PAGE
2
ועדת החינוך, התרבות והספורט
18/11/2014

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שלישי
<פרוטוקול מס' 284>
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, כ"ה בחשון התשע"ה (18 בנובמבר 2014), שעה 10:15

<נוער גאה במערכת החינוך - התמודדות מערכת החינוך עם נוער להט"ב>

חברי הוועדה: >
עמרם מצנע – היו"ר
יחיאל חיליק בר

רות קלדרון
מיכל בירן

ניצן הורוביץ

דב חנין

>
ענת רצון - מ"מ מנהלת היחידה לחינוך למיניות, משרד החינוך

ד"ר זהר מור - רופאת נפת רמלה, משרד הבריאות

משה גרדוס - מנהל יזמות חינוכית, מנהל בית ספר אנקורי, ראשון לציון

רן לבל - מנכ"ל ארגון נוער גאה

מנדי מיכאלי - מנכ"ל ארגון נוער גאה

אייל בן עמי - איש חינוך וחוקר בתחום, ארגון נוער גאה

נועה גולני - רכזת תכנית ניר, ארגון נועה גאה

עופר יהודה - רכז תכנית ניר, ארגון נוער גאה

בל אגם - מדריכת קבוצת טרנסיות, ארגון נוער גאה

רותם בן דוד - חניכה קבוצת מנהיגות, ארגון נוער גאה

עדי ברקו - חניך קבוצת מנהיגות, ארגון נוער גאה

אוריה בורנשטיין - חניך קבוצת מנהיגות, ארגון נוער גאה

יהלי בן עמי וייטנברג - מנכ"לית חוש"ן, ארגון נוער גאה

אמנדה מיכאלי - יו"ר האגודה למען הלהט"ב

חן אריאלי - יו"ר משותפת, האגודה למען הלהט"ב בישראל

עודד פריד - מנכ"ל האגודה למען הלהט"ב בישראל

נורה גרינברג - יועצת לזהות מגדר, פעילה לזכויות טרנסג'נדרים

שרה קלה מאיר - רכזת תחום נוער, הבית הפתוח לגאווה וסובלנות, ירושלים

עידו מאיר - הבית הפתוח לגאווה וסובלנות, ירושלים

יעל אייזקס - הבית הפתוח לגאווה וסובלנות, ירושלים

אלישע אלכסנדר - מנכ"ל ארגון "מעברים", מנהל תחום טרנס, המרכז הגאה

אלכס חזן - המרכז הגאה, תל אביב

אמילי גרינצוויג - נציגת בית דרור

יהודית גידלי

אהובה שרון, חבר המתרגמים
<נוער גאה במערכת החינוך - התמודדות מערכת החינוך עם נוער להט"ב>

התעוררנו הבוקר לעוד בוקר של יום שלישי רגיל ולאחר מספר שעות נחשפנו באמצעות התקשורת לפיגוע הקשה מאוד, הרצחני מאוד, המרושע מאוד בבית הכנסת בירושלים. החיים שלנו כאן במדינת ישראל עוברים מאירוע אחד אל השני. לא חולף זמן שתופס אירוע אחד ואנחנו נקלעים לאירוע שני. אין ספק בכלל שביום כזה ההרגשה היא מאוד מאוד קשה של יהודים שנרצחים בבית כנסת תוך כדי תפילה. אין דבר יותר מזעזע ויותר מזכיר נשכחות מאירוע כזה אליו נחשפנו היום.
אני רוצה כמובן בפתח הדיון לשלוח תנחומים למשפחות שאיבדו את יקיריהן. גם הן קמו בבוקר רגיל של יום יום והחיים שלהם כבר לא יהיו אותם חיים. אני רוצה לאחל הבראה מהירה לפצועים ובעיקר לאחל לעצמנו שנדע איך להתמודד עם עוד אירוע ברצף של אירועים שמציבים סימן שאלה על הביטחון של כל אחד ואחד מאתנו בכל מקום שהוא נמצא.

אירוע כזה מגמד במידה מסוימת את הנושאים האחרים שאנחנו עוסקים בהם ביום יום ונותן לך איזושהי הרגשה של איזשהו מבחן נוסף של סדר העדיפות שלנו בדברים הקטנוניים, בדברים האלה עליהם אנחנו נלחמים בחרי אף יום יום, גם אצלנו כאן בכנסת כמובן אבל גם במקומות אחרים, וזה קצת מיישר אותנו בהקשר של הסתכלות על המציאות.

עד כאן לגבי האירוע הזה. חלק מהמאבק בניסיון לשבש את חיינו הוא לקיים את השגרה. אני יודע שזה לא קל, לפעמים זה קשה מנטלית לחזור לשגרה, אבל בשגרה יש משהו מייצב וממתן ולכן אנחנו בוועדה – ואני מניח שבכל חלקי הבית הזה – ממשיכים בסדר היום.

הנושא שעל סדר היום הוא נוער גאה במערכת החינוך, התמודדות מערכת החינוך עם נוער להט"ב. היוזמה והבקשה לקיים את הדיון הזה הגיעה אלי מארגון הנוער הגאה איגי, גם בפגישה שהייתה כאן עם ארגוני הנוער וגם בפגישה שקיימתי אתם כדי להיכנס קצת לעומק הדברים ולהבין את הבעיות השונות. למדנו מהר מאוד שמערכת החינוך, עם כל הפתיחות שלה, עדיין לא מקום בטוח כפי שצריך להיות בטוח לנוער גאה, לנוער אחר, נערים ונערות. לכן חשבנו שראוי לקיים דיון, לשמוע, להשמיע, קצת להבין ולהמליץ כמובן למשרד החינוך כיצד להתמודד עם הנושא.

יש כאן לוח דוברים שהציע ארגון הנוער הגאה. אנחנו ניתן לחברי הכנסת לומר את דבריהם ולאחר מכן נלך לפי הסדר עליו המליץ ארגון איגי. הדיון שלנו יימשך עד לקראת 12:00.

תודה רבה אדוני היושב ראש. אני מברך על קיום הדיון הזה ואני רוצה להביע קודם כל הערכה ל-איגי על הפעילות, על העבודה וגם על היוזמה של הדיון הזה. תודה לכם.

אנחנו נשמע כאן את הדברים. קראתי את המסמך שאתם הכנתם לקראת הדיון הזה ובאמת יש הרבה מאוד שאלות ונושאים שצריכים להטריד אותנו ולהעסיק אותנו, אבל אני דווקא רוצה להתחיל באיזושהי אמירה אופטימית. קרתה מהפכה גדולה והיא קרתה כאן בוועדה הזאת, אדוני יושב ראש הוועדה, אצלך בוועדה, כאשר עבר החוק שאוסר אפליה מטעמי נטייה מינית וזהות מגדרית במערכת החינוך. החוק הזה הוא מעשה חקיקה מאוד חשוב ורוחבי ועם כל החשיבות והמשמעות הגדולה שלו, אני חושב שבהחלט יש הבנה שזאת מהפכה שהתרחשה במערכת אבל המהפכה הזאת עדיין לא חלחלה לכל החוליות של המערכת, עד לרמה של מנהל בית הספר והמורה בכיתה. זה שאנחנו כאן מחוקקים והחוק באמת מרחיק לכת, משמעותי ואפילו דרמטי, זה חשוב אבל זה לא יעזור אם הדבר הזה לא יחלחל במערכת עד למטה.

לכן אני חושב שאחד הדברים שאנחנו צריכים לצאת אתו, אני מקווה, מהדיון הזה הוא בקריאה למערכת החינוך להתחיל לבצע תהליכי הפנמה מסודרים של השינוי הגדול שנעשה בחקיקה, המשמעות שלהם ומה זה אומר ברמת בית הספר, ברמת מנהל בית הספר, ברמת המורה, ברמת ההתנהלות של המערכת החינוכית בשטח. אני חושב שהדבר הזה הוא חיוני לדחוף אותו ולקדם אותו במלוא העוצמה.

אני שב ומברך על הדיון. אני לא רוצה לדבר על הנייר כי בוודאי ידברו פה אנשים שהכינו אותו ויסקרו אותו בצורה יותר מלאה. אני רק רוצה להתנצל בפניכם על שאני במהלך הדין אצטרך לצאת לטובת דיונים בוועדות אחרות אבל אני אנסה לחזור לכאן לאחר מכן. תודה רבה.

תודה גם ל-איגי וגם לחברי ארגון האגודה על הדיון ולך אדוני היושב ראש. אני רוצה רק לחדד ואולי להוסיף לדבריו של דב. יש חוק, החוק הזה בפועל, אם נבחן אותו, בשטח לא מיושם. זאת התחלה של מהפכה אבל הבסטיליה עוד לא נכבשה.

אני רוצה להוסיף למה שאמרת על היישום של המורה, על ההטמעה וכולי, את הקטע של התלמיד. הרי בבתי הספר היום יש גם כך גזענות, הסתה, אלימות לא קטנה בכל תחום כאשר ילדים סובלים מזה. הילדים הם עם שלפעמים הוא עם מורכב ומשני ילדיי אני מכיר את זה מקרוב. תאר לך נוער להט"בי שמגיע ומעבר לכל התירוצים שמחפשים כדי להתעמר ילד ברעהו, הוא גם שייך לקהילה הזאת. אחד הדברים שאנחנו חייבים להבטיח בוועדה הזאת, זה שהחוק נאכף. אנחנו צריכים לראות איזה כלים אנחנו נותנים למנהלי בתי הספר ולמורים כדי לאכוף את החוק. שנית, להטמיע אותו, כמו שאמרת, מהרמה של המורה והמנהל ועד הרמה של התלמיד. אנחנו יודעים שאחוז האובדנות בקרב נוער להט"ב הוא יותר גדול ומסיבות אולי מובנות בין היתר של לחץ חברתי, הסתה , חוסר מודעות ודברים אחרים, ולכן אנחנו צריכים איכשהו להבטיח כלים בוועדה הזאת, או לבקש או לדרוש ממשרד החינוך, שבאמת תיעשה סדרת חינוך, כמו שהיינו אומרים בצבא ומצנע מכיר את זה יותר, לכל הדרגים, לכל דרגי הפיקוד במערכת החינוך, מהממונים דרך המורים ועד התלמידים. זאת כדי שהמודעות של כל תלמיד ותלמידה לדעת מה זה נוער להט"ב וזה שהוא בן אדם רגיל ונורמלי כמו כולם, ושנית, לאלה שלא מבינים את זה, לדאוג שאלה שאמונים עליהם יבינו זאת. אני חושב שזה המסר אתו אנחנו צריכים לצאת מכאן כדי שהחוק הזה שהוא מצוין – ואני מודה למצנע על תחילתה של המהפכה הזאת – אכן ייושם בשטח ולא יהיה כמו הרבה חוקים אחרים שלא אוכפים אותם.

אדוני היושב ראש, חבריי חברי הכנסת וכל המכובדים שהגיעו. אני באמת מרגישה את השינוי, אפילו אני בעצמי עת אני בכנסת דרך איגי התחנכתי. אנחנו יודעים בעיקר לעשות חקיקה וכמובן התא הגאה ב-יש עתיד לימד אותי שיש תאים גאים במפלגות ושהם עושים עבודה מאוד מאוד חשובה על כל חברי הכנסת.

אני מרגישה שיש עוד דבר שהוא לא חקיקה אבל אני רואה אותו מחברים, ילדים שנמצאים במערכת החינוך ובקהילה. יש בדידות מאוד גדולה. גם אם החוק הזה ייושם ולא יפלו אותם באופן רשמי, הבדידות בכיתה עדיין קיימת ובמקרים שאני מכירה, אני רואה צורך גדול מאוד בהסברה ובמקומות אליהם ילדים יכולים לבוא ולהיות עם אנשים שמבינים אותם ופשוט לבלות בצורה שמעניינת אותם לבלות עם אנשים שבא להם לבלות אתם. אני מלווה בחור שהוא כבר מסיים צבא והוא עדיין לא יודע לאן ללכת. בזכות התא הגאה ב-יש עתיד למדתי שיש מקום ללכת אליו אבל זה גיל שמועדונים לא מתאימים, הם מפחידים ובמסיבות הרגילות הוא מעין ברווזון מכוער שלא מבין שהוא ברבור.
אני לא יודעת מי יכול להרים את הכפפה הזאת אבל קיומם של מקומות, גם חברתיים, צריכים להיות מפורסמים בבתי הספר או שאנשים יהיו מוזמנים אליהם וזה כמובן יכול להיות כל ילד וילדה לא צורך להחליט החלטה סופית על זהות כדי להכיר את העולם הזה כעולם לגיטימי, מעניין ותרבותית מאוד עשיר של החברה הישראלית.

תודה. אני מצפה לשמוע מכם.

הצטרפו אלינו חברי הכנסת מיכל בירן וניצן הורוביץ. אתם רוצים לומר משהו?

קודם כל, תודה לך עמרם על הדיון ולארגונים ששותפים. אנחנו עוסקים בעניין הזה כמה שנים והגענו למסקנה שנקודת התורפה או המקום הנכון ביותר להתמקד בו מבחינת המאבק שלנו כקהילה הוא נושא החינוך בבתי הספר. הנתון הבסיסי הוא שרוב רובה של מערכת החינוך – ואני לא מדבר על המערכת הערבית או החרדית – סגורה בפני ארגוני הקהילה. סגורה וזה אמור לגבי בתי הספר חילוניים רגילים במרכז. היום רוב בני הנוער בישראל פשוט לא נחשפים דרך מערכת החינוך, לא רק למפגשים עם נציגי קהילה אלא גם לתכנים בסיסיים ביותר, מה שאחר כך מוביל בעינינו לתוצאות קשות. קודם כל, הדוחות האלה על מפלס האלימות ואפילו הלימות פיזית כלפי בני נוער להט"בים ואחר כך גם נתונים אפילו עוד יותר קשים, תופעות של אובדנות בקרב בני נוער באחוזים גבוהים יותר מאשר באוכלוסייה הכללית, דברים שאנחנו לא יכולים להשלים אתם.

