פרוטוקולים/ועדת חוקה/8030



5
ועדת החוקה חוק ומשפט
2.3.2004

פרוטוקולים/ועדת חוקה/8030
ירושלים, ט"ז באדר, תשס"ד
9 במרץ, 2004

הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני




פרוטוקול מס' 184
מישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט
יום שלישי, ט' באדר התשס"ד (2 במרץ 2004), שעה 12:30

הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 40) (אצילת סמכויות היועץ המשפטי לממשלה), התשס"ד-2004.

חברי הוועדה: מיכאל איתן - היו"ר
רשף חן
אליעזר כהן

היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז
עו"ד לבנת משיח - משרד המשפטים, משנה ליועמ"ש
עו"ד יפעת רווה - משרד המשפטים
עו"ד רז נזרי - עוזר ליועמ"ש
סרן אודי שגיא - משרד הביטחון, קצין ייעוץ במח' חקיקה
רפ"ק מיכל בוכהנדלר-רפאל - המשרד לביטחון פנים, המשטרה,
מח' חקירות ותביעות
ד"ר דוד וינר - סניגוריה ציבורית, סגן הסניגור הציבורי
עו"ד עמי קובו - סניגוריה ציבורית

סיגל קוגוט
(עוזר – עו"ד איל זנדברג)

דורית ואג

אסתר מימון


הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 40) (אצילת סמכויות היועץ המשפטי לממשלה), התשס"ד-2004

רבותי, אני פותח את ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט. אני מקדם בברכה את האורחים שלנו. הצעת החוק שנדון בה היום היא הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 40) (אצילת סמכויות היועץ המשפטי לממשלה), התשס"ד-2004. הצעת החוק הזאת באה מתוך ראייה של היועץ המשפטי לממשלה, על-פי הבנתו ודרכי עבודתו, שיש לעשות רביזיה בסדר-יומו הצפוף והעמוס של היועץ המשפטי לממשלה, והיא באה להאציל סמכויות, על מנת שגורמים נוספים יוכלו לבצע חלק מהמטלות שמוטלות כיום על היועץ המשפטי לממשלה, ושנעשות כדבר שבשגרה, כמעט ללא יכולת להקדיש תשומת לב, הררי תיקים בנושאים שונים שמגיעים אליו לחתימתו. (מאחר ש)היועץ המשפטי לממשלה הגיע למסקנה שעדיף שהדברים האלה ייעשו בדרך של אצילת סמכויות לאנשים נוספים. זה גם ישפר את יכולתו לקיים את תפקידו כיועץ המשפטי, וגם ישפר את הטיפול, לגופו של עניין, באותם ערמות תיקים, שעליהם הוא צריך לעבור במהירות הבזק ולחתום אחד אחרי השני בשיטה של סרט נע. הצעת החוק הזאת עברה בקריאה ראשונה, ואנחנו צריכים להכין אותה לקריאה שנייה ושלישית.

(קורא תיקון סעיף 12 מנוסח הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' ____) (אצילת סמכויות היועץ המשפטי לממשלה), התשס"ד-2004 – הצעת משרד המשפטים מיום 2 במרץ 2004)

בעבודה הפנימית במשרד איתרנו קרוב ל-300 הוראות חוק שמטילות במישרין תפקידים שונים על היועץ המשפטי לממשלה. בעבודת מטה מסודרת שעשינו הגענו למסקנה, שבחלק גדול מההוראות האלה זה היה בדרך השגרה. כשאמרו "היועץ המשפטי לממשלה", התכוונו שזאת האחריות של המוסד של היועץ המשפטי, לשכת היועץ המשפטי, משרד המשפטים, בלי לתת את הדעת אם הכמות המצטברת של הדברים, באותן 300 הוראות חוק, ביחד עם עשרות ומאות דברים אחרים, הם בכלל הופכים את זה לדבר אפשרי שהיועץ המשפטי לממשלה יטפל באופן אישי בכל הדברים.

זה מתחיל מדברים לגמרי טכניים, הוא צריך לשבת ולחתום על מעל ל-2,000 כתבי הסמכה. זו ממש עבודה טכנית. כל שנה מחדשים כתבי הסכמי הסמכה למעל 2,000 תובעים ברשויות מקומיות, בוועדות תכנון. זו עבודה טכנית לגמרי, אבל, לפי החוק, רק היועץ המשפטי לממשלה יכול לעשות זאת. כל יום על השולחן יש ערמה, צריך להסתכל במי מדובר, לראות בכל זאת שאין טעות, ולחתום. וזה ממשיך בעיכובי הליכים.

בשנים האחרונות, היועץ המשפטי לממשלה מטפל בכמה מאות תיקים. זה היה 400 בשנת 2002, בשנת 2001 זה היה 800. יש מאות תיקי עיכובי הליכים. מעל ל-100 תיקי עררים, ועוד הרבה דברים, שלא רק שאפשר מבחינה עניינית שהם יטופלו על-ידי גורם אחר, אלא גם, כפי שרמז, נדמה לי, יושב-ראש הוועדה, ייתכן מאוד שיתאפשר להקדיש להם קצת יותר זמן.

בכל מקרה, אנחנו מדברים על אפשרות אצילה לדרג המקצועי הבכיר ביותר במשרד. הדרג הכי נמוך שמופיע כאן זה פרקליט מחוז. פרקליט מחוז זה תפקיד בכיר מאוד, זה מי שמוסמך להגיש כתבי אישום על תיקי רצח, שוד, אונס וכן הלאה.

