פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת

1

30
ועדת הכנסת
23/03/2025


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 227
מישיבת ועדת הכנסת
יום ראשון, כ"ג באדר התשפ"ה (23 במרץ 2025), שעה 12:05

1. פניית יושב ראש הכנסת בדבר הוספת ישיבת כנסת ביום ראשון והקדמת שעת ישיבת הכנסת ביום שני, לפי סעיף 19 לתקנון הכנסת.
2. קביעת סדרי דיון מיוחדים לפי סעיף 98 לתקנון הכנסת בהצעת חוק התקציב לשנת הכספים ,2025 התשפ"ה2024- (מ,(1821/ בקריאה השנייה והשלישית.
3. בקשת יושב ראש ועדת הבריאות למיזוג הצעות החוק הבאות:
א. הצעת חוק למניעת הפליה ברישוי מחמת מצב בריאותי (תיקוני חקיקה), התשפ"ה,2025– (פ)(487/25/כ,(1095/ של חה"כ מיכל מרים וולדיגר.
ב. הצעת חוק איסור הפליה ברישוי מחמת מצב בריאותי (תיקוני חקיקה), התשפ"ה2024- )פ,(5024/25/ של חה"כ יונתן מישרקי.
4. קביעת ועדות לדיון בהצעות החוק הבאות:

כניסה, הגירה ומעמד בישראל, )פ(394/25/ של חה"כ שמחה רוטמן ו- (פ(4350/25/ של חה"כ צביקה פוגל.
ב. הצעת חוק הרשויות המקומיות (ניהול סיכונים תאגידי),התשפ"ג2023- (פ,(3628/25/ של חה"כ חנוך דב מלביצקי.
<< הלסי>> 5. קביעת ועדות לדיון בהצעות דחופות לסדר היום הבאות:
א. "החרמת תפילין מתלמיד בבית הספר - פגיעה חמורה בזהות היהודית," של חברי הכנסת אושר שקלים, אברהם בצלאל, אליהו ברוכי, לימור סון הר מלך ומישל בוסקילה.
ב. "הקמת ועדת הייעול הממשלתית הישראלית," של חברי הכנסת דן אילוז, שמחה רוטמן, יצחק קרויזר, משה טור פז ועידן רול.

חברי הוועדה: אופיר כץ – היו"ר
בועז ביסמוט
משה סעדה
צביקה פוגל
שמחה רוטמן

נאור שירי
יצחק פינדרוס
חנוך דב מלביצקי
אביחי אברהם בוארון

לוי בן ברוך - משפחות החטופים

ורדה בן ברוך - משפחות החטופים

שמי קלדרון - משפחות החטופים

אייל קלדרון - משפחות החטופים

יחיאל יהוד - משפחות החטופים

חן אביגדורי - משפחות החטופים

חנה כהן - משפחות החטופים

חיים הימן - משפחות החטופים

גיל דיקמן - משפחות החטופים

יזהר ליפשיץ - משפחות החטופים

יוסף אנגל - משפחות החטופים

ענבל צח - משפחות החטופים

ארבל אסטרחן

נועה בירן-דדון

אליחי כנפו


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים


פניית יושב ראש הכנסת בדבר הוספת ישיבת כנסת ביום ראשון והקדמת שעת ישיבת הכנסת ביום שני, לפי סעיף 19 לתקנון הכנסת.

שלום, אני פותח את ישיבת הוועדה. היום יום ראשון, כ"ג באדר. לפני הנושאים, לוי בן ברוך.

שלום, אני דוד של עידן אלכסנדר שחטוף בעזה. אני רוצה לספר לכם כמה מילים על עידן. עידן נולד בישראל ובגיל חודשיים המשפחה עברה לגור בארצות הברית. עידן החליט בגיל 18 שהוא רוצה לעזוב את החיים הנוחים בארצות הברית ולעלות לארץ ישראל כדי להתגייס לצבא ולהתנדב; מתוך ערכים שהוא חונך עליהם, מתוך נאמנות, מתוך ערכים טובים של אהבת הארץ וערבות הדדית. עידן עשה את זה גם מתוך מחשבה שיש לו גב חזק, גב של המשפחה שלו, שמאוד גאה בו, וגב של מדינת ישראל, ששלחה אותו לגבול עזה. לצערנו, ב-7 באוקטובר עידן נחטף מהבסיס שלו בין ניר עוז לנירים.

