פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



50
הוועדה המיוחדת לענייני הצעירים
06/05/2025


מושב שלישי


פרוטוקול מס' 85
מישיבת הוועדה המיוחדת לענייני הצעירים
יום שלישי, ח' באייר התשפ"ה (06 במאי 2025), שעה 13:45

מצב מערך ההדרכה בפנימיות הרווחה

חברי הוועדה: נעמה לזימי – היו"ר
שרון ניר

ולדימיר בליאק
משה טור פז
מאיר כהן
עאידה תומא סלימאן

אפרת אדרי שרעבי - ראשת אגף בכירה חוץ ביתי (משפ') ילד/נוער והשמות מיוחדות, משרד הרווחה והביטחון החברתי

נועה אנוך - מפקחת השמה ומעונות, חסות הנוער, מחוז תל אביב והמרכז, משרד הרווחה והביטחון החברתי

תאיר ראבוחין - רפרנטית רווחה, אגף התקציבים, משרד האוצר

יוסף הירש - מנהל אגף לשעבר במשרד מבקר במדינה

אבי אלבאז - מנכ"ל, הפורום הציבורי לכפרי הנוער והפנימיות בישראל

יעקב דיכטנברג - יו"ר, הפורום הציבורי לכפרי הנוער והפנימיות בישראל

אלמוג לינדר - בוגר פנימיית רננים, הפורום הציבורי לכפרי הנוער והפנימיות בישראל

מיארה סאנשס - בוגרת פנימיית עלומים, הפורום הציבורי לכפרי הנוער והפנימיות בישראל

עמוס כץ - מנהל פנימייה, יחדיו העוגן הקהילתי, המטה לקידום מדריכי הפנימיות בישראל

אושרית בן הרוש - מנהלת פנימיים רבדים, קבוצת גיא, המטה לקידום מדריכי הפנימיות בישראל

תהילה טולקוף - מדריכה, פנימיית רבדים, קבוצת גיא, המטה לקידום מדריכי הפנימיות בישראל

ד"ר אנה רזניקובסקי - חוקרת מומחית, מכון ברוקדייל

עדנה גלבוצקי - מנכ"לית, עמותת ילדים בסיכוי

לייזר אליעזר שור - נציג, ה.ל.ב שוויון בהורות

עטרה לוין - צעירה, איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים

יורם כרמי - נכה עם שיתוק מוחין, שובת במאהל החטופים

דפנה סידס-כהן

נועם כהן, חבר תרגומים

‏‏רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.


מצב מערך ההדרכה בפנימיות הרווחה

שלום, אני שמחה לפתוח את ישיבת המעקב שלנו, ועדת הצעירים, על מערך ההדרכה בפנימיות הרווחה. ואני חושבת שזה מתיישב בתקופה, באיזו עת שהיא ממש, ממש אקטואלית לכל מה שאנחנו רואים עם נותני השירות הציבורי עכשיו, שבסוף כמובן שמדריכי הפנימיות וכל מי שבאמת מחזיקים את המערך הזה, את החסות ואת כל המוסדות, הם מבחינתי, תמיד אמרתי, שקולים לעובדי הוראה לכל דבר ועניין. ואם אנחנו לא נייצר מצב שבו הם יהיו גם בתנאים ובשכר ובאחריות הלאומית והמשרדית באותו דבר, אנחנו לא נצא מהמשבר שאנחנו נמצאים בו.

זה מדהים שאנחנו עכשיו נאבקים על המורות והגננות כשהרי כל מדריך שאני אדבר איתו יגיד לי: בואי תראי מה התנאים שלי, כמה המצב שלי הרבה יותר קשה. בדיוק הדיון הזה התעכב טיפה כי היה דיון שיזמתי על מצב הסייעות, שגם הן אומרות את אותו דבר. זאת אומרת, אנחנו במצב של שקיעת השירות הציבורי, ובאמת, כל המקצועות החיוניים והחברתיים זה דבר שכבר אי אפשר לעמוד בו.

אנחנו לא נוכל להחזיק, לא נוכל להחזיק את החברה בלי להבין שמדינה מוחזקת לא על ידי תיאוריות ותוכניות, היא מוחזקת על ידי עובדי ועובדות השירות הציבורי. היא מוחזקת על ידי המדריכים והמדריכות, המטפלות, הסייעות, המורות, העו"סיות, הפסיכולוגיות, הרופאות, היא מוחזקת על ידי מי שבאמת עושים את העבודה. אפשר לדבר עד מחר ברפורמה במערכת הבריאות, אבל אם אין רופאים, שום דבר לא קורה.

גם אתמול היה דיון על מחסור ברופאים בפריפריה. זאת אומרת, אנחנו ממש רואים את הקריסה. וחייב להגיד, יש קריסה. או שנחליט שאנחנו משנים כיוון, או שאנחנו אומרים שאחריות המדינה פגה. ואני גם רוצה להגיד למי שנדמה לו שחוסן לאומי הוא רק אחוזי גיוס, לא, חוסן לאומי הוא כמובן ביטחון, אבל חוסן לאומי זה כל המערך החברתי בישראל, ככה מחזיקים אומה, ככה מחזיקים חברה.

ואנחנו עושים את הדיונים הללו אחת לכמה זמן, זה חשוב מאוד, המפגש בין החברה האזרחית וכל מי שמובילים באמת את הנושא החשוב הזה ושומרים על זה שזה לא ירד מסדר היום אל מול הרשויות, שאני אישית מרגישה לא פעם שהרשויות הן גם מול שוקת שבורה. יש עוד קיצוץ רוחבי, ומקצצים שוב בשירות הציבורי, ומה אנחנו מצפים מהרשויות אם יש החלטות של דרג מדיני שהן החלטות לא לגיטימיות, שסדרי העדיפויות מעוותים לחלוטין?

נתתי דוגמה שאת כל הקיצוץ בשירות הציבורי, כל מה שקורה עכשיו, יכלו למנוע, זה ה-5 מיליארד הללו, אם היו מוותרים על הכספים הקואליציוניים והמשרדים המיותרים, ממש סוכמים את זה, סדרי עדיפויות אחרים לגמרי. היה אפשר למנוע את הקיצוץ הזה. ממי לוקחים? ממי שמחזיקים את המערכות, ממי שקפצו ב-7 באוקטובר, ב-8 באוקטובר לבתי מלון והצילו אזרחים, ממי לוקחים?

וזה הסיפור, שהמציאות היא לא גזירת גורל, היא תולדה של סדרי עדיפויות, של כישלונות, של חידלון וגם של הסרת אחריות. ואנחנו פה לתקן, והבמה הזאת תמיד תהיה שלכם, ותודה שאתם פה, וגם תודה שאתם לא מתייאשים, ואתם יודעים שיש לנו תיקון לעשות ולהצליח, זה ממש, ממש עלינו. אני מורידה את הכובע, כי הימים האלה לא קלים, ולבוא לפה בחיוך שלכם, בראש המורם, לדעת שיש לנו תקווה ועוד אפשר לתקן.

אני אתן כמובן לח"כים לפתוח, משה טור פז ושרון ניר, תודה רבה שאתם פה, ואתם גם שותפים מאוד אמיצים לסיפור הזה, אנחנו פועלים הרבה זמן ביחד.

תודה רבה, גברתי יושבת הראש. תודה רבה לכם, כל המשתתפים והיוזמים של הדיון, ובמיוחד לאנשי כפרי הנוער והפנימיות, שותפים אמיתיים לדרך, לדאגה לנוער ישראל, ובמיוחד לאלה שלא גרים בביתם.

גברתי יושבת הראש, היות וכבר הצגת את האתגרים, ואני ממש אוטוטו צריך לצאת לדיון נוסף, אני חושב שהדבר החשוב ביותר הוא שינוי פרדיגמה. ההבחנה הזו בין מורה או איש חינוך לבין מדריך היא הבחנה מלאכותית. תשאלו הרבה מאוד תלמידים מי הייתה הדמות המשמעותית שלהם בגיל תיכון, רבים מתוכם יגידו המדריך בתנועת הנוער, המדריך בפנימייה, המזכירה בבית הספר, אב הבית, שלל תפקידים שהם לאו דווקא המורה הפורמלי בכיתה. ובתור בן אדם שהיה מורה פורמלי בכיתה ומנהל בית ספר, אני אומר לכם שהרבה פעמים האנשים האלה מצליחים להבקיע, להגיע לליבו של התלמיד הרבה יותר טוב. ולכן ההבחנה הזו, גם פה לפעמים קוראים לה חינוך פורמלי, לא פורמלי, גם היא לא נכונה.

אנחנו צריכים לראות את המדריכי הפנימיות, את כל העולם של החינוך שהוא היום מעטפת כחלק מהליבה, לתגמל אותו בהתאם, לדאוג לו, לייצר רצף, לייצר תפיסה.

ואני בכלל חושב שבבית ספר, כשאני הייתי מנהל בית ספר, היו לי ארבעה מדריכי פנימייה שהיו בתפקיד בבית הספר, כי ככה בנינו את זה, וזה הפך להיות חלק בלתי נפרד מבית הספר. ככה נראה חינוך טוב בימינו. אני אומר כאן, הוועדה הזו היא מאוד חשובה, אנחנו צריכים שמדריכי הפנימיות יהיו פרופסיה, יתוגמלו כראוי. יהיה אינסנטיב ללמוד, להתקדם, להתפתח, להישאר לא מעט שנים, ולייצר רצף בינם לבין מה שקורה בבית הספר, ואז ככה יראה חינוך כמו שצריך. תודה.

תודה לך.

צוהריים טובים. גם אני אתנצל עוד לפני שאני אתחיל שאני צריכה לרוץ לדיון נוסף מקביל. אבל אני רוצה להגיד קודם כול תודה לך, גברתי היושבת ראש, על עצם העבודה שאת שמה את הנושא במוקד העשייה. אנחנו חייבים, חייבים לדאוג לכך שחינוך יהיה במדינת ישראל לפני הכול. חינוך זה תשתית, חינוך זה תשתית, ולכן אין מנוס מזה שאנחנו צריכים לשים את זה בפרונט, לראות שאנחנו באמת מסתכלים על כל בתי החינוך, גם הפורמלי וגם הא-פורמלי, אולי בעיקר הא-פורמלי, ובתוך כך מתבוננים על כפרי הנוער, שזה בית חם ומאיר עבור כל כך הרבה נוער, ילדים שצריכים את זה.

ואותן דמויות חינוכיות שנמצאות בכפרי הנוער, שהן פשוט דמויות גם חינוכיות, גם לעתים נדרשות להיות דמויות הוריות, בטוח דמויות סופר דומיננטיות לגבי העתיד של הילד ולגבי המקום שאנחנו רוצים שהילד יתפתח אליו בחברה הישראלית, יקבלו את התגמול ההולם. ומדריכים, אין ספק, זו באמת חבורה יוצאת דופן של אנשים שעושה עבודת קודש קודשים בהשקעה שלה בילדים ובנוער, אני מכירה את זה מקרוב.

אני רוצה קודם כול לנצל את הבמה הזו כדי להודות לכם על מה שאתם עושים ולומר בפה מלא שמדינה שרוצה להיות מדינה משגשגת, ברת קיימא, כלכלית, וטובה קודם כול צריכה להשקיע בהיבטים האלה של החינוך, ולקחת דוגמה ממדינות ה-OECD בהיבט של איך מתבוננים על מורה, על מדריך, אילו פלטפורמות נותנים לו, אילו זכויות מעניקים לו, איזו סביבת עבודה מעניקים לו, ופשוט לא להניח את הסוגיה הזו עד שנתקדם צעד-צעד אל המקום הראוי כדי באמת לתת לאנשי החינוך הנפלאים שיושבים כאן, וגם אלה שאתם מייצגים ולא יושבים כאן, לתת להם את הבמה הנדרשת. תודה לכם, ונמשיך לפעול ביחד, גברתי, כפי שאמרת.

ממש, תודה. וחבל שלא הצלחנו כבר בתקציב הזה לעשות את המעשה שרצינו, אבל זה חשוב שאנחנו לא מוותרים.

נכון.

אבי אלבאז, מנכ"ל הפורום, וכמובן השותף שלנו לכל הפעילות בוועדת הצעירים בנושא הזה, צריך להגיד, יחד עם כל הפורום הרחב של כלל הארגונים, שבעיניי אתם באמת התקווה והחזית שאיתה נעשה תיקון.

תודה רבה. אני רוצה גם להודות לכם שאתם פה בימים טרופים ולא פשוטים ומפנים את הזמן, זה לא מובן מאליו, באמת. כבוד יושבת הראש, נעמה, מכובדיי, אני רוצה להצטרף בפתח דבריי לדברים שנאמרו פה ולומר בפשטות: אנחנו פה נמצאים כדי לדבר בשמם של מי שנמצאים יום וליל למען דור העתיד שלנו. אני קורא להם לוחמי הקו הראשון של הזירה של העשייה החינוכית.

צריך להבין, בתוך זירת פנימיות הרווחה, תכף נצלול לנתונים וגם ידברו פה כל הדוברים המכובדים שהגיעו לפה היום, יש אלפי ילדים ובני נוער שהגיעו מקשת של נסיבות חיים מורכבות לפנימיות הללו. חלקם נעדרי עורף משפחתי, חלקם הוצאו בצווי בית משפט, מרביתם, אם לא כולם, חוו קשיים כאלה ואחרים בחייהם, וכשהם מגיעים לפנימייה, הם רואים בה לא רק קורת גג, אלא הם רואים בה כמקום שיהיה מקום מוגן, מקום בטוח, מקום שינקו בו את החינוך, את הערכים, ולא פחות חשוב מזה, יתן להם איזושהי תקווה לעתיד טוב יותר בחייהם.

ובתוך המארג הגדול הזה שנקרא פנימייה, המדריכים נמצאים שם עבורם ומהווים את העוגן המרכזי, את הכתף התומכת, את האוזן הקשובה, את היד המלטפת, להיות איתם גם ברגעים הקשים והמורכבים שעוברים עליהם בחיים המאוד-מאוד צעירים, חשוב לומר את זה. ויחד עם זאת, ובניגוד אולי לכל מה שתיארתי כרגע, למרכזיות של המדריכים, באמת המדריכים נמצאים בעבודה שהיא אינטנסיבית, שוחקת, תובענית, תנאי שכר ירודים שלא הולמים את העשייה שלהם לטובת האחר, עבור אותם ילדים.

חשוב להגיד שלפני כמה חודשים נעשתה עבודה שטיפה נרחיב עליה עוד מעט של משרד רואי החשבון BDO שניתח את פערי השכר בין מה שניתן למדריכים למה שבפועל צריכים לקבל, והיה איזשהו פער שהוצג גם בוועדות מקבילות כאן בכנסת של 17%. כשאנחנו מדברים על הפער הזה, אנחנו לא מדברים על שכר יוקרתי, שכר הייטק, אנחנו מדברים פה על שכר הוגן, ראוי, מכבד, על זה אנחנו מדברים. אלה המדריכים האלה שבאמת פועלים, יש לי שותף פה, אבישי, שהוא לא נמצא, הוא תמיד אומר, לא רוצה להשתמש במילה שליחות, אבל זו באמת שליחות, זו עשייה.

אתה יודע מה אמרתי למעלה? אני נשואה למורה. השליחות צריכה להיות מתוגמלת. מה שקורה, כשמדברים על שליחות, כאילו זאת התחלופה לתגמול.

נכון.

ההפך, כגודל השליחות, ככה התגמול צריך להיות. הכול היה נראה פה אחרת.

אני רק אגיד שתוסיפו לכך שה-19-18 חודשים החולפים מפרוץ המלחמה העצימו את המצוקות של הילדים בפנימיות. אגב, גם פה, שתדעו, המדריכים היו חלק, עדיין, למה היו? עודם חלק אינטגרלי מהמערך הלאומי, כ-30% מהם בפיק של המלחמה גם גויסו למערך המילואים, מה שהותיר את המדריכים בתוך המערכות הללו עם המסגרת, עם הפנימייה, ככאלה שעל אחת כמה וכמה צריכים להיות נקודת האור בחייהם של הילדים.

ובאמת אני מתחבר לדברייך, ובזה אני אסכם לפני שנעבור למצגת, ואני אגיד שצדק חברתי צריך גם להיראות. ובסופו של דבר, אני חושב שהמדריכים הם אלה שמיישמים ביום-יום מה זה צדק חברתי בעשייה שלהם עם החניכים, עם העבודה החינוכית והטיפולית שלהם, ואותם מנהיגים ומורי דרך עבור החניכים הרבים הללו. ואני חושב שאם אנחנו נחזק אותם, אנחנו נחזק בהכרח את דור העתיד של מדינת ישראל.

(מוקרנת מצגת)

ברשותכם, אני אתן איזשהו רקע על האתגר שאנחנו ניצבים בתוכו. קצת נתונים: במדינת ישראל יש סדר גודל של כ-6,300, אני חושב שפה הנתונים הם קצת כלפי מעלה, ילדים ובני נוער, טווח גילים 8 עד 18, פזורים לכל רוחבה של מדינת ישראל, מייצגים מיקרוקוסמוס, את החברה הישראלית, יהודים, ערבים, חרדים, דתיים, חילונים וכיוצא בזה, בכ-123 פנימיות. יש שונות בפנימיות, אפשר לראות איזושהי קלסיפיקציה, מבלי כרגע להיכנס לפרטי ותיאור האוכלוסייה בכל אחד מהסיווגים הללו, אפשר אבל רק מהשמות להבין. טיפולי פוסט-אשפוזי, אוכלוסיית קצה, את המורכבות של האוכלוסייה הזאת, וכמובן שכל הדברים הללו, בסופו של יום, הם נוגעים ומשליכים על עבודת המדריך.

קצת נתונים, דיברתי עליהם קודם, קצת נסבר אותם: מחצית מהילדים הללו מוצאים בצו של בית משפט, כשליש מהם הם נעדרי עורף משפחתי, 60%, אולי אפילו הנתונים עוד עלו לאור המלחמה, חוו חוויות טראומטיות כאלה ואחרות בחייהם. אבל לא פחות חשוב, אנחנו נמצאים לצערנו עדיין במלחמה, השלכות המלחמה, כולנו חווים אותן כאזרחים, הילדים האלה גם חווים אותן, ואנחנו יכולים לראות עד כמה מציאות חייהם החריפה, בין אם זה במצוקות רגשיות, נפשיות, התנהגויות בסיכון, כשבסופו של דבר זה משליך וממקד אותנו על עבודת המדריך.

ועבודת המדריך היא מאוד, מאוד מורכבת, היא דורשת באמת להיות רב-משימתי בכמה זירות במקביל, וכשאנחנו מנסים לנתח באמת את הפתרונות הללו, כמו בכל דבר בחיים, זה לא רק פתרון אחד, יש כמה פתרונות. דיברת על פרופסיה וכן הלאה, חשוב לי להגיד, חלק מהדברים כבר יצאו לדרך ונעשים, אבל כדי שנוכל באמת לדבר על הדברים האחרים, צריכים בעולם מתוקן להגיע לשכר הוגן. השכר ההוגן, ברגע שניישר אתו קו, אני מניח שהוא ירד במדרגות שלו למקום שלישי ורביעי בחשיבות כי כבר יהיו דברים אחרים שמטפלים בהם.