זה נע בין פרקליט מחוז ועד פרקליט המדינה, אנחנו מדברים על הדרגים הכי בכירים במערכת, ובאופן סלקטיבי. החוק הזה לא מעביר את הסמכות לאותם גורמים. הסמכות בחוק נשארת של היועץ המשפטי לממשלה, היא רק מאפשרת לו לאצול להם סמכות, ואצילה זה דבר גמיש. אפשר להאציל בחלק מהמקרים, חלק מהתיקים, עם כללים כאלה ואחרים, אפשר לשנות מהיום למחר אם רואים שמשהו מטופל טוב יותר אצל משנה לפרקליט המדינה או אצל פרקליט המדינה או אצל מנהל המחלקה הפלילית. כלומר, זה מאפשר, במסגרת די מוגבלת, אבל בכל זאת מאפשר, מרחב תמרון וניהול של הדברים במסגרת החוק שייקבע.
מתוך כ-300 הסמכויות איתרנו כ-20 סמכויות בלבד. לא באנו עם הצעה לאצול או לאפשר לאצול את כל 300 הסמכויות. איתרנו כ-20 סמכויות בלבד, וזאת אחרי בדיקה פרטנית, שבה נעשתה עבודת מטה, שבה שיתפנו גורמים שונים, גם בתוך מערכת התביעה, גם ישבנו עם הסניגוריה הציבורית ועם גורמים נוספים שנוגעים בדבר. קיבלנו הערות, והגענו לאיזה מתכונת שהיא זו שמונחת בפניכם.

הסעיף הראשון הוא הסעיף שעוסק בחתימה על ייפויי כוח. האמת היא שיש עוד חבילה של ייפויי כוח, שלא הכנסנו לפה, כי הם עוסקים בתחום האזרחי. גם שם יש לנו כמה מאות, אבל כיוון שהחוק כולו הוא חוק סדר הדין הפלילי, לא הכנסנו את זה לפה. עם ייפויי הכוח ההם אנחנו מגיעים ל-3,000 הסמכות לשנה, שברוב המכריע של המקרים זה ממש חתימה טכנית.

בכל מקרה, פה אנחנו מדברים על כל התובעים ברשויות המקומיות, בוועדות התכנון בעיקר, וחלק, גם במשרדי הממשלה, המשרד לאיכות הסביבה, משרד החקלאות, משרד התחבורה, שמקבלים ייפוי כוח להיות תובעים, כל אחד בנישה הקטנה שלו.

בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה יש מערכת שלמה של הוראות שמסדירות למי נותנים ייפויי כוח ומי מפקח ואיזה דוחות. כל זה לא מוסדר בחוק. החוק כאן עוסק רק בחתימה הסופית אחרי כל התהליך שנעשה, שמוליד בסוף כתב ייפוי כוח, כתב הסמכה. זה סעיף 1 שעוסק בתיקון לסעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי.

האם יש למישהו הערה על הסעיף הזה? אין הערות.

תיקון סעיף 64, תיקון סעיף 2א, זה סעיף חדש.

סעיף 64 עוסק בעררים. כלומר, אדם שהגיש תלונה, והוחלט לסגור את התיק. החוק היום קובע מדרג של בעלי סמכויות, שאליהם יכול המתלונן להגיש ערר על ההחלטה לסגור נגדו את התיק. כשהמדרג העליון הוא היועץ המשפטי לממשלה, שהוא אמור להחליט כאשר ההחלטה ניתנה על-ידי הפרקליטות, והעילה היא היעדר עניין לציבור. כלומר, בהתקיים שני התנאים האלה, שזאת החלטת סגירה על-ידי פרקליטות, לא על-ידי משטרה או תובע אחר, והעילה היא לא היעדר ראיות, אלא היעדר עניין לציבור, הגורם שאליו עוררים הוא היועץ המשפטי לממשלה.

כבר לפני כמה שנים תוקן החוק, וכתוב היום בחוק, ש"היועץ המשפטי לממשלה רשאי לאצול לפרקליט המדינה את סמכותו זאת", כלומר, לדון בעררים על סגירת תיק מחוסר עניין לציבור.

המשטרה זה גוף אחר?

המשטרה זה גורם אחר בפרקליטות, יותר נמוך. אבל כשיש החלטה של הפרקליטות במחוזות לסגור תיק מחוסר עניין לציבור, כלומר, החלטה של פרקליטות מחוז, אפשר לערור על ההחלטה הזאת היום בפני היועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המדינה.

מה קורה בהיעדר ראיות?

יש בפרקליטות המדינה פונקציה שנקראת "מנהלת תחום עררים", יש מחלקת עררים, שהיא מרכזת את הטיפול בעררים על כל שאר סגירות התיקים. הקטגוריה היחידה שמגיעה ליועץ המשפטי לממשלה או לפרקליט המדינה זה החלטה על-ידי פרקליטות מחוזית ארצית, כי זה נתפס כעניין היותר רגיש, זה יותר עניין של שיקול דעת ופחות עניין עובדתי.

למי מגישים ערר על היעדר ראיות?

מגישים את זה ליועץ המשפטי לממשלה, והיועץ המשפטי לממשלה, לפי החוק הקיים, כבר רשאי לאצול את זה לפרקליט המדינה. היועץ המשפטי לממשלה לא אצל את זה עד היום לפרקליט המדינה.

גם למשנה הוא יכול לאצול.

אם הוא יכול לאצול למשנה, לא צריך את התיקון.

אנחנו מדברים על היעדר עניין לציבור. שאלו את היועץ מה קורה כשאין ראיות.

אני מדבר על 64(ב), שאומר, "היועץ המשפטי לממשלה רשאי לאצול לפרקליט המדינה את סמכותו לפי סעיף קטן א(3)". זה קיים היום. בפועל לא נעשתה אצילה כזאת. זה נקבע, ככל הנראה, מתוך הנחה שהיועץ המשפטי לממשלה הוא אדם מאוד עסוק. אבל, גם פרקליט המדינה הוא מאוד עסוק. כך שזה לא פתרון להעביר מאדם מאוד עסוק אחד לאדם מאוד עסוק שני.

לכן, מה שאנחנו מבקשים לתקן כאן זה, אפשרות לאצול למשנה לפרקליט המדינה. יש לפרקליט המדינה משנה לעניינים פליליים, ורצינו לאפשר את האפשרות לאצול את הסמכות לא לפרקליט המדינה, אלא למשנה לפרקליט המדינה, ששם יש אפשרות מעשית יותר לבצע את האצילה הזאת.

