כנסת פתוחה

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן












2
ועדת העליה, הקליטה והתפוצות
17.5.05
הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי




פרוטוקול מס' 232
מישיבת ועדת העליה, הקליטה והתפוצות
יום שלישי, ח' באייר התשס"ה (17 במאי 2005), שעה 14:15

60 שנה לניצחון על גרמניה הנאצית

חברי הוועדה: קולט אביטל – היו"ר
רומן ברונפמן
ויקטור בריילובסקי
יגאל יאסינוב
יורי שטרן

יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין
ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק
סגנית שר הקליטה מרינה סולודקין
יושב ראש הכנסת לשעבר דב שילנסקי
חברת הכנסת לשעבר עדנה סולודר
אברהם כהן - יו"ר ארגון נכי מלחמת העולם השנייה
ברוך שוב - יו"ר ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות ומורדי
הגיטאות
אריה קורת - משרד העליה, הקליטה והתפוצות

דנה גורדון

רויטל יפרח















60 שנה לניצחון על גרמניה הנאצית

אדוני יושב ראש הכנסת, חבריי חברי הכנסת, קהל מאוד נכבד של לוחמים באירופה, קהל נכבד, החודש מציין העולם כולו 60 שנה לכניעתה של גרמניה הנאצית. טבעם של ציוני דרך בהיסטוריה, שהם מזמנים טקסים וחגיגות. וכך, ותיקי מלחמת העולם השניה בכל הארצות שלחמו בה, מהווים השנה מוקד של הזדהות ושל הערכה, שהרי ללא לחימתם של חיילי כל הצבאות, לא היה מגיע הניצחון הנכסף.

אדוני יושב ראש הכנסת, חבריי חברי הכנסת, קהל נכבד, ועדת העליה והקליטה בכנסת מקדישה היום את ישיבתה המיוחדת לנושא זה.

אני מתכבדת לפתוח בזה את הישיבה ולקרוא לכבוד יושב ראש הכנסת לשאת את דברו.

גברתי יושבת ראש ועדת העליה, הקליטה והתפוצות של הכנסת, חברת הכנסת קולט אביטל, אדוני ראש הממשלה לשעבר מר אהוד ברק, גברתי סגנית השרה לקליטת עליה חברת הכנסת מרינה סולודקין, אדוני יושב ראש הוועדה לענייני ביקורת המדינה ומרכז אירועי הכנסת לציון 60 שנה לסיום מלחמת העולם השניה, חבר הכנסת יורי שטרן, רבותיי חברי וחברות הכנסת הנכבדים ובעיקר, חברת הכנסת לשעבר ויושב ראש הוועד המנהל של בית לוחמי הגיטאות, הגברת עדנה סולודר, פרופסור אלכסנדר בוגן, שהתערוכה מתכבדת ביצירותיו, בני משפחת שפירא, ילדיה של אסתר לוריא, שיצירתה היא חלק מן התערוכה, יקירינו, הלוחמים בגרמניה הנאצית, החיילים והמתנדבים ותיקי הצבא הבריטי, החיילים והקצינים ותיקי הצבא האדום, הלוחמים הנפלאים, הגיבורים, לוחמי הפרטיזנים, ברוכים אתם כולכם בבואכם לכנסת.

בדרככם לכאן, כאשר עברתם בפואייה של הכנסת, חלפתם על פני תערוכה מאוסף בית לוחמי הגיטאות, תערוכה הנקראת "התנגדות בעיפרון ובמכחול" שאנו מתכבדים להציגה בכנסת. פעמים רבות מוטלת על הכנסת חובה לקיים אירוע כזה או אחר. פעמים רבות אנחנו גם מתלבטים אם לקיים אירוע כזה או אחר. אני יכול לומר לכם, שכאשר ביקשנו לציין את יום ה-60 שנה לניצחון על הרשע, הניצחון על גרמניה הנאצית, ניצחון כל בנות הברית, ניצחון העם היהודי וגבורתו בכל מקום שבו קם יהודי ואמר: אני נלחם למען העולם ולמען עמי ובעתיד ארצי ובעתיד הרחוק יותר, בחלומי, מדינתי, אנחנו כאן, בכנסת, לא ביקשנו לשאול אם לקיים את היום הזה אלא פשוט אמרנו: אנחנו מתכבדים לציין את היום הזה ומתכבדים שאתם האורחים שלנו כאן, בכנסת, שכן אנחנו הנציגים שלכם ושל כל עמנו. אני מודה לכם מאוד על כל אשר עשיתם.

60 שנים אחרי הניצחון שהאיר את העולם מן החושך, אנחנו זוכרים. אנחנו מעלים לעין כל את ההתנגדות לצוררים, לא רק את ההתנגדות הפיסית, את המורדים, את הפרטיזנים אלא גם את עוז הרוח, את כוחם של העומדים על נפשם, על רוחם, על נשמתם כבני אנוש, כבעלי צלם אדם, אשר ביקשו להיאחז בזיו של אור שם, בימי הצלמוות. כמה אמונה, כמה עצמה צריך היה שם בגיהינום, כדי לדעת כי לעתיד לבוא חובה לזכור את הרשע המוחלט ואת הקורבנות ואת הלוחמים בצוררים, מי ביד ובנשק ומי בלב וברוח היצירה.