ואני חושב שבהקשר הזה כולנו רואים פה עין בעין, אין פה שום לעומתיות. אני חושב שכל מי שנמצא פה, משרד הרווחה ושותפים, כולם פה מבינים ורואים את האירוע הזה כאירוע חשוב ומשמעותי שצריך לטפל בו וצריך להזיז את המחט סביבו כדי שניתן יהיה לאפשר למסגרות הללו ולמדריכים את מה שהם זקוקים לו.

רק מילה על הדוח שנעשה, אפשר לראות את זה פה, נעשה פה דוח שניתח את פערי השכר. הדוח, בתמציתיות, זיהה שיש פער של כ-17%. אם מתמחרים אותו, אנחנו מדברים על קצת פחות מ-1,800 שקלים לחודש למדריך, זה הפער, כשפערי השכר, אפשר לראות ממה הם מורכבים. מנושא של כלכלה, לינה, דיור, הוצאות רווחה של ימי גיבוש, שי לחג, דברים מאוד, מאוד בסיסיים, אבל הדברים הבסיסיים הללו בסוף נופלים כנטל על הפנימיות, שלא כולן יכולות לעמוד בדבר הזה.

ההשלכות, כמו שאנחנו מכירים אותן ומדברים עליהן רבות, אנחנו רואים תחלופה גבוהה מאוד של מדריכים, אפילו בדוח של מבקר המדינה עוד לפני המלחמה, חשוב להגיד, דובר על כמחצית מהמדריכים שמתחלפים כבר בשנתם הראשונה, על קושי מתמשך. ואני מניח שנשמע את זה פה גם מבעלויות שמדברות על הקושי שלהן לגייס ולשמר מדריכים. כל הדברים הללו בסוף פוגעים במי? במרכז, בילד, בילדה שנמצאים בתוך המסגרת הזאת, בגלל שהם לא רואים את היציבות בדמות המרכזית, כפי שנאמר פה.

אם אנחנו מסתכלים על נתונים שהובאו אלינו, חשוב להגיד, במידה שיש פחות מ-3,500 מדריכים, אלה הנתונים שהועברו אלינו, עשינו את התחשיב הזה של ה-17%, של כ-1,800 ופשוט הכפלנו את זה בכמות המדריכים, זה הפער השנתי. כמובן אם יש פחות מדריכים, הפער הוא יותר קטן. אבל גם פה, בסופו של דבר, אנחנו באמת מאמינים שצריך לפעול בצורה מדורגת בטווח המיידי, לנסות ולמצוא כבר עכשיו פתרון שישווה את תנאי שכרם של המדריכים למקבילות שלהם של מדריכים, חסות הנוער, מנהל מוגבלויות, לתת להם גם את התנאים הנלווים הזהים הללו כדי כבר לאפשר להם - - -

צריכה להיות גם לחסות הנוער. אתה יודע, דעתי שאם כבר עושים את זה, צריך פשוט לעשות מקצוע מקביל להוראה. חייב לעשות פעם אחת תיקון עמוק, אי אפשר תמיד, אני מבינה מה אתה אומר, שהפער הזה הוא לא נסבל כי זה בין אותה קטגוריה, ובסוף, זה לא נתפס יותר. זה חייב להיות שכר מעוגן, ראוי, שהוא שקול לעובד הוראה.

אני ממשיך את הקו שלך, אני אומר, גם באמת להמשיך את פערי השכר וגם לנסות לקבוע איזשהו מנגנון של מניעת שחיקה, כי גם זה, ראינו את זה במקומות אחרים. הצלחנו להגיע להישג, יוקר המחיה, מדדים כאלו ואחרים, חזרנו לאחור.

אני אגיד רק מילה אחת לגבי הפרופסיה. אני חושב שבשנה החולפת, לצד המלחמה והכול, הצלחנו לקדם מהלך מאוד, מאוד משמעותי. פיתחנו מסלול בשותפות עם משרד הרווחה, החינוך, מפעל הפיס, עמותת פנימיות, עוד שותפים, אני לא רוצה חלילה להשמיט מישהו מהם, לתואר ייעודי עבור מדריכים. יצאנו לדרך במסלול ראשון, תעודת הוראה BEd ותעודת עובד חינוך. יצאנו לדרך עם 25 מדריכים, שנה הבאה אנחנו מרחיבים את זה גם במכללת קיי. גייסנו לכך מלגות, חשוב להגיד את זה, וגם פה, בשותפות, אמרתי, כולנו רואים עין בעין עם משרדי הממשלה, עם מפעל הפיס, עם החברה האזרחית, אנחנו, הפורום ואחרים, כדי לאפשר למדריכים האלה לצאת לפרופסיה. זה הכרח שהם יהיו פרופסיה, וזו גם אמירה בסופו של דבר שתאפשר את היציבות בתוך המסגרות החוץ-ביתיות.

לסיכום, שוב פעם, אנחנו באמת רואים את הקשר הישיר הזה בין המדריכים לחניכים. אנחנו חוזרים ואומרים, חיזוק המדריכים זה חיזוק דור העתיד שלנו, של הילדים שלנו, במדינת ישראל. ולכן אני מאוד, מאוד מקווה ומצפה שאנחנו נצליח להזיז את המחט הזאת ולהגיע להחלטות משמעותיות עבורם. ושוב פעם, תודה רבה.

תודה רבה, אבי. יש לנו פה סדר, כולם ידברו. אני מעבירה את זכות הדיבור לאושרית בן הרוש, מנהלת פנימיית רבדים. תודה לך, אושרית. שלום, אושרית, תודה שאת איתנו, נשמח לשמוע ממך מחשבות, אם יהיו גם שאלות, נעלה.

מעולה. קודם כול אני רוצה להגיד לך תודה, זו ועדה שלישית שאני נמצאת וזו פעם ראשונה שמגיעים גם אלינו ולא רק אנחנו נרשמים, תודה רבה לך. אני רוצה להמשיך את הקו שלך לגבי מורה ומדריך, וככה התחלתי גם לכתוב לעצמי את הנקודות. היום אנחנו רואים את ימי המחלה של המורים, ובתי הספר, פשוט הילדים נשארים עוד יום בבית ואולי ההורים לא עובדים, אבל בסוף יש מענה.

אין דבר כזה להיות מדריך חולה. ואם אתה חולה, אתה צריך למצוא לך תחליף. ואם לא מצאת תחליף, הרכזת שלי שעוד מעט תדבר תגיע. ואם היא לא יכולה להגיע, אני אגיע. ואין מצב להשאיר קבוצה או פנימייה בלי. אי אפשר להוציא אותם לשיעור חופשי, אני לא יכולה להוציא אותם שעה קודם הביתה. המציאות היא שבסוף מדריכים נמצאים וצריך להבין מה זה, אבי התחיל לגבי מדריכים, אבל להיות מדריך זה להיות האבא והאימא, זה להיות המחנך, זה להיות המטפל, זה להעיר אותך בבוקר.

הם יודעים איך להכין את השוקו ואת הקפה, אנחנו יודעים איך להעיר אותם בבוקר, באיזה רגע ובאיזה רגע להניח ובאיזה רגע ללחוץ. הם יודעים מה הם אוהבים, הם יודעים איך לשמח אותם, יש ארגז כלים לכל ילד שאנחנו בונים יחד איתם כדי לתת להם מענה בשעות הלחץ שלהם, זה הכול.

אני רק רוצה להמחיש את מה שאת אומרת. אחד מהדברים הכי חשובים בפנימייה זה לתת כלים לעתיד, ומתוך זה הבוגרים חייבים לעבוד. וחניך עובד בארומה, ארומה, לא עכשיו בהייטק, ארומה, מכין קפה, הוא מרוויח יותר ממדריך במשמרת. זאת אומרת שהמדריך שמכין אותו לעבודה, מכין אותו לראיון, מעיר אותו, אומר לו, אתה חייב ללכת גם כשאתה עצוב, נותן לו את כל הכלים, הוא מקבל יותר מהמדריך במשמרת. זה חסר היגיון בצורה מוחלטת.

אני יכולה להגיד שבשנה וחצי האחרונה אנחנו פחות טובים, אני אומרת את זה בפה מלא. אני מנהלת הפנימייה מיום הקמתה, ואנחנו נותנים שירות פחות טוב לילדים שהם העתיד של המדינה.

גם יותר מזה, אני חושבת שמדריך שלא מסיים את החודש הוא מדריך שפשוט מטבע הדברים יהיה פחות מקצועי, טרוד יותר, הכול פה מורכב.

נכון.

האינטרס שלנו שהם יבואו לתפקיד בידיעה שהתפקיד הזה גם מכבד אותם חזרה ושהוא מעניק להם את האפשרות לסיים את החודש. זו אפילו לא דרישה מוגזמת, זה צריך להיות היגיון מאוד, מאוד פשוט.

לגמרי. את צריכה גם להבין שכשאנחנו אומרים את השכר, אנחנו מתביישים להגיד אותו בקול, כי ברור לי שכשהוא ילך לארומה הוא יקבל יותר, הוא ילך בלי דאגות, חניכים לא יקללו אותו.

לא יקח את העבודה הביתה.

לא יקח את העבודה הביתה. הוא לא צריך להגיע לישיבות צוות, הוא לא צריך לחפור, הוא לא צריך ללכת עם קושי נפשי גדול. אני רוצה להגיד עוד שני דברים. אחת, אני ניהלתי בעבר מסגרת בחסות הנוער, ניהלתי מסגרת קצה בחסות הנוער שנסגרה, קוראים לה לחן, היא הייתה מיועדת לנערים פוגעים מינית ובעיות אלימות קשות וחלופת מאסר, בסדר? הקצה של הקצה של מדינת ישראל. כל הזמן דיברו על זה שאנחנו פח הזבל, כל מי שאין לו מקום בפנימיות, שמים בלחן. זה נסגר, ולא על זה אני רוצה לדבר.

אני רוצה להגיד שאני עובדת עכשיו בפוסט-אשפוזי, והמדריכים שלי עובדים לא פחות קשה ממה שהיה בלחן, אם לא יותר. כי בלחן, במסגרת שהיא סגורה ונערים לא יכולים לצאת ובית הספר בתוך המסגרת, והחוגים בתוך המסגרת, ואין פיתויים מבחוץ, הרבה יותר קל. כאן המדריכים צריכים להתמודד כל הזמן עם יציאות, עם חזרות, עם בעיות נפשיות מורכבות, המלחמה שיבשה את הילדים בצורה מוחלטת, אנחנו צריכים לתת מענה לדבר הזה.

סוגי הילדים שמגיעים אלינו הם לא סוגי הילדים שהגיעו לפני חמש שנים כשהפנימייה נפתחה. מישהו צריך לתגמל את המדריכים האלה בצורה הוגנת, הוגנת. את אומרת כמו מורים, אני אומרת קודם כול להשוות לחסות הנוער, כי הם לא עובדים יותר קשה מהמדריכים שלנו, להשוות למוגבלויות כי הם לא עובדים יותר קשה מהמדריכים שלי, ואת הדבר הזה חייבים לסדר, באמת. אני שוב פעם מודה לך על הוועדה הזאתי ועל זה שאת - - -

את יודעת למה תמיד אני חוזרת לעובדי הוראה? זה סיפור אישי, אני מספרת אותו לפעמים. כשאבא שלי היה סטודנט, הוא היה מדריך וסגן מנהל בגילעם, מוסד לעבריינים צעירים, וככה הוא מימן את התואר שלו. הוא עלה ממרוקו בלי אבא, לא היה לו כסף, הוא פשוט מימן את התואר כשהוא היה מדריך, כי זה היה שקול לעובד הוראה, והיה אפשר להתפרנס, ככה הוא במקביל גם היה סטודנט.

נכון.

הוא אמר לי, הייתה מציאות אחרת.

נכון.

וזה יושב לי בראש שלא היינו ככה. ולכן אני חוזרת לזה, להגיד, אנחנו לא מציעים עכשיו משהו מהפכני ושונה, אלא מבקשים לחזור לאיזושהי תשתית שהייתה כבר מונחת.

כבודה, זה חלק מההפרטה, ובגילעם הם היו עובדי מדינה, ועדיין יש שם חלק עובדי מדינה, וכעובד מדינה - - -

הפרטה לא טובה.

אמרתי שזה חלק מהפרטה.

צריך להחזיר את זה לרווחה.

ביקשנו מבוגר להגיע, ויש לך כאן בוגרים, והם בטוח ידברו הרבה יותר טוב מכולנו פה בשולחן. אבל אני כן, אם זה בסדר, להקריא לך שתי מילים, לא את הכול כמובן, אבל שתי מילים, בגלל שזה בוגר שהגיע אלינו אחרי משהו כמו עשר שנים בפנימיות, שהוצא מהבית אחרי קושי מאוד גדול שהיה בבית. הוא בצבא עכשיו ולכן הוא לא יכל להגיע. אני חייבת להתחבר למה שאמרת, צבא בעיניי הוא לא מטרה, הוא מתאים לחלק מהנערים, ומי שמתאים לו, מצוין, ומי שלא מתאים לו, לא מצוין. זה בסדר שהם ילכו למסגרות אחרות. ואני מסיימת בלהקריא לך באמת כמה משפטים.

"אני חוויתי כמה סוגי פנימיות, כלל המדריכים שם, הם מאוד עזרו לי לחשוב על העתיד וכמה הם יכולים לעזור לי לשלב בין החיים מחוץ לפנימייה. הם היו נותנים לי המון מעצמם, הם היו מנסים להיות שם כמה שיותר בשבילנו". נער. "אני הרגשתי שעם הזמן הם למדו איך להתמודד איתנו בצורה יותר טובה, אבל חלקם לא נשארו מכל מיני סיבות, כולל הבחינה הכספית וגם המנטלית, וזה גרם גם לחוסר יציבות שמורגש בפנימייה". חניך, ילד שגדל בפנימייה אומר שזה גרם לחוסר יציבות, בגלל התחלופה המוגברת שלהם.

"היה לפנימייה קשה לגייס מדריכים חדשים, באמת בעיקר העניין של השכר והאינטנסיביות של התפקיד, שהם עבדו 12 שעות". את מדברת על מורה שעובד שמונה ויש לו שעות שהייה ויש לו הפסקה כל 45 דקות, למדריך אין את זה, עובד 12 שעות. זה מטורף להיות איש צוות 12 שעות. "זה התיש את המדריכים שנמצאים וזה גרם לחלקם לעזוב".

ואני אומרת, הנער הזה באמת מצליח. אנחנו לא יכולים להמשיך להצליח בלי צוות שעובד ולומד ונמצא איתנו לאורך זמן. אנחנו לא מצליחים לגייס ואנחנו לא מצליחים לשמר. אנחנו צריכים את העזרה, אנחנו חייבים את העזרה שלכם, חייבים. אנחנו בחוסר שהוא לא הגיוני.

נכון, אתם לא צריכים שולחנות העצמה, אתם צריכים את התכל'ס.

בדיוק. אומרים עבודת קודש, אנחנו לא צריכים עבודת קודש, אנחנו צריכים בסוף אנשים - - -

אני תמיד כועסת, נעשה שולחן עגול, נשב.

בואי נדבר על זה. לא, אנחנו לא צריכים אמפתיה, אנחנו צריכים כסף.

נכון. תודה. בדיוק זה.

אבל יש תקציב של 100 מיליון שקל לחודש מהרווחה על זה.

לא, זה לא, זה מתחלק אחרת.

לא, זה הולך פר ראש, לא, גברתי.

זה היה בוועדה של מיקי לוי, אותו דבר, אותו נושא, שהם באו ואמרו על זה, ויש כסף, 100 ומשהו מיליון.

ראבל אנחנו נעשה את זה, כמו שאמרתי, כולם ידברו, בסדר? בגלל שנציגת האוצר גם תצטרך לצאת יותר מוקדם, אני כן רוצה שתדברי לפני הבוגרות, כדי שלכן יהיה את כל הזמן לדבר כמו שתרצו ואני לא אגביל אתכם כי היא צריכה ללכת, אני רוצה שתדברו. תודה שאת פה, תאיר.

שלום לכולם, תאיר, רפרנטית רווחה באגף תקציבים באוצר. אני אתחיל ואגיד שגם אנחנו באוצר מעריכים מאוד את העבודה של האנשים ובאמת מוקירים אותה, והכאב ברור לי, ובאמת אני שומעת ומבינה את הכאב. אני כן אגיד כמה עובדות שפשוט היה חשוב לי לעשות את ההקדמה, שזה לא יפחית מתחושות של אנשים פה, כי באמת העבודה הקשה היא ברורה.

בגדול, תקציב הפנימיות, בצורה אגרגטיבית של כל משרד הרווחה, זה סדר גודל של כ-1.3 מיליארד שקלים בשנה, כמובן שרוב הכסף באמת הולך לכוח האדם של המדריכים, שזה רוב כוח האדם. אני כן אגיד שהתעריפים של המשרד כן נשמרים ריאליים כי הם צמודים למדדים. הרכיבים שהם לא שכר צמודים למדד המחירים לצרכן, הרכיבים שהם כן שכריים, אני כן אגיד, הם צמודים לדבר שהוא די חסר תקדים בשאר התעריפים של המשרד, זה לא לשכר הציבורי, אלא לשכר הממוצע במשק או לשכר המינימום, שזה בעצם אותו דבר, ורק בשנתיים האחרונות זה עלה בהיקפים מאוד משמעותיים של יותר מ-6%.

כי דאגנו להפיל את עסקת החבילה הגרועה שלכם. גם כשהייתי קואליציה, אפשר לפעול עבור הציבור. תמיד אני אומרת את זה, לא חייב להיצמד.

בסדר, אני כן אגיד שהתעריפים נשארים ריאליים ועולים וכן מאפשרים לפחות לשמר את רמות השכר שאני מאוד מקווה שהן לא - - -

של שכר מינימום.

שכר המינימום מוצמד לשכר הממוצע ואז הוא עולה.

הם קצת מעל שכר מינימום, אבל זה נכון שהם נגזרים משכר המינימום.

בעסקת החבילה של האוצר הם רצו לבטל את הסעיף של ההצמדה לשכר הממוצע, זה היה פוגע גם בכל אותן הצמדות ריאליות. אבל אני עדיין רוצה להגיד, זה לא עומד בהלימה לשחיקת השכר הרציפה לאורך השנים אל מול יוקר המחיה. זאת אומרת, בוודאות, אומרת נכון גם אושרית פה וגם דיבר אבי על זה שעובד היום יכול לעבוד בעבודה הכי מזדמנת, הכשרה של יום, בלי לקחת אותה הביתה, אמרה עובד בארומה מרוויח יותר ממדריך לפני כן.

אי אפשר להתווכח עם זה שיוקרה של תפקיד היא גם לתגמל אותו וגם להגיד, הוא שקול, יש בו גם אלמנטים של העלאה, צבירת הוותק היא לא עניין סטטי או של גרושים יותר, אלא יש לה משמעות. הסיפור של זיכרון ארגוני וידע מקצועי שנרכש והכול, יש לזה משמעות. בתפקידים הללו אין לזה משמעות, ולכן תחלופה של יותר מ-50% בשנה.