האמת היא שהתלבטתי אישית אם להגיע היום למשכן הכנסת. המציאות של השבוע האחרון היא מאוד קשה. אנחנו – המשפחה שלי, המשפחות האחרות – זועקות מדם ליבנו. עם ישראל מזועזע ממה שקורה ויוצא ושוטף את הרחובות. שורדי השבי מספרים מה עבר עליהם, מה הם חוו על בשרם, את העינויים הקשים, את התחושות הקשות כשחזרו להפגיז בעבר כשהם עדיין היו בשבי, ואת היחס הנורא שהם קיבלו כשנבחרי הציבור מדברים בתקשורת ללא מעצורים.

זו המציאות הקשה שמסרבים להסתכל לה בעיניים, ונראה, לצערי, שהדברים לא מזיזים פשוט לממשלה. הממשלה ממשיכה בתוכניותיה כאילו אין עכשיו 59 חטופים וחטופות בעזה. זו תחושה קשה של אטימות, ולכן התלבטתי אם להגיע היום למשכן כנסת ישראל: האם יש בכלל מישהו שיקשיב לדברים? בסופו של דבר הגעתי. הגעתי כי אני רוצה להאמין באמת שאני יכול לדבר ללב שלכם וזה מה שאני מתכוון לעשות ולנסות.

שלמה המלך יכול לבקש מאלוהים כל דבר: הוא יכול היה לבקש כסף, הוא יכול היה לבקש זהב, הוא יכול היה לבקש תקציבים, אבל הוא בחר לבקש דבר אחד – הוא בחר לבקש לב שומע. אנחנו קראנו השבת בפרשת "ויקהל" שעם ישראל התאחד ביחד סביב בניית המשכן וכליו. בין הכלים שבמשכן גם מנורת הזהב, שמתנוססת כאן ואפשר לראות אותה במסדרונות הכנסת. הפרשה מתחילה בתיאורים רבים של האנשים שהתנדבו למלאכה הזאת. המילה "לב" מופיעה שם 14 פעמים: "כל איש אשר נשאו לִבו"; "נתן ה' חָכמה בלִבו"; "כל נדיב לב"; "כל אשה חכמת לב" "כל איש ואשה אשר נדב לבם" וכן הלאה. בהמשך הפרשה כבר לא מזכירים את הלב, עוברים רק למעשים – בניית כלי המשכן, ובאמת אין צורך לדבר שוב על הלב, כי כשהוא נמצא במקום הנכון אז המעשים זה מה שקובע. היכן שהלב נמצא, לשם הולכים המעשים.

אני שואל אתכם, נבחרי הציבור, כבוד היושב-ראש: האם הלב שלכם נמצא במקום הנכון? האם ליבם של המנהיגים שלנו, שאתם הולכים אחריהם, נמצא כעת המקום הנכון? ממשלת ישראל בחרה באופן מודע ויזום לנפץ את תהליך השבת החטופים ובכך לוותר על החטופים, לוותר על עידן. הממשלה מסרבת להמשיך במימוש השלבים הבאים של העסקה ולהשיב את עידן ואת כל החטופים הביתה. אתם יודעים להילחם, למה לא ממשיכים להילחם בחדר המשא ומתן? למה חדלתם את ההסכם שיכול היה להשיב אותם? את כולם?

עידן עלה לארץ ישראל והתנדב כי הוא הרגיש שהלב שלו כאן, בארץ ישראל. איפה הלב שלכם? אני שואל ואני לא יודע. איפה הלב שלכם? "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" – גם את זה קראנו אתמול בהפטרה, בספר יחזקאל. אני כל בוקר מתפלל שאלוהים ייתן לכם ולמנהיגים שלנו לב שומע ושתראו לנגד עיניכם קודם כול את הצלת כל החטופים, ואת עידן שלי ואת כל 59 אחינו ואחיותינו, לפני כל שאר העיסוקים והפוליטיקה. אני מבקש שתוציאו את כולם בפעימה אחת.

אמר שלמה המלך "חיים ומוות ביד הלשון" – יש לכם את הכוח, יש לכם את ההשפעה, לאמירות שלכם יש משקל גדול מאוד, גם על החטופים. כל מילה שאתם אומרים משפיעה עליהם באופן ישיר. אתם יכולים להשפיע, אתם מקבלי ההחלטות. אני מבקש מכם שהלב שלכם יהיה במקום הנכון. קודם כול תצילו אותם, את כולם. אני מבקש תגובה על הדברים. תודה רבה.

