חוק החולה הנוטה למות תיקון - מוות במרשם רופא

הכנסת השמונה-עשרה

הצעת חוק של חבר הכנסתחיים אורון

פ/2733/18

הצעת חוק החולה הנוטה למות (תיקון – מוות במרשם רופא), התשע"א–2010

תיקון סעיף 11.בחוק החולה הנוטה למות, התשס"ו–2005 ס"ח התשס"ו, עמ' 58. (להלן – החוק העיקרי), בסעיף 1(א), אחרי "לבין ערך" יבוא "כבוד האדם של החולה,". תיקון סעיף 32.בסעיף 3 לחוק העיקרי – (1)אחרי ההגדרה "אדם קרוב" יבוא: ""אימות רפואי" – בחינת התיק הרפואי של החולה ובדיקה אישית של החולה על ידי הרופא האחראי, לאחר הקביעה הרפואית של הרופא האישי;";(2)אחרי ההגדרה "אפוטרופוס" יבוא: ""בגיר" – כהגדרתו בסעיף 13 לחוק האזרחות, התשי"ב–1952 ס"ח התשי"ב, עמ' 146.;"; (3)בהגדרה "בעל כשרות", אחרי פרט (4) יבוא:"(5)בעל אזרחות ישראלית במשך חמש שנים ויותר;"; (4)אחרי ההגדרה "ייפוי כוח" יבוא:""ייעוץ" – פגישה אחת או יותר, בין פסיכיאטר או פסיכולוג המוסמכים מטעם המדינה לבין החולה, למטרת קביעה כי החולה כשיר ולא סובל מהפרעה פסיכולוגית או פסיכיאטרית או דיכאון העשויים לגרום לשיבוש בשיקול הדעת;"; (5)אחרי ההגדרה "מטפל" יבוא:""מקום ציבורי" – כהגדרתו בתוספת לחוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים, התשס"ח–2008 ס"ח התשס"ח, עמ' 68. ; "מרשם ממית" – מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית (להלן – המרשם);";(6)אחרי ההגדרה "פסיכולוג" יבוא: ""פסיכיאטר" – רופא שהוא בעל תואר מומחה בפסיכיאטריה לפי תקנות שהותקנו לפי סעיף 17 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז–1976 דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 30, עמ' 594.;"; (7)אחרי ההגדרה "סבל משמעותי" יבוא: ""ספק שירותי בריאות" – אדם בעל רישיון המוסמך או מורשה על פי החוק לספק טיפול רפואי או תרופות, כולל מוסדות רפואיים;";הוספת סימן ג'13.אחרי סעיף 18 לחוק העיקרי יבוא:"סימן ג'1: חולה הנוטה למות המבקש לקצר את חייו בסיוע מרשם ממיתקביעת מצבו הרפואי של מטופל לצורך קבלת המרשם18א.על אף האמור בסעיף 8, לצורך קבלת המרשם, רופא אישי ורופא אחראי מוסמכים לקבוע כי המטופל הוא חולה הנוטה למות, אם נוכחו כי המטופל סובל מבעיה רפואית חשוכת מרפא ותוחלת חייו, אף אם יינתן לו טיפול רפואי, אינה עולה על שישה חודשים, והכל לפי הוראות פרק זה. בקשה לקבלת מרשם 18ב.חולה הנוטה למות, שהוא בגיר ובעל כשרות רשאי להגיש בקשה כתובה ושתי בקשות בעל פה לקבלת המרשם לפי הוראות סימן זה.אופן הגשת הבקשות בעל פה18ג.מטופל יגיש לרופא האישי שתי בקשות בעל פה באופן הבא: (1)החולה יצהיר בעל פה בפני רופאו האישי על רצונו לקבל מרשם (להלן – הבקשה הראשונה);(2)החולה יחזור על הבקשה בעל פה באוזני רופאו האישי לפחות 15 ימים אחרי הגשת הבקשה הראשונה ואחרי הגשת הבקשה בכתב כאמור בסעיף 18ד;(3)הרופא האישי יעמיד בפני החולה את האפשרות למשוך את בקשתו לקבלת המרשם בכל זמן ובכל דרך.אופן הגשת הבקשה בכתב לקבלת המרשם 18ד.(א)חולה הנוטה למות יגיש לרופא האישי בקשה בכתב לקבלת המרשם, אחרי שהגיש את הבקשה הראשונה.(ב)(1)בקשה בכתב לקבלת המרשם תוגש על גבי טופס שבתוספת החמישית, בפני שני עדים, אשר יצהירו שנראה כי החולה כשיר ושהוא פועל מתוך רצון חופשי ועצמאי ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.(2)אחד מהעדים יהיה:(א)אדם שאינו קרוב לחולה בקרבת דם, קרבה משפחתית, קשרי נישואין או אימוץ;(ב)אדם שבעת החתימה על טופס הבקשה לא יהיה יורש או נהנה בצוואה, לפי העניין; (ג)אדם שאינו מנהל מוסד רפואי בו החולה מקבל את הטיפולים להם הוא זקוק.(3)הרופא האישי לא יהיה נוכח בעת החתימה על טופס הבקשה.תקופת ההמתנה18ה.לא ייתן רופא אישי את המרשם לחולה הנוטה למות בטרם חלפו 15 ימים מיום הגשת הבקשה השנייה שבעל פה.חזרת החולה מבקשתו למרשם18ו.חולה נוטה למות רשאי לחזור בו מבקשתו לקבלת המרשם, בכל זמן ודרך שיבחר.אחריות הרופא האישי18ז.(א)הרופא האישי יערוך את הקביעה הראשונית כאמור בסעיף 18א. (ב)הרופא האישי יקבע האם החולה בעל כשרות ומבקש לקבל את המרשם מתוך צלילות הדעת, באופן וולונטרי וכי לחולה הנוטה למות לא נקבעה אבחנה פסיכיאטרית.(ג)הרופא האישי יספק לחולה את המידע הבא:(1)דיאגנוזה אודות מצבו הבריאותי;(2)פרוגנוזה אודות סיכויי החלמתו;(3)הרופא יציג בפני החולה הנוטה למות קיומן של חלופות בנות ביצוע העומדות לפניו, לרבות טיפול מקל, אשפוז בהוספיס ונטילת משככי כאבים;(4)הסכנות הפוטנציאליות אשר עשויות להיגרם כתוצאה ממימוש המרשם;(5)תוצאות נטילת התרופה שניתנה באמצעות המרשם.(ד)הרופא האישי יפנה את החולה לרופא האחראי לאימות רפואי של הדיאגנוזה ולצורך קביעה כי החולה בעל כשרות ומבצע את הבקשה באופן וולונטרי. (ה)הרופא האישי ימליץ לחולה להודיע על החלטתו לשאר הבשר שלו; סירוב החולה להודיע לקרוביו לא ישמש עילה לשלילת בקשתו לקבלת המרשם.(ו)הרופא האישי יסביר לחולה את החשיבות בנוכחותו של אדם נוסף בעת נטילת התרופה ועל האיסור על לקיחת התרופה במקום ציבורי.(ז)הרופא האישי יסביר לחולה כי הוא רשאי לחזור בו מבקשתו לקבלת המרשם כאמור בסעיף 18ו. (ח) רופא האישי יעמיד בפני החולה את האפשרות לדחות את המשך התהליך לקבלת המרשם לפרק זמן של חודש ימים, מיום הגשת הבקשה הראשונה בעל פה; אין בהודעת החולה על דחיית התהליך בחודש משום הפסקת התהליך לקבלת המרשם.(ט)הרופא האישי יוודא, טרם מתן המרשם, כי החולה עורך החלטה מתוך צלילות הדעת.(י)הרופא האישי יעביר את המרשם לרוקח באחת הדרכים: באופן אישי, באמצעות דואר אלקטרוני או פקס; הרוקח יספק את התרופה לחולה או למיופה כוחו.(יא)לא ייתן הרופא האישי מרשם, אלא אם התמלאו כל התנאים בסעיפים קטנים (א) עד (י).(יב)הרופא האישי יחתום על תעודת פטירתו של החולה וסיבת המוות שתצוין בתעודה תהיה מוות טבעי ממחלתו הראשונית של החולה. אישור הרופא האחראי18ח.(א) הרופא האחראי יערוך אימות רפואי לקבוע האם המטופל הוא חולה הנוטה למות כאמור בסעיף 18א. (ב)הרופא האחראי יקבע האם החולה בעל כשרות ומבצע את הבקשה לקבלת המרשם מתוך צלילות הדעת, באופן וולונטרי וכי החולה אינו סובל מדיכאון.הפנייה לייעוץ 18ט.(א)סברו הרופא האישי או הרופא האחראי, כי החולה סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בשיקול הדעת, יפנו את החולה לייעוץ. (ב)לא יינתן מרשם למטופל עד שייקבע כי אינו סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או דיכאון הגורמים לשיבוש בשיקול הדעת.אופן נטילת התרופה לסיום החיים בכבוד18י.(א)החולה ייטול את התרופה באופן עצמאי.(ב)לא ייתן הרופא האישי את התרופה לחולה בכל צורה שהיא.מסמכים רפואיים נדרשים18יא.בנוסף על האמור בסעיף 11 ובכל דין, בתיק הרפואי האישי של החולה הנוטה למות יתועדו כל התהליכים והתנאים הנדרשים לפי סימן זה.סילוק תרופה מרדימה במינון ממית שלא בשימוש18יב.כל תרופה מרדימה במינון ממית שנותרה ולא נלקחה על ידי החולה באופן עצמאי תסולק באמצעים הקבועים על פי חוק. דרישות דיווח18יג. (א)הרופא האישי ידווח למשרד הבריאות על כל מרשם ממית שנתן.(ב)משרד הבריאות יערוך תיעוד שנתי של בקשות החולים לקבלת המרשם.(ג)משרד הבריאות יפרסם מדי שנה דוח בדבר מספר המבקשים לקבלת המרשם ומספר החולים אשר מימשו את המרשם.צוואות וחוזים18יד.כל התניה בחוזה, בצוואה או בהסכם אחר, שעלולה להשפיע על החולה להגיש או למשוך את בקשתו לקבלת המרשם – בטלה. ביטוח או קצבה שנתית18טו.(א)מכירה, רכישה או הנפקה של ביטוח חיים, בריאות או תאונות או קצבה שנתית לא תשפיע או תושפע על הגשת הבקשה לקבלת המרשם או על משיכת בקשה זו. (ב)מימוש המרשם על ידי החולה לא ישפיע על ביטוחי החיים, הבריאות, התאונות או הקצבה השנתית. הגבלות 18טז.(א)הוראות סימן זה אינן מתירות לרופא או לאדם אחר לסיים את חייו של החולה באמצעות זריקה הגורמת למוות או המתת חסד.(ב)צעדים הננקטים על פי סימן זה אין משמעם היתר להתאבדות, סיוע להתאבדות, המתת חסד ורצח. (ג)בדוחות אותם מפרסמת המדינה מימוש המרשם על ידי החולה לא תיחשב להתאבדות או סיוע להתאבדות. (ד)יראו מימוש המרשם כהשגת תרופה ונטילתה באופן עצמאי לסיום החיים בכבוד.דרישות תשלום מצד גופים ממשלתיים18יז.כל דרישה לתשלום מצד גופים ממשלתיים בשל נטילת התרופה על ידי החולה במקום ציבורי תיעשה אל מול העיזבון של החולה." תיקון סעיף 194.בסעיף 19 לחוק העיקרי, בסופו יבוא "למעט הוראות על פי סעיף 18א עד 18יז."תיקון סעיף 205. בסעיף 20 לחוק העיקרי, בסופו יבוא "למעט הוראות על פי סעיף 18א עד 18יז." תיקון סעיף 476.בסעיף 47(א) לחוק העיקרי, אחרי פסקה (8) יבוא: "(9)קביעת הרופא האישי או הרופא האחראי, לפי העניין, לעניין היותו של מטופל חולה נוטה למות כאמור בסעיף 18א ולעניין מתן המרשם כאמור בסעיף 18ז.". הוספת סעיף 53א7.אחרי הכותרת "פרק ז': שונות" לחוק העיקרי יבוא:"עונשין53א.(א)מי שזייף או שינה בקשה לקבלת המרשם או הסתיר בקשתו של החולה לקבלת המרשם, דינו –מאסר חמש שנים(ב)מי שאילץ חולה להגיש בקשה לקבלת המרשם או מנע מחולה כאמור למשוך את הבקשה לקבלת המרשם, דינו – מאסר שמונה שנים. תיקון סעיף 548.בסעיף 54 לחוק העיקרי, האמור בו יסומן "(א)" ואחריו יבוא: "(ב)לא יראו בבקשת מטופל לקבלת המרשם מרופאו האישי כהזנחה מצד אפוטרופוס של החולה.". תיקון סעיף 569.בסעיף 56 לחוק העיקרי – בכל מקום, אחרי "מטפל" יבוא "או ספק שירותי בריאות";(2)אחרי "למטפל" יבוא "או ספק שירותי בריאות";(3)בכל מקום, אחרי "טיפול רפואי מסוים" יבוא "או המרשם".תיקון סעיף 6010.בסעיף 60(א) לחוק העיקרי, אחרי פסקה (8) יבוא:"(9)הוראות לאיסוף המידע אודות חולים אשר הגישו בקשת לקבלת המרשם לעניין סעיף 18יג(ב)." תיקון חוק זכויות החולה11.בחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996 ס"ח התשנ"ו, עמ' 327., בסעיף 2, בהגדרה "טיפול רפואי", אחרי "טיפול סיעודי" יבוא "טיפול רפואי מקל (פליאטיווי)".הוספת תוספת חמישית12.אחרי התוספת הרביעית לחוק העיקרי יבוא: "תוספת חמישית סעיף 18דטופס בקשה לקבלת מרשם ממיתאני,_____________, מספר ת.ז.____________, בגיר בעל כשרות. אני סובל מ_________________, מחלה שעל פי קביעתו של רופאי האישי הינה מחלה סופנית, אבחנה אשר אושרה על ידי רופא אחראי. קיבלתי מידע מלא לגבי האבחנה הרפואית שלי, סיכויי ההחלמה מהמחלה, אופי התרופה אשר תירשם והסיכונים האפשריים הגלומים בנטילת התרופה, תוצאות נטילת התרופה והחלופות לנטילת התרופה, כולל טיפול מקל וטיפול בהוספיס. הריני לבקש שרופאי האישי ירשום לי מרשם ממית, לתרופה אותה אטול בעצמי, לסיום חיי בכבוד. כמו כן, אבקש שרופאי האישי יעמוד בקשר עם הרוקח לוודא את אספקת המרשם. - הודעתי למשפחתי על החלטתי לבקש מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית ולקחתי את דעותיהם בנושא לתשומת ליבי: כן/לא, חתימה בראשי תיבות- החלטתי שלא להודיע למשפחתי על החלטתי לבקש מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית: כן/לא, חתימה בראשי תיבות- אין לי שאר בשר להודיע לו על החלטתי לבקש מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית: כן/לא, חתימה בראשי תיבות- אני מבין כי עומדת בפני האפשרות למשוך את בקשתי לקבלת מרשם לבקש מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית ובכל זמן נתון: כן/לא, חתימה בראשי תיבות- אני מבין את מלוא ההשלכות של הגשת בקשה זו ואני מצפה למות לאחר שאטול את התרופה שנרשמה לי. אני אף מבין שעל אף שמרבית המיתות מתרחשות בפרק זמן של שלוש שעות מרגע נטילת התרופה, קיימת אפשרות שהדבר ייקח זמן ארוך יותר. רופאי האישי הסביר לי בפירוט את הסיכונים האפשריים הכרוכים בנטילת התרופה: כן/לא, חתימה בראשי תיבות- אני מגיש בקשה זו באופן וולונטרי וללא הסתייגויות ומקבל על עצמי את כל החובות המוסריות הנגזרות מבקשה זו: כן/לא, חתימה בראשי תיבותחתימת החולה:___________ תאריך:_________________הצהרת העדיםאנו, החתומים מטה, מצהירים כי ________, אשר הגיש בקשה לקבלת מרשם לבקש מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית וחתם עליה:1.מוכר לנו באופן אישי2.חתם על הבקשה בנוכחותנו בתאריך המצוין מעלה3.ביצע את הבקשה מתוך צלילות הדעת4ביצע את הליך הגשת הבקשה ללא לחץ, אילוץ והשפעה של גורם חיצוני זה או אחר5.איננו משמשים כרופאיו האישיים של החולהשמו המודפס של העד הראשוןחתימת העד הראשון________תאריך__________שמו המודפס של העד השניחתימת העד השני________תאריך_________* הערה: אחד העדים לא יהיה קשור לחולה החתום על הבקשה בקרבת דם, קשרי נישואין או אימוץ ; לא יהיה בעל זכאות לכל או חלק מעיזבונו של החולה ; לא יהיה הבעלים, המפעיל או המעסיק של מתקן לטיפול בריאותי בו מתגורר החולה. במידה והחולה מאושפז בבית החולים או מתקן לטיפול בריאותי אחר, אחד מהעדים יהיה אדם אשר מונה על ידי בית החולים או המתקן לטיפול בריאותי בו מאושפז החולה."

דברי הסבר

חוק החולה הנוטה למות הכיר בעובדה שאפשר לשמר, באמצעים מלאכותיים, את חייהם של חולים במחלות חשוכות מרפא מעבר לגבול הטבעי של אותן מחלות. יכולת טכנית זו דנה את החולים לייסורים מתמידים, פיסיים ונפשיים, כשהיא מאריכה את תהליך הגסיסה ללא כל תקווה או תוחלת. החוק מכבד את זכות החולה על גופו ולכן הוא מאפשר לרופאים לקבל את בקשתו של חולה הנוטה למות שלא להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים. כך, החוק מתיר לרופאים, שלא לחבר, או לנתק, חולה כזה ממכשיר הנשמה, ובלבד שנקבע כי הוא אכן מתייסר במחלה חשוכת מרפא, כי אכן ימיו ספורים וכי נתן את בקשתו מתוך צלילות הדעת והמחשבה.

יחד עם זאת, החוק אינו חל על חולה מתייסר הנוטה למות, שחייו אינם תלויים ב"אמצעים מלאכותיים" אשר את הפסקת השימוש בהם הוא יכול לדרוש כדי למות. חולים כאלה אינם יכולים לממש את זכותם האנושית והאזרחית הבסיסית למוות מוקדם וגואל, ובשם החוק הם נידונים להמשיך ולהתייסר. אין זה מפתיע כי לא מעטים מהם בוחרים לסיים את חייהם בהתאבדות, הנעשית לעתים בצורה ברוטלית ומותירה צלקת נוראה בלב בני המשפחה.

החוק אינו אוסר על אדם הרוצה בכך להתאבד, אך סיוע במעשה כזה, גם מצד בן משפחה, הוא עבירה פלילית. מציאות זו הביאה לא פעם גם למצב נואש של מוות כפול, שבו רוצח בן הזוג הבריא את זה החולה, כדי לגאול אותו מייסוריו, ומתאבד מיד לאחר מכן.

מדינת אורגון בארצות הברית הייתה הראשונה בעולם שהתמודדה באומץ עם סוגיה זו. חוק מוות בכבוד (Death With Dignity Act) אושר שם בשני משאלי עם בשנים 1994 ו-1997, נכנס לתוקף ב-1998 ומאז עמד בהצלחה בכמה וכמה "מתקפות משפטיות" מצד הממשל הפדרלי הרפובליקאי השמרני. החוק באורגון מתיר מוות בסיוע רופא (Physician Assisted Death) בתנאים מוגדרים היטב ומחמירים מאוד. ב-2008 התקבל חוק דומה גם במדינת וושינגטון.

החוקים באורגון ובוושינגטון מאפשרים לאדם בוגר, בן 18 שנה לפחות, החולה במחלה חשוכת מרפא ונוטה למות, לבקש מהרופא שלו "מרשם ממית". את הבקשה הוא חייב להביע פעמיים בעל פה, ופעם נוספת בכתב, בנוכחות שני עדים ובהפרש של 15 יום בין בקשה לבקשה. שני רופאים חייבים לאשר כי אכן מדובר במחלה סופנית חשוכת מרפא, כי החולה סובל סבל פיסי או נפשי וכי תוחלת חייו היא לכל היותר שישה חודשים. הרופאים גם נדרשים לקבוע שהבקשה ניתנה מתוך צלילות הדעת, וכי החולה אינו בדיכאון. כדי למנוע "תיירות מוות" חייב המבקש להיות תושב המדינה חמש שנים לפחות. על הרופאים מוטלת החובה להסביר לחולה את כל האפשרויות האחרות העומדות לפניו, לרבות טיפול פליאטיווי (טיפול המביא להקלה בתסמיני המחלה אך אינו מרפא אותה). אם התמלאו תנאים אלו, הרופא המטפל רשאי לתת לחולה מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית. החוק מחייב את הרופא גם לדווח לרשויות הבריאות במדינה על כל "מרשם ממית" שנתן. ההליך כולו נבדק ביסודיות על ידי המדינה לאחר מות החולה. רופא הפועל במסגרת כללים אלו מוגן על ידי החוק, ואילו מותו של החולה אינו נחשב כהתאבדות אלא כמוות טבעי ממחלתו הראשונית. מאז שהחוק נכנס לתוקף, שום רופא באורגון לא הועמד לדין בשל הפרת המסגרת החוקית של "מוות בסיוע רופא".

חשוב מאוד להדגיש כי החוק באורגון מחייב את החולה לקחת את התרופה בעצמו, ואוסר על הרופא לתת אותה לחולה בכל צורה שהיא. מבחינה זו המצב המשפטי באורגון שונה באופן מהותי מזה הקיים בהולנד, בבלגיה, בשווייץ ובשוודיה. החוק במדינות אלה מאפשר, בצד מוות בסיוע רופא, גם המתת חסד פעילה (Active Euthanasia) שבה הרופא נותן בעצמו את התרופה הממיתה לחולה הסופני.

מאז 1998 מפרסמת אורגון דו"ח שנתי גלוי על יישום החוק בפועל. הנתונים העולים מדו"חות אלו העומדים במוקד ויכוח חובק עולם עולה כי: כ-300 איש מתו בחסות החוק מאז שנכנס לתוקף. מספר המרשמים הניתנים בכל שנה לאוכלוסיית המדינה, המונה כ-7 מיליון נפש, הוא כ-60. מספר החולים שניצלו את המרשמים שעמדו לרשותם הוא כ-45 בשנה - יחס של 15:10,000 מכלל המיתות במדינה. גילם הממוצע של המתים היה 74. שיעור הנשים והגברים שמתו בחסות החוק שווה. רובם היו לבנים ובעלי מקצוע חופשי. למחציתם הייתה השכלה גבוהה, ורובם היו חולי סרטן או חולים במחלת ניוון שרירים. כמעט כולם מתו בביתם, תוך שהם מקבלים טיפול פליאטיווי. לרוב המוחלט של המתים היה ביטוח רפואי שנשא בעלות הכספית של מחלתם. הסיבות העיקריות לבקשה של החולים לקבל "מרשם ממית" היו הפחד מפני אובדן העצמאות האישית, חוסר יכולת ליהנות עוד מהחיים, חשש מפני אובדן הכבוד העצמי, פחד מפני כאב וחוסר יכולת לשלוט על הסוגרים. רובם רצו לקבוע את המועד והצורה שבה ילכו לעולמם, ואיש לא ציין קשיים כלכליים עקב המחלה כגורם לבקשתו.

הדוח האחרון פורסם במרס 2009 והוא כולל מידע על 11 שנים של יישום החוק באורגון (בין 1998 ל-2008 כולל). מהדוח עולים הנתונים האלה על יישום ההסדר שבחוק ועל היקף השימוש בו:

במשך 11 שנות תחולת החוק סיימו את חייהם 401 מטופלים במסגרת החוק.

ב-2008 נרשמו 88 מרשמים ממתים על-פי החוק (לעומת 85 ב-2007 ו-23 ב-1998, השנה הראשונה לתחולת החוק);

מתוך 88 המטופלים שקיבלו מרשמים ב-2008 – 54 מימשו את המרשם, 22 מתו מהמחלה הסופנית בה הם היו חולים ו-12 היו עוד בחיים בסוף שנת 2008.

נוסף על כך, שישה מטופלים שקיבלו מרשם ב-2007 עשו בו שימוש ב-2008, כך שסך המטופלים שסיימו את חייהם על-פי החוק בשנה זו היה 60 (מהם 30 נשים ו-30 גברים).

הגיל החציוני של המסיימים את חייהם על-פי החוק ב-2008 היה 72, טווח הגילים היה 93-44, מהם 78% היו בין הגילים 84-55. מאז נכנס החוק לתוקף טווח הגילים של מי שסיים את חייו על-פי החוק היה 96-25.

המחלה הסופנית הרווחת בקרב מי שסיים את חייו על-פי החוק היא סרטן (80% ב-2008, ו-82% מאז תחילת תחולת החוק).

רק שני מטופלים (3.3%) הופנו לייעוץ פסיכולוגי או פסיכיאטרי ב-2008, לעומת כ-10% מהמטופלים במשך תחולת החוק.

רוב רובם של המטופלים יידעו את משפחתם בהחלטה (93.3% ב-2008 ו-94.2% מאז תחילת החוק).

ב-2008 לא נרשמו סיבוכים בנטילת התרופה על ידי מטופלים ואף לא מקרים של פעולה של רופאים בחוסר תום לב.

הצעת החוק המובאת בזו מבקשת לאמץ את המודל שנקבע במדינת אורוגון המתיר "מוות במרשם רופא".

בנוסף, הצעת החוק מתקנת את הגדרת "טיפול רפואי" בחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996 ומוסיפה לרשימת הטיפולים הרפואיים טיפול רפואי מקל (פליאטיווי). כיום, ההגדרה של "טיפול רפואי" בחוק זכויות החולה אינה כוללת במפורש את תחום הטיפול הרפואי המקל. חוק החולה הנוטה למות, המכיר במפורש בחובת הרופא להעניק טיפול זה, מתייחס אך ורק למי שהוא בגדר חולה הנוטה למות כמשמעו בחוק זה. התיקון המוצע נועד לצורך הבהרה כי הזכות לקבלת טיפול רפואי כוללת גם את הזכות לקבלת טיפול רפואי מקל, כל אימת שלדעת הרופא האחראי החולה זקוק לטיפול בתחום זה.

הצעת החוק המובאת בזה מבקשת לאמץ את המודל שנקבע במדינת אורוגון המתיר "מוות במרשם רופא".

---------------------------------

הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים

והונחה על שולחן הכנסת ביום

ט"ו בכסלו התשע"א – 22.11.10

הכנסת השמונה-עשרה

הצעת חוק של חברי הכנסתזהבה גלאון

שלמה מולה

איתן כבל

דב חנין

ניצן הורוביץ

אילן גילאון

פ/3226/18

הצעת חוק החולה הנוטה למות (תיקון – מוות במרשם רופא), התשע"א–2011

תיקון סעיף 11.בחוק החולה הנוטה למות, התשס"ו–2005 ס"ח התשס"ו, עמ' 58. (להלן – החוק העיקרי), בסעיף 1(א), אחרי "לבין ערך" יבוא "כבוד האדם של החולה,". תיקון סעיף 32.בסעיף 3 לחוק העיקרי – (1)אחרי ההגדרה "אדם קרוב" יבוא: ""אימות רפואי" – בחינת התיק הרפואי של החולה ובדיקה אישית של החולה על ידי הרופא האחראי, לאחר הקביעה הרפואית של הרופא האישי;";(2)אחרי ההגדרה "אפוטרופוס" יבוא: ""בגיר" – כהגדרתו בסעיף 13 לחוק האזרחות, התשי"ב–1952 ס"ח התשי"ב, עמ' 146.;"; (3)בהגדרה "בעל כשרות", אחרי פסקה (4) יבוא:"(5)בעל אזרחות ישראלית במשך חמש שנים ויותר;"; (4)אחרי ההגדרה "ייפוי כוח" יבוא:""ייעוץ" – פגישה אחת או יותר, בין פסיכיאטר או פסיכולוג המוסמכים מטעם המדינה לבין החולה, למטרת קביעה כי החולה כשיר, ואינו סובל מהפרעה פסיכולוגית או פסיכיאטרית או דיכאון שעשויים לגרום לשיבוש בשיקול דעתו;"; (5)אחרי ההגדרה "מטפל" יבוא:""מקום ציבורי" – כהגדרתו בתוספת לחוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים, התשס"ח–2008 ס"ח התשס"ח, עמ' 68. ; "מרשם ממית" – מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית (להלן – המרשם);";(6)אחרי ההגדרה "פסיכולוג" יבוא: ""פסיכיאטר" – רופא שהוא בעל תואר מומחה בפסיכיאטריה לפי תקנות שהותקנו לפי סעיף 17 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז–1976 דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 30, עמ' 594.;"; (7)אחרי ההגדרה "סבל משמעותי" יבוא: ""ספק שירותי בריאות" – אדם בעל רישיון המוסמך או מורשה על פי החוק לספק טיפול רפואי או תרופות, כולל מוסדות רפואיים;";הוספת סימן ג'13.אחרי סעיף 18 לחוק העיקרי יבוא:"סימן ג'1: חולה הנוטה למות המבקש לקצר את חייו בסיוע מרשם ממיתקביעת מצבו הרפואי של מטופל לצורך קבלת המרשם18א.על אף האמור בסעיף 8, לצורך קבלת המרשם, רופא אישי ורופא אחראי מוסמכים לקבוע כי המטופל הוא חולה הנוטה למות, אם נוכחו כי המטופל סובל מבעיה רפואית חשוכת מרפא ותוחלת חייו, אף אם יינתן לו טיפול רפואי, אינה עולה על שישה חודשים, והכל לפי הוראות פרק זה. בקשה לקבלת מרשם18ב.חולה הנוטה למות, שהוא בגיר ובעל כשרות, רשאי להגיש בקשה כתובה ושתי בקשות בעל פה לקבלת המרשם לפי הוראות סימן זה.אופן הגשת הבקשות בעל פה18ג.מטופל יגיש לרופא האישי שתי בקשות בעל פה באופן הבא: (1)החולה יצהיר בעל פה בפני רופאו האישי על רצונו לקבל מרשם (להלן – הבקשה הראשונה);(2)החולה יחזור על הבקשה בעל פה באוזני רופאו האישי לפחות 15 ימים אחרי הגשת הבקשה הראשונה ואחרי הגשת הבקשה בכתב כאמור בסעיף 18ד;(3)הרופא האישי יעמיד בפני החולה את האפשרות למשוך את בקשתו לקבלת המרשם בכל זמן ובכל דרך.אופן הגשת הבקשה בכתב לקבלת המרשם 18ד.(א)חולה הנוטה למות יגיש לרופא האישי בקשה בכתב לקבלת המרשם, אחרי שהגיש את הבקשה הראשונה.(ב)(1)בקשה בכתב לקבלת המרשם תוגש על גבי טופס שבתוספת החמישית, שנחתם בפני שני עדים, שיצהירו שנראה כי החולה כשיר ושהוא פועל מתוך רצון חופשי ועצמאי ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.(2)אחד מהעדים יהיה אדם שמתקיימים בו כל אלה:(א)הוא אינו קרוב לחולה בקרבת דם, קרבה משפחתית, קשרי נישואין או אימוץ;(ב)בעת החתימה על טופס הבקשה הוא אינו יורש או נהנה בצוואה, לפי העניין; (ג)הוא אינו מנהל מוסד רפואי בו החולה מקבל את הטיפולים להם הוא זקוק.(3)הרופא האישי לא יהיה נוכח בעת החתימה על טופס הבקשה.תקופת ההמתנה18ה.לא ייתן רופא אישי את המרשם לחולה הנוטה למות בטרם חלפו 15 ימים מיום הגשת הבקשה השנייה שבעל פה.חזרת החולה מבקשתו למרשם18ו.חולה נוטה למות רשאי לחזור בו מבקשתו לקבלת המרשם, בכל זמן ודרך שיבחר.אחריות הרופא האישי18ז.(א)הרופא האישי יערוך את הקביעה הראשונית כאמור בסעיף 18א .

(ב)הרופא האישי יקבע האם החולה בעל כשרות ומבקש לקבל את המרשם מתוך צלילות הדעת, באופן וולונטרי וכי לחולה הנוטה למות לא נקבעה אבחנה פסיכיאטרית.(ג)הרופא האישי יספק לחולה הנוטה למות את המידע הבא:(1)דיאגנוזה אודות מצבו הבריאותי;(2)פרוגנוזה אודות סיכויי החלמתו;(3)הרופא יציג בפני החולה הנוטה למות קיומן של חלופות בנות ביצוע העומדות לפניו, לרבות טיפול מקל, אשפוז בהוספיס ונטילת משככי כאבים;(4)הסכנות הפוטנציאליות אשר עשויות להיגרם כתוצאה ממימוש המרשם;(5)תוצאות נטילת התרופה שניתנה באמצעות המרשם.(ד)הרופא האישי יפנה את החולה לרופא האחראי לאימות רפואי של הדיאגנוזה ולצורך קביעה כי החולה בעל כשרות ומבצע את הבקשה באופן וולונטרי. (ה)הרופא האישי ימליץ לחולה להודיע על החלטתו לשאר הבשר שלו; סירוב החולה להודיע לקרוביו לא ישמש עילה לשלילת בקשתו לקבלת המרשם.(ו)הרופא האישי יסביר לחולה את החשיבות בנוכחותו של אדם נוסף בעת נטילת התרופה ועל האיסור על לקיחת התרופה במקום ציבורי.(ז)הרופא האישי יסביר לחולה כי הוא רשאי לחזור בו מבקשתו לקבלת המרשם כאמור בסעיף 18ו. (ח) רופא האישי יעמיד בפני החולה את האפשרות לדחות את המשך התהליך לקבלת המרשם לפרק זמן של חודש ימים, מיום הגשת הבקשה הראשונה בעל פה; אין בהודעת החולה על דחיית התהליך בחודש משום הפסקת התהליך לקבלת המרשם.(ט)הרופא האישי יוודא, טרם מתן המרשם, כי החולה עורך החלטה מתוך צלילות הדעת.(י)לא ייתן הרופא האישי מרשם, אלא אם התמלאו כל התנאים בסעיפים קטנים (א) עד (ח).(יא)הרופא האישי יעביר את המרשם לרוקח באחת הדרכים: באופן אישי, באמצעות דואר אלקטרוני או פקס; הרוקח יספק את התרופה לחולה או למיופה כוחו.(יב)הרופא האישי יחתום על תעודת פטירתו של החולה וסיבת המוות שתצוין בתעודה תהיה מוות טבעי ממחלתו הראשונית של החולה. אישור הרופא האחראי18ח.(א) הרופא האחראי יערוך אימות רפואי לקבוע האם המטופל הוא חולה הנוטה למות כאמור בסעיף 18א. (ב)הרופא האחראי יקבע האם החולה בעל כשרות ומבצע את הבקשה לקבלת המרשם מתוך צלילות הדעת, באופן וולונטרי וכי החולה אינו סובל מדיכאון.הפנייה לייעוץ 18ט.(א)סברו הרופא האישי או הרופא האחראי, כי החולה סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בשיקול הדעת, יפנו את החולה לייעוץ. (ב)לא יינתן מרשם למטופל עד שייקבע כי אינו סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או דיכאון הגורמים לשיבוש בשיקול הדעת.אופן נטילת התרופה לסיום החיים בכבוד18י.(א)החולה ייטול את התרופה באופן עצמאי.(ב)לא ייתן הרופא האישי את התרופה לחולה בכל צורה שהיא.מסמכים רפואיים נדרשים18יא.בנוסף על האמור בסעיף 11 ובכל דין, בתיק הרפואי האישי של החולה הנוטה למות יתועדו כל התהליכים והתנאים הנדרשים לפי סימן זה.סילוק תרופה מרדימה במינון ממית שלא בשימוש18יב.כל תרופה מרדימה במינון ממית שנותרה ולא נלקחה על ידי החולה באופן עצמאי תסולק באמצעים הקבועים על פי חוק. דרישות דיווח18יג. (א)הרופא האישי ידווח למשרד הבריאות על כל מרשם ממית שנתן.(ב)משרד הבריאות יערוך תיעוד שנתי של בקשות החולים לקבלת המרשם.(ג)משרד הבריאות יפרסם מדי שנה דוח בדבר מספר המבקשים לקבלת המרשם ומספר החולים אשר מימשו את המרשם.צוואות וחוזים18יד.כל התניה בחוזה, בצוואה או בהסכם אחר, שעלולה להשפיע על החולה להגיש או למשוך את בקשתו לקבלת המרשם – בטלה. ביטוח או קצבה שנתית18טו.(א)מכירה, רכישה או הנפקה של ביטוח חיים, בריאות או תאונות או קצבה שנתית לא תשפיע או תושפע על הגשת הבקשה לקבלת המרשם או על משיכת בקשה זו. (ב)מימוש המרשם על ידי החולה לא ישפיע על ביטוחי החיים, הבריאות, התאונות או הקצבה השנתית. הגבלות 18טז.(א)הוראות סימן זה אינן מתירות לרופא או לאדם אחר לסיים את חייו של החולה באמצעות זריקה הגורמת למוות או המתת חסד.(ב)צעדים הננקטים על פי סימן זה אין משמעם היתר להתאבדות, סיוע להתאבדות, המתת חסד ורצח. (ג)בדוחות אותם מפרסמת המדינה, מימוש המרשם על ידי החולה לא תיחשב להתאבדות או סיוע להתאבדות. (ד)יראו מימוש המרשם כהשגת תרופה ונטילתה באופן עצמאי כסיום החיים בכבוד.דרישות תשלום מצד גופים ממשלתיים18יז.כל דרישה לתשלום מצד גופים ממשלתיים בשל נטילת התרופה על ידי החולה במקום ציבורי תיעשה אל מול העיזבון של החולה." תיקון סעיף 194.בסעיף 19 לחוק העיקרי, בסופו יבוא "למעט הוראות על פי סעיף 18א עד 18יז."תיקון סעיף 205. בסעיף 20 לחוק העיקרי, בסופו יבוא "למעט הוראות על פי סעיף 18א עד 18יז." תיקון סעיף 476.בסעיף 47(א) לחוק העיקרי, אחרי פסקה (8) יבוא: "(9)קביעת הרופא האישי או הרופא האחראי, לפי העניין, לעניין היותו של מטופל חולה נוטה למות כאמור בסעיף 18א ולעניין מתן המרשם כאמור בסעיף 18ז.". הוספת סעיף 53א7.אחרי הכותרת "פרק ז': שונות" לחוק העיקרי יבוא:"עונשין53א.(א)מי שזייף או שינה בקשה לקבלת המרשם או הסתיר בקשתו של החולה לקבלת המרשם, דינו –מאסר חמש שנים(ב)מי שאילץ חולה להגיש בקשה לקבלת המרשם או מנע מחולה כאמור למשוך את הבקשה לקבלת המרשם, דינו – מאסר שמונה שנים. תיקון סעיף 548.בסעיף 54 לחוק העיקרי, האמור בו יסומן "(א)" ואחריו יבוא: "(ב)לא יראו בבקשת מטופל לקבלת המרשם מרופאו האישי כהזנחה מצד אפוטרופוס של החולה.". תיקון סעיף 569.בסעיף 56 לחוק העיקרי – (1)בכל מקום, אחרי "מטפל" יבוא "או ספק שירותי בריאות";(2)אחרי "למטפל" יבוא "או ספק שירותי בריאות";(3)בכל מקום, אחרי "טיפול רפואי מסוים" יבוא "או המרשם".תיקון סעיף 6010.בסעיף 60(א) לחוק העיקרי, אחרי פסקה (8) יבוא:"(9)הוראות לאיסוף המידע אודות חולים אשר הגישו בקשת לקבלת המרשם לעניין סעיף 18יג(ב)." תיקון חוק זכויות החולה11.בחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996 ס"ח התשנ"ו, עמ' 327., בסעיף 2, בהגדרה "טיפול רפואי", אחרי "טיפול סיעודי" יבוא "טיפול רפואי מקל (פליאטיווי)".הוספת תוספת חמישית12.אחרי התוספת הרביעית לחוק העיקרי יבוא: "תוספת חמישית סעיף 18דטופס בקשה לקבלת מרשם ממיתאני,_____________, מספר ת.ז.____________, בגיר בעל כשרות. אני סובל מ_________________, מחלה שעל פי קביעתו של רופאי האישי הינה מחלה סופנית, אבחנה אשר אושרה על ידי רופא אחראי. קיבלתי מידע מלא לגבי האבחנה הרפואית שלי, סיכויי ההחלמה מהמחלה, אופי התרופה אשר תירשם והסיכונים האפשריים הגלומים בנטילת התרופה, תוצאות נטילת התרופה והחלופות לנטילת התרופה, כולל טיפול מקל וטיפול בהוספיס. הריני לבקש שרופאי האישי ירשום לי מרשם ממית, לתרופה אותה אטול בעצמי, לסיום חיי בכבוד. כמו כן, אבקש שרופאי האישי יעמוד בקשר עם הרוקח לוודא את אספקת המרשם. - הודעתי למשפחתי על החלטתי לבקש מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית ולקחתי את דעותיהם בנושא לתשומת ליבי: כן/לא, חתימה בראשי תיבות- החלטתי שלא להודיע למשפחתי על החלטתי לבקש מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית: כן/לא, חתימה בראשי תיבות- אין לי שאר בשר להודיע לו על החלטתי לבקש מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית: כן/לא, חתימה בראשי תיבות- אני מבין כי עומדת בפני האפשרות למשוך את בקשתי לקבלת מרשם לבקש מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית ובכל זמן נתון: כן/לא, חתימה בראשי תיבות- אני מבין את מלוא ההשלכות של הגשת בקשה זו ואני מצפה למות לאחר שאטול את התרופה שנרשמה לי. אני אף מבין שעל אף שמרבית המיתות מתרחשות בפרק זמן של שלוש שעות מרגע נטילת התרופה, קיימת אפשרות שהדבר ייקח זמן ארוך יותר. רופאי האישי הסביר לי בפירוט את הסיכונים האפשריים הכרוכים בנטילת התרופה: כן/לא, חתימה בראשי תיבות- אני מגיש בקשה זו באופן וולונטרי וללא הסתייגויות ומקבל על עצמי את כל החובות המוסריות הנגזרות מבקשה זו: כן/לא, חתימה בראשי תיבותחתימת החולה:___________ תאריך:_________________הצהרת העדיםאנו, החתומים מטה, מצהירים כי ________, אשר הגיש בקשה לקבלת מרשם לבקש מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית וחתם עליה:1.מוכר לנו באופן אישי2.חתם על הבקשה בנוכחותנו בתאריך המצוין מעלה3.ביצע את הבקשה מתוך צלילות הדעת4ביצע את הליך הגשת הבקשה ללא לחץ, אילוץ והשפעה של גורם חיצוני זה או אחר5.איננו משמשים כרופאיו האישיים של החולהשמו המודפס של העד הראשוןחתימת העד הראשון ________תאריך__________שמו המודפס של העד השניחתימת העד השני ________תאריך_________* הערה: אחד העדים לא יהיה קשור לחולה החתום על הבקשה בקרבת דם, קשרי נישואין או אימוץ ; לא יהיה בעל זכאות לכל או חלק מעיזבונו של החולה ; לא יהיה הבעלים, המפעיל או המעסיק של מתקן לטיפול בריאותי בו מתגורר החולה. במידה והחולה מאושפז בבית החולים או מתקן לטיפול בריאותי אחר, אחד מהעדים יהיה אדם אשר מונה על ידי בית החולים או המתקן לטיפול בריאותי בו מאושפז החולה."

