משנה תובענות ייצוגיות - הצעת חוק תובענות ייצוגיות התשס"ג – 2003

2
ועדת משנה לעניין הצעת חוק תובענות ייצוגיות התשס"ג - 2003
14.6.2005


הכנסת השש עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי

פרוטוקול מס' 4
מישיבת ועדת המשנה (של ועדת החוקה, חוק ומשפט)
לעניין הצעת חוק תובענות ייצוגיות התשס"ג - 2003
יום שלישי, ז' בסיוון התשס"ה ( 14 ביוני 2005), שעה 14:00

הצעת חוק תובענות ייצוגיות התשס"ג – 2003

חברי הוועדה: רשף חן – היו"ר

עו"ד יצחק קמחי – הממונה על הגנת הצרכן, משרד התעשייה והמסחר
עו"ד שירלי אבנר - מחלקת ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים
עו"ד מיכל כהן –מחלקת ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים
עו"ד יעל מימון – פרקליטות המדינה, משרד המשפטים
דני צור – אגף שוק ההון, ביטוח וחיסכון, משרד האוצר
עו"ד הדס פיקסלר – המשרד לאיכות הסביבה
עו"ד זאב ש. פרידמן – יועץ משפטי, המועצה הישראלית לצרכנות
עו"ד דניאלה גורני – הרשות לניירות ערך
עו"ד מיכל הלפרין –הרשות להגבלים עסקיים
עו"ד עופר לוי – לשכת עורכי הדין
עו"ד עמנואל ויני – יו"ר ועדת איכות הסביבה, לשכת עורכי הדין
עו"ד משה הולצמן – הועדה לתובענות ייצוגיות, לשכת עורכי הדין
עו"ד מורן ימיני – נציג מטעם כבוד השופטת שטרסברג-כהן
עו"ד שירלי בבאי - עמותת אדם טבע ודין
עו"ד שלומי לויה – איגוד לשכות המסחר
עו"ד הדס בקל – נציגת איגוד הבנקים
עו"ד ניר כהן – נציג איגוד הבנקים
חזקיה ישראל – התאחדות התעשיינים
שמואל מלכיס – איגוד חברות הביטוח
עו"ד רונית פרל – התאחדות התעשיינים
דליה אניה
שלי אוברמן
מיקי קידר

עו"ד תמר סלע

דורית ואג

חבר המתרגמים בע"מ




הצעת חוק תובענות ייצוגיות התשס"ג – 2003

שלום רבותיי. הישיבה היום תתקיים עד השעה ארבע. במהלכה אצטרך לעשות הפסקה ולהצביע באי אמון. גם בגלל זה אנחנו נהיה יעילים ככל האפשר.

האם אפשר להעביר את כל החומר שאנשים מעבירים לאתר האינטרנט, או באיזו שהיא צורה להעביר לכל האחרים? הרי חקיקה זה דבר גלוי ,שקוף, אין סודות.

הנקודה היא אבל שחקיקה זה גם דבר פורמלי שלא כולל שכל מי שרוצה מוסיף את דברו לאתר האינטרנט של הכנסת.מי שמעוניין, יכול לבקש מאחרים שיעבירו לו את החומר. אם הוא לא רוצה – יכול להיות. אני רוצה להתקדם לקראת קריאה ראשונה. כל חומר שהגיע לוועדה הוא כשלעצמו פתוח ואת מוזמנת לעיין בו. זה שמישהו ישלח לך חומר – ישלח. לא נושיב אנשים לשים את החומר באינטרנט אני לא יכול להעמיס על אתר האינטרנט. אבל אפשר לבוא ולעיין. אנשים ששולחים משהו לוועדה זה הופך את זה ל-PUBLIC DOMAIN וזה גלוי אז לכל הציבור. רבותיי, סעיף 16.

השתתפות חבר קבוצה בניהול תובענה

16. (א) בית המשפט רשאי, לבקשת חבר קבוצה שאינו התובע המייצג, להתיר לו
להשתתף בניהול התובענה הייצוגית, אם סבר כי הדבר רצוי לשם ניהולה היעיל וההוגן של התובענה ולמען הגנה על עניינם של חברי הקבוצה.

(2) נעתר בית המשפט לבקשת השתתפות כאמור בסעיף זה רשאי הוא ליתן
הוראות בדבר אופן ההשתתפות, לרבות לעניין ההוצאות.

זה בעצם בא מתוך ההצעה של משרד המשפטים. נכון?

כן. הנוסח שמובא עכשיו כולל עד עמוד 5, עד כאן הגענו בישיבה הקודמת, איזה שהוא שילוב של מה שעשינו בישיבה הקודמת, ומעמוד 5 ניסיון יותר לאחד את ההצעה עם התזכיר. אז באמת סעיף 16, השתתפות חבר קבוצה, זה ממש הסעיף שהיה התזכיר.

אין שום הערות בעניין הזה?

בכל מקום שיש את המילה "הוגן" רצוי למחוק אותה. דיברו על זה הרבה בוועדות הכנסת הקודמות ובמשרד המשפטים. אסור להכניס יותר מדי מילות הערכה. זה סובייקטיבי וזה לא בריא לחקיקה נייטרלית. כי אם מכניסים אחר כך לתוך זה פרשנויות, שאף אחד לא חשב עליהן ואף אחד לא חלם עליהן. תום לב קיים בכל מקרה.

זה הכל מילים כלליות שכל חקיקה חייבת לכלול אותן לטעמי לפחות. נעסוק בזה בהרחבה אם וכאשר -- -

לגבי הנושא זה, אין כאן איזו חזרה מוזרה, כי הרי בית המשפט קובע אם התובע מייצג או התובע ראוי. עכשיו אנחנו פותחים איזה שהוא פתח לכל אחד שלא כל כך מוצא חן בעיניו והוא גם כן נכנס לתוך העניין. מגיש בקשות לבית המשפט, אני רוצה להיות גם כן מייצג ואני רוצה להיות מייצג, להצטרף, להשתתף בייצוג.

לא להשתתף בייצוג. זה משהו אחר.

להתיר לו להשתתף בניהול התובענה זה יותר מזה יכול להיות. ואז אנחנו יוצרים כאן איזה מצב שהוא די כאוטי.

בפיקוח של בית המשפט.

הכל בפיקוח של בית המשפט, זה הכל בקשות לבית המשפט על כל אחד שיגיד.... אנחנו רוצים הרי חוק שיהיה יעיל, לא חוק שיהיה מסורבל. זה סעיף שיוצר סרבול.

עו"ד קמחי, הנקודה ברורה. יכול להיות אחרי קריאה ראשונה. אני חושב שאולי אפשר להוסיף פה במקרים חריגים או במקרים יוצאי דופן

לבוא ולהביא את דברו בסדר. להיכנס לניהול התובענה, זה כאילו אתה יושב - - -

בסדר. בואו בשלב הזה נסכים, שעצם המנגנון צריך להיות לגבי איך בדיוק צריך להיות הכיוון שלו, כמה קל או קשה שזה יקרה, אחרי הקריאה הראשונה.

דרוש פה איזה שהוא פיין טיונינג. זה מאוד מאוד גורף.

אני רוצה לומר מילה על העניין של המגן. זו הערה שאנחנו נחזור עליה בעוד כמה הקשרים שההצעה כמו שהיא,נאמן לתוך התובענה. כיוון שהתובענה היא בסופו של דבר אמצעי דיוני. וזה חוזר בעוד כמה היבטים, כולל בגמול שלאחר מעשה. הנושא הזה של ההוגנות, זה מכשיר דיוני, אין סיבה מיוחדת לדרוש כאן איזה שהן תועלות נוספות. יש כאן תועלת לציבור אחר כך ועוד כל מיני ביטויים מהסוג הזה וגם ההוגנות שייכת לכיוון הזה. שאלה הוגן כלפי מי. שאלה מה הסיפור.

דוגמה בהקשר הזה. בואו נניח שהקבוצה עצמה היא לא הומוגנית אלא הטרוגנית. יש אינטרסים שונים. ואז בא אדם ואומר, תראו,התובע מייצג פן אחד של הקבוצה, ואני רוצה לייצג פן קצת אחר של הקבוצה. את מסכימה שבמצב הזה צריך לצרף אותו? איך היית מגדירה את זה? זה כדי שזה יהיה הוגן.

זה חלק עוד הפעם מהתאמת המכשיר הדיוני לסיטואציה. הנושא של הוגנות הוא לא רק לא מוגדר אלא הוא שוב מוסיף פן נוסף. השאלה המשותפת היא לא שאלה פשוטה. היא לא קלה להכרעה. עכשיו, אנחנו חוששים מאוד גם שכל דבר כזה, לבד מזה שלדעתנו הוא לא כל כך דרוש בעצם לעניין הוא פטנט נהדר בשביל להתיש את התובע. צריך כל הזמן לעמוד בפני כל מיני משימות וכל מיני מכשלות כדי להגיע סוף סוף אל הארץ המובטחת. מדברים סך הכל בסופו של דבר במכשיר דיוני למימוש זכויות שנפגעו.

ההוגנות חשובה. היא צריכה להישאר. התקיימו על זה בעבר דיונים בהצעות חוק שונות תחת הכותרת תום לב וכדומה. זה לא בא לסרבל אלא זה בא לתת ביטוי לערכים.

רבותיי, בואו נעצור כאן. הנושא ראוי לדיון ולכן הוא נכנס לקריאה ראשונה על פי הפרמטרים שקבענו והבהרתי בישיבה הקודמת.

רק הערה אחת שעלתה מההערות שקיבלתי ואני חושבת שהיא ראויה כבר בשלב הזה, כיוון שהוספנו גורמים נוספים שיכולים להגיש תביעות ייצוגיות אולי לא רק לבקשת חבר קבוצה אלא גם גורם אחר המנוי כאלה שיכולים להגיש תביעה ייצוגית גם אולי ארגונים ירצו להצטרף, או גורם אחר המנוי בסעיף של מי שרשאי להגיש תביעה ייצוגית.

למעשה זה צריך להיות לבקשת מי שרשאי לייצג לפי סעיף 3. לפי איזה סעיף

אנחנו נפנה לסעיף.

אם רצית להגן על חברי הקבוצה, בא חבר קבוצה, ירצה להתערב פתאום אתם מסמנים לו - - -זה לא הגיוני.

לפי סעיף 2(ב)

בהחלט יכול להיות למשל מצב שבו באים ואומרים: אתה הגשת תביעה מצוינת, אבל יעזור מאוד אם הרשות הממונה תהיה גם כן בתמונה.

אסור להכניס את המדינה. הרשות להגנת הצרכן יש לה ניגוד עניינים עם חברי קבוצה. היא יכולה להיות ידיד בית המשפט. מפני שהיא מייצגת אינטרס כללי, וזה בכל הספרות יש. ויש גם היועץ המשפטי לממשלה, ויש אסמכתאות. המדינה מייצגת את האינטרס הציבורי הכולל, היא אף פעם לא מייצגת קבוצת אזרחים. לכן המדינה רוצה דברים אחרים, וככה היא צריכה. היא לא יכולה להסתכל רק על הקבוצה הזאת. היא לא יכולה לייצג אותה.

את מתנגדת לעצם זה שהרשות להגנת הצרכן למשל - - -

בשום מקום בעולם זה לא קיים.

אבל זה נושא שבית המשפט צריך להכריע אד הוק. מפני שיש לא מעט מקרים, ואנחנו רואים את זה כדבר יום ביומו, שהתביעה עצמה גם אם היא טובה, לא אחת משהו משתבש בהמשך. ואז היועץ המשפטי לממשלה נאלץ כבר להיכנס. אז במקום שייצרו מנגנון של מנגנון הצלה, צריך ליצור מראש את האופציה שהמנגנון יגונן גם על הציבור.

שיבוא כידיד בית המשפט.

סעיף 17 - הסתלקות תובע מייצג מתובענה ייצוגית.

(1) התובע או בא כוחו לא יסתלק מבקשת אישור או מתובענה ייצוגית ולא יקבל כל טובת הנאה מהנתבע או מכל אדם אחר בקשר להסתלקותו אלא באישור בית המשפט.

(2) ביקשו כל התובעים או באי כוחם להסתלק מבקשת אישור, יורה בית המשפט על פרסום הודעה בדבר הבקשה בהתאם לסעיף 13.

אני רוצה להוסיף משהו. סליחה. ראשית כל, הניסוחים לא טובים אבל את זה נעזוב. צריך להוסיף: ואם נבצר ממנו להשתתף. ביקשו להסתלק מבקשת האישור או נבצר מהם למלא את תפקידם – משהו כזה.

זו הערה נכונה. ביקשו כל התובעים או באי כוחם להסתלק או נבצר מכל התובעים. אני ממשיך לסעיף ג. ההערה הזאת מתקבלת.