אמרתי שהחוק לא מעביר את הסמכויות, אלא מאפשר אצילה, אבל זה לא אומר שכל מה שהחוק מאפשר לאצול, אנחנו ננצל. נצטרך על כל דבר לבדוק מי הגורם המתאים. כך, למשל, כבר היום, בעיכובי הליכים, למעשה, היועץ המשפטי רשאי לאצול את הסמכות שלו בכל תיקי עיכוב ההליכים. בפועל הוא לא עשה את זה, כי לא היתה פונקציה מתאימה לחלק מהתיקים, ולכן אנחנו עכשיו מבקשים לתקן את זה, כי אם אין לך גורם מתאים לטפל בנושא מסוים, זה לא עוזר לך שיש לך סמכות תיאורטית לאצול.

סיגל קוגוט העירה לי הערת ניסוח, והסכמתי לה. פרקליט המדינה לא יכול כמובן לדון בערר על החלטה שהוא היה שותף לה, אז גם אם אוצלים למשנה לפרקליט המדינה, הוא לא יכול לדון בערר על החלטה שהוא היה שותף לה. זה אולי דבר מובן מאליו.

זה לא פרקליט המדינה, אלא המשנה, ובמקרה הזה, יש מספר משנים.

זה מקובל עלי.

יש משנה ליועץ המשפטי לממשלה?

הסעיף על עררים היה מדובר על משנים לפרקליט המדינה, יש משנים ליועץ המשפטי לממשלה, שהם רלוונטיים כאן בתיקון בעיכובי הליכים. המשנים ליועץ המשפטי לממשלה מטפלים בעיכובי הליכים, שזה הסעיף הבא שאנחנו מדברים עליו.

אין צורך לאצול למשנה יועץ המשפטי לממשלה?

לא, הם לא עוסקים בעררים, הם עוסקים בעיכובי הליכים. עררים, אלה תיקים שצריך את המיומנות היומיומית של התעסקות עם התיק, יש הרבה ראיות ופרטים. לעומת זאת, עיכובי הליכים, זה יותר מדיניות, ולכן גם משנים ליועץ המשפטי לממשלה, שהם לא אנשי משפט פלילי פרופר יכולים לטפל בזה.

דווקא חוסר עניין לציבור ועיכוב הליכים, זה פחות או יותר שני פנים של אותה מטבע, מה גם שבחוסר עניין לציבור בדרך כלל אין נימוקים, אז אתה רק יכול לנחש.

כבר אמרו פעם שזה מינוח לא טוב.

בכל החלטת ערר, הפונה מקבל מכתב מנומק.

מה שכותבים בהחלטה הבסיסית, מהניסיון שלי לפחות, לא נתקלתי באף אחד מהנימוקים. כותבים שבנסיבות העניין החליטו לסגור את התיק, גם לא כותבים "היעדר עניין לציבור", כי זה פוגע, ואין נימוק.

כותבים עניין לציבור, חוסר ראיות, אלה רובריקות שחייבים למלא. הם לא כותבים את הנימוקים בטופס הסטנדרטי כשסוגרים תיקים.

הרובריקה במשטרה לא כוללת את המילים "היעדר עניין לציבור", היא כוללת: בנסיבות העניין אין סיבה לפתוח בחקירה.

זאת הפרשנות המשפטית של היעדר עניין לציבור. אבל, לא תכתוב לאדם שאין עניין בתלונה שלו.

ההבדל העיקרי הוא שעיכוב הליכים עוצר מהלך שהפרקליטות או גופי התביעה יזמו, בעוד שערר, זה על כך שלא יזמו הליך. סוג הפגיעה הוא שונה, ולכן גם הביקורת של הפרקליטות על עצמה הוא שונה. ערר, זה בעצם שהפרקליטות לא החלה בהליך, ומבקשים שייסגרו אותו.

(קורא תיקון סעיף 231 מנוסח הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' ____) (אצילת סמכויות היועץ המשפטי לממשלה), התשס"ד-2004 – הצעת משרד המשפטים מיום 2 במרץ 2004)

המבנה הכללי הוא כזה: בעבירות של עיכוב הליכים יש שלוש קבוצות עיקריות של תיקים, יש תיקי משטרה מכל הסוגים, עוון, חטא, פשע, שזה היום המאגר הגדול ביותר של תיקים. רוב תיקי מדינת ישראל מוגשים על-ידי התביעה המשטרתית, לא על-ידי התביעה של משרד המשפטים. יש לנו קטגוריה אחרת של תיקים, שמוגשים על-ידי תובעים, אותם תובעים שדיברנו עליהם קודם. אלה תיקים, בדרך כלל מוניציפליים, בעיקר תכנון ובנייה, אבל גם רישוי עסקים, עבירות שמירת הניקיון ודברים כאלה. ויש התיקים שמוגשים על-ידי הפרקליטות כפרקליטות.

החלוקה, שאנחנו מנסים לבנות כאן, בנויה קודם כול על עיקרון בסיסי אחד, שסמכות לעכב תיקי פרקליטות לא תהיה בידי גורם בפרקליטות. פה נכנסים לתמונה המשנים ליועץ המשפטי לממשלה או היועץ המשפטי לממשלה עצמו. היום, תיקי פרקליטות מטופלים על-ידי היועץ המשפטי לממשלה עצמו; תיקי פשע – פרקליטות; ותיקי חטא-עוון – פרקליטות, מטופלים על-ידי המשנים ליועץ המשפטי לממשלה.

מה שאנחנו מוסיפים פה על המצב הקיים הוא שני דברים. האחד, הנושא של תיקי תכנון ובנייה, שהיום מטופלים על-ידי המשנים ליועץ המשפטי לממשלה. פה יש שתי חלופות. החלופה הראשונה מדברת על מנהל היחידה לאכיפת תכנון ובנייה. זאת יחידה שיש החלטת ממשלה להקים, אבל בינתיים אנחנו לא מקבלים, לא תקציבים ולא כוח-אדם, ולכן היא לא קמה, ולכן יש התוספת "או לפרקליט בדרגת ממונה". כלומר, אלה סוג של תיקים שמחייבים סוג של מומחיות והיכרות, והיחידה הזאת היתה אמורה להיות יחידה בראשות מישהו בדרגה של פרקליט מחוז או מנהל מחלקה בפרקליטות, והתפקיד שלה היה לקיים את כל מערך הפיקוח על התובעים ברשויות המקומיות, בוועדות התכנון. לכן חשבנו שחלק מהליך הפיקוח, הבקרה, ההנחיה של התובעים האלה היא גם הסמכות להחליט בבקשות לעיכוב הליכים על תיקים שהם מגישים.