דברי הסבר

חוק החולה הנוטה למות הכיר בעובדה שאפשר לשמר, באמצעים מלאכותיים, את חייהם של חולים במחלות חשוכות מרפא מעבר לגבול הטבעי של אותן מחלות. יכולת טכנית זו דנה את החולים לייסורים מתמידים, פיסיים ונפשיים, כשהיא מאריכה את תהליך הגסיסה ללא כל תקווה או תוחלת. החוק מכבד את זכות החולה על גופו ולכן הוא מאפשר לרופאים לקבל את בקשתו של חולה הנוטה למות שלא להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים. כך, החוק מתיר לרופאים, שלא לחבר, או לנתק, חולה כזה ממכשיר הנשמה, ובלבד שנקבע כי הוא אכן מתייסר במחלה חשוכת מרפא, כי אכן ימיו ספורים וכי נתן את בקשתו מתוך צלילות הדעת והמחשבה.

יחד עם זאת, החוק אינו חל על חולה מתייסר הנוטה למות, שחייו אינם תלויים ב"אמצעים מלאכותיים" אשר את הפסקת השימוש בהם הוא יכול לדרוש כדי למות. חולים כאלה אינם יכולים לממש את זכותם האנושית והאזרחית הבסיסית למוות מוקדם וגואל, ובשם החוק הם נידונים להמשיך ולהתייסר. אין זה מפתיע כי לא מעטים מהם בוחרים לסיים את חייהם בהתאבדות, הנעשית לעתים בצורה ברוטלית ומותירה צלקת נוראה בלב בני המשפחה.

החוק אינו אוסר על אדם הרוצה בכך להתאבד, אך סיוע במעשה כזה, גם מצד בן משפחה, הוא עבירה פלילית. מציאות זו הביאה לא פעם גם למצב נואש של מוות כפול, שבו רוצח בן הזוג הבריא את זה החולה, כדי לגאול אותו מייסוריו, ומתאבד מיד לאחר מכן.

מדינת אורגון בארצות הברית הייתה הראשונה בעולם שהתמודדה באומץ עם סוגיה זו. חוק מוות בכבוד (Death With Dignity Act) אושר שם בשני משאלי עם בשנים 1994 ו-1997, נכנס לתוקף ב-1998 ומאז עמד בהצלחה בכמה וכמה "מתקפות משפטיות" מצד הממשל הפדרלי הרפובליקאי השמרני. החוק באורגון מתיר מוות בסיוע רופא (Physician Assisted Death) בתנאים מוגדרים היטב ומחמירים מאוד. ב-2008 התקבל חוק דומה גם במדינת וושינגטון.

החוקים באורגון ובוושינגטון מאפשרים לאדם בוגר, בן 18 שנה לפחות, החולה במחלה חשוכת מרפא ונוטה למות, לבקש מהרופא שלו "מרשם ממית". את הבקשה הוא חייב להביע פעמיים בעל פה, ופעם נוספת בכתב, בנוכחות שני עדים ובהפרש של 15 יום בין בקשה לבקשה. שני רופאים חייבים לאשר כי אכן מדובר במחלה סופנית חשוכת מרפא, כי החולה סובל סבל פיסי או נפשי וכי תוחלת חייו היא לכל היותר שישה חודשים. הרופאים גם נדרשים לקבוע שהבקשה ניתנה מתוך צלילות הדעת, וכי החולה אינו בדיכאון. כדי למנוע "תיירות מוות" חייב המבקש להיות תושב המדינה חמש שנים לפחות. על הרופאים מוטלת החובה להסביר לחולה את כל האפשרויות האחרות העומדות לפניו, לרבות טיפול פליאטיווי (טיפול המביא להקלה בתסמיני המחלה אך אינו מרפא אותה). אם התמלאו תנאים אלו, הרופא המטפל רשאי לתת לחולה מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית. החוק מחייב את הרופא גם לדווח לרשויות הבריאות במדינה על כל "מרשם ממית" שנתן. ההליך כולו נבדק ביסודיות על ידי המדינה לאחר מות החולה. רופא הפועל במסגרת כללים אלו מוגן על ידי החוק, ואילו מותו של החולה אינו נחשב כהתאבדות אלא כמוות טבעי ממחלתו הראשונית. מאז שהחוק נכנס לתוקף, שום רופא באורגון לא הועמד לדין בשל הפרת המסגרת החוקית של "מוות בסיוע רופא".

חשוב מאוד להדגיש כי החוק באורגון מחייב את החולה לקחת את התרופה בעצמו, ואוסר על הרופא לתת אותה לחולה בכל צורה שהיא. מבחינה זו המצב המשפטי באורגון שונה באופן מהותי מזה הקיים בהולנד, בבלגיה, בשווייץ ובשוודיה. החוק במדינות אלה מאפשר, בצד מוות בסיוע רופא, גם המתת חסד פעילה (Active Euthanasia) שבה הרופא נותן בעצמו את התרופה הממיתה לחולה הסופני.

מאז 1998 מפרסמת אורגון דו"ח שנתי גלוי על יישום החוק בפועל. הנתונים העולים מדו"חות אלו העומדים במוקד ויכוח חובק עולם עולה כי: כ-300 איש מתו בחסות החוק מאז שנכנס לתוקף. מספר המרשמים הניתנים בכל שנה לאוכלוסיית המדינה, המונה כ-7 מיליון נפש, הוא כ-60. מספר החולים שניצלו את המרשמים שעמדו לרשותם הוא כ-45 בשנה - יחס של 15:10,000 מכלל המיתות במדינה. גילם הממוצע של המתים היה 74. שיעור הנשים והגברים שמתו בחסות החוק שווה. רובם היו לבנים ובעלי מקצוע חופשי. למחציתם הייתה השכלה גבוהה, ורובם היו חולי סרטן או חולים במחלת ניוון שרירים. כמעט כולם מתו בביתם, תוך שהם מקבלים טיפול פליאטיווי. לרוב המוחלט של המתים היה ביטוח רפואי שנשא בעלות הכספית של מחלתם. הסיבות העיקריות לבקשה של החולים לקבל "מרשם ממית" היו הפחד מפני אובדן העצמאות האישית, חוסר יכולת ליהנות עוד מהחיים, חשש מפני אובדן הכבוד העצמי, פחד מפני כאב וחוסר יכולת לשלוט על הסוגרים. רובם רצו לקבוע את המועד והצורה שבה ילכו לעולמם, ואיש לא ציין קשיים כלכליים עקב המחלה כגורם לבקשתו.

הדוח האחרון פורסם במרס 2009 והוא כולל מידע על 11 שנים של יישום החוק באורגון (בין 1998 ל-2008 כולל). מהדוח עולים הנתונים האלה על יישום ההסדר שבחוק ועל היקף השימוש בו:

במשך 11 שנות תחולת החוק סיימו את חייהם 401 מטופלים במסגרת החוק.

ב-2008 נרשמו 88 מרשמים ממתים על-פי החוק (לעומת 85 ב-2007 ו-23 ב-1998, השנה הראשונה לתחולת החוק);

מתוך 88 המטופלים שקיבלו מרשמים ב-2008 – 54 מימשו את המרשם, 22 מתו מהמחלה הסופנית בה הם היו חולים ו-12 היו עוד בחיים בסוף שנת 2008.

נוסף על כך, שישה מטופלים שקיבלו מרשם ב-2007 עשו בו שימוש ב-2008, כך שסך המטופלים שסיימו את חייהם על-פי החוק בשנה זו היה 60 (מהם 30 נשים ו-30 גברים).

הגיל החציוני של המסיימים את חייהם על-פי החוק ב-2008 היה 72, טווח הגילים היה 93-44, מהם 78% היו בין הגילים 84-55. מאז נכנס החוק לתוקף טווח הגילים של מי שסיים את חייו על-פי החוק היה 96-25.

המחלה הסופנית הרווחת בקרב מי שסיים את חייו על-פי החוק היא סרטן (80% ב-2008, ו-82% מאז תחילת תחולת החוק).

רק שני מטופלים (3.3%) הופנו לייעוץ פסיכולוגי או פסיכיאטרי ב-2008, לעומת כ-10% מהמטופלים במשך תחולת החוק.

רוב רובם של המטופלים יידעו את משפחתם בהחלטה (93.3% ב-2008 ו-94.2% מאז תחילת החוק).

ב-2008 לא נרשמו סיבוכים בנטילת התרופה על ידי מטופלים ואף לא מקרים של פעולה של רופאים בחוסר תום לב.

הצעת החוק המובאת בזו מבקשת לאמץ את המודל שנקבע במדינת אורוגון המתיר "מוות במרשם רופא".

בנוסף, הצעת החוק מתקנת את הגדרת "טיפול רפואי" בחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996 ומוסיפה לרשימת הטיפולים הרפואיים טיפול רפואי מקל (פליאטיווי). כיום, ההגדרה של "טיפול רפואי" בחוק זכויות החולה אינה כוללת במפורש את תחום הטיפול הרפואי המקל. חוק החולה הנוטה למות, המכיר במפורש בחובת הרופא להעניק טיפול זה, מתייחס אך ורק למי שהוא בגדר חולה הנוטה למות כמשמעו בחוק זה. התיקון המוצע נועד לצורך הבהרה כי הזכות לקבלת טיפול רפואי כוללת גם את הזכות לקבלת טיפול רפואי מקל, כל אימת שלדעת הרופא האחראי החולה זקוק לטיפול בתחום זה.

הצעת החוק המובאת בזה מבקשת לאמץ את המודל שנקבע במדינת אורוגון המתיר "מוות במרשם רופא".

הצעת חוק דומה בעיקרה הונחה על שולחן הכנסת השמונה-עשרה על ידי חבר הכנסת חיים אורון (פ/2733/18).

---------------------------------

הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים

והונחה על שולחן הכנסת ביום

י"ב באייר התשע"א – 16.5.11

מספר פנימי: 477134

הכנסת התשע-עשרה

יוזמים: חברי הכנסת זהבה גלאון

אילן גילאון

ניצן הורוביץ

מיכל רוזין

תמר זנדברג

פ/1130/19

הצעת חוק החולה הנוטה למות (תיקון – מוות במרשם רופא), התשע"ג–2013

תיקון סעיף 11.בחוק החולה הנוטה למות, התשס"ו–2005 ס"ח התשס"ו, עמ' 58. (להלן – החוק העיקרי), בסעיף 1(א), אחרי "לבין ערך" יבוא "כבוד האדם של החולה,". תיקון סעיף 32.בסעיף 3 לחוק העיקרי – (1) אחרי ההגדרה "אדם קרוב" יבוא: ""אימות רפואי" – בחינת התיק הרפואי של החולה ובדיקה אישית של החולה על ידי הרופא האחראי, לאחר הקביעה של הרופא האישי;";(2) אחרי ההגדרה "אפוטרופוס" יבוא: ""בגיר" – כמשמעותו בסעיף 3 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב–1962 ס"ח התשכ"ב, עמ' 120. ;"; (3) אחרי ההגדרה "מטפל" יבוא:""מקום ציבורי" – כהגדרתו בסעיף 34כד לחוק העונשין, התשל"ז–1977 ס"ח התשל"ז, עמ' 226.; "מרשם ממית" – מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית;";(4) אחרי ההגדרה "פסיכולוג" יבוא: ""פסיכיאטר" – רופא שהוא בעל תואר מומחה בפסיכיאטריה לפי פקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז–1976 דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 30, עמ' 594.;"; (5) אחרי ההגדרה "סבל משמעותי" יבוא: ""ספק שירותי בריאות" – בעל רישיון המוסמך או מורשה על פי דין לספק טיפול רפואי או תרופות, לרבות מוסדות רפואיים;".הוספת סימן ג'13.אחרי סעיף 18 לחוק העיקרי יבוא:"סימן ג'1: חולה הנוטה למות המבקש לקצר את חייו בסיוע מרשם ממיתתחולת סימן ג'118א.הוראות סימן זה יחולו לגבי מטופל שהתקיימו בו כל אלה (בסימן זה – מטופל):

רופא אחראי קבע כי הוא חולה הנוטה למות לפי הוראות סעיף 8, לאחר שהתייעץ עם רופאו האישי;(2) הוא בעל כשרות;(3) הוא בגיר;(4) הוא אזרח ישראלי במשך חמש שנים לפחות.בקשה לקבלת מרשם ממית18ב.מטופל רשאי לבקש מרשם ממית מרופאו האישי, באופן המפורט בפסקאות (1) עד (3) להלן:המטופל הביע בעל פה, בפני רופאו האישי, את רצונו בקבלת מרשם ממית, וביקש לקבל המרשם;(2) המטופל מסר לרופאו האישי בקשה חתומה בכתב לקבלת מרשם ממית בהתאם להוראות סעיף 18ג, שנחתמה במועד מאוחר למועד שבו הביע את רצונו כאמור בפסקה (1);(3) המטופל חזר והביע בעל פה, בפני רופאו האישי, את רצונו בקבלת מרשם ממית וביקש לקבל את המרשם, לאחר שחלפו 15 ימים לפחות מיום שמסר לרופאו האישי את הבקשה כאמור בפסקה (2).בקשה בכתב לקבלת המרשם 18ג.(א) בקשה בכתב לקבלת מרשם ממית תהיה בטופס שנוסחו מובא בתוספת החמישית ושיכלול הצהרה כי הבקשה ניתנה מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת.(ב) בקשה תיחתם בידי מטופל מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת, בפני שני עדים, שיצהירו בחתימתם על גבי הבקשה על חתימת המטופל מתוך רצון חופשי ועצמאי על יסוד הבנה ושיקול דעת, ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.(ג) לא יהיה עד לחתימת הבקשה מי שמתקיים בו אחד מאלה:(1) הוא קרוב למטופל בקרבה משפחתית, לרבות קשרי נישואין ואימוץ;(2) לפי צוואה התקפה בעת החתימה על טופס הבקשה הוא או בן משפחתו הקרוב צפוי לרשת את המטופל; (3) הוא מנהל מוסד רפואי המטפל במטופל.(ד) הרופא האישי של המטופל לא יהיה נוכח בעת החתימה על טופס הבקשה.חזרת מטופל מבקשתו למרשם18ד.מטופל רשאי לחזור בו מבקשתו לקבלת מרשם ממית, בכל זמן ודרך שיבחר.אחריות רופא אישי18ה.פנה רופא אחראי אל רופאו האישי של אדם להתייעצות לצורך קביעה כאמור בסעיף 18(א), יבדוק הרופא האישי את האדם ואת תיקו הרפואי, לשם בירור התקיימות התנאים האמורים בסעיף 8(א).בכל פניה של המטופל אל רופאו האישי בבקשה למרשם ממית לפי פסקאות (1), (2) או (3) לסעיף 18ב, יפעל הרופא האישי כלהלן:ימסור למטופל מידע עדכני לפי המפורט בפסקאות משנה (א) עד (ד) שלהלן:(א) דיאגנוזה אודות מצבו הבריאותי;(ב) פרוגנוזה אודות סיכויי החלמתו;(ג) טיפולים בני ביצוע העומדים בפני המטופל, לרבות טיפול מקל, כולל אשפוז בהוספיס ומשככי כאבים;(ד) תוצאות נטילת תרופה מרדימה לפי מרשם ממית והסכנות הפוטנציאליות אשר עשויות להיגרם כתוצאה ממימוש המרשם;יוודא שהבקשה נעשית מתוך צלילות דעת, מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת;יבחן אם המטופל סובל מדיכאון; ימליץ למטופל להיוועץ בקרוביו;יסביר למטופל כי הוא רשאי לחזור בו בכל עת ודרך מבקשתו לקבלת המרשם. (ג) פנה מטופל אל רופאו האישי בבקשה למרשם ממית לפי פסקה (3) לסעיף 18ב, יפנה הרופא האישי את המטופל לרופא האחראי לאימות קביעתו כי הבקשה נעשית מתוך צלילות דעת, מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת, וכי המטופל אינו סובל מדיכאון.הפניה לייעוץ18ו.חשדו הרופא האישי או הרופא האחראי, כי המטופל סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצון או בשיקול הדעת, יפנו את המטופל לייעוץ; לעניין זה, "ייעוץ" – פגישה טיפולית אחת או יותר של המטופל עם פסיכיאטר או פסיכולוג שהוסמכו לעניין זה על ידי המדינה, למטרת קביעה האם המטופל כשיר, ואינו סובל מהפרעה פסיכולוגית או פסיכיאטרית או מדיכאון, שעשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצונו או בשיקול דעתו.מתן מרשם ממית18ז.(א) לא ייתן רופא אישי מרשם ממית אלא אם כן התקיימו הוראות סעיפים 18א עד 18ו והתקיימו כל אלה:(1) הרופא האחראי, אימת את קביעת הרופא האישי כאמור בסעיף 18ה(ב)(2) ו-(3) ואם המטופל הופנה לייעוץ לפי סעיף 18ו – תוצאות הייעוץ אישרו כי המטופל בעל כשרות וכי אינו סובל מהפרעה פסיכולוגית או פסיכיאטרית או מדיכאון, שעשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצונו או בשיקול דעתו;(2) חלפו 15 ימים לפחות מיום שהמטופל ביקש מרשם ממית לפי סעיף 18ב(3);(3) הרופא האישי העמיד בפני המטופל את האפשרות לדחות את המשך התהליך לקבלת המרשם לפרק זמן של חודש ימים מיום הבקשה הראשונה בעל פה; אין בהודעת המטופל על דחיית התהליך בחודש משום הפסקת התהליך לקבלת המרשם;(4) הרופא האישי המליץ למטופל להודיע על החלטתו לקרובו;(5) הרופא האישי הסביר למטופל את החשיבות בנוכחותו של אדם נוסף בעת נטילת התרופה ואת האיסור על נטילתה במקום ציבורי;(6) הרופא האישי הציג בפני המטופל את האפשרות לדחות את המשך התהליך כאמור בפסקה (2) ואת אפשרות החזרה מהבקשה;(7) הרופא האישי וידא שהמטופל לא חזר בו מבקשתו והוא עומד על בקשתו מתוך צלילות הדעת.(ב) נתן הרופא האישי מרשם ממית, ימסור את המרשם באופן אישי לרוקח, והרוקח יספק את התרופה ישירות לידי החולה, לא יאוחר מ-7 ימים ממועד מתן המרשם.נטילת תרופה מרדימה במינון ממית 18ח.קיבל מטופל תרופה לפי מרשם ממית שביקש, ייטול את התרופה באופן עצמאי, במקום שאינו מקום ציבורי.בתעודת פטירה של מטופל שנפטר בשל נטילת תרופה לפי מרשם ממית, תצוין סיבת המוות כמוות טבעי ממחלתו הראשונית של המטופל; ככל הניתן יחתום על תעודת הפטירה הרופא האישי שנתן את המרשם הממית. סילוק תרופה מרדימה במינון ממית שלא בשימוש18ט.תרופה מרדימה במינון ממית שנותרה ולא נלקחה על ידי המטופל באופן עצמאי תסולק באמצעים הקבועים בדין. תיעוד הליכים לפי סימן ג'118י.בנוסף על האמור בסעיף 11 ובכל דין, בתיק הרפואי האישי של החולה הנוטה למות יתועדו כל התהליכים והתנאים הנדרשים לפי סימן זה.דרישות דיווח18יא. (א) רופא אישי ידווח למשרד הבריאות על כל מרשם ממית שנתן; רוקח ידווח למשרד הבריאות על תרופה מרדימה במינון ממית שניפק לפי מרשם ממית.(ב) משרד הבריאות יערוך תיעוד שנתי של בקשות החולים לקבלת המרשם.(ג) משרד הבריאות יפרסם מדי שנה דוח בדבר מספר המבקשים לקבלת המרשם ומספר החולים אשר מימשו את המרשם.צוואות וחוזים18יב.כל התניה בחוזה, בצוואה או בהסכם אחר, שעלולה להשפיע על המטופל להגיש או למשוך את בקשתו לקבלת המרשם – בטלה. ביטוח או קצבה שנתית18יג.(א) מכירה, רכישה או הנפקה של ביטוח חיים, בריאות או תאונות או קצבה שנתית לא תשפיע או תושפע על הגשת הבקשה לקבלת המרשם או על משיכת בקשה זו. (ב) מימוש המרשם על ידי המטופל לא ישפיע על ביטוחי החיים, הבריאות, התאונות או הקצבה השנתית. הגבלות 18יד.(א) הוראות סימן זה אינן מתירות לרופא או לאדם אחר לסיים את חייו של מטופל באמצעות זריקה הגורמת למוות או המתת חסד.(ב) צעדים הננקטים על פי סימן זה אין משמעם היתר להתאבדות, סיוע להתאבדות, המתת חסד ורצח. (ג) בדוחות אותם מפרסמת המדינה, מימוש המרשם על ידי מטופל לא ייחשב להתאבדות או סיוע להתאבדות."תיקון סעיף 194.בסעיף 19 לחוק העיקרי, בסופו יבוא "למעט הוראות לפי סימן ג'1".תיקון סעיף 205. בסעיף 20 לחוק העיקרי, בסופו יבוא "למעט הוראות לפי סימן ג'1". תיקון סעיף 476.בסעיף 47(א) לחוק העיקרי, אחרי פסקה (8) יבוא: "(9) קביעת הרופא האישי לעניין מתן המרשם כאמור בסעיף 18ה." הוספת סעיף 53א7.בחוק העיקרי, אחרי הכותרת "פרק ז': שונות" יבוא:"עונשין53א.(א) מי שזייף או שינה בקשה לקבלת מרשם ממית או הסתיר בקשתו של מטופל לקבלת המרשם, דינו – מאסר חמש שנים.(ב) מי שאילץ מטופל להגיש בקשה לקבלת מרשם ממית או מנע ממנו למשוך בקשה לקבלת מרשם ממית, דינו – מאסר שמונה שנים." תיקון סעיף 548.בסעיף 54 לחוק העיקרי, האמור בו יסומן "(א)", ואחריו יבוא:"(ב) לא יראו בבקשת מטופל לקבלת המרשם מרופאו האישי כהזנחה מצד אפוטרופוס של המטופל."תיקון סעיף 569.בסעיף 56 לחוק העיקרי – (1) בכל מקום, אחרי "מטפל" יבוא "או ספק שירותי בריאות", ואחרי "טיפול רפואי מסוים" יבוא "או מרשם ממית";(2) אחרי "למטפל" יבוא "או לספק שירותי בריאות".תיקון סעיף 6010.בסעיף 60(א) לחוק העיקרי, אחרי פסקה (8) יבוא:"(9) הוראות לאיסוף המידע אודות חולים אשר הגישו בקשת לקבלת מרשם ממית לפי סימן ג'1." הוספת תוספת חמישית11.אחרי התוספת הרביעית לחוק העיקרי יבוא: "תוספת חמישית (סעיף 18ג)טופס בקשה למרשם ממיתאני הח"מ,_____________, מספר ת.ז.____________, שהנני בגיר ואזרח ישראלי במשך חמש שנים לפחות (מצ"ב העתק מתעודת הזהות), מגיש בקשה זו מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת:אני סובל מ_________________, ועל פי קביעתו של רופא אחראי היא בעיה רפואית חשוכת מרפא ותוחלת חיי, אף אם יינתן לי טיפול רפואי, אינה עולה על שישה חודשים.הבעתי בעל פה בפני רופאי האישי את רצוני בקבלת מרשם ממית, וקיבלתי מידע מלא לגבי האבחנה הרפואית שלי, סיכויי ההחלמה, הטיפולים בני הביצוע שבאפשרותי לקבל, לרבות טיפול מקל כולל משככי כאבים ואשפוז בהוספיס; כמו כן קיבלתי מידע מלא לגבי אופי התרופה אשר אני מבקש שיינתן לי מרשם לקבלה, התוצאות הצפויות מנטילתה, והסיכונים האפשריים הגלומים בנטילת התרופה.הריני מבקש שרופאי האישי ______________ ירשום לי מרשם ממית, לתרופת הרדמה במינון ממית, שאותה אטול בעצמי, לסיום חיי בכבוד. כמו כן, אני מבקש שרופאי האישי ימסור את המרשם לרוקח ויוודא את אספקת המרשם על ידו. חתימה בראשי תיבותאני מבין את מלוא ההשלכות של הגשת בקשה זו ואני מצפה למות לאחר שאטול את התרופה שנרשמה לי. אני אף מבין שעל אף שמרבית המיתות מתרחשות בפרק זמן של שלוש שעות מרגע נטילת התרופה, קיימת אפשרות שהדבר ייקח זמן ארוך יותר. חתימה בראשי תיבותהריני מאשר כי:- הודעתי למשפחתי על החלטתי לבקש מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית ולקחתי את דעותיהם בנושא לתשומת ליבי: כן/לא, חתימה בראשי תיבות- החלטתי שלא להודיע למשפחתי על החלטתי לבקש מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית: כן/לא, חתימה בראשי תיבות- אין לי קרוב שאני רוצה להודיע לו על החלטתי לבקש מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית: כן/לא, חתימה בראשי תיבותאני מבין כי אני יכול בכל זמן נתון ובכל דרך לחזור בי מבקשתי לקבל מרשם ממית. חתימה בראשי תיבותאני מגיש בקשה זו באופן וולונטרי וללא הסתייגויות ומקבל על עצמי את כל החובות המוסריות הנגזרות מבקשה זו. חתימה בראשי תיבות חתימת החולה:___________ תאריך:_________________הצהרת העדיםאנו, החתומים מטה, מצהירים כי מר ________ ת.ז. _________, אשר הגיש בקשה לקבלת מרשם לבקש מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית וחתם עליה בפנינו:1. מוכר לנו באופן אישי;2. חתם על הבקשה בנוכחותנו בתאריך המצוין מעלה, שלא בנוכחות הרופא האישי;3. חתם על הבקשה מתוך רצון חופשי ועצמאי על יסוד הבנה ושיקול דעת, ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.שמו המודפס של העד הראשון______________ ת.ז. ___________חתימת העד הראשון ________תאריך__________שמו המודפס של העד השניחתימת העד השני ________תאריך_________ ת.ז. ___________."תיקון חוק זכויות החולה12.בחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996 ס"ח התשנ"ו, עמ' 327., בסעיף 2, בהגדרה "טיפול רפואי", במקום "או טיפול סיעודי" יבוא "טיפול סיעודי או טיפול מקל (פליאטיבי – Palliative)".

דברי הסבר

חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו–2005, הכיר בעובדה שאפשר לשמר, באמצעים מלאכותיים, את חייהם של חולים במחלות חשוכות מרפא מעבר לגבול הטבעי של אותן מחלות. יכולת טכנית זו דנה את החולים לייסורים מתמידים, פיסיים ונפשיים, כשהיא מאריכה את תהליך הגסיסה ללא כל תקווה או תוחלת. החוק מכבד את זכות החולה על גופו ולכן הוא מאפשר לרופאים לקבל את בקשתו של חולה הנוטה למות שלא להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים. כך, החוק מתיר לרופאים, שלא לחבר או לחדש חיבור של חולה כזה למכשיר הנשמה, ובלבד שנקבע כי הוא אכן מתייסר במחלה חשוכת מרפא, כי אכן ימיו ספורים וכי נתן את בקשתו מתוך צלילות הדעת והמחשבה.

יחד עם זאת, החוק אינו חל על חולה מתייסר הנוטה למות, שחייו אינם תלויים ב"אמצעים מלאכותיים" אשר את הפסקת השימוש בהם הוא יכול לדרוש כדי למות. חולים כאלה אינם יכולים לממש את זכותם האנושית והאזרחית הבסיסית למוות מוקדם וגואל, ובשם החוק הם נידונים להמשיך ולהתייסר. אין זה מפתיע כי לא מעטים מהם בוחרים לסיים את חייהם בהתאבדות, הנעשית לעתים בצורה ברוטלית ומותירה צלקת נוראה בלב בני המשפחה.

החוק אינו אוסר על אדם הרוצה בכך להתאבד, אך סיוע במעשה כזה, גם מצד בן משפחה, הוא עבירה פלילית. מציאות זו הביאה לא פעם גם למצב נואש של מוות כפול, שבו רוצח בן הזוג הבריא את זה החולה, כדי לגאול אותו מייסוריו, ומתאבד מיד לאחר מכן.

מדינת אורגון בארצות הברית היתה הראשונה בעולם שהתמודדה באומץ עם סוגיה זו. חוק מוות בכבוד (Death With Dignity Act) אושר שם בשני משאלי עם בשנים 1994 ו-1997, נכנס לתוקף ב-1998 ומאז עמד בהצלחה בכמה וכמה "מתקפות משפטיות" מצד הממשל הפדרלי הרפובליקאי השמרני. החוק באורגון מתיר מוות בסיוע רופא (Physician Assisted Death) בתנאים מוגדרים היטב ומחמירים מאוד. ב-2008 התקבל חוק דומה גם במדינת וושינגטון.

החוקים באורגון ובוושינגטון מאפשרים לאדם בוגר, בן 18 שנה לפחות, החולה במחלה חשוכת מרפא ונוטה למות, לבקש מהרופא שלו "מרשם ממית". את הבקשה הוא חייב להביע פעמיים בעל פה, ופעם נוספת בכתב, בנוכחות שני עדים ובהפרש של 15 ימים בין בקשה לבקשה. שני רופאים חייבים לאשר כי אכן מדובר במחלה סופנית חשוכת מרפא, כי החולה סובל סבל פיסי או נפשי וכי תוחלת חייו היא לכל היותר שישה חודשים. הרופאים גם נדרשים לקבוע שהבקשה ניתנה מתוך צלילות הדעת, וכי החולה אינו בדיכאון. כדי למנוע "תיירות מוות" חייב המבקש להיות תושב המדינה חמש שנים לפחות. על הרופאים מוטלת החובה להסביר לחולה את כל האפשרויות האחרות העומדות לפניו, לרבות טיפול פליאטיווי (טיפול המביא להקלה בתסמיני המחלה אך אינו מרפא אותה). אם התמלאו תנאים אלו, הרופא המטפל רשאי לתת לחולה מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית. החוק מחייב את הרופא גם לדווח לרשויות הבריאות במדינה על כל "מרשם ממית" שנתן. ההליך כולו נבדק ביסודיות על ידי המדינה לאחר מות החולה. רופא הפועל במסגרת כללים אלו מוגן על ידי החוק, ואילו מותו של החולה אינו נחשב כהתאבדות אלא כמוות טבעי ממחלתו הראשונית. מאז שהחוק נכנס לתוקף, שום רופא באורגון לא הועמד לדין בשל הפרת המסגרת החוקית של "מוות בסיוע רופא".

חשוב מאוד להדגיש כי החוק באורגון מחייב את החולה לקחת את התרופה בעצמו, ואוסר על הרופא לתת אותה לחולה בכל צורה שהיא. מבחינה זו המצב המשפטי באורגון שונה באופן מהותי מזה הקיים בהולנד, בבלגיה, בשווייץ ובשוודיה. החוק במדינות אלה מאפשר, בצד מוות בסיוע רופא, גם המתת חסד פעילה (Active Euthanasia) שבה הרופא נותן בעצמו את התרופה הממיתה לחולה הסופני.

מאז 1998 מפרסמת אורגון דוח שנתי גלוי על יישום החוק בפועל. הנתונים העולים מהדוחות עד למרס 2009 הם: במשך 11 שנות תחולת החוק סיימו את חייהם 401 מטופלים במסגרת החוק. מתוך 88 המטופלים שקיבלו מרשמים בשנת 2008, 54 עשו שימוש בתרופה במינון ממית, 22 מתו מהמחלה הסופנית בה הם היו חולים ו-12 היו עוד בחיים בסוף שנת 2008. נוסף על כך, שישה מטופלים שקיבלו מרשם בשנת 2007 עשו בו שימוש בשנת 2008. כך שסך המטופלים שסיימו את חייהם על פי החוק בשנת 2008 היה 60. הגיל החציוני של המסיימים את חייהם על פי החוק בשנת 2008 היה 72. שיעור הנשים והגברים שמתו בחסות החוק שווה. רובם היו לבנים ובעלי מקצוע חופשי. למחציתם היתה השכלה גבוהה, ורובם היו חולי סרטן או חולים במחלת ניוון שרירים. כמעט כולם מתו בביתם, תוך שהם מקבלים טיפול פליאטיווי. לרוב המוחלט של המתים היה ביטוח רפואי שנשא בעלות הכספית של מחלתם. הסיבות העיקריות לבקשה של החולים לקבל "מרשם ממית" היו הפחד מפני אובדן העצמאות האישית, חוסר יכולת ליהנות עוד מהחיים, חשש מפני אובדן הכבוד העצמי, פחד מפני כאב וחוסר יכולת לשלוט על הסוגרים. רובם רצו לקבוע את המועד והצורה שבה ילכו לעולמם, ואיש לא ציין קשיים כלכליים עקב המחלה כגורם לבקשתו.

הצעת חוק זו מבקשת לאמץ את המודל שנקבע במדינת אורוגון המתיר "מוות במרשם רופא".

בנוסף, הצעת החוק מתקנת את הגדרת "טיפול רפואי" בחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996, ומוסיפה לרשימת הטיפולים הרפואיים טיפול רפואי מקל (פליאטיבי). כיום, ההגדרה של "טיפול רפואי" בחוק זכויות החולה אינה כוללת במפורש את תחום הטיפול הרפואי המקל. חוק החולה הנוטה למות, המכיר במפורש בחובת הרופא להעניק טיפול זה, מתייחס אך ורק למי שהוא בגדר חולה הנוטה למות כמשמעו בחוק זה. התיקון המוצע נועד לצורך הבהרה כי הזכות לקבלת טיפול רפואי כוללת גם את הזכות לקבלת טיפול רפואי מקל, כל אימת שלדעת הרופא האחראי החולה זקוק לטיפול בתחום זה.

הצעות חוק דומות בעיקרן הונחו על שולחן הכנסת השמונה-עשרה על ידי חבר הכנסת חיים אורון (פ/2733/18); הוסרה מסדר היום ביום י"ד בשבט התשע"א (19 בינואר 2011)) ועל ידי חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת (פ/3226/18).

---------------------------------

הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים

והונחה על שולחן הכנסת ביום

י"ט באייר התשע"ג – 29.4.13

מספר פנימי: 541645

הכנסת התשע-עשרה

יוזמים: חברי הכנסת עפר שלח

קארין אלהרר

דוד צור

יריב לוין

מיקי רוזנטל

נחמן שי

פ/1867/19

הצעת חוק החולה הנוטה למות (תיקון – מוות במרשם רופא), התשע"ד–2013

תיקון סעיף 11.בחוק החולה הנוטה למות, התשס"ו–2005 ס"ח התשס"ו, עמ' 58. (להלן – החוק העיקרי), בסעיף 1(א), אחרי "לבין ערך" יבוא "כבוד האדם של החולה,". תיקון סעיף 32.בסעיף 3 לחוק העיקרי – (1) אחרי ההגדרה "אדם קרוב" יבוא: ""אימות רפואי" – בחינת התיק הרפואי של החולה ובדיקה אישית של החולה על ידי הרופא האחראי, לאחר הקביעה של הרופא האישי;";(2) אחרי ההגדרה "אפוטרופוס" יבוא: ""בגיר" – כמשמעותו בסעיף 3 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב–1962 ס"ח התשכ"ב, עמ' 120. ;"; (3) אחרי ההגדרה "מטפל" יבוא:""מקום ציבורי" – כהגדרתו בסעיף 34כד לחוק העונשין, התשל"ז–1977 ס"ח התשל"ז, עמ' 226.; "מרשם ממית" – מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית;";(4) אחרי ההגדרה "פסיכולוג" יבוא: ""פסיכיאטר" – רופא שהוא בעל תואר מומחה בפסיכיאטריה לפי פקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז–1976 דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 30, עמ' 594.;"; (5) אחרי ההגדרה "סבל משמעותי" יבוא: ""ספק שירותי בריאות" – בעל רישיון המוסמך או מורשה על פי דין לספק טיפול רפואי או תרופות, לרבות מוסדות רפואיים;".הוספת סימן ג'13.אחרי סעיף 18 לחוק העיקרי יבוא:"סימן ג'1: חולה הנוטה למות המבקש לקצר את חייו בסיוע מרשם ממיתתחולת סימן ג'118א.הוראות סימן זה יחולו לגבי מטופל שהתקיימו בו כל אלה (בסימן זה – מטופל):

