פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



36
ועדת החוץ והביטחון
08/07/2025


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 430
מישיבת ועדת החוץ והביטחון
יום שלישי, י"ב בתמוז התשפ"ה (08 ביולי 2025), שעה 12:30

מענים אקדמיים לסטודנטים המשרתים בכוחות הביטחון

חברי הוועדה: משה טור פז – מ"מ היו"ר
טלי גוטליב

סא"ל במיל' יוסרי זין אלדין - יועץ קמל"ר לענייני חקיקה, כנסת וממשל, צה"ל

יאיר הראל - המועצה להשכלה גבוהה

דבורה מרגוליס - ראש מנהל ור"ה - ועד ראשי האוניברסיטאות

סיון קורן - יו"ר, התאחדות הסטודנטים

לירן בסון - סיו"ר, התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות

מאי חנגל - יו"ר, אגודת הסטודנטים, האוניברסיטה הפתוחה, התאחדות הסטודנטים

מנחם מנדל וגנר - יו"ר, אגודת הסטודנטים, המרכז האקדמי לב, התאחדות הסטודנטים

סוף קרטיס - יו"ר, אגודת הסטודנטים, המכללה האקדמית נתניה, התאחדות הסטודנטים

מאיר כץ - יו"ר, אגודת הסטודנטים, המכללה האקדמית אשקלון, התאחדות הסטודנטים

נתנאל משש - יו"ר אגודת הסטודנטים, המכללה האקדמית עמק יזרעאל

דביר קפלן - מנכ"ל אגודת הסטודנטים, האוניברסיטה העברית, התאחדות הסטודנטים

אוריה שרגא - מנכ"ל, אגודת הסטודנטים, המכללה האקדמית נתניה, התאחדות הסטודנטים

שחר יפרח - יו"ר, האגודה הסטודנטיאלית, האקדמית תל חי

ירין אילוז - סטודנטית, אוניברסיטת אריאל

עידו בר און - סטודנט, אוניברסיטת אריאל

אלון קמינר - סטודנט

לילך הלר - סטודנטית למען הצלת החטופים

אלה לוטן - עומדים ביחד

אליה לוין - ראש תא סטודנטים, עומדים ביחד

ענת אנגרסט - אימא של מתן אנגרסט שחטוף בעזה

נועה רחמים - בת דודתו של מתן אנגרסט שחטוף בעזה

יובל גרין - חיילים למען חטופים

אסף פרידמן

נועם כהן, חבר תרגומים

‏‏רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.


מענים אקדמיים לסטודנטים המשרתים בכוחות הביטחון

צוהריים טובים, ברוכים הבאים לישיבת ועדת חוץ וביטחון בנושא מענים אקדמיים לסטודנטים המשרתים בכוחות הביטחון במסגרת יום הסטודנט. היום ה-641 ל-7 באוקטובר, יש לנו גם עכשיו 50 חטופים וחטופה בעזה ונייחל, נתפלל ונפעל לשובם.

היום הזה מתקיים כאמור במסגרת יום הסטודנט, אנחנו מבקשים לעסוק כאן בנושא המענים האקדמיים. זו לא ישיבה ראשונה ולא ישיבה שנייה בנושא הזה, למעשה כל היום עומד בסימן הנתינה של הסטודנטים המשרתים בכוחות הביטחון, כ-60,000 במספר, כמו שהוצג כאן בוועדה יותר מפעם אחת. כחמישית מהסטודנטים הם משרתי זרועות הביטחון במילואים. בנוסף, כמובן, יש את אלה שמשרתים במקביל.

אנחנו נרצה לשמוע היום שני דברים עיקריים, כי שוב, כמו שאני אומר, זה לא דיון ראשון, והיות ואנחנו כבר למעלה מ-21 חודשים במלחמה, גם הסוגיות עלו על סדר יומה של הכנסת כמו גם על סדר יומה של הוועדה הזו, מתקיימים גם במקביל מספר דיונים נוספים. נרצה לשמוע על המענים האקדמיים כפי שהם נראים בנקודת הזמן הזו, כאמור, בסיום השנה האקדמית השנייה.

תגדיר מה זה מענים אקדמיים, חשבתי שאולי נגדיר את זה מה אין מענים אקדמיים.

אנחנו נשמע, נכון, וגם נשמע - - -

צריך לשנות את הכותרת, אין מענים אקדמיים, יחס שלילי למילואימניקים, אני לא ראיתי כזה דבר.

אנחנו נשמע את הביקורת גם שנשמעה כאן.

אני לא הייתי נכנסת לוועדה הזאת בכלל, אני לא יושבת בוועדות פתוחות.

טלי, אני מבטיח שאני אתן לך זכות דיבור.

זו הוועדה לכוחות ביטחון, לא מילואים אבל.

משהו מדהים, אני לא ראיתי דבר כזה.

טלי, היות ואני שותף לביקורת שלך - - -

בדיוק בגלל שהוועדה הזאת מתחילת המלחמה דנה בנושאים האלה, גם אתה, אדוני, ואני אומרת לכם, חשבתי שיהיו הטבות בציונים, ציונים עוברים. כשזו שביתת סטודנטים, כשהייתה את שביתת הסטודנטים הגדולה, אז כולם קיבלו ציון עובר. חיילי מילואים, ימים על ימים, ובאמת, תסלחו לי, זה יום האי מתן מענה לסטודנטים במילואים.

תודה, טלי. אני כאמור שותף גם כן לביקורת ולתחושות הקשות. אנחנו נשמע גם לא מעט מהאתגרים וגם נרצה לשמוע כמובן מענים.

אני כבר אומר, וזה הנושא השני, שנת הלימודים הבאה כבר בפתח, ומעבר ללשמוע מה נעשה עד עכשיו וגם מה לא נעשה, אנחנו נרצה לראות שינוי כיוון. שינוי כיוון, זה אומר שיפור במענים, נרצה לראות קשב גדול יותר. אני חייב לשתף אתכם שבשדולה שהרגע חתמנו היה פער מאוד גדול בין תחושות יו"רי אגודות הסטודנטים לבין המענה שניתן להם, תחושה מאוד מאוד שונה, וגם שיקוף, כולל ראינו נתונים, בין מה מרגישים הסטודנטים במדינת ישראל, כמעט 400,000 במספר, לבין מה המענה שניתן להם, נגיד במקרה הזה זה היה על ידי מנכ"לית המל"ג, והדבר הזה, כאמור, אני חושב שנרצה לראות את הפער הזה מצטמצם ככל הניתן.

שוב, תודה רבה לכל המשתתפים והשותפים. מי נמצא כאן מיו"רי האגודות? אני רואה, מאי נמצאת, בסדר, נפתח בכם. מאי, תתני לנו את תמונת המצב כמו שאתם רואים אותה לסטודנטים שמשרתים בכוחות הביטחון, בבקשה.

תודה רבה על זכות הדיבור. שמי מאי חנגל, אני יו"ר האגודה של האוניברסיטה הפתוחה. אני באה לפה לוועדה של כוחות ביטחון והצלה. תראו, אני בעצמי הייתי כוחות ביטחון לפני שהפכתי ליו"ר אגודה, אני יודעת מה זה, הייתי במערך הסייבר הלאומי, עבדנו 24/7. כסטודנטית, הגדילו לנו את מכסת השעות במעל 300-250 לפחות. בסוף הבעיה היא שמסתכלים על כוחות ביטחון - - -

תסבירי מה זה הגדילו את המכסות בבקשה.

מבחינת שעות עבודה. נגיד עבדתי 100 שעות, הגדילו ל-300 שעות, אוקיי? הבעיה היא שמסתכלים הרבה על כוחות ביטחון והצלה כסוג ב'. הם לא מקבלים את נקודות הזכות שלהם, הם נמצאים בקבוצה אחרת ממילואים, וזה לא מתכנס. אני, בן הזוג שלי הוא כוחות ביטחון מעל שש שנים, הוא ירד לבראשית עכשיו, לדרום, מעל חודש לא ראיתי אותו, לא שמעתי ממנו, הוא נכנס לבונקרים, נעלם.

רק תסבירי אולי לטובת מי שצופה בנו, כשאת מדברת על כוחות הביטחון, זאת אומרת שמה? האוניברסיטאות עושות הבחנה בין מילואימניקים לוחמים לבין כוחות ביטחון שהם לא בשדה קרב.

חד משמעית.

שהם בשדה קרב מסוג אחר לגמרי, אבל הם חלק מכל מעטה שדה הקרב באשר הוא.

הם גם חלקם לוחמים, הם גם בשדה קרב, פשוט יש הבחנה, זה מרגיש להם המון שהם סוג ב' בסוף, ואני חושבת שזה לא מתכנס. עכשיו כשנכנסים שוב לשנת 2026, כמו שדיברנו בשדולה, צריך לתת להם התייחסות אחרת, שונה. שלא לדבר שלא מתייחסים בכלל לנשות מילואים וגם כוחות ביטחון. אני חושבת שאוניברסיטת אריאל היחידה שהתייחסה לנשות כוחות ביטחון. אצלנו בכלל לא מתייחסים אליהן. וזה דורש, שוב, חשיבה מחדש, לחשוב אולי לתת להם נק"ז, לתת להם גם עזרה שמילואימניקים מקבלים.

כלומר, אני מבינה את ההבחנה, אבל הפער הוא גדול מדי בסוף, ונדרשת פה, שוב, חשיבה מחדש. שנה שלישית של מלחמה, כל מי שבכוחות ביטחון ממשיך, הוא לא הולך לאף מקום, הוא ממשיך. גם אם זו העבודה שלהם או חלקם אפילו בסדיר בצבא, צריך לתת להם התייחסות, אוקיי? והתייחסות שונה, אחרת ויותר טובה.

תודה רבה, מאי. טלי, בבקשה.

סליחה שאני כמובן מתפרצת. דעותיי בהקשר הזה ידועות. אני חושבת שכל אדם שמשרת במילואים חייב לקבל הטבות אמיתיות, אם זה בכניסה, מבחינתי שיהיה מוצב על תנאי ושההתאמה שלו תיבחן על דרך מבחנים. אני חייבת לתת תיעדוף מאוד מאוד גדול לחיילי מילואים בגלל שבצוק העתים בכלל, בטח ובטח כרגע, בימים אלה של מלחמה ממושכת, אני לא מוכנה לקבל תירוצים.

אני אגיד לכם מה הבעיה. הבעיה שהמל"ג ככזה, בכלל, המוסדות להשכלה גבוהה, המדינה גוזרת על עצמה להתייחס לזה כאל מקום פרטי, כאל עיסוק פרטי, ולא להתערב. לו דעתי הייתה נשמעת, צריך להתערב, כמו בכל שעת חירום. בהפעלה של סמכויות בשעת חירום אני יכולה לעשות שלל דברים.

אבל עמדתי נחשבת בהקשר הזה קיצונית ולא מתקבלת. כי אני חושבת שצריך היה להתנות תשלום או תמיכה באוניברסיטאות בתמיכה במילואימניקים, בקבלה של מילואימניקים לפקולטות מסוימות, לתחומים מסוימים, להקל במבחנים, אנשים שנמצאים ברצף במבחנים – להסתפק בעבודה על פני מבחן, כל מיני פתרונות אחרים יצירתיים ככל שאפשר, או התחשבות יתרה, במקום ללמוד את כל החומר למבחן, ללמוד עשירית מהחומר, כי מה שאני רוצה להבין זה שאת יודעת להסיק היסק מתוך חומר ולא משננת כמות חומר גדולה. כיד הדמיון הטובה, יש שלל מקצועות שאפשר לקחת אותם בחשבון כמובן בהקשר הזה, ובטח בהליכי קבלה.

צר לי לומר, המוסדות להשכלה גבוהה, איך אני אומר בעדינות? אני לא רואה בהם תמיכה בעיניי בחיילי מילואים בכלל, לפי מה שאני שומעת ממך, גם לא בכוחות הביטחון. גם לא ראיתי דוח סדור. אני חברה בוועדה הזו, אבל אני לא חברה בוועדת חינוך, אבל בכל זאת ביקשתי לראות האם הוגש שם דוח שממצה יחס או קבלה או קדימות, איך זה מתבטא במספרים מתוך כמות מסוימת של סטודנטים, לא ראיתי. כן ראיתי, להבדיל, התייחסות של משה סעדה על אחוזי תקנים ברפואה בבתי החולים. תראו איזה גלים זה עשה ואיזה רעש זה עשה בהקשר הזה.

בעיניי, אין לי בכלל ספק, תבינו, שהחברה עברה מהפך הזוי, בסדר? תחשבו שאני כמעסיקה – היום אני לא מעסיקה, אבל כשהייתי מעסיקה – בתי הדין לעבודה קבעו שאסור לשאול אדם בראיון עבודה אם הוא עשה צבא או לא עשה צבא. זאת אומרת, אסור לי לשקול את זה כשיקול, רק תבינו, כי זו פגיעה בשוויון, אלא אם כן מדובר נגיד במקומות של אבטחה.

אם אני רוצה לשקול ערכים של אדם, אני לא מכירה בן אדם שהולך לעבוד אצלי, מבחינתי השירות הצבאי מלמד על ערך, על חינוך, על איזושהי מסירות חברתית.

נכון מאוד.

אסור לשאול את זה. על אותו אופן שהתקבע בחברה בפסיקת בתי המשפט שהשאלה הזאת היא לא מותרת ומצדיקה פיצוי במקום שנשאל דבר כזה, באותו אופן היחס אל אנשים שתורמים, שעושים מילואים בזמן מלחמה, במקום לפאר את זה כפאר הפארים וכתפארת התפארות שמצדיקה נסיגה מעמדות ברורות, נסיגה מתנאים ברורים ומתן קדימות לחיילי המילואים, אני מרגישה כל פעם בדיונים האלה כאילו בואו נדפוק את הראש בקיר, כי אנחנו עושים את זה מתחילת המלחמה, זה לא חדש.

אני מזכירה שהצענו מתן פטורים בציונים. מה שהצלחנו לעשות לדוגמה שקשור לעולם עריכת הדין בוועדת חוקה זה משהו אחר, כי מותר להתערב בתקופת התמחות, אפשר היה להגיע שם לאילו שהן הבנות שכן יתחשבו בחיילי מילואים, החוק גם אחר. להתערב לתוך המוסד להשכלה גבוהה באיזשהו אופן זה מורכב מאוד, זה כמו גילדה.