הרי מי שצייר לא ידע למה צייר. מי האמין כי שרדו הרישומים. הרי החיים עצמם עמדו אז בסימן שאלה. בבוקר שאל אדם "מי ייתן ערב" ובערב ביקש "מי ייתן בוקר". ומי חלם באפילה ההיא לשמר את יצירתו? מי שכתב לא ידע אם עוד תשזוף עין אדם את הדף אי פעם, אם חוט הלב הבא במכתבים והזכרונות יעמדו ליום שלאחר התופת. ובשוך האש, לאחר העשן, נותרו הזוועות ולעינינו מאפר עולה הרוח, רוח חופשית, רוח היצירה גם משם, מגיא ההריגה. והרוח ההיא נצחה, כי למשמידים, למחרידי הזכר היהודי מדינת ישראל הפורחת היא אות קלון, היא תבוסתם, היא ניצחון ערמות האפר על התליין.

ואין זיכרון גדול יותר מזה כאן, בכנסת ישראל המייצגת את ריבונותו של העם היהודי בארצו, המסמלת את החירות היהודית המוצגת כאן, בדפים הללו. הציורים הלוחשים בכל כולם את האפר החם של התקרר ולא יתקרר לעולם, כי דם המתים לא ינוח עד הדור האחרון.

במרחק השנים, בפרספקטיבה, ליוצרים, למאמינים הגדולים הללו, לפרופסור אלכסנדר בוגן, ליהודה בקון, ייבדלו לחיים ארוכים וטובים ולאסתר לוריא, זיכרונה לברכה, להם הניצחון על החיה הנאצית. אתם אלה שניצחתם אותה ואנחנו, נמשיך ונזכור את הרעה ההיא ונדע לעמוד על נפשנו ועל נפש אחינו למען לא ישובו עוד הימים האפלים ההם להיות. ולעולם, לעולם לא נפר את הצו העליון "זכור את אשר עשה לך עמלק". לא נשכח והתודה היא כולה לכם. היו ברוכים.

קהל נכבד, אנחנו לא הרגשנו את הניצחון. לא היו חיבוקים צוהלים, לא היו צעקות, לא שירים לציון אושרנו. אנחנו לא ניצחנו. מי שמתאבל על מתים רבים כל כך אינו יכול לדבר על ניצחון. דברים אלה השמיע צעיר מוכה ורעב, עוד ניצול ממחנה בוכנוולד, שמו אלי ויזל.

60 שנה חלפו מאז נכנעה גרמניה לפני צבאות בעלות הברית. 60 שנים לסיומה של האיומה שבמלחמות. 60 שנה והזיכרון לא נמוג עם הזמן. אנשים יקרים שנמצאים אתנו כאן היום, הם העדות המוחשית לכך, אך יש במקום הזיכרון האישי, הזיכרון המשפחתי הזועק, הדועך עקב ההתמעטות הנמשכת של המשתתפים בו ותופס הזיכרון הלאומי והעולמי.

במלחמת העולם השניה הידרדר האדם למדרגת שפל שלא היתה כמוה. מלחמת העולם השניה היא השבר הגדול בתולדות האנושות. אובדן החיים וההרס היה ללא שיעור. אכזריות המלחמה חשפה את העולם בפני המציאות, מציאות חסרת רחמים. האדם עמד בפני מנגנוני חיסול ורצח שחוללו מעשים נוראים, שמותירים גם בנו, עד היום הזה, סימנים שקשה למחוק אותם. את המעשים האלה, שהדעת עדין אינה תוספת, אנחנו מעלים כאן לעתים קרובות אך היום, מוקדשת ישיבה זו לניצחון של הרוח האנושית, ניצחון בני אור על בני החושך. היום מוקדשת ישיבה זו למעשה הגבורה של חיילים רבים, חיילי בנות הברית שלחמו והקריבו קורבנות כבדים וחיילינו אנו, חיילי העם היהודי כולו.

במלחמת האויב הנאצי נטלו חלק קרוב למיליון וחצי יהודים. זהו מספר גדול ועצום. צאו וחשבו - מיליון וחצי יהודים. חצי מיליון יהודים בצבא האדום, ביניהם, 350 לוחמים שהגיעו לדרגת גנרל שהיו אז 2.2% מכלל הגנרלים בצבא הסובייטי. 160 אלף לוחמים יהודים עוטרו באותו הצטיינות. 145 מהם זכו לתואר "גיבור ברית המועצות". נזכיר שמות מוכרים היטב לחלק מהציבור הזה: גנרל חיים דיסקין, גנרל ליאוניד וינוקור, גנרל יעקב גרגורביץ' קרייזר ואת גנרל ליאוניד איליץ' בובר.

יש לנו הכבוד לארח אתנו היום את מרשל חיל האוויר הרוסי וגיבור ברית המועצות אלכסנדר יפימוב. את האדמירל של הצי הרוסי, גיבור ברית המועצות ולדימיר צ'רמידין.

אני רוצה לציין היום שגם נשים יהודיות התגייסו אז לצבא הרוסי, בעיקר לחייל הרפואה. נזכיר את האחות חנה סנייבסקי ואת הרופאה ליה ציונסקי ואת הטייסת, כי כן, היו אז גם נשים טייסות במלחמת העולם השניה, פולינה גלמן.

כ-550 אלף חיילים יהודיים השתתפו במלחמה בצבא ארצות הברית. אז הם היו 11% מכלל האוכלוסייה של ארצות הברית. הם הגיעו לחופי אירופה, הם נלחמו והם היו גם בין המשחררים. 36 אלף מהם עוטרו באותות הצטיינות. ראויה לציון במיוחד העובדה, שביניהם שירתו יוצאי גרמניה, שחלקם הגיעו לארצות הברית רק ב-1939. כך למשל נזכיר כאן היום את הנרי קיסינג'ר, שהגיע לארצות הברית ב-1937 ואולי פרשה שפחות יודעים עליה, שנחשפה בפני הקהל רק לפני כמה ימים: פרשת ה"ריצ'י בוייס", בני ריצ'י, כולם מהגרים מגרמניה, שהצטרפו לחייל המודיעין של ארצות הברית והוצנחו מאחורי הקווים במלחמת העולם השניה.