אני אגיד, בסופו של דבר, וזה נכון, כי האמירה הגורפת לתשלומי השכר במגזר הציבורי, המגזר הציבורי תמיד יתקשה לעמוד בקצב של מה שהמגזר הפרטי נכון לשלם כשיש לו מחסור בעובדים, בטח בשוק עבודה הדוק עם שיעורי אבטלה - - -

דיברו על ארומה, לא הייטק.

אני מבינה, אבל אני גם לא מדברת על הייטק, אני גם מדברת על דברים מקבילים שהם דומים, אולי לא ארומה, אבל דוגמאות מקבילות שמתאימים לאותם גילאים, לאותה השכלה. בסוף, כשחסרים עובדים, בדרך כלל, אלא אם יש פה דברים נוספים כמו מניעים של שליחות או של עניין או של כל דבר שתעלו על הדעת, השוק הפרטי תמיד ידע למשוך את האנשים שעדיין מחפשים עבודה שהם מעטים היום כי שיעורי האבטלה כל כך, כל כך נמוכים, השוק הפרטי בדרך כלל יודע להציע את השכר היותר גבוה והשוק הציבורי יודע לתת דברים נוספים חוץ מכסף. זה אני אגיד, שבאמת ההתמודדות עם זה שאנחנו בשוק עבודה הדוק ועם זה שיש לנו היקפים מסיביים של אנשים בשירות מילואים, זה דבר שכל המשק מתמודד איתו, בתי החולים, בתי הספר, כמובן גם הפנימיות.

אבל המשבר של מדריכים, אנחנו כבר ארבע שנים, מאז שבאתי לכנסת, עוד חודש זה יהיה ארבע שנים, אנחנו על זה.

פשוט כל דבר זה נדבך על נדבך.

זה לפני המילואים, המילואים זה עוד רק צד שהעמיק את זה, אבל זה כבר שם.

לא, אבל מה שנאמר לפני שנכנסת לעניין של המילואים בעיניי מאוד בעייתי. לצאת מנקודת הנחה שזה המצב, שהמגזר הציבורי יציע לכם רק סיפוק של שליחות ושל רצון.

לא, זה לא מה שאמרתי.

את אמרת שהמגזר הציבורי תמיד לא יוכל להציע מה שהמגזר הפרטי יכול, ובעיניי זאת בדיוק ההשתקפות.

אבל הנה ח"כ בוארון מראה שיכול להיות שיציעו יותר, נכון? הגיש עכשיו הצעה להעלות את השכר של הח"כים והשרים בשיא הבושה.

לא לחגוג, הוא אמר שלא יוסיף לנו. אני כבר מקבלת פניות כועסות מהציבור שהנה, אתם מוסיפים לעצמכם, כאילו אני פתאום יוזמת עם חבר הכנסת. אבל מה שהתכוונתי להגיד, שאם המגזר הציבורי, באמת יש לו מדיניות שהוא רוצה כן להתפתח וכן להגיש את השירות הכי טוב לאזרח ולא להפריט את השירותים ולהבריח את העובדים על ידי כך שכאילו המגזר הפרטי יתן, במיוחד בשירותים שאנחנו יודעים שאף אחד לא ירצה אותם במגזר הפרטי אם הוא לא יגזור מזה רווחים. כלומר, לנהל פנימיות, המגזר הפרטי ירצה את זה כדי לגזור מזה רווחים. אני מכירה את זה, אני באה מהתחום של מקלטי הנשים וכולי.

אם המגזר הציבורי רציני בזה שהוא רואה לא שליחות, אלא אחריות עליו להגיש את השירות הזה, הוא חייב לדון בבעיות שמורידות את רמת השירות, כולל איכות הציבור שמגיש את השירות, המדריכים. כלומר, ברגע שאתם מבריחים את המדריכים הטובים כי הם לא משתכרים טוב, אתם מורידים את רמת השירות. וזה לא מתקבל על הדעת שאי אפשר לדבר, ואני לא רוצה לעשות פרסומת לא לבית קפה זה או אחר, זה אבסורדי. אבסורדי שיש לכם תחלופה כל חצי שנה, זה אומר דרשני.

אבל מבקר המדינה אמר שזה דבר לא טוב, וכל הפנימיות האלה החיצוניות מהרווחה הן כשלו.

תעבירו אותן לרווחה, שהרווחה תעשה את זה כמו פעם.

רגע, זה זמן הדיבור? אתה רוצה שנוותר עליו? אוקיי, בסדר.

אני חושבת שבלתי אפשרי לחשוב שאפשר להמשיך בצורה כזו. אי אפשר להמשיך בצורה כזו, והצעקה הזו כבר מושמעת שנים. אפילו לפני שהוקמה הוועדה הזו דנו בזה גם בוועדה לקידום מעמד האישה וגם בוועדת הרווחה ויזמתי שם דיונים בנושא, ואף פעם לא הבאתם ממש - - -

בשורה.

בשורה ורצון לשנות את המציאות הזו.

וילדים נפגעים.

ובינתיים המצב, ואני רוצה להגיד, יש גם מדריכים - - -

מעולים.

נפגעים. בואו, אנחנו מתמקדים במדריכים, אני יודעת לאן אתה אוהב תמיד לקחת.

לא, יש שם מדריכים שנפגעים מאוד חזק.

המדריכים הם בסופו של דבר אנשים שמגישים שירות ועובדים שמגיע להם זכויות.

צודקת.

ובלתי מתקבל על הדעת לבקש מהם גם, הם קבוצת אוכלוסייה שמחייבת מידע, ניסיון, חמלה, הבנה, הכלה. איך מישהו שלא מצליח להביא אוכל הביתה, תהיה לו הכלה והבנה וחמלה? נו, באמת.

לא, ויותר מזה, אם נגיד רגע משהו, כן בהקשר גם שבסוף הילדים, הנערים, הנערות - - -

נפגעים.

ברור.

יש קבוצות שמוציאים אותן גם בצו בית משפט, ואז מי שאמורים לטפל בהם לא מתוגמלים, וזה בהכרח גוזר כוח אדם שהוא לא בהכרח הכי טוב שיכולתם להשיג. אני מאמינה לגמרי לשליחות של מי שבאים ולטוב ליבם, אבל הרי ברור לכולנו שאם התנאים היו יותר טובים, יכולתם להביא את הכי טובים. ואז לא יכול להיות שהמדינה אומרת מצד אחד תצאו מהבית, וזאת המסגרת, ומצד שני היא לא אומרת, ואני דואגת שהכי טוב ייכנס. זה לא עובד.

לא, וגם תתחיל הרגשת השליחות להשתלם לבני אדם.

אני אוסיף רק משפט אחרון. הכוונה שלי הייתה שבכל רמת שכר השוק הפרטי ידע לתגמל יותר, זה לא אומר שלעולם לא נוגעים בשכר.

את יודעת למה זה מעצבן מה שאת אומרת, תאיר?

יש מדינות שזה לא המצב.

אבל אני מאמינה לך, תאיר, אני יודעת את זה, הלב שלך פה, את תמיד מגיעה, את עוסקת בתחום חשוב, הכול נכון, רק אני רוצה להזכיר משהו, אי אפשר גם להפריט את השירות, להפוך אותו לשירות לא ציבורי יותר, ואז להגיד שוק פרטי. עשיתם מעשה, תלאימו את השירות, מה הבעיה? שימו את זה שירות ציבורי על מלא. אל תתנו שורת רווח.

אני אגיד שאין עדויות היום שהשירותים המולאמים הם טובים יותר.

תיקחו אחריות. זה שירות, כיום הוא שירות פרטי עם אחריות מדינה, הוא הופרט.

לא, אפשר לשנות את סל השירותים.

הוא לא שירות ציבורי תחת המדינה מתוך בחירה אוצרית לפני הרבה שנים. היא לא שלך, היא לא קשורה.

אבל הן מקבלות - - -

אני אומרת, גם הפרטה וגם לדבר על יתרונות השוק הפרטי, רגע, אם אנחנו עדיין מסכימים שזאת אחריות מדינה, היא צריכה להיות מתוגמלת כשם שאחריות מדינה צריכה להיות מתוגמלת, ובטח בשם השליחות של התפקיד. זה לא בהלימה.

חד משמעית.

אפשר לפתוח את תעריף סל השירותים.

נכון.

נכון.

אני אסכם ואומר גם בהקשר של מה שהתייחסתן עכשיו, שבסופו של דבר כמובן שטיפול ברמות התגמול שהמסגרות מקבלות זה דבר שכמובן יצטרך לעשות במסגרת סדרי העדיפויות של משרד הרווחה, וככל שיהיה תהליך תקציב כמו שיש כל שנה, זה כמובן גם יכול להידון שם.

יש תקציב גבוה של 100 ומשהו מיליון לחודש.

זהו, ומתנצלת שאני אצטרך לעזוב.

תודה, תאיר, אני מאוד מעריכה.

לא, רק לפנימיות, גברתי, רק לפנימיות 100 מיליון לחודש. זה היה בוועדת שלום הילד.

צריך אבל לזכור רגע, אני רק רוצה להזכיר, הסיפור פה בסוף הוא תקצוב של אחזקה, הזנה, פעילות. אנחנו לא נכנסים, אנחנו צריכים לדבר רגע על המכרזים להעסקה, צבירת הוותק - - -

נכון.

צבירת העלאת השכר בהתאם, שכר בסיס.

איכות המדריכים.

ופרופסורה כמובן, שזה יגזור על האיכות, וגם הכשרות המשכיות. זאת אומרת, יצירת אופק תעסוקתי שבו גם הכשרה מתוגמלת, וזה הסיפור שגם שקול לעובד הוראה.

ואת יודעת למה זה גורם שלא מזניחים? אני אגיד לך למה זה גורם שמזניחים.

לא, רגע, אנחנו נחכה לך.

אתה שואל ואתה עונה?

אנחנו נחכה לך, אתה תדבר כי אתה רשום לי, אוקיי? אבל הגיעו לכאן בוגרי ובוגרות פנימיות, אני אתן לכם לדבר ברצף קודם כול, נשמע אתכם, כדי שכל שאר הדיון יהיה אחרי ששמענו אתכם, בסדר? תאיר פשוט הייתה צריכה ללכת ולכן נתתי לה לפניכם.

חבל שהנציגה של האוצר לא נמצאת פה, כי יש לי הרבה מה להגיד.

בטוח. בינתיים היא עוד פה, אבל מה שנקרא, גם לא סיימנו, אל תדאגו, וזה בהחלט חשוב, וגם אנחנו שולחים אחר כך את הסיכום ואת המסקנות גם לאוצר כדי לקבל תשובות, ואצלנו אנחנו עומדים על זה ודפנה פה יודעת לעמוד על כל סעיף ותשובה. אני אשמח גם שתוכלי להישאר, שתישארי, ואני אתן לבוגרים ואחר כך למדריכים.

קודם כול, תודה רבה שאני פה. גדלתי בפנימייה, החינוך הבלתי פורמלי הציל לי את החיים, חד משמעית.

מאיזה גיל?

מגיל 10 עד גיל 18. סיימתי בהצטיינות, סיימתי בגרויות, עשיתי את כל המסלול. מי שהיה שם אלה המדריכים.

אני רואה פנימיית עלומים, היית שם?

בפנימיית עלומים הייתי אם בית.

רגע, אבל את היית שם באותה פנימייה מגיל 10 עד 18?

גדלתי בהדסים.

בהדסים? יפה. זאת אומרת, לא עברת, היית באותו מקום.

נכון. גדלתי בהדסים, אחרי זה עשיתי שנת שירות כמו שצריך, שירות לאומי גם, גם צבא.

כל הכבוד.

עשיתי את כל המסלולים. ואחרי זה רציתי להחזיר למקום שבאמת נתן לי חיים.

את עושה לי צמרמורות.

פתחתי משפחתון בנות לנערות בסיכון, עבדתי 24/7 סביב השעון, אחר כך הפכתי להיות מדריכה, אחרי זה אם בית. בתקופת המלחמה אני פתחתי את הפנימייה ל-50 משפחות שברחו משדרות. באותו יום אני צמצמתי קבוצות ואני קיבלתי 50 משפחות תחת חסותי כאם בית.

מדהימה.

לא חשבתי על מה יהיה עם האוכל, מה יהיה עם זה, תרומות, דברים. וככה זה כל שנה. אם אני צריכה להילחם על תרומות למסיבת סיום לחניכים, אם זה לבגדים לחניך שבא בלי כלום, ויש לי חניכים כאלה, שהיו באים בלי כלום מהבית, בלי כלום, ומדריכים שעובדים סביב השעון. ואני בתור אם בית הייתי עושה בוקר, הייתי עושה גם לילה אם לא היה מדריך לילה, הייתי תופסת משמרות, ולא היה אכפת לי מכלום, העיקר שלחניך יהיה תמיד את המבוגר האחראי שיהיה שם לקבל אותו כשהוא חוזר מבית ספר, שיהיה שם מישהו שיהיה איתו בבית החולים כשהוא לא מרגיש טוב. וזה פשוט עצוב לדעת שאנחנו, המדריכים, הצוות, לא רואים אותנו. אנחנו לא יכולים לשבות, עם כל הכבוד, פנימייה לא סוגרים, אין לנו לב לעשות את זה, אנחנו עובדים מהלב. אני לא באה לעשות פה שום עבודת קודש.

נכון.

אני לא צריכה תודות של אף אחד, אני עושה את זה מהלב שלי. וזה פשוט עצוב לראות שכל שנה מדריכים אפילו לא מצליחים להחזיק חצי שנה, חצי שנה הם לא מצליחים להחזיק.

נכון.

כי המשכורת היא לא מספיקה, כי השעות, 12 שעות עבודה, ועוד אם חניך לא מרגיש טוב, המדריך, אותו מדריך הולך איתו לבית החולים, אותו מדריך, ונשאר איתו כל הלילה, כי אי אפשר עכשיו להקפיץ את ההורים, ולפעמים אין הורים, מה לעשות? וכואב לי הלב. אני בתור מישהי שאני אם חד הורית, אני עזבתי את התחום הזה עם כאב גדול מאוד כי לא יכולתי להחזיק את זה, לא יכולתי להחזיק גם וגם.

לא כי החלטת לעזוב, אלא כי פשוט לא יכולת יותר.

לא יכולתי.

והמערכת הפסידה.

והמערכת הפסידה, המערכת הפסידה.

אני רגע חייבת אבל להגיד לך, קודם כול את סיפור מדהים. סליחה רגע, אנחנו מדברים כאן על משהו, ואני רוצה להגיד לך שזה מרגש לשמוע אותך. את מדהימה, זה לא מובן מאליו, הסיפור שאת מספרת. אבל זה הסיפור של מערכת שמעניקה עוד הזדמנות. ממש, הסיפור, אני פשוט נפעמת לשמוע אותך, גם כמי שעוסקת בתחום וגם כבוגרת המסגרות. את כאילו פה בסיפור שלך מוכיחה את כל מה שאנחנו מדברות עליו. קודם כול ממש תודה לך על השיתוף ועל היכולת שלך לפלס את הדרך ולהגשים. אני מתמוגגת. וגם לתרום. זאת אומרת, בתוך כל זה גם לפתוח את הדלתות למשפחות אחרי האסון ולהגיד, ערבות הדדית זה הכול, זה הכול.

נכון, וגם החניכים, היה להם מאוד חשוב, דווקא כשהמשפחות הגיעו, להיות עם הילדים שלהם, לבשל להם, הכניסו אותם לקבוצות, שיחקו איתם, עשו להם פעילויות. חניכי הפנימייה הם אלה שהחזיקו את הילדים של המשפחות ועזרו להם.

מרגש.

דווקא הם מהמקום הכי נמוך הצליחו לעזור למשפחות ונתנו להם מקום ונתנו להם להרגיש בבית.

ישראל היפה.

באמת ישראל היפה.

ממש. תודה רבה על הסיפור. אלמוג, תודה גם שאתה פה.

תודה לכם קודם כול. אני אלמוג, אני בן 26 מפתח תקווה, התחנכתי בפנימיית רננים בזכרון יעקב מגיל 10 עד גיל 18. אני היום עובד כבר שבע שנים, בתחילת ספטמבר אני אתחיל את השנה השביעית שלי במערכת החינוך המיוחד. ואני מלווה הסעות, אני עובד עם ילדים שעוברים חרמות ונידוי חברתי, ואני חושב שבאמת בלי המדריכים שהיו מקבלים אותי כמו שאני כל יום, עם החיבוק הזה, אני מודה פה באמת, גם למדריכים שהיו איתי. וחד משמעית, החיבוק הזה שהיה לי חסר מההורים שלי, מהחברים שלי, התמלא גם במדריכים שלי וגם בחברים.

ובאמת היה לי חשוב לתת את המסר, חבל שתאיר לא פה, אבל באמת אם תאיר תשמע את זה, המדריכים האלה באמת זכאים לכל הכבוד, גם האנושי וגם הכלכלי והתקציבי. אני יודע שיש מדריכים שלא רק שלא סוגרים את החודש, לא רוצים להמשיך.

50% פורשים בתוך שנה.

נכון, ואפילו פחות מזה. אני מגיל 10 עד גיל 18 עברתי בין 17 מדריכים, שלא כולם עזבו בתוך כמה חודשים, אבל לפחות ארבעה מדריכים עזבו אותנו תוך חודשיים. תוך חודשיים. ולפעמים אתה אומר, מה, אני אפתח אליו, לא אפתח אליו? כן אדבר איתו, לא אדבר איתו? בשביל מה? שבעוד שנה אני לא אראה אותו, עוד חודשיים אני לא אראה אותו? ואתה פותח את הלב שלך.

זה גם משבר אמון.

נכון. והילדים האלה, הם צריכים יציבות. אני לא חושב שיש ילד שמוכן באמת לפתוח את הלב שלו על השולחן, להגיד, כן, אני סומך עליך. אי אפשר בקלות לסמוך על בן אדם שעוד רגע יעזוב אותך. והמדריכים האלה עושים את העבודה הכי מדהימה שאני מכיר, לא רק מהמדריכים שאני מכיר ושאני עברתי דרכם, עוד מדריכים ועוד פנימיות שיש להם קודם כול מסר חד וברור, לחנך את הילדים לדור חדש, לדור שבעוד כמה שנים הם יהיו חברי הכנסת כאן, שיצליחו לעשות את המשימה שלכם גם באהבה וגם ברגישות וגם בהקשבה וגם בהכלה, כי זה מה שהם לומדים מהמדריכים שלהם.

ומדריך זה לא רק בן אדם שאומר לך ללכת לישון ב-20:30 או אומר לך, יאללה, להתקלח או לאכול. המדריך, כמו שהיא אמרה, גם מלווים אותנו לבתי חולים. בלילה, אני אסתמטי, אסתמטי מורכב, גם כילד וגם כבוגר, וזה אומר שלפעמים בלילות מעירים את המדריכים שלנו בלילה כדי שיפתחו לנו את המרפאה, שייקחו אותי לנשום. זה הדבר הכי בסיסי, ואני חושב שזו לא רק הרפואה, אלה גם הסיפורים שמלווים את המדריכים שלנו יום-יום, שהחניכים משתפים את המדריכים באיך היה להם בבית הספר, ואם לא היה להם פשוט בבית הספר, המדריכים לוקחים את זה איתם הביתה.