אבל אני כן חושבת שצריך להתנות תקציבים, להתנות ממש. בשביל זה צריך, אני לא שר בישראל, אני רק חברת כנסת, אבל אני אומרת בפה מלא, אם אני דורשת ממך להתייצב למילואים ואם אני דורשת ממך להיות במערך כוחות הביטחון ובהשקעה של שעות ארוכות מאוד, אם אני דורשת את זה ממך ומותר לי לדרוש את זה ממך מכוח החוק, לא יכול להיות שאני לא אוכל לדרוש מישהו שייתן לך מענה אחר מנגד. אני יכולה לתת לך משכורת, אני יכולה לפצות אותך על הזמן הארוך שאת נמצאת במילואים, אני יכולה לגבות את המשפחה שלך, אני יכולה לתת לזה מעטפת שכרוכה בחקיקה שהיא בידיים שלי. המוסדות להשכלה גבוהה לא בידיים שלי, תנאי קבלה לא בידיים שלי.

לכן אני אומרת בסוף כל הסופים, לכן נכנסתי, כי הכותרת – אני לא רוצה להפריע לכם, אתם מביאים את המידע.

לא, אבל אני אשמח רגע להתייחס למשהו שאמרת.

רגע, עוד שנייה אתה, ניתן גם לאחרים.

לא, זה בסדר. אני רק רוצה להבהיר, מבחינתי זה קודש. איש מילואים באשר הוא איש מילואים, אין בעיניי קדוש יותר מזה, חשוב יותר מזה, מפואר יותר מזה. בעיניי המדינה, כידוע, היא לפני הכול, ומי שתורם לה זה מה שמשמר את האפשרות שלנו לחיות כאן. ולכן אני מצפה מהמוסדות להשכלה גבוהה להתעשת, לא להסתכל על זה על העוקם. אני לא צריכה להגיד לכם שמוסדות האקדמיה הם מקומות קיצוניים, אפילו רדיקליים בענייני שמאל.

ואני לא צריכה להזכיר לכם את האמירה הנוראית, הנוראית של פרופ' ערן מאוניברסיטה העברית שאמר באלה המילים שמה שהפריע לו בתופת אוקטובר, תחזיקו את הכיסא, זה שהתחילו לדבר פה על אחדות ולכידות, תקלטו. לתפוס את הראש ובתוך הקיר, זה נורא, אחדות ולכידות, כי כל מה שמפריע לשיח שבעד מדינה פלסטינית, האקדמיה לא יכולה לסבול.

אני לא נכנסת גם לזה, כל דעה, יש לה מקום, מה אכפת לי?

לא, אבל טלי, אם חוק הגיוס - - -

סליחה, אדוני, תן לחברת הכנסת לסיים.

מה הקשר לחוק הגיוס? לא הבנתי, מה הקשר לחוק הגיוס?

למה חוק הגיוס לא עובר לכולם?

סליחה, אדוני, אני לא רוצה להוציא אותך, תן לחברת הכנסת לסיים.

מפאת כבודך, שאלת על חוק הגיוס, בוא אני אגיד לך רק משהו אחד על חוק הגיוס, בסדר?

טלי, רק תתכנסי לסיום.

חוק הגיוס לא קשור לדיון הזה, אבל אם אתה רוצה להשיג איזושהי מטרה בעצם השאלה, אני אתייחס לשאלה שלך. עד החלטת הממשלה האחרונה שבוטלה במרץ 2023 באמת היה פטור לקבוצה החרדית. אני חושבת שזה נורא, לתת פטור קטגורית לקבוצה, לא משנה באשר היא קבוצה.

ולכן חוק הגיוס היה חלק מאוד חשוב בחקיקה שלא לתת פטור, אלא לקבוע באמת או מכסות או יעדים או יעדי גיוס, מתוך התחשבות בחברה החרדית וערכיה שלה. ולכן החוק שאנחנו מעלים – רק כדי שיהיה לך ברור, לפני כל הכותרות – החוק שאנחנו מעלים הוא חוק שקובע, לפחות בשנה הראשונה, מפאת היערכות הצבא, שגיוס חרדים לצבא, שבעיניי זה קידוש השם בהגדרה, מתוך מחזור של 13,000 בשנה יגויסו בשנה הראשונה 5,000, וזה בהתאם להיערכות צה"ל. בהתחלה צה"ל אמר 3,000, ואנחנו לחצנו על צה"ל.

צה"ל בדיוק שלח 54,000 צווים.

סוף, אני אתן לך לדבר בהמשך.

כן, אבל בגלל שאתה לא מקשיב למה שאני אומרת, אני מדברת איתך על מחזור גיוס. במחזור גיוס שנתי יש 13,000, אם אתה רוצה לספור את כל מי שהוא מגיל 18 עד גיל 26 שלא גויס, זה 54,000. אתה רוצה עכשיו לחזור אחורה? אני בשונה ממך לא עוסקת במה שמשסה ומפלג, אלא באיך אני גורמת לשינוי דרמטי בחברה החרדית ואיך אני רותמת את ההצלחה של הרצון לגייס אותם והופכת את זה למעשה אופרטיבי.

ובאשר למותם של הרוגי נצח יהודה מהבוקר, אני רוצה להקריא לכם משהו אחד שכתב פורום נצח יהודה, ואני לא מקריאה את הכול, רק את המשפט האחד: "לאורך המלחמה, ובפרט בגזרת צפון הרצועה, הגדוד חווה אינספור הצלחות והישגים למול חמאס, לצד נפילתם בעבר של מספר לוחמים ומפקדים בגדוד. הגדוד שב לתימרון בעוז ולחם בעיירת בית ח'אנון. אמש, באירוע קשה בו נתקל הכוח במטען נפלו חמישה לוחמים, בכללם גשש החטיבה. הכאב גדול על נפילתם של לוחמים בגדוד בעת לחימה, לצד זאת, הנחישות והמבט קדימה להמשך התמרון הקרקעי ככל שידרש". ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום. אנחנו עדיין במלחמה.

תודה רבה, טלי. בבקשה, חברים, את זכות הדיבור אני מעניק, לא אף אחד אחר, בסדר? אני מבקש, אתם תקבלו זמן, אתה גם רשום, דרך אגב. יו"ר התאחדות הסטודנטים, סיון קורן, בבקשה.

חצי משפט על חוק הגיוס כי הוא עלה פה, תסלחו לי, אני חייבת, אמרתי שבכל ועדה היום אני אציין את זה. אריה דרעי אמר השבוע שזה לא חוק שבא לגייס, זה חוק שבא להסדיר את מי שלומד תורה. אז אולי כדאי שמעבר לכל המילים הנחמדות האלה - - -

בסדר, רק רגע, הוא צודק.

בסוף, בסוף, בסוף - - -

ערך לימוד התורה הוא ערך בפני עצמו.

לא נכון. חוק גיוס צריך להיות לכולם.

וכדי שלומדי תורה יוכלו ללמוד תורה, שתורתם אמנותם ממש, צריך להסדיר את זה בחקיקה, כך אמר בג"צ.

טלי, תני לה לדבר בבקשה. חברת הכנסת גוטליב, בבקשה.

זו לא אמורה להיות קבוצה גדולה.

חברים, אני לא פותח פה דיון על חוק הגיוס, למרות שהוועדה הזו עוסקת בו בלי הפסקה.

גם 100,000 משתמטים בתל אביב שנמסר לנו מראש אכ"א, גם זו קבוצה נוראית, נוראית. שחרר את הפופוליזם ונטפל בכל המשתמטים.

גברת סיון קורן, בבקשה.

אני אגיד שאני חושבת שנושא חוק הגיוס מפורר את החברה הישראלית מבפנים ופוגע ישירות בציבור הסטודנטיאלי, אבל מאחר ואתם טוענים שזה לא הדיון, אין בעיה, אני אתכנס לדיון ואחר כך אם יהיה זמן אני אשמח גם לדבר על זה.

אנחנו כאן כדי להשמיע היום קול של ציבור די שקט שנמצא מצד אחד בחזית העשייה הביטחונית, ובמקביל הוא נאלץ להשלים את לימודיו האקדמיים, והוא לא מקבל את אותן זכויות שהיום משרתי מילואים, שגם הם לא מקבלים זכויות מספקות, מקבלים באקדמיה. אלפי הסטודנטים והסטודנטיות שבחרו לשלב לימודים עם שירות במשטרה, בכבאות והצלה, בשירות הביטחון הכללי, במשרד הביטחון, במשרד ראש הממשלה, הם האנשים שבשנת הלימודים הנוכחית, כמו בשנים שלפניה, חיים פשוט בשני עולמות מקבילים, עולם של הקפצות ומבצעים מצד אחד, ועולם של הרצאות, סמינריונים ומבחנים מצד שני.

הבעיה המרכזית והמורכבת ביותר בציבור הזה היא בעיית ההזדהות. צריך להבין שבניגוד למילואימניק שיש לו עכשיו 3010 כשהוא מסיים את שירות המילואים שלו, או לחילופין אישור שהוא יכול להוציא מהאתר, פה החבר'ה האלה לא יכולים לקבל את ההטבות שמגיעות להם. הרבה מהם חיים תחת מעטה של חשאיות, בשל צורכי ביטחון מידע הם לא יכולים לחשוף את הזהות שלהם אל מול המוסד, את התפקיד שלהם. לפעמים זה אפילו לא משהו עכשיו - - -

הם חושפים דרכנו, החשאיים.

אבל יאיר, זה לא רק זה, כי יש להם סיבת היעדרות. לפעמים סיבות ההיעדרות הן גם עקיפות.

הארגונים האלה עושים את זה דרכנו, הכול טוב.

אבל לפעמים סיבות ההיעדרות הן עקיפות, זה לא שעכשיו הייתי במבצע נקודתי ואני יודעת לדווח עליו.

רק שנייה, סיון. חלק ממה שצריך ללמוד, להקשיב ולא לומר הכול טוב, בסדר? תעשה לעצמך טובה.

- - - מהשידור יפורסם או לא - - -

הכול בשידור, הכול משודר.

אני יכול להגיד לכם דברים אחד על אחד.

אני אתן לך להתייחס, אבל מה שסיון משמיעה פה בשם הסטודנטים והסטודנטיות זו לא טענה מומצאת.

יאיר, אני מכבדת אתכם, אבל אם נקשיב לכם, אנחנו נטעה לחשוב שהכול בסדר פה, וזו טעות גדולה, אלה שתי המילים שהכי מפחידות אותי, 'יהיה בסדר'. בואו נקשיב גם לשטח. התוצאה הזאת היא אבסורד כואב, דווקא אלה שמגנים על סודות מדינה לא יכולים להסביר את הסיפור המלא שלהם, ולפעמים, לפעמים, לא תמיד, הם הופכים שקופים במערכת האקדמית, ואנחנו כאן כדי להגיד את זה.

זה נטל כפול, זה גם נטל ביטחוני, גם שירות ממושך במהלך הלחימה, שעכשיו, במערכה האחרונה מול איראן, הם עבדו כפול ומשולש, החבר'ה האלה, וגם מאוד נטל נפשי שכרוך בזה שהם לא יכולים להגיד לסביבה שלהם מה הם צריכים באמת. וגם אם אתם יודעים את זה, לא תמיד המרצים מתייחסים לזה, ואני לא יכולה לבוא עכשיו לסטודנט בכיתה ולהסביר לו למה נעדרתי עכשיו במשך איקס זמן מהלימודים ולבקש סיכומים כשאני לא יכולה לדבר על הזהות שלי, אין מה לעשות.

הפער הזה צעק לשמיים במהלך המלחמה הזאת. המדינה התגייסה כולה למילואימניקים כשהסטודנטים האלה נחשפו לתנאים קשים ולתנאי לחץ קיצוניים, והם לא קיבלו את מערך התמיכה הזה. אני רוצה לקצר, פשוט אני מבינה שיש הרבה דוברים.

זה משהו שאין לנו עליו מספיק מידע.

נכון.

חשוב להדגיש שגם בשגרה החיים של הסטודנטים האלה הם לא שגרתיים בכלל. הם מגיעים ללימודים אחרי משמרות לילה, אחרי מעצרים מורכבים שהם מנהלים, אחרי יום שלם שהם מנתחים מידעים מודיעיניים רגישים, סביבת העבודה שלהם מאוד אינטנסיבית, היא תובענית, היא לחוצה מטבעה, והאקדמיה לא יכולה להתייחס אליהם כאל סטודנט מן המניין. לכן יש צורך ממשי להכיר בציבור הייחודי הזה ולקדם פתרון מערכתי, ייעודי, דיסקרטי, מכבד, שידע לתת מענה הולם לאוכלוסיות האלה, שיאפשר להם להזדהות באופן מאובטח. אם אתה אומר שזה כבר קיים, אנחנו נשמח לעזור ולהרחיב. ובעיקר, בעיקר, בעיקר, יאיר, שאני לא יודעת פה - - -

אסור לו להגיד.

אני לא יכול לדבר ככה, אני יכול לדבר איתכם בחדר סגור בלי זה ולהציג לכם.

אם צריך נקיים דיון חסוי גם כן בעניין. בבקשה, תמשיכי, סיון.

צריך להבטיח לאוכלוסיות האלה את ההתאמות הנדרשות, זה עולה בכל דיון, בכל ועדה, בכל זעקה וכאב מהשטח, היום, אתמול, לפני שנתיים ולפני חצי שנה. ההשקעה בהשכלה של האנשים האלה היא ההשקעה בביטחון שלנו. האחריות שלנו כמדינה להבטיח שהם לא יפלו בין הכיסאות ולהעניק להם את השקט הנפשי ואת התמיכה המערכתית שהם זקוקים לה כדי שהם יוכלו להמשיך לשרת את המדינה. תודה.

תודה רבה, סיון.

אני חייב לשתף כאן, יצא לי להשתתף בוועדת חינוך, כשאני חזרתי בתור סטודנט – הייתי סטודנט לתואר שני – מלחימה בטול כרם, הייתי אז מ"פ במילואים, והרגשתי שהאקדמיה לא רואה אותי. אני חזרתי, חזרתי על אזרחי, לא הייתי חודש, ואף אחד לא שם לב שלא הייתי, אף מרצה זה לא עניין אותו, למעט אחת, הייתה את ראש המכון למדעי היהדות אז, גם מרצה שלי, פרופ' גלית חזן רוקם באוניברסיטה העברית. אולי בגלל שהיא אישה, לא מופרך, בוודאי אישה רגישה, אולי כי היא הייתה ראש המכון, זה לא כל כך משנה. היא היחידה מכל המרצים, היו לי אז יותר מעשרה, והיא שאלה, משה, משהו לא בסדר איתך? לא היית פה כמה זמן, איפה היית? עשתה את האחת ועוד אחת, היית עכשיו בלחימה?

