PAGE
16
ועדת העליה הקליטה והתפוצות
29.11.09


הכנסת השמונה-עשרה

נוסח לא מתוקן

מושב שני









פרוטוקול מס' 45

מישיבת ועדת העליה, הקליטה והתפוצות

מיום ראשון, י"ב בכסלו, תש"ע,(29 בנובמבר, 2009) בשעה 10:30

סיור הוועדה לבית התפוצות המתחדש ודיון בשיתופי פעולה

חברי הוועדה: ליה שמטוב – היו"ר

זאב אלקין

יוליה שמאלוב ברקוביץ

אבינעם ערמוני – מנכ"ל בית התפוצות

שגיא בלשה – סמנכ"ל כספים ופיתוח

יעל קורלנדר – מנהלת שיווק

מרק קורס – מנהל מחלקת מבקרים

דנה גורדון

סיור הוועדה לבית התפוצות המתחדש ודיון בשיתופי פעולה

שלום לכולם, אני מנהל בית התפוצות. זה החודש השמיני לעבודתי, ואני מברך את הוועדה על ביקורה כאן. החשיבות היא מאד גדולה לנו, ואני מקווה שבחלק הראשון של הביקור קיבלתם איזושהי תמונה על בית התפוצות. אז ברוכים הבאים – לכולם.


אני ברשותך, בכמה הדקות הקרובות הייתי רוצה לתת סקירה כללית, בעיקר – לאן המוזיאון הולך, משום שכמו שאמרתי בכמה המילים הקצרות, כשבאתם, אנחנו מאד מרוצים מהקשר שלנו עם משרד הקליטה. אנחנו מאד מרוצים מנוכחותם של קבוצות עולים בבית התפוצות. אנחנו פחות מרוצים מביקורים של פרטים. בסך הכל אנחנו סבורים שיש מספר אוכלוסיות שהן אוכלוסיות קריטיות מבחינתנו, שיהיו כאן, בבית – חיילי צה"ל, שהגענו להבנות מאד טובות עם קצין חינוך ראשי לגבי בואם של כל - -הפיקוד והיחידות המובחרות של צה"ל בבית התפוצות. יש לנו הבנות טובות עם הסוכנות, אך לא מספיק ביצוע טוב. יש לנו הבנות טובות וביצוע טוב עם משרד הקליטה, אבל היינו שמחים להרחיב את זה. האוכלוסייה הרביעית שאנחנו עדיין לא ממש מרוצים מהביקורים שלה הם תלמידי בתי הספר הישראלים. אנחנו היינו רוצים שכל תלמידי חטיבות כיתות ז', שמגיעים לקטע של השורשים והזהות יגיעו לכאן.


אנחנו סבורים שהנושא של הזהות היהודית-הישראלית הופך להיות לנושא אסטרטגי-לאומי. היה דו"ח לפני מספר שנים במועצה לביטחון לאומי, אני חושב שעוזי דיין היה שם – שאמר שחוסר ההיכרות של הדור הצעיר הישראלי, עם שייכותם לעם היהודי הופך להיות לאיום אסטרטגי. אני מרגיש בזה כמעט בכל מפגש שיש לנו עם תלמידי בתי ספר. הייתי אומר שהאוכלוסיות של עולים, תלמידי בתי ספר, תלמידים מחוץ לארץ, חיילים – הם האוכלוסיות החשובות ביותר לנו, כיוון שכל השאר זה תיירים, מבוגרים, פנסיונרים, וכל הקבוצות האחרות.

זה לא חובה?

לא.

אני מנהלת השיווק של בית התפוצות. בשנה הזו נסיים את השנה עם כ – 15 אלף תלמידי בתי ספר. 15 אלף מתוך סך כל המבקרים – כ- 110 אלף מבקרים.

מהו הפוטנציאל של כיתות ז' – נניח במגזר היהודי, הממלכתי והממלכתי-דתי?

התשובה היא - 200 אלף.

צריך להפחית את הדתי – זה בערך 140 אלף. אם הוא אומר- בלי העצמאי שאינו מוכר.

ומתוכם – כמה מגיעים?

15 אלף. בסך הכל. אני שלחתי מכתב לבקשתו של שר החינוך, אחרי פגישה שהיתה לי אתו, שאני מציע שכל תלמידי חטיבת הגילים – כיתה ז' לקראת בר-מצווה ובת מצווה, שיגיעו הנה, שבית התפוצות ייתן לכל תלמיד ערכה, ערכת שורשים, עם תכנה למחשב, כדי שיוכלו לבנות את עץ המשפחה, להעלות את זה לאתר, למאגרים שלנו, שזה לב ליבו של המוזיאון, והשר מאד התלהב. מלשכתו אמרו לי שאין שום סיכוי שאנחנו נגיע לשום דבר מעבר לחוזר מנכ"ל, ושאף אחד לא יחייב את תלמידי ישראל - -

למה?

אני מניח שמסיבות תקציביות.

הם לא אוהבים לחוקק בחוק. אפילו ביקורים בירושלים הם לא רצו - - המדיניות הקבועה של משרד החינוך היא לא לעגן בחקיקה ניהול פנימי של המשרד כי המציאות משתנה והם לא רוצים - -אותו הדבר לגבי ביקורים בירושלים,. מה שכן – הם הופכים את זה ל - - ברמה של חוזר מנכ"ל. השאלה היא מה ייכתב באותו חוזר מנכ"ל.

בפועל, בלי כל ספק, זה יעד אסטרטגי ממדרגה ראשונה.

מבחינת מספרים של עולים אנחנו בהחלט מרגישים שיש לנו את הרצון הטוב מצד המשרד, אבל כרגע אנחנו מסיימים את השנה עם 2,000 מבקרים, בשנה שעברה היו לנו 1,700. אני בהחלט הייתי רוצה שאפילו נכפיל את זה, אם לא אפילו יותר.


מה שהעולים עושים בבית התפוצות- אנחנו עשינו ממש טעימה בתוך המוזיאון, ואתם בעצמכם ראיתם עד כמה זה חשוב והיה קשה להוציא אתכם משם. אנחנו, בביקורים של קבוצות עולים משתמשים במוזיאון בתור פלטפורמה, כאשר בחלק הראשון אנחנו עושים את הסיור שבאמת מחבר כל אחד ואחד אל הסיפור הגדול של העם היהודי. אנחנו מאד משתדלים להוסיף לסיור הזה גם סדנא, של כשעה, שבה אנשים גם יכולים להתבטא, ובעצם הביטוי שלהם הם מחזקים את התחושות האלה. אנחנו ממליצים לכל המבקרים גם לעשות סור מודרך במאגרי המידע. כאשר עצרנו ליד מאגרי המידע למעלה אמרנו עליהם כמה מילים. הכנו לכם, לסיום, גם קצת דברים שדלינו למי שהעביר את השמות שלו. למבקרים בקבוצות אנחנו מציעים לעשות גם עצירה במאגרי המידע ואם יש קבוצות גדולות אנחנו אפילו משלבים להם דמויות של שחקנים – שחקניות בתוך הסיור במוזיאון, מה שמחייה עוד יותר את הסיור, המעניין גם ככה.

המאגרים פתוחים בגישה חופשית – נניח, אם אני לא בא למוזיאון, אלא רוצה להיכנס דרך האינטרנט, ואני תלמיד כיתה ז' שמכין עבודת שורשים. אני יכול להתחבר?

עקרונית, אם אתה מגיע הנה למאגרי המידע - -

לא, אם אני נכנס דרך האינטרנט, מהבית.

כרגע – עוד לא, אנחנו עובדים על זה.

אנחנו עובדים על כניסה. הייתי אומר – מעבר לבניית המוזיאון החדש, אם הייתי צריך להגדיר יעד אסטרטגי מרכזי הכי חשוב שיש לנו, זה בנייתו של המוזיאון הוירטואלי, הוא הנגשה, שיפור דרמטי של איכות מאגרי המידע שלנו, שהוא לא מתאים, לא מספיק, דורש עדכונים רבים מאד, השקעות גדולות מאד. יש לנו תכניות אמביציוזיות בעניין הזה. ובניית מוזיאון וירטואלי. זאת אומרת, אנחנו, היום, על 115,000 מבקרים – המוזיאון בשיאו היה על 400,000 מבקרים, כאשר פתחו אותו, ב- 78. מאז היתה ירידה. הירידה היתה במובן מסוים כי המוזיאון איבד את האטרקטיביות שלו לקהל המבקרים כי הוא התחיל להיות מיושן. לגבי התיירים מחוץ לארץ – היתה איזושהי שלילת הגולה, כאן, כי המוזיאון, פרק הסיום שבו היה – שיבת ציון, ואז האנשים שבאו מחוץ לארץ אמרו: אנחנו היינו יהודים, נשארנו יהודים גם במקומות שלנו, המוזיאון הזה לא מתייחס אלינו, והמוזיאון התחיל לאבד את הקהל, הוא היה מנוהל לא מספיק טוב, היתה לו תחלופת מנהלים גדולה מדי, הוא הגיע למשבר כלכלי אדיר, ועמד בפני סגירה, ובעצם – לפני מספר שנים הוא זכה לחיים כתוצאה משיתוף פעולה בין שלושה אנשים: אריאל שרון, שנחלץ יחד עם הקבינט וקיימו כאן ישיבה, והוא אמר: זה נכס לאומי, אנחנו חייבים לשמור עליו , להגן עליו. נתן שרנסקי, שהיה אז שר בממשלתו שגייס את ליאוניד נבזלין, שהוא היום יושב ראש חבר הנאמנים והתורם הכי גדול שלנו.


הייתי אומר שהשילוב של שלושת אלה: תוכנית אסטרטגית, הזרמת כסף, חוק מדינה שנחקק ב – 2005 שקבע שהמקום הזה יהיה המרכז הלאומי לקהילות ישראל בארץ ובעולם – מה שאתם רואים כעת זה שאנחנו על סף המראה אדירה. אנחנו מאמינים שבניית המוזיאון תעלה לנו כ- 24 מיליון דולר, כ- 100 ומשהו מיליון שקל, מתוכם יש לנו היום, בהתחייבויות של תורמים ושל המדינה, בערך מחצית. המשימה העיקרית שלי היא לגייס את המחצית השניה כדי להגשים את בניית המוזיאון, שנתחיל לבנות אותו, את המוזיאון החדש, עוד כשנה וחצי. המוזיאון החדש יהיה אותו המוזיאון שאתם רואים כאן, כלומר – אותו בית, אותו מבנה של תצוגה, אבל התצוגה הזו, שנבנתה, היא מיושנת. אנחנו צריכים להוסיף לה את כל העת החדשה. אנחנו עומדים להפוך אותה לתצוגה חדשה, הרבה יותר אינטראקטיבית עם מדיה מודרנית, עם תצוגה הרבה יותר עדכנית. כדי לעשות את זה אנחנו נצטרך לסגור את החלק של תצוגת הקבע למשך כשנה ומשהו, אבל כל שאר החלקים של הבית – התערוכות המתחלפות, האודיטוריומים, תצוגות לילדים, מאגרי המידע – כל אלה יישארו פועלים, בעצם, כמו שקורה היום במוזיאון ישראל, כשסגרו את המוזיאון לשיפוץ אבל אלמנטים מסוימים של המוזיאון ממשיכים למשוך את הקהל.


אני רק אראה לכם מה הם האלמנטים: יש לנו במוזיאון את תצוגת הקבע, שהתחילה בשנת 78, מה שאנחנו קוראים ה- permanent exhibition – שזה מה שאנחנו עומדים לעדכן. יחד עם ה- permanent exhibition היתה לנו מחלקת חינוך, ארכיונים, כמה תוכניות תרבותיות ותערוכות מתחלפות לעתים נדירות. אנחנו עומדים לשנות את המצב הזה ובעצם – ל – permanent exhibition אנחנו בונים מוזיאון חדש, כפי שאתם רואים כאן למעלה –מואר, פתוח, עם עיצוב שונה. מחלקת החינוך, בנינו אותה כעת עם בית ספר ללימוד העם היהודי –זו תרומה מאד של קרן - -

בשביל תואר?

לא תואר, אבל אנחנו מכינים תוכניות לימוד לחינוך הבלתי פורמלי לקבוצות מבקרים, וכן הלאה, בנושא העם היהודי. המאגרים הופכים להיות לדיגיטליים, והשלב הבא, כמו ששאלת – זה העלאה של זה לאינטרנט. אנחנו, באודיטוריומים עושים כעת הרבה מאד פעילות תרבותית של מוזיקה, תרבות, הרצאות וכן הלאה, בנושא העם היהודי, ועברנו מתערוכה מתחלפת אחת ל – 9 או 10 בשנה, חלק תראו תכף כשנעלה למעלה. בכוונתנו להוסיף עוד איזשהו אלמנט במוזיאון שיעסוק בקהילות יהודיות. אנחנו ניקח את בתי הכנסת, את כל המודלים, ונרחיב אותם לתצוגת קבע ענקית על בתי כנסת בעולם. היום יש לנו 20 מודלים, אנחנו נבנה עוד מודלים, נוסיף לזה סרטים, מוזיקה וכן הלאה. אנחנו נעשה איזושהי גלריה לילדים מגיל שנתיים, כי היום אנחנו מחמיצים את הגילאים הצעירים של משפחות עם ילדים קטנים, ואנחנו נעשה איזשהו מיצג אור קולי. כל הסיפור הזה כולו יהפוך למרכז העולמי לקהילות ישראל בעולם, זאת אומרת – זה הרבה יותר ממוזיאון, זה מוזיאון, זה בית ספר, זה גלריות, זה ארכיונים וזה פעילות תרבותית וחברתית.

התוכנית היא מודולרית? נניח שלא גייסת את כל הסכום, גייסת רק 3/4 – אתה יכול להתקדם?

התוכנית היא אמביציוזית ומודולרית. אנחנו כעת בדיוק בתכנון, יחד עם חברת "דה – לויט", והשבוע אני יושב עם הדירקטוריון על הסוגיות של מתי הם הצמתים הקריטיים לקבלת החלטות לשלבים הבאים. זאת אומרת, בשביל לבנות את תצוגת הקבע הזו, החדשה, הגדולה, אנחנו צריכים 100 מיליון שקל. אני מניח שאת ה – 100 מיליון שקל האלה אנחנו בשנה וחצי הקרובות נגייס. האם הכסף יהיה כולו אצלנו או ברמת pledges, זאת אומרת – אם תהיה לנו בעיה של cash flow או לא – אני לא יודע, אבל בלי כל ספק, אנחנו צריכים להגיע לשם.


זו היא מעין הדמיה של המוזיאון החדש. אני יכול להראות לכם – זה יהיה מרהיב ביופיו, מודרני, מתקדם.

המודרני והמתקדם – זה לא קצת - -? התחושה שאני הרגשתי היום, דווקא - -

מאבד את - -

מאבד את מה שראית שם? תראי, המוצגים יישארו אבל כל הנושא של מסכים, פלזמה – המוזיאון הנוכחי בנוי על טכנולוגיה של שנת 1978. אם הקהל הצביע ברגליים וירדנו מ – 400 אלף ל – 100 אלף - -

אבל זה לא קשור אליך, הקהל מצביע ברגליים בכלל – זה לא קשור ל "בית התפוצות". זו איזושהי תוצאה של מה שקורה בחברה, לא רק שלכם.

עדיין, המוזיאון, מסקרי דעת קהל – ואנחנו העסקנו כאן במשך שנה חברה מאד מאד רצינית שעשתה סקרים, והראתה שהדור הצעיר רוצה יותר דברים אינטראקטיביים. אנחנו, במובן מסוים, אנשים שהם כאן, והם ציונים, והם כמעט בהגדרה יודעים למה הם נמצאים בארץ, וזה לא בהכרח מייצג את הדור הצעיר, אני אומר – אולי אפילו הילדים שלי שמקבלים את קיומם בארץ כמובן מאליו, שלא כל כך יודעים מה הקשר שלנו להיסטוריה ולשורשים. כשאת מביאה אותם למוזיאון הנוכחי הם מאבדים מהר מאד את העניין. הם רוצים מסכים, הם רוצים אינטרקציה, הם רוצים יותר צבע, ומה לעשות? בסופו של דבר עשינו בדיקה, והבדיקה הזו אומרת שהאנשים מחפשים משהו יותר עכשווי.

המוזיאון מעליב נשים, שימו לב שיש מעט מאד אנשים ומעליב בעיקר קבוצות שמאד רגישות לעניין המגדרי – מארצות הברית ואירופה. הוא מעליב את עדות המזרח, כי יש מעט ביטוי להם, יחסית לאשכנזים, והוא מעליב את מי שחי היום בתפוצות כי אין שום עדכון. למשל – יהדות ברית המועצות לא מוזכרת בכל המוזיאון, לא ראיתם. גם לא יהדות ארצות הברית, גם לא יהדות ארגנטינה, גם לא יהדות צרפת. זאת אומרת – קחו את היהדויות הגדולות שיש היום, הן לא נמצאות שם, ולמה הן לא נמצאות שם?

זה לא סותר את מה שנאמר, אתה יכול להוסיף את כל זה.

לא, זה לא סותר, אני רק אומר שיש איזושהי בעיה, כי כשבנו את המוזיאון התכוונו שה – 200 שנה האחרונות בתולדות העם היהודי יבואו לידי ביטוי במקום אחר במוזיאון. זאת אומרת, שהמוזיאון נגמר, איפה שהוא – באמנציפציה. הקהילות היהודיות הגדולות שיש היום בעולם נולדו אחרי האמנציפציה, בעיקר במאות ה- 19 ו ה- 20, או ה – 18, 19 וה – 20, ולכן אין להם ביטוי. בסוף המוזיאון אתה נכנס לאונית מעפילים, עולים לארץ. זאת אומרת, הלגיטימציה של מי שחי היום בתפוצות – נאבדת באותו רגע, ואנשים נעלבים. אם בית התפוצות הוא מוזיאון לעם היהודי ונותן מקום לכל - -

כולל השאלה של חיבור מדינת ישראל לתפוצות – של 60 שנה. זה נרטיב בפני עצמו.

בדיוק, וזה חסר. ובמוזיאון החדש תהיה קומה שלמה שתוקדש לנושא הזה – למדינת ישראל, לקשר בין התפוצות לישראל, לכל הנושא הזה.

אני הייתי אומר שהייחוד של השלב הבא, שאגב, אני חוזר ואומר: רוב רובם של המוצגים שאת ראית כאן – יישאר, אבל יועשר. אבל הייחוד של המוזיאון הבא יהיה שאין לו פרק סיום. זאת אומרת – בעצם, הקונספט של המוזיאון הנוכחי הוא שהסיפור מתחיל עם חורבן הבית ומסתיים עם תנועת שיבת ציון. אולי, מה ששגיא בלשה התייחס אליו- המוזיאון החדש יתחיל באברהם ושרה. זאת אומרת, יתחיל טיפה אחורה.

באמת שמנו לב לזה ש - - באמצע.

נכון. והוא לא יסתיים. זאת אומרת – לא יהיה למוזיאון החדש פרק סיום. לצורך העניין – כל מי שנכנס למוזיאון, אנחנו רוצים שיוסיף את הסיפור האישי שלו או שלה לסיפור הנמשך של העם היהודי. זה השינוי הקונספטואלי. הייתי אומר שאם את שואלת אותי – מה משתנה יותר, המושגים או הקונספט, אז דווקא הקונספט. המוצגים יהיו יותר מודרניים, יותר עכשוויים, המקום יהיה יותר אטרקטיבי, אבל הקונספט אומר שני דברים: אל"ף, אין שלילה של מי שעדיין לא כאן, אבל יש דיאלוג. ובי"ת – כל מי שבא, אנחנו מזמינים אותו להיות חלק מסיפור העם היהודי, כי חלק גדול היום מהבעיה שלנו היא שאנשים מאבדים את הקשר שלהם לעם היהודי. הדרך היחידה שזה נתפס במקומות שונים, גם בארץ וגם בעולם, זה רק באמצעות האמונה הדתית, אבל לא השייכות התרבותית, ההיסטורית, של השפה, המנהגים, של עצי המשפחה וכן הלאה. והכוונה של המוזיאון הזה, באינטרקציה הנוכחית, היא לנסות לתת תשובות לדברים שאנחנו מרגישים שהמוזיאון הנוכחי לא נותן. הייתי אומר שזה השינוי הגדול.


השינוי השני, כמו שאמר שגיא - -

אני מתנצל שעלי לפרוש.

אני רק אגמור את שני המשפטים הבאים – השינוי השני יהיה שהמוזיאון הנוכחי הוא מאד אשכנזי, גברי, והמוזיאון הבא יהיה פלורליסטי, ויתייחס גם למקומה של האישה. השלישי – המוזיאון הנוכחי הוא מאד אורתודוקסי באינטרפרטציה, ויש היום הרבה מאד פלורליזם, ובכלל – בהיסטוריה היהודית, שצריך לבוא לידי ביטוי. אנחנו לא נוקטים עמדה, אנחנו מוזיאון. ולכן, אלה שלושת השינויים. כדי לעמוד על שלושת השינויים האלה, האינטראקטיביות, הטכנולוגיה, האמצעיים – צריכים להיות מותאמים, וזה, בעצם, מה שאני מסביר לכם.


היעד המרכזי שלנו, וזה מה שרציתי שתשמע, זאב אלקין – היעד המרכזי שלנו מעבר לבניה של זה הוא להעשיר את מאגרי המידע. אנחנו מרגישים שכל יום שעובר, העולם היהודי מאבד את ההיסטוריה, מאבד את המאגרים, את ספרי הקהילות, את הידע ששמור בראשיהם של אנשים, והמבצע הכי גדול שאני רוצה שאנחנו נוביל, מעבר לבניה, הוא - to reach out לעולם ולהשיג עוד מאגרים, עצי משפחה וידע במוזיאון הזה. על זה אנחנו נדבר בטח פעם אחרת. לנו אין שום בקשה ספציפית – לא מכם ולא ממך, בכובעך השני, אלא מודעות שלשם אנחנו רוצים ללכת. תודה רבה.


יש לנו כאן נתונים – אלקין – אלקן – זה דריבטיבים של השם, בנתונים של המאגר שלנו לגבי קהילות. ניסינו למצוא נתונים שמתייחסים לאלקין ולמקום ממנו הוא בא.

אני אבדוק את זה.

הואיל ואתה תראה שזה חסר, אתה תבין למה התכוונו - -

זה לא השם המקורי, פשוט.

הגימיק הזה עובד – אם את מוצאת הרבה נתונים מהמשפחה שלך התחושה היא - - אבל בדרך כלל החוויה היא שלילית, כי הנתונים שלנו מוזנים על ידי המבצעים, ומוזנים בצורה לא סיסטמטית ומסודרת. אני חושב שכמוסד לאומי אנחנו חייבים להיות מסוגלים לשאוב עוד ועוד ידע על העם היהודי - - אז בדרך כלל החוויה היא – שאת באה הנה ואת אומרת – אני אחפש - -


כל הנושא של גנאולוגיה הוא כל כך דרמטי וחשוב. אני מאד רוצה – כל מי שעוסק בגנאולוגיה מעסיק אותנו - -

- - -

קודם כל, הרעיון הוא רק בעצם לגרות את המחשבה, לומר כמה זה יכול להיות משמעותי. אנחנו מגלים שהנושא הזה של השייכות המשפחתית, החיפוש אחרי הקשר, השורשים והרקע, הוא אולי המניע הכי דרמטי בביקורים של אנשים הנה. אתה מוצאת כאן דברים שאת מכירה?

את העיר שבה נולדתי.

- - -הבוכארים, למי שלא יודע – היו העליה הראשונה לארץ ישראל, הגדולה שעלתה ממניעים ציוניים, עם הרבה כסף יחסית – זו לא היתה עליית מצוקה. זו היתה עליה מתוך בכירה. נתח מאד מכובד מהקהילה עלה ארצה והם הקימו שכונה second to none, לא היה לה אח ורע במדינה הזו. אני אתן לכם רק ארבע דוגמאות למה יש בשכונת הבוכארים. אנשים לא מבינים. המקום היחיד בארץ שנבנה בארץ עם רחובות מקבילים כמו בניו יורק זו שכונת הבוכארים. המקום הראשון בארץ בו נבנתה רפת מודרנית – היה שכונת הבוכארים, המקום הראשון בישראל בו נעשתה מעין קופת חולים שדאגה לכלל הקהילה היה בשכונת הבוכארים – כל זה לפני שנולדנו, והמקום היחיד בארץ שבו נבנה ארמון ברמה מדהימה, עם שיש מיובא מאיטליה, עם תקרות זכוכית נאות, עם קישוטים מדהימים, היה בית שנבנה לקראת בואו של המשיח על ידי משפחה עשירה מאד מבוכארה. הבית הזה הוא היום תלמוד תורה, והם לקחו צבע ועברו על על הפרסקות שצוירו ביד, ובנו הסקה מרכזית.


אני יכול להפליג ולדבר אתכם על המוזיאון הרבה מאד. אני חושב שמאד חשוב לנו, ממש קריטי, ליצור מודעות אצל הוועדה הזו עד כמה זה חשוב לעולים החדשים, עד כמה זה חשוב לעולים הוותיקים – עד כמה זה חשוב לישראלים, עד כמה זה חשוב לילדים של כולנו, גם לפתח תחושת גאווה ושייכות, שהם לא בהכרח סוגיה של –אני יהודי מאמין ואני שייך לזרם כזה – אלא: אני יהודי בעם. השייכות שלנו לעם היהודי, להיסטוריה ולשפה. ולכן, מטרתנו בהזמנה אליכם היא רק מודעות. אין לנו שום בקשה שאני יכול להגדיר אותה כאן. זה לא משהו שאנ חנו יכולים לומר שיש לנו בקשה ספציפית לוועדה. יש לנו בקשה להיות מליצי היושר שלנו ובעיקר להבין את החשיבות הדרמטית בהבאת אנשים הנה, כי אנחנו חוששים מאד מתחושת ניתוק.

מה עם השר יולי אדלשטיין?

יולי אדלשטיין הוא בן בית כאן. מעבר להיותו חבר אישי של רבים מהאנשים שיושבים בדירקטוריון ושלי עצמי, אני מתכבד להיות ידיד שלו- הוא רוצה שמשרד התפוצות ישתמש בבית התפוצות כאיזה כלי של דיאלוג שלנו עם חוץ לארץ. כשאני שוחחתי אתו על רמת המעורבות הוא אמר: אבל ככל שזה קשור לעולים – הוא אמר: דווקא מתוך זה שהייתי פעם שר שעסק בעניין הזה של קליטת עליה, אני לא רוצה שמשרד התפוצות ייכנס לעבודה הישירה מול עולים מתוך רגישות לכך שזו לא הטריטוריה הפוליטית שלו. אבל ככל שזה קשור בקשר עם חוץ לארץ, בלנייד תערוכות מתחלפות שלנו, לשלוח אותן לחוץ לארץ- הם יעזרו לנו. שאנחנו מדברים אתם על איזשהו אירוע בשנה הבאה שידבר על יחסי ישראל והתפוצות. ככל שזה קשור לעליה ולקהל שחי כאן – יולי אדלשטיין הוא לא הכתובת, והוא גם אומר.

הוא לא הכתובת, הכתובת היא משרד הקליטה, ואנחנו מחר מבקרים שם.

משרד הקליטה צריך להיות כתובת הרבה יותר דרמטית לעניין הזה.

אני חושבת שיש איזשהו ויתור כזה לשר החינוך – שהם לא אוהבים להעביר בחוק ביקורים בכל מיני מקומות כאלה, כולל ירושלים. אני לא הייתי משחררת אותם מזה. מה זאת אומרת שהם לא אוהבים? אז הם צריכים לאהוב. בעיניי, קודם כל רציתי לשאול אותך אם הסטודנטים של תל אביב מגיעים.

לא מספיק. התחלנו בצעד מאד חשוב בכך שפתחנו פה סניף של "ארומה". עד לפני כמה חודשים לא היה כאן בית קפה. מאז שיש כאן "ארומה" מגיעים לכאן כאלף סטודנטים ליום. הכנסנו לכאן את "הילל" של תל אביב, יש פה פעילות משותפת עם "הילל". אנחנו בקשר עם האוניברסיטה על כל מחלקותיה – מהסגל ועד הסטודנטים, אנחנו עושים להם תוכניות מיוחדות. השנה זו הפעם הראשונה שאנחנו מחכים לראות אותם מתחילים להיכנס לבית התפוצות – עוד לא במספרים משביעי רצון. אחת המחשבות זה אחד התכנונים הפיזיים – כך תיראה הכניסה של הבית הנוכחי – זה להנגיש אותו יותר לסטודנטים, לקיים כאן יותר פעילות של מוזיקה לסטודנטים.

יש לך כאן ספריה של המאגרים?

אין כאן ספריה, אבל יש כאן מאגרי מידע ממוחשבים שאין בשום מקום אחר. כשאנחנו מדברים על הצורך שלנו במאגרי מידע זה כדי שהם יבואו הנה ויעשו כאן מחקרים, כי אנחנו, בסופו של דבר – מוזיאון, ולא ספריה. מוזיאון צריך לעסוק יותר בתחום החוויתי. אבל יש גידול משמעותי במספר הסטודנטים, אך עדיין לא מספיק. מתוך ה- 27 אלף סטודנטים שיש כאן, בקמפוס, אנחנו מושכים אלפים לקפה ובודדים למוזיאון ולתצוגות. זה לא מעניין אותם. אנחנו מחפשים כעת דרכים למשוך אותם פנימה. זה לא פשוט. מה שאת אמרת קודם, לצערי הגדול, הוא חלק מהתשובה.


הסיפור הזה של שייכותנו לעם והסיבות למה אנחנו כאן – יש קהלים מסוימים שזה לא ממש בראש מעייניהם. אז אנחנו יושבים כאן בקבוצה שהיא די מיוחדת - -

נניח, אם יש איזושהי בעיה במוזיאון, שלא הספקנו כל כך לראות – לפי מה שאני ראיתי קצת זה חושך.

למה החושך? קורה משהו עם החשמל?

לא, זה כל הקונספט. כאשר בנו את המוזיאון הזה בנו אותו כך - - אם הייתן מסתכלות על הגג של הבית – זו סכימה של הבית הזה. על הגג, האדריכל המקורי עשה מין פרח כזה. הפרח, כוונתו להכניס אור עקיף מכאן ומכאן – זה חלל הזיכרון המרכזי. קודמיי לקחו פלסטיקים וסגרו מכאן ומכאן, ויש עוד חלל כזה – סגרו אותו לגמרי, כי הקונספט היה שהמוזיאון הזה צריך להיות חשוך ואפלולי. אני טוען שהסיפור של העם היהודי הוא סיפור מלא עושר, אור ויצירה ותרומה והגות. לכן האור הוא לא רק כדי שנראה את היופי אלא גם כדי לתת כאן איזשהו - -

אז זה מה שלי הפריע - -

כן, גם לי.

שלא הרגשתי תקווה. שבעצם – העם היהודי הוא באיזה שהוא מקום מאד בדיכאון, וכל החיים - -

אור בקצה המנהרה –

במוזיאון אין חדרים פתוחים עם אור.

אין לי טענות. אני רוצה להגיד לך שני דברים. אנחנו לא סתם בסיור הזה. אני נחשבת לאדם מאד ציוני. אני באה מבוכארה, אני באה ממשפחה מאד דתית וציונית, ולכן זה מקום שבעיניי, בגלל שאני בתחילת הדרך עדיין – חודשיים וחצי בכנסת, אז אני מניחה שאני לא יכולה לעשות שום דבר עד שאני לא באמת בעצמי חווה את כל החוויות האלה. אבל מה שאני הייתי חושבת שצריך לעשות זה קודם כל, באמת, להעביר – ואני אעשה את הכל כדי שזה יקרה – להעביר חוקים. בית התפוצות זה מקום טוב ואחת הבעיות שמי שמגיע - - זה העולים החדשים, זה טוב שהם באים. ואנחנו חוטאים למטרה. למה? – כמו שאני טוענת, הרבה מאד עולים או האירועים האלה שמגיעים לישראל, עושים עליה, הם ציונים נורא, ואז הם יוצאים לתל אביב, נפגשים עם איזה תל אביבי, מדברים על ציונות ואז הם אומרים – ציונות? מה? ולכן אני חושבת - -

הם אומרים – זה ארלוזרוב פינת ז'בוטינסקי, ואז הם כיסו את ההיסטוריה.

אחד הדברים שאני הייתי חושבת, כשאתה תבנה, בעצם, את המוזיאון- מעבר לזה שאנחנו צריכים לדאוג לזה שאנחנו חייבים להעביר את החוקים במשרד החינוך, שיעשו שבוע של סיורים, לא יהיו פרופסורים מהשטויות שהם לומדים. יש חוברות של הילד שלי בכיתה ג' שאתה שואל – מי האידיוט שבכלל המציא דבר כזה. אני לא מבינה שם כלום. אני מעדיפה שהוא יבוא עכשיו לשבוע ויעשה שיעורים – ב "יד ושם", מוזיאון בית התפוצות, בירושלים, בכותל – משהו שבעצם מעצב אותו, נותן לו בסיס רציני. ולדעתי כן צריך להעביר את החוקים האלה. הדבר הזה ששמעתי – שהם לא אוהבים את זה, מה זה "הם לא אוהבים את זה"? זה משהו –

לא, הוא אמר שאין לזה סיכוי לעבור.

· - -

לא, הוא אמר שהם לא אוהבים את זה.

גם האוצר לא אוהב את זה.

· -

· - דברים שהם חובה לעשות.

הלוואי. אני גם, כישראלי וכציוני – אומר לך שאני מודאג.

גם אני. זו הסיבה שאני אומרת לך.

אנחנו מפרשים לא נכון. אנחנו רואים שהילדים שלנו הולכים ליחידות מובחרות ושיש גידול בגיוס, וכן הלאה. אני אומר לך שרבים מאד עושים את זה בגלל איזשהו עניין של הגשמה עצמית, אבל בלי לדעת בדיוק למה אנחנו כאן.

מאה אחוז. גם להתחיל עם בנות זה מתאים. אבל מה שאני הייתי רוצה ומצפה – כשאני אגיע בעזרת השם שאתה תגדיל אותו, אני חושבת שאחרי שאנחנו נעביר את כל החוקים האלה, נצליח להעביר, חייב להיות איזשהו אלמנט שהמדינה הזו היא בהשאלה. וזה מה שאף אחד לא מבין. אנחנו נמצאים במצב של השאלה, נתנו לנו אותה בהשאלה. אמרו- בואו נראה איך אתם תתנהגו. תתנהגו לא יפה? תחזרו למוזיאון התפוצות בתור אחת ההיסטוריות, שב- 1948 היתה מדינת ישראל ואיך היא נראתה. ואני חושבת שאת התחושה הזו לא קיבלתי, נכון לעכשיו. בהחלט הייתי חושבת איך אתה מכניס את זה שכאשר ילד מגיע לפה הוא בעצם מבין שהמדינה הזו היא בעצם בהשאלה. כלומר, אם לא תעשה ולא תשמור עליה, כמו כל המשפטים המדיניים, שכתבתי - -

יש שם כמה משפטים מדיניים יוצאים מן הכלל.

זה מה שהייתי ממליצה לכם – לחשוב על הכלים: גם על האור, גם על התקווה, וגם על ההשאלה. זה לא שלנו פה, המקום הספציפי הוא של היהדות שלנו, כל החיים ידפקו אותנו, יתנו לנו בראש, ואנחנו עוד פעם נחזור ועוד פעם נלך, אבל מדינת ישראל כמדינת ישראל זה לא משהו שהוא מובן מאליו.

זה לא מובן מאליו, וזה, כמובן, מוטיב מאד מרכזי אצלנו, במוזיאון.

אנחנו, שלא נולדנו פה בישראל, ויכולים לתת דוגמה אישית – כשמגיל קטן, מגן ילדים, קיבלנו את התרבות וביקרנו איפה שכל אחד - - במוזיאונים של העיר, ולא משנה איזה מוזיאון זה – מוזיאון היסטורי, מוזיאון המדע, מוזיאון - -כי מגיל קטן רצו שאנחנו נדע. חוץ מזה, כאשר אני נכנסתי למוזיאון, ידעתי שאני צריכה או להוריד את הנעליים או לשים עליהם ניילון. כך התרגלתי. וזה, אני חושבת, קודם כל – שומר על הניקיון ועל הנכס עצמו. אני חושבת שזה לא רק בברית המועצות אלא בהרבה מאד מוזיאונים בעולם.


משרד החינוך, ולא בהכרח שר החינוך הנוכחי - - -

לא, הוא דווקא מאד בעד.

אבל מה הם אומרים? – בגן ילדים לא צריך ללמוד שום דבר, צריכים לשחק. הם עדיין ילדים וצריכים לשחק. מגיע בית הספר, ואז – גם, כמו שאתה אומר שפנית, אז גם הוא - -

הוא ביקש ממני את הנייר.

אני חושבת שאנחנו, כוועדה, כן נפנה לשר החינוך וכן נסביר שזה מאד חשוב, כי זה מאד חשוב. אתה אומר שאלה שיושבים בקפטריה – קשה להביא אותם למוזיאון. למה? – כי הם לא רגילים. אדם, כשהוא כבר מבוגר, קודם כל – הוא לא יודע מה מחכה לו פה. שנית, אם כן מביאים אותו, ועם מנחים כאלה כמו שיש לכם, אז זה נכס.

אני מסכים לגמרי, אני רק רוצה לומר – גם אנחנו צריכים מאד מאד להשתפר. זאת אומרת, אני רוצה שיהיה ברור, לפחות כאן אנחנו צריכים לומר את האמת: אנחנו צריכים שהלובי יהיה יותר מזמין. אנחנו כעת עובדים על זה. אנחנו צריכים שמי שבא ל "ארומה" כדי לשתות, שיהיה לו גם שלט שיציע לו תערוכה מעבר לפינה. אתם תכף תראו שלודוויג בלום מדהים. גם אנחנו לא כל כך בסדר.

השטיח - -

נכון, וזה אחרי ששנים היתה מדיניות לא להשקיע, כי עוד מעט יהיה מוזיאון חדש. אני באתי הנה, ואני שבעה חודשים כאן, ואני אמרתי – חברה' חייבים מייד לשפר את חווית המבקר,כי מי שבא היום לא יבוא כבר עוד פעם.

ואולי לעשות כמו ב "איקאה" – אתה לא יכול להגיע לקפטריה עד שעברת את כל המוזיאון - -

לזה, גברתי, יושבת ראש הוועדה, קוראים בשפת המוזיאונים – סירקולציה. יש סירקולציה חופשית ויש סירקולציה מאולצת. את מדברת על סירקולציה מאולצת. אנחנו דווקא במוזיאון, בגלל שהוא יהיה כל כך רב מוצגים, תהיה מידה רבה של חופש בחירה. את נכנסת ומעניין אותך נושא מעמד האישה ביהדות – את תוכלי, זה לא יהיה כמו מוזיאון בגין שאת נכנסת ואת חייבת מנקודת הכניסה והיציאה – ללכת במסלול אחד, את לא יכולה לעזוב. כאן, תהיה מידה מסוימת של חופש. יהיה מסלול מודרך, מוכוון, מה שאנחנו קוראים לו – דרך המלך, אבל בכל רגע נתון תוכלי ללכת ולהעמיק מאד. למשל – את הולכת בדרך המלך ואת רואה את הדוגמה הזו, של חתונה, ואת רוצה לראות איך נראתה חתונה בבוכארה. סתם, כי זה מעניין אותך. בצד יהיו מסכים ויהיו יכולות להראות חתונה בבוכארה ובאתיופיה. כמות העושר תגדל מאד. ולכן את יכולה להתעכב או שתי דקות או שעתיים, או להיכנס למאגרים ולבלות יום שלום כי יש המון המון ידע על נושא חתונות ביהדות.

דרך אגב, בירושלים, האוטובוס הזה, של הטיולים שהוא מוזיאון - -

כן, עוצר כאן, לידינו. יש לנו שיח חדש עם עירית תל אביב, שהם מוכנים לעודד כל תייר. יש לנו כרגע נכונות - -

· - -

אני השתתפתי בישיבה האחרונה, של הקרן להשבת נכסי שואה, בכנסת, לפני כמה ימים, והם אמרו שהם לוקחים את העניין הזה של מוזיאונים - -

אנחנו כל הזמן בדיבור אתם, ומאד יעזור לנו אם הם ישמעו מכם שאתם חושבים שזה חשוב, כי הם כן מקור כספי.

· - -

צבי קנטור. זה שהיה ב "נתיב".

והיושב ראש הוא מנחם אריאב, שהיה ראש העיר בנצרת. אז הם דיברו על זה בישיבה.

כל הסיפור של להביא את תלמידי מערכת החינוך לבית התפוצות זה סיפור של תקציב של 12 מיליון שקל. מתקציבים של 40 מיליארד של משרד החינוך - - מעבר לזה, בסכום הזה אנחנו מציעים להם חבילה.

· - -

בגלל שזה גיל הבר מצווה. אנחנו מציעים להם תוכני שהיא לא רק לבקר פה. כל ילד מקבל הביתה תוכנה. בתוכנה הזו הוא מכניס את עץ המשפחה שלו פנימה. עצם התהליך הזה – נגיד במילה למה אני פה: עבודת שורשים בגיל 13. הוא מכניס את כל עץ המשפחה לתוך התוכנה הזו, מגיע לכאן עם עבודת השורשים, יש צוות מורים מכל בית ספר שמוכשר כדי לארגן את כל הסיפור הזה של עבודת השורשים, לתת לזה רקע חינוכי, לעסק הזה, ובאיזשהו שיא מגיעים לכאן, עושים סיור ועוברים סדנה על מה הוא העם היהודי. כך, הילד למד גם את השורשים האישיים שלו, גם למד מה זה העם היהודי , גם למד את המוזיאון וגם עבר סדנה. כל העסק הזה – להביא את 12 מיליון השקל מתוך תקציב של 40 מיליארד, עם הערך המוסף שזה ייתן.


אני בר מזל, אני צבר, וכצבר אתה גדל לתוך עולם שכולו יהודים. אני עוד צבר מהדור שסבא וסבתא שלי עוד באו מאיזשהו מקום. הילדים שלי לא מכירים אף אחד שבא מאיזשהו מקום, חוץ מאשתי, במקרה, שהגיעה מאוקראינה. אני, כתוצאה מעבודת שורשים, מצאתי את עצמי - -. אני חושב שהאפקט החינוכי של דבר כזה הוא אדיר. זה לא לבקר באיזשהו מוזיאון וללכת. זו עבודה מתמשכת, זה תהליך מתמשך של כמה חודשים. גם ברמה הלאומית – ברגע שכל תלמיד במערכת החינוך יוצר עץ משפחה כזה, תוך כמה שנים בבית התפוצות יש עצי משפחה של כל מדינת ישראל, מן הסתם. כאשר יש לחבר אותם, והמטרה היא – אילן יוחסין, עץ משפחה כללי של העם היהודי ובמיוחד של מדינת ישראל.


לכן המטרה היא לאומית. אם אני דוגמה לאפקט של מערכת החינוך דווקא בפן החיובי – אותי הכריחו לעשות עבודת שורשים בגיל 13. בהתחלה זה יצר רתיעה, אבל כשנכנסתי לזה, ואיך שמצאתי לראיין את קרובי המשפחה שלי, הגעתי לכאן ודליתי בשנת 85, כשהייתי בן 13, מתוך מערכת המידע שהיתה אז בחיתוליה, את אותו מידע על המקומות. התוצאה של זה היתה שבשנות ה- 90 נסעתי לכל העיירות והשטייטלים של כל הסבים והסבתות שלי, והבנתי מי אני ומה אני. יש עוד הרבה אנשים. מאז שאני פה אני נתקל בשכבה שלמה של אנשים שחוו חוויה כזו.

מאיפה השורשים שלך?

יש לי סבתא מלוצק, מאוקראינה, ויש לי סבא וסבתא שבאו מטרנסילבניה, כמו בעלך. יש לי עוד סבא מבודפסט. אשתי – מניפופטרובסקה, ועלתה בנעל"ה א'. אז ילדיי הם היום בעצם מכל מקום, והם מבטאים את כל העליות.

כשאני סיפרתי את הסיפור שסיפרתי לכם לחבר שלי- אני יושב ראש הדירקטוריון של החברה למתנ"סים בישראל. בשבוע שעבר הייתי עם ניר ברקת בענייני הסקנדלים של ירושלים. אני, אגב, אישרתי תקן למנהל מתנ"ס בשכונת הבוכארים. פגש אותי יושב ראש המרכזים הקהילתיים הצרפתיים, יהודי מרוקאי. כשאני סיפרתי לו בארבע מילים לאן הולך המוזיאון הוא קם וחיבק אותי ונישק אותי, ואמר לי – מרגע זה אני שולח את יהודי צרפת הנה. אף פעם לא הרגשנו בבית. הרגשנו תמיד באיזשהו מקדש אשכנזי, לא רצויים. עד שאני לא אמרתי את זה הוא לא פתח את הפה, אך כשאמרתי - -


זה המכתב שהוצאנו לשר. אז אתה צודק, תכף אני אעביר עוד עותק. התערוכה למעלה היא מרהיבה. לראות את לודוויג בלום שהוא צייר ירושלמי מדהים – זה מרהיב. אלה הם נופים של פעם, ישראל של פעם. זו אולי התערוכה ברמה האומנותית הכי גבוהה שאי פעם עשינו כאן.

ארם מישהו פונה אליכם שהוא מחפש מישהו, אתם עוזרים?

אנחנו משתדלים לעזור. מעניין שהנושא הזה של חיפוש קרובים עלה לאחרונה כאן. אני רוצה לעשות איזשהו מבצע להכפיל את כמות השמות במאגרים.

להעביר פה את תלמידי מערכת החינוך, כפי שהצענו, זה הרבה יותר מאשר להכפיל.

אנשים שולחים לנו אי מיילים, מתקשרים אתנו. אנחנו מקשרים ביניהם. ודאי. המשימה העיקרית, בסופו של דבר, היא לפי דעתי המשימה הציונית-חינוכית. כל השאר זה פרטים. באתי לכאן והייתי מתנדב. ישבתי בדירקטוריון עד לפני שנתיים וחצי. אני איש עסקים. בגיל 40 פרשתי מעסקיי והלכתי לטדי קולק, הייתי יועץ ראש העיר. מאז אני חוזר בין העסקים לשליחויות ציבוריות. בתפקיד הציבורי האחרון שלי הייתי סגן נשיא האוניברסיטה העברית, בירושלים. משם אני מכיר את זאב אלקין. אני מכיר את ליאוניד נבזלין משם – הוא היה תורם שלי, של האוניברסיטה. כשפרשתי מהאוניברסיטה אז התמניתי ליושב ראש דירקטוריון החברה למתנ"סים, כיושב ראש דירקטוריון תיאטרון "החאן" בירושלים, יושב ראש דירקטוריון מט"י והצטרפתי גם לדירקטוריון כאן. התאהבתי במקום הזה, בעיקר בשליחות ובפוטנציאל, בחשיבות. לפני 9 חודשים החלטנו לחפש מנכ"ל כדי לבנות את הבית ולגייס את הכסף. יש לי ניסיון בגיוס כספים ופנו אלי חברים והציעו שאשתחרר מכל עיסוקיי העסקיים והציבוריים ואתמנה למנכ"ל, כאן. הסכמתי, השתחררתי מכל עיסוקיי הציבוריים למעט החברה למתנ"סים שיש לי מינוי מהממשלה לשלוש שנים. יש לי עוד שנה בקדנציה ואני מעביר שם מהפכה דרמטית.

גם שם אתה יכול - - -

אנחנו מעבירים, ועוד איך – קייטנות, חוגים, השתלמויות, ביקורים. ככל שאני יכול. אני היום כאן פול טיים, מנהל, והתפקיד בחברה למתנ"סים הוא תפקיד בהתנדבות, שלוקח לי הרבה לילות.

לא מקבלים תמורה על הישיבות?

אני ויתרתי על הכסף. שיניתי קצת את הנורמות – אני טס על חשבוני, אני משלם לעצמי ולא מבקש כסף. אני עורך דין אבל הקמתי עסקים. הייתי סוכן בישראל של חברה אמריקאית מאד גדולה, היתה לי חברה קבלנית, היו לי סוכנויות נסיעות, מפעל תכשיטים. אחר כך נכנסתי לתחום מחזור האשפה.


אם יש לכם הערות או שאלות – אנחנו לרשותכם. אני מאושר שאתם כאן, אני אוהב את התגובות שלכם והלוואי ונוכל יחד לקדם את הנושא.

בסדר. אנחנו נפנה לכל הגורמים שאנחנו רואים לנכון.

בסופו של יום אנחנו מוסד חינוכי. מה שקורה כאן לא מעשיר אף אחד מאתנו בכיס, רק בנפש.

אני מציע ליושבי הראש הבאים – אחת לשנה לקיים ישיבה בבית התפוצות.

אני מודה לכם ולצוות.

תודה, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:30