פרוטוקול של ישיבת ועדה


הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



25
הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
27/05/2025


מושב שלישי


פרוטוקול מס' 111
מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
יום שלישי, כ"ט באייר התשפ"ה (27 במאי 2025), שעה 12:00

ילדים מפונים שחזרו לבתיהם – תמונת מצב

חברי הוועדה: אליהו רביבו – היו"ר
דבי ביטון

מזכיר הכנסת דן מרזוק

רז גרסטל - מוביל מהלך אמו"ן, מערך הדיגיטל הלאומי, משרד הכלכלה והתעשייה

יפעת קרמר אורן - עובדת סוציאלית, יחידת התיאום הממשלתית לזכויות ילדים ונוער, משרד האוצר

שלומית שמש - סמנכ"ל רשויות וקהילה, תנופה לצפון, מטה יישום לשיקום ופיתוח צפון, משרד האוצר

מרגלית רוטשטיין - מנהלת תחום חינוך, מינהלת תקומה, משרד האוצר

רותם דיין - מפקחת מרכז, תוכנית נושמים לרווח, מחוז דרום, משרד הרווחה והביטחון החברתי

אורית ביתן - מרכזת בכירה, תחום קשרי כנסת וממשל, משרד הרווחה והביטחון החברתי

יצחק רוס - מנהל חברה ונוער, מחוז דרום, משרד החינוך

גור רוזנבלט - סמנכ"ל ומנהל מינהל חברה ונוער, משרד החינוך

דגן קרן - רכז קשרים עם מערכות החינוך, קיבוצי הדרום, ארגון התנועה הקיבוצית

רבקה ליאון זדה - רכזת מדיניות חברתית, איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים

מיכל אליחי - מנהלת מודל הוליסטי על"ם קריית שמונה, עמותת על"ם למען נוער במצבי סיכון ומצוקה

מזי איילון

ראשת אגף אסטרטגי, מועצה אזורית שער הנגב, מרכז השלטון המקומי

מלכי נחשון

רמ"ט ראש המועצה, מועצה אזורית שער הנגב, מרכז השלטון המקומי

לירון כרמלי

מנהלת אגף חינוך רווחה וצעירים, מרכז השלטון האזורי

ליהי קריאף

נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית

אייבי מוזס

ארגון נפגעי פעולות האיבה

רועי כהן

מנהל שותפויות וקשרי שלטון, נתיבי אודי

תמי ברנע

מעיין שבתאי, איטייפ


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



ילדים מפונים שחזרו לבתיהם - תמונת מצב

בוקר טוב, כמעט צוהריים טובים וברוכים הבאים לכולם. אני מתכבד לפתוח את דיון הוועדה בנושא מצב הילדים ובני הנוער המפונים מהצפון ומהדרום, על כל ההשלכות הנפשיות, החברתיות, החינוכיות והנפשיות. לפני כן, אולי זה בתוך הדיון עצמו, כדרכנו נזכיר ונזכור שגם בחלוף 599 ימים מאז פרוץ הטווח כשעדיין 58 חטופים נמצאים עמוק במרתפי החמאס-דאע"ש. אנחנו לא נרפה, לא נשקוט ולא נפסיק להתפלל ולשאת תפילה וציפייה שכולם יושבו מי לאדמתו, מי לארצו.

להתייחסות לקיום מיקום הכנס, ברשותם, לא באופן של תקינות פוליטית, לבושתנו כנס שדרות מתקיים שלא במקומו הטבעי והשגרתי גם בחלוף כמעט 600 ימים מאז פרוץ המלחמה. לצערנו ימים ממושכים שבהם עדיין אין הכרעה ולא כל החטופים בבית. אני מודה שאני מרגיש נבוך להגיע לטקס כל כך חשוב ומשמעותי, לתמיכה לתושבים שאנחנו מחזירים אותם לבתיהם אבל בשל אילוצי ביטחון כאלה ואחרים אנחנו לא יכולים לקיים את הטקס במקומו הגיאוגרפי הטבעי לו.

כולי תקווה וציפייה שהכנס הבא בעזרת השם יוכל להתקיים במקומו, עם ביטחון מלא לבאים, לתושבים. תהליך ההחלמה והריפוי לצד שחרור כל החטופים זה כשאנחנו יודעים שהכרענו את אויבנו, לכל הפחות הכרעה ברמה כזו שנוכל לקיים שגרת חיים בכל חלקי הארץ, בכל גבולותיה.

בעניין הדיון של היום, קיבלנו התייחסות ודפי עמדה מגורמים מגוונים ומכובדים. אנחנו מבינים שלאורך התקופה הממושכת הזו, ילדים ובני נוער מהצפון ומהדרום, מי שחזר לאזור מגוריו הטבעי טרם פרוץ המלחמה ומי שעדיין לא, סוחבים איתם נזקים, התמודדויות, פחדים.

נשמח לשמוע איך המערכות מתמודדות עם ההשלכות המשמעותיות האלה. אנחנו יודעים שעבור ילדים רבים המעבר לא היה רק מעבר פיזי אלא טראומה מתמשכת. אנחנו צריכים לראות איך אנחנו בונים למענם תוכנית בשלושה אפיקים לטווח הרחוק, בהיותם בני נוער תושבי מדינת ישראל, כמו שכולם אמורים לקבל; בביניים, התמודדויות משולבות בין חינוכיות, בין חברתיות ונפשיות; ובטווח המיידי ההשפעות שהם סוחבים איתם ולא תמיד צפות על פני השטח. אנחנו לא רוצים להתעורר בדיעבד ולראות את המציאות טופחת, חלילה, על פנינו.

אני מבין מהנתונים שהתקבצו, שקיים גידול של 360% במקרי חרדה, אלימות ודיכאון בקרב בני נוער. אשמח לדעת אם זה ביחס לילדים מאזורים אחרים טרם המלחמה, או שזה ביחס לאותה קבוצת אוכלוסייה טרם המלחמה מאותו אזור. הואיל ואנחנו יודעים שתושבים שהיו מטווחים חדשות לבקרים, כלל האוכלוסייה, בוודאי הילדים ובני הנוער, סחבו איתם משקעים שהשפיעו על רוחם ונפשם. אשמח לקבל את תת-האפיון הזה בתוך האחוז המטורף הזה שהכפיל ושילש את עצמו.

עוד עודכנו ש-50% מהצעירים בישראל דיווחו על החמרה במצבם הנפשי בעקבות המלחמה. אנחנו יודעים שיש מגמה של עליה בנשירה סמויה וגלויה ממסגרות חינוכיות וחברתיות. נשמח לדעת אם המערכות הפדגוגיות נערכו לכך בהתאם, אם יש תגבור ומשובים. כמו כן, האם יש מחקרים שאמורים ללמד אותנו מה אנחנו למדים כדי לדעת להתמודד בעתיד? האם ישנן תוכניות פרטיות בהיקף וביחס לקרבה לאזור הטווח?

אנחנו יודעים שהילדים ובני הנוער שגרו בסמיכות לעוטף ישראל כשהטבח הנורא התרחש שם בעצימות גבוהה וכמות מרובה של נחטפים ונרצחים, באופן טבעי אני מניח שההשפעות עליהם והמדדים שלהם גבוהים מאשר אצל חבריהם, בני גילם מאשקלון, משדרות או מ אופקים.

שדרות לא דומה לאשקלון.

נכון. לכן יש מדרוג ואשמח לדעת אם האפיון, תוכניות, תקציבים, מעקבים ומחקרים, מתבצעים באופן מחולק כזה כדי שיהיה ניתן לנטר בצורה מיטבית יותר. ראשית נבקש ללמוד מנציגי תנופה לצפון וממינהלת תקומה, כמה ילדים פונו מיישובי הצפון וכמה מהדרום, כמה מהם חזרו ומה התוכניות הקבוצתיות לאלה שהוחזרו ולאלה שלא.

אשמח לדעת אם יש היערכות ממוקדת לקראת שנת הלימודים הבאה, הואיל ואני יודע שלא מעט הורים העדיפו בצדק שלא לעקור את הילדים באמצע שנת לימודים מאזור מחיה ולימודים. יכול להיות שאנחנו נתחיל עם זה ונמשיך הלאה עם שאר השאלות והסקירות שאנחנו רוצים, אלא אם כן חברתי, חברת הכנסת דבי ביטון תרצה לשאת כמה מילים. דבי ביטון נציגה אוטנטית שמגיעה משדרות, נשארה בשדרות, חוותה את החוויות בעצימות גבוהה. רשות הדיבור נתונה לך.

תודה כבוד היושב-ראש. כמובן שאני מצטרפת לדבריך בתקווה ובתפילה, בקריאה נואשת לממשלת ישראל, שחררו את החטופים, החזירו אותם.

כפי שכבודו יודע, אנחנו אומנם חזרנו לשדרות. לי כבר אין ילדים קטנים בבית, ועדיין הדי הפיצוצים הנשמעים מדי יום מחרידים. ליבי עם הילדים שחזרו וגדלים כך, חרף העובדה שבשדרות עשו מעטפת טובה מאוד ואנחנו ממוגנים. לצערנו נהרג לנו ילד בתוך ממ"ד. זה מראה שאין ביטחון מלא ולכן החשש עדיין קיים.

מחווייתי האישית ומזו של נכדיי מקיבוץ כפר עזה, שלצערי היו עדים ובנס נשארו חיים, כרגע הם ברוחמה, אני רואה את הנזקים. נכדתי חוששת להיכנס לשירותים אצלי בבית, צריך ללוות אותה. אני מדברת על ילדה בת תשע שאתמול התקשרה ואמרה, "סבתא, התגעגעתי מאוד, נישן יחד בממ"ד היום?", אנחנו רואים את התופעות, חרף העובדה שהם מקבלים טיפולים. זה לא משהו אישי, זה כל המרחב. נכון שיש מרכזי חוסן אבל אין מספיק.

אני חושבת שצריך לעודד מקומות חווייתיים, לפעול להקמת כיתות ילדים למשחקים, לתרבות. חייבים הסחת דעת שם, כי בכל "צבע אדום" האזור עדיין חוטף. גם כשהחזרנו, הקיבוצים שהיה אצלם מטווח מטורף, עדיין לא חזרו אבל נמצאים פה בסביבה, הם לומדים בשער הנגב, שם שומעים את הדי הפיצוצים. חשוב מאוד החוסן הנפשי. בלי החוסן הנפשי נשלם בעתיד הרבה יותר בשביל הילדים האלה.

תודה על הכנס החשוב הזה. אני מצטרפת, כנס שדרות צריך להיות בשדרות. אני מקווה שבשנה הבאה נחזור לעשותו כפי שהיה עד היום, תודה.