יש לי שאלה לשונית. לגבי הסעיף – אלא באישור בית המשפט. בית המשפט מוכן לאשר גם את ....

יהיה פסיק.

רגע, יש לי הצעה ניסוחית. אני מבין מה שאתה אומר. אני מציע שנהפוך את הסדר: התובע או בא כוחו לא יקבל כל טובת הנאה מהנתבע או כל אדם אחר בקשר להסתלקותו מתובענה ולא יסתלק מבקשת אישור מתובענה ייצוגית אלא באישור בית המשפט.

נדאג שהנוסח יבהיר שזה מתייחס לשני ההיבטים.

איך שאתם רוצים. אבל האחד הוא קטגורי והשני בית המשפט יכול לתת אישור. אבל בית המשפט לא יכול לתת לו אישור לגבי טובת הנאה.

לא, הוא יכול.

טובת הנאה מהסתלקות?

כן.

לא. טובת ההנאה היא על ניהול התביעה, על ההישגים שהשגת, מה שאתה רוצה. לא על ההסתלקות.

בא הנתבע ואומר, אני לך אתן את הפיצוי שאתה מבקש, תרד מהתובענה הייצוגית. אז יהיו מקרים שאנחנו נגיד, בסדר, בית המשפט ישקול את זה. אם הוא רוצה להסתלק בגלל זה, הוא כבר לא חושב שהוא תובע מייצג הולם אז עדיף שהוא ירד מהבמה. אבל צריך אישור בית משפט.

סליחה. יש עוד שתי בעיות. זה שני נושאים נפרדים – ההסתלקות וטובת הנאה. כי טובת הנאה אסור לו לקבל לא רק בגלל ההסתלקות אלא מכל מיני סיבות. מה, מסיבות אחרות, אז הוא יגיד לא קיבלתי בגלל ההסתלקות, קיבלתי בשביל משהו אחר. צריך שיהיה ברור שאסור לו לקבל טובת הנאה בשום שלב ובשום עניין ובשום הקשר. זה אחד.

סליחה, גברת איזוב, הסעיף הזה עוסק בהסתלקות מתובענה. הוא לא עוסק בדברים אחרים.

אז תכניס את זה אחר כך לחוד.

מדובר בבקשה להסתלקות.

זה בקשה להסתלקות? ואז יהיה פרסום.

סליחה, עוד שאלה לגבי זה. מדוע זה קטגורי שבית המשפט יורה?

להפסיק את התביעה בסתר?

לא בסתר. הסעיף מדבר על כל הפסקה של התביעה.

יכול להיות שב(ב) הפרסום לא צריך להיות לא על הבקשה אלא על הפסקת התובענה. מה יכול הבן אדם לבוא ולהגיד? הוא יכול להגיד, אני רוצה להמשיך.

טובת הנאה שהוא קיבל מחוסר תום לב מן הראוי ש.... את זה ודברים כאלה.

נכון. בסדר.

רגע, לא הבנתי את התשובה למה זה מנדטורי. מדוע לא רשאי בית המשפט להורות.

כי אנחנו רוצים שכל דבר כזה, כל בקשה, יהיה לו שיקול דעת במקרה הזה.

אני אתן לך דוגמה. יש לנו מקרה שזה קרה. הוגשה תביעה ייצוגית. התובע לא ידע את העובדות. כשהוא ראה את העובדות בתצהיר התשובה הוא אמר אני יורד. למה צריך לפרסם את זה בעיתון?

כדי שאנשים יידעו.

למה אנחנו חייבים להיות שונים מכל העולם?

תראו, יש פה הרבה מה להגיד. בואו נתקדם הלאה. נעשה את הסיבוב הזה לאחר הקריאה הראשונה. אני יודע שזה מתסכל. אני גם הייתי נהנה מאוד אילו היה לנו הרבה זמן והיינו דנים בזה, אבל יש לוח זמנים.

17
(3) על הסתלקות תובע מייצג מתובענה ייצוגית לאחר שאושרה הגשתה יחולו ההוראות

(1) הסתלק תובע מייצג מהתובענה הייצוגית, לא יהיה בכך על ניהול התובענה הייצוגית בידי תובעים מייצגים אחרים, אם היו כאלה;
(2) ביקשו כל התובעים המייצגים להסתלק מהתובענה הייצוגית, יורה בית המשפט על פרסום הודעה בדבר בקשת ההסתלקות, כאמור בסעיף 13;

בדבר ההסתלקות. בדבר קבלת בקשת ההסתלקות.

בדיוק.

בתוך ארבעים וחמישה ימים מיום הפרסום רשאי כל מי שהיה רשאי להגיש תובענה ייצוגית באותו עניין לבקש מבית המשפט לעשותו תובע מייצג בתובענה; הוגשה הבקשה כאמור, לא יאשרה בית המשפט אלא אם כן שוכנע כי התקיימה הוראת סעיף 7(א)(4); לא אישר בית המשפט בקשה כאמור או שלא הוגשה בקשה כאמור, ואישר בית המשפט את ההסתלקות, ימחק בית המשפט את התובענה הייצוגית והודעה על כך תפורסם לפי סעיף 13.

יש לי אליכם שאלה. למה כל הפרוצדורה הזאת? זאת אומרת, זה שצריך לפרסם שהתובענה הופסקה זה ברור. מי שרוצה להגיש תביעה? שיגיש את התביעה.

אתה לא רוצה שהכל יתחיל מחדש.

ואם הוא לא עושה את זה? ואם ארבעים וחמישה יום והוא רוצה להגיש תובענה ייצוגית משלו, הוא יכול?

לא. יש מניעה.

הוא מנוע? נעזוב התיישנות. בהנחה שאין פה בעיה של התיישנות. יבואו ויגידו: לא השתמשת בפרוצדורה הזאת, יש פרוצדורה ספציפית, עכשיו אתה מנוע - - -

במקום שאתה תגיש עוד פעם בקשה.

על סמך כתבי טענות שמישהו אחר ניסח, על סמך תצהירים שמישהו אחר כתב.

זה מצב שהבקשה כבר אושרה.

הבנתי. קיבלתי. בסדר.

תובענה ייצוגית – תובענה המוגשת בשם קבוצת בני אדם. מזה לא ברור שזה כבר אושר.

17 (ד) הוראות סעיף זה יחולו גם על תובע מייצג של תת קבוצה בשינויים
המחויבים.

יש לי שאלה ל(ג). מדוע אם כל התובעים פרשו, החדש שמצטרף צריך לבוא על פי א(4). הוא לא צריך להראות עילה אישית? הוא לא צריך להראות כלום?

לא יאשר בית המשפט אלא אם כן שוכנע כי התקיימה הוראת סעיף 7(א)(4) שזה הולמות הייצוג. מה זאת אומרת?

אבל היו תובעים שלגביהם נקבע שיש עילה אישית. הם היו צריכים להראות עילה אישית.

רשאי כל מי שהיה רשאי להגיש תובענה ייצוגית. אם הוא לא רשאי להגיש, הוא לא יכול להגיש את הבקשה.

אבל אתה אומר שהתובע חדש. היו תובעים שאישרו אותם כי הם הראו עילה אישית. הם החליטו שהם הולכים הביתה. בא חדש ואנחנו אומרים לו, עילה אישית - - -

לא, כי הוא יכול היה להגיש את התובענה הייצוגית. הוא לא עומד.

לא, הוא לא הגיש אותה.

רשאי כל מי שהיה רשאי להגיש תובענה ייצוגית. אם הוא לא היה רשאי להגיש – הוא לא היה רשאי להגיש.

זה לדעתי לא מספיק ברור.

זה ברור לגמרי. אבל בסדר. זה ניסוח עדין.

רק הערה אחת לגבי מה שהוער כאן קודם לגבי טובות הנאה. למעשה יש כבר פסקי דין בהם קבע שופט על מצב שבו ניתנת טובת הנאה כשמוצהר שאין טובת הנאה בגין תובענה, אלא יש טובות הנאה בגין טובות אחרות וכל מיני דברים כאלה. וזה היה כל כך חשוד לשופט, שהוא טרח להעביר ליועץ המשפטי לממשלה לבדיקה את העניין. אני חושב שצריך לוודא כאן שטובת הנאה לא תימסר בשום הקשר או מהתובע. תינתן טובת הנאה מהנתבע. או לציין את זה בצורה מאוד כוללת.

נדמה לי שסעיף 18 הולך לכיוון של מה שאתה אומר . נראה אם צריך להוסיף עליו. נדמה לי שאתה קצת מערבב בין האמת, שהיא טובת הנאה בגין הסתלקות, לבין התירוצים שניתנים. אבל לא משנה מה התירוץ ומה האופן, אם טובת ההנאה היא בגין ההסתלקות אז היא בגין ההסתלקות.

אבל זה מחייב דיון של הליך נפרד לברר למה הוא קיבל את טובת הנאה.

לא. תראה, אם הם נוסעים לאקפולקו והוא נותן לו את זה במזומן, קשה להוכיח את זה, אבל זה עדיין טובת הנאה בגין ההסתלקות.

ב(ג), אם זה כל כך ברור אז אני חושב שמה שאמרת צריך לשפר. כי אם זה רק מישהו שהיה רשאי להגיש ממילא אז אותו הדבר גם 7(א)(4) היה חל

הדגש של 7(א)(4) שעצם זה שאתה יכולת להגיש את התובענה מלכתחילה זה לא מספיק. אתה עדיין צריך להוכיח שאתה לא רק רוצה אלא גם יכול.

הוא צריך לעמוד גם ביתר תנאי סעיף 7 אותו חדש.

רגע, מה זאת אומרת לעמוד בתנאי סעיף 7?

דרך יעילה והוגנת.

התביעה הזאת כבר עברה את כל הפרמטרים. מה לדעתך הוא עוד צריך להוכיח?

את העילה האישית שלו.

עילה אישית שלו כתוב פה. כי הוא היה רשאי להגיש תובענה ייצוגית בעצמו. אגב לא. לא רק את העילה האישית שלו. כי האגודה לזכויות האזרח יכולה גם לבוא. הסעיף הזה עוסק רק במצב שהתביעה כבר אושרה, עברו כבר את כל המבחנים לגבי המהות של העילה. הנושא היחיד שנשאר על הפרק זה האדם.

כל מי שרשאי להגיש תביעה.

ועומד בתנאי סעיף 7

גם פה דרך אגב, בהצעה כבר יש איזו שהיא סיטואציה שבה יש תביעה אישית.

נכון. האמת היא שזה די אפקטיבי הנושא הזה של התביעה האישית.

עוד דקות קטנה ברישא. על הסתלקות תובע מייצג מתובענה ייצוגית לאחר שאושרה הגשתה כייצוגית. לא עצם הגשתה לבית המשפט. אושרה הגשתה, זה הגשתי לבית המשפט, זה עדיין לא הוגש.

סעיף חמש, השאלה איך תנסחו את סעיף 5 – בקשה לאישור.

זה צריך לחזור על עצמו כאישור של מיעוט - - -

בסדר. אושר ניהולה כתובענה ייצוגית.

לגבי העילה האישית. באו אנשים והגישו תובענה ייצוגית על הטעייה בפרסום כאשר הוכח שכלל לא ראו את הפרסום הזה. השאלה מה ההצדקה של לנהל תובענה ייצוגית שלא ראה אפילו אדם אחד שהוטעה מהפרסום. לא רק שהוא הוטעה מהפרסום, אלא העילה האישית זה רק תחנת יציאה. כשיש קבוצה גדולה שמשותפת, לא כמוהו. לכן העילה האישית זה משהו באמת חשוב.

אני יכול לתת לך הרבה סיבות למה אם היה פרסום שהטעה מיליון אנשים אבל אותי לא, יש למיליון אנשים האלה אינטרס טוב מאוד שאני אנהל בשבילם תביעה, אם אני מנהל אותה טוב. אבל בואו לא ניכנס לזה עכשיו. אין ספק שזה המצב החוקי היום, אין ספק שזה גם המצב שיישאר כאן. אבל לבוא ולהגיד שזה המהות של כל הנושא?

סעיף 18 – נאמנות התובע ועורך הדין המייצגים

התובע המייצג ועורך הדין המייצג ינהגו בנאמנות ובמסירות ויפעלו בתום לב לטובת האינטרסים של כלל חברי הקבוצה.

הוא חל על הכל בכל המקומות ואחר כך מנסים להכניס פה, אומרים מה זה שונה? ואז צריך להכניס לזה תוכן מיוחד. ואם רוצים להכניס תוכן מיוחד, שיגידו כבר עכשיו מה רוצים להכניס. אם רוצים את התוכן הכללי – הוא ישנו. כי המחוקק לא משחית דבריו לריק. אז לא צריך כפילות. אז אם יש תוכן מיוחד, נא להגיד מהו התוכן המיוחד.

