פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



47
הוועדה המיוחדת לענייני הצעירים
01/07/2025


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 92
מישיבת הוועדה המיוחדת לענייני הצעירים
יום שלישי, ה' בתמוז התשפ"ה (01 ביולי 2025), שעה 12:00

אי השבת החטופים - השפעות והשלכות הטראומה המתמשכת על הדורות הבאים

חברי הוועדה: נעמה לזימי – היו"ר

יונתן אמסטר - מנהל תחום בכיר ורגולציה בבריאות הנפש, משרד הבריאות

מור כרמלי - נציגת דור העתיד של ישראל באו"ם, רשות הצעירים

יעל דרור - אחות מתנדבת, מערך בריאות, מטה משפחות החטופים

תמי סמיש-נמליך - עו"ס, דוקטורנטית, מיזם 'בואו' - מצילים אותם ואותנו

ד"ר אמיר בלומנפלד - יזם שותף, מיזם 'בואו' - מצילים אותם ואותנו

ד"ר ענבל בר סלע - פסיכולוגית קלינית, מיזם 'בואו' - מצילים אותם ואותנו

ד"ר זאב פלדמן - יו"ר ארגון רופאי המדינה

אסתר בוכשטב - אימו של יגב בוכשטב ז"ל, משפחות נפגעי הטבח והמלחמה

גיל דיקמן - משפחת חטופים, משפחות נפגעי הטבח והמלחמה

שי דיקמן - בת דודתה של כרמל גת, משפחות נפגעי הטבח והמלחמה

נעמי אופק - קרובת משפחה של דרור אור ז"ל, נוער למען החטופים, משפחות נפגעי הטבח והמלחמה

ברי מאירוביץ' - מנהל קהילה, קיבוץ נחל עוז

מיכל מגן - מנהלת קהילה, קיבוץ נחל עוז

מריאל הוברמן - מנכ"לית, הסתדרות הפסיכולוגים בישראל

סיון קורן - יו״ר התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית

ד"ר יואב גרובייס - פסיכולוג קליני, המחקר לחקר האובדנות והכאב הנפשי

רתם איזק - עיתונאית, ידיעות אחרונות

לי הופמן אגיב - אקטיביסטית חברתית

נועם שרוני - דובר, נוער המחנה הממלכתי

ערן מרגלית - החזית הוורודה

עדי ישראלי - סטודנטית M.A. באוניברסיטת תל אביב

ליאור מילוא - מחאת הנשים להחזרת החטופות והחטופים

דגנית יוסף - ראשת מרחב צפון, בונות אלטרנטיבה

הדס זאנגי - יו"ר הדמוקרטים הצעירים

אוריה הראל - מוביל מחאת הנוער, נוער למען החטופים

ד"ר כרמל בלנק - חוקרת, המרכז לחקר אובדנות רופין ומרכז טאוב

לילי הלפרין - ראש המרכז, מרכז אמת לסובלנות

רון יאמין - המטה המדיני - יוזמת ז'נבה ושלום עכשיו

יובל בן בסט - חבר מועצת אזור

זמיר חיימי - דוד של טל חיימי, משפחות החטופים

יהודה כהן - אבא של החייל החטוף נמרוד כהן, משפחות החטופים

ד"ר עינת יהנה - ראש תחום שיקום, מטה משפחות החטופים

דפנה סידס-כהן

חבר תרגומים, יפית גולן



רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



אי השבת החטופים - השפעות והשלכות הטראומה המתמשכת על הדורות הבאים

שלום חברים וחברות, אני מתכבדת לפתוח את דיון ועדת הצעירים של הכנסת, בנושא הכי חשוב שאפשר לקיים עליו דיון – אי השבת החטופים, והשפעות והשלכות הטראומה הממושכת על הדורות הבאים. 634 ימים שהמדינה הזאת דואבת, כאובה, ושנדמה לכולנו שאין אוויר.

אני כן רוצה לפני שאני אגיד כמה דברים, להגיד שהוועדה הזו קיימה בתקופת ההפיכה המשטרית דיון על השלכות ההפיכה המשטרית, לצד נספחי הקורונה על המציאות הנפשית וגם הטראומה בקרב צעירים. ולא דמיינתי אז שהיום הדיון הזה יהיה הרבה יותר קשה, עם ממצאים הרבה יותר קשים, נוכח המציאות הזאת של הפקרת האחים שלנו.

ואני כן רוצה לקשור, הצבר הזה של השנים האחרונות, שהוא בסוף מתחבר לאיזה קונטקסט של הפקרה, של אי לקיחת אחריות, של יצירת מציאות כאוטית וכאוס, והשיא של המציאות הזאת זו הידיעה שהערבות ההדדית היא מוקרבת בחסות הממשלה הזאת.

הדיון הזה הוא דיון שיהיו בו המון אורחים ומוזמנים חשובים. אני ממש מבקשת שגם לא יהיו התפרצויות ושכל אחד יוכל לדבר ולהחזיק את מה שהוא רוצה לומר. אני גם מבקשת, בגלל ריבוי האורחים ובאמת כל מי שפה הוא חשוב ואנחנו רוצים שהקול שלו יישמע, כן גם לקצר ככל שניתן, כדי לכבד את השאר שצריכים לדבר פה. ומבחינתי הדיון הזה יכול להיות ארוך, ואני עדיין רוצה שכולם יזכו לדבר ולהשמיע בתוך הפורום, אז בבקשה תיקחו את זה בחשבון בתוך השיח.

לפני שאני אקריא כאן משהו, אני כן רוצה להגיד, אני גאה בהיותנו אומה שמקדשת חיים. זאת לא חולשה, זאת הגדולה של מדינה שנוסדה לתפיסה שכל ישראל ערבים זה לזה. מי שמערער על הבסיס הכי איתן שלנו, הוא מערער עלינו.

ואני רוצה לומר, אנחנו מרבים לדבר על ישראל הדמוקרטית, ובצדק. אני רוצה גם לדבר על ישראל היהודית. העובדה שתחת הממשלה הזאת, שחטפה לנו את היהדות, מוקרבת המצווה החשובה ביותר, פדיון שבויים, מראה לנו באמת באיזו ציניות אפשר להחריב נורמות וערכים ולהשתמש בהם כמטבע עובר לסוחר סביב תפיסה פוליטית, או רצון פוליטי.

והתפקיד שלנו, גם פה בבית העם, זה להנכיח קולות אחרים, ולהגביר פה את האור ולדרוש את השיקום שלנו כחברה, שהוא קודם כל שיקום ערכי של נורמות שהוחרבו תחת המקום הזה. ואני כן אגיד כאן משהו מעודד, כי אני בטוחה שהרבה מהנתונים לא יהיו כל כך מעודדים. בסופו של יום, תחת כל מה שעושים כאן, את זה לא הצליחו לערער.

מרבית העם הזה, רוב מוצק, רוצה בערבות ההדדית, רוצה בהצלת חיים, רוצה בסיום המלחמה והחזרת כל החטופים. ואנחנו צריכים להיאחז בזה כמנוע של תקווה אמיתית, שאפשר יהיה לתקן, ואפשר לתקן, ואפשר לשנות. ואנחנו פה לא רק כדי להשמיע קול, אנחנו פה גם כאקט שהוא אקט של תיקון.

ותקווה היא הדבר הכי חתרני שאפשר להביא למציאות כאוטית, ולכן מבחינתי מה שאנחנו עושים פה הוא הדבר הכי חשוב, אז תודה לכם גם שהגעתם. בגלל שיש פה גם מידע רגיש ויש פה גם בני נוער, אני מחויבת להקריא רגע נוסח להקראה בתחילת הישיבה.

ברשותכם, כידוע, ישיבת הוועדה מוקלטת ומשודרת, והפרוטוקול וגם שידור הישיבה יפורסמו באתר האינטרנט של הכנסת. לאור העובדה שעלולים לעלות בישיבה נושאים הנוגעים לצנעת הפרט של קטינים, אנו מבקשים את כלל הגורמים, כולל ההורים, להקפיד על שמירת פרטיותם ולהימנע מלחשוף מעבר לנדרש.

כמו כן, אם יעלה דבר הנוגע לקטינות וקטינים ומקשר אותם לבדיקה, טיפול או אשפוז פסיכיאטרי, לטיפול והשגחה של עובד סוציאלי לפי חוק, לחלילה התאבדות או ניסיון התאבדות, או להליך פלילי המתנהל בבית משפט, חל איסור פרסום על פרטים מזהים שלהם ולכן הם לא יצולמו, יוקלטו ולא יכללו פרטים מזהים שלהם בפרוטוקול הדיון.

כמו כן, לאור האמור, אני קובעת כי בהתאם לסעיף 120 לתקנון הכנסת, ככל שתהיה בקשה מטעם חבר כנסת, שר או נציגו, או אם יעלה צורך לשם הגנה על קטין או חסר ישע, יימחקו מהפרוטוקול המפורסם לעיון הציבור פרטים מזהים של דוברות או דוברים קטינים לבקשתם או לבקשת משתתף אחר, אם העמדת הפרוטוקול לעיון הציבור עלולה לגרום להם נזק. רק בהקשר הזה, אני מניחה שזה לא יהיה, אבל במידה וכן, כן לשים לב לדבר הזה.

ואני כן רוצה לפתוח דווקא בנתונים המחקריים. את הדיון הזה יזמו יחד איתנו 'בואו' – באים ומצילים אותם ואותנו. קבוצה מעוררת השראה, שאנחנו פוגשים הרבה במחאות של מטפלים מבריאות הנפש על כל המערך, שקיימו מחקר. אנחנו כמובן גם נשמע את המחקר של המטה להשבת החטופים, ואנחנו נסדר את זה ככה שכולם ידברו, אבל חשוב שקודם כל יניחו פה את הקרקע לנתונים הממשיים, ואנחנו נעבור ליתר האורחים.

יפתח את הדיון ד"ר יואב גרובייס, פסיכולוג קליני, המחקר לחקר האובדנות והכאב הנפשי. אתה מדבר בשם המחקר שיצרתם, כן?

נכון. קודם כל תודה רבה על הדיון החשוב הזה, ותודה רבה על ההזדמנות לדבר בו. אני מדבר בשם קבוצה של חוקרים, שמאז ה-7 באוקטובר עוקבת אחר ההשלכות הנפשיות של אירועי ה-7 באוקטובר וכל מה שהתרחש בישראל מאז.

(הצגת מצגת)

אני רוצה לנצל את הבמה פה בשביל לדבר על שני נושאים. הנושא הראשון הוא הדאגה המתמשכת בציבור הישראלי כולו לחטופים, והדאגה מהטיפול של המדינה בסוגיית החטופים. הנושא השני הוא ההשפעה שיש לטיפול בסוגיית החטופים על האמון הבסיסי של האזרחים במדינה שלהם.

לגבי הדאגה, אני מתייחס לממצאים ממדידה שנערכה ממש לאחרונה, באפריל-מאי, בקרב מדגם מייצג של כלל האוכלוסייה הבוגרת בישראל. בקרב האוכלוסייה הזו ראינו ש-76% מאזרחי המדינה דיווחו שהם או מודאגים או מודאגים מאוד ממצב החטופים בעזה, כאשר 45% הביעו רמות דאגה גבוהות מאוד. וראינו שככל שרמת הדאגה שמדווחים עליה גבוהה יותר, ככה האזרחים מועדים לסבול ממצוקה נפשית חריפה יותר בטווח רחב של מדדים. זה כולל חרדה, דיכאון, תסמינים פוסט טראומטיים ושחיקה נפשית.

מעבר לדאגה, ראינו שכמחצית מהמשתתפים מפגינים חוויית אובדן חריפה, חוויה שאופיינית למצבים של אבל פתולוגי, כאשר קשה להמשיך הלאה וכאשר גורל האדם שאיננו תלוי בין שמיים לארץ. אצל אנשים שסובלים מחוויית אובדן כזו גם כן ראינו רמות גבוהות מאוד של מצוקה נפשית בכל המדדים שבדקנו, וגם ראינו שורה של קשיים בתפקודי יום-יום, כולל שינה, כולל קשיים בריכוז וכולל ירידה קשה באופטימיות ובתקווה לגבי העתיד. בדיון שעוסק בהשפעה על הדורות הבאים, כמובן שהפגיעה הזו היא משמעותית מאוד.

חוויית האובדן החריפה הזו מגדילה בצורה מאוד משמעותית את הסיכון ללקוט בשורה של הפרעות נפשיות, חרדה, דיכאון, פוסט טראומה, והיא גם מגבירה בצורה משמעותית מאוד את הפגיעה באמון במנהיגים ובמפקדים בישראל. זה מעביר אותי לנושא השני שרציתי להתייחס אליו.

כשאנחנו מדברים על חוסר אמון על רקע הטיפול בסוגיית החטופים, אנחנו מדברים על בגידה שהיא סוג מסוים של פגיעה מוסרית. זאת פגיעה רגשית ונפשית עמוקה שמתרחשת כאשר אנשים או גורמים שנתנו בהם אמון, מועלים באמון הזה ופועלים בניגוד לערכים הבסיסיים שעליו האמון הזה הושתת.

ברמה הלאומית זה קורה כאשר האזרחים מרגישים שהמדינה, ההנהגה או מוסדות שהיו אמורים להגן עליהם, לשמור על בריאותם או על שלומם הנפשי, מעלו בחובה הזו, ובמצבים חמורים יותר אפילו הוסיפו והחריפו את הפגיעה בעצמם.

ההשלכות הנפשיות של פגיעה מהסוג הזה הן חריפות ומקיפות. קודם כל, היא מגבירה מאוד את הסיכון לשורה של מצוקות נפשיות, שוב, דיכאון, חרדה, פוסט טראומה וגם אובדנות, אבל היא עלולה גם להוביל לעוד תחושות שליליות וקשות עם השלכות מרחיקות לכת.

קודם כל, אשמה ובושה אצל הקורבנות עצמם, אצל האנשים שנפגעו בעצמם מהבגידה בגלל שהם מרגישים אשמה ובושה על זה שהם נתנו אמון באחרים שמעלו בו. תחושות של חוסר אונים וזעם, שכמובן מביאות לשיתוק ולפגיעה בתפקוד היומיומי, ואולי יותר לענייננו פה, תחושות של ריחוק וניתוק.

מתרחש בעצם ערעור עמוק מאוד גם בתפיסת הערכים הבסיסיים, גם בתחושת הביטחון האישי והקולקטיבי וגם בתחושת השייכות. תחושת השייכות הזו בתורה פוגעת בעצם בנכונות של אזרחים להמשיך לקחת חלק פעיל בתוך החברה שבה הם חיים, להמשיך להתגייס לשורותיה, אפילו להמשיך לחיות במדינה שמעלה כל כך באמון שלהם.

במחקר שלנו אנחנו מתחקים אחר תחושת הבגידה הזו. אנחנו ראינו שכמחצית מאזרחי ישראל דיווחו על תחושת בגידה מצד המנהיגים או המדינה בעקבות ה-7 באוקטובר. אפשר לראות במצגת את השינוי במדידות לאורך זמן, אבל היא נותרת גבוהה מאוד עד היום. וכצפוי, אנשים שחוו תחושת בגידה אחרי ה-7 באוקטובר מפגינים רמות גבוהות יותר של מצוקה נפשית.

לסיכום, השבת החטופים היא נושא שיש לו השפעה מהותית, כמו שאמרת קודם, על הערבות ההדדית ועל החוסן הלאומי של מדינת ישראל ואזרחיה. מהמחקר אנחנו רואים שלא מדובר רק בטראומה פרטית של המשפחות והמעגלים הקרובים של החטופים, אלא בטראומה לאומית קולקטיבית שמטילה נטל כבד על כלל הציבור בישראל.

בתוך כך, אזרחים רבים מרגישים שהמדינה לא פעלה ועדיין לא פועלת מספיק כדי להגן עליהם, ובכך מועלת באמון בסיסי של הציבור בה, אמון בסיסי שחיוני ליכולת לחיות בה. הבגידה הזו מחריפה את המצוקה הנפשית, היא פוגעת בתחושת הביטחון, בתחושת השייכות, ומערערת עמוקות את המרקם החברתי.

לכן, מבחינת ההתנהלות בכל תהליכי קבלת ההחלטות שקשורות להשבת החטופים, חייבים להכיר גם בעומס הפסיכולוגי שמוטל על כלל הציבור. שיקום אמון הציבור במדינה ובמוסדותיה הוא רכיב קריטי ביכולת שלנו לדבר על החלמה מהטראומה שאנחנו עוברים, וכל שיקום אמון כזה עובר דרך קבלת אחריות של המנהיגים על מה שקרה, בהתנהלות שקופה מול הציבור ובהכרה מלאה בנזק שנגרם לכל מי שנפגע. לכן, בעצם אנחנו אומרים את המובן מאליו, לא ייתכן שום שיקום של החברה הישראלית לפני שמחזירים את כל החטופים. תודה רבה.

תודה רבה, יואב. נתונים מטלטלים. אני בטוחה שהרבה מאיתנו לא מופתעים, אבל כשרואים את זה, זה חשוב ומשמעותי. המטה, נעלה גם לזום את ד"ר עינת יהנה מהמערך הרפואי של מטה משפחות החטופים, שאני מבינה שגם להם יש מחקר תומך את המחקר הזה, מקביל. עינת, תודה שאת איתנו.

שלום. תודה, קודם כל, על הדיון הזה, נעמה, על היוזמה שלו. מי שלא מכיר אותי, לי קוראים ד"ר עינת יהנה. אני ראש תחום שיקום במערך הבריאות במטה משפחות החטופים. אני נוירופסיכולוגית קלינית ופסיכולוגית שיקומית מדריכה. אני עוסקת באמת ביחד עם פרופ' חגי לוין באיסוף נתונים שיטתי כאחד מהתפקידים שלנו בכתיבת דוחות.

(הצגת מצגת)

אני ארצה לתרום כמה תובנות לדיון החשוב על זה, בהתייחס להשפעות של טראומת החטיפה. אני אתחיל קודם כל דווקא חזרה למשפחות, כי אני כן רוצה להציג כמה תובנות מרכזיות לגבי ההשפעות הרב-מעגליות והרב-דוריות ארוכות הטווח של טראומת החטיפה כבר היום, לצערנו, 634 ימים אחרי.

אני רוצה לומר בהזדמנות הזאת שבאמת לאורך השנה האחרונה ערכתי 55 ראיונות עומק עם בני משפחה לחטופים בסטטוסים שונים. לצערי היום כבר יש מגוון שלם של מצבים שונים, אבל גם עם משפחות שעדיין מחכות, משפחות חטופים, גם עם משפחות חטופים חללים, וכמובן גם עם שורדי שבי ובני המשפחה אחרי השבעה.

אני רוצה לומר שבאמת יש לא מעט תכנים שעולים שהם באמת רלוונטיים להשפעות האלה, אני ממש אגע בקצרה. כמובן שיש פה עומק יריעה רחב שצריך לתת עליו את הדעת עוד בהמשך, אבל קודם כל אנחנו כן רואים כמובן בקרב המשפחות שנאבקות פגיעה רב-תחומית בתפקוד. כמובן שמשפחה שהתפקוד ההורי בה לקוי, יש פה באמת השפעות משמעותיות על הזמינות ההורית לתפקיד ההורי, לדברים אחרים. אנחנו יודעים שיש צמצום בזהות של בני המשפחה, כי הם כולם שוועים למאבק.

אני רוצה לדבר גם על היעדר המשאבים, אנשים שהפסיקו את התעסוקה שלהם, אנשים שחוו פינוי, יש באמת ערעור על התא המשפחתי שכולו אל תוכו גדלים ילדים. מבחינת המשאבים, כמובן, בתוך השיבוש, בין אם זה בשל נעדרות של בן משפחה ובין אם זה בשל חוסר זמינות של הורה בשל התפקיד.

ואני פה מדברת לא רק על הורים לילדים חטופים, אני מדברת גם על דודים ובני דודים. אז אני רוצה לומר שגם פה יש תפקידים שילדים לוקחים על עצמם גם כחלק מהמאבק, וגם תפקידים שאנחנו קוראים להם בפסיכולוגיה תפקידים הוריים שמעוררים לימים הרבה מאוד רגשות אשם וציפיות והם פשוט גדלים לתוך תבנית היחסים הזו. וכמובן, גם שינויים בזהות גם אחרי שהשב חוזר והוא חוזר אחרת.

אני חושבת שהשיבוש פה, ויואב ככה דיבר על זה ביחס לציבור, יש פה שיבוש מאוד גדול עם כל טראומת החטיפה, הנחות היסוד על העולם, והצעירים מגבשים את הקונספטים האלה שהם נורא חשובים, או שהקונספטים גובשו כבר בילדות והם נשברים כרגע סביב אמון ומוגנות. חוויה של מצפון ומוסר, ובאמת הערעור הנורא גדול הזה ועל השבר הזה שצריך תיקון.

אני רוצה לומר שפה גם יש את הנושא הזה הנורא גדול של מה שאנחנו קוראים לו בפסיכולוגיה Attachment, תאוריית ההתקשרות. ההיעלמות של דמות אהובה מהחיים בלי לדעת מתי היא תחזור, אם היא תחזור ובאיזה אופן היא תחזור.

ואנחנו פה יודעים לא מעט מהספרות המחקרית על טראומת התקשרות, איך היא מעצבת את הקשר. השבר הזה, גם באמת שהוא משפיע לימים על דפוס ההתקשרות של אנשים בקשרים רומנטיים זוגיים, בקשרים חברתיים, ואני רוצה גם לדבר על ההתקשרות למדינה כחלק מחוזה של אמון.

ולימים אני רוצה לומר, ופה אנחנו יודעים את זה גם משכול טראומטי וכמובן משורדי שואה ועוד מצבים אחרים של טראומה רב דורית, החיים בצל המתנה מתמשכת ואובדן עמום, איך חיים לאורך הדבר הזה, כמובן גם משפחות שיקיריהן הגיעו וחוות שכול טראומטי, אז הצל הזה של השכול הטראומטי ממשיך ללוות דורות, כולל גם את דור הילדים שעוד לא נולדו.

ואני רוצה כמובן לדבר על הדבר הכי משמעותי, ואני אשתמש פה באמת בידע שלי כנוירופסיכולוגית קלינית, על ההשפעות שילדים כרגע גדלים לתוכם בתוך סטרס מאוד גדול. ואני רוצה לדבר גם על משפחות החטופים, אבל גם על כלל ילדי מדינת ישראל, שאנחנו יודעים שהסטרס האקוטי המתמשך הזה יוצר חיווט מוחי, והמוח של ילדים כבר מתעצב להיות כזה שמזהה סכנות, להיות בדריכות מתמדת עם הרבה מאוד השפעות בריאותיות לימים.

חזרה לנושא של השפעות הציבור. המחקר שאני מובילה ביחד עם פרופ' חגי לוין ושי אוחיון, בעצם הוא מחקר שהתחלנו אותו ראשונים בדצמבר-ינואר 2024 סביב השחרורים האחרונים, והמחקר הזה, אנחנו עוקבים אחרי 740 אנשים והמדגם המייצג שנותר מהם אחרי שלוש מדידות של כמעט 300 אנשים, שנמדדו בשלושה מצבים או בזמנים.

אחד, כמו שאמרתי, דצמבר-ינואר, השני באפריל 2024, ולאחר שנה באפריל-מאי האחרון, סביב השחרורים האחרונים. ונתנו להם שאלון של אבל טראומטי, תסמינים של אבל טראומטי, אשמה, חודרנות, קושי שלא לחשוב על החטופים, עמימות ביחס למה לעשות עם עצמי, האם החטופים יחזרו, וכמובן מצוקה כללית.

אני חושבת שרואים פה באמת את המגמות. אני רוצה לומר שהחרדה, הסטרס והדיכאון מה-7 באוקטובר בכלל יורדים בצורה טיפה מתונה, אבל העמימות ביחס לחטופים וגורלם נשארת יחסית יציבה וכמובן ברמה גבוהה, וגם כמובן תסמיני האבל הטראומטי שהאזרחים חווים על אנשים שמעולם לא פגשו ועל גורלם. יש טיפונת ירידה מתונה, אבל עדיין זה נשאר בטווחים המאוד גבוהים. כלומר, הציבור עדיין נשאר מתאבל עד שלא יגיע אחרון החטופים.

גם פה, אנחנו רואים בגרף 2 את החלק היחסי שבאמת העמימות והאבל על החטופים מהווים מתוך סך המצוקה הכללית הרגשית בסיפור, וכמו שאתם רואים בחלקים הכחולים, האחוזים הם מאוד גבוהים, בין 35% ל-45% והם נשארים יחסית יציבים לאורך המדידות.

ומתוך הדבר הזה אנחנו רוצים לומר שטראומת השבי היא אירוע משנה חיים, אנחנו כבר מבינים את זה לצערנו, ומייצרת מה שנקרא ריפל אפקט, אפקט אדוות, שמגיע לא רק לחטופים עצמם, לבני המשפחה, לקהילות, אלא גם לציבור כולו. אי החזרת החטופים יוצרת תחושת סטרס, חרדה ודיכאון בקרב הציבור, והמצוקה היא לא תגובה רק לאירוע של החטיפה של יום החטיפה של ה-7 באוקטובר, אלא היא גם תגובה לאירוע, לטראומה המתמשכת כבר כמעט 20 חודשים ולאי פתרון משבר החטופים והשבתם.