והמרצה האחד הזה, דרך אגב, זה לא צריך להיות עוד תפקיד של מישהו, זה צריך להיות אצל כולם. והיא הבינה, היא הבינה שעבר עליי משהו. נהרג לנו חייל, היינו בלחימה, אדם לא חוזר משדה הקרב כל כך מהר. וזה היה קצר לעומת האירועים של היום, זה היה חודש. ההבנה הזו, בין אם זה איש זרועות הביטחון ובין אם זה איש מילואים, היא קריטית, וצריך שהיא תהיה נורמה בהשכלה הגבוהה שלנו.

סוף קרטיס, יו"ר אגודת הסטודנטים נתניה, בבקשה.

תראו, קודם כול, אני רוצה להגיד משהו. אנחנו נמצאים פה כי אכפת לנו. כל יושבי ראש האגודות, גם ההתאחדות, נמצאים פה כי אכפת לנו. אנחנו יושבים פה ואנחנו מדברים מבחינתנו בשם דור שלם, דור הסטודנטים בישראל שכרגע לומד, שבשנה וחצי הוא לא חי חיים רגילים, הוא לא לומד באקדמיה רגילה, זה לא אותו סיפור כמו מה שהיה לפני חמש שנים לצורך העניין.

סליחה שאני קוטעת. אני צריכה לרוץ בין ועדות, אני מתנצלת. תייצגו אותנו בכבוד.

לירן פה, הכול בסדר.

בקיצור, זה לא מטאפורי, ההבדלים הם הבדלים מהותיים. יש שני דברים שאסור לנו לשכוח, אני רוצה למקד את השיח לשני דברים חשובים, שני דברים שבלעדיהם בגדול אנחנו מנהלים פה שיח שהוא מנותק מהשטח. אני ממקד קודם כול את השיח גם לעורף, בסדר? אין ראשון ממני שיתייחס למילואים בתור מילואימניק בעצמי שגם עשה חודשים בעזה, אבל אני רוצה למקד את השיח דווקא לעורף, העורף שכרגע אין לו מענה כתוב. כי לא כל מי שלבש מדים והיה בחזית, מגיעות לו זכויות. היו גם מי ששמרו על הילדים שלנו כשהם בכו מאזעקות, היו גם מי שפינו משפחות מבתים מופגזים, היה מי שטיפל רפואית במסירות, אנשים שדאגו, שעבדו, אנשים שעשו 12-12.

אתה אומר, סוף, שיש אנשים שלא כלולים באף מתווה, כי הם השקופים שמאחורי מאבק הלחימה.

נכון, מדויק. אנשים שהתנדבו לדאוג לנו, לחיילים, למשפחות, במרכז, בצפון, בכל מקום, והם נסעו לכל מקום שצריך בלי מדים, ועדיין היה להם, כי היה להם אכפת.

אני מספר על סטודנט אצלי בנתניה, במכללת נתניה. מצאתי את עצמי מנחם סטודנט שאבא שלו נפל מטיל איראני. הבן אדם צריך עכשיו להתעסק, תדמיינו מה זה להתעסק בדאגה אקדמית לבן אדם שצריך להתעסק רגע עם איך הוא מנהיג את המשפחה שלו, זה מטלטל עולמות.

והאקדמיה לא מודעת לזה? אני רוצה להבין. זה כזה ניתוק שם?

כן.

כנראה שכן, בדיוק. אתה מבין? כי אנחנו כנסת. אני יכולה להגיד למרצה, שים לב מה קורה פה?

לא, אבל אני אגיד לך מה אפשר לעשות. אפשר לקדם ולזרז מתווה שייצא מהמל"ג, כי כרגע לא יצא שום מתווה ואף מוסד לא כפוף לשום דבר. כרגע אין כלום ואין הגדרה בשטח והכול נתון לאיזשהו שיקול דעת של מרצה שאם בא לו להיות עם לב טוב, אולי יתקדם משהו, וגם זה לא בהכרח, כי לא בא לו, אתם יודעים, ליצור תקדימים, כי אז כולם באים ומבקשים. בקיצור, בצורה כזאת זה לא יוכל לעבוד. פשוט חשוב לי להגיד לכם שכולם נלחמים, לא כולם עם נשק. זה לגבי הדבר הראשון.

הדבר השני שאסור לנו לשכוח כחברה, אני רוצה להתייחס לזה שיש כאלה שחיים את המציאות הזאת כבר כמעט שנתיים. זה עוד רגע ואנחנו כאילו לא הרגשנו, אבל עוד רגע שנתיים שכבר עברו, ועוד רגע 2026 ואנחנו במלחמה מאז 2023, זה מטורף. תחשבו רגע להילחם בעזה, להילחם בלבנון, להילחם באיראן, לחסל מחבלים, לאבד חברים, להציל הלומי קרב, את כל הדברים האלה חווינו, ואז לבוא ללמוד למבחן אצל מרצה שאתה אפילו לא זוכר את השם שלו, זה ברמה כזאת בסיסית. ואתה צריך לבוא ולהתחיל לנסות להשלים את כל החומר, וכמובן האקדמיה מהצד שלה גם שוקלת אולי לתת לך לעשות קורס חוזר, אבל למעשה זה עול מטורף.

ברור.

וגם אולי אתה צריך להשתתף בזה כלכלית, זה תלוי במוסדות. אבל זה בטח לא פתרון.

ברור.

צריך לנחות ולהבין שבן אדם כזה משלם מחיר פעמיים, פעם אחת כשהוא היה בשטח, ופעם שנייה כשהוא חוזר מהשטח.

נכון מאוד.

ברור. אני אומרת, כל מילה שאתה אומר היא כאילו סלע. אבל אתה מבין? אני לא יודעת, יש לי במשפחה הרבה אנשי חינוך, לא צריך להגיד להם, זה כאילו טריוויאלי לגמרי שאם אתה חווה חוויה קשוחה, זה חייב להיות שהמרצה יתייחס לזה, שהאקדמיה תתייחס לזה. אתה אומר לנו פה דברים שלנו, טוב, כמי שמצויים פה ורואים כל הזמן את הזוועות ואת הקשיים ואת הצער, זה ברור לנו כשמש. אתה אומר פה דברים שהם סופר מובהקים. אני לא מבינה, יש שם אנשים מה? בסדר, ראיתי ניתוקים, ראיתי גם את יצחק עמית מנותק.

טלי, אני לא צריך להתנהל מול המכללה.

מי מנותק? איך נותנים פתרון?

הפתרון לא יגיע אם אני אתנהל עכשיו מול המכללה, הפתרון יגיע מהמל"ג שיוציא מתווה.

סוף, אתה רוצה מתווה רוחבי לכל ההשכלה הגבוהה, נכון?

נורמלי, בדיוק, נכון.

חד משמעית.

לא רק למילואים, גם ל- - -.

נכון.

אני אגע בכמה נתונים, בסדר? אני אתן לכם נתונים אמיתיים מהמכללה שלי. אנחנו עשינו סקר כאגודת סטודנטים, בדקנו את עניין המילואים. אני לקראת הסוף, אל תדאג.

לא, רגע, מקשיבים, למה?

בגלל השעון. 63.5%, שזה בערך שני שליש מכל מי שרלוונטי לו כרגע להיכנס לאיזשהו מתווה, אם זה מילואים או כל כוחות העורף או החזית, לא יצרו אפילו קשר עם המכללה בנושא שלהם, אפילו לא יצרו איתם קשר. למה? כי הם היו טרודים בעניינים אחרים, ככה הגדרנו את זה בסקר. נתון נוסף, שהוא פסיכי פי כמה אפילו, 92.9% לא יודעים מתי הם חוזרים לשגרה. זאת אומרת, הם עדיין בתוך הלופ הזה ואין להם ודאות.

רק נתרגם את מה שאמרת. זה דיון שהיה לנו, סוער מאוד, לפני כשנה וחצי, גם פה וגם בוועדת החינוך. הטענה שלנו הייתה שכל השיח עם זרועות הביטחון חייב להיות בצורה של פוש ולא פול. אל תבקש ממני לבקש זכויות, תביא לי אותן, כי אדם שחוזר ממילואים או מכל שירות, הוא לא קשוב לזכויות שלו, אין לו את הקשב, אין לו את הזמן, הוא עסוק בסוג של חזרה לחיים, בהישרדות, ולכן הכול צריך להגיע אליו ולא הפוך. בלי דרישה, דחיפה, זה עיקרון מנחה בכל נושא הזכויות בכלל. תמשיך.

מדויק. אני אסכם. חברים, חברות, אנחנו בגדול לא מבקשים טובות, בסדר? אנחנו מדברים על צדק.

התחשבות היא לא טובה. אתם עושים לנו טובה שאתם משרתים במילואים. רגע, בואו לא נתבלבל.

נכון מאוד.

אני לא עושה לך שום טובה, אתה עושה לנו טובה, למדינה הזו. כל איש שמשרת את המדינה עושה למדינה טובה. המדינה חייבת לו, לא להפך.

ואני עוד קטונתי, אני ממלא תפקיד ציבורי, יש אנשים שנתנו פי כמה ממני.

אין קטונתי. אבל זה לא אישי, אני רק מבהירה. כל אדם שמשרת את המדינה עושה למדינה טובה, המדינה לא עושה לו טובה, הוא עושה לנו, לכולנו.

את צודקת.

אני אסכם את זה, כי המטרה שלי בסוף היא שתבינו את הנקודות בשורה התחתונה. השורה התחתונה היא שמערכת ההשכלה הגבוהה, המל"ג, הם צריכים רגע להתכנס והיא צריכה לזכור את כולם, היא צריכה לזכור את הרופאה שלבשה חלוק ולא למדה למבחן, היא צריכה לזכור את המתנדבת שפינתה נפגעים ולא הספיקה להשיג מחברת בחינה לשיעור, היא צריכה לזכור את הסטודנט שחזר מג'בליה עם עיניים כבויות ועכשיו לחזור ולהתעסק בנושאים אקדמיים כשהוא הוא לא באירוע והוא גם צריך לראות איך הוא מפרנס את עצמו, כי גם יקר במדינה הזאת בנוסף לכל.

זאת המשמעות של להיות סטודנט ישראלי בתקופה הזאת, זה ללמוד ולהילחם בו זמנית. זה קורה כבר כמה שנים ונראה שאפילו נירמלנו את זה. אנחנו בגדול מבקשים בסך הכול מתווה ראוי ואחיד ומיידי.

תודה, סוף.

מיידי, זו המילה.

לירן בסון.

ממלא מקום היו"ר, חבר הכנסת משה טור פז, כמה דיונים ניהלת בעניין הזה, כמה אפשר?

נכון מאוד. לירן בסון, סגן יו"ר התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות, בבקשה, לירן.

תודה רבה. קודם כול, תודה רבה שכיבדתם אותנו בנוכחותכם וכאן גם בוועדה. אנחנו מדברים על מצב שבו הרבה מאוד משרתים, בין אם זה בקבע ובין אם זה בכוחות הביטחון וההצלה, לא מקבלים מענה אקדמי, מאוד פשוט, לא נכללים במתווה המילואים. אנחנו מדברים על משטרה, שב"ס, כבאות והצלה, מד"א, זק"א, איחוד הצלה, ידידים. במבצע עם כלביא הם עשו משמרות כפולות, ראינו אותם בחדשות בחמ"לים של מד"א, של איחוד.

אותם מתנדבים גם, רובם הם סטודנטים, ואין להם מענה אמיתי ונכון. ויום אחרי הפסקת האש היו מוסדות שהביאו את הסטודנטים להיבחן. השאלה, סטודנט שהתנדב במד"א במסגרת מבצע עם כלביא וראה זוועות, סטודנט שמתנדב כבר באופן תדיר בכל השנתיים האחרונות של חרבות ברזל, אנחנו יכולים לתת לו דין של סטודנט רגיל, שגם ככה נמצא בטראומה בגלל המצב? אני באמת שואל. ושוב, זה מתכנס לעניין מתווה חירום אחיד, הכול מתכנס לדבר הזה שיוכל לתכלל את מקרי החירום במדינה שלנו, שלצערי קורים באופן מאוד מאוד תדיר, פעם אחת ולתמיד להסדיר את הנושא.

תודה, לירן. נמצאות איתנו כאן משפחות החטופים ואנחנו ניתן להן זמן עכשיו. אנחנו רוצים לשמוע את ענת אנגרסט, אימא של מתן, בבקשה.

האמת היא שנכנסנו לכאן, היינו בוועדת חוץ וביטחון, באופן לא מתוכנן, אבל שמענו שיש דיון על סטודנטים, ורציתי לספר שמתן, הבן שלי, כשהוא נחטף, הוא חייל, הוא נחטף מתוך הטנק שלו, הוא היה חצי שנה לפני השחרור. מתן כבר היה מיועד להתחיל ללמוד באוקטובר 2024.

מתן עדיין בשבי, הוא נחטף בן 20, בדיוק כשהיה צריך להשתחרר ולהתחיל ללמוד, והיום הוא כבר בן 22, מעביר את הזמן שלו שם במנהרות, פצוע קשה מלחימה. ילד שיצא להגן על המדינה, בחר לשרת את המדינה, היה אמור להיות עכשיו במקום אחר. מגיע לחייל צה"ל שנפצע קשה בבוקר 7 באוקטובר לחזור לפה, להשתקם. לימודים, זה כבר נראה מותרות, פריבילגיה, הילד צריך שיקום רפואי ונפשי. זה ילד שהוא עולם ומלואו, הוא בתחילת חייו. מה זה הוא היה? הוא עדיין, הוא עדיין, מתן בחיים, מחכה שיצילו אותו כבר כמעט שנתיים, בתופת, בגיהינום, ובמקום להיות כאן עם סטודנטים ולהשתקם, הוא גם לזה לא זוכה, גם לא להשתקם. גזרו עליו להישאר בעזה.