לכן, בצד המאבק לחקיקה שוויונית, לזכויות ולתקציבים, הסיפור הזה של החינוך הוא בעינינו סיפור קריטי. לכן הדיון הזה מאוד חשוב ואני מודה עליו.

אני חייב התנצלות. במקביל יש דיונים עם ראש השב"כ ואחרי הפיגוע שהיה, אני חייב לדלג בין לבין. תודה לך ותודה לארגונים שבאו. בעיני זה לא צריך להיות חד פעמי אלא זה חלק ממאבק נמשך כי אם יש משהו שצריך לשנות קודם כל בסדר עדיפות עלין, זאת הגישה של מערכת החינוך לקהילה שלנו.

אנחנו נעבור עכשיו לסדר הדוברים. אני מבקש לדבר בתמציתיות כי אנחנו רוצים לתת גם לאנשים אחרים שהם לא בסדר הדוברים להביע את דעתם. רותם בן דוד ועדי ברקו. סיפור אישי קצר מזווית המבט שלכם כנערים ונערות.

אני עדי ברקו, בן 16, חניך ב-איגי, לומד בכיתה י' וטרנסג'נדר. כמוני במערכת יש עשרות והאתגרים שאני ועוד אותם אנשים מתמודדים אתם הם יום יומיים והם בצורה מגוחכת. תארו לכם איך זה לבקש אישור ללכת לשירותים של המגדר בו אתם מזוהים, שלא לדבר על תחושת ביטחון אישי כשהולכים לשם או שידונו בשאלה איך לפנות אליכם, היא או הוא. תארו לעצמכם שכל שאלה בנושא של הזהות שלכם תהפוך לשאלה חוקית כמו לדוגמה ידיד מהקבוצה הטרנסג'נדרית שסיפר לי שהמנהלת אסרה על הצוות לפנות אליו בלשון זכר בטענה של הטעיית הציבור.

אני מאמין שחסר מענה לאוכלוסייה הטרנסג'נדרית הצעירה משום שאף פעם לא הכירו בנו כדבר קיים. לא תמצאו חוזר מנכ"ל ולא נהלים למקרים כמוני. יותר מזה, סביר להניח שכאשר אבוא למורה הממוצעת ואספר לה על המצב שלי, התגובה הראשונית תהיה: מה?
כחניך טרנסג'נדר ב-איגי למדתי שהזהות שלי משנה ושאני היחיד שמחליט עליה. למדתי שכאדם יש לי את הזכות לשנות ובנוסף, ומבחינתי זה הדבר החשוב ביותר, אני הרבה יותר מנטייה מגדרית. כתלמיד טרנסג'נדר במערכת החינוך הבנתי בעיקר שנעשתה לי טובה בכך שמכירים במי שאני ואיך שאני רוצה להיתפס בחברה הבית ספרית.

אני רותם בן דוד, חניכה ב-איגי, בת 17, בכיתה י"ב ובי-סקסואלית. בבית הספר שלי יש מורים והורים גאים מחוץ לארון ועדיין במשך החטיבה והתיכון, עת עלו בי תהיות לגבי עצמי, הרגשתי שזה דבר רחוק מדי להשגה ושאי אפשר להתלבט. זה או שאני גאה או שאני שייכת לחברה הרגילה. הבנתי ברגע שאצא מן הארון או אתלבט בגלוי, הסיטואציה החברתית שלי תשתנה. פתאום בי-סקסואלית יהפוך לחלק בלתי נפרד ממה שעולה לראש עת מזכירים או רואים אותי. אהפוך לשגרירה התורנית של הקהילה ואוטרד בשאלות כלליות על הקהילה או אף אישיות על עצמי במצב שבעצם נכפה עלי.

לשמחתי הרבה הגיעו לבית הספר שלי מ-חושן אבל הייתה תחושה של שימור של השוני. לא היה צריך להראות לנו שיש דבר כזה הומו, ידענו מה זה, אבל זה נתפס כדבר חיצוני ולא מחובר אלינו בתוך בית הספר.

בכל בתי הספר שיעורי חינוך מיני התרכזו במיניות ובשינויים הפיזיים ולאו דווקא בנושאים שחשוב לשים אליהם לב כמו מגדר, נטייה מינית, יחסי כוחות בין המגדרים והמינים. השינויים הפיזיים יעצרו באיזשהו שלב אבל המושגים החברתיים יחיו אתנו לעוד שנים רבות.

אפילו בבתי ספר כמו שלי, דמוקרטיים, בהם המודעות גבוהה יחסית, יש הרגשה דיכוטומית שמבדילה באופן חד משמעי אותי ועוד הומו מהשכבה שלי משאר חברינו לספסל הלימודים. עדיין אנחנו השגרירים. אני מוצאת שזה בגלל חוסר הקישור שנעשה בין אותם תכנים נוסח אקטיביזם חברתי והחינוך המיני בבית הספר. הלהט"ב הוא משהו מוכר אבל לא באמת קשור אלינו. כלומר, החברה הסטרייטית. כמובן השימוש במילה הומו ונגזרותיה כקללה פחות ניכר, אבל עדיין קיים.

להרגשתי הרצאה כמו של חושן שמועברת בצורה חד פעמית כהרצאה של שעה, זה לא הפתרון לכל. יש להגיע למצב שבכל בית ספר ידעו מיהו להט"ב בצורה שתפגיש את התלמידים עם הנושא בשיח מתמשך שיאפשר לדבר על המורכבויות והקשיים ולפתור אותם ביחד. היעדר דיבור על מגדר ומיניות בשיעורי חינוך מיני מביא למצב שלהט"בים וגם מתלבטים במיניותם ובמגדרם לא יודעים כיצד להתמודד עם עצמם ולפעמים לא יודעים שההרגשה שלהם אמיתית וקיימת.

לסיום. משבר זהות שהוא חסר מענה יגרום לתסכול, לדיכאון ובמקרים קיצוניים גם לאובדנות, דברים שהרבה מהחברים הלהט"בים שלנו עברו. צריך שנושא כל כך גדול זה, מיניות, יהיה דבר שבשגרה, שהמיניות של הטרוסקסואלים והמיניות של להט"בים כאחד תהיה לגיטימית ומדוברת.

תודה רבה.

אדוני, משפט אחד. בהמשך לדברים שלך, נורא חשוב להדגיש שהחוק שאנחנו העברנו כאן שאוסר על אפליה מדבר על איסור אפליה מטעמי נטייה מינית או זהות מגדרית. אני חושב שזאת החקיקה המתקדמת ביותר מבחינת ההגדרה שקיימת בכלל והיא חלה על מערכת החינוך. אותן שאלות שאתם מדברים עליהן, הן שאלות שיש עליהן היום, לפחות ברמת החוק, תשובה ברורה. התשובה הזאת צריכה להיתרגם למציאות, אבל ברמת החוק יש תשובה. אסור להפלות מטעמי נטייה מינית או זהות מגדרית.

החוק חדש ואנחנו מכירים את זה שחוק נותן איזשהו בסיס, איזשהו כיוון אבל אכיפה שלו היא מאוד מועטה. הבעיה העיקרית היא מודעות, הסברה, תודעה וכל הדברים האלה ולשם כך גם התכנסנו כאן היום.

משה גרדוס, מנהל בית ספר אנקורי, ראשון לציון.

בוקר טוב. אני חייב לומר שאני כמנהל מרגיש קצת לא בנוח עת אני שומע את רותם ועדי. תחושת אי נוחות מהכובע של מנהל אבל בכל זאת אני רוצה להביא את זה מהזווית שלי. אני מנהל תיכון אנקורי בראשון לציון ואת היזמות החינוכית של רשת אנקורי, רשת חינוך של שבעה בתי ספר אינטרניים ברחבי הארץ.

תסביר לנו מה מהות ההרגשה הלא נוחה.

כי אני קצת נבוך בשמם. אם למנהלת יש קושי לקרוא לה היא או הוא, זאת שאלה שטעונה בדיקה. הדיאלוג שלנו עם איגי ועם חושן בשנים האחרונות נגזר מהחזון הערכי שלנו ששם ערך קבלת האחר הוא מקדמת דנא. בעבר שיתפנו פעולה עם חושן ובשנים האחרונות יותר ויותר עם איגי. אני מאוד מתחבר למה שרותם אמרה. יש לי המון הערכה למה שעושים עם חושן, אבל הרצאה חד פעמית, הבנו מהר מאוד שלהתמקד רק בהרצאה או לתת מענה פרטני לילד הומוסקסואל או לסבית או טרנסג'נדר או ילד שמתלבט, זה לא נכון לתת את המענה לילד. אנחנו צריכים לעבוד באופן מערכתי על הסביבה. זה לא נכון לראות בתלמיד המתלבט או הלא מתלבט כזירה מרכזית אלא בחברת התלמידים, בחברת השווים כזירה המרכזית בה צריך לעשות את השינוי. כחלק מהעניין הזה שיתפנו פעולה עם עופר, ערן, מנדי ו-איגי ופיתחנו תכנית עבודה דרך מקצוע האזרחות. הבנו שלא מספיק רק לתקוף את זה מההיבט של חינוך ערכי, חינוך חברתי, מה שנקרא לזה, אלא צריך לבוא בהפוכה, בצורה חכמה ולחשוב מחוץ לקופסה. לקחנו את נושא האזרחות ופיתחנו מודל. במקצוע האזרחות ניגשים לשתי בחינות. למעשה מגישים מטלת ביצוע וניגשים לבחינת בגרות באזרחות. ביקשנו שמדריכים של איגי שעברו הכשרה קצרה בנושא אזרחות מגיעים לכיתות, מלמדים יחד עם המורה שלנו אזרחות תוך התייחסות לזכויות האזרחיות והחברתיות של הקהילה הלה"טבית. זה מחייב את כולם. גם את מי שהוא סטרייט כי כפי שאמרתי, התפיסה היא מערכתית. חלק ניכר ממטלות הביצוע שעליהם הם מקבלים ציונים בבגרות הוא בנושאים של להט"בים. כלומר, ההישג המרכזי הוא שתלמידים שהם סטרייטים עושים עבודות על הורות, על פונדקאות, על נישואין חד מיניים וכולי. כלומר, לקחנו נושא שהוא לכאורה נוכס – מלשון לנכס - על ידי המערכת הבלתי פורמלית ואמרנו שזה פה על השולחן ועל זה אתם מקבלים גם ציון.
כאשר הם הולכים לראיין, לדבר ויש שאלות עמדות, אותם ילדים המשתייכים לקהילה ההומו-לסבית מרגישים הכי בבית. כאשר אחד המדריכים דיבר עם תלמידים, הוא אמר לו: קבלת השונה, קבלת השונה ואז קם תלמיד ואמר לו: אני חייב להגיד לך שזאת בעיה שלך שהוא שונה כי אני לא רואה שום דבר שונה. כלומר, הצלחנו בהבניה החברתית הזאת להחריג את המושג הומו או לסבית ושונה. אני מודה ומתוודה שזה בטריטוריה של רשת אנקורי, של בתי הספר שלנו, ומי שמוביל את הפרויקט זה עופר שיושב לצדי והוא מנהל אותו בבית הספר כמובן יחד עם חבר'ה מ-איגי אתם אנחנו הולכים יד ביד.

התוצאה היא יצירת תשתית נורמטיבית מכילה ומקבלת. מוזר או לא מוזר, אחוז הילדים ההומוסקסואלים או הלסביות בבית ספרנו הוא יחסית גבוה בהשוואה לבתי ספר אחרים במערכת החינוך. אני חושב שזה תוצר של האקלים החברתי.

מה הביא אותך כמנהל בית ספר לקחת בנושא הזה כיוון, לקחת אחריות, מה שלא עושים רוב מנהלי בתי הספר בארץ?

אני אענה אבל אני אוסיף עוד משפט לפני כן. כשעופר מ-איגי מתקשר אלי ואומר לי שהוא רוצה שאני אתקשר למנהלת בית ספר מסוים ושאומר לה שזה בסדר ושהם יישארו בחיים – הוא לא אומר לי את זה כך, אלא בצורה יותר יפה – אני מתקשר והדבר הראשון שאני אומר לה זה שהיא רק תרוויח מזה. כשהיא שומעת את זה ממני, כנראה זה משהו שהוא יותר מרגיע כי זה מנהל למנהלת.

מה הביא אותי? הבנו שאי אפשר לעבוד רק אל מול ילד והקושי שלו. פתרתי לו את הקושי ועזרתי לו להרגיש בשלום עם הסביבה, אבל במה עבדתי על הסביבה?

את זה הבנתי, אבל למה זה אצלך?

כי יש לנו ברשת לא מעט מורים שהם שייכים לקהילה הלהט"בית. מבחינתנו זה לא סיפור. כשהבנו שבסביבה הרחבה יותר זה כן סיפור, אמרנו שאנחנו את הערך הזה צריכים להטמיע יותר, להטמיע הרבה יותר ולהשריש אותו. זה כאילו הכי טבעי. אנחנו עוסקים בסיפור הזה עם חושן כבר לפני עשר שנים ועם איגי בשנים האחרונות הרבה יותר.

תודה לך. אייל בן עמי, יועץ חינוכי, חוקר פעיל בקהילה הלהט"בית.

אכן כן. אם תרצה, אני אתייחס למשהו ספציפי, ואם לא, אתייחס למחקר בתחום. המחקר בתחום החוויה הבית ספרית של להט"בים בישראל החל ב-2004. סקרי אח"מ – אקלים חינוכי מיטבי – בבתי ספר מטעם איגי, מטעם פורום המחקר של ארגון הנוער הגאה. אנחנו מדברים בסך הכול על שלושה מחקרים חשובים ביותר כי לפני כן לא היו נתונים. גם לא היו כל כך הרבה קבוצות צמיחה כמו שיש היום וללא ספק צריך להרחיב ולחזק אותם. זה שווה ערך לחיזוק החוסן הנפשי של תלמידים להט"בים עם יותר משאבי תמיכה.