ולכן אנחנו בראש ובראשונה, בהמשך למסקנות שהוצגו על ידי יואב, אני רוצה לומר ששחרור כלל החטופים והסרת אי הוודאות הזאת הם קודם כל תרופה הכי חיונית גם למשפחות, אבל גם לציבור שעדיין נשאר בקיפאון ותקוע ב-7 באוקטובר. ולימים אנחנו נדרש לתת מענה רב-מערכתי המשכי ארוך טווח, לא רק למשפחות עצמן, אלא גם לציבור כולו. תודה.

תודה רבה, ד"ר עינת יהנה. אני גם רוצה להגיד כאמא לילדה בת 7, שהייתה בת 6 כשהתחיל כל העניין, אני יכולה להגיד שכשאמרת את הדברים אז זה ממש התחבר לי לריבוי השאלות שיש לה בנושא ולעיסוק בנושא, כי הם כבר מבינים. הבן הקטן, לשמחתי, לא מבין, אבל יש את הגיל הזה שהוא גיל כל כך צעיר, שהם כבר ממש מבינים.

ואני אגיד במשפט אחד, את אותם תהליכים שקורים בתוך משפחות החטופים, אנחנו רואים גם בקרב ילדי ישראל, וזה קטע האדוות.

ממש. תודה רבה לך. אסתר בוכשטב, אימו של יגב בוכשטב, זכרו לברכה, שנרצח בשבי. תודה, אסתר, שאת פה.

המחקרים מספרים את הסיפור שלנו, זה הסיפור שלנו כמשפחות. אנחנו ב-7 באוקטובר הבנו שיגב, הבן הבכור ואשתו רימון נחטפו מהבית שלהם. נכנסנו למאבק, ואחד הדברים שהציל אותנו כמשפחה זה המאבק, כשהיינו במאבק. כי תחושת ההפקרה שהייתה סביבנו, ואני מעריכה שחלק גדול מהמדינה חי את תחושת ההפקרה, אבל לא הבין מה הוא יכול לעשות.

ואני חושבת שלנו כמשפחה היה את הכוח ואת השכל לקום ולעשות, להיכנס לתוך המאבק. ואני לא סתם אומרת את זה, כי זה חלק מהמשך של תהליך בתוך האירוע של משפחות שהתכנסו ביחד ונתנו כוח אחד לשני, יחד עם המתנדבים המדהימים שהיו איתנו.

סליחה שנכנסת לך בדברייך, אני זוכרת, אסתר, שהיית מגיעה מהדיונים הראשונים גם פה בכנסת, מעבר לנושא עצמו, לדיונים שקשורים למערך בריאות הנפש ולהרחבת המענה, ועוד אז הצפת את הסוגיה הזאת של ההשלכות.

נכון. זה אחד הדברים שראיתי בכנסת, שהמדינה הפקירה גם פה. היא הפקירה ב-7 באוקטובר, היא המשיכה להפקיר. כשהגעתי בפעם הראשונה לכנסת הייתי המומה מחוסר החשיבה קדימה, מה קורה לחטופים, למשפחות שלהם, לניצולי הנובה, לכל מי שנפגע ב-7 באוקטובר.

ואני רוצה לחזור לסיפור של ההפקרה. תחושת ההפקרה היא לא רק של המשפחות, היא תחושה של המדינה. האובדן העמום וחוסר הוודאות לאורך תקופה כל כך ארוכה, זה משפיע על כולם. אני יודעת עלינו כמשפחה, שכשקיבלנו את הידיעה שיגב לא בחיים, אנחנו קיבלנו אותה פעמיים, הם פעם אחת חזרו בהם ופעם אחת הייתה ודאית, ואחרי חודש הוא הובא לקבורה.

זה טלטול של הנפש. והטלטול הזה הוא לא רק שלנו, הוא לכל מי שקרוב אלינו וכל מי ששמע את הסיפור. זה חוסר ודאות לגבי החיים שלנו במדינה. והמדינה לא עושה מספיק כדי להוכיח לנו שהיא רוצה להחזיר את החטופים. ואני אומרת את זה בכאב גדול, כי אני הייתי בן אדם מאוד ממלכתי. את הדעות הפוליטיות שלי אמרתי בקול, אבל האמנתי במדינה. וחוסר הוודאות הזה שאנחנו חיים בו בתקופה כל כך ארוכה משפיע על כולנו. מדברים איתי אנשים שלא מכירים אותי, הם מכירים את הסיפור והם אומרים לי שזה מביא אותם למקום של חוסר ודאות בחיים שלהם, כשהם לא חוו את החוויה שלנו כמשפחה.

ואני רוצה להגיד שאני מרגישה שכולנו כמשפחות חטופים, למרות שאנחנו לכאורה סיימנו את הסיפור שלנו, יגב הובא לקבורה בדרך הלא נכונה כמו שהבת שלי אומרת, אנחנו ממשיכים במלחמה כי אנחנו לא יכולים להפקיר, כי מה שהמדינה עשתה לנו אנחנו לא מוכנים לעשות עם משפחות אחרות.

ואנחנו במלחמה להחזיר את כל החטופים. וחוסר הוודאות, מה קורה, איפה, איך ממשיכים את החיים האלה, ואני יכולה להגיד שאני עד ה-5 באוקטובר עבדתי כמורה לאורך שנים מגיל 25, אני בת 64, לא הייתה לי שנת שבתון אחת כי לא רציתי; והיום אני לא, ואתמול סיימתי את עבודתי באופן רשמי, שנתיים לא עבדתי.

זה אומר הרבה על מה קורה לנו כאנשים, על חוסר היכולת שלנו לתפקד בחיים הקודמים שלנו. אני רואה את הילדים שלי במאבק, הם לא יכולים כי הם מרגישים שאם הם לא יעשו, הם מפקירים. והתחושה הזאת של הפקרה היא לא תחושה שאפשר לחיות איתה לאורך זמן.

ואני חושבת שחייבים לעשות הכול כדי להחזיר את החטופים, לסיים את האירוע הראשוני הזה של החטופים, ואני אומרת האירוע הראשוני כי נצטרך לטפל בכולם אחרי. כי לא נבריא רק מהחזרת החטופים, נצטרך כולנו שיקום מאוד גדול, שיקום של המדינה, שיקום של העוטף. קיבוצי העוטף חוזרים, היום זה היום שאמורים להתחיל לחזור.

ללא מענק ההסתגלות שהובטח.

וכשהרעשים עדיין ברקע.

אני יכולה להגיד שאני הייתי אתמול בנירים, בתפקיד השני שלי אני מנהלת הבריאות והרווחה בקיבוץ, והחזרתי את המרפאה לתפקוד אחרי שהיא לא עבדה, היא נהרסה גם בהפגזה. וזה לא קל לחזור, רעשי הרקע הם מאוד גדולים, והתחושה היא שיש אנשים מעבר לגדר, היא תחושה מאוד קשה שאי אפשר לשקם. האנשים יחזרו לנירים, אבל לא יהיה שיקום עד שלא יחזרו כל החטופים.

תודה, אסתר. כמובן, תוכלי להרחיב אם תרצי בנוסף. שי דיקמן, בת דודתה של כרמל גת. תודה שאת פה, שי.

תודה לך, נעמה, שאת מקיימת את הדיון הזה, ול-'בואו' שיזמו אותו. לכל בני המשפחות שנמצאים כאן איתנו, ולכל האזרחים שנמצאים כאן איתנו ולא עוזבים ידיים.

מי לא נמצא פה?

חברי הממשלה. הלוואי והם היו מראים את הכוחות, את העוצמות, את העמידה לצידנו, כמו שמראים האזרחים שלנו. אני שי. אני סטודנטית לרפואה, ובת דודה שלי כרמל, ב-7 באוקטובר הייתה סטודנטית ביחד איתי באותו המוסד. הפעם האחרונה שראיתי את כרמל הייתה באוניברסיטה, בהדסה עין כרם.

וככה גם נצבע בשבילי המרחב הזה של האוניברסיטה, מקום שבו אני מצפה לראות אותה כל יום מחר, חוזרת אליו, משלימה את התואר, מגשימה את החלומות שלה. זה גם המקום שבו אני ממשיכה לדרוך אחרי שהיא כבר לא תחזור אליו.

ומה מרגישה עכשיו תמר, בת דודה של אביתר דוד? תמר לומדת באוניברסיטה בקמפוס לידי. אביתר, אחיו עילאי היה סטודנט באוניברסיטה העברית. באותה אוניברסיטה הפסיק את הלימודים שלו, הוא לא יכול היה להמשיך תוך כדי המאבק. אחיו אביתר חולם ללמוד, עוד יכול ללמוד. המקום הזה, האוניברסיטה, המקום שבו אנחנו דורכים כל יום, לומדים להיות אנשים מועילים בחברה, יצרנים, המקום שבו אני את שש השנים האחרונות עושה את האזרחות שלי.

אני רוצה להשמיע לכם הקלטה מתוך שיחה שלי עם אגודת הסטודנטים שלי בחודש האחרון.

(להלן השמעת הקלטה)
"... סקר על החתולים ברחבת מגנס, כל עוד הם לא שורטים אנשים זה לא מעניין אותנו. זה לא רלוונטי לאגודת הסטודנטים."
"וואו."

ה-'וואו' הזה היה שלי, ואם מישהו לא שמע מה אמרו לי באגודת הסטודנטים כשהעליתי את נושא החטופים, אחזור שוב: 'זה כמו שאני לא אעשה סקר על החתולים' – לא חטופים – 'חתולים ברחבת מגנס, כל עוד הם לא שורטים את הסטודנטים זה לא מעניין אותי'.

איזה קמפוס זה?

הדסה עין כרם, הקמפוס שבו למדה כרמל, הקמפוס שבו אני לומדת. ואני רוצה לשאול אתכם, אלה האזרחים שאנחנו רוצים לגדל במדינה שלנו? אזרחים חסרי אמפתיה? אזרחים שלא עומדים אחד לצד השני בפקולטה לרפואה?

אני ישבתי השבוע עם השלט הזה בספרייה (מציגה שלט של תמונות החטופים). כשיצאתי להפסקה וחזרתי לספרייה – ראיתי אותו הפוך. והסטודנטים שישבו שם, אתם יודעים מה הם אמרו לי? אנחנו לא יכולנו לראות את זה, זה היה כל כך קשה אז הפכנו אותו.

וזה מה שעושים האזרחים במדינה הזאת, ולא סתם, זה בא מלמעלה. כי כשאומרים לנו שהחטופים זה דבר פוליטי, שזה משתייך לצד כזה או אחר של המפה, אז אגודות הסטודנטים, שזה גופים שאמורים להוביל ורוצים בעתיד להוביל את המדינה, לא רוצים להשתייך פוליטית ולא רוצים להגיד משהו שיחתים אותם, חלילה. אז הם לא מוכנים לדבר על החטופים.

אבל החטופים לא היו ולא צריכים להיות מאבק. הם רצון של כל אחד מאזרחי ישראל, וזה מה שהעם שלנו אומר, וזה מה שנאמר בכל סקר. כולם רוצים את החטופים בבית. ואנחנו רוצים לגדל כאן חברה שבה ערבים זה לזה, שעומדים אחד לצד השני בצרה, וכשאביתר דוד נמצא עכשיו באותן המנהרות שבהן כרמל הייתה, שבהן יגב היה, רק שאותו עוד אפשר להחזיר הביתה בחיים, הוא עוד יכול ללמוד באוניברסיטה העברית.

לא יכול להיות שסטודנטים ירגישו שהם צריכים להסתיר את זה באוניברסיטאות שלהם. ואם אנחנו זעמנו שבחו"ל מורידים את השלטים של החטופים, אני רוצה להגיד לכם שבאחת האוניברסיטאות אצלנו, סטודנטית לדוקטורט שתלתה שלטים של חטופים – איימו עליה בוועדת משמעת על תליית התמונות של החטופים. כאן, במדינת ישראל, באוניברסיטאות שלנו.

רגע, מה שאמרת כאן הוא ממש מקומם, אנחנו נפנה גם לאוניברסיטה, קודם כל הדבר הזה. ואני רק רוצה גם לקשר את זה שכשהופכים את החטופים לדבר פוליטי, יש מי שהופך את הדף ויש מי שגם משווה רגע, השוואה שהיא לא נתפסת, כי בעצם זה אקט שהוא כן אקט פוליטי, הוא מסליל תפיסה.

להפוך את הדבר הברור הזה של הצלת חיים למשהו שהוא קונפליקטואלי, זו הסללה לתפיסה שהיא פשוט מזלזלת בחיי אדם, מוזילה אותם ורומסת אותם. וכשזה קורה בפקולטה לרפואה, זה צריך להטריד את כולנו עוד יותר, אני חושבת. וזה בדיוק הסיפור של החרבת נורמות. אני חושבת שמה שתיארת עכשיו הוא מרסק, הוא מטורף.

זה יורד מלמעלה למטה, אבל האנשים למטה לא מוכנים, כמו שאתם רואים כאן בוועדה הזאת, שהיא ועדה לענייני צעירים, לא מוכנים לתת לזה יד, ומלמטה גם תבוא ההצלה. ואני רוצה להגיד בדיוק בהמשך למה שאמרת עכשיו לסיום, אני סטודנטית לרפואה, ואני מגיעה עכשיו מסבב גניקולוגיה.

הבוקר הגעתי מלידה, וזו הייתה לידה קיסרית, וראיתי רופא שעושה כל מה שהוא יכול כדי להביא חיים לעולם, ובשעה 12:00, ממש כשהתחילה הוועדה הזאת, הוא יורד לכניסה לאוניברסיטה עם שלט של חטוף, ועומד בשבילם. כי זו הצלת חיים, וזו הצלת חיים.

ולא רק הצלת החיים של האנשים שעומדים שם, כי כל אחד מאיתנו שאיבד אדם אהוב יודע מה המשמעות של הרופא שמגיע אליו ונותן לו את הוודאות, ושהוא יודע מה עבר עליו ברגעים האחרונים, ושהוא זוכה להיפרד ממנו ולהגיד לו את המילים האחרונות.

ויושבים איתנו כאן בשולחן אנשים שהאהובים שלהם, כבר 634 ימים נמצאים רחוק מהם. ומה אתם חושבים, שאמא שהילד שלה שם, ואומרים לה שהוא חלל אבל אין שום הוכחה, היא לא הולכת לישון בלילה עם הספק? היא לא הולכת לישון בלילה ומקווה עד שהיא לא תקבל את ההזדמנות להיפרד, להגיד מילים אחרונות? בשבילה 634 ימים שבהם כל דבר שהיא עושה הוא הצלת החיים של הילד שלה. ויש עכשיו 50 אימהות במדינה הזאת שמחכות לילד או לילדה שלהן, שנמצאים במרחק החלטה.

תודה, שי. תודה גם על הסגירה שמראה רגע גם את הצד השני, את בתי החולים. לא נראה לי שהייתי באף בית חולים שלא היה את האקט הזה של העצירה. אפילו בסיור בסורוקה אחרי הפגיעה ראינו את זה. זאת אומרת, צריך להראות גם את זה ולהגיד אנחנו צריכים רגע לעשות בחירה כחברה. אנחנו נהיה זה, ולא מי שעוצמים את העיניים מנגד, אז זה ממש חשוב. אבל אני כן חושבת שזה מטריד, מה שנאמר, ואנחנו נפנה בנושא הזה. אני ממש מצטערת, אין לי מה לומר.

יש כאן גם נקודות של אור. ההתאחדות נמצאת כאן, ונמצאים כאן גם יו״רים של אגודות סטודנטים.

נכון. יו"ר ההתאחדות גם כאן, ואני גם בטוחה שתגיב.

אתן הייתם חלק, ועדיין עודכן חלק מהמאבק הזה, וזה נותן תקווה וגם מזכיר לאגודות שלעמוד לצד משפחות, לעמוד לצד העם שרוצה את החזרת החטופים, זה הדבר הישראלי, זה הדבר האזרחי, זאת החובה שלנו, זה מי שאנחנו. תודה.

ממש. כל מילה. זמיר חיימי, דוד של טל חיימי. תודה, זמיר, שאתה פה. זה קשה לדבר אחרי שי.

לפחות יש לי רופאה לידי.

כן, ממש.

תראו, אני מאוד לא רוצה לחתוך את הדבר הזה לעניין מגזרי כי יש לנו כל כך הרבה פגועים כרגע במדינה הזאת. יש לנו פגועים מהצפון, ויש לנו פגועים מעצם זה שהם חיים פה גם מהמרכז, ומה שהמרכז עבר עכשיו. ובטח לנו, כמשפחות של חטופים.

דרך אגב, אני רוצה להגיד עוד לפני זה, אני אציג את עצמי. קוראים לי זמיר חיימי, אני מקיבוץ ניר יצחק בנגב המערבי, מועצה אזורית אשכול. הדוד של טל חיימי, שהיה מפקד כיתת הכוננות בניר יצחק. טל נהרג בהגנה על הקיבוץ ביחד עם ליאור. בסך הכול איבדנו שמונה אנשים ביום הזה, וטל וליאור עדיין חטופים.

ואנחנו נלחמים יום-יום במקביל לחיים הרגילים שאנחנו צריכים להמשיך ולנהל, ומשפחות, ועבודה, ופרנסה, ואטימות של הרבה גורמים. וגם לגבי זה, דרך אגב, תהיה לי שאלה אחר כך על הנתונים שלך, אבל בסוף.

ובכל זאת, למרות שאני לא רוצה לעשות את זה מגזרי, דיברה פה לפניי אסתר. אני, בניגוד להרבה אנשים, אני לא מכיר את אסתר בגלל שהיא האמא של יגב. אני מכיר את אסתר ואורן, ההורים של יגב, כבר 30 שנה לפני זה. אנחנו חיים באזור כפרי, מועצה אזורית אשכול 17,000 תושבים, 32 יישובים, אם אני לא טועה.

כולם לומדים עם כולם. אלה היו המורים של הילדים שלנו, ולומדים, ונפגשים באירועי תרבות, נפגשים במרפאות האזוריות. וההורים שלי, שכבר לא איתנו בחיים, שהיו ממייסדי הקיבוץ, גם אותם כבר הכירו, אותי הכירו, וכולם מכירים את כולם. ואני גם רוצה להזכיר שבין נירים לניר יצחק יושב קיבוץ, שכולם פתאום מכירים אותו, שקוראים לו ניר עוז.

ואנחנו ב-7 באוקטובר נכנסנו לממ״ד ב-06:30. יצאנו מהממ״ד, ודרך אגב, הכול מתנהל ברמה של הקיבוץ, מהממ״ד שלי, כי רעייתי אורטל היא מנהלת צוות החירום של ניר יצחק והיא ניהלה את כל האירוע ביום הזה. היו שם מכשירי קשר, היו שם טלפונים, כמובן, מחשבים.

כשהקיבוץ בעצם נכבש על ידי מחבלים של החמאס, והילדים הקטנים שעדיין איתי בבית, בעצם חשופים לכל מה שעברנו שם. אנחנו יושבים בממ״ד, הם מתחת למיטה בממ״ד, אני מחזיק דלת והיא מנהלת את האירוע, ואני בעצם גם סוג של מזכיר שלה, "תשלח לזה וואטסאפ, תשלח להוא".

ואנחנו מנסים להשיג את הגורמים, להשיג את הצבא, להשיג את המועצה, אבל האירוע היה כל כך גדול, שבעצם לא קיבלנו מענה. וכשהצבא הגיע לקיבוץ, כבר לא היה לו במי להילחם. את זה אנחנו כבר יודעים גם לפי התחקיר של הצבא, זה לא שאנחנו עכשיו ממציאים משהו. וכשיצאנו מהממ״דים בסביבות 20:30-21:00 והצבא ביקש לקבץ את כולנו במרכז הקיבוץ בארבעה גנים מוגנים, אז התחלנו להבין את גודל האירוע.

ואני תמיד אומר, יש פה את האירוע האישי שלי, איבדנו את טל, אנחנו מחכים שהוא יחזור, איבדנו את ליאור. קיבוץ ניר יצחק איבד שמונה אנשים ביום הזה. אבל כשהתחילו להגיע הידיעות מהיישובים הסמוכים, ואני שומע שמות שעם הזמן, אתם יודעים, הם הופיעו על הפוסטרים האלה וכל המדינה פתאום הכירה אותם דרך הפוסטר, אבל בשבילנו הם לא היו פוסטר.

כשאביב אצילי מניר עוז, או אריה זלמנוביץ', או סעיד משה, והרבה שמות נוספים, פתאום לאט לאט התחלנו לצבור את השמות בימים הראשונים ואחר כך, ופתאום גם הגענו לאילת והתחלנו להיפגש כל הקהילות ביחד, כשאתה רואה את כולם שבורים שם. אני שמח שהזמן עבר ואני לא צריך לחזור לימים האלה, אבל אלה היו ימים קשים מאוד.

הנושא הזה של מועצה אזורית אשכול, למה אני מעלה אותו? כי האזור כולו פגוע. מעבר לזה שיש אנשים שעוד לא חזרו לאזור, יישובים שעוד בכלל אני לא יודע מתי הם יחזרו, קיבוץ ניר עוז מפורק לרסיסים ואנחנו לא יודעים מי יחזור ומי לא יחזור, ואנחנו יודעים לפחות על בין 40 ל-50 משפחות בניר עוז שכבר חתמו על הסכמים במקומות אחרים. המועצה במצב קשה.

איך אמרתי למיכל עוזיהו, ראשת המועצה החדשה? ואללה, את לא נורמלית, בשביל מה את נכנסת לזה? אבל היא כל כך חדורת מטרה, שאמרתי לה, איפה שתצטרכי אני אהיה שם כדי לעזור לך. ויש עדיין ויכוחים. קריית החינוך של המועצה די קרובה לגדר גם כן, משהו כמו 4-5 קילומטר, והיא גם פונה לגדר, היא חשופה לגדר. יש הורים שלא מוכנים לשלוח את הילדים שלהם לשם, אז הקימו בתי ספר עורפיים, אבל זה קורע את המועצה עוד פעם. הילדים רוצים להיות עם החברים שלהם, הם רוצים להיות במקום שהם מכירים.

אני חייב להגיד לכם, היו הרבה משפחות, אני נתקלתי בזה וזה מדהים הנוער והילדים האלה. היו משפחות שההורים לא רצו לחזור כרגע, וגם לא בסיבובים הקודמים, ומי שהפעיל את הלחצים היו הנוער והילדים. וראיתי את זה בכל כך הרבה מקומות, שההורים פשוט לא יכלו לעמוד בזה, כי מצד אחד הנוער שבור, אבל הוא כל כך מתגעגע לקטע החברתי שהוא הכיר לפני זה, הקטע של המורים שהוא הכיר מלפני זה, וזה כל כך חסר.

והמועצה אפילו די שסועה כרגע, כי חלק חזרו וחלק לא, וחלק הולכים לבית ספר עורפי וחלק בקריית החינוך. ועוד פעם, אני לא רוצה לדבר רק ממניע האגואיסטי שלנו באשכול ובניר יצחק. עוד פעם, כולנו ערבים זה לזה. אני חושב שבאמת, בוא נגיד, אני לא איש מקצוע בתחום הזה, אבל אני מעריך שהנתונים שאתה הצגת בהתחלה הם לא נתונים שמפתיעים לא אותך וגם לא אותי. אני מעריך שהסקירה המקצועית, ההיסטורית, אתה ידעת פחות או יותר מה הנתונים שאתה תקבל.

ובראייה שלי, לא פחות מכם כאנשי מקצוע, גם מי שיושב בקבינט ובממשלה, הוא יודע את הדברים האלה. ויש לי הרגשה שגם מנצלים את זה, שמשתמשים בזה. כי ככל שהאירוע יתארך והחטופים לא יחזרו והמלחמה לא תיפסק, יהיו פה יותר פגועי נפש. אבל פגועי הנפש, היתרון הגדול שלהם הוא שהם גם לא מפריעים לנו.

ואללה, אין להם כוח עכשיו לצאת ולהילחם ולהניף שלטים ולצעוק, להתראיין לתקשורת ולהגיע לכנסת. הם עסוקים בריפוי שלהם, במחלה שלהם. כי בסוף זאת מחלה. גם אם, איך אמרנו תמיד? גם אם לא רואים את זה פיזית, זאת מחלה. אני יודע מניסיון של אנשים מסביבי כמה המחלה הזאת היא קשה.

ובאמת, אני הגעתי לפה היום כמשפחה של חטופים. אני שמח שנקלעתי לדיון הזה. אני אומר בכל מקום שאני לא מבין איפה חברי הכנסת, זו לא הוועדה היחידה שאין בה חברי כנסת והיו"ר לבד. אז יש תירוצים בלי סוף. ועוד פעם, מצד אחד אני רואה את הגדולה של הנוער, את הגדולה של הילדים האלה, ומצד שני, ואללה, זה העתיד שלנו. אנחנו חייבים להרים אותם. מי שנמצא במקומות האפלים האלה חייב להתרומם משם. ותודה על ההזדמנות לדבר פה לא רק כמשפחה של חטוף, אלא באמת כמישהו שאכפת לו מהמקום הזה. תודה.

תודה רבה, זמיר. אני מעבירה את רשות הדיבור לרתם איזק, עיתונאית ידיעות אחרונות. ואני כן רוצה לפתוח ולהגיד לך קודם כל תודה שאת כאן, רתם, אבל אני חושבת שאתם החזית עם קבוצה של כמה עיתונאיות בעיקר, אבל גם עיתונאים, שמקפידים להראות בצורה הכי אנושית, מורכבת, מכילה, אוספת מידע, שיש את הסיפור הכואב הזה על החברה הישראלית.