ואני זוכר חד-משמעית את השיחות, כמה המדריכים שלנו אמרו לנו כמה אנחנו טובים וכמה אנחנו אלופים. אבל לפעמים קשה, קשה להאמין למישהו שאוקיי, זה התפקיד שלו, זה התפקיד שלו להגיד. אבל כאשר אני רואה מה אני עושה היום ואיך הצוות של הפנימייה גם מדבר איתי אחר כך ומזמין אותי לפנימיות ומזמין אותי לוועדות ומזמין אותי לכנסים ומלווה אותי בכל דרך חינוכית שאני עושה ונותן לי טיפים, חד משמעית אני יודע, אני לא הייתי יכול לעשות את מה שאני עושה היום עם החינוך בלעדיהם וכמו שהם היו תמיד לצדי, ללא ספק.

וזה הדבר האחרון שאני אגיד. ב-2014 נשרף לי הבית, וזה היה בערב שישי, ואחד המדריכים שלנו פשוט קם משולחן האוכל שלו בערב שישי, במקום להיות עם המשפחה שלו, הוא התקשר אליי, דיבר איתי חצי שעה, לבדוק איך הם יכולים לעזור לי. ובשבוע הראשון כשלא היה לי אוכל, לא היו לי בגדים, הפנימייה נתנה תקציב מכובד לקניית בגדים ולהביא לנו אוכל.

ולא רק שציידו אותי בתיק מפנק עם הבגדים, קנו לי גם שני ארגזים של אוכל כדי שיהיה לנו משהו, בסיס להתחיל איתו. וזה הזיכרון שלי הכי טוב מהפנימייה. ואם להם לא מגיע, אני לא יודע מה להגיד. וכמו שכל מדריך היה לצידי, אני חד משמעית יושב כאן היום בכנסת ואומר, אני הכי לצדכם ואני מקווה שמשהו יקרה בעוד מספר זמן והתקציב יעלה, כי מגיע להם.

ממש, חייב. תודה. אני אתן לחבר הכנסת ולדימיר בליאק שגם הגיע, ואני שמחה שלדיון הזה הגיעו כמה חברי כנסת, וזה ממש חשוב. תודה שאתה פה.

תודה רבה, תודה רבה על זכות הדיבור וכמובן על הדיון החשוב הזה, אני שמח להיות כאן. אני מתנצל שאיחרתי, יש מספר אירועים וועדות עכשיו בכנסת, אנחנו מתרוצצים בין אירוע לאירוע.

זהו, באמת זה יום עם מלא.

אבל היה לי חשוב להגיע לכאן. אני בכנסת קצת יותר מארבע שנים, בעולם המתוקן זו הייתה אמורה להיות קדנציה אחת, אבל זו הקדנציה השלישית שלי כאן, ובשנים הללו הספקתי לבקר במספר פנימיות, הביקור האחרון שלי היה בבית הספר לקציני ים בעכו.

בדיוק דיברנו שאני צריכה לבוא לשם.

מקום מדהים.

אולי ניסע ביחד.

בשמחה.

עכו, סליחה, גם עאידה, יש פה תושבת עכו.

בדיוק הבית שלי מולם.

אגב, זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת התחלתי לשקול לשלוח את הבנות שלי למקום הזה או דומה.

גם החניכים וגם המדריכים וגם כל צוות המנהלים, מוסדות מדהימים. ואנחנו מכירים את הפערים, בעיקר בשכר וכל פערי התקציב והתנאים, ומה שאנחנו לא מכירים, אנחנו כאן כדי להכיר לעומק. במקרה כאן יש שלושה חברי וחברות כנסת ושלושתנו חברי ועדת הכספים. מה הבעיה? אנחנו מהאופוזיציה. יש לנו הרבה רצון לעזור, לפחות כרגע אין לנו רוב.

הלב שלנו במקום הנכון, הכיסא לא.

נכון, לגמרי. לא, גם הכיסא שלנו במקום הנכון. הכול במקום הנכון, הדברים משתנים, גם בכנסת אנחנו יודעים את זה היטב.

אבל אני יכול להבטיח לכם, גם אני באופן אישי, אני בטוח שבשמנו, אני יכול להבטיח מקסימום מאמץ. אנחנו נעשה הכול ואנחנו יודעים לעבוד, יש לנו ניסיון, אנחנו אנשים מקצועיים, אנחנו מכירים את הכנסת, אנחנו מכירים את הדינמיקות, אנחנו מכירים את התהליכים של אישור הכספים. אנחנו נעשה את המקסימום כדי לעזור בתקווה שבקרוב נצליח לעזור יותר. תודה רבה.

תודה. רק לפני שאני אמשיך, אני רוצה לספר לכם שבכנסת הקודמת, חודש לפני שנפלה הכנסת, היא הייתה כנסת קצרה, ממשלת השינוי, והצלחנו להעביר בקריאה טרומית את החוק להכרה בצעירים חסרי עורף משפחתי.

נכון.

ואני נשבעתי שהחוק הזה עוד יעבור.

צריך להכיר בצעירים חסרי עורף משפחתי, אבל צריך גם לעזור להם עוד כשהם צעירים, וזה אומר לעזור למדריכים. אני אומרת, מי שחשובים לו הצעירים האלה כשהם נוער וילדים, צריך להיות חשוב לו מהעובדים, מהמדריכים ומהצוותים. זה לא עובד בנפרד, זה ביחד. ממש מילים טובות, תודה.

תהילה טולקוף. שלום, תהילה, את רכזת הדרכה בפנימיית רבדים, נכון? תודה שאת פה.

אני רכזת בית, זה אומר שאני מנהלת את אחד הבתים. שמי תהילה, אני עובדת בפנימיית רבדים כבר ארבע שנים, קצת יותר מחצי מהזמן הזה הייתי מדריכה, התקדמתי, ליוויתי קומונה ועכשיו אני מרכזת בית. בזמן הזה ראיתי הרבה שינויים, תפקידים שמתרחבים, תפקידים שמצטמצמים וכל מיני דברים, מה שנשאר אותו דבר זה תפקיד המדריך. תפקיד המדריך נשאר ועודנו ה-תפקיד בפנימייה.

המדריך הוא, כמו שאושרית המנהלת שלי אמרה, הוא לא רק אבא ואימא, אבל הוא המחנך, הוא האח הגדול, הוא זה שמפריד בין המכות ואחר כך מאחה את הפצעים, הוא זה שמחבק כשעצוב, הוא זה שמרדים בלילה, וגם לפעמים הוא חובש עזרה ראשונה והרבה פעמים הוא פסיכולוג ורופא ומה לא. אני הגעתי לעבודה הזאת בגיל צעיר לא בגלל הכסף, הגעתי כי גם אני - - -

סליחה שאני עוצרת אותך רגע. נכנס לכאן מאיר כהן, חבר הכנסת שהיה שר הרווחה. בדיוק סיפרתי שחודש לפני נפילת ממשלת השינוי העברנו את החוק בטרומית של ההכרה בחסרי עורף משפחתי שמאיר כשהיה שר רווחה התכוון להעביר ממשלתי. נכנסת באיזה רגע מאוד זה, והיא תדבר, אנחנו ניתן לה.

לא, אני רוצה להחמיא לך, לא לי.

לא, רגע, אל תדאג, אתה תכף, אנחנו נשמע. תודה שאתה פה, מאיר. הבמה חוזרת אלייך.

תודה רבה. הגעתי לעבודה הזאת בגיל צעיר, גם אני התחנכתי בפנימיות בדיוק כאלה, כמו ברבדים, פנימיות פוסט-אשפוזיות, לא בגלל הכסף, כמו שחזרנו ואמרנו את זה כל כך הרבה פעמים. כמלצרית בגיל 18 עשיתי יותר. אבל הגעתי כי גם אני כנערה הייתי במסגרת כזו בדיוק ואני לא זוכרת איזה אוכל אכלתי שם, אני לא זוכרת מה היה שם לארוחת ערב, אני לא זוכרת את רמת הניקיון בשירותים. אני זוכרת את המדריכים שראו אותי יותר מהמחנכים, יותר מהפסיכולוגית, שראו אותי יותר ממנהלת הבית, המדריכים שהיו שם כל יום וכל לילה. אתה נגעת בזה, בלילה בערות מלאה. כלומר, אני יכולה לקום ב-1:00 וב-3:00 וב-5:00, ויהיה לי מדריך שישאל מה קורה ועל מה חלמת ומה היה עצוב ומה היה משמח.

רואים כמה כמה זה השפיע עלייך שגם את עוסקת, זאת אומרת, ממש זה השאיר בך, כי את ממש עוסקת בזה ואת מחזירה את זה. גם מיארה וגם אלמוג, נכון.

ילד שמגיע לפנימייה פוסט-אשפוזית זה ילד שמגיע עם תיק על הגב, תיק מלא בקשיים וטראומות, בעיזבון, בכל כך הרבה דברים. המינימום שמגיע לילדים האלה זה טיפת יציבות והיגיון בתוך הכאוס הזה שהוא החיים שלהם. מגיעים להם מדריכים ומדריכות שפנויים רגשית ופיזית לעבודה הזו, לעבודה שלוקחים הביתה, שחולמים עליה בלילה, באמת.

מדריכה שלא שחוקה כי היא סוגרת, יש לי מדריכה שסוגרת כל שבת מתחילת שנה מינוס שתיים, כל שבת. זה אומר 12 שעות ביום שישי, 12 שעות ביום שבת, ואין הפסקה של חצי שעה לאכול. יש אולי שתי דקות לסיגריה אם היא מספיקה ואם יש ש"ש ואם מישהו בבית והיא יכולה להאריך את ההפסקה של השירותים שלה. ומדריך שנמצא לילה שלם במיון ואחרי זה מגיע ב-8:00 להכין פנקייקים להעיר את הילדים כי אין מי שיחליף אותו, אין. אם הוא יהיה בבית, ואולי בדיוק אני לא יכולה לכסות, אין, אין מי.

השחיקה הזאת היא נראית, היא מורגשת, התחלופה כל כך גבוהה. יש לי כל כך הרבה דוגמאות, כדי לקצר אני אתן דוגמה של מדריכה אחת שנפרדה מאיתנו שבוע שעבר נטו בגלל הכסף, היא לא יכלה להמשיך. הלוואי, אם זה לא היה פרטי, הייתי מביאה לפה את מכתבי הפרידה קורעי הלב שהנערים שלחו איתה. וכמו שאמרתי, התחלופה הגבוהה, השחיקה הזאת שנראית ומורגשת מאוד עם מדריך שלא יכול להישאר בעבודה שלא משלמת לו מספיק, עם כל הרצון, אבל הוא לא רגוע על הארנונה ועל החשמל והמים שלו, זה לא מאפשר יצירת קשרים בטוחים, בטח שלא עם ילדים שעברו רק נטישות. מדריך שלא יכול לנוח ולאגור כוחות זה מדריך שלא יכול לטפל, לאהוב, לראות כל נער ברף שאליו אנחנו שואפים.

אני אסיים ואני אגיד, בבקשה, תנו לי, תנו לנו, תנו לכולנו את הכלים לעזור לילדים האלה להצליח בחיים ולהיות נאהבים, זה מה שחשוב, שיאהבו אותם, כי זה מה שמגיע להם, בית חם ויציב שמנוהל ומאויש על ידי אנשים עם מספיק אורך רוח, מספיק ביטחון כדי להיות הכי טובים שאפשר, זה מה שמגיע לכל ילד.

תודה. אני חייבת להגיד לכל מי שדיברו כאן שאנחנו בימים מה זה קשים, שאנחנו הרבה פעמים מחפשים את התקווה, ואנחנו בדיון קשה, והמצב לא פשוט, אבל אני שומעת את מה שנאמר כאן.

וזה בלי להוסיף את כל קשיי המלחמה.

ואתם ממש נותנים לנו תקווה עם הקושי שאתם מעלים כאן. כי אני אומרת, התברכנו, יש עם מי לעשות דברים טובים במקום הזה. סליחה על הקלישאה. לפעמים גם אנחנו צריכים את זה, אנחנו צריכים גם לשמוע אתכם. אני חושבת שנתתם פה משהו ממש חשוב, זו הסיבה שאנחנו פותחים קודם כול בבוגרים, כי אחר כך אנחנו כולנו מתכווננים לאורכם, יש סיבה לזה.

לפני שנעבור גם למנהלים ולארגונים, שר הרווחה לשעבר חבר הכנסת מאיר כהן נמצא כאן.

שלום לכולם. ראיתי צורך ואפילו חובה להגיע לכאן למרות שיש למעלה משפחות מטפלות ויש עכשיו המון, המון שדולות. א', תודה רבה, נעמה. תודה רבה שבמקומות שלא רצו, לצערי הגדול, בכמה וכמה ועדות, ככה הבנתי מאבי אלבז, את הרמת את הכפפה הזאת.

כן, כן. מה שאבי רוצה, אנחנו עושים.

ואת עושה את זה, וזה מצוין. אני רוצה רק להעיר קצת. תודה רבה לך, אני לא יודע איך קוראים לך, אבל את נהדרת. כשאני הייתי לא היו לי מדריכות כמוך. כל הכבוד. אבל אני חי, היועצת שלי, מאיה, הייתה מדריכה הרבה שנים, מאיה, תרימי את היד, בפנימייה כזאת, ולכן אני כל הזמן הולך עם טפטפת לתוך האוזן.

כל הכבוד, מאיה.

הגענו למשרד הרווחה ומייד, גם בסבב הראשון וגם בסבב השני, הבנו את המצוקה. אני מודה שבפעם הראשונה, בסבב הראשון, הייתי עושה הרבה מאוד ביקורי פתע ב-3:00 לפנות בוקר, ב-2:00 בלילה, בכל המוסדות האלה. וכן טיפלתי באיך הם נראים וטיפלתי באוכל, וראינו שם דברים שחשבנו שמחר בבוקר צריך לטפל בהם. הבנו את הבעיה של המדריכים והיא בעיה כאובה מאוד. וכשהתחלנו לדבר מול האוצר, נעמה, האוצר לא ידע איך לאכול את זה, כי הוא אמר, מה תהיה הכשרתם?. כלומר, אנחנו יכולים להעלות שכר מול הכשרה.

וכשניסינו להסביר שלפעמים ההכשרה, פעם איזה מישהו אמר, תן לנו הורים טובים ואני אתן לכם תלמידים וילדים טובים לא פחות, ואתם יודעים שאין בית ספר להורות. היה משהו כזה, אבל אימא שלי למדה ארבע שנים בבית ספר, סבתא שלי אף פעם לא למדה.

לא להורות.

כן.

להורות?

להורות אמרתי.

אימא שלך למדה ארבע שנים?

לא, בבית ספר.

כן, אמרתי, לא להורות.

בדיוק כמו אימא שלי.

אבל הן היו אימהות נהדרות וגדלנו בבתים מאוד חמים. ולא רק חמים, גם התוו לנו דרך, הלכנו לאורם. וככה זה מדריכים. מדריך יכול להיות הדמות המשמעותית ביותר בחייו או בחייה של ילדה או ילד. אני, המדריך שלי בנוער העובד בכיתה ז' שינה את חיי. קיבוצניק שהגיע לדימונה, עמדתי בסנוקר, אמר לי, בוא הנה, ומאז אני התגייסתי לנח"ל, הלכתי לגדוד 50, גרתי בקיבוץ, שינה את חיי. מדריכים, יש להם משמעות.

מה כן עשינו? כשהייתי במשרד הרווחה בנינו מתווה מאוד ברור של הכשרות מול כספים. לצערי הגדול, על פי בקשתכם, פגשתי פעמיים, ונעמה, אני מבקש שגם את תעשי את זה, את יינון, מנכ"ל משרד הרווחה. הסיכום היה שהסיפור עולה 30 מיליון שקל מיידית, זה הסיפור, 30 מיליון שקלים. הם התחייבו על 10 מיליון, צריך עכשיו עוד 10 מיליון. חבל שוולאד יצא, אבל גם ולאד וגם את יושבים בוועדת הכספים.

אולי באמת מה שנעשה בהמשך למה שאתה אומר, שניזום דיון על זה בכספים על הכסף שהובטח כסוגיה תקציבית, לא כסוגיה אידיאולוגית.

מצוין, זה מה שרציתי להגיד.

יש כאן כבר שלושה בדיון - - - ולדימיר.

בוודאי, את יודעת שאתם יכולים במאמץ לא רב. אבל כן, ישבתי עם ינון, תשתפו את ינון.

נכון.

אני ביקשתי מינון לגזור מתקציב משרד הרווחה, זה תקציב שכבר שמגיע ל-14 מיליארד שקלים, 10 מיליון שקלים, ואפשר לגזור את הכסף הזה.

אתה אומר, בלי העברות, אפשר לגזור.

בלי העברות אפשר לגזור את זה, כן.

אני אומרת עם העברות, אבל בסדר.

זה יהיה נהדר אם אתם מצליחים.

כל כך הרבה משרדים מיותרים, תקציבים מיותרים, למה לקחת מתוך המשרד?

בוודאי. אני אומר לך שאם אנחנו ננעל על זה, אנחנו נשיג את ה-10 מיליון שקלים עכשיו, כי יש כבר 10 וצריך עוד 10 בכדי שכבר השנה יקבלו את הפעימה.

לפני כרגע הקימו משרד סגן שר נוסף במשרד ראש הממשלה בתקציב מיותר.

נכון, 3.5 מיליון.

תקשיב, זה לא ייאמן הדבר הזה. אני אומרת, לא להפחיד את הרווחה פה, בלי לגעת לכם בתקציב.

אני רק באתי להגיד, נעמה, שאני מגויס. ואם את לוקחת את זה לפיקודך, אני חייל. מה שאתם רוצים, מחר בבוקר לשבת, לפנות לשר מרגי, יש לו אוזן קשבת, צריך ללחוץ שם ואנחנו נשיג את זה. אני מצטער שאני צריך ללכת. תודה רבה.

בסדר גמור, מאיר, תודה רבה על הדברים. תודה רבה לכם, אנחנו פה נמשיך עם האורחים.

אני מתנצלת, אבל אנחנו נעשה את כל מה שצריך.

בכל מקרה, בלי קשר לדיון הוועדה, אנחנו נצא מפה עם, ננסה להחתים דיון שליש שלנו. אני אעשה את זה, כן? זו ועדת הכספים. נחתים שליש חברי ועדה שזה מחייב דיון, בסדר? עד הסוגיה של העברת תקציב לשיפור הסדרי השכר עם המדריכים. אני אומרת, גם אם זה לא קורה, הצפת הנושא בכל מקום ובכל ועדה זה לייצר את הקואליציה הנדרשת ואת הכול.

אני רוצה לעבור לעמוס כץ, מנהל עמותת יחדיו של העוגן הקהילתי, לאחר מכן יקי דיכטנברג, יו"ר מדריכי כפרי הנוער.

קידמת אותי, אני לא מנהל העמותה, אני מנהל את כפר הנוער העוגן הקהילתי ועוד איזשהו פרויקט לאימהות צעירות בתוך עמותת יחדיו, אכן כן.