לצורך העניין, מכללת ספיר היא שדרות. לצערנו, לבושתנו, חרף העובדה שהכנס ובוודאי הדיון הזה הוא ממוקד אוכלוסייה ואזורים גיאוגרפיים, ההיענות של הרשויות המקומיות דלה עד מאוד. אני מאוד מקווה שההיענות החריגה בשליליותה לא משקפת את התייחסותן לגבי קבוצת המיקוד שבגינה אנחנו מקיימים את הדיון הזה. אני מאוד מקווה שזה לא חולש על שאר הדיונים שמתקיימים כאן. לא טבעי לנו, לא פשוט לצוות הכנסת לכנס כאן דיון.

יש פה אמירה הרבה מעבר להצהרה בעלמא. הייתה ציפייה שיחסי הגומלין האלה ברמת ההיענות, שיתוף הפעולה והרצון לנהל שיח ענייני ומועיל, היו פועלים באופן הדדי. בכל זאת יש לנו נציגה של מרכז השלטון האזורי ונציגה של מינהלת אסטרטגיה משער הנגב. אשמח להקשיב לכן, בפירוט לשאלותיי ולסקירות שנתתי. נתחיל מהגברת קרן דגן, רכזת קשרים ממערכת החינוך בקיבוצי הדרום.

זה אדון דגן קרן.

אז אדון דגן קרן, ברוך הבא.

אנחנו עובדים הרבה עם מכון - - - שמלווים בתל-אביב את הילדים, שורדי השבי, גם יתומים שלצערנו יש רבים מאוד בכל הקהילות וכמו שאמרה דבי, הקהילה חוותה פה אירוע רחב, גם הקהילה במקרה של המרחב הכפרי והדו-רובדי וגם היישוב הבודד וגם הקהילה כמועצה אזורית. מועצה אזורית היא בעצם קהילה, אי אפשר להפריד לגמרי לפי יישובים. - - -

רק תאמר בבקשה את תפקידך לפרוטוקול.

נכון, היושב-ראש אמר כבר, אני אחראי בתנועה הקיבוצית על הקשרים עם מערכות החינוך בדרום ובתוך זה קהילות שבנגב המערבי.

אנחנו רואים שאיפה שאנחנו מצליחים ליצור קהילה בריאה, סביבה מצמיחה לילדים, הילד יכול לחזור, לחדש כוחות, אפשר לקרוא לזה חוסן. הוא יכול לפגוש את המציאות, לא כמו שהוא פגש אותה אבל בצורה טובה יותר וזו סביבה בריאה יותר.

הקושי כמובן, שהפניות של ההורים היא מעטה, שהצוותים החינוכיים מגיעים ולא תמיד נשארים אלא מתחלפים. אדם מבוגר שרואה ילד זה משהו משמעותי מאוד ליכולת של הילד לגדול. ההיקשרות הזו חשובה בחינוך הפורמלי בבתי הספר וגם בחינוך החברתי. מרגלית פה, היא שותפה, ואנחנו תמיד מחפשים איך אנחנו מחזירים את הכוח לקהילות.

אנשים באים, באים ארגונים, יש גופים רבים עם רצון רב וטוב, מגיעים לרשויות ומנסים לעזור. אבל בסוף יישארו שם הקהילות, אנשי המועצה האזורית, הם יהיו שם עוד חמש שנים וגם עוד עשר שנים. אם אנחנו רוצים שאלה לא יהיו אתגרים, שאלה יהיו הזדמנויות כי הנגב המערבי הוא הזדמנות למדינת ישראל ואנחנו רוצים שאנשים יבחרו לגור שם כי זה מקום טוב ושם הם רוצים שהילדים שלהם יגדלו, אנחנו צריכים שהקהילות המקומיות יהיו חזקות. האנשים שלוקחים שם אחריות על החינוך ועל הילדים, יהיו אנשים שיראו בזה שליחות אבל גם יישארו שם. הם לא יבואו לביקור, לא יבואו לשנת שירות או שנת התנדבות. הם יבחרו בנגב המערבי, בחירת חיים.

מכאן אני פונה לממשלה. אנחנו צריכים ליצור את התנאים שאנשים יבחרו לעבוד בחינוך. אני אחראי על החינוך החברתי, לא על החינוך הפורמלי. יבחרו בחינוך החברתי כי החינוך החברתי זה מה שבונה את הקהילה, הדרך שלנו לייצר נרטיב חדש לקהילה. ה-7 באוקטובר קרה, נרצה או לא נרצה. הוא חלק מהסיפור של הקהילות, וברגע שהקהילות שוות החזרה היא חלק מהסיפור והבנייה מחדש של הקהילה היא חלק מהסיפור. הרבה מהנרטיב של קהילה אנחנו עושים דרך החינוך החברתי.

פנינו גם למינהל חברה ונוער לראות איך אנחנו יוצרים פרופסיה בחינוך החברתי, איך אנשים לא בוחרים להיות מדריכי נוער כי עכשיו הם השתחררו וזה מתאים להם בדיוק עד התחלת התואר או עד הטיול, אלא הם בוחרים בחינוך החברתי כי זה מקצוע וצריך להתמקצע בו. אם אני רוצה לעבוד עם ילדים, שחוו חוויות קשות מאוד ואני רוצה להיות דמות משמעותית עבורם, אני צריך לדעת איך לעשות את זה.

יש תמיכה ומשקיעים. המועצות עושות הרבה מאוד. יש כאן ידע שנצבר, לא סתם במערכת החינוך הפורמלי אנחנו מתגמלים מורים שנשארים, נותנים להם להתאוורר אבל אנחנו רוצים שהם יישארו במערכת. מורה ותיק שווה יותר פעמים רבות. אנחנו רוצים גם מדריכים ותיקים במערכת שיכולים לתמוך בילדים.

אסיים בדבר החשוב ביותר לבניין וגם לזה שילדים שחזרו, יוכלו לחזור לעצמם. ש-58 החטופים שנמצאים בעזה יחזרו. זה מהותי לאיך שאנשים בקהילות הנגב המערבי רואים את החיים שלהם. דיברת פה על ההיענות. יש שבר אמיתי באמון של רבים מאוד מהתושבים במוסדות המדינה. לבוא לפה זה צעד נכון. הלוואי שזה היה בשדרות, כי מה המסר? המסר לתלמידי שער הנגב, "אתם יכולים לחזור לשם, זה בטוח, אבל לכנסת זה לא בטוח"? חלק משיקום האמון הוא הדבר הבסיסי שנחזיר את החטופים ואנשים יראו, ירגישו שרואים אותם, ירגישו את הכאב ויוכלו להיבנות מחדש.

תודה רבה לך. אמנם לא לשם כיוונתי בתחילת הדיון שעם זה נתחיל את הסקירה אבל זה חשוב מאוד. ההתייחסות שקיבלתי כרגע, התייחסות שבאה לתת מענה לגישה החברתית שהתנועה הקיבוצית מצטיינת בה. הטיפול החברתי הכולל הוא חשוב מאוד, הוא תהליך בלתי נמנע, בוודאי באזורים שבהם הקהילתיות בולטת.

אבקש לדעת בדיון הזה מהי ההתייחסות באופן פרטני, לא קהילתי ואם מתקיימות קבוצות סיעור מוחות, תיאום עמדות, גישות טיפוליות ומעקבים בין כלל הגורמים הרלוונטיים המטפלים, שהם בריאות, בריאות הנפש, חינוך, חינוך בלתי פורמלי וכן הלאה.

והאם הילדים שותפים? האם הילדים עצמם חלק מהשיתוף - - -

רעיון לבחינה. חלק מהתוכניות ומהגישות, נכון. אשמח לדעת אם קיימת תוכנית אזורית, עירונית, באזורים הכפריים יותר, גם באזורים המוניציפליים, ואם יש בעל תפקיד או משרד כזה או אחר שהכין תוכנית עבודה ומעקב לכל ילד וילד שבוודאי מזהים בו שסערת רגשות עוברת עליו והיא לא משהו שהורה יכול לדבר עם ילד, או מורה בכיתה, כדי להתמודד עם זה.

נעצור לרגע את המשך הסקירות מהגורמים הרלוונטיים ונאפשר למי שהכין מצגות, קודם כול לתנופה, להציג את המצגת שהכינו ולאחר מכן נאפשר את הצגת שאר המצגות ונקיים עליהן דיון.

(הצגת מצגת)

שלום, נעים מאוד. שלומית שמש, סמנכ"ל רשויות וקהילה בתנופה לצפון. מטה היישום הממשלתי לשיקום ופיתוח ארוך טווח של הצפון. תודה על ההזמנה.

ברשותך, סליחה, אשמח לסקירה קטנה במה עסקת לפני שתנופה באה לעולם. שניים-שלושה משפטים ללמוד על אופן תהליך גיוס בעלי התפקידים לכל אחת מהקבוצות החשובות וההכרחיות האלה.

הייתי בצו שמונה מאוקטובר ועד יולי 2024. לא חשבתי כאימא לארבעה ילדים, שאני מתנדבת למילואים ואיקרא לתקופה של למעלה משנה רצופה במילואים כשבעלי במקביל גם, עדיין מגויס רציף. אני באה מעולמות תוכן מאוד מגוונים ממשרד הביטחון ומעולמות הרווחה, בעיקר בדגש על שיקום קהילות ופרטים. ניהלתי הוסטל במרכז יום של נשים שורדות רחוב וזנות בארבע שנים ולתוך המלחמה. כך נאלצתי להיפרד כי הבנתי שצו השעה קורא לי.

סדרי העדיפויות השתנו.

לפני כן, לא ממש קהילות אבל אוכלוסייה שלמען ביטחון ישראל אנחנו מחויבים לה, סייעני כוחות הביטחון. זה בגדול. לא ספרתי, ואני לא זוכרת כמה מאות ימי מילואים עשיתי, כשהייתי ממונה מטעם מחוז צפון של פיקוד העורף על הליווי של המפונים בצפון. 90 מתקני קליטה, מלונות. 90,000 מפונים בראשית הדרך, מפונים ומתפנים. ועכשיו אעבור לדבר על הצפון.

חשוב לי להבדיל כי אני חושבת שהאירוע של הצפון מוכר לנו פחות מהאירוע הטראומתי שבוער לכולנו בבטן, של ה-7 באוקטובר בדרום. אנחנו מבקשים לייצר נרטיב, לספר סיפור צפוני חדש. האירוע פה הוא לא אירוע מקומי, הוא אירוע לאומי רב-מגזרי. לנו כמטה קטן, ממשלתי, ניתנה הזכות לקחת חלק ולעזור בתהליכים שהם של המדינה כולה, של כל המגזרים.

אנחנו מטה מתכלל, לא מטה ביצוע. אנחנו באים לייצר עתיד אחר לצפון בעזרת כל הגורמים בשטח – הממשלה, רשויות מקומיות, ארגונים אזרחיים, פילנתרופיה ומגזר עסקי.