הקבוצה השנייה, שיהיה בה חידוש, היא בפסקה (4), ואלה תיקי המס. אלה תיקים שברובם המכריע מוגשים על-ידי תובעים ברשויות המס, כלומר, תובעים של מס-הכנסה, מע"מ והמכס. מיעטנו פה במפורש אישומים שמוגשים על-ידי פרקליטות. יש כאלה, לא רבים. תיקי מס גדולים, מי שמגיש את כתב האישום זו הפרקליטות, ואז הם לא יטופלו על-ידי פרקליטות המדינה. אבל, האישומים שמוגשים על-ידי תובע במס-הכנסה או במע"מ או במכס, סמכות העיכוב תהיה בידי מנהל המחלקה הפיסקלית בפרקליטות המדינה, שהוא הגורם המקצועי שממונה על התובעים האלה, על המערכות האלה. זה בגדול מבנה הדברים.

הדברים האחרים קיימים. כלומר, היום מטופלים תיקי עיכובי הליכים על-ידי שלושה גורמים: על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, שהיום מטפל בתיקי פשע פרקליטות, פלוס תיקי המס, שנשארו כסרח עודף, שלא היה לו טיפול קודם; המשנים ליועץ המשפטי לממשלה, שמטפלים בשאר תיקי הפרקליטות ובכל התיקים של התובעים המוניציפליים, ויש לנו מנהלת המחלקה לעיכובי הליכים, שמטפלת בכל תיקי עוון וחטא של המשטרה.

יש עוד פשע – משטרה, וזה על-ידי המשנים.

חטא ועוון – פרקליטות, זה על-ידי המשנים.

זאת החלוקה היום, והשינוי הוא, כפי שאמרתי, תיקי מס שיעברו למנהלת המחלקה הפיסקלית, ותיקי תכנון ובנייה, שמטופלים היום על-ידי המשנים, ירוכזו על-ידי מנהל יחידה, שיעסוק בתחום של התכנון והבנייה.

הערנו אתמול הערה, ואני רואה שגם לשכת עורכי-הדין מעירה על זה, לגבי הסטייה מהעיקרון שתיארת קודם, שפרליקות לא מבקרת פרקליטות. פסקה (1) מאפשרת לאצול לפרקליט המדינה ולמשנה גם תיקי פרקליטות. אני יודעת שרוב התיקים הם לא תיקים של פרקליטות, אז גם מבחינת העומס, אם נעשה סייג, ובתיקים האלה, הספציפיים, לא יטפלו, מה הוביל אתכם לחרוג מהכלל שתיארת קודם?

אמרתי קודם, ואני עומד מאחורי זה, המדיניות שלי היא שפרקליטות לא תטפל בתיקי פרקליטות. בפועל, גם היום זה המצב, ואין לנו כוונה לשנות את זה. עם זאת, חשבתי שכאשר מדברים על פרקליט המדינה או על משנה לפרקליט המדינה, הם נמצאים פה משתי סיבות: האחת, סיבה ארגונית. נוצר, קודם לכן, מצב, שיש לגורמים בפרקליטות סמכויות שאין לממונים עליהם, ואז זה יצר מצב שנראה היה לא תקין מבחינה ארגונית. אני לא רואה מצב, כפי שאמרתי קודם לגבי עררים, גם לגבי עיכובי הליכים, להטיל על פרקליט המדינה לטפל באופן שוטף בעיכובי הליכים מכל סוג שהוא.

אני לא חושבת שהוא צריך בכלל, לא רק בגלל העומס. בערר, אתה לא מניע תהליך ומישהו מתלונן על זה, אבל בעיכוב, אתה מבקר פעולה שאיש שלך עשה.

פסקה 01) היא כללית, והיא חלה על כל התיקים, היא יכולה לחול גם על תיקים של רשויות המס.

השאלה אם מותר לסייג.

במידה רבה מאוד זאת התפרצות לדלת פתוחה, כי זאת המדיניות שלנו. להבדיל מפסקאות (2), (3) ו-(4), שכתבנו את זה במפורש, במפגיע, בשום מקרה, בשום תנאי, אי-אפשר לטפל. לגבי פרקליט מדינה ומשנה לפרקליט המדינה לא כתבנו משתי סיבות: האחת, כיוון שההנחה שלנו, שהם לא אמורים לטפל בשוטף בעיכובי הליכים. עם זאת, חשבתי שבתיקים מסוימים, במקרים חריגים, כשעלול להיות מצב שפרקליט המדינה יטפל בתיק. אני זוכר בתקופה של היועץ המשפטי לממשלה הקודם, היתה בעיה של ניגוד עניינים, כי הוא לא יכול היה לטפל, הוא הכיר מישהו וכן הלאה, והוא לא יכול היה להעביר לפרקליט המדינה, וזה היה תיק די חשוב או מורכב. אני לא חושב שיש בעיה אינהרנטית של ניגוד עניינים, שאם תובע בפרקליטות נצרת הגיש כתב אישום על שימוש בכרטיס אשראי, יש בעיה קונספטואלית שפרקליט המדינה יעכב הליכים. פרקליט המדינה עושה ביקורת הרבה יותר מהותית ומשמעותית על החלטות של הפרקליטויות.

לא מדובר על החלטות של תובע, מדובר על החלטות של פרקליטים.

מוגשים אלפי כתבי אישום על-ידי הפרקליטויות בכל רחבי הארץ.

זה עניין מערכתי.

אם נראה לכם, אני מוכן לקבל את זה. זה לא נראה לי עניין דרמטי. אם עושים את זה, כבר כדאי לעשות הוראה כללית.

נשלח לכם נוסח.

זה מקובל עלי.