אנחנו מדברים על מחקר חלוץ של איגי ב-2004, כל ארבע שנים מאז, ב-2008 וב-2012 אז התקיים המחקר האחרון.

המחקרים האלה נערכים גם במדינות מערביות אחרות. אנחנו מדברים על שיעורי הומופוביה גבוהים. אם אתם רוצים נתונים לגבי האחוזים, אני יודע שאוהבים מספרים, אז לגבי הסקר האחרון, 2012, השתתפו במדגם 372 משתתפים בגילי 12 עד 18 המגדירים את עצמם להט"בים, מתלבטים ועוד תוויות. בדרך כלל זאת הגדרה עצמית כי זה רק מגביל ותוחם את המיניות של האדם, מה שקצת מסבך את החוקרים, אבל ראוי להתייחס אליו.

אחד מכל ארבעה תלמידים הוטרד מינית בבית הספר בשל נטייתו המינית וכאחד מכל עשרה תלמידים חווה תקיפה פיזית בשל נטייתו המינית.

נמצא כי 84 אחוזים דיווחו על אלימות מילולית, ביטויי גנאי הומופובים בתדירות גבוהה וגבוהה מאוד בבית ספרם. 52 אחוזים חוו על בשרם – לפני כן דיברתי על שומעים את זה בבית הספר כל הזמן, שזה לא פחות מטריד תלמידים שמתחבטים בזהותם המינית, שרוצים אולי לפנות, אבל זאת האווירה העוינת בבית הספר - למעלה ממחצית חוו על בשרם הטרדות מילוליות על רקע נטייתם המינית. כשאני אומר מילוליות זאת באמת פגיעה נפשית בתלמיד. תלמיד שהוא בשלב של התפתחות הזהות המינית שלו, האקספלורציה, מי אני ומה אני, ואומרים לו בעצם מי אתה או מי שאולי תהיה. גם הוא עצמו לא בהכרח יודע בגיל הזה, לפעמים יש התלבטויות שהן לגיטימיות. אם הוא יודע, הוא אכן יודע וזה בסדר. זה המסר שמוטמע בו.
דיברנו על מה משפיע על האובדנות והיא בעיקר תוצר של מבנים חברתיים וסוציאליזציה להתנהגות הומופובית. אגב, הלחץ החברתי נמצא במחקרים להתנהגויות אגרסיביות הומופביות, על רקע הומופוביה. כשאני אומר הומופוביה, זה כולל הומסקסואליות, בי-סקסואלים, טרנסג'נדרים, אקווירים, מתלבטים וכולי. הלחץ החברתי גובר בטווח של גילי 11 עד 14. אלה מחקרים עדכניים מארצות הברית. שוב, אצלנו המחקר בתחום הספציפי הזה של החוויה הבית ספרית הוא מצומצם יחסית. אנחנו מדברים על גילי 11 עד 14 ורק מגיל 14 אנחנו מדברים על תהליכים שהם פסיכולוגיים, אינדיבידואציה, לאט לאט המתבגר מגבש את הדעה שלו ופחות יכול להתמודד ולהתנגד ללחץ חברתי ולמעשה בריונות נגד תלמיד או תלמידה, אגב, לאו דווקא להט"ב למרות שהם נתפסים כלהט"בים וזה מספיק. מספיק שההתנהגות – זה נקרא נון קונפרומיזם מגדרי או ביטויי מגדר – לא אופיינית לסכמות מאוד נוקשות של מי הוא גבר ומי היא אישה. אני יכול לספר על החוויה האישית שלי אבל לא יהיה זמן. מספיק שאני ילד או נער נשי או לא גברי דיו, אפשר לחבוט בי. אני למעשה בכלל לא ידעתי שאני הומו בגיל 8 א או 9 אבל זה מה ששמעתי ללא הרף, ולא בכדי. זה היה מכוון אלי תמיד, מכוון כלפי.

אני ממשיך לגבי הפגיעה עצמה. 78 אחוזים, זאת אומרת הרוב, מהתלמידים דיווחו כי הערות הומופוביות פוגעות בהם רגשית ומטרידות אותם. זאת אומרת, זה כן מטריד. ללא ספק יש לזה אפקט שלילי על הרווחה הנפשית. 47 אחוזים דיווחו כי מורים בוחרים לא להגיב, ואני בכוונה אומר בוחרים לא להגיב כי הם יכולים גם לבחור להגיב. זאת בחירה להגיב או לא. הם בוחרים לא להגיב להערות הומופוביות של תלמידים. 42 אחוזים דיווחו כי תלמידים אחרים בוחרים לא להתערב ולא להגיב. זאת אומרת, אנחנו צריכים גם לגייס תלמידים אחרים. על כן כולנו מאוד ממליצים על תכנית ניר שידברו עליה אחר כך בהרחבה כי היא ברמה של גורמי חוסן בתוך בית הספר, כמו שדיבר מנהל אנקורי, ולא רק בחינוך הלא פורמלי. זאת אומרת, משאבי תמיכה שהם נגישים, שהם זמינים, שהם משמעותיים. הגורם המשמעותי ביותר, הספרות הענפה הוכיחה, בגיל ההתבגרות, קבוצת השווים. נכון שדמות בוגרת משמעותית כמו מורה פתוחה וקשובה יכולה בהחלט להפחית הומופוביה ואמורה לתת מענה מקצועי. אין לנו נתונים לגבי הקומפטנטיות של יועצות חינוכיות בישראל באשר למענה תואם והולם צרכים לתלמידים להט"בים. אין לנו שום מחקר לגבי זה בישראל. יש מחקר אחד חלוץ שהייתי מעורב בו עם נתונים מאוד ראשוניים של רצון לעזור וחוסר ידע. אני אמנם גולש אבל הכול קשור אחד בשני כך שקשה לנתק בין הדברים. זה לגבי הנתונים.

מה שכן, מגמה אחת חיובית ונהיה קצת אופטימיים. יש עליית מה בשיעור התלמידים שכן מוכנים והיו פונים ליועצת או לפסיכולוגית - אגב, משאבים לכאורה זמינים ותואמי צרכים בבית הספר – אבל האחוזים היו נמוכים בשנת 2004 ועכשיו הם הגיעו ל-18 אחוזים. אני חושב שבשנת 2004 אלה היו ארבעה אחוזים והם הגיעו ל-18 אחוזים שהסכימו לשוחח עם היועצת או הפסיכולוגית. זאת אומרת, עדיין זאת לא הכתובת המקצועית או הכתובת הראשונה אליה הם פונים ובעיני לא בכדי.

אני מכיר את העשייה של שפ"י במשרד החינוך, של השירות הפסיכולוגי הייעוצי. הם עושים עבודה מקצועית ביותר, מתמדת, יש לה השפעה. אנחנו עובדים בכמה חזיתות. אני לא מייתר את החשיבות של העבודה הזאת. דיברנו קודם על הטמעה של החוק. אגב, באורח החיים של בית הספר, בהוויה הקיומית של בית הספר, למנהל יש יותר ויותר סמכויות והפיקוח נוטה לתת יד חופשית למנהל כמי שנמצא בבית הספר ומכיר את התרבות הבית-ספרית יותר טוב מהמפקחת שחולשת על כל כך הרבה בתי ספר. אז כן, יש השתלמויות ליועצות אבל פרחי ייעוץ – אני הייתי פרח ייעוץ, למדתי לתואר שני בייעוץ - לא דובר כלל על עבודה עם להט"בים. סיימנו את התואר השני בייעוץ, נכנסנו לבתי הספר כיועצים, לא יודעים דבר וחצי דבר ולא יודעים האם זה בכלל בהגדרת התפקיד שלנו. זה שיש לאחר מכן השתלמויות, יופי ואני מברך על כך, אבל זה שפרחי הוראה ופרחי ייעוץ במהלך ההכשרה שלהם, החיוורות המקצועית, לא יודעים דבר על חלק גדול מהתלמידים שלהם, לפחות עשרה אחוזים, זה חמור וזה בעייתי ביותר. זה שונה למשל מארצות הברית, למרות שזאת לא החלטה שלנו אלא החלטה של המועצה להשכלה גבוהה וראשי המגמות לייעוץ שלצערי לא קיבלתי כל מענה מהם. זאת החלטה של המועצה להשכלה גבוהה לאשר תארים ולדאוג לתכנים רלוונטיים וראויים שנותנים מענה גם לתלמידים שלנו.

תודה רבה. בל אגם, מדריכת קבוצה לנערות טרנסג'נדריות.

אני מדריכה קבוצת טרנסג'נדריות וגם פוגשת מדי יום נוער גאה. התחושה שלי היא שנערים ונערות שמגיעים ל-איגי הם מגיעים כל הזמן אחרי הלימודים במצוקה מאוד קשה. בבתי הספר יש המון אלימות כלפי טרנסג'נדרים, כלפי כל הלהט"בים. אני יכולה לספר סיפור אישי שלי. אני לא סיימתי 12 שנות לימוד למרות שהייתי תלמידה חרוצה ויש לי אינטליגנציה ללמוד ולהתקדם, אבל החברה בבתי הספר, ההתנהגות, האלימות ושמות הגנאי שחוויתי גרמו לי לנשור ולא להצליח להתקדם כביכול בחיים שלי ולעשות בגרויות כמו שצריך, בגלל מקרים כאלה.

לא הכנתי נאום ואני לא אדבר הרבה. אני רק אומר שאני חושבת שזה מאוד מאוד חשוב שבבתי הספר לא תהיה רק הסברה אלא זה יהפוך להיות משהו חינוכי, שלהיות שונה זה לא משהו חריג אלא להפך, להיות שונה זה משהו שהוא לאו דווקא חלש אלא אולי להיות שונה זה משהו חדש. להסתכל על השונות ממקום חיובי ולא ממקום שלילי.

יכול להיות שלי היה מספיק חוזק נפשי להתמודד עם כל מה שעברתי, לקום ולהיות מי שאני היום, אבל המון נערים ונערות שאני פוגשת, אני רואה אותם עם נטיות אובדניות, עם חתכים בידיים, עם ראש מושפל למטה. אני מקווה שזה משהו שעם הזמן יוכל להשתנות. אני חושבתש הדיון הזה הוא מאוד חשוב ואני שמחה שהוא מתקיים.

את מדריכה של נערות. באיזה מסגרת? במסגרת של איזה ארגון? ההדרכה שאת עושה לנערות, באיזה מסגרת היא?

ב-איגי. אני מדריכה ב-איגי ושם פעמים רבות אני פוגשת נערים ונערות והסיפורים מאוד קשים. יש הרבה סיפורים.

יוצא לך גם להיפגש עם מנהלים או צוותי בתי ספר כדי להכניס אותם למודעות הזאת?

עדיין לא. קודם כל, אני חדשה. רק בחודשים האחרונים נכנסתי ל-איגי. אני אשמח לפגוש אותם. אני יכולה להגיד שבימים הקרובים אני הולכת לפגוש למשל אימא של נערה טרנסג'נדרית שלא מקבלת אותה ודווקא לספר לה מהצד ממנו אני באה. אני באתי מאימא וממשפחה שמאוד מקבלת אותי. אני עברתי את השינוי המגדרי שלי בתוך הבית ולא מחוץ לבית. לתת דוגמה גם להורים וגם לאימהות ואבות כמה חשובה הקבלה של ילד שונה וכמה זה יכול להשפיע על החיים שלו. גם זה חלק מאוד חשוב שאני רוצה שיקרא ב-איגי, בלי שום קשר לדיון הזה. אני פוגשת הרבה נערים ונערות יום יום עם נטיות אובדניות מאוד קשות, בגלל היחס החברתי אליהם ובמיוחד בבתי הספר.

חברת הכנסת מיכל בירן.

תודה לך על קיום הדיון. כל הכבוד לעוסקים במלאכה. אין ספק שמי שמכיר את המצב לפני עשר שנים, המצב היום הרבה יותר טוב אבל יש כל כך הרבה עוד לאן להגיע וזה יכול לקרות רק אם אנשים כמוכם ימשיכו להתיש את המערכת ולוודא שזה נכנס לכל פינה. אנחנו עלולים להתקבע על מצב של מובלעות, כך שיהיו כמה מקומות בהם זה כמעט לא יורגש, שמורות טבע במרכז הארץ, והשינוי הזה לא יצליח להגיע לכל הפינות בארץ. אין לי ספק שנערים ונערות שעוברים שינויים כאלה בפריפריה, מצבם אפילו קשה יותר. גם כשהעולם יהיה מושלם וכולם ידעו, עדיין זה יהיה קשה לכל מי שיעבור את זה ואת זה חשוב לזכור. באמת כל הכבוד לכל העוסקים במלאכה.

הערה אחת שאני כן רוצה להעיר. בסופו של דבר אי אפשר להפריד את זה מהמצב הכללי ויש כאן יחס דו-סטרי. כשיש שלושים אלף בני נוער שעושים לייק בפייסבוק לסלפי נקמה, אני חושבת שאין שום סיכוי שאדם כזה יהיה סובלני לחברו ללימודים בעל נטיות מיניות אחרות. אבל כאן יש גם פוטנציאל. אני חושבת שאדם ובני נוער שיהיו חלק ממרחב בית ספרי כזה שיש בו דיאלוג על קבלת השונה, אני חושבת שיש בזה פוטנציאל גדול לסובלנות גם לשאר ההיבטים בחברה כי בסופו של דבר גם ה-סלפי נקמה וגם ההתעמרות בבני נוער להט"בים, הכול נובע מדמוניזציה של אדם אחר וזה שאתה פשוט לא מצליח לראות אותו כאדם על כל המכלול עם כל הרגשות שלו.

אני אומרת שאני חושבת שאתם עושים פעילות מופלאה בתחום שלכם ואני גם מקווה שהפעילות הזאת תאפשר לטפל בהגדלת הסובלנות גם כלפי אחרים בקטגוריות אחרות.