תודה. ורדה, בבקשה.

שלום לכולם. אני סבתו של עידן אלכסנדר, החטוף בעזה 534 ימים ולילות. אני לא מאמינה שאני אומרת את המספר הזה. אני לא מאמינה. אנחנו נמצאים עכשיו במשכן הכנסת. המשכן הזה, בשם שלו – זה בדיוק מה שלוי עכשיו דיבר עליו, שבנו משכן, המשכן הוא מקום מאחד לעם ישראל ואתם אמורים לאחד את עם ישראל, ולא לגרום לו לפיצול, לשנאת חינם ולכל מה שקורה עכשיו בעם שלנו. אתם אמורים לאחד אותנו, אתם הסמל שלנו, אתם נבחרי העם ואתם אמורים להיות הדוגמה לכך.

אני מתפלאת, איפה אתם? למה אתם עומדים דום לכל מה שקורה פה במדינה? למה על סדר היום לא עומדים החטופים שלנו? למה החטופים זזו הצידה ואתם עסוקים בדברים אחרים? מדוע? אני רוצה את הנכד שלי בבית. אני רוצה לראות את כל 59 החטופים והחטופות חוזרים הביתה, מי לקבורה ומי לשיקום.

העניין הזה לא פשוט לי. אני רוצה לספר לכם שביום ראשון לפני שבוע הגוף שלי נכנס לבלבול גדול בלילה. קמתי ב-2:00 בלילה מבועתת, ואני אומרת לעצמי: אולי עידן חוזר? עידן חוזר. קמתי, פתחתי את הטלוויזיה וב-2:30 אני רואה שהתחילו הפגזות של חיל האוויר על חמאס. אתם לא חושבים שזה יכול לפגוע גם בחטופים? אתם לא חושבים שזה יכול לעשות פעולת שרשרת? שמי שחי שם אולי כבר לא יהיה בחיים? אתם לא חושבים על זה שאתם פועלים כך? רק עסקה תביא את כולם. אתם חייבים לשבת עד שיצא עשן לבן מהחדר שאתם יושבים בו ושתהיה עסקה.

שלב ב' הסתיים עוד לפני שהוא התחיל, מדוע? אתם חייבים שביבי נתניהו ראש הממשלה ישב על העסקה הזאת – שלב ב' – ויוציא את כולם בבת אחת. שתהיה אחדות בעם. אנחנו לא רוצים לפצל את המשפחות, שיהיה כעס בין המשפחות. אנחנו רוצים את כולם בבית עכשיו, שתעשו פעולה לכולם, תוציאו את כולם הביתה.

אני מבקשת ופונה ללב שלכם, תפתחו את הלב ותסירו את כל הקליפות מהלב. יש לכולנו לב רחום והלב הוא במרכז הגוף. אני מקווה ומתפללת שאתם באמת תסירו את כל הקליפות ותוציאו אותם, ובעזרת השם שתהיה סיעתא דשמיא ושתהיו שליחים טובים לעם ישראל.

ביבי נתניהו, אני רוצה להודות לך ולא להודות לטראמפ, ולא להודות לנשיא אחר שמוציא את החטופים הביתה. אנחנו רוצים להודות לראש הממשלה שלנו, שככל משפחה תעלה לבמה ותודיע: אנחנו מודים לראש הממשלה שלנו ולא לראש ממשלה של מדינה אחרת. תודה רבה.

תודה. ענבל, בבקשה.

האמת שאני רוצה להראות לכם את אביתר וגיא, אביתר דוד וגיא גלבוע דלאל. כך הם נראו עד ה-7 באוקטובר, חברים הכי טובים מגיל שנה וחצי. ב-22 בפברואר הם נראו כך. אני פה בשבילם, אני פה בשביל עוד 57. טל חזר והיה איתם בשבי. הוציאו אותם ואמרו להם: הינה, גם אתם, אבל רק הראו להם את החברים שלהם חוזרים הביתה, את עומר וטל. 22 בפברואר, לפני חודש ויום, כך הם נראו, אני לא יודעת איך הם נראים עכשיו ואם הם נראים בכלל, כי החלטנו לפתוח במלחמה על הראש שלהם ועל הגב שלהם. קודם כול החזרת 59 חטופים. זה היה הדבר הכי חשוב. קודם כול חטופים ורק אחר כך מיטוט חמאס. אין לזה סדר, זה הסדר הנכון. החזרת חטופים קודם כול.