(1) רופא אחראי קבע כי הוא חולה הנוטה למות לפי הוראות סעיף 8, לאחר שהתייעץ עם רופאו האישי;(2) הוא בעל כשרות;(3) הוא בגיר;(4) הוא אזרח ישראלי במשך חמש שנים לפחות.בקשה לקבלת מרשם ממית18ב.מטופל רשאי לבקש מרשם ממית מרופאו האישי, באופן המפורט בפסקאות (1) עד (3) להלן:(1) המטופל הביע בעל פה, בפני רופאו האישי, את רצונו בקבלת מרשם ממית, וביקש לקבל המרשם;(2) המטופל מסר לרופאו האישי בקשה חתומה בכתב לקבלת מרשם ממית בהתאם להוראות סעיף 18ג, שנחתמה במועד מאוחר למועד שבו הביע את רצונו כאמור בפסקה (1);(3) המטופל חזר והביע בעל פה, בפני רופאו האישי, את רצונו בקבלת מרשם ממית וביקש לקבל את המרשם, לאחר שחלפו 15 ימים לפחות מיום שמסר לרופאו האישי את הבקשה כאמור בפסקה (2).בקשה בכתב לקבלת המרשם 18ג.(א) בקשה בכתב לקבלת מרשם ממית תהיה בטופס שנוסחו מובא בתוספת החמישית ושיכלול הצהרה כי הבקשה ניתנה מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת.(ב) בקשה תיחתם בידי מטופל מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת, בפני שני עדים, שיצהירו בחתימתם על גבי הבקשה על חתימת המטופל מתוך רצון חופשי ועצמאי על יסוד הבנה ושיקול דעת, ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.(ג) לא יהיה עד לחתימת הבקשה מי שמתקיים בו אחד מאלה:(1) הוא קרוב למטופל בקרבה משפחתית, לרבות קשרי נישואין ואימוץ;(2) לפי צוואה התקפה בעת החתימה על טופס הבקשה הוא או בן משפחתו הקרוב צפוי לרשת את המטופל; (3) הוא מנהל מוסד רפואי המטפל במטופל.(ד) הרופא האישי של המטופל לא יהיה נוכח בעת החתימה על טופס הבקשה.חזרת מטופל מבקשתו למרשם18ד.מטופל רשאי לחזור בו מבקשתו לקבלת מרשם ממית, בכל זמן ודרך שיבחר.אחריות רופא אישי18ה.(א) פנה רופא אחראי אל רופאו האישי של אדם להתייעצות לצורך קביעה כאמור בסעיף 18(א), יבדוק הרופא האישי את האדם ואת תיקו הרפואי, לשם בירור התקיימות התנאים האמורים בסעיף 8(א).(ב) בכל פניה של המטופל אל רופאו האישי בבקשה למרשם ממית לפי פסקאות (1), (2) או (3) לסעיף 18ב, יפעל הרופא האישי כלהלן:(1) ימסור למטופל מידע עדכני לפי המפורט בפסקאות משנה (א) עד (ד) שלהלן:(א) דיאגנוזה אודות מצבו הבריאותי;(ב) פרוגנוזה אודות סיכויי החלמתו;(ג) טיפולים בני ביצוע העומדים בפני המטופל, לרבות טיפול מקל, כולל אשפוז בהוספיס ומשככי כאבים;(ד) תוצאות נטילת תרופה מרדימה לפי מרשם ממית והסכנות הפוטנציאליות אשר עשויות להיגרם כתוצאה ממימוש המרשם;(2) יוודא שהבקשה נעשית מתוך צלילות דעת, מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת;(3) יבחן אם המטופל סובל מדיכאון; (4) ימליץ למטופל להיוועץ בקרוביו;(5) יסביר למטופל כי הוא רשאי לחזור בו בכל עת ודרך מבקשתו לקבלת המרשם. (ג) פנה מטופל אל רופאו האישי בבקשה למרשם ממית לפי פסקה (3) לסעיף 18ב, יפנה הרופא האישי את המטופל לרופא האחראי לאימות קביעתו כי הבקשה נעשית מתוך צלילות דעת, מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת, וכי המטופל אינו סובל מדיכאון.הפניה לייעוץ18ו.חשדו הרופא האישי או הרופא האחראי, כי המטופל סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצון או בשיקול הדעת, יפנו את המטופל לייעוץ; לעניין זה, "ייעוץ" – פגישה טיפולית אחת או יותר של המטופל עם פסיכיאטר או פסיכולוג שהוסמכו על ידי המדינה, למטרת קביעה האם המטופל כשיר, ואינו סובל מהפרעה פסיכולוגית או פסיכיאטרית או מדיכאון, שעשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצונו או בשיקול דעתו.מתן מרשם ממית18ז.(א) לא ייתן רופא אישי מרשם ממית אלא אם כן התקיימו הוראות סעיפים 18א עד 18ו והתקיימו כל אלה:(1) הרופא האחראי, אימת את קביעת הרופא האישי כאמור בסעיף 18ה(ב)(2) ו-(3) ואם המטופל הופנה לייעוץ לפי סעיף 18ו – תוצאות הייעוץ אישרו כי המטופל בעל כשרות וכי אינו סובל מהפרעה פסיכולוגית או פסיכיאטרית או מדיכאון, שעשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצונו או בשיקול דעתו;(2) חלפו 15 ימים לפחות מיום שהמטופל ביקש מרשם ממית לפי סעיף 18ב(3);(3) רופא האישי העמיד בפני המטופל את האפשרות לדחות את המשך התהליך לקבלת המרשם לפרק זמן של חודש ימים מיום הבקשה הראשונה בעל פה; אין בהודעת המטופל על דחיית התהליך בחודש משום הפסקת התהליך לקבלת המרשם;(4) הרופא האישי המליץ למטופל להודיע על החלטתו לקרובו;(5) הרופא האישי הסביר למטופל את החשיבות בנוכחותו של אדם נוסף בעת נטילת התרופה ואת האיסור על נטילתה במקום ציבורי;(6) הרופא האישי הציג בפני המטופל את האפשרות לדחות את המשך התהליך כאמור בפסקה (2) ואת אפשרות החזרה מהבקשה;(7) הרופא האישי וידא שהמטופל לא חזר בו מבקשתו והוא עומד על בקשתו מתוך צלילות הדעת.(ב) נתן הרופא האישי מרשם ממית, ימסור את המרשם באופן אישי לרוקח, והרוקח יספק את התרופה ישירות לידי החולה, לא יאוחר מ-7 ימים ממועד מתן המרשם.נטילת תרופה מרדימה במינון ממית 18ח.(א) קיבל מטופל תרופה לפי מרשם ממית שביקש, ייטול את התרופה באופן עצמאי, במקום שאינו מקום ציבורי.(ב) בתעודת פטירה של מטופל שנפטר בשל נטילת תרופה לפי מרשם ממית, תצוין סיבת המוות כמוות טבעי ממחלתו הראשונית של המטופל; ככל הניתן יחתום על תעודת הפטירה הרופא האישי שנתן את המרשם הממית. סילוק תרופה מרדימה במינון ממית שלא בשימוש18ט.תרופה מרדימה במינון ממית שנותרה ולא נלקחה על ידי המטופל באופן עצמאי תסולק באמצעים הקבועים בדין. תיעוד הליכים לפי סימן ג'118י.נוסף על האמור בסעיף 11 ובכל דין, בתיק הרפואי האישי של החולה הנוטה למות יתועדו כל התהליכים והתנאים הנדרשים לפי סימן זה.דרישות דיווח18יא. (א) רופא אישי ידווח למשרד הבריאות על כל מרשם ממית שנתן; רוקח ידווח למשרד הבריאות על תרופה מרדימה במינון ממית שניפק לפי מרשם ממית.(ב) משרד הבריאות יערוך תיעוד שנתי של בקשות החולים לקבלת המרשם.(ג) משרד הבריאות יפרסם מדי שנה דוח בדבר מספר המבקשים לקבלת המרשם ומספר החולים אשר מימשו את המרשםצוואות וחוזים18יב.הוראות סימן זה גוברות על כל התניה בחוזה, בצוואה או בהסכם אחר, שעלולה להשפיע על המטופל להגיש או למשוך את בקשתו לקבלת המרשם. ביטוח או קצבה שנתית18יג.(א) מכירה, רכישה או הנפקה של ביטוח חיים, בריאות או תאונות או קצבה שנתית לא תשפיע או תושפע על הגשת הבקשה לקבלת המרשם או על משיכת בקשה זו. (ב) מימוש המרשם על ידי המטופל לא ישפיע על ביטוחי החיים, הבריאות, התאונות או הקצבה השנתית.הגבלות 18יד.(א) הוראות סימן זה אינן מתירות לרופא או לאדם אחר לסיים את חייו של מטופל באמצעות זריקה הגורמת למוות או המתת חסד.(ב) צעדים הננקטים על פי סימן זה אין משמעם היתר להתאבדות, סיוע להתאבדות, המתת חסד ורצח.(ג) בדוחות אותם מפרסמת המדינה, מימוש המרשם על ידי מטופל לא ייחשב להתאבדות או סיוע להתאבדות, אלא יראו בכך כסיום החיים בכבוד."תיקון סעיף 194.בסעיף 19 לחוק העיקרי, בסופו יבוא "למעט הוראות לפי סימן ג'1".תיקון סעיף 205. בסעיף 20 לחוק העיקרי, בסופו יבוא "למעט הוראות לפי סימן ג'1". תיקון סעיף 476.בסעיף 47(א) לחוק העיקרי, אחרי פסקה (8) יבוא: "(9) קביעת הרופא האישי לעניין מתן המרשם כאמור בסעיף 18ה." הוספת סעיף 53א7.אחרי כותרת פרק ז', לחוק העיקרי יבוא:"עונשין53א.(א) מי שזייף או שינה בקשה לקבלת מרשם ממית או הסתיר בקשתו של מטופל לקבלת המרשם, דינו – מאסר חמש שנים.(ב) מי שאילץ מטופל להגיש בקשה לקבלת מרשם ממית או מנע ממנו למשוך בקשה לקבלת מרשם ממית, דינו – מאסר שמונה שנים."תיקון סעיף 548.בסעיף 54 לחוק העיקרי, האמור בו יסומן "(א)", ואחריו יבוא:"(ב) לא יראו בבקשת מטופל לקבלת המרשם מרופאו האישי כהזנחה מצד אפוטרופוס של המטופל."תיקון סעיף 569.בסעיף 56 לחוק העיקרי – (1) בכל מקום, אחרי "מטפל" יבוא "או ספק שירותי בריאות", ואחרי "טיפול רפואי מסוים" יבוא "או מרשם ממית";(2) אחרי "למטפל" יבוא "או לספק שירותי בריאות".תיקון סעיף 6010.בסעיף 60(א) לחוק העיקרי, אחרי פסקה (8) יבוא:"(9) הוראות לאיסוף המידע אודות חולים אשר הגישו בקשת לקבלת מרשם ממית לפי סימן ג'1." הוספת תוספת חמישית11.אחרי התוספת הרביעית לחוק העיקרי יבוא: "תוספת חמישית (סעיף 18ג)טופס בקשה למרשם ממיתאני הח"מ,_____________, מספר ת.ז.____________, שהנני בגיר ואזרח ישראלי במשך חמש שנים לפחות (מצ"ב העתק מתעודת הזהות), מגיש בקשה זו מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת:(1) אני סובל מ_________________, ועל פי קביעתו של רופא אחראי היא בעיה רפואית חשוכת מרפא ותוחלת חיי, אף אם יינתן לי טיפול רפואי, אינה עולה על שישה חודשים.(2) הבעתי בעל פה בפני רופאי האישי את רצוני בקבלת מרשם ממית, וקיבלתי מידע מלא לגבי האבחנה הרפואית שלי, סיכויי ההחלמה, הטיפולים בני הביצוע שבאפשרותי לקבל, לרבות טיפול מקל כולל משככי כאבים ואשפוז בהוספיס; כמו כן קיבלתי מידע מלא לגבי אופי התרופה אשר אני מבקש שיינתן לי מרשם לקבלה, התוצאות הצפויות מנטילתה, והסיכונים האפשריים הגלומים בנטילת התרופה.(3) הריני מבקש שרופאי האישי ______________ ירשום לי מרשם ממית, לתרופת הרדמה במינון ממית, שאותה אטול בעצמי, לסיום חיי בכבוד. כמו כן, אני מבקש שרופאי האישי ימסור את המרשם לרוקח ויוודא את אספקת המרשם על ידו. חתימה בראשי תיבות(4) אני מבין את מלוא ההשלכות של הגשת בקשה זו ואני מצפה למות לאחר שאטול את התרופה שנרשמה לי. אני אף מבין שעל אף שמרבית המיתות מתרחשות בפרק זמן של שלוש שעות מרגע נטילת התרופה, קיימת אפשרות שהדבר ייקח זמן ארוך יותר. חתימה בראשי תיבות(5) הריני מאשר כי:- הודעתי למשפחתי על החלטתי לבקש מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית ולקחתי את דעותיהם בנושא לתשומת ליבי: כן/לא, חתימה בראשי תיבות- החלטתי שלא להודיע למשפחתי על החלטתי לבקש מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית: כן/לא, חתימה בראשי תיבות- אין לי קרוב שאני רוצה להודיע לו על החלטתי לבקש מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית: כן/לא, חתימה בראשי תיבות(6) אני מבין כי אני יכול בכל זמן נתון ובכל דרך לחזור בי מבקשתי לקבל מרשם ממית. חתימה בראשי תיבות(7) אני מגיש בקשה זו באופן וולונטרי וללא הסתייגויות ומקבל על עצמי את כל החובות המוסריות הנגזרות מבקשה זו. חתימה בראשי תיבות חתימת החולה:___________ תאריך:_________________הצהרת העדיםאנו, החתומים מטה, מצהירים כי מר ________ ת.ז. _________, אשר הגיש בקשה לקבלת מרשם לבקש מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית וחתם עליה בפנינו:1. מוכר לנו באופן אישי;2. חתם על הבקשה בנוכחותנו בתאריך המצוין מעלה, שלא בנוכחות הרופא האישי;3. חתם על הבקשה מתוך רצון חופשי ועצמאי על יסוד הבנה ושיקול דעת, ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.שמו המודפס של העד הראשון______________ ת.ז. ___________חתימת העד הראשון ________תאריך__________שמו המודפס של העד השניחתימת העד השני ________תאריך_________ ת.ז. ___________."תיקון חוק זכויות החולה12.בחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996 ס"ח התשנ"ו, עמ' 327., בסעיף 2, בהגדרה "טיפול רפואי", במקום "או טיפול סיעודי" יבוא "טיפול סיעודי או טיפול מקל (פליאטיבי – Palliative)".

דברי הסבר

חוק החולה הנוטה למות הכיר בעובדה שאפשר לשמר, באמצעים מלאכותיים, את חייהם של חולים במחלות חשוכות מרפא מעבר לגבול הטבעי של אותן מחלות. יכולת טכנית זו דנה את החולים לייסורים מתמידים, פיסיים ונפשיים, כשהיא מאריכה את תהליך הגסיסה ללא כל תקווה או תוחלת. החוק מכבד את זכות החולה על גופו ולכן הוא מאפשר לרופאים לקבל את בקשתו של חולה הנוטה למות שלא להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים. כך, החוק מתיר לרופאים, שלא לחבר, או שלא לחדש חיבור של חולה כזה למכשיר הנשמה, ובלבד שנקבע כי הוא אכן מתייסר במחלה חשוכת מרפא, כי אכן ימיו ספורים וכי נתן את בקשתו מתוך צלילות הדעת והמחשבה.

יחד עם זאת, החוק אינו חל על חולה מתייסר הנוטה למות, שחייו אינם תלויים ב"אמצעים מלאכותיים" אשר את הפסקת השימוש בהם הוא יכול לדרוש כדי למות. חולים כאלה אינם יכולים לממש את זכותם האנושית והאזרחית הבסיסית למוות מוקדם וגואל, ובשם החוק הם נידונים להמשיך ולהתייסר. אין זה מפתיע כי לא מעטים מהם בוחרים לסיים את חייהם בהתאבדות, הנעשית לעתים בצורה ברוטלית ומותירה צלקת נוראה בלב בני המשפחה.

החוק אינו אוסר על אדם הרוצה בכך להתאבד, אך סיוע במעשה כזה, גם מצד בן משפחה, הוא עבירה פלילית. מציאות זו הביאה לא פעם גם למצב נואש של מוות כפול, שבו רוצח בן הזוג הבריא את זה החולה, כדי לגאול אותו מייסוריו, ומתאבד מיד לאחר מכן.

מדינת אורגון בארצות הברית היתה הראשונה בעולם שהתמודדה באומץ עם סוגיה זו. חוק מוות בכבוד (Death With Dignity Act) אושר שם בשני משאלי עם בשנים 1994 ו-1997, נכנס לתוקף ב-1998 ומאז עמד בהצלחה בכמה וכמה "מתקפות משפטיות" מצד הממשל הפדרלי הרפובליקאי השמרני. החוק באורגון מתיר מוות בסיוע רופא (Physician Assisted Death) בתנאים מוגדרים היטב ומחמירים מאוד. ב-2008 התקבל חוק דומה גם במדינת וושינגטון וב-2013 במדינת וורמונט.

החוקים באורגון, וושינגטון ווורמונט מאפשרים לאדם בוגר, בן 18 שנה לפחות, החולה במחלה חשוכת מרפא ונוטה למות, לבקש מהרופא שלו "מרשם ממית". את הבקשה הוא חייב להביע פעמיים בעל פה, ופעם נוספת בכתב, בנוכחות שני עדים ובהפרש של 15 יום בין בקשה לבקשה. שני רופאים חייבים לאשר כי אכן מדובר במחלה סופנית חשוכת מרפא, כי החולה סובל סבל פיסי או נפשי וכי תוחלת חייו היא לכל היותר שישה חודשים. הרופאים גם נדרשים לקבוע שהבקשה ניתנה מתוך צלילות הדעת, וכי החולה אינו בדיכאון. כדי למנוע "תיירות מוות" חייב המבקש להיות תושב המדינה חמש שנים לפחות. על הרופאים מוטלת החובה להסביר לחולה את כל האפשרויות האחרות העומדות לפניו, לרבות טיפול פליאטיווי (טיפול המביא להקלה בתסמיני המחלה אך אינו מרפא אותה). אם התמלאו תנאים אלו, הרופא המטפל רשאי לתת לחולה מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית. החוק מחייב את הרופא גם לדווח לרשויות הבריאות במדינה על כל "מרשם ממית" שנתן. ההליך כולו נבדק ביסודיות על ידי המדינה לאחר מות החולה. רופא הפועל במסגרת כללים אלו מוגן על ידי החוק, ואילו מותו של החולה אינו נחשב כהתאבדות אלא כמוות טבעי ממחלתו הראשונית. מאז שהחוק נכנס לתוקף, שום רופא באורגון לא הועמד לדין בשל הפרת המסגרת החוקית של "מוות בסיוע רופא".

חשוב מאוד להדגיש כי החוק מחייב את החולה לקחת את התרופה בעצמו, ואוסר על הרופא לתת אותה לחולה בכל צורה שהיא. מבחינה זו המצב המשפטי במדינות אלו שונה באופן מהותי מזה הקיים בהולנד, בבלגיה, בשווייץ ובשוודיה. החוק במדינות אלה מאפשר, בצד מוות בסיוע רופא, גם המתת חסד פעילה (Active Euthanasia) שבה הרופא נותן בעצמו את התרופה הממיתה לחולה הסופני.

מאז 1998 מפרסמת אורגון דוח שנתי גלוי על יישום החוק בפועל. הנתונים העולים מדוחות אלו העומדים במוקד ויכוח חובק עולם עולה כי: במהלך שנים אלו, עד שנת 2012, כ-1050 מרשמים ניתנו בחסות החוק, מתוכם כ-673 הסתיימו בנטילת המרשם ובמוות של החולה. בממוצע לאורך השנים הנ"ל, מספר המרשמים הניתנים בכל שנה לאוכלוסיית המדינה, המונה כ-7 מיליון נפש, הוא כ-70. מספר החולים שניצלו את המרשמים שעמדו לרשותם הוא כ-45 בשנה - יחס של 15:10,000 מכלל המיתות במדינה. גילם הממוצע של המתים היה 74. שיעור הנשים והגברים שמתו בחסות החוק שווה. רובם המוחלט היו לבנים ובעלי מקצוע חופשי. למחציתם היתה השכלה גבוהה, ורובם היו חולי סרטן או חולים במחלת ניוון שרירים. כמעט כולם מתו בביתם, תוך שהם מקבלים טיפול פליאטיווי. לרוב המוחלט של המתים היה ביטוח רפואי שנשא בעלות הכספית של מחלתם. הסיבות העיקריות לבקשה של החולים לקבל "מרשם ממית" היו הפחד מפני אובדן העצמאות האישית, חוסר יכולת ליהנות עוד מהחיים, חשש מפני אובדן הכבוד העצמי, פחד מפני כאב וחוסר יכולת לשלוט על הסוגרים. רובם רצו לקבוע את המועד והצורה שבה ילכו לעולמם, ואיש לא ציין קשיים כלכליים עקב המחלה כגורם לבקשתו.

הדוח האחרון פורסם ב-2012 והוא כולל מידע על 15 שנים של יישום החוק באורגון (בין 1998 ל-2012 כולל). מהדוח עולים הנתונים הבאים על יישום ההסדר שבחוק ועל היקף השימוש בו:

במשך 15 שנות תחולת החוק סיימו את חייהם 673 מטופלים במסגרת החוק.

ב-2012 נרשמו 115 מרשמים ממיתים על-פי החוק (לעומת 85 ב-2007 ו-23 ב-1998, השנה הראשונה לתחולת החוק);

מתוך 115 המטופלים שקיבלו מרשמים ב-2012 – 67 חולים מימשו את המרשם, מתוכם 66 מצאו את מותם כתוצאה מנטילת הכדורים, ואחד נפטר מאוחר יותר כתוצאה ממחלתו ולא כתוצאה מנטילת המרשם. 23 מתו מהמחלה הסופנית בה הם היו חולים ו-25 היו עוד בחיים בסוף שנת 2012.

נוסף על כך, 11 מטופלים שקיבלו מרשם ב-2011 עשו בו שימוש ב-2012, כך שסך המטופלים שסיימו את חייהם על-פי החוק בשנה זו היה 77 (מהם 38 נשים ו-39 גברים).

הגיל החציוני של המסיימים את חייהם על-פי החוק ב-2012 היה 69, טווח הגילים היה 42-96, מהם 88.3% היו בין הגילים 96-55. מאז נכנס החוק לתוקף טווח הגילים של מי שסיים את חייו על-פי החוק היה 96-25.

המחלה הסופנית הרווחת בקרב מי שסיים את חייו על-פי החוק היא סרטן (75% ב-2012, ו-80% מאז תחילת תחולת החוק).

רק שני מטופלים (2.6%) הופנו לייעוץ פסיכולוגי או פסיכיאטרי ב-2012, לעומת כ-42 (6.2%) מהמטופלים במשך תחולת החוק.

בשנת 2012, 115 המרשמים ניתנו על ידי 61 רופאים שונים, כאשר אף רופא לא נתן יותר מעשרה מרשמים.

הצעת החוק המובאת בזו מבקשת לאמץ את המודל שנקבע במדינת אורגון המתיר "מוות במרשם רופא".

בנוסף, הצעת החוק מתקנת את הגדרת "טיפול רפואי" בחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996, ומוסיפה לרשימת הטיפולים הרפואיים טיפול רפואי מקל (פליאטיווי). כיום, ההגדרה של "טיפול רפואי" בחוק זכויות החולה אינה כוללת במפורש את תחום הטיפול הרפואי המקל. חוק החולה הנוטה למות, המכיר במפורש בחובת הרופא להעניק טיפול זה, מתייחס אך ורק למי שהוא בגדר חולה הנוטה למות כמשמעו בחוק זה. התיקון המוצע נועד לצורך הבהרה כי הזכות לקבלת טיפול רפואי כוללת גם את הזכות לקבלת טיפול רפואי מקל, כל אימת שלדעת הרופא האחראי החולה זקוק לטיפול בתחום זה.

הצעת החוק המובאת בזה מבקשת לאמץ את המודל שנקבע במדינת אורגון המתיר "מוות במרשם רופא".

הצעת חוק זהה הונחה על שולחן הכנסת השמונה-עשרה על ידי חבר הכנסת חיים אורון (פ/2733/18; הוסרה מסדר היום ביום י"ד בשבט התשע"א (19 בינואר 2011)).

הצעות חוק דומות בעיקרן הונחו על שולחן הכנסת השמונה-עשרה על ידי חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת (פ/3226/18), ועל שולחן הכנסת התשע-עשרה על ידי חברת הכנסת זהבה גלאון (פ/1130/19).

---------------------------------

הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים

והונחה על שולחן הכנסת ביום

כ"ב בכסלו התשע"ד – 25.11.13

מספר פנימי: 549434

הכנסת התשע-עשרה

יוזמים: חברי הכנסת דב חנין

מוחמד ברכה

חנא סוייד

עפו אגבאריה

פ/2324/19

הצעת חוק החולה הנוטה למות (תיקון – מוות במרשם רופא), התשע"ד–2014

תיקון סעיף 11.בחוק החולה הנוטה למות, התשס"ו–2005 ס"ח התשס"ו, עמ' 58. (להלן – החוק העיקרי), בסעיף 1(א), אחרי "לבין ערך" יבוא "כבוד האדם של החולה,". תיקון סעיף 32.בסעיף 3 לחוק העיקרי – (1) אחרי ההגדרה "אדם קרוב" יבוא: ""אימות רפואי" – בחינת התיק הרפואי של החולה ובדיקה אישית של החולה על ידי הרופא האחראי, לאחר הקביעה של הרופא האישי;";(2) אחרי ההגדרה "אפוטרופוס" יבוא: ""בגיר" – כמשמעותו בסעיף 3 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב–1962 ס"ח התשכ"ב, עמ' 120. ;"; (3) אחרי ההגדרה "מטפל" יבוא:""מקום ציבורי" – כהגדרתו בסעיף 34כד לחוק העונשין, התשל"ז–1977 ס"ח התשל"ז, עמ' 226.; "מרשם ממית" – מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית;";(4) אחרי ההגדרה "פסיכולוג" יבוא: ""פסיכיאטר" – רופא שהוא בעל תואר מומחה בפסיכיאטריה לפי פקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז–1976 דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 30, עמ' 594.;"; (5) אחרי ההגדרה "סבל משמעותי" יבוא: ""ספק שירותי בריאות" – בעל רישיון המוסמך או מורשה על פי דין לספק טיפול רפואי או תרופות, לרבות מוסדות רפואיים;".הוספת סימן ג'13.אחרי סעיף 18 לחוק העיקרי יבוא:"סימן ג'1: חולה הנוטה למות המבקש לקצר את חייו בסיוע מרשם ממיתתחולת סימן ג'118א.הוראות סימן זה יחולו לגבי מטופל שהתקיימו בו כל אלה (בסימן זה – מטופל): (1) רופא אחראי קבע כי הוא חולה הנוטה למות לפי הוראות סעיף 8, לאחר שהתייעץ עם רופאו האישי;(2) הוא בעל כשרות;(3) הוא בגיר;(4) הוא אזרח ישראלי במשך חמש שנים לפחות.בקשה לקבלת מרשם ממית18ב.מטופל רשאי לבקש מרשם ממית מרופאו האישי, באופן המפורט בפסקאות (1) עד (3) להלן:(1) המטופל הביע בעל פה, בפני רופאו האישי, את רצונו בקבלת מרשם ממית, וביקש לקבל המרשם;(2) המטופל מסר לרופאו האישי בקשה חתומה בכתב לקבלת מרשם ממית בהתאם להוראות סעיף 18ג, שנחתמה במועד מאוחר למועד שבו הביע את רצונו כאמור בפסקה (1);(3) המטופל חזר והביע בעל פה, בפני רופאו האישי, את רצונו בקבלת מרשם ממית וביקש לקבל את המרשם, לאחר שחלפו 15 ימים לפחות מיום שמסר לרופאו האישי את הבקשה כאמור בפסקה (2).בקשה בכתב לקבלת המרשם 18ג.(א) בקשה בכתב לקבלת מרשם ממית תהיה בטופס שנוסחו מובא בתוספת החמישית ושיכלול הצהרה כי הבקשה ניתנה מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת.(ב) בקשה תיחתם בידי מטופל מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת, בפני שני עדים, שיצהירו בחתימתם על גבי הבקשה על חתימת המטופל מתוך רצון חופשי ועצמאי על יסוד הבנה ושיקול דעת, ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.(ג) לא יהיה עד לחתימת הבקשה מי שמתקיים בו אחד מאלה:(1) הוא קרוב למטופל בקרבה משפחתית, לרבות קשרי נישואין ואימוץ;(2) לפי צוואה התקפה בעת החתימה על טופס הבקשה הוא או בן משפחתו הקרוב צפוי לרשת את המטופל; (3) הוא מנהל מוסד רפואי המטפל במטופל.(ד) הרופא האישי של המטופל לא יהיה נוכח בעת החתימה על טופס הבקשה.חזרת מטופל מבקשתו למרשם18ד.מטופל רשאי לחזור בו מבקשתו לקבלת מרשם ממית, בכל זמן ודרך שיבחר.אחריות רופא אישי18ה.(א) פנה רופא אחראי אל רופאו האישי של אדם להתייעצות לצורך קביעה כאמור בסעיף 18(א), יבדוק הרופא האישי את האדם ואת תיקו הרפואי, לשם בירור התקיימות התנאים האמורים בסעיף 8(א).(ב) בכל פניה של המטופל אל רופאו האישי בבקשה למרשם ממית לפי פסקאות (1), (2) או (3) לסעיף 18ב, יפעל הרופא האישי כלהלן:(1) ימסור למטופל מידע עדכני לפי המפורט בפסקאות משנה (א) עד (ד) שלהלן:(א) דיאגנוזה אודות מצבו הבריאותי;(ב) פרוגנוזה אודות סיכויי החלמתו;(ג) טיפולים בני ביצוע העומדים בפני המטופל, לרבות טיפול מקל, כולל אשפוז בהוספיס ומשככי כאבים;(ד) תוצאות נטילת תרופה מרדימה לפי מרשם ממית והסכנות הפוטנציאליות אשר עשויות להיגרם כתוצאה ממימוש המרשם;(2) יוודא שהבקשה נעשית מתוך צלילות דעת, מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת;(3) יבחן אם המטופל סובל מדיכאון; (4) ימליץ למטופל להיוועץ בקרוביו;(5) יסביר למטופל כי הוא רשאי לחזור בו בכל עת ודרך מבקשתו לקבלת המרשם. (ג) פנה מטופל אל רופאו האישי בבקשה למרשם ממית לפי פסקה (3) לסעיף 18ב, יפנה הרופא האישי את המטופל לרופא האחראי לאימות קביעתו כי הבקשה נעשית מתוך צלילות דעת, מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת, וכי המטופל אינו סובל מדיכאון.הפניה לייעוץ18ו.חשדו הרופא האישי או הרופא האחראי, כי המטופל סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצון או בשיקול הדעת, יפנו את המטופל לייעוץ; לעניין זה, "ייעוץ" – פגישה טיפולית אחת או יותר של המטופל עם פסיכיאטר או פסיכולוג שהוסמכו על ידי המדינה, למטרת קביעה האם המטופל כשיר, ואינו סובל מהפרעה פסיכולוגית או פסיכיאטרית או מדיכאון, שעשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצונו או בשיקול דעתו.מתן מרשם ממית18ז.(א) לא ייתן רופא אישי מרשם ממית אלא אם כן התקיימו הוראות סעיפים 18א עד 18ו והתקיימו כל אלה:(1) הרופא האחראי, אימת את קביעת הרופא האישי כאמור בסעיף 18ה(ב)(2) ו-(3) ואם המטופל הופנה לייעוץ לפי סעיף 18ו – תוצאות הייעוץ אישרו כי המטופל בעל כשרות וכי אינו סובל מהפרעה פסיכולוגית או פסיכיאטרית או מדיכאון, שעשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצונו או בשיקול דעתו;(2) חלפו 15 ימים לפחות מיום שהמטופל ביקש מרשם ממית לפי סעיף 18ב(3);(3) רופא האישי העמיד בפני המטופל את האפשרות לדחות את המשך התהליך לקבלת המרשם לפרק זמן של חודש ימים מיום הבקשה הראשונה בעל פה; אין בהודעת המטופל על דחיית התהליך בחודש משום הפסקת התהליך לקבלת המרשם;(4) הרופא האישי המליץ למטופל להודיע על החלטתו לקרובו;(5) הרופא האישי הסביר למטופל את החשיבות בנוכחותו של אדם נוסף בעת נטילת התרופה ואת האיסור על נטילתה במקום ציבורי;(6) הרופא האישי הציג בפני המטופל את האפשרות לדחות את המשך התהליך כאמור בפסקה (2) ואת אפשרות החזרה מהבקשה;(7) הרופא האישי וידא שהמטופל לא חזר בו מבקשתו והוא עומד על בקשתו מתוך צלילות הדעת.(ב) נתן הרופא האישי מרשם ממית, ימסור את המרשם באופן אישי לרוקח, והרוקח יספק את התרופה ישירות לידי החולה, לא יאוחר מ-7 ימים ממועד מתן המרשם.נטילת תרופה מרדימה במינון ממית 18ח.(א) קיבל מטופל תרופה לפי מרשם ממית שביקש, ייטול את התרופה באופן עצמאי, במקום שאינו מקום ציבורי.(ב) בתעודת פטירה של מטופל שנפטר בשל נטילת תרופה לפי מרשם ממית, תצוין סיבת המוות כמוות טבעי ממחלתו הראשונית של המטופל; ככל הניתן יחתום על תעודת הפטירה הרופא האישי שנתן את המרשם הממית. סילוק תרופה מרדימה במינון ממית שלא בשימוש18ט.תרופה מרדימה במינון ממית שנותרה ולא נלקחה על ידי המטופל באופן עצמאי תסולק באמצעים הקבועים בדין. תיעוד הליכים לפי סימן ג'118י.נוסף על האמור בסעיף 11 ובכל דין, בתיק הרפואי האישי של החולה הנוטה למות יתועדו כל התהליכים והתנאים הנדרשים לפי סימן זה.דרישות דיווח18יא. (א) רופא אישי ידווח למשרד הבריאות על כל מרשם ממית שנתן; רוקח ידווח למשרד הבריאות על תרופה מרדימה במינון ממית שניפק לפי מרשם ממית.(ב) משרד הבריאות יערוך תיעוד שנתי של בקשות החולים לקבלת המרשם.(ג) משרד הבריאות יפרסם מדי שנה דוח בדבר מספר המבקשים לקבלת המרשם ומספר החולים אשר מימשו את המרשםצוואות וחוזים18יב.הוראות סימן זה גוברות על כל התניה בחוזה, בצוואה או בהסכם אחר, שעלולה להשפיע על המטופל להגיש או למשוך את בקשתו לקבלת המרשם. ביטוח או קצבה שנתית18יג.(א) מכירה, רכישה או הנפקה של ביטוח חיים, בריאות או תאונות או קצבה שנתית לא תשפיע או תושפע על הגשת הבקשה לקבלת המרשם או על משיכת בקשה זו. (ב) מימוש המרשם על ידי המטופל לא ישפיע על ביטוחי החיים, הבריאות, התאונות או הקצבה השנתית.הגבלות 18יד.(א) הוראות סימן זה אינן מתירות לרופא או לאדם אחר לסיים את חייו של מטופל באמצעות זריקה הגורמת למוות או המתת חסד.(ב) צעדים הננקטים על פי סימן זה אין משמעם היתר להתאבדות, סיוע להתאבדות, המתת חסד ורצח.(ג) בדוחות אותם מפרסמת המדינה, מימוש המרשם על ידי מטופל לא ייחשב להתאבדות או סיוע להתאבדות, אלא יראו בכך כסיום החיים בכבוד."תיקון סעיף 194.בסעיף 19 לחוק העיקרי, בסופו יבוא "למעט הוראות לפי סימן ג'1".תיקון סעיף 205. בסעיף 20 לחוק העיקרי, בסופו יבוא "למעט הוראות לפי סימן ג'1". תיקון סעיף 476.בסעיף 47(א) לחוק העיקרי, אחרי פסקה (8) יבוא: "(9) קביעת הרופא האישי לעניין מתן המרשם כאמור בסעיף 18ה." הוספת סעיף 53א7.אחרי כותרת פרק ז', לחוק העיקרי יבוא:"עונשין53א.(א) מי שזייף או שינה בקשה לקבלת מרשם ממית או הסתיר בקשתו של מטופל לקבלת המרשם, דינו – מאסר חמש שנים.(ב) מי שאילץ מטופל להגיש בקשה לקבלת מרשם ממית או מנע ממנו למשוך בקשה לקבלת מרשם ממית, דינו – מאסר שמונה שנים."תיקון סעיף 548.בסעיף 54 לחוק העיקרי, האמור בו יסומן "(א)", ואחריו יבוא:"(ב) לא יראו בבקשת מטופל לקבלת המרשם מרופאו האישי כהזנחה מצד אפוטרופוס של המטופל."תיקון סעיף 569.בסעיף 56 לחוק העיקרי – (1) בכל מקום, אחרי "מטפל" יבוא "או ספק שירותי בריאות", ואחרי "טיפול רפואי מסוים" יבוא "או מרשם ממית";(2) אחרי "למטפל" יבוא "או לספק שירותי בריאות".תיקון סעיף 6010.בסעיף 60(א) לחוק העיקרי, אחרי פסקה (8) יבוא:"(9) הוראות לאיסוף המידע אודות חולים אשר הגישו בקשת לקבלת מרשם ממית לפי סימן ג'1." הוספת תוספת חמישית11.אחרי התוספת הרביעית לחוק העיקרי יבוא: "תוספת חמישית (סעיף 18ג)טופס בקשה למרשם ממיתאני הח"מ,_____________, מספר ת.ז.____________, שהנני בגיר ואזרח ישראלי במשך חמש שנים לפחות (מצ"ב העתק מתעודת הזהות), מגיש בקשה זו מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת:(1) אני סובל מ_________________, ועל פי קביעתו של רופא אחראי היא בעיה רפואית חשוכת מרפא ותוחלת חיי, אף אם יינתן לי טיפול רפואי, אינה עולה על שישה חודשים.(2) הבעתי בעל פה בפני רופאי האישי את רצוני בקבלת מרשם ממית, וקיבלתי מידע מלא לגבי האבחנה הרפואית שלי, סיכויי ההחלמה, הטיפולים בני הביצוע שבאפשרותי לקבל, לרבות טיפול מקל כולל משככי כאבים ואשפוז בהוספיס; כמו כן קיבלתי מידע מלא לגבי אופי התרופה אשר אני מבקש שיינתן לי מרשם לקבלה, התוצאות הצפויות מנטילתה, והסיכונים האפשריים הגלומים בנטילת התרופה.(3) הריני מבקש שרופאי האישי ______________ ירשום לי מרשם ממית, לתרופת הרדמה במינון ממית, שאותה אטול בעצמי, לסיום חיי בכבוד. כמו כן, אני מבקש שרופאי האישי ימסור את המרשם לרוקח ויוודא את אספקת המרשם על ידו. חתימה בראשי תיבות(4) אני מבין את מלוא ההשלכות של הגשת בקשה זו ואני מצפה למות לאחר שאטול את התרופה שנרשמה לי. אני אף מבין שעל אף שמרבית המיתות מתרחשות בפרק זמן של שלוש שעות מרגע נטילת התרופה, קיימת אפשרות שהדבר ייקח זמן ארוך יותר. חתימה בראשי תיבות(5) הריני מאשר כי:- הודעתי למשפחתי על החלטתי לבקש מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית ולקחתי את דעותיהם בנושא לתשומת ליבי: כן/לא, חתימה בראשי תיבות- החלטתי שלא להודיע למשפחתי על החלטתי לבקש מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית: כן/לא, חתימה בראשי תיבות- אין לי קרוב שאני רוצה להודיע לו על החלטתי לבקש מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית: כן/לא, חתימה בראשי תיבות(6) אני מבין כי אני יכול בכל זמן נתון ובכל דרך לחזור בי מבקשתי לקבל מרשם ממית. חתימה בראשי תיבות(7) אני מגיש בקשה זו באופן וולונטרי וללא הסתייגויות ומקבל על עצמי את כל החובות המוסריות הנגזרות מבקשה זו. חתימה בראשי תיבות חתימת החולה:___________ תאריך:_________________הצהרת העדיםאנו, החתומים מטה, מצהירים כי מר ________ ת.ז. _________, אשר הגיש בקשה לקבלת מרשם לבקש מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית וחתם עליה בפנינו:1. מוכר לנו באופן אישי;2. חתם על הבקשה בנוכחותנו בתאריך המצוין מעלה, שלא בנוכחות הרופא האישי;3. חתם על הבקשה מתוך רצון חופשי ועצמאי על יסוד הבנה ושיקול דעת, ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.שמו המודפס של העד הראשון______________ ת.ז. ___________חתימת העד הראשון ________תאריך__________שמו המודפס של העד השניחתימת העד השני ________תאריך_________ ת.ז. ___________."תיקון חוק זכויות החולה12.בחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996 ס"ח התשנ"ו, עמ' 327., בסעיף 2, בהגדרה "טיפול רפואי", במקום "או טיפול סיעודי" יבוא "טיפול סיעודי או טיפול מקל (פליאטיבי – Palliative)".

דברי הסבר

חוק החולה הנוטה למות הכיר בעובדה שאפשר לשמר, באמצעים מלאכותיים, את חייהם של חולים במחלות חשוכות מרפא מעבר לגבול הטבעי של אותן מחלות. יכולת טכנית זו דנה את החולים לייסורים מתמידים, פיסיים ונפשיים, כשהיא מאריכה את תהליך הגסיסה ללא כל תקווה או תוחלת. החוק מכבד את זכות החולה על גופו ולכן הוא מאפשר לרופאים לקבל את בקשתו של חולה הנוטה למות שלא להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים. כך, החוק מתיר לרופאים, שלא לחבר, או שלא לחדש חיבור של חולה כזה למכשיר הנשמה, ובלבד שנקבע כי הוא אכן מתייסר במחלה חשוכת מרפא, כי אכן ימיו ספורים וכי נתן את בקשתו מתוך צלילות הדעת והמחשבה.

יחד עם זאת, החוק אינו חל על חולה מתייסר הנוטה למות, שחייו אינם תלויים ב"אמצעים מלאכותיים" אשר את הפסקת השימוש בהם הוא יכול לדרוש כדי למות. חולים כאלה אינם יכולים לממש את זכותם האנושית והאזרחית הבסיסית למוות מוקדם וגואל, ובשם החוק הם נידונים להמשיך ולהתייסר. אין זה מפתיע כי לא מעטים מהם בוחרים לסיים את חייהם בהתאבדות, הנעשית לעתים בצורה ברוטלית ומותירה צלקת נוראה בלב בני המשפחה.

החוק אינו אוסר על אדם הרוצה בכך להתאבד, אך סיוע במעשה כזה, גם מצד בן משפחה, הוא עבירה פלילית. מציאות זו הביאה לא פעם גם למצב נואש של מוות כפול, שבו רוצח בן הזוג הבריא את זה החולה, כדי לגאול אותו מייסוריו, ומתאבד מיד לאחר מכן.

מדינת אורגון בארצות הברית היתה הראשונה בעולם שהתמודדה באומץ עם סוגיה זו. חוק מוות בכבוד (Death With Dignity Act) אושר שם בשני משאלי עם בשנים 1994 ו-1997, נכנס לתוקף ב-1998 ומאז עמד בהצלחה בכמה וכמה "מתקפות משפטיות" מצד הממשל הפדרלי הרפובליקאי השמרני. החוק באורגון מתיר מוות בסיוע רופא (Physician Assisted Death) בתנאים מוגדרים היטב ומחמירים מאוד. ב-2008 התקבל חוק דומה גם במדינת וושינגטון וב-2013 במדינת וורמונט.

החוקים באורגון, וושינגטון ווורמונט מאפשרים לאדם בוגר, בן 18 שנה לפחות, החולה במחלה חשוכת מרפא ונוטה למות, לבקש מהרופא שלו "מרשם ממית". את הבקשה הוא חייב להביע פעמיים בעל פה, ופעם נוספת בכתב, בנוכחות שני עדים ובהפרש של 15 יום בין בקשה לבקשה. שני רופאים חייבים לאשר כי אכן מדובר במחלה סופנית חשוכת מרפא, כי החולה סובל סבל פיסי או נפשי וכי תוחלת חייו היא לכל היותר שישה חודשים. הרופאים גם נדרשים לקבוע שהבקשה ניתנה מתוך צלילות הדעת, וכי החולה אינו בדיכאון. כדי למנוע "תיירות מוות" חייב המבקש להיות תושב המדינה חמש שנים לפחות. על הרופאים מוטלת החובה להסביר לחולה את כל האפשרויות האחרות העומדות לפניו, לרבות טיפול פליאטיווי (טיפול המביא להקלה בתסמיני המחלה אך אינו מרפא אותה). אם התמלאו תנאים אלו, הרופא המטפל רשאי לתת לחולה מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית. החוק מחייב את הרופא גם לדווח לרשויות הבריאות במדינה על כל "מרשם ממית" שנתן. ההליך כולו נבדק ביסודיות על ידי המדינה לאחר מות החולה. רופא הפועל במסגרת כללים אלו מוגן על ידי החוק, ואילו מותו של החולה אינו נחשב כהתאבדות אלא כמוות טבעי ממחלתו הראשונית. מאז שהחוק נכנס לתוקף, שום רופא באורגון לא הועמד לדין בשל הפרת המסגרת החוקית של "מוות בסיוע רופא".

חשוב מאוד להדגיש כי החוק מחייב את החולה לקחת את התרופה בעצמו, ואוסר על הרופא לתת אותה לחולה בכל צורה שהיא. מבחינה זו המצב המשפטי במדינות אלו שונה באופן מהותי מזה הקיים בהולנד, בבלגיה, בשווייץ ובשוודיה. החוק במדינות אלה מאפשר, בצד מוות בסיוע רופא, גם המתת חסד פעילה (Active Euthanasia) שבה הרופא נותן בעצמו את התרופה הממיתה לחולה הסופני.