היו כמובן גם יהודים בצבא הבריטי. מבין הקהילה של 450 אלף יהודים, 60 אלף התגייסו לצבא. 14 אלף מביניהם לחייל האוויר הבריטי. נזכיר לכולנו ונזכור היום את חיים הרצוג, זכרונו לברכה, מי שהיה הנשיא השישי של מדינת ישראל, שלחם כקצין מודיעין בחטיבה משוריינת והשתתף בפלישה הגדולה בנורמנדי.

כל אלה נלחמו כחיילים, שכם אל שכם עם צבאות בנות הברית. הם נלחמו בגיטאות ובמחנות הכפייה. הם נלחמו כפרטיזנים ביערות מזרח אירופה. הם נלחמו בעוז ובגבורה ורבים מהם עוטרו באותות הצטיינות והערכה – מקור הערכה וכבוד לכולנו.
התרומה היהודית למאמץ המלחמה סייע להשגת ההכרעה לקראת הניצחון הגדול. סיפור ההתנדבות של בני הישוב כאן, בארץ, במלחמת העולם השניה הוא פרק מפואר בהיסטוריה הישראלית בת זמננו וגם בהיסטוריה של העם היהודי. 27 אלף מתנדבים מתוך ישוב קטן של חצי מיליון נפש קמו ואמרו: הנני, שלחני. לא בתוקף צו גיוס למלחמה, לא צו קריאה הוציא אותם מבתיהם השלווים. הם התגייסו למען מטרה קדושה – מלחמת מצווה ברוצחי עמם. לוחמי הבריגדה היהודית היו מבשרי שחר חדש לניצולים מאותו הלילה האפל שירד על אירופה. הם עשו כבוד והם עשו את הכל, כדי לחלץ אותם מהריסות אירופה ולהביא אותם אל חוף מבטחים, אל חוף החיים – ארץ ישראל.

קהל יקר, בשני העשורים האחרונים הגיעו אלינו ממדינות חבר העמים כ-2 רבבות מוותיקי המלחמה. חלקם נמצאים אתנו כאן, היום. נציגיהם עטורי המדליות מסבים עמנו וזהו כבוד גדול לכולנו. אנחנו, החיים במדינת היהודים חייבים לכם חוב של כבוד, חוב לכל אלה שנצחו במלחמת העולם השניה ובאו לחיות עמנו. אנחנו מצדיעים לכם ואומרים לכם מכל הלב: תודה.

לכבודכם ולכבוד חיילי צה"ל, שממשיכים את שרשרת הדורות לכבוד הדורות שיבואו וילמדו על המלחמה ההיא ובשם כולנו, נגיד היום: עם ישראל חי!

אני מתכבדת לקרוא לבמה את ראש הממשלה לשעבר, מר אהוד ברק. אני רוצה להזכיר לכולנו שהוא זה שיזם בכנסת את חוק הוויטרנים, שעבר בשנת 2000. בבקשה, מר ברק.

יושב ראש הכנסת, חבר הכנסת ראובן ריבלין, יושבת ראש ועדת הקליטה, חברת הכנסת קולט אביטל, חברי הכנסת יולי אדלשטיין, יורי שטרן, רומן ברונפמן, ויקטור בריילובסקי, מיכאל נודלמן חברת הכנסת לשעבר עדנה סולודר, גנרל יפימוב, אדמירל צ'רמידין, ויטרנים ווטרניות, אורחים יקרים, אני רוצה לומר לכם שלוש פעמים תודה. תודה על העבר, תודה על ההווה ותודה על העתיד. לפני 60 שנה הסתיימה המלחמה באירופה. מהבלוקדה בלנינגרד דרך גומל וסמולנסק, דרך וורנייז' וקורסק, דרך סטלינגרד ועד סטובסטופול, לאורך כמעט 2000 קילומטר של חזית, הצבא האדום שבר את הגב של החיה הנאצית וכך הביא לניצחון של העולם על הנאציזם.

היו לגרמנים שתי דיביזיות בבלקנים ושתי דיביזיות בצפון אפריקה ולפעמים, קצת פחות מ-30 דיביזיות בחזית המערבית. אבל היו יותר מ-120 דיביזיות בחזית המזרחית ושם נלחם הצבא האדום. הגרמנים נהיו המעריצים הכי גדולים של אומץ הלב של החייל הרוסי ושל התבונה הטקטית והאסטרטגית של המפקדים.

אני אומר באחריות, שבלי הצבא האדום והניצחון שלו על החיה הנאצית – לא היינו מנצחים את היטלר ולא היתה יכולה לקום מדינת ישראל. המדינה הצעירה קמה והיה לה צבא. אנחנו, כקצינים צעירים גדלנו על דמותו של "מומי שאולי" מאנשי פמפילוב וכיותר מבוגרים, למדנו את המערכות של קונייב ובטוטין ומר ז'לז'וקוב. גם הניסיון הזה עזר לנו בקיומה של מדינת ישראל.

אני רוצה לחזור ולהודות לכם. אין שיעור לתרומה שלכם לעולם כולו, לעם היהודי ולעצם קיומה של מדינת ישראל.