אני מאוד מסכים עם מיכל שהעיסוק שלנו בנושא הוא חשוב גם כחלק מהמאבק בכלל בתופעות של גזענות, שנאה ושנאת האחר וכל הדברים שאנחנו עוברים בחברה הישראלית בצורה כל כך אינטנסיבית. אין ספק שזאת חזית מאוד מאוד חשובה ולא משנה מה הם החלקים בפאזל הזה שכל פעם מרגישים את עצמם כמובן מודרים על ידי החברה.

אני רוצה לומר שתהליכים תרבותיים, אי אפשר לחוקק מלמעלה. התהליך של פתיחות, הבנה ולהפסיק לפחד כל אחד מהזהות של עצמו, ולכן אם מישהו מזכיר לו את זה, זה יקרה. אני רוצה להגיד שאתם עושים את המהפכה הזאת. זה שלא רואים את התוצאות מיד, זה כמו במהפכה הפמיניסטית וכמו בכל מהפכה כאשר בהתחלה המהפכנים עצמם לא מובנים והם חוטפים הרבה אלימות. אני רוצה להגיד תודה והערכה מצדנו כנציגי ציבור. אם אתם לא הייתם פורצים את הדרך – וזה ממש מעשה גבורה יום יומי לעמוד שם – אנחנו לא היינו יכולים אחר כך לחוקק. אפשר כמו ב"נסיך הקטן" לומר לשמש לשקוע רק בערב אבל אי אפשר לחוקק דבר שלא קורה. אני חושבת שאתם ממש עושים את זה ואני באמת מאוד מעריכה את זה.

תוכלי להסביר מה הפתרון שאת מציעה במקום חקיקה? לא הבנתי.

אנחנו מנסים להעביר ברית זוגיות. הרבה מהאנשים כאן רוצים שתהיה ברית זוגיות, זוגיות שווה גם לכל בן אדם. זה לא עובר כי העמיתים שלנו בכנסת כל כך מאוימים משינוי דמות המשפחה ולכן הם תקועים. אי אפשר להכריח חקיקה, וגם אם הייתה חקיקה, החקיקה לא יכולה ליצור תרבות ולהגיד לאנשים תהיו יותר סובלניים או ליהדות יש הרבה פנים וכולי. אי אפשר לדחוף מלמעלה. זה יכול לקרות על ידי אנשים כמוכם שמייצרים את השינוי והארגונים שמייצגים את השינויים מלמטה, אולי אנחנו יכולים להגיד למשרד החינוך - לתת עוד עוצמה למה שאתה אומר – שחושן ילמד את זה ולעשות עבודה חברתית ולחנך את המנהלים. העבודה הזאת מלמטה יכולה אחר כך להיות מלווה בחקיקה מלמעלה.

אני חושב שמה שהתכוונה לומר חברת הכנסת קלדרון הוא שחקיקה היא לא חזות הכול. זה לא שאין ערך או אין טעם בחקיקה.

תודה רבה אדוני היושב ראש. אני מצטרפת לעמדה הזאת כי היא יותר אופטימית. כן. בדרך כלל אפשר לחוקק אחרי שדבר קורה.

אני רוצה להודות, חבר הכנסת מצנע, על השותפות במהלך הזה והבאת הנושא החשוב הזה לדיון בוועדה. בהמשך למה שאמרת, היינו רוצים לנסות לתרגם את המונחים של אכיפת החוק לחינוך כי אנחנו אנשי חינוך ואנחנו מדברים כאן על פעולות של משרד החינוך. בהקשר הזה אני יכולה לספר שלפני חודש פתחנו שנה ב-איגי ואנחנו פוגשות בנוסף לסיפורים ששמענו כאן הרבה סיפורים מאוד מורכבים ואפילו יותר מורכבים מהסיפורים שהוצגו כאן. אני חושב שזה קורה מהסיבה הפשוטה שבני נוער שנמצאים במציאות חיים שהיא יותר מורכבת, במצוקה יום יומית, חווים אלימות ספר, גם יותר קשה להיות האדם הזה שעומד בפרונט, משגרר על הקהילה, מגיע לכנסת. לדוגמה, יש כתבה שיצאה הבוקר ב"הארץ" על נערה בת 15 שכבר חודשיים לא נמצאת במסגרת לימודית בגלל אי קבלה של השונות המגדרית שלה. אלה דברים שאנחנו פוגשים כל הזמן. חשוב לנו להבהיר שזה המצב ופחות אסי עזר ואורנה בנאי שרואים בטלוויזיה ורואים תמונה מאוד ורודה, אבל זה לא מה שקורה בשטח עם הנוער שלנו.

הייתי רוצה לומר שיש עבודה ומאמצים של שפ"י יחד עם חושן ואנחנו מאוד מעריכים את מה שהם עושים אבל אני מרגישה שבמבחן המציאות היום יומי – שוב, אני פוגשת את הנוער – זה לא מספיק. יש איזשהו צורך בעשייה מידית שתתחיל להשפיע עכשיו על מה שקורה ברמה היום יומית והחוויות של בני הנוער בבית הספר שהן מאוד קשות. אני מכירה לא מעט נערות ונערים שלא רוצים ללכת לבית הספר בגלל האלימות שמחכה להם שם.

אנחנו היינו רוצים, בנוסף לעבודה של שפ"י, לעשות חיבור גם למזכירות הפדגוגית כדי לעשות מהלך שהוא יותר רחב ומנכיח את התוכן הזה. אגב, כשאני מדברת על התוכן הזה, אני לא מדברת רק על נטייה מינית. בעיני שיח שמדבר על מגדר, על זהות מגדרית, יחסי כוחות בחברה, הוא רלוונטי לכל אדם בעולם וביקום, הטרוסקסואל או להט"ב. אני מכירה לא מעט אנשים שהם הטרוסקסואליים אבל כמו שחברי כאן אמר, לא עונים לתבנית המגדרית, גבר נשי, שלא רוצה לשחק כדורגל בשיעור ספורט או מישהי כמוני שהמחנכת שלה קראה להורים כדי לדבר על זה שאני לא מספיק נשית ומשהו לא בסדר אתי, שאני לא משחקת עם הבנות אלא אני משחקת כדורגל. אלה דברים קורים ואלה גם דברים שהם רלוונטיים ללא קשר לנטייה המינית. זאת צורת ההסתכלות היום של מערכת החינוך ואם מערכת החינוך החליטה על נושא שמדבר על האחר הוא אני, כולנו אחרים. לא רק בבית הספר אנקורי שונים. כולנו שונים בכל מקום ויש צורך להתייחס לזה ולא להתייחס אלינו כתבנית אליה אנחנו צריכים להצליח להיכנס גם אם היא לא מתאימה לי.

הייתי מבקשת מהוועדה, בשם איגי, להמליץ למשרד החינוך על איזשהו אישור תקציבי להנעה של תהליך שהוא תהליך ארוך ומתמשך. היינו רוצים לעשות שילוב. יש לכם כאן בנייר העמדה הסבר גם על תכנית ניר וגם על העשייה של חושן. היינו רוצים לייצר מסגרת של תכנית תהליכית ארוכת טווח בשיתוף של שני הארגונים עם המקצועיות אתה אנחנו מגיעים לשיח על התוכן הזה ולהכניס את זה לבתי הספר דרך המזכירות הפדגוגית. אפשר לתגמל מנהלים על זה. אני יודעת שיש ביזור ואנחנו מתקדמים יותר לכיוון הזה, אבל יש דרכים לגרום למנהלים לשתף יותר פעולה ולהבין את החשיבות של הכנסת התוכן הזה.
בנוסף היינו מבקשים שזה לא יהיה הדיון האחרון בוועדה אלא ניפגש בעוד חצי שנה כדי לבדוק שאכן יש התקדמות בנושאים האלה ובדברים שנאמרו.

לסיכום הייתי רוצה לציין שהנתון הזה של כמעט חמישים אחוזים מהמורים בוחרים לא להגיב לאמירות הומופוביות, לאלימות הומופובית ברחבי בית הספר, אני באיזשהו מקום מבינה את זה. רוב המורות והמורים מובכים מהנושא הזה. הם לא יודעים איך לגשת אליו. הם לא יודעים איך לקיים את השיח והם לא יודעים איך להתמודד. כאן אנחנו נכנסים. אנחנו כאן ואנחנו יכולים לעזור. אנחנו מכירים את השיח, יש לנו כלים והיינו רוצים לעשות תכנית שגם נותנת מענה מידי לנוער בתוך המרחב הבית ספרי ובמקביל נותנת הכשרה תהליכית ארוכת טווח, לא חד פעמית בהשתלמות אחת כי זה לא מספיק רק להציף את השיח ואז ללכת ולתת לאנשים להתמודד לבד אלא צריך להיות שם בשיח, לדבר על המורכבויות, להעלות את הקשיים, לדבר על הדברים הקשים ולפתור אותם ביחד כדי שבסופו של דבר בעוד כמה שנים קדימה המורים יוכלו להחזיר אליהם את השיח הזה ולהתמודד עם הנושא בצורה טובה ותהיה לגיטימית בתוך המרחב הבית ספר. מתוך זה שהיום יש המון אוטונומיה למנהלים בבתי הספר, אני חושבת שזאת הדרך היחידה לעשות את זה, גם לתת מענה מידי לנוער שחווה אלימות וגם לעשות תהליך עם סגלי החינוך.

מכיוון שאני נציגת יש עתיד שהיא המפלגה של שר החינוך, אני אשמח לעזור ולהעביר את המסרים אליו ואל המזכירות הפדגוגית. בבקשה תהיו אתי בקשר.

נפלא.

אני בטוחה שהם רוצים לעזור.

תודה רבה.

ענת רצון הגיעה?

כן. אני כאן.

נורה גרינברג, יועצת ומלווה נוער להט"ב.

שלום לכולם. אני עוסקת בייעוץ ותמיכה בסוגיות זהות מגדר ומטפלת באנשים שעוברים תהליכי התמודדות מגדרית ומלווה אותם במהלך תהליכי השינוי. אני גם מטפלת במשפחות שלהם. כיום אני עושה את עבודתי במסגרת של קליניקה פרטית ובעבר הנחיתי במשך תשע שנים – ייסדתי והנחיתי – את הקבוצה הראשונה לתמיכה בנוער טרנסג'נדר במסגרת איגי. היום אני גם מנחה קבוצת תמיכה להורים של אנשים טרנסג'נדרים במסגרת ארגון תהילה, הורים להומואים, לסביות, בי-סקסואלים וטרנסג'נדרים. דרך אגב, ההורים – חבל שלא נמצאים כאן נציגי ארגון תהילה – הם חלק חשוב מאוד בכל המערך הזה.

במסגרת העבודה שלי, אני פיתחתי מודל של התערבות בית ספרית עבור האנשים שמטופלים על ידי, כאלה שעוברים שינוי מגדרי במסגרת של בית הספר. לפני שאני אומר כמה מלים על העבודה הזאת, על המודל הזה, אני רוצה להתייחס, כמו שכבר נאמר, למדור החינוך וחברה של עיתון "הארץ", שמחר יצא במהדורה המודפסת באשר למקרה של תלמידה טרנסג'נדרית שהייתה צריכה להתחיל לימודים בכיתה י', יושבת בבית כי בית הספר בו היא למדה עד השנה שעברה מסרב לקבל אותה.
אני חייבת להגיד שבכל השנים שאני מטפלת בנושאים האלה, בממשק בין הקהילה הטרנסג'נדרית לבין מערכת החינוך, זאת הפרשה החמורה והקשה ביותר שאני נתקלתי בה והיא חמורה שבעתיים לא רק בגלל העמדה של בית הספר והדרך בה נעשו הדברים אלא בגלל שיש כאן יחס של הבנה ושיתוף פעולה ותמיכה טוטלית של הרשות המקומית, של אגף החינוך או מחלקת החינוך של הרשות המקומית.

איזה רשות מקומית זאת?

אני מנועה מלתת פרטים.

אני שואל לגבי הרשות.

היא נמצאת ליד חוף הסלע.

בת ים. אני אמרתי.

אתה אמרת.

זה בית ספר ממלכתי דתי או ממלכתי רגיל?

זה בית ספר ממלכתי רגיל. יש פה פרשה מתמשכת. אני לא אכנס לפרטים שלה. אני חושבת ששיתוף הפעולה מצד האנשים היא חמורה.

את יודעת מי מחזיקת תיק החינוך בעיר הזאת? את יודעת מי זאת?

לא.

קוראים לה גברת פירון.

אגב, שר החינוך מעורב בנושא ומודע לנושא. הייתה פניה אליו של חברת הכנסת תמר זנדברג.

שידבר עם אימא שלו.

אני חושבת ששר החינוך יכול וצריך להסתדר בלי אימא שלו.

אנחנו לא יכולים להסתדר בלי אימהות.

יכול להיות. אנחנו נפגשנו אתמול עם גורם בכיר בעירייה שלא היה מעורב עד עכשיו. יתכן שמסתמן פתרון. הפרשה הספציפית הזאת בסופו של דבר תגיע לפתרון למרות שהנזק שנגרם לתלמידה שיושבת כבר שלושה חודשים בבית באפס מעש, יהיה קשה לתקן אותו. בפרשה הזאת באים לידי ביטוי כל האלמנטים שהוזכרו כאן. כלומר, חוסר הבנה, חוסר ידע, הבורות, החשדנות, הפחד מלהתמודד עם הערעור המגדרי, האטימות, השטחיות, הבריחה מן הנושא.

במסגרת העבודה שאני עושה, אני נכנסת לבית הספר לקראת יציאה של תלמיד טרנסג'נדר כלפי חוץ, לקראת השינוי הרשמי, ואני עובדת עם כל הצוות הבית ספרי על מנת להכין אותם, ראשית, לתת להם כלים תיאורטיים ופרקטיים להתמודד עם המצבים, עם הדילמות, עם האינטראקציות שמתרחשות במקרים האלה ועובדת בצמוד עם המחנך או המחנכת ועם גורמים אחרים, אם יש צורך בכך. אני עושה זאת במהלך השבועות הראשונים כדי להתמודד עם המצבים שנוצרים ולענות על השאלות שמתעוררות.