מאז 1998 מפרסמת אורגון דוח שנתי גלוי על יישום החוק בפועל. הנתונים העולים מדוחות אלו העומדים במוקד ויכוח חובק עולם עולה כי: במהלך שנים אלו, עד שנת 2012, כ-1050 מרשמים ניתנו בחסות החוק, מתוכם כ-673 הסתיימו בנטילת המרשם ובמוות של החולה. בממוצע לאורך השנים הנ"ל, מספר המרשמים הניתנים בכל שנה לאוכלוסיית המדינה, המונה כ-7 מיליון נפש, הוא כ-70. מספר החולים שניצלו את המרשמים שעמדו לרשותם הוא כ-45 בשנה - יחס של 15:10,000 מכלל המיתות במדינה. גילם הממוצע של המתים היה 74. שיעור הנשים והגברים שמתו בחסות החוק שווה. רובם המוחלט היו לבנים ובעלי מקצוע חופשי. למחציתם היתה השכלה גבוהה, ורובם היו חולי סרטן או חולים במחלת ניוון שרירים. כמעט כולם מתו בביתם, תוך שהם מקבלים טיפול פליאטיווי. לרוב המוחלט של המתים היה ביטוח רפואי שנשא בעלות הכספית של מחלתם. הסיבות העיקריות לבקשה של החולים לקבל "מרשם ממית" היו הפחד מפני אובדן העצמאות האישית, חוסר יכולת ליהנות עוד מהחיים, חשש מפני אובדן הכבוד העצמי, פחד מפני כאב וחוסר יכולת לשלוט על הסוגרים. רובם רצו לקבוע את המועד והצורה שבה ילכו לעולמם, ואיש לא ציין קשיים כלכליים עקב המחלה כגורם לבקשתו.

הדוח האחרון פורסם ב-2012 והוא כולל מידע על 15 שנים של יישום החוק באורגון (בין 1998 ל-2012 כולל). מהדוח עולים הנתונים הבאים על יישום ההסדר שבחוק ועל היקף השימוש בו:

במשך 15 שנות תחולת החוק סיימו את חייהם 673 מטופלים במסגרת החוק.

ב-2012 נרשמו 115 מרשמים ממיתים על-פי החוק (לעומת 85 ב-2007 ו-23 ב-1998, השנה הראשונה לתחולת החוק);

מתוך 115 המטופלים שקיבלו מרשמים ב-2012 – 67 חולים מימשו את המרשם, מתוכם 66 מצאו את מותם כתוצאה מנטילת הכדורים, ואחד נפטר מאוחר יותר כתוצאה ממחלתו ולא כתוצאה מנטילת המרשם. 23 מתו מהמחלה הסופנית בה הם היו חולים ו-25 היו עוד בחיים בסוף שנת 2012.

נוסף על כך, 11 מטופלים שקיבלו מרשם ב-2011 עשו בו שימוש ב-2012, כך שסך המטופלים שסיימו את חייהם על-פי החוק בשנה זו היה 77 (מהם 38 נשים ו-39 גברים).

הגיל החציוני של המסיימים את חייהם על-פי החוק ב-2012 היה 69, טווח הגילים היה 42-96, מהם 88.3% היו בין הגילים 96-55. מאז נכנס החוק לתוקף טווח הגילים של מי שסיים את חייו על-פי החוק היה 96-25.

המחלה הסופנית הרווחת בקרב מי שסיים את חייו על-פי החוק היא סרטן (75% ב-2012, ו-80% מאז תחילת תחולת החוק).

רק שני מטופלים (2.6%) הופנו לייעוץ פסיכולוגי או פסיכיאטרי ב-2012, לעומת כ-42 (6.2%) מהמטופלים במשך תחולת החוק.

בשנת 2012, 115 המרשמים ניתנו על ידי 61 רופאים שונים, כאשר אף רופא לא נתן יותר מעשרה מרשמים.

הצעת החוק המובאת בזו מבקשת לאמץ את המודל שנקבע במדינת אורגון המתיר "מוות במרשם רופא".

בנוסף, הצעת החוק מתקנת את הגדרת "טיפול רפואי" בחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996, ומוסיפה לרשימת הטיפולים הרפואיים טיפול רפואי מקל (פליאטיווי). כיום, ההגדרה של "טיפול רפואי" בחוק זכויות החולה אינה כוללת במפורש את תחום הטיפול הרפואי המקל. חוק החולה הנוטה למות, המכיר במפורש בחובת הרופא להעניק טיפול זה, מתייחס אך ורק למי שהוא בגדר חולה הנוטה למות כמשמעו בחוק זה. התיקון המוצע נועד לצורך הבהרה כי הזכות לקבלת טיפול רפואי כוללת גם את הזכות לקבלת טיפול רפואי מקל, כל אימת שלדעת הרופא האחראי החולה זקוק לטיפול בתחום זה.

הצעת החוק המובאת בזה מבקשת לאמץ את המודל שנקבע במדינת אורגון המתיר "מוות במרשם רופא".

הצעות חוק דומות בעיקרן הונחו על שולחן הכנסת השמונה-עשרה על ידי חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת (פ/3226/18), ועל שולחן הכנסת התשע-עשרה על ידי חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת (פ/1130/19). הצעות חוק זהות הונחו על שולחן הכנסת השמונה-עשרה על ידי חבר הכנסת חיים אורון (פ/2733/18; הוסרה מסדר היום ביום י"ד בשבט התשע"א (19 בינואר 2011)) ועל שולחן הכנסת התשע-עשרה על ידי חבר הכנסת עפר שלח וקבוצת חברי הכנסת (פ/1867/19).

---------------------------------

הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים

והונחה על שולחן הכנסת ביום

ט"ז באדר ב' התשע"ד – 18.3.14

מספר פנימי: 562265

הכנסת עשרים

יוזמים: חברי הכנסת זהבה גלאון
אילן גילאון
מיכל רוזין
תמר זנדברג

פ/23/20

הצעת חוק החולה הנוטה למות (תיקון – מוות במרשם רופא), התשע"ה–2015

תיקון סעיף 11.בחוק החולה הנוטה למות, התשס"ו–2005 ס"ח התשס"ו, עמ' 58. (להלן – החוק העיקרי), בסעיף 1(א), אחרי "לבין ערך" יבוא "כבוד האדם של המטופל,".
תיקון סעיף 32.בסעיף 3 לחוק העיקרי –
(1) אחרי ההגדרה "אדם קרוב" יבוא:

""אימות רפואי" – בחינת התיק הרפואי של המטופל ובדיקה אישית של המטופל על ידי הרופא האחראי, לאחר הקביעה של הרופא האישי;";

(2) אחרי ההגדרה "אפוטרופוס" יבוא:

""בגיר" – כמשמעותו בסעיף 3 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב–1962 ס"ח התשכ"ב, עמ' 120.;";

(3) אחרי ההגדרה "מטפל" יבוא:

""מקום ציבורי" – כהגדרתו בסעיף 34כד לחוק העונשין, התשל"ז–1977 ס"ח התשל"ז, עמ' 226.;
"מרשם ממית" – מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית;";

(4) אחרי ההגדרה "פסיכולוג" יבוא:

""פסיכיאטר" – רופא שהוא בעל תואר מומחה בפסיכיאטריה לפי פקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז–1976 דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 30, עמ' 594.;";

(5) אחרי ההגדרה "סבל משמעותי" יבוא:

""ספק שירותי בריאות" – בעל רישיון המוסמך או מורשה על פי דין לספק טיפול רפואי או תרופות, לרבות מוסדות רפואיים;".

הוספת סימן ג'13.אחרי סעיף 18 לחוק העיקרי יבוא:
"סימן ג'1: חולה הנוטה למות המבקש לקצר את חייו באמצעות מרשם ממית

תחולת סימן ג'118א.הוראות סימן זה יחולו לגבי מטופל שהתקיימו בו כל אלה (בסימן זה – מטופל):

(1) רופא אחראי קבע כי הוא חולה הנוטה למות לפי הוראות סעיף 8, לאחר שהתייעץ עם רופאו האישי;
(2) הוא בעל כשרות;
(3) הוא בגיר;
(4) הוא אזרח ישראלי במשך חמש שנים לפחות.

בקשה לקבלת מרשם ממית18ב.מטופל רשאי לבקש מרשם ממית מרופאו האישי, באופן המפורט בפסקאות (1) עד (3) להלן:

(1) המטופל הביע בעל פה, בפני רופאו האישי, את רצונו בקבלת מרשם ממית, וביקש לקבל המרשם;
(2) המטופל מסר לרופאו האישי בקשה חתומה בכתב לקבלת מרשם ממית בהתאם להוראות סעיף 18ג, שנחתמה במועד מאוחר למועד שבו הביע את רצונו כאמור בפסקה (1);
(3) המטופל חזר והביע בעל פה, בפני רופאו האישי, את רצונו בקבלת מרשם ממית וביקש לקבל את המרשם, לאחר שחלפו 15 ימים לפחות מיום שמסר לרופאו האישי את הבקשה כאמור בפסקה (2).

בקשה בכתב לקבלת מרשם ממית18ג.(א) בקשה בכתב לקבלת מרשם ממית תהיה בטופס שנוסחו מובא בתוספת החמישית ושיכלול הצהרה כי הבקשה ניתנה מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת.

(ב) בקשה תיחתם בידי מטופל מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת, בפני שני עדים, שיצהירו בחתימתם על גבי הבקשה על חתימת המטופל מתוך רצון חופשי ועצמאי על יסוד הבנה ושיקול דעת, ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.
(ג) לא יהיה עד לחתימת הבקשה מי שמתקיים בו אחד מאלה:

(1) הוא קרוב למטופל בקרבה משפחתית, לרבות קשרי נישואין ואימוץ;
(2) לפי צוואה התקפה בעת החתימה על טופס הבקשה הוא או בן משפחתו הקרוב צפוי לרשת את המטופל;
(3) הוא מנהל מוסד רפואי המטפל במטופל.

(ד) הרופא האישי של המטופל לא יהיה נוכח בעת החתימה על טופס הבקשה.

חזרת מטופל מבקשתו למרשם ממית18ד.מטופל רשאי לחזור בו מבקשתו לקבלת מרשם ממית, בכל זמן ודרך שיבחר.

אחריות רופא אישי18ה.(א) פנה רופא אחראי אל רופאו האישי של אדם להתייעצות לצורך קביעה כאמור בסעיף 18א(1), יבדוק הרופא האישי את האדם ואת תיקו הרפואי, לשם בירור התקיימות התנאים האמורים בסעיף 8(א).

(ב) בכל פניה של המטופל אל רופאו האישי בבקשה למרשם ממית לפי פסקאות (1), (2) או (3) לסעיף 18ב, יפעל הרופא האישי כלהלן:

(1) ימסור למטופל מידע עדכני לפי המפורט בפסקאות משנה (א) עד (ד) שלהלן:

(א) דיאגנוזה אודות מצבו הבריאותי;
(ב) פרוגנוזה אודות סיכויי החלמתו;
(ג) טיפולים בני ביצוע העומדים בפני המטופל, לרבות טיפול מקל, כולל אשפוז בהוספיס ומשככי כאבים;
(ד) תוצאות נטילת תרופת הרדמה במינון ממית לפי מרשם ממית והסכנות הפוטנציאליות אשר עשויות להיגרם כתוצאה ממימוש המרשם;

(2) יוודא שהבקשה נעשית מתוך צלילות דעת, מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת;
(3) יבחן אם יש חשד שהמטופל סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצון או בשיקול הדעת;
(4) ימליץ למטופל להיוועץ בקרוביו;
(5) יסביר למטופל כי הוא רשאי לחזור בו בכל עת ודרך מבקשתו לקבלת המרשם.

(ג) פנה מטופל אל רופאו האישי בבקשה למרשם ממית לפי פסקה (3) לסעיף 18ב, יפנה הרופא האישי את המטופל לרופא האחראי לביצוע אימות רפואי של קביעתו כי הבקשה נעשית מתוך צלילות דעת, מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת, וכי אין חשד שהמטופל סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצון או בשיקול הדעת.

הפניה לייעוץ18ו.חשדו הרופא האישי או הרופא האחראי, כי המטופל סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצון או בשיקול הדעת, יפנו את המטופל לייעוץ; לעניין זה, "ייעוץ" – פגישה טיפולית אחת או יותר של המטופל עם פסיכיאטר או פסיכולוג שהוסמכו לעניין זה על ידי המדינה, למטרת קביעה אם המטופל בעל כשרות, ואינו סובל מהפרעה פסיכולוגית או פסיכיאטרית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצונו או בשיקול דעתו.
מתן מרשם ממית18ז.(א) לא ייתן רופא אישי מרשם ממית אלא אם כן התקיימו הוראות סעיפים 18א עד 18ו והתקיימו כל אלה:

(1) הרופא האחראי, אימת את קביעת הרופא האישי כאמור בסעיף 18ה(ב)(2) ו-(3) ואם המטופל הופנה לייעוץ לפי סעיף 18ו – תוצאות הייעוץ אישרו כי המטופל בעל כשרות וכי אינו סובל מהפרעה פסיכולוגית או פסיכיאטרית או מדיכאון, שעשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצונו או בשיקול דעתו;
(2) חלפו 15 ימים לפחות מיום שהמטופל ביקש מרשם ממית לפי סעיף 18ב(3);
(3) הרופא האישי העמיד בפני מטופל את האפשרות לדחות את המשך התהליך לקבלת המרשם הממית לפרק זמן של חודש ימים מיום הבקשה הראשונה בעל פה; אין בהודעת המטופל על דחיית התהליך בחודש משום הפסקת התהליך לקבלת המרשם;
(4) הרופא האישי המליץ למטופל להודיע על החלטתו לקרובו;
(5) הרופא האישי הסביר למטופל את החשיבות בנוכחותו של אדם נוסף בעת נטילת תרופת ההרדמה במינון ממית ואת האיסור על נטילתה במקום ציבורי;
(6) הרופא האישי הציג בפני המטופל את אפשרות החזרה מהבקשה;
(7) הרופא האישי וידא שהמטופל לא חזר בו מבקשתו והוא עומד על בקשתו מתוך צלילות הדעת.

(ב) נתן הרופא האישי מרשם ממית, ימסור את המרשם באופן אישי לרוקח, והרוקח יספק את התרופה ישירות לידי המטופל, לא יאוחר מ-7 ימים ממועד מתן המרשם.

נטילת תרופת הרדמה במינון ממית 18ח.(א) קיבל מטופל תרופת הרדמה לפי מרשם ממית שביקש, ייטול את התרופה באופן עצמאי, במקום שאינו מקום ציבורי.

(ב) בתעודת פטירה של מטופל שנפטר בשל נטילת תרופת הרדמה לפי מרשם ממית, תצוין סיבת המוות כמוות טבעי ממחלתו הראשונית של המטופל; ככל הניתן יחתום על תעודת הפטירה הרופא האישי שנתן את המרשם הממית.

סילוק תרופת הרדמה במינון ממית שאינה בשימוש18ט.תרופת הרדמה במינון ממית שנותרה ולא נלקחה על ידי המטופל באופן עצמאי תסולק באמצעים הקבועים בדין.

תיעוד הליכים לפי סימן ג'118י.נוסף על האמור בסעיף 11 ובכל דין, בתיק הרפואי האישי של המטופל יתועדו כל התהליכים והתנאים הנדרשים לפי סימן זה.
דרישות דיווח18יא. (א) רופא אישי ידווח למשרד הבריאות על כל מרשם ממית שנתן; רוקח ידווח למשרד הבריאות על תרופת הרדמה במינון ממית שניפק לפי מרשם ממית.

(ב) משרד הבריאות יערוך תיעוד שנתי של בקשות לקבלת מרשם ממית.
(ג) משרד הבריאות יפרסם מדי שנה דוח בדבר מספר המבקשים לקבלת מרשם ממית ומספר המטופלים שמימשו את המרשם.

צוואות וחוזים18יב.כל התניה בחוזה, בצוואה או בהסכם אחר, שעלולה להשפיע על מטופל להגיש בקשה לקבלת מרשם ממית או לחזור בו מבקשה כאמור – בטלה.
ביטוח או קצבה שנתית18יג.(א) מכירה, רכישה או הנפקה של ביטוח חיים, בריאות או תאונות או קצבה שנתית לא תשפיע על הגשת בקשה לקבלת מרשם ממית או על חזרה מבקשה כאמור ולא תושפע מהן.

(ב) מימוש מרשם ממית על ידי מטופל לא ישפיע על ביטוחי החיים, הבריאות, התאונות או הקצבה השנתית.

הגבלות 18יד.(א) הוראות סימן זה אינן מתירות לרופא או לאדם אחר לסיים את חייו של מטופל באמצעות זריקה הגורמת למוות או המתת חסד.

(ב) צעדים הננקטים על פי סימן זה אין משמעם היתר להתאבדות, סיוע להתאבדות, המתת חסד או רצח.
(ג) בדוחות שמפרסמת המדינה, מימוש מרשם ממית על ידי מטופל לא ייחשב התאבדות או סיוע להתאבדות."

תיקון סעיף 194.בסעיף 19 לחוק העיקרי, בסופו יבוא "למעט הוראות לפי סימן ג'1".
תיקון סעיף 205. בסעיף 20 לחוק העיקרי, בסופו יבוא "למעט הוראות לפי סימן ג'1".
תיקון סעיף 476.בסעיף 47(א) לחוק העיקרי, אחרי פסקה (8) יבוא:
"(9) קביעת רופא אישי לעניין מתן מרשם ממית כאמור בסעיף 18ה."
הוספת סעיף 53א7.אחרי כותרת פרק ז' לחוק העיקרי יבוא:

"עונשין53א.(א) מי שזייף או שינה בקשה לקבלת מרשם ממית או הסתיר בקשתו של מטופל לקבלת המרשם, דינו – מאסר חמש שנים.

(ב) מי שאילץ מטופל להגיש בקשה לקבלת מרשם ממית או מנע ממנו לחזור בו מבקשה לקבלת מרשם ממית, דינו – מאסר שמונה שנים."

תיקון סעיף 548.בסעיף 54 לחוק העיקרי, האמור בו יסומן "(א)", ואחריו יבוא:
"(ב) לא יראו בבקשת מטופל לקבלת מרשם ממית מרופאו האישי כהזנחה מצד אפוטרופוס של המטופל."
תיקון סעיף 569.בסעיף 56 לחוק העיקרי –
(1) בכל מקום, אחרי "מטפל" יבוא "או ספק שירותי בריאות";
(2) בכל מקום, אחרי "טיפול רפואי מסוים" יבוא "או מרשם ממית";
(3) אחרי "למטפל" יבוא "או לספק שירותי בריאות".
תיקון סעיף 6010.בסעיף 60(א) לחוק העיקרי, אחרי פסקה (8) יבוא:
"(9) הוראות לאיסוף מידע אודות מטופלים שהגישו בקשה לקבלת מרשם ממית לפי סימן ג'1."
הוספת תוספת חמישית11.אחרי התוספת הרביעית לחוק העיקרי יבוא:
"תוספת חמישית
(סעיף 18ג)
טופס בקשה למרשם ממית
אני הח"מ,_____________, מספר ת.ז.____________, שהנני בגיר ואזרח ישראלי במשך חמש שנים לפחות (מצ"ב העתק מתעודת הזהות), מגיש בקשה זו מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת:
(1) אני סובל מ_________________, ועל פי קביעתו של רופא אחראי היא בעיה רפואית חשוכת מרפא ותוחלת חיי, אף אם יינתן לי טיפול רפואי, אינה עולה על שישה חודשים.
(2) הבעתי בעל פה בפני רופאי האישי את רצוני בקבלת מרשם ממית, וקיבלתי מידע מלא לגבי האבחנה הרפואית שלי, סיכויי ההחלמה, הטיפולים בני הביצוע שבאפשרותי לקבל, לרבות טיפול מקל כולל משככי כאבים ואשפוז בהוספיס; כמו כן קיבלתי מידע מלא לגבי אופי תרופת ההרדמה במינון ממית אשר אני מבקש שיינתן לי מרשם לקבלה, התוצאות הצפויות מנטילתה, והסיכונים האפשריים הגלומים בנטילת התרופה.
(3) הריני מבקש שרופאי האישי ______________ ירשום לי מרשם ממית, לתרופת הרדמה במינון ממית, שאותה אטול בעצמי, לסיום חיי בכבוד. כמו כן, אני מבקש שרופאי האישי ימסור את המרשם לרוקח ויוודא את אספקת המרשם על ידו. חתימה בראשי תיבות

(4) אני מבין את מלוא ההשלכות של הגשת בקשה זו ואני מצפה למות לאחר שאטול את תרופת ההרדמה במינון ממית שנרשמה לי. אני אף מבין שעל אף שמרבית המיתות מתרחשות בפרק זמן של שלוש שעות מרגע נטילת התרופה, קיימת אפשרות שהדבר ייקח זמן ארוך יותר. חתימה בראשי תיבות
(5) הריני מאשר כי:

- הודעתי למשפחתי על החלטתי לבקש מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית ולקחתי את דעותיהם בנושא לתשומת ליבי: כן/לא, חתימה בראשי תיבות
- החלטתי שלא להודיע למשפחתי על החלטתי לבקש מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית: כן/לא, חתימה בראשי תיבות
- אין לי קרוב שאני רוצה להודיע לו על החלטתי לבקש מרשם לתרופה הרדמה במינון ממית: כן/לא, חתימה בראשי תיבות
(6) אני מבין כי אני יכול בכל זמן נתון ובכל דרך לחזור בי מבקשתי לקבל מרשם ממית, וכי אני רשאי שלא לעשות שימוש במרשם הממית שיינתן לי או בתרופת ההרדמה שתונפק לי לפיו. חתימה בראשי תיבות
(7) אני מגיש בקשה זו באופן וולונטרי וללא הסתייגויות ומקבל על עצמי את כל החובות המוסריות הנגזרות מבקשה זו. חתימה בראשי תיבות
חתימת המטופל:___________ תאריך:_________________
הצהרת העדים
אנו, החתומים מטה, מצהירים כי מר ________ ת.ז. _________, אשר הגיש בקשה לקבלת מרשם ממית, לתרופת הרדמה במינון ממית, וחתם עליה בפנינו:
1. מוכר לנו באופן אישי;
2. חתם על הבקשה בנוכחותנו בתאריך המצוין מעלה, שלא בנוכחות הרופא האישי;
3. חתם על הבקשה מתוך רצון חופשי ועצמאי על יסוד הבנה ושיקול דעת, ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.
שמו המודפס של העד הראשון______________ ת.ז. ___________
חתימת העד הראשון ________תאריך__________
שמו המודפס של העד השני
חתימת העד השני ________תאריך_________ ת.ז. ___________."
תיקון חוק זכויות החולה12.בחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996 ס"ח התשנ"ו, עמ' 327., בסעיף 2, בהגדרה "טיפול רפואי", במקום "או טיפול סיעודי" יבוא "טיפול סיעודי או טיפול מקל (פליאטיבי – Palliative)".

דברי הסבר

חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו–2005, הכיר בעובדה שאפשר לשמר, באמצעים מלאכותיים, את חייהם של חולים במחלות חשוכות מרפא מעבר לגבול הטבעי של אותן מחלות. יכולת טכנית זו דנה את החולים לייסורים מתמידים, פיסיים ונפשיים, כשהיא מאריכה את תהליך הגסיסה ללא כל תקווה או תוחלת. החוק מכבד את זכות החולה על גופו ולכן הוא מאפשר לרופאים לקבל את בקשתו של חולה הנוטה למות שלא להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים. כך, החוק מתיר לרופאים שלא לחבר או לחדש חיבור של חולה כזה למכשיר הנשמה, ובלבד שנקבע כי הוא אכן מתייסר במחלה חשוכת מרפא, כי אכן ימיו ספורים וכי נתן את בקשתו מתוך צלילות הדעת והמחשבה.

יחד עם זאת, החוק אינו חל על חולה מתייסר הנוטה למות, שחייו אינם תלויים ב"אמצעים מלאכותיים" אשר את הפסקת השימוש בהם הוא יכול לדרוש כדי למות. חולים כאלה אינם יכולים לממש את זכותם האנושית והאזרחית הבסיסית למוות מוקדם וגואל, ובשם החוק הם נידונים להמשיך ולהתייסר. אין זה מפתיע כי לא מעטים מהם בוחרים לסיים את חייהם בהתאבדות, הנעשית לעתים בצורה ברוטלית ומותירה צלקת נוראה בלב בני המשפחה.

החוק אינו אוסר על אדם הרוצה בכך להתאבד, אך סיוע במעשה כזה, גם מצד בן משפחה, הוא עבירה פלילית. מציאות זו הביאה לא פעם גם למצב נואש של מוות כפול, שבו רוצח בן הזוג הבריא את זה החולה, כדי לגאול אותו מייסוריו, ומתאבד מיד לאחר מכן.

מדינת אורגון בארצות הברית היתה הראשונה בעולם שהתמודדה באומץ עם סוגיה זו. חוק מוות בכבוד (Death With Dignity Act) שאושר שם בשני משאלי עם בשנים 1994 ו-1997, נכנס לתוקף ב-1998 ומאז עמד בהצלחה בכמה וכמה "מתקפות משפטיות" מצד הממשל הפדרלי הרפובליקאי השמרני. החוק באורגון מתיר מוות בסיוע רופא (Physician Assisted Death) בתנאים מוגדרים היטב ומחמירים מאוד. ב-2008 התקבל חוק דומה גם במדינת וושינגטון.

החוקים באורגון ובוושינגטון מאפשרים לאדם בוגר, בן 18 שנה לפחות, החולה במחלה חשוכת מרפא ונוטה למות, לבקש מהרופא שלו "מרשם ממית". את הבקשה הוא חייב להביע פעמיים בעל פה, ופעם נוספת בכתב, בנוכחות שני עדים ובהפרש של 15 ימים בין בקשה לבקשה. שני רופאים חייבים לאשר כי אכן מדובר במחלה סופנית חשוכת מרפא, כי החולה סובל סבל פיסי או נפשי וכי תוחלת חייו היא לכל היותר שישה חודשים. הרופאים גם נדרשים לקבוע שהבקשה ניתנה מתוך צלילות הדעת, וכי החולה אינו בדיכאון. כדי למנוע "תיירות מוות" חייב המבקש להיות תושב המדינה חמש שנים לפחות. על הרופאים מוטלת החובה להסביר לחולה את כל האפשרויות האחרות העומדות לפניו, לרבות טיפול פליאטיבי (טיפול המביא להקלה בתסמיני המחלה אך אינו מרפא אותה). אם התמלאו תנאים אלו, הרופא המטפל רשאי לתת לחולה מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית. החוק מחייב את הרופא גם לדווח לרשויות הבריאות במדינה על כל "מרשם ממית" שנתן. ההליך כולו נבדק ביסודיות על ידי המדינה לאחר מות החולה. רופא הפועל במסגרת כללים אלו מוגן על ידי החוק, ואילו מותו של החולה אינו נחשב כהתאבדות אלא כמוות טבעי ממחלתו הראשונית. מאז שהחוק נכנס לתוקף, שום רופא באורגון לא הועמד לדין בשל הפרת המסגרת החוקית של "מוות בסיוע רופא".

חשוב מאוד להדגיש כי החוק באורגון מחייב את החולה לקחת את התרופה בעצמו, ואוסר על הרופא לתת אותה לחולה בכל צורה שהיא. מבחינה זו המצב המשפטי באורגון שונה באופן מהותי מזה הקיים בהולנד, בבלגיה, בשווייץ ובשוודיה. החוק במדינות אלה מאפשר, בצד מוות בסיוע רופא, גם המתת חסד פעילה (Active Euthanasia) שבה הרופא נותן בעצמו את התרופה הממיתה לחולה הסופני.

מאז 1998 מפרסמת אורגון דוח שנתי גלוי על יישום החוק בפועל. הנתונים העולים מהדוחות עד למרס 2009 הם: במשך 11 שנות תחולת החוק סיימו את חייהם 401 מטופלים במסגרת החוק. מתוך 88 המטופלים שקיבלו מרשמים בשנת 2008, 54 עשו שימוש בתרופה במינון ממית, 22 מתו מהמחלה הסופנית בה הם היו חולים ו-12 היו עוד בחיים בסוף שנת 2008. נוסף על כך, שישה מטופלים שקיבלו מרשם בשנת 2007 עשו בו שימוש בשנת 2008. כך שסך המטופלים שסיימו את חייהם על פי החוק בשנת 2008 היה 60. הגיל החציוני של המסיימים את חייהם על פי החוק בשנת 2008 היה 72. שיעור הנשים והגברים שמתו בחסות החוק שווה. רובם היו לבנים ובעלי מקצוע חופשי. למחציתם היתה השכלה גבוהה, ורובם היו חולי סרטן או חולים במחלת ניוון שרירים. כמעט כולם מתו בביתם, תוך שהם מקבלים טיפול פליאטיבי. לרוב המוחלט של המתים היה ביטוח רפואי שנשא בעלות הכספית של מחלתם. הסיבות העיקריות לבקשה של החולים לקבל "מרשם ממית" היו הפחד מפני אובדן העצמאות האישית, חוסר יכולת ליהנות עוד מהחיים, חשש מפני אובדן הכבוד העצמי, פחד מפני כאב וחוסר יכולת לשלוט על הסוגרים. רובם רצו לקבוע את המועד והצורה שבה ילכו לעולמם, ואיש לא ציין קשיים כלכליים עקב המחלה כגורם לבקשתו.

הצעת חוק זו מבקשת לאמץ את המודל שנקבע במדינת אורוגון המתיר "מוות במרשם רופא".

בנוסף, הצעת החוק מתקנת את הגדרת "טיפול רפואי" בחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996, ומוסיפה לרשימת הטיפולים הרפואיים טיפול רפואי מקל (פליאטיבי). כיום, ההגדרה של "טיפול רפואי" בחוק זכויות החולה אינה כוללת במפורש את תחום הטיפול הרפואי המקל. חוק החולה הנוטה למות, המכיר במפורש בחובת הרופא להעניק טיפול זה, מתייחס אך ורק למי שהוא בגדר חולה הנוטה למות כמשמעו בחוק זה. התיקון המוצע נועד לצורך הבהרה כי הזכות לקבלת טיפול רפואי כוללת גם את הזכות לקבלת טיפול רפואי מקל, כל אימת שלדעת הרופא האחראי החולה זקוק לטיפול בתחום זה.

הצעות חוק דומות בעיקרן הונחו על שולחן הכנסת השמונה-עשרה על ידי חבר הכנסת חיים אורון (פ/2733/18; הוסרה מסדר היום ביום י"ד בשבט התשע"א (19 בינואר 2011)) ועל ידי חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת (פ/3226/18) ועל שולחן הכנסת התשע-עשרה על ידי חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת (פ/1130/19) ועל ידי חבר הכנסת עפר שלח וקבוצת חברי הכנסת (פ/1867/19).

---------------------------------

הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים

והונחה על שולחן הכנסת ביום

ט"ו באייר התשע"ה – 4.5.15

מספר פנימי: 562837

הכנסת העשרים

יוזמים: חברי הכנסת עפר שלח
קארין אלהרר
מיקי רוזנטל

פ/1666/20

הצעת חוק החולה הנוטה למות (תיקון – מוות במרשם רופא), התשע"ה–2015

תיקון סעיף 11.בחוק החולה הנוטה למות, התשס"ו–2005 ס"ח התשס"ו, עמ' 58. (להלן – החוק העיקרי), בסעיף 1(א), אחרי "לבין ערך" יבוא "כבוד האדם של המטופל".
תיקון סעיף 32.בסעיף 3 לחוק העיקרי –
(1) אחרי ההגדרה "אדם קרוב" יבוא:

""אימות רפואי" – בחינת התיק הרפואי של המטופל ובדיקה אישית של המטופל על ידי הרופא האחראי, לאחר הקביעה של הרופא האישי;";

(2) אחרי ההגדרה "אפוטרופוס" יבוא:

""בגיר" – כמשמעותו בסעיף 3 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב–1962 ס"ח התשכ"ב, עמ' 120. ;";

(3) אחרי ההגדרה "מטפל" יבוא:

""מקום ציבורי" – כהגדרתו בסעיף 34כד לחוק העונשין, התשל"ז–1977 ס"ח התשל"ז, עמ' 226.;
"מרשם ממית" – מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית;";

(4) אחרי ההגדרה "פסיכולוג" יבוא:

""פסיכיאטר" – רופא שהוא בעל תואר מומחה בפסיכיאטריה לפי פקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז–1976 דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 30, עמ' 594.;";

(5) אחרי ההגדרה "סבל משמעותי" יבוא:

""ספק שירותי בריאות" – בעל רישיון המוסמך או מורשה על פי דין לספק טיפול רפואי או תרופות, לרבות מוסדות רפואיים;".

הוספת סימן ג'13.אחרי סעיף 18 לחוק העיקרי יבוא:
"סימן ג'1: חולה הנוטה למות המבקש לקצר את חייו באמצעות מרשם ממית

תחולת סימן ג'118א.הוראות סימן זה יחולו לגבי מטופל שהתקיימו בו כל אלה (בסימן זה – מטופל):

(1) רופא אחראי קבע כי הוא חולה הנוטה למות לפי הוראות סעיף 8, לאחר שהתייעץ עם רופאו האישי;
(2) הוא בעל כשרות;
(3) הוא בגיר;
(4) הוא אזרח ישראלי במשך חמש שנים לפחות.

בקשה לקבלת מרשם ממית18ב.מטופל רשאי לבקש מרשם ממית מרופאו האישי, באופן המפורט בפסקאות (1) עד (3) להלן:

(1) המטופל הביע בעל פה, בפני רופאו האישי, את רצונו בקבלת מרשם ממית, וביקש לקבל המרשם;

(2) המטופל מסר לרופאו האישי בקשה חתומה בכתב לקבלת מרשם ממית בהתאם להוראות סעיף 18ג, שנחתמה במועד מאוחר למועד שבו הביע את רצונו כאמור בפסקה (1);
(3) המטופל חזר והביע בעל פה, בפני רופאו האישי, את רצונו בקבלת מרשם ממית וביקש לקבל את המרשם, לאחר שחלפו 15 ימים לפחות מיום שמסר לרופאו האישי את הבקשה כאמור בפסקה (2).

בקשה לקבלת מרשם ממית 18ג.(א) בקשה בכתב לקבלת מרשם ממית תהיה בטופס שנוסחו מובא בתוספת החמישית ושיכלול הצהרה כי הבקשה ניתנה מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת.

(ב) בקשה תיחתם בידי מטופל מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת, בפני שני עדים, שיצהירו בחתימתם על גבי הבקשה על חתימת המטופל מתוך רצון חופשי ועצמאי על יסוד הבנה ושיקול דעת, ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.
(ג) לא יהיה עד לחתימת הבקשה מי שמתקיים בו אחד מאלה:

(1) הוא קרוב למטופל בקרבה משפחתית, לרבות קשרי נישואין ואימוץ;
(2) לפי צוואה התקפה בעת החתימה על טופס הבקשה הוא או בן משפחתו הקרוב צפוי לרשת את המטופל;
(3) הוא מנהל מוסד רפואי המטפל במטופל.

(ד) הרופא האישי של המטופל לא יהיה נוכח בעת החתימה על טופס הבקשה.

חזרת מטופל מבקשתו למרשם ממית18ד.מטופל רשאי לחזור בו מבקשתו לקבלת מרשם ממית, בכל זמן ודרך שיבחר.

אחריות רופא אישי18ה.(א) פנה רופא אחראי אל רופאו האישי של אדם להתייעצות לצורך קביעה כאמור בסעיף 18(א)(1), יבדוק הרופא האישי את האדם ואת תיקו הרפואי, לשם בירור התקיימות התנאים האמורים בסעיף 8(א).

(ב) בכל פניה של המטופל אל רופאו האישי בבקשה למרשם ממית לפי פסקאות (1), (2) או (3) לסעיף 18ב, יפעל הרופא האישי כלהלן:

(1) ימסור למטופל מידע עדכני לפי המפורט בפסקאות משנה (א) עד (ד) שלהלן:

(א) דיאגנוזה אודות מצבו הבריאותי;
(ב) פרוגנוזה אודות סיכויי החלמתו;
(ג) טיפולים בני ביצוע העומדים בפני המטופל, לרבות טיפול מקל, כולל אשפוז בהוספיס ומשככי כאבים;
(ד) תוצאות נטילת תרופת הרדמה לפי מרשם ממית והסכנות הפוטנציאליות אשר עשויות להיגרם כתוצאה ממימוש המרשם;

(2) יוודא שהבקשה נעשית מתוך צלילות דעת, מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת;
(3) יבחן אם יש חשד שהמטופל סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצון או בשיקול הדעת;
(4) ימליץ למטופל להיוועץ בקרוביו;
(5) יסביר למטופל כי הוא רשאי לחזור בו בכל עת ודרך מבקשתו לקבלת המרשם.

(ג) פנה מטופל אל רופאו האישי בבקשה למרשם ממית לפי פסקה (3) לסעיף 18ב, יפנה הרופא האישי את המטופל לרופא האחראי לביצוע אימות רפואי של קביעתו כי הבקשה נעשית מתוך צלילות דעת, מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת, וכי אין חשד שהמטופל סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצון או בשיקול הדעת.

הפניה לייעוץ18ו.חשדו הרופא האישי או הרופא האחראי, כי המטופל סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצון או בשיקול הדעת, יפנו את המטופל לייעוץ; לעניין זה, "ייעוץ" – פגישה טיפולית אחת או יותר של המטופל עם פסיכיאטר או פסיכולוג שהוסמכו לעניין זה על ידי המדינה, למטרת קביעה האם המטופל בעל כשרות, ואינו סובל מהפרעה פסיכולוגית או פסיכיאטרית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצונו או בשיקול דעתו.

מתן מרשם ממית18ז.(א) לא ייתן רופא אישי מרשם ממית אלא אם כן התקיימו הוראות סעיפים 18א עד 18ו והתקיימו כל אלה:

(1) הרופא האחראי, אימת את קביעת הרופא האישי כאמור בסעיף 18ה(ב)(2) ו-(3) ואם המטופל הופנה לייעוץ לפי סעיף 18ו – תוצאות הייעוץ אישרו כי המטופל בעל כשרות וכי אינו סובל מהפרעה פסיכולוגית או פסיכיאטרית או מדיכאון, שעשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצונו או בשיקול דעתו;
(2) חלפו 15 ימים לפחות מיום שהמטופל ביקש מרשם ממית לפי סעיף 18ב(3);
(3) הרופא האישי העמיד בפני המטופל את האפשרות לדחות את המשך התהליך לקבלת המרשם הממית לפרק זמן של חודש ימים מיום הבקשה הראשונה בעל פה; אין בהודעת המטופל על דחיית התהליך בחודש משום הפסקת התהליך לקבלת המרשם;
(4) הרופא האישי המליץ למטופל להודיע על החלטתו לקרובו;
(5) הרופא האישי הסביר למטופל את החשיבות בנוכחותו של אדם נוסף בעת נטילת תרופת ההרדמה במינון ממית ואת האיסור על נטילתה במקום ציבורי;
(6) הרופא האישי הציג בפני המטופל את אפשרות החזרה מהבקשה;
(7) הרופא האישי וידא שהמטופל לא חזר בו מבקשתו והוא עומד על בקשתו מתוך צלילות הדעת.

(ב) נתן הרופא האישי מרשם ממית, ימסור את המרשם באופן אישי לרוקח, והרוקח יספק את התרופה ישירות לידי המטופל, לא יאוחר מ-7 ימים ממועד מתן המרשם.

נטילת תרופה מרדימה במינון ממית 18ח.(א) קיבל מטופל תרופת הרדמה לפי מרשם ממית שביקש, ייטול את התרופה באופן עצמאי, במקום שאינו מקום ציבורי.

(ב) בתעודת פטירה של מטופל שנפטר בשל נטילת תרופת הרדמה לפי מרשם ממית, תצוין סיבת המוות כמוות טבעי ממחלתו הראשונית של המטופל; ככל הניתן יחתום על תעודת הפטירה הרופא האישי שנתן את המרשם הממית.

סילוק תרופת הרדמה במינון ממית שאינה בשימוש18ט.תרופת הרדמה במינון ממית שנותרה ולא נלקחה על ידי המטופל באופן עצמאי תסולק באמצעים הקבועים בדין.

תיעוד הליכים לפי סימן ג'118י.נוסף על האמור בסעיף 11 ובכל דין, בתיק הרפואי האישי של המטופל יתועדו כל התהליכים והתנאים הנדרשים לפי סימן זה.
דרישות דיווח18יא. (א) רופא אישי ידווח למשרד הבריאות על כל מרשם ממית שנתן; רוקח ידווח למשרד הבריאות על תרופת הרדמה במינון ממית שניפק לפי מרשם ממית.


(ב) משרד הבריאות יערוך תיעוד שנתי של בקשות לקבלת מרשם ממית.
(ג) משרד הבריאות יפרסם מדי שנה דוח בדבר מספר המבקשים לקבלת מרשם ממית ומספר המטופלים שמימשו את המרשם.

צוואות וחוזים18יב.כל התניה בחוזה, בצוואה או בהסכם אחר, שעלולה להשפיע על מטופל להגיש בקשה לקבלת מרשם ממית או לחזור בו מבקשה כאמור – בטלה.
ביטוח או קצבה שנתית18יג.(א) מכירה, רכישה או הנפקה של ביטוח חיים, בריאות או תאונות או קצבה שנתית לא תשפיע על הגשת בקשה לקבלת מרשם ממית או על חזרה מבקשה כאמור ולא תושפע מהן.

(ב) מימוש מרשם ממית על ידי מטופל לא ישפיע על ביטוחי החיים, הבריאות, התאונות או הקצבה השנתית.

הגבלות 18יד.(א) הוראות סימן זה אינן מתירות לרופא או לאדם אחר לסיים את חייו של מטופל באמצעות זריקה הגורמת למוות או המתת חסד.

(ב) צעדים הננקטים על פי סימן זה אין משמעם היתר להתאבדות, סיוע להתאבדות, המתת חסד או רצח.
(ג) בדוחות שמפרסמת המדינה, מימוש מרשם ממית על ידי מטופל לא ייחשב התאבדות או סיוע להתאבדות."

תיקון סעיף 194.בסעיף 19 לחוק העיקרי, בסופו יבוא "למעט הוראות לפי סימן ג'1".
תיקון סעיף 205. בסעיף 20 לחוק העיקרי, בסופו יבוא "למעט הוראות לפי סימן ג'1".
תיקון סעיף 476.בסעיף 47(א) לחוק העיקרי, אחרי פסקה (8) יבוא:
"(9) קביעת רופא אישי לעניין מתן מרשם ממית כאמור בסעיף 18ה."
הוספת סעיף 53א7.אחרי כותרת פרק ז' לחוק העיקרי יבוא:

"עונשין53א.(א) מי שזייף או שינה בקשה לקבלת מרשם ממית או הסתיר בקשתו של מטופל לקבלת המרשם, דינו – מאסר חמש שנים.