אני רוצה להכיר לכם את אלקנה: אלקנה, היום בן 36, יש לו ילד בן ארבע, ראם, אתמול אשתו רבקה נאמה בכיכר, איחלה "מזל טוב" לאהוב שלה, יום הולדת שני שהוא מציין בשבי. אז התחלנו מלחמה על הגב של אביתר ושל גיא ושל אלקנה ושל ענבר – 59 חטופים. אוי ואבוי לכולנו אם הם לא חוזרים. אבל זה לא רק אנחנו, אוי ואבוי לנו, כיוון שרק אנחנו פה ואנחנו הרוב, אני לא מבינה מה חשבתם ומאיפה חשבתם, אבל ורדה, כנראה שזה לא היה מהלב כשהם החליטו להתחיל אש על חשבון הגב של 59 חטופים ובני המשפחות שלהם.

אתם מתבקשים להגיע לכיכר או לבגין במהלך השבוע הקרוב. יש דבר כזה שנקרא עוטף קריה. אנחנו ישנים שם באוהלים, וזה, אני בטוחה, לא משתווה לחוויה שטל עבר בשבי, או שארבל עברה בשבי, אבל אנחנו שם, ואתם מתבקשים גם להיות שם ואז להבין את המשפחות. לפגוש את המשפחות – את עינב שעדיין שם, ואת ענת, אימא של מתן השני, משפחות שנמצאות והיקירים שלהן עדיין בעזה.

אנחנו – אני, חן, גיל, מירב, יזהר – לא אמורים להיות פה כביכול. המשמרת שלנו, כביכול, הסתיימה. היא ממש לא, 59 חטופים יחזרו ואז המשמרת שלנו תסתיים. אתם תוכלו להעביר לכם פה את החוקים שלכם, אנחנו לא נפריע. אבל אני לא מבינה למה אנחנו פה ואנחנו לבד, משפחות חטופים וארבעה חברי כנסת. זו הצורה שלנו, כך אנחנו נראים. במה היינו קודם? בתכנון ובנייה של משהו? אתם רוצים לתכנן ולבנות משהו? תחזירו חטופים, כי שיקום לא יהיה פה ולא נבנה שום דבר עד שהם לא יהיו פה. לבנות ולהיבנות זה לא הסיפור, זה אחר כך. קודם כול החזרת חטופים, קודם כול סגירת מעגלים של כל המשפחות, אם זה החיים לשיקום והחללים לקבורה.

לא נעים לי להגיד, אבל הדבר שאני הכי מחכה לו זה להיות בהלוויה של הילדה שלהם, להיות בהלוויה של איתי ושל תמיר, של עופרה ושל גדי ושל ג'ודי. להמשיך? כי הרשימה פשוט ארוכה מדיי. של אביב ושל טל, של עוז – הרשימה היא ארוכה, וזה רק החללים. אנחנו רוצים לראות את החיים שחוזרים לפה, חוזרים לפה ומשתקמים.

אני ראיתי בעיניים שלי את גדי מוזס ולא האמנתי,איש בן 81. אני זוכרת שעמדתי ליד יחי, היינו בהלוויה של ליפשיץ – מישהו מכם היה שם? רק לדעת – ואמרתי לו: אני לא מאמינה שהאיש בן 80 ובסוף הוא זה שישקם את ניר עוז, לא ניר עוז תשקם אותו. זה היה נס גלוי לראות אותו, אבל יכול להיות שזה היה גם עניין של ימים עד שגדי היה חוזר אלינו בארון. יחד עם גדי, קרוב אליו בגיל, עמירם קופר, עמירם חלל, נעלם להם, ויתרנו על עמירם? כי אני לא ויתרתי, אני מקווה שגם אתם לא.