ביקשנו לאפשר אצילת סמכות על חידוש הליכים. כלומר, ברגע שמעכבים הליכים, לעתים קרובות עושים את זה תוך אזהרה, שאם האיש עובר עבירה אחרת בתוך שנה, או בתוך חמש שנים, מחדשים את ההליכים. כל חידושי ההליכים היום מגיעים ליועץ המשפטי לממשלה, והם ימשיכו להגיע. לא ביקשנו לאצול, כי רצינו שתהיה עין אחת שתראה את התמונה הכוללת, למרות שיש לא מעט תיקים כאלה. זה דבר שאנחנו משאירים כסמכות בלעדית של היועץ המשפטי לממשלה.

בשולי העניין הזה. מה שנקרא "עסקאות טיעון ועסקאות כופר", באיזה קטגוריה זה נכלל?

עסקאות טיעון זה לא נמצא כאן, וכופר, זה תלוי. כופר יכול להיות בשלב ראשון כתחליף לכתב אישום. יש בקשות לעיכוב הליכים, שבאות אחרי שהוגש כתב אישום, והנאשם מבקש שימירו לו את כתב האישום בכופר, ואז, זה בעצם עיכוב הליכים, וזה נכלל בקטגוריה של עבירות מס. עבירות מס, זה כולל מה שאנחנו מכנים "תיקי כופר", רק באותם מצבים שכבר הוגש כתב אישום, והאדם מסכים לשלם כופר במקום כתב אישום.

לפני שאנחנו עוברים לסעיף 3. נעשה נוסח משופר. בסעיף 4 סיכמנו מראש עם היועץ המשפטי לממשלה, שה"למעט באישום שהוגש בידי פרקליט" יהיה גם על העבירות הנלוות. ברור שהכוונה היא על הכול.

מקובל עלי.

(קורא תיקון סעיף 242 לנוסח הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' ____) (אצילת סמכויות היועץ המשפטי לממשלה), התשס"ד-2004 – הצעת משרד המשפטים מיום 2 במרץ 2004)

סעיף 242 הקיים, בחוק סדר הדין הפלילי, מסמיך את פרקליט המדינה להעניק סמכות, הנתונה בחוק לפרקליט מחוז, לכל פרקליט אחר בפרקליטות. אבל פה רצינו למנוע מצב שבו החוק הזה מעניק סמכות לפרקליט מחוז, והוא יעביר את זה הלאה. אמרנו, שבדברים שהוא קיבל לפי החוק שלנו, הוא לא יכול להעביר הלאה.

(קורא סעיף 4, תיקון סעיף 242א, בנוסח הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' ____) (אצילת סמכויות היועץ המשפטי לממשלה), התשס"ד-2004 – הצעת משרד המשפטים מיום 2 במרץ 2004)

הרעיון פה היה, במקום לעשות תיקונים לכל אחד מהסעיפים, לבנות מנגנון שיש בו, מצד אחד הפונקציות כאן, אלה הפונקציות בתוך המערכת של הפרקליטות, שלהן אפשר לאצול את הסמכויות. כל הנושאים האלה הם בתחום הפלילי, במובן הרחב של המושג, ופסקה (ב) מדברת על מנגנון תיקון לעדכון התוספת באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט.

ברשותכם, אני אעבור על הסעיפים הרלוונטיים. סעיפים 94(ג) ו-94א(ג) עוסקים בחידוש הליכים. סעיף 94 מדבר על מצב שבו בית המשפט, בהסכמה של התובע והנאשם גם יחד, רשאי לבטל אישום עד להכרעת הדין. סעיף קטן (ג) מסמיך את היועץ המשפטי לממשלה להגיש מחדש אישום שבוטל בהסכמה, מטעמים שיירשמו. המשמעות כאן היא, שהסמכות לחדש הליכים תהיה לא רק של היועץ המשפטי לממשלה, אלא הוא יכול לאצול לשלוש הפונקציות הבכירות בתחום הפלילי בפרקליטות המדינה.

סעיף 21 לחוק טיפול בחולי נפש עוסק במצב שנקבע שאדם לא יכול לעמוד לדין, ומוצא לו צו אשפוז, ואחרי זמן הוא מבריא, ואז, במקום ללכת הביתה, החוק מסמיך להגיש נגדו אז כתב אישום, כשהוא כבר נהיה כשיר, אבל שוב, באישור היועץ המשפטי לממשלה. גם פה אנחנו רוצים לאפשר אצילת הסמכות לשלוש הפונקציות הבכירות במערכת התביעה.

סעיף 14 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) עוסק בסיטואציה של העמדת קטין לדין לאחר שנה. הסעיף אומר ש"אין להעמיד לדין קטין בשל עבירה אם עברה שנה מיום ביצועה, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה". כלומר, נקבעה תקופת התיישנות קצרה מאוד במציאות הישראלית לקטין. עם זאת, ניתנה סמכות ליועץ המשפטי לממשלה בכל זאת להחליט על העמדה לדין. ברור ששיקול הדעת הוא, שככל שהנסיבות חמורות יותר, האינטרס הציבורי בהעמדה לדין הוא גבוה יותר, או שגיל הקטין קרוב מאוד לגיל בגירות.

סעיף 124 לחוק העונשין עוסק במעצר בעבירות ביטחון.

רק בגידה וריגול.

"בית-משפט רשאי על-פי בקשת היועץ המשפטי לממשלה לצוות על מעצר אדם החשוד בעבירה לפי סימנים ב' או ד' לתקופה שיקבע או שיאריך, ושלא תעלה בכל פעם על 30 יום, ובכללה על ארבעה חודשים." זה סעיף 124.

סעיף 354 עוסק באישום בעבירת מין נגד קטין. זה אותו סעיף שקובע תקופת התיישנות הרבה יותר ארוכה כשמדובר בעבירות מין נגד קטינים. המציאות מלמדת שלעתים קרובות, רק אחרי שהם הופכים להיות בגירים, הם יכולים, מעיזים, מסיבות כאלה או אחרות, רק אז הם מציפים את הבעיה. עם זאת, מצד אחד, האריך המחוקק את תקופת ההתיישנות, מצד שני, הוא דורש, שהגשת כתב האישום תהיה באישור היועץ המשפטי לממשלה, כדי לאזן בין שני האינטרסים.