באמת הדברים של שלושתכם היו מאוד, מאוד מרגשים ומדויקים. זאת אומרת, עכשיו כאנחנו מדברים על יצירת קשר, מדברים על אמון, ועבודה דרך קשר נרכשת באמון. ילדים שמגיעים אלינו מגיעים אלינו פגועים לחלוטין, ילדים שלא מאמינים. ואיך אמרה לי אחת הילדות? מה זה פה, הצוות זה כוסות חד פעמיות? מתחלפים לה כל הזמן הצוות? וזאת אמירה מאוד, מאוד מצמררת וכואבת, וזה מצבנו היום.

אני קשיש, אני כמו אבא שלך, התחלתי כמדריך בשכר במשרד ממשלתי, הייתי מדריך במסילה כשזה עוד לא היה מופרט, ואכן היה שמה אופק של התקדמות, שהמדריכים התקדמו. היום מדריכים שמגיעים אלינו ממש לא מצליחים לחיות מזה. זאת אומרת, מעבר לטרלול של שנת המילואים הזאת, השבוע היו אצלי גם תאיר ממשרד האוצר וגם אפרת ממשרד הרווחה שיושבת פה, וראו את העבודה הטובה שאנחנו עושים וראו את התסכול שיש לנו בית ריק שאנחנו לא יכולים לפתוח אותו כי אנחנו לא מצליחים לגייס מדריכים.

לא רק שאנחנו לא מצליחים לגייס מדריכים, אנחנו לא יודעים מה לעשות עם 80% מהילדים שלנו שהם מחוסרי עורף משפחתי וכרגע רק בצו שמונה האחרון פתאום ירדו לנו במצבת המדריכים עוד איזה חמישה-שישה מדריכים. פשוט המצב מתיש, מייאש. מדריכים אומרים לי, אני לא יכול לשאת את זה, אני לא יכול לחזור מהמילואים ולראות את הכעס של החניכים על הפנים. מעבר לזה שבמילואים הם מרוויחים הרבה יותר טוב, כי הם מרוויחים שמה שכר של מילואים. אבל הם אומרים, זה פשוט בלתי נסבל. תחלופת המדריכים היא נוראית.

באמת עבדנו מאוד, מאוד קשה כדי להגיע לאיזשהו ייצוב של מדריכים שהיו שנתיים ושלוש, כיום ממש אנחנו לא במצב הזה, מדריכים מגיעים לפרקי זמן קצרים ובורחים, בורחים, לא יכולים לפרנס את עצמם עם השכר העלוב הזה, זה שכר מחפיר ואין מה להגיד על זה. יש לי מצבת מדריכים של 48 מדריכים, זו המצבת המלאה, בשנה האחרונה הייתי במצבת של 50% כוח אדם ומתוך ה-50% האלה הייתה בערך תחלופה של 20 ומשהו מדריכים שעזבו השנה. זאת אומרת, נכנסו ויצאו, נכנסו ויצאו, זה יצא למילואים.

אתם מדברים על עושר תקציבי, אני לא יודע מאיפה הדיבורים על העושר התקציבי. אנחנו חיים פה, בנוסף לכל תקציב משרד הרווחה שמגיע, אם לא היינו מקבלים תרומות למימון חלק מהדברים לא היינו מצליחים לחיות. הש"שים, שאף אחד לא מממן אותם מעולם, אנחנו מחזיקים 27 ש"שים שיש להם עלות.

שאגב, גם על זה הייתה חרב קיצוץ לאחרונה, שזה להרע את מצבכם עוד יותר.

אנחנו פעלנו גם יחד למנוע את הפגיעה עם הש"שים והצלחנו חלקית, מה שנקרא. כמו שאתה אומר, כל שנייה הכול מעורער.

ברור לי שההליכה שצריכה להיות קדימה היא גם בהעלאת שכר המדריך וגם במתן איזושהי הכרה של כל הלימודים שהוא לומד אצלנו בתוך החלק האקדמי. זאת אומרת, כל המהלכים שאבי אלבאז עושה היום עם הסיפור הלימודי הזה, הוא נראה לי קריטי ומשמעותי.

כמו מערך ההשתלמויות אצל המורים, נכון.

ולהגדיר את זה כפרופסיה, זו פרופסיה מדהימה.

נכון. תודה רבה, עמוס. יקי, תודה רבה לך, יו"ר המדריכים של כפר הנוער.

כמה מילים. יושבת הראש נעמה, וכל המכובדים פה, יורדות לי מדי פעם דמעות, אני משתדל להחזיק את עצמי כי אני בא משכונת עוני ואימצנו פעם לתקופה מסוימת ילדה ממוסד אהבה ואחר כך נמשכתי לקטע הזה והתחלתי לעבוד במוסד אהבה, מדריך לדרמה כביכול, ופנה אליי מנהל, אמר, תשמע, יש לך טאץ' עם הילדים, תישאר בתור מדריך, וככה אני יותר מבוגר ממך, 46 שנים אני בכפרי נוער.

פרשתי וחזרתי חלק מהזמן בהתנדבות והעבודה הזאת היא בהתנדבות. רוב הדברים שאני רציתי להגיד ממקור ראשון כי אני עכשיו בפועל מדריך, הייתי צריך להביא לפה סדרה של גורדון, של קאסוטו, של ויקיפדיה כדי לספר את סיפור חיי. דרך אגב, אני כותב ספר, "יומנו של מדריך", אולי יעשו מזה סרט, על קשיים שמדריכים עברו, על קשיים שאני עברתי, על משברים לגדל את הבת שלי כשהבת שלי אמרה למעשה שאתה גידלת ילדים בכפרי נוער אבל אותי קצת שמת בצד. היה לי קשה להתמודד עם זה עד היום. חבל שנציגת האוצר לא נשארה פה, כי אנחנו מנהלים משא ומתן.

בסוף גם ככה זה מדיניות, ובסופו של דבר צריכים שתהיה מדיניות.

אני קורא לזה אוצר חמקן. אני הקמתי את הוועד הארצי, לא הייתה יצוגיות, לא היה פה שידבר בשם המדריכים, אימהות בית. יש גם עובדי מטבח, יש עובדי חצר, נותני שירות.

אפרופו, אתה צודק, עוד תפקידים צריכים להכיר בהם, כמו אם הבית, עשינו גם על זה דיון כאן.

כן, יש לי אחריות גם. אני הפה גם של כלל העובדים בכפרי הנוער שעושים עבודה מקצועית וגם סוג של משפחה. וכשמדברים על מדריך, ויש לי ויכוח עם האישה, "למה אין לך גם זמן בשבילי?", אמרתי, "את לא מבינה מה זה מדריך, מדריך אין לו שמונה שעות עבודה, זה מסביב לשעון, עד שאתה אומר, אני עוזב את העבודה, וגם מתקשרים אליך".

תראי, אני נתקלתי במקרים כל כך קשים, במקרים שאי אפשר לתאר אותם, על ניסיונות התאבדות, ניסיונות של משברים של משפחות שאתה גם מטפל במשפחות, לא רק בילדים.

נכון.

לעשות תיקון בין הורים לילדים, ללכת למשטרה, לראות מה קרה עם הילד הזה, איפה הוא הסתובב, לך תחפש אותו, תוריד ילד מהגג שרוצה לקפוץ ולהתאבד. בפעם האחרונה שהייתי פה קיבלתי טלפון שילד רוצה להתאבד, אמרתי, אני אגמור את הדיון פה ואני נוסע אליו הביתה.

אני גם כתבתי, אבל אני מדבר עכשיו בלי מה שכתוב פה. מאז שקמה, בכלל, כשקמו מוסדות חינוך בישראל, לפני זה קמו כפרי נוער, עוד בגרמניה, תנועות נוער, כפרי נוער, הבית הזה הוקם על ידי בוגרים שהתחנכו בכפרי נוער, בנהלל, במקווה ישראל, בבן שמן, מנהיגים, בכדורי, בקציני ים עכו. הייתי יכול למלא אצטדיון של 3,000 ומשהו חניכים שעברו דרכי. ועל המגש, לא מזמן פגשתי כמה בוגרים, הפתיעו אותי מכל העולם, הם באו, התכנסו, הזמינו אותי, ואמרו, איך אני מסתדר עם המשכורת? הם יכולים לעשות לי מגבית. בכיתי. מה, לא שילמו לכם את המשכורת?

שמונה שנים אנחנו מנהלים משא ומתן עם ההסתדרות מול אוהד, שהוא הנציג של האוצר, ומסובבים אותנו ומדברים איתנו בצורה שמשפילה, בצורה של כאילו אתם לא חשובים, עבודה זמנית, ומנסים לקצר את הכהונה.

על התנאים והזה? גם הם אומרים לך את זה? ככה זה מתנהל, כן.

ומדברים על השחיקה. אומרים לי שאני עוף מוזר.

אפילו לא צריך להגיד לך את זה, כי זה להסתכל על התפקיד כעל עבודה זמנית אם מתייחסים אליו ככה.

אם מתייחסים לעבודה זמנית, זאת אומרת, אתה לא מקצוען, אין לך את היכולת, אתה לא תשקיע למען הילד.

או שאין לזה גם ערך. נכון.

זאת אומרת, זו פרופסיה לכל דבר. אני מעריך את העבודה של מורה, מורה מלמד מקצוע, פה אתה חי את התהליך.

את הכול, גם את אחר הצוהריים וגם את הכול.

את כל החיים של החניכים. אני רואה אותו מהיום שנולד עד היום שהוא התחתן, והילדים שלהם גם חזרו, באו ללמוד אצלי בקציני ים עכו.

אני מכיר את העולם לפנים ומלפנים, את העולם של החניכים, את העולם של המדריכים. אני מקבל הרבה טלפונים. אני הקמתי את הוועד הארצי בהתנדבות כי לא הייתה יצוגיות, לא היה מי שידבר בשם המדריכים, להביא את התודעה הזאת, הלו, מדריך זה אחד המקצועות החינוכיים הכי חשובים במדינת ישראל.

לא שבתנו אף פעם. פעם ניסינו לעשות שביתה, אחרי יומיים שר החינוך ויושב ראש ההסתדרות אמרו, לא יכול להיות, עצרו אותנו, אנחנו נטפל בכם. מי טיפל בנו? מי אמר שאנחנו ראויים? כל הכבוד, אתם עושים עבודת שליחות. ברגע שאומרים לי עבודת שליחות, זאת אומרת שאני צריך גם לשלם משכורת לעצמי. מה זו שליחות?

אני רוצה שתהיה גם שליחות מטעם המדינה, המדינה תיקח אחריות. אני לוקח אחריות על חניך, אני לוקח אחריות, אבל אחריות עם סיכונים מאוד, מאוד גדולים שאני נתקל בהרבה, הרבה דברים שאיש מקצוע צריך לדעת איך להתמודד. אתה פסיכולוג, אתה יועץ, אתה קואוצ'ר, אתה הקול של אותו חניך. קוראים לזה לא מקצוע?

בספר שאני כותב, אני כותב גם על המשברים שלי, על המשברים של מדריכים, שהם לא יוציאו את זה לפני החניכים, הם צריכים להיות חזקים. הם נושאים את זה הביתה, מביאים את הבעיות הביתה, ופתאום מתקשר באמצע הלילה חניך ואומר, קשה לי להירדם. אתה צריך לעזוב את הילדים שלך וללכת להרדים אותו.

נכון.

יש איזשהו משבר, יש מכות, יש ילד שצרך סם, כל מיני דברים, כל מה שעולה בדעתכם.

הגיע הזמן לחתוך את העניין, ולא לדבר ולא להגיד מסכנות, לחתוך עניין לפני שיהיה פיצוץ רציני. ואנחנו מנסים לעצור, אני כיושב ראש, למנוע השבתה, שזה יהיה ממש, ממש, איך אומרים? נזק חמור ביותר. ואנחנו מחזיקים את עצמנו, אנחנו כל מלחמה, כל מצב, בתקופה של הקורונה וכל מה שהיה מסביב, אנחנו היינו המגן האנושי, כיפת הברזל של החינוך הערכי בישראל.

כל מילה. מיארה, רצית להגיב? ואז הרווחה.

כן, שני דברים. כשאני הגעתי לפנימייה, הגעתי מבית שהיה קשה לגדול בו, באמת. עברתי הזנחה, התעללות נפשית ופיזית, רעב, הדבר הכי קיצוני שיש, באמת. ובפנימייה לימדו אותי לאכול ולישון. יש ילדים שזו הפעם הראשונה שלהם שהם ישנים במיטה. זה מה שהפנימייה לימדה אותי, לישון פעם ראשונה על מיטה, שאני יכולה לאכול, שמאמינים בי, שאני יכולה ללמוד, כי באתי בלי השכלה, בלי כלום. להתחיל ללמוד מאפס את כל החומר שחברים שלי למדו כבר, לא היה לי לאן ללכת, הייתי שומרת שם את כל השבתות, סוגרת חגים, לא היה לי לאן לצאת. אם המדריך לא היה שם, כנראה שהיום הייתי ברחוב, כי זו המציאות, זה הכי קל.

נכון.

הכי קל ללכת לרחוב, למכור את הגוף שלך, לא יודעת מה לעשות, אבל זה הכי קל ליפול לסמים ולדברים. והפנימייה, דווקא שם, היא הצילה אותי מכל המציאות הזאת. וגם היום, באמת, כשהייתי אם בית, הדרישות של משרד הרווחה, משרד הבריאות, של איך להחזיק פנימייה, זה מטורף. אם בקבוצה אחת של 12 ילדים צריכים להיות ארבעה אנשי חינוך, זה מטורף, כי לא מצליחים להגיע לזה. התחלופה קורית כל כך מהר, כל פנימייה בספק אם שנה הבאה תיפתח עוד שנה. סגרו פנימיות יום שהיו מחזיקות מסגרות של ילדים קטנים במקום להוציא אותם מהבית. סגרו, ופנימיות היום היו נותנות להם ארוחת צוהריים, ארוחת ערב. למה? למה לסגור את המקום היחיד שמציל מהבחוץ? למה?

אם המדריך לא היה כשהייתי שם כשהייתי חולה, אם הוא לא היה מציל אותי, אם הוא לא היה אומר לי: את לא יוצאת לבית כי הבית כרגע לא מקום טוב בשבילך, אני לא יודעת איפה הייתי היום, ואולי לא הייתי מצליחה לגדל גם את הילד שלי. צריך למקום הזה תקציבים, צריך הדרכות, צריך להעריך את המדריכים, צריך מישהו שיקשיב להם בלי שישפוט אותם, כי יש ימים שהם קשים, והמדריכים חוטפים ומקללים אותם ואנחנו נפגעים, ואנחנו בחזית מולם, כי כמשהו קורה להם בבית והם חוזרים אחרי שבת, מי שהכי חוטף את כל הדבר הזה, זה המדריך.

נכון.

דרך אגב, לא מזמן מדריך הותקף ונדקר במרכז.

אוי. גם על המוגנות אתה צודק שצריך לדבר. אני רגע רוצה, הרווחה כאן הקשיבו והיו ממש בסבלנות, ויש פה עוד שצריכים לדבר. אני אשמח שתתייחסו, אפרת ונועה. אפרת אדרי שרעבי, מנהלת בכירה פנימיות, וכמובן נועה, מפקחת השמה ומעונות. תודה שאתן כאן, ממש, והקשבתן.

כן, אני הקשבתי פה בקשב רב, חלק גדול מהדברים לא חדשים לי, מן הסתם אני חיה את העולם הזה ביום-יום, אני מסיירת בפנימיות, אני מכירה מדריכים. רק שבוע שעבר היינו בעוגן הקהילתי, לקחנו את האוצר לסיור, תאיר ועוד קולגות שלה היו איתנו בסיור בדיוק בשביל להציף את האירוע הזה של שכר המדריכים, של התגמול עבורם, והיא הייתה איתנו, היא גם הייתה מאוד אמפתית. גם היא בסוף רפרנטית והמדיניות היא יותר גדולה.

כן, בסוף זו מדיניות, צריך להגיד, זה הרבה מעבר אליה.

בדיוק. אבל היא לגמרי שם. אני יכולה להגיד, לפני שאני מתחילה לצלול, שמנכ"ל המשרד שלנו, ינון, דיברו עליו, הוא עוסק באופן אישי, זה נמצא על שולחן העבודה שלו באופן אישי, הוא לגמרי מחויב לאירוע הזה, לקדם את מעמד המדריכים.

והכוונה באמת, כמו שדובר פה כמה פעמים, היא ליצור מההדרכה פרופסיה שתיצור גם מסלול הכשרה ומסלול קידום ותאפשר גם למנוע שחיקה וגם ליצור איזושהי רציפות בעבודת המדריכים בפנימיות. ביחד עם האוצר אנחנו מקדמים עכשיו עבודת מטה. לצערי, הכסף שדיבר עליו חבר הכנסת מאיר כהן זה משהו תוספתי שדרשנו מהאוצר, לא קיבלנו אותו לשנת 2025. נכון לעכשיו לא ניתן לתרום משהו לטובת האירוע הזה בשנת 2025 כי המשמעות היא לקחת מאוכלוסיות חלשות אחרות וזה לא מתקבל כל כך על הדעת, זה משהו שצריך לתכנן אותו מבעוד מועד. אבל אנחנו לגמרי נערכים לקראת שנת התקציב הבאה בעבודת מטה ביחד עם האוצר, בשיתוף פעולה איתו, בשביל להביא את הכסף התוספתי ולתת לטובת האירוע הזה. אנחנו לגמרי על זה.

אני כן יכולה להצטרף מאוד, מאוד לדברים שנאמרו פה. אנחנו לגמרי רואים בתפקיד המדריך תפקיד ליבתי בפנימיות, הוא לגמרי מודל לחיקוי, הוא לגמרי סוג של אח גדול שמדריך, מכוון, נמצא שם ברגעים הקשים, נמצא שם כמושא להתייחסות, כמישהו ששואפים להיות כמוהו. הם גם הכי קרובים בגיל לילדים וככה מכירים גם את העולם שלהם. אני חותמת על כל מה שאמרו פה, ואנחנו באמת, אני, לפחות מאיפה שאני נמצאת, עושה כל מה שאנחנו יכולים כדי לדחוף את הספינה הזאת, ויודעים שלדחוף ספינה בשירות הציבורי בקואורדינטה אחת זה אירוע, זה לא כזה דבר פשוט. אבל אנחנו לגמרי נמצאים בדבר הזה.

אני יכולה לומר שהילדים בפנימיות, הפרופיל שלהם מאוד, מאוד החמיר בעקבות המלחמה והקורונה. אנחנו נמצאים בחמש שנים של פוסט-טראומה מתמשכת ברמה הלאומית, של משבר על משבר. אנחנו עדים לעלייה דרמטית בפגיעות עצמיות, בניסיונות אובדניים, בהפרעות אכילה, אלימות קשה, התקפי זעם. אנחנו שומעים, ודיברו כאן לפניי לא פעם, המדריכים בעצמם סופגים אלימות, סופגים התקפי זעם ונדרשים להגן בגופם על אחרים או אפילו על עצמם.