השקף הבא מספר בתמצית על ההטרוגניות והמורכבות של האירוע בצפון. מדובר על חבל ארץ של 9 קילומטרים מגבול לבנון וסוריה שמוכר כקו העימות. מתוך 25 רשויות פונו בהחלטת ממשלה תשע. שמונה בפועל, כי ע'ג'ר נכללת בפנים והם בחרו או שלא בחרו שלא להתפנות כי לא היה להם מקום להיקלט בו. הם אוכלוסייה ייחודית שאין לה הרבה לאן להתפנות בפינוי עצמאי, בהתחלה היה פינוי עצמאי.

מי קבע מי זכאי להתפנות ומי לא?

הממשלה החליטה שהיא נותנת למשרד הביטחון אור ירוק לפנות מ-5-1 קילומטרים ומשיקולים ביטחוניים החליטו לפנות עד 3.5 קילומטרים לפי שיקולים ביטחוניים. נוצר לנו מצב של חמש רשויות, מועצות אזוריות שהן מפוצלות, בחלקן מפונות ובחלקן לא.

מעלה אשר, מעלה יוסף.

מטה אשר, מעלה יוסף, מרום הגליל, מבואות החרמון וגליל עליון. הן חמש המועצות האזוריות שנחלקו ונדרשו, אולי בשונה מחבל תקומה שהוא גם יותר הומוגני, אבל פונה בכללותו, האירוע שלנו הוא שונה, בין היתר גם בגלל זה. היו תלמידים מפונים ולא מפונים שיושבים זה לצד זה בכיתה המאולתרת והזמנית שהוקמה. אחד מקבל לפטופ ואחד לא, כי הוא מפונה והוא לא.

סליחה, בהיותכם גוף מתכלל ולא מבצע, איפה המעורבות והבחינה שלכם באו לידי ביטוי, הואיל ובכובע אחר שעסקתי בו, בין היתר בהיותי יושב-ראש משותף לשדולה למען תושבי ויישובי הצפון ובהיותי מרכז הקואליציה בוועדת כספים, נחשפתי למציאות עגומה, שבה במשפט שלמה ניטש ויכוח בין פיקוד צפון לפיקוד העורף. היו יישובים שנפלו בין הכיסאות כאשר מי שידם הייתה משגת פונו, ומי שלא, נשארו לגורלם. כל מה שקבע את ההחלטה אם הם זכאים להתפנות או לא, היה מיקום התותח, אם הוא לפני הצומת או אחרי הצומת. אני לא אומר את זה רק כהגדרה, אלא כך היה.

כדי למנוע ספקות נתנו פקודה לאותו מפקד מקומי, להזיז את התותח עם הסוללה, עבודה של שמונה דקות להערכתי, מלפני הצומת לאחרי הצומת. שדרת יישובים במעלה יוסף, לא זכו להתפנות בעוד ששכניהם פונו. והיו חסרים רק 100 מטר בערך כדי שהם יהיו זכאי פינוי לכל הדעות. אם היו עוד 100 מטר מרחק, לשתי הגישות הם היו צריכים להיות מפונים. הואיל ו-100 מטרים אלה היו חסרים, לגישה אחת הם זכאי פינוי, לגישה הגוברת לא.

אני שואל אתכם כגוף מתכלל, איפה זה בא לידי ביטוי? כי אני פגשתי בכמה ביקורי פתע שלי, ילדי גן עד לתלמידים בחטיבות הגבוהות שלומדים לבגרויות ומגינים, יושבים באותה כיתת מקלט כאשר יישוב סמוך שלא היה אמור להתפנות, קיים לימודים באופן סדיר אבל בחר שלא לאפשר לתלמידים אחרים להיקלט אצלו באופן זמני.

בהיותכם גוף מתכלל, מצד אחד אתם לא מבצעים, מצד שני אתם רואים במעוף הציבור את כלל האתגרים והאילוצים. השאלה היא איפה זה משתרש לעניין הטיפול הפרטני והקבוצתי לילדים ולבני הנוער בעקבות המלחמה.

אתגר הפינוי ואיפה עבר הגבול, מלווה אותנו ועוד ילווה אותנו כנראה שנים רבות קדימה. אפשר לראות פה, 68,000 תושבים פונו בהחלטה. רשום פה 20,000 נוספים התפנו, הנתון המדויק יותר הוא 40,000, אחר כך זה התקבע על 20,000. אנחנו עדיין עם אלפי תושבים בפינוי עצמי ללא כל מענקים וזה אומר הרבה. הלוואי וזה היה לפי קו התותח, הבעיה היא שזה לא היה כך.

אנשים שנשארו ולא פונו חייהם לא היו חיים בכל תקופת המלחמה. התותחים שנורו, סדקו את הבתים ואת נפשותיהם של ילדים שלא פונו. הלא מפונים אומרים, "לא שפר עלינו גורלנו שנהיה מפונים". אני לא בטוחה שזו אמירה מוצדקת כי לכל דבר יש מחיר. צריך להבין שהנזק פה הוא מורכב יותר על המפונים ועל הלא מפונים וזה חלק מהמורכבות.

הצפון הוא חבל ארץ מוחלש, פריפריאלי, הטרוגני ומורכב ללא קשר למלחמה הנוראה שבאה עלינו ומכאן גם האתגרים. שאלת כגורם מתכלל, אנחנו בעיכוב של שנה לפחות לתוך האירוע מסיבות רבות, בין היתר החלטת הממשלה על הקמת מטה צפוני הגיעה בסוף מאי. אנחנו היום ב-27 במאי, חוגגים שנה להחלטה. בהחלטה נאמר, "תוך 60 ימים", החלטה רב-שנתית, המטה קם בסוף ספטמבר הלכה למעשה. לא 60 יום ולא 90 יום, יותר לכיוון 100 ימים ואף יותר.

הכול מאוחר מדי ומועט מהצרכים. אנחנו עומדים על תקציב שהולם כ-10%-15% מהצרכים האמיתיים, אחרי אין-ספור סינונים של צורכי השטח של הרשויות, התושבים ומשרדי הממשלה. ניקינו את המוץ מהתבן לצרכים. זה יהיה לחתוך בדברים כואבים מאוד. אנחנו הולכים על החלטות גדולות שייצרו שינוי גדול.

כמו שפתחתי, זה לא אירוע שלנו. השבר הזה של הצפון הוא גם הזדמנות. המדינה הולכת להכפיל ולשלש את גודלה. במרכז אין עוד הרבה לאן לגדול, בצפון יש הרבה לאן לגדול. הילדים של היום לפני המלחמה, בטח שאחרי המלחמה, נקודת הייחוס שלהם להצלחתם הים היציאה מהאזור כבוגרים, ואת זה אנחנו חייבים לשנות.

הייתי רוצה את ההתייחסות, כבוד היושב-ראש לעניין מצבם של הילדים מבחינה לימודית. אני רואה את זה גם בשער הנגב, דיברתי עם אחד מבכירי משרד החינוך, בשער הנגב הילדים חזרו אחרי תופת בתוך קיבוצים. ילדים עם תעודות של 90 ו-100, פתאום מקבלים תעודות של 40. שאלתי שאלה תמימה, "למה אתם צריכים לתת לילדים האלה את התעודות? למה להוריד להם את המורל? תכתבו, "ניכר שהשתדלת'". את הציונים האמיתיים תיתנו להורים.

זה שבר אותם כי הם אמרו היינו כאן, קרה לנו האסון. אנחנו גם מטופלים, גם המצב הנפשי שלנו, איבדו חברים, יש לנו חטופים מהקיבוץ ובאה מורה שמנסה לשדר עסקים כרגיל ונותנת ציון במתמטיקה ובאנגלית, כאשר הציונים שהילדים האלה היו מאיות. השאלה מופנית גם למערכות שעוטפות אותם שממשיכות באוטנטיות שלהן ולא לוקחות את השיקול שיש פה ילדים כאלה, ואם תשאלי אותי, במשך שנתיים לא הייתי מלמדת שום מקצוע. הייתי עושה חוויות תוך כדי למידה, משהו לחיזוק הנפש.

כשהם רואים שהם התדרדרו לכאורה, הם חשים אשמה, זה חשוב מאוד. מה קורה עם הילדים האלה? הם יגיעו לצבא, ירצו לעשות בגרויות. למה אנחנו לא מבינים את המצב, שהוא לא דומה למצב שהיה לפני? הרבה מעבר לעבודות, לימודים ובחינות, הילדים האלה נושאים על עצמם ממש את השפעות המלחמה.

הבאת רעיון מבריק, לא חשבתי עליו. אשמח אחרי כן לקבל התייחסות.

אני אומרת לך שזה מחוויה אישית של הנכד שלי, בן 13. ילד של מאיות שקיבל 40. ארבעה בתים לידו נרצחו אנשים, נחטפו החברים הכי טובים שלו, מחבל על החלון שלהם. הוא בא לשבת איתי ואומר לי "סבתא, אנחנו נכין עבודה באנגלית" והוא שולט באנגלית. הוא קורא ועונה. אמרתי לו "טוב, מה עם תנ"ך?" הוא אמר לי, "סבתא, לאקזיט הבא, מספיק לי אנגלית ומתמטיקה". אני מסתכלת ואומרת שהם כבר לא יכולים להכיל מעבר. אולי כי זה נפל באזור שלי, אבל זה לא הילד שלי. אני רואה גם את החברים שלו כי הם נפגשים יחד. אנחנו צריכים לחשוב על הנפש של הילדים בראייה אחרת.

יפה מאוד, אני מודה לך. מה שמאלץ אותנו להתכנס להתייחסות לנושא הדיון, ברשותך. כל מה שאת אומרת שואב אותנו עמוק, בטח אותי כי אני בתוך התהליכים האלה ואני נוגע בהם גם באופן רוחבי. כרגע הדיון שאנחנו נהיה מחויבים להתכנס סביבו נוגע לילדים, לצעירים ולבני נוער ולהשפעות החינוכיות, הנפשיות והחברתיות, כל מה שסובב סביב עולמות התוכן של אותה קבוצת אוכלוסייה, פורמלי ובלתי פורמלי.

אין מסכימה ממני. אני לא חושבת שהבעיה היא של המקצועות הפורמליים אבל זה מהווה חסם, כי אם במדינה כולה ימשיכו למדוד ולקבל את אותם התלמידים על פי הציונים שלהם אז הם נדרשים לעמוד ברמה מסוימת ורק בגלל זה כרגע זו בעיה כי את התכנים המקצועיים הם יוכלו להשלים, את הפערים הרגשיים הם לא יוכלו. כל עוד הם נדרשים לעמוד ברמת קבלה עם כלל המדינה, חייבים להשלים להם גם את הפער הפדגוגי ולא רק את הרגשי.

אני מקבל את זה לחלוטין, יכול להיות שאנחנו נרצה לרדת לעוד רזולוציה בהתייחסות המדינה לחינוך בלתי פורמלי.