(ב) מי שאילץ מטופל להגיש בקשה לקבלת מרשם ממית או מנע ממנו לחזור בו מבקשה לקבלת מרשם ממית, דינו – מאסר שמונה שנים."

תיקון סעיף 548.בסעיף 54 לחוק העיקרי, האמור בו יסומן "(א)", ואחריו יבוא:
"(ב) לא יראו בבקשת מטופל לקבלת מרשם ממית מרופאו האישי כהזנחה מצד אפוטרופוס של המטופל."
תיקון סעיף 569.בסעיף 56 לחוק העיקרי –
(1) בכל מקום, אחרי "מטפל" יבוא "או ספק שירותי בריאות;
(2) בכל מקום, אחרי "טיפול רפואי מסוים" יבוא "או מרשם ממית";
(3) אחרי "למטפל" יבוא "או לספק שירותי בריאות".
תיקון סעיף 6010.בסעיף 60(א) לחוק העיקרי, אחרי פסקה (8) יבוא:
"(9) הוראות לאיסוף המידע אודות מטופלים שהגישו בקשה לקבלת מרשם ממית לפי סימן ג'1."
הוספת תוספת חמישית11.אחרי התוספת הרביעית לחוק העיקרי יבוא:
"תוספת חמישית
(סעיף 18ג)
טופס בקשה למרשם ממית
אני הח"מ,_____________, מספר ת.ז.____________, שהנני בגיר ואזרח ישראלי במשך חמש שנים לפחות (מצ"ב העתק מתעודת הזהות), מגיש בקשה זו מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת:
(1) אני סובל מ_________________, ועל פי קביעתו של רופא אחראי היא בעיה רפואית חשוכת מרפא ותוחלת חיי, אף אם יינתן לי טיפול רפואי, אינה עולה על שישה חודשים.
(2) הבעתי בעל פה בפני רופאי האישי את רצוני בקבלת מרשם ממית, וקיבלתי מידע מלא לגבי האבחנה הרפואית שלי, סיכויי ההחלמה, הטיפולים בני הביצוע שבאפשרותי לקבל, לרבות טיפול מקל כולל משככי כאבים ואשפוז בהוספיס; כמו כן קיבלתי מידע מלא לגבי אופי תרופת ההרדמה אשר אני מבקש שיינתן לי מרשם לקבלה, התוצאות הצפויות מנטילתה, והסיכונים האפשריים הגלומים בנטילת התרופה.
(3) הריני מבקש שרופאי האישי ______________ ירשום לי מרשם ממית, לתרופת הרדמה במינון ממית, שאותה אטול בעצמי, לסיום חיי בכבוד. כמו כן, אני מבקש שרופאי האישי ימסור את המרשם לרוקח ויוודא את אספקת המרשם על ידו. חתימה בראשי תיבות
(4) אני מבין את מלוא ההשלכות של הגשת בקשה זו ואני מצפה למות לאחר שאטול את תרופת ההרדמה במינון ממית שנרשמה לי. אני אף מבין שעל אף שמרבית המיתות מתרחשות בפרק זמן של שלוש שעות מרגע נטילת התרופה, קיימת אפשרות שהדבר ייקח זמן ארוך יותר. חתימה בראשי תיבות
(5) הריני מאשר כי:
- הודעתי למשפחתי על החלטתי לבקש מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית ולקחתי את דעותיהם בנושא לתשומת ליבי: כן/לא, חתימה בראשי תיבות
- החלטתי שלא להודיע למשפחתי על החלטתי לבקש מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית: כן/לא, חתימה בראשי תיבות
- אין לי קרוב שאני רוצה להודיע לו על החלטתי לבקש מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית: כן/לא, חתימה בראשי תיבות
(6) אני מבין כי אני יכול בכל זמן נתון ובכל דרך לחזור בי מבקשתי לקבל מרשם ממית וכי אני רשאי שלא לעשות שימוש במרשם הממית שיינתן לי או בתרופת ההרדמה שתונפק לי לפיו. חתימה בראשי תיבות
(7) אני מגיש בקשה זו באופן וולונטרי וללא הסתייגויות ומקבל על עצמי את כל החובות המוסריות הנגזרות מבקשה זו. חתימה בראשי תיבות
חתימת המטופל:___________ תאריך:_________________
הצהרת העדים
אנו, החתומים מטה, מצהירים כי מר ________ ת.ז. _________, אשר הגיש בקשה לקבלת מרשם ממית, לתרופת הרדמה במינון ממית, וחתם עליה בפנינו:
1. מוכר לנו באופן אישי;
2. חתם על הבקשה בנוכחותנו בתאריך המצוין מעלה, שלא בנוכחות הרופא האישי;
3. חתם על הבקשה מתוך רצון חופשי ועצמאי על יסוד הבנה ושיקול דעת, ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.
שמו המודפס של העד הראשון______________ ת.ז. ___________
חתימת העד הראשון ________תאריך__________
שמו המודפס של העד השני
חתימת העד השני ________תאריך_________ ת.ז. ___________."

תיקון חוק זכויות החולה12.בחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996 ס"ח התשנ"ו, עמ' 327., בסעיף 2, בהגדרה "טיפול רפואי", במקום "או טיפול סיעודי" יבוא "טיפול סיעודי או טיפול מקל (פליאטיבי – Palliative)".

דברי הסבר

חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו–2005, הכיר בעובדה שאפשר לשמר, באמצעים מלאכותיים, את חייהם של חולים במחלות חשוכות מרפא מעבר לגבול הטבעי של אותן מחלות. יכולת טכנית זו דנה את החולים לייסורים מתמידים, פיסיים ונפשיים, כשהיא מאריכה את תהליך הגסיסה ללא כל תקווה או תוחלת. החוק מכבד את זכות החולה על גופו ולכן הוא מאפשר לרופאים לקבל את בקשתו של חולה הנוטה למות שלא להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים. כך, החוק מתיר לרופאים, שלא לחבר או לחדש חיבור של חולה כזה למכשיר הנשמה, ובלבד שנקבע כי הוא אכן מתייסר במחלה חשוכת מרפא, כי אכן ימיו ספורים וכי נתן את בקשתו מתוך צלילות הדעת והמחשבה.

יחד עם זאת, החוק אינו חל על חולה מתייסר הנוטה למות, שחייו אינם תלויים ב"אמצעים מלאכותיים" אשר את הפסקת השימוש בהם הוא יכול לדרוש כדי למות. חולים כאלה אינם יכולים לממש את זכותם האנושית והאזרחית הבסיסית למוות מוקדם וגואל, ובשם החוק הם נידונים להמשיך ולהתייסר. אין זה מפתיע כי לא מעטים מהם בוחרים לסיים את חייהם בהתאבדות, הנעשית לעתים בצורה ברוטלית ומותירה צלקת נוראה בלב בני המשפחה.

החוק אינו אוסר על אדם הרוצה בכך להתאבד, אך סיוע במעשה כזה, גם מצד בן משפחה, הוא עבירה פלילית. מציאות זו הביאה לא פעם גם למצב נואש של מוות כפול, שבו רוצח בן הזוג הבריא את זה החולה, כדי לגאול אותו מייסוריו, ומתאבד מיד לאחר מכן.

מדינת אורגון בארצות הברית היתה הראשונה בעולם שהתמודדה באומץ עם סוגיה זו. חוק מוות בכבוד (Death With Dignity Act) אושר שם בשני משאלי עם בשנים 1994 ו-1997, נכנס לתוקף ב-1998 ומאז עמד בהצלחה בכמה וכמה "מתקפות משפטיות" מצד הממשל הפדרלי הרפובליקאי השמרני. החוק באורגון מתיר מוות בסיוע רופא (Physician Assisted Death) בתנאים מוגדרים היטב ומחמירים מאוד. ב-2008 התקבל חוק דומה גם במדינת וושינגטון.

החוקים באורגון ובוושינגטון מאפשרים לאדם בוגר, בן 18 שנה לפחות, החולה במחלה חשוכת מרפא ונוטה למות, לבקש מהרופא שלו "מרשם ממית". את הבקשה הוא חייב להביע פעמיים בעל פה, ופעם נוספת בכתב, בנוכחות שני עדים ובהפרש של 15 ימים בין בקשה לבקשה. שני רופאים חייבים לאשר כי אכן מדובר במחלה סופנית חשוכת מרפא, כי החולה סובל סבל פיסי או נפשי וכי תוחלת חייו היא לכל היותר שישה חודשים. הרופאים גם נדרשים לקבוע שהבקשה ניתנה מתוך צלילות הדעת, וכי החולה אינו בדיכאון. כדי למנוע "תיירות מוות" חייב המבקש להיות תושב המדינה חמש שנים לפחות. על הרופאים מוטלת החובה להסביר לחולה את כל האפשרויות האחרות העומדות לפניו, לרבות טיפול פליאטיבי (טיפול המביא להקלה בתסמיני המחלה אך אינו מרפא אותה). אם התמלאו תנאים אלו, הרופא המטפל רשאי לתת לחולה מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית. החוק מחייב את הרופא גם לדווח לרשויות הבריאות במדינה על כל "מרשם ממית" שנתן. ההליך כולו נבדק ביסודיות על ידי המדינה לאחר מות החולה. רופא הפועל במסגרת כללים אלו מוגן על ידי החוק, ואילו מותו של החולה אינו נחשב כהתאבדות אלא כמוות טבעי ממחלתו הראשונית. מאז שהחוק נכנס לתוקף, שום רופא באורגון לא הועמד לדין בשל הפרת המסגרת החוקית של "מוות בסיוע רופא".

חשוב מאוד להדגיש כי החוק באורגון מחייב את החולה לקחת את התרופה בעצמו, ואוסר על הרופא לתת אותה לחולה בכל צורה שהיא. מבחינה זו המצב המשפטי באורגון שונה באופן מהותי מזה הקיים בהולנד, בבלגיה, בשווייץ ובשוודיה. החוק במדינות אלה מאפשר, בצד מוות בסיוע רופא, גם המתת חסד פעילה (Active Euthanasia) שבה הרופא נותן בעצמו את התרופה הממיתה לחולה הסופני.

מאז 1998 מפרסמת אורגון דוח שנתי גלוי על יישום החוק בפועל. הנתונים העולים מהדוחות עד למרס 2009 הם: במשך 11 שנות תחולת החוק סיימו את חייהם 401 מטופלים במסגרת החוק. מתוך 88 המטופלים שקיבלו מרשמים בשנת 2008, 54 עשו שימוש בתרופה במינון ממית, 22 מתו מהמחלה הסופנית בה הם היו חולים ו-12 היו עוד בחיים בסוף שנת 2008. נוסף על כך, שישה מטופלים שקיבלו מרשם בשנת 2007 עשו בו שימוש בשנת 2008. כך שסך המטופלים שסיימו את חייהם על פי החוק בשנת 2008 היה 60. הגיל החציוני של המסיימים את חייהם על פי החוק בשנת 2008 היה 72. שיעור הנשים והגברים שמתו בחסות החוק שווה. רובם היו לבנים ובעלי מקצוע חופשי. למחציתם היתה השכלה גבוהה, ורובם היו חולי סרטן או חולים במחלת ניוון שרירים. כמעט כולם מתו בביתם, תוך שהם מקבלים טיפול פליאטיבי. לרוב המוחלט של המתים היה ביטוח רפואי שנשא בעלות הכספית של מחלתם. הסיבות העיקריות לבקשה של החולים לקבל "מרשם ממית" היו הפחד מפני אובדן העצמאות האישית, חוסר יכולת ליהנות עוד מהחיים, חשש מפני אובדן הכבוד העצמי, פחד מפני כאב וחוסר יכולת לשלוט על הסוגרים. רובם רצו לקבוע את המועד והצורה שבה ילכו לעולמם, ואיש לא ציין קשיים כלכליים עקב המחלה כגורם לבקשתו.

הצעת חוק זו מבקשת לאמץ את המודל שנקבע במדינת אורגון המתיר "מוות במרשם רופא".

בנוסף, הצעת החוק מתקנת את הגדרת "טיפול רפואי" בחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996, ומוסיפה לרשימת הטיפולים הרפואיים טיפול רפואי מקל (פליאטיבי). כיום, ההגדרה של "טיפול רפואי" בחוק זכויות החולה אינה כוללת במפורש את תחום הטיפול הרפואי המקל. חוק החולה הנוטה למות, המכיר במפורש בחובת הרופא להעניק טיפול זה, מתייחס אך ורק למי שהוא בגדר חולה הנוטה למות כמשמעו בחוק זה. התיקון המוצע נועד לצורך הבהרה כי הזכות לקבלת טיפול רפואי כוללת גם את הזכות לקבלת טיפול רפואי מקל, כל אימת שלדעת הרופא האחראי החולה זקוק לטיפול בתחום זה.

הצעות חוק דומות בעיקרן הונחו על שולחן הכנסת השמונה-עשרה על ידי חבר הכנסת חיים אורון (פ/2733/18); הוסרה מסדר היום ביום י"ד בשבט התשע"א (19 בינואר 2011) ועל ידי חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת (פ/3226/18), על שולחן הכנסת התשע-עשרה על ידי חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת (פ/1130/19), ועל ידי חבר הכנסת עפר שלח וקבוצת חברי הכנסת (פ/1867/19), ועל שולחן הכנסת העשרים על ידי חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת (פ/23/20).

---------------------------------

הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים

והונחה על שולחן הכנסת ביום

י"ט בתמוז התשע"ה – 6.7.15

מספר פנימי: 564151

הכנסת העשרים

יוזמים: חברי הכנסת דב חנין
איימן עודה
עאידה תומא סלימאן
יוסף ג'בארין
עבדאללה אבו מערוף

פ/1915/20

הצעת חוק החולה הנוטה למות (תיקון – מוות במרשם רופא), התשע"ה–2015

תיקון סעיף 11.בחוק החולה הנוטה למות, התשס"ו–2005 ס"ח התשס"ו, עמ' 58. (להלן – החוק העיקרי), בסעיף 1(א), אחרי "לבין ערך" יבוא "כבוד האדם של המטופל".
תיקון סעיף 32.בסעיף 3 לחוק העיקרי –
(1) אחרי ההגדרה "אדם קרוב" יבוא:

""אימות רפואי" – בחינת התיק הרפואי של המטופל ובדיקה אישית של המטופל על ידי הרופא האחראי, לאחר הקביעה של הרופא האישי;";

(2) אחרי ההגדרה "אפוטרופוס" יבוא:

""בגיר" – כמשמעותו בסעיף 3 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב–1962 ס"ח התשכ"ב, עמ' 120. ;";

(3) אחרי ההגדרה "מטפל" יבוא:

""מקום ציבורי" – כהגדרתו בסעיף 34כד לחוק העונשין, התשל"ז–1977 ס"ח התשל"ז, עמ' 226.;
"מרשם ממית" – מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית;";

(4) אחרי ההגדרה "פסיכולוג" יבוא:

""פסיכיאטר" – רופא שהוא בעל תואר מומחה בפסיכיאטריה לפי פקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז–1976 דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 30, עמ' 594.;";

(5) אחרי ההגדרה "סבל משמעותי" יבוא:

""ספק שירותי בריאות" – בעל רישיון המוסמך או מורשה על פי דין לספק טיפול רפואי או תרופות, לרבות מוסדות רפואיים;".

הוספת סימן ג'13.אחרי סעיף 18 לחוק העיקרי יבוא:
"סימן ג'1: חולה הנוטה למות המבקש לקצר את חייו באמצעות מרשם ממית

תחולת סימן ג'118א.הוראות סימן זה יחולו לגבי מטופל שהתקיימו בו כל אלה (בסימן זה – מטופל):

(1) רופא אחראי קבע כי הוא חולה הנוטה למות לפי הוראות סעיף 8, לאחר שהתייעץ עם רופאו האישי;
(2) הוא בעל כשרות;
(3) הוא בגיר;
(4) הוא אזרח ישראלי במשך חמש שנים לפחות.

בקשה לקבלת מרשם ממית18ב.מטופל רשאי לבקש מרשם ממית מרופאו האישי, באופן המפורט בפסקאות (1) עד (3) להלן:

(1) המטופל הביע בעל פה, בפני רופאו האישי, את רצונו בקבלת מרשם ממית, וביקש לקבל המרשם;
(2) המטופל מסר לרופאו האישי בקשה חתומה בכתב לקבלת מרשם ממית בהתאם להוראות סעיף 18ג, שנחתמה במועד מאוחר למועד שבו הביע את רצונו כאמור בפסקה (1);
(3) המטופל חזר והביע בעל פה, בפני רופאו האישי, את רצונו בקבלת מרשם ממית וביקש לקבל את המרשם, לאחר שחלפו 15 ימים לפחות מיום שמסר לרופאו האישי את הבקשה כאמור בפסקה (2).

בקשה לקבלת מרשם ממית18ג.(א) בקשה בכתב לקבלת מרשם ממית תהיה בטופס שנוסחו מובא בתוספת החמישית ושיכלול הצהרה כי הבקשה ניתנה מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת.

(ב) בקשה תיחתם בידי מטופל מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת, בפני שני עדים, שיצהירו בחתימתם על גבי הבקשה על חתימת המטופל מתוך רצון חופשי ועצמאי על יסוד הבנה ושיקול דעת, ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.
(ג) לא יהיה עד לחתימת הבקשה מי שמתקיים בו אחד מאלה:

(1) הוא קרוב למטופל בקרבה משפחתית, לרבות קשרי נישואין ואימוץ;
(2) לפי צוואה התקפה בעת החתימה על טופס הבקשה הוא או בן משפחתו הקרוב צפוי לרשת את המטופל;
(3) הוא מנהל מוסד רפואי המטפל במטופל.

(ד) הרופא האישי של המטופל לא יהיה נוכח בעת החתימה על טופס הבקשה.

חזרת מטופל מבקשתו למרשם ממית18ד.מטופל רשאי לחזור בו מבקשתו לקבלת מרשם ממית, בכל זמן ודרך שיבחר.

אחריות רופא אישי18ה.(א) פנה רופא אחראי אל רופאו האישי של אדם להתייעצות לצורך קביעה כאמור בסעיף 18(א)(1), יבדוק הרופא האישי את האדם ואת תיקו הרפואי, לשם בירור התקיימות התנאים האמורים בסעיף 8(א).

(ב) בכל פניה של המטופל אל רופאו האישי בבקשה למרשם ממית לפי פסקאות (1), (2) או (3) לסעיף 18ב, יפעל הרופא האישי כלהלן:

(1) ימסור למטופל מידע עדכני לפי המפורט בפסקאות משנה (א) עד (ד) שלהלן:

(א) דיאגנוזה אודות מצבו הבריאותי;
(ב) פרוגנוזה אודות סיכויי החלמתו;
(ג) טיפולים בני ביצוע העומדים בפני המטופל, לרבות טיפול מקל, כולל אשפוז בהוספיס ומשככי כאבים;
(ד) תוצאות נטילת תרופת הרדמה לפי מרשם ממית והסכנות הפוטנציאליות אשר עשויות להיגרם כתוצאה ממימוש המרשם;

(2) יוודא שהבקשה נעשית מתוך צלילות דעת, מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת;
(3) יבחן אם יש חשד שהמטופל סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצון או בשיקול הדעת;
(4) ימליץ למטופל להיוועץ בקרוביו;
(5) יסביר למטופל כי הוא רשאי לחזור בו בכל עת ודרך מבקשתו לקבלת המרשם.

(ג) פנה מטופל אל רופאו האישי בבקשה למרשם ממית לפי פסקה (3) לסעיף 18ב, יפנה הרופא האישי את המטופל לרופא האחראי לביצוע אימות רפואי של קביעתו כי הבקשה נעשית מתוך צלילות דעת, מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת, וכי אין חשד שהמטופל סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצון או בשיקול הדעת..

הפניה לייעוץ18ו.חשדו הרופא האישי או הרופא האחראי, כי המטופל סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצון או בשיקול הדעת, יפנו את המטופל לייעוץ; לעניין זה, "ייעוץ" – פגישה טיפולית אחת או יותר של המטופל עם פסיכיאטר או פסיכולוג שהוסמכו לעניין זה על ידי המדינה, למטרת קביעה האם המטופל בעל כשרות, ואינו סובל מהפרעה פסיכולוגית או פסיכיאטרית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצונו או בשיקול דעתו.
מתן מרשם ממית18ז.(א) לא ייתן רופא אישי מרשם ממית אלא אם כן התקיימו הוראות סעיפים 18א עד 18ו והתקיימו כל אלה:

(1) הרופא האחראי, אימת את קביעת הרופא האישי כאמור בסעיף 18ה(ב)(2) ו-(3) ואם המטופל הופנה לייעוץ לפי סעיף 18ו – תוצאות הייעוץ אישרו כי המטופל בעל כשרות וכי אינו סובל מהפרעה פסיכולוגית או פסיכיאטרית או מדיכאון, שעשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצונו או בשיקול דעתו;
(2) חלפו 15 ימים לפחות מיום שהמטופל ביקש מרשם ממית לפי סעיף 18ב(3);
(3) הרופא האישי העמיד בפני המטופל את האפשרות לדחות את המשך התהליך לקבלת המרשם הממית לפרק זמן של חודש ימים מיום הבקשה הראשונה בעל פה; אין בהודעת המטופל על דחיית התהליך בחודש משום הפסקת התהליך לקבלת המרשם;
(4) הרופא האישי המליץ למטופל להודיע על החלטתו לקרובו;
(5) הרופא האישי הסביר למטופל את החשיבות בנוכחותו של אדם נוסף בעת נטילת תרופת ההרדמה במינון ממית ואת האיסור על נטילתה במקום ציבורי;
(6) הרופא האישי הציג בפני המטופל את אפשרות החזרה מהבקשה;
(7) הרופא האישי וידא שהמטופל לא חזר בו מבקשתו והוא עומד על בקשתו מתוך צלילות הדעת.

(ב) נתן הרופא האישי מרשם ממית, ימסור את המרשם באופן אישי לרוקח, והרוקח יספק את התרופה ישירות לידי המטופל, לא יאוחר מ-7 ימים ממועד מתן המרשם.

נטילת תרופת הרדמה במינון ממית 18ח.(א) קיבל מטופל תרופת הרדמה לפי מרשם ממית שביקש, ייטול את התרופה באופן עצמאי, במקום שאינו מקום ציבורי.

(ב) בתעודת פטירה של מטופל שנפטר בשל נטילת תרופת הרדמה לפי מרשם ממית, תצוין סיבת המוות כמוות טבעי ממחלתו הראשונית של המטופל; ככל הניתן יחתום על תעודת הפטירה הרופא האישי שנתן את המרשם הממית.

סילוק תרופת הרדמה במינון ממית שאינה בשימוש18ט.תרופת הרדמה במינון ממית שנותרה ולא נלקחה על ידי המטופל באופן עצמאי תסולק באמצעים הקבועים בדין.

תיעוד הליכים לפי סימן ג'118י.נוסף על האמור בסעיף 11 ובכל דין, בתיק הרפואי האישי של המטופל יתועדו כל התהליכים והתנאים הנדרשים לפי סימן זה.
דרישות דיווח18יא. (א) רופא אישי ידווח למשרד הבריאות על כל מרשם ממית שנתן; רוקח ידווח למשרד הבריאות על תרופת הרדמה במינון ממית שניפק לפי מרשם ממית.

(ב) משרד הבריאות יערוך תיעוד שנתי של בקשות לקבלת מרשם ממית.
(ג) משרד הבריאות יפרסם מדי שנה דוח בדבר מספר המבקשים לקבלת מרשם ממית ומספר המטופלים שמימשו את המרשם

צוואות וחוזים18יב.כל התניה בחוזה, בצוואה או בהסכם אחר, שעלולה להשפיע על המטופל להגיש בקשה לקבלת מרשם ממית או לחזור בו מבקשה כאמור – בטלה.
ביטוח או קצבה שנתית18יג.(א) מכירה, רכישה או הנפקה של ביטוח חיים, בריאות או תאונות או קצבה שנתית לא תשפיע על הגשת בקשה לקבלת מרשם ממית או על חזרה מבקשה כאמור ולא תושפע מהן.

(ב) מימוש מרשם ממית על ידי המטופל לא ישפיע על ביטוחי החיים, הבריאות, התאונות או הקצבה השנתית.

הגבלות 18יד.(א) הוראות סימן זה אינן מתירות לרופא או לאדם אחר לסיים את חייו של מטופל באמצעות זריקה הגורמת למוות או המתת חסד.

(ב) צעדים הננקטים על פי סימן זה אין משמעם היתר להתאבדות, סיוע להתאבדות, המתת חסד או רצח.
(ג) בדוחות שמפרסמת המדינה, מימוש מרשם ממית על ידי מטופל לא ייחשב התאבדות או סיוע להתאבדות."

תיקון סעיף 194.בסעיף 19 לחוק העיקרי, בסופו יבוא "למעט הוראות לפי סימן ג'1".
תיקון סעיף 205. בסעיף 20 לחוק העיקרי, בסופו יבוא "למעט הוראות לפי סימן ג'1".
תיקון סעיף 476.בסעיף 47(א) לחוק העיקרי, אחרי פסקה (8) יבוא:
"(9) קביעת רופא אישי לעניין מתן מרשם ממית כאמור בסעיף 18ה."
הוספת סעיף 53א7.אחרי כותרת פרק ז', לחוק העיקרי יבוא:

"עונשין53א.(א) מי שזייף או שינה בקשה לקבלת מרשם ממית או הסתיר בקשתו של מטופל לקבלת המרשם, דינו – מאסר חמש שנים.

(ב) מי שאילץ מטופל להגיש בקשה לקבלת מרשם ממית או מנע ממנו לחזור בו מבקשה לקבלת מרשם ממית, דינו – מאסר שמונה שנים."

תיקון סעיף 548.בסעיף 54 לחוק העיקרי, האמור בו יסומן "(א)", ואחריו יבוא:
"(ב) לא יראו בבקשת מטופל לקבלת מרשם ממית מרופאו האישי כהזנחה מצד אפוטרופוס של המטופל."
תיקון סעיף 569.בסעיף 56 לחוק העיקרי –
(1) בכל מקום, אחרי "מטפל" יבוא "או ספק שירותי בריאות";
(2) בכל מקום, אחרי "טיפול רפואי מסוים" יבוא "או מרשם ממית";
(3) אחרי "למטפל" יבוא "או לספק שירותי בריאות".
תיקון סעיף 6010.בסעיף 60(א) לחוק העיקרי, אחרי פסקה (8) יבוא:
"(9) הוראות לאיסוף המידע אודות מטופלים שהגישו בקשה לקבלת מרשם ממית לפי סימן ג'1."
הוספת תוספת חמישית11.אחרי התוספת הרביעית לחוק העיקרי יבוא:
"תוספת חמישית
(סעיף 18ג)
טופס בקשה למרשם ממית
אני הח"מ,_____________, מספר ת.ז.____________, שהנני בגיר ואזרח ישראלי במשך חמש שנים לפחות (מצ"ב העתק מתעודת הזהות), מגיש בקשה זו מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת:
(1) אני סובל מ_________________, ועל פי קביעתו של רופא אחראי היא בעיה רפואית חשוכת מרפא ותוחלת חיי, אף אם יינתן לי טיפול רפואי, אינה עולה על שישה חודשים.
(2) הבעתי בעל פה בפני רופאי האישי את רצוני בקבלת מרשם ממית, וקיבלתי מידע מלא לגבי האבחנה הרפואית שלי, סיכויי ההחלמה, הטיפולים בני הביצוע שבאפשרותי לקבל, לרבות טיפול מקל כולל משככי כאבים ואשפוז בהוספיס; כמו כן קיבלתי מידע מלא לגבי אופי תרופת ההרדמה אשר אני מבקש שיינתן לי מרשם לקבלה, התוצאות הצפויות מנטילתה, והסיכונים האפשריים הגלומים בנטילת התרופה.
(3) הריני מבקש שרופאי האישי ______________ ירשום לי מרשם ממית, לתרופת הרדמה במינון ממית, שאותה אטול בעצמי, לסיום חיי בכבוד. כמו כן, אני מבקש שרופאי האישי ימסור את המרשם לרוקח ויוודא את אספקת המרשם על ידו. חתימה בראשי תיבות
(4) אני מבין את מלוא ההשלכות של הגשת בקשה זו ואני מצפה למות לאחר שאטול את תרופת ההרדמה במינון ממית שנרשמה לי. אני אף מבין שעל אף שמרבית המיתות מתרחשות בפרק זמן של שלוש שעות מרגע נטילת התרופה, קיימת אפשרות שהדבר ייקח זמן ארוך יותר. חתימה בראשי תיבות
(5) הריני מאשר כי:
- הודעתי למשפחתי על החלטתי לבקש מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית ולקחתי את דעותיהם בנושא לתשומת ליבי: כן/לא, חתימה בראשי תיבות
- החלטתי שלא להודיע למשפחתי על החלטתי לבקש מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית: כן/לא, חתימה בראשי תיבות
- אין לי קרוב שאני רוצה להודיע לו על החלטתי לבקש מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית: כן/לא, חתימה בראשי תיבות
(6) אני מבין כי אני יכול בכל זמן נתון ובכל דרך לחזור בי מבקשתי לקבל מרשם ממית וכי אני רשאי שלא לעשות שימוש במרשם הממית שיינתן לי או בתרופת ההרדמה שתונפק לי לפיו. חתימה בראשי תיבות
(7) אני מגיש בקשה זו באופן וולונטרי וללא הסתייגויות ומקבל על עצמי את כל החובות המוסריות הנגזרות מבקשה זו. חתימה בראשי תיבות
חתימת המטופל:___________ תאריך:_________________
הצהרת העדים
אנו, החתומים מטה, מצהירים כי מר ________ ת.ז. _________, אשר הגיש בקשה לקבלת מרשם לבקש מרשם ממית לתרופת הרדמה במינון ממית, וחתם עליה בפנינו:
1. מוכר לנו באופן אישי;
2. חתם על הבקשה בנוכחותנו בתאריך המצוין מעלה, שלא בנוכחות הרופא האישי;
3. חתם על הבקשה מתוך רצון חופשי ועצמאי על יסוד הבנה ושיקול דעת, ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.
שמו המודפס של העד הראשון______________ ת.ז. ___________
חתימת העד הראשון ________תאריך__________
שמו המודפס של העד השני
חתימת העד השני ________תאריך_________ ת.ז. ___________."
תיקון חוק זכויות המטופל12.בחוק זכויות המטופל, התשנ"ו–1996 ס"ח התשנ"ו, עמ' 327., בסעיף 2, בהגדרה "טיפול רפואי", במקום "או טיפול סיעודי" יבוא "טיפול סיעודי או טיפול מקל (פליאטיבי – Palliative)".

דברי הסבר

חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו–2005, הכיר בעובדה שאפשר לשמר, באמצעים מלאכותיים, את חייהם של חולים במחלות חשוכות מרפא מעבר לגבול הטבעי של אותן מחלות. יכולת טכנית זו דנה את החולים לייסורים מתמידים, פיסיים ונפשיים, כשהיא מאריכה את תהליך הגסיסה ללא כל תקווה או תוחלת. החוק מכבד את זכות המטופל על גופו ולכן הוא מאפשר לרופאים לקבל את בקשתו של חולה הנוטה למות שלא להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים. כך, החוק מתיר לרופאים, שלא לחבר, או לחדש חיבור של חולה כזה למכשיר הנשמה, ובלבד שנקבע כי הוא אכן מתייסר במחלה חשוכת מרפא, כי אכן ימיו ספורים וכי נתן את בקשתו מתוך צלילות הדעת והמחשבה.

יחד עם זאת, החוק אינו חל על חולה מתייסר הנוטה למות, שחייו אינם תלויים ב"אמצעים מלאכותיים" אשר את הפסקת השימוש בהם הוא יכול לדרוש כדי למות. חולים כאלה אינם יכולים לממש את זכותם האנושית והאזרחית הבסיסית למוות מוקדם וגואל, ובשם החוק הם נידונים להמשיך ולהתייסר. אין זה מפתיע כי לא מעטים מהם בוחרים לסיים את חייהם בהתאבדות, הנעשית לעתים בצורה ברוטלית ומותירה צלקת נוראה בלב בני המשפחה.

החוק אינו אוסר על אדם הרוצה בכך להתאבד, אך סיוע במעשה כזה, גם מצד בן משפחה, הוא עבירה פלילית. מציאות זו הביאה לא פעם גם למצב נואש של מוות כפול, שבו רוצח בן הזוג הבריא את זה המטופל, כדי לגאול אותו מייסוריו, ומתאבד מיד לאחר מכן.

מדינת אורגון בארצות הברית היתה הראשונה בעולם שהתמודדה באומץ עם סוגיה זו. חוק מוות בכבוד (Death With Dignity Act) אושר שם בשני משאלי עם בשנים 1994 ו-1997, נכנס לתוקף ב-1998 ומאז עמד בהצלחה בכמה וכמה "מתקפות משפטיות" מצד הממשל הפדרלי הרפובליקאי השמרני. החוק באורגון מתיר מוות בסיוע רופא (Physician Assisted Death) בתנאים מוגדרים היטב ומחמירים מאוד. ב-2008 התקבל חוק דומה גם במדינת וושינגטון וב-2013 במדינת וורמונט.

החוקים באורגון, וושינגטון ווורמונט מאפשרים לאדם בוגר, בן 18 שנה לפחות, המטופל במחלה חשוכת מרפא ונוטה למות, לבקש מהרופא שלו "מרשם ממית". את הבקשה הוא חייב להביע פעמיים בעל פה, ופעם נוספת בכתב, בנוכחות שני עדים ובהפרש של 15 ימים בין בקשה לבקשה. שני רופאים חייבים לאשר כי אכן מדובר במחלה סופנית חשוכת מרפא, כי המטופל סובל סבל פיסי או נפשי וכי תוחלת חייו היא לכל היותר שישה חודשים. הרופאים גם נדרשים לקבוע שהבקשה ניתנה מתוך צלילות הדעת, וכי המטופל אינו בדיכאון. כדי למנוע "תיירות מוות" חייב המבקש להיות תושב המדינה חמש שנים לפחות. על הרופאים מוטלת החובה להסביר לחולה את כל האפשרויות האחרות העומדות לפניו, לרבות טיפול פליאטיבי (טיפול המביא להקלה בתסמיני המחלה אך אינו מרפא אותה). אם התמלאו תנאים אלו, הרופא המטפל רשאי לתת לחולה מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית. החוק מחייב את הרופא גם לדווח לרשויות הבריאות במדינה על כל "מרשם ממית" שנתן. ההליך כולו נבדק ביסודיות על ידי המדינה לאחר מות המטופל. רופא הפועל במסגרת כללים אלו מוגן על ידי החוק, ואילו מותו של המטופל אינו נחשב כהתאבדות אלא כמוות טבעי ממחלתו הראשונית. מאז שהחוק נכנס לתוקף, שום רופא באורגון לא הועמד לדין בשל הפרת המסגרת החוקית של "מוות בסיוע רופא".

חשוב מאוד להדגיש כי החוק באורגון מחייב את המטופל לקחת את התרופה בעצמו, ואוסר על הרופא לתת אותה לחולה בכל צורה שהיא. מבחינה זו המצב המשפטי באורגון שונה באופן מהותי מזה הקיים בהולנד, בבלגיה, בשווייץ ובשוודיה. החוק במדינות אלה מאפשר, בצד מוות בסיוע רופא, גם המתת חסד פעילה (Active Euthanasia) שבה הרופא נותן בעצמו את התרופה הממיתה לחולה הסופני.

מאז 1998 מפרסמת אורגון דוח שנתי גלוי על יישום החוק בפועל. הנתונים העולים מהדוחות עד למרס 2009 הם: במשך 11 שנות תחולת החוק, סיימו את חייהם 401 מטופלים במסגרת החוק. מתוך 88 המטופלים שקיבלו מרשמים בשנת 2008, 54 עשו שימוש בתרופה במינון ממית, 22 מתו מהמחלה הסופנית בה הם היו חולים ו-12 היו עוד בחיים בסוף שנת 2008. נוסף על כך, שישה מטופלים שקיבלו מרשם בשנת 2007 עשו בו שימוש בשנת 2008. כך שסך המטופלים שסיימו את חייהם על פי החוק בשנת 2008 היה 60. הגיל החציוני של המסיימים את חייהם על פי החוק בשנת 2008 היה 72שיעור הנשים והגברים שמתו בחסות החוק שווה. רובם היו לבנים ובעלי מקצוע חופשי. למחציתם הייתה השכלה גבוהה, ורובם היו חולי סרטן או חולים במחלת ניוון שרירים. כמעט כולם מתו בביתם, תוך שהם מקבלים טיפול פליאטיבי. לרוב המוחלט של המתים היה ביטוח רפואי שנשא בעלות הכספית של מחלתם. הסיבות העיקריות לבקשה של החולים לקבל "מרשם ממית" היו הפחד מפני אובדן העצמאות האישית, חוסר יכולת ליהנות עוד מהחיים, חשש מפני אובדן הכבוד העצמי, פחד מפני כאב וחוסר יכולת לשלוט על הסוגרים. רובם רצו לקבוע את המועד והצורה שבה ילכו לעולמם, ואיש לא ציין קשיים כלכליים עקב המחלה כגורם לבקשתו.

הצעת חוק זו מבקשת לאמץ את המודל שנקבע במדינת אורגון המתיר "מוות במרשם רופא".

בנוסף, הצעת החוק מתקנת את הגדרת "טיפול רפואי" בחוק זכויות המטופל, התשנ"ו–1996, ומוסיפה לרשימת הטיפולים הרפואיים טיפול רפואי מקל (פליאטיבי). כיום, ההגדרה של "טיפול רפואי" בחוק זכויות המטופל אינה כוללת במפורש את תחום הטיפול הרפואי המקל. חוק החולה הנוטה למות, המכיר במפורש בחובת הרופא להעניק טיפול זה, מתייחס אך ורק למי שהוא בגדר חולה הנוטה למות כמשמעו בחוק זה. התיקון המוצע נועד לצורך הבהרה כי הזכות לקבלת טיפול רפואי כוללת גם את הזכות לקבלת טיפול רפואי מקל, כל אימת שלדעת הרופא האחראי המטופל זקוק לטיפול בתחום זה.

הצעות חוק דומות בעיקרן הונחו על שולחן הכנסת השמונה-עשרה על ידי חבר הכנסת חיים אורון (פ/2733/18); הוסרה מסדר היום ביום י"ד בשבט התשע"א (19 בינואר 2011) ועל ידי חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת (פ/3226/18), על שולחן הכנסת התשע-עשרה על ידי חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת (פ/1130/19), ועל ידי חבר הכנסת עפר שלח וקבוצת חברי הכנסת (פ/1867/19). הצעות חוק זהות הונחו על שולחן הכנסת העשרים על ידי חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת (פ/23/20) ועל ידי חבר הכנסת עפר שלח וקבוצת חברי הכנסת (פ/1666/20).

---------------------------------

הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים

והונחה על שולחן הכנסת ביום

י"א באב התשע"ה – 27.7.15

מספר פנימי: 2005853

הכנסת העשרים

יוזמים: חברי הכנסת זהבה גלאון
אילן גילאון
מיכל רוזין
תמר זנדברג

______________________________________________

פ/3207/20

הצעת חוק החולה הנוטה למות (תיקון – מוות במרשם רופא), התשע"ו–2016

תיקון סעיף 11.בחוק החולה הנוטה למות, התשס"ו–2005 ס"ח התשס"ו, עמ' 58. (להלן – החוק העיקרי), בסעיף 1(א), אחרי "לבין ערך" יבוא "כבוד האדם של המטופל,".
תיקון סעיף 32.בסעיף 3 לחוק העיקרי –
(1) אחרי ההגדרה "אדם קרוב" יבוא:

""אימות רפואי" – בחינת התיק הרפואי של המטופל ובדיקה אישית של המטופל על ידי הרופא האחראי, לאחר הקביעה של הרופא האישי;";

(2) אחרי ההגדרה "אפוטרופוס" יבוא:

""בגיר" – כמשמעותו בסעיף 3 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב–1962 ס"ח התשכ"ב, עמ' 120.;";

(3) אחרי ההגדרה "מטפל" יבוא:

""מקום ציבורי" – כהגדרתו בסעיף 34כד לחוק העונשין, התשל"ז–1977 ס"ח התשל"ז, עמ' 226.;
"מרשם ממית" – מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית;";

(4) אחרי ההגדרה "פסיכולוג" יבוא:

""פסיכיאטר" – רופא שהוא בעל תואר מומחה בפסיכיאטריה לפי פקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז–1976 דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 30, עמ' 594.;";

(5) אחרי ההגדרה "סבל משמעותי" יבוא:

""ספק שירותי בריאות" – בעל רישיון המוסמך או מורשה על פי דין לספק טיפול רפואי או תרופות, לרבות מוסדות רפואיים;".

הוספת סימן ג'13.אחרי סעיף 18 לחוק העיקרי יבוא:
"סימן ג'1: חולה הנוטה למות המבקש לקצר את חייו באמצעות מרשם ממית

תחולת סימן ג'118א.הוראות סימן זה יחולו לגבי מטופל שהתקיימו בו כל אלה (בסימן זה – מטופל):

(1) רופא אחראי קבע כי הוא חולה הנוטה למות לפי הוראות סעיף 8, לאחר שהתייעץ עם רופאו האישי;
(2) הוא בעל כשרות;
(3) הוא בגיר;
(4) הוא אזרח ישראלי במשך חמש שנים לפחות.

בקשה לקבלת מרשם ממית18ב.מטופל רשאי לבקש מרשם ממית מרופאו האישי, באופן המפורט בפסקאות (1) עד (3) להלן:

(1) המטופל הביע בעל פה, בפני רופאו האישי, את רצונו בקבלת מרשם ממית, וביקש לקבל המרשם;
(2) המטופל מסר לרופאו האישי בקשה חתומה בכתב לקבלת מרשם ממית בהתאם להוראות סעיף 18ג, שנחתמה במועד מאוחר למועד שבו הביע את רצונו כאמור בפסקה (1);
(3) המטופל חזר והביע בעל פה, בפני רופאו האישי, את רצונו בקבלת מרשם ממית וביקש לקבל את המרשם, לאחר שחלפו 15 ימים לפחות מיום שמסר לרופאו האישי את הבקשה כאמור בפסקה (2).