נאמנות, מסירות ותום לב.

תום לב זה בכל מקרה.

בודאי.

אז למה לחזור עליו? כי אם אתה חוזר עליו - -

יש חוק נאמנות.

אני אסביר בדיוק. עורך דין נשכר לייצג את התובע המייצג. יכול להיות מצב של ניגוד עניינים לעתים קרובות, בין האינטרס של התובע המייצג לאינטרס של כלל הקבוצה.

אז הוא לא תובע מייצג.

לכן אני חושב שראוי להבהיר שהם שניהם, ברגע שהם עברו את הסף של אישור התובענה הייצוגית, חדלים להיות בעל אינטרס פרטי, הופכים להיות נאמן של הקבוצה.

זה מה שצריך להיות כתוב, התובע הייצוגי ובא כוח התובע הייצוגי נאמנים של כל - --

כתוב שינהגו ובמסירות ויפעלו בתום לב לטובת האינטרסים של כלל חברי הקבוצה.

לא כתוב רק לאחר שזה אושר.

נכון. גם אל תגיש בקשה כדי למכור אותה.

אבל זה מהתחלה וזה הייצוג ההולם.

מה זה מסירות? אל תתרשל, אל תזניח, התנדבת לייצג ציבור – תייצג אותו כמו שצריך. אם אתה מתרשל, אז כל אחד מהקבוצה יכול להגיש נגדך תביעה. אם אתה כעורך דין, אני כעורך דין,כל עורך דין, לוקח על עצמי לייצג קבוצה, כל הקבוצה, כל חבר בקבוצה, זה הלקוחות שלי. מה שאני חייב לכל לקוח אני חייב לכל אחד ואחד מהם בנפרד. זה מה שאני מנסה להגיד. וזה לא בדיוק מה שקורה בפועל, ולכן צריך להגיד את זה.

אולי כדאי פעם אחת ללמוד מאחרים. הרי הייצוג ההולם זה לא המצאה שלנו. יש ניסוחים יוצאים מהכלל, בהירים וברורים, וצריך לאמץ אותם ולא לחזור על דברים שהנה, גם פה לא מבינים אותם ויש פה מיליון פרשנויות.

בניגוד לכל סעיף אחד.

בדיוק. אז סימן שהניסוחים הם לא מספיק טובים. זו המסקנה.

רבותיי, נדמה לי שזה נוסח די סטנדרטי. אם מישהו יבוא עם הצעה לנוסח אחרי הקריאה הראשונה, שתאמר את המהות של זה, אין לי שום בעיה עם הנוסח. גבירתי, מה שחשוב זה המהות. המהות כאן היא, שעורך דין והתובע המייצג הם נאמנים, הם שלוחים, הם לא רשאים לפעול לטובת עצמם על חשבון .

אבל כאן יש גם כפילות עם הייצוג ההולם. שהוא מייצג הולם. התובע הייצוגי, אז השליח שלו, העורך דין, הוא חלק ממנו. לכן זו בכלל כפילות.

אני לא חושב שזו כפילות. אני חושב שזו הבהרה מאוד דרושה.

אם נניח יבוא לפני עורך הדין הוא יגיד לו, תן לי מסמכים בנוגע לניהול התובענה. הוא חייב להמציא לו את המסמכים?

אין מחלוקת שהוא צריך לפעול בנאמנות לטובת חבר הקבוצה. עצם זה שמעלים פה השגות –

קריאה;

יכול להיות שהאינטרס של אחד מתוך הקבוצה עלול להיפגע בתובענה ייצוגית. משום שיש לו איזה אינטרס - - -

טוב רבותיי, בסדר. אנחנו נעסוק בזה בהמשך בהרחבה.

האמת היא, שיש גם את הכלל שבאופן סטנדרטי בכתבי הגנה בתביעות ייצוגיות אומרים.... התובע מייצג בעצמו – לא יכול לטעון. בית המשפט להמציא טענות – לא יכול להמציא. לכאורה היועץ המשפטי לממשלה הוא זה שבמצב הזה -- - - הנקודה הזו היא נקודה מעניינת ואנחנו נעסוק בה, לגבי מי יכול לתקוף את הולמות הייצוג בנושא הזה.

הסכם ליישוב סכסוך
19. (א) לא ייעשה הסכם ליישוב הסכסוך בתובענה הייצוגית או במסגרת הליך בקשת האישור (להלן – הסדר), אלא באישור בית המשפט.

מה זה לא ייעשה? מי לא יעשה? לא ייעשה – השאלה מי?

רבותיי, עשו לי טובה, תנסו לחסוך את הערות הנוסח בשלב הזה. הערה מהותית אין בעיה.

יש כאן עניין חשוב מאוד שצריך להוסיף שגם כאשר בית המשפט דן בבקשת פשרה או להגיע להסדר, זה רק לאחר שנבחנו כל התנאים המקדמיים. מפני שיש לנו מציאות כזאת. היום כשמגישים לבית המשפט עוד בטרם הדיון הראשון, מודיעים לו כבר שיש הסדר פשרה שמתגבש בין הצדדים – - -

אישור התובענה הייצוגית.

נכון. ואז מה שצריך לעשות כאן זה לא לאשר הסכמי פשרה, משום שאנחנו נחשפנו, גם היועץ המשפטי לממשלה היה מעורב לפחות בשני מקרים כאלה, שבהם בעצם לא נבחנו התנאים אם מדובר כאן בייצוג הולם או בכל דבר שהוא ונסגר הסכם פשרה, או כמעט נסגר.

זו טענה שהיא בלתי אפשרי.

הוא אומר, לא יכול להיות. אנחנו עכשיו מדברים, הוגשה בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית, היא עדיין לא אושרה כתובענה ייצוגית. מי מסמיך את האנשים האלה להגיע להסדר בתובענה הייצוגית?

יש על זה פסיקה. האם נכון לאפשר אישור של הסכמי פשרה בשלב שעוד לא עבר את ההליך המקדמי. יש על זה דיונים והשאלה היא לא פשוטה, ויש צדדים לכאן ולכאן. מצד אחד, באמת אומרים, אם זה לא עבר אז מי אמר שהוא מתאים. ומצד שני אומרים שיש גם יתרון בזה, שיוכלו במסגרת הפשרה להגיע להבנות.

אבל נדמה לי שלכל הפחות לכתוב שבית המשפט לא יאשר הסכם בתובענה הייצוגית, מובן שהסכם לסגת מהבקשה אפשר, לא יאשר הסכם בתובענה הייצוגית אלא אם כן הוא נוכח שמתקיימים כל התנאים. נכון הוא שאם הצד הנתבע לא נותן פייט אז זה די קל. אז זה בעצם רק כשבית המשפט פחות או יותר מאיזה מקור רואה שיש בעיה אז הוא יעצור את זה. אבל לא יכול להיות שיהיה מצב שהתובע הוא לא חלק מהקבוצה, והוא לא מייצג כראוי, ואני לא יודע איזה אינטרסים יש לו, אבל ההסכם טוב לנתבע – לפחות שבית המשפט יהיה חייב לראות שמקיימים ---

האבחנה צריכה להיות בין הסדרי פשרה של מעשה בית דין והסדרי פשרה שהם לא מעשה בית דין. אם יש הסדר פשרה עם תובע ספציפי שהגיש תובענה ייצוגית והיא עדיין לא אושרה, משלמים לו כסף ותלך הביתה. אז לדעתי זה לא צריך בית משפט, זה לא מהווה מעשה בית דין, זה לא מגביל אחרי זה את שאר התובעים בקבוצה להגיש איזו תובענה שהם רוצים, ייצוגית או לא ייצוגית. ונושא ההתיישנות מוסדר במקום אחר. שומרים עליהם.

לעומת זאת, אם זה מעשה בית דין אז צריך לעבור את הצינור הרגיל של אישור על ידי בית משפט כי אחרי זה זה חל על כל התובעים.

ההערה שלך ברורה ונכונה. הבעיה פה היא גם בעיית ניסוח. מה שמפריע לך זה ה"או במסגרת הליך בקשת האישור". הכוונה כאן היא לתאר כרונולוגיה של זמן ולא של מהות הבקשה. אז צריך להיות: לא ייעשה הסכם ליישוב הסכסוך בתובענה הייצוגית אלא באישור בית המשפט. ה"או במסגרת הליך בקשת האישור" -

זה בא להבהיר את השאלה שהצגתי קודם: האם אפשר לאשר הסכם בשלב שלפני שזה עבר את זה.

אז יש לי הצעה בשבילך: אם את את "או במסגרת" תחליפי לסעיף (ב) שיאמר, שלא יאשר בית המשפט פשרה בשלב הבקשה לאישור אלא לאחר שנוכח שמתקיימים התנאים לאישור התובענה אז זה מבהיר גם שזה אפשרי וגם מתי.

אבל אם לא יאפשר מעשה בית דין כלפי חברי הקבוצה? הוא מתפשר אתו בכך שהוא ייתן לו משהו - -

בתובענה. יעל מבינה אותי. שירלי, תראי, סעיף זה עוסק בפשרה בתובענה. כל סעיף 19 עוסק ביישוב הסכסוך בתובענה הייצוגית. זאת אומרת, יצירת מעשה בית דין בין כלל הקבוצה לבין הנתבע. ואז אנחנו אומרים ב-(א) הסכם הזה, יישוב סכסוך כזה, אתה לא עושה הסכם כזה אלא באישור בית המשפט. סעיף (ב) אומר, היה ואתה מנסה לעשות הסכם כזה בשלב שעדיין לא אושרה התובענה הייצוגית, אנחנו עדיין בשלב הבקשה. אבל איזה הסכם? שימי לב, הסכם בתובענה כולה. אז בית המשפט לא יאשר את ההסכם הזה בשלב הראשוני אלא לאחר שהוא בדק שאפשר לאשר אותה , כי מתקיימים התנאים שנמצאים בסעיף 2. בעצם בית המשפט חייב, כדי לאשר את ההסכם, לאשר את זה כתובענה ייצוגית ואז לאשר את ההסכם.

אבל מכאן משתמע שאם זה בשלב זה של האישור זה לא לגבי התובענה - -

לא צריך שום אישור מבית משפט.

בגלל שיש פה שימוש בכלי של תביעה ייצוגית. זה להגיש בקשה בשביל להפעיל לחץ על הנתבע ולסגור את העניין.

רגע, אני לא מבין. זאת אומרת, לשיטתכם, יש לי שאלה. אני הגשתי בקשה לאישור תובענה ייצוגית. אני שם לבד, אני עדיין לא מייצג אף אחד, אני מנסה להפוך להיות מייצג. ומסתבר שאני טועה. ואני בא ואומר: בסדר, אני מנסה להגיע אתם להסכם, הם מוותרים לי על הוצאות.

בגלל שאתה מנצל פה את זה שאתה בא בשם - -

או אחרת, הם אומרים: אתה יודע מה? אנחנו נשלם לך את המאתיים שקל שלך, אבל תוותר על זה שזה תובענה ייצוגית.

הוא יקבל את הפיצוי שמגיע לו. אם זה הפיצוי שמגיע לו וזה הכסף שמגיע לו, זה לא טובת הנאה.

זה טובת הנאה. היא לגיטימית.

זה לא טובת הנאה. זה הפיצוי שמגיע לו. לפי שיטת המשפט הכללית זה לא טובת הנאה. זה הפיצוי שמגיע לי. אם אני מקבלת מעבר לזה – זה כבר טובת הנאה וזה נכנס לסעיף 17. אבל אם הנתבע בא ואומר לי, הפשרה בינינו, אני מחזיר לך את הכסף שאתה שילמת - --

למה את חושבת שטובת הנאה זה רק משהו שלא מגיע לי?

כי טובת הנאה זה מעבר למה שמגיע לך.

שירלי, זה לא נכון, אני לא מסכים אתך. זה טובת הנאה. היא טובת הנאה שמגיעה לך, אבל היא טובת הנאה.

זה לא טובת הנאה, זה פיצוי על הנזק שנגרם.

טובת הנאה זה לא מילה רעה. זה דבר עובדתי. אני נהנה ממנה.

אבל זה משהו שהוא מעבר.