זה לא שאני חושבת שהחברה הישראלית לא הייתה מסתכלת אם לא, אבל אני חושבת שזה גם כל כך תפקיד התקשורת לא לתת לזה להיעלם, שבאמת מאוד חשוב בעת הזאת לראות מי גם עמדו על הבסיסים הכי ברורים שלנו. זה בסדר כשנאבקים גם על הדמוקרטיה והכול, אבל גם על הערבות ההדדית צריך להיאבק באותה ויותר עמידות ואיתנות, ולהגיד לך גם פה, תודה לך על זה.

תודה רבה, נעמה. לפני שאני עיתונאית ולפני שאני אשת תקשורת, אני קודם כל אזרחית, אישה ואמא. והדבר הזה פוגש אותי, כמו את מרבית אזרחי ואזרחיות המדינה, במקום הכי כואב ועמוק, ואני מוטרדת מאוד. אני רוצה להודות לך, חברת הכנסת לזימי, על קיום הדיון הזה, החשוב כל כך.

אני רוצה להתנצל פה בפני המשפחות, התנצלות עמוקה מעומק הלב, על זה שאנחנו צריכים לקיים את הדיון הזה בעת הזו, ושכמעט שנתיים אחרי האסון המתגלגל הזה, לא רק שאנחנו צריכים להזכיר כל הזמן, אלא שהם עדיין שם. ובמדינה מתוקנת, מיותר להגיד, דיון כזה לא היה צריך להתקיים. אבל כולנו יודעים איפה אנחנו.

בשם הדיון הזה כבר יש איזשהו אוקסימורון. הרי באמת צריך להסביר לחברה הישראלית, חברה שהוקמה מתוך שואה, באילו אופנים שואה משפיעה עליה? איך 50 אזרחים ישראלים שעדיין נמקים במנהרות של ארגון טרור משפיעים על החיים שלנו? לחברה הישראלית לא באמת צריך להסביר את זה. החברה הישראלית יודעת.

רוב החברה הישראלית חווה את זה כל יום. הילדים והילדות שלנו הפכו לטריגר כי יש חטופים. ה-1 בספטמבר טריגר, כי בערב לפני התבשרנו שנרצחו שישה חטופים, ביניהם כרמל היקרה. אז ב-1 בספטמבר אני העליתי את הבכור שלי לכיתה א'. נורא בכיתי ביום הזה, ולא מהסיבות שקיוויתי. אלה לא היו דמעות של שמחה, אלה היו דמעות של צער עמוק.

אתמול הוא סיים את השנה הראשונה שלו בבית הספר, שר עם חבריו וחברותיו 'עוד תראה, עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה, בשנה הבאה'. ובכינו, לא מהתרגשות, בכינו כי אנחנו יודעות עמוק בבטן שלא יהיה טוב כל עוד החטופים לא חוזרים. לא "עוד יותר טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב", עוד יותר רע ועוד יותר רע ועוד יותר רע כל עוד הילדים, הגורים של אחרים ואחרות, מופקרים במנהרות אפלות.

כי כשילדים של אחרות ואחרים במנהרות אפלות, הילדים שלנו בסכנה. הילדים שלי בסכנה. לא טילים בליסטים מאיראן ולא טילי חות'ים מאיימים על קיומנו, כמו אי החזרת האחים והאחות שלנו מהשבי, כמו שכחת הגורים של אחרות ואחרים.

החברה הישראלית יודעת את זה. מי שמתעלם מזה אלה חלק מיושבי הבניין הזה, שגם לא נמצאים פה. הם לא רק הפקירו אזרחים ואזרחיות ב-7 באוקטובר, הם לא רק הפקירו אותם במנהרות, הם לא רק ממשיכים להפקיר אותם כל יום וכל שעה, הם לא רק מפקירים את המשפחות שלהם, הם לא רק הפכו את המשפחות שלהם ליריבים של הציבור והפכו את המשפחות שלהם לגיהינום, כאילו הם לא עוברים מספיק.

הם הופכים את כולנו, גם את כל יושבי הוועדה הזו, לבני ערובה פוליטיים. הילדים שלי הם בני ערובה פוליטיים של יושבי הבניין הזה, שמפוררים ביודעין את החוזה הבסיסי בין המדינה לאזרחיה. אם לא יחזירו את החטופים, תדע כל אם עברייה כי היא יכולה מחר או בעוד שנה להיות עינב צנגאוקר. תדע ותעשה חושבים.

אבל אנחנו עם של אריות, נכון? עם כלביא. אז בואו נראה איך זה עובד אצל האריות. בדקתי, זה עניין של גוגל, לא צריך להיות איזה עובד ספארי. האריה מגן על הלהקה מאיומים חיצוניים. אם זכר חדש משתלט על הלהקה, הוא לעיתים קרובות הורג את הגורים הקיימים. לכן מנהיג הלהקה שומר על הטריטוריה ומגרש זכרים אחרים כדי למנוע רצח גורים ולהבטיח את המשך קיומם של צאצאיו. אז זה לא בדיוק עם כלביא, אולי אפילו רחוק מכך. בואו לא נספר לעצמנו סיפורים.

אגיד את המובן מאליו כאן, שהפך באופן מחפיר לבלתי מובן מאליו, וזו הסכנה הכי גדולה שלנו. אין ריפוי בלי השבת החטופים. אין שיקום בלי החטופים. אין תקומה בלי החטופים. ההווה והעתיד וגם העבר, למי שאוהב להתרפק עליו, לא שווים הרבה במדינה שלא דואגת לבניה ובנותיה, כולם וכולן.

מדינה שמפקירה את יושביה היא מדינה מקוללת, מדינה שהופכת את אזרחיה ואזרחיותיה לקבצנים שנדרשים להתחנן בפני מנהיגים בינלאומיים לעזרה, היא מדינה חלשה ועלובה. מי שלא מבין את זה בבניין הזה, לא ראוי לשבת בבניין הזה, לא ראוי לתפוס פה כיסא. אבל לזה כבר אנחנו, האזרחיות והאזרחים נדאג, ואני מקווה שבקרוב. להחזיר את כולם עכשיו ולסיים את המלחמה הארורה הזאת, כדי שנוכל לחזור לחיים שלנו. תודה על ההזמנה הזאת.

תודה, רתם. אמן על כל מילה, על החדות, על הכול. אני רק אגיד שאנחנו יזמנו דיון שליש בוועדת העבודה והרווחה על החטופים שחוזרים ואין להם מענה מספק תקציבי. כבר עברו איזה חמישה חודשים מאז שיזמנו את הדיון הזה, הוא לא התקיים, ויש לי ביקורת נוקבת על זה שהבית הזה עוסק בדברים מאוד לא קשורים, לא מותאמים וחמורים, במקום לעסוק בחיים עצמם ולהסתכל ולהתבונן במציאות ובמה שצריך לעשות, וזה מקומם.

אני רוצה לתת לחברים מקיבוץ נחל עוז, מנהלי הקהילה ברי ומיכל, תודה שאתם פה. אני רוצה גם להגיד שרק אתמול נודע לי שמענק ההסתגלות, אתם לא מקבלים אותו. חשוב להגיד שחוסן לאומי, נפשי והכול הוא גם עניין של מערכות שמאפשרות להרים את הראש. אני מקווה שנוכל לטפל בנושא הזה פה, אז אני רק רציתי כן להגיד את זה לפני שתדברו, והבמה שלכם כמובן. תודה לכם שאתם פה.

תודה על הדיון ותודה על ההזמנה. קוראים לי מיכל, אני מנהלת הקהילה של נחל עוז יחד עם ברי החל מה-8 באוקטובר. ב-8 באוקטובר הגענו למשמר העמק, והיו לנו שמונה חטופים. אחד, לא ידענו את גורלו אז, אבל ג'ושוע מולל הוא חלל, ואני הייתי בטוחה שתוך חודש הם כולם יהיו בבית. זה הצעד הפחות נורא של המלחמה הזאת מבחינתנו, כי יש לנו גם היום כבר 16 חללים.

אגב, סליחה, מיכל, אני מבינה שכשאתם נכנסתם לכאן, הכריחו אתכם להחליף חולצה של עמרי מירן?

כן, אני תכף אתייחס לזה.

אוקיי. חשוב שנבקר את זה ונאמר זאת.

וחוץ מזה, יש לנו 16 חללים, שהאחרון שנוסף הוא צחי עידן, שחזר בארון והיה יכול לחזור בחיים.

אני אגיד שבאנו לפה עם חולצות של עמרי, שעדיין חטוף בעזה, כי אנחנו חושבים שחשוב שמי שיהיה פה בכנסת יראה את השם שלו מול העיניים, ולא הסכימו לנו להיכנס. וגם על החולצות של נחל עוז, שהבאנו להחלפה למקרה שלא, הם חשבו שהן חולצות פוליטיות.

רגע, צריך לעצור על זה. קודם כל חולצות של חטופים, אמור להיות אישור ברור. אז צריך להגיד, משהו כאן מאוד חמור קרה בכניסה, ואנחנו בוודאי שנפנה גם לקצין הכנסת וגם להכול. ואני רק רוצה להגיד ששם של קיבוץ הוא לא פוליטי. זה קרה גם עם ניר עוז, עכשיו זה קרה עם נחל עוז.

גם עם מועצה אזורית אשכול.

אני רוצה להגיד, חבלי הארץ שלנו הם לא פוליטיים, הם חלק מאיתנו, ומי שהופך אותם לפוליטיים הוא זה שעושה מעשה בזוי שלא ייעשה. אני רוצה כאן להגיד את זה, זה חמור מאוד. אפשר לבוא עם חולצה של כל קיבוץ וכל מקום, מנחל עוז ועד אופקים ושדרות וניר עוז ומועצה אזורית אשכול. זה לא פוליטי, זה חבלי ארץ במדינה, מקומות במדינה. עם כל הכבוד, זה חמור מאוד מאוד, ואני מתנצלת בשם המקום.

נעמה, הגיעו לאיזשהו סיכום עם המטה, שיכולים להיכנס רק עם, כמו הפוסטר הזה, שיש את כל התמונות בקטן, חלילה לא תמונות בגדול.

אין שום סיכום כזה. אני לא רוצה להגיד שהגיעו לסיכום. כופים משהו ומודיעים כהצהרה, זה לא סיכום. הנחתה היא לא סיכום.

תודה על ההתייחסות לזה. ממש בדקו את הציור של העפיפונים שעל הגב שלי, אם הוא פוליטי או לא. כשהקראת את הממצאים של המחקר, אני כאילו הרגשתי שאתה כותב אותם עליי, כי אנחנו גרים, מי שלא יודע, נחל עוז זה 700 מטר מהגדר, אנחנו גרים בנתיבות. אין לילה שאני לא מתעוררת מהבומים, והדבר הראשון שאני חושבת עליו זה מה קורה עם החטופים שם בתוכו, ומי שומר עליהם. זה כאילו מערער אותנו לחלוטין.

אני חושבת שה-18 במרץ, היום שהופסקה העסקה וחזרו ללחימה, היה אחד הימים הרעים של מדינת ישראל בכל השנתיים האלה. נחל עוז הסירו את המניעה הביטחונית אתמול, והפיצוצים וההדים שנשמעים בנחל עוז הם פשוט בלתי נסבלים, ומדינת ישראל חושבת שהילדים של נחל עוז יכולים לחזור הביתה בלי מניעה.

ואנחנו אומרים, אם הלחימה נגמרה ואפשר לחזור הביתה, אז לעזאזל, איפה החטופים? כלומר, איך אפשר להחזיק גם וגם וגם? כמה עוד 'גמים' אנחנו נצטרך להחזיר בשביל להחזיק פה את השפיות? השחיקה היא קשה, של החוסן של הקהילה המפוזרת מאוד שלנו, והנושא הזה, שבאמת לא מסיימים את המלחמה ולא מחזירים את החטופים ולא סוגרים את הפרק הזה, מה זה סוגרים? הוא לא ייסגר. ייסגר הפרק הראשון של הספר, אבל לפחות נוכל להתקדם לעמוד הבא, הוא פשוט בלתי ניתן להכלה יותר.

אני מרגישה את זה באופן אישי, אני על הקצה. הילדים שלי מרגישים את זה, הקהילה שלי מרגישה את זה, ולא בגלל שאנחנו לא עושים כל מאמץ לעשות להם טוב. אנחנו כל הזמן נתקלים בחומות הזויות, וגם זה שאנשים פה לא נותנים להיכנס עם החולצות ולא באים לשמוע את זה, זה חלק מהעניין.

מנהלת תקומה אטמה את האוזניים שלה, היא הייתה אמורה לייצג אותנו, כבר מזמן לא מייצגת אותנו. וכאילו באמת התחושה שכל הערכים שאנחנו גדלנו עליהם, אני לא יודעת איזה ערכים אני מעבירה לילד שלי שאתמול הוציא פרופיל 97 בשמחה רבה בלשכת הגיוס, ואיך אני אשלח אותו לצבא, ובאמת התחושה היא שהכול נשמט ואין במה להיאחז.

ואני בן אדם שעד לפני שנתיים הייתי מאוד אופטימית, וגם בשנתיים האחרונות ניסיתי לשדר לקהילה שלי לפחות אופטימיות ושבסוף נצלח את זה, ואני מרגישה שאנחנו לא מצליחים לעבור את המחסום הזה.

אני רוצה קצת עוד להוסיף למילים ולקושי שאנחנו מציגים. אני חושב שאני ממש התביישתי בכניסה, הייתי נבוך. חשבתי על לישי, שעמרי חטוף, וממש הרגשתי נבוך וכועס, ומסכנים השומרים שנמצאים בכניסה, שהם שמים אותם לעמוד מולנו.

אגב, גם שמים אותם להניח כל מיני פרשנויות, זה בדיוק הסיפור של הלך רוח. הם צריכים לפרש האם זה פוליטי, לא פוליטי, לא יודעים אם ימצא חן, לא ימצא חן, ינזפו בהם, לא ינזפו בהם. תהיה שיחה אצל מנכ״ל הכנסת, או אצל יו״ר הכנסת, או קצין הכנסת.

אז צריך להגיד רגע, הדברים הללו מלמעלה, זה הלך רוח שמחלחל גם אם לא ירימו טלפון, אוקיי? זה בדיוק הסיפור של משטר אימים כזה, אני רוצה להגיד את מה שאולי לא נוח לומר. אבל מעמידים את משמר הכנסת בסיטואציה לא אפשרית של פרשנויות, האם נחל עוז הפך להיות דבר פוליטי.

אני אמרתי למיכל בדרך, אחרי שנכנסנו והחלפנו חולצות, אני ממש מרגיש במשטר של דיקטטורה. אני שם את זה הכי על השולחן שיש. והנושא של החטופים הוא הדבר הכי חשוב מבחינתנו. המשפחות, הילדים, כולם חווים את זה.

אני יכול לדבר עלינו, אבל כקהילה אנחנו חווים את זה. אנחנו יוצאים וזועקים, והוצאנו קליפ לא מזמן להחזרת עמרי, וכל כך התרגשנו, ואנחנו כל כך מחכים שהוא יחזור. זה משפיע לנו על החיים, זה הופך לנו את החיים, זה הופך לילדים את החיים. הם שואלים כל הזמן למה אנחנו עם החולצות, ולמה אנחנו הולכים, וחלק באים איתנו להצהרות. זה משהו שישפיע עלינו לדורות.

והסיטואציה שלנו היום בנחל עוז, שהודיעו לנו שחוזרים, הכול מסתיים, המלחמה הסתיימה, החטופים חזרו, ומאלצים אותנו לחזור לתוך מלחמה. אני לא יודע מי יכול לגדל את הילדים שלו בתוך מלחמה, בתוך ידיעה שהיא עלינו, ממש עלינו. פיצוצים, תותחים מצפון לנו ומדרום לנו. וכל הזמן אנחנו כאילו מחזיקים בכל פיצוץ כזה את הידיעה שמה קורה עם החטופים? כאילו, כל הימים האחרונים זה כאילו פסיכי לגמרי.

ואנחנו לא מרגישים שיש מישהו איתנו. הממשלה לא איתנו. מנהלת תקומה שאמורה לעזור לנו, נעלמה, התאדתה, סיימה את הסיפור עם נחל עוז, ואני חושב שעם הרבה מהיישובים. ואנחנו לבד. אנחנו לבד, משפחות שלמות.

מבחינת נעלמה, אתה יכול רק להסביר רגע משהו, כי אנחנו ננסה אולי לעשות איזה בירור אחר כך, תסביר לנו מה הכוונה בנעלמה.

אנחנו מרגע שירדנו בקיץ התפצלנו כקהילה דרומה. כקהילה המון צרכים עלו, גם בנושא של החטופים, גם בנושא של הצרכים האישיים של הקהילה. להחזיק קהילה מפוצלת זה מלא הוצאות, זה להחזיק מערכות חינוך כפולות, זה להחזיק הסעות. כל מפגש קהילתי של נחל עוז, בלי למצמץ, רק ההסעות זה הון תועפות.

אז המועצה נרתמת, ואנחנו מגייסים תרומות, אבל זה הזוי שמנהלת תקומה שאמורה לעזור לנו בזה, היא לא סידרה לנו את המגורים. היא מימנה את המגורים. אם אנחנו לא היינו מוצאים את המגורים לעצמנו בקיץ, למשפחות לא היה איפה להיות. וכל הצרכים הנלווים. אנחנו כרגע בסיטואציה של לא לפה ולא לשם.

קהילה שמחזירים אותה, ומשפחות שרוצות לחזור, תחשבו שכולנו רוצים לחזור הביתה. אנחנו כבר שנתיים לא בבית, אחרי הטראומה. ואומרים לנו תחזרו, ואם לא תחזרו, אז מי שיעמוד במבחנים יקבל איזשהו סיוע מינימלי. ויש מלחמה, המלחמה לא נגמרה, המלחמה על נחל עוז. אנחנו עובדים מנחל עוז, זה הבית שלנו, זה החיים שלנו.

ברי, אני חושבת שזה נושא בפני עצמו, וגם בגלל השיח שלנו עכשיו גם עם נירים, אני מציעה שננסה אחר כך ליזום את דיון השליש בנושא של חבל תקומה והפיצוי לקהילות שחוזרות והדרישה לחזור. לדעתי זה בוועדת כלכלה אמור להיות נדון, ואנחנו ננסה להחליף אחר כך עניינים ולעשות את זה, בסדר?

נעמה, אני קיבלתי בדיוק עכשיו את מתווה המשתהים, אני רוצה להראות לך אותו, להראות כמה מביש.

אנחנו נדבר, נעשה את השיח הזה.

זה לא הכסף.

כן, אבל זה גם כסף, בסדר.

אני אומרת, זה לא רק הכסף, יש דברים מבישים.

כל מענה הוא בסוף תקציבי. אני רוצה, ברשותכם, אנחנו נעשה רגע לזה פולואפ כדי לייחד לזה רגע מעבר לנושא איזשהו דיון ולצרף אליו עוד ח״כים, ונהיה על זה בקשר גם בהמשך, כי זה מספיק חשוב.

נעמי אופק, האחיינית של דרור אור, גם מנוער לחטופים, ואני חושבת שאין אחד שלא רואה את נעמי כל שבוע, בכל מקום. את נותנת לנו תקווה, נעמי.

תודה. שלום לכולם. אני אציג את עצמי, כי אני בדרך כלל לא מדברת בוועדות וכזה, ואני כתבתי משהו לדבר. שלום, קוראים לי נעמי. אני בת 15 ואני קרובת משפחה של דרור אור, שנחטף ב-7 באוקטובר מהבית שלו בבארי, וגופתו עדיין מוחזקת בעזה.

לפני כמעט שנתיים התחילה המלחמה בעזה, ואיתה גם נעצרו לי החיים. כמעט שנתיים שקשה לי לישון בלילה, קשה לי לשבת בכיתה וללמוד. כמעט שנתיים שקשה לי לתפקד כמו שצריך. כמעט בלתי אפשרי. שנתיים שבהם המאבק הפך לחלק ניכר, אם לא לכל החיים שלי, בלית ברירה, זו לא הייתה בחירה שאני עשיתי, או אף אחת מהמשפחות.

אלו היו השנתיים הכי קשות בחיים שלי. שנתיים מלאות בכאב, באובדן, באבל. שנתיים שבהן אני באמת לא יודעת מה יביא איתו יום. אני לא יודעת לאיזה חדשות אני אקום מחר בבוקר. שנת הלימודים שלנו נפתחה עם הודעה על רצח של שישה חטופים, היא הסתיימה במלחמה עם איראן. אני לא יודעת מה קורה מחר עם החיים שלי. ככה פשוט.

זו הייתה באמת השנה הכי קשה, אני לא יודעת מי יביא איתו יום, ובכל זאת מצופה ממני להמשיך ללמוד כרגיל. הדרישה של מערכת החינוך ושל הכיתה שלי היא להוציא ציונים ולגשת לבגרויות, בזמן שהחטופים נהפכים לרעש רקע. השנה החטופים לא הוזכרו פעם אחת בשיעורי אזרחות בבית הספר שלי.

איך אפשר לשבת בכיתה וללמוד כשברקע רצות שמועות על חילוץ חטופים או על עסקה שמתקרבת? איך אני יכולה לשבת בכיתה וללמוד כשאני יודעת שכל שנייה אני יכולה לקבל טלפון ולגלות שהחזירו את דרור לקבורה? אני לא יודעת איך אני יכולה להמשיך לתפקד ככה.

למה אנחנו, הנוער, נדרשים להמשיך כרגיל בלי שום פתרון? בתחושה שלי לפחות, אין לנו שום מענה בנושא. גם מהכיוון של משרד החינוך, עכשיו עזבו, אני לא מצפה ממשרד החינוך לשום דבר מעבר למינימום, שגם אותו הוא בקושי עושה. אבל גם מכיוון המערכת הפוליטית, אין לנו שום פוליטיקאי מהממשלה שמוכן להגיד לנו מתי יהיה הסוף של הסיוט הזה, מתי המלחמה הזאת תיגמר.

אין לנו אף אחד שמבטיח לנו שאנחנו לא נהיה הבאים בתור להיחטף, שמאחורינו תעמוד מדינה, שאותנו לא יפקירו למות בעזה. אין לנו אף אחד שמוכן להגיד לנו את זה בפנים, אף אחד לא מסביר לנו מה קורה, אף אחד לא דואג לנו, אף אחד לא חושב עלינו. ואיך אפשר להאשים אותנו כשזו המציאות שלנו, ושהשגרה שלנו מוטלת בספק תמידי?

איבדנו אמון במערכת. אני יכולה להגיד לכם שאני לא יודעת איך אני אמורה לתכנן את העתיד שלי במדינה הזאת. ילדים בארצות הברית או בחו״ל יודעים שהם מסיימים בית ספר, הם הולכים לאוניברסיטה. אני, אין לי את זה. אני לא יודעת מה יהיו התנאים במדינה שלי. אני לא יודעת, אולי יום אחד אני אקום בבוקר והכול פה ישתנה. אי אפשר לחיות ככה יותר.

כל עוד החטופים לא חוזרים, אין לנו אפשרות להשתקם ואין לנו אפשרות להמשיך עם החיים שלנו. אנחנו לא יכולים להמשיך ככה יותר. הנוער עייף, אנחנו לא יכולים להמשיך לחיות במדינה הזאת. אנחנו לא יכולים להמשיך כשאנחנו יודעים שיכולים לחטוף אותנו מהמיטות, מהבתים שלנו, ואף אחד לא יעשה עם זה שום דבר ונשאר למות שם. ומשהו צריך לקרות, אי אפשר להמשיך ככה.

נעמי, את מדהימה ותודה. אנחנו איתך, תודה לך. גיל, קשה אחרי נעמי.

כן, קשה אחרי המילים האלה, באמת. יש לנו כל כך הרבה התמודדויות, ובכל זאת יש נוער מדהים שמצליח גם להמשיג את הדברים ככה וגם להיאבק עבור דרור, אבל עבור כולם בעצם. עבור החטופים, החיים והחללים, וזה המאבק שלנו.

ובתוך המאבק הזה חשוב לציין כאן גם את נוער למען החטופים, שנמצאים בכל מקום, ראשונים לכל הפגנה, לסייע בכל דבר, וגם את היוזמות כמו בני נוער, אלונה ותום, שיזמו מכתב שמיניסטים, של שמיניסטים שחותמים על תמיכה בסיום המלחמה והחזרת החטופים. והדבר הזה הוא דוגמה להתנהגות נורמלית ומציאות לא נורמלית.

אמר פרופ' יואב יובל, ובטח גם חזרתם על הדברים כאן, או דברים דומים, כי אנחנו משתמשים כל הזמן במונח נרמול כדי להגיד את מה שאנחנו עוברים כאן, אבל בעצם אנחנו עוברים שטיפת מוח מוחלטת, שמספרת לנו שלהיכנס עם חולצות שכתוב עליהן 'Bring Omri home' זה מסר פוליטי, אז אסור. אז מפשיטים מכם את החולצות האלה.

זה האקט הכי פוליטי לעשות, אגב. היא הפוליטיקה העלובה מאוד.

בדיוק, כשזה בעצם המהלך הפוליטי, להפשיט ממך את החולצה. וכשאומרים לנו שאנשים שנאבקים על המשפחות שלהם משרתים את האויב, או שהם פוליטיים. איזו שטיפת מוח. ובני נוער שגדלים בתוך מצב כזה אמורים להתגייס לצבא כשהם יודעים שאם הם ייחטפו בעזה, לא, לא בטוח שיחזירו אותם. לא יחזירו אותם.