תדעו כל חיילי צה"ל שחיילים נשארו מאחור בכל העסקאות הישראליות, אף חייל ישראלי לא חזר מהשבי מאז 7 באוקטובר, לא בין החללים ולא בין החיים. אף אחד לא נלחם על חיילי צה"ל שיחזרו. וזה לא הפריע לאף אחד שמתן פצוע קשה, עצם העובדה שהוא נחטף על מדי צה"ל מלחימה זה מה שגזר עליו, הקטגוריה שהשאירה אותו מאחור.

מאחלת בהצלחה לסטודנטים שלנו, לתת עדיפות לחיילי צה"ל, למשרתים, לתת להם מקומות, לתת להם לימודים חינם, תמיכה. הם לא צריכים תנאי קבלה, הם כבר התקבלו מראש, הם צריכים את כל ההקלות שאפשר כדי לתת להם להמשיך בחיים.

נועה, בבקשה.

אני נועה, אני בת 19, אני בת דודה של מתן. אני בטוחה שחלקכם עשיתם טיול אחרי צבא, ולמתן היו כרטיסים לטיולים אחרי צבא, וממש אחרי זה הוא תכנן ללמוד מה שאימא שלו למדה. היו לו כבר תוכניות הלימודים, בעזרת השם זה יקרה, אבל קודם כול צריך להילחם על החיים שלו.

אני פונה אליך בתוך חבר כנסת, האמת שאני לא כל כך מכירה אותך, ואני שואלת, מה אפשר לעשות? למה אנחנו 641 יום באותו מצב? למה מתן לא יושב פה איתם כסטודנט? אני באמת אשמח לתשובה, כי אנחנו לא יודעים מה לעשות. לא נראה לי הגיוני שאימא של מתן נלחמת על החיים שלו, ואחים של מתן, ואבא של מתן עכשיו בחו"ל עם אח שלהם. למה? אח שלו קטן אמור להיות עכשיו בבית הספר או בחופש גדול.

אני באמת שואלת, למה אנחנו באותו מצב? למה אתם לא עושים הכול כדי שהחטופים יהיו פה? אם זה להשבית את הכנסת, אם זה להשבית ועדות. אנחנו חיים את 7 באוקטובר, נראה שחלקנו לא.

תודה לכן, ענת ונועה. קודם כול, תודה שאתן באות לכאן ומשמיעות את הקול הזה. אתן נותנות לנו פרופורציה אחרת למה באמת חשוב בחיים. כחבר כנסת באופוזיציה, בוודאי המסר שלי הוא חד משמעי, אני מקווה שגם בקואליציה יהיו מספיק קולות שסדר העדיפויות הראשון שלנו, מתחילת המלחמה, ובוודאי עכשיו, 641 ימים אחרי 7 באוקטובר, צריך להיות האנשים שלנו, החטופים שלנו, בוודאי ובוודאי חטופים חיילי צה"ל צריכים לחזור הביתה כולם עכשיו.

ואנחנו גם מוכנים, יש לזה גם תרגום פוליטי, בתשובה לשאלתך, נועה, כלומר, המסר שלנו כמפלגה זה גיבוי, כולל רשת ביטחון אם נצטרך, לכל עסקה באשר היא. שוב תודה לכן שאתן באות ומזכירות לנו את הדברים הבאמת חשובים בחיים. נועה, ענת, תודה רבה.

זה ששרה בממשלה בחרה לראות אותנו ולברוח, מה זה אומר? אנחנו האויבים? אני שלחתי ילד לצבא, הוא נלחם שם, בנחל עוז.

בזכותו היא פה.

איך זה יכול להיות שאני נכנסת והיא לא יכולה להסתכל לי בעיניים? לאן הגענו?

זה גועל נפש.

אין לנו אלא לומר שאת צודקת. תודה, ענת. שוב תודה, נועה. למי שלא מגיע לבית הזה הרבה, משפחות החטופים נמצאות כאן על בסיס יומי, לצערנו הרב, כבר 641 יום, והקול שלהן, כאמור, נשמע, לצערי לא מספיק, וגם לא מספיק משפיע, עובדה שאנחנו עדיין עם 50 חטופים וחטופה שעדיין שם.

אנחנו נמשיך בדיון החשוב שלנו, כי הוא חשוב, למרות שהדברים האלה, כאמור, נותנים לנו פרופורציה. מאיר כץ, יו"ר אגודת הסטודנטים של אשקלון, בבקשה.

קצת קשה לדבר אחרי מה ששמענו פה.

נכון.

נותן קצת פרופורציה באמת. אבל למרות כל זה, אנחנו בשליחות ציבורית ואנחנו חייבים להעלות את הדברים. כבר העלו את הנושא הזה של כוחות הביטחון, אני רק רוצה לחדד אותו שוב. כיום, זה כבר לא רק היום, יצא לי גם להיות בוועדות פה כבר לפני שנתיים, במשך שנתיים ארוכות, כל הנושא הזה של כוחות הביטחון, שלמעשה האמירה העיקרית של המוסדות היא "זו העבודה שלהם, בלי קשר למלחמה הם עובדים בזה", ואם הם עובדים בזה, הם לא צריכים לקבל את המענה שהם מקבלים במילואים.

אבל כולם מבינים שכוחות הביטחון לא עובדים כרגיל, מאז המלחמה הם נמצאים משמרות על משמרות, ראו מה שראו, חווים מה שחווים במלחמה, ובן אדם לא חוזר באמת לכיתה שלו אחרי משמרת הכול כרגיל. בבריאות הנפש אנחנו מבינים את זה, אבל משום מה במוסדות בוחרים להסתכל על זה, על כוחות הביטחון, כעבודה, עבודה רגילה, וזה הזוי לי שצריך להסביר את זה למוסדות.

אני לא מצפה שמשהו בוועדה פה יזיז, ישנה, אנחנו שנתיים בוועדות פה, לא השתנה כלום. המל"ג לא ישתנה, לא יתנו הנחיות אחרות. זה בסדר, יאיר, אני בטוח שאנחנו נמשיך כרגיל, אני יודע את זה. כמות ההבטחות ששמעתי בוועדת חינוך ובוועדות אחרות, שיכריחו אותם, אם המל"ג לא יעשה, יעבירו חוק. עד היום לא עבר שום חוק בנושא הזה.

צר לי, הצעירים בישראל לא מעניינים את הבית הזה, במיוחד הסטודנטים, כלל הצעירים. אני התלבטתי אם להגיע לפה בכלל היום, אמרתי, למה אני מגיע? אבל הגעתי, אמרתי, אולי מישהו אחד, אולי חבר כנסת אחד ישמע את זה ואולי יקרה משהו, למרות שאני לא מאמין. אני רק יכול להגיד לכם שאני מקווה שיבוא יום, יבואו הבחירות, וחברי הכנסת, כל אחד מהצעירים בישראל יזכור בדיוק מי הצביע ועל מה הצביע, מי עשה ומה עשה, ושאולי יהיה פה שינוי.

ואני רק רוצה להוסיף משהו קטן על חוק הגיוס. חוק הגיוס הזה, ברור לכולם שהוא לא בא לשרת את הצעירים ולא את הסטודנטים בישראל. הוא בא אולי לשרת אוכלוסייה קטנה של צעירים בישראל. למרות שהאמת שהחוק הזה, אפילו לחרדים הצעירים הוא לא עוזר, הוא עוזר רק לראשי הישיבות, כמו שנאמר, להחזיר אותם לישיבות.

נכון מאוד.

כבר עדיף את ההשתמטות עכשיו, שלפחות יעבדו, מאשר שגם יחזירו אותם לישיבות, שישבו שם אלו שלא רוצים לשבת שם וגם לא יתגייסו וגם לא ילמדו. אבל אני רק רוצה שאולי איזה חבר כנסת אחד ישמע את זה בסוף, יראה פה, אני לא יודע איך, הם לא נמצאים פה, פחות מעניין אותם. שיזכרו את זה, ביום הזה מי הצביע, על מה הצביע, ואני מקווה מאוד שהם ישלמו על זה בקלפי. תודה לכם.

מאיר, אני רק אגיד לך משהו. אתה יודע, אני מבוגר ממך בכמה שנים, ואני אגיד לך משהו, אני נמצא בבית הזה ארבע וחצי שנים, ארבע שנים אני נלחם על חוק שקשור למשהו אחר פה, אני איש ועדת חינוך, לא רק חוץ וביטחון, נלחם על חוק שדואג לילדי פנימייה, שמערכת החינוך תהיה מחויבת לשבץ אותם לבית ספר. נשמע הזוי שזה לא ככה, אבל זה לא ככה. התחלתי לפני ארבע שנים, בהתחלה כולם היו נגד, אחרי שנה שכנעתי את משרד הרווחה, הוא כבר לא היה נגד. אחרי שנתיים שכנעתי את משרד החינוך, הוא גם לא היה נגד. אחרי שלוש שנים שכנעתי גם את השלטון המקומי. לפני שנה העברתי בפעם השלישית בקריאה טרומית, אתה יודע, יש פה חמישה שלבים, לפני חצי שנה העברתי את החוק הזה בקריאה ראשונה, ואני מאוד מקווה שבשבועות הקרובים אני אעביר אותו בשנייה ושלישית והוא ייכנס לספר החוקים. מה שאני מנסה לומר לך –

לא להתייאש.

לא להתייאש. ואתה יודע, גם משה רבנו הוציא מהסלע מים, ואנחנו נוציא מהבית הזה גם קשב וגם חקיקה וגם דאגה לצעירים. ולפעמים לא הולך בפעם הראשונה, הולך בפעם הרביעית. באמת מי שמצליח זה מי שלא מתייאש. אל תתייאש. טוב, זה שהגעת לפה אומר שאתה לא התייאשת.

אני עדיין לא התייאשתי, אבל - -

אל תתייאש גם.

- - הפחד שלי הוא על כל הצעירים שייפלו עד שנצליח.

אתה צודק, אין לי מה לומר לך, אתה צודק.

כמה צעירים יסיימו את החיים שלהם על הפנים בגלל המצב הזה היום.

מאיר, אתה צודק. אנחנו לא נתייאש.

תודה.

מנחם מנדל, יו"ר מכון לב, בבקשה.

צוהריים טובים לכולם, שמי מנדל וגנר, אני יושב ראש אגודת הסטודנטים של המרכז האקדמי לב. מוסד קצת ייחודי. סטודנטים, ברובם דתיים וחרדים, שלומדים בספסלי האקדמיה.

האמת, היה לי משהו לדבר עליו ובשעות האחרונות קצת השתנה, במיוחד כשהבוקר התבשרנו על נפילתם של חמישה לוחמים מגדוד נצח יהודה. אתמול היה ערב הוקרה אצלנו במכללה, ערב הוקרה למילואימניקים, והדבר המופלא שראינו זה שישבו בערב ההוקרה הזה דתיים, חרדים, גם כאלה שלא דתיים, כולם ישבו, כולם שירתו בצה"ל, או שהם עתודאים ואקדמיזטורים כמוני, או שהם מתנדבים בשירותי ההצלה כגון מד"א, איחוד הצלה, זק"א ועוד.

לצערנו, אנחנו כרגע נמצאים בשלב שבו מדובר על שילוב חרדים בציבור הישראלי, בהוויי הישראלי, ובין זה גם בצה"ל. אבל גם כיום, מתי שכבר נמצאים חרדים בחלק מהדברים שקורים כאן כיום, שזו התנדבות במד"א, זק"א וכן הלאה, הם לא זוכים להכרה. למה אני מתכוון? כמו שאמר לירן לפני כן, היה את מבצע עם כלביא, חלק מהאקדמיות הוציאו אילו שהן הנחיות אחרי מספר ימים, מישהו תוך יומיים, מישהו תוך שבוע, מה לעשות. אבל אותם סטודנטים מתנדבים במד"א, הם ברעיון היו מחויבים להתקדם בחומר כמו סטודנט רגיל.

לי יש שכנה שמתנדבת במד"א, ואני ראיתי את המשמרות הכפולות שקורות, ויש לי חברים שמתנדבים במד"א ובזק"א, והם מסביב לשעון. לצפות מהם עכשיו להיות מוכנים למבחנים שהתחילו היום כבר אחרי שבועיים כאלה מטורפים ואחרי דברים שהם ראו, לא יכול לקרות דבר כזה.

כן, נכון.

לכן יש דרישה שיהיה מתווה חירום אחיד. אנחנו ארץ שנלחמת על עצמה כבר מעל ל-80 שנה, ומקרי החירום שקורים פה במדינה זה כל הזמן, כל שנה, כל שנתיים יש משהו, משהו קורה, שבועיים שאנחנו נכנסים. צריך שסטודנטים ידעו שברגע שקורה משהו, יש להם אופק, הם יודעים מה לעשות. אלה לא רק מילואימניקים. מילואימניקים, כבר יש איזשהו מתווה שהוא לא מושלם, אבל לפחות יש להם איזושהי ידיעה. אנחנו עם של חסד, שהמון ממנו מתנדבים, וכאשר אותם מתנדבים אומרים, שנייה, אנחנו יוצאים להתנדבות, אבל אנחנו לא יודעים מה יהיה, כי המוסדות האקדמיים, המל"ג, אף אחד לא מתייחס אליהם, כי זה אתם החלטת להתנדב. אבל אלה אנחנו, זה העם שלנו.

אני רוצה להתייחס למשהו אחרון, גם בנוגע לחוק הגיוס. הדבר המופלא הזה שאנחנו רואים כיום באקדמיות, שחרדים משתלבים, זה דבר מדהים. כי אנחנו נראה אותם בהמשך, אותם או כבר את הילדים שלהם, משתלבים בצבא, נכנסים לצבא. כיום בחוק הגיוס הזה שרוצים להעביר, באמת שאני לא מאמין שהוא יביא באמת כמות גדולה של חרדים לצבא, דווקא להפך, זה יחזיר אותנו אחורה. פה מגיע המקום שלנו גם בתור סטודנטים ובתור אקדמיות, יש מקום, בואו נכניס אותם לאקדמיה, הם יתחברו להוויי הישראלי, גם יכניסו כסף לכלכלה, אבל מפה תהיה לנו דרך בטוחה. ברגע שהם יראו את הסטודנט שיושב לידם יוצא למילואים, הם כבר ירגישו משהו פה בלב, והבן שלהם כבר יתגייס.