לפני 10 שנים התחיל להתקיים לנגד עינינו חלום. אנחנו גדלנו על שירים שאתם שרתם כחיילים, שירים של הפרטיזנים ולא ידענו שאלה שירים רוסיים, חשבנו שהם שירים ישראלים. גדלנו על הספרות, על דוסטוייבסקי וטולסטוי וגוגול וצ'כוב וגדלנו על המוסיקה של רימסקי קורסקוב, על צ'ייקובסקי וסקריאבין וגדלנו על המתימטיקה של פונטריאגין והפיסיקה של לב לנדאו והקשבנו ולמדנו שירים של אנה אחמטובה ולרמונדטוב. כל הזמן חלמנו שיגיע יום ויפתחו השערים ונראה אתכם. והנה, פתאום קרה הנס הזה ותוך 10 שנים באו הנה האליתה של מעצמה והביאו אתם את כל התרבות והקשר הישיר עם כל מה שחלמנו עליו וחשבנו עליו בילדותנו וגם על זה אני רוצה להודות לכם. כאשר אני עובר לפעמים בדימונה ושומע פרלודים של רחמנינוב מהחלונות בקיץ, אני אומר: שיניתם גם את מדינת ישראל.

מגיעה לכם תודה מיוחדת על העתיד: הילדים והנכדים שלכם גדלו בתוך הבתים והוכיחו שאין מקום במדינת ישראל שבו, אם רוצים ומתעקשים וההורים מתעקשים, אי אפשר להשיג הישגים גבוהים בחינוך. תוך פחות מ-10 שנים, אחרי ההתגברות על העקירה מהמולדת הראשונה וההיקלטות פה, השפה, התרבות ואפילו חום השמש, הילדים שלכם בשערים של האוניברסיטאות בשיעורים יותר גבוהים מהאוכלוסייה הותיקה של ישראל. כשמגיעים לשערים של הפקולטות למדעים, פיסיקה, מתימטיקה, מחשבים, אלקטרוניקה, כימיה, עוד יותר גדול חלקכם מאשר כל קבוצה אחרת בחברה הישראלית. כך אתם תורמים לעתידה של המדינה ולא רק להווה שלה. בכל מקום אנחנו רואים את זה. אחד מכל ארבעה חיילים לוחמים שמגן היום על מדינת ישראל, ביום העצמאות ה-57, הוא בן או נכד של העליה מברית המועצות לשעבר. אני כבר לא מדבר על זה שבאתם לארץ והפכתם אותנו למדינה עם הכי הרבה רופאים לכל אלף נפש. האמת, גם השניה בעולם בהכי הרבה מהנדסי מכרות. לא שיש איזה מכרה אבל מהנדסים יש הרבה. אין עוד מדינה בעולם עם כל כך הרבה תזמורות פילהרמונית פר-קפיטה, כי אתם הגעתם. אני לא מדבר על זה שבמחלקה לפיסיקה עיונית, שהייתי בה בתור סטודנט לפני 40 שנה בקיץ והיו מדברים שם עברית, אמרו לי, שהיום מדברים שם במחלקה לפיסיקה עיונית במכון ויצמן מדברים רוסית.

אני מברך אתכם. זו התרומה שלכם גם לעתיד של המדינה. כשהייתי ראש ממשלה הייתי מדבר הרבה עם פוטין בטלפון וכל הזמן הייתי אומר לו: תראה, מה זה משנה לך אם יש 144 מיליון רוסים או 145 מיליון רוסים. לנו זה הבדל עצום. הבאת מיליון אחד וזה שינה את המדינה. תן עוד מיליון ואנחנו מובטחים לדורות.

תודה רבה לכם על הכל. היו ברוכים.

תודה רבה למר אהוד ברק. אני מבקשת לתקן טעות שלי: מר אהוד ברק, שהיה ראש ממשלה לא יזם את חוק הוויטרנים. מי שיזם הם חבריי חברי הכנסת. אבל הוא הבטיח בזמן מערכת הבחירות שהוא יעביר את החוק ואכן, הבטחתו התקיימה והחוק עבר.

אני מתכבדת לקרוא לחברת הכנסת לשעבר, גברת עדנה סולודר, יושבת ראש הועד המנהל של מוזיאון לוחמי הגיטאות.

כבוד היושב ראש ראובן ריבלין, יושבת ראש ועדת העליה, הקליטה והתפוצות, חברת הכנסת קולט אביטל, ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, חברי הכנסת, אני לא אקרא בשמות כולם והלוחמים, השורדים שיושבים כאן באולם. הנה, נכנס ידידי חבר הכנסת ויושב ראש הכנסת לשעבר דב שילנסקי.

בראשית דבריי אני רוצה להודות לכנסת שפתחה את שעריה לתערוכה שאנחנו מציגים כאן ולפרופסור אלכסנדר בוגן, יהודה בקון ולמשפחתה של אסתר לוריא זכרונה לברכה, שהפקידו מאוספיהם בבית לוחמי הגיטאות.

אנחנו מציינים היום 60 שנה לניצחון על גרמניה הנאצית. אבל אין ספק, ואמר את זה היושב ראש בפתיחת הישיבה הזאת, שהניצחון הזה מעורב גם בהרגשה הקשה של מה שמצאו המנצחים. אתם עברתם בדרככם הנה בתערוכה שהזכרנו. התערוכה נקראת: התנגדות בעיפרון ובמכחול. אתם, מרבית היושבים כאן, לחמתם עם נשק ביד, עם רובים, עם מקלעים, עם תותחים, עם טנקים, עם אווירונים אבל המיליונים שנכחדו ומאות האלפים ששרדו, לא הלכו כצאן לטווח. הם לחמו בדרכים אחרות. מה שהחזיק אותם ומה שסייע להם לשרוד היה עוז רוחם. עוז הרוח הזה התבטא בדרכים שונות וכך הם יכלו אולי לשרוד את התופת הנוראה ולהתגבר על המציאות שסבבה אותם.