660, 6600, כמה? וכאלה שיודעים, כי הם שמעו את מה שאמר הרמטכ״ל, שהמשך התמרון הצבאי בעזה הולך לסכן את החטופים, והם אמורים להיכנס לתוך המלחמה הזאת ולהילחם. והחיים בתוך הדיסוננס הזה הם שטיפת מוח שעושים לנו, לכולנו, כדי שנחשוב שאנחנו חיים מציאות נורמלית. לא, זאת לא מציאות נורמלית. וזה הזמן להגיד את זה.

זה לא נורמלי שמחזירים אנשים לנחל עוז במצב שבו עזה נמצאת וכשיש פיצוצים כאלה. אני רק עכשיו, ממש ברגע זה, ראיתי פוסט שעלה ומתאר איך נראה שולחן בניר עם שפשוט התנפץ לרסיסים הלילה כחלק ממה שמוגדר על ידי הצבא פיצוצים תקינים. זאת שטיפת מוח – הפיצוץ תקין. החטופים שנרצחים בשבי, זה תקין. ואנחנו אמורים להתרגל לחיים האלה.

התגובה הנורמלית שלנו, של כל מי שנמצאים כאן, של חברת הכנסת נעמה לזימי שיוזמת את הדיון הזה והוא כל כך חשוב, ושל מעט מדי חברי כנסת שמצטרפים אליה כאן, כי אין פה עוד חברי כנסת, הדבר הנורמלי זה להיאבק נגד המציאות הזאת. זה להגיד שצריך לסיים את המלחמה הזאת ולהחזיר את החטופים, זה לעמוד ולתמוך זה בזה, במשפחות של החטופים שצריכות להגיע לכאן כדי להיאבק על היקירים שלהן.

בשביל זה אנחנו כאן, בשביל זה אחותי מגיעה לכאן ואני מגיע לכאן, ועוד רבים שכבר אין להם חטופים בעזה, וממשיכים להגיע. אסתר שיושבת כאן ליד. בשבילנו זה מאוחר מדי, אבל אנחנו נאבקים פה על העתיד, וזה גם מה שהביא להקמה של חסם במסגרת צעירי משפחות החטופים.

זה לא רק המאבק על האהובים שלנו ועל היקירים שלנו, אלא זו המחשבה שנוכל יום אחד לחיות במדינה שהיא שלנו ושהיא מייצגת את הערכים שאנחנו מאמינים בהם. וזה יכול לקרות. באמת, כי אני רואה איזו התגייסות יש מכל המגזרים בחברה הישראלית.

והחלק האחרון של שטיפת המוח הוא בדיוק זה, המחשבה שאנחנו האנשים שחושבים שצריך לסיים את המלחמה הזאת, שצריך לחזור לחיות במדינה נורמלית, שאנחנו מיעוט. תנו לי לחדש לכם, אנחנו לא. יש סקרים שעושים שוב ושוב, ובודקים שוב ושוב, ומוצאים את אותם ממצאים, שיש רוב עצום בעם שרוצה לסיים את הסיוט הזה ולחזור לחיים נורמליים, שרוצה להחזיר את כל החטופים עכשיו לפני כל דבר אחר.

ושוטפים לנו את המוח כאילו הרוב לא רוצה, ולכן אנחנו ממשיכים במלחמה הזאת. לא. במלחמה הזאת אין רוב בעם, ולהפקרת החטופים אין רוב בעם. רוב עם ישראל רוצה לראות את החטופים. המקום היחיד שבו יש רוב להפקרת החטופים הוא כאן בכנסת. אבל בשביל זה אנחנו מגיעים לכאן, ובשביל זה חשוב שאתם ממשיכים להגיע לכאן, ותודה רבה לכם.

תודה רבה, גיל, ואני גם לא בטוחה שפה יש רוב לזה. יש הרבה לחץ בזוי, אבל לא בטוחה גם שפה יש רוב לזה.

הלוואי.

אבל אין ספק שהכנסת לא מייצגת את העם, ובזה אנחנו בטוח רואים את זה.

עכשיו אני אעשה פינג פונג בין גורמי רפואה לכל הצעירות והצעירים שנמצאים כאן. עברנו את משפחות החטופים, שכמובן קיבלו את הבמה. אני מבקשת מכולם, עכשיו כן להקפיד על זמנים כדי שנוכל לשמוע את כולם, ואנחנו נעשה זאת.

אני אתן לד"ר זאב פלדמן, יו״ר ארגון רופאי המדינה. זאב, אני רק רוצה כן לפתוח ולהגיד שגם אתה מהאנשים הראשונים שדיברתי איתם אחרי ה-7 באוקטובר בהקשר הזה של מערך בריאות הנפש, הפסיכיאטריה החסרה והנושאים הללו. תודה לך שאתה פה.

ד"ר זאב פלדמן הוא גם מהאנשים הראשונים שעמדו לצד המשפחות שבוע בשבוע בכיכר החטופים. הוא זכה לראות גם את אביבה חוזרת וגם את קית' חוזר, עם המשפחה של יובל, שהוא סטודנט לרפואה, שהוא ליווה אותו. הוא נשאר עד הסוף, עד שכל 50 החטופים הנותרים יחזרו הביתה. תודה.

תודה. אני מסתכל על שם הדיון – השפעות והשלכות וטראומה מתמשכת על הדורות הבאים, והשם הזה של הדיון יכול היה להתקיים גם באודיטוריום בר שירה באוניברסיטת תל אביב. אני שמח שחבריי ועמיתיי עושים מחקרים שמאששים את המובן מאליו ואת השכל הישר. בסך הכול אין שום הפתעות בדברים האלה.

אין לי מילים אחרי כל הסבב ששמענו ושבא מעומק הלב, אז אני אחזור לדבריו של רבי יוסף קארו, עורך שולחן ערוך, איש צפת, שאמר אותם לפני 500 שנה. "כל שמאחר לפדות שבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים".

והמקום הזה, האולם הזה שאנחנו יושבים בו, בכנסת ישראל, זה המקום שכרגע במרחק החלטה שלא מתקבלת. וחייבת לצאת מפה קריאה, כי אנחנו לא באודיטוריום בר שירה. חייבת לצאת מכאן קריאה להחזיר את כולם עכשיו.

תודה, זאב.

עדי ישראלי, סטודנטית .M.A באוניברסיטת תל אביב. אני רגע רוצה כן להגיד, מעבר שאת מלווה את המאבק, הבית שלך נפגע מהטיל האיראני, וכשירדת למטה, ירדת עם השלט של גלי וזיו ברמן. זאת אומרת, אני רק רוצה רגע להגיד, אפרופו המחקרים שלכם, הנפש פה היא כל כך פצועה מהסיפור הזה, שאפילו הפגיעה, ובאמת, אישית, וכשכל העולם מתערער – הדבר הזה יושב. אני חושבת שהפריים הזה שלך, גם כתבתי לך אחר כך, היה מאוד מפעים ומרגש, ותודה שאת פה, עדי.

תודה רבה, נעמה. שמי עדי ישראלי, אני בת 27, אחות תאומה לשי. אני הגעתי לכאן היום בראש ובראשונה להשמיע את הזעקה של גלי וזיו ברמן. גם הם תאומים, גם הם בני 27, והם נמצאים בשבי חמאס כבר 634 ימים.

לא הייתה לי היכרות אישית עם אף אחד מהחטופים או משפחות החטופים לפני ה-7 באוקטובר, אבל אחרי האסון שפקד אותנו, התגייסתי לחלוטין כל כולי לסייע איפה שאני רק אוכל. לצערי, למרבה הבושה, על אף שחלפו 634 ימים, 50 חטופים וחטופה עדיין בשבי חמאס, ונראה שממשלת ישראל והקואליציה לא רק שלא עושים די כדי להשיבם, אלא ממש מחבלים במאמצי השחרור.

אני כן מעוניינת להצביע על סוגיה שתפסה את תשומת ליבי, שבמהדורות החדשות ובעיתונות ובמשדרים המיוחדים מתייחסים כל הזמן לסוגיית החטופים כאל בעיה פרטית של המשפחות. השפה שבה משתמשים, שזה האירוע, העובדה שזה הילד או הילדה שלהם שנחטפו, ורק במקרה לא של מישהו אחר, זה שלהם.

הכותרות מדברות בפני עצמן, 'משפחות החטופים קוראות', 'משפחות החטופים מבקשות', 'מטה משפחות החטופים מודיע'. לא רק שאני מתקשה לקבל את הנוסח הזה, אני באמת סבורה שיש בו ובתפיסה שעומדת מאחוריו עוול עצום למשפחות החטופים וכשל מוסרי עמוק מאוד בחברה הישראלית כולה בכלל.

אנחנו, הדור שגדל על השם רון ארד, באופן מאוד מודע ומעשי משאירים 50 אחים ואחות לגווע במנהרות בעזה. וככל שעובר הזמן מחלחלת בנו מעין הבנה שהמדינה מוכנה להקריב את בניה ובנותיה ובאופן אקטיבי לבחור לא להציל אותם ממוות שכולנו יודעים, לכולנו משכו בדש מעילנו, אנחנו יודעים בדיוק מה הם חווים שם, כמה נורא הזוועות שהם עוברים שם.

יש פה ציבור ענק של אנשים שנחשבים הדור הבא. אנחנו אמורים לסמוך על המדינה והמוסדות עם גיוסנו לצה״ל, חלקנו עדיין אמורים להתייצב למילואים, אבל מאות אלפי אזרחים, הדור הצעיר, אנחנו חיים עם הבנה שהחוזה הלא כתוב, אבל שהוא חקוק כל כך עמוק בסלע, החוזה הזה בינינו לבין המדינה לא קיים יותר. אנחנו לבד, לא יהיה לנו גב, לא משנה באיזו סיטואציה נמצא את עצמנו.

ההפקרה של החטופים בשבי וההפקרה של המשפחות זה אירוע אסוני שמשליך על החברה הישראלית כולה. ההפקרה היא של כל אחד ואחד מאיתנו. יש ציבור שלם, גם צעירים, שמסתובבים פשוט עם תחושת כישלון ואשמה נוראית, כי אנחנו עדיין לא הצלחנו להציל אותם בזמן שמי שבאמת אמורים להציל אותם ישנים טוב בלילה, מסרבים לקחת אחריות על האירוע ולהציל את מי שעדיין שם.

הדור שלי, אני ילידת 1998, נולדתי ממש לתוך האינתיפאדה השנייה. אנחנו מכירים רק מוות, רק מלחמות, רק שכול, וזו תחושת מועקה שלא עוזבת אותנו. אז ההפקרה והמסגור של האירוע של החטופים כבעיה פרטית, בנוסף לזה, היא פגם מוסרי עמוק מאוד שפוגע גם בלאום הישראלי וגם עלינו כעם היהודי במדינת ישראל, ואנחנו מרגישים את זה בחיי היום-יום בכל שלב, בארוחות משפחתיות, בלימודים, בעבודה, בחיים האישיים.

אפשר ממש ללכת ולשמוע כשמסתובבים ברחוב ובקמפוסים, בבתי קפה, אפשר לשמוע את הצעירים מדברים ושואלים את עצמם, ושאלות שעולות ביניהם, האם באמת אפשר להמשיך לחיות כאן? האם זה המקום להקים משפחה, לגדל ילדים? האם נוכל לנהל פה באיזשהו שלב חיים שפויים ונורמליים, חיים שנוכל לחיות אותם בכבוד? וזו השאלה העיקרית שהצעירים מתחבטים בה היום.

אבל כל עוד יש חטופים בעזה, אנחנו לא נוכל להתחיל בכלל להשתקם כחברה. הם חייבים לחזור עכשיו, הם חייבים לחזור בפעימה אחת, ורק ככה באמת כל אחד ואחד מאיתנו נוכל להתחיל לעכל בכלל את רצף האירועים הזה, אם זה החטופים, אם זה חברים שאיבדנו, אם זה בתים שאיבדנו. ההפקרה היא כתם שיהיה קשה מאוד לצמוח ממנו.

אנחנו הדורות הבאים שאמורים בעצם לשקם ולבנות את המדינה הזו מחדש, ואם החוזה שכרגע נזרק לחלוטין, לא ייחתם מחדש בין הדורות הצעירים למדינה, אני לא בטוחה שהדורות הצעירים יישארו כאן כדי לבנות אותה. אסור לנו לתת לזה להמשיך למען העתיד של הצעירים בישראל, למען עתיד החברה הישראלית ולמען עתיד מדינת ישראל כמדינה יהודית. תודה רבה.

תודה רבה לך, עדי. ממש דברים חשובים. ד"ר אמיר בלומנפלד, גם מהמיזם 'בואו' ופעיל בנושא. תודה, אמיר, שאתה פה.

עדי, תודה. זאת התגובה הנורמלית של עדי, של נוער למען חטופים, של 'בואו'. זאת התגובה הנורמלית. תודה.

ממש.

קוראים לי אמיר בלומנפלד. כשהייתי קטן הייתי כירורג ילדים, והיום אני רוצה לדבר בשני כובעים. האחד כמייסד 'בואו', אני מייסד שותף של המיזם הזה. והכובע השני זה סהר, ארגון שבעצם נותן סיוע נפשי, ואני אציג אותו קצת יותר בהמשך. בואו נתחיל מ'בואו' וניקח את הנתונים משם.

(הצגת מצגת)

הוספתי למצגת גם את הסמל של מטה החטופים וצה״ל, כי מתחילת המלחמה למעשה אני משמש יועץ למטה החטופים, ובשלב מסוים אפילו גויסתי לצה״ל ושירתי במילואים כרופא החטופים, בזמן שצה״ל לקח את הפיקוד מהרשויות האזרחיות.

זאת אומרת, לא מהמנהלת שהקימו, הממשלתית.

לא הממשלתית, הצה״לית. בואו ניזכר קצת בעובדות. ב-7 באוקטובר היו לנו 255 חטופים בעזה. עד היום חזרו 205, זאת אומרת שנשארו 50. לפי הערכת המודיעין יש 22 בחיים. המספרים האלה לא עושים כל כך הרבה רושם, אבל אם מסתכלים על הטבלה הזו והתצוגה הזו, אני חושב שזה מראה לנו בדיוק איך צריכים לחזור יתר החטופים.

יש רק דרך אחת להחזיר אותם, וזה בהסכם, ומן הסתם ההסכם הזה יהיה כרוך בסיום המלחמה. ואין לי שום התנגדות לעשות את שני הדברים במקביל. הדבר היחיד שאני אומר, צריך לעשות את זה מהר ועכשיו, אחרת תהיה בעיה את מי להחזיר.

מה קורה לחטופים שנמצאים בשבי? אני חושב שביום 491 קיבלנו את התמונה הברורה ביותר, וראינו את אותם אוהד, אור ואלי שחזרו, איך הם נראים לפני ואיך הם נראים אחרי, ולכל מי שלא הבין עד אז, באותו יום הבין בדיוק מה קורה לאנשים בשבי, במנהרות.

וזה קורה משלוש סיבות. זה קורה, א', מתנאי השבי, מה קורה בתוך המנהרות, היעדר האוויר, הלחות הגבוהה, ההיגיינה הירודה, המזון שלא מגיע, המים הנוראיים שם. זה קורה כתוצאה מטראומה, אנשים שנחבלו או ביום החטיפה או במהלך השהות שלהם בשבי, והטראומה היא טראומה גופנית וטראומה מינית וטראומה נפשית. זה מה שחווים האנשים שנמצאים שם.

והדבר האחרון, הירידה וההידלדלות של הרזרבות שלהם. אנשים שנמצאים למעלה מ-600 ימים, אין להם שומן, אין להם חלבון, אין להם ויטמינים, אין להם מינרלים, אין להם יכולת התנגדות, ולכן המצב שלהם גרוע והתגובה שלהם לכל דבר הולכת ונעשה קשה, ולכן אנחנו חייבים להחזיר אותם כמה שיותר מהר.

אבל החטופים הם לא היחידים שסובלים ממה שקורה שם. דיבר לפניי יואב, שהיה בין עורכי המחקר ודיבר על החברה הישראלית כולה, ואני רוצה לחזור רק על שני הנתונים שהוא אמר. שלושת רבעי מהחברה, מהנבדקים באותו מחקר, שאין להם קשר ישיר לחטופים, הם לא בני משפחות, הם אנשים שבאמת, חלק מהציבור של כולנו, שלושת רבעי מהאנשים האלה מרגישים מודאגים או מודאגים מאוד. זאת אומרת, הם קמים בבוקר והם חושבים מה קורה לחטופים בעזה. הם הולכים לישון והם חושבים על החטופים בעזה.

50% מהנבדקים, שוב, ללא קשר ישיר לחטופים, מגלים סימנים של חרדה ודיכאון ותסמיני PTSD ופגיעה תפקודית, בדיוק כמו שיואב אמר. זאת אומרת, הם סובלים, ואני רוצה להאמין ומאמין שהם ייצוג לכל החברה הישראלית. כולנו סובלים.

בואו נתכנס קצת לכיוון מה קורה לילדים, שזה בעצם אולי מוקד הדיון של היום. ראשית, לגבי השלכות עתידיות. אנחנו יודעים שאנשים שחוו את הטראומה הזו, בין אם מדובר במשפחות ובין אם מדובר בכאלה שאינם קרובים לחטופים ישירות, או אינם מחוברים ישירות לחטופים, סובלים מהפרעות שאינן כרוניות.

יש מגפה של פסיכופתולוגיה, ואנחנו צריכים לצפות למגפה הזו שהתחילה כבר עכשיו, אבל היא תהיה מאוד חמורה אחרי שכל הסיפור הזה ייגמר. המגפה הזו של הפסיכופתולוגיה, זאת אומרת כל מיני תופעות נפשיות שיקרו להרבה מאוד אנשים בחברה הישראלית, באה על רקע זה שאין מענה מערכתי, אין מספיק מטפלים, אין מספיק מענה לכל אותם אנשים, לא למבוגרים ובטח לא לילדים.

אם כרגע לוקח לקבוע תור לפסיכולוג ילדים משהו כמו שמונה חודשים, זה פחות או יותר המספרים שמצאתי, אז האמא שהבן שלה איים להתאבד, ויש כאלה, לא יודעת מה לעשות במהלך אותם שמונה חודשים. הבעיה היא בעיה מאוד קשה, וגם היא באחריות המדינה, והמדינה צריכה לפתור אותה.

בואו נדבר קצת על הדור הבא. דבר ראשון, יש מה שנקרא טראומה בין-דורית. יש לא מעט עדויות והתייחסויות שטראומה של ההורים, או טראומה שקורית היום, והילדים הם חלק מהטראומה הזו, משום שאין ילד במדינת ישראל למעלה מגיל ארבע שלא יודע שיש חטופים, ולא יודע שיש את הבעיה הזו.

ההורים הסתירו את זה בחודש הראשון או בשבועיים הראשונים. הלכו בכיכרות ועצמו להם את העיניים, או ניסו לדבר שזה לא באמת קורה, או שזה לא קורה לנו. אבל היום כל הילדים יודעים שיש בעיה, יש חטופים, והחטופים לא חוזרים.

סליחה שאני עוצרת אותך, אני יכולה לספר אנקדוטה. הבת שלי בין הטווח הזה למדה לקרוא ולכתוב, כן? וזה פשוט שינה הכול. אי אפשר להסתיר כותרת. כל כך הרבה זמן זה גם ייצר את חוסר האפשרות להסתיר. זאת אומרת, אם זה היה גם מהלך קצר והיו מחזירים אותם בזמן, אני חושבת שגם היינו יכולים לחסוך את זה מהילדים. זה שזאת מערכה כל כך ארוכה, גם לא אפשר לאף אחד לחמוק מזה.

אז הילדים שלנו בטראומה, בדיוק כמו שאת אומרת. וכולם, לא אחד, לא שניים, לא רק מקורבים. כל הילדים שחיים בישראל היום יודעים שיש חטופים בעזה. וכולם חשופים, כך שאנחנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שכל ילד בישראל מעל גיל ארבע חשוף, מכיר ויודע את בעיית החטופים.

דבר נוסף שאנחנו יודעים היום, וזה ממחקרים שנעשו, שיש שינויים גנטיים. זה נקרא אפי-גנטיקה, זה לא ממש בגן, אבל זה לא ממש חשוב כרגע. האימהות שנחשפות לטראומה, יש להן שינויים גנטיים, והשינויים האלה יכולים לעבור לדור ההמשך. זאת אומרת, ילדים שעדיין לא נהרו, אמא שתיכנס להיריון עוד חודש, עוד חודשיים, עוד חצי שנה, יכולה להעביר לילד הזה תופעות שונות שיגבירו את הנטייה שלו לחלות במחלות נפשיות כמו חרדה, כמו דיכאון וכל מיני דברים.

אתמול הרציתי בפני קבוצה של פסיכולוגים בתל אביב, ואחת מהם אמרה לי שממשלת גרמניה הכירה בזמנו ופיצתה תינוקות שנולדו לאימהות שעברו את חוויית השואה, שוב על אותו רקע אפי-גנטי, כך שגם המדע אומר שיש דור שני. וכשאנחנו אומרים דור שני, אנחנו כמובן מרפרפים לאותה שואה ראשונה, ואני חושב שאנחנו בפתח של שואה שנייה.

נעבור קצת לסהר. סהר זה ארגון שאני משמש כיו"ר שלו מזה כארבע שנים, וסהר הוא ארגון שנותן סיוע ומענה למצוקות נפשיות על בסיס דיגיטלי בלבד. אנחנו על בסיס כתוב בלבד, ואנחנו יודעים לתת את זה בצ'אט או בוואטסאפ לאנשים שפונים אלינו. החלק השני של הפעילות הוא פעילות פרו-אקטיבית, יש לנו סיירת.

בעצם ארגון שנוסד כדי להרחיב פעילות בגלל שאין הרבה תורים?

לא. הארגון נוסד ב-2000, הוא קיים כבר 25 שנה.

זאת אומרת, זה לא בגלל המחסור האקוטי.

לא. הוא נוסד בהתחלה מתוך רצון למנוע אובדנות. זו הייתה המטרה הראשונית של המייסדים שלו, וזה היה לפני 25 שנים. בכל מקרה, ב-7 באוקטובר הבנו שאובדנות זו לא הבעיה היחידה של מדינת ישראל ולכן הרחבנו את הפעילות, עברנו ל-24/7, ואנחנו נותנים מענה לכל בעיה שעולה כרגע, ותכף אני אדבר על הבעיות שבאמת עולות אצלנו בעמותה.

הדבר הראשון זה באמת מענה ריאקטיבי, אנשים שפונים אלינו ואנחנו עונים להם למצוקות ומשתדלים לסייע להם. הדבר השני זה פרואקטיבי. יש לנו יחידה בתוך העמותה שנקראת סיירת, והסיירת הזו עוברת על פרסומים ברשת, כל מיני פוסטים שנכתבים בקבוצות פייסבוק ובמקומות אחרים, ומאתרת אנשים שנמצאים בסיכון או במצוקה ופונה אליהם – אנחנו סהר, אם אתם רוצים אתם יכולים לפנות אלינו, נשתדל לעזור.

באתר של העמותה יש הרבה מאוד תוכן וידע, ומי שרוצה לקבל שם איזשהו סיוע נפשי עצמי יכול בהחלט לקרוא את החומר שנמצא שם ולעזור. אני חייב לתת דוגמה שהגיעה אתמול, זה אומנם בכתב קטן, אבל אני אקריא את זה. אתמול הגיע מאחד הפונים:

'לא אגזול מכם הרבה זמן, רק רציתי להגיד ששלשום ואתמול הייתי בסכנת חיים אמיתית. אני כאן בזכות מתנדבים שלכם, רק רציתי להגיד תודה'. ואנחנו מקבלים לא מעט מכתבי תודה כאלה. הכול באנונימיות מלאה, ולכן אני לא יודע מי זה שכתב את זה או מי זאת שכתבה את זה, אבל את זה אנחנו מקבלים, וזו העבודה שאנחנו עושים.

ובואו נקבל קצת נתונים מהעבודה שאנחנו עושים שם בסהר. השווינו את חודש יוני במהלך שלוש השנים 2023, אני מזכיר לפני המלחמה, 2024, עמוק לתוך המלחמה, ו-2025, כאשר נוסף למלחמה שאנחנו מנהלים בעזה גם את אותו מבצע באיראן. ואנחנו יכולים לראות שמבחינת מספרי הפניות יש עלייה של כמעט 20% עד 30% בין יוני 2023 ל-2024.

זאת אומרת, זו לא התחלת המלחמה, ששם חווינו עלייה של 300% ויותר אחוזים באחוז הפניות, זה כבר נרמול, כמו שגיל אמר, וכמו שלא מעט אנשים אמרו כאן. אנחנו בנורמה שלנו, במצוקה יותר ב-30% ממה שהיינו שנה קודם לכן, לפני שפרצה המלחמה בעזה.

כשאנחנו מוסיפים לזה את מבצע העם כלביא, כמו שהוא נקרא, אנחנו רואים שהעלייה היא ב-80% יותר. זאת אומרת, כל תוספת רק מוסיפה למצוקה שהייתה. והנורמה שנקבעת כל הזמן היא לא נורמה, אי אפשר להתרגל אליה. זה אסון, זה איום, זה אסון איום ונורא.