סעיף 69 עוסק בקובלנה פלילית נגד עובד מדינה במילוי תפקידו. לא יכולה להיות מוגשת קובלנה נגד עובד מדינה במילוי תפקידו, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה.

סעיף 229(ג), שהוא עניין לגמרי טכני, הוא הסמכת תובע בעבירות של ביטול עבירות קנס.

סעיף 4 לחוק הנוער עוסק באישום נגד בגיר וקטין יחד. זה מתעורר לא פעם בעבירות כשאחד בן 18.5 ואחד בן 17.5, שהיו מעורבים באותה עבירה, באותה פרשייה, אבל שוב, כיוון שקטין זכאי להישפט בפני בית-משפט לנוער ובגיר לא, החוק קובע הסדר שיחייב מצד אחד אישור היועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב אישום נגד קטין ובגיר יחד, עם זאת, קובע הוראות, כולל סמכות לבית-משפט, ויכול בית-משפט להפריד את הדיון, למרות ההסכמה של היועץ המשפטי, וכלפי הקטין, בכל מקרה, הוא מפעיל סמכויות כבית-משפט לנוער.

סעיף 17(ב) עוסק במעצר מעל 30 יום של עצור לפני כתב אישום. מעצר מעל 30 יום טעון הסכמת היועץ המשפטי לממשלה.

סעיף 35(ד) עוסק בהארכת מניעת פגישה עם עורך-דין מעבר לעשרה ימים.

סעיפים 17(ב) ו-35(ד), לפי בקשתה של סיגל קוגוט הסכמתי להעלות לרובריקה הקודמת, שזה לא יהיה ברמת פרקליט מחוז, ליצור ריחוק מסוים מהפרקליטות, שמטפלת בתיק עצמו, שזה יהיה גורם בפרקליטות המדינה, שהוא זה שיעשה, מתוך ריחוק מהתיק, את השיקול הזה.

סעיף 58 הוא עניין יותר טכני, זה הארכת ערובה מעבר ל-90 יום.

סעיף 38 לפקודת הסמים המסוכנים עוסק בעבירות חוץ. כלומר, עבירת סמים שאזרח ישראלי ביצע בחוץ-לארץ. יש סמכות לשפוט אותו, אבל שוב, גם כאן, דורשים הסכמת היועץ המשפטי לממשלה.

פסקה (5) בסעיף 8א לחוק העבירות המינהליות היא הוראה טכנית לגמרי, זה הסמכת תובע לעניין ביטול עבירות קנס.

סעיף 9 לחוק העונשין זאת עבירת חוץ רגילה, לאו דווקא בסמים.

סעיף 123 לחוק העונשין זה אישום בעבירה לפי פרק ז', שעוסק במגוון רחב מאוד של עבירות ביטחון, עבירות מסוגים שונים.

פסקה (7) בסעיף 14 לחוק השיפוט הצבאי מסמיכה את היועץ המשפטי להעביר דיון מבית-משפט צבאי לבית-משפט אזרחי. כשמוגש אישום בבית-משפט צבאי נגד חייל, וכתב האישום מתייחס לעבירה שהוא לא ביצע בקשר לחיילותו – למשל, אם הוא ביום שישי, בבית, מעשן סמים, ואלה המקרים הקלאסיים – יש סמכות ליועץ המשפטי להעביר את הדיון מבית-משפט צבאי לבית-משפט אזרחי. הצבא ביקש להכניס גם את סעיף 15 לחש"צ, שהוא הוראה זהה שעוסקת באזרחים עובדי צה"ל, ולהעביר גם את זה לקטגוריה הראשונה, לא בגלל הרגישות הגדולה, כי כמעט בכל התיקים זה נעשה בהסכמה, אלא, הם רצו שהנושא הזה ירוכז על-ידי גורם אחד בפרקליטות המדינה, ולא יפוזר בין חמישה פרקליטי מחוז, ואנחנו מסכימים לזה, אין הצדקה לפיזור. מצד רגישות הנושא הוא יכול היה להיות מטופל בפרקליטות מחוז, אבל השיקול הארגוני מקובל עלינו.

במכוון לא נזכר משנה ליועץ המשפטי לממשלה בקטגוריות?

אלה כולן סמכויות בעבודה השוטפת של תביעה, תביעה פרופר, ולכן חשבנו שזה צריך להישאר במערכת התביעה, להבדיל מעיכוב הליכים, שזה נתפס כמשהו קצת דומה למעין חנינה או ביקורת על התביעה בהגשת אישום, ששם יש יתרון מסוים שזה יהיה על-ידי המשנים ליועץ המשפטי לממשלה, כלומר, ניתוק ממערכת התביעה, שהתביעה לא תבקר את עצמה. פה מדובר על מנגנוני בקרה פנימיים. בכל מערכת יש מנגנוני בקרה פנימיים שהיררכיה יותר גבוהה בודקת היררכיה יותר נמוכה, לפי רמת רגישות של דברים. כל הסמכויות כאן הן סמכויות שוטפות של מערכת התביעה.

אני לא רואה קושי עם זה, רק שזה חוסם את האופציה בעתיד, במקרים שתרצו.

אפשר להוסיף, שאם בעתיד תהיה סמכות אחרת שרוצים להוסיף, וכן מתאימה למשנה, סעיף 242א(ב) מאפשר לשנות את התוספת.

אנחנו מצטרפים לדברים לגבי עיכוב הליכים. אנחנו שמחים על התיקון, כי שם מאוד הפריע לנו העניין.

לגבי סעיף 14 לחוק הנוער (שפיטה,ענישה ודרכי טיפול), גם פה אנחנו חושבים שיש מידה של בקרה על עבודת הפרקליטות, מכיוון שקורה, לעתים קרובות, שהמצב שלא הגישו בתוך שנה כתב אישום נגד הקטין הוא מתוך עומס עבודה. הפרקליט שטיפל בתיק היה צריך להגיש את כתב האישום או אותה פרקליטות, וזה נסחב ונסחב ולא הוגש, ועברה שנה.

בדרך כלל זה משטרה ולא פרקליטות.