מדברים הרבה על הסברה, על חינוך ועל העמקת הידע. שני דברים אנחנו צריכים להבין. החברה משתנה והיא משתנה הרבה יותר מהר ממערכת החינוך. כתוצאה מזה נוצר נתק, ממש נתק, בין אוכלוסיית התלמידים לבין מה שיודעים המורים על העולם של הילדים. לנתק הזה יש תוצאות לגבי נוער להט"בי.

הדבר השני הוא שאנחנו לא צריכים לדבר ברמה של שיעורים או ברמה של נושאי לימוד או אפילו לא ברמה של מערכי לימוד. אנחנו צריכים ליצור שיח חדש בו שונות מינית ומגדרית וערעור מגדרי הם חלק של השיח הלגיטימי הרגיל ולא איזשהו נושא שמביאים אותו כדי לדבר עליו. כמו שמדברים על מיניות הטרוסקסואלית בלי לתת את הדעת שזאת מיניות הטרוסקסואלית, כך צריך לדבר על מיניות ועל מגדר שהוא לא תואם את הדגם הזה.

תודה רבה. יהלי בן עמי.

אני מנכ"לית חושן. חושן, חינוך ושינוי, מרכז חינוך והסברה של קהילת הלהט"ב. אנחנו פועלים כבר עשר שנים כאשר העשייה העיקרית היא הכשרת להט"בים, מנחים מקצועיים שמעבירים סיפור אישי, כדוגמה הסיפור הזה המקסים בתוך בתי ספר, ואחר כך מנהלים דיון מעמיק ופתוח והכשרת צוותי חינוך.

אני רוצה להגיד בהקשר לדברים שנאמרו כאן שעשר שנות פעילות עם שלושים אלף אנשים אליהם אנחנו מגיעים בשנה, הצליחו להוכיח גם מחקרית את יעילות הפעילות בחושן, אפילו שזאת פעילות נקודתית, אבל אנחנו נמצאים כאן ביחד, ארבעת הארגונים העיקריים, בקהילה.

מי זה הארגון הרביעי?

מעברים שמיד יסביר את עצמו. הגשנו גם את ההצעה, איגי וחושן, מתוך אמונה שכל אחד מאתנו עושה עבודה מצוינת בחלקו אבל ברגע שאנחנו נשלב את המקצועיות של כולנו, נצליח להציע הצעה שהיא מתכללת ותוביל את השינוי בצורה מערכתית. כרגע מה שקורה זה שיש הרבה ידע במקום, אבל אנחנו רואים שזה לא מספיק. צריך לייצר איזשהו שינוי מערכתי וכל אחד כאן – בין אם זה מרכז של האגודה שיכול להציף את המידע של פגיעות אלימות מתוך השטח, בין אם זה אנחנו שעובדים בתוך מערכת החינוך יחד עם שפ"י ומיד אני אתייחס לזה, ובין אם זה איגי שעובדים בדרך שלהם, כולנו ביחד נוכל להציע הצעה שתהיה פרודוקטיבית ומערכתית כי המצב כרגע לא מספק.

אני רוצה להתייחס פחות לעבודה בבתי הספר למרות שאנחנו מקיימים 550 בשנה. אני רוצה להתייחס להכשרה של אנשי חינוך. מדי שנה, כבר כמה שנים טובות, אנחנו בשיתוף פעולה מצוין עם שפ"י ואנחנו עושים ימי עיון ליועצות באופן קבוע מדי שנה. אבל אני חייבת לציין שזה לא מספיק. בני הנוער לא פוגשים אך ורק את היועצות. היועצות לא יכולות להתמודד היום עם מנהל או מורה או מחנך שהוא להט"בופוב ובוחר בדרך זו או אחרת לא להתייחס לאיזושהי פגיעה, בנוסף לטפל באותו ילד ולטפל בבני הנוער שתוקפים את אותו הילד. אי אפשר לשים את כל המשקל הזה על היועצת. יש כאן קבוצה מאוד גדולה של מורים מקצועיים ומחנכים שמעולם, באף שלב בהכשרה שלהם, לא עברו ולו יחידת תוכן אחת או קורס אקדמי אחד שמדבר על התמודדות או סוגיות או בירור עמדות בנושא של הקהילה הלהט"בית. אנשים כאלה, הם אלה שנמצאים יום יום עם התלמידים בבית הספר, ואני מדברת על מורים בעל-יסודי ובמערכת החינוך היסודית ואפילו בגנים. הכול מתחיל משם.

כאן אנחנו צריכים עזרה. כאן צריכים את ההתערבות של מערכת החינוך. צריך לדרוש שבשלב ההכשרה ייכנסו התכנים ושהשתלמויות יהיו מוכרות כגמול השתלמות ויהיו שם את התכנים האלה. כרגע ההתערבות היחידה והדרך היחידה להעביר את המידע הזה למורים היא בתי ספר שלוקחים אותנו לפעילות ומסכימים שגם נבוא לפני כן לפעילות הכנה בחדר מורים כאשר בדרך כלל מקציבים לזה שעה וחצי במקום שלוש שעות. ברגעים האלה, בשעה וחצי, כמות הדילמות, מורים שבאמת רוצים לעזור, אבל הם שואלים מה הם יעשו אם פונים אליהם ומה הם יעשו אם מישהו אומר הומו, האם להגיב או לא להגיב. אז זה ממש מתחבר למה שאמר אייל שהמון מורים בוחרים לא להגיב כי אין להם את הכלים והם לא קיבלו אותם באף שלב.

אם ילד מתחבר למורה שלו למתמטיקה ולא ליועצת, הוא יספר למורה למתמטיקה מה הוא חווה. אם אותו מורה לא עבר מעולם חשיפה, לא שמע על זה, לא קיבל כלים להתמודד עם זה, לא בירר את העמדות שלו לגבי זה, אותו ילד פשוט נשאר לבד במערכת. זאת הצעה שהיא מאוד קריטית וחשוב לי לשים אותה על השולחן.

אני רק אציין שבאמת השותפות עם שפ"י היא שותפות הדוקה ורבת שנים. אני חושבת שגם שפ"י כשותף משמעותי יחד עם השירות הפדגוגי או כל מי שיכול לקחת בזה חלק, ברגע שאנחנו נשב ביחד כארגוני קהילה בעלי ניסיון מקצועי וכמקור ידע כמו האגודה, יחד עם האנשים ממערכת החינוך, אנחנו נוכל לייצר כאן איזושהי הצעה מערכתית שכל מה שנשאר זה להטמיע אותה בתוך מערכת החינוך לאט ובהתמדה.

ההגעה שלכם לבתי הספר, זה ממערכת שיווק שלכם או מפניות של בתי ספר אליכם?

היום אנחנו נמצאים במקום שיש אלינו הרבה פניות, אבל הדרך כמובן התחילה בקושי רב. בנוסף, לצד הפניות, למשל החזון של חושן לשנתיים האחרונות הוא להיכנס לפריפריה. אני יכולה להגיד לך שיש מקרים קשים מאוד שאני צריכה להגיע לפגישות עם ראש עיר או לפגישות עם מנהל מחלקת נוער ושם הוא זורק לי הערות: הבאת ילדים? העולם השתגע? טוב, ראש העיר הכריח להכניס אתכם, אז תעשו משהו, קיבלנו מכתבי התאבדות של נערים שאמרו להם הומו ולסבית, אז תעשו משהו.

תגובות קשות בתוך המערכת. אני אומרת שכך מדבר מנהל אגף חינוך. אספר לך סיפור. הזמינו אותנו לבית ספר אחרי שמעולם לא הכניסו אותנו לרשות הזאת, אחרי באמת הרבה מאוד תהליכים שעשינו יחס האגודה. אני גם אומר את שם העיר, זאת אשדוד, עיר הולדתי שאני מאוד לא גאה בה כיום לאור המצב הזה. כבר הזמינו לבית ספר וזה בית ספר ששפ"י היו צריכים להתערב כי מנהל בית הספר או מורה - - -

ראש אגף החינוך שם זה אריה מימון.

זה האיש שאמר לי: איזה יופי, את מבינה ילדים? כל הבדיחות על הלה"טבופוביה שיכלו להיאמר, נאמרו שם.

הוא היה ראש מחלקת החינוך בירוחם.

אני חושבת שיש לך הרבה עבודה לעשות עם הבן אדם היקר הזה. בסופו של דבר, בית ספר אחד הסכים להזמין אותנו למרות שראש העיר הסכים לתת מצ'ינג וכולי ואריה ניסה לברוח מזה. אותה מנהלת עזבה את בית הספר והוחלפה על ידי מנהל אחר ומזכירתו התקשרה לומר שיש דברים יותר חשובים והנושא ירד מסדר היום. זה בית ספר שמורה פגע שיטתית בתלמידה טרנסג'נדרית והייתה התערבות של שפ"י והמורה הזה פוטר. אבל יש דברים יותר חשובים על סדר היום.

תודה. עודד פריד. מנכ"ל האגודה.

שלום. בוקר טוב. תודה רבה על הדיון הזה. האגודה - שהיא גוף הוותיק ביותר בקהילה ומייצג את הקהילה ושואף לקדם את שוויון הזכויות, את הרווחה והביטחון של חברי וחברות הקהילה – כמובן מברכת על הדיון הזה. תודה אדוני היושב ראש על קיום הדיון וכל הכבוד ל-איגי שיזמו את הדיון הזה יחד אתכם.

בפתח הדברים אומר שאנחנו צריכים לזכור שכאשר אנחנו מדברים על דאגה לרווחתם וביטחונם של בנות הקהילה ובני הקהילה, אנחנו מדברים על שותפות מלאה ואחריות רבה של מערכת החינוך בכללותה, אבל סוגיית הנוער הלהט"בי היא לא רק על בני הנוער אלא היא מפתח לדאוג לכך שהחברה כולה תהיה בסופו של דבר מכילה ובטוחה, גם לבני הנוער שהיום הם נוער ומחר הם מבוגרים, וגם באמצעותם לחנך את ההורים. זאת אומרת, זה מפתח להרבה מעבר לשאלה של איך אנחנו נוהגים כרגע עם נוער להט"בי שנמצא היום במערכת החינוך.

דיברו כאן חברי הכנסת, ואני לא ארחיב, על המגמה החיובית. אני כן רוצה לציין את זה כי זה חשוב, זה נכון, זה טוב ואנחנו מברכים על כך. גם התיקון לחוק זכויות התלמיד על איסור אפליה על רגע נטייה מינית וזהות מגדרית הוא מבורך בעינינו וגם משרד החינוך שהלך על נושא של האחר הוא אני שנועד להיאבק באלימות, הסתה וגזענות. מבחינתנו שני הצעדים האלה כמובן מבורכים. ההתייחסות היא באמת לשאלה עד כמה זה מחלחל לשטח ועד כמה אנחנו מצליחים לאכוף את החקיקה ועד כמה אנחנו מצליחים לבצע את השינוי שנדרש ברמה היום יומית. בעניין הזה, צר לי אבל – אמרו כאן גם חבריי לארגונים הנוספים ואנשים שדיברו לפני ולכן אני לא אחזור על הדברים אלא רק אוסיף – יש נתונים מאוד מאוד מדאיגים על המצוקה של בני נוער מקהילת הלהט"ב. אחוזי האובדנות מאוד מאוד גבוהים. אנחנו מדברים על עשרים אחוזים בקרב קהילת הלהט"ב לעומת 3.5 אחוזים באוכלוסייה הכללית ויש לזה השלכות הרות גורל.

בהתמודדות עם העניין הזה חשוב להבין שנדרשת הכשרה למורים ולמורות, לאנשי מערכת החינוך, בכל מה שקשור לזיהוי וטיפול בסוגיית האובדנות בכלל ובפרט בקהילת הלהט"ב. אנחנו לא יכולים לחכות שאותם בני נוער יבואו, יציגו ויפנו מתוכם אלא זאת צריכה להיות עשייה אקטיבית של אנשי החינוך שנמצאים אתם בקשר יום יומי כדי גם לזהות את הדברים הללו.

עוד בעניין הזה של הטיפול בנושא האובדנות. אני חושב שמומלץ מאוד לספק לאותם תלמידים ותלמידות את המידע על מרכזי הסיוע והתמיכה הנפשית שכבר קיימים. אנחנו נמצאים שם ויש כאן שורה של ארגונים שהציגו את פעילותם. במסגרת האגודה יש לנו את מוקד "יש עם מי לדבר" שזה קו פתוח, מענה טלפוני ואינטרנטי ופורטל. אנחנו יודעים לתת מענה עד רמה מסוימת. הרבה מאוד פעמים אנחנו מפנים לאותם ארגונים אחרים בקהילה, בין אם זה איגי, בין אם זה חושן, קהילה שלצערנו לא נמצאים כאן ואני מסכים עם נורה שאמרה קודם לכן שהמשולש הזה של בית ספר, של הורים, מורים ותלמידים, ההורים לא נמצאים בדיון וחבל. אנחנו יודעים להפנות גם לארגונים האלה ושיתוף הפעולה של כל הארגונים, זה מה שבסופו של דבר יכול לעזור להתמודד עם העניין הזה.

במסגרת האגודה יש לנו את מרכז ניר כץ שהזכירה יהלי והוא מהווה כתובת לדיווח על מקרה להט"בופוביה בכלל. בדוח האחרון שלנו שהתפרסם באוגוסט 2014, אני יכול לדווח לכם שחמישה אחוזים מהמקרים הלהט"בופובים דווחו בסביבה בית ספרית. חמישה אחוזים, זה נשמע מספר מאוד נמוך, אבל אני אוסיף ואומר שמדובר באחוז הגבוה ביותר לתקריות להט"בופוביות מכל מערכת ציבורית אחרת, לרבות משטרה וצה"ל. זה אחוז מאוד גבוה. גם ברמה המספרית האבסולוטית, מדובר במאות דיווחים וזה לא מספר זניח בכלל.