יש מקרים שבהם, היו מקרים כאלה, וגם בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה, שבהם נחתם הסכם פשרה לפני שאושרה התובענה כתובענה ייצוגית, מבלי שהדבר הפך להיות מעשה בית דין. כלומר, ויתרו על האלמנט הייצוגי. במקרים כאלה אין סיבה שבית המשפט יזדקק לשאלות האם הוא מייצג, לא מייצג, אין סיבה לזה. זה לא נכנס ל-17(א). אני אסביר את עמדתי, אני מוכן גם להשתכנע. למה? בואו ניקח פרשה, למשל פרשת מקורות עם זיהום האמוניה. אנחנו למשל סגרנו די מהר עם מקורות הסכם פשרה שעלה מיליונים רבים לטובת הציבור בלבד. כל מיני מנגנונים שהיא הקימה. ואתם, התנגדתם להפוך את זה לייצוגי. מקורות הסכימה. מה עושים במקרים כאלה? איפה זה בא? אני לא רואה איפה. משום שסעיף 17 מתייחס לטובת הנאה - - -

כאשר אתה מגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית, יכול לקרות רק אחד משני דברים. או שמאשרים אותה, או שלא מאשרים אותה. כי התוצאה של ההסכם, יכול להיות שאתה מקבל משהו, אבל או שאתה ממשיך את הבקשה או שאתה מושך את הבקשה. אין אפשרות אחרת.

יש עוד אפשרות שהקבוצה כן מקבלת סעד.

הבקשה נמשכת או שמופסקת?

אני רוצה להסביר מה הרעיון כי המקור של הסעיפים האלה הוא פחות או יותר בתזכיר, אז אני רוצה להסביר מה היתה הכוונה. אני לא חושבת שיש פה בעיית ניסוח, אבל אם מישהו יחשוב שכן אז אני מציעה שידונו בזה בשלב השני, אחרי הקריאה הראשונה.

סעיף 19 עוסק בפשרות בתביעות ייצוגיות. פשרות בתביעה ייצוגית זה אומר פשרה בתביעה, לא בבקשה. פשרה שמחייבת את הקבוצה. זה המינוח. לכן סעיף 19 מדבר על "לא ייעשה הסכם ליישוב הסכסוך בתובענה הייצוגית". אני רוצה להסביר מה הכוונה שלנו. אני אסביר איך אני מבינה את זה ובעיני זה די ברור. אבל נשמע אחר כך.

יש פשרה בתובענה הייצוגית. כשמדברים על פשרה בתובענה הייצוגית הכוונה לא לפשרה בין התובע לנתבע, אלא פשרה שמחייבת את הקבוצה. על זה מדברים בסעיף 19.

כלומר, זה אחרי שאושרה התובענה - -

לא. פשרה שמחייבת את הקבוצה. פשרה כזאת יכולה להיעשות אחרי שכבר היה הליך מקדמי ואושרה התביעה כתובענה ייצוגית, ויכולה להיעשות גם בשלב שעדיין לא אושרה התביעה הייצוגית. במקרה כזה, אישור הפשרה יכלול גם אישור של התביעה כייצוגית.

עכשיו, כאן אומר היושב ראש, שבמקרה כזה הוא היה רוצה, וזה מה שהוא מנסה להכניס להצעה, שבמקרה כזה שבית משפט בוחן את הפשרה בתביעה הייצוגית, פשרה שתיעשה מעשה בית דין, הוא במסגרת הליך הבדיקה יבדוק גם את התקיימותם של התנאים. אלה שתי אפשרויות. אבל בכל מקרה, הסעיף הזה עוסק רק במצב שהפשרה מחייבת את הקבוצה, יוצרת מעשה בית דין והיא לפי ההגדרה פשרה בתובענה הייצוגית בין מבקש האישור לבין הנתבע. וכאן יכולים להיות שלל אפשרויות של הסכמים בין מבקש האישור לבין הנתבע. יכול להיות שהוא מבקש להסתלק וזהו. יכול להיות שהוא מבקש להסתלק ולקבל לעצמו פיצוי אישי על העוול האישי שנגרם לו. יכול להיות שהוא מבקש להסתלק ולבקש הוצאות.

או שמסתלק מחלק וממשיך בחלק אחר.

יכול להיות גם זה. יכול להיות שהוא מסתלק או בדוגמה שהוא נתן כאן קודם במקרה של מקורות, יכול להיות שההסכמה היא לאיזו שהיא פשרה שלא יוצרת מעשה בית דין כלפי הקבוצה אבל יש בה תועלת לציבור. למשל, כשהנתבע מתחייב שמעכשיו הוא יפסיק לעשות את מה שהוא עשה קודם, בלי שמבקשים מבית משפט לאשר את התביעה כייצוגית ולאשר את הפשרה במסגרת תובענה ייצוגית. אבל זו הבנה בין תובע לנתבע. גם דבר כזה היה.

עכשיו, בכל ההסכמות האלה, שעוסקות במצבים שלפני האישור ובמצבים שבהם לא מבקשים לאשר את התביעה כייצוגית ולא מבקשים ליצור מעשה בית דין שמחייב את הקבוצה, בכל הדברים האלה עוסק סעיף 17 .

מאיפה נולד סעיף 17? הוא נולד מהניסיון הלא טוב. היו מקרים, והרשות לניירות ערך הביאה לנו את המקרה הראשון של חברת השמירה, שמבקש אישור שעשה הסכם עם הנתבע שהוא מקבל שלוש מאות אלף שקל שקלים ופורש מהבקשה שלו. וכמובן שהוא טען שהתביעה שלו לא היתה טובה וזה התברר לו והתגלה לו. ואנחנו חשבנו, גם הרשות וגם היועץ המשפטי, שגם בשלב הזה יש לו חובת נאמנות כלפי כלל הקבוצה ויש אינטרס ציבורי מאוד חשוב שכל ההליך הזה יהיה נקי. נקי, זאת אומרת שאתה לא תשתמש בו לקבלת טובות הנאה וגם לא תמכור את הקבוצה. ולכן, כל הסכמה בין מבקש אישור לבין נתבע, כל הסכמה מכל סוג, צריכה אישור של בית משפט, צריכה הכרה ציבורית של בית משפט. ומכאן נולד סעיף 17. זאת ההבחנה. סעיף 17 מדבר על הסכמות שלא יוצרות מעשה בית דין, סעיף 19 עוסק בהסכמות בתביעה הייצוגית.

17 למשל לא מכסה סיטואציה שיש הסכמה למחוק חלק מהעילות לפני שזה מאושר כתביעה ייצוגית, אבל הוא לא מסתלק מכל התביעה. זה לא הסתלקות וזה גם לא הסכם לכל.

לגבי החלק שהוא הסתלקות רק מהתביעות, אז אתה צריך אישור לפי סעיף 17.

יעל אני רוצה להתקדם הלאה, אבל אני רוצה רק בהערת אגב: בשלב של סעיף 17 הנושא הוא הרבה פחות קריטי. מפני שמה שהוא מוותר עליו זה שלו. הוא כרגע לא מייצג אף אחד. הייצוג שלו פוטנציאלי. הוא עדיין לא הפך להיות באמת נאמן של קבוצה. אני גם חושב שזה חשוב, ואני חושב ששיקול הדעת של בית המשפט יהיה אחר ב-17 וב-19.

מה שאני רק הצעתי, ואני רוצה לראות שזה מקובל, סעיף 19(א) יימחק "או במסגרת בקשת האישור". בסעיף (ב) יאמר: "לא יאשר בית משפט הסכם לאישור סכסוך בתובענה ייצוגית אלא לאחר שמצא שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 7 ואישר את הבקשה לניהול התביעה כתביעה ייצוגית". זאת אומרת, בשלב הזה הוא צריך לעשות: א – אני מאשר את זה כתובענה ייצוגית. בדקתי, כל התנאים מתקיימים. ב- עכשיו אני עושה את הסכם הפשרה.

מה שאני רק מציעה להוסיף, השאלה שעלתה גם בארצות הברית, האם קודם כל ההסכמה, הרי הנתבע במצב כזה שיש לו הסכם פשרה, מסכים ואפילו מבקש שהתביעה תאושר כייצוגית. ולכן הוא מסכים שהתנאים מתמלאים. אז שם יש הבנה שההסכמה הזאת היא רק לצורך הפשרה. זאת אומרת, אם בית משפט לא יאשר הנתבע יוכל לשמור לעצמו את הטענות של זה.

נשמע הגיוני.

עכשיו השאלה, מה קורה אם אנחנו אומרים שהוא צריך קודם כל לבדוק את העניינים.

נפתור את זה בשלב הבא. אנחנו מבינים. ההערה אני מבין אותה.

בשלב הזה הדגש הוא לאו דווקא על התמלאות התנאים כי זה סתם יכול להכביד על בית משפט וייצור סתם עלויות נוספות. מה שהוא צריך לדאוג, זה שאכן לא נפגע האינטרס של חברי הקבוצה בסיטואציה הזאת והוא אכן ממולא כראוי לטובת העניין. כי אם הוא יתחיל לבדוק סתם את כל התנאים, אז שוב נכנסנו לשלושת רבעי הליך של תביעה ייצוגית, אז איפה כל החיסכון שבפשרה? כשבית משפט יוצר מעשה בית דין הוא כאילו אומר התביעה אושרה.

רבותיי, אני רוצה להתקדם הלאה. אנחנו עכשיו נכנסים לרמה יותר מדי פרטנית.

10. (ג) לא יכלול הסדר גמול לתובע או שכר טרחת עורך דין; הגיעו הצדדים להסדר, יקבע בית
המשפט גמול לתובע ושכר טרחת עורך דין בהתאם לסעיפים 21 ו-22 בהתאמה.

23 ו-24.

זה ממש לא בא בחשבון, זה לא הגיוני, זה סותר את כל מה שקורה בעולם ובארצות הברית.

למה אני לא יכול להסכים, יחד עם הנתבע הייצוגי, או הנתבעת, על שכר טרחה?

מפני שראו שזה לא עובד טוב בשיטה של האישור.

זה גם לא קיים בשום מקום, זה גם לא הגיוני. הקבוצה צריכה לאשר.

גברת איזוב, הנקודה הובהרה.

אני רוצה להגיד מה ההיגיון שמאחורי הסעיף הזה. בנושא שכר הטרחה יש ניגוד עניינים מובנה בין הקבוצה לבין התובע ומצד שני יש שיתוף עניינים מובנה בין התובע לבין הנתבע. ושני אלה לא רצויים. זאת אומרת, מבחינת הנתבע, משתלם לו יותר להגדיל את האחוזים של שכר הטרחה של התובע מאשר להגדיל את הפשרה. זה ברור, מפני שזה אחוזים קטנים יותר. זה שיתוף העניינים הבעייתי. וזה מה שנקרא ניגוד העניינים בין התובע לקבוצה. אין שום ספק שהנושא המרכזי במשא ומתן לפשרה בין תובע מייצג לבין נתבע הוא נושא שכר הטרחה של התובע. אין שום ספק בזה. וזה העוקץ וזה הקושי בדבר הזה. לכן, בתביעות הייצוגיות קביעת השכר בהסכמים האלה משליכה באופן חזק על הסדר הפשרה ואסור שהיא תשליך.

לכן, הנושא הזה של השכר שמגיע לקבוצה צריך להיבחן באופן עצמאי על ידי בית המשפט. ולכן אמרנו כאן ועשינו כאן תיקון שבמידה מסוימת הוא, אני לא רוצה להגיד קוסמטי, אני מקווה שהוא יותר מקוסמטי, אבל לא צריך גם להפריז באפקטיביות שלו. הרעיון הוא שהצדדים לא יסכימו ובית המשפט יהיה רק גוף שמאשר הסכמה. בית משפט צריך באופן עצמאי לבחון מה מגיע לתובע בגין השגת הסכם הפשרה לטובת הקבוצה. כשהתובע יודע שזה לא עניין להסכמה בינו לבין הנתבע, אלא זה עניין לפסיקה של בית משפט, הוא צריך לשכנע את בית המשפט שהוא באמת השיג הישגים טובים לקבוצה וגובה השכר שלו ייגזר מגובה ההישג שלו לקבוצה, כפי שבית משפט יראה אותו, ולא מהסכמה עם הנתבע.

לכן חשבנו שההסדר הזה מתחייב ומתבקש. כמובן, ההנחה היא שהנתבע והתובע ידברו ביניהם והם ידברו גם על זה מה הם יציגו לבית משפט ומה הם יציעו לבית משפט לפסוק לו שכר טרחה. את זה אי אפשר למנוע. אבל עדיין יש הבדל בין המצב שקיים היום, שבו מביאים הסדר כולל סופי, ויש אפילו שמוסיפים הסכם בסעיפים האלה שאם בית משפט לא יאשר את שכר הטרחה כל ההסכם בטל. זה מצב שאסור שיהיה. התובע צריך לדעת שהגמול שלו ייגזר מההישג לקבוצה והוא צריך להראות הישג גדול וטוב, ואם הוא לא יראה את זה, אז הוא בסיכון שבית משפט ייתן לו שכר שהוא יותר נכון. לכן הסעיף הזה ממש ממש מתבקש.

אני חושב שזה מאוד קלוויניסטי לשלול אפשרות משני צדדים לומר את דעתם, לפחות המלצתם לבית משפט. לא יהיה כל הסדר גמול לתובע - -

המלצה, תמליץ מה שאתה רוצה.