ברוב המקרים זה או משטרה או שעברה שנה, משום שהקטין התלונן רק אחרי שנה. מה שאתה מדבר אלה מקרים מאוד מעטים.

בתיקי משטרה, אין לנו שום הערה.

תיקי משטרה הם התיקים האופייניים. נדיר שהצורך מתעורר משום שזה היה על המדף בפרקליטות. אבל גם אז אנחנו מדברים על תיק שנניח שהוא היה על מדף בפרקליטות בבאר-שבע, הוא מגיע לפרקליט המדינה או למשנה לפרקליט המדינה או למנהל המחלקה הפלילית, איפה אתם רואים בעיה? זו ביקורת פנימה של המערכת. יש כלל, שאני חושב שהוא אחד הדברים הנכונים והחשובים בפרקטיקה של הפרקליטות, שככלל, בערעורים לא מופיע פרקליט שהופיע בערכאה ראשונה, למרות שזה כרוך בעבודה כפולה. יש פרקליט, ניהל תיק במשך שלוש שנים, מוגש ערעור לבית-המשפט העליון, הוא לא מופיע בדרך כלל, למעט מקרים חריגים, למרות שזה מחייב פרקליט חדש בפרקליטות המדינה ללמוד מחדש את התיק. המגמה היא, שתהיה ביקורת פנימית של המערכת, וקורה לא פעם, וזה לא דבר נדיר, שבפרקליטות המדינה מסכימים לערעורים שמוגשים או מסכימים לשנות את הכרעת הדין. כלומר, זה דבר מובנה בכל מערכת שמקיימת ביקורת על הדרגים היותר נמוכים. יש דברים שהם בעלי רגישות גבוהה יותר, ואז, אפילו מבחינת מראית פני הצדק כלפי הציבור, נכון ליצור הפרדה, ויש דברים שהם יותר עבודה מינהלתית. אני לא רואה, גם באותם מעט מקרים שהתעכב טיפול- - -

זו מסה קטנה מאוד, אין ספק.

אם נעביר את זה למשנים, שוב, אנחנו לוקחים משהו שהוא עבודת תביעה פרופר, מעבירים את זה למערכת שלא עוסקת בזה, חלק גדול מהמשנים לא עוסקים בפלילים. בשביל הערך המוסף הקטן, בחלק קטן מאוד של המקרים, אני חושב שאנחנו עלולים לשלם מחיר יותר גדול בעבודה השוטפת של הדברים, ולא נראה לי שזה מוצדק.

לעניין סעיף 21 לחוק הטיפול בחולי נפש, גם שם יש בעיה דומה. שם מדובר על מצב שהפרקליטות התחילה לנהל תיק נגד נאשם, והרצון שלה להרשיע אותו סוכל באמצעות חוות-דעת מומחה, שאומרת שהוא לא כשיר לעמוד לדין. זאת אומרת, הפרקליטות יזמה כתב אישום, הגישה כתב אישום, והכוונה סוכלה ונתקעה, ועכשיו, לאחר חלוף זמן, אומרים לה שהיא יכולה עכשיו ליזום. אני משער שכוונת המחוקק מלכתחילה, להעביר את זה ליועץ המשפטי לממשלה, היתה כדי שלא אותו גוף שכוונתו סוכלה, הוא זה שיצטרך מחדש להחליט על העמדה לדין, בפרט שאנחנו מדברים פה על מצב שהוא סיכון כפול – אדם עמד לדין פעם אחת, זה הופסק, ועכשיו מעמידים אותו שוב.

זה לא סיכון כפול. אדם שנמצא לא כשיר, הוא לא היה בסיכון.

אני לא רואה את הסיטואציה כסיכול כוונת הפרקליטות להעמיד לדין. העמידו אדם לדין על בסיס ראיות ועניין לציבור, כמו בכל תיק, זה הגיע לבית-המשפט. מצא בית-המשפט, לפי חוות-דעת מומחים, שהאיש לא כשיר לעמוד לדין, זה בכלל לא במישור של הפרקליטות, הפרקליטות לא קובעת כשירות נפשית, רפואית, של אדם לעמוד לדין. לכאורה, סדר הדברים הרגיל, הטבעי, שהאדם לא היה מסוגל לעמוד לדין במשך שנה או שנתיים, הוא הפסיק להיות לא כשיר לעמוד לדין, ולכאורה הוא צריך לחזור למשפטו. זה המצב הטבעי של הדברים.

מה עוד שיש הרבה מחלות שהן מחלות מחזוריות, זאת אומרת, אתה במצב מסוים שאתה באמת לא יכול לעשות שום דבר, ואחרי זמן יש שינוי.

בעיני, הסיטואציה היתה צריכה להיות הפוכה. המצב שאדם לא יעמוד לדין הוא זה שצריך להיות חריג. למשל, אם הוא היה מאושפז עשר שנים, 15 שנה, אומרים: למה נזכרים עכשיו, כבר יש חוסר עניין לציבור. סלח לי על האנלוגיה, אבל, למשל, לגבי חסינות של חברי כנסת, כשהם מפסיקים להיות חברי כנסת, אפשר שוב להעמיד אותם לדין על עבירה.

היה פה מקרה שרדפו את צ'רלי ביטון על בקבוק שמן, שנים על שנים, פעם, לפני שהוא היה חבר כנסת. לא עזבו אותו במנוחה, כל הזמן באו לכאן להסיר לו את החסינות. אחרי שהוא הפסיק להיות חבר כנסת כבר עזבו אותו, לא באו שוב, אבל לפרקליטות היה עניין לחזור פעם אחר פעם.

להבדיל מחסינות, שזאת החלטה שבאה הכנסת, באותם מקרים חריגים, ואומרת ליועץ המשפטי: אתה חושב שיש עניין להעמיד לדין, אנחנו מונעים ממך. אז נוצר לכאורה איזה קונפליקט. אגב, שם, אחרי שחבר כנסת מפסיק להיות חבר כנסת, לא צריך אישור מיוחד. כאן אין שום קונפליקט. הפרקליטות או המשטרה- - -

נדמה לי שכנסת מפסיקה והוא נבחר מחדש, אפשר עוד פעם, אפשר בכל פעם. היה פעם, כשהתחלפה כנסת, ואז עלתה השאלה של בקשה מחדש, והוחלט שאין בעיה. מה קורה באותה כנסת?