מי פונה אלינו? מכיוון שאנחנו בעיקר ברשת, 70% מהפונים אלינו הם בין הגילאים 10 ל-30. זאת אומרת, אנחנו מטפלים בעצם בצעירים. המבוגרים יותר פחות משתמשים בוואטסאפ, פחות יודעים להביע רגשות, גם אני לא יודע לעשות את זה, ולכן באמת האוכלוסייה שלנו זו אוכלוסיית הצעירים.

ואם אנחנו מחלקים היום בין הגילאים 10 ל-20 את הפונים אלינו, הפניות הישירות, 50% מהם זה נערים, בגיל 14 עד 17. 25% זה צעירים מאוד בין הגילאים 10 עד 13, והצעירים המבוגרים, כמו שאנחנו קוראים להם, בין 18 ל-20.

אותו דבר כמעט קורה בסיירת, באותו חיפוש אקטיבי של פוסטים של מצוקה. שוב, 60% הם בין הגילאים 14 ל-17. מי זה הנערים האלה? זה אותם נערים שעוד מעט ילכו לצבא, שעוד מעט יחליטו לגבי הכיוון המקצועי שלהם. הם אלה שיבנו את החברה הישראלית בדורות הבאים. זה הילדים שלנו. והם במצוקה, במצוקה קשה, קשה מאוד.

וצריך לזכור גם שהם תחת רצף בלתי פוסק של מכות, כן? הקורונה, ואז המלחמה.

חד משמעית. והם במצוקה. על מה הם מתלוננים? יש להם רגשות וחרדות. חרדות, זה דברים שמאוד מציקים להם. חברה ולימודים, תמיד מעסיק בגיל הזה, צבא וביטחון, משפחה ויחסים. גם הם, אתם רואים את האחוזים, כל אחד במה שזה, אבל הצלבנו בין הנתונים ואמרנו מה מטריד את שלוש הקבוצות האלה כמו שחילקנו אותן וכמה הייתה עלייה במהלך מבצע עם כלביא.

לגבי הצעירים ביותר, בין הגילאים 10 ל-13 שנים היה שינוי של 12% במהלך המבצע, וגם אחרי המבצע זה 8%. לא חזרנו לנורמה, שהיא לא נורמה בעצם, כי היא נורמה של עזה, כן? זה נמשך לאורך זמן. הם בעיקר דיברו על משפחה ויחסים.

אותה קבוצה גדולה שהתייחסתי אליה קודם, בין 14 ל-17, הייתה עלייה של כמעט 50% אצלם, ושוב, 25% נותרו אחרי המבצע הזה, בימים הראשונים שבדקנו את הנתונים שם. הם דיברו בעיקר על חרדות. הם בחרדה. קשה להם.

הקבוצה הבוגרת יותר מתוך אותם אנשים, 18 עד 20, עלו ב-28%, צבא וביטחון. ואני חושב שזה הסיכום של הדברים שאמרנו כאן, שיש שינוי בפניות היומיות בזמן מבצע כזה. יש ביטויים ברשת, וההשפעה של הדברים האלה נמשכת לאורך זמן.

לסיכום, אני חייב להגיד רק כמה דברים. הילדים שלנו חיים בחרדה, חוסר ודאות וחוסר ביטחון. הם גדלים לתוך מציאות שבה המדינה לא מצליחה להגן על האזרחים שלה, לא מצליחה להשיב את הבנים שנחטפו. הפחד, חוסר האמון וחוסר התקווה הופכים לאיזשהו סוג של נורמה. ויש רק דרך אחת לפתור את זה או להקל על זה, וזו החזרת כל החטופים. זו הדרך היחידה להפסיק את הפגיעה, להתחיל את השיקום ולבנות מחדש את האמון והתקווה.

תמונה אחת אישית שלי לסיום. זאת הבת שלי, קוראים לה גאיה, וכמו שאתם רואים, היא בחודש התשיעי בשבוע 38 להריונה. זו תמונה שנלקחה ביום שישי. דרך אגב, היא הייתה כאן יועצת משפטית באחת הוועדות של הכנסת. ומתחילת ההיריון היא שואלת אותי שאלה אחת – אבא, לאיזה עולם אני מביאה את הילד הזה? יש לכם תשובה טובה?

נעשה תשובה טובה.

סיון קורן, יו"ר התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית. תודה, סיון, שאת פה. אני אשמח שתתייחסי.

בטח. צהריים טובים. תודה על ההזמנה, תודה על הדיון הסופר חשוב הזה. אני חייבת להגיד שמנעד הרגשות שלי מהרגע שנכנסתי לחדר פה הוא בעליות וירידות. זה התחיל בדאגה, הגעתי בדאגה גדולה, אחר כך זה הפך לאופטימיות זהירה, אחרי ששמעתי חלק מהאנשים, הצד היפה של עם ישראל פה בחדר, ומלווה בהרבה מאוד כעס על מי שלא כאן. ואני לא יודעת אם המסר הזה יגיע אליהם, אבל זה פשוט ביזיון שאין פה אף אחד מחברי הכנסת מהממשלה. זו פשוט בדיחה גרועה מאוד על חשבוננו, אבל אני שמה את זה בצד.

כמו שנעמה אמרה, אני סיון קורן, יו"ר התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית, ואני מייצגת היום קרוב ל-400,000 סטודנטים בפריסה ארצית. באתי להשמיע כאן את הקול שלהם, שהוא הקול הצעיר, בין היתר, ברובו. וזה דור שסופג באופן ישיר את ההשלכות של אי השבת החטופים לבתים שלהם, נקודה.

הנתונים שאני אציג זה מסקרים שההתאחדות עשתה, אבל הרבה מחבריי פה סביב השולחן כבר הציגו נתונים דומים, שתומכים ורק מבהירים את גודל הבעיה. קודם כל, תמונת המצב היא עגומה והיא מחייבת פעולה בעיניי מיידית.

לפני שאני אגע בנתונים, אני אגיד שאני מזועזעת, שי, ממה שאת אמרת פה. אני לא הכרתי את הסיפור הזה. הצלחנו להחליף מילה לפני הדיון. זה לא יעבור בשתיקה, זה לא הפנים של אגודת הסטודנטים, זה לא הפנים של התאחדות הסטודנטים הארצית בשום צורה. החטופים הם בראש מעיינינו.

אין דבר יותר גרוע מלהיות חטוף בעזה. אין דבר יותר גרוע מזה. הכול מתגמד לצד האירוע הזה. והדבר השני הכי גרוע זה להיות בן משפחה של חטוף בעזה. וכל השאר מתגמד, ואלה לא הפנים של הסטודנטים במדינת ישראל, וחשוב לי לשים את זה פה. אנחנו מאחוריכם בהכול.

קצת נתונים מדאיגים. אנחנו נמצאים במצב של קריסה מערכתית בקבלת סיוע נפשי באקדמיה. רבע מהסטודנטים פנו לקבלת סיוע נפשי בשנת 2025. הנתון המטריד ביותר מתוך זה ש-66% מהסטודנטים נאלצו לפנות לגורמי טיפול פרטניים. המערכת בקריסה ולא עומדת בעומס. המשמעות ברורה, הנטל הכלכלי של הטיפול נופל על הכתפיים של הסטודנטים, של בני המשפחות שלהם, וזה פשוט, בתוך השחיקה המתמשכת הזאת, מתחילת המלחמה ועד היום, זה מצב בלתי נסבל.

חיילי מילואים, קו הגנה קדמי שנשחק ונשחק, ואין פה שוויון בנטל. הנתונים חמורים בקרב משרתי המילואים, מעל מחצית, כ-54% העידו שירצו לפנות או שכבר פנו לקבלת סיוע נפשי. הנתון הזה גבוה משמעותית ממה שקיים באוכלוסייה הכללית, שזה 43%. וזו עדות כואבת לכך שגם חיילי המילואים שלנו, בהיבט של חוסן נפשי, פשוט נדחקים לפינה ונשארים בשוליים.

ולדיוננו וענייננו, אי השבת החטופים. בסקר חוסן נפשי שההתאחדות עשתה בשנת 2025, ממש לא מזמן, שענו עליו 2,170 משיבים סטודנטים, מתוכם 68% מהסטודנטים העידו שגורל החטופים משפיע עליהם ברמה הנפשית. המתח והחרדה שאופפים את הסטודנטים היום, 68% במידה רבה ורבה מאוד, ועוד 22% שהעידו ברמה בינונית.

זה אומר שהסוגיה הזאת נוגעת בכ-90% מאוכלוסיית הסטודנטים במדינת ישראל באופן ישיר. הנתון הזה גבוה ומדאיג. המשמעות היא שהנוכחות של החטופים, חוסר הוודאות סביב הטראומה המתמשכת, כל הדברים שהוצגו כאן.

אני רוצה להגיד שחשוב מאוד שבדקתם את זה. אני חושבת שזאת אמירה גם לבדוק, שגוף סטודנטיאלי אומר אנחנו חלק מהחברה הישראלית, אנחנו בודקים. זה מאוד מוערך וחשוב, וזה כמובן תומך גם במה שנמצא כאן.

המדינה לא השאירה לנו ברירה כי היא הפרה את החוזה שלה מול האזרח, ואנחנו לגמרי צריכים לדאוג מאוד גם לעתיד שלנו, לעתיד ילדינו. אנחנו הדור הצעיר. זו לא רק סוגיה ביטחונית, זו לא רק סוגיה מדינית, זו סוגיה אנושית, חברתית, נפשית. היא נוגעת בכל נימי נפשנו, ויש לה השפעות הרסניות על הצעירים ועל הסטודנטים.

והטראומה הזאת, היא טראומה מתמשכת. היא משפיעה על היכולת שלנו לתכנן את העתיד שלנו כאן. היא משפיעה על היכולת שלנו להרגיש ביטחון אישי ברמה האישית של כל אחד מאיתנו. להתמודד עם אתגרי היום-יום שלנו, שקשים גם ככה. והסטודנטים היום נושאים על כתפיהם את כובד הדבר הזה לבד, כי המענה הנפשי שניתן הוא פשוט לא מספק.

סיכום, רגע, שנייה, אני יודעת שאין לי הרבה זמן. השבת החטופים בראש ובראשונה היא חובה מוסרית שלנו כחברה, אנחנו לא יכולים לעמוד מנגד. זה פשוט מצב בלתי סביר, בלתי אפשרי. אנחנו דורשים להשקיע בתשתיות סיוע נפשי לסטודנטים. הדבר הזה באמת הולך ומידרדר, וזה הוצג גם בהיבט של בני נוער.

אגב, צריך להגיד את זה גם בהקשר של חיילים שדוחים לימודים.

נכון, וזה תפקידה של מדינת ישראל.

ואנשים שבמעגלים, חוו את השכול. כאילו, באמת, צריך להגיד, האוכלוסייה הזאת בסכנת נשירה, ואי התפתחות וסיום התואר, גם בגלל כל המצב הלאומי והחטופים.

ואני חושבת שגם השנה אנחנו נראה את זה, דווקא השנה אנחנו נראה את זה. כולם התפארו שבשנה הראשונה הסטודנטים הצליחו לסיים את התואר, איזה יופי. ההשלכות האלה מחלחלות. הן מחלחלות, ואתם תראו שבסוף השנה הזאת זה ילך ויחלחל עוד יותר, והנשירה תהיה גבוהה יותר, והכול ייגע דווקא, ואנחנו נראה את הנתונים האלה עכשיו.

ובהינתן ומדובר בדור צעיר שהעתיד עוד לפניו, להחזרת החטופים יש אדוות פרקטיות. כדור שעתיד לשרת עוד שנים רבות במילואים, שרובו משרת במילואים, יש צורך לדעת שיש לנו גב ואמון בממשלת ישראל. הדבר השני זה ביטחון שלנו כאזרחים וצעירים במדינה במקבלי ההחלטות שלנו כאן. אנחנו צריכים למנוע ירידת מוחות צעירים מהארץ, אנחנו צריכים להקפיד על זה שאנשים פה יראו עתיד אמיתי במדינה הזאת.

והדבר השלישי זה שהחוסן הנפשי המעורער, וזאת המסקנה שלי, מושפע הרבה מאוד, אם לא במידה רבה מאוד, מאי השבת החטופים. ואנחנו קוראים, בבקשה, בתחינה, אני כבר לא יודעת באיזו שפה אפשר לבקש את זה, תחזירו את כולם, את החיים לשיקום, את המתים לקבורה, שאנחנו נצליח להתחיל אולי באיזשהם ניצנים של תקומה אמיתית לדור הצעיר ולמדינת ישראל. תודה רבה.

תודה רבה, סיון, ואני ממש מעריכה את העמדה הזאת. זה אמור להיות מובן מאליו, זה לא תמיד מובן מאליו, ולכן אני חושבת שזה שההתאחדות עוסקת בנושא הזה, זה באמת נותן תקווה וממש חשוב.

זה תיקון למה ששי אמרה קודם, אני חושב. דרך אגב, בתל אביב אגודת הסטודנטים לרפואה מאוד פעילה, והיא הזמינה את 'בואו', והם דווקא בעד.

אני עוברת להדס זאנגי, יו״ר הדמוקרטים הצעירים. וגם את סטודנטית לעבודה סוציאלית, נכון?

לסוציולוגיה ולמדעי המדינה.

כמוני. תודה, הדס, שאת פה.

תודה, נעמה. ותודה על הדיון הבאמת חשוב הזה, ועל זה שאת לא מפסיקה להיאבק ביחד איתנו ברחובות ובבית הזה, להחזיר את כולם הביתה. כל מה שנאמר כאן לפניי הוא באמת כל כך חשוב, וכל הזמן חשבתי על האחים שלי הקטנים והחברים שלי והסטודנטים שאיתי בתואר, ובעיקר על עצמי ועל כל מה שאני מרגישה וחווה כבר כמעט שנתיים.

מאז ה-7 באוקטובר הספקתי להתחיל תואר, לסיים שנה שנייה בלימודים, לעשות מילואים, לטייל, לחגוג חגים וימי הולדת עם המשפחה. וכל הזמן הזה אלון, אבינתן, רום, אביתר, נמקים בשבי בעזה וחייבים הצלה. צעירים שהיו אמורים ללמוד, לטייל, לאהוב, להתחיל את החיים שלהם, כמו שכל צעיר וצעירה במדינה הזאת חייבים לעשות, ממשיכים להינמק שם בשבי.

אי השבת החטופים והמשך המלחמה פוגעים בדור שלנו באופן עמוק ומתמשך, וזה עלה כאן מהדברים. אין לנו כאן עתיד עד שכולם יחזרו. האחים הקטנים שלי, ארזיקו ותומריקו, נלחמו מעל לשנה בעזה. הם איבדו חברים, עברו חוויות שילדים בני 20 לא צריכים לעבור, נפצעו בנפש שלהם. חברים שלי עשו מאות ימי מילואים. אני בעצמי משרתת במילואים ויודעת מה זה לעצור הכול ולהגיע כשמגיע הצו. אבל איך אפשר להמשיך כשאנחנו יודעים שהמלחמה הזאת בשום צורה לא מחזירה את החטופים בחיים? איך אנחנו יכולים להמשיך כשאנחנו יודעים שכל יום שעובר מסכן את החיים שלהם שם?

אני נציגה באגודת הסטודנטים ומדברת כל יום, במיוחד בתקופה הזאת של סוף הסמסטר ותחילת המבחנים. אני מדברת כל יום עם סטודנטים שנקראים שוב ושוב למילואים, שלא הצליחו להיות הסמסטר הזה, שהם נמצאים במצוקה נפשית, שלא מצליחים לשבת וללמוד, שאין להם מושג בכלל מאיפה להתחיל ולהבין מה קורה, וללמוד למבחנים, והם לא יסיימו את כל הקורסים שלהם הסמסטר הזה, והרבה מהם גם לא יסיימו את התואר. וכל זה בתחושה של מצוקה וחוסר אונים אל מול המציאות הבלתי נתפסת הזאת.

אנחנו כל כך אוהבים את המדינה הזאת. אנחנו יצאנו להגן עליה כשהיו צריכים אותנו בחזית ובעורף, במילואים ובחמ"לים, ואנחנו נמשיך לעשות את זה. אנחנו חייבים לדעת שהמדינה תגן עלינו בחזרה. אנחנו חייבים שהמדינה תעמוד בחוזה הבסיסי הזה, שדובר עליו כאן כל כך הרבה, שתיתן לנו ודאות וביטחון.

איך נמשיך ללמוד כשאנחנו יודעים שהם עדיין שם? איך נחזור לסבב הבא במילואים כשאנחנו יודעים שהדור שלנו נשלח לסכן את חייו וחיי החטופים במלחמה שמשרתת כבר אך ורק את הישרדות הקואליציה? איך נשלח את הילדים שלנו לצבא כשבכל יום מחדש האמון נשבר וברור לנו שהמדינה לא תעשה הכול כדי להחזיר אותם הביתה?

אנחנו באמת עייפים, מיואשים, אנחנו מרגישים נבגדים, אנחנו כואבים כל יום מחדש, כל בוקר מחדש מול החדשות, אבל אנחנו דור שלא מוכן לוותר. אז אני נשבעת כאן שאנחנו נמשיך להגיד כאן וברחובות ובכל מקום שחייבים להחזיר את כולם הביתה, קודם כל בשביל המשפחות, אבל גם, כמו שדובר בדיון החשוב הזה, בשביל החברה הישראלית והעתיד של הדור שלי כאן, כי אנחנו חייבים עסקה שחייבת לעצור את הטירוף הזה ולהתחיל בשיקום. תודה רבה.

תודה רבה, הדס. ד"ר כרמל בלנק, חוקרת המרכז האקדמי רופין. כרמל, תודה שאת פה.

תודה, נעמה. אני גם הייתי שותפה של יואב ופרופ' יוסי לוי בלז במחקר, ואני הולכת להגיד משהו שקשה להגיד אותו, אבל אני חושבת שחשוב להגיד אותו. אני חושבת שהממשלה הזאת, שלפני פחות מחודש הרימה יד ואישרה נזק אגבי של 800 עד 4,000 אזרחים במבצע עם כלביא, טועה לחשוב שיש 50 חטופים בעזה, ומבחינתה זה מחיר שאפשר לשלם, אולי 500 בני משפחה, אולי 5,000 במעגל היותר רחוק.

ואני חושבת שמה שהנתונים כאן מראים, שזה לא 5,000 וגם לא 500,000. חצי מהאנשים במדינה, קרוב ל-5 מיליון אזרחים מרגישים תחושה של אבל, כאילו בן משפחה שלהם עכשיו סובל, מת, חטוף. התחושה הזאת משפיעה על התפקוד. יואב הזכיר את זה.

אנחנו עשינו במרכז טאוב גם סקר על הגיל הרך במלחמה. דובר כאן על ילדים בני עשר. גם ילדים עד גיל שבע חווים רגרסיות מדיווחים של נשות צוות במעון ומדיווחים של הורים. אגב, הורים של מדגם מייצג במדינה, ערבים, יהודים, ימנים, שמאלנים, דתיים, חילונים. רגרסיות של חוסר שקט, של פספוס בצרכים, של בכי, של קשיי פרידה.

כי גם המשפחה מקרינה.

בדיוק. ומה שמצאנו, הילדים האלה חווים גם קשיים של פינוי מהבית עכשיו, של הפצצות, של אזעקות, של מילואים של אחד ההורים. ההורים בסטרס, ומה שאנחנו ראינו זה שרמת הסטרס של ההורים היא זאת שמתווכת את הקשר בין נסיבות חיצוניות וקשיים חיצוניים, כמו למשל אזעקות, לקושי של הילדים, לבעיות וקשיים רגשיים ונפשיים של הילדים.

אם חצי מהמדינה, חצי מההורים במדינה, נמצאים בקושי רגשי גדול מאוד, זה משפיע לא רק על הסטודנטים שהתבגרו ולא רק על הנוער, זה משפיע על הדור שבעוד עשר שנים ו-15 שנים יזדקק לשירותים שהוא לא יקבל אותם, יתקשה בתפקוד, ההישגים שלו יהיו נמוכים יותר. אנחנו רואים כבר את ההידרדרות של מערכת החינוך, של מערך הסיוע הנפשי בישראל. יהיו לזה השלכות שנים קדימה, ואני לא חושבת שבדיונים בשולחן הממשלה ההשלכות האלה נלקחות בחשבון.

לא נידונות.

כל המדינה חטופה, כל המדינה בת ערובה, ואנחנו נשלם את המחיר דורות קדימה.

תודה, כרמל. ואם כבר מה שאת אומרת, רק נגיד שהקריאה היא בסוף לייצר תוכנית באמת לאומית ליום שאחרי, שתתמודד עם הטראומה המתמשכת ועם ההשלכות. זה נוגע לכל הרצף, גם בהכשרת עוד אופציות טיפול, כמו מטפלים באומנות ועוד דברים שאנחנו דנים עליהם הרבה זמן ולא מתקיימים פה. זאת אומרת, הרצף, המחסור בפסיכולוגים, בפסיכיאטרים ובאופציות נוספות הוא פשוט אקוטי ולא סביר גם בקהילה וגם בשירות הציבורי.

וטיפול במסגרות חינוך. הממשלה קיצצה שעות הדרכה לצוותים חינוכיים שצריכים להתמודד עם כל הקשיים, והכי חשוב, שקודם כל נגיע ליום שאחרי. אנחנו עוד בתוך האירוע.

נכון. אני עוברת ללי הופמן אגיב, שהיא אחת ממובילות המאבק להשבת חטופים. אנחנו גם משוחחות בנושא לא מעט. תודה, לי, שאת פה.

תודה על הדיון החשוב, נעמה. מה נגיד שעוד לא נאמר בשנתיים האלה? אני כבר מרשה לעצמי לומר שנתיים, כי באמת הסתיימה עוד שנת לימודים. אני לי הופמן אגיב, אני בת 38, נשואה, אמא לשתי בנות. הלוואי שיכולתי להתעסק רק בנושאים חברתיים רגילים כדי להבטיח לכולנו עתיד והמשך חיים טובים פה. אני נאלצת מתוך תשע שנותיי כאמא להתעסק בהרבה מאוד דברים שקשורים למצב חירום. חמש שנים אני במצב חירום עם הילדות שלי.

אני חושבת על הסיטואציה הסוריאליסטית, שאנחנו בפורים מגיעות עם הילדים שלנו לבגין להפעלת משפחות עבור השבת החטופים. כאילו, אין דבר מופרע יותר. אני חושבת עלייך.

את דיברת מקודם על זה שהבת שלך התחילה לקרוא ואי אפשר היה יותר להסתיר דברים. אז המלחמה התחילה כשאריאל הגדולה שלי הייתה בכיתה ב', ולא דיברתי איתה על הילדים החטופים, ופתאום צצו בשכונה שלנו פוסטרים. לקחתי אותה מיום הולדת בחזרה הביתה, ואז היא שאלה אותי, אמא, יש ילדים חטופים? כאילו, זו אפילו לא הייתה שאלה, היא אמרה לי.

ואמרתי לעצמי, קודם כל, אלוהים, זה הסבר שלא חשבתי שאני אצטרך לתת. ידעתי להסביר לה את הקורונה, וידעתי להסביר לה הרבה מאוד דברים שקרו, וגם זה כבר היה אולי הפעם הרביעית בתור ילדה קטנה שהיא חוותה טילים, אבל את זה לא ידעתי להסביר.

אבל היא פשוט לא הייתה צריכה הסבר. היא קוראת, והיא ראתה את השלטים ואת התמונות של הילדים בשכונה שלנו, והיא שאלה אותי, חטפו ילדים? הם יחזרו? ואמרתי לה, תשמעי, אין לי תשובה חד משמעית בשבילך, כי אני לא משקרת, אין לי את הסקיל הזה. אני מבטיחה לך שאני אעשה הכול בשביל להחזיר את כולם.

אז החזרנו את כל הילדים, והמלחמה המשיכה, ופתאום אלכס הקטנה שלי התחילה לשאול שאלות, כי גם היא התחילה לקרוא. וגם היא התחילה לדבר על השלטים, וזה כבר קרה בספטמבר 2024. אנחנו כבר כמעט שנה אחרי שאלכס הקטנה שלי התחילה לשאול שאלות, כשהיא שנה שלמה לא דיברה על זה. והבית שלנו חי את הנושא הזה יום-יום, והן מכירות מקרוב, הן מכירות משפחות מקרוב, ואימהות של חטופים מקרוב, באופן אישי, הבנות שלי.

וכשהתחילה המערכה מול איראן, באמת ביום שישי בערב הייתה המתקפה הראשונה, והיינו בממ״ד ב-22:00, ואלכס מסתכלת עליי ואומרת לי, "אמא, כל פעם שיש טילים וכל פעם שיש אזעקות אני חושבת על החטופים". ילדה בת שש.

האינטליגנציה הרגשית גדולה יותר.

אין להן ברירה. "אני חושבת על החטופים, אני מתגעגעת למתן". ילדה בת שש מתגעגעת למתן צנגאוקר. "אמא, תגידי לעינב, אני מתגעגעת למתן, ואני יודעת שגם היא מתגעגעת למתן. ושתדע שאנחנו מתגעגעות אליו, גם אנחנו". ילדה בת שש מבקשת ממני תוך כדי אזעקות, תכתבי עכשיו לעינב, תגידי לה.