כן, אבל אני יכול לעשות במסגרת הסדר. אני יכול גם להסכים. אני חושב שצריכים להרחיב את הפרמטרים שבית המשפט ישקול. אולי צריך גם לחייב, מלשון חיוב, את בית המשפט לשקול ולא לקבל את זה כזה ראה וקדש. אגב, אני רוצה לומר שמהפרקטיקה אני מכיר מעט מאוד פסיקות שבית המשפט קיבל את זה כטבולה רסה.

הטענה שמה שאמרה יעל היא לא נשמעת כאן בישראל לראשונה. יש פסיקה על זה. בתי המשפט העליונים בעולם אמרו, אין ניגוד עניינים. ויש פסיקה בעולם. נקודה שנייה, תובע ייצוגי ועורך דין הולכים במידה רבה גם בשביל התמריץ הכספי. עכשיו, אם הם לא יודעים מראש, אומרים שבית המשפט יקבע, ורואים מה בית המשפט נותן או לא נותן, ורואים מה הוא מחייב מצד שני בהוצאות, אומרים: אנחנו לא הולכים לסיפור הזה. למה באנגליה ההליך הזה לא מתפתח למרות שהחוק ישנו? בגלל בדיוק הסיבות האלה. צריך להיות תמריץ כספי מאוד ברור. אם הם לא רוצים להגיע לפשרה, שלא יגיעו לפשרה וינהלו את הדיון עד הסוף.

אני עשיתי תזה בנושא פשרות בתובענות ייצוגיות בהנחיית פרופ' דויטש שנתיים או שלוש שנים עסקתי רק בתחום הפשרה בתביעות ייצוגיות. הגברת מימון התחילה בזה שיש איזה שהוא ניגוד עניינים מובנה בין התובע לבין הקבוצה. אני אומר זה נכון, אבל זה חצי תמונה. יש גם מיזוג עניינים מובנה בין התובע ובין הקבוצה, כיוון שהמהלך שלו ייתן להם כסף. כי אם הוא לא היה עושה את מהלך או אם לא היה לו תמריץ לעשות מהלך הם לא יקבלו כלום. באותם המקרים שהנזק שלהם הוא שקל ורבע הם לא ילכו לבית משפט. זאת אומרת, יש כאן איזה שהוא סוג של בלנס. זה לא שיש רק ניגוד עניינים אלא יש גם מיזוג עניינים עם חברי הקבוצה. השאלה היא לאזן. צריך להסתכל על הפשרה כפשרה.

מה שיעל מנסה להתמודד אתו, מה שמשרד המשפטים מנסה להתמודד אתו, זה הסכנה שיש שני תשלומים: תשלום אחד לתובע ולעורך הדין שלו ותשלום אחד לחברי הקבוצה. כאשר אני זה שמחליט, ואני במקרה גם זה שמקבל את אחד התשלומים האלה, קיים חשש מובנה שאני אעדיף את התשלום לעצמי על פני התשלום למי שהוא לא אני. זה טבעי.

יש מיזוג עניינים ויש ניגוד עניינים. אנחנו צריכים לפקח.

יש שיקולים. אבל השאלה אם עדיף שבית משפט רק יאשר כמו היום שיודעים שבפועל הוא באמת לא מתערב שכר טרחה והוא מאשר את מה שמציעים בהסכם.

במצב שבו רק בית משפט הוא זה שקובע כמה שיקבל עולות בעיות. להבדיל ממצב שהוא מפקח על מה שיקבלו.

אתם צריכים להיות ערים לבעיה והיא הצד של הנתבע. כי הנתבע לא יחתום על הסכם פשרה אלא אם כן הוא יודע מה מחכה לו. ופה הבעיה. יש עובדה והיא חותכת לשני הכיוונים. העובדה היא, שהנתבע רוצה עסקת חבילה. הוא רוצה לדעת כמה הוא משלם על הכל. הוא מוכן לשחד את התובע הייצוגי כמה שרק צריך ובלבד שהוא יודע מה השורה התחתונה. אם הוא לא יידע מה השורה התחתונה, הוא ינהל את התיק. ופה הבעיה. הפתרון שלכם הוא פתרון נכון, הוא מגיע לתוצאת צדק, רק שהיא לא תקרה בעולם המציאות. זאת אומרת, זו תוצאה שאם היא תקרה היא תהיה צודקת, כי אז נוצר מנגנון שבאמת פועל למען הכלל והוא עיוור לגבי אם זה מועיל לתובע באופן אישי או לא מועיל לו באופן אישי. אבל לא יהיה לו פרטנר. הנתבע לא ישחק.

התמריץ לתובע המייצג ולעורך הדין הוא די זניח לעומת הסכום שהוא צריך לשלם לקבוצה. זה המצב שאנחנו רוצים להשיג . זה בדרך כלל סכום די קטן- - -5

זה סכום הרבה הרבה יותר גדול מאשר מה שכל אחד מהם יקבל. זה סכום לא קטן. כרגע זה נשאר . נוכן לדון בזה.

אני רוצה לעשות שוב את האבחנה. אני מסכימה עם כל מה שיעל אמרה בעניין הזה. האבחנה צריכה להיות בין הסכמי פשרה שהם המוניים ובין הסכמה פשרה שהסעד שניתן לקבוצת התובעים זה סעד כמו הפסקת הזיהום או כמו איזה שהוא סעד בעין. סעד שהוא ממוני, הכלל לדעתי צריך להיות ששכר הטרחה והתגמול לתובע בייצוגי באים מהסכום שקיבלו התובעים. ואז כל הויכוח הוא בין בית המשפט לבין עורך הדין שייצג את הקבוצה על כמה הוא זכאי לקבל מתוך הקופה שקיבלו התובעים. וזה מסגרת הדיון.

מה את רוצה לעשות טבלה? עשרה אחוז? חמישה אחוז?

מתוך הקופה שקיבלו התובעים.

אם זה בתחילת ההליך, בסוף ההליך, הוציא הרבה כסף, לא הוציא הרבה כסף.

יהיה הפרמטר אשר יהיה. התובע מייצג שהוא מנהל משא ומתן מול הנתבעים צריך לנסות להשיג לעצמו את הסכום הגבוה ביותר, לעצמו, לקבוצה התכוונתי. פעם שהוא קיבל לקבוצה את הסכום הגבוה ביותר, הוא צריך ללכת לבית משפט ולהגיד: מתוך זה אני חושב שמגיע לי או סכום נומינלי או לא משנה איך הוא יציג את זה.

ואיך זה משתנה אם זה זיהום? תשיג את הפסקת הזיהום ואז תלך לבית משפט.

לא, שם אין קופה שאפשר לקחת ממנה. זאת הבעיה. ואז זה צריך להיות על חשבון הנתבע. זה המקרה היחיד - -

בכל מקרה זה צריך להיות על חשבון הנתבע. אבל בית המשפט הוא זה שצריך לקבוע כמה.

זה מה שניסיתי להגיד שלא כך. עקרונית התשלום צריך להיות על חשבון התובע. התובע מהקבוצה הוא זה שקיבל שירות מהתובע המייצג.

התובע?

ציבור התובעים המיוצגים הם אלה שמשלמים. מתוך הקופה שלהם צריך להשתלם הכסף. למה? כי הם אלה שקיבלו את השירות. בזכותם הוא קיבל טובת הנאה.

את יודעת שכל פסק דין שבו אתה זוכה אתה מקבל את הנזק שלך פלוס שכר טרחה, לא מינוס שכר טרחה.

אבל שכר הטרחה שפוסק בית משפט הוא לא שכר טרחה ריאלי. זה לא באמת מה שנפסק.

גם מה שתובעים מייצגים מקבלים זה לא שכר ריאלי אלא הרבה הרבה מעבר.

זה לא נכון. זה לא בטוח.

בדרך כלל.

שני דברים: קודם כל, חלק מהתובענות שבהן יש סעד כספי לא תמיד הסעד הכספי בא לידי ביטוי באופן קל לתרגום של משמעות, שממנו עוד אפשר נניח לגזור איקס אחוזים. למשל, כל הסיפור עם יבואני הרכב. בפשרת הקופונים לא ברור לגמרי כמה כסף בפועל יוצא לכלל הציבור שקיבל את טובת ההנאה כתוצאה מהתביעה. אז אם זה לא ברור, לא ברור גם כמה ניתן לגזור בתור שכר מייצג. זאת אומרת, צריך פה איזה שהוא מנגנון לאותם מקרי גבול. יש שתי אפשרויות.

יש ועדה לבחירת שופטים. אנחנו נעשה טבלה לכל סיטואציה? זה בלתי אפשרי.

יש סעיף הרי אחר כך שמונה את השיקולים לשכר טרחה ולשם הסעיף הזה מפנה.

אבל זה פוגע בעיקרון ודאות הדין או הצפיות וזה דבר שראוי עכשיו לתת עליו את הדעת. זו הנקודה הראשונה.

תראה, הנקודה הזו ברורה לי. אז זה שלנתבעים תהיה פה בעיה לחתום על חתול בשק ---

הנקודה השנייה, אנחנו עוד נגיע אליה בדיון על סעיף 24, אבל אולי שווה למצב את השאלה האם תמיד בכל מקרה יחול שכר הטרחה על אותו ציבור שבעצם נהנה מהשירותים, או אולי במקרים מסוימים ראוי להחיל אותו גם על המעוול.

על פי ההצעה כרגע זה כמעט תמיד על המעוול.

על פי ההצעה כרגע זה כמעט תמיד לא על המעוול.

לא נכון. רבותיי, אני מתקדם הלאה. סעיף (ג) נשאר כפי שהוא.

19 (ג) (1) נתבקש בית המשפט לאשר הסדר ולא ראה טעמים לדחות אותו על הסף, יורה
על פרסום הודעה על פרטי ההסדר, וכן על משלוח ההודעה לפנקס, ליועץ המשפטי לממשלה, לכל גוף או בעל תפקיד שיקבע השר ולכל אדם שיורה;

(2( חבר הקבוצה, כל אדם המעונין בדבר והיועץ המשפטי לממשלה רשאים
להגיש, בתוך המועד שיקבע בית המשפט, ושלא יפחת מ-45 ימים, התנגדות מנומקת בכתב להסדר;

מה זה כל אדם המעונין בדבר?

כל אדם שרואה את עצמו כחלק מזה שנוגע לאיזה צד שלישי כלשהו.

רגע, או שהוא חבר קבוצה או שהוא יכול היה להגיש תביעה. בואו נניח שהיינו כותבים שם "כל מי שיכול היה להגיש תביעה לפי סעיף 2".

אני רוצה להגיד איזו מילה. השאלה הזו חשבנו עליה והתלבטנו בה. יש ניסוח מקובל בחקיקה הרואה עצמו נפגע בזכויות ערר, ערעור, וחשבנו לא ללכת לניסוח הזה ולפתוח פה פתח רחב לכל אדם שמעוניין לבוא ולהביע את עמדתו. למשל אחת הדוגמאות בתביעות ייצוגיות, זה נושא שעולה בספרות, התביעה הייצוגית הרבה פעמים היא גם דרך לחלק קופה קטנה של הנתבע. אם יש איזו שהיא קטסטרופה שהפיצוי בגינה עולה על היכולת של הנתבע, אז יש פה גם שאלה של חלוקת משאבים מצומצמים. בתביעה הייצוגית החלוקה של הכספים תגמור את הכסף.

ולכן, למשל, אם יש אנשים נוספים שייפגעו אני אתן לכם דוגמה תיאורטית אמנם, אבל ממחישה את זה: בנושא רמדיה הוגשה תביעה ייצוגית בשם כל אלה שלא נפגעו ממש, לא נגרמו לילדים שלהם נזקים פיזיים, בגין - -

וזה יכול לפגוע באלה שכן נפגעו ממש.

זה יכול לפגוע. זה שיקול. זו דוגמה אחת. אבל יכולים להיות עוד אנשים.

הנקודה ברורה. שאלנו שאלה, קיבלנו תשובה. הלאה.

19.(ג) (3) התובע המייצג והנתבע רשאים להגיש, בתוך המועד שיקבע בית המשפט, תגובה
להתנגדויות שהוגשו;

(ד) (1) בית המשפט לא יאשר הסדר אלא אם כן נוכח כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב
בעניינם של חברי הקבוצה ובאינטרס הציבורי ולאחר שקיבל חוות דעת מומחה
בתחום התובענה, למעט אם ראה טעמים מיוחדים שלא להידרש לחוות דעת
כאמור; השר רשאי לקבוע הוראות בדבר מינוי מומחה ותשלום שכרו;

רשמתי בפני שהוגן וסביר זה מבלבל.

יש שני דברים בעניין הזה.

חוץ מהוגן וסביר?