בקשה בכתב לקבלת מרשם ממית18ג.(א) בקשה בכתב לקבלת מרשם ממית תהיה בטופס שנוסחו מובא בתוספת החמישית ושיכלול הצהרה כי הבקשה ניתנה מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת.

(ב) בקשה תיחתם בידי מטופל מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת, בפני שני עדים, שיצהירו בחתימתם על גבי הבקשה על חתימת המטופל מתוך רצון חופשי ועצמאי על יסוד הבנה ושיקול דעת, ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.
(ג) לא יהיה עד לחתימת הבקשה מי שמתקיים בו אחד מאלה:

(1) הוא קרוב למטופל בקרבה משפחתית, לרבות קשרי נישואין ואימוץ;
(2) לפי צוואה התקפה בעת החתימה על טופס הבקשה הוא או בן משפחתו הקרוב צפוי לרשת את המטופל;
(3) הוא מנהל מוסד רפואי המטפל במטופל.

(ד) הרופא האישי של המטופל לא יהיה נוכח בעת החתימה על טופס הבקשה.

חזרת מטופל מבקשתו למרשם ממית18ד.מטופל רשאי לחזור בו מבקשתו לקבלת מרשם ממית, בכל זמן ודרך שיבחר.

אחריות רופא אישי18ה.(א) פנה רופא אחראי אל רופאו האישי של אדם להתייעצות לצורך קביעה כאמור בסעיף 18א(1), יבדוק הרופא האישי את האדם ואת תיקו הרפואי, לשם בירור התקיימות התנאים האמורים בסעיף 8(א).

(ב) בכל פניה של המטופל אל רופאו האישי בבקשה למרשם ממית לפי פסקאות (1), (2) או (3) לסעיף 18ב, יפעל הרופא האישי כלהלן:

(1) ימסור למטופל מידע עדכני לפי המפורט בפסקאות משנה (א) עד (ד) שלהלן:

(א) דיאגנוזה אודות מצבו הבריאותי;
(ב) פרוגנוזה אודות סיכויי החלמתו;
(ג) טיפולים בני ביצוע העומדים בפני המטופל, לרבות טיפול מקל, כולל אשפוז בהוספיס ומשככי כאבים;
(ד) תוצאות נטילת תרופת הרדמה במינון ממית לפי מרשם ממית והסכנות הפוטנציאליות אשר עשויות להיגרם כתוצאה ממימוש המרשם;

(2) יוודא שהבקשה נעשית מתוך צלילות דעת, מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת;
(3) יבחן אם יש חשד שהמטופל סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצון או בשיקול הדעת;
(4) ימליץ למטופל להיוועץ בקרוביו;
(5) יסביר למטופל כי הוא רשאי לחזור בו בכל עת ודרך מבקשתו לקבלת המרשם.

(ג) פנה מטופל אל רופאו האישי בבקשה למרשם ממית לפי פסקה (3) לסעיף 18ב, יפנה הרופא האישי את המטופל לרופא האחראי לביצוע אימות רפואי של קביעתו כי הבקשה נעשית מתוך צלילות דעת, מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת, וכי אין חשד שהמטופל סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצון או בשיקול הדעת.

הפניה לייעוץ18ו.חשדו הרופא האישי או הרופא האחראי, כי המטופל סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצון או בשיקול הדעת, יפנו את המטופל לייעוץ; לעניין זה, "ייעוץ" – פגישה טיפולית אחת או יותר של המטופל עם פסיכיאטר או פסיכולוג שהוסמכו לעניין זה על ידי המדינה, למטרת קביעה אם המטופל בעל כשרות, ואינו סובל מהפרעה פסיכולוגית או פסיכיאטרית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצונו או בשיקול דעתו.
מתן מרשם ממית18ז.(א) לא ייתן רופא אישי מרשם ממית אלא אם כן התקיימו הוראות סעיפים 18א עד 18ו והתקיימו כל אלה:

(1) הרופא האחראי, אימת את קביעת הרופא האישי כאמור בסעיף 18ה(ב)(2) ו-(3) ואם המטופל הופנה לייעוץ לפי סעיף 18ו – תוצאות הייעוץ אישרו כי המטופל בעל כשרות וכי אינו סובל מהפרעה פסיכולוגית או פסיכיאטרית או מדיכאון, שעשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצונו או בשיקול דעתו;
(2) חלפו 15 ימים לפחות מיום שהמטופל ביקש מרשם ממית לפי סעיף 18ב(3);
(3) הרופא האישי העמיד בפני מטופל את האפשרות לדחות את המשך התהליך לקבלת המרשם הממית לפרק זמן של חודש ימים מיום הבקשה הראשונה בעל פה; אין בהודעת המטופל על דחיית התהליך בחודש משום הפסקת התהליך לקבלת המרשם;
(4) הרופא האישי המליץ למטופל להודיע על החלטתו לקרובו;
(5) הרופא האישי הסביר למטופל את החשיבות בנוכחותו של אדם נוסף בעת נטילת תרופת ההרדמה במינון ממית ואת האיסור על נטילתה במקום ציבורי;
(6) הרופא האישי הציג בפני המטופל את אפשרות החזרה מהבקשה;
(7) הרופא האישי וידא שהמטופל לא חזר בו מבקשתו והוא עומד על בקשתו מתוך צלילות הדעת.

(ב) נתן הרופא האישי מרשם ממית, ימסור את המרשם באופן אישי לרוקח, והרוקח יספק את התרופה ישירות לידי המטופל, לא יאוחר מ-7 ימים ממועד מתן המרשם.

נטילת תרופת הרדמה במינון ממית 18ח.(א) קיבל מטופל תרופת הרדמה לפי מרשם ממית שביקש, ייטול את התרופה באופן עצמאי, במקום שאינו מקום ציבורי.

(ב) בתעודת פטירה של מטופל שנפטר בשל נטילת תרופת הרדמה לפי מרשם ממית, תצוין סיבת המוות כמוות טבעי ממחלתו הראשונית של המטופל; ככל הניתן יחתום על תעודת הפטירה הרופא האישי שנתן את המרשם הממית.

סילוק תרופת הרדמה במינון ממית שאינה בשימוש18ט.תרופת הרדמה במינון ממית שנותרה ולא נלקחה על ידי המטופל באופן עצמאי תסולק באמצעים הקבועים בדין.

תיעוד הליכים לפי סימן ג'118י.נוסף על האמור בסעיף 11 ובכל דין, בתיק הרפואי האישי של המטופל יתועדו כל התהליכים והתנאים הנדרשים לפי סימן זה.
דרישות דיווח18יא. (א) רופא אישי ידווח למשרד הבריאות על כל מרשם ממית שנתן; רוקח ידווח למשרד הבריאות על תרופת הרדמה במינון ממית שניפק לפי מרשם ממית.

(ב) משרד הבריאות יערוך תיעוד שנתי של בקשות לקבלת מרשם ממית.
(ג) משרד הבריאות יפרסם מדי שנה דוח בדבר מספר המבקשים לקבלת מרשם ממית ומספר המטופלים שמימשו את המרשם.

צוואות וחוזים18יב.כל התניה בחוזה, בצוואה או בהסכם אחר, שעלולה להשפיע על מטופל להגיש בקשה לקבלת מרשם ממית או לחזור בו מבקשה כאמור – בטלה.
ביטוח או קצבה שנתית18יג.(א) מכירה, רכישה או הנפקה של ביטוח חיים, בריאות או תאונות או קצבה שנתית לא תשפיע על הגשת בקשה לקבלת מרשם ממית או על חזרה מבקשה כאמור ולא תושפע מהן.

(ב) מימוש מרשם ממית על ידי מטופל לא ישפיע על ביטוחי החיים, הבריאות, התאונות או הקצבה השנתית.

הגבלות 18יד.(א) הוראות סימן זה אינן מתירות לרופא או לאדם אחר לסיים את חייו של מטופל באמצעות זריקה הגורמת למוות או המתת חסד.

(ב) צעדים הננקטים על פי סימן זה אין משמעם היתר להתאבדות, סיוע להתאבדות, המתת חסד או רצח.
(ג) בדוחות שמפרסמת המדינה, מימוש מרשם ממית על ידי מטופל לא ייחשב התאבדות או סיוע להתאבדות."

תיקון סעיף 194.בסעיף 19 לחוק העיקרי, בסופו יבוא "למעט הוראות לפי סימן ג'1".
תיקון סעיף 205. בסעיף 20 לחוק העיקרי, בסופו יבוא "למעט הוראות לפי סימן ג'1".
תיקון סעיף 476.בסעיף 47(א) לחוק העיקרי, אחרי פסקה (8) יבוא:
"(9) קביעת רופא אישי לעניין מתן מרשם ממית כאמור בסעיף 18ה."
הוספת סעיף 53א7.אחרי כותרת פרק ז' לחוק העיקרי יבוא:

"עונשין53א.(א) מי שזייף או שינה בקשה לקבלת מרשם ממית או הסתיר בקשתו של מטופל לקבלת המרשם, דינו – מאסר חמש שנים.

(ב) מי שאילץ מטופל להגיש בקשה לקבלת מרשם ממית או מנע ממנו לחזור בו מבקשה לקבלת מרשם ממית, דינו – מאסר שמונה שנים."

תיקון סעיף 548.בסעיף 54 לחוק העיקרי, האמור בו יסומן "(א)", ואחריו יבוא:
"(ב) לא יראו בבקשת מטופל לקבלת מרשם ממית מרופאו האישי כהזנחה מצד אפוטרופוס של המטופל."
תיקון סעיף 569.בסעיף 56 לחוק העיקרי –
(1) בכל מקום, אחרי "מטפל" יבוא "או ספק שירותי בריאות";
(2) בכל מקום, אחרי "טיפול רפואי מסוים" יבוא "או מרשם ממית";
(3) אחרי "למטפל" יבוא "או לספק שירותי בריאות".
תיקון סעיף 6010.בסעיף 60(א) לחוק העיקרי, אחרי פסקה (8) יבוא:
"(9) הוראות לאיסוף מידע אודות מטופלים שהגישו בקשה לקבלת מרשם ממית לפי סימן ג'1."
הוספת תוספת חמישית11.אחרי התוספת הרביעית לחוק העיקרי יבוא:
"תוספת חמישית
(סעיף 18ג)
טופס בקשה למרשם ממית
אני הח"מ,_____________, מספר ת.ז.____________, שהנני בגיר ואזרח ישראלי במשך חמש שנים לפחות (מצ"ב העתק מתעודת הזהות), מגיש בקשה זו מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת:
(1) אני סובל מ_________________, ועל פי קביעתו של רופא אחראי היא בעיה רפואית חשוכת מרפא ותוחלת חיי, אף אם יינתן לי טיפול רפואי, אינה עולה על שישה חודשים.
(2) הבעתי בעל פה בפני רופאי האישי את רצוני בקבלת מרשם ממית, וקיבלתי מידע מלא לגבי האבחנה הרפואית שלי, סיכויי ההחלמה, הטיפולים בני הביצוע שבאפשרותי לקבל, לרבות טיפול מקל כולל משככי כאבים ואשפוז בהוספיס; כמו כן קיבלתי מידע מלא לגבי אופי תרופת ההרדמה במינון ממית אשר אני מבקש שיינתן לי מרשם לקבלה, התוצאות הצפויות מנטילתה, והסיכונים האפשריים הגלומים בנטילת התרופה.
(3) הריני מבקש שרופאי האישי ______________ ירשום לי מרשם ממית, לתרופת הרדמה במינון ממית, שאותה אטול בעצמי, לסיום חיי בכבוד. כמו כן, אני מבקש שרופאי האישי ימסור את המרשם לרוקח ויוודא את אספקת המרשם על ידו. חתימה בראשי תיבות

(4) אני מבין את מלוא ההשלכות של הגשת בקשה זו ואני מצפה למות לאחר שאטול את תרופת ההרדמה במינון ממית שנרשמה לי. אני אף מבין שעל אף שמרבית המיתות מתרחשות בפרק זמן של שלוש שעות מרגע נטילת התרופה, קיימת אפשרות שהדבר ייקח זמן ארוך יותר. חתימה בראשי תיבות
(5) הריני מאשר כי:

- הודעתי למשפחתי על החלטתי לבקש מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית ולקחתי את דעותיהם בנושא לתשומת ליבי: כן/לא, חתימה בראשי תיבות
- החלטתי שלא להודיע למשפחתי על החלטתי לבקש מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית: כן/לא, חתימה בראשי תיבות
- אין לי קרוב שאני רוצה להודיע לו על החלטתי לבקש מרשם לתרופה הרדמה במינון ממית: כן/לא, חתימה בראשי תיבות
(6) אני מבין כי אני יכול בכל זמן נתון ובכל דרך לחזור בי מבקשתי לקבל מרשם ממית, וכי אני רשאי שלא לעשות שימוש במרשם הממית שיינתן לי או בתרופת ההרדמה שתונפק לי לפיו. חתימה בראשי תיבות
(7) אני מגיש בקשה זו באופן וולונטרי וללא הסתייגויות ומקבל על עצמי את כל החובות המוסריות הנגזרות מבקשה זו. חתימה בראשי תיבות
חתימת המטופל:___________ תאריך:_________________
הצהרת העדים
אנו, החתומים מטה, מצהירים כי מר ________ ת.ז. _________, אשר הגיש בקשה לקבלת מרשם ממית, לתרופת הרדמה במינון ממית, וחתם עליה בפנינו:
1. מוכר לנו באופן אישי;
2. חתם על הבקשה בנוכחותנו בתאריך המצוין מעלה, שלא בנוכחות הרופא האישי;
3. חתם על הבקשה מתוך רצון חופשי ועצמאי על יסוד הבנה ושיקול דעת, ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.
שמו המודפס של העד הראשון______________ ת.ז. ___________
חתימת העד הראשון ________תאריך__________
שמו המודפס של העד השני
חתימת העד השני ________תאריך_________ ת.ז. ___________."
תיקון חוק זכויות החולה12.בחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996 ס"ח התשנ"ו, עמ' 327., בסעיף 2, בהגדרה "טיפול רפואי", במקום "או טיפול סיעודי" יבוא "טיפול סיעודי או טיפול מקל (פליאטיבי – Palliative)".

דברי הסבר

חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו–2005, הכיר בעובדה שאפשר לשמר, באמצעים מלאכותיים, את חייהם של חולים במחלות חשוכות מרפא מעבר לגבול הטבעי של אותן מחלות. יכולת טכנית זו דנה את החולים לייסורים מתמידים, פיסיים ונפשיים, כשהיא מאריכה את תהליך הגסיסה ללא כל תקווה או תוחלת. החוק מכבד את זכות החולה על גופו ולכן הוא מאפשר לרופאים לקבל את בקשתו של חולה הנוטה למות שלא להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים. כך, החוק מתיר לרופאים שלא לחבר או לחדש חיבור של חולה כזה למכשיר הנשמה, ובלבד שנקבע כי הוא אכן מתייסר במחלה חשוכת מרפא, כי אכן ימיו ספורים וכי נתן את בקשתו מתוך צלילות הדעת והמחשבה.

יחד עם זאת, החוק אינו חל על חולה מתייסר הנוטה למות, שחייו אינם תלויים ב"אמצעים מלאכותיים" אשר את הפסקת השימוש בהם הוא יכול לדרוש כדי למות. חולים כאלה אינם יכולים לממש את זכותם האנושית והאזרחית הבסיסית למוות מוקדם וגואל, ובשם החוק הם נידונים להמשיך ולהתייסר. אין זה מפתיע כי לא מעטים מהם בוחרים לסיים את חייהם בהתאבדות, הנעשית לעתים בצורה ברוטלית ומותירה צלקת נוראה בלב בני המשפחה.

החוק אינו אוסר על אדם הרוצה בכך להתאבד, אך סיוע במעשה כזה, גם מצד בן משפחה, הוא עבירה פלילית. מציאות זו הביאה לא פעם גם למצב נואש של מוות כפול, שבו רוצח בן הזוג הבריא את זה החולה, כדי לגאול אותו מייסוריו, ומתאבד מיד לאחר מכן.

מדינת אורגון בארצות הברית היתה הראשונה בעולם שהתמודדה באומץ עם סוגיה זו. חוק מוות בכבוד (Death With Dignity Act) שאושר שם בשני משאלי עם בשנים 1994 ו-1997, נכנס לתוקף ב-1998 ומאז עמד בהצלחה בכמה וכמה "מתקפות משפטיות" מצד הממשל הפדרלי הרפובליקאי השמרני. החוק באורגון מתיר מוות בסיוע רופא (Physician Assisted Death) בתנאים מוגדרים היטב ומחמירים מאוד. ב-2008 התקבל חוק דומה גם במדינת וושינגטון.

החוקים באורגון ובוושינגטון מאפשרים לאדם בוגר, בן 18 שנה לפחות, החולה במחלה חשוכת מרפא ונוטה למות, לבקש מהרופא שלו "מרשם ממית". את הבקשה הוא חייב להביע פעמיים בעל פה, ופעם נוספת בכתב, בנוכחות שני עדים ובהפרש של 15 ימים בין בקשה לבקשה. שני רופאים חייבים לאשר כי אכן מדובר במחלה סופנית חשוכת מרפא, כי החולה סובל סבל פיסי או נפשי וכי תוחלת חייו היא לכל היותר שישה חודשים. הרופאים גם נדרשים לקבוע שהבקשה ניתנה מתוך צלילות הדעת, וכי החולה אינו בדיכאון. כדי למנוע "תיירות מוות" חייב המבקש להיות תושב המדינה חמש שנים לפחות. על הרופאים מוטלת החובה להסביר לחולה את כל האפשרויות האחרות העומדות לפניו, לרבות טיפול פליאטיבי (טיפול המביא להקלה בתסמיני המחלה אך אינו מרפא אותה). אם התמלאו תנאים אלו, הרופא המטפל רשאי לתת לחולה מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית. החוק מחייב את הרופא גם לדווח לרשויות הבריאות במדינה על כל "מרשם ממית" שנתן. ההליך כולו נבדק ביסודיות על ידי המדינה לאחר מות החולה. רופא הפועל במסגרת כללים אלו מוגן על ידי החוק, ואילו מותו של החולה אינו נחשב כהתאבדות אלא כמוות טבעי ממחלתו הראשונית. מאז שהחוק נכנס לתוקף, שום רופא באורגון לא הועמד לדין בשל הפרת המסגרת החוקית של "מוות בסיוע רופא".

חשוב מאוד להדגיש כי החוק באורגון מחייב את החולה לקחת את התרופה בעצמו, ואוסר על הרופא לתת אותה לחולה בכל צורה שהיא. מבחינה זו המצב המשפטי באורגון שונה באופן מהותי מזה הקיים בהולנד, בבלגיה, בשווייץ ובשוודיה. החוק במדינות אלה מאפשר, בצד מוות בסיוע רופא, גם המתת חסד פעילה (Active Euthanasia) שבה הרופא נותן בעצמו את התרופה הממיתה לחולה הסופני.

מאז 1998 מפרסמת אורגון דוח שנתי גלוי על יישום החוק בפועל. הנתונים העולים מהדוחות עד למרס 2009 הם: במשך 11 שנות תחולת החוק סיימו את חייהם 401 מטופלים במסגרת החוק. מתוך 88 המטופלים שקיבלו מרשמים בשנת 2008, 54 עשו שימוש בתרופה במינון ממית, 22 מתו מהמחלה הסופנית בה הם היו חולים ו-12 היו עוד בחיים בסוף שנת 2008. נוסף על כך, שישה מטופלים שקיבלו מרשם בשנת 2007 עשו בו שימוש בשנת 2008. כך שסך המטופלים שסיימו את חייהם על פי החוק בשנת 2008 היה 60. הגיל החציוני של המסיימים את חייהם על פי החוק בשנת 2008 היה 72. שיעור הנשים והגברים שמתו בחסות החוק שווה. רובם היו לבנים ובעלי מקצוע חופשי. למחציתם היתה השכלה גבוהה, ורובם היו חולי סרטן או חולים במחלת ניוון שרירים. כמעט כולם מתו בביתם, תוך שהם מקבלים טיפול פליאטיבי. לרוב המוחלט של המתים היה ביטוח רפואי שנשא בעלות הכספית של מחלתם. הסיבות העיקריות לבקשה של החולים לקבל "מרשם ממית" היו הפחד מפני אובדן העצמאות האישית, חוסר יכולת ליהנות עוד מהחיים, חשש מפני אובדן הכבוד העצמי, פחד מפני כאב וחוסר יכולת לשלוט על הסוגרים. רובם רצו לקבוע את המועד והצורה שבה ילכו לעולמם, ואיש לא ציין קשיים כלכליים עקב המחלה כגורם לבקשתו.

הצעת חוק זו מבקשת לאמץ את המודל שנקבע במדינת אורוגון המתיר "מוות במרשם רופא".

בנוסף, הצעת החוק מתקנת את הגדרת "טיפול רפואי" בחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996, ומוסיפה לרשימת הטיפולים הרפואיים טיפול רפואי מקל (פליאטיבי). כיום, ההגדרה של "טיפול רפואי" בחוק זכויות החולה אינה כוללת במפורש את תחום הטיפול הרפואי המקל. חוק החולה הנוטה למות, המכיר במפורש בחובת הרופא להעניק טיפול זה, מתייחס אך ורק למי שהוא בגדר חולה הנוטה למות כמשמעו בחוק זה. התיקון המוצע נועד לצורך הבהרה כי הזכות לקבלת טיפול רפואי כוללת גם את הזכות לקבלת טיפול רפואי מקל, כל אימת שלדעת הרופא האחראי החולה זקוק לטיפול בתחום זה.

הצעות חוק דומות בעיקרן הונחו על שולחן הכנסת השמונה-עשרה על ידי חבר הכנסת חיים אורון (פ/2733/18; הוסרה מסדר היום ביום י"ד בשבט התשע"א (19 בינואר 2011)) ועל ידי חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת (פ/3226/18) ועל שולחן הכנסת התשע-עשרה על ידי חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת (פ/1130/19) ועל ידי חבר הכנסת עפר שלח וקבוצת חברי הכנסת (פ/1867/19).

הצעות חוק זהות הונחו על שולחן הכנסת העשרים על ידי חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת (פ/23/20; הוסרה מסדר היום ביום ז' בתמוז התשע"ו (13 ביולי 2016)), על ידי חבר הכנסת עפר שלח וקבוצת חברי הכנסת (פ/1666/20; הוסרה מסדר היום ביום ז' בתמוז התשע"ו (13 ביולי 2016)) ועל ידי חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת (פ/1915/20; הוסרה מסדר היום ביום ז' בתמוז התשע"ו (13 ביולי 2016).

---------------------------------

הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים

והונחה על שולחן הכנסת ביום

י"ט בתמוז התשע"ו – 25.7.16

מספר פנימי: 2005892

הכנסת העשרים

יוזמים: חברי הכנסת דב חנין
איימן עודה
עאידה תומא סלימאן

______________________________________________

פ/3233/20

הצעת חוק החולה הנוטה למות (תיקון – מוות במרשם רופא), התשע"ו–2016

תיקון סעיף 11.בחוק החולה הנוטה למות, התשס"ו–2005 ס"ח התשס"ו, עמ' 58. (להלן – החוק העיקרי), בסעיף 1(א), אחרי "לבין ערך" יבוא "כבוד האדם של המטופל".
תיקון סעיף 32.בסעיף 3 לחוק העיקרי –
(1) אחרי ההגדרה "אדם קרוב" יבוא:

""אימות רפואי" – בחינת התיק הרפואי של המטופל ובדיקה אישית של המטופל על ידי הרופא האחראי, לאחר הקביעה של הרופא האישי;";

(2) אחרי ההגדרה "אפוטרופוס" יבוא:

""בגיר" – כמשמעותו בסעיף 3 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב–1962 ס"ח התשכ"ב, עמ' 120. ;";

(3) אחרי ההגדרה "מטפל" יבוא:

""מקום ציבורי" – כהגדרתו בסעיף 34כד לחוק העונשין, התשל"ז–1977 ס"ח התשל"ז, עמ' 226.;
"מרשם ממית" – מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית;";

(4) אחרי ההגדרה "פסיכולוג" יבוא:

""פסיכיאטר" – רופא שהוא בעל תואר מומחה בפסיכיאטריה לפי פקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז–1976 דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 30, עמ' 594.;";

(5) אחרי ההגדרה "סבל משמעותי" יבוא:

""ספק שירותי בריאות" – בעל רישיון המוסמך או מורשה על פי דין לספק טיפול רפואי או תרופות, לרבות מוסדות רפואיים;".

הוספת סימן ג'13.אחרי סעיף 18 לחוק העיקרי יבוא:
"סימן ג'1: חולה הנוטה למות המבקש לקצר את חייו באמצעות מרשם ממית

תחולת סימן ג'118א.הוראות סימן זה יחולו לגבי מטופל שהתקיימו בו כל אלה (בסימן זה – מטופל):

(1) רופא אחראי קבע כי הוא חולה הנוטה למות לפי הוראות סעיף 8, לאחר שהתייעץ עם רופאו האישי;
(2) הוא בעל כשרות;
(3) הוא בגיר;
(4) הוא אזרח ישראלי במשך חמש שנים לפחות.

בקשה לקבלת מרשם ממית18ב.מטופל רשאי לבקש מרשם ממית מרופאו האישי, באופן המפורט בפסקאות (1) עד (3) להלן:

(1) המטופל הביע בעל פה, בפני רופאו האישי, את רצונו בקבלת מרשם ממית, וביקש לקבל המרשם;
(2) המטופל מסר לרופאו האישי בקשה חתומה בכתב לקבלת מרשם ממית בהתאם להוראות סעיף 18ג, שנחתמה במועד מאוחר למועד שבו הביע את רצונו כאמור בפסקה (1);
(3) המטופל חזר והביע בעל פה, בפני רופאו האישי, את רצונו בקבלת מרשם ממית וביקש לקבל את המרשם, לאחר שחלפו 15 ימים לפחות מיום שמסר לרופאו האישי את הבקשה כאמור בפסקה (2).

בקשה לקבלת מרשם ממית18ג.(א) בקשה בכתב לקבלת מרשם ממית תהיה בטופס שנוסחו מובא בתוספת החמישית ושיכלול הצהרה כי הבקשה ניתנה מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת.

(ב) בקשה תיחתם בידי מטופל מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת, בפני שני עדים, שיצהירו בחתימתם על גבי הבקשה על חתימת המטופל מתוך רצון חופשי ועצמאי על יסוד הבנה ושיקול דעת, ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.
(ג) לא יהיה עד לחתימת הבקשה מי שמתקיים בו אחד מאלה:

(1) הוא קרוב למטופל בקרבה משפחתית, לרבות קשרי נישואין ואימוץ;
(2) לפי צוואה התקפה בעת החתימה על טופס הבקשה הוא או בן משפחתו הקרוב צפוי לרשת את המטופל;
(3) הוא מנהל מוסד רפואי המטפל במטופל.

(ד) הרופא האישי של המטופל לא יהיה נוכח בעת החתימה על טופס הבקשה.

חזרת מטופל מבקשתו למרשם ממית18ד.מטופל רשאי לחזור בו מבקשתו לקבלת מרשם ממית, בכל זמן ודרך שיבחר.

אחריות רופא אישי18ה.(א) פנה רופא אחראי אל רופאו האישי של אדם להתייעצות לצורך קביעה כאמור בסעיף 18(א)(1), יבדוק הרופא האישי את האדם ואת תיקו הרפואי, לשם בירור התקיימות התנאים האמורים בסעיף 8(א).

(ב) בכל פניה של המטופל אל רופאו האישי בבקשה למרשם ממית לפי פסקאות (1), (2) או (3) לסעיף 18ב, יפעל הרופא האישי כלהלן:

(1) ימסור למטופל מידע עדכני לפי המפורט בפסקאות משנה (א) עד (ד) שלהלן:

(א) דיאגנוזה אודות מצבו הבריאותי;
(ב) פרוגנוזה אודות סיכויי החלמתו;
(ג) טיפולים בני ביצוע העומדים בפני המטופל, לרבות טיפול מקל, כולל אשפוז בהוספיס ומשככי כאבים;
(ד) תוצאות נטילת תרופת הרדמה לפי מרשם ממית והסכנות הפוטנציאליות אשר עשויות להיגרם כתוצאה ממימוש המרשם;

(2) יוודא שהבקשה נעשית מתוך צלילות דעת, מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת;
(3) יבחן אם יש חשד שהמטופל סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצון או בשיקול הדעת;
(4) ימליץ למטופל להיוועץ בקרוביו;
(5) יסביר למטופל כי הוא רשאי לחזור בו בכל עת ודרך מבקשתו לקבלת המרשם.

(ג) פנה מטופל אל רופאו האישי בבקשה למרשם ממית לפי פסקה (3) לסעיף 18ב, יפנה הרופא האישי את המטופל לרופא האחראי לביצוע אימות רפואי של קביעתו כי הבקשה נעשית מתוך צלילות דעת, מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת, וכי אין חשד שהמטופל סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצון או בשיקול הדעת..

הפניה לייעוץ18ו.חשדו הרופא האישי או הרופא האחראי, כי המטופל סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצון או בשיקול הדעת, יפנו את המטופל לייעוץ; לעניין זה, "ייעוץ" – פגישה טיפולית אחת או יותר של המטופל עם פסיכיאטר או פסיכולוג שהוסמכו לעניין זה על ידי המדינה, למטרת קביעה האם המטופל בעל כשרות, ואינו סובל מהפרעה פסיכולוגית או פסיכיאטרית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצונו או בשיקול דעתו.
מתן מרשם ממית18ז.(א) לא ייתן רופא אישי מרשם ממית אלא אם כן התקיימו הוראות סעיפים 18א עד 18ו והתקיימו כל אלה:

(1) הרופא האחראי, אימת את קביעת הרופא האישי כאמור בסעיף 18ה(ב)(2) ו-(3) ואם המטופל הופנה לייעוץ לפי סעיף 18ו – תוצאות הייעוץ אישרו כי המטופל בעל כשרות וכי אינו סובל מהפרעה פסיכולוגית או פסיכיאטרית או מדיכאון, שעשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצונו או בשיקול דעתו;
(2) חלפו 15 ימים לפחות מיום שהמטופל ביקש מרשם ממית לפי סעיף 18ב(3);
(3) הרופא האישי העמיד בפני המטופל את האפשרות לדחות את המשך התהליך לקבלת המרשם הממית לפרק זמן של חודש ימים מיום הבקשה הראשונה בעל פה; אין בהודעת המטופל על דחיית התהליך בחודש משום הפסקת התהליך לקבלת המרשם;
(4) הרופא האישי המליץ למטופל להודיע על החלטתו לקרובו;
(5) הרופא האישי הסביר למטופל את החשיבות בנוכחותו של אדם נוסף בעת נטילת תרופת ההרדמה במינון ממית ואת האיסור על נטילתה במקום ציבורי;
(6) הרופא האישי הציג בפני המטופל את אפשרות החזרה מהבקשה;
(7) הרופא האישי וידא שהמטופל לא חזר בו מבקשתו והוא עומד על בקשתו מתוך צלילות הדעת.

(ב) נתן הרופא האישי מרשם ממית, ימסור את המרשם באופן אישי לרוקח, והרוקח יספק את התרופה ישירות לידי המטופל, לא יאוחר מ-7 ימים ממועד מתן המרשם.

נטילת תרופת הרדמה במינון ממית 18ח.(א) קיבל מטופל תרופת הרדמה לפי מרשם ממית שביקש, ייטול את התרופה באופן עצמאי, במקום שאינו מקום ציבורי.

(ב) בתעודת פטירה של מטופל שנפטר בשל נטילת תרופת הרדמה לפי מרשם ממית, תצוין סיבת המוות כמוות טבעי ממחלתו הראשונית של המטופל; ככל הניתן יחתום על תעודת הפטירה הרופא האישי שנתן את המרשם הממית.

סילוק תרופת הרדמה במינון ממית שאינה בשימוש18ט.תרופת הרדמה במינון ממית שנותרה ולא נלקחה על ידי המטופל באופן עצמאי תסולק באמצעים הקבועים בדין.

תיעוד הליכים לפי סימן ג'118י.נוסף על האמור בסעיף 11 ובכל דין, בתיק הרפואי האישי של המטופל יתועדו כל התהליכים והתנאים הנדרשים לפי סימן זה.
דרישות דיווח18יא. (א) רופא אישי ידווח למשרד הבריאות על כל מרשם ממית שנתן; רוקח ידווח למשרד הבריאות על תרופת הרדמה במינון ממית שניפק לפי מרשם ממית.

(ב) משרד הבריאות יערוך תיעוד שנתי של בקשות לקבלת מרשם ממית.
(ג) משרד הבריאות יפרסם מדי שנה דוח בדבר מספר המבקשים לקבלת מרשם ממית ומספר המטופלים שמימשו את המרשם

צוואות וחוזים18יב.כל התניה בחוזה, בצוואה או בהסכם אחר, שעלולה להשפיע על המטופל להגיש בקשה לקבלת מרשם ממית או לחזור בו מבקשה כאמור – בטלה.
ביטוח או קצבה שנתית18יג.(א) מכירה, רכישה או הנפקה של ביטוח חיים, בריאות או תאונות או קצבה שנתית לא תשפיע על הגשת בקשה לקבלת מרשם ממית או על חזרה מבקשה כאמור ולא תושפע מהן.

(ב) מימוש מרשם ממית על ידי המטופל לא ישפיע על ביטוחי החיים, הבריאות, התאונות או הקצבה השנתית.

הגבלות 18יד.(א) הוראות סימן זה אינן מתירות לרופא או לאדם אחר לסיים את חייו של מטופל באמצעות זריקה הגורמת למוות או המתת חסד.

(ב) צעדים הננקטים על פי סימן זה אין משמעם היתר להתאבדות, סיוע להתאבדות, המתת חסד או רצח.
(ג) בדוחות שמפרסמת המדינה, מימוש מרשם ממית על ידי מטופל לא ייחשב התאבדות או סיוע להתאבדות."

תיקון סעיף 194.בסעיף 19 לחוק העיקרי, בסופו יבוא "למעט הוראות לפי סימן ג'1".
תיקון סעיף 205. בסעיף 20 לחוק העיקרי, בסופו יבוא "למעט הוראות לפי סימן ג'1".
תיקון סעיף 476.בסעיף 47(א) לחוק העיקרי, אחרי פסקה (8) יבוא:
"(9) קביעת רופא אישי לעניין מתן מרשם ממית כאמור בסעיף 18ה."
הוספת סעיף 53א7.אחרי כותרת פרק ז', לחוק העיקרי יבוא:

"עונשין53א.(א) מי שזייף או שינה בקשה לקבלת מרשם ממית או הסתיר בקשתו של מטופל לקבלת המרשם, דינו – מאסר חמש שנים.

(ב) מי שאילץ מטופל להגיש בקשה לקבלת מרשם ממית או מנע ממנו לחזור בו מבקשה לקבלת מרשם ממית, דינו – מאסר שמונה שנים."

תיקון סעיף 548.בסעיף 54 לחוק העיקרי, האמור בו יסומן "(א)", ואחריו יבוא:
"(ב) לא יראו בבקשת מטופל לקבלת מרשם ממית מרופאו האישי כהזנחה מצד אפוטרופוס של המטופל."
תיקון סעיף 569.בסעיף 56 לחוק העיקרי –
(1) בכל מקום, אחרי "מטפל" יבוא "או ספק שירותי בריאות";
(2) בכל מקום, אחרי "טיפול רפואי מסוים" יבוא "או מרשם ממית";
(3) אחרי "למטפל" יבוא "או לספק שירותי בריאות".
תיקון סעיף 6010.בסעיף 60(א) לחוק העיקרי, אחרי פסקה (8) יבוא:
"(9) הוראות לאיסוף המידע אודות מטופלים שהגישו בקשה לקבלת מרשם ממית לפי סימן ג'1."
הוספת תוספת חמישית11.אחרי התוספת הרביעית לחוק העיקרי יבוא:
"תוספת חמישית
(סעיף 18ג)
טופס בקשה למרשם ממית
אני הח"מ,_____________, מספר ת.ז.____________, שהנני בגיר ואזרח ישראלי במשך חמש שנים לפחות (מצ"ב העתק מתעודת הזהות), מגיש בקשה זו מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת:
(1) אני סובל מ_________________, ועל פי קביעתו של רופא אחראי היא בעיה רפואית חשוכת מרפא ותוחלת חיי, אף אם יינתן לי טיפול רפואי, אינה עולה על שישה חודשים.
(2) הבעתי בעל פה בפני רופאי האישי את רצוני בקבלת מרשם ממית, וקיבלתי מידע מלא לגבי האבחנה הרפואית שלי, סיכויי ההחלמה, הטיפולים בני הביצוע שבאפשרותי לקבל, לרבות טיפול מקל כולל משככי כאבים ואשפוז בהוספיס; כמו כן קיבלתי מידע מלא לגבי אופי תרופת ההרדמה אשר אני מבקש שיינתן לי מרשם לקבלה, התוצאות הצפויות מנטילתה, והסיכונים האפשריים הגלומים בנטילת התרופה.
(3) הריני מבקש שרופאי האישי ______________ ירשום לי מרשם ממית, לתרופת הרדמה במינון ממית, שאותה אטול בעצמי, לסיום חיי בכבוד. כמו כן, אני מבקש שרופאי האישי ימסור את המרשם לרוקח ויוודא את אספקת המרשם על ידו. חתימה בראשי תיבות
(4) אני מבין את מלוא ההשלכות של הגשת בקשה זו ואני מצפה למות לאחר שאטול את תרופת ההרדמה במינון ממית שנרשמה לי. אני אף מבין שעל אף שמרבית המיתות מתרחשות בפרק זמן של שלוש שעות מרגע נטילת התרופה, קיימת אפשרות שהדבר ייקח זמן ארוך יותר. חתימה בראשי תיבות
(5) הריני מאשר כי:
- הודעתי למשפחתי על החלטתי לבקש מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית ולקחתי את דעותיהם בנושא לתשומת ליבי: כן/לא, חתימה בראשי תיבות
- החלטתי שלא להודיע למשפחתי על החלטתי לבקש מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית: כן/לא, חתימה בראשי תיבות
- אין לי קרוב שאני רוצה להודיע לו על החלטתי לבקש מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית: כן/לא, חתימה בראשי תיבות
(6) אני מבין כי אני יכול בכל זמן נתון ובכל דרך לחזור בי מבקשתי לקבל מרשם ממית וכי אני רשאי שלא לעשות שימוש במרשם הממית שיינתן לי או בתרופת ההרדמה שתונפק לי לפיו. חתימה בראשי תיבות
(7) אני מגיש בקשה זו באופן וולונטרי וללא הסתייגויות ומקבל על עצמי את כל החובות המוסריות הנגזרות מבקשה זו. חתימה בראשי תיבות
חתימת המטופל:___________ תאריך:_________________
הצהרת העדים
אנו, החתומים מטה, מצהירים כי מר ________ ת.ז. _________, אשר הגיש בקשה לקבלת מרשם ממית לתרופת הרדמה במינון ממית, וחתם עליה בפנינו:
1. מוכר לנו באופן אישי;
2. חתם על הבקשה בנוכחותנו בתאריך המצוין מעלה, שלא בנוכחות הרופא האישי;
3. חתם על הבקשה מתוך רצון חופשי ועצמאי על יסוד הבנה ושיקול דעת, ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.
שמו המודפס של העד הראשון______________ ת.ז. ___________
חתימת העד הראשון ________תאריך__________
שמו המודפס של העד השני
חתימת העד השני ________תאריך_________ ת.ז. ___________."
תיקון חוק זכויות החולה12.בחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996 ס"ח התשנ"ו, עמ' 327., בסעיף 2, בהגדרה "טיפול רפואי", במקום "או טיפול סיעודי" יבוא "טיפול סיעודי או טיפול מקל (פליאטיבי – Palliative)".

דברי הסבר

חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו–2005, הכיר בעובדה שאפשר לשמר, באמצעים מלאכותיים, את חייהם של חולים במחלות חשוכות מרפא מעבר לגבול הטבעי של אותן מחלות. יכולת טכנית זו דנה את החולים לייסורים מתמידים, פיסיים ונפשיים, כשהיא מאריכה את תהליך הגסיסה ללא כל תקווה או תוחלת. החוק מכבד את זכות המטופל על גופו ולכן הוא מאפשר לרופאים לקבל את בקשתו של חולה הנוטה למות שלא להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים. כך, החוק מתיר לרופאים, שלא לחבר, או לחדש חיבור של חולה כזה למכשיר הנשמה, ובלבד שנקבע כי הוא אכן מתייסר במחלה חשוכת מרפא, כי אכן ימיו ספורים וכי נתן את בקשתו מתוך צלילות הדעת והמחשבה.

יחד עם זאת, החוק אינו חל על חולה מתייסר הנוטה למות, שחייו אינם תלויים ב"אמצעים מלאכותיים" אשר את הפסקת השימוש בהם הוא יכול לדרוש כדי למות. חולים כאלה אינם יכולים לממש את זכותם האנושית והאזרחית הבסיסית למוות מוקדם וגואל, ובשם החוק הם נידונים להמשיך ולהתייסר. אין זה מפתיע כי לא מעטים מהם בוחרים לסיים את חייהם בהתאבדות, הנעשית לעתים בצורה ברוטלית ומותירה צלקת נוראה בלב בני המשפחה.

החוק אינו אוסר על אדם הרוצה בכך להתאבד, אך סיוע במעשה כזה, גם מצד בן משפחה, הוא עבירה פלילית. מציאות זו הביאה לא פעם גם למצב נואש של מוות כפול, שבו רוצח בן הזוג הבריא את זה המטופל, כדי לגאול אותו מייסוריו, ומתאבד מיד לאחר מכן.