והסיטואציה הזאת היא באמת, היא כבר בלתי ניתנת להסבר. אין לי מה להגיד להן יותר. חוץ מלהתחייב ולהבטיח להן שאנחנו לא נעצור עד שאנחנו נסיים את האירוע הזה, זה ילדות בנות תשע ושש שחיות בתוך מציאות שאי אפשר לשקר להן, אי אפשר להסתיר, ועם זה הן גדלות.

יותר מזה אני אומר, שלא משנה כמה אני מנסה לשמור על הבועה שלהן, וזאת בועה מאוד מציאותית ומחוברת, בסוף הן מגיעות לגן או לבית הספר, וילדים אחרים מדברים. אין לי דרך אפילו, אין לי כלים כאמא לתווך להן את הסיטואציה כמו שאני הייתי רוצה. וזה פשוט לא נגמר. גם אנחנו מותשים כהורים, גם לי אין כלים. מישהו מסביר לי איך להסביר לילדות שלי למה יש עדיין חטופים בעזה 634 ימים לתוך האירוע? לאף אחד אין הסבר.

עכשיו, מדינת ישראל היא לא מדינה רגילה. בכל מקום אחר בעולם בן אדם מגיע לגיל בגרות ויוצא, עובר למדינה אחרת כדי ללכת ללמוד באוניברסיטה, בקולג', לומד כללי, אחר כך בוחר מקצוע, מגביר ומתקדם בחייו, ואז חיים על הקו בין המדינה של ההורים למדינה שלהם, נפגשים בחגים.

ישראל היא לא מדינה כזו. אנחנו לא הולכים ללמוד במקום אחר, ברוב המקרים. הרוב נשארים כאן. התפקיד שלנו זה להבטיח שהחיים כאן הם חיי איכות, ומגיע לנו חיים ברמה הגבוהה ביותר. חיים ראויים. אנחנו האנשים הכי טובים בעולם, ומגיע לנו הרבה יותר ממה שאנחנו מקבלים היום.

ולכן אף אחד בחדר הזה לא יוותר ולא יעצור לפני שאנחנו נסיים את האירוע הזה במלואו, לפני שאנחנו נבטיח שהסולידריות הזו היא גם מממשת את החזון שלה. והחזון הזה מדבר על החזרת כל החטופים, החיים והחללים כאחד, כל החיים במצב הנוכחי, שלא נאבד אפילו לא נפש אחת נוספת.

ובלי זה, כהורים, אין לנו איך להבטיח חיים טובים לילדים שלנו. אין. רק ככה. וזו החובה שלנו, ואני מתחייבת כאן, אני לא אעצור, אף אחד מאיתנו לא יעצור עוד שזה יקרה. אף אחד מאיתנו. וזו החובה שלנו, ובלי זה באמת אפשר לקפל. אפשר לקפל.

לא נקפל ולא נתייאש. תודה, לי. יעל דרור, מהמערך הרפואי של המטה להשבת החטופים.

(הצגת מצגת)

צהריים טובים, אני מניחה שכבר כולם פה עייפים מאוד. אני אקח כמה דקות מזמנכם. כבר שנה ועשרה חודשים, כל פעם אומרים לי ואז עובר עוד חודש, אני אחות מתנדבת במערך הבריאות, מטפלת במשפחות החטופים, מעגל ראשון-שני-שלישי, ומעבר לזה 24/7.

מה שקורה זה שאני אוספת את הפניות של המשפחות בצורה שהם פונים אליי, או שלעיתים גם אני מגיעה אליהן, למשל בכיכר או בעצרות של ה-101, בישיבה של המשפחות של האימהות בירושלים או לפעמים בתל אביב. מה שאני רואה לאורך כל הזמן הזה, שהם מזניחים את הבעיות שלהם, בעיות רפואיות מאוד חמורות, מוזנחות. הם עסוקים רק במאבק.

מה-7 באוקטובר הם לא עושים שום דבר, אמרו את זה שוב ושוב, ואני רק מדגישה את זה לעניין של חוץ מכלכלה ודאגה וכל הדברים האחרים, ולימודים וכו', הבעיות הרפואיות שלהם מוזנחות לחלוטין. הם אומרים את זה לא פעם ולא פעמיים – אין לנו זמן, אין לנו כוח, אנחנו לא מסוגלים להתעסק בזה, אנחנו כולנו במאבק 24/7.

ומה שבעצם קורה זה שהבעיות שלהם מחמירות. אם זה כרוני, זה מחמיר. אחרים סובלים מבעיות חדשות רבות מאוד, והצעירים בעיקר. וזה בעצם נושא הדיון היום כאן, ותודה רבה על ההזדמנות לדבר, ותודה רבה על כל הדבר הזה, הצעירים סובלים מקיבעון של הטראומות.

אני רואה את זה לאורך כל החודשים האלה, אבל אני יכולה לומר לכם שיש מלחמה מתמשכת, אבל ב-12 הימים האחרונים המבצע באיראן הוסיף נפח גדול יותר וחמור יותר על הבעיות שהיו קיימות. ומה שעשיתי, ישבתי כל הזמן בוואטסאפים וכו', עשיתי שיחות יזומות אישיות אליהם, אל בני המשפחות, אל הילדים, אל בני הדודים, אל ההורים.

ומה שעשיתי זה, ניסיתי לראות מה קורה איתכם עכשיו, כן? כי זה מצב הזוי, נרמול, מה שאמר קודם גיל, ובקטע הזה עוד נוסף הדבר הזה שנפל על כולנו. וקל וחומר, אם לנו קשה, להם קשה פי כמה. השתדלתי מאוד, אפילו שהמצב היה מאוד קשה, חירום, והורידו בכל בתי החולים ובמרפאות את הטיפול היומיומי והלכו רק על דחופים, השתדלתי בכל זאת, בכל אמצעי שיכולתי, לתת להם מענים לפניות החדשות שלהם במיידי.

כן, אבל יעל, בואי ננסה להיות ממוקדות רגע בנושא. פשוט בגלל שאנחנו רוצות ככה, אז אם את יכולה יותר על הממצאים.

אוקיי. אני יכולה לומר על ממצאים חדשים, שככל שהזמן עובר, ומאז המבצע באיראן יש המון פניות חדשות, ואני עשיתי אקסל ממש שעתיים לפני שהגעתי לכאן, יש לי כרגע, תקשיבו טוב למה שאני אומרת לכם, 50 פניות חדשות שלא הכרתי קודם, שלא פנו אליי קודם.

במוצאי שבת הגענו לכיכר אחרי ששבועיים לא היה שום דבר, לא עשו 101, עשו בזום, חדר המשפחות נהרס בצורה פיזית גם, והיינו בכיכר ואחר כך ישבנו איתם, ופניתי ממש לכמה אנשים, ואנשים פנו אליי, אנשים שלפני כן לא פנו אליי. גם כי חלק לא ידעו, גם כי חלק לא עשו, וגם מכל מיני סיבות אחרות.

למשל, דוגמה ממש עכשווית, בני משפחה שהיו תקועים בחו"ל, ולא יצאו למאבק ולא הצליחו לחזור ולא הצליחו להחזיר אותם. אז נוסף על בני המשפחה, עוד איזה פחד נוסף, והם פנו אליי בקטע הזה. דיברתי איתם והם אמרו – עכשיו יש לי את החטוף, ועכשיו בן משפחה אחר תקוע, ואנחנו פה, ועוד מעט הבית נופל, ואנחנו לא יודעים מה לעשות וכו'.

בעצם, צורה של עוד בעיות, 50 פניות חדשות שהתחלתי לטפל בהן ממש מה-13 ביוני. הקמת תוכנית שיקום לאומית, זו ההמלצה, משאבים וכוח אדם, מחקר ועוקבה לאורך שנים, כי אנחנו יודעים וכל הנוכחים פה דיברו על זה מעל ומעבר כאן גם עם דברים סטטיסטיים.

כן, זה גם נכנס לסיכום הדיון.

אני אמרתי את זה בינואר, וממקום מקומי אני רק אחות, לא ד"ר ולא שום דבר, אני רק 42 שנים הייתי אחות החייאה של הדסה, בית חולים אחד. ואני אמרתי אז, שאני רואה את זה כמרתון ולא ספרינט. זה נשמע אז משפט נוראי, אבל אני עדיין בטוחה שזה כך, כי זו השפעה על דורות.

ואני יכולה לומר לכם, דברים שעלו עכשיו בימים האלה, של בני דודים של חטופים, שאמרו שאיך להם אין שום מגן? אנחנו יושבים לנו בממ"ד, אנחנו יושבים לנו במקלט, ומה קורה איתם? או ילדים של חטופים כאלה קטנים אחרים, שפשוט בתוך הממ"ד לא רצו להיכנס כי הם אמרו – אני לא שם, כי אני לא יכול להיות שם. כי להם אין, או הסתגרו, או כל מיני דברים שצפו להם.

יעל, אם אפשר שורה תחתונה.

זו הייתה. סיימתי.

תודה רבה לך, יעל, תודה על כל מה שאת עושה. אני רוצה לעבור לליאור מילוא, מייצגת מחאת הנשים להחזרת החטופות והחטופים. מחאה מאוד חשובה, ואני חושבת שגם מאוד אפקטיבית במעשה שלה. תודה, ליאור, שאת פה.

תודה על ההזמנה. אני ליאור מילוא, בת 31, מתל אביב. אני אקטיביסטית, ואני כאן בשם מחאת הנשים להחזרת החטופות והחטופים. אחרי ה-7 באוקטובר הבנתי די מהר שהחזרת החטופים לא תהיה משימה פשוטה. ברור שהממשלה לא רצתה למהר להחזיר אותם, אבל אני מודה שלרגע לא האמנתי שכמעט שנתיים אחרי אנחנו עדיין נהיה בשיאו של המאבק.

אנחנו פועלות במחאת הנשים כבר שנה וחצי בלי הפסקה כדי להשמיע את הקול של הציבור, להשמיע את הקול של הרוב שרוצה את כל החטופים בבית בחיים, ולדרוש מהממשלה לבחור בחיים האלה ולהחזיר את כולם כמה שיותר מהר.

התחלנו אחרי שהעסקה הראשונה קרסה. אותה עסקה ואותה פעימה שלא קרתה, זו שהובילה לכך שכרמל גת וחטופות נוספות לא חזרו אלינו בחיים. התחלנו מתוך זעם ותסכול, אבל עם מטרה אחת ברורה, להחזיר את כולם בחיים. חשבנו, ואנחנו עדיין חושבות שהמאבק הזה הוא לא רק של המשפחות, ואסור שהוא יהיה רק שלהן. הוא של הציבור, והוא חייב להיות גם מאבק אזרחי, מאבק של כולנו על דמותה של ישראל.

הדיון הזה היום עוסק בהשפעות של הטראומה על הדורות הבאים. אני לא בטוחה שאני עומדת בהגדרה הדורות הבאים, אז אני אגיד את המובן מאליו שכבר נאמר קודם. הטראומה הלאומית, שאנחנו כרגע בעיצומה, משפיעה על כל אחד ואחת מאיתנו. היא משפיעה עליי, והיא משפיעה על סבתא שלי בת ה-80, והיא משפיעה על אחותי בת ה-18. מי יותר, מי פחות, מי מאיתנו הטראומה תישאר חקוקה גם שנים קדימה, ואצל אחרים הפצע יתאחה מהר יותר.

אבל המחקרים שהוזכרו כאן קודם, מדגישים במספרים ובגרפים את מה שכולנו מרגישים ויודעים עד העצמות. כולנו בטראומה מתמשכת, והיא לא נחלתם רק של משפחות החטופים או של האקטיביסטים והאקטיביסטיות שיוצאים לרחוב. היא בלב של כל אחד ואחת מאיתנו, נוכחת אצל כל ילד וילדה, גם באוטובוס, וגם בבית, וגם בכל מקום ברחוב, גם אצלנו המבוגרים. והיא לא תיעלם ולא תירפא, עד שכל החטופים יחזרו בהסכם והמלחמה הזאת תסתיים כבר.

49 חטופים וחטופה אחת עדיין נמצאים במנהרות חמאס, במקום הכי נמוך והכי נורא שאפשר רק לדמיין. מי שחושב שהטראומה שלנו נובעת מחוסר ביטחון או מפחד להיחטף, טועה ומטעה. הטראומה היא עמוקה וכואבת בגלל ההפקרה המודעת שלהם, ההפקרה של החטופים וההפקרה של המשפחות למאבק הזה.

האינטרסים הפוליטיים ודמיונות משיחיים הם הסיבה לכך שהמלחמה המדממת הזאת עדיין נמשכת ועדיין מתקיימת. צרות העין והאדישות של חברי הממשלה והקואליציה היא זו שהכי כואבת, היא זו ששוברת ומפוררת אותנו כחברה, וזה עוד בלי לדבר על כמויות הרעל שהמשפחות נאלצות לספוג כל יום.

לאי החזרת החטופים יש השלכות יומיומיות על כולנו. למלחמה יש השלכות על כולנו. להכרזה המנותקת לפני שבוע על חזרה לשגרה כי הפסיקו הטילים מאיראן, ולהודעות הותר לפרסום שממשיכות כל יום כמעט, יש השלכות כבדות.

בשבילי מחאת הנשים זה העוגן בשנה וחצי הזאת. זה העוגן הכי משמעותי. אלו שאני בוכה איתן, אלו שאני צוחקת איתן, פועלת איתן וחולמת ביחד. המאבק להחזרת החטופים הוא לא מאבק רגיל. הוא באמת מאבק על החיים, ויש בו המון עליות וירידות. כל שינוי במשא ומתן, כל דיווח בחדשות, מיד מקפיץ את כולנו, מטלטל כל פעם לכיוון אחר במערבולת אינסופית. לפעמים הוא נותן תקווה, ולפעמים בדיוק ההפך.

אבל מה עם הישראלים שאין להם את הגב הזה, שאין להם קהילה, שאין להם מישהו שמחזק אותם ומחזיק אותם מעל המים? המאבק הזה הוא לא של קבוצה כזאת או אחרת, ואסור שהוא יהיה כזה. הוא מאבק של החברה הישראלית כולה, מאבק על החיים שלנו ועל דמותה של ישראל עוד שנים קדימה ודורות קדימה.

זה מה שנותן לי כוח, וזה מה שנותן לי תקווה שיהיה כאן טוב יותר. הסולידריות ברחובות והשולחן מלא האנשים והנשים הטובים והטובות שנמצאים כאן, ועוד רבים אחרים שלא נמצאים כאן ונמצאים במאבק יום-יום, זה מה שמחזיק אותנו, זה מה שנותן כוח ותקווה. ואני קוראת לכולם להמשיך לצאת לרחובות, להמשיך לפעול, כי אנחנו לא מוותרות ואנחנו נמשיך עד שכולם יחזרו כמה שיותר מהר. תודה.

תודה רבה. תמי סמיש-נמליך. שלום, מה שלומך? תודה שאת פה.

תודה רבה. אני אתחיל בלהציג את עצמי. אני תמי סמיש-נמליך, אני עובדת סוציאלית, מטפלת משפחתית, אני דוקטורנטית בתחום של טראומה ומשפחה, ואני פעילה מתנדבת בתוך מיזם 'בואו', שאנחנו עוסקים גם בהצלת החטופים וגם בהצלת החברה כולה.

אנחנו שמענו היום, ואני חושבת שבחדר הזה עכשיו אין ספק, אם בכלל היה לפני כן, שהנושא שיש לנו עדיין חטופה וחטופים זה עניין של כלל הציבור, וזה עניין של הדורות הבאים. ואני רוצה להוסיף על זה שהאחריות, כשאנחנו הרבה פעמים אומרים למה הממשלה כן או לא מצביעה בעד נושא מסוים, היא הרבה מעבר לזה כי האחריות היא לא רק על הממשלה, אלא גם על כל בעלי התפקידים בתוך משרדי הממשלה ובתוך הארגונים הציבוריים.

השאלה עכשיו היא לא רק מה תהיה התוכנית בעתיד, אלא מה התוכנית כרגע בהווה להתמודדות. איך דואגים עכשיו לדור הצעירים בהווה? כדוקטורנטית בתחום אני יכולה להגיד שגם מתוך המחקר שאני מבצעת כעת, אנחנו יודעים שתגובות לטראומה ותגובות לדיכאון וחרדה מחלחלות לתוך ההורות ועוברות לדור הבא.

אבל המידה שבה זה ישפיע היא תלויה גם במה שאנחנו יכולים לעשות היום. האם אנחנו נתעלם מההשלכות? האם לעומת זה אנחנו נעשה עם זה משהו? ופה אני בעצם מעלה שאלה, האם גורמים כמו רשות הצעירים במשרד הנגב והגליל, והחוסן הלאומי, ומינהל החברה והנוער במשרד החינוך, ואגף המכינות הקדם צבאיות במשרד ההתיישבות, או כל אגודות הסטודנטים ולא רק הנציגה שהייתה פה היום, המוסדות האקדמיים בשלטון המקומי, רשות מרכזי הצעירים, ארגוני צעירים כמו דרור ישראל והשומר החדש, ובארצנו, שזה ארגון של בוגרי המכינות, ועוד מיני ארגונים.

האם הגורמים האלה לוקחים בחשבון את מה שאנחנו מדברים עליו פה? האם הם נערכים לעניין הזה שמדובר פה במשהו שמשפיע על הדור הצעיר היום ועל הדורות הצעירים הבאים? האם הם מתכוננים לזה? האם הם מכירים? האם הם מכשירים את אנשי המקצוע אצלם?

אני לא חושבת שזו שאלה שצריך להפנות לתנועות הנוער. אפשר להפנות אליהם הרבה דברים, לא זה.

לא, לא תנועות נוער.

אמרת דרור ישראל, ואמרת השומר החדש.

דרור ישראל, כי הם גופים ציבוריים.

לא, זו תנועת נוער. תכירי את הנתונים, אל תפני סתם דברים.

אני רוצה להגיד, אחריות המדינה היא לתקצב משאבים לגורמי טיפול, ואפשר גם לעשות פדגוגיה חינוכית בנושא הזה, אבל אם אנחנו כל הזמן מפריטים את האחריות לגורמים שזה לא תפקידם, אנחנו כושלים. לכן אני כן רוצה לעצור פה. אני לא מפילה על תנועות הנוער את הסיפור הגדול הזה. אנחנו צריכים לתקצב אותם כדי שיהיה מערך גדול של תנועות נוער וחינוך לא פורמלי שיוכל לטפל במובן הזה של יצירת, בכלל, מענה שמפגיש חברה, אבל אני לא מפילה עליהם שום דבר של טיפול, ולכן אני מסתייגת ממה שנאמר וזה לא ייכנס לסיכום הדיון.

אני לא הזמנתי אותם שהם יהיו אנשי טיפול, אני מזמינה אותם כן להיות אקטיביים, ואני אגיד לך למה אני מחברת את זה להם. אני אציין שגם, אגב, משרד הבריאות בעיניי צריך לקחת חלק בהתמודדות עם מה שקורה היום.

האם אנחנו, עם כל הגורמים האלה למיניהם, מעודדים את הצעירים להיות מעורבים, להיות אקטיביים? כי אנחנו יודעים, אני אומרת אנחנו, כי כל מי שעוסק בטיפול או בחינוך, אנחנו יודעים שאקטיביות זה גורם חוסן מול ההשפעות ארוכות הטווח של המצב שאנחנו מתמודדים איתו היום.

ואני תוהה האם הם מעודדים, כי אנחנו כן שומעים, ואני אגיד שאני שמעתי מעובדי המשכן הזה שחלקם הוזמנו לשימוע, או כאלה שאמרו להם שהם יוזמנו לשימוע, אם לדוגמה הם יגיעו להיות בכיכר החטופים.

אני לא מכירה את זה, אני מזמינה את כולם.

אני מתעקשת פה להרחיב את דבריי – אני רוצה לשמור על כבודם, במיוחד שתנועות הנוער הן הראשונות שקפצו למלונות לטפל במפונים, כשלא הייתה מדינה, והן הראשונות שקיצצו להן, כשיש קומבינות פוליטיות במשרד החינוך. ולכן בואו לא נפיל עליהן, אלא נדרוש שיתקצבו את החינוך הלא פורמלי, כי הוא נותן מענה והוא מפגיש ציבור והוא חשוב. וקיצוצים בו הם תקלה. אבל הן מגיעות לכיכר החטופים, לפחות דרור ישראל, השומר הצעיר, מחנות העולים, התנועות שאני בקשר איתן, בהחלט שותפות ואני מורידה את הכובע בפניהן, מגיעות גם לבגין ולעוד מקומות ולא חוששות פוליטית.

אז אני רגע רוצה לשים את מקומן של תנועות הנוער ואת כבודן, אבל אני מקבלת שצריך אולי להגיד שבמערך החינוכי כדאי להכניס גם את הסיפור הזה של טיפול. אבל בואי ניתן למי שצריכים לקחת אחריות את האחריות, ולא נפיל את זה על כתפם הצנומה של התנועות המקוצצות בתקציבים.

אני רוצה לציין שאחד מקבוצת 'בואו', ד"ר דן פולק, שהוא גם מתנדב, בשבוע שעבר, אחרי החזית האיראנית שלנו, העביר סקר ברשתות ציבוריות, לא מדובר במדגם מייצג. ואלה הנתונים של מה שקורה בגילאים של 18 עד 35, שזה הגיל שהוועדה הזו מתעסקת בה, על כמה הנושא של אי השבת החטופים משפיע על האנשים בחיים שלהם. וזה גם מתכתב פה עם דברים שנאמרו פה, כאשר העמודות המאוד גבוהות בעצם מספרות לנו שאנשים אומרים זה מאוד משפיע עלינו, זה מאוד פוגע בנו.

אני רוצה לציין פה כמה ציטוטים שנאמרו לנו, כי גם הייתה אפשרות למענה חופשי: "אי החזרת חטופים משפיעה על העשייה היומיומית שלי והמוטיבציה שלי לעבוד, לתרום וליהנות במקומות שונים". מישהו אחר כתב, "עצם זה שאני יודע שהאחים שלי בשבי, אני מרגיש שאני תקוע מאחור. יש לי אבן שלא נופלת מהלב ותמיד תשאיר אותי מעוגן ל-7 באוקטובר, ולא תרשה לי להתקדם".

מישהו אחר כתב, "תחושת ייאוש שמלווה בחוסר טעם. התעכבנו בכניסה להיריון, כי הכול מתערער", עוד דוגמה לאיך הדבר הזה משפיע, ומישהו אחר שמציין, "אני מרגיש לא בנוח לחשוב על להביא עוד ילדים לעולם הזה". ואמירה אחרונה, מישהי שכתבה, "אני לא מצליחה לעבוד ולמצוא עבודה חדשה, אני מיואשת".

ואני רוצה להעביר את זה לפן המעשי. אמרה פה אסתר בהתחלת הדיון, היא אמרה, אחד הדברים שהצילו אותנו היה המאבק לקום ולעשות. המאבק הציל אותם, וזה מה שאני אומרת, ככל שהגורמים השונים יעודדו צעירים להיות אקטיביים, זה מה שיעזור להם. ופה אני לכן אומרת, הצורך הוא קודם כל בהכרה ממלכתית, בעובדה שיש פה פציעה מוסרית שמתגלגלת לדורות קדימה. וההכרה הזאת יכולה להיות בכל מיני דברים.

אגב, עצם את זה שמתקיימים דיונים פה בוועדות, גם אם לא מספיק, ונוגעים בזה ולא מנרמלים את החיים עכשיו, זה חלק מהכרה. לקיים טקסים, להגיד לבתי ספר, לתלמידים, תביאו את התלמידים שלכם למקומות, אל תאיימו על מוסדות חינוך שאם הם יביאו אז יכול להיות שיגרעו מהם תקציבים.

טיפול אזרחי ציבורי, לא טיפול נפשי, על ידי זה שלעודד אחריות, לעודד מעורבות. זה חלק מהעבודה כערך חינוכי, להקים גם מנגנונים של מניעה וטיפול ולהכשיר אנשים בתחום הזה. ולשלב צעירים בצורה אקטיבית בחינוך לערכים, בלהתמודד עם שאלות של מוסר, בלקחת אחריות במשמעות.

אמר פה גיל, הדבר הנורמלי זה להיאבק במציאות. וכאמור, מאבק, כמו שגם אסתר אמרה, וכמו שגם נאמר פה על ידי נציגים של יישובי הדרום, זה לפעול, זה לא להיות פאסיביים. וזו בעצם האמירה, ופה אני לכן יוצאת בקריאה לגורמים הציבוריים, בין ממשלתיים ובין אם זה פעילים בתחומים אחרים, תעודדו אנשים לצאת.

אני רוצה לראות איך מודדים את זה, גם, אגב, נעמה, בתקציבים, אוקיי? אבל לא רק בתקציבים, גם בלהחליט שעושים לזה, שעושים בכיוון הזה. תודה רבה על הקיום של הדיון הזה, ואני מאוד מקווה שגם נוכל לשמוע בעתיד שיש גורמים שאולי היום ישבו על הגדר כי הנושא הזה מותג כפוליטי, ירדו מהגדר הזו ויבינו שלא לעשות, זה פוגע בתפקיד החינוכי כלפי הצעירים. תודה רבה.

תודה רבה. אני מסכימה. אני כן רוצה לחדד נקודה, כל מי שמסתייג מלצאת מאיזושהי אי נוחות פוליטית, מוזמן להקים את המחאה שלו. אני רוצה להגיד, לא פעם, נדמה שזה תירוץ מאוד נוח, אני לא אוהב איזה שלט שראיתי, ולכן אני לא יוצא להיאבק על הצלת חיים. אני אפילו די כועסת על זה, עדיף כבר להיות כנה ולהגיד שלא מתאים לך לצאת.