עוד בעניין הזה. אני חושב שכדאי לנו לזכור שהרבה מאוד מההתקפות כלפי טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות לא מדווחות בכלל ובהקשר הזה אני חוזר ואומר שנדרשת כאן פעילות אקטיבית, עשייה ויוזמה של מערכת החינוך כדי לאתר את הדברים האלה ולא רק לשבת, לחכות לקבל את הדיווחים ולקבל את הצורך ואז לתת מענה.

דיברו כאן מספיק על הכשרת הצוות החינוכי ואני לא אחזור על זה. אני חושב שזה קריטי.

מבחינתנו, בהקשר למה שאמרה חברת הכנסת קלדרון קודם לכן לגבי השאלה האם השינוי מתבצע בשטח או רק ברמת החקיקה, אנחנו סבורים שיש כאן שילוב של שני הדברים. האגודה נמצאת בשטח, עובדת, פעילה כבר ארבעים שנים. השנה אנחנו מציינים ארבעים שנים לקיומה של האגודה. כבר ארבעים שנים שאנחנו נמצאים בשטח ואנחנו מקדמים את השינוי הזה. אנחנו שמחים לראות שיש צעדים שנעשים גם כאן בכנסת וגם בממשלה והמוסדות מתקדמים יחד אתנו, אבל אני לא חושב שאנחנו יכולים להפריד לחלוטין בין הדברים. בסופו של דבר השינוי יגיע גם מתוך השטח, מתוך העשייה, מתוך הארגונים שיושבים כאן מסביב לשולחן, מתוך האגודה שעובדת כבר ארבעים שנים ומקדמת את הדברים האלה, אבל גם מהחקיקה ומהדמויות הציבוריות שיושבות בכנסת, בממשלה, במוקדי קבלת ההחלטות. השילוב של שני הדברים ביחד, הוא זה שיעשה את השינוי.

אני אסכם ואומר שגם בנייר עמדה שהגשנו לחברי הכנסת ולוועדה יש מספר המלצות מאוד קונקרטיות, בראש ובראשונה באמת עניין של שיפור המודעות לאותם מוקדים שכבר קיימים כיום. כלומר, יש מוקדי סיוע שקיימים היום גם במשרד החינוך אבל בני הנוער לא יודעים לפנות אליהם. נושא של הכשרות בהתמודדות עם אובדנות והעמקה והרחבה של כל מה שקשור לתכניות הלימוד כדי באמת להפוך את הנושא הזה להרבה יותר נגיש בפני כולם ולבטל את השונות בהקשר הזה.

ברשותך, נשמח מאוד להמשיך לעבוד בשיתוף פעולה עם הוועדה ובוודאי עם כל הארגונים שנמצאים כאן מהקהילה כדי שהדיון הזה לא יסתיים כאן ועכשיו אלא יימשך וגם יביא תוצאות רצויות. תודה.

תודה. אמילי.

אני מייצגת את בית דרור שהוא הוסטל של עמותת אותות והוא מהווה חלק מהמענים שנותנת רשות חסות הנוער והוא מהווה קורת גג זמנית לנוער להט"בי שמכל מיני סיבות מצא את עצמו מחוץ לבית. מקרה אחד שהוא קצת יותר מוכר הוא המקרה שיש איזושהי הומופוביה מבית והבית לא מקבל את הנטייה המינית או את הזהות המגדרית של אותו ילד או אותה ילדה וכתוצאה ממערכת היחסים שם, הילד או הילדה נפלטים אל מחוץ לבית. במקרה כזה אנחנו עושים הרבה עבודה מול המשפחה בניסיון לגרום להם לאיזשהו איחוד כך שהם יוכלו לחזור הביתה ולטפל וללבן את הסוגיה הזאת בצורה קצת יותר מקבלת.

כמה ילדים שוהים שם?

היה מקום ל-12 ילדים ועברנו לבית חדש בו יש מקום ל-16 ילדים. אלה לא מספרים גדולים.

בדרך כלל הבית מלא?

יש תקופות שהוא מלא יותר ויש תקופות שהמספר פחות. הבית הזה מהווה איזשהו מענה ארצי. כלומר, זה הבית היחיד בארץ. הוא מרכז סביבו בעיקר את אזור המרכז כי הבית נמצא בתל אביב. המודעות אליו היא לא כל כך גדולה ברחבי הארץ וגם זה משהו שמאוד חשוב לנו להעלות.

המקרה השני, מעבר לנוער שנתקל באיזושהי הומופוביה מבית, הוא סיטואציה בה אנשים נפלטים בגלל התייחסות בבית הספר. ההתייחסות הזאת שהיא ההומופוביה הבית ספרית, יש לה שני מובנים. האחד, מקרי האלימות עליו דיברו כאן קודם לכן ונתנו דוגמאות. זה מתחיל באלימות מילולית, והומו היא אחת הקללות הנפוצות ביותר בבתי הספר, וזה נגמר בתקיפות של אלימות פיזית ואלימות מינית, עד למקרה אונס, שמתרחשים ברחבי בית הספר. בתי הספר לא יודעים להתמודד עם אלימות בכלל ולא עם האלימות הזאת בפרט. דווקא כוועדת חינוך זה משהו עבורה. זה לא עניין של חקיקה אלא זה עניין של אכיפה וזה עניין של פיקוח והיכולת לתת לבית הספר איזה שהם כלים להתמודד עם האלימות הזאת וגם ללמד אותו להתמודד אתה. זה מתכתב עם הבעיה השנייה של מערכת החינוך והיא חוסר היכולת של מערכת החינוך בכלל להכיל את התופעה הזאת בתוכה. הם לא יודעים איך להתמודד עם בני נוער טרנסג'נדרים. נתנו כאן מספר דוגמאות ואנחנו יכולים להרחיב בהן. אני גם יכולה להגיד שמערכת החינוך היא המסגרת השנייה שיש לכל בן אדם. לבן אדם יש את הבית שלו שהוא המסגרת הראשונה שלו, ואם הוא לא מתקבל שם, יש לו את בית הספר שלו, ואם הוא לא מתקבל שם ונפלט הלאה, זה נגמר או בזה שהוא נמצא כרגע בבית, כמו הסיפור עליו סיפרה נורה קודם, וזה יכול להיגמר במקרים שמגיעים עלינו כאשר אנשים מדרדרים לזנות ולבעיות בריאותיות חמורות וכמובן לשיעורי ההתאבדות עליהם דיברו קודם לכן.

מהבחינה הזאת אנחנו נתקלים במערכת החינוך בחוסר המודעות שלה וגם לפעמים לא רק שהיא לא הגורם המתווך בין המשפחה לבין הילד או בין הארגונים לילד אלא היא יכולה להיות גורם שמאוד מקשה. לא דיברנו באופן ספציפי אבל גם במערכת החינוך החרדית, שם יש לנו מצוקה קשה מאוד להיכנס אליה, אבל גם במערכת החינוך הממלכתי, אי אפשר להיכנס לשם ואי אפשר לדבר. בעצם הבאפר האחרון הזה של ילד לפני שהוא נפלט נעלם לגמרי.

תודה. ענת רצון.

אי אפשר שלא יהיה כאב בטן מכל מה שנאמר כאן. אני באופן אישי ממש מרגישה את המועקה הזאת ככל שרבו הדוברים. אני מייצגת כאן את משרד החינוך ואת שפ"י שהוזכר כאן על ידי הרבה דוברים. שפ"י הוא השירות הפסיכולוגי הייעוצי שאחראי על ההכשרה של היועצים והפסיכולוגים במערכת החינוך. אני מנהלת השנה את היחידה למיניות ומניעת פגיעה מינית בילדים ובני נוער. היחידה שלנו מונה כשישים אנשים - חמישים יועצים ועשרה פסיכולוגים - שאחראים להיות בקשר באירועי חירום ובמניעה ובחינוך למיניות בריאה של כל היועצים והפסיכולוגים במערכת החינוך.
בית ספר הוא ראי של החברה. אנחנו בראש וראשונה מתמודדים עם מבוגרים ואני מדברת על צוותים והורים שחלקם עם עמדות מאוד מטרידות. אנחנו בעצמנו מורעלים לנושא. ניסיתי תוך כדי השעה הזאת לראות אם אני יכולה למצוא מילה אחרת שתבטא את התחושה הפנימית שלנו, אבל אנחנו ממש מורעלים ולא מצאתי מילה שהיא מספיק מדגישה. תפקידנו להרעיל גם את המערכת לחשיבות של העניין.

להרעיל במובן החיובי.

כמובן. אני אתייחס לדבריה של נורה לגבי הנתק בין המורים ועולמם לבין התלמידים. הנתק הזה בין תחושה של המורים של היכן העולם שלהם והיכן העולם של התלמידים, הוא מביא לתחושה מאוד מסרסת לצוותים שהם לא יכולים לדבר מיניות עם תלמידים. אני לא מדבר על דיבור על זהות מינית ונטייה מינית. אנחנו עסוקים בכלל על דיבור על מיניות, על יחסי מין, על חיזור, על אהבה, על פרידה, על איידס, על פורנוגרפיה, התבגרות בעידן פורנוגרפי. המבוגרים בבתי הספר - מהמפגשים שלנו - מרגישים לא כשירים כי אין להם אינסטגרם, אין להם ווטסאפ והם לא יכולים לדבר. אנחנו עסוקים בחיזוק התחושה הזאת עליה מדברת נורה, שיש פער לחזק את תחושת המסוגלות הזאת. אנחנו תמנון שצריך זרועות. יועץ במערכת או פסיכולוג במערכת לא יכולים לעשות חינוך למיניות בריאה בעצמם לבד בתיכון שש-שנתי עם 1,500 תלמידים. התפקיד שלנו הוא באמת להכשיר את הצוות לדיבור הזה. אני לא מתכוונת לנחם אתכם ולומר שדיבור על יחסי מין מתי ועל הטרדות מיניות, הוא דיבור יותר שכיח. אנחנו עסוקים בזה.

הפער הזה עליו דיברה נדמה לי חברת הכנסת רות קלדרון עת דיברה על התרגום של החוק וכי החוק הוא לא פתרון. אני אומרת שגם בנושא של החוק להטרדה מינית או עכשיו החוק החדש למניעת הפצה, אנחנו עסוקים להעביר אותו לשטח כך שהחוק הוא מסר. זאת אומרת, לא החוק לבד יעשה עבודה אלא העבודה היא עבודה חינוכית שלנו, עבודה של פרימה עדינה של חוטים בעמדות בלתי נסבלות. עת דיבר חבר הכנסת ניצן הורוביץ על תל אביב ואחריו דיברה חברת הכנסת מיכל בירן על שמורת טבע, אני אומרת שגם שם אני לא רגועה.

דוגמה לסבר את האוזן. בבית ספר במרכז תל אביב יכולה לפנות אלי יועצת ולומר לי שילדים שאלו מחנך בכיתה ו' אם הוא הומו. חשבו כך. הוא אמר שאכן כך הוא. קול צעקה מההורים ואני מדברת על בית ספר במרכז תל אביב. קול צעקה מההורים שרוצים לעשות אסיפת הורים. אמרתי לה שאם תהיה אסיפת הורים על חייו הפרטיים של מורה, צריך לעשות על כל מחנכי ומורי בית הספר לגבי החיים הפרטיים שלהם ומה הרגלי היציאות שלהם וכולי. זה סיבר לה אתה אוזן והיא אמרה תודה, נכון.

אני אומרת שאנחנו לא שקטים גם בשמורות טבע אלה. כרגע יש מאתיים אלף שקלים באישור של ועדות הרכישות, מיזם משותף של חושן ושל המשרד, כדי באמת לתקצב הכשרות מיוחדות גם בפריפריות הגיאוגרפיות וגם בפריפריות החברתיות, אף שכמו שאמרתי לכם אנחנו לא שקטים בשום מקום.

אני רוצה להגיד שהמדריכים של היחידה שלנו שהם יועצים ופסיכולוגים הם מכל המגזרים. תבינו שיושבים אצלנו מהמגזר החרדי, אנשים עם פאות, מהמגזר הערבי, מהמגזר הממלכתי-דתי והם שומעים. מתוך ארבעה ימי יחידה יש לנו ארציים כל שנה, אנחנו מקדישים יום לנושא נטייה מינית וזהות מינית. כמו שאמרתי קודם, יש שפע של נושאים שגם הם לא מדוברים מספיק. בינואר יהיה לנו יום מיוחד. מבחינתנו אלה השגרירים שלנו שיכולים לבוא לבתי הספר ולהרעיל את היועצים ואת הצוותים לעסוק בזה. כמובן להזמין את חושן להיות שותפים לנו.
אני רוצה להתייחס לדבריו של אייל. עבודת היועצת היא עבודה שקטה ומאחורי הקלעים. דיברו כאן על נערה שיושבת בבית שלושה חודשים או חצי שנה, אבל זה לא משנה כמה זמן היא בבית כי דקה היא לא צריכה לשבת בבית ואנחנו צריכים לדעת על זה. לכן הקשר בינינו הוא חשוב. אסור לתת לדבר הזה להתרחש. אני יכולה לדבר ממקור אישי כי אני במקצועי יועצת. יכלה לנשור ילדה טרנסג'נדרית מתחת לידיים אבל אני יודעת שהיא טופלה היטב. נכון שהתוצאה היא בסוף כזאת שהיא נשרה, היא לא הייתה פנויה ללמידה, היא הייתה עסוקה מאוד בתהליך המגדרי שהיא עוברת. לכן, אם אני צריכה להסביר את מבחן התוצאה, נכון, נכשלתי במבחן התוצאה, היא לא החזיקה מעמד בבית הספר אבל אני יודעת שעשיתי עבודת קודש עם ההורים שלה, האבא נידה והאימא בכלל לא ידעה איפה היא נמצאת, וקישרתי אותה עם המרכז הגאה בגן מאיר ואני יודעת שהיא הלכה לשם באופן קבוע. אני יודעת שהיא אמנם נשרה מהמערכת בטרם עת, דבר שחורה לי, אבל אני יודעת שהילדה הזאת עוברת תהליכים משמעותיים של חיזוק. לכן אני חושבת שלפעמים לא תמיד ערים לעבודת היועצת שנעשית באמת בין ארבע קירות ומאחורי הקלעים.