אולי גם בפורמלי, בהקלות ותוכניות שונות.

זמן הדיון לא יאפשר לנו לגעת בכל החזיתות ולמען הסדר הטוב והנכון, יש ועדת חינוך בכנסת. יושב-ראש מבריק וחרוץ שהפררוגטיבה שלו היא לדון ולקדם את התהליכים. זו ועדה מחוקקת והצוותים המקצועיים התייחסו לכך אצלו בדיון שהוא קיים בנושא.

אפשר במעוף הציפור להתייחס גם לכך אבל המיקוד יהיה חייב להיות בהתייחסות כלל הגופים הרלוונטיים כלפי אותן אוכלוסיות לחינוך הבלתי פורמלי ולבריאות הכללית והנפשית ומתן מענה נרחב ופרטני לאותה קבוצת אוכלוסייה.

התקבלו החלטות. בהתחלה המחשבה של המטה הייתה ללכת על החלטה רב-שנתית גדולה ולאחר מכן עם כניסתו של אלקין לתפקידו בנובמבר, הייתה החלטה על החלטות קטנות ממוקדות. אחת מאותן החלטות ראשונות, כמה החלטות - - - אגב, כאן אתם רואים את סטטוס החזרה של התלמידים שחזרו. אנחנו רואים יותר מ-72% בכיתות א'-י"ב, 65% בכיתות גן עד י"ב ו-86% מהמורים. יש אחוזים גבוהים מאוד של מורים שביקשו שלא להמשיך בשנה הבאה, זה גם אירוע בפני עצמו.

חזרו, זה אומר חזרו למקומות האורגניים שלהם הקבועים?

כן.

יכול להיות שבתוך הפער של 35% בערך, נמצאים גם כאלה שעדיין מפונים והם משובצים בתוכניות לימודיות.

המדינה אפשרה לאנשים, שלא לקטוע את שגרת החיים.

זו השאלה שלי.

הנתונים האמיתיים, נדע אותם במקום כזה או אחר בתחילת יולי.

אין לכם יכולת ניטור בזמן אמת? לדעת מי מהאוכלוסייה נמצאת איפה.

יש לנו אבל אנחנו לא רואים תזוזה. אנחנו מודדים כל שבוע.

אנחנו רוצים לדעת את קצב השילוב ומתן המענה לתלמידים. אם הם מקבלים את זה באזור הפינוי או באזור המגורים המקורי שלהם, זה כרגע פחות משנה, תיכף נרצה להתייחס לזה. הם קודם כול מקבלים מענה. כשאנחנו מציינים נתון של כמעט 35% מגן עד י"ב שלא משולבים, אני סמוך ובטוח שחלק לא מבוטל מהם נמצא, מקבל מענה ומנוטר באזורי פינוי.

זה לא שהם לא מקבלים מענה.

אם אנחנו לא צוללים עם זה לעומק, השקף יכול להטעות כי מה אנחנו אומרים? ישנה נשירה כלשהי באחוז מסוים בהיקף נשירה של כ-35% מכלל תלמידי גן עד י"ב. את מבינה למה אני מתכוון?

לא, אבל רשום "תלמידים שחזרו", "צוותי חינוך שחזרו". הכוונה, חזרו צפונה מהפינוי. ועדיין יש מענים בעורף, בין אם הם משולבים בקהילה, בבתי ספר וגנים בקהילה, ובין אם מענים ייעודיים.

יודעים כמה חזרו הביתה ולא חזרו למערכת החינוך?

זו השאלה שלי. זה פחות זה שווה זה.

קשה מאוד למדוד כי כולם בעיניים רכות מאוד ואם ילד לא מגיע לאורך ימים אבל יש קשר איתו וכן מאפשרים לו מדי פעם לעלות בזום, הוא נספר כנוכח אבל הוא נוכח נפקד. קשה מאוד למדוד את זה.

בדיוק על זה דיברתי בהתחלה. לאותם ילדים יש תוכנית פרטנית עם מעקב אחרי תהליך ההתפתחות ומצב הטיפול בו, קצב הקידום שלו?

ההחלטות הראשוניות היו בתגבור של חינוך וחוסן. אלה ההחלטות הקצרות, הממוקדות עוד לפני ההחלטה הגדולה. אני בטוחה שמשרד החינוך והבריאות ירחיבו על זה. ללא ספק אנחנו מבינים שזה האירוע. כן נתפרים מענים גם עכשיו בזמן אמת. לאורך כל המלחמה היו מענים, זה לא שלא היו, ומנסים לטייב ולדייק אותם כל הזמן. יש תופעה מדאיגה של נוער רב שחזר ללא ההורים. ההורים נשארו בעורף, בפינוי, והנוער חזר, בעיקר בחטיבה עליונה ובתיכון.

אנחנו יכולים להבין את ההשלכות, יש לנו נוער שכבר מגילי 13-12, ברגע שאנשים יצאו מהמלונות, קיבלו חדרים נפרדים מההורים. הסמכות ההורית שלא נדבר על מה שקרה לה בפינוי הזה אבל זו תהיה בכייה לדורות אם לא נטפל באירוע הזה טיפול עומק, טיפול שורש. הם דור העתיד שלנו, גם של כולנו פה באולם. אומנם יש פה חברים, מי מאיתנו שגם היו שם והצעירים שנוכחים פה, חוץ מהם אנחנו כביכול בסדר, אבל אנחנו לא דור העתיד שלנו, של המדינה.

אנחנו הצעירים שהשתבחנו.

נכון. אנחנו רוצים שהם ישתבחו עוד יותר, במיוחד אחרי הילדות המאוד מורכבת שהייתה להם, לא רק בגלל המלחמה, אנחנו פוסט-קורונה. אלה ילדים שעברו אירועים שבעולם לא עוברים אותם בדור, וכך צריך להתייחס אליהם. הם העתיד שלנו ואנחנו צריכים לטפח אותם מאוד ולטפל להם בנפש ובפוטנציאל המטורף שיש להם.

שלחתי מצגת מלאה יותר, העברנו החלטות רבות מאוד. יש החלטות ממוקדות לנוער ולצעירים, יש את כל הפירוט והסעיפים, חבל לבזבז על זה זמן. עם המבט לעתיד יש לנו שלושה יעדים קדימה. צמיחה דמוגרפית - - -

אני מתנצל, קוצר הזמן לא מאפשר לנו לגעת בנושאים שאינם התייחסות ישירה, בכמה רבדים, אבל ישירה לחינוך בלתי פורמלי ולבריאות.

זה בדיוק. ביעדים שלנו של צמיחה דמוגרפית, צמיחה כלכלית ושיפור השירותים במרחב, שיפור השירותים במרחב יביא לשני המדדים שמעליו. אנשים יבואו בשביל חינוך, בשביל שירותים. אחזנו כל הזמן במוטו לבנות בדיעבד טוב יותר. בפועל לא טוב יותר, ולא ממש בדיעבד עדיין. אנחנו עוד לא שם, עוד לא בשלב של להחזיר את המצב ל-6 באוקטובר ובטח לא באופן טוב יותר. אנחנו רגע לפני חופשת הקיץ ויש אנשים שצריכים לקבל החלטה אם לחזור ולהישאר במרחב הזה או שלא.

זה האירוע ועל זה אנחנו שמים את כובד המשקל, על השירותים ועל החינוך בליבת התוכנית, גם במענים הפדגוגיים, גם ברגשיים, בתמרוץ עובדים. דיברו פה קודם מהתנועה הקיבוצית על החינוך הבלתי פורמלי. זו צרה בכל הארץ, על אחת כמה וכמה בפריפריה. זו צריכה להיות שליחות, צריכים להיות אנשים בחינוך, בבריאות, בחינוך בלתי פורמלי, ברפואה, שאם הם באים לאזורים האלה הם צריכים לקבל מעטפת כזו שישתלם להם להישאר ולאורך זמן.

שלומית, ברשותך. אני חייב לציין לשבח את ההתרשמות שלי, כנראה לא רק שלי, מהמגויסות המדהימה שלך לשליחות שלך. את עושה את זה לא כעבודה, וזה ניכר.

זה בטוח.

את נמצאת בהלך רוח של צמיחה, פיתוח והעצמה של האזור בשביל להביא למה שצריך להיות כדי שיבואו יותר ויחזקו את האזור ואולי באופן משני יחזקו את מי שכבר נמצא גם. אין לי ברירה כי יושב-ראש הכנסת קצב אותנו בזמן והפקקים גזלו חלק לא מבוטל מהזמן. אני מבקש התייחסות ישירה בפינצטה למעורבות, מעקב, מעבר ותכלול ביצוע שלכם אל מול כלל בעלי התפקידים, בבני נוער וילדים שחזרו לבתיהם, בהיבט חינוך ובריאות.

חינוך בלתי פורמלי על כלל ההתייחסויות, תמיכות, עובדים סוציאליים שמגיעים אחרי, כמו קציני ביקור סדיר וכדומה, תנועות נוער, מפגשים אישיים, פסיכולוגים, שיחות זום, בריאות, ומן הסתם בריאות הנפש שהיא המרכזית.

האם את יודעת לומר לי, אם אתם רואים השפעה כזו או אחרת על שימוש מוגבר באלכוהול שהוא מעבר לממוצע הארצי? חלילה סמים, זנות וכן הלאה, בשל אותה טרגדיה שאנחנו עוברים ושהם עוברים אף באופן ממוקד יותר.

אנחנו בתהליך החזרה, המדידה מורכבת מאוד. אנחנו כל הזמן עם היד על הדופק והתוכניות התקבלו וההחלטות שהתקבלו שמות דגש גדול מאוד על החינוך ועל החינוך החברתי ועל טיפול רגשי בתוך בית הספר, בזמן בית הספר. אתי דיברה, ההבנה שיש דברים חשובים יותר ואנחנו לא יכולים להגיד להורים שייקחו את הילדים אחר הצוהריים לטיפולים. יש גמישות, הרחבה, ראייה מרחיבה של הצרכים ושל צו השעה. זה לא מספיק, אנחנו בודקים דופק כדי לדייק את המענים. אנחנו בתחילת הדרך, לילדים אין זמן.

את צודקת לחלוטין. אנחנו נקבל ונקדם בברכה את הגעתו של ידידי ויקירנו, כבוד מזכיר הכנסת, מר דן מרזוק, מתכבד לבוא לשבת לידי.

אגיד לסיום כמו שאמרתי בעניין התקציבים והיכולות. המטה קטן ומתכלל עם תקציב דל, כסף תוספתי. אחד המהלכים הראשונים שעשינו הוא פעם אחת להרחיב את היכולות שלנו בחיבור עם מיזם משותף עם ג'וינט אלכא, עם רכזים בכל הרשויות ומול משרדי הממשלה בנושאי ליבה, ביניהם חינוך חברה. זה ממש בימים אלה.