מקימי קיבוץ לוחמי הגיטאות, שמרביתם היו מבין מורדי הגיטאות, מבין הפרטיזנים ומבין שורדי המחנות התקבצו מיד אחרי סיום המלחמה וכבר ב-19 באפריל 1945 אמרו לעצמם: אנחנו רוצים להמשיך לחיות. הם נותרו ללא משפחה וללא בית. אבל הם החליטו להקים משפחות חדשות ובית חדש בארץ ישראל. הם החליטו בו זמנית להנציח בבית הזה את חבריהם ואת משפחותיהם שלא זכו.

אמנם, ביום שבו הם שמו את אבן הפינה לקיבוצם, קיבוץ לוחמי הגיטאות, בו זמנית הם שמו את אבן הפינה לארכיון ולמוזיאון שפריטים אליו כבר הביאו אתם משם. בו ביום גם התקיימה העצרת הראשונה שנמשכת ברצף עד היום ונועלת את אירועי יום השואה והגבורה. זה היה בשנת 1949, עוד בטרם חוק לזכרון השואה.

באוסף שלנו, בבית לוחמי הגיטאות, יש פריטים ותעודות שהביאו המייסדים. בפריטים האלה ובמוזיאון עצמו אנחנו מנסים לזכור את דבריו של אנטק צוקרמן, שהיה ממפקדי מרד גטו ורשה שאמר: הבית הזה, המוזיאון הזה אינו רק הנצחה אלא אזהרה. אזהרה למען לא תישנה שואה נוספת, למען לא יהיה רצח עם נוסף. אנחנו מקדישים את מרבית זמנינו לחינוך לסובלנות, לחינוך להתנגדות לרשע, לשמירה על כבוד האדם וניסיון לחנך לשלום.

אני רוצה להעלות על נס את אותה התנגדות דוממת אבל זועקת של אלה שציירו, של אלה ששרדו, של אלה שזאת היתה המחאה שלהם לגבי הסובב אותם, לגבי המציאות הנוראה שנכפתה עליהם. הם ניסו להשאיר לנו משהו לעתיד, את פרי רוחם, פרי מחאתם, פרי יצירתם ואנחנו אכן נשמור עליה. תודה.

תודה רבה לעדנה סולודר. כרגע נפרד מאתנו יושב ראש הכנסת, שחייב להמשיך לנושא אחר. תודה רבה, אנחנו מודים לך.

אני רוצה לקרוא עכשיו לחברת הכנסת, סגנית השרה לענייני קליטה חברתי מרינה סולודקין, בבקשה.

אני אדבר בעברית ואחר כך, אפנה בצורה ישירה ברוסית.

נשיאות נכבדה, וויטרנים יקרים, אורחים נכבדים שלנו, מרשלים רוסים, גוברוב, יפימוב, צ'רמידין, אני מאושרת מאוד שדווקא באירוע זה בכנסת ישראל אנו מסיימים שבוע חגיגות המוקדשות ל-60 שנה לניצחון על גרמניה הנאצית. אני מברכת לרגל 60 שנה לניצחון את הוויטרנים של הצבא האדום, הצבא הבריטי, הצבא האמריקני, אנשי הרזיסנטנס הצרפתי, נכי המלחמה, ניצולי השואה ואת כל אלה שעברו מצור על לנינגרד ואת כל דור המלחמה. הניצחון הזה הפך לאחד מאבני היסוד של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית וריבונית. כנסת ישראל ובמיוחד ועדת העליה והקליטה, חברי הכנסת יורי שטרן, מיכאל נודלמן, חברת הכנסת לשעבר סופה לנדבר, הם מחברי חוק הוויטרנים.

אני צריכה להודות גם לראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק שיושב כאן שתמך בחוק ולשר הקליטה לשעבר מר יולי אדלשטיין, שהיה בין הראשונים ליישם את החוק הזה דרך משרד הקליטה.

החוק הזה, חוק הוויטרנים קבע את יום הניצחון כחג ממלכתי במדינת ישראל. תודה רבה לכם ארגוני הוויטרנים, נכי המלחמה בנאצים וגם לארגוני ניצולי השואה, שגרמו לשינויים עמוקים מאוד בזיכרון ההיסטורי ובתודעה הציבורית הקולקטיבית במדינת ישראל. הודות לכם, היהודים שבתודעה הפסיקו לחיות והיו רק קורבנות חסרות ישע בלבד הפכו ללוחמים חזקים ואמיצים. עם ישראל הפך לאחד העמים שניצחו את הנאצים וזה מאוד חשוב.

אני מאחלת לכולכם בריאות, אריכות ימים, אושר ושמים נקיים מעל מדינתנו האהובה.

(נושאת דברים בשפה הרוסית)

תודה רבה לסגנית השרה. כרגע אין שר אז בעצם את זו שעושה את הכל.

אני מתכבדת לקרוא לבמה לחברי, חבר הכנסת יורי שטרן שהוא גם יושב ראש הוועדה לענייני ביקורת המדינה וגם יושב ראש הוועד הציבורי לחגיגות 60 השנה. בבקשה.

תודה לכבוד יושבת הראש. חבריי לנשיאות, אורחים יקרים שהם ותיקי מלחמת העולם השניה מכל הצבאות. אני חושב שזו הפעם הראשונה שבאמת יש התכנסות כזאת בכנסת, שאפשר למצוא בה גם את החייל מהצבא האמריקאי וגם את הפרטיזן הצרפתי וגם גיבורים מהצבא הפולני וכמובן, בריטים ואנשי הבריגדות ואנשי הצבא הסובייטי, הצבא האדום, כפי שמקובל עדין לקרוא לו בארץ, שהיו בחזית הקדמית והכי קשה של המלחמה ההיא.

יש פה גם ניצולי שואה ואנשים שעברו את הטרגדיות והזוועות הכי קשות שהאנושות חוותה וחלק מהם הצליחו גם להלחם בנאצים ביערות כפרטיזנים או בשורות הצבא הפולני, הרוסי והצבאות האחרים.