ולכן אני אומרת שכל גורם שחושב שהמחאה, הוא לא מזדהה איתה, מוזמן ורצוי אף להקים את צורת המחאה שלו. אני מאוד אוהבת. אני מגיעה לכל המחאות, ל-101 ולבגין ולמחאת הנשים ולכיכר החטופים, ואני מתרגשת מכל צורות המחאה. אני חושבת שהן נוגעות בכל נימי הנפש של החברה הישראלית, ויש בזה אקט חשוב, אפילו במחאה שהיא מחאה שהיא התנדבות לציון. זאת אומרת, בואו נגיד גם משהו אחר. אל תתרצו אי יציאה בהסתייגות מצורת מחאה, אלא תקומו ותעשו מעשה כפי שאתם רואים ורוצים אותו. אני חושבת שזה מבורך בכל צורה.

אני אוסיף, ב'בואו' אחד הדברים שאנחנו מדברים עליהם, זה שכל מעשה, קטן ככל שיהיה, זה מעשה. גם אם אני תורמת עשרה שקלים כל חודש, מאה שקל כל חודש, גם אם אני כותבת משהו פה, זה לא חייב להיות לצאת לרחובות. לצאת לרחובות זה דרך אחת. אבל כל עשייה.

את יודעת, אמא שלי מדליקה נרות כל יום בבוקר, קוראת פרקי תהילים. מבחינתי, היא לא פחות ממני מקווה, כי היא כל היום שואלת אותי על האימהות, וכל היום בוכה איתי בטלפון, ובאמת, אני אומרת, היא דוגמה למישהי שלא בהכרח רואים בחוץ אבל היא כל היום בתוך זה, ומנסה ושמה את הסיכה. יש לה עסק קטן, היא אומרת לי, אצלי רק אני עם הסיכה, ואני מרגישה שזה חשוב שרואים אותי עם הסיכה. אז אני אומרת, גם הדבר הזה הוא ממש משמעותי, חד משמעית. תודה רבה.

והמשפחות מתרגשות לראות אותך בכל מרחב שאת נמצאת פה, נעמה, כחברת כנסת שנמצאת ולא עוזבת את הידיים למשפחות של החטופים, זה כל כך משמעותי. זה שאת באה ומראה ברחוב, וגם זה שאמא הולכת עם הסיכה. אז כל דרך שמישהו מוצא להראות את זה במרחב הציבורי, אתם לא מאמינים מה זה עושה למשפחה שבן משפחה שלה שם, לראות שלא שכחו אותו.

ממש. תודה. אני עוברת לערן מרגלית ונועם שרוני. ערן מייצג את החזית הוורודה, ואני רואה אותו גם כל הזמן, ונועם שרוני הוא דובר נוער המחנה הממלכתי, וגם הוא מייצג את הנוער. תודה ששניכם פה. נועם, תתחיל. תודה שאתה פה.

תודה שקיימת את הוועדה. אני אתחיל בשאלה הפשוטה, מה אני מספר לילדיי בעתיד על מקרה החטופים? איך אני אמור בעתיד לספר לילדיי שהיו עשרות אזרחים חפים מפשע בשבי החמאס שהתעכבנו להחזיר הביתה? איך זה הגיוני אפילו שאני צריך למצוא את עצמי במצב כזה שאני אספר לילדים שלי את הסיפור הזה?

שנית, דיברנו הרבה על המחקרים. ישנם מחקרים שונים סביב טראומות קיצוניות, כדוגמת שהייה ממושכת בשבי, שמועברים מדור לדור, החל מחרדות ודיכאונות עד שינויים ב-DNA ואפילו בצלקות הגופניות. זה אומר שברגע שאנחנו נותנים לבן אדם להימשך כמה שיותר זמן בשבי, אז הצלקות שהוא מקבל יועברו גם לילדים שלו ויועברו ככה, וככה אנחנו עוברים למעגל.

במחקר שהכנסת פרסמה ברקע לוועדה הזאת, מראים ממצא שמעיד על מצוקה נפשית שדיברנו עליו. המצוקה הנפשית הזאת תמשיך עוד ועוד, ככל שהחטופים יהיו בשבי. ככל שהחטופים יהיו בשבי, אנחנו כאזרחים נרגיש מצוקה ונרגיש כאב ונרגיש געגוע ונרגיש אשמה שאי אפשר לתאר אפילו במילים.

ויש לי שאלה, מישהו יודע מפה מה משותף לנו ובמדינות עולם שלישי? שגם במדינות עולם שלישי וגם פה לא מחזירים חטופים. מדינות עולם שלישי של דיקטטוריות וכאלה, מלא ארגוני טרור, משעבדים אנשים, חוטפים אותם לכל החיים, והממשלה הדיקטטורית באותן מדינות מתעלמת מזה. ברגע שאנחנו לא מחזירים את החטופים, אנחנו הופכים ממדינה מערבית להתנהגות כפי של מדינת עולם שלישי.

והמשבר המורלי, אני יכול להעיד בעצמי שככל וככל שהחטופים היו, אני שמתי לב שהיה לי יותר ויותר קשה לדבר נניח בשיעורי אזרחות וכאלה. המשבר המורלי בכך שאני לא מחזיר את החטופים הוא עמוק. ברגע שאנחנו אומרים כמדינה שלא נעשה הכול כדי להחזיר אותם, הדבר ייצור טראומה מורלית ענקית שתפגע בנו כאומה לאורך השנים.

ואני רוצה רק להגיד משהו אחרון. הרגע הראשון שבו ראיתי את אמא שלי בוכה, זה הרגע בו חזרו החטופים. כל חטוף וחטוף נוגע לרגש של כל ישראלי וישראלית במדינה הזאת. אנחנו מרגישים כחלק מהמשפחות ואנחנו מרגישים כאב עז. וכל עוד הם לא יחזרו, אנחנו עדיין נרגיש את הכאב הזה. והכאב הזה הוא משותף לכל מי שנכח בוועדה הזאת. תודה רבה.

תודה רבה, נועם. תודה, ערן, שאתה פה.

תודה על קיום הוועדה הכל כך חשובה הזו.

נועם, בן כמה אתה?

אני בן 15.

המשפט הכי חשוב שהוא אמר זה שהוא לא יכול להגיד מה שהוא חושב בשיעורי אזרחות. זה לוועדת החינוך.

אבל נועם, תגיד, אותך אי אפשר להזמין לשימוע. סתם, אני צוחקת, אבל זה נורא להגיד את זה.

אבל בכיתה לא נותנים לו.

לי קוראים ערן מרגלית, אני פעיל בארגון שנקרא החזית הוורודה. אני לא רק פעיל במאבק הזה להשבת החטופים, אלא אני גם מעגל קרבה, אני לא יודע, תקראו לזה שני או שלישי, של משפחת מונדר מקיבוץ ניר עוז. רועי נרצח בשבת השחורה, ואברהם, רותי, קרן ואוהד נחטפו. רותי, קרן ואוהד שוחררו בעסקה ההיא, מי זוכר אותה כבר? ואברהם הופקר למותו במנהרות החמאס.

אז אני יכול להעיד פה מכמה כובעים, הן של משפחה אפילו לא מהדרגה הראשונה, והן כאיש צעיר שרתם את עצמו למאבק לשחרור כל החטופים ויצא לו להיות צמוד ללא מעט משפחות, גם במטה החטופים וגם בשער בגין.

המצב הזה של חרדה קיומית הוא בלתי אפשרי. ההיצמדות לטלפונים, הרדיפה אחרי כל עדכון, פשוט מוציאה כבר מהדעת. 634 ימים של ציפייה לחדשות רעות. משבר האמון הזה מחלחל אל כל פינה בחיים. האמון בכל מערכות המדינה ואכיפת החוק הוא אפסי. האבל והכאב על כל חטוף שהוכרז כחלל פער בי תהום. הידיעה שאברהם חיכה לנו בגבורה כל כך הרבה זמן ושכשלנו בהחזרתו עדיין משתקת אותי.

תוך כדי המלחמה הזאת, ואני מצטרף לסטודנטים פה בחדר, כתבתי תזה, סיימתי תואר שני. אני מתעסק בתרבות במוזיקה ישראלית. הדבר הראשון שהכנסתי לעבודה בדף הראשון שלה הוא שירו של עמירם קופר, שיבולי פז, שהוא כתב לכבוד חג החומש, חמש שנים להקמתו של קיבוץ ניר עוז. את התפילה להשבתו ולהשבת אברהם וכל החטופים שפתחה את העבודה, עדכנתי מכל גרסה לגרסה, ובסופו של דבר נאלצתי, באמת גם אחרי מאבק בכלל להצליח לכתוב אותה, להקדיש את העבודה לזכרם.

ביום-יום שלי בשגרה אני עובד באופרה הישראלית. במסגרת המקצוע שלי אני עולה על במה כל ערב מול קהל, ואני אכול אשמה. אשמה על זה שחיים פה בכלל, על זה שיוצרים, שמשמחים אנשים, ובכלל כל מערכת הרגשות נהייתה קהה או השוואתית, כי מה אתה מתלונן? יכולת להיות חטוף. או איך אתה חוגג בכלל משהו?

איך בכלל אפשר לחגוג מכל הלב כשאחים שלנו, כשאנשים יקרים לאנשים שלמדנו להכיר ולאהוב בשנתיים האלה, עדיין לא חזרו? והדבר הזה כבר מרגיש בלתי הפיך. כשזה נמשך כבר 634 ימים, התחושה היא שזה לא בר תיקון.

ואנחנו יושבים פה ומדברים על השלכות, על דורות העתיד. השיח בקרב בני גילי על רילוקיישן, על עזיבה, הוא ממשי. הוא התחיל עם הקורונה, המשיך לתוך ההפיכה, ומשם ישר לתוך המלחמה. כמה שנים איבדנו. כמה שנים אנחנו נאבקים על הדברים הכי בסיסיים, על החוזה הכי בסיסי שצריך להיות בין אזרחים למדינה.

צריך לעצור את מה שקורה במדינה הזו בשביל לתת תקווה לדור הזה, שנרגיש ונדע שיש פה עוד על מה להילחם ושעוד אפשר לתקן. הדבר הכי דחוף שמדינת ישראל צריכה לעשות זה לסיים את המלחמה הזאת בעסקה כוללת, שתחזיר הביתה את כל החטופים, תעצור את מעגל השכול שפשוט גדל וגדל, ואת שפיכות הדמים הנוראית הזאת. אני אומר את זה כל ערב כשאני מדבר מול קהל, וגם פה, כי בלי החטופים אין לנו זכות קיום כחברה, והלב שלנו לא שלם. תודה.

תודה רבה, ערן. מור כרמלי, נציגת דור העתיד של ישראל באו״ם. תודה, מור, שאת פה.

תודה רבה. ותודה, נעמה, וכל אנשי הוועדה, על הקיום של הדיון הכל כך חשוב הזה. נעים מאוד, אני מור, אני נציגת דור העתיד של ישראל לאומות המאוחדות, לשנים 2023 עד 2025. ואני רוצה גם להצטרף לכל מה שנאמר פה, ולדבר במיוחד על חוסן של צעירים, ועל היכולת שלנו לשמור על חוסן ועל תקווה גם לדורות הבאים במדינת ישראל, בעיקר בהקשר של הדיון הכל כך חשוב הזה.

אני הגעתי לניו יורק ב-1 באוקטובר 2023 כדי לייצג את כל הצעירים הישראלים במשכן האומות המאוחדות, ושבוע אחרי שהגעתי לשם נקלעתי לתוך המלחמה. קולות הצעירים, החטופים הצעירים, הלוחמים הצעירים, שקיבלו את הצורך להישמע, קיבלו הד משמעותי וחשוב הרבה יותר מכל דבר אחר שאני עשיתי בחיים.

הייתי כל כך גאה לייצג את צעירי ישראל, שמוכיחים שוב ושוב בשנה ותשעת החודשים האחרונים את מידת החוסן האישי והקולקטיבי של צעירי המדינה, ואת הערבות ההדדית הכל כך חזקה שמדינת ישראל מאופיינת בה, שלא מדברים עליה מספיק באומות המאוחדות ובכלל.

אחד העקרונות שבעיניי הכי בולטים ומייצגים ערבות הדדית הוא עיקרון שלפיו בראש ובראשונה לא משאירים אף אחד מאחור. ולצערי בשעה הזאת נמצאים עדיין 50 חטופים, כבר 634 ימים בשבי חמאס, כמו שכבר נאמר פה לפניי, בלי אוויר, בלי מזון. חלקם הם אותם צעירים שאנחנו מייצגים ושאנחנו משמיעים את הקול שלהם, אנשים שנחטפו מהבית שלהם, מהקיבוץ שלהם, מהבסיס שבו הם שירתו, מהמסיבה בנובה.

כשאנחנו מדברים על צעירים, אנחנו מדברים גם על סטודנטים אבל גם על מילואימניקים וגם על צעירים שבדיוק עכשיו מתגייסים לצבא, אנחנו מדברים על שרשרת ענקית של אנשים שהם חלק בלתי נפרד מהמדינה. ביחד איתם מצטרפים עוד קבוצה של מבוגרים, אבות, קשישים, אישה, שמחויבים בקבורה ראויה ובחזרה לשיקום.

דובר פה הרבה גם על השפעות קצרות הטווח של משבר החטופים על צעירי ישראל, על תחושת חוסר הביטחון שמלווה הרבה מאיתנו לאורך זמן, הרבה בנוגע לתמונת עתיד שהיא מאוד עגומה או לא צפויה. כל הדברים האלה משפיעים על בריאות הנפש שלנו הן עכשיו והן הלאה לדורות הבאים. הכול כבר נאמר כאן בשולחן הזה ואני מרגישה שממשיך להיאמר.

הנחמה שלי, שלנו, היתרון שלנו והחוזק שלנו מגיע מתוכנו, מהאנשים שיושבים כאן ומהדמויות שמרכיבים את המדינה הזו. חיילים בסדיר, בקבע, במילואים, מתנדבים צעירים מכל הארץ מוכיחים כבר 634 ימים מה עוצמת הערבות ההדדית במדינה הזו יכולה לעשות. ואולי בגלל החוסן המשמעותי של החברה הזאת אנחנו לא מרגישים את זה תמיד ביום-יום, בכל מצב, למרות שזה צריך להישמע, אבל הפגיעה ארוכת הטווח שלנו כאזרחים צעירים ולדורות הבאים, היא פגיעה שאותי באופן אישי מאוד מטרידה.

הדבר האחרון שאני רוצה להגיד, אני רוצה להפנות את זה לשי, לנעמי, לנועם שדיבר פה, לסיון, לליאור ולכל צעיר וצעירה שהיו פה בשולחן הזה ובחדר הזה, אנחנו דור העתיד של המדינה הזאת. ההימצאות שלנו בשולחן כאן היא חשובה במעלה, ההימצאות שלנו בכל מקום לתת לקול הצעירים להישמע, בעיקר בנושאים חשובים כמו זה, היא בלתי ניתן להסבר. אז אני גאה להיות חלק מהשולחן הזה, אני גאה בזה שיש פה עוד צעירים שמשמיעים את הקול שלהם בדיוק כמוני. אנחנו המדינה, אסור לנו לשכוח את זה. תודה רבה, נעמה.

כל הכבוד, ממש תודה. מריאל הוברמן, הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מנכ״לית. תודה שאת פה.

כמובן. שלום לכולם, אני אנסה לקצר. לא כתבתי, הקשבתי לכל מה שאמרתם, וחוץ מלהסכים ולתמוך במובן מאליו שהצעד הראשון והבסיסי והכרחי לשיקום המדינה זה שהחטופים יחזרו הביתה. אני רוצה להוסיף משהו אחד שלא כל כך נאמר פה, כדי לא לחזור על כל מה שכבר אמרתם.

דיברתם על הפקרה, ואני חושבת שהאחריות של המדינה היום ושל המשרדים הממשלתיים השונים זה למנוע הפקרה נוספת, שזה הנושא של הבריאות הנפשית של דור העתיד. דיברו על אופציות של תוכנית לאומית או כל מיני פתרונות. אני רק אגיד שצריכים לתת את הדעת שבעיית הבריאות הנפשית של כולם ושל דור העתיד, של הצעירים, וכל מה שכתוב פה בכותרת, טראומה מתמשכת, זה משהו שהרבה מאוד שנים ייקח לנו לשקם.

עם כל הכבוד לסהר ולכל העמותות המדהימות שיש, המדינה צריכה להיות אחראית להגדיל את התקינה בפסיכולוגיה הציבורית, לתת מענים בשפ"חים, לתת מענים לכל הצעירים. דיברו פה באיגוד הסטודנטים, כל שירותי ייעוץ הסטודנט היום שקורסים. יש פה אחריות של הממשלה, של המדינה, לתת מענה לשיקום הנפשי של כולנו. זה הכול, תודה.

תודה רבה, מריאל. אני עוברת לרון יאמין. רון, תודה שאת איתנו פה. לילי, את מיד אחריה ואז משרד הבריאות.

תודה רבה על הדיון הזה. אני רון יאמין, אני בת 28, נציגת המטה המדיני של יוזמת ז'נבה ושלום עכשיו, ונולדתי אחרי רצח רבין. על כן, גם אני חלק מדור שלא יודע שלום מהו. לא חווינו תהליך מדיני אמיתי, הוסללנו לשייך שמאלנות או שיח, אם תרצו, לבוגדנות, ואת כוח הזרוע לביטחון.

ורק רגע לפני שאעבור לקצת נתונים, חשוב לי לומר שלא סתם התחלתי מנובמבר 95'. גדלתי בבית בו אבא הצביע ימין ואמא שמאל. ובכל פעם שהיו מזכירים את אותו ערב, הם היו מתארים יחד איך בדיוק עצרו בקיוסק שבפינה לפני הבית, כשברדיו שידרו את הבשורה שניפצה את תקוותיהם, ומבחינתם שינתה לתמיד את ישראל ההיא, ישראל שלצערם לא הכרתי.

היום אנחנו כבר יודעים שעשרות אלפי לבבות ישראלים נוספים התנפצו ב-30 השנים שאחרי הרצח, בין היתר, גם בגלל תמורות היום ההוא. מחקרים פסיכו-סוציולוגיים מראים בעקביות שילדים מתחילים לקלוט מסרים על הסכסוך כבר מגיל שלוש. משמע, הם לומדים להביט על העולם דרך עדשת מלחמה עוד לפני שרכשו כלים לחשיבה ביקורתית.

בגילאי חמש עד שבע ילדים כבר מגבשים תפיסה מלאה של 'אני כנגדו', ורוכשים את האמונה שאנחנו קורבנות, מולנו אויב, והפתרון הוא פעולות שבהן כרוכה בהכרח אלימות. מחקרים מראים גם שילדים שגדלים במציאות של סכסוך מפתחים פחדים, חרדות וקושי ביצירת קשרים בריאים, מה שמקשה על לימודים, על היכולת לבנות משפחה ועל התפתחות נורמטיבית בתחומים שונים ורבים.

הפרויקט הזה, שאני חלק ממנו, הוקם מתוך תחושת אחריות עמוקה כלפי הדורות הבאים והבנה שלא נשאיר את המשימה הזו לילדים שלנו. לא נגדל כאן עוד דור נטול חזון ותקווה. הדור שלנו חייב להיות ויהיה זה שפותר ומסרב להעביר את הבעיה הלאה. כי כל שנה של קיפאון מדיני היא עוד שנה שבה הדור הבא גדל בצל איום תמידי.

מכווננים לצאת ולהגן עם נשק על מדינה נטולת אופק מדיני ברור. מדברים על עושר ורווחה בצנעה, כמעט כאילו היו אלה מילים גסות. חולמים לממש את זכותנו לעתיד פשוט רגיל, לגדל ילדים בביטחון הגוף והנפש, לבנות קריירה, לטייל בארץ, לסיים כבר עם מעגל הצער הזה, שיש לו תשובה אחת חדה וברורה, ושמה שלום.

נמאס לנו ממנהיגים שמפחדים לקבל החלטות קשות, שמנסים לרדד ולהשטיח את המציאות המורכבת שלנו. אנחנו דורשים שההישגים הצבאיים שלנו ינוצלו למטרות מדיניות. המצב הנוכחי יוצר הזדמנות שלא הייתה כבר שנים. איראן מוחלשת, באזור מתרחש שינוי גיאופוליטי עמוק, וקיימת מוכנות ערבית לנורמליזציה. השיח הציבורי, גם הוא חייב ללכת לשם. החינוך חייב ללכת לשם, והפוליטיקה חייבת ללכת לשם.

הדמיון המדיני שלנו נובע מהיכרות אמיתית, ממפגשים תדירים עם פלסטינים, מלמידה עמוקה של הסכמים שנכתבו בידי מנוסים ובכירים משני הצדדים, מסיורים בשטח, וגם מהורים שהתעקשו להטמיע בנו אהבה, תקווה ודרכי שלום גם כשהמציאות פיזית רעדה. עכשיו זה הזמן שלנו לקחת את כל זה ולהפוך את זה למציאות. ומיותר לציין שכלום לא יוכל לקרות לפני שנחזיר את האחים והאחיות שלנו הביתה. תודה רבה לך על הוועדה הזאת.

תודה רבה, רון. דברים חשובים כל כך. לילי, תודה שאת איתנו היום.

תודה. לילי הלפרין, ממרכז אמת לסובלנות. עיקר העבודה שלי הוא פיתוח תוכניות למיגור גזענות, או צמצום גזענות ואלימות בקרב בני נוער, בעיקר בני נוער בסיכון. אחת הבעיות שאני רואה שם זה חוסר היכולת לחוש אמפתיה. לא ניכנס למה זה עובד אצלם יותר.

כלומר, היכולת לראות את האחר שמנוגד אליהם במעמד, מוצא, השכלה וכדומה, לראות אותם כמתנכרים, כמתנשאים עליהם, ואי ההבנה שלהם שגם לצד השני יש רגשות. עיקר התוכניות שלי הוא בקידום האמפתיה לצד השני, ואני רואה את אותו דבר חל כלפי משפחות החטופים.

כשאני עובדת עם בני הנוער האלה, הם פשוט קרי לב לגמרי. לפעמים אין לי כלים איך לעבוד. בוודאי שהטפות, השוואות, ענישה או דברים מהסוג הזה, הם ודאי שלא מקדמים שום דבר. וצריך להמציא כל פעם כלים אחרים איך לקדם את האמפתיה.

במקרה הספציפי הזה, של משפחות החטופים, הפצועים, המתים וכדומה, זה אחד הדברים הכי מצערים אותי, שחלק גדול באוכלוסייה מרגיש אותו דבר, זה לאו דווקא בני הנוער שאני עובדת איתם. אני מרגישה שחוסר האמפתיה הזה גורם נזק לאנשים שהם קורבנות היום, וליבי ליבי עם הדבר הזה.

נעמה, מה שהכי חשוב, אני מוזמנת קבוע בתור ראש התוכנית שלי לוועדות החינוך של הכנסת. שום דבר לא מתעסק בזה בחודשים האחרונים. קיבלתי עכשיו עוד פעם זימון לוועדה. על מה הם עובדים? ספרי הלימוד במזרח ירושלים. זה מה שמשרד החינוך צריך לעשות עכשיו? כמעט ואין קשר.

אני יכולה להרגיע אותך שזו גם ועדת העבודה והרווחה, כספים וכלכלה וועדות נוספות הן ממש מושקעות בענייני הממשלה והשררה, ולא במציאות הלאומית, לצערנו. ועוד חינוך היא ועדה שהרבה יותר מתפקדת, יש להם הרבה יושר.

זה נכון, יו״ר הוועדה הוא באמת מפתיע. אבל אני חושבת שאם תוציאי כאן מזכר, אם מותר לי להגיד, אחרי הפגישה הזו היום.

ננסה באמת ליזום בהקשר של השפ"חים, כמו שאמרתם, של השירות הפסיכולוגי החינוכי, בהחלט לדבר על זה. זה רעיון טוב, ואני מקבלת, ננסה ליזום בוועדת החינוך, כי שם זה המקום וצריך לתקצב את זה בסוף. גם קיצצו בשירות הפסיכולוגי החינוכי. תודה, לילי.

יונתן, אני נותנת לך לחתום את הדיון הזה, נציג משרד הבריאות, מנהל תחום בכיר רגולציה בבריאות הנפש. הוצגו פה מחקרים מרובים, צריך להגיד, הם ממש מאששים מסקנות, מחקר אחר מחקר, ואיך משרד הבריאות מתכוון להתייחס לזה, ונשמח לשמוע ממך. אני יכולה להרחיב בשאלות שהכנו כאן.

אוקיי, תודה. אני אגיד כמה דברים בקצרה. הוצגו פה כל מיני מחקרים. אמר פה גם ד"ר זאב פלדמן, שדי ברור, גם בלי המחקרים, שהתקופה האחרונה שעוברת על כל אזרחי המדינה, היא יוצרת אצל רבים מהם תופעות של מצוקה נפשית ושל קשיים נפשיים. יש שלל של תופעות שכולנו פה שחיים פה מכירים אותן.

המשרד כבר בתקופה הראשונה של המלחמה גיבש תוכנית לאומית לבריאות נפשית. התוכנית הזאת יוצאת לפועל, היא קורית כבר שנה ומשהו. גם במציאות תקציבית לא פשוטה שאתם מכירים, התוכנית כן תוקצבה בקרוב למיליארד וחצי שקלים.