עיקר מאוויינו הוא לצמצם את הפער - המטה, משרד החינוך והרעיונות שהולכים כאן - לאחרון התלמידים.

למה אתם לא עושים את זה?

אנחנו עמלים. אנחנו בהחלט עמלים. יש לנו הכשרות.

אני אישית נתקל במנהלים שהם מנהלים במערכת החינוך הממלכתית שמקבלים משכורת מכם והם מדברים אלי בצורה שהיא פשוט בושה וחרפה. אני לא מדבר על סתם אנשים ברחוב אלא על מנהלים ומנהלות. יש איזו סנקציה בעניין. אתם בכלל פועלים? הרי כל ההכשרות האלה, הן בכלל אופציונאליות והן לא בגדר חובה לא למורים ובטח לא לתלמידים. רוב בתי הספר סגורים ואתם לא מגיעים לרוב רובה של מערכת החינוך. אני פשוט לא מבין למה. צריך שאנשים יתאבדו? שתהיה אלימות? להזמין משטרה? איך לגרום לכם להבין את גודל העניין? זה לא אישי, אני בטוח שאת מעוניינת, אבל המערכת שלכם היא אטומה בצורה בלתי נסבלת.

כישורי חיים זאת תכנית חובה במערכת. יש חוזר מנכ"ל וחובה להעביר כישורי חיים במערכת כאשר בחלק מתכנית כישורי חיים שנבנתה עם חושן, יש שיעורים בנושא הזה. כדי שזה יגיע לאחרון התלמידים, המורים ומנהלים הומופוביים כאלה ייתנו לזה יד. זאת אומרת, למנהל יש היום בניהול עצמי איזו אוטונומיה להתנהל ואנחנו מנסים לצמצם את הדבר הזה. ההכשרות הן לא עניין של חובה. השנה יש לנו מאתיים שעות הכשרה והנושא נכנס. הוא בחסותנו והוא נכנס. היועצות, כל יועצת שעברה הכשרה, היא הולכת בכוחות שיש לה ובמעמד הבית ספרי שלה ועושה הכול כדי לשכנע מנהל הומופוב.

הרב בני פרל מישיבת בר-אילן ברוטשילד בתל אביב יצא עם מאמר - - -

את נתת דוגמה על בית הספר במרכז תל אביב שכאשר גילו שהמורה הומו, ההורים צעקו וכולי. מה המענה החינוכי שאתם כמערכת נותנים לעניין? האם באתם לשם ועשיתם איזו פגישה? ניסיתם להסביר? כינסתם את ההורים? הוצאתם איזו חוברת? משהו עשיתם? לא. כלום.

אבל זה לא נכון.

מה לא נכון?

מה שתיארתי עכשיו זה את ההתערבות שלנו. כינסנו את ההורים? לא. חשבנו שזה לא נכון לכנס את ההורים כי זאת חדירה לפרטיות שלו שהיא לא נכונה ולא ראויה כי אחרת אני אכנס הורים גם כשיגידו על מורה אחר. אני חושבת שאנחנו מאותו צד. התסכול שלך הוא גם התסכול שלנו. הצמצום הזה של הפער או הפער שמתקיים בין קבוצת אנשים מעוניינת שאלה אנשי המקצוע, היועצים והפסיכולוגים לבין אחרון התלמידים, הוא פער מטריד מאוד. הוא מטריד אותך כמו שהוא מטריד אותנו.
התחלתי להגיד שאם הרב בני פרל מישיבת בר אילן אומר מהי הומופוביה? זה כמו שתהיו שבתופובים, באותה מידה. כשאחד קם עם דבר כזה, הניצנים האלה, מבחינתנו אלה הצלחות גדולות והצלחות כבירות.

אגב, אנחנו יותר אקסטרים מחושן. אנחנו אומרים לבתי הספר שהם צריכים להביא כל שנה את חושן וכי אין על זה התיישנות. אפילו חושן לא מבקש את זה כל שנה. אנחנו אומרים להזמין את חושן כל שנה וגם אנחנו אומרים שחושן לא מספיק אלא צריך אנשים מעוניינים בתוך בית הספר כדי שימשיכו את הפעילות הזאת מעבר לסיפור האישי.

חממות בתל אביב נוצרות כאשר משרד החינוך משליך את כל הפעילות לחושן ולמרכז הגאה. כשאומרים למישהו ללכת למטבחון, ללכת לפעילות ב-איגי, ללכת לתל אביב, בתל אביב מקבלים הומואים, כך נוצרת חממה. כשאתם אומרים לבתי הספר שהם צריכים להביא כל שנה את חושן, אתם פשוט משליכים את הכול על ארגוני הקהילה ולא הופכים את זה לדבר לגיטימי במערכת עצמה.

נכון מאוד.

עוד משהו שמאוד רציתי לומר. בנושא החממה, צריך להבין שבתל אביב, בפריפריה, בחינוך המיוחד ובמקומות דתיים, בכל המקומות יש לה"טבופוביה. זה לא ספציפי למגזר אחד בו יש יותר ובמגזר אחר פחות.

זה נכון.

כמו שאמרתי, אני מסכימה אתך לחלוטין. זה שלנו ואני לא מנסה להגיד שזה של חושן. זה שלנו וזה שלנו בשיתוף כי תמיד טוב שיש אנשי מקצוע שיודעים לעשות את זה טוב ולחבור אלינו ולהרעיל יחד אתנו את הצוות. אני מסכימה אתך לגמרי.

יש לנו עוד עשר דקות לדיון חופשי.

אני רוצה לתת שתי דוגמאות.

לא נספיק. יש כאן אנשים שבאו ורוצים להגיד מילה.

אני מהבית הפתוח לגאווה וסובלנות בירושלים. אני שמחה להגיד ירושלים כי כאשר דיברנו כאן על להט"ב, כל הזמן יש איזשהו הקשר לתל אביב ועל המרכז ומקסימום שמעתי כאן ראשון לציון. לצערי, כאשר אנחנו מדברים על להט"ב, ירושלים היא לגמרי פריפריה. אנחנו הגוף היחידי שנמצא בירושלים. אם דיברו על חינוך, על טלפונים של חירום, המטבחון שעושים בו פעילויות לנוער, אנחנו עושים את הכול אצלו ורוב העבודה שלנו היא בהתנדבות.

יש אצלנו היום 85 בני ובנות נוער. נמצאים אתי כאן שניים מהם שהם חניכים ואני אשמח אם יקבלו את זכות הדיבור לפחות לדקה.

אנחנו גם עובדים עם בתי ספר. שאלת קודם את חושן למה הם החליטו לעבוד עם צוותי החינוך, האם זאת פנייה מבתי הספר או שלהם. אצלנו זאת הייתה פשוט פנייה של החניכים שבאו וזעקו שיש בבתי הספר שלהם אלימות. צריך לזכור שירושלים מתמודדת גם עם איזשהו רצון לחיות בעיר הזאת באופן חילוני ואם יש קושי במרכז, על אחת כמה וכמה יש בירושלים. להיות הומו זה קשה, להיות הומו בעיר דתית זה עוד יותר קשה, ולהיות הומו שעדיין רוצה לחיות אורח חיים דתי, זה עוד יותר ועוד יותר קשה.

במקרה שלנו, הגיעה אלי חניכה – וזה סיפור אמיתי לגמרי שסיפרתי בעוד פורום – שבמלים פשוטות פוצצה במכות בבית הספר כי גילו שהיא לסבית והיא באה וביקשה שנבוא לבית הספר שלה. כשהגענו לבית הספר – דיברו כאן על תכנים יפים שהוכנסו לתוך בית הספר, וזה מקסים ומבורך – ואני ישבתי עם צוותי חינוך, ראיתי שלא רק שהם לא יודעים להכיל את התכנים האלה אלא בכלל לא יכולתי לחשוב איך הם יכולים להעביר את התכנים האלה.

אני בן 19. אני חניך בבית הפתוח. אני רק אומר שבירושלים ספציפית יש רק אגודה אחת שהיא הבית הפתוח. אנחנו באמת סובלים ממחסור מאוד מאוד קשה. אנחנו האגודה היחידה בעיר של למעלה מ-800 אלף אנשים, העיר הגדולה בישראל שהיא גם עיר הבירה. אני אישית חוויתי בבית הספר שלי, אליו חושן לא הגיע, המון הומופוביה. בכללית יש הרבה להט"בופוביה מאנשי צוות, מתלמידים וגם מהיועצות. זה לא הגיוני שהמצב הזה יימשך כך. זה שיש את חושן, זה נחמד אבל זה וולנטרי ובתי ספר שהם חצי פרטיים או פרטיים בוחרים אם להביא אותו או לא. לדעתי שעות כאלה חייבות להיות חובה בכל מערכת חינוך שמכבדת את עצמה ודוגלת בפלורליזם. בשנה שעברה הסיסמה של מערכת החינוך הייתה האחר הוא אני אבל אני בכלל לא הרגשתי את זה.

מה אתה עושה היום?

אני בפני גיוס לצבא. אני מתגייס בינואר. גם בצבא, כפי שאמרו לי, אני צריך להסתיר בטירונות את הנטיות שלי כדי שלא חלילה תהיה נגדי אפליה.

הנקודה העיקרית הובנה. אנחנו צריכים לקצר כי עוד אנשים רוצים לדבר.

גם אני מהבית הפתוח. רציתי להסכים מאוד עם מה שאמרה נציגת חושן ולומר שחברה שלנו בבית הפתוח עשתה מחקר בו היא העבירה אלף שאלונים לתלמידים ובעצם בדקה קשר האם מורה מזכיר את הנושא של נטיות מיניות ומגדר שונה או לא והקלה של תלמידים את הנושא. היא מצאה שיש קשר מובהק מאוד בין מקום בו המורים מזכירים את הנושא לבין קבלה של התלמידים. לכן אני חושבת שמאוד חשוב להיכנס למוסדות להשכלה גבוהה שמתוקצבים על ידי משרד החינוך, לאוניברסיטאות ולמכללות, ובאמת להעביר שם איזשהו שיעור חובה למורים לעתיד. אני חושבת שזה קריטי.

דבר שני. אני חושבת שחוקים לא מחלחלים וכי צריך הרבה יותר עבודה בשטח. אני חושבת שאחת ההוכחות החזקות ביותר לכך שחוקים לא מחלילים היא עצם זה שהדיון הזה בשידור ואנשים שהם הכי חלשים, שהם בארון, לא יכולים לבוא לכאן ולומר מה דעתם. אני אישית מסתכנת מאוד כשאני מדברת כאן כי אולי מישהו שאני מכירה יראה אותי וישמע את דבריי. אני חושבת שכולם צריכים להבין יותר מה זה להיות חלק מהקהילה.

לנוכח הטענות לגבי חסר במשאבים קיימים ולגיטימציה ומוכנות של מערכות חינוך לתת מקום לפעילות הזאת, אני רוצה לומר משהו שכבר קיים. ישראל עולה כיתה. חלק ניכר מהמורים- כל המורים - נדרשים לעשות מה שנקרא הערכות חלופיות. כלומר, לא ציון אלא מטלה יצירתית שהמורה שותף לה. זאת הזדמנות מדהימה לקחת את הפעילות הזאת ובהשראת כל הגופים שפעילים כאן לומר בואו נצבע חלק מהפעילויות שהן חלק מההערכה דרך הנושא הזה. זה פשוט קיים אבל לצורך זה צריכה להיות הנחיה מאוד ברורה.

אני מרכז התכנית ניר ב-איגי. אני רוצה לספר לכם שני דברים קצרים. קודם כל, המודל של התכנית שלנו, עליה אייל דיבר קודם, הוא מודל אמריקאי של GSA שזה ברית של קבוצות הלהט"ב וקבוצות הטרוסקסואליות. אני מזמין את שפ"י ואת שאר הארגונים בקהילה לחבור לברית הזאת. בתכנית שלנו אנחנו מדברים על סקסיזם, על הלהט"בופוביה ועל גזענות. המטרה של התכנית היא לעורר אקטיביזם אצל בני הנוער כדי להנהיג את השינוי בבית הספר שלהם, אפרופו השינוי שצריך לבוא מהשטח.

יש לנו כמה בעיות בכניסה לבתי הספר כאשר הראשונה היא הלהט"בופוביה של הצוות, של המנהלים, של הרכזות, היועצות והמחנכות. דבר שני הוא עניין של תקציב כאשר בתי הספר לא מוצאים את התקציב הלא גבוה שאנחנו מבקשים עבור התכנית.

היינו מבקשים ליצור איזושהי מערכת שתעודד את בתי הספר לקחת תכניות כמו שלנו, לתמרץ את בתי הספר על ידי נקודות זכות, כל מיני תכניות של משרד החינוך וגם מאוד חשוב שהתלמידים עצמם יקבלו איזשהו קרדיט עבור ההשתתפות החברתית שהם מנהיגים בביתה ספר שלהם.

אני מארגון מעברים שהוא לא ארגון גדול. אני מנהל תחום טרנס במרכז הגאה. דבר אחד עולה לי ממש חזק מהדיון שמתקיים כאן והוא שיש בעיה קשה עם המנהלים והמורים. אני לא יודע מה ועדת החינוך יכולה לעשות אבל המנהלים צריכים לקבל את ההכשרה כי זאת הדרך להיכנס לבית הספר מאחר ויש להם יותר מדי אוטונומיה.

אין להם יותר מדי אוטונומיה, אבל בהחלט צריך להכשיר אותם.