חוץ מהוגן וסביר. 1 – אני קראתי את חוק ה-FAIRNESS, איך ב-2005 הרפובליקאים הכי קיצוניים של בוש העבירו את החוק. שם יש הקופונים ושם מכניסים מומחה פעם ראשונה בתביעות ייצוגיות. ומה הם כותבים שם? בית המשפט רשאי – רק לפי בקשה - -

נכון, בסדר. רק אחרי הקריאה הראשונה נחליט אם ברירת המחדל תהיה כך או כך, זה לפרוטוקול.

זה נקודה אחת. ונקודה שניה, מאוד מהותית לאורך כל הדרך, הסיפור הזה של האינטרס הציבורי, פעם אחת צריך להבין מה זה בכלל, מה זה שייך. פה יש הסדר בין תובע ונתבע, מה נכנס האינטרס הציבורי?

גברת איזוב, לכל אורך החוק מופיע הנושא של האינטרס הציבורי. אמרת כבר כמה פעמים שזה מפריע לך. בואי נרשום את זה כהוראת קבע, בכל מקום שמופיע האינטרס הציבורי כמו המילה הוגן, אני מבין שזה מפריע לך. נדון בזה, אין כל טעם שכל פעם מחדש תגידי את זה, כי הנקודה ברורה. כאן תחשבו אתם אם הברירת מחדל צריכה להיות כך או כך, אם חשוב לכם שברירת המחדל תהיה שמקבלים אלא אם כן הפוך.

הנושא הזה יעלה אצלנו בדיונים הקרובים. גם בגלל מה שאתה אומר וגם בכלל.

משהו מהותי. יש מצב שבו מתברר שאנשים מכניסים בהסדר הפשרה דברים שהיו צריכים השתק כלפי עילות ודברים שונים שלא נמצאו בהסדר הראשוני. מרחיבים את התביעה בעצם במסגרת ההסדר. אני חושב שאנחנו הצענו, גם במסמך שהעברנו אליכם, שייכלל כאן סעיף שהסדר הפשרה לא יהיה לגבי דבר שלא מופיע בתוך כתב התביעה, אלא אם כן בית המשפט נתן דעתו במפורש לעובדה שמרחיבים פה. פשוט שלא תקרה כאן מציאות כזאת שיאשרו הסדר פשרה נגד נתבעים נוספים, תובעים נוספים, עילות נוספות.

הנקודה טובה. איך אתם רוצים להכניס את זה? שלא יאושר הסדר בעילות ובעניינים שלא אושרו במסגרת התובענה הייצוגית.

שלא נכללו.

יש כאן הצעה פשוט להוסיף סעיף קטן (2) שהלשון שלו, לא יהיה בהסדר פשרה כדי ליצור השתק לגבי כל עניין שלא נכלל בכתב התביעה אף אם הסכימו על כך הצדדים... אלא אם כן אישר בית המשפט מטעמים מיוחדים -- -אלא אם כן נתן בית המשפט דעתו מנקודים מיוחדים.

כל הרעיון הוא שאנחנו רוצים ערנות של בית משפט לזה שההסכם מכניס פה עילות שלא היו בתביעה. הרבה פעמים מכניסים אותן

אז נאמר כך: אם זה אישור לחיוב – אז מה אכפת לנו? בעצם, אם אנחנו רוצים להרחיב את הקבוצה ולתת להם משהו - - זה הפוך, נכון? בעצם הרחבה לצורך דחייה.

זה אבסורד שלפעמים במסגרת של שורה אחת כותבים, לעניין זה יראו כאילו הוגשה תביעה גם נגד אלף בית וגימל, תאושר לגביהם כייצוגית והסכם פשרה זה יחול גם לגבי התובעים והנתבעים ויחול גם לגבי - -

צריך סעיף שאומר שהסדר פשרה לא יכלול עילות או חברי קבוצה שלא התקיים לגביהם כל ההליך של אישור התובענה הייצוגית. הלא אין בעיה שתוך כדי הליך נאמר, שכחנו קבוצה ונוסיף.

אין בעיה. אבל שזה ייעשה תחת אינפוט של בית המשפט.

בסדר תמי. הנקודה ברורה.

באותם מקרים שהפשרה פשוט תיפול עם אותה סוגייה קטנה שלא היתה והיא תהווה עילה לתובענה ייצוגית –

תפרסם.

אתה לא רוצה לתת לבית המשפט את שיקול הדעת הזה?

לא. אתה נותן פסק דין לגבי? אני רשאי לדעת את זה?

בודאי.

בודאי, אבל לא. רק צריך להוסיף עוד קבוצה קטנה כדי לסגור את זה.

הפרסום לא מספיק.

מה זה פרסום? צריך לקיים הליך. כל מה שצריך לקרות ואתה מרחיב – תרחיב.

לגבי קבוצה זה פשוט. לגבי עילות זה לא כל כך פשוט. כי נניח שהוגשה תובענה ייצוגית בעילה נזיקית.

עילות זה עובדות. זה לא טענות משפטיות. זו טעות מאוד נפוצה. אתה לא יכול להוסיף עובדות. אתה רוצה להוסיף עובדות חדשות?

בקשר לסעיף הקודם, עוד שלוש התנגדויות. אני חושב שזה מאוד חשוב שהציבור יהיה שותף לביקורת על ההסכם כי הוא יכול לתת הרבה ניואנסים שהעורך דין, התובע והנתבעים לא משתפים את בית המשפט, אבל חייבים פרוצדורה, שלא יהיה מצב שבו כל אדם זב חוטם מכל מקום ישלח פקס מהוה לבית המשפט ויגיד שאני מתנגד מטעמים שאינם ברורים. שיהיה מצד אחד הגיוני, ומצד שני שלא כל אחד לסכל את המהלך הזה.

בוא נניח שפקס מהוה לא יקבל את תשומת הלב.

אם אני רוצה לדפוק את ההסכם הזה ואני עורך דין בצד שכנגד, אני לוקח עשרים אנשים, מבקש מכך אחד מהם להגיש התנגדות.

בהקשר הזה, חשוב להכניס סעיף שלאורך כל הדרך לנתבע אסור ליצור מגע עם חברי הקבוצה. כל הקנוניה, כי הרבה פעמים יש, צריך מהתחלה ... בעניין התביעה הייצוגית לא ליצור מגע עם הנתבע.

זה דבר שהציבור לא יכול לעמוד בו מפני שלחלק מהם יש קשר שוטף. אם יש תביעה ייצוגית נגד בזק, הוא שולח לו חשבונית כל חודשיים.

לפי מה שנאמר פה חובה על בית המשפט למנות את המומחה. זה מה שעולה מהנוסח. ויש בעיה חמורה. כיצד הוא ימונה? מהם הכישורים שלו? כיצד מונעים את ניגודי העניינים. ויש תחומים, אני בא מתחום הביטוח – יש כאן בעיות. יש תחומים שבהם כל מומחה שאתה תביא יהיה מיניה וביה ...

זה לא מתאים לחקיקה ראשית. ההערה של גברת איזוב כאן היא הערה מעניינת. תמי, אם לא יהיה לך קשה לישיבה הבאה לנסות לנסח סעיף בשיתוף יחד עם משרד המשפטים, שאומר שנתבע לא יפנה או לא יבוא בדברים עם חברי הקבוצה בקשר לתובענה, אחרי שהיא מאושרת, או בניסיון לשכנע אותם לפעול בצורה אחרת, אגב כפי שאסור לבוא במגע עם כל לקוח של צד שני.

אני מפרסם מודעת חוצות. המוצר שלי הוא הכי טוב - - -

לא על זה מדובר. מדובר על לבוא ולגייס סוכנים מטעם הקבוצה וזה לא צריך לקרות.

ישנם הרבה מקרים, הנתבעים צריכים פה להראות , למשל בתביעות בניירות ערך שהגישו בשם הציבור, פנו לשורה ארוכה של אנשים שמחזיקים במניות והם אמרו שהם לא מעונינים בתביעה, שהתביעה הזאת היא בניגוד לאינטרס שלהם, שבית המשפט ראה שחלק גדול מהציבור לא מעוניין בתביעה הוא התחשב בזה. מדוע לאסור לפנות לאותם אנשים ולאותה קבוצה כדי להראות שהם לא מעונינים בשליחות? היו מקרים שחוץ מעורך דין והתובע, הקהל האמיתי לא מעוניין בהן. אם לנתבע אסור לדבר אתם, הדבר הזה לא ייחשף, כי התובע והעורך דין שלו לא יחשפו את העובדה הזאת. אין שום טעם, ודאי לפני האישור, שמונע קשר עם מי שמתיימר להגיש את התביעה בשמם.

(ד) (2) החלטת בית המשפט אם לאשר או לדחות הסדר תהיה מנומקת ותכלול, בין

(1) הגדרת הקבוצה עליה חל ההסדר ותתי קבוצות, אם ישנן;
(2) עיקרי התובענה, לרבות הסעדים שנתבעו בתובענה;
(3) עיקרי ההסדר;

אני מציעה להוסיף פה נקודה, שהסדר הפשרה יצורף להחלטה על כל פרטיו ועל כל נספחיו.

ההסדר יפורסם.

אבל שזה יהיה חלק מההחלטה.

זה מורכב מדי להחלטה.

לצרף אותו כנספח? מה זאת אומרת?

את עיקרי ההסדר.

זו ההחלטה. אבל שיצרף את הפשרה על כל חלקיה ונספחיה מפני שיש הרבה פשרות שלא רוצים לגלות וכן רוצים לגלות.

נדמה לי יש סעיף על פרסום ההסדר, לא?

כן.

אם הוא אומר, ההסדר שהוגש בפני מצורף כנספח להחלטתי, זה גם בסדר.

אני רוצה להבהיר פה נקודה. אתה מעוניין בדבר אחד והסעיף הזה נועד לענות על דבר אחר. הבעיה עם החלטות שמאשרות הסדרים היא שהם לקוניות ובית משפט בקושי מתייחס לתוכן ההסדר.

הבנתי אותך.

אנחנו רוצים לאלץ אותו.

הנקודה ברורה. תכף נראה איפה אנחנו מכניסים את זה, כשנגיע.

אני רוצה לשאול אם כשאנחנו אומרים בשלב שהוא מפרסם את הבקשה לאישור ההסדר, האם פרסום הודעה על פרטי ההסדר, זה בהכרח כולל גם את הגמול שהוצע לתובע.

ודאי. פרטי ההסדר זה פרטי ההסדר.

הגמול לתובע זה במסגרת 23 ו-24. זה לא במסגרת ההסדר, כי יש הוראה מפורשת שאוסרת.

אנחנו רוצים שאם בשלב הזה כבר יש משהו שעומד על הפרק, אז אנשים יוכלו להתייחס אליו.

לא, הגמול לתובע לא עומד עוד על הפרק. לפי המצב הנוכחי ההצעה קיימת. לשיטתך אם אי אפשר לעשות הסדר על הגמול אז אין תביעות ייצוגיות?

ללא שום ספק בכלל.

נשאיר את זה לאחר כך. כרגע אין לזה מקום על פי המצב הקיים.

הם לא יכולים להתנגד לגמול או לשכר הטרחה? ודאי שהם רשאים להתנגד.

הם לא יודעים עדיין מהו.

בדיוק. אז איך הם יוכלו להתנגד?

(ד) (3) בהחלטתו לפי פסקה (2) יתייחס בית המשפט, בין היתר, לשיקולים הבאים:
(1) הפער בין הפיצוי או הסעד המוצע בהסדר לבין הפיצוי או הסעד שחברי הקבוצה היו עשויים לזכות בו אילו התובענה היתה מוכרעת על ידי בית המשפט לטובת הקבוצה.

צריך למחוק את זה מכיוון שאני אתן דוגמה קלאסית.

הרעיון היה שוב היות וההחלטות כותבות בדרך כלל נראה לי שההסדר ראוי והוגן ומיטיב עם הקבוצה. ומה שאנחנו רצינו זה שהוא ייכנס ויעשה בדיקה, אותו סוג בדיקה שהיועץ המשפטי עשה במקומו בכמה וכמה פשרות והגיש לבית משפט חוות דעת שמתייחסת לפרמטרים.

אם היו זוכים בתביעה היו מקבלים מיליון, פה מקבלים חצי מיליון.

אולי זה במקום המומחה, בפוזיציה כמו הכונס הרשמי.

אז אני רוצה לתת דוגמה כמה זה אבסורד הסעיף הזה. דוגמה מהחיים, הפרשות, שהמדינה חתמה עליהן וכמה זה אבסורד. פרשת שוקרון. המדינה אמרה בעליון זה ארבע מאות ארבעים מיליון, הגיעו לפשרה של שבעה מיליון. אז זה נראה אבסורדי וזה לא הגיוני. אז מה יסיקו מזה שהפשרה לא טובה?

