 זה 66%.

אנחנו מבקשים מגיל אפס.

ברשותכם, רק מילה אחת. אני עובד במג'אר במחלקת הרווחה. כאן קישרו את נושא החינוך בגיל הרך באופן חד-סטרי לנושא אימהות עובדות והעסקת נשים, והתעלמו מעובדה חד-משמעית וקריטית מאוד, מילדים בגיל הרך שנמצאים בסיכון. אני מצטער מאוד שמר מוטי וינטר לא הגיע לישיבה. בשבילנו במחלקת הרווחה מעונות היום הם פתרון זמין יותר מאשר משפחתונים.

אנחנו לא דנים כרגע רק על ילדים שנמצאים בסיכון. הסוגייה כאן היא גורל הילדים במשפחות אזרחי ישראל, והסכנה שהם יגדלו רע.

כולם נמצאים בסיכון.

מה החמצתי בסיכום?

צריך לשפר את הכשרת המטפלות. לא מספיק שמטפלת תלמד כמה חודשים כדי להיות מטפלת. כמו שהגננת לומדת 3-5 שנים, כך צריך לשדרג את הכשרת המטפלות.

אני לא משרד החינוך. זה מאוד קשה. אני מודה לך.

זה נושא בפני עצמו.

רבותי, תודה רבה. אני רוצה להודות לכל המשתתפים. אני מודה למועצה לשלום הילד.

הישיבה ננעלה בשעה 14:35