לפני שבוע כתבה בעיתון "הארץ" לילי גלילי שהעליה הרוסית הצליחה בגדול. תוך עשור אחד היא אילצה את מדינת ישראל לחגוג את יום הניצחון וליוצאי עדות המזרח זה לקח 30 שנה להפוך את המימונה לחג לאומי במדינת ישראל. אני לא הייתי משווה את יום הניצחון למימונה. אני חושב שבאמת הוספנו רק דבר אחד לתודעה הציבורית, לזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי של העם היהודי ושל מדינת ישראל וזה הרובד של הניצחון ליד הזיכרון העמוק והכואב של הסבל. זה חשוב לנו לתמיד לזכור. אנחנו עברנו טרגדיה נוראה של רצח עם, של השואה ואנחנו, העם היהודי היינו בין המנצחים וניצחנו בגדול. גם ניצחנו במלחמה וגם הקמנו את המדינה.

הלוואי ואותה אחוות לוחמים שנוצרה בימי המלחמה בין האמריקאים והרוסים והצרפתים והבריטים והאוסטרלים והניו-זילנדים ועוד ועוד ואנחנו היינו חלק מהקואליציה הזאת, שאותה אחוות עמים תדע גם היום ותשכיל להיווצר שוב כנגד האיום החדש של הטרור העולמי והעתיד הלא ברור שהעולם כולו עומד בפניו.

מכל הצבאות ומכל החזיתות אנחנו יודעים גם להבחין בתרומה הייחודית של הצבא הסובייטי. אנחנו מכירים את ותיקי המלחמה שבאו משם וצריך לזכור גם את תרומתם להקמת מדינת ישראל. אני אציין דבר אחד: מעבר לעצם הלחימה, כשהיה צבא רומל בפתח ארץ ישראל והיה איום ממשי על הישוב היהודי הקטן, בגלל הקרב בסטלינגרד לא הצליח רומל לקבל תגבורת לכוחותיו ולכן, לא היה לו מספיק כוח לגבור על הבריטים ועל הלוחמים היהודים שהתגייסו אז בישוב ולכן, לא הגיע לארץ ישראל ולא השמיד את היהודים פה.

אנחנו רואים באירוע הזה, גם בכנסת וגם באירוע הממלכתי שהתקיים בלטרון, מפנה מאוד חשוב בהכרה העצמית של העם הישראלי. בהפנמה של כל מה שעשו יהודים בתפוצות. הכרה בכך שלהיות גיבור יכול להיות גם יהודי שנלחם בצבא הרוסי או האמריקאי או הצרפתי ולא רק האדם החדש שנולד בארץ ישראל. לכן, אני חושב שהחוברת הצנועה הזאת שיצאה במשרד החינוך ונקראת: חיילים יהודיים בצבאות שנלחמו בגרמניה הנאצית במלחמת העולם השניה היא אולי התוצאה הכי חשובה של כל המאמץ שלנו לחגיגת 60 שנה לניצחון בנאצים, כי רק מעכשיו, 60 שנה לאחר סיום המלחמה הילדים ילמדו בבתי הספר את תולדות מלחמת העולם השניה. את חשיבותם של הצבאות השונים בה ואת תרומתם של החיילים היהודיים לניצחון הזה.

אנחנו, בכנסת, מצווים לדאוג לא רק לזיכרון ולא רק למתים אלא גם לחיים. לכן, אני אסיים בכך שאספר שלפני 5 שנים עשינו מהלך מאוד חשוב ואני מודה לאהוד ברק שהיה אז ראש הממשלה וליולי תמיר, שהיתה אז שרת הקליטה. הם הושיטו לנו עזרה והעברנו את חוק ותיקי מלחמת העולם השניה, שזה חוק תקדימי וחשוב מאוד. מה שנשאר לנו זה לא רק להמשיך לדאוג לאנשים שלחמו במלחמה אלא גם מעבר לכל הדברים החשובים שאנחנו עושים לזכרון השואה, להעביר בכנסת חוק ניצולי השואה, שייתן מעמד לאנשים שעדין אתנו, עברו את הטרגדיה הנוראית הזאת ונמצאים במדינת ישראל ללא מעמד חוקי, ללא כבוד מיוחד וללא סיוע בעת צרה. זאת חובתנו ואני מקווה, שגם האירועים החגיגיים האלה יעזרו לנו להעביר את החוק הזה בכנסת. תודה.

תודה רבה ליורי שטרן ותודה רבה לכל הדוברים שהקפידו לשמור על לוח זמנים. אני רוצה שכולנו נכבד כאן את מי שהיה יושב ראש הכנסת מר דב שילנסקי. אני מתכבדת לקרוא לבמה את מר אברהם כהן, יושב ראש ארגון נכי מלחמת העולם השניה, בבקשה.

גברתי, קולט אביטל המארחת מפגש חשוב זה, חברי הנשיאות, מכובדיי, לוחמים בנאצים, ניצולי שואה, אורחים חשובים, גבירותיי ורבותיי, הוגבלתי על ידי יושבת ראש הישיבה לשלוש דקות, אז אני חייב למחוק חצי מהדברים שהתכוננתי לומר. אני לא אדבר על העבר, אני אדבר על העתיד.