כי הילדים מגיעים עם סף תסכול מאוד נמוך, החיים במדינה לא מקלים עליהם, ואנחנו מקבלים היום ילדים הרבה יותר מורכבים מאשר קיבלנו בעבר. אני יכולה להגיד שהמספרים של הילדים האלה לא יותר גדול מאשר ראינו בשנים קודמות, אין יותר ילדים שמוצאים מהבית להשמות חוץ-ביתיות, אבל הפרופיל שלהם הוא יותר קשה ויש הסלמה במצב שאנחנו מקבלים את הילדים, וזה באמת דורש מערך אחר ואיזושהי יכולת התמודדות אחרת עם הילדים. לא פעם אני קוראת אפילו דוח סוציאלי של ילד בן חמש וחצי ואני שואלת את עצמי, כל זה הוא הספיק לעשות בחמש וחצי שנים? כל זה הוא עבר? דברים מאוד, מאוד מורכבים אנחנו חשופים אליהם.

גם במסגרת איזשהו סקר שערכנו לילדים עצמם של הפנימיות אנחנו יודעים לומר ש-60% דיווחו על עצב או דיכאון בתקופה של 2024, 50% דיווחו על לחץ ודאגה. ויחד עם זה, בתוך כל הכאוס ובתוך כל המצוקה, 90% דיברו על תחושת מוגנות בפנימייה, ו-84% דיברו על תחושת דאגה מהצוות, אכפתיות ותמיכה. וחלק גדול מהנתון החיובי הזה הוא באמת המדריכים שנמצאים שם.

לא בכדי עכשיו התעריף של הפנימיות, עכשיו סיימנו מכרז שבמסגרתו יצרנו סטנדרטיזציה בקרב 123 פנימיות, שזה ההיקף שאנחנו מפעילים כרגע, 123 פנימיות הוכרזו, נמצאות בסטנדרט אחיד, בתעריף שעלה בקרוב ל-20%.

יש לי שאלה שהיא פחות קשורה לזה, אבל היו גם כמה מכרזים על מוסדות חדשים. האם הסתיים התהליך? גם בחברה הערבית אני יודעת.

אנחנו סיימנו את המכרז. כולם, כולם, סיימנו. 123 פנימיות חתמו איתנו על הסכם.

מה התקציב החודשי?

והתעריף עלה בערך ב-20% בכל הפרופילים שלנו של הילדים.

שסכום כמה זה, אם אפשר לדעת?

לא, אבל אלה לא נתונים שיש לה.

זה כן רלוונטי, הכסף הולך לעמותות של הפנימייה, זה מה שאמר מיקי לוי.

יש לי כאן נתונים, זה לא כזה רלוונטי.

זה מה שמיקי לוי אמר.

רגע, אבל צריך לעשות על זה דיון בנפרד, אנחנו כרגע - - -

הוא עשה כבר דיון, מיקי לוי, שהכסף לא מגיע למדריכים, כולם היו שמה, והכסף שהרווחה נותנת, מעל 100 מיליון שקל בחודש הולך.

לא, זה לא מדויק, אני יכולה לענות לך.

הוא שאל ככה, מיקי, היושב ראש.

רגע, היא תענה, פשוט לא כל דבר אלה הגורמים הרלונטיים.

אם אתה שואל בשביל לקבל תשובה ולא בשביל לשאול שאלה לאוויר, אני יכולה גם לענות.

השאלה כמה פר ילד וכמה ראש.

אני לא בחקירה אצלך, אתה שואל שאלה, אני אשיב.

לא, אני רוצה לדעת.

לא, אני גם לא אאשר את זה.

זו לא חקירה, זה דבר שאמורים לדעת אותו.

שאלת שאלה, אני אשיב. אני רוצה להשיב.

ועדת הצעירים היא האי של השפיות, אנחנו פה מדברים - - -

ממש, זה שפוי, שהכסף יגיע למקומות הנכונים.

אבל היא רוצה לענות לך, בגלל זה אני אומרת, אתה מתווכח פה עם איש קש.

אולי היא לא מקבלת את הכסף והיא לא מקבלת את הכסף?

היא אומרת לך שהיא רוצה לענות לך, אנחנו פה, התפקיד שלנו הוא לעשות חיבורים ולייצר אינטראקציה ולקדם וזה קורה כאן.

נכון, בעזרת השם.

לשמחתי, למרות כל מה שקורה, פה אנחנו הצלחנו לעשות דברים מאוד, מאוד חשובים. רגע, היא תענה, היא אמרה שהיא תענה.

מרבית התקציב שמגיע לפנימיות, תעריף פר ילד, הולך לכוח אדם, מן הסתם, חלקו הקטן הולך לשעות הפנאי ולדברים אחרים שקשורים בתפעול הפנימיות.

כמה?

התקציב הקשיח הכי גבוה הוא באמת לכוח האדם. אנחנו מחויבים לאילו שהם תעריפים שקובע משרד האוצר, כמה כסף הולך לכל פרופסיה, לכל תפקיד כזה, וזה מה שמשולם לפנימיות.

כוח אדם זה גם כמובן מענה רגשי ודברים נוספים, זה הכול.

כוח אדם זה הכול.

הכול, פסיכיאטר.

זה פסיכיאטר, זה פסיכולוג, זו אם בית.

זו אחות אם צריך שם.

עובדים סוציאליים, כל המערך שמטפל בילדים ברמה של תפקידים. לכן כשדיברו פה על תרומות לביגוד, מאוד חרה לי לשמוע את זה משום שהתעריף שלנו כולל תקציב נדיב לביגוד ולמסיבות ולפנאי ולשיעורים פרטיים

אם כך, לאיפה הולך הכסף? לאיפה הולך הכסף? לאיפה הולך הכסף?

ולכן אני לא רוצה לשמוע שמגייסים תרומות בשביל ביגוד לילדים משום שזה חלק אינהרנטי מהתעריף המאוד נדיב שלנו מספטמבר.

זה מה שמיקי לוי אמר, היא צודקת. צודקת.

ולכן זה חלק מהדבר הזה, לא סתם הגדלנו את התעריף ב-20%. זה גם לכוח אדם, אבל זה גם לסל שירותים שאמור להספיק מעל ומעבר לצרכים של ילד כזה שמגיע.

צודקת במאה אחוז.

לכן אני לא רוצה לשמוע על תרומות בהיקף הזה.

סליחה, אבל אני חייבת לציין משהו. חניך שמגיע מבית שאין לו כלום והתקציב הוא 300 שקל לעונה, שזה התקציב לחניך לביגוד.

ילד שווה בין 17,000 ל-25,000 שקל לחודש, גברתי.

כשבחוץ חולצה עולה יותר, ומכנס, אין לי מה לעשות עם 300 שקל, סליחה.

גברתי, זה לא נכון, הם מקבלים פר ילד בין 17,000 ל-25,000 שקל לראש.

אני אומרת שלי יש עשרה ילדים, ולעונה - - -

אבל זה לא העניין.

זה כן העניין, וזה נכון.

זה לא העניין וזה גם לא נכון.

אל תגיד לי לא נכון, יש דוח.

לעונה כל ילד מקבל 300 שקל.

אבל לא יהיה פה ויכוח. אני אומרת, זאת לא ועדה עם ויכוחים. יש כאן טיעונים שהם חשובים.

מבקר המדינה לא יודע מה שהוא אומר.

אנחנו לא מתווכחים. אני כמובן מסכימה שתעריפים שלא מותאמים ליוקר המחייה, לצרכים.

זה לא נכון.

תסבירי. לא, אני מקשיבה לך, נועה.

התעריף שלנו לילדים בפנימיות עודכן עכשיו במסגרת המכרז החדש והוא מאוד נדיב והוא עונה על כל צורכי הילד, גם לגבי ביגוד.

כמעט 30,000 שקל בחודש.

אני לא מכירה נתון של 300 שקל לילד לשנה.

אתם יודעים כמה נעליים עולות?

לעונה.

כמה נעלי ספורט עולות היום?

לא נדבר פה על דקויות כי אנחנו קצת חורגים גם ויש לי עוד כמה דברים לומר.

זה גם לא הנושא, והתעריף - - -

לא, אבל אם נועה אמרה שזה חורה לה, אני מבינה את הצורך להגיד, אנחנו חיות את המציאות ויש לנו גם מענה. יכול להיות שהאמת באמצע, יכול להיות כל דבר וזה, אבל אני לחלוטין אומרת, גם מביקורי הפתע שלי והביקורים המסודרים שלי, יש פער במה שצריך להעניק, אוקיי?

אנחנו לא שמים את זה, אני רק אומרת, יש פער, אני לא ערה לפער המדויק, אבל שמעתי את זה אפילו ברמת ההזנה.

אני לא מאשימה גם את הרווחה, כי שחיקת הנתונים אל מול ההתייקרויות, שגל ההתייקרויות הוא באמת חסר תקדים, אני מבינה את זה, רק כן צריך להציף את זה, ובסוף התפקיד שלנו, הרשות המחוקקת, והמקום שבו יש פיקוח פרלמנטרי זה להגיד תתעוררו, תוסיפו יותר, ומה שהיה נדמה לנו נדיב בעבר הוא פחות נדיב היום. בסוף בקצה יש נער או נערה שצריכים להרגיש שמכבדים אותם בלבוש שלהם ושהם יכולים לקחת מנה שנייה אם הם רעבים. וזה ממש, ממש חשוב להגיד את זה רגע, כי בביקורי הפתע שלי היו גם פערים.

אני מסכימה איתך לגמרי, גם בנושא של ההזנה וגם בנושא של הביגוד.

Follow the money.

לגמרי אני מסכימה הילדים האלה צריכים להיות ממוקמים בקדמת הצרכים ולקבל את כל מה שהם צריכים. לתפיסתי, התעריף העכשווי הוא גם עדכני, עכשיו הוא נבנה, עכשיו החלנו אותו, הוא אמור להספיק, אבל אנחנו כל הזמן בודקים את עצמנו ובוחנים, והתעריף צמוד, כמו שדיברה פה האוצר, רק עכשיו עדכנו את זה.

אני כן רוצה להוסיף עוד נקודה, וסליחה, הרי אנחנו יודעים שנים שהאוצר מתקצב בכלל תקציב בחסר ושהוא בונה על פילנתרופיה, את זה חייב להגיד. כשאני אומרת אוצר, בסוף אני לא מאשימה פה פקידות בלבד, מאשימה גם מדיניות. נבחרי ציבור צריכים לשנות מדיניות, כן? שחלילה לא ישמע שאני מאשימה רק את הפקידות, אין לי את העניין הזה. אבל התקצוב בחסר, הוא כן קיים, ויכול להיות שיש בסוף ויסות פנימי שעושים, וגם פה אני לא שופטת.

אני רוצה להגיד, אם מראש יש כאן איזושהי בנייה על פילנתרופיה שתשלים תקצוב חסר, זאת בעיה. כי פילנתרופיה אמורה להיות, וחברה אזרחית מפותחת, יש בה גם פילנתרופיה, אבל ערך מוסף, לימי כיף, לא יודעת מה, לאוטובוסים, לעוד משהו, לקולנוע או לדברים כיפיים, שהפילנתרופיה תקים ספרייה מפוארת וחדר טכנולוגיה ולא יודעת מה. אבל הפילנתרופיה היום גם מתקצבת אלמנט של תקצוב בחסר, חייב כן לומר את זה, וכשמסלילים לפנות לתרומות, פונים לתרומות.

אני רוצה להגיד שתי מילים. א', אני רוצה אני רוצה להגיד שהתקציב, אכן הגובה מאז המכרז, יש עדכונים, דברים השתפרו.

שזה משמח ממש לשמוע, חייבת לומר.

ועדיין, יש בעיות תקציביות מאוד קשות. עדיין לא ניתן להשיג לא פסיכולוג ולא פסיכיאטר בתעריפים שרשומים שם, אף אחד לא מגיע בתעריף.

קופת חולים נותנת פסיכיאטר.

לא, רגע, זה לא יקרה יותר. תקשיב, אתה לא תדבר. מבחינתי, כל הערה היא אובדן זמן דיבור. אתה רשום לדבר, אני אכבד, אבל זה לא זה. זה דיון על תנאי מדריכי הפנימיות. יש כאן עוד דברים, אין בעיה. זה הדיון, זה דיון מעקב שמיני שלי לדעתי בנושא ואנחנו מדברים פה.

ומעבר לכך, כמו שאפרת, את ראית שאנחנו לא מצליחים לגייס מדריכים ואז אנחנו קולטים פחות נערים, אנחנו עדיין מחזיקים את כל המעטפת, של הפסיכולוג, של המבנה, של הכול.

נכון, כי זה נע ונד, נכון.

אבל אנחנו עם פחות עשרה נערים.

נכון.

יש בזה איזושהי פגיעה.

אני אגיד יותר מזה. כשאני הייתי אצלכם בסיור, אין ספק שיש לנו צרכים במחוז הדרום שאתם אכן תממשו, שש קבוצות, כפי שזכיתם במכרז. נשבר לי הלב להבין שאתם מפעילים כרגע רק חמש - -

לא מלאות.

וגם זה בקושי, והקבוצה השישית, אין לה היתכנות. יש לנו ילדים שיש להם צורך להיקלט אצלכם.

אני יודע.

ולכן הפער הזה בעיניי הוא קשה, הוא קשה להכיל, אני מבינה. והוא אמר במלוא כנותו, "הלוואי ויכולתי, כשמדריך נכנס אליי, להגיד לו, אני יכול לשלם לך 40 שקלים לשעה", אנחנו לא במצב הזה, והלוואי ונגיע לזה ולעוד הרבה יותר, אנחנו עובדים על זה, באמת. אני רוצה שתאמינו לי שאנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים, לפחות ממרום כסאי, כל מה שאפשר, לדחוף, לשכנע, להביא נתונים. הנה, אנחנו יוזמים סיורים עם האוצר שיראו בעיניים, כי אין כמו מראה עיניים.

אגב, זה ממש חשוב.

והם מאוד התרגשו מהביקור אצלך. אין כמו מראה עיניים.

הם היו, עשינו להם סיורים.

אגב, אפרת, זה בעיניי סופר חשוב שאתם לוקחים את האוצר ואת הפקידות לסיורים הללו, כי הרבה פעמים אני מרגישה שמגלים פה אמפתיה, אבל ההבנה הממשית. ואני שומעת גם הרבה פקידות אוצר שמסיימת את תפקידה וחווה את המשק שאומרת: דברים שרואים עכשיו, אני ראיתי אחרת. חד משמעית אחד הדברים המשמעותיים שאפשר לעשות זה לחייב אפילו ממש מסע לפגוש את המוסדות ולהבין מה המשמעות של מקום שלא שיפצו אותו 20 שנה, אנחנו מכירים כאלה, מה המשמעות של תחלופת מדריכים, לראות.

כשהייתי בצופיה, מעון סגור, התרגשתי כל כך מהמדריכים והכול, אבל כל כך התרגשתי גם לראות את הבנייה של בית הספר מחדש, הרי מקום שנמצאים בו, ואת הפסיליטיז שישנם, הספורט. אלה דברים שחייב לראות כדי להבין, התקצוב חייב לבוא לפה. ולצערי, המון ממנו גם פילנתרופי, לא תקציב פיתוח קלאסי שנותנים, אלא ממש תרומות. שאגב, אני אומרת בסדר, אבל יש את הדברים הבסיסיים שעל זה אני אומרת, אני כובלת על זה, לא יכול להיות. וחד משמעית לקחת את הדרג לשם, זה ממש, ממש משמעותי. מקווה גם שכל חבר כנסת ילך למוסדות הללו, גם מאוד חשוב שכל אחד ילך לבקר ולראות.

כל מי שפונה אלינו לסיור, אנחנו מפנים את הלו"ז ומתלווים.

אני יודעת, אפרת, נכון, ואני מברכת על זה. אני רק אומרת, אני הייתי רוצה שגם תהיה יוזמה ממש, 120 ח"כים צריכים ללכת למוסדות המדינה והכול, בטח מקומות של חסרי ישע, בטח מקומות של נוער, צעירים וילדים ובכלל.

נראה לי שזה היה מסדר פה המון מהפערים שישנם כאן. תודה רבה. ד"ר אנה רזניקובסקי, אנה, מה שלומך? תודה רבה שהגעת אלינו, חוקרת ממכון ברוקדייל, נכון? תודה שאת פה.

נכון, תודה רבה שהזמנתם אותי. אני חוקרת כאמור במכון ברוקדייל, שזה מכון מחקר חברתי יישומי. אנחנו מלווים במחקר את משרדי הממשלה וכמובן גם את משרד הרווחה ועורכים בשותפות מחקרים שונים, אפרת הציגה אחד מהם. ואני ארצה להציג מחקר נוסף, אמנם הוא נעשה לפני שבע שנים, אבל הוא עוסק ישירות במדריכי הפנימיות והוא המחקר הכי עדכני שקיים בארץ על המדריכים, על הצרכים שלהם ועל כל המצב.

אין לממ"מ של הכנסת מחקר עדכני על המדריכים, אבי?

אין מחקר עדכני של הממ"מ, יש דברים אחרים שהם עוסקים בהם.

לא, אולי שווה במסקנות הדיון.

נשמח דרכך, כי צריך פנייה של חבר כנסת.

גם אם הממ"מ כותב מחקר בעניין מסוים, הוא פונה למוסדות.

פונה אלינו, שנעביר את המידע.

לא, בוודאי, אבל ברוקדייל, הרי הם לפי הזמנה. סליחה שקטעתי אותך, המחקר של לפני שבע שנים הוא תשתית מאוד טובה לעשות מחקר עדכני של מה עכשיו. הרי פוסט-קורונה, מלחמה, יש פה מלא דברים שהם ממש סופר קריטיים. הייתי מציעה - - -

אבל המחקר שאת מדברת עליו הוא סקר שאלון שהופץ למדריכים. זה סוג של סקר שהופץ למדריכים, לשמוע שביעות רצון, קשיים.

אני אסביר מה עשינו במחקר הזה ועל כמה דברים, ממש כמה נקודות. זה מחקר שעשינו בקרב מנהלי הפנימיות, לשאול מה הצרכים שלהם עם מדריכים, בקרב מדריכים, קבוצות מיקוד עם המדריכים עצמם, עם הפיקוח, ממש עשינו מחקר מקיף עבור משרד הרווחה. ואנחנו מבינים היום כמובן שעל רקע המציאות, הרבה דברים שמצאנו במחקר כמובן התעצמו, אבל גם יש עשייה רבה שהציגו פה, וזה מבורך כמובן.

נכון.

המטרה של המחקר שעשינו הייתה לספק מידע מקיף על מאפייני המדריכים, על תפיסת העבודה שלהם ועל האתגרים שלהם. הממצאים העיקריים שהיו אז: למרבית המדריכים יש וותק נמוך מאוד בפנימייה, המנהלים דיווחו על קושי רב בגיוס מדריכים וציינו את הסיבות, כשהעיקרית בהן הייתה מחסור במועמדים עם כישורים מתאימים ומחסור במועמדים עם ניסיון רלוונטי לעבודה עם ילדים ונוער בסיכון, וגם רתיעה של המועמדים לעבוד בתנאים בפנימייה. המנהלים דיווחו על תחלופה מאוד גבוהה. יש פנימיות שבהן היו 70% תחלופה בשנה.