מעבר לזה יש את עניין מטה התיאום, ההבנה שהכסף הזה לא יספיק לצרכים, ולכן חיבור בין ממשלה, פילנתרופיה ומגזר עסקי כדי להכפיל ולשלש את הכספים, כדי לתת את המענים הראויים. אלה שני צעדים ממש ראשוניים כדי להיות ביכולת לגעת בשטח ומול משרדי הממשלה.

ולסיום שאלה, האם בהיותכם גוף מתכלל, אתם מוודאים או משתתפים בקיום שולחן עגול של כלל הגורמים הרלוונטיים והאם אתם יודעים אם קיימת תוכנית פרטנית, אזורית, קבוצתית או אישית, למקרים חריגים כדי לעקוב אחר הטיפול ולנטר אותו, את קצב ההתקדמות והלמידה, תוך כדי ביצוע מחקר כדי לדעת איך להתמודד עם זה בעתיד?

לשמחתנו יש לנו גוף מחקר של גליל מזרחי ומכללת תל חי. הם עושים עבודה נאמנה גם אם הם לא הגיעו. הם מודדים וחוקרים, יש את זה במצגת, אתם יכולים להעמיק.

לעניין קיום שולחן עגול?

מקיימים בוודאי. אחד הדברים מהחלטה 1786, שהיום חוגגים לה שנה, אלה כל מיני תקנים ותגבור בעולמות הרכזים, רכזים בלתי פורמליים ורכזי קהילות, כדי לגבש בחזרה את הקהילה, בעיקר סביב ילדים ונוער.

אני מודה לך. נציגי תקומה נמצאים איתנו, ברוכה הבאה גבירתי. ברשותך, את מבינה את המגבלות שלנו ואת השאיפות, את הצורך שלנו במיקוד.

נעים מאוד, שמי מרגלית, תושבת העוטף. ב-7 באוקטובר נכנסתי לממ"ד יחד עם בני משפחתי. בשונה מהטפטופים הרגילים שהכרנו קיבלנו הוראה לנעול את הבתים, מה שהלחיץ והבהיל את כולנו. כשומרת שבת וחג, לא ידענו בדיוק מה קורה אצל חברינו עד שילדינו הוקפצו לצבא ורק אז התחברנו לכלי התקשורת.

איפה ביתך?

בכפר מימון.

ב-9 באוקטובר ירדתי לים המלח בשליחותה של מועצה אזורית אשכול כדי לעזור לבסס שני מרכזי חוסן, אחד באילת ואחד בים המלח. משם נקראתי למינהלת בשל עברי. ניהלתי בית ספר של מפוני גוש קטיף ביישוב ניצן.

אומר לדבי שלא נמצאת כאן, שאם נלמד להפוך את הפירמידה ונשתמש בלמידה ככלי ולא כמטרה, לא נוותר לאף ילד. לא מקבלת את האמירה של "בואו נהיה גמישים מול הילדים". אבל נהפוך את הלמידה לכלי עבודה, את ההצלחה ותחושת המסוגלות למטרה, אז גם הילד שנכשל במבחן יהיה על הנתיב האחרון. זה בסוגריים מהניסיון ומהתפיסה.

בחבל התקומה 64,000 תושבים, 21,700 ילדים מלידה עד י"ב. מתוכם חזרו לחבל 15,655 תלמידים ונשארו מחוץ לחבל בשל מניעה ביטחונית או שיקומית.

6,000.

כן, בערך.

מינהלת תקומה עובדת מול משרדי הממשלה ומשרדי הממשלה הם הגוף המבצע. אין לנו שום יומרה, או עניין, ואף לא יכולת, לקחת את מקומם של משרדי הממשלה. אני בתפקידי מובילה את תחום החינוך במינהלת. אני עובדת באופן צמוד ביותר למטה משרד החינוך ולמחוז דרום. בנוסף אתייחס לאמירה שלך שאין כאן ראשי מועצה. הלוח שלי של מינהלת תקומה אלה ראשי המועצה.

ראשי המועצה של חבל התקומה הם אלה שעבורם אנחנו נותנים שירות, הם נותנים את השירות לתושבים שלהם. יש כאן נציגות של תקומה, יש כאן נציגות של שער הנגב, אבל הם לא נמצאים כאן לדעתי מתוך הבנה שהשיח איתם הוא אין-סופי, יום-יומי ברמת הילד הבודד שלפעמים נדרש לעזרה.

זאת אומרת שבכובעך כאן את מייצגת את כלל הרשויות שחוסות תחת מינהלת תקומה. אני מקבל את זה.

אני אומרת את זה בגב זקוף. - - -

מי שהגיע, חבל שהטריח את עצמו. יש לי שותפה, נמשיך איתה.

זו הייתה עבודה של עמל רב. ב-19 באוקטובר אם התקשרת לראש מועצה מחבל התקומה, הוא היה אומר לך "תעשה לי טובה תזוז לי מהעיניים אם אתה בא מטעם הממשלה". לאט-לאט חברנו, למדנו. לאט-לאט משרדי הממשלה חזרו לעבוד על השגרה שלהם ולא רק על החירום. אנחנו הגענו בשלב שמשרד החינוך היה בתקופה של חירום. היו לנו אזורים שיכולנו לעזור למשרד. היום הפירמידה התהפכה, אנחנו אלה שעוזרים למשרד, לא המשרד עוזר לנו.

אתייחס לשלושה מרכיבים של תוכנית מינהלת תקומה. אחד מהם הוא החינוך הפורמלי, לא אתייחס אליו, ועדת החינוך של הכנסת דנה בו. מתוך התקציב של החינוך הפורמלי נדרשים ל-30% מהתקציב, לטיפול פרטני, טיפולי, רגשי, שיקומי. התקציב השני הוא התקציב של החינוך הבלתי פורמלי. למדנו בתקופת הפינוי שאחת החוזקות הגדולות ביותר של העיר, הכפר והקיבוץ, היא החינוך הבלתי פורמלי.

אשתף בסיפור קצר, אני יודעת שזמננו קצר. הגעתי לאילת, למלון בים המלח וראיתי שם אימא רצוצה, שבורה, בוכייה, מתווכחת עם הבן שלה שהוא חייב ללכת כרגע לבית הספר. הוא לא רצה והעדיף את הים מאחורי המלון ואת הלובי במלון. פתאום הגיע בחור גדול עם חולצה כחולה ושרוך אדום, לקח את היד של הילד ואמר לאימא "לכי תנוחי". אני חשבתי באופן תמים מאוד שבטח הוא הולך איתו עכשיו לים.

פגשתי אותו אחר כך במרחב החינוכי שנבנה שם, עסוק במטלה בחשבון. חשבתי לעצמי, איזה כוח יש למדריך בתנועה הבלתי פורמלית לעומת אימא וגם לעומת מורה בחינוך הפורמלי. הבנו שלחינוך הבלתי פורמלי יש משמעות גדולה מאוד בבניית חוסנו של הילד, משפחתו וקהילתו. כשאבא ואימא שולחים ילד לפעילות של הבלתי פורמלי, הם רגועים, הם יודעים שהוא נמצא בידיים טובות, יש להם את הזמן רגע לנשום ויש להם אחר כך את היכולת לתרום חזרה לקהילה כי הם פנויים.

האבן השלישית של תוכנית העבודה שלנו היא נושא התמריצים של המורים. אנחנו עומדים מול סוגיות סבוכות מאוד. למדנו שכסף הוא לא הבעיה. מורים לא רוצים עוד כסף, מורים מחפשים הכרה. למורים היום קשה מאוד בחזית הכיתה. ההרכב הכיתתי בחבל התקומה מורכב מאוד. כבוד היושב-ראש שאל קודם מה העיסוק היום-יומי שלנו, יש לנו בעיות קשות מאוד באקלים בית הספר.

אנחנו פוגשים ונדליזם רב, בעיות משמעת רבות. הסמכות ההורית נפגעה מאוד בתקופת המלונות. אנחנו בקשר הדוק עם משרד הבריאות שנותן מענה לכל פעילות החוסן, וגם עם הרווחה שחקקה על דגלה רווחה לכול ולא רק רווחה לנזקק. ייצרנו בכל בית ספר בחבל התקומה, בעל תפקיד שנקרא רכז תקומה. באחריותו לסגור את המעגל סביב הילד בהיבט של חוסן, רווחה וגם בהיבט הפורמלי.

במחוז דרום יש לנו שותפים יקרים ביותר. יש לנו סמנכ"ל תקומה בתוך המחוז, שמו ניר שמואלי, הוא מלווה אותנו. אם עד לפני חצי שנה הפניות היום-יומיות היו אליי, היום כמעט ואין לי פניות, הן מתועלות ישר למשרד כגוף המבצע. יש לנו אתגרים עם ילדים נושרים. בתחילת הדרך חשבנו שהילדים יאהבו להיות בבית הספר כי הם מחפשים את המוכר להם, אך יש לנו היום הרבה ילדים נושרים.

מעבר לנשירה סמויה, את אומרת?

לא נשירה סמויה. נשירה גלויה לחלוטין. ילדים אומרים לאימא בבוקר, "עזבי אותי מבית הספר, אני מעדיף להיות בבית", אם היא שואלת מה הוא יעשה בבית, התשובה כנה וגלויה, "שום דבר".

מהאחוז והיקף הנושרים?

12% היום באופן מובהק. הולך ועולה.

הולך ועולה, נתון מדאיג כשלעצמו. האם האחוז הוא אקוויוולנטי בין מי שגר בסמיכות גבוהה לגדר, לבין מי שגר באזור מרוחק יותר ועדיין היה מפונה?

אני חושבת שתמצא בחבל אשכול אחוז גבוה יותר של ילדים נושרים ובקרב הקהילות המפונות שטרם חזרו לביתן בשל מניעה שיקומית או ביטחונית, גם שם נמצא אחוז גבוה יותר של נשירה סמויה. באותה נשימה אני רוצה לומר שבשילוב ידיים עם אגפי הרווחה והחוסן, יש נגיעה אישית בכל ילד. כל ילד מנוטר, אנחנו יודעים איזה ילדים הם הילדים המסתגרים שאינם רוצים להגיע לבית הספר. אני לא אומרת שכל ילד מטופל. כל ילד מנוטר, עדיין אין לנו את הכלים שכל ילד יהיה מטופל.

למה? תשומות? כוח אדם?

תשומות. בעיקר משאבי כוח אדם. יש לנו מחסור גדול מאוד בעובדים סוציאליים, מטפלים, גננות, בעובדים בחינוך החברתי בשעות אחר הצוהריים. לשנה הבאה יש לנו גם מחסור גדול מאוד במורים. כל המחסור הזה נוצר מתוך חוסר של חוסן ביכולת להתמודד בחיי היום-יום. אני רוצה להזכיר לכולנו, אנחנו חיים לצד רעמי המלחמה. לפחות שלוש פעמים בלילה אנחנו מתעוררים, ואני גרה בחלק הרחוק יותר מהגבול, מרעמי המלחמה.