אולי, אבל תתייחס לזה שגבו ארבע מאות מיליון, אתה פוסק שבעה, תסביר למה על תביעה של ארבע מאות - -אני מניח שיש הסבר כי אחרת הוא לא היה מאשר את זה, אבל יתייחס לזה סביר.

(2) ההתנגדויות שהוגשו וההכרעה בהן;
(3) השלב שבו נמצא ההליך;
(4) ממצאי בדיקת המומחה, אשר מונה לפי פסקה (1);
(5) הסיכונים והסיכויים שבהמשך ניהול התובענה אל מול היתרונות והחסרונות שבהסדר;
(6) העילות והסעדים שלגביהם מהווה פסק הדין מעשה בית דין כלפי חברי הקבוצה.

הנהלת בתי המשפט מסכימה לסעיף הזה? בדרך כלל הם לא מתים על זה שאנחנו כותבים להם ראשי פרקים לפסק דין.

בקצרה, אחד וחמש לדעתי מקשים בצורה בלתי סבירה על השופטים. אני לא יודע אם מישהו בשפיטה ראה.

אנחנו נחזור ונתעמק בזה.

נשיא בית המשפט העליון קיבל את זה והפיץ את זה לבתי המשפט השונים.

אני חושב שסעיף 5 בעייתי, בגלל שהרבה פעמים פשרה זה לא סוף הדרך, פשרה מותנית בתנאים ולפעמים היא לא יוצאת לדרך. אם שופטים יתחילו לנמק בסעיף 5 שזה עוד לא ברור שהתיק נגמר מה הסיכונים והסיכויים בטענות של כל אחד מהצדדים התיק הזה כבר יימשך.

אם הוא מאשר את הפשרה אז זה כן סוף הדרך.

ואם הוא לא מאשר? לאשר או לדחות. הוא יכול לדחות.

מה שאתה בא ואומר בעצם שאתה לא רוצה פיקוח של בית משפט אם הפשרה היא טובה או לא טובה.

לא, אני אומר שלכתוב מה הסיכונים והסיכויים של התובע והנתבע זה לא..... להעריך את הסיכויים שהתיק לא ודאי שהוא נגמר יכול להיות קטלני.

סליחה, מה קטלני בזה?

אמנם התביעה היא מאה מיליון ומתפשרים על עשרה, אבל אין לשכוח שלתובע יש את הבעיות אלף, בית גימל, יש לו בעיה בתשתית הראייתית והעד ההוא - - -

זה כמעט המלל של כל קדם משפט וזה לא פוגע בהליך. בא השופט ואומר, יש לך בעיה פה פה פה ולצד השני.

הוא לא כותב את זה, מה אתם מדברים?

השופט שהציע פשרה בפרשת תנובה. מה הוא אמר להם? הוא אמר לכם, תשמעו, אתם משחקים על כל הקופה, תגיעו לפשרה. לשני הצדדים. וזה מה שהם אומרים. הוא לא מתחיל לפרט, הסיכונים שלך פה, תיזהר, הסיכונים שלך פה תיזהר.

אנחנו כבר אחרי זה. השופט אמור לאשר.

אז בהחלטתו לאשר, לא לדחות, בהחלטתו לאשר בלבד.

הנקודה ברורה. אני חוזר ומזכיר לכם שאנחנו נדון בכל זה אחרי הקריאה הראשונה. מה אתם רוצים, שאני אעשה דיון ואמחוק חמישה סעיפים?

אולי רק משפט בהמשך למה שאמר עו"ד כהן. יש מקרים שבהם יש פשרות יצירתיות, שהפשרה כדי שתתגשם לכלל אישור של תובענה ייצוגית גם הנתבע רוצה לתחום לעצמו את גדר הסיכונים שלו. אז הוא בא ואומר: נניח שהפשרה מותנית בהצגת קבלת רכישה. אז אומר הנתבע, תראה, אני מסכים לדבר הזה בתנאי שמינימום המציגים קבלות רכישה יהיו כך וכך אחוזים אבל המכסימום יהיו כך וכך אחוזים, נניח בתור דוגמה. מאחר ומדובר כאן בהצעה שיש לה תנאי מתלה, איך בית משפט אמור להתייחס לזה, אלא אם כן ההתייחסות שלו היא למכלול, אם הוא בא ואומר המכלול מקובל עלי – והוא ינמק – או המכלול לא מקובל עלי. אבל אין פה התייחסות למצב שבו ההצעה יצאה עם תנאי מתלה.

ההצעה שלי היא לבטל את התביעות הייצוגיות בישראל.

זאת ההצעה שלך? לבטל את התביעות הייצוגיות בישראל?

במקום החוק הזה עדיף לבטל את תהליך התביעות הייצוגיות בישראל ולחכות עוד שנה ולחוקק אותו בצורה הנכונה מהתחלה.

(ה) בית המשפט רשאי להתנות את אישור ההסדר בתנאים שייראו לו דרושים
לשם הגנה על עניינם של חברי הקבוצה ושל הציבור, לשם הבטחת אכיפת הדין ולשם פיקוח על ביצוע ההסדר

(ו) בית המשפט יורה על רישום החלטתו בענין הסדר בפנקס ופרסומה באותו אופן שבו פורסמה הבקשה לאישור כאמור בסעיף קטן (ג)(1) או בכל דרך אחרת או נוספת שקבע.

(ז) בית המשפט רשאי לקבוע כי חבר קבוצה, אשר אינו מעוניין כי יחול עליו הסדר שאושר, יוכל להודיע לבית המשפט על רצונו זה במועד ובדרך שיקבע בית המשפט; קבע בית המשפט כאמור, לא יהווה אישור ההסדר מעשה בית דין כלפי חבר קבוצה אשר הודיע כאמור, ותקופת ההתיישנות של תביעתו האישית לא תסתיים לפני שחלפו שישה חודשים מיום הודעת חבר הקבוצה, ובלבד שתביעתו האישית נובעת מאותה עילת תובענה, והיא לא התיישנה במועד הגשת בקשת האישור.

לא אמרנו שאנחנו עושים סעיף אחד להתיישנות?

בית המשפט רשאי בהסכמת הצדדים. הוא יכול לבוא להגיד להם, תסכימו לאחד שתיים שלוש אז אני אאשר. האמת היא שזה כתוב. האמת היא שהניסוח כאן הוא יותר טוב. זה מבהיר בדיוק את התהליך שהצדדים באים אליו עם הסדר פשרה, והוא בא ואומר: רבותיי, ההסדר שלכם לא נראה לי. אם תוסיפו לו אחד, שתיים שלוש אז אני אאשר אותו. מסכימים?

אבל יכול להיות שהוא יגיד דבר אחר, אני מאשר את ההסדר בתנאי שבמקום אלף יהיה אלף ורבע.

בסדר. הנקודה כאן להתנות בהסכמת הצדדים.

מה שאתה יכול להוסיף, ולא הסכימו הצדדים לתנאי - - -

זה לא שבית המשפט רשאי להתנות בהסכמת ....

להתנות את האישור.

בעניין סעיף (ז) יש בעיה לתת זכות OPTING OUT אחרי שאושר הסדר פשרה. OPTING OUT ניתן אחרי אישור התובענה כתובענה ייצוגית.

מיכל, זה שיקול דעת. תשימי לב.

לא צריך להיות שיקול דעת כזה כי זה מעודד אנשים לשבת על הגדר ולחכות בצד. תצא פשרה שנראית לי – אני בפנים. תצא פשרה שלא נראית לי – אז אני מתחיל לצאת החוצה. וככה לא יהיו הסדרי פשרה. ותמיד בהסדרים קלאסיים נתבעים מתנים את זה שיהיה הסדר פשרה בזה שלא יהיה יותר מאשר שניים, שלושה ארבעה אנשים שעושים OPTING OUT אחרת לא בא להם הסכם הפשרה, ואפשר גם להבין אותם למה, זה לא דבר מופרך. אז לתת פה כוח לאנשים, אפילו בשיקול דעת של בית משפט, לאפשר OPTING OUT בשלב הזה זה ממש מעודד ....

את הגשת תובענה ייצוגית בשמי. אני חושב שהתובענה שלך מאה אחוז נכונה. אני מסכים שתנהלי את התביעה כדי לנצח. אני לא הסמכתי אותך להסכים להתפשר בשמי.

אז אם אתה לא סומך עלי, תעשה OPTING OUT בשלב שאושרה התובענה הייצוגית.

למה? את לא אומרת לי שאת הולכת להתפשר, את אומרת לי שאת הולכת לנהל את התביעה לנצח. יכול להיות שהמועד ל-OPTING OUT הוא לא אחרי האישור אלא לפני האישור.

זה כן. זה בסדר.

ומיד לאחר שאושרה תובענה ייצוגית.

זה יהיה רק אחרי האישור. הלא יש פרסום בסעיף (ג). יכול להיות שבתגובה לסעיף (ג) אני יכול לבוא ולהגיד, סליחה, עם ההסכם הזה אני בחוץ.

זה לעודד FREE RIDING, זה לעודד תובעים לשבת על הגדר ולחכות מה יילד יום. בינתיים ניתן לתובע להסתכן, לרוץ, להתרוצץ בבתי משפט, להוכיח את התביעה שלו. אם יהיה הסדר פשרה טוב – מה טוב. אם יהיה הסדר פשרה – אז אני יכול לפרוש. זה לא נכון לאפשר את זה.

אם יש איזה נסיבות חריגות שמצדיקות....

לא, זה תביעה כללית.

אפשר רגע להסביר את הרעיון של הסעיף הזה? תראו, צריך לשים לב להבדל בין הסעיף הזה לבין הסעיף שמדבר על ה-OPTING OUT. כאשר מוגשת תביעה ייצוגית ומאושרת, לכל חבר קבוצה יש זכות מוקנית לעשות OPTING OUT לא תלוי בשיקול דעת של בית משפט. זה מוגבל בזמן. עכשיו לגבי פשרה, אם זה כבר עבר את התהליך של האישור וה-OPTING OUT אז נקודת המוצא היא שגם פשרה מחיבת והוא לא יכול לצאת. הוא יכול להתנגד, לנסות לשכנע את בית המשפט שהפשרה לא טובה, אבל אם בכל זאת הפשרה בסדר אז הוא בתוך הקבוצה.

אבל יהיו מצבים, והם לאו דווקא מעטים, שבהם בית משפט תוצג בפניו פשרה שהוא יחשוב שאולי ראוי לאשר אותה, אבל ראוי בכל זאת לתת לחברי קבוצה להחליט אם הם רוצים אותה או לא. כי לפעמים פשרה היא – נגיד מישהו הגיש תביעה על מאה אחוז על נזק והוא מגיש אחר כך הצעת פשרה על עשרה אחוז מהנזק. למה? הוא מסביר, הוא הוציא הרבה הוצאות, המשך ניהול התביעה יגרום לנזקים. ומצד שני, נניח שהתביעה היא לא על גרושים של בזק או של זה אלא על משהו שהוא קצת יותר מהותי. ואתה שולל ממנו את זכות התביעה, אתה כופה עליו לקבל עשרה אחוז. נכון, יש שיקול דעת. הוא צריך לשכנע את בית המשפט.

יעל, אבל יש לי כאן שאלה. תראי. השאלה אם צריך הסכמה של הצדדים. כי הנקודה היא זו: באים אליו שני הצדדים. באים אליו עם פשרה מסוימת. אני יכול להבין מצב שבית המשפט אומר, אתם יודעים מה? בעצם שיעשה תנאי, כמו שאמרנו בסעיף (ה), אני מסכים לאשר את זה בתנאי שמי שרוצה לצאת מהסכם הפשרה יכול לצאת. זה סיפור אחד. סיפור אחד לגמרי, זה מצב שבו הוא אומר, אתם יודעים הפשרה שלכם בסדר גמור, אני מאשר אותה, ועכשיו הפתעה יש לי אליכם: כל מי שזה לא מוצא חן בעיניו בחוץ. זה שני סיפורים אחרים לגמרי.

אז אם את אומרת ש(ז) הוא בידיעת הצדדים מראש, אני חושב שזה הרבה יותר סביר ואז זה גם מאזן את מה שנאמר כאן. והם יודעים אז, והם גם יכולים לקבוע שזה רק עד עשרה אחוז של OPTING OUT או איזה שהוא דבר כה.

לדעתי זה פותר את הבעיה חוץ מזה שזה מעודד כל מיני אנשים שעומדים בפוזיציה של אם יתנו נגיד שיהיו רק שלושה או ארבעה אנשים שעושים OPTING OUT מהתביעה, כל אדם עכשיו בעמדת סחטנות.