תודה, מנחם. נתי משש מעמק יזרעאל כאן? לא. שחר יפרח כאן? גם לא. דביר קפלן. שלום, דביר, בבקשה. אני הולך עם רשימה שאתם מסרתם, חברים, רק למי שתוהה.

אולי הם עוד יגיעו. אני דביר, מנכ"ל אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית. אנחנו באנו היום בהרכב מלא גם של היו"רית שלנו שהייתה בפתיחה בשדולה וכל הרמ"חים והעובדים של האגודה שהגיעו לכל הוועדות, ויש פה המון המון יו"רים, אולי ברמת העשרות יו"רים ונציגים של סטודנטים, וזה עומד בניגוד מטורף לכיסאות הריקים שיש פה של חברי הכנסת מהקואליציה והאופוזיציה. לצערי, ראיתי את חלקם במסדרון ואני באמת לא מבין למה הם לא נכנסים.

מה יש להם יותר טוב מלהיות פה, נכון?

כן, פה קורה כל האקשן וכל הכיף. ואני ממש מתחבר למה שחברי אמר, סליחה שאני לא זוכר את השם.

מנדל.

לא, מנדל, אני עוד אגיע אליו, גם איתו אני מסכים. שאנחנו אלה שצריכים לזכור את מה שהח"כים עושים בארבע השנים האלה, והאחריות שלנו תהיה להזכיר את זה לצעירים ואנחנו נעשה את זה ביחד. ואני מקווה שאותם ח"כים באמת ייתנו את הדין, אני לא יודע, אין לי מילה אחרת להשתמש, על התקופה שהם ככה לא מתייחסים לצרות של הסטודנטים והצעירים בישראל.

אני רוצה גם להגיד, לפני שאני עובר לדבר האחרון שכולם פה חזרו עליו, זה שכבר אין יותר פתרונות קסם לתת לסטודנטים. גם יאיר פה שייתן תשובות ללא מעט שאלות שיש לנו, והמל"ג שנתנו יותר מוקדם, וור"ה, והאקדמיה. בסוף לא נשאר, כי סטודנט שהוא מילואימניק שעשה 300 ימים, אין כבר עוד מה לתת לו. והתשובה והפתרון הכי פשוט הוא שהכנסת תחוקק חוק גיוס נורמלי וטוב שאני יודע שאתה גם תומך בו ותתמוך בו, ושאנחנו כמובן נתמוך בו, בשביל לפתור את המצב הזה. כי אין יותר פתרונות ועוד נ"זים ועוד דברים לתת, אין לנו את זה כבר יותר, וגם קשה לנו כבר לבוא בדרישה כזו לאוניברסיטה. מעבר, כמובן שצריך להיות מתווה מוסכם ואחיד ושלא כל אגודה פה תצטרך להילחם לבד מול המוסד האקדמי שלה.

והדבר האחרון, אני רוצה להתחבר למה שמנדל אמר פה על כל המתנדבים בארגוני איחוד הצלה וזק"א, שאנחנו רואים בהם כאגודה שוויי ערך לכל משרתי המילואים ומתעקשים שהם יקבלו את הזכויות המגיעות להם. ואני מקווה שגם ור"ה והמל"ג והכנסת יעשו את זה, בין אם בחקיקה ובין אם ברמת המוסדות.

תודה רבה, דביר. אוריה שרגא ממכללת נתניה נמצא כאן?

בוודאי, אני פה. אני רוצה לפתוח באמת בתקווה ובלב כבד, גם על החטופים שנמצאים בעזה וגם לוחמי נצח יהודה, שאני בוגר החטיבה הזאת, שהייתי מפקד שם. והרבה אנשים פה דיברו ולקחו לי את המילים, אני אהיה קצר.

אני אוריה שרגא, אני בן 23 מנתניה, אני מנכ"ל אגודת הסטודנטים והסטודנטיות במכללה. הדיון פה לא אמור להיות בבקשה למתווה לכוחות העורף וכל הדברים, זו צריכה להיות דרישה, ממש דרישה. לא הגיוני שאנחנו היינו במלחמת 12 הימים פה עכשיו בעם כלביא, ולא הגיוני שבן אדם, סטודנט, סטודנטית, אני שם בצד את מד"א, שזה גם אמור להיות מבחינתי מובן מאליו, קם בבוקר והשעות התהפכו, איך אתם מצפים שבן אדם כזה יגיע וילמד למבחן? לא יעשה מבחן, ילמד למבחן, דבר בסיסי. למה אני צריך בתור אגודת הסטודנטים ללכת וממש להילחם עם המוסד שלי? למה אין לי פה איזה משהו שהוא כולל מהמל"ג או מכל מיני כאלה מקומות, ונבוא ביחד ככוח לדרוש, לא לבקש, לדרוש, ממש לדרוש?

כן.

לא הגיוני. ולגבי המילואימניקים, אני גם רוצה להוסיף משהו. באמת סטודנט שרושם במחברת שלו איזו עבודת סמינר בלילה ומחליף את המחברת בכוונת בבוקר, או שהוא דורך בבוקר באדמת אויב, ויום אחרי זה הוא צריך לדרוך בקמפוס, זה לא נתפס, באמת לא נתפס, לא הגיוני, אין אופציה כזאת. אנחנו לא מדברים פה על אנשים שהם סתם אנשים, אלה אנשי החינוך הבאים, אנשי המדע, מהנדסים, משפטנים, אלה האנשים הבאים שבונים את המדינה, המנהיגים הבאים שלנו. איך אנחנו לא מתייחסים אל האנשים האלה בכבוד? אני לא מבין את זה. אנחנו לא צריכים לבקש, צריכים לדרוש.

תודה רבה. יובל גרין מחיילים למען חטופים, בבקשה.

שלום לכולם, אני יובל גרין מחיילים למען החטופים, אני שירתי במלחמה במשך כ-120 ימים, שירתי בין היתר בח'אן יונס, התגייסתי ב-7 באוקטובר. אני התחלתי את השנה, באמת כמו שמדברים פה כל הסטודנטים, באיחור של כמעט חודשיים. זה היה דבר מאוד מאוד מורכב, להתחיל את השנה הראשונה באוניברסיטה באיחור, לא לדעת למה לצפות, להיכנס באמצע. ואני חושב שכל מי שפה מילואימניק, וזה לא משנה אם הוא עצמאי או שכיר או סטודנט, וגם מי שלא מילואימניק, יודע את המורכבויות שבאות עם הדבר הזה, ההקרבה שיכולה להיות, אפילו הקרבה של הבריאות שלך או החיים שלך שם, וההקרבה בדברים שאתה מפספס ומשאיר מאחור.

ובארגון שאני משתייך אליו, חיילים למען החטופים, משתייכים אליו באמת רוב מאוד מאוד ברור של סטודנטים שכולם שירתו במלחמה הזאת, בלבנון, בעזה, ועשו את זה באמת מתוך אמונה גדולה. ומה שאני רוצה להגיד פה זה שהדיון הזה על ההטבות למילואימניקים, הוא קצת מפספס בסוף את השורה התחתונה של ההטבה הכי גדולה שיכולה להיות למילואימניקים. המלחמה הזאת, לא משנה כמה הטבות ניתן למילואימניק, הן לא יפצו אותו על ההפסדים שהוא משאיר מאחור, זה פשוט פרדוקס. אי אפשר באמת לתת מענה מוחלט לדבר הזה.

ואני חושב שאת ההקרבה הזאת כולנו היינו מוכנים להקריב. הבעיה מתחילה כשאנחנו רואים היום שהמלחמה עומדת באיזשהו ניגוד לערכים שלנו. המלחמה מציבה אותנו למול דילמה כשאנחנו רואים שהנוכחות שלנו בעזה, עצם הנוכחות שלנו בעזה היא זו שמונעת מאיתנו להציל את החטופים, שזו הסיבה שהתגייסנו למלחמה מלכתחילה. אנחנו ניצבים בדילמה שאי אפשר לפתור אותה.

לארגון שלנו שייכים היום כמעט 500 חיילים שהדילמה הזאת מאוד מורכבת להם. הם רוצים להיות נאמנים למערכת הצבאית, אבל אנחנו מרגישים שאנחנו לא יכולים יותר, והיום אנחנו אומרים שאנחנו לא מוכנים יותר להתייצב בתנאים הנוכחיים, שהמלחמה הורגת את החטופים, וזה מה שאני רוצה להגיד פה. אני לא משכנע אף אחד להצטרף אליי, אבל אני רואה מיום ליום שיש יותר ויותר אנשים שמצטרפים לתנועה שלנו, שלא מוכנים יותר להתייצב כשהם יודעים שההתייצבות שלנו, שדורשת מאיתנו את הנאמנות הזאת, היא בעצמה מה שהורג את החטופים. תודה רבה.

תודה. שחר, אני מייד רוצה לשמוע אותך, ראיתי שנכנסת.

אני רק אומר דבר אחד, אני בדרך כלל לא נוהג להתייחס לעמדות של אנשים בוועדה, כבודם במקומם מונח. אני רק אומר בתור אדם ששירת במילואים ומאמין שצריך להחזיר את כל החטופים. גם ב-2005 בהתנתקות וגם במחאה שלנו כנגד מה שאנחנו ראינו כהפיכה המשטרית, סרבנות הייתה ועודנה קו אדום, סירוב לשרת. לא מתייחס עכשיו ישירות לדברים שלך, אני אומר כאן את עמדתי כמי שמנהל את הוועדה הזו וגם כחבר הכנסת בבית הזה. בעיניי זה לא מוצא אחרון, זה מוצא שלא קיים. יש זכות גם בחוק, יש חובה במקרים מסוימים לסרב, אבל היא שמורה לפקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה, ועכשיו אתה תיכנס איתי לדיון שאני לא רוצה להיכנס אליו.

רק משפט אחד: הפקרה של החטופים היא לא פקודה שיש דגל שחור שמתנוסס מעליה? זו האמירה היחידה.

יובל, שמעתי אותך בכבוד רב.

זו גם לא העמדה של הסטודנטים למיטב ידיעתי.

שמעתי אותך בכבוד רב, אמרתי, אני שולל סרבנות מכל סוג שהוא. תודה. שחר.

קודם כול אני רוצה להתנצל, כי הייתי גם בוועדת החינוך וחזרתי לפה כי הבנתי שקראו לי, אז קודם כול התנצלות.

דבר שני, אני מאחל שכולם, כולם, כולם, כולם יחזרו הביתה במהרה, מבחינתנו עוד אתמול, ולהשתתף בצער המשפחות, ואמרתי את זה גם מקודם בשדולה, אבל אנחנו קמים כל יום כבר להותר לפרסום, למציאות הזאת של מלחמה, של הרוגים, של אותה סיטואציה שמתגלגלת, ונמאס לנו כבר לשמוע את זה ולראות את זה בחדשות. לצערי, אלה גם חברים, גם משפחה. אני רוצה להזכיר פה את עידו אביב ועילי זיסר, חברים מאוד קרובים שלי שנפלו בקרבות, אחד ב-7 באוקטובר, והשני מאש כוחותינו בתוך עזה. לצערי, הם לא יחזרו ואני רוצה להזכיר אותם בפורום הזה.

אני התגייסתי ביולי 2014 לחיל הים, סטי"לן, לוחם ימי. שירתי שלוש שנים כלוחם, שירות מבצעי בטירוף, אם זה ים אדום, אם זה סוריה, לבנון, עוקף קפריסין, קצת יוון, קצת שמח גם היה. משם המשכתי לשירות קבע של עוד כחמש שנים, כשבתוך הדבר הזה גם הייתה לי את הזכות לקחת חלק בהיסטוריה של מדינת ישראל, להיות נגד היחידה הראשון של הספינה השלישית מדגם סער 6. הייתי ארבעה חודשים בגרמניה, חזרתי לארץ, היה מדהים וחווייתי מאוד. השתחררתי אחרי כחמש שנים בקבע, קצת מילואים פה ושם, רגיל, שגרתי. ישלימו לי את הקורס, לא נורא, בימים מתוקנים וכיפים.

פרץ 7 באוקטובר, הוקפצתי למילואים, שירתי מעל 100 ימים בצו הראשון, ולצערי אני כבר מתגלגל לצו החמישי, כשתוך כדי הגלגול הזה, להסביר שנייה את סוגיית חוסר כוח האדם, היום אני משרת בפלס"ר 205 של שריון ויצאתי לא מזמן מרפיח, שתבינו את ההתגלגלות. לוחם ימי, חיל הים, הכשרה 03, 07 ימי, הופ, הגעתי להיות בתוך רפיח, מוקף בפיצוצים, מוקף בירי. לצערי, גם היה לנו מקרה שאני מאחל שהפצועים יחזרו בשלום. ולא רק זה, גם עד ששוחררתי כבר מהצו הזה, יותר נכון יצאתי לימי ההתרעננות שלי, קרה מה שקרה באיראן והוקפצתי שוב פעם למחנה נפתלי, בוא תעלה על ציוד. מזל שהחברים עזרו לי, כי אני לא כל כך מוכשר לציוד הזה. עזרו לי, סידרו אותי והמשכתי הלאה, וברוך השם, שלשום השתחררתי.

למה אני אומר פה את כל הדבר הזה? קודם כול, אני מרגיש שהדם שלי שווה קצת פחות. אם אפשר לג'נגל אותי בין יחידות ואפשר לג'נגל ולעשות מה שרוצים בי כבן אדם, פעם הייתה בדיחה כזו, אבל אתה רכוש צה"ל, אתה לא רכוש צה"ל. אני מרגיש רכוש צה"ל, אני מרגיש כמו ארגז, אני מרגיש כמו נשק. פשוט אפשר להגיד, שחר, שומע? צריך אותך פה, לך לשם, יאללה, בהצלחה. אני רכוש צה"ל, אני רכוש, נקודה. אני בן אדם במדינה דמוקרטית ואני רכוש. למה הדבר הזה מגיע? כי צריך, כי חייב אותנו. אני מבין שצריך, האלונקה, כבר די, היא כבדה לנו מדי. אנחנו סוחבים וקופצים מאלונקה לאלונקה, כל פעם מג'נגלים בין מקום למקום, עושים מה שצריך, קוראים לנו, אנחנו מגיעים.