כשאנחנו יצאנו מהיערות וחזרנו מהחזיתות נדרנו שני נדרים: נדר אחד – לזכור ולספר. נדר שני – ללחום למען שלא ישוב מה שקרה. ללחום, לזכור ולספר את מה שאנחנו צווינו בראשית ימי היותנו כעם. לזכור מה שעשו לנו הצוררים ולספר "והגדת לבנך" למען שהדורות העתידיים ידעו. לזכור את הנופלים הלוחמים, כ-300 אלף בנות ובנים בני עמנו שלחמו בשורות צבאות בעלות הברית נגד הצורר. מסרו את נפשם ונפלו מות גיבורים. "מנשרים קלו ומאריות גברו" וכשהם נפלו ומתו ציוו לנו את החיים. אבל כאן יש דבר יותר חשוב: במדינה מתוקנת, כשיוצא חייל לצבא ובבית נשארת משפחה המתפללת לשובו וחס ושלום, כשהוא נפקד מזילים דמעה ומדליקים נר נשמה. כאן, הלכו מאות ועשרות אלפי בנים ובנות, נפלו מות גיבורים ובאותו זמן כל יקיריהם הובלו לתאי הגזים ולקרמטוריום ולגיא ההריגה. אין היום מי שיזכור שהם פעם היו, שהיה פעם מוישלה ואברמלה ויענקלה ודווידל ושורלה ושיינדלה שלחמו למען העם ומסרו את נפשם. אנחנו, בהזכירנו אותם מדליקים להם נר נשמה.

אנחנו כבר 60 שנה עוסקים בהנצחה ולצערנו, זקנו ואין לנו יותר כוח והעבודה חייבת להיעשות. עכשיו זה תפקידה של הממשלה, של הכנסת, של העם היושב בציון, של הדור הצעיר לטפל בעניין. הלקח העיקרי הוא ללחום רק בצבא שלך. אנחנו לחמנו בצבאות זרים, ברוסי, בפולני, בצ'כי, באמריקאי. הגענו לדרגות הגבוהות ביותר ועוטרנו בעיטורי קרב. שילמנו בדמנו עבורם. אחר כך, שמענו בחוצות מוסקבה וקייב וורשה ופאריס וגם בארצנו: היכן קניתם את העיטורים האלה? באיזה שוק?

המסקנה היא ללחום רק בצבא שלך. רק הצבא שלך יגן עליך, רק הצבא שלך ידאג למדינה והערובה היחידה שיהודי יכול לחיות בשלום בניו-יורק, בלונדון, בפאריס, במוסקבה, בווארשה, בבואנוס איירס - זה רק מדינת ישראל חזקה.

אני אסיים בדברים שסיימתי בהופעתי והבאתי את דבר הלוחמים לעצרת הממלכתית ב-9 במאי: "הבה ונרים ונישא בגאון את דגל עצמאות ישראל, את דגל צבא ההגנה לישראל, את דגל השלום ודגל הניצחון על כל אוייבנו". ארשה לעצמי להוסיף כמה מלים באידיש, תפילה שאמא, זכרונה לברכה, שעלתה השמיימה בעשן דרך הארובה של הקרמטוריום של טרבלינקה והיא היתה אומרת: (נושא דברים באידיש)

אמן, כן יהי רצון.

תודה רבה מכל הלב. אני מתכבדת לקרוא למר ברוך שוב, יושב ראש ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות ומורדי הגיטאות בישראל, בבקשה.

חברי הכנסת הנכבדים, ראש הממשלה לשעבר מר ברק, יושבי ראשי הארגונים, חברים, לוחמים, אנשי מחתרות, אנשי מחנות, אנשי גיטאות, אני חושב שארגוננו מציג בפניכם דמות אחת שהיא בעצם בנויה מכל הדמויות שהזכרתי עכשיו. אנחנו התחלנו מהגטו או מהמחנה, עברנו את המחתרת, היינו ביערות, הגענו לצבא והתנדבנו לצבא בחזית וכל זה, בדמות אחת ולא בתור כמה דמויות.

60 שנה לניצחון על הנאצים ואני באמת גאה ומאושר לעמוד פה ולדבר בפניכם. לא רק בשם החיים אדבר. 60 אלף חברים בארגוני הלוחמים מהתנועות של המחתרות נפלו מתוך 100 אלף לוחמים שאנחנו מודעים להם ויכול להיות שיש הרבה יותר. 60% מהאנשים שלנו נפלו בקרבות, בידי פרטיזנים זרים, בנדיטים ביערות או איכרים שעמדו על נפשם מולנו.

גופותיהם ומקום קבורתם מפוזרים ברחבי אירופה. מהרי הפירנאים הצרפתיים במערב ועד לביצות ויערות העד הרוסיים במזרח. מן האדמה הקפואה של אסטוניה בצפון ועד למערות יוגוסלביה בדרום. לא היו לנו בתי חולים צבאיים, לנו קטעו את הרגליים והידיים כאשר הם התרסקו עם גרזן עץ ונתנו לפצוע שישתה קצת אלכוהול אם כאב לו. לנו לא היו בתי עלמין מסודרים. את מתינו קברנו בכל מקום, איפה שנפלו ללא סימן וללא אבן. חללינו גם לא קיבלו מדליות וגם לא מילה בהספד מרב או מקרוב. חללינו לא נמצאים בכלל ברשומות.

אנו רוצים היום לבקש ממדינת ישראל ומהעושים בדבר שינציחו את אותם אנשים שקברם לא ידוע, לא ידוע איפה למצוא את הגוויות, אין בית עלמין אחד שאסף אפילו עשירית או מאית מכל האנשים האלו.

אנחנו מבקשים להעמיד יד ושם לגיבורנו, מפקד המחתרת ויטנברג, שמסר את נפשו כאשר עמדה בפניו הברירה – הגיטו כולו להשמדה או הוא. הוא הלך והתנדב ללכת לגיסטפו ובמרתף העינויים הוא שתה רעל.