למרות שהיא תוכננה ל-2 מיליארד, וההיערכויות שהיו סביב זה אמרו שכדי לממש אותה במלואה היא הייתה צריכה להיות 4 מיליארד. זאת אומרת, היא מראש תוקצבה בחסר.

אפשר לנהל על זה דיון שלם, אני לא חושב שזה העניין. אני כן יכול להגיד לך, בתור מי שאנחנו מסתכלים במשרד כל הזמן ופועלים בעיקר.

אני יכולה להגיד לך שלנו בדיונים הבטיחו 2 מיליארד בהתחלה, שתהיה מתוקצבת.

אוקיי. לא באתי בשביל לענות ספציפית על כסף.

לא, אני רק אומרת שזה אכן מערך שקיבל תוספת תקצוב, אבל הוא גם יובש והוזנח והגיע למציאות מאוד קשה עוד לפני כן, ואנחנו בתוך טראומה לאומית קולקטיבית, אז כן צריך לשים את הדברים.

מערך הטיפול הנפשי בישראל היה באמת בעומס גדול מאוד עוד לפני המלחמה. אני אזכיר, גם הייתה הקורונה שהעמיסה הרבה וגם עוד לפני כן, אבל אני כן יכול לספר שבשנה וקצת האחרונות המערך עשה גידול מאוד משמעותי מבחינת היקפי השירותים שהוא מספק לאזרחים במדינה.

לב התוכנית וגם לב המערך מבוסס על השירותים שמעניקות קופות החולים. בשנה האחרונה הם נתנו שירותים ליותר מ-390 אלף אנשים במדינה, שזה גידול עצום. אני לא יודע אם חשבנו שזה יצליח באמת להתממש, אבל זה באמת קרה כתוצאה מעבודה מאוד מאומצת של קופות החולים בכל הרמות שלהן, שגייסו מאות של מטפלים ופתחו עשרות של מרפאות חדשות לבריאות נפש.

בצד זה נזכיר, יש פעילות מאוד ענפה של מרכזי החוסן, אתם בוודאי כבר מכירים אותם, שפועלים גם בצפון ובדרום ובאזור יהודה ושומרון. וגם מרכז החוסן הארצי, שנותן מענה לכל האנשים שנפגעים באירועים הביטחוניים, כמו למשל במה שקרה במלחמה מול איראן, ואנשים שפונו למלונות וכו', ושעדיין מקבלים מענה וימשיכו לקבל מענה על ידי הצוותים של מרכזי החוסן.

והתוכנית הזאת ממשיכה, היא לא נפסקה. ברור לכולנו שאנחנו צריכים להמשיך ולדחוף אותה, גם לקופות החולים, וגם במרכזי החוסן, יש לה הרבה ענפים ופרטים, אני לא חושב שזה המקום לפרט אותם.

מה כן המקום?

אפשר לדון בזה הרבה, אבל זה הוצג.

אתה נציג משרד, רגע, תקשיב.

אני אציג, אין לי בעיה להציג.

יונתן, הכול טוב. הרי בסוף זה דיון שהוא גם בא להציג תופעה, זה לא דיון רגיל שבו אנחנו עם הרשויות באיזשהו זה, לכן גם באמת אתה סוגר את הדיון. אבל בכל זאת לא באת לפה לאיזה משהו פילוסופי ברמת העל של 'לא המקום פה ולא המקום פה'. אתה נציג משרד ממשלתי, ואתה ברשות המפקחת פה.

אני יכול לפרט כמה שתרצו, אין שום בעיה.

אין בעיה, אז אני רוצה.

הלב של התוכנית הוא באמת היקף השירותים. לצד זה, הוזכר פה העניין של פסיכולוגים וכו'. יש הרבה עניין של עידוד ותמיכה ביותר כוח אדם שיגיע למקצוע. אז יש הסכמי שכר חדשים שנחתמו גם לרופאים פסיכיאטרים, כי כאלה חסרים לנו היום במדינה, וגם הסכמי שכר לפסיכולוגים אמורים לסייע בלהביא אותם לשירות הציבורי.

יש לי שאלות גם על זה. חד משמעית, הסיפור של הסכמי השכר הוא באמת אבן הראש, רק כדי להכניס דמויות יציבות טיפוליות אל המערכת, ולא להסתמך על אאוטסורסינג שהמשרד עושה לא פעם בגלל שאין לו מספיק עובדים. אנחנו מכירים את המודלים שנוצרו פה, שחצי עובדים בשירות הציבורי וחצי בקליניקה פרטית, ואז אתם מעסיקים אותם גם בפרטי, כי מרוב שאין לכם.

לא, המשרד לא מעסיק אנשים בפרטי, אנשים עובדים בפרטי.

לא, שאתם לוקחים לא פעם גם מהשירות הפרטי אל הטיפול. אבל אני לא נכנסת דווקא לזה. אני רוצה רגע להגיד משהו. מה המשרד עשה עם הפער הבלתי סביר בפסיכיאטרים? שזאת אחת התופעות הבאמת קשות ברפואת מומחים היום בישראל. החוסר שהיה עד לפני המלחמה היה כ-400 פסיכיאטרים.

אנחנו, אגב, הרגשנו את זה עם מרכזי בריאות נפש שנסגרו בגלל שאין נציגויות והכול. ומה עשיתם עם העזיבה שלהם מאז? אגב, גם בגלל ההפיכה המשטרית ותחושת ההפקרה, לפי מה שאני קוראת שהם מעידים, כן? לא לפי תחושתי, שזה נאמד בערך בעוד כ-100 פסיכיאטרים שעזבו את ישראל מאז. אז אני רוצה לשאול על זה.

והסכם השכר, כמובן, המבורך שנחתם אחרי כשלוש שנים של מאבק, אולי אפילו טיפה יותר, אבל הוא עדיין לא עמד במה שאנחנו הצבנו בדיונים שהיו, שבאמת אמרו שהשכר במגזר הפרטי מול השירות הציבורי, הפערים הם ביותר מפי עשרה ולפעמים גם פי עשרים.

ואיפה המשרד מתמודד לא רק עם הסכם שכר שמשפר אל מי שעדיין נשארים במערכת, אלא איפה הוא מייצר הסכם שכר שגם מכניס פנימה אל השירות הציבורי. זה לא קרה, אני חייבת לומר. אלא אם כן תיתן לי נתונים שנכנסו אלפי פסיכיאטרים, ואני אגיד לך כל הכבוד.

תראי, יש פה באמת שתי סוגיות. סוגיית הפסיכיאטרים, כמו שגם ציינת, בישראל חסרים רופאים פסיכיאטרים. זה לא שהם נמצאים, הם פשוט לא רוצים לבוא לעבוד במערך הציבורי. גם אם כולם יבואו לעבוד במערך הציבורי, זה כנראה לא יהיה מספיק למול הצורך.

יש פה בעצם שני צירים של פעולה. אחד מהם הוא באמת הסוגיה של הסכמי השכר ותנאים ועוד הטבות ברכיבים שונים שהמסגרות השונות יודעות להעניק אותם היום לאנשים, בשביל גם לשמר עובדים קיימים, גם להרחיב את היקף ההעסקה שלהם, שזה גם דבר שקורה, אנשים שאומרים אני עובד גם בפרטי וגם בציבורי, ועכשיו למול התנאים שהם מציעים לי, שיכולים להיות תנאים בשכר ויכולים להיות תנאים מעבר של אופק מקצועי, קידום, הכשרות וכו'.

כל הדברים שיכולים להשאיר אנשים בעבודתם, מרחיבים את המשרה. וגם אנשים שבאים מהמערך הפרטי ונכנסים למערך הציבורי. זה לגבי האנשים הקיימים. בצד זה יש תוכניות שבאות להביא למצב שיהיו יותר רופאים. את מסיימת שנה שישית, אז אנחנו מאוד נשמח אם תבואי למקצוע. התוכניות האלה פועלות, יש מבחני תמיכה.

אהבתי שאתה מאתר פה כבר רופאים. המצב באמת עגום עד כדי כך, אתה צודק.

המצב עגום, ובצד זה יש היום הזדמנות גדולה מאוד למי שיבוא לעסוק בפסיכיאטריה, בצד השליחות האדירה והמקצוע שהוא באמת מקצוע מהמם ומרתק. יש גם תנאי שכר משופרים, אם זה בהסכם השכר, אם זה במענקים למי שיגיעו להתמחות באזורים יותר של הפריפריה. יש תוכניות שיצאו לבתי החולים כדי לנסות לייצר מצב שבו - - -

תראה מה נעשה, עוד שבוע יש פה את יום הסטודנט, ואנחנו נעשה פה דיון מעקב על המתמחים לרפואה. אתה יודע שזה נושא מאוד חביב עליי. אני אבקש להגיע עם נתונים שקשורים לפסיכיאטריה הספציפית, כי אני אעשה ככה איזה מאשאפ בין הדיון הזה לדיון בשבוע הבא. אני כבר אומרת כאן, אנחנו נבקש לייחד לו מענים שקשורים במתמחים לרפואה בהקשר הפסיכיאטרי. אני רואה את החיוך, ואני אומרת אוי ואבוי.

לא, אני לא בא להסתיר שום דבר. אנחנו בנינו באמת מודל, ואנחנו עסוקים עכשיו בלראות עד כמה הוא באמת עובד ואיפה אנחנו צריכים לתקן אותו.

כן. אז הוועדה הזאת תהיה מושקעת בכם, כמו שאתה יודע.

אני אשמח שישאלו אותנו על זה, כי זה באמת נושא מרכזי, אבל אני מנמיך ציפיות לבוא עוד שבוע עם תשובות, כי אנחנו שוברים את הראש על הדבר הזה.

אז אנחנו נעשה דיון מעקב נוסף, אל תדאג. אנחנו נפתור את זה.

כמו שאמרת, יש צירים של להביא את האנשים הקיימים, ויש ציר של לפתח אנשים שיבואו למקצוע, אולי נגייס פה כבר מישהי אחת. בהקשר של הפסיכולוגים, שוב, יש את עניין של הסכמי השכר. אני לא מכיר את הפרטים שלהם עד הקצה, אבל ככל שאני מכיר מהאנשים מטעם הפסיכולוגים שהיו מעורבים במשא ומתן עד הסוף שלו, אני אשמח לשמוע דעות אחרות. אבל ככל שאני שמעתי, וגם אנחנו רואים בשטח, התנאים הם משופרים מאוד ביחס למה שהיה.

ביחס למה שהיה, כן.

ואני חושב שהשירות הציבורי בחיים לא מתיימר להתחרות עם השוק הפרטי מבחינת המשכורת שאנשים מקבלים, אבל הפערים הם בוודאי לא פי עשרה ופי עשרים. ואני יכול להגיד, שזה לצד עבודה גדולה מאוד של קופות החולים, יש מאות של מטפלים, יש יותר מ-350 תקנים מלאים, שבאנשים זה סדר גודל של פי שניים ויותר, כי אנשים כאמור עובדים במשרות חלקיות, שהצטרפו לשירות הציבורי בשנה האחרונה, וזה ממשיך להתקדם. זה לא פשוט. קופות החולים עושות על זה מאמצים אדירים, אבל אנחנו כן ממשיכים להתקדם.

תודה, קודם כל, על זה שאתה פה. אנחנו ננסה לייחד דיון בהקשר של הגדלת מצבת העובדים של המשרד למערך הטיפול בבריאות הנפש. ננסה להבין איך אנחנו מייצרים על זה דיון. אני מאמינה בדיונים פה, כי בסוף הם חשובים גם מול המשרד.

אני אבל כן רוצה לשאול שאלה רגע עקרונית. האם המשרד נערך מבחינת השפעות השבי המתמשך, המציאות הכאוטית והכול? האם המשרד אומר, אנחנו צריכים לא רק לייחד תוכנית מול קריסת מערך בריאות הנפש, איך למנוע את הקריסה? וזה משהו שנעשה בתחילת המלחמה, אני כן מכירה בזה. האם אנחנו רגע נערכים ברמה הלאומית לעשור הקרוב, איך מתמודדים עם הטראומה המתמשכת? האם המשרד שם את זה כיעד?

הנושא של בריאות הנפש, וזה נאמר פה אני חושב, או בוועדה הזאת או בוועדות אחרות, אמר את זה גם מנכ״ל משרד הבריאות, הוא בראש סדר העדיפויות של משרד הבריאות. כל התוכניות שמתקיימות, שתיארתי את רובן ובתמציתן עכשיו, הן לא תוכניות שאמורות להסתיים. הן תוכניות שבונות מערך ציבורי שאמור להמשיך ולהתקיים, אמור להמשיך להתרחב ולשרת את הציבור לשנים קדימה. אף אחד לא חולם שהוא יגייס מישהו עכשיו ועוד שנה הוא ישלח אותו הביתה או יסגור את המרפאה הזאת.

לא, אני מדברת על זה, האם המשרד עצמו, אוקיי, אני הייתי רוצה שדבר כזה יקרה כתוכנית לאומית. אני אומרת, משרד הבריאות לוקח, אומר אני מנסה לתכלל רגע את האירוע, איך המשרד מתמודד עם הטראומה המתמשכת בהקשר הטיפולי לעשור הקרוב.

ועוד יותר מזה בהקשר לחטופים.

לא, אבל אני אומרת על הכול.

המשרד לא פותר את סוגיית החטופים.

לא, כי בדיון פה, על הפציעה המוסרית ועל חוסר אונים.

לא, אבל יונתן לא יענה לך על זה. אני רוצה רגע לדבר על אחריות המשרד בלהעניק טיפול והכול. ברמת משרד ראש הממשלה, אני מסכימה איתך. פה אני אומרת, רגע, משרד הבריאות, האם תיקחו אחריות ותנסו לייחד לזה איזושהי התייחסות שצופה פני עתיד ומגישה אפילו תוכנית לאומית, מה נעשה עם האדוות של המציאות הזאת, איך אנחנו נתמודד איתן כמשרד? אגב, מבחינתי זו גם רפואה מונעת לכל דבר ועניין, ומניעת תחלואה. האם זה הולך לקרות?

זה קיים, זה לא הולך לקרות, זה כבר קורה. התוכנית נקראת התוכנית הלאומית לבריאות נפשית. יש בה רכיבים של טיפול כאן ועכשיו והרחבה שלו, שעתידים להישאר לשנים קדימה.

גם לילדים ונוער?

לכל הגילאים, לכל הסוגים של האוכלוסיות. שוב, בכל אספקט כזה יש הצלחות לפעמים יותר, לפעמים פחות, אבל בוודאי שעל כל מגוון האוכלוסייה שיש לנו במדינה. יש בזה אספקטים של מניעה, יש בזה אספקטים של להכשיר כוח אדם עתידי שיצטרף למקצוע, גם אם זה ייקח שנים. אני חייב לציין, התוכניות האלה הוצגו בדיונים ארוכים על ידי ראש האגף והמנכ"ל.

נכון, הייתי גם ברובם.

ועדת הבריאות, את מכירה אותה. אנחנו גם מגיעים אליה לדווח אחת לתקופה.

אז תראה מה נעשה, יונתן. קודם כל, אני אומרת, בשבוע הבא, בהקשר של המתמחים לרפואה, אנחנו נרצה לקבל עדכון על הסוגיה של הפסיכיאטריה. אנחנו, אגב, תמיד מדברים על זה, אבל פה אני ממש אומרת, אנחנו רוצה על זה לייחד איזה חלק ממש בדיון. וננסה ליזום דיון – גם זיו, אני אומרת – לוועדת הבריאות, דיון מעקב, ליזום אותו, להיות אקטיביים לדיון המעקב של התוכנית לבריאות הנפש. בסדר? ומריאל, אנחנו נדבר ונהיה גם על זה בקשר והכול. יונתן, אני מודה לך שאתה פה. אני מקווה שזה סייע להקשיב פה, בכל זאת.

חברים, אני מנהלת עכשיו סיכום והחלטות ועדה מדיון בנושא אי השבת החטופים, השפעות והשלכות הטראומה המתמשכת על הדורות הבאים:

ההידרדרות במצבם הרפואי והפיזי של החטופים, למרבה הצער, ברור ונורא, אך לסוגיית החטופים השלכות בריאותיות גם על הציבור כולו בעת הנוכחית ובראייה ארוכת טווח. מחקרים וסקרים מצביעים על כך ש-76% מהציבור בישראל מודאגים מאוד עקב סוגיית החטופים, בשעה שככל שרמת הדאגה עולה, עולים התסמינים הנפשיים בקרב אזרחי ישראל.

עוד מראים המחקרים כי כמעט 50% הפגינו חוויית אובדן חריפה אשר מגדילה משמעותית את הסיכון להתפתחות הפרעות נפשיות ומגפת פסיכופתולוגיה, חרדה, דיכאון, PTSD, שאין למדינת ישראל יכולת מערכתית לתת מענה למגפה מעין זו.

כמחצית מהציבור דיווח בסקר גם על פגיעה באמון בהנהגה המדינית והצבאית. להשבת החטופים יש השפעה משמעותית על הערבות ההדדית ותחושת הביטחון של אזרחי מדינת ישראל, מילדים קטנים וכלה בקשישים. הטראומה הקולקטיבית מטילה טראומה קולקטיבית על כלל אזרחי המדינה ואף גורמת לתחושת בגידה.

טראומת השבי היא אירוע משנה חיים, ומייצרת אפקט אדוות עמוק בקרב הציבור הרחב ואף בדור השני, כפי שצוין כאן. נוכח השלכות הסוגיה על הטראומה הקולקטיבית, אמון ושיקום החברה הישראלית בכלל ושל הדור הצעיר בפרט, הוועדה מבקשת מראש הממשלה וחברי הקבינט לשקלל נתונים אלו בתהליך קבלת ההחלטות, ומדגישה כי שחרור כלל החטופים והסרת אי הוודאות היא תרופה חיונית למשפחות, לקהילות המבקשות שיקום ולציבור שתקוע רגשית ב-7 באוקטובר.

באשר למשפחות החטופים והשבים, לרבות בני המעגל השני והשלישי, המחקרים מראים כי הזנחה רפואית חמורה, בין אם בעיות חדשות ובין אם החרפת מחלות כרוניות, קיבעון הטראומות, היעדר זמינות מבוגרים לטובת התפקוד המשפחתי, היעדר משאבים למחיית המשפחה ואיבוד הכנסה. אגב, רק השבוע דיברנו עם הורה של חטוף שתיאר לנו מציאות מאוד מאוד מאוד קשה. אנחנו גם ננסה לעשות עם זה משהו.

נשר אקדמי ונשר מכל מסגרת אזרחית אישית של כל אחד מהם. שיבושים במבנה המשפחתי, ילדים נטולי תפקיד הורי ועוד. טראומת אובדן עמום, אותו מתמשך של המשפחות, אליו נוספת הטראומה התקשורתית. מדובר בטראומות בין-דוריות העוברות, כאמור, לדור השני.

הוועדה שמעה בזעזוע הקלטה של נציגת אגודת הסטודנטים, נציג לרפואה באוניברסיטה העברית, המסרב לקיים סקר בהקשר לסוגיית החטופים, בטענה שהם לא יעשו סקר גם אם זה בנושא חתולים – הוועדה ממש מבקרת את הנושא ומצרה על כך. וגם, יש לומר, יו"ר התאחדות הסטודנטים הייתה פה והבטיחה לטפל בנושא. גם אנחנו נפנה. כמו גם שמעה על הפיכת תמונות החטופים בספריית האוניברסיטה.

הזלזול בנורמות מקדשות חיים זעזעו את כל יושבי הוועדה, אבל הדברים האלו קורים, וטוב שהם מוצבים פה. ואגב, לא תיארו פה מצבים אפילו הרבה יותר מזעזעים, כמו גידוף משפחות ואלימות ודברים שאנחנו יודעות שמתרחשים.

הוועדה פונה לדיקן הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בבקשה לבירור הדברים, ולפעול לקידום תפיסה המקדשת הצלת חיים בהתאם לשבועת הרופאים. אני כן אגיד שמנגד ישב פה זאב פלדמן והציג תמונה אחרת, וחשוב גם לשים את זה.

בוועדה הודגשה הפגיעות של קהילות מועצה אזורית אשכול, התפרקות מוחלטת של קיבוצים שנפגעו, היעדר ביטחון לחזור ליישובים סמוכי גדר, קריעת קהילות בשעה שבמקומות רבים דווקא הנוער והדור הצעיר הוא שדחף את ההורים לחזור ליישובים. הדבר קורע קהילות, ויש להשיב במהרה את כלל החטופים, שיבה שבלעדיה הקהילות לא יוכלו להתחיל את שיקומן, כמו גם הציבור כולו הנדרש לגדל בישראל את ילדיו ולשלוח אותם בבוא העת לצבא.

באשר לנחל עוז, תושבי הקיבוץ שנכחו בישיבה העלו את תחושתם הקשה של הקהילה לחזור לגור באזור מלחמה מתמשך, וכי לא ניתן להכיל יותר מצד אחד דרישה של המדינה לחזור לקיבוץ, ומצד שני להחזיר את כלל החטופים. הוועדה פונה למנהלת תקומה ולראש מנהלת החטופים להתייחס לנושא ולהיות איתם בקשב.

אני ממש רוצה להגיד פה ליו״ר הכנסת, למנכ״ל הכנסת ולקצין הכנסת שההתנהלות בכניסה של חברי הקהילה, והדרישה להחליף את החולצה של עמרי מירן החטוף בשבי ואת החולצה של נחל עוז – היא ביזוי הכנסת, ומבקשת שהדבר הזה יובהר וישתנה.

הוועדה קוראת לראש הממשלה ולחברי הקבינט לקבל החלטות אמיצות להשבת החיים הנורמליים במדינת ישראל. אנחנו צריכים לעזור לחבורה הזאת לעשות את זה, כן? סיום המערכה והסכם להשבת כלל החטופים בדחיפות. מדובר בצעדים קריטיים הנדרשים לשיקום ישראל כאומה וכחברה.

הדור הצעיר בישראל למוד מלחמות ושכול, כאשר המשך המלחמה ואי השבת כלל החטופים עד כה מערערים את ביטחונם לגדול בישראל ולהקים פה בעתיד משפחה. הוועדה שמעה על עלייה של כ-30% מפניית בני נוער למוקדי סיוע נפשיים, מה שתואר פה עם ארגון סהר, ואף למעלה מכך ברגעי שיא, כמו בעת מבצע עם כלביא.

הנתונים מצביעים על נרמול של תחושת החרדה, כאשר גיל הפונים הצעירים ביותר הוא בגיל עשר עד 13, והבוגרים ביניהם בגיל 14 עד 20. מדובר באותו נוער ושכבה צעירה שאמורה להתגייס לצבא ולהמשיך את החברה הישראלית והחברה האזרחית בישראל. הילדים חיים בחרדה, חוסר ודאות וחוסר ביטחון ביכולתה של המדינה להגן עליהם ועל אזרחיה, והפחד הופך לנורמה. הדרך היחידה לטפל בתחושות האלה היא החזרת כל החטופים במהרה.

הוועדה שמעה על נתוני התאחדות הסטודנטים, שלפיהם 25% מהסטודנטים פנו לטיפול נפשי ו-66% מהם לטיפול פרטני, בהיעדר זמינות של המערכת הציבורית לתת מענה נפשי. מדובר בעדות נוספת לקריסה והיעדר יכולת מערכתית של המדינה להתמודד עם מגפה נפשית על רקע סוגיית החטופים. אגב, זה בסוף משליך על אובדן כושר עבודה ועל המשק ועל הכלכלה. אנחנו מדברים פה הרבה אידיאולוגית, אבל חברה חזקה ואיתנה היא חברה עם צמיחה, עם פריון, שמצליחה גם להחזיר משאבים.

מדובר בעדות נוספת לקריסה והיעדר יכולת מערכתית של המדינה. מדובר בטראומה מתמשכת המשפיעה על היכולת לתכנון עתידם בישראל. לכך יש להוסיף את אתגרי השירות במילואים, וכ-54% מהם השיבו בסקר כי הם פנו לסיוע נפשי או שבכוונתם לפנות. זה נתון מטורף. השלכות הדברים מחלחלות ומובילות לעלייה בנשר אקדמי, מובילות לבריחת מוחות, למשבר אמון של אוכלוסייה זו על יכולתה להמשיך לתכנן את עתידה בישראל.

הוועדה מבקשת להביא נתונים אלו בפני ראש הממשלה וחברי הקבינט. הוועדה פונה למנכ"ל משרד ראש הממשלה, לכנס ועדת מנכ״לים לגיבוש תוכנית לאומית רחבה ליום שאחרי המלחמה, שתגדיל את המענים הנדרשים לטראומת החירום המתמשכת במסגרות החינוך, השפ"חים, הרווחה, העו"סיות, הבריאות, גורמי בריאות הנפש, הרופאים ועוד.

ואני אחתום את זה ואגיד שגם עלינו לייצר תוכנית כזאת ליום שאחרי, ולא רק לדרוש את זה, ולהיות מחנה יוצר ואקטיבי שיודע גם מה לעשות ולממש. ואני ממש מודה לכל מי שנשארו פה לדיון הארוך הזה, אנחנו אוהבים פה דיונים ארוכים בוועדה. ותודה רבה לכולכם, אני ממש מעריכה, ושיחזרו כולם אמן עכשיו ונסיים את המלחמה. תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 15:03.