לפעמים גם אפשר, בגלל ריבונות הכנסת.

התפיסה שלנו, שאפשר עקרונית, אבל זה מצדיק איזה שינוי נסיבות. אי-אפשר סתם לטרטר את האיש ואת הכנסת.

היה פעם מקרה עם חבר הכנסת שלמה עמר ב"אגד".

שם, האחרים הורשעו.

היו שלושה חשודים, שניים הועמדו לדין, והחסינות של שלמה עמר לא הוסרה. הם הורשעו באותה פרשה שהוא היה מעורב בה. אחת הטענות היתה אז של ליבאי, שהתנגד להסרת החסינות, שאין שום סיכוי בעולם שהוא יורשע. אחרי שהוא הורשע, חזרו שוב. אני רק לא זוכר אם זה היה בין כנסת לכנסת.

בכנסת הזאת לא הסירו את החסינות של חברת הכנסת בלומנטל, ואחרי שינוי נסיבות, כשעלה דבר חדש, כן הסירו.

אז אני לא זוכר אם היה הבדל בין כנסת לכנסת, כאן זה באותה כנסת.

אני לא חושב שיש פה איזה קונפליקט בין הרשות התובעת, שהיא המשטרה או הפרקליטות, לבין ההליך של טיפול בחולי נפש – צו אשפוז. אלה שני מישורים נפרדים. ברגע שהוסרה המניעה מבחינת מחלת הנפש, אז צריך לשקול מחדש את העניין לציבור.

הרעיון היה שלא אחרי הרבה שנים, או אם חל שינוי בנסיבות, צריך לשקול שבכל זאת האיש היה מאושפז. אני לא רואה פה קונפליקט או ניגוד אינטרסים.

גם כאן אנחנו לא מציעים שתהיה סמכות אוטומטית, זה עדיין צריך לבוא לפרקליט המדינה או למשנה לפרקליט המדינה לשקול את זה. זה לא הרשות התובעת, לא המשטרה ולא פרקליטות המחוז. יש פה בכל זאת בקרה נוספת של אינסטנציה גבוהה יותר, ואני לא חושב שיש פה ניגוד אינטרסים.

יש מכתב של עורכת-הדין רחל תורן-כהן, וראיתי שאתה, עורך-הדין עמי קובו, ראיתי שהיית מכותב, לגבי פסקה (1). ההערה שלה היתה לגבי חידוש הליכים, שהיא סבורה שזה צריך להיות דומה לעיכוב הליכים. האם אתם סבורים כך? היא סברה שגם סעיף 94, שקודם ההליכים הופסקו בהסכמה, וכעת הם מחודשים, צריכה להיות בקרה אחרת מאשר הפרקליטות.

סעיף 94א, במצב שנאשם נעלם ואי-אפשר למצוא אותו. אלה שיקולים פרופר של ניהול תיק ואילוצים פנימיים של ניהול תיק. להבדיל מעיכוב הליכים, זה משהו חיצוני לגמרי. עיכוב הליכים זה דומה קצת לחנינה. בדרך כלל, בעיכוב הליכים אדם לא מעלה טענות נגד עצם ההעמדה לדין במובן שהוא לא ביצע את העבירה, הוא אומר שהוא ביצע, אבל, חלילה, הוא חטף סרטן, הבן שלו נפגע, יש כל מיני שיקולים שהם דומים לשיקולי חנינה, ולכן יש אינטרס מובהק ליצור ניתוק בין הרשות המאשימה, רשות התביעה, לרשות שמחליטה על זה.

לגבי סעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי , שמדובר בו על אישור קובלנות, כאשר הקובלנה היא נגד פרקליט מפרקליטות המדינה, והמקרים נדירים ביותר, אם הקובלנה היא נגד פרקליט, הטיפול בקובלנה לא צריך להיות בידי הפרקליטות.

אני מסכים לגמרי, אבל לא כל חריג צריך לכתוב בחוק. סעיף 242א כותב שאפר לאצול סמכות בדרך כלל לסוגי עניינים או לעניין מסוים.

סעיף 231, חידוש ההליכים אחרי עיכוב, מצאתם לנכון לא לאצול, עם זאת, מצאתם לנכון, בסיטואציה של חזרה מאישום והסכמה לאחר מכן, את זה כן תאצלו? אני לא מדבר על השהיית הליכים, אני מדבר על סיטואציה של חזרה בהסכמה מכתב אישום.

זה סעיף 94.

מצאתם לנכון לאצול את זה בסיטואציה שיש הסכמה בחזרה מאישום. למה עשיתם את ההבחנה בין שתי הסיטואציות? אני לא מדבר על התליית הליכים, אני מדבר על חזרה מאישום בהסכמה.

הנושא של עיכוב הליכים הוא מטריה נפרדת לגמרי, היא לא חלק אינטגרלי של ההליך הפלילי. סעיף 94, כמו סעיפים אחרים, עוסק בכל מיני אילוצים של ניהול ההליך הפלילי. לכן שם צריך בקרה על-ידי דרג גבוה יותר, אבל לא צריך להוציא את זה ממערכת התביעה בכלל. בצדק, הערת קודם, שבכל הדברים האלה אפשר לסמן רמה כזאת או אחרת של ריחוק, השאלה, מה הרמה. ככל שהרמה יותר מהותית, אנחנו מרחיקים יותר. זה הרעיון.

תודה רבה. לאחר שהוועדה שמעה את דברי ההסבר, ולאחר מספר תיקונים שהוכנסו, אנחנו מבקשים לאשר את הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 40) (אצילת סמכויות היועץ המשפטי לממשלה), התשס"ד-2004 לקריאה שנייה ושלישית במליאה. מי בעד?

הצבעה
בעד – פה אחד
אושר להעביר את הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 40) (אצילת סמכויות היועץ המשפטי לממשלה), התשס"ד-2004 לקריאה שנייה ושלישית במליאה, בכפוף לתיקונים.

תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 13:40