ואני חייב להגיד, אחת הסיבות הכי גדולות שאני קם למילואים כל פעם שאני מקבל צו היא החטופים שלנו שנמצאים שם. עד שהם לא יחזרו אנחנו נמשיך להילחם, נמשיך להילחם. חלילה שלא ייתפס כסרבנות, אחרי שהחטופים יחזרו והמשימה תהיה מובנת, אנחנו נבין מה עושים. כרגע המשימה שלנו היא להחזיר את החטופים, זאת המשימה קודם כול.

עכשיו נדבר על כל הדבר הזה באקדמיה. אני כסטודנט, הנה, גויסתי ב-30 במרץ, איזה שבועיים-שלושה אחרי פתיחת סמסטר, סיימתי ב-5 ביולי. זאת אומרת, תקופת המבחנים שלי התחילה ב-4 ביולי. איפה הייתי כל הסמסטר? אלוהים יודע. לא באקדמיה, בואו נהיה בטוחים. עכשיו יש לי מתווה הקלות מאוד מאוד יפה, מאוד מאוד יפה, כתוב באמת לעילא ולעילא, באמת, מרשים מאוד. יש לי מוסד, ואני אומר את זה באמת עם יד על הלב, יש לי מוסד מדהים. תל חי מדהימים, באמת, אנשים מדהימים.

אבל, יש פה את האבל הגדול, לא כל מרצה מבין את המתווה ומבין את ההשלכות של מה שהוא מחליט. אם יש דברים שרשומים במתווה להחלטת מרצה, פה מתחילה הבעיה, כי זה נתון לפרשנות. במקצוע שלי כן, לא. "קשה לי לעשות במיקרו כלכלה הערכה חלופית". אל תעשה הערכה חלופית, תבחן אותי בעל פה, תבחן אותי במיליון דברים. עכשיו אני אגיד עוד איזה משהו, הערכה חלופית זה מגובה מל"גית? נכון, יאיר? תקן אותי אם אני טועה. אבל יש שיטות היבחנות אחרות, זה לא מגובה מל"גית. המרצה יכול להחליט איך לבחון, יאיר, אני אשמח אם אתה תתקן אותי אם אני טועה.

הערכה חלופית היא כל מה שהוא לא תחליף בחינה, זה לאו דווקא משהו מסוים, זה כל מה שתחליף.

אופציות בחינה חלופיות.

כן.

כן, אבל לא מוגדר לך מה האופציות.

למשל, אמרת בחינה בעל פה, זה פתרון מצוין בהרבה מאוד מקרים.

בחינה בעל פה, אפשר לעשות עבודת בית ואז - - -

בחינה בעל פה היא לא תחליף בחינה.

חבל.

חבל, למה?

כי זו בחינה, אתה רוצה משהו שהוא לא.

לא, אני בוחן. לא, להפך.

הוא מדבר על אופציות בחינה חלופיות.

רגע. שחר, תתייחס.

כן, בחינה בעל פה זו בחינה, זו לא אופציה.

זה לא חלופי, אבל זה פתרון טוב.

לא, אמרתי, שיטות.

זו שיטה אחרת להיבחן בה.

זו שיטת היבחנות שונה. אפשר להיבחן, זו בחינה. אני מדבר על כך שיש פה הערכות חלופיות שלא באות לידי ביטוי, בסדר? בפועל אין באמת הערכות חלופיות. עוד פעם, אני מדבר פה על מקצועות שהם טיפה יותר מורכבים מאשר הקורס בכל מקרה מביא עבודה, ואני מדבר פה על שיטות אחרות לבחון, בסדר? אני רגע אדייק את זה, שיטות אחרות לבחון. זאת אומרת שיש אופציות, יש דברים על השולחן, אבל המרצים לא רוצים לעשות את זה, אבל הבעיה שזו החלטת מרצה.

ואני אגיד, הבעיה יותר גדולה, ואני גם התייחסתי לזה בשדולה. אנחנו נהיינו אוכפים, אנחנו שומרי החוק, אנחנו, לא יודע, תקראו לזה רס"ר בצבא, תקראו לזה משטרה, תקראו לזה איך שאתם רוצים, אגודת הסטודנטים נהיו אוכפים. כמות הפניות שאני מקבל, יש לי פה גם מיילים של דיקנית פקולטה ששולחת סטודנטים וראשי חוגים אליי, ראשי חוגים, כאילו אני מחליט. האם אני הוסמכתי להחלטות אקדמיות? כנראה שלא, אבל הלוואי וכן, וברור שאני גם מכבד ואני לא אשפיל ואני לא אפיץ. יש לי שיחות ספציפית שהן מאוד מאוד קשות. אבל אני אומר, האם אני הוסמכתי לדבר הזה? לא. האם אני יכול להיות מוסמך לדבר הזה? לא. האם אני מקבל תגמול על זה שאני אוכף? לא. מאיפה המקום הזה בא? לדאוג לסטודנטים ולסטודנטיות שלי, של תל חי.

עכשיו כל מוסד פה, הנה, יש פה את לב, יש פה את אשקלון, יש פה את נתניה, יש פה עוד מוסדות, ואם תשאלו כל אחד מיושבי ראש האגודות, הם נהיו אוכפי חוק. המתווה הזה, יש לי הרבה הערות אליו, המון הערות אליו, אפשר להשתפר, אבל העניין של האכיפה זה הדבר הכי קריטי, ונמאס לנו להציף את הבעיות האלה.

ואני בא פה בעוד שלושה דברים אחרונים, סליחה, ואני אהיה מאוד מאוד קצר. קודם כול, להכניס לחוק, להגדרה, מה הזכויות של משרת מילואים, מה הזכויות של משרת כוחות ביטחון, מיהם כוחות הביטחון – האם זה מד"א? האם זו משטרה? לא מצאתי הגדרה לזה.

בול.

מה?

מה שאתה אומר, בול.

יאיר, מייד אתה תדבר, מייד אני אתן לך.

תודה. אני מקבל פה חיזוקים, זה טוב. אני אומר, צריך להכניס לחוק הגדרה של מה זה משרת כוחות ביטחון, מה זה משרת מילואים, ומה ההבדל בדברים האלה. ובנוסף, להכניס גם מה זה אשת או בן או בת זוג של משרתי מילואים, או כוחות ביטחון, כי הם גם לא נכללים בדבר הזה. מה ההבדל בין סטודנטית שבעלה נמצא עכשיו בים שבועיים, כי זה שירות הקבע שלו, לבין מילואימניק שנמצא ברפיח שבועיים. שניהם לא זמינים, שתיהן עם אותו לחץ, ואין באמת הבדלה על הדבר הזה. זה דבר ראשון.

דבר שני, חייב, חייב, חייב לשבת ביחד עם האגודות, לא עם המוסדות, עם אגודות הסטודנטים, יש לנו רמ"חי אקדמיה תותחים. אצלי זה רמ"ד, אבל אמרתי ככה נכליל לכולם. רמ"די אקדמיה תותחים שיושבים ובונים רעיונות ורוצים לשמוע אותנו, לא את המוסדות, אותנו, את האגודות. זו הדרישה השנייה שלי.

דרישה שלישית, לייצר אכיפה, או מל"גית או לא יודע מה, אני מכיר מל"ג. לייצר אכיפה שיהיה, מבחינתי, אני בטוח שלוות"ת יש מספיק כסף לדבר הזה, שיהיה בן אדם אחד בכל מוסד מטעמם שיאכוף את המתווים. אני לא יכול לעשות את העבודה הזאת, אני קורס. ואני מזכיר לכם, השתחררתי לפני שלושה ימים מ-98 ימים מילואים. איפה ללמוד? איפה המצב הנפשי שלי? איפה שנייה לנקות את הראש? איפה, לא יודע, להשלים דברים? איפה ללכת לבקר את סבא וסבתא שלא ראיתי ארבעה חודשים? איפה? אין לי את הזמן.

שחר, איפה יותר נחמד, פה או בח'אן יונס?

האמת שהייתי ברפיח. חייב להגיד שציר נצרים נהיה כבר סלול יפה והכול, אבל אחרי עבודה ארוכה שלנו, של פלס"ר 205. אבל לצערי, עדיין - - -

מה אתה לוקח את כל הקרדיט?

תן לי את הקרדיט, עכשיו יצאתי משם. גאוות יחידה.

לא ניכנס פה ל - - - מילואימניקים, חברים, למרות שזו הוועדה.

אבל באמת אני אומר, לי קשה אישית, ואני מכיר את הסטודנטים ומבין את מצוקת הסטודנטים, כשהם יוצאים אין להם את הזמן הזה להתחיל לאכוף בעצמם את המתווים. היום, לצערי, מה שאני עושה, אני שולח סטודנטים, לכו, דברו עם המרצה. מרצה אומר לא? חופש אקדמי, בואו נעשה מה שאנחנו רוצים. תודה רבה.

תודה, שחר. יאיר, אני מייד אתן לך להתייחס.

אני אומר כאן, תראו, עמד מאחוריי בתחילת המלחמה, שלושה חודשים, קצין בכיר בצה"ל שהיה בשנת לימודים. אתרע מזלו, באוקטובר 2023, כשהוא היה אמור להתחיל את שנת הלימודים אחרי 20 שנות שירות מהפעם הקודמת שהוא היה בלימודים, מה לעשות? יש מלחמה. הוא היום מפקד יחידה מובחרת מאוד, אולי הכי מובחרת בצה"ל. את שנת הלימודים הזו אנחנו כבר לא נחזיר לו, הוא כבר לא יעשה אותה, אולי כשיצא לפנסיה.

אבל יש כמוהו אלפים, אלפים רבים שנמצאים בדילמה הזו, שהם מתנדבים, משרתים, עושים, ואנחנו נותנים להם, המדינה מממנת להם שנת לימודים, שנתיים לימודים, רק הם עושים אותה תוך כדי. ואנחנו מנסים להבין איך אנחנו גורמים לכל המוסדות במדינת ישראל להבין שהאנשים האלה, צריך לגדל אותם, לשמור עליהם, ולתת להם כל מה שאפשר, כי אנחנו בנויים עליהם כמדינה.

דרך אגב, קרה לנו דבר אחד טוב במלחמה הזו ביחס למילואים, יצא פה יוסרי מקמל"ר. וזה שפה ושם באים אלינו אנשי קבע ואומרים לנו, תנו לנו את הזכויות של אנשי המילואים.

הם כבר מקבלים.

כן, אבל הם עדיין באים בטענות, לפעמים מוצדקות. הם אומרים, תשמעו, דאגתם להם יותר מאשר לנו.

לא נכון.

עדיין יש הרבה יותר לדאוג לאנשי המילואים.

לפי מה הם מקבלים?

אל תדאגו, חברים, אני איש המילואים.

אנשי הביטחון לא מקבלים.

זה לא נכון.

אני אומר לך מה הם אומרים, אני לא אומר מה נכון. ועדיין יש לנו המון עבודה כאן, וכמו שאמרה כאן חברת הכנסת גוטליב, אנחנו עדיין נותנים להם 50% ממה שמגיע להם.

יש בקבע הבדל בין ייעוד קדמי לייעוד אחורי ועוד כל מיני ייעודים.

יאיר, מל"ג, בבקשה.

קודם כול, על מה שהיה פה מקודם, על דברים שאי אפשר לדבר עליהם פה, אני אשמח, יש לי הרבה מה להרחיב בזה. אני בקשר מאוד מאוד, לפעמים על בסיס יומי, לא יכול להרחיב, בדיון חסוי אוכל לדבר על הכול. זה א'.

טוב.

דבר שני, לגבי כוחות הביטחון. אין הגדרה ממשלתית מה זה כוח ביטחון. אני אגיד לכם באילו דברים נתקלנו. אנחנו נתקלנו לדוגמה בחיצי צפון, פנו אלינו, אני לא זוכר אם זה היה רשות הטבע והגנים או איזשהו ארגון שפועל, לא על כיבוי, אבל שריפות באזור הצפון, יערות, עניינים. האם הם כוחות ביטחון, האם הם לא כוחות ביטחון? אנשי החירום ברשויות המקומיות, האם הם כוחות ביטחון או האם הם לא כוחות ביטחון? מתנדבי מד"א, האם הם כוחות ביטחון, או האם הם לא כוחות ביטחון?

אני אגיד לכם גם מה המורכבות. מי צובע למוסד אקדמי מי אותו גורם? אנחנו יודעים להגיד, אחרי תקופה מאוד ארוכה אנחנו יודעים עם הארגונים הגדולים. הארגונים הגדולים כבר יודעים להצביע, אם אלה ארגוני הביטחון, אם אלה אנשי הקבע, משטרה, כיבוי, יודעים להגיד.

איפה זה נופל? איפה לא?

על אותם שאמרתי, אלה בצפון שמכבים את השריפות ביערות, על מתנדבי מד"א, זה על הסטודנטים ב - - -

מה אתה מציע? מה הפתרונות שאנחנו נותנים לאנשים היקרים האלה?

כרגע אני רק אומר שזו הבעייתיות, שאין הגדרה.

האם אתה צריך חקיקה שתגדיר מיהו איש זרועות הביטחון בישראל?

כן.

זה אתה תגיד, אתה המחוקק, אני רק אומר לך מה כרגע.

אני שואל אותך כאיש הרשות המבצעת.

אבל, ועכשיו אני אדבר על מל"ג. אנחנו פה מדברים על הארגונים הגדולים, משטרה, קבע, הארגונים הביטחוניים האחרים, אנחנו כן יודעים כי אנחנו בקשר איתם וגם המוסדות בקשר איתם. ומה שעוד חשוב להגיד, חוקית מל"ג יכולה לקבוע כללים לחיילי המילואים, כל השאר, לא הוגדרנו, אף אחד לא אמר, זה חוק זכויות הסטודנט.

זו לא הגדרה שאתם יכולים לקחת לעצמכם?

לא. חוק זכויות הסטודנט הגדיר לנו מה אנחנו יכולים. אנחנו יכולים על נשים לאחר לידה ובהיריון ואנחנו יכולים על חיילי מילואים, זהו.

כלומר, גם בזה נדרש תיקון חקיקה, זה מה שאתה אומר.

יאיר, אבל מעבר - - -

שנייה, תן לו רגע.

חוץ מהעניין הזה, אני רוצה להגיד, אחרי שעכשיו אמרתי את כל הלקונות בחקיקה וכל הדברים האלה, בואו נדבר על התכל'ס עצמו. קודם כול על הארגונים עצמם, הארגונים עצמם שאני יכול להגיד, משטרה, קבע, כל אלה, ארגוני הביטחון, נמצאים איתנו בקשר. אם יש טענות של אותם סטודנטים, יכול להיות שיש טענות, אני לא מכיר אותן, יכול להיות שיש טענות, אנחנו נשמח לדעת, כי אותם ארגונים נמצאים איתנו בקשר, אוקיי? ככה שאי אפשר לטעון.