הנקודה היא זאת, זה פתח שחרור מאוד חשוב. תארי לעצמך שבאים אנשים ומתנגדים להסדר הפשרה ואומרים, הפשרה הזאת לא טובה. אז אם בית המשפט יכול לשחרר אותם ממעשה בית הדין זה פותר את הבעיה. הוא אומר, אתם יודעים מה? אתם חושבים שהפשרה הזאת לא טובה? תלכו, תמשיכו לבד בעניינכם, אם אתם כל כך רוצים. זה חשוב שהגמישות הזאת תהיה. אם זה ייעשה בהסכמת שני הצדדים. יכול להיות שהנתבע יבוא ויגיד לא, אני רוצה מעשה בית דין, אז הוא לא יסכים.

רק הבעיה היא שעכשיו זה יחבל בהסכמי הפשרה. הדאגה העיקרית שלי שפשוט לא יהיו הסכמי פשרה. כל אחד פה יוכל לחבל בהסכם פשרה כי הוא יגיד, אני רוצה OPTING OUT עכשיו, אני חשבתי שתגיע לתוצאה יותר טובה בהליך. וואללה, חשבת שתגיע לתוצאה יותר טובה בהליך.

אני רוצה להרגיע אותך. מה שקורה בדיונים האלה, זה שאם בא מתנגד ומיוזמתו אומר - -

טוב, מה שאנחנו מתגבשים אליו כרגע בדיון המהיר כרגע זה ש(ז) יחובר ל(ה). בית המשפט רשאי להתנות אישור זה לרבות הקביעה כי ....

סליחה, יש כפל פה וזה מסוכן.

סעיף 20.

הוכחת הסעד ותשלום פיצוי כספי

(א) הכריע בית המשפט בשאלות המשותפות בתובענה הייצוגית לטובת התובע או אישר הסדר בהתאם לסעיף כלשהו, רשאי הוא להורות שכל חבר קבוצה יוכיח את זכאותו לסעד המבוקש וליתן הוראות בדבר הדרך והמועד להוכחת הזכאות לסעד, והכל מבלי להכביד במידה העולה על הנדרש על חברי הקבוצה ועל בעלי הדין.

מה הסיפא הזאת? היא מאוד מוזרה.

המטרה היא להחליט כיצד אנחנו נחלק את הסעד כאשר גם אם התובע והנתבע יכולים - -

אנחנו צריכים לומר לבית המשפט לא לנהוג בחוסר סבירות.

זה מכוון לשיקולים שבית המשפט צריך לשקול כאשר הוא בא לקבוע כיצד חבר הקבוצה עצמו צריך להוכיח את הזכאות שלו לסעד.

יש לי תחושה שלא כל כך מעריכים את השופטים....

הרעיון הכללי הוא כאן שבתביעה ייצוגית יש שני שלבים היות והיא קבוצתית. יש את השלב שמשותף לכל הקבוצה והרבה פעמים מהכרעה בשאלה שמשותפת לכל הקבוצה לא נגזרת אוטומטית המסקנה לגבי כל חבר הקבוצה. לפעמים צריך שלב שני, של בירור אינדיבידואלי, לגבי כל חבר קבוצה בנפרד.

יותר מזה. לפעמים אחת הטענות של נתבעים למה לא נוטים לאשר תביעה ייצוגית זה שהנזק הוא שונה או שהבירור של מה שמגיע לכל אחד הוא נפרד ואז יש תשובה. זה שצריך שלב שני של בירור אינדיבידואלי, זה לא פוסל את התביעה הייצוגית. להפך, מעצם טיבה היא כזאת שלרוב צריך בה שני שלבים. ברגע שאתה נותן הוראות איך עושים את זה והבירור הוא נפרד, הוא שונה מהבירור המשותף. בבירור הראשון התובע ועורך הדין המייצג - -

הנקודה הזאת ברורה. השאלה היחידה, הסיפא הזאת, והכל מבלי להכביד במידה העולה על הנדרש על חברי הקבוצה ועל בעלי הדין, מה זה בעצם מה להגיד?

זה פרי ניסיון. הרבה פעמים השלב השני הוא שלב יותר טכני וזה עלה הרבה פשרות. אחת הדוגמאות זה רמדיה. הסעיף הזה כמובן יחול גם על פשרות. כשקובעים איך אתה מוכיח, אז יכולים לקבוע תנאים שמכבידים על תובעים. הרבה פעמים לנתבע שעושה הסכם פשרה יהיה גם אינטרס כזה, לקבוע תנאים מכבידים.

דוגמה אני אתן לכם, התיק של מקורות שהוזכר קודם, שבו הטענה היתה שפיצוי על זה שלא היתה אספקת מים בתקופה מסוימת בגלל זיהום, ואז הפשרה היתה שהם יתנו פיצוי על הימים האלה, תשלום על המים המינרלים שאנשים קנו, אבל למי הם יתנו את הפיצוי? למי שיביא קבלות. מה זה אומר? מי שמר קבלות מלפני שלוש שנים?

ברמדיה היתה גם בעיה. רצו אישורים קונקרטיים.

ההיגיון של הסעיף ברור. רק שבעיני הוא מובן מאליו

אני רציתי להגיד שבסך הכל מה צריך להוכיח כדי לקבל זכאות?

לא צריך לדרוש ממנו למעלה מהנדרש. זה מה שכתוב פה.

אסור להכביד עליו.

זה מה שכתוב פה. כתוב פה שלא צריך להכביד עליו למעלה מהנדרש. אתה אומר צריך להכביד עליו בדיוק את הנדרש.

אני אומר לא להכביד ולא להקל.

אני מסכים גם אתך בזה, אבל זו בדיוק הנקודה. הסעיף הזה אומר את המובן מאליו. אתה לא צריך לעשות יותר ממה שאתה צריך לעשות. יש בזה הנחיה מסוימת. אגב, אתה יכול ליהנות מהסעיף הזה, כי בשלב אישור הבקשה אתה יכול לבוא ולהגיד: שלב ב' הוא כל כך מסובך, שלא צריך לאשר את הבקשה.

כן, אבל יגידו: הוא לא מסובך כי אפשר להקל את ההכבדות. יש סעיף כזה. בית המשפט יבוא ויגיד, נכון שלפי הדין צריך להביא קבלות, כמו שאמרה יעל, אבל פה זה מכביד. אני מציע שכל אחד יכתוב מכתב כמה מים מינרלים הוא קנה ולפי זה .

נשמע לי הצעה מצוינת. בואו נתקדם הלאה.

זה ברור שצריך להיות לא הכבדה אלא מה שהדין דורש להוכחה. זה מה שיצטרכו להביא.

(2) פסק בית המשפט פצויים, רשאי הוא להורות כי תשלום הפיצויים ייעשה באחת מן הדרכים הבאות, או בכל דרך אחרת שיימצא לנכון:

(1) חבר הקבוצה יפוצה בסכום שייקבע על פי נוסחה שתיקבע, לרבות נוסחה שתתבסס על הוכחת הנזק האישי של חבר קבוצה, ולרבות תוך קביעת סכום פיצוי מינימאלי כולל לכל חברי הקבוצה;
(2) בית המשפט יקבע את סכום הפיצוי המקסימאלי הכולל לכל חברי הקבוצה, וחבר קבוצה יפוצה בסכום שייקבע על פי נוסחה שתיקבע, מתוך סכום זה, ובאופן יחסי; סכום פיצוי מקסימאלי כולל ייקבע רק אם הוא ניתן להערכה מדוייקת באמצעים סבירים.
(3) ישולם סכום כסף מסוים לכל חבר קבוצה, לרבות תוך קביעת סכום פיצוי מינימלי כולל לכל חברי הקבוצה;


אני חייב להגיד לכם, אני אישית סומך על השופטים קצת יותר מזה. נעסוק בזה אחרי שנעבור קריאה ראשונה.

(4) לאלתר, תוך תקופה שתיקבע או בתשלומים תקופתיים בתנאים שיקבע – מוסיפים מההצעה הפרטית.

יש לי הצעה. יש בעיה שכולם מסכימים שהיא בעיה גדולה או קטנה עניין הקופונים. יש החוק החדש של ארצות הברית מ-2005 שמתעסק בקופונים. יש כמה סעיפים שפשוט כדאי לאמץ אותם ואני מציעה שתבדקו את זה.

יכולים לפדות אותם בשווה כסף באמת.

כדאי שהעניין הזה ייכנס.

לכל הפחות צריך להוסיף "בכסף או בשווה כסף".

לא לתת עידוד בנושא של שווה כסף. לצערנו נדירים המקרים של פיצוי.

או בכל דרך אחרת שימצא לנכון – בסדר.

מה שאני חושב שצריך להוסיף כאן, שאם כבר קובעים סכום מינימאלי אז הסכום המינימאלי יהיה בפועל. מה שקורה, שמציגים בפני בית המשפט סכומים ומי שיבוא, בסדר, אז אם הם יבואו ויקבלו את הפיצוי אז יהיה בסדר, זה מה שישתלם. אומר בית המשפט תשמע, סכום הפיצוי הוא שש מאות מיליון שקלים כשבפועל אנחנו יודעים שסכום הפיצוי יגיע לכמה מיליונים בודדים נניח.

אנחנו מדברים על שני דברים שונים. פה יש שתי אופציות. יש יותר, אבל שתיים... לסך כל הקבוצה נותנים מיליון שקל. נבדוק קודם כל כמה באים. אוספים את כולם ואז מחלקים את המיליון בכמה שהגיעו. זו אופציה אלף. אופציה ב' אומרת, אנחנו ניתן לכל אחד אלף שקל. ואז הסכום של סך הכל הוא לא מקסימום אלא איזו שהיא הערכה. אין פתרון לזה.

מה שאני אומר, כשמציגים לפני בית המשפט, הרבה פעמים אומרים לו תקבע את הסכום המינימלי שישולם. אחר כך החלוקה - - -

כן זה סתירה פנימית הרעיון של לקבוע סכום מינימלי אבל לתת לכל אחד סכום קבוע. זה לא יכול לעבוד ככה.

(3) פסק בית המשפט סעד כספי בתובענה הייצוגית, רשאי הוא להורות כי נוסף על הסכום הכספי ישולמו הוצאות, בסכום שקבע, לכל אחד מחברי הקבוצה בעבור הטרחה הכרוכה בהוכחת הזכאות לסעד.

כדאי אולי להוסיף עוד כמה דברים. אחד שבית המשפט יהיה חייב לקבל דו"ח תקופתי על ביצוע ההסכם.

עוד לא סיימתי: (4) (1) בית המשפט רשאי ליתן הוראות בדבר הדיון בהוכחת הזכאות לסעד על ידי חברי הקבוצה ולחלוקתו, ורשאי הוא למנות לשם כך אדם בעל הכישורים המתאימים (להלן - ממונה) וליתן הוראות בדבר דרכי הפיקוח על ביצוע פסק הדין;

למה ממונה ? למה לא התובע הייצוגי והפרקליט שלו?

יכול להיות הוא, יכול להיות מישהו אחר.

(2) החליט בית המשפט על מינוי ממונה רשאי כל אדם הרואה עצמו נפגע על ידי מעשה או החלטה של הממונה לפנות לבית המשפט אשר נתן ההוראה שבסעיף קטן (א), ובית המשפט רשאי לאשר, לבטל, או לשנות את המעשה או ההחלטה, וליתן כל צו בעניין, כפי שימצא לנכון.

(5) קבע בית המשפט סעד בסכום כספי כולל, וחלף המועד שנקבע לפי סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט ליתן הוראות בדבר השימוש שייעשה ביתרת הסכום, אם נותרה, לרבות חלוקת היתרה לקרן שהוקמה לפי סעיף 24, לרשות ציבורית או לארגון שימצא לנכון, ולבד שאותה רשות ציבורית או אותו ארגון אינם התובע המייצג.

אני מתנגדת לכל הסיפור הזה . זה עניין שצריך להתחשב ברצונו של התובע הייצוגי ושל חברי הקבוצה ושהכסף ילך לטובת אותם אנשים בצורה כזו או אחרת, והכי קרוב שאפשר כמובן.

יוסף פה סעיף תקנות.

אולי כדאי לכתוב שהתובע הייצוגי או הפרקליט שלו הוא יהיה הממונה, להוציא מקרים חריגים שבהם....

זה לא כתוב גם לגבי כונס נכסים, אין לזה מקום.

(6) ראה בית המשפט כי סעד כספי לחברי הקבוצה, כולם או חלקם אינו מעשי או אינו צודק בנסיבות העניין, בין משום שלא ניתן לזהותם ולבצע את התשלום בעלות סבירה ובין מסיבה אחרת, רשאי הוא להורות על כל סעד אחר לטובת הקבוצה, כולה או חלקה, או לטובת הציבור, כפי שימצא לנכון בנסיבות העניין.
(7) בית המשפט יורה על פרסום פסק הדין וכל החלטה לפי סעיף זה בהתאם לסעיף 13.



הישיבה ננעלה בשעה 15:50