אני בטווח של 40 קילומטרים והבית מרגיש את זה היטב אז בטח אתם.

תאר לך מה קורה בשישה קילומטרים. השפה של הנכדים שלי היא, "זה של צה"ל? זה שלנו? זה שלהם?".

יודעים כבר לאפיין.

מצד אחד אני רוצה להאמין שיש לנו נערים ונערות עם חוסן גבוה מאוד. שירות הגיוס לצה"ל לא נפגע השנה. כשבדקנו את אחוז המתגייסים ליחידות קרביות בתוך חבל התקומה, אין ירידה, יש פה משהו שמלמד אותנו. זו אותה חוויה שהייתה לי אחרי פינוי גוש קטיף. חשבנו שתהיה חוויה של ירידה בגיוס. להיפך, עלייה, אנחנו נתקן את המצב.

עם התחושה המאוד חלוצית של הנוער הזה, אנחנו צריכים לזכור ואני מקבלת את מה שאמרה שלומית, שהם בכל זאת סוחבים שק של חוויות. אחוז הגירושים גדל, אחוז האלימות גדל. לצד זה שיש לנו גיוס גבוה מאוד, רצון של מתנדבים גבוה מאוד, מספר גבוה של שינשינים, אנחנו עדיין יודעים להגיד שהנזק חבוי בסדקים והוא עוד עתיד להתפרץ.

מה שמוביל אותי לשאלה האם פעלתם להקים תוכנית פנייה לארגוני נוער, תנועות נוער, השירות הלאומי, האזרחי, מורות חיילות, כדי שכל הקבוצות האלה יוכלו לתת תגבור בכל בעלי התפקידים החסרים?

אני שייכת לצוות אדם וקהילה בתוך מינהלת תקומה. בתוך הצוות שלנו יש מישהו שאחראי על בריאות, רווחה. יש גם מי שאחראי על צעירים שכולל בתוכו מכינות ומכינות שנתיות וחצי-שנתיות, תרבות, ספורט. הוקמו השנה, שתי מכינות חדשות - - -

אני אשמח לשמוע אבל זו לא הייתה השאלה שלי. את מציינת ולא באופן מפתיע, שחסרים לא מעט בעלי תפקידים שיכולים לסייע בחינוך ובחינוך הבלתי פורמלי. את אומרת שאנחנו יודעים על כל המנוטרים אבל לא כולם מטופלים, הואיל וחסרים לנו נציגים שיטפלו בהם או יטו אליהם אוזן.

האם שקלתם להגביר פעילות בשיתוף פעולה בגיוס חניכי תנועות נוער, משרתי השירות הלאומי והאזרחי, אולי מורות חיילות, כדי לתת מענה למגוון בעלי התפקידים הרחב מאוד שחסר.

גייסנו השנה כ-300 מתנדבים מהארגונים הבוגרים. צה"ל הסמיך בכל קהילה חיילות תקומה. עדיין כל האנשים האלה זקוקים להכשרה. ילד מסתגר בתוך ביתו זה לא ילד שתגיד לו לבוא והוא יבוא אחריך. זה ילד שתגיד לו לבוא והוא יגיד לך, "תישאר מחוץ לדלת". זו סוגיה מורכבת, אני מאמינה שנגיע לפתרונות. יש לנו שותפים נהדרים – מינהל חברה ונוער, אבל עוד ארוכה הדרך.

שאלה אחרונה ברשותך. האם את יודעת לומר לי שמתקיימת המציאות הנדרשת שבה במעבר במרוץ השליחים, בהעברת השרביט בין אזור הפינוי לאזור שאליהם הם הוחזרו, האם גורמי המקצוע העבירו דיווח ותיאום על כל מאופיין ומאופיין ועל כל מטופל ומטופל?

לנו יש שולחן עגול קבוע שיש בו נציגי רווחה ובריאות. הבריאות מייצגת את החוסן שממש עובדת על ניטור הילדים, ניטור האוכלוסייה החוזרת. אצטרף למה ששלומית אמרה, אחת התופעות החיוביות לכאורה, אבל המעלות קשיים רבים, היא שהנוער חוזר ליישובים לפני הוריו. אם תבחנו היום את קיבוץ בארי בשעות הצהריים, שוקק חיי נוער. אנחנו יודעים להגיד שנוער ללא מבוגר אחראי, לא תמיד יבחר רק בטוב.

לפני כמה חודשים אחרי שקהילת נחל עוז התפצלה, חלקה נשארה במשמר העמק, חלקה עברה לנתיבות. יום אחד הגיע חייל באופן בהול לאחד הבתים בנחל עוז ומצא שם חבורה של נערים שותה אלכוהול. ברגע הראשון אתה מתוסכל, ברגע השני אתה אומר, הם חזרו הביתה. אנחנו צריכים לשמור על הרצון שלהם להיות בבית ולתעל אותם למקום הנכון ולא לאלכוהול.

מובן. עדיין השאלה שלי הייתה האם קיים תהליך של העברת מצב קיים לגבי קבוצה או פרטני, בין אזור הפינוי לאזור שאליו הם מוחזרים?

אני אומרת לך באופן ודאי – כן, ואסביר איך. אנחנו לא עובדים רק עם משרדי הממשלה. הרשות מבחינתנו היא הגוף החזק והמרכזי ביותר.

אבל המתכלל, כמו תנופה. אתם לא גוף ביצועי.

נכון.

אני צריך לדעת האם אתם כגוף מתכלל יודעים לומר שהעו"סית באילת עדכנה את העו"סית בשדרות לגבי ישראל ישראלי שהיה בתהליך כזה וחשוב להמשיך איתו את השיחות האלה, כי תהליך האבחון ויצירת הקשר האמיץ בין הילד לגורם המטפל והמלווה הוא תהליך ארוך, מייגע ושביר מאוד.

בפירוש כן, אני רוצה להסביר. העובדת הסוציאלית שנמצאת במשמר העמק עם הילדים שעתידים לחזור לנחל עוז, היא עובדת סוציאלית שעובדת תחת מועצה אזורית שער הנגב. לכן הרצף הזה נשמר לאורך כל הדרך.

אני מודה לך, תודה רבה.

אשמח להתייחס לנקודה החשובה הזו. זה משהו ששונה אצלנו. במקומות הפינוי בקהילה וגם שלא, התת-תקינה בעיקר של עובדי רווחה גרמה למטופלי רווחה רבים, קודמים וחדשים, לצאת לטיפול במקומות שבהם פונו ואין רצף. פעמים רבות אנחנו מחברים עו"ס לעו"ס ואנחנו יודעים שהבעיות של מערכות המידע - - -

בעיניי זה כשל מערכתי.

נכון, כי מערכות המידע לא יכולות להעביר.

למה? לכן מתחילת הדיון אני שואף להבין אם קיים תיק מטופל, נגדיר אותו מטופל, מלווה, איך שתחליטו. תיק, שיכול להיות קבוצתי, חייב להיות קבוצתי ועדיף שיהיה גם פרטני. במקרים חריגים כשגורם מטפל, אפילו רק חונך שנפגש עם בני נוער ועובר איתו תהליך, נותן אפיון ראשוני, יעדים, מטרות, קצב התקדמות, מצב. הנה תיק שנכנס בתוך קלסר. הילד סיים שהות של שמונה, עשרה חודשים, שנה ומשהו בעיר מסוימת, האווירה הייתה אחרת, הרגישות הייתה אחרת, חוזר לביתו. לפני שהוא חוזר יש מפגש בין גורמי הרווחה או החינוך, והחינוך הבלתי פורמלי.

לכן שאלתי על שולחנות עגולים. אומרים חברים קחו, הבאתי עד לפה, תמשיכו מפה. זה אותו מרוץ שליחים. אם אתם לא מקיימים את זה, אנחנו עובדים כפול ומפספסים הרבה שייפלו בין הכיסאות. לכן על שאלות פשוטות אני צריך התייחסות פשוטה, ברורה, כן או לא. אם לא, בואו נבין למה לא ומה אנחנו צריכים לעשות כדי שזה יקרה.

אני יכולה לענות כנציגת משרד הרווחה. רותם דיין, ממחוז דרום. אענה רק בשם משרד הרווחה, אני לא יודעת איך זה עבד בחינוך. אני מבינה שזה שונה בין הצפון והדרום. בדרום הרשויות האורגניות המשיכו לטפל גם במקומות הפינוי והיו אחראיות על הטיפול בכל אתרי הפינוי. עיבינו אותם בעובדים סוציאליים אבל הצוות המקורי היה הצוות שתכלל - - -

לא כל הפינוי היה אורגני. אני ביקרתי אותם, לא כל הפינוי היה אורגני, אי אפשר לומר שהמעבר היה אורגני.

אני מדברת איתך על הדרום. בדרום רוב הפינוי היה אורגני וגם אם היו פינויים נפרדים, אנשים שפינו אותם באופן עצמאי, הם עדיין המשיכו להשתייך לרשות שהפנתה.

לקהילתיות.

והמחלקה לשירותים חברתיים המפנה, היא זו שהמשיכה לטפל. גם אם עיבינו את זה בעו"ס חדש והוא נתן מענה נקודתי ולאחר מכן לא המשיך, מי שריכז אותו היו אנשים שממשיכים לעבוד ולכן המידע ממשיך לעבור וכל האוכלוסייה מטופלת, לא נפלה בין הכיסאות. מאוד פישטנו את המערכות שלנו.

המערכות הממוחשבות מעט מסורבלות וקשה לעבוד איתן במלונות, זה דורש חיבור למערכות מרחוק. עשינו תוכנת כף יד וזה היה מחובר לטלפונים. עדכנו את מה שצריך לעדכן מבחינת נתוני הטיפול המשמעותיים וזה המשיך לעבור בתיק המשפחה. מבחינת הרווחה אני מבינה שבצפון זה היה שונה כי בצפון כנראה הצוות שטיפל לא היה הצוות הגנרי. בדרום מאוד שמרנו על זה.

אשמח להתייחס לחינוך הבלתי פורמלי. איציק רוס, מנהל מינהל חברה ונוער במחוז דרום, משרד החינוך. אנחנו עבדנו עם הרשויות. אילת, מועצה אזורית תמר, ערבה. הן נתנו את התשתיות. מי שהפעיל את הכוח הסמי-מקצועי, חיילות, קיבל תקציב, אלה הרשויות המפונות, קרי, תמיד היה רצף. שדרות ידעה תמיד מי הילד שמסתגר במלון, הוא קיבל את התקציב וכו'. הרצף תמיד היה.

מדהים. אשמח לדעת אם זה קרה בכלל הרשויות. בוא נדבר רגע על הדרום. בצפון זה לא קרה, אנחנו מבינים.