וזה עוד לפני שבע שנים.

וזה לפני שבע שנים. התחלופה של המדריכים מאוד, מאוד משמעותית, כמו שנאמר כאן. יש חניכים רבים שמתמודדים עם קשיים מאוד מורכבים בכל מה שקשור לקשר ואמון והם זקוקים ליציבות של הצוות המטפל, לדמויות קבועות שהם יכולים להיקשר אליהן, ובמקום זאת הם נאלצים להסתגל לחילופי מדריכים פעמיים ואף שלוש בשנה, גם זה נאמר.

מרבית המנהלים ציינו קושי במתן תגמול כלכלי ראוי למדריכים. זה ממצא שחזר על עצמו גם מהמדריכים עצמם כמובן. המדריכים התייחסו לשכר נמוך שאינו תואם את דרישות התפקיד כהיבט המשפיע ביותר על התחלופה שלהם. הכול, כל מה שנאמר פה, מעוגן מחקרית.

הם דיברו על הכשרה בלתי הולמת. ההכשרה נתפסת על ידי מנהלים כבעלת חשיבות מכרעת לאיכות העבודה של המדריכים, היא מקנה להם מיומנויות והכשרה. זה תחום שחשוב גם מאוד להשקיע בו.

פרופסיה.

תכף נדבר גם על הפרופסיה ועל העולם. קושי נוסף הוא שחיקה פיזית ונפשית גבוהה של המדריכים בגלל טשטוש גבולות בין החיים המקצועיים לחיים הפרטיים, עבודה רוויית לחצים רגשיים ותפקיד מעורפל.

לסיכום, כמה תובנות. המחקר הזה מדגיש את החשיבות שיש לתפקיד המדריך בפנימייה. מחקרים מהעולם מציגים תמונה דומה, גם שם יש שחיקה ויש תחלופה ומדריכים צעירים שנכנסים ויוצאים. בחלק ממדינות אירופה התמודדו עם זה בדיוק עם הפיכה לפרופסיה.

ודרישה לתואר ראשון.

כן. יש מדינות אירופה שבהן יש רישוי והסמכה שמעוגנים בחקיקה ותופסים את המחנך המומחה, ויש מדינות שפותחו, בדיוק כמו שאבי סיפר, תוכניות לימודים ייעודיות במכללות ובאוניברסיטאות מקבילות לתואר ראשון. התחום הזה נקרא תחום חינוכי-סוציאלי או סוציאל-פדגוגי. אנחנו חייבים לתת את הדעת על גיוס של כוח אדם איכותי ומניעת תחלופה של מדריכים על ידי תהליכי הכשרה, תהליכי הדרכה שוטפים ותגמול כלכלי הוגן.

תודה. במידה מסוימת סיכמת פה מה שכבר נאמר פה, רק שאנחנו יודעים שזה יותר קשה עכשיו אחרי שבע שנים, אבל תודה רבה לך.

גברת עטרה לוין, עטרה, תודה לך שאת פה. את באיגוד.

אני לא אחזור על מה שאמרו. אני עו"ס חוק נוער ברשות מקומית ועובדת שנים גם כעו"ס משפחה, עכשיו כעו"ס לחוק נוער, מסגרות חוץ-ביתיות על כל הספקטרום, טיפולי, פוסט-אשפוזי, חסות הנוער. אני מסכימה ב-800% עם מה שכל הנציגים של המסגרות פה אמרו. אנחנו ממש רואים את החשיבות של המדריכים האלה כלפי הילדים ומה המשמעות של צוות קבוע שנמצא שם ומלווה אותם באמת בדברים הכי, הכי קטנים. ובאמת, לי יצא כל כך הרבה פעמים לדבר עם מדריכים שהלכו ב-2:00 למיון כי אין הורים שייקחו, והיו שם איתם שעות על גבי שעות, ולקחו ילדים לארוחות שבת אצלם בבית, כי אין לילדים האלה לאן לצאת, והפיקו בת מצוות ובר מצוות כי אין משפחה או שלמשפחה אין שום יכולת לעשות את זה. באמת, סיפורים מפה ועד הודעה חדשה.

אם בית מספרת לי, כשהיינו במגדל העמק, שהיא יודעת מה כל נערה אוהבת ומה היא אוהבת לאכול ומה פותח כל בוקר ואיך לעשות לה טוב על הלב, כשעצוב לה, מה היא יכולה להכין לה, ואיזו מוזיקה ואיך הן עושות שמח בסלון. כלומר, היא יודעת את הדברים שאימא יודעת באמת, זו לא קלישאה לומר את זה.

אבל היא לא אימא.

הסדרה אהובה, הספר, כי כשזאת המסגרת, היא לומדת להכיר אותן בבפנים שלהן, ממש, מה הן אוהבות באמת.

זה ממש נכון. ואני אגיד שגם הנערים עצמם והילדים מהדהדים את זה מהצד השני. כשרואים את הקרבה שלהם למדריכים, והם אלה שמצליחים להרגיע אותם, והם אלה שבאמת נמצאים איתם, הם מדברים על זה בעצמם. והם גם יכולים להגיד לי: "אבל התחלף לי המדריך שוב", וזה כל הזמן חוזר. גם כשאני מדברת עם עו"סיות במסגרות או מנהלים, יצא לי לדבר עם מנהל בפנימייה שנסע ב-22:00 לעשות משמרת כי לא היו לו מדריכים, לא היה מי שיהיה עם הילדים, או מדריך שנסע בשבת בצוהריים לקריות מירושלים להביא ילד שלו שנתקע עם האימא והם היו בלי דלק ואוכל. או ילדים שבצו בית משפט שהיו צריכים להיות שבועיים בבית, כשאנחנו מבינים מה המשמעות של צו בית משפט ולמה הם לא בבית, כי לפנימייה לא היה מספיק צוות להתמודד איתם.

יש כל הזמן סיפורים כאלה, ומנגד, רואים את המסירות הבאמת בלתי תיאמן של הצוותים, אבל הם עושים את זה בתת של התת תנאים, ואז גם באמת מגיעים הרבה מדריכים שלא שורדים את זה כי לא יכולים להתפרנס, יחד עם הדרישות האלה, באמת, הם הרי ערים בלילה הרבה פעמים, וילדים מעירים אותם על כל דבר, והם עוזים להם להירדם. ובסוף, לא ברור איך עדיין המערך החוץ-ביתי לא קרס, אני חייבת להגיד, עם הפער הזה. וזה משהו שממש - - -

רק שלא נסתכל עוד שנתיים ונגיד: הנה, ראינו את הקריסה ולא עשינו, את יודעת? באמת.

עומד על כרעי תרנגולת, בואו נגיד את האמת, כמו שאת אומרת.

זה נכון לכל השירות הציבורי, אבל אני בסוף הולכת הביתה, הם נשארים עם הילדים גם ב-20:00, וב-00:00 ובשבת.

נכון, ממש.

וזה ההבדל המהותי, ובאמת הם שם, הם עושים את העבודה של כולנו.

תודה רבה. עדנה.

אני מרגישה שהזמן אוזל. אני מסתכלת על אלמוג ועל מיארה ועל תהילה, ואת אלמוג יצא לי לפגוש בטקס יום הזיכרון בפנימיית רננים וראיתי את המדריכים שמחבקים וכל כך שמחים לבואו של בוגר, זה נורא, נורא ריגש אותי. אבל אני מסתכלת עליכם, כמה אתם מדברים על המדריכים ועל המשמעות של המדריכים, ויש לי הרגשה שבעוד כמה שנים לא נשמע את הסיפורים האלה יותר, כי אנחנו, ילדים בסיכוי, מראיינים את הצעירים שבאים אלינו בגיל 18, והם באים לדירות המשך, אתם מכירים אותנו מדירות ההמשך שלנו, ובראיון הם כבר לא מדברים על המדריכים, הם כבר לא מדברים כמו שאתם מדברים. ואתה בן 26 ו-28, ואתם כבר גדולים.

כשהייתי אצלכם, מה שהם אמרו כל הזמן, התחלופה הגדולה. זה יושב לי.

ואת ישבת עם הצוות שלנו, היא ישבה עם הצוות.

כי הם דיברו על המדריכים, לא על עצמם. זה ממש ככה.

נכון, הם מדברים על המדריכים. בוגרי פנימיות בקבוצת מנהיגות הזמינו את נעמה לדבר, והם יושבים אצלנו בעמותה ומדברים איתה על מעמד המדריך.

ועל התנאים שלהם ועל השכר, ממש.

ועל התנאים של המדריכים ועל השכר.

זה חקוק לי.

ולמה ילדים צריכים להיות מעורבים בדבר הזה? זו שטיפת מוח.

סליחה, אתה לא תגיד את זה.

אסור לערב ילדים קטינים.

הם לא, הם בני 22, 23, 24, אל תערב אותם, אל תגיד דברים כאלה.

הם בני 20 והם גדולים והם בחרו את הנושא הזה והם בחרו להשפיע דרך הנושא הזה. אבל מה שאני רוצה להגיד, שאנחנו לאט-לאט פחות ופחות נשמע את הסיפורים על המדריכים, כי הם כבר לא קיימים. ה-50% תחלופה, צריך להבין שהם התחילו בספטמבר ויכול להיות שכבר בנובמבר הם לא נמצאים שם.

אין אותם, נכון.

ובדצמבר הם לא נמצאים שם. ואותו צעיר שמגיע אלינו בגיל 18 לראיון, הוא בעיקר מזכיר את הש"ש, הם בעיקר מדברים על הש"שים, כמה הש"שים - - -

שהם לפרק זמן תחום את אומרת.

הם שנה. הם יותר ממדריכים. תמיד אמרנו שהם מתחלפים, עכשיו הם פחות מתחלפים, הם כבר שנה שלמה מההתחלה עד הסוף והם הדבר הכי משמעותי שנהיה להם. לצערי, אנחנו מדברים כאן על המדריכים, אבל בינתיים, בו בזמן, חיים ילדים בפנימיות, הם חיים שם, הם שם יום-יום, שעה-שעה, וזה זמן ילד וזה זמן מדריכים, וזה הזמן של כולנו. ואני אומרת באמת, חייבים לעשות מעשה.

אנחנו במיזם משותף עם הרווחה, וחלק גדול מהעשייה שלנו הוא הכשרות, הכשרות למדריכים. אנחנו מכשירים באוגוסט יחד עם המפקחים מדריכים לעבודה עם הורים של חניכים. המדריך מוכשר באוגוסט, באוקטובר הוא כבר לא שם, המדריך עם ההכשרה עזב. ואז מגיע מדריך אחר, ואתה צריך להתחיל לפתח הכשרות תוך כדי עבודה, תוך כדי תנועה, כדי שילמדו לדבר עם הילדים.

אני לא רוצה לדבר מה זה עושה גם לצוות הוותיק, זה דבר לא פשוט.

לגמרי.

כל שנייה הוא מכשיר במקום לבסס.

לגמרי. והצוות הוותיק הופך להיות כזה שאין לו חיים. אין לך חיים? אתה לא עוזב. כלומר, אלה שעוזבים, יש להם שכל, הם באו, ראו, באתי, ראיתי, הבנתי, אני הולך. ואלה שנשארים, כאילו מעין אין להם בחירה.

ואני אומרת שזו חובה של כולנו. כל עוד הפניית ילדים לפנימייה נמשכת והמדינה מוציאה את הילדים לפנימייה מסיבות ראויות, מסיבות עצובות וקשות, הם מגיעים לפנימיות, זו חובה של כולנו, חובה של המדינה, חובה של האזרחים. אנחנו לא מדברים על מסות מאוד, מאוד גדולות. 6,000, אבי, אתה אמרת?

יותר, הרבה יותר.

6,300 ילדים בפנימיות הרווחה. אני לא מדברת על כפרי נוער, אני מדברת על פנימיות הרווחה, ואני מדברת על 5,000 מדריכים.

3,000.

3,000, עם כפרי הנוער. עם כפרי הנוער, אנחנו מדברים על 5,000 מדריכים, אלה לא מסות. כלומר, גם כשהמדינה אוהבת להסתכל עם מה יש לנו להתעסק פה, עם 5,000 מדריכים. אני אומרת, 5,000 מדריכים במדינת ישראל, זו לא משימה בלתי אפשרית. ואני אומרת, נעמה, מבחינתי, אני מוכנה לבוא פעם בשבוע לפה, וזה דיון שמיני.

תעדכני אותי.

זאת הזדמנות גם להודות לך שאת שמה על סדר היום את הדברים החשובים.

נשנה את זה, אני אומרת לך.

זה בא בוער וזה בוער, וזה בוער לנו, ולשמחתי, אין כאן מתנגדים. אני לא רבה עם אפרת, אני לא רבה עם המדינה, אנחנו ביחד.

אני יודעת. אגב, זה היופי של מה שאני רואה פה, יש פה הבנה הדדית תמיד בסוגיות האלה, אני מרגישה שאנחנו לא נלחמים ברשות, אלא ההפך, אנחנו כולנו מבינים שיש פה בעיית מדיניות.

לגמרי. אבל החבר'ה הבוגרים האלה שהם היום מדברים במילים טובות ובלב פתוח על המדריכים, אנחנו לא נשמע את זה יותר אם תהיה עוד שנה ועוד שנה, אנחנו פחות נשמע את הסיפורים האלה.

לא, מה שאמרתי עם הש"שים הפיל לי פה רגע איזה משהו שזה ממש, ממש קשה, כי זה באמת הכוח הזה שמגיע לאותו מרכז נוער, אותו מקום, תמיד לשנה.

נכון.

פה את אומרת, אצלם זה העוגן הכי יציב.

והילדים בפנימיות, הם פה, הם יודעים, הם יודעים שש"ש מתחיל באוגוסט ומסיים ביולי, הם יודעים, הם לא עוזבים באמצע, הקומונות הן יציבות, הן מקבלות הדרכה תוך כדי עשייה, הפנימייה מקצה כוח אדם לדבר הזה.

זו התפרקות, מטורף.

ואני אומרת, הדיון פעם היה: מה, ש"שים עוזבים אחרי שנה, מה נכשיר אותם, מה זה? היום הם הכי קבועים שיש לנו. אני אומרת, אולי גם זה כיוון.

נעמה, רציתי להגיד משהו קטן. בכפרי הנוער יש מגמה של האוצר לקצר את הכהונה של מדריכים. אני הייתי המום, הם לא רוצים ותיקים.

לא, רגע, אנחנו הארכנו ודיברנו על הדבר הזה, רגע. לייזר, רצית כמה דברים? בבקשה.

כן, כמה דברים. השם שלי הוא שור אליעזר, אני מעמותת ה.ל.ב שוויון בהורות. אני רוצה להגיד לכם, יש פנימיות טובות. הבן אדם שיושב לידי - - -

מדהים, אין דברים כאלה.

אני הולך לספר לך משהו שאת הולכת להיבהל. את יודעת, אני מטפל באבות ואימהות כאחד, אני נגד מגדריות. בא לי אבא ואומר לי: אליעזר, אני רציתי להתאבד. בגללו הוא חי. כי בתקופה שהוא היה מנהל הוא דאג לשמור קשר עם הילדים. הוא היה הולך לילדים והיה אומר לילדים: אני לא אבא שלכם, אני חבר שלכם. הוא היה מכריח ילדים לדבר עם ההורים. אבל לצערי, היום, בואו נדבר על הפיל הלבן בחדר באמת, פעם אחת נדבר על הפיל הלבן באמת. יש פנימיות טובות, אבל יש כאלה פנימיות שנוגדות כל חוזה שקיים עם הרווחה.

להזכירכם, הדיונים האלה דנו בכל מיני ועדות. אני פה בכנסת פה יותר מכל אחד וגם מחברי כנסת. דנו על הקטע של הכסף אצל אדון מיקי לוי בביקורת המדינה, הוא שאל שאלה נורא פשוטה, כמה פה ראש? כמה? אמרו לו, מעל 100 מיליון שקל לחודש.

פר ראש?

לא, אני מדבר כללי. כמה התקציב הכללי? מעל 100, 120, תוסיפי עוד 20%, 160, 140 מיליון לחודש. ואז אדון מיקי לוי, אדם יותר חכם ממני, אני פחות, אני פשוט העם, אמר: תבדקו שאולי אותו מנהל עמותה לא - - -

אני הולך לדבר על משהו יותר גרוע, על פנימיות שמקבלות תקציב מהמדינה. גברתי, חצי שנה של סקביאס. פנימייה שמנוהלת על ידי הרווחה, ושהרווחה לא תגיד לא, כולם יודעים את זה. אותה אימא מתחרפנת. ילד שנפגע בפנים, אין לו בכלל טיפול רפואי. הזנחה של שיניים. אבל מה שהפחיד אותי, באמת, ואני מסתכל פה על המדריכות הצעירות, אני מוריד את הכובע מולך ומולך, מוריד את הכובע, מה שאתן עושות בשביל הילדים האלה. אבל הפחיד אותי משהו שרושמת עובדת סוציאלית בתסקיר.

אבל אני לא בטוחה שמותר.

אין שמות, אני לא אומר שמות, אני מכיר את הנוהל טיפה יותר ממה שזה.

בסדר, רק להיזהר.

נציין כי במרכז החירום יש חלופה של אנשי צוות במשמרת כל שמונה שעות עבודה, הדבר שמאפשר למדריכים לאגור כוחות ולהצליח להכיל את המפגש עם הילדים. אני מדלג על השם של המקום. נותנים כדורים פסיכיאטריים לילדים ללא סיבה כי אין כוח אדם. אני נותן לכם פה תסקיר של עובדת סוציאלית ששלחה לבית משפט. איך זה ייתכן שבמדינת ישראל בחסות החוק, בחסות הרווחה, מסממים ילדים? גברתי, אני יכול להגיש לך את זה ותראי, מסממים ילדים.

אני אסביר לך למה אני אומר את זה. כי במקום לקחת את המדריכות המדהימות האלה, אתה רואה? את דור ההמשך האלה, ולעשות מה שאמר מבקר המדינה, תפרקו את כל הדבר הזה, קחו את הבנות האלה, שהמדינה תנהל את זה. כמו שאמרת את, כבודה, אם המדינה שולחת, שתטפל, אם לא, תקפלו את הכול, קחו כאלה אימהות. אני קורא להן אימהות, את יודעת למה? הן אימהות קטנות. אני לא אוהב לקחת כי אימא זה דבר אחד ואבא זה דבר אחד, אבל אתן אימהות קטנות. ראיתי איך שאת נדלקת בעיניים כשאת מדברת על הילדים שאת איתם שם.

אל תתנו לכל העמותות האלה לגזור קופון, די, זה דור ההמשך. ואלה יכולות להציל את דור ההמשך, אלה שהיו שמה, ואלה שהגיעו חלק מתוך הרווחה, לא על ידי עמותות או על ידי גופים זרים. כי בינינו, בואו נהיה אמיתיים, לכאורה, כל אחד יבכה.

לייזר, משפט אחרון, אני צריכה.

הביקורת שיש בפנימיות, את יכולה להגיע לפנימייה, תראי מה היה בוועדה אצל מיקי לוי, ביקורת המדינה.