אנחנו רוצים להנציח את הבחורה בת ה-17, הנערה פרוסקובה, שנתלתה במינסק על ידי הנאצים. אנחנו רוצים להנציח את ל"ה הפרטיזנים שהלכו בדרך בפיקודו של גלזמן, ראש בית"ר ליטא ונפלו במערב וכל הל"ה, ה-35 נפלו. את זה הבטחנו להם כאשר הם נפצעו, נרצחו ונהרגו. את זה אנחנו חייבים לעשות מהר, כל זמן שאני ואחרים כמוני יכולים עוד לעמוד על הבמה הזאת ולדבר.

אנחנו מבקשים מכל המוסדות, מוועידת התביעות, מהממשלה ומהמדינה, מאנשים פרטיים, שיעזרו לנו בזה כי זה עולה ממון ואין לנו הכסף והאמצעים.

אנו מבקשים לקרוא למקומות יישוב בשם אותם 60 אלף הנרצחים, ההרוגים שנפלו למען המולדת. זה בסך הכל אחוז אחד מהשישה מיליון וזה לא הרבה. אבל הם האנשים שנתנו את הכבוד לעם היהודי בזמנים הכי קשים. אנחנו כולנו צריכים להעריך אותם ואנחנו צריכים להעמיד להם אנדרטאות לקרוא כיכרות על שמם. לתת להם את הכבוד האחרון שמזה 60 שנה עוד לא נתנו.

אני מודה ליושב ראש הכנסת ולחברי הכנסת על כינוס מיוחד זה, כדי להוקיר את הלוחמים והפרטיזנים וחברי המחתרות במלאת 60 שנה לניצחון על הנאצים. אני חושב שזה מעשה נהדר. פעם ראשונה נתנו לי במה לדבר. כל מה שיש לי על הלב לא אמרתי, אבל בכל זאת, ניסיתי לומר כמה מלים. תודה רבה.

אנחנו חייבים לעזוב את האולם הזה בעוד 10 דקות. יש לנו עוד שני דוברים. אני מתכבדת להזמין את חבר הכנסת, פרופסור בריילובסקי, בבקשה.

גברתי היושבת ראש, נשיאות נכבדה, אורחים נכבדים, לוחמים, גיבורי מלחמה, בזמן המלחמה הייתי עוד ילד. הייתי בתחילת בית הספר. באותו זמן היה לי קשה להבין את כל המשמעות של מה שקורה בסביבה. עכשיו אנחנו מבינים שזה לא היה רק מלחמה נגד הצבא של גרמניה או הצבא של איטליה. זו היתה מלחמה נגד האידיאולוגיה של הנאציזם, נגד האידיאולוגיה של הגזענות. זו היתה מלחמה מאוד קשה.

אני רוצה להמשיך בשפה הרוסית, כסימן של כבוד לאורחים שלנו.

(נושא דברים בשפה הרוסית)

ספסיבה בולשוי. אני מזמינה את חבר הכנסת רומן ברונפמן, אחרון הדוברים.

(נושא דברים בשפה הרוסית)

אני מתנצל בפני אלה שלא הבינו את השפה הרוסית. יכולתם לקבל מיקרופונים בכניסה. אנחנו מנסים לדבר פה בשתי שפות, גם מפאת כמות האורחים שבאו וגם מפאת הסיבה שלא כולם מבינים את השפה העברית.

דיברתי על השינוי בתודעה הישראלית והזיכרון הקולקטיבי הישראלי ועל התרומה של קליטת העליה והוויטרנים שהגיעו בעשור האחרון והביאו להבנת הניצחון וההרואיות של הצבא האדום במלחמת העולם השניה.

עוד מסר אחד לקולגות שלי מהכנסת: אנחנו צריכים להרכיב את הצעת החוק או את חוק סטטוס הוויטרנים לקבוצות נוספות שלצערי בשנת 2000 לא נכללו בהצעה הזאת ולהביא לכך, שקבוצות לא מעטות באוכלוסייה יקבלו זכויות שוות לוויטרנים במלחמת העולם השניה.

ברוכים תהיו, תהיו בריאים.

תודה רבה. כמה מילות סיום וכמה הודעות: ראשית, תודה מכל הלב. התכנסנו כאן היום כדי לזכור ולהזכיר, כדי לכבד, כדי להצדיע וכדי להודות בעיקר. אבל היום גם התכנסנו כדי להתחייב לעתיד שבו נהיה חופשיים, עתיד שבו נשמור על עצמאותנו, עתיד שבו יהיה עתיד לכולנו, עתיד של ביטחון ושל שלום.

אני מבקשת להודות לכל מי שהגיע לכאן היום, לכל הגיבורים שאתנו. אני מבקשת להודות במיוחד למרשל חיל האוויר אלכסנדר יפימוב ולאדמירל של הצי הרוסי ולדימיר צ'רנבין ואני מבקשת גם להודות לכל החברים, חברי הכנסת, שבאו לכאן. לפרופסור נודלמן שלא דיבר אבל הוא אתנו כל הזמן ולחברת הכנסת סגנית השרה סולודקין, לחבר הכנסת יאסינוב ולחבר הכנסת בריילובסקי. לחבר הכנסת יורי שטרן, למר כהן, למר שוב וליושב ראש הכנסת לשעבר, לחברתי, חברת הכנסת לשעבר עדנה סולודר ובעיקר לדנה גורדון, שהיא מנהלת הוועדה.

אני רוצה להודות גם לאריה קורת ממשרד הקליטה, שעזר לנו בהסעות.

אני מודה לכולכם. אני מבקשת להגיד מה הסידורים: מיד עם צאתכם מכאן יהיו סדרנים שייקחו אתכם למעלה, לקומה הרביעים ושם אנחנו נתחיל את הטקס הרשמי. אני מאוד מבקשת שתחזירו את המכשירים כשאתם יוצאים.

תודה רבה לכולם ושרק יהיה טוב. תודה.