אני רוצה לראות את ורדה מחבקת את עידן; אני רוצה לראות את עומרי מחבק את לישי ואת עלמה ואת רוני; אני רוצה לראות את אמה ויולי לראות עם דוד, כמו שאנחנו זכינו שנווה ויעל יחבקו את טל; גלי וזיוי, יש לי חלום לא לפגוש את מכבית יושבת על רצפה, מכבית זו דודה שלהם, אם יש מישהו שלא מכיר. יש לי חלום לא לשבת איתה במשמרת 101. אנחנו משאירים אותם מאחור. במקום שהדבר הכי חשוב יהיה להחזיר אותם, אנחנו מתעסקים פה בשטויות. אין דבר חשוב יותר מהחטופים, ואין ימין ואין שמאל, יש ישר, והישר זה הם. זה על כולנו, אבל זה בעיקר על כולכם, להחזיר אותם הביתה. תודה.

תודה. שמי קלדרון, בבקשה.

אני דודו של עופר קלדרון שהושב מהשבי. ברשותכם, אני אצטט את דבריה של נועה עידן בן עזרא, אחותו של צחי עידן, הדברים נאמרו אתמול בכיכר החטופים: "אני צחי עידן, ב-7 באוקטובר פרצו אליי הביתה מחבלי חמאס ונחטפתי לעזה. אפשר היה להציל אותי בהמשך הפסקת האש הראשונה, אבל הוחלט לחזור ללחימה. כאשר השובים שלי הבינו שצה"ל מתקרב הם רצחו אותי. זה עלול להרוג את החטופים שנותרו מאחור. למשפחתי, חבריי ועמי זו בקשתי וצוואתי. אני ננטשתי מושפל ומפוחד וחזרתי ללא רוח חיים, אבל ישנם במנהרות אחים שלי שעדיין חיים, אל תרשו לזה לקרות גם להם. אל תעצרו, המשיכו במאבק להשיב את החטוף האחרון. אין לנו ארץ אחרת, ואחרת אין לנו ארץ".

הוא נרצח, ועוד 40 נרצחו, כשהם בשבי. אנחנו יודעים בוודאות שפעולות צה"ל בשוגג פגעו בשבויים, בחטופים. אנחנו לא רוצים שזה ייקרה שוב. אנחנו לא רוצים שמישהו ייפגע, אם זה החיים ואם זה הנרצחים שאנחנו לא יודעים אם ימצאו אותם עוד. אני חושב שזו דרישה לגיטימית של העם, לא רק של משפחות החטופים. גם אנחנו יכולנו לשבת בבית כי אנחנו מסודרים, עופר בבית, אבל לא כך, ואנחנו אומרים את דברינו לא רק כמשפחות חטופים, אלא כחלק מעם ישראל, וזה צריך לבוא תיקון.

אני הולך עם חולצה של מתן אנגרסט. מתן, חייל צעיר, בחור שהבין – שימו לב – בדיוק מה המשימה שלו. הוא, עם טנק אחד, טנק בודד, הוא וכל הצוות שלו נלחמו. הם ידעו שיש אזרחים מאחוריהם. הם לא ויתרו. נלחמו. לדאבוננו, מתן היחיד ששרד. אבל גם כשאני אומר "שרד", הוא נפצע קשה, התעללו בו. ראיתם את התמונות שלו – אני לא יודע אם כולם ראו, אבל לפחות הן פורסמו, ולא כל הדברים שעשו לו פורסמו כי חגי, אביו, לא היה מוכן שכולם ייראו את מה שהוא ראה, ורק הוא מהמשפחה ראה.

יש שם חבר'ה צעירים, אם זה חיילים ואם כאלה שרצו לחגוג במסיבה, ואלה אזרחים שלנו, לא משהו עב"מי, אלה אזרחים שלנו, שבמו ידי האחראים לכך – אם זה המדיני ואם זה הצבאי – הם צריכים לדאוג להשבתם כל דקה. אנחנו רואים את אלי שרעבי, איזה איש. כמו שהוא חזר, וראיתם איך הוא חזר, נסע כבר פעמיים לארצות הברית, נותן כל כולו כי הוא יודע בדיוק מה יש שם. לא ייקרה שיסחטו אותנו ויובילו אותנו לפילוג פוליטי כי זה לא פוליטי. השבת החטופים זו משימה לאומית, זו משימה בדרגה הגבוהה ביותר, אם זה ביהדות ואם זה בישראליות. אנחנו קיימים בזכות הדברים האלה.