יתרה מזאת, העלינו את הכוחות הסמי-מקצועיים, בעיקר חיילים, לעוד חודש, חודש וחצי מאילת אל הקהילות כדי לאפשר זמן להתאקלמות.

מעולה, לשם אני חותר.

אני רוצה להתייחס אם אפשר. אני רבקה ליאון זדה מאיגוד העובדות והעובדים הסוציאליים. אני חוזרת לנקודה שמרגלית דיברה עליה, על המחסור האקוטי באנשי המקצוע והעובדות הסוציאליות. אדבר ספציפית על העובדות הסוציאליות ועל התרפיסטים, בדרום. אף ששם אנחנו יודעים שיש תקינה רבה יותר משהייתה ויש מענקי עידוד והמצב טוב בהרבה משהיה ב-6 באוקטובר מבחינת כוח אדם.

אתן דוגמאות מהשטח. ילד בין שש שאובחן עם OCD, התסמינים שלו מחמירים ואין איש טיפול שיטפל בו, אין פסיכיאטר ולא תרפיסט במרכז החוסן, כי אנשים לא יכולים ולא רוצים עוד להגיע ממרכז הארץ לדרום ואנחנו במחסור אקוטי. עם ילד כזה, בת שירות יכולה אולי לעזור מעט אבל הוא צריך טיפול מקצועי.

ילדה בת 11 שחזרה להרטיב במיטה בלילה, מחכה לטיפול, אין. אלה סיפורים אמיתיים, ואין לנו על מה להסתמך. זה נהדר להשתמש במשאב האזרחי הזה של בנות שירות, של גרעינים, זה מצוין. זה לא יכול להיות תחליף לאנשי טיפול מקצועיים שנותנים את המענה המדויק והחשוב.

לאן העליתם את המצוקה הזו?

כל הזמן מעלים.

את מתייחסת למשהו שלא שאלתי. הוא מאוד חשוב לכן אני גם אמשיך. לא שם היינו בדיון. הוא מספיק חשוב כדי שנסטה ממנו ונקשיב לך. השר הממונה מודע, הכנתם תשקיף מסוים?

כבר בתחילת המלחמה בנובמבר, לדעתי, האיגוד הניח על השולחן תוכנית מלאה עם פתרונות. כבר אז זיהינו שעכשיו תהיה נקודת הזמן הקריטית, הנקודה שבה שבים הביתה לשגרה לכאורה, וזו נקודה מוכרת לנו גם מאסונות קודמים.

שיערנו נכון, שגם עכשיו כשאנשים חוזרים הביתה, גם אם זה לבית זמני, זה הזמן שבו ההתפרקות עולה ועולה כי זה הזמן שבו משחררים. אנחנו רואים את זה, יותר פניות לרווחה, למרכזי החוסן. זה הזמן של החברה האזרחית שהתגייסה בצורה כל כך מדהימה בהתחלה, אבל עכשיו נשחקה וכבר לא מגיעה.

מה משך זמן הלימודים של סטודנטים לעבודה סוציאלית?

שלוש שנים. יש במדינת ישראל מעל 40,000 עובדים סוציאליים רשומים בפנקס העובדים הסוציאליים.

זו לא הייתה השאלה שלי.

לא חסרים עובדים סוציאליים, זה לא דומה לפסיכיאטרים. יותר ממחצית מהם לא נמצאים בשירותי הרווחה, לא במגזר הציבורי וגם לא במגזר המופרט.

זו לא הייתה השאלה שלי. לכל הפחות תצטרכי לאפשר לי להשלים שאלה. האם נשקלה אפשרות, כחלק מתהליך ההכשרה וכסיוע בהקלה על העומס, שסטודנטים בתום שנה שנייה ללימודיהם לעבודה סוציאלית באוניברסיטה, ישתלבו כחלק מההתמחות, בתוכניות כאלה ואחרות לעידוד ולטיפוח?

לימודי עבודה סוציאלית כבר משנה א' כוללים הכשרה מעשית. זה אפילו לא סטאז', עושים את זה כחלק מהלימודים, המדינה לא משלמת על זה. זו הכשרה מעשית מקצועית, מודרכת. אנחנו לא רוצים להכניס אנשי טיפול שלא עברו את ההכשרה המתאימה, גם סטודנטיות בשנה ב' או ג'. לעשות עבודה כשילד פגוע מקבל טיפול לא מקצועי, הוא עלול להינזק.

סוף שנה ב', היא כבר 70% עובדת סוציאלית.

לא בהכרח. יש מקרים שבהם נדרש תואר שני.

אז מה הפתרון המוצע?

לתת יותר תקנים ויותר תנאי שכר לעובדים הסוציאליים.

שוב הגענו עכשיו לבעיה אקוטית שמלווה את התחום שנים רבות, עוד טרם פרוץ המלחמה, והיא רק מתגברת. עדיין אני מנסה לאורך הדיון הזה, להעביר כחוט השני את האתגרים שאנחנו נאלצים להתמודד איתם בעקבות המלחמה והחזרה שלהם לבית ולא את הבעיות ההיסטוריות שהן צודקות כשלעצמן.

הבעיות ההיסטוריות פגשו את המשבר הנורא הזה.

את צודקת. עדיין, אם אנחנו נרצה לתקן את הכול ביום, לא נצליח כלום. אני רוצה לדעת איך אנחנו מטייבים תהליכים בתוך המגבלות הקיימות ועם החסרים הקיימים. - - - ברשותך, אם זה קצר כן, כי אני רוצה להעביר את רשות הדיבור למר גור רוזנבלט.

תודה על הדיון הזה. הייתי בדיונים רבים בכנסת, לא היה דיון כזה ענייני, שקט ומסודר. תודה רבה ליושב-ראש הוועדה.

אני סמנכ"ל משרד החינוך ומנהל את החינוך במינהל חברה ונוער שאחראי על החינוך הבלתי פורמלי במדינת ישראל. בשתי מילים, עשינו תוכניות ארציות, תוכנית דרום וגם צפון. הושקעו פה גם מבחינת המשרד, משאבים בצורה בלתי רגילה וגם בתשומת לב ובמקצועיות.

אני באופן אישי הייתי בכל הרשויות עם איציק שמנהל את מינהל חברה ונוער מחוז דרום ויחד עם מרגלית. עברנו רשות-רשות וראינו תוכנית של כל רשות, איך היא משקיעה את המשאבים הרבים שניתנו. אני חייב לומר מילה טובה לאנשי השטח שלנו, במינהל חברה ונוער, גם תקומה, גם תנופה. המצב מורכב, מצב מלחמה הוא לא מצב פשוט. כמו שאמרת פה יושב-ראש הוועדה, המצב של ילדים מפונים הוא מצב מורכב מאוד. החינוך הבלתי פורמלי, בעיניי הוא התקווה שלהם.

מרגלית סיקרה את זה קודם, איך ילד כזה, מצליחים להחזיר אותו לבית הספר. זה לא רק בשביל לתמוך את החינוך הבלתי פורמלי, ילד רוצה להיות שייך, תחושת שייכות. פעמים רבות מאוד דווקא כשאתה אבוד כי פינו אותך למלון, פתאום מגיע מישהו כזה ופתאום הוא נזכר, כן הוא מתנועת נוער, אני מכיר, זו חוויה מוכרת והוא חוזר לקבוצת ההתייחסות שלו, לשווים שלו. הוא פתאום חוזר רגע לנשום.

תודה רבה על הדיון הזה, הוא חשוב מאוד ותודה רבה לכולם.

תודה רבה. כן. - - - בבקשה.

אני מיכל מעמותת על"ם. אנחנו עובדים עם נוער בסיכון. ליווינו את הנוער המפונה בצפון, בטבריה. חזרנו איתם לפני שלושה חודשים לקריית שמונה, אנחנו מלווים אותם ממש מתחילת המלחמה. את הקשיים התחלנו לראות כבר בטבריה, אלימות שהם חוו מהאוכלוסייה המארחת ואת חוסר השייכות שהם חוו בתוך העיר.

אלימות מהאוכלוסייה המארחת? נקודתי או רוחבי?

היה שם מאבק על למי שייכת העיר הזו. זה מה ששמעתי רק בטבריה, אני לא יודעת לומר לך על עוד מקומות. רוחבי בטבריה, הנערים לא הרגישו ביטחון. זה משהו שליווה אותם בחזרה הביתה. אנחנו רואים גידול רציני באלימות. היום יצא פרסום על נער ששדד אקדח מהמורה שלו בקריית שמונה. אנחנו רואים את זה ברחובות, בשיח. אחד הדברים הקשים ביותר שאנחנו רואים בעיר, יש לנו ניידות רחוב שמסתובבות בלילה בקריית שמונה ומחפשות את הנוער.

הנוער מסתובב בקריית שמונה, מתרגש להגיע לקריית שמונה. ניכר שאנחנו חיכינו מאוד שיגיעו. הם מאוד מתרגשים להגיע, אפשר להגיד שפה התחלנו את ההתמודדות החדשה שלהם. אני רוצה לדבר במושגים של נוכחות הורית ולאו דווקא סמכות הורית. הנוכחות ההורית כמעט ולא קיימת כי ההורים בהישרדות גדולה מאוד, הם מנסים להחזיק את הבית. עכשיו הם חוזרים לקריית שמונה, הם צריכים לייצב את הבית מחדש.

המשאבים שלהם באופן טבעי ילכו לילדים הקטנים יותר, לשיפוץ הבית, להצליח לחזור למעגל העבודה שאבד. הנערים נמצאים לבד. אנחנו מכירים את התופעה של בני הנוער שנמצאים לבד בדירות. זו לא תופעה כל כך גדולה, אבל היא קיימת. ההדגשה שהיא לא כל כך גדולה באה כי אנחנו לא צריכים להיצמד לקצוות בשביל לדאוג לבני הנוער. בני הנוער במצוקה גדולה, אנחנו רואים את זה בתוך התיכונים.

יש לנו פרויקט שנקרא שלוק, זהו פרויקט של מרחבים לא פורמליים באוריינטציה טיפולית בתוך התיכונים. שם אנחנו רואים את המורים ואנשי החינוך לא מצליחים להגיע לבני הנוער. יש שם שיח אלים מאוד, והם לא מצליחים לתקשר אלה עם אלה. אנחנו אומרים את זה מתחילת המלחמה, הפתרון הוא מרחבים טיפוליים לא פורמליים בתוך המרחבים הפורמליים, בתוך מרחבי החינוך, למי שמגיע. יש לנו עוד פרויקט שנקרא הפוך על הפוך, זה מרחב שהוא לא פורמלי טיפולי שמתקיים אחר הצוהריים. זהו מודל הוליסטי שרואה את בני הנוער מהבוקר עד 02:00.