קודם כול, אני אכנס, אני אראה, אין בעיה, קיבלתי.

שוטפים הכול יפה. בואו, אני אקח אתכם, אני אעביר לך חומר שש"שים שולחים לי מכל הפנימיות בארץ, מפחיד.

אוקיי.

את אישה. לצלם ילדה קטנה, שני מדריכים מצלמים ילדה בסתר? למה?

קודם כול, דברים כאלה, צריך להגיש תלונה למשטרה אם אתה מכיר.

האימא תגיש, היום האימא תגיש.

בסדר גמור. אבל באמת, אינפורמציה והכול, אין בעיה, אי אפשר לדון עכשיו פה באיזו סוגיה שלא התכוננו אליה, לא לקחנו אליה, לא עשינו. אתה רוצה להעלות משהו?

תשנו את הנושא הזה, תשנו. תעבירו את הרווחה, כמו פעם שהיה, שהסוס הזה ידהר איתם.

אוקיי. קיבלת את רשות הדיבור, כרגע הדיון הוא בנושא ספציפי. אם יש לך דברים להעביר, תעביר. אני גם עושה ביקורי פתע, אין בעיה, אבל אין לי כוונה להתייחס למשהו שאני לא מכירה. כמו שאתה יודע, אני מאוד נוקבת כשאני רואה בעיניי, ואין לי שום בעיה.

מאוד, נכון.

אני רק אשמח שנייה להתייחס.

בוודאי, וגם נועה כמובן, ואז יוסי.

לדברים שאמרת, אני שומעת את זה חדשות לבקרים ממך, לא מסממים ילדים בפנימיות, ילדים מקבלים טיפול פסיכיאטרי במרשם של פסיכיאטר מומחה כשיש צורך, לא במטרה לסמם חלילה, במטרה כמו טיפול תרופתי שהילד זקוק, למשך ההתוויה הרפואית כפי שנרשם לו. היה לי חשוב להדגיש את זה כי אני שומעת את זה המון ממך ואתה משדר פה דיסאינפורמציה.

לא דיסאינפורמציה, מה שאני מוציא לפה, שרופא רושם בביקורת אחת, סתם דוגמה: הילדה לא פסיכוטית, הילד לא פסיכוטי, אבל הילד מקבל כדורים פסיכוטיים.

אבל זה לא הדיון. רגע, לייזר, אבל אנחנו באנו בשבילם והדיון הוא למדריכים וזה דיון מעקב, הוא חשוב לי. אפרת, כמובן, תודה.

אני לא אאריך הרבה בדברים, חשוב לי אבל כן להתייחס. קודם כול ולפני הכול אני רוצה להתייחס ולומר לבוגרים שדיברו ולעובדים שדיברו ולאנשים שעושים את העבודה - - -

קודש.

אני לא אגיד בחיים עבודת קודש, העבודה המקצועית המדהימה שנעשית בהערכה ענקית ובהתרגשות מאוד גדולה על הדברים שנאמרו. ואני חושבת שכששומעים אתכם, בסוף, בסוף כשאומרים זה השכר לעמלנו, גם לשמוע את הדברים האלה ולדעת שמתפתח דור שבא להעביר הלאה את הדבר הטוב הזה שקיבל בפנימיות, זה אחד הדברים המרגשים ביותר, ואני שמעתי אתכם ולבי מתרחב.

אני מזדהה לחלוטין עם האמירה שבסופו של דבר, כולנו, זאת אומרת, אולי אנחנו מייצגים אינטרסים שונים או צדדים שונים, אבל בסוף כולם נמצאים באותו מקום מתוך הבנה ברורה שבלי מדריכים לא יכול להיות טיפול לילדים האלה ובלי המדריכים לא יכול להיווצר השינוי ולעתים הפלא הזה שאותו תיארת ואמרת שאלמלא המדריך את לא יודעת איפה את היית. אני מתחברת לזה לחלוטין, וחושבת שבסופו של דבר, הקביעות של המדריך, היכולת, הרי בסוף אנחנו מטפלים מתוך קשר, לא משנה באיזו פנימייה, ולא משנה באיזה מנהל או מאיזה שירות, בסוף, בסוף הטיפול הוא באמצעות קשר. והקביעות של האנשים האלה והיכולת של האנשים שנמצאים בשטח להחזיק את הקשרים האלה ולהמשיך לעשות אותם לאורך שנים זה הדבר המרכזי ביותר.

אני חושבת שכשאנחנו נפגשנו באותו מעון, באמת דיברנו על זה גם שם, זה היה עיקר השיחה שלנו.

נכון מאוד, וגם זה מה שאמרו לך הנערות.

נכון.

ובהקשר הזה אני רוצה לומר גם שהביקורים שאת תיארת כרגע הם כל כך משמעותיים, הם כל כך משמעותיים. הביקור של הוועדה במעון והיכולת להסתכל על הנערות האלה בעיניים, שדיברו כל כך הרבה אחר כך על הביקור של הוועדה וכל כך התרגשו.

גם לנו זה היה. אגב, גם לצוות הוועדה, אבל למי שבאים בסוף זה - - -

ממש. כשרואים בעיניים, אי אפשר להשוות את זה לשום דבר אחר.

נכון.

אני רוצה לומר שההשקעה מבחינת המשרד, הזכרנו קודם את ינון, אנחנו לא נזכיר גם עוד, אבל אני חושבת שזה ברור לחלוטין שההשקעה בסקטור הזה היא משמעותית ביותר, לא רק בהקשר של השכר, אלא גם בהקשר של ההכשרה, בהקשר של הקורסים, בהקשר של הדרך לייצר קביעות ולשמור את האנשים בתוך המערכת.

אבל בסוף גם אתכם משאירים מול שוקת שבורה. אני באמת חושבת, פה אנחנו אומרים, הרי אתם עושים מה שאפשר בעוגה התקציבית שניתנה לכם, היא לא מספיקה יותר. ולכן, את יודעת, יש פה רשויות שכשהן מגיעות, אני לא כל כך אמפתית, אני לא חושבת שזה נכון לגבי הרווחה, זה אפילו לא ממש הוגן, ובטח לא עם הקיצוץ הרוחבי שיש. איך שראיתי אותך, אמרתי לך, אני מקווה שאתן בסדר, שזה יהיה. זה פשוט לא יכול יותר לעמוד. תחשבו, במקצוע שגם ככה הוא על סף נפילה, אם עושים עכשיו קיצוץ טיפש כזה, רוחבי, זה אסון. אני מאוד, מאוד מקווה שאתם גם תדעו להסתדר ככה בפנים ושמהר מאוד יהיה איזשהו שינוי.

בסוף, הגישה שלכם היא גישה נכונה שמבינה את הכול, אבל גם ברווחה בסוף מסתכלים עם החור בגרוש בגלל הסיטואציה. אין לי האשמה, לא לדרג המקצועי בשום צורה, הבכיר, ולא לעובדות המשרד. אני חושבת שהמדינה צריכה להחליט שיש מקומות שבהם אם אין אחריות מדינה, האנשים האלה נופלים. כמו שאמרת, יכולת ממש להתרסק, כי אין גב, וזה כבר עלינו. אני פה מאשימה את המקום הזה, אני רוצה להגיד לך, ממש מאשימה אותו. באמת, אני מסתכלת עליכם, בגלל זה גם לפעמים אני אומרת, מה אתה אומר על מה שהיא אמרה? זה לא קורה פה, כי אני יודעת שאנחנו פה באיזה עמק שווה.

ויש לא פעם טענות על מכרזים, כמו שאת יודעת, עם מכרז החסות, עם השכר והכול, אבל בסוף גם הוא לסדר את אותו סכום בתוך איזושהי צורה. זה לא יכול יותר להיות ככה, פשוט לא יכול יותר להיות ככה. כי נאמר כאן בצדק, עדנה אמרה, אני לא בטוחה שאותם זיכרונות על מדריכים כאלה יוכלו להימשך תוך כמה שנים. ולא חשבתי שאני אשמע שהאוכלוסייה שהייתה בתחלופה הכי גבוהה היא האוכלוסייה הכי יציבה במקום. זה ממש אומר לנו משהו על מה שקורה.

אני רוצה להוסיף גם את יתד לפה, שלוקחת את הצעירים האלה אחר כך, לשמור עליהם. ואנחנו עם הדיור עבדנו גם עם יתד כדי להוריד את הסעיף הבעייתי שהיה בתקופת המלחמה. אני אומרת, אני כן רואה אתכם, אני רואה את הרצף של הדרג המקצועי, בסוף אני רואה איזו תמונה כוללת, ואני אומרת, המדינה לא עושה מספיק. אני אומרת לך, נועה, לא עושה מספיק.

בקיצור, יציבות המדריכים היא יציבות החניך.

כן, זה משליך המון. אבל תודה, ואנחנו צריכים לבוא לבקר, אמרנו צפון פעם הבאה?

כן.

והבטחתי לך, לעמוס.

ויש רבע שעה מפה, בקריית יובל, פנימייה שגם. מוזמנת וקל מאוד להגיע.

אני איתך, בסדר גמור. יש לי עניין, אני רוצה להספיק כמה שיותר מקומות.

אני יכולה להגיד שהמדריכה שלי ליוותה אותי לדירות של ילדים בסיכוי.

היא זאת שהסיעה אותי, היא הייתה שם, היא עזרה לי להתמקד, להתמקם במקום, היא לא עזבה אותי עד שלא הרגשתי ואמרתי לה, אוקיי, את יכולה ללכת.

משהו קטן. האמת שלפני כמה חודשים השתתפתי בכנס בוגרים של הפנימייה וישבה לידי עוד בוגרת, שכמו שמקודם אמרתי, אצלי פרשו כל ארבעה חודשים, כל חמישה חודשים, היום זה בהרבה יותר גרוע. היום, הבוגרת הזאת סיפרה, שכל בין חודש לחודשיים פרשו מדריכים, בין חודש לחודשיים. אין מדריך אחד שנשאר מעל שלושה חודשים בקבוצה שלה.

וזה אומר שהיא לא יכולה. פעם ראשונה בכל השנים שהיא הייתה, היא הייתה שש שנים בפנימייה, מגיל 12 עד גיל 18, בשנתיים האחרונות זה היה הרצף של הפרישה, בין חודש לחודשיים של מדריך. ומה תגיד לאותו מדריך, אני אוהב אותך? איך? עוד לא הספקתי להכיר אותך.

וזו היציבות וזו לדעתי השורה שאני הכי יכול להגיד, ובאמת תודה על ההסכמה.

תודה לך, אלמוג. יוסי, אם אפשר שתי דקות, כי אנחנו צריכים לסיים, בסדר? תודה.

שלום, שמי יוסי הירש, אני עבדתי 40 שנה במשרד מבקר המדינה, ובין השאר עשיתי ביקורת על רכישת שירותים חברתיים, ומספטמבר שנה שעברה אני במאהל המחאה להצלת החטופים. אני מסכים עם כל דבר שנאמר פה, יושבת הראש אמרה שהמדינה לא עושה מספיק, אני הייתי מוסיף, המדינה לא עושה מספיק בלשון המעטה.

אנחנו כתבנו מספר ביקורות על רכישת שירותים חברתיים ועל נושא ההפרטה, וגם עשינו השוואה בין מעונות ממשלתיים לבין מעונות פרטיים, ואתם תמצאו באחד הדוחות הקודמים שהגענו למסקנה שהמעונות הפרטיים עולים יותר מן המעונות הממשלתיים למרות שלכאורה הם מקבלים פחות. זאת אומרת, הם מקבלים הרבה כסף, נותנים מעט שירותים, ולכאורה ההפרטה אמורה לייעל, בסופו של דבר היא עושה בדיוק את ההפך.

מעבר לכך, יש בעיה של פיקוח, יש בעיה של פיקוח על השכר של המדריכים, של כולם. נאמר לנו בזמנו, אני לא יודע אם זה תופס היום או לא תופס, שמשרד הרווחה לא מפקח על השכר כיוון שהוא נותן את החופש לפרטיים שהם יסתדרו ביניהם, העניין של חופש העיסוק, אני לא יודע איך להגדיר את זה. זה ידוע שמשרד האוצר מתנגד לעבודה המאורגנת, והתוצאה היא קטסטרופלית.

אני רוצה להשתמש באמירה שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים, אבל הפרטים הקטנים מעידים על הדברים הגדולים, ככה אבא שלי לימד אותי. שמעתי את מיארה אומרת שיש תקציב ביגוד של 300 שקל. התייחסו לזה כאל פרט קטן, אני חושב שזה אומר הכול. זה אומר מה התקציב, מה התקצוב ואיך זה מתנהל, זו השורה התחתונה.

ואני חושב, זה כמו שאת אמרת, זה עניין של חברי הכנסת, וחברי הכנסת של האופוזיציה נמצאים במיעוט, אומנם מיעוט גדול, אבל מיעוט. אני רק רוצה להעיר, לאו דווקא לפרוטוקול, תמשכו אליכם כמה חברי כנסת מהקואליציה, תמשכו.

היינו שמחים, אתה יודע, יוסי, אבל אני צריכה לסיים.

רק מילה אחת על העניין של החטופים. אנחנו מדברים על האנשים שהם הכי חסרי ישע בחברה. זה ידוע שחוזקה של חברה נמדד לפי החולייה החלשה שבתוכה.

נכון.

החטופים הם החולייה החלשה, וזה צריך להיעשות עכשיו, ואין זמן. יש אמירה שאימא שלי לימדה אותי ברומנית שהבית בוער והסבתא מסתרקת. הבית בוער, אתם עוסקים בדברים מאוד, מאוד חשובים, אבל הם קשורים זה לזה, הכול קשור בכל. ואתם חייבים, דובר על זה שלא ישנים, אני גם עזרתי בתקופת היותי במשרד מבקר המדינה.

תודה.

תודה לך, אני מסכמת. יוסי, הדבר הכי חשוב, להחזיר את כולם, ולכן אני אמשיך אותך ואני אסכם עכשיו.

סיכום והחלטות ועדה מישיבה בנושא מצב מערך ההדרכה בפנימיות הרווחה: הוועדה סבורה שנדרש שינוי פרדיגמה בדבר ההבחנה בין מדריכי הפנימיות לבין עובדי ההוראה. יש לייצר עבורם תגמול ראוי עם אופק לקידום והתפתחות, יצירת קשר טבעי בינם לבין עובדי ההוראה מבחינת ותק, תנאים, הבנת התפקיד. מסכימה עם מה שנאמר כאן לגבי העומק של הפן האישי ואחר כך, אבל מבחינת הכרה בתפקיד. הכרה בהדרכות והשתלמויות אותן הם עוברים, וכן פיתוח וקביעת מתווה מתוקצב של מקצוע זה כפרופסיה לכל דבר ועניין. מעבר לאותן דמויות הוריות, עובדים אלו הם דמויות חינוכיות ומצילות חיים לכל דבר ועניין.

הוועדה פונה למשרד הרווחה ולמשרד האוצר לפעול בהתאם תוך יצירת התשתית, הכלים ותנאי ההעסקה המיטיבים הניתנים במדינות ה-OECD. לא צריך תמיד להמציא את הכול, לפעמים רואים מה קורה בעוד מדינות שאנחנו שואפים אליהן, בואו נהיה טיפה יותר שם.

נוכח נתוני דו"ח BDO שמצא 17% פער שנתי בין התקצוב הניתן לפנימיות לבין השכר המשולם בפועל, פער שנתי שבסך 75 מיליון שקל, הוועדה פונה למשרד הרווחה ולמשרד האוצר בבקשה להגדיל את התקצוב עבור פנימיות הרווחה ותיקון עלות השכר של מדריכי הפנימיות. מדובר בקשיי שכר המצטרפים לקשיים נוספים הגורמים לנשר גבוה ותכוף של מדריכי הפנימיות, כ-50% תחלופה שנתית, אני מסכימה עם מה שאמר אלמוג, יש מקומות שזה הרבה, הרבה יותר, באופן הגורם לחוסר יציבות חמור במסגרות שפוגע בעיקר בילדי הפנימיות שחלקם הוצאו מביתם בצו בית משפט. שוב, המדינה מוציאה, המדינה חייבת לקחת אחריות. על מדינה שמוציאה ילד מביתו מוטלת האחריות לדאוג למסגרת ראויה ומתוקצבת לילד זה.

הוועדה מבקשת ממשרדים אלו לקבע את תפקיד מדריכי פנימיות הרווחה במקביל לעובדי הוראה ולהצמיד את שכרם ועלויות השכר לאלו של עובדי ההוראה או לפחות להשוות למדריכי חסות הנוער. הוועדה מברכת על עבודת המטה הנעשית על ידי משרד הרווחה ומשרד האוצר, אך סבורה כי ניתן לפתור כבר בשנת התקציב הנוכחית את סוגיית המחסור בסך 10 מיליון שקל, בעיניי מעט, אבל אני אומרת, בואו נעבוד על זה, כדי להוציאה הפועל ולהציל מערך מציל חיים זה. אני כבר אומרת, זיו, אנחנו כחברי ועדת הכספים נגיש דיון שליש על הסיפור הספציפי הזה של העברת התקציב. זה לא קשור לוועדה, אבל קשור אלינו.

נוכח טענות שעלו בדיון, הוועדה מבקשת ממשרד הרווחה פרטים בדבר תעריף ביגוד לכל ילד, כמו גם תעריפים של מרכיבים נוספים, פנאי וכדומה, לכל ילד, בחלוקה, רק שנבין רגע איפה זה עומד. הוועדה מבקשת ממשרד הרווחה ומשרד האוצר לוודא כי תעריפים אלו יותאמו לעליות מחירים, יוקר מחיה, מבלי לקבוע תקצוב חסר בשל הסתמכות על תמיכה פילנתרופית. שאיפה יפה, לא להסתמך. זה 70% תקצוב, נכון?

הוועדה שמעה כי המחקר האחרון שנעשה בעניין מדריכי הפנימיות נעשה לפני כשבע שנים על ידי מכון ברוקדייל והעלה ממצאים הקשים, ביניהם תחלופה גבוהה וחוסר יציבות, קושי במתן תגמול ראוי, שכר נמוך שאינו תואם את תפקידם, הכשרה בלתי הולמת המשפיעה על איכות המקצוע, שחיקה פיזית ונפשית גבוהה, טשטוש גבולות בין החיים המקצועיים לאישיים ועוד. מאז נוספו אתגרים ומשברים רבים, קורונה ומלחמה בראשם.

בהתאם, הוועדה פונה לממ"מ לקדם מול המכון ובכלל, התשתיות שישנן, מחקר ייעודי בדבר מדריכי הפנימיות. טוב שהכנסת כאן תניח מחקר על סוגיית המדריכים והמדריכות בפנימיות כדי שיהיה איזה נייר לקמוס שיגזור צעדים, חקיקה, מה עשו במדינות אחרות. כמו שאמרתי, אלה דברים שאני לא מוכנה להגיד למשרד, לך תעשה, אני אומרת, אנחנו כאן חייבים לעשות ולחייב מספיק חברי כנסת לעשות ולשנות גישה, אלה החיים עצמם.

אני מודה לכם. עד החטוף האחרון, שיחזרו כולם. תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 16:00.