כבוגר בה"ד 1, השיעור החשוב ביותר שקיבלתי הוא לא להשאיר אף אחד מאחור. לזה נצמדנו. הערבות ההדדית. לכן גם אנחנו פה. יש כאן משפחות חטופים שהיקירים שלהן חזרו, אנחנו ממשיכים. כולנו צריכים לבוא לזעוק את זעקת העם, לא רק זעקת המשפחות. כולנו צריכים לקבל החלטות נכונות ולא להסיט לדברים אחרים. כבר לא מדברים על החטופים, דוחים ישיבות כשהחטופים צריכים להיות על סדר היום והם לא. גם כשהיה הסכם, והיה צריך להמשיך את ההסכם, מי שחתם עליו לא מוכן לקיים אותו. זכרו שזה התפקיד שלכם כנבחרי ציבור, אנחנו נמשיך בתפקיד שלנו.

אייל, בבקשה.

יום 534. אני אייל קלדרון, בן דודו של עופר קלדרון, הוא חזר אלינו מהגיהינום אחרי 484 ימים. אני רוצה להתייחס לשבוע כבר שבו אנחנו נלחמים ולא במקום הנכון. במקום להילחם בחדר על מנת להציל את האנשים האלה, 59 אנשים – כי יש עובדות: מעל 150 חזרו בהסכם, שמונה אנשים חזרו בחילוץ, 41 נהרגו ונרצחו בגלל לחץ צבאי, אלה העובדות, אף אחד לא יכול להתכחש אליהן, אף אחד לא יכול להגיד שהן לא נכונות. שבוע שלם אנחנו חוזרים לסכן 59 אנשים, אלה שחס וחלילה יירצחו ואלה שייעלמו.

אני פונה גם כאן לדרג הצבאי. אני אדם שומר חוק, אני קצין, סרן במילואים, לעולם אני לא אקרא לסרבנות – גם לא עכשיו – מעולם לא קראתי, אבל לדרג הצבאי, לרמטכ"ל, למפקד פיקוד דרום, לכל המטכ"ל, אני אומר: האחריות והדין יהיו עליכם אם חס וחלילה שיערה תיפול מראשו של חטוף או חטוף שייעלם ולא נמצא אותו, חטוף חלל, אתם לא תוכלו להתחבא מאחורי הדרג המדיני.

מפקד פיקוד דרום, שלפני שבוע התחלף, בטקס ההחלפה קצת התבלבל כי הוא מיקם את מטרות המלחמה בסדר קצת הפוך – קודם החטופים, אחר כך מיטוט חמאס. אני את בה"ד 1 סיימתי לפני 21 שנה, הוא עשר שנים לפניי, אז אולי הוא התבלבל ושכח, אבל לצה"ל יש ערכים. הערך הראשון הוא דבקות במשימה וחתירה לניצחון. את הערך הזה כצבא, לא כפרטים, צה"ל לא קיים ב-7 באוקטובר. אבל את הערכים הבאים בתור – את הרעות, השליחות, חיי האדם – לפחות את זה הצבא צריך למלא. כשהרמטכ"ל ומפקד פיקוד דרום בישיבות הקבינט לא אומרים לראש הממשלה: ראש הממשלה, תדע שבהחלטות שאתה מקבל בימים האלה אתה מסכן את חיי החטופים, את היעלמותם של החללים, הם פושעים וחוטאים למטרה, לאתוס הישראלי, לערבות ההדדית, לסולידריות.

כשאני אומר את זה ואני מצביע על הדרג הצבאי שחייב לדעת את זה ולשים את זה מול העיניים שלו, אני כמובן מכוון גם אליכם, חברי הכנסת, בועז, צביקה, אופיר. אתם לא תוכלו להגיד: זה לא אנחנו, אנחנו לא בקבינט. לא תוכלו. אחרי 534 ימים לכל אחד ואחד מכם יש אחריות אישית, ודם חטופים שיישפך יהיה גם על הידיים שלכם, כי אתם עמדתם מנגד ולא דרשתם לקיים את ההסכם. אתם לא תוכלו להתחמק מזה, ואתם תצטרכו לשאול את עצמכם טוב טוב: האם עשיתי כל מה שאני יכול על מנת להחזיר את האחים והאחיות שלנו לכאן?

אתם יודעים, המשפחה שלי, המשפחה שלנו – יש פה הרבה משפחות מהעוטף – מתי הייתה רקטה ראשונה מעזה? מישהו זוכר? 2001