מדאיגה אותנו ביותר תופעה של נערות צעירות עם אפס מוגנות מינית, מתקשורת עם מבוגרים בכל מיני אפליקציות לא מוגנות, אומגל וכדומה למי שמכיר, ועד זנות ברשת ולא רק ברשת. דברים שהם למדו במרכזי הפינוי והגיעו איתם לקריית שמונה. רבים מהם למדו כל מיני משחקי הימורים, גם אותם הם הביאו לעיר. אני מציעה לנו להסתכל מזוויות אחרות על כל מאפייני הסיכון שאנחנו מכירים עד כה ולבחון אותם מחדש. מי ששמע על בידור צפון וכו'. הרשת היא אזור מאוד פוגעני ולא בטוח לבני הנוער והם שם. חייבים להקים מרחבים בתוך הרשת.

בידור צפון נשמע נחמד מאוד, זה לא.

בידור צפון זו פלטפורמה שהתחילה באינסטגרם, בטיק-טוק. מישהו כותב באנונימי, תגידו באיזו עיר ואשפוך. זה ערוץ הבידור.- - -

מה זה?

בכל מדינה, עיר ומחוז.

ערוץ הבידור זה ערוץ באינסטגרם וכו' שילדים עושים - - -

כבר לא קיים.

הורידו אותו לשמחתנו. הילדה שלי בת עשר נחשפה לזה. עושים שיימינג ואומרים לילדים, תעשי כך ותהיי עם בגדים, תהיי בלי בגדים וכו'.

בגדול, יש שם פגיעות מיניות ברשת.

הבנתי שזה ירד.

יש לנו פרויקט ביחד עם 105 והם נמצאים שם. חשוב לי לדבר על שייכות, דיברנו הרבה על קהילות. אני מודה לך על מה שאמרת על הפרופסיה של עובדי נוער. זה מקצוע, זו התמקצעות. אני עובדת שבע שנים כעובדת נוער, עובדת סוציאלית.

מי מתקצב את העמותה שלכם?

אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם משרד הרווחה ומשרד החינוך וגם מקבלים תרומות.

כולם עובדים? חלקם מתנדבים?

יש לנו הרבה מתנדבים וגם עובדים שעובדים.

כמה עובדים?

בקריית שמונה כרגע יש לנו שישה עובדים. בעל"ם בעמותה יש אולי 200 עובדים. זו עמותה שעובדת עם נוער בסיכון מקריית שמונה עד אילת. אנחנו מגישים את דוח הנוער.

אתם נותנים מיקוד יותר לאזורי הצפון והדרום בראי המלחמה?

במלחמה הקמנו את "מרחבי נשימה". עבדנו איתם בדרום, במרחבי הפינוי בדרום, בשפיים וים המלח, גם צפון.

תודה רבה, אני מעריך מאוד את ההירתמות, המחויבות, המעורבות שלכם ומוקיר את פעילותכם. אנחנו צריכים לחזק פעילויות כאלה. אנחנו חייבים לסיים.

משפט אחרון, תודה. יפעת קרמר אורן מיחידת התיאום הממשלתית לזכויות ילדים ונוער. חשוב לי להגיד פה בשם המשרדים השותפים, ויושב איתי פה רז גרסטל ממערכת אמו"ן. אנחנו בונים תשתית נתונים בין-משרדית, אנחנו בשלב של איסוף נתונים.

תשתית או איסוף נתונים? בדרך כלל איסוף נתונים מגיע על תשתית שהוקמה כבר.

אנחנו מקימים עכשיו תשתית.

כמה לא מפתיע.

ואוספים נתונים כדי לבנות מערכת אגרגטיבית בעניינם של ילדים ונוער.

ולשם אני חותר וזה מה שאני שואל אתכם לאורך כל הדיון. אני שמח שביושרה נתת התייחסות, בקו אופטימי לעתיד אבל גם ביושרה שאם עובדים על זה היום, אנחנו מבינים שזה באיחור רב. אני לא הבנתי למה אף אחד לא עונה לי על זה כשאני שואל, עכשיו קיבלתי את התשובה. יש לכם הערכה, יעד סופי להשלמת התהליך, ליישומו?

כרגע יש צוות בין-משרדי ששותפים לו כל המשרדים שנוגעים לעניינים של ילדים ונוער. יחידת התיאום מובילה ועדת מנכ"לים בין-משרדית.

הבנתי. זה יהיה בזריזות של 30-20 שנה?

אנחנו מעלים את הנושאים לוועדת המנכ"לים בחודש הקרוב ומקווים מאוד שהנתונים שייאספו יראו אור בקרוב.

אשמח בבקשה אם תוכלי להשיב, או מכובדי, שמוזמן לשבת במקום הפנוי כאן בשולחן, האם יש יעד סופי להטמעת המערכת והרצתה?

יש מורכבויות רבות בנושא של איסוף נתונים בגלל כל מיני סוגיות של העברות מידע.

ברשותך, אני מתנצל גבירתי. אני לא מקצועי כמוך. יש תהליך איסוף נתונים ויש תהליך הטמעתם. להטמיע אותם צריך תשתית, אתם עובדים על התשתית, שיהיה כלי קיבול, לאן לשפוך את הנתונים. השלב הבא, אני מניח, הוא עיבוד, ניתוח ופילוח.

הוא הכתובת לשאלה הזו.

נעים מאוד, רז גרסטל, מערך הדיגיטל הלאומי, מוביל את מהלך אמו"ן. אנחנו עובדים גם עם תנופה לצפון, גם עם יחידת התיאום, גם עם תקומה וגם עם יחידת התיאום הממשלתית לזכויות ילדים ונוער. התשתית קיימת, מערכת אמו"ן קיימת. מערכת של לוח דשבורדים שמנגישה היום מידע רב במגוון רחב של נושאים.

ועדיין צריך לבצע לה התאמה, אני מניח.

תמיד צריך לבצע התאמות. אנחנו כרגע בתהליך מתקדם מאוד של עבודה בנושא ילדים ונוער, לקראת ועדת המנכ"לים שמתכנסת בחודש הבא. בעוד חודש יהיו לנו דשבורד עומד עם נתונים עדכניים ממשרדי ממשלה רבים מאוד ששותפים בתוך המהלך הזה.

זו עבודה שלא מסתיימת אף פעם כי תמיד צריך לעבות ולהבין את השאלות העסקיות החדשות. ככל שאוספים את המידע, כמו שאמרה יפעת, יש אתגרים רבים בדרך של איך דואגים לזה שהמידע יזרום באופן קבוע וכל השאר. התשתית קיימת, יש מערכת קיימת.

שלב התאמת התשתית לצורך הטמעת הנתונים הנאספים, כבר הושלם? המערכת הוטמעה כבר?

כן, המערכת כבר קיימת ועובדת. מה זה הוטמעה? הוטמעה זה אומר שמשתמשים בה. אנחנו מייעדים את זה לוועדת המנכ"לים.

אני מתנצל. להבנתי הדלה, שימוש זה הטמעת נתונים. היה שלב איסוף, יש התאמת המערכת וצריך להטמיע.

אנחנו עכשיו בעבודה שוטפת של הטמעת הנתונים שאנחנו מקבלים מהמשרדים לתוך המערכת. אנחנו מעריכים שבערך חודש מהיום תהיה לנו גרסה משמעותית מאוד של הדבר שאפשר לאפשר גישה אליה.

המערכת הזו מסונכרנת עם כלל נותני השירותים, הרווחתיים, הבריאותיים, החינוכיים?

להגיד עם כלל נותני השירותים זו מילה גדולה, אבל עם רבים מהם.

אני אמרתי כלל נותני השירותים הרלוונטיים, על ידי משרדי הממשלה וגופי הסמך הרשמיים. והרשותיים?

כן.

זה עובד מכל משרד.

אני שואל אם זה מסונכרן גם מול הנתונים המצטברים בבעלי התפקידים הרשותיים?

עדיין לא. לקבל מידע מהרשויות המקומיות זה אירוע מורכב ביותר. אנחנו כרגע בתהליך של להתחיל להנגיש את המידע שיש לממשלה, לרשויות המקומיות. זה כבר קורה.

אתם מבינים את המשמעות?

למה צריך אתכם באמצע, בין הנתונים למערכת, סליחה?

מי גבירתי?

קוראים לי אורית. שאלה טכנית, אני לא מבינה למה צריך מישהו באמצע, בין הנתונים למערכת?

הם לא אמצע, אנסה לסייע. השירותים הממשלתיים מציעים מגוון פתרונות. חלק מהם, החלק הארי, הוא טכנולוגי מחשבי מתקדם. הגוף הממשלתי שמתכלל את ביצוע התאמת התוכנות והטמעתן ומתן השירותים שלהן, הנציגים שלו נמצאים כאן. איתם חסרים לנו כל כך הרבה נתונים וזה בעיכוב גדול ולא כולם מוזנים. מה היה אם הם לא היו נותנים שירותים?

תוך כמה זמן לפי דעתך תוכלו להראות לי מצגת פעילה ומשדרת?

בסוף חודש יוני.

אצלי או אצלכם?

איפה שתגיד.

מה שתגידו, מה שנוח לכם.

נבוא אליך.

לבוא אליי, אני רוצה לקבל את זה בזמן אמת.

ברור, רק באותו רגע, בזמן אמת.

תודה רבה. אנחנו בלית ברירה נאלצים לסיים את הדיון החשוב והפורה הזה. אני מקווה שמדברי הסיכום יובהר עד כמה לצד ההספק הגבוה והסקירות החיוביות שקיבלנו, אני עדיין מצפה ומייחל לראות שיבוצעו תהליכים לא בדיעבד, אלא לכתחילה. אין לנו ברירה כמנהיגים וכמנהלים, בוודאי בשירות הציבורי, להיות בעלי תכונה מזהה תהליכים. אנחנו רואים פני עתיד ובוודאי כל אחד בתחומו ומקצועיותו.

הוועדה מברכת ומוקירה את פעילות מינהלת תקומה, מינהלת תנופה ומשרדי הממשלה למען שלום ורווחת הילדים ובני הנוער המפונים ואלה שחזרו. עם זאת, הוועדה מודאגת מתמונת המצב שהוצגה וקוראת לפעול לעיבוי המענים ולגיוס אנשי מקצוע מתחומי עובדים סוציאליים, בריאות הנפש, חינוך פורמלי ובלתי פורמלי ובכללם עמותת על"ם ודומיהם, לצורך טיפול ושיקום הילדים ולצמצום הנזקים העתידיים.

הוועדה מבקשת מכל הגורמים להעביר לשולחנה את התוכניות הפועלות באזוריהם שפונו ושעניינן רווחת ילדים ונוער. הוועדה מתכוונת לפעול ולפנות באופן אקראי לגורמי רווחה רשותיים כדי ללמוד מהם אחר האינדיקציות ותמונת המצב שהם קיבלו בעת חזרת בני הנוער והילדים למקום מוצאם המקורי.

תודה רבה, הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 13:36.