במקרה הזה כנראה שיש להם יותר מדי אוטונומיה. אולי בדברים אחרים זה לא כך.

היום הנטיה המוצדקת היא לתת הרבה יותר עצמאות למנהלי בתי הספר אבל שיבחרו נכון.

אם הם יהיו בעניין, זה נראה לי משהו שיכול לעזור מאוד. אנשים טרנסג'נדרים הם אנשים שחווים את רמת האלימות הכי גבוהה ואת רמת האובדנות הכי גבוהה. ביום חמישי אנחנו מציינים את יום הזיכרון לקהילה הטרנסג'דרית. זה יום זיכרון בינלאומי כי כל שנה אנשים טרנסג'נדרים נרצחים. לי יש חלום שזה יהיה גם חלק מתכנית הלימודים, אולי בעוד עשרים שנים.
אני חושב שהרבה פעמים – וקצת דיברו על זה כאן – תיכונים וחינוך מיני זה מעט מדי ומאוחר מדי. כלומר, זה חשוב מאוד אבל הילדים סוחבים סוד במיוחד במקרה של ילדים טרנסג'נדרים ושונות מגילאי ארבע וזה נמצא בפנים. הרבה פעמים גם יש איזושהי שונות שהיא לא בהכרח להט"בית. כלומר, ילד עדין יותר או ילדה שרוצה לשחק עם הבנים והנוער מדוכא לגבי זה מגיל הרבה יותר צעיר. זאת בריונות כלפי כולם ולא רק כלפי להט"ב אבל זה השורש. אני חושב שיש כאן צורך בפתרון מערכתי. חוק זכויות התלמיד הוא נפלא ונהדר והוא סנונית ראשונה שבעצם מזכירה את הנושא של זהות מגדר. יש את חוק הפרשנות, כלומר, נוער הוא לא רק תלמידים אלא הם יכולים לסבול דיכוי גם במסגרות אחרות. אולי אם הוועדה יכולה להמליץ, אני יודע שזה תקוע בכל מיני מקומות וכולם מאוד רוצים להעביר את זה, להעביר את חוק הפרשנות שתקוע עכשיו בוועדת החוקה.

אני ממשרד הבריאות. עשינו כמה מחקרים עם דוקטור גיא שילה מעבודה סוציאלית בתל אביב עם בני נוער להט"בי ואני רוצה להסיט את הזרקור קצת על סיכון מיני שבני נוער לוקחים. מצאנו שבני נוער שנמצאים במצוקה רגשית ובבדידות חברתית ונחשפו לטראומות קודמות, הם יותר מסתכנים מבחינה מינית, לא משתמשים בקונדום או משתמשים בחומרים ממכרים בזמן יחסי מין ובמיוחד באינטרנט. הם עושים שימוש רווח באינטרנט למטרות הכרות מינית. התמונה שנוצרה היא תמונה מורכבת יותר שבאמת בני נוער שמקבלים יותר תמיכה ויותר מקבלים את עצמם, יותר משתמשים באינטרנט ואז הם נחשפים להרגלי מין ותת תרבות של החברה ההומוסקסואלית וגם הם מסתכנים יותר. התמונה היא קצת יותר מורכבת.

ההמלצות שלנו הן ללוות את בני הנוער בזמן היציאה מהארון ולתת להם כלים להתמודד עם תת תרבות של החברה ההומוסקסואלית והתהליך של היציאה מהארון ילווה גם בהמשך כדי שתהיה להם יותר אוריינות למשל לשימוש באינטרנט למטרות חיפוש מין נבון ונכון ושמתאים להם מבחינה רגשית ופיזית.

שוב תודה היושב ראש על הדיון הזה. אני רוצה לציין שבעבר דיון כזה היה סוג של פנטזיה בכנסת ואילו היום הוא כבר חלק מסדר היום השוטף שלנו וזאת התקדמות. אבל - אני אומר כאן לנציגי משרד החינוך והממשלה בכלל – המציאות היא בלתי נסבלת ואי אפשר להסכים לזה. אני מציע שפשוט המשפטים הראשונים במסמך החשוב של איגי וחושן – שאגב, אני מציע למשרד החינוך פשוט להפיץ אותו לכל בתי הספר כמסמך מטעם המערכת – זה אומר הכול. בתי הספר בישראל מהווים היום מרחב לא בטוח עבור בני ובנות נוער גאים. מדי יום מותקפים בני נוער בבתי ספר על רגע נטייתם המינית. אפליה מוסדית לה"טבופובית היא חזון נפרץ במערכת החינוך. זה המצב ועוד כתבו את זה כאן בעדינות. אני מטפל אישית במקרים מזעזעים ממש ואי אפשר להמשיך עם זה. התירוצים, המורה הזה לא רוצה להגיד א המילה הזאת והמנהלת הזאת לא רוצה, זה לא מקובל. לעניין הזה לא צריך חוק ותכף אני אומר איזה חוק כן צריך. כאן צריכה להיות הוראה, חוזר מנכ"ל, הדברים שאתם יודעים לעשות, להוריד למטה, לקבוע יעדים ממשיים ולא להשאיר את זה כאופציה למורים ולמנהלים להכשרה במסגרת אופציה אלא כיעד שלהם. כמו שאתם עושים למשל זהירות בדרכים שזה חובה בכל בתי הספר, זאת חייבת להיות חובה. אי אפשר כבר יותר להסתובב סביב הסיפור הזה ולעטוף את הדברים.
חוק שכן צריך ואנחנו נקדם אותו אומר שבכל רשות מקומית תהיה יחידה או בן אדם שיעסקו ספציפית בנושא של נוער להט"בי כי העניין הזה הוא צורך אמיתי. אנחנו לפעמים – ואני אגיד את זה כאן בחדר כי אנחנו באווירה משפחתית – לא מדברים יותר מדי על הסכנות כדי לא לגרום לחרדה אבל כשאני מסתכל על נתוני אובדנות של בני נוער שמתאבדים, זה לא משהו שגורם לי אחר כך לישון טוב בלילה. אני לא רוצה לדבר על זה יותר מדי כדי לא לעורר כאן גלים, אבל אתם יודעים את זה, אז בבקשה. מספיק עם ההנחיות הכלליות וההמלצות. צריכה לרדת הוראה ברורה להכשרות עם יעדים שניתנים למדידה כדי שבשנה הבאה, עת נבוא ונקיים את הדיון הזה, את תוכלי לבוא ולומר שהיו לכם כך וכך אלפי מורים, כך וכך מאות מנהלים, כך וכך בתי ספר וכולי. פשוט להראות לנו את הדברים ולא לדבר באופן כללי כי באמת אני אפילו גם באופן אישי אומר שלפני חמש שנים עוד היה אפשר לדבר בצורה הזאת אבל היום, כאשר אנחנו כבר מתקדמים ויש כבר ארגונים שעובדים בצורה כל כך נכונה, הגיע הזמן שגם המערכת תתקדם בהתאם.

תודה רבה. ברשותכם, אני רוצה לסכם את המפגש הזה שמבחינתי הוא מפגש מרתק. אני בהחלט שמח שאנחנו מקיימים אותו ואני גם מבטיח שנקיים מפגשים מעת לעת כדי לעקוב אחרי הדברים שאנחנו מסכמים, אחרי ההמלצות ואחרי התקדמות המערכת.

אני רוצה לומר שהבית הזה, הכנסת בכלל והוועדה בפרט, אנחנו רוצים שתראו בנו בית, מקום שבאמת אפשר להציג א הנושאים בלי חששות ובלי מגבלות. בשביל זה אנחנו כאן כנציגים שלכם במערכת הגדולה והעצומה הזאת. תראו את עצמכם בהחלט חופשיים לפנות, להציג, להעלות נושאים ואנחנו כמובן נשתדל ממרום הפירמידה לתקן אותם.

הדבר השני שאני רוצה לומר, ואני אומר את זה בעקבות ההערה שלך, ניצן. בכוח שום דבר לא הולך כשצריך לעשות שינוי תודעתי. גם לא הלך בעבר וגם כאן. צריכה להיות אכיפה, אין לי ספק בכך, אבל שינוי תודעתי לא מתחיל מכוח אלא הוא מתחיל מהסברה, הוא מתחיל מהרבה מאוד מפגשים, מהרבה מאוד דיבורים, מפרסום, משיווק ואני חושב שיש עשייה בתחום הזה אבל היא צריכה להיות הרבה יותר משמעותית.

יש כאן כמה קודקודים למערכת הזאת שמטפלת או עוגנים, אם אתם רוצים. האחד הוא החקיקה. החוק שעבר רק עבר לאחרונה והוא חוק שנותן תשתית חוקית למי שעובר עליו. יכול להיות שצריך לעשות חקיקות נוספות אבל גם כאן, כפי שאמרתי בקריאת ביניים, החוק הוא לא חזות הכול. פעם המלצתי, אמרתי את זה גם בישיבה הקודמת שעסקה בנושא אחר, לעשות מורטוריום על חקיקה למשך שנה-שנתיים ולעסוק רק באכיפה. אנחנו לא רעים בחקיקה אבל אנחנו רעים מאוד באכיפה. דרך אגב, משרד החינוך עכשיו גם מקים מערך חדש יותר גדול ויותר ממוקד בנושא של אכיפה ובקרה בנושא לימודי אנגלית, נושא בו קיימנו דיון אתמול. יש בתי ספר שלא מלמדים אנגלית וזאת נראית לכולנו הליבה של העניין. כלומר, זה לא מספיק להוציא הוראות, הנחיות וכללים. בהחלט יש בעיה גם במודעות ובאכיפה. זה קודקוד אחד.

הקודקוד השני שדיברתי עליו הוא נושא הסברה ומודעות. כמי שגדל וצמח בתקופה שזה באמת היה הס מלדבר, כאשר הומו או לסבית הייתה קללה ולא יותר מזה.

גם היום.

היום פחות. זה תהליך. דיברנו על שינוי בתודעה.

הדבר השלישי הוא באמת הממשלה על חלקיה השונים ותכף אני אגע בזה, המגזר השלישי וכאן יש נוכחות מאוד מסיבית של אנשי המגזר השלישי שבעצם הרימו מערך שלא היה קם בלי ההתערבות והעשייה של המגזר השלישי. אני גם כן מעודד אתכם, כפי שאמרה חברת הכנסת מיכל בירן, ותלחצו אותנו ותדחפו אותנו. תעשו את הדברים ואני חושב שכך הם יזוזו.

מנהלים הם בהחלט סוכני השינוי הכי משמעותיים. כן, מערכת החינוך הולכת היום לעצמאות הולכת וגדלה של מנהלים וזה יחייב מנהלים להיות מנהלים יותר טובים. דווקא העצמאות הזאת מאפשרת בכל זאת גמישות והרחבה בנושאים מסוימים שמנהל ער להם אצלו בבית הספר, בקהילה שלו, ולכן הכיוון הזה הולך להיות ולדעתי צריך לעודד אותו.

פתיחת המערכת. יש הרבה דיונים שנערכים בחדר הזה על מה נכנס לכיתת הלימוד ומה לא. יש כאלה שחושבים שגדר בית הספר מאפשרת לחסום את מה שקורה בחברה שלנו ובחברה שלנו עוסקים בפוליטיקה, עוסקים בשמאל-ימין, עוסקים הרבה מאוד בנושא הזהות המינית, המיניות, החינוך המיני, וזה לא יכול להישאר מחוץ לכיתת הלימוד. זה מחייב מורים להיות הרבה יותר מנוסים, הרבה יותר רגישים והרבה יותר בעלי יכולת להביא לכיתת הלימוד גם נושאים שנויים במחלוקת ונושאים שלא קל לדבר עליהם בקבוצה כשאתה אפילו לא יודע מה מצפה לך. אין ספק שזה דבר בעל חשיבות עצומה ואנחנו נעשה את הכול כדי שזה יקרה.

הכשרת המערכת התומכת, יועצים, שפ"י, עובדים סוציאליים. המערכת התומכת שמסביב למורים היא מאוד חשובה. יש לנו דיון בעוד כשבוע-שבועיים בנושא התמיכה בתחומים השונים.

בהחלט אני מצפה ממשרד החינוך שיוציא הנחיות למכללות ההוראה ולאוניברסיטאות שעוסקות בהכשרת מורים לשלב את הנושא בתוך מערכת ההכשרה. אנחנו נוציא לזה הוראה וכמובן נבדוק שזה מתקיים.

אני פונה למשרד החינוך ועומד על כך שתהיה הגדרה תקציבית, בין אם זה שניים או שלושה או ארבעה או חמישה מיליון שקלים אבל שיהיה כסף שמיועד, בין אם זה להכשרות ובין אם זה לכניסת מרצים מבחוץ פנימה, בין אם זה באמת אולי לממן בערים הגדולות יותר איזשהו חצי תקן או תקן שיוכל להתמקד בתחום הזה. מה שלא עולה, לא שווה. מה שאין לו איזושהי תקנה תקציבית, לא נחשב. לכן גם אם מתחילים במספרים קטנים, אני חושב שזה חשוב מאוד.

אלה פחות או יותר הדברים אתם רציתי לסכם את הדיון. אני חוזר ואומר שלי הייתה חוויה מאוד מכוננת בדיון הזה, גם במפגשים שהיו לקראת הדיון הזה, ואני מבטיח שנמשיך לעשות ולעזור ככל יכולתנו. הסיכומים האלה כמובן יוצאים לכל הנוגעים בדבר. אני נפגש באופן שוטף עם מנכ"לית משרד החינוך ועם שר החינוך וכמובן אדבר אתם ואדחוף אותם לכיוון הזה.

השורה התחתונה היא מודעות ושינוי תודעתי. זה לא יקרה מחר בבוקר, זה לא יקרה בכוח אלא זה יקרה בפעילות המאוד חיובית שאתם כולכם עושים ועל כך אני מברך.
תודה רבה.

<הישיבה ננעלה בשעה 12:10.>