שנייה, יאיר, אני עוצר אותך בזכות היו"ר. אני אסביר משהו, חלק גדול מהפער שמדברים, וזה נוגע לכל התחומים פה, ולצערי, בוועדת חינוך אנחנו שוברים איתכם את הראש על האירוע, ודבורה כבר חטפה מאיתנו כמה פעמים, לפעמים לא באשמתה, היא פשוט המייצגת. מאוד מאוד קשה לנו כנבחרי ציבור לקבל את זה שהחופש האקדמי מגיע לאזור הזה, מאוד קשה לנו. קשה לנו לשמוע שמרצה מסוים, אנחנו נותנים לו את החופש האקדמי ובשם זה הוא לא נותן לסטודנט שלו את הזכויות, קשה לנו.

היה פה אירוע של אוניברסיטה מסוימת, אני לא אנקוב בשמה, שהמשיכה לבחון בזמן המבצע באיראן. הם אמרו, זו לא חובה, זו רשות. אבל בפועל מה הם עשו? הם הפלו בין סטודנט שיש לו עוד מועד לסטודנט שאין לו עוד מועד. ואנחנו אמרנו להם, תקשיבו, חבר'ה, אתם עושים פה טעות.

אתה מערבב את הדיון עם ועדת בריאות על עניינים - - - כוחות הביטחון אבל.

אבל הנקודה היא אותה נקודה, השוואה. לא יכול להיות שיש מכללה מסוימת שהיא מעולה בקשר שלה עם המשטרה ושב"ס ואחרת שהיא על הפנים. כי אנחנו רוצים שהרגולטור יתערב בדיוק בזה, ואם זה לא הרגולטור המבצע, זה יהיה הרגולטור המחוקק.

ואם ארגוני הביטחון מעבירים למוסדות ואומרים, רגע, הוא קדמי, הוא צריך, הוא אחורי, לא צריך, והאחורי בא ואומר, אני לא בסדר, למה אני לא מקבל כמוהו?

זה בסדר, זו זכותם, זה מותר להם לעשות.

אוקיי, זה מותר להם, אבל אז אנחנו מקבלים את התלונות האלה, מה אנחנו עושים איתן? אנחנו אומרים, לא, ארגון הביטחון, אתה צריך לתת גם לו את ההשוואה. אנחנו לא יכולים להתערב בדברים כאלה. אם הוא בא ואומר לנו, הוא קדמי, הוא צריך, והוא לא.

מה אתה מציע לפורום הזה, יאיר?

מה שאני אומר, אני גם לא סיימתי להגיד שמל"ג כן התייחסה לעניין הזה, אמנם באיחור. אנחנו במרץ 2024 לראשונה התייחסנו, בהתחלה לקבע ולבני משפחותיהם, מאוחר יותר, בספטמבר 2024 אנחנו גם קבענו למוסדות, בגלל חוסר הסמכות שיש לנו, אנחנו ביקשנו מהמוסדות לתת התאמות והשלמות גם לאוכלוסיית כוחות הביטחון, וגם אנחנו חיזקנו במהלך השנה האחרונה את הקשרים של המוסדות עם כמה וכמה ארגוני ביטחון שאנחנו לפחות נמצאים איתם בקשר.

אנחנו לא יכולים להיות עם כולם כי זה הכול. אני לא יכול להיות בקשר עם כל רשות מקומית שיש לה נציגי חירום, אלא אם כן הם פונים אליי או איכשהו קורה. יש קושי עם זה, גם עם ההגדרה, וגם אנחנו כן מטפלים בנושא הזה והמוסדות כן מטפלים בנושא הזה, לא תמיד אפשר לתת הכול, ולא תמיד גם, עם כל הכבוד, גם הארגונים רוצים לתת את הכול.

אני רק מבקש, ראיתי שניגשת אחרי השדולה ודיברת כאן עם כמה יו"רים, אני באמת מציע שתעשה שולחן עגול עם יו"רי האגודות, מאורגן.

בשמחה.

אני מזמין. אם זה יוצא מהיום הזה, כבר הרווחנו משהו.

הייתה ועדה אחת שכבר קבענו שנעשה שולחנות עגולים, בסוף אני לא יודע איפה זה נפל, לצערי.

אני רק אגיד שאני בעצמי הייתי יושב ראש אגודת סטודנטים במכללת תל אביב יפו במחאה החברתית, ב-2011.

אתה יודע שגם אני הייתי סטודנט, וזה עדיין לא פוטר אותי מלדבר איתם.

רגע, לפני שהדיון מתפזר.

לא, הוא לא מתפזר.

אני פתחתי, בדקתי בחוק זכויות הסטודנט באמת והסתכלתי, ויש פה הרבה אוכלוסיות שזכאיות לקבל הטבות, צריך להבין איפה הפער.

איפה בדקת? בנבו?

לא, דקה, אני מנסה להבין איפה הפער ביניכם. כי אנחנו מבינים כרגע, כולם פה יושבים, יושבי ראש האגודות, אנחנו מבינים שהפער ביניכם. זאת אומרת, או שיש לקונה בחוק, או שאין לקונה בחוק. לפי מה שאני מבין פה, אני רואה סטודנטים משוחררים במילואים, נכון? סטודנטים עם מוגבלויות, הורים, נשים בהיריון ולידות, הורים הם אוכלוסיות מאוד רלוונטיות, עולים חדשים, סטודנטים ממיעוטים ואוכלוסיות בפריפריה, שגם הם יכולים - - -

מאיפה אתה מקריא?

לא נכנסתי לנבו, סתם עשיתי צ'אט GPT, הכי פשוט בעולם.

לא, צ'אט GPT זה לא מדויק, סליחה.

תתייחס לי רגע. אין בעיה, אמרתי, לא נכנסתי לנבו.

אני אתייחס למה שאמרת.

אתה מכיר את החוק, תתייחס לזה. זה שקר מוחלט? לא קיים בחוק?

דבורה פה, זה בסדר, אנחנו העברנו מקל לדבורה מהמל"ג, מייד גם ניתן לה לדבר. בבקשה.

משפט רגע לפני, באישורו. אני רוצה להגיד שיאיר, באמת באופן אישי, הוא אחד הזמינים, הוא עונה לי להודעות, ויאיר, חלילה זה לא אישי, ואני רוצה להגיד את זה בפורום הזה, ואנחנו מאוד מעריכים אותך.

הוא כבר התרגל.

קבענו גם קודם פגישה.

מצוין. אמרתי, כבר את זה השגנו מהיום הזה.

שחר, הטענות לא אליו, הטענות למל"ג.

חשוב לי רק להגיש כי זה היה קצת כזה.

ברור שזה לא אישי, זה חד משמעית לא אישי.

חבל שיאיר הולך.

יאיר, צריכים אותך.

לזרוק פה עוד איזה משהו לדיון. לא הצגתי את עצמי מקודם, אני אלון קמינר, בן 28, סטודנט, נפצעתי ב-14 באוקטובר הראשון. את התואר שלי המשכתי ממיטת טיפול נמרץ, חצי מהמבחנים עשיתי ממש מבית החולים.

אני לומד באוניברסיטת תל אביב הנדסת תעשייה וניהול. אני מחר מתחיל תקופת מבחנים אחרונה.

אין הערכות חלופיות ב-STEM.

מה זה הערכות חלופיות ב-STEM?

אלון, תמשיך.

אני חושבת שהאיש מדבר ומוכיח את העניין.

למה אני מציין את זה? כדי שיהיה לי רגע את הקרדיט על זה שבכיין אני לא, אני יודע לעבוד קשה, ואני בשאיפה אסיים באמת עם חברים שלי את התואר. אני רגע רוצה לזרוק לדיון הזה את הצורך בפתרון שהוא לטווח קצר. מדברים פה על טווח בינוני-ארוך, על שינוי הגדרה וכזה. אנחנו נכנסים ל-2026, המושב הזה יוצא לפגרה, נכון?

נכון, לצערנו הרב.

הבעיה, כמו שאני שמעתי, שוב פעם, אני לא בקיא בנושא, זה לא תחום ההתמחות וההתעסקות שלי, אני פשוט שומע פה מחברים שלי, זה שיהיה להם את הכוח, אני אקח את זה רגע לעולם אחר, סליחה. בתחום של מלחמה באנטישמיות יש את קמפ והם עשו ארגון סטודנטים ענק, כנס סטודנטים ענק בניו יורק, 400 אוניברסיטאות מכל העולם, איך לתת משפטית את היכולת לוועדי הסטודנטים בתוך הקמפוסים להילחם באנטישמיות שנמצאת בחו"ל.

העניין שיש לך מרצים, ואני נתקלתי בזה, אני אומר לך, אם המרצה הזה היה טיפה דוחף עוד טיפה, הייתי מתפוצץ עליו, המזל שלו זה שלא היה לי כוח, לי לא היה כוח להתעסק בזה. ואני רק חושב מה יש לחברים שלי שהם מילואימניקים והם הרבה יותר שקופים ממני. אני מחר הולך לדיקן, אני הולך לנשיא האוניברסיטה, הוא פותר לי את זה, הם לא מתעסקים איתי. אבל איתי זה קל, אני יושב בפאנלים, אני בחדשות, כל היום בחדשות, זה קל, אבל זו לא חוכמה. ואני רוצה, ממה שאני חווה פה, אני אומר לך שוב פעם, אני אורח לרגע, יש פה ועדי סטודנטים סופר מקצועיים, סופר מעורבים, סופר יש להם יכולות ארגוניות ויודעים להוציא דברים לפועל, נשמע שרק צריך לשחרר להם קצת כוח.

אוקיי.

מה שאני רוצה להוסיף פה זה מה אפשר לעשות בטווח הזמן הקצר כדי לתת להם את המרצה הזה שאומר לי, אני לא רוצה, להגיד לו, אתה חייב.

מצוין. יושבת לידך, שניים משמאלך, דבורה, נציגת ור"ה.

ועד ראשי האוניברסיטאות. תודה רבה על ההזדמנות גם להשתתף וגם להגיב, וכמובן להתחיל ביום הקשה והבוקר הקשה עם הבשורות האיומות שקיבלנו הבוקר, ולשלוח את התקווה שהדברים יסתיימו בטוב, ובעיקר ש-50 החטופים ישובו כמה שיותר מהר.

אני מתנצלת, אני פשוט במקביל בוועדת חינוך על נושא דומה ולכן אני רצה מכאן לשם. הבנתי שהשיח כאן היה על הקלות או התאמות שרוצים שיינתנו למי שהם לא בהכרח משרתי מילואים, אלא קבוצות אחרות.

נכון.

לזה אני רוצה רגע להתייחס. בתשפ"ד, ב-8 באוקטובר 2023, יום לאחר הטבח הנורא של שבת, התכנסו כבר ראשי האוניברסיטאות והתחילו בפעולות יזומות לטובת הסטודנטים המשרתים. וכמובן שתשפ"ד הייתה לחלוטין בזווית של התעסקות איתם, אנשים, אזרחים שנשלפו מהחיים שלהם בצו 8 ונשלחו להגן על המדינה. היה מתווה לקליטת סטודנטים לרפואה מחו"ל שלא יכלו לחזור ללמוד בחו"ל וקיבלנו 80 כאלה לאוניברסיטאות בכל השנים ברפואה בתשפ"ד, והתאמות כאלה ואחרות שניתנו באותה שנה.

לקראת תשפ"ה נעשתה כבר הפקת לקחים, היה קשר קבוע ורציף עם אגודות הסטודנטים, עם ההתאחדות ועם השטח. בתחילת תשפ"ה ור"ה יזמו, יו"ר פורום הרקטורים של ור"ה, פרופ' עודד רבינוביץ' מהטכניון, יחד עם ור"מ, עם המכללות הציבוריות, ורמ"א, המכללות לחינוך, והיה לנו קשר בעניין הזה גם עם קמ"לר וגם עם המל"ג, והמל"ג אפילו בירך על המתווה. נוצר מתווה אחיד של הטבות והתאמות למהלך הלימודים של תשפ"ה. במתווה הזה הוגדרו מספר קבוצות שמקבלות התאמות. המקסימלי הוא כמובן למשרתי המילואים ובני ובנות זוגם עם ילדים עד גיל 13. זה תואם את החוק שהתקבל, הוראת השעה שהתקבלה, את כללי המל"ג. לצידם גם שורדי נובה, פצועים ובני משפחות, הורים ממשפחות שכולות, ועוד ועוד ועוד.

מה שקשור למשרתי כוחות הביטחון, לתחילת הדיון כאן, אגב, רק למען הפרוטוקול ושיירשם, כל ההצעות שהציעה חברת הכנסת טלי גוטליב פה בתחילת הדיון, כולן יושמו עוד בתשפ"ד, מיושמות בתשפ"ה, וייושמו גם בתשפ"ו. אבל סטודנט שהתחיל ללמוד בתשפ"ד, ויש לו איקס נ"זים שהוא צריך לעשות במהלך תואר, כמות הנ"זים שהוא יכול לקבל בפטור הולכת ויורדת משנה לשנה כי עדיין יש ליבת ידע שצריך לתת לו, כי אנחנו רוצים מהנדסים טובים, רופאים טובים, עובדים סוציאליים טובים, מרפאים בעיסוק טובים ועוד ועוד, וכל זה כמובן גם בלשון נקבה אם צריך.

אנשי הקבע ושירותי הביטחון, אנחנו מכירים את כולם. גם יאיר יוכל להגיד את זה בדיון סגור אם תרצו לעשות, אבל עוד בתשפ"ד קיבלנו פניות, גם פנו אליי באופן אישי, גם נציגים מכל שירותי הביטחון שאתם רוצים ויכולים להעלות בדעתכם. הם צוידו בניירות מתאימים. כל האוניברסיטאות מכירות בדיוק מי לומד אצלן, באיזה סטטוס.

את לא רואה פערים בין מוסדות, שיש כאלה שנותנים יותר וכאלה שנותנים פחות, דבורה?

שוב, יש ניסיון, הפערים הם מובנים. שנת הלימוד של האדם, מה הוא לומד.

לא, אני מדבר בין מוסדות.