מדינת אורגון בארצות הברית היתה הראשונה בעולם שהתמודדה באומץ עם סוגיה זו. חוק מוות בכבוד (Death With Dignity Act) אושר שם בשני משאלי עם בשנים 1994 ו-1997, נכנס לתוקף ב-1998 ומאז עמד בהצלחה בכמה וכמה "מתקפות משפטיות" מצד הממשל הפדרלי הרפובליקאי השמרני. החוק באורגון מתיר מוות בסיוע רופא (Physician Assisted Death) בתנאים מוגדרים היטב ומחמירים מאוד. ב-2008 התקבל חוק דומה גם במדינת וושינגטון וב-2013 במדינת וורמונט.

החוקים באורגון, וושינגטון ווורמונט מאפשרים לאדם בוגר, בן 18 שנה לפחות, המטופל במחלה חשוכת מרפא ונוטה למות, לבקש מהרופא שלו "מרשם ממית". את הבקשה הוא חייב להביע פעמיים בעל פה, ופעם נוספת בכתב, בנוכחות שני עדים ובהפרש של 15 ימים בין בקשה לבקשה. שני רופאים חייבים לאשר כי אכן מדובר במחלה סופנית חשוכת מרפא, כי המטופל סובל סבל פיסי או נפשי וכי תוחלת חייו היא לכל היותר שישה חודשים. הרופאים גם נדרשים לקבוע שהבקשה ניתנה מתוך צלילות הדעת, וכי המטופל אינו בדיכאון. כדי למנוע "תיירות מוות" חייב המבקש להיות תושב המדינה חמש שנים לפחות. על הרופאים מוטלת החובה להסביר לחולה את כל האפשרויות האחרות העומדות לפניו, לרבות טיפול פליאטיבי (טיפול המביא להקלה בתסמיני המחלה אך אינו מרפא אותה). אם התמלאו תנאים אלו, הרופא המטפל רשאי לתת לחולה מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית. החוק מחייב את הרופא גם לדווח לרשויות הבריאות במדינה על כל "מרשם ממית" שנתן. ההליך כולו נבדק ביסודיות על ידי המדינה לאחר מות המטופל. רופא הפועל במסגרת כללים אלו מוגן על ידי החוק, ואילו מותו של המטופל אינו נחשב כהתאבדות אלא כמוות טבעי ממחלתו הראשונית. מאז שהחוק נכנס לתוקף, שום רופא באורגון לא הועמד לדין בשל הפרת המסגרת החוקית של "מוות בסיוע רופא".

חשוב מאוד להדגיש כי החוק באורגון מחייב את המטופל לקחת את התרופה בעצמו, ואוסר על הרופא לתת אותה לחולה בכל צורה שהיא. מבחינה זו המצב המשפטי באורגון שונה באופן מהותי מזה הקיים בהולנד, בבלגיה, בשווייץ ובשוודיה. החוק במדינות אלה מאפשר, בצד מוות בסיוע רופא, גם המתת חסד פעילה (Active Euthanasia) שבה הרופא נותן בעצמו את התרופה הממיתה לחולה הסופני.

מאז 1998 מפרסמת אורגון דוח שנתי גלוי על יישום החוק בפועל. הנתונים העולים מהדוחות עד למרס 2009 הם: במשך 11 שנות תחולת החוק, סיימו את חייהם 401 מטופלים במסגרת החוק. מתוך 88 המטופלים שקיבלו מרשמים בשנת 2008, 54 עשו שימוש בתרופה במינון ממית, 22 מתו מהמחלה הסופנית בה הם היו חולים ו-12 היו עוד בחיים בסוף שנת 2008. נוסף על כך, שישה מטופלים שקיבלו מרשם בשנת 2007 עשו בו שימוש בשנת 2008. כך שסך המטופלים שסיימו את חייהם על פי החוק בשנת 2008 היה 60. הגיל החציוני של המסיימים את חייהם על פי החוק בשנת 2008 היה 72שיעור הנשים והגברים שמתו בחסות החוק שווה. רובם היו לבנים ובעלי מקצוע חופשי. למחציתם הייתה השכלה גבוהה, ורובם היו חולי סרטן או חולים במחלת ניוון שרירים. כמעט כולם מתו בביתם, תוך שהם מקבלים טיפול פליאטיבי. לרוב המוחלט של המתים היה ביטוח רפואי שנשא בעלות הכספית של מחלתם. הסיבות העיקריות לבקשה של החולים לקבל "מרשם ממית" היו הפחד מפני אובדן העצמאות האישית, חוסר יכולת ליהנות עוד מהחיים, חשש מפני אובדן הכבוד העצמי, פחד מפני כאב וחוסר יכולת לשלוט על הסוגרים. רובם רצו לקבוע את המועד והצורה שבה ילכו לעולמם, ואיש לא ציין קשיים כלכליים עקב המחלה כגורם לבקשתו.

הצעת חוק זו מבקשת לאמץ את המודל שנקבע במדינת אורגון המתיר "מוות במרשם רופא".

בנוסף, הצעת החוק מתקנת את הגדרת "טיפול רפואי" בחוק זכויות המטופל, התשנ"ו–1996, ומוסיפה לרשימת הטיפולים הרפואיים טיפול רפואי מקל (פליאטיבי). כיום, ההגדרה של "טיפול רפואי" בחוק זכויות המטופל אינה כוללת במפורש את תחום הטיפול הרפואי המקל. חוק החולה הנוטה למות, המכיר במפורש בחובת הרופא להעניק טיפול זה, מתייחס אך ורק למי שהוא בגדר חולה הנוטה למות כמשמעו בחוק זה. התיקון המוצע נועד לצורך הבהרה כי הזכות לקבלת טיפול רפואי כוללת גם את הזכות לקבלת טיפול רפואי מקל, כל אימת שלדעת הרופא האחראי המטופל זקוק לטיפול בתחום זה.

הצעות חוק דומות בעיקרן הונחו על שולחן הכנסת השמונה–עשרה על ידי חבר הכנסת חיים אורון (פ/2733/18); הוסרה מסדר היום ביום י"ד בשבט התשע"א (19 בינואר 2011) ועל ידי חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת (פ/3226/18), על שולחן הכנסת התשע–עשרה על ידי חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת (פ/1130/19), ועל ידי חבר הכנסת עפר שלח וקבוצת חברי הכנסת (פ/1867/19). הצעות חוק זהות הונחו על שולחן הכנסת העשרים על ידי חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת (פ/23/20; הוסרה מסדר היום ביום ז' בתמוז התשע"ו (13 ביולי 2016)), ועל ידי חבר הכנסת עפר שלח וקבוצת חברי הכנסת (פ/1666/20; הוסרה מסדר היום ביום ז' בתמוז התשע"ו (13 ביולי 2016)), ועל ידי חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת (פ/1915/20; הוסרה מסדר היום ביום ז' בתמוז התשע"ו (13 ביולי 2016)).

---------------------------------

הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים

והונחה על שולחן הכנסת ביום

כ"ו בתמוז התשע"ו – 1.8.16

מספר פנימי: 2011779

הכנסת העשרים

יוזמים: חברי הכנסת עפר שלח
קארין אלהרר
מיקי רוזנטל
מאיר כהן

______________________________________________

פ/3693/20

הצעת חוק החולה הנוטה למות (תיקון – מוות במרשם רופא), התשע"ז–2017

תיקון סעיף 11.בחוק החולה הנוטה למות, התשס"ו–2005 ס"ח התשס"ו, עמ' 58. (להלן – החוק העיקרי), בסעיף 1(א), אחרי "לבין ערך" יבוא "כבוד האדם של המטופל".
תיקון סעיף 32.בסעיף 3 לחוק העיקרי –
(1) אחרי ההגדרה "אדם קרוב" יבוא:

""אימות רפואי" – בחינת התיק הרפואי של המטופל ובדיקה אישית של המטופל על ידי הרופא האחראי, לאחר הקביעה של הרופא האישי;";

(2) אחרי ההגדרה "אפוטרופוס" יבוא:

""בגיר" – כמשמעותו בסעיף 3 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב–1962 ס"ח התשכ"ב, עמ' 120. ;";

(3) אחרי ההגדרה "מטפל" יבוא:

""מקום ציבורי" – כהגדרתו בסעיף 34כד לחוק העונשין, התשל"ז–1977 ס"ח התשל"ז, עמ' 226.;
"מרשם ממית" – מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית;";

(4) אחרי ההגדרה "פסיכולוג" יבוא:

""פסיכיאטר" – רופא שהוא בעל תואר מומחה בפסיכיאטריה לפי פקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז–1976 דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 30, עמ' 594.;";

(5) אחרי ההגדרה "סבל משמעותי" יבוא:

""ספק שירותי בריאות" – בעל רישיון המוסמך או מורשה על פי דין לספק טיפול רפואי או תרופות, לרבות מוסדות רפואיים;".

הוספת סימן ג'13.אחרי סעיף 18 לחוק העיקרי יבוא:
"סימן ג'1: חולה הנוטה למות המבקש לקצר את חייו באמצעות מרשם ממית

תחולת סימן ג'118א.הוראות סימן זה יחולו לגבי מטופל שהתקיימו בו כל אלה (בסימן זה – מטופל):

(1) רופא אחראי קבע כי הוא חולה הנוטה למות לפי הוראות סעיף 8, לאחר שהתייעץ עם רופאו האישי;
(2) הוא בעל כשרות;
(3) הוא בגיר;
(4) הוא אזרח ישראלי במשך חמש שנים לפחות.

בקשה לקבלת מרשם ממית18ב.מטופל רשאי לבקש מרשם ממית מרופאו האישי, באופן המפורט בפסקאות (1) עד (3) להלן:

(1) המטופל הביע בעל פה, בפני רופאו האישי, את רצונו בקבלת מרשם ממית, וביקש לקבל המרשם;

(2) המטופל מסר לרופאו האישי בקשה חתומה בכתב לקבלת מרשם ממית בהתאם להוראות סעיף 18ג, שנחתמה במועד מאוחר למועד שבו הביע את רצונו כאמור בפסקה (1);
(3) המטופל חזר והביע בעל פה, בפני רופאו האישי, את רצונו בקבלת מרשם ממית וביקש לקבל את המרשם, לאחר שחלפו 15 ימים לפחות מיום שמסר לרופאו האישי את הבקשה כאמור בפסקה (2).

בקשה לקבלת מרשם ממית 18ג.(א) בקשה בכתב לקבלת מרשם ממית תהיה בטופס שנוסחו מובא בתוספת החמישית ושיכלול הצהרה כי הבקשה ניתנה מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת.

(ב) בקשה תיחתם בידי מטופל מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת, בפני שני עדים, שיצהירו בחתימתם על גבי הבקשה על חתימת המטופל מתוך רצון חופשי ועצמאי על יסוד הבנה ושיקול דעת, ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.
(ג) לא יהיה עד לחתימת הבקשה מי שמתקיים בו אחד מאלה:

(1) הוא קרוב למטופל בקרבה משפחתית, לרבות קשרי נישואין ואימוץ;
(2) לפי צוואה התקפה בעת החתימה על טופס הבקשה הוא או בן משפחתו הקרוב צפוי לרשת את המטופל;
(3) הוא מנהל מוסד רפואי המטפל במטופל.

(ד) הרופא האישי של המטופל לא יהיה נוכח בעת החתימה על טופס הבקשה.

חזרת מטופל מבקשתו למרשם ממית18ד.מטופל רשאי לחזור בו מבקשתו לקבלת מרשם ממית, בכל זמן ודרך שיבחר.

אחריות רופא אישי18ה.(א) פנה רופא אחראי אל רופאו האישי של אדם להתייעצות לצורך קביעה כאמור בסעיף 18(א)(1), יבדוק הרופא האישי את האדם ואת תיקו הרפואי, לשם בירור התקיימות התנאים האמורים בסעיף 8(א).

(ב) בכל פניה של המטופל אל רופאו האישי בבקשה למרשם ממית לפי פסקאות (1), (2) או (3) לסעיף 18ב, יפעל הרופא האישי כלהלן:

(1) ימסור למטופל מידע עדכני לפי המפורט בפסקאות משנה (א) עד (ד) שלהלן:

(א) דיאגנוזה אודות מצבו הבריאותי;
(ב) פרוגנוזה אודות סיכויי החלמתו;
(ג) טיפולים בני ביצוע העומדים בפני המטופל, לרבות טיפול מקל, כולל אשפוז בהוספיס ומשככי כאבים;
(ד) תוצאות נטילת תרופת הרדמה לפי מרשם ממית והסכנות הפוטנציאליות אשר עשויות להיגרם כתוצאה ממימוש המרשם;

(2) יוודא שהבקשה נעשית מתוך צלילות דעת, מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת;
(3) יבחן אם יש חשד שהמטופל סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצון או בשיקול הדעת;
(4) ימליץ למטופל להיוועץ בקרוביו;
(5) יסביר למטופל כי הוא רשאי לחזור בו בכל עת ודרך מבקשתו לקבלת המרשם.

(ג) פנה מטופל אל רופאו האישי בבקשה למרשם ממית לפי פסקה (3) לסעיף 18ב, יפנה הרופא האישי את המטופל לרופא האחראי לביצוע אימות רפואי של קביעתו כי הבקשה נעשית מתוך צלילות דעת, מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת, וכי אין חשד שהמטופל סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצון או בשיקול הדעת.

הפניה לייעוץ18ו.חשדו הרופא האישי או הרופא האחראי, כי המטופל סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצון או בשיקול הדעת, יפנו את המטופל לייעוץ; לעניין זה, "ייעוץ" – פגישה טיפולית אחת או יותר של המטופל עם פסיכיאטר או פסיכולוג שהוסמכו לעניין זה על ידי המדינה, למטרת קביעה האם המטופל בעל כשרות, ואינו סובל מהפרעה פסיכולוגית או פסיכיאטרית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצונו או בשיקול דעתו.

מתן מרשם ממית18ז.(א) לא ייתן רופא אישי מרשם ממית אלא אם כן התקיימו הוראות סעיפים 18א עד 18ו והתקיימו כל אלה:

(1) הרופא האחראי, אימת את קביעת הרופא האישי כאמור בסעיף 18ה(ב)(2) ו-(3) ואם המטופל הופנה לייעוץ לפי סעיף 18ו – תוצאות הייעוץ אישרו כי המטופל בעל כשרות וכי אינו סובל מהפרעה פסיכולוגית או פסיכיאטרית או מדיכאון, שעשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצונו או בשיקול דעתו;
(2) חלפו 15 ימים לפחות מיום שהמטופל ביקש מרשם ממית לפי סעיף 18ב(3);
(3) הרופא האישי העמיד בפני המטופל את האפשרות לדחות את המשך התהליך לקבלת המרשם הממית לפרק זמן של חודש ימים מיום הבקשה הראשונה בעל פה; אין בהודעת המטופל על דחיית התהליך בחודש משום הפסקת התהליך לקבלת המרשם;
(4) הרופא האישי המליץ למטופל להודיע על החלטתו לקרובו;
(5) הרופא האישי הסביר למטופל את החשיבות בנוכחותו של אדם נוסף בעת נטילת תרופת ההרדמה במינון ממית ואת האיסור על נטילתה במקום ציבורי;
(6) הרופא האישי הציג בפני המטופל את אפשרות החזרה מהבקשה;
(7) הרופא האישי וידא שהמטופל לא חזר בו מבקשתו והוא עומד על בקשתו מתוך צלילות הדעת.

(ב) נתן הרופא האישי מרשם ממית, ימסור את המרשם באופן אישי לרוקח, והרוקח יספק את התרופה ישירות לידי המטופל, לא יאוחר מ-7 ימים ממועד מתן המרשם.

נטילת תרופה מרדימה במינון ממית 18ח.(א) קיבל מטופל תרופת הרדמה לפי מרשם ממית שביקש, ייטול את התרופה באופן עצמאי, במקום שאינו מקום ציבורי.

(ב) בתעודת פטירה של מטופל שנפטר בשל נטילת תרופת הרדמה לפי מרשם ממית, תצוין סיבת המוות כמוות טבעי ממחלתו הראשונית של המטופל; ככל הניתן יחתום על תעודת הפטירה הרופא האישי שנתן את המרשם הממית.

סילוק תרופת הרדמה במינון ממית שאינה בשימוש18ט.תרופת הרדמה במינון ממית שנותרה ולא נלקחה על ידי המטופל באופן עצמאי תסולק באמצעים הקבועים בדין.

תיעוד הליכים לפי סימן ג'118י.נוסף על האמור בסעיף 11 ובכל דין, בתיק הרפואי האישי של המטופל יתועדו כל התהליכים והתנאים הנדרשים לפי סימן זה.
דרישות דיווח18יא. (א) רופא אישי ידווח למשרד הבריאות על כל מרשם ממית שנתן; רוקח ידווח למשרד הבריאות על תרופת הרדמה במינון ממית שניפק לפי מרשם ממית.


(ב) משרד הבריאות יערוך תיעוד שנתי של בקשות לקבלת מרשם ממית.
(ג) משרד הבריאות יפרסם מדי שנה דוח בדבר מספר המבקשים לקבלת מרשם ממית ומספר המטופלים שמימשו את המרשם.

צוואות וחוזים18יב.כל התניה בחוזה, בצוואה או בהסכם אחר, שעלולה להשפיע על מטופל להגיש בקשה לקבלת מרשם ממית או לחזור בו מבקשה כאמור – בטלה.
ביטוח או קצבה שנתית18יג.(א) מכירה, רכישה או הנפקה של ביטוח חיים, בריאות או תאונות או קצבה שנתית לא תשפיע על הגשת בקשה לקבלת מרשם ממית או על חזרה מבקשה כאמור ולא תושפע מהן.

(ב) מימוש מרשם ממית על ידי מטופל לא ישפיע על ביטוחי החיים, הבריאות, התאונות או הקצבה השנתית.

הגבלות 18יד.(א) הוראות סימן זה אינן מתירות לרופא או לאדם אחר לסיים את חייו של מטופל באמצעות זריקה הגורמת למוות או המתת חסד.

(ב) צעדים הננקטים על פי סימן זה אין משמעם היתר להתאבדות, סיוע להתאבדות, המתת חסד או רצח.
(ג) בדוחות שמפרסמת המדינה, מימוש מרשם ממית על ידי מטופל לא ייחשב התאבדות או סיוע להתאבדות."

תיקון סעיף 194.בסעיף 19 לחוק העיקרי, בסופו יבוא "למעט הוראות לפי סימן ג'1".
תיקון סעיף 205. בסעיף 20 לחוק העיקרי, בסופו יבוא "למעט הוראות לפי סימן ג'1".
תיקון סעיף 476.בסעיף 47(א) לחוק העיקרי, אחרי פסקה (8) יבוא:
"(9) קביעת רופא אישי לעניין מתן מרשם ממית כאמור בסעיף 18ה."
הוספת סעיף 53א7.אחרי כותרת פרק ז' לחוק העיקרי יבוא:

"עונשין53א.(א) מי שזייף או שינה בקשה לקבלת מרשם ממית או הסתיר בקשתו של מטופל לקבלת המרשם, דינו – מאסר חמש שנים.

(ב) מי שאילץ מטופל להגיש בקשה לקבלת מרשם ממית או מנע ממנו לחזור בו מבקשה לקבלת מרשם ממית, דינו – מאסר שמונה שנים."

תיקון סעיף 548.בסעיף 54 לחוק העיקרי, האמור בו יסומן "(א)", ואחריו יבוא:
"(ב) לא יראו בבקשת מטופל לקבלת מרשם ממית מרופאו האישי כהזנחה מצד אפוטרופוס של המטופל."
תיקון סעיף 569.בסעיף 56 לחוק העיקרי –
(1) בכל מקום, אחרי "מטפל" יבוא "או ספק שירותי בריאות";
(2) בכל מקום, אחרי "טיפול רפואי מסוים" יבוא "או מרשם ממית";
(3) אחרי "למטפל" יבוא "או לספק שירותי בריאות".
תיקון סעיף 6010.בסעיף 60(א) לחוק העיקרי, אחרי פסקה (8) יבוא:
"(9) הוראות לאיסוף המידע אודות מטופלים שהגישו בקשה לקבלת מרשם ממית לפי סימן ג'1."
הוספת תוספת חמישית11.אחרי התוספת הרביעית לחוק העיקרי יבוא:
"תוספת חמישית
(סעיף 18ג)
טופס בקשה למרשם ממית
אני הח"מ,_____________, מספר ת.ז.____________, שהנני בגיר ואזרח ישראלי במשך חמש שנים לפחות (מצ"ב העתק מתעודת הזהות), מגיש בקשה זו מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת:
(1) אני סובל מ_________________, ועל פי קביעתו של רופא אחראי היא בעיה רפואית חשוכת מרפא ותוחלת חיי, אף אם יינתן לי טיפול רפואי, אינה עולה על שישה חודשים.
(2) הבעתי בעל פה בפני רופאי האישי את רצוני בקבלת מרשם ממית, וקיבלתי מידע מלא לגבי האבחנה הרפואית שלי, סיכויי ההחלמה, הטיפולים בני הביצוע שבאפשרותי לקבל, לרבות טיפול מקל כולל משככי כאבים ואשפוז בהוספיס; כמו כן קיבלתי מידע מלא לגבי אופי תרופת ההרדמה אשר אני מבקש שיינתן לי מרשם לקבלה, התוצאות הצפויות מנטילתה, והסיכונים האפשריים הגלומים בנטילת התרופה.
(3) הריני מבקש שרופאי האישי ______________ ירשום לי מרשם ממית, לתרופת הרדמה במינון ממית, שאותה אטול בעצמי, לסיום חיי בכבוד. כמו כן, אני מבקש שרופאי האישי ימסור את המרשם לרוקח ויוודא את אספקת המרשם על ידו. חתימה בראשי תיבות
(4) אני מבין את מלוא ההשלכות של הגשת בקשה זו ואני מצפה למות לאחר שאטול את תרופת ההרדמה במינון ממית שנרשמה לי. אני אף מבין שעל אף שמרבית המיתות מתרחשות בפרק זמן של שלוש שעות מרגע נטילת התרופה, קיימת אפשרות שהדבר ייקח זמן ארוך יותר. חתימה בראשי תיבות
(5) הריני מאשר כי:
- הודעתי למשפחתי על החלטתי לבקש מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית ולקחתי את דעותיהם בנושא לתשומת ליבי: כן/לא, חתימה בראשי תיבות
- החלטתי שלא להודיע למשפחתי על החלטתי לבקש מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית: כן/לא, חתימה בראשי תיבות
- אין לי קרוב שאני רוצה להודיע לו על החלטתי לבקש מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית: כן/לא, חתימה בראשי תיבות
(6) אני מבין כי אני יכול בכל זמן נתון ובכל דרך לחזור בי מבקשתי לקבל מרשם ממית וכי אני רשאי שלא לעשות שימוש במרשם הממית שיינתן לי או בתרופת ההרדמה שתונפק לי לפיו. חתימה בראשי תיבות
(7) אני מגיש בקשה זו באופן וולונטרי וללא הסתייגויות ומקבל על עצמי את כל החובות המוסריות הנגזרות מבקשה זו. חתימה בראשי תיבות
חתימת המטופל:___________ תאריך:_________________
הצהרת העדים
אנו, החתומים מטה, מצהירים כי מר ________ ת.ז. _________, אשר הגיש בקשה לקבלת מרשם ממית, לתרופת הרדמה במינון ממית, וחתם עליה בפנינו:
1. מוכר לנו באופן אישי;
2. חתם על הבקשה בנוכחותנו בתאריך המצוין מעלה, שלא בנוכחות הרופא האישי;
3. חתם על הבקשה מתוך רצון חופשי ועצמאי על יסוד הבנה ושיקול דעת, ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.
שמו המודפס של העד הראשון______________ ת.ז. ___________
חתימת העד הראשון ________תאריך__________
שמו המודפס של העד השני
חתימת העד השני ________תאריך_________ ת.ז. ___________."

תיקון חוק זכויות החולה12.בחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996 ס"ח התשנ"ו, עמ' 327., בסעיף 2, בהגדרה "טיפול רפואי", במקום "או טיפול סיעודי" יבוא "טיפול סיעודי או טיפול מקל (פליאטיבי – Palliative)".

דברי הסבר

חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו–2005, הכיר בעובדה שאפשר לשמר, באמצעים מלאכותיים, את חייהם של חולים במחלות חשוכות מרפא מעבר לגבול הטבעי של אותן מחלות. יכולת טכנית זו דנה את החולים לייסורים מתמידים, פיסיים ונפשיים, כשהיא מאריכה את תהליך הגסיסה ללא כל תקווה או תוחלת. החוק מכבד את זכות החולה על גופו ולכן הוא מאפשר לרופאים לקבל את בקשתו של חולה הנוטה למות שלא להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים. כך, החוק מתיר לרופאים, שלא לחבר או לחדש חיבור של חולה כזה למכשיר הנשמה, ובלבד שנקבע כי הוא אכן מתייסר במחלה חשוכת מרפא, כי אכן ימיו ספורים וכי נתן את בקשתו מתוך צלילות הדעת והמחשבה.

יחד עם זאת, החוק אינו חל על חולה מתייסר הנוטה למות, שחייו אינם תלויים ב"אמצעים מלאכותיים" אשר את הפסקת השימוש בהם הוא יכול לדרוש כדי למות. חולים כאלה אינם יכולים לממש את זכותם האנושית והאזרחית הבסיסית למוות מוקדם וגואל, ובשם החוק הם נידונים להמשיך ולהתייסר. אין זה מפתיע כי לא מעטים מהם בוחרים לסיים את חייהם בהתאבדות, הנעשית לעתים בצורה ברוטלית ומותירה צלקת נוראה בלב בני המשפחה.

החוק אינו אוסר על אדם הרוצה בכך להתאבד, אך סיוע במעשה כזה, גם מצד בן משפחה, הוא עבירה פלילית. מציאות זו הביאה לא פעם גם למצב נואש של מוות כפול, שבו רוצח בן הזוג הבריא את זה החולה, כדי לגאול אותו מייסוריו, ומתאבד מיד לאחר מכן.

מדינת אורגון בארצות הברית היתה הראשונה בעולם שהתמודדה באומץ עם סוגיה זו. חוק מוות בכבוד (Death With Dignity Act) אושר שם בשני משאלי עם בשנים 1994 ו-1997, נכנס לתוקף ב-1998 ומאז עמד בהצלחה בכמה וכמה "מתקפות משפטיות" מצד הממשל הפדרלי הרפובליקאי השמרני. החוק באורגון מתיר מוות בסיוע רופא (Physician Assisted Death) בתנאים מוגדרים היטב ומחמירים מאוד. ב-2008 התקבל חוק דומה גם במדינת וושינגטון.

החוקים באורגון ובוושינגטון מאפשרים לאדם בוגר, בן 18 שנה לפחות, החולה במחלה חשוכת מרפא ונוטה למות, לבקש מהרופא שלו "מרשם ממית". את הבקשה הוא חייב להביע פעמיים בעל פה, ופעם נוספת בכתב, בנוכחות שני עדים ובהפרש של 15 ימים בין בקשה לבקשה. שני רופאים חייבים לאשר כי אכן מדובר במחלה סופנית חשוכת מרפא, כי החולה סובל סבל פיסי או נפשי וכי תוחלת חייו היא לכל היותר שישה חודשים. הרופאים גם נדרשים לקבוע שהבקשה ניתנה מתוך צלילות הדעת, וכי החולה אינו בדיכאון. כדי למנוע "תיירות מוות" חייב המבקש להיות תושב המדינה חמש שנים לפחות. על הרופאים מוטלת החובה להסביר לחולה את כל האפשרויות האחרות העומדות לפניו, לרבות טיפול פליאטיבי (טיפול המביא להקלה בתסמיני המחלה אך אינו מרפא אותה). אם התמלאו תנאים אלו, הרופא המטפל רשאי לתת לחולה מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית. החוק מחייב את הרופא גם לדווח לרשויות הבריאות במדינה על כל "מרשם ממית" שנתן. ההליך כולו נבדק ביסודיות על ידי המדינה לאחר מות החולה. רופא הפועל במסגרת כללים אלו מוגן על ידי החוק, ואילו מותו של החולה אינו נחשב כהתאבדות אלא כמוות טבעי ממחלתו הראשונית. מאז שהחוק נכנס לתוקף, שום רופא באורגון לא הועמד לדין בשל הפרת המסגרת החוקית של "מוות בסיוע רופא".

חשוב מאוד להדגיש כי החוק באורגון מחייב את החולה לקחת את התרופה בעצמו, ואוסר על הרופא לתת אותה לחולה בכל צורה שהיא. מבחינה זו המצב המשפטי באורגון שונה באופן מהותי מזה הקיים בהולנד, בבלגיה, בשווייץ ובשוודיה. החוק במדינות אלה מאפשר, בצד מוות בסיוע רופא, גם המתת חסד פעילה (Active Euthanasia) שבה הרופא נותן בעצמו את התרופה הממיתה לחולה הסופני.

מאז 1998 מפרסמת אורגון דוח שנתי גלוי על יישום החוק בפועל. הנתונים העולים מהדוחות עד למרס 2009 הם: במשך 11 שנות תחולת החוק סיימו את חייהם 401 מטופלים במסגרת החוק. מתוך 88 המטופלים שקיבלו מרשמים בשנת 2008, 54 עשו שימוש בתרופה במינון ממית, 22 מתו מהמחלה הסופנית בה הם היו חולים ו-12 היו עוד בחיים בסוף שנת 2008. נוסף על כך, שישה מטופלים שקיבלו מרשם בשנת 2007 עשו בו שימוש בשנת 2008. כך שסך המטופלים שסיימו את חייהם על פי החוק בשנת 2008 היה 60. הגיל החציוני של המסיימים את חייהם על פי החוק בשנת 2008 היה 72. שיעור הנשים והגברים שמתו בחסות החוק שווה. רובם היו לבנים ובעלי מקצוע חופשי. למחציתם היתה השכלה גבוהה, ורובם היו חולי סרטן או חולים במחלת ניוון שרירים. כמעט כולם מתו בביתם, תוך שהם מקבלים טיפול פליאטיבי. לרוב המוחלט של המתים היה ביטוח רפואי שנשא בעלות הכספית של מחלתם. הסיבות העיקריות לבקשה של החולים לקבל "מרשם ממית" היו הפחד מפני אובדן העצמאות האישית, חוסר יכולת ליהנות עוד מהחיים, חשש מפני אובדן הכבוד העצמי, פחד מפני כאב וחוסר יכולת לשלוט על הסוגרים. רובם רצו לקבוע את המועד והצורה שבה ילכו לעולמם, ואיש לא ציין קשיים כלכליים עקב המחלה כגורם לבקשתו.

הצעת חוק זו מבקשת לאמץ את המודל שנקבע במדינת אורגון המתיר "מוות במרשם רופא".

בנוסף, הצעת החוק מתקנת את הגדרת "טיפול רפואי" בחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996, ומוסיפה לרשימת הטיפולים הרפואיים טיפול רפואי מקל (פליאטיבי). כיום, ההגדרה של "טיפול רפואי" בחוק זכויות החולה אינה כוללת במפורש את תחום הטיפול הרפואי המקל. חוק החולה הנוטה למות, המכיר במפורש בחובת הרופא להעניק טיפול זה, מתייחס אך ורק למי שהוא בגדר חולה הנוטה למות כמשמעו בחוק זה. התיקון המוצע נועד לצורך הבהרה כי הזכות לקבלת טיפול רפואי כוללת גם את הזכות לקבלת טיפול רפואי מקל, כל אימת שלדעת הרופא האחראי החולה זקוק לטיפול בתחום זה.

הצעות חוק דומות בעיקרן הונחו על שולחן הכנסת השמונה-עשרה על ידי חבר הכנסת חיים אורון (פ/2733/18); הוסרה מסדר היום ביום י"ד בשבט התשע"א (19 בינואר 2011) ועל ידי חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת (פ/3226/18), על שולחן הכנסת התשע-עשרה על ידי חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת (פ/1130/19), ועל ידי חבר הכנסת עפר שלח וקבוצת חברי הכנסת (פ/1867/19), ועל שולחן הכנסת העשרים על ידי חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת (פ/23/20; הוסרה מסדר היום ביום ז' בתמוז התשע"ו (13 ביולי 2016); פ/3207/20), ועל ידי חבר הכנסת עפר שלח וקבוצת חברי הכנסת (פ/1666/20; הוסרה מסדר היום ביום ז' בתמוז התשע"ו (13 ביולי 2016)), ועל ידי חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת (פ/1915/20; הוסרה מסדר היום ביום ז' בתמוז התשע"ו (13 ביולי 2016); פ/3233/20).

---------------------------------

הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים

והונחה על שולחן הכנסת ביום

י"ח בטבת התשע"ז – 16.1.17

מספר פנימי: 2014685

הכנסת העשרים

יוזמת: חברת הכנסת קסניה סבטלובה

______________________________________________

פ/3979/20

הצעת חוק החולה הנוטה למות (תיקון – מוות במרשם רופא), התשע"ז–2017

תיקון סעיף 11.בחוק החולה הנוטה למות, התשס"ו–2005 ס"ח התשס"ו, עמ' 58. (להלן – החוק העיקרי), בסעיף 1(א), אחרי "לבין ערך" יבוא "כבוד האדם של המטופל".
תיקון סעיף 32.בסעיף 3 לחוק העיקרי –
(1) אחרי ההגדרה "אדם קרוב" יבוא:

""אימות רפואי" – בחינת התיק הרפואי של המטופל ובדיקה אישית של המטופל על ידי הרופא האחראי, לאחר הקביעה של הרופא האישי;";

(2) אחרי ההגדרה "אפוטרופוס" יבוא:

""בגיר" – כמשמעותו בסעיף 3 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב–1962 ס"ח התשכ"ב, עמ' 120. ;";

(3) אחרי ההגדרה "מטפל" יבוא:

""מקום ציבורי" – כהגדרתו בסעיף 34כד לחוק העונשין, התשל"ז–1977 ס"ח התשל"ז, עמ' 226.;
"מרשם ממית" – מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית;";

(4) אחרי ההגדרה "פסיכולוג" יבוא:

""פסיכיאטר" – רופא שהוא בעל תואר מומחה בפסיכיאטריה לפי פקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז–1976 דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 30, עמ' 594.;";

(5) אחרי ההגדרה "סבל משמעותי" יבוא:

""ספק שירותי בריאות" – בעל רישיון המוסמך או מורשה על פי דין לספק טיפול רפואי או תרופות, לרבות מוסדות רפואיים;".

הוספת סימן ג'13.אחרי סעיף 18 לחוק העיקרי יבוא:
"סימן ג'1: חולה הנוטה למות המבקש לקצר את חייו באמצעות מרשם ממית

תחולת סימן ג'118א.הוראות סימן זה יחולו לגבי מטופל שהתקיימו בו כל אלה (בסימן זה – מטופל):

(1) רופא אחראי קבע כי הוא חולה הנוטה למות לפי הוראות סעיף 8, לאחר שהתייעץ עם רופאו האישי;
(2) הוא בעל כשרות;
(3) הוא בגיר;
(4) הוא אזרח ישראלי במשך חמש שנים לפחות.

בקשה לקבלת מרשם ממית18ב.מטופל רשאי לבקש מרשם ממית מרופאו האישי, באופן המפורט בפסקאות (1) עד (3) להלן:

(1) המטופל הביע בעל פה, בפני רופאו האישי, את רצונו בקבלת מרשם ממית, וביקש לקבל המרשם;

(2) המטופל מסר לרופאו האישי בקשה חתומה בכתב לקבלת מרשם ממית בהתאם להוראות סעיף 18ג, שנחתמה במועד מאוחר למועד שבו הביע את רצונו כאמור בפסקה (1);
(3) המטופל חזר והביע בעל פה, בפני רופאו האישי, את רצונו בקבלת מרשם ממית וביקש לקבל את המרשם, לאחר שחלפו 15 ימים לפחות מיום שמסר לרופאו האישי את הבקשה כאמור בפסקה (2).

בקשה לקבלת מרשם ממית 18ג.(א) בקשה בכתב לקבלת מרשם ממית תהיה בטופס שנוסחו מובא בתוספת החמישית ושיכלול הצהרה כי הבקשה ניתנה מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת.

(ב) בקשה תיחתם בידי מטופל מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת, בפני שני עדים, שיצהירו בחתימתם על גבי הבקשה על חתימת המטופל מתוך רצון חופשי ועצמאי על יסוד הבנה ושיקול דעת, ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.
(ג) לא יהיה עד לחתימת הבקשה מי שמתקיים בו אחד מאלה:

(1) הוא קרוב למטופל בקרבה משפחתית, לרבות קשרי נישואין ואימוץ;
(2) לפי צוואה התקפה בעת החתימה על טופס הבקשה הוא או בן משפחתו הקרוב צפוי לרשת את המטופל;
(3) הוא מנהל מוסד רפואי המטפל במטופל.

(ד) הרופא האישי של המטופל לא יהיה נוכח בעת החתימה על טופס הבקשה.

חזרת מטופל מבקשתו למרשם ממית18ד.מטופל רשאי לחזור בו מבקשתו לקבלת מרשם ממית, בכל זמן ודרך שיבחר.

אחריות רופא אישי18ה.(א) פנה רופא אחראי אל רופאו האישי של אדם להתייעצות לצורך קביעה כאמור בסעיף 18(א)(1), יבדוק הרופא האישי את האדם ואת תיקו הרפואי, לשם בירור התקיימות התנאים האמורים בסעיף 8(א).

(ב) בכל פניה של המטופל אל רופאו האישי בבקשה למרשם ממית לפי פסקאות (1), (2) או (3) לסעיף 18ב, יפעל הרופא האישי כלהלן:

(1) ימסור למטופל מידע עדכני לפי המפורט בפסקאות משנה (א) עד (ד) שלהלן:

(א) דיאגנוזה אודות מצבו הבריאותי;
(ב) פרוגנוזה אודות סיכויי החלמתו;
(ג) טיפולים בני ביצוע העומדים בפני המטופל, לרבות טיפול מקל, כולל אשפוז בהוספיס ומשככי כאבים;
(ד) תוצאות נטילת תרופת הרדמה לפי מרשם ממית והסכנות הפוטנציאליות אשר עשויות להיגרם כתוצאה ממימוש המרשם;

(2) יוודא שהבקשה נעשית מתוך צלילות דעת, מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת;
(3) יבחן אם יש חשד שהמטופל סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצון או בשיקול הדעת;
(4) ימליץ למטופל להיוועץ בקרוביו;
(5) יסביר למטופל כי הוא רשאי לחזור בו בכל עת ודרך מבקשתו לקבלת המרשם.

(ג) פנה מטופל אל רופאו האישי בבקשה למרשם ממית לפי פסקה (3) לסעיף 18ב, יפנה הרופא האישי את המטופל לרופא האחראי לביצוע אימות רפואי של קביעתו כי הבקשה נעשית מתוך צלילות דעת, מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת, וכי אין חשד שהמטופל סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצון או בשיקול הדעת.

הפניה לייעוץ18ו.חשדו הרופא האישי או הרופא האחראי, כי המטופל סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצון או בשיקול הדעת, יפנו את המטופל לייעוץ; לעניין זה, "ייעוץ" – פגישה טיפולית אחת או יותר של המטופל עם פסיכיאטר או פסיכולוג שהוסמכו לעניין זה על ידי המדינה, למטרת קביעה האם המטופל בעל כשרות, ואינו סובל מהפרעה פסיכולוגית או פסיכיאטרית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצונו או בשיקול דעתו.

מתן מרשם ממית18ז.(א) לא ייתן רופא אישי מרשם ממית אלא אם כן התקיימו הוראות סעיפים 18א עד 18ו והתקיימו כל אלה:

(1) הרופא האחראי, אימת את קביעת הרופא האישי כאמור בסעיף 18ה(ב)(2) ו-(3) ואם המטופל הופנה לייעוץ לפי סעיף 18ו – תוצאות הייעוץ אישרו כי המטופל בעל כשרות וכי אינו סובל מהפרעה פסיכולוגית או פסיכיאטרית או מדיכאון, שעשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצונו או בשיקול דעתו;
(2) חלפו 15 ימים לפחות מיום שהמטופל ביקש מרשם ממית לפי סעיף 18ב(3);
(3) הרופא האישי העמיד בפני המטופל את האפשרות לדחות את המשך התהליך לקבלת המרשם הממית לפרק זמן של חודש ימים מיום הבקשה הראשונה בעל פה; אין בהודעת המטופל על דחיית התהליך בחודש משום הפסקת התהליך לקבלת המרשם;
(4) הרופא האישי המליץ למטופל להודיע על החלטתו לקרובו;
(5) הרופא האישי הסביר למטופל את החשיבות בנוכחותו של אדם נוסף בעת נטילת תרופת ההרדמה במינון ממית ואת האיסור על נטילתה במקום ציבורי;
(6) הרופא האישי הציג בפני המטופל את אפשרות החזרה מהבקשה;
(7) הרופא האישי וידא שהמטופל לא חזר בו מבקשתו והוא עומד על בקשתו מתוך צלילות הדעת.

(ב) נתן הרופא האישי מרשם ממית, ימסור את המרשם באופן אישי לרוקח, והרוקח יספק את התרופה ישירות לידי המטופל, לא יאוחר מ-7 ימים ממועד מתן המרשם.

נטילת תרופה מרדימה במינון ממית 18ח.(א) קיבל מטופל תרופת הרדמה לפי מרשם ממית שביקש, ייטול את התרופה באופן עצמאי, במקום שאינו מקום ציבורי.

(ב) בתעודת פטירה של מטופל שנפטר בשל נטילת תרופת הרדמה לפי מרשם ממית, תצוין סיבת המוות כמוות טבעי ממחלתו הראשונית של המטופל; ככל הניתן יחתום על תעודת הפטירה הרופא האישי שנתן את המרשם הממית.

סילוק תרופת הרדמה במינון ממית שאינה בשימוש18ט.תרופת הרדמה במינון ממית שנותרה ולא נלקחה על ידי המטופל באופן עצמאי תסולק באמצעים הקבועים בדין.

תיעוד הליכים לפי סימן ג'118י.נוסף על האמור בסעיף 11 ובכל דין, בתיק הרפואי האישי של המטופל יתועדו כל התהליכים והתנאים הנדרשים לפי סימן זה.
דרישות דיווח18יא. (א) רופא אישי ידווח למשרד הבריאות על כל מרשם ממית שנתן; רוקח ידווח למשרד הבריאות על תרופת הרדמה במינון ממית שניפק לפי מרשם ממית.


(ב) משרד הבריאות יערוך תיעוד שנתי של בקשות לקבלת מרשם ממית.
(ג) משרד הבריאות יפרסם מדי שנה דוח בדבר מספר המבקשים לקבלת מרשם ממית ומספר המטופלים שמימשו את המרשם.

צוואות וחוזים18יב.כל התניה בחוזה, בצוואה או בהסכם אחר, שעלולה להשפיע על מטופל להגיש בקשה לקבלת מרשם ממית או לחזור בו מבקשה כאמור – בטלה.
ביטוח או קצבה שנתית18יג.(א) מכירה, רכישה או הנפקה של ביטוח חיים, בריאות או תאונות או קצבה שנתית לא תשפיע על הגשת בקשה לקבלת מרשם ממית או על חזרה מבקשה כאמור ולא תושפע מהן.

(ב) מימוש מרשם ממית על ידי מטופל לא ישפיע על ביטוחי החיים, הבריאות, התאונות או הקצבה השנתית.

הגבלות 18יד.(א) הוראות סימן זה אינן מתירות לרופא או לאדם אחר לסיים את חייו של מטופל באמצעות זריקה הגורמת למוות או המתת חסד.

(ב) צעדים הננקטים על פי סימן זה אין משמעם היתר להתאבדות, סיוע להתאבדות, המתת חסד או רצח.
(ג) בדוחות שמפרסמת המדינה, מימוש מרשם ממית על ידי מטופל לא ייחשב התאבדות או סיוע להתאבדות."

תיקון סעיף 194.בסעיף 19 לחוק העיקרי, בסופו יבוא "למעט הוראות לפי סימן ג'1".
תיקון סעיף 205. בסעיף 20 לחוק העיקרי, בסופו יבוא "למעט הוראות לפי סימן ג'1".
תיקון סעיף 476.בסעיף 47(א) לחוק העיקרי, אחרי פסקה (8) יבוא:
"(9) קביעת רופא אישי לעניין מתן מרשם ממית כאמור בסעיף 18ה."
הוספת סעיף 53א7.אחרי כותרת פרק ז' לחוק העיקרי יבוא:

"עונשין53א.(א) מי שזייף או שינה בקשה לקבלת מרשם ממית או הסתיר בקשתו של מטופל לקבלת המרשם, דינו – מאסר חמש שנים.

(ב) מי שאילץ מטופל להגיש בקשה לקבלת מרשם ממית או מנע ממנו לחזור בו מבקשה לקבלת מרשם ממית, דינו – מאסר שמונה שנים."

תיקון סעיף 548.בסעיף 54 לחוק העיקרי, האמור בו יסומן "(א)", ואחריו יבוא:
"(ב) לא יראו בבקשת מטופל לקבלת מרשם ממית מרופאו האישי כהזנחה מצד אפוטרופוס של המטופל."
תיקון סעיף 569.בסעיף 56 לחוק העיקרי –
(1) בכל מקום, אחרי "מטפל" יבוא "או ספק שירותי בריאות";
(2) בכל מקום, אחרי "טיפול רפואי מסוים" יבוא "או מרשם ממית";
(3) אחרי "למטפל" יבוא "או לספק שירותי בריאות".
תיקון סעיף 6010.בסעיף 60(א) לחוק העיקרי, אחרי פסקה (8) יבוא:
"(9) הוראות לאיסוף המידע אודות מטופלים שהגישו בקשה לקבלת מרשם ממית לפי סימן ג'1."
הוספת תוספת חמישית11.אחרי התוספת הרביעית לחוק העיקרי יבוא:
"תוספת חמישית
(סעיף 18ג)
טופס בקשה למרשם ממית
אני הח"מ,_____________, מספר ת.ז.____________, שהנני בגיר ואזרח ישראלי במשך חמש שנים לפחות (מצ"ב העתק מתעודת הזהות), מגיש בקשה זו מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת:
(1) אני סובל מ_________________, ועל פי קביעתו של רופא אחראי היא בעיה רפואית חשוכת מרפא ותוחלת חיי, אף אם יינתן לי טיפול רפואי, אינה עולה על שישה חודשים.
(2) הבעתי בעל פה בפני רופאי האישי את רצוני בקבלת מרשם ממית, וקיבלתי מידע מלא לגבי האבחנה הרפואית שלי, סיכויי ההחלמה, הטיפולים בני הביצוע שבאפשרותי לקבל, לרבות טיפול מקל כולל משככי כאבים ואשפוז בהוספיס; כמו כן קיבלתי מידע מלא לגבי אופי תרופת ההרדמה אשר אני מבקש שיינתן לי מרשם לקבלה, התוצאות הצפויות מנטילתה, והסיכונים האפשריים הגלומים בנטילת התרופה.
(3) הריני מבקש שרופאי האישי ______________ ירשום לי מרשם ממית, לתרופת הרדמה במינון ממית, שאותה אטול בעצמי, לסיום חיי בכבוד. כמו כן, אני מבקש שרופאי האישי ימסור את המרשם לרוקח ויוודא את אספקת המרשם על ידו. חתימה בראשי תיבות
(4) אני מבין את מלוא ההשלכות של הגשת בקשה זו ואני מצפה למות לאחר שאטול את תרופת ההרדמה במינון ממית שנרשמה לי. אני אף מבין שעל אף שמרבית המיתות מתרחשות בפרק זמן של שלוש שעות מרגע נטילת התרופה, קיימת אפשרות שהדבר ייקח זמן ארוך יותר. חתימה בראשי תיבות
(5) הריני מאשר כי:
- הודעתי למשפחתי על החלטתי לבקש מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית ולקחתי את דעותיהם בנושא לתשומת ליבי: כן/לא, חתימה בראשי תיבות
- החלטתי שלא להודיע למשפחתי על החלטתי לבקש מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית: כן/לא, חתימה בראשי תיבות
- אין לי קרוב שאני רוצה להודיע לו על החלטתי לבקש מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית: כן/לא, חתימה בראשי תיבות
(6) אני מבין כי אני יכול בכל זמן נתון ובכל דרך לחזור בי מבקשתי לקבל מרשם ממית וכי אני רשאי שלא לעשות שימוש במרשם הממית שיינתן לי או בתרופת ההרדמה שתונפק לי לפיו. חתימה בראשי תיבות
(7) אני מגיש בקשה זו באופן וולונטרי וללא הסתייגויות ומקבל על עצמי את כל החובות המוסריות הנגזרות מבקשה זו. חתימה בראשי תיבות
חתימת המטופל:___________ תאריך:_________________
הצהרת העדים
אנו, החתומים מטה, מצהירים כי מר ________ ת.ז. _________, אשר הגיש בקשה לקבלת מרשם ממית, לתרופת הרדמה במינון ממית, וחתם עליה בפנינו:
1. מוכר לנו באופן אישי;
2. חתם על הבקשה בנוכחותנו בתאריך המצוין מעלה, שלא בנוכחות הרופא האישי;
3. חתם על הבקשה מתוך רצון חופשי ועצמאי על יסוד הבנה ושיקול דעת, ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.
שמו המודפס של העד הראשון______________ ת.ז. ___________
חתימת העד הראשון ________תאריך__________
שמו המודפס של העד השני
חתימת העד השני ________תאריך_________ ת.ז. ___________."

תיקון חוק זכויות החולה12.בחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996 ס"ח התשנ"ו, עמ' 327., בסעיף 2, בהגדרה "טיפול רפואי", במקום "או טיפול סיעודי" יבוא "טיפול סיעודי או טיפול מקל (פליאטיבי – Palliative)".

דברי הסבר

חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו–2005 (להלן – החוק), הכיר בעובדה שאפשר לשמר, באמצעים מלאכותיים, את חייהם של חולים במחלות חשוכות מרפא מעבר לגבול הטבעי של אותן מחלות. יכולת טכנית זו דנה את החולים לייסורים מתמידים, פיסיים ונפשיים, כשהיא מאריכה את תהליך הגסיסה ללא כל תקווה או תוחלת. החוק מכבד את זכות החולה על גופו ולכן הוא מאפשר לרופאים לקבל את בקשתו של חולה הנוטה למות שלא להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים. כך, החוק מתיר לרופאים, שלא לחבר או לחדש חיבור של חולה כזה למכשיר הנשמה, ובלבד שנקבע כי הוא אכן מתייסר במחלה חשוכת מרפא, כי אכן ימיו ספורים וכי נתן את בקשתו מתוך צלילות הדעת והמחשבה.

יחד עם זאת, החוק אינו חל על חולה מתייסר הנוטה למות, שחייו אינם תלויים ב"אמצעים מלאכותיים" אשר את הפסקת השימוש בהם הוא יכול לדרוש כדי למות. חולים כאלה אינם יכולים לממש את זכותם האנושית והאזרחית הבסיסית למוות מוקדם וגואל, ובשם החוק הם נידונים להמשיך ולהתייסר. אין זה מפתיע כי לא מעטים מהם בוחרים לסיים את חייהם בהתאבדות, הנעשית לעתים בצורה ברוטלית ומותירה צלקת נוראה בלב בני המשפחה.

החוק אינו אוסר על אדם הרוצה בכך להתאבד, אך סיוע במעשה כזה, גם מצד בן משפחה, הוא עבירה פלילית. מציאות זו הביאה לא פעם גם למצב נואש של מוות כפול, שבו רוצח בן הזוג הבריא את זה החולה, כדי לגאול אותו מייסוריו, ומתאבד מיד לאחר מכן.

מדינת אורגון בארצות הברית היתה הראשונה בעולם שהתמודדה באומץ עם סוגיה זו. חוק מוות בכבוד (Death With Dignity Act) אושר שם בשני משאלי עם בשנים 1994 ו-1997, נכנס לתוקף ב-1998 ומאז עמד בהצלחה בכמה וכמה "מתקפות משפטיות" מצד הממשל הפדרלי הרפובליקאי השמרני. החוק באורגון מתיר מוות בסיוע רופא (Physician Assisted Death) בתנאים מוגדרים היטב ומחמירים מאוד. ב-2008 התקבל חוק דומה גם במדינת וושינגטון.

החוקים באורגון ובוושינגטון מאפשרים לאדם בוגר, בן 18 שנה לפחות, החולה במחלה חשוכת מרפא ונוטה למות, לבקש מהרופא שלו "מרשם ממית". את הבקשה הוא חייב להביע פעמיים בעל פה, ופעם נוספת בכתב, בנוכחות שני עדים ובהפרש של 15 ימים בין בקשה לבקשה. שני רופאים חייבים לאשר כי אכן מדובר במחלה סופנית חשוכת מרפא, כי החולה סובל סבל פיסי או נפשי וכי תוחלת חייו היא לכל היותר שישה חודשים. הרופאים גם נדרשים לקבוע שהבקשה ניתנה מתוך צלילות הדעת, וכי החולה אינו בדיכאון. כדי למנוע "תיירות מוות" חייב המבקש להיות תושב המדינה חמש שנים לפחות. על הרופאים מוטלת החובה להסביר לחולה את כל האפשרויות האחרות העומדות לפניו, לרבות טיפול פליאטיבי (טיפול המביא להקלה בתסמיני המחלה אך אינו מרפא אותה). אם התמלאו תנאים אלו, הרופא המטפל רשאי לתת לחולה מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית. החוק מחייב את הרופא גם לדווח לרשויות הבריאות במדינה על כל "מרשם ממית" שנתן. ההליך כולו נבדק ביסודיות על ידי המדינה לאחר מות החולה. רופא הפועל במסגרת כללים אלו מוגן על ידי החוק, ואילו מותו של החולה אינו נחשב כהתאבדות אלא כמוות טבעי ממחלתו הראשונית. מאז שהחוק נכנס לתוקף, שום רופא באורגון לא הועמד לדין בשל הפרת המסגרת החוקית של "מוות בסיוע רופא".

חשוב מאוד להדגיש כי החוק באורגון מחייב את החולה לקחת את התרופה בעצמו, ואוסר על הרופא לתת אותה לחולה בכל צורה שהיא. מבחינה זו המצב המשפטי באורגון שונה באופן מהותי מזה הקיים בהולנד, בבלגיה, בשווייץ ובשוודיה. החוק במדינות אלה מאפשר, בצד מוות בסיוע רופא, גם המתת חסד פעילה (Active Euthanasia) שבה הרופא נותן בעצמו את התרופה הממיתה לחולה הסופני.

מאז 1998 מפרסמת אורגון דוח שנתי גלוי על יישום החוק בפועל. הנתונים העולים מהדוחות עד למרס 2009 הם: במשך 11 שנות תחולת החוק סיימו את חייהם 401 מטופלים במסגרת החוק. מתוך 88 המטופלים שקיבלו מרשמים בשנת 2008, 54 עשו שימוש בתרופה במינון ממית, 22 מתו מהמחלה הסופנית בה הם היו חולים ו-12 היו עוד בחיים בסוף שנת 2008. נוסף על כך, שישה מטופלים שקיבלו מרשם בשנת 2007 עשו בו שימוש בשנת 2008. כך שסך המטופלים שסיימו את חייהם על פי החוק בשנת 2008 היה 60. הגיל החציוני של המסיימים את חייהם על פי החוק בשנת 2008 היה 72. שיעור הנשים והגברים שמתו בחסות החוק שווה. רובם היו לבנים ובעלי מקצוע חופשי. למחציתם היתה השכלה גבוהה, ורובם היו חולי סרטן או חולים במחלת ניוון שרירים. כמעט כולם מתו בביתם, תוך שהם מקבלים טיפול פליאטיבי. לרוב המוחלט של המתים היה ביטוח רפואי שנשא בעלות הכספית של מחלתם. הסיבות העיקריות לבקשה של החולים לקבל "מרשם ממית" היו הפחד מפני אובדן העצמאות האישית, חוסר יכולת ליהנות עוד מהחיים, חשש מפני אובדן הכבוד העצמי, פחד מפני כאב וחוסר יכולת לשלוט על הסוגרים. רובם רצו לקבוע את המועד והצורה שבה ילכו לעולמם, ואיש לא ציין קשיים כלכליים עקב המחלה כגורם לבקשתו.

הצעת חוק זו מבקשת לאמץ את המודל שנקבע במדינת אורגון המתיר "מוות במרשם רופא".

בנוסף, הצעת החוק מתקנת את הגדרת "טיפול רפואי" בחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996, ומוסיפה לרשימת הטיפולים הרפואיים טיפול רפואי מקל (פליאטיבי). כיום, ההגדרה של "טיפול רפואי" בחוק זכויות החולה אינה כוללת במפורש את תחום הטיפול הרפואי המקל. חוק החולה הנוטה למות, המכיר במפורש בחובת הרופא להעניק טיפול זה, מתייחס אך ורק למי שהוא בגדר חולה הנוטה למות כמשמעו בחוק זה. התיקון המוצע נועד לצורך הבהרה כי הזכות לקבלת טיפול רפואי כוללת גם את הזכות לקבלת טיפול רפואי מקל, כל אימת שלדעת הרופא האחראי החולה זקוק לטיפול בתחום זה.

הצעות חוק דומות בעיקרן הונחו על שולחן הכנסת השמונה-עשרה על ידי חבר הכנסת חיים אורון (פ/2733/18); הוסרה מסדר היום ביום י"ד בשבט התשע"א (19 בינואר 2011)) ועל ידי חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת (פ/3226/18), על שולחן הכנסת התשע-עשרה על ידי חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת (פ/1130/19), ועל ידי חבר הכנסת עפר שלח וקבוצת חברי הכנסת (פ/1867/19).

הצעות חוק זהות הונחו על שולחן הכנסת העשרים על ידי חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת (פ/23/20; הוסרה מסדר היום ביום ז' בתמוז התשע"ו (13 ביולי 2016); פ/3207/20), ועל ידי חבר הכנסת עפר שלח וקבוצת חברי הכנסת (פ/1666/20; הוסרה מסדר היום ביום ז' בתמוז התשע"ו (13 ביולי 2016); פ/3693/20), ועל ידי חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת (פ/1915/20; הוסרה מסדר היום ביום ז' בתמוז התשע"ו (13 ביולי 2016); פ/3233/20).

---------------------------------

הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים

והונחה על שולחן הכנסת ביום

ח' באדר התשע"ז – 6.3.17

מספר פנימי: 2015460

הכנסת העשרים

יוזם: חבר הכנסת דב חנין

___________________________________________

פ/4072/20

הצעת חוק החולה הנוטה למות (תיקון – מוות במרשם רופא), התשע"ז–2017

תיקון סעיף 11.בחוק החולה הנוטה למות, התשס"ו–2005 ס"ח התשס"ו, עמ' 58. (להלן – החוק העיקרי), בסעיף 1(א), אחרי "לבין ערך" יבוא "כבוד האדם של המטופל".
תיקון סעיף 32.בסעיף 3 לחוק העיקרי –
(1) אחרי ההגדרה "אדם קרוב" יבוא:

""אימות רפואי" – בחינת התיק הרפואי של המטופל ובדיקה אישית של המטופל על ידי הרופא האחראי, לאחר הקביעה של הרופא האישי;";

(2) אחרי ההגדרה "אפוטרופוס" יבוא:

""בגיר" – כמשמעותו בסעיף 3 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב–1962 ס"ח התשכ"ב, עמ' 120. ;";

(3) אחרי ההגדרה "מטפל" יבוא:

""מקום ציבורי" – כהגדרתו בסעיף 34כד לחוק העונשין, התשל"ז–1977 ס"ח התשל"ז, עמ' 226.;
"מרשם ממית" – מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית;";

(4) אחרי ההגדרה "פסיכולוג" יבוא:

""פסיכיאטר" – רופא שהוא בעל תואר מומחה בפסיכיאטריה לפי פקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז–1976 דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 30, עמ' 594.;";

(5) אחרי ההגדרה "סבל משמעותי" יבוא:

""ספק שירותי בריאות" – בעל רישיון המוסמך או מורשה על פי דין לספק טיפול רפואי או תרופות, לרבות מוסדות רפואיים;".

הוספת סימן ג'13.אחרי סעיף 18 לחוק העיקרי יבוא:
"סימן ג'1: חולה הנוטה למות המבקש לקצר את חייו באמצעות מרשם ממית

תחולת סימן ג'118א.הוראות סימן זה יחולו לגבי מטופל שהתקיימו בו כל אלה (בסימן זה – מטופל):

(1) רופא אחראי קבע כי הוא חולה הנוטה למות לפי הוראות סעיף 8, לאחר שהתייעץ עם רופאו האישי;
(2) הוא בעל כשרות;
(3) הוא בגיר;
(4) הוא אזרח ישראלי במשך חמש שנים לפחות.

בקשה לקבלת מרשם ממית18ב.מטופל רשאי לבקש מרשם ממית מרופאו האישי, באופן המפורט בפסקאות (1) עד (3) להלן:

(1) המטופל הביע בעל פה, בפני רופאו האישי, את רצונו בקבלת מרשם ממית, וביקש לקבל המרשם;
(2) המטופל מסר לרופאו האישי בקשה חתומה בכתב לקבלת מרשם ממית בהתאם להוראות סעיף 18ג, שנחתמה במועד מאוחר למועד שבו הביע את רצונו כאמור בפסקה (1);
(3) המטופל חזר והביע בעל פה, בפני רופאו האישי, את רצונו בקבלת מרשם ממית וביקש לקבל את המרשם, לאחר שחלפו 15 ימים לפחות מיום שמסר לרופאו האישי את הבקשה כאמור בפסקה (2).

בקשה לקבלת מרשם ממית18ג.(א) בקשה בכתב לקבלת מרשם ממית תהיה בטופס שנוסחו מובא בתוספת החמישית ושיכלול הצהרה כי הבקשה ניתנה מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת.

(ב) בקשה תיחתם בידי מטופל מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת, בפני שני עדים, שיצהירו בחתימתם על גבי הבקשה על חתימת המטופל מתוך רצון חופשי ועצמאי על יסוד הבנה ושיקול דעת, ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.
(ג) לא יהיה עד לחתימת הבקשה מי שמתקיים בו אחד מאלה:

(1) הוא קרוב למטופל בקרבה משפחתית, לרבות קשרי נישואין ואימוץ;
(2) לפי צוואה התקפה בעת החתימה על טופס הבקשה הוא או בן משפחתו הקרוב צפוי לרשת את המטופל;
(3) הוא מנהל מוסד רפואי המטפל במטופל.

(ד) הרופא האישי של המטופל לא יהיה נוכח בעת החתימה על טופס הבקשה.

חזרת מטופל מבקשתו למרשם ממית18ד.מטופל רשאי לחזור בו מבקשתו לקבלת מרשם ממית, בכל זמן ודרך שיבחר.

אחריות רופא אישי18ה.(א) פנה רופא אחראי אל רופאו האישי של אדם להתייעצות לצורך קביעה כאמור בסעיף 18(א)(1), יבדוק הרופא האישי את האדם ואת תיקו הרפואי, לשם בירור התקיימות התנאים האמורים בסעיף 8(א).

(ב) בכל פניה של המטופל אל רופאו האישי בבקשה למרשם ממית לפי פסקאות (1), (2) או (3) לסעיף 18ב, יפעל הרופא האישי כלהלן:

(1) ימסור למטופל מידע עדכני לפי המפורט בפסקאות משנה (א) עד (ד) שלהלן:

(א) דיאגנוזה אודות מצבו הבריאותי;
(ב) פרוגנוזה אודות סיכויי החלמתו;
(ג) טיפולים בני ביצוע העומדים בפני המטופל, לרבות טיפול מקל, כולל אשפוז בהוספיס ומשככי כאבים;
(ד) תוצאות נטילת תרופת הרדמה לפי מרשם ממית והסכנות הפוטנציאליות אשר עשויות להיגרם כתוצאה ממימוש המרשם;

(2) יוודא שהבקשה נעשית מתוך צלילות דעת, מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת;
(3) יבחן אם יש חשד שהמטופל סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצון או בשיקול הדעת;
(4) ימליץ למטופל להיוועץ בקרוביו;
(5) יסביר למטופל כי הוא רשאי לחזור בו בכל עת ודרך מבקשתו לקבלת המרשם.

(ג) פנה מטופל אל רופאו האישי בבקשה למרשם ממית לפי פסקה (3) לסעיף 18ב, יפנה הרופא האישי את המטופל לרופא האחראי לביצוע אימות רפואי של קביעתו כי הבקשה נעשית מתוך צלילות דעת, מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת, וכי אין חשד שהמטופל סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצון או בשיקול הדעת.

הפניה לייעוץ18ו.חשדו הרופא האישי או הרופא האחראי, כי המטופל סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצון או בשיקול הדעת, יפנו את המטופל לייעוץ; לעניין זה, "ייעוץ" – פגישה טיפולית אחת או יותר של המטופל עם פסיכיאטר או פסיכולוג שהוסמכו לעניין זה על ידי המדינה, למטרת קביעה האם המטופל בעל כשרות, ואינו סובל מהפרעה פסיכולוגית או פסיכיאטרית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצונו או בשיקול דעתו.
מתן מרשם ממית18ז.(א) לא ייתן רופא אישי מרשם ממית אלא אם כן התקיימו הוראות סעיפים 18א עד 18ו והתקיימו כל אלה:

(1) הרופא האחראי, אימת את קביעת הרופא האישי כאמור בסעיף 18ה(ב)(2) ו-(3) ואם המטופל הופנה לייעוץ לפי סעיף 18ו – תוצאות הייעוץ אישרו כי המטופל בעל כשרות וכי אינו סובל מהפרעה פסיכולוגית או פסיכיאטרית או מדיכאון, שעשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצונו או בשיקול דעתו;
(2) חלפו 15 ימים לפחות מיום שהמטופל ביקש מרשם ממית לפי סעיף 18ב(3);
(3) הרופא האישי העמיד בפני המטופל את האפשרות לדחות את המשך התהליך לקבלת המרשם הממית לפרק זמן של חודש ימים מיום הבקשה הראשונה בעל פה; אין בהודעת המטופל על דחיית התהליך בחודש משום הפסקת התהליך לקבלת המרשם;
(4) הרופא האישי המליץ למטופל להודיע על החלטתו לקרובו;
(5) הרופא האישי הסביר למטופל את החשיבות בנוכחותו של אדם נוסף בעת נטילת תרופת ההרדמה במינון ממית ואת האיסור על נטילתה במקום ציבורי;
(6) הרופא האישי הציג בפני המטופל את אפשרות החזרה מהבקשה;
(7) הרופא האישי וידא שהמטופל לא חזר בו מבקשתו והוא עומד על בקשתו מתוך צלילות הדעת.

(ב) נתן הרופא האישי מרשם ממית, ימסור את המרשם באופן אישי לרוקח, והרוקח יספק את התרופה ישירות לידי המטופל, לא יאוחר מ-7 ימים ממועד מתן המרשם.

נטילת תרופת הרדמה במינון ממית 18ח.(א) קיבל מטופל תרופת הרדמה לפי מרשם ממית שביקש, ייטול את התרופה באופן עצמאי, במקום שאינו מקום ציבורי.

(ב) בתעודת פטירה של מטופל שנפטר בשל נטילת תרופת הרדמה לפי מרשם ממית, תצוין סיבת המוות כמוות טבעי ממחלתו הראשונית של המטופל; ככל הניתן יחתום על תעודת הפטירה הרופא האישי שנתן את המרשם הממית.

סילוק תרופת הרדמה במינון ממית שאינה בשימוש18ט.תרופת הרדמה במינון ממית שנותרה ולא נלקחה על ידי המטופל באופן עצמאי תסולק באמצעים הקבועים בדין.

תיעוד הליכים לפי סימן ג'118י.נוסף על האמור בסעיף 11 ובכל דין, בתיק הרפואי האישי של המטופל יתועדו כל התהליכים והתנאים הנדרשים לפי סימן זה.
דרישות דיווח18יא. (א) רופא אישי ידווח למשרד הבריאות על כל מרשם ממית שנתן; רוקח ידווח למשרד הבריאות על תרופת הרדמה במינון ממית שניפק לפי מרשם ממית.

(ב) משרד הבריאות יערוך תיעוד שנתי של בקשות לקבלת מרשם ממית.
(ג) משרד הבריאות יפרסם מדי שנה דוח בדבר מספר המבקשים לקבלת מרשם ממית ומספר המטופלים שמימשו את המרשם

צוואות וחוזים18יב.כל התניה בחוזה, בצוואה או בהסכם אחר, שעלולה להשפיע על מטופל להגיש בקשה לקבלת מרשם ממית או לחזור בו מבקשה כאמור – בטלה.
ביטוח או קצבה שנתית18יג.(א) מכירה, רכישה או הנפקה של ביטוח חיים, בריאות או תאונות או קצבה שנתית לא תשפיע על הגשת בקשה לקבלת מרשם ממית או על חזרה מבקשה כאמור ולא תושפע מהן.

(ב) מימוש מרשם ממית על ידי מטופל לא ישפיע על ביטוחי החיים, הבריאות, התאונות או הקצבה השנתית.

הגבלות 18יד.(א) הוראות סימן זה אינן מתירות לרופא או לאדם אחר לסיים את חייו של מטופל באמצעות זריקה הגורמת למוות או המתת חסד.

(ב) צעדים הננקטים על פי סימן זה אין משמעם היתר להתאבדות, סיוע להתאבדות, המתת חסד או רצח.
(ג) בדוחות שמפרסמת המדינה, מימוש מרשם ממית על ידי מטופל לא ייחשב התאבדות או סיוע להתאבדות."

תיקון סעיף 194.בסעיף 19 לחוק העיקרי, בסופו יבוא "למעט הוראות לפי סימן ג'1".
תיקון סעיף 205. בסעיף 20 לחוק העיקרי, בסופו יבוא "למעט הוראות לפי סימן ג'1".
תיקון סעיף 476.בסעיף 47(א) לחוק העיקרי, אחרי פסקה (8) יבוא:
"(9) קביעת רופא אישי לעניין מתן מרשם ממית כאמור בסעיף 18ה."
הוספת סעיף 53א7.אחרי כותרת פרק ז', לחוק העיקרי יבוא:

"עונשין53א.(א) מי שזייף או שינה בקשה לקבלת מרשם ממית או הסתיר בקשתו של מטופל לקבלת המרשם, דינו – מאסר חמש שנים.

(ב) מי שאילץ מטופל להגיש בקשה לקבלת מרשם ממית או מנע ממנו לחזור בו מבקשה לקבלת מרשם ממית, דינו – מאסר שמונה שנים."

תיקון סעיף 548.בסעיף 54 לחוק העיקרי, האמור בו יסומן "(א)", ואחריו יבוא:
"(ב) לא יראו בבקשת מטופל לקבלת מרשם ממית מרופאו האישי כהזנחה מצד אפוטרופוס של המטופל."
תיקון סעיף 569.בסעיף 56 לחוק העיקרי –
(1) בכל מקום, אחרי "מטפל" יבוא "או ספק שירותי בריאות";
(2) בכל מקום, אחרי "טיפול רפואי מסוים" יבוא "או מרשם ממית";
(3) אחרי "למטפל" יבוא "או לספק שירותי בריאות".
תיקון סעיף 6010.בסעיף 60(א) לחוק העיקרי, אחרי פסקה (8) יבוא:
"(9) הוראות לאיסוף המידע אודות מטופלים שהגישו בקשה לקבלת מרשם ממית לפי סימן ג'1."
הוספת תוספת חמישית11.אחרי התוספת הרביעית לחוק העיקרי יבוא:
"תוספת חמישית
(סעיף 18ג)
טופס בקשה למרשם ממית
אני הח"מ,_____________, מספר ת.ז.____________, שהנני בגיר ואזרח ישראלי במשך חמש שנים לפחות (מצ"ב העתק מתעודת הזהות), מגיש בקשה זו מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת:
(1) אני סובל מ_________________, ועל פי קביעתו של רופא אחראי היא בעיה רפואית חשוכת מרפא ותוחלת חיי, אף אם יינתן לי טיפול רפואי, אינה עולה על שישה חודשים.
(2) הבעתי בעל פה בפני רופאי האישי את רצוני בקבלת מרשם ממית, וקיבלתי מידע מלא לגבי האבחנה הרפואית שלי, סיכויי ההחלמה, הטיפולים בני הביצוע שבאפשרותי לקבל, לרבות טיפול מקל כולל משככי כאבים ואשפוז בהוספיס; כמו כן קיבלתי מידע מלא לגבי אופי תרופת ההרדמה אשר אני מבקש שיינתן לי מרשם לקבלה, התוצאות הצפויות מנטילתה, והסיכונים האפשריים הגלומים בנטילת התרופה.
(3) הריני מבקש שרופאי האישי ______________ ירשום לי מרשם ממית, לתרופת הרדמה במינון ממית, שאותה אטול בעצמי, לסיום חיי בכבוד. כמו כן, אני מבקש שרופאי האישי ימסור את המרשם לרוקח ויוודא את אספקת המרשם על ידו; חתימה בראשי תיבות
(4) אני מבין את מלוא ההשלכות של הגשת בקשה זו ואני מצפה למות לאחר שאטול את תרופת ההרדמה במינון ממית שנרשמה לי. אני אף מבין שעל אף שמרבית המיתות מתרחשות בפרק זמן של שלוש שעות מרגע נטילת התרופה, קיימת אפשרות שהדבר ייקח זמן ארוך יותר; חתימה בראשי תיבות
(5) הריני מאשר כי:
- הודעתי למשפחתי על החלטתי לבקש מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית ולקחתי את דעותיהם בנושא לתשומת ליבי: כן/לא; חתימה בראשי תיבות
- החלטתי שלא להודיע למשפחתי על החלטתי לבקש מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית: כן/לא; חתימה בראשי תיבות
- אין לי קרוב שאני רוצה להודיע לו על החלטתי לבקש מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית: כן/לא; חתימה בראשי תיבות
(6) אני מבין כי אני יכול בכל זמן נתון ובכל דרך לחזור בי מבקשתי לקבל מרשם ממית וכי אני רשאי שלא לעשות שימוש במרשם הממית שיינתן לי או בתרופת ההרדמה שתונפק לי לפיו; חתימה בראשי תיבות
(7) אני מגיש בקשה זו באופן וולונטרי וללא הסתייגויות ומקבל על עצמי את כל החובות המוסריות הנגזרות מבקשה זו; חתימה בראשי תיבות
חתימת המטופל:___________ תאריך:_________________
הצהרת העדים
אנו, החתומים מטה, מצהירים כי מר ________ ת.ז. _________, אשר הגיש בקשה לקבלת מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית, וחתם עליה בפנינו:
1. מוכר לנו באופן אישי;
2. חתם על הבקשה בנוכחותנו בתאריך המצוין מעלה, שלא בנוכחות הרופא האישי;
3. חתם על הבקשה מתוך רצון חופשי ועצמאי על יסוד הבנה ושיקול דעת, ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.
שמו המודפס של העד הראשון______________ ת.ז. ___________
חתימת העד הראשון ________תאריך__________
שמו המודפס של העד השני
חתימת העד השני ________תאריך_________ ת.ז. ___________."
תיקון חוק זכויות החולה12.בחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996 ס"ח התשנ"ו, עמ' 327., בסעיף 2, בהגדרה "טיפול רפואי", במקום "או טיפול סיעודי" יבוא "טיפול סיעודי או טיפול מקל (פליאטיבי – Palliative)".

דברי הסבר

חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו–2005 (להלן – החוק), הכיר בעובדה שאפשר לשמר, באמצעים מלאכותיים, את חייהם של חולים במחלות חשוכות מרפא מעבר לגבול הטבעי של אותן מחלות. יכולת טכנית זו דנה את החולים לייסורים מתמידים, פיסיים ונפשיים, כשהיא מאריכה את תהליך הגסיסה ללא כל תקווה או תוחלת. החוק מכבד את זכות המטופל על גופו ולכן הוא מאפשר לרופאים לקבל את בקשתו של חולה הנוטה למות שלא להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים. כך, החוק מתיר לרופאים, שלא לחבר, או לחדש חיבור של חולה כזה למכשיר הנשמה, ובלבד שנקבע כי הוא אכן מתייסר במחלה חשוכת מרפא, כי אכן ימיו ספורים וכי נתן את בקשתו מתוך צלילות הדעת והמחשבה.

עם זאת, החוק אינו חל על חולה מתייסר הנוטה למות, שחייו אינם תלויים ב"אמצעים מלאכותיים" אשר את הפסקת השימוש בהם הוא יכול לדרוש כדי למות. חולים כאלה אינם יכולים לממש את זכותם האנושית והאזרחית הבסיסית למוות מוקדם וגואל, ובשם החוק הם נידונים להמשיך ולהתייסר. אין זה מפתיע כי לא מעטים מהם בוחרים לסיים את חייהם בהתאבדות, הנעשית לעתים בצורה ברוטלית ומותירה צלקת נוראה בלב בני המשפחה.

החוק אינו אוסר על אדם הרוצה בכך להתאבד, אך סיוע במעשה כזה, גם מצד בן משפחה, הוא עבירה פלילית. מציאות זו הביאה לא פעם גם למצב נואש של מוות כפול, שבו רוצח בן הזוג הבריא את זה המטופל, כדי לגאול אותו מייסוריו, ומתאבד מיד לאחר מכן.

מדינת אורגון בארצות הברית היתה הראשונה בעולם שהתמודדה באומץ עם סוגיה זו. חוק מוות בכבוד (Death With Dignity Act) אושר שם בשני משאלי עם בשנים 1994 ו-1997, נכנס לתוקף בשנת 1998 ומאז עמד בהצלחה בכמה וכמה "מתקפות משפטיות" מצד הממשל הפדרלי הרפובליקאי השמרני. החוק באורגון מתיר מוות בסיוע רופא (Physician Assisted Death) בתנאים מוגדרים היטב ומחמירים מאוד. בשנת 2008 התקבל חוק דומה גם במדינת וושינגטון וב-2013 במדינת וורמונט.

החוקים באורגון, וושינגטון ווורמונט מאפשרים לאדם בוגר, בן 18 שנה לפחות, המטופל במחלה חשוכת מרפא ונוטה למות, לבקש מהרופא שלו "מרשם ממית". את הבקשה הוא חייב להביע פעמיים בעל פה, ופעם נוספת בכתב, בנוכחות שני עדים ובהפרש של 15 ימים בין בקשה לבקשה. שני רופאים חייבים לאשר כי אכן מדובר במחלה סופנית חשוכת מרפא, כי המטופל סובל סבל פיסי או נפשי וכי תוחלת חייו היא לכל היותר שישה חודשים. הרופאים גם נדרשים לקבוע שהבקשה ניתנה מתוך צלילות הדעת, וכי המטופל אינו בדיכאון. כדי למנוע "תיירות מוות" חייב המבקש להיות תושב המדינה חמש שנים לפחות. על הרופאים מוטלת החובה להסביר לחולה את כל האפשרויות האחרות העומדות לפניו, לרבות טיפול פליאטיבי (טיפול המביא להקלה בתסמיני המחלה אך אינו מרפא אותה). אם התמלאו תנאים אלו, הרופא המטפל רשאי לתת לחולה מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית. החוק מחייב את הרופא גם לדווח לרשויות הבריאות במדינה על כל "מרשם ממית" שנתן. ההליך כולו נבדק ביסודיות על ידי המדינה לאחר מות המטופל. רופא הפועל במסגרת כללים אלו מוגן על ידי החוק, ואילו מותו של המטופל אינו נחשב כהתאבדות אלא כמוות טבעי ממחלתו הראשונית. מאז שהחוק נכנס לתוקף, שום רופא באורגון לא הועמד לדין בשל הפרת המסגרת החוקית של "מוות בסיוע רופא".

חשוב מאוד להדגיש כי החוק באורגון מחייב את המטופל לקחת את התרופה בעצמו, ואוסר על הרופא לתת אותה לחולה בכל צורה שהיא. מבחינה זו המצב המשפטי באורגון שונה באופן מהותי מזה הקיים בהולנד, בבלגיה, בשווייץ ובשוודיה. החוק במדינות אלה מאפשר, בצד מוות בסיוע רופא, גם המתת חסד פעילה (Active Euthanasia) שבה הרופא נותן בעצמו את התרופה הממיתה לחולה הסופני.

מאז שנת 1998 מפרסמת אורגון דוח שנתי גלוי על יישום החוק בפועל. הנתונים העולים מהדוחות עד למרס 2009 הם: במשך 11 שנות תחולת החוק, סיימו את חייהם 401 מטופלים במסגרת החוק. מתוך 88 המטופלים שקיבלו מרשמים בשנת 2008, 54 עשו שימוש בתרופה במינון ממית, 22 מתו מהמחלה הסופנית בה הם היו חולים ו-12 היו עוד בחיים בסוף שנת 2008. נוסף על כך, שישה מטופלים שקיבלו מרשם בשנת 2007 עשו בו שימוש בשנת 2008. כך שסך המטופלים שסיימו את חייהם על פי החוק בשנת 2008 היה 60. הגיל החציוני של המסיימים את חייהם על פי החוק בשנת 2008 היה 72. שיעור הנשים והגברים שמתו בחסות החוק שווה. רובם היו לבנים ובעלי מקצוע חופשי. למחציתם הייתה השכלה גבוהה, ורובם היו חולי סרטן או חולים במחלת ניוון שרירים. כמעט כולם מתו בביתם, תוך שהם מקבלים טיפול פליאטיבי. לרוב המוחלט של המתים היה ביטוח רפואי שנשא בעלות הכספית של מחלתם. הסיבות העיקריות לבקשה של החולים לקבל "מרשם ממית" היו הפחד מפני אובדן העצמאות האישית, חוסר יכולת ליהנות עוד מהחיים, חשש מפני אובדן הכבוד העצמי, פחד מפני כאב וחוסר יכולת לשלוט על הסוגרים. רובם רצו לקבוע את המועד והצורה שבה ילכו לעולמם, ואיש לא ציין קשיים כלכליים עקב המחלה כגורם לבקשתו.

הצעת חוק זו נועדה לאמץ את המודל שנקבע במדינת אורגון המתיר "מוות במרשם רופא".

בנוסף, הצעת החוק מתקנת את הגדרת "טיפול רפואי" בחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996, ומוסיפה לרשימת הטיפולים הרפואיים טיפול רפואי מקל (פליאטיבי). כיום, ההגדרה של "טיפול רפואי" בחוק האמור אינה כוללת במפורש את תחום הטיפול הרפואי המקל. חוק החולה הנוטה למות, המכיר במפורש בחובת הרופא להעניק טיפול זה, מתייחס אך ורק למי שהוא בגדר חולה הנוטה למות כמשמעו בחוק זה. התיקון המוצע נועד לצורך הבהרה כי הזכות לקבלת טיפול רפואי כוללת גם את הזכות לקבלת טיפול רפואי מקל, כל אימת שלדעת הרופא האחראי המטופל זקוק לטיפול בתחום זה.

הצעות חוק דומות בעיקרן הונחו על שולחן הכנסת השמונה-עשרה על ידי חבר הכנסת חיים אורון (פ/2733/18; הוסרה מסדר היום ביום י"ד בשבט התשע"א (19 בינואר 2011)), ועל ידי חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת (פ/3226/18), על שולחן הכנסת התשע-עשרה על ידי חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת (פ/1130/19), ועל ידי חבר הכנסת עפר שלח וקבוצת חברי הכנסת (פ/1867/19).

הצעות חוק זהות הונחו על שולחן הכנסת העשרים על ידי חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת (פ/23/20; הוסרה מסדר היום ביום ז' בתמוז התשע"ו (13 ביולי 2016); פ/3207/20), על ידי חבר הכנסת עפר שלח וקבוצת חברי הכנסת (פ/1666/20; הוסרה מסדר היום ביום ז' בתמוז התשע"ו (13 ביולי 2016); פ/3693/20), על ידי חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת (פ/1915/20; הוסרה מסדר היום ביום ז' בתמוז התשע"ו (13 ביולי 2016); פ/3233/20), ועל ידי חברת הכנסת קסניה סבטלובה (פ/3979/20).

---------------------------------

הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים

והונחה על שולחן הכנסת ביום

כ"ב באדר התשע"ז – 20.3.17