יש הבדל בין מישהו שלומד ב-STEM וצריך לעשות עכשיו מעבדה בכימיה או בביולוגיה והוא צריך להיות נוכח במעבדה והוא לא יכול לראות, לא צילום, לא זום, ולא שום דבר כזה, או לעשות הכשרה מעשית, אם הוא לומד - - - או לומד ריפוי בעיסוק.

בין מוסדות.

ברור שיש פערים, בוודאי שיש פערים. אני יכולה לדבר על האוניברסיטאות, אני לא אתיימר לדבר בשם הגופים האקדמיים האחרים. הניסיון הוא כמובן לייצר אחידות ככל הניתן, אבל יש מקרים, גם בין הסטודנטים יש מקרים מיוחדים, וחלק מהבקשות הן יוצאות דופן. אמרתם בעצמכם, שירותי ביטחון, איש זק"א שהיה והציל כל הלילה, או מישהי בכיבוי אש שעכשיו דווקא ביום הזעיקו אותה לשריפה. הדברים משתנים, הצרכים משתנים.

אנחנו עכשיו חודש יולי, סיימנו, אני חושבת שאפילו הטכניון, אולי בטכניון נשאר עוד שבוע, שנת הלימודים תשפ"ה, לשמחתנו, הסתיימה עם מבצע עם כלביא בתוכה, עם השבועיים באמצע. ונתנו גם שם פתרונות ואפשרו בזום, אפשרו לא להגיע לקורסי חובה. אנחנו עכשיו מתחילים את תקופת הבחינות. אנחנו מאוד מקווים, ויש לנו גם אינדיקציות ראשוניות לדעת שלא יהיו אחוזי נשירה גדולים בקרב משרתי המילואים.

יש לי שאלה קטנה.

רגע.

אנחנו הולכים לסיים עם כל הקבוצות האלה את תשפ"ה בצורה מאוד מאוד טובה. יש ועדות חריגים בכל המוסדות, ברור לחלוטין שאין 100% בשום דבר, ויכול להיות שפה מישהו נפל בין הכיסאות או פה מישהי לא הגישה את הטופס. כן, לפעמים צריך גם לתת את הטופסולוגיה, כי מה לעשות? האוניברסיטה לא יודעת בטלפתיה לקרוא מה היה אצלו ומה היה אצלה. אבל מהפקולטות לרפואה, שאני מרכזת את פורום דיקני רפואה, שהיה מתווה, עכשיו עדכנו את המתווה של הקבלה לשנה הבאה ואת מתווה בחינות הגמר, החבר'ה שמסיימים השנה שנה שישית קיבלו הטבות והתאמות גם לאורך מילואים, גם לעניין של השבועיים של עם כלביא שהוציאו אותם מהלימודים, ועוד ועוד ועוד. אנחנו לחלוטין בתוך זה וקשובים לדבר הזה.

אוקיי.

בצד השני, אני רוצה רק להזכיר פה לכולם, אנחנו רוצים שהתארים שלכם יהיו שווים.

נכון.

שווים בעבודה, שווים למחקר, שווים ללימודים בחו"ל אם תרצו, למרות שכמובן עדיף שתישארו בארץ. זה האיזון העדין שעליו שומרים פה, וזה לא פשוט.

יוסרי, נציג קצין מילואים ראשי, בבקשה.

אני יכול רק שאלה קטנה?

לא, לירן, רגע. יש פשוט עוד שלא דיברו ואני רוצה שיסיימו. יוסרי, בבקשה.

אני אהיה קצר. תודה על הוועדה ועל ההזדמנות. אני אגיד שגם במתווה תשפ"ד, עשינו אותו, כמו שאמרה פה דבורה, בשיתוף עם ור"ה, כמובן הייתה ועדת חינוך בתוך הסיפור, וגם המל"ג. ואחת ההבנות או ההבנה המרכזית שהגענו אליה שם זה ההיבט של מי שדיבר פה על אכיפה, על עניינים של אכיפה. זאת אומרת, אם יש מקומות שלא מקיימים את זה, גם למל"ג יש את המוקד וגם לנו, אנחנו יודעים להגיע עד רמה של נשיא האוניברסיטה וגם אותו מרצה שלא מקיים את זה.

זאת אומרת, זה משהו שגם פרסמנו אותו ואמרנו את זה באינספור ועדות פה בכנסת. אם יש כאלה מקרים של מרצים, היו, זה לא שלא היו, היו מקרים בודדים, היו מקרים, וידענו להגיע עד לשם ולערב את הנשיא ואת הרקטור ואת הדיקן ואת כל מי שצריך בדרך כדי לממש את המתווה. ההבנה העיקרית שהייתה בעניין הזה, שיש כבר מבנה חקיקה מוכן, באו המוסדות ואמרו, לא צריך ללכת לחקיקה, אנחנו שותפים למתווה ואנחנו מקבלים את זה עלינו.

ויוסרי, בעיניך זה הוכיח את עצמו?

אני אומר שכן, אלא אם עכשיו תבוא ותגיד, חוץ מהמקרים הבודדים, וזה לא היה גורף, וזה לא היה משהו שהוא כללי. למה כן? כי עצם העובדה שמישהו שותף ובא והיה בתוך התהליך, הוא אומר לך, זה בא ממני.

יוסרי, והמתווה לתשפ"ו מוכן?

אני אתייחס לזה. לגבי תשפ"ו, התחלנו להניע את הדבר הזה, נפגשנו עם ור"מ ועם ור"ה. אנחנו מדייקים מול ור"מ את הדברים, מול ור"ה עדיין אנחנו לא בהסכמות. ונראה, הבסיס יהיה בסיס של תשפ"ה, יש שם עוד דברים שאנחנו כן רוצים לדייק ולהוסיף שם.

אנחנו כאן בוועדה קוראים לוור"ה ולוור"מ לסיים את התהליך הזה בהקדם. חלק ממה שחסר לסטודנטים שלנו זה ודאות ויציבות אחרי שנתיים של לחימה, ולהוציא מתווה מוסכם. והוועדה גם מציעה את שירותיה, בין אם זו הוועדה הזו, בין אם זו ועדת חינוך, במקרה של חוסר הסכמה, לשבת ולהתערב ככל שזה יידרש.

לירן, שאלה קצרה.

כן, אני אשאל שאלה קצרה. קודם כול, כל הכבוד שאתה באמת גם מול ור"ה וור"מ מנסה להגיע להסכמות, אנחנו ניסינו כמה פעמים וקצת קשה. רק שאלה קטנה, דבורה, בקשר למבצע עם כלביא, שדיברת על אחידות במצבי חירום. במבצע עם כלביא באוניברסיטאות הייתה אחידות במתווה ובאופן ההתנהלות שלהן כלפי הסטודנטים?

לא הייתה אחידות כיוון שכל אוניברסיטה נמצאה בשלב אחר בסמסטר, זה תפס כל אוניברסיטה בשלב אחר, אבל כל האוניברסיטאות נתנו את הפתרונות הדומים: לימודים בזום, דחיית עבודות, מועדים נוספים לבחינות, וככל שניתן, הערכות חלופיות.

אני לא מכיר את זה, לא מכיר את האחידות הזו, לצערי.

סליחה, איפה אתה לומד?

אני? אני סגן יושב ראש התאחדות הסטודנטים הארצית, לירן, נעים מאוד.

בסדר. אתה לא חבר - - -

לא. אני לא מכיר את האחידות הזו. משיח עם יושבי ראש של אגודות הסטודנטים, לא פעם ולא פעמיים עלינו לכמה זומים וכמה פעמים ניסינו לדבר, וזו בדיוק הסיבה שגם בוועדת החינוך, בדיון החירום שכינסנו, דרשנו מתווה אחיד שיהיה מותאם לכולם, שיחול על כולם, גם על משרתי כוחות הביטחון, גם על המתנדבים, גם על הסטודנט הרגיל, גם על המילואימניקים.

נכון מאוד.

שלא נצטרך כל פעם לקיים את הוועדות האלה ולעמוד על שתי הרגליים האחוריות שלנו ולהילחם על לקבל את התנאים הראויים. ואנחנו לא מבקשים הקלות. הפגיעה באקדמיה, בתארים, אנחנו שומעים את זה עוד מהקורונה. זאת אומרת, כשחיפשנו פתרונות על איך להיבחן ואיך ללמוד בקורונה - - -

לירן, שים נקודה.

זו הדרישה, מתווה אחיד, זהו.

מצוין. לילך, יש לך דקה.

תודה. אני סטודנטית מקמפוס מקצועות רפואה וטיפול בעין כרם של העברית. קיוויתי לקום בבוקר, לפתוח חדשות, ולראות הסכם שנחתם, שהחטופים צפויים לשוב הביתה, והחיילים שבים הביתה, ובמקום זה, עדיין מופקרים מאחור 50 חטופים וחמישה בחורים צעירים נפלו בקרב. עוד הותר לפרסום שאי אפשר להיות אדישים אליו, אי אפשר להמשיך כרגיל.

לפני 641 יום, קמתי ב-6:29 בכרמי יוסף, ישבתי עם ההורים שלי בממ"ד, ראיתי את המצב בארץ, שחברה הכי טובה שלי נצורה בנחל עוז, ושלחתי הודעה ליחידה שלי כדי לקפוץ ולעזור. אני משרתת ביחידת הית"מ של פיקוד העורף, יחידה שתומכת במד"א. אנחנו מאיישים את כל האמבולנסים, זה הצו 8 שלנו, לתת מענה רפואי דחוף וראשוני, לפנות חייל פצוע מנירים לחבירה למטוס, לפנות עובד זר בחקלאות ללא רוח חיים בגלל מטח נוסף, לפנות שורדי פסטיבלים מסורוקה לבלינסון כי אין מקום בבית החולים עבורם.

גם אני, גם אם לא הייתי פצועה, אני עדיין חיה את 7 באוקטובר. המוטו של פיקוד העורף הוא "המטרה, הצלת חיים", זה אני מכירה מהשירות הסדיר שלי עד למילואים. וזה הצו 8 שלנו, לא להפקיר אנשים ופצועים מאחור. אם אני רואה מולי 250 פצועים ובוחרת להשאיר מאחור 50 פצועים, אני נפגעת מוסרית, אני לא ממלאת את התפקיד שלי. ואלה הזכויות של אנשי הביטחון והמילואים על המענה האקדמי, הזכות ללמוד נרמסת כאן כמו שמוזכר.

איזה מענה אקדמי זה כשהאוניברסיטה שלי והנציגים שלי באגודת הסטודנטים מורידים תמונות חטופים כי זה לא אסתטי, כי זה לא התחום בו האגודה מוכנה להביע את דעתה? מוכנים להשתיק את הפעילויות שלנו כסטודנטים שרוצים לפעול למען החטופים. אבל אני זקוקה לאוניברסיטה, לאגודות, להתאחדות הסטודנטים ולכם, מקבלי ההחלטות פה, כי אי אפשר ללמוד כשיש חטופים המופקרים מאחור.

בדצמבר 2023 חזרתי לתואר, חזרתי ללמוד ריפוי בעיסוק בתואר ראשון כשכרמל גת מתואר שני בריפוי בעיסוק שפגשתי במסדרונות באחד המבחנים שלהן נשארה מאחור כי העסקה הראשונה פוצצה על ידינו והשאירה אותה לגורלה, והיא נרצחה ב-1 בספטמבר 2024. את הסמסטר של אוקטובר 2024 התחלתי עם שבר ענק יותר בלב, שאני עמדתי מנגד, חזרתי לשגרה בלי כרמל, ועכשיו זה מאוחר מדי.

זה אותו שבר שאני מרגישה על כך שהוקפצתי רק ב-17:00 ולא כבר ב-6:29, כשהתחננתי לקחת אמבולנס ולנסוע לעוטף. יש עדיין חטופים בחיים, וחובתנו עכשיו לדאוג להם, זה גם למען הזכויות שלי. כשהחטופים עדיין שם וכשמדברים על עסקה חלקית זה משפיע עלינו כאנשי ונשות רפואה וטיפול. שולחים אנשי רפואה וטיפול עכשיו להחליט מי יותר הומניטרי, לקבוע מי לחיים ומי יופקר לאחור לגורלו עוד פעם. איך נראה אדם שכבר 641 יום שבוי בידי ארגון טרור? איך שורדים כל כך הרבה ימים בתנאים לא הגיוניים, לא אנושיים? כבר 41 חטופים וחטופות שנחטפו בחיים נרצחו בשבי.

לילך, שימי נקודה, כי אנחנו צריכים לסיים.

אני מבקשת שכשאנחנו מדברים על הזכויות שלנו, תבינו שאנחנו זקוקים לחטופים בבית ולחיילים בבטחה בבית, אלה אנשי הביטחון. אני כל פעם מפחדת מצו 8 למה יקרה לי עכשיו. הייתי עכשיו בתל אביב זו פתאום הפכה להיות חזית, פתאום לראות אנשים ובניינים הרוסים. וההרס הזה מתקיים בלי שאנחנו רואים אותו יום-יום כמו שחוינו במתקפה באיראן. אנחנו חייבים להוציא אותם, חייבים לחתור להסכם כללי, כולל, שמחזיר את כל החטופים הביתה, מחזיר את החיילים הביתה בשלום, ודואג פה לביטחון אמיתי. לא שוב לעסוק בזכויות של פיצויים, אלא באמת שנוכל להיות בשגרה אמיתית, שהמוסר שלנו לא נפגע.

תודה רבה, לילך.

אני מסכם את הוועדה. אני חושב שנאמרו פה הרבה מאוד דברים חשובים, אפילו קריטיים. אני חושב ששלוש המסקנות המיידיות שעוברות לעשייה הן קודם כול שיהיה מתווה אחד מוסכם לכל המוסדות שלא נתון לשיקול דעת; השנייה היא קשר ושיח בין הגופים לבין האגודות מייצגות הסטודנטים והסטודנטיות; ושלישית, מתווה ברור לתשפ"ו. שמענו על השיח שמתקיים, הוועדה מדרבנת וקוראת לסכם את המתווה הזה בהקדם אחרי שיח פתוח עם הסטודנטים על מנת שתהיה ודאות כיצד נראית שנה הבאה ותהיה התחשבות.

תודה רבה לכולכם על השיח. ממשיכות ועדות נוספות, מוזמנים גם לשם, תודה. הוועדה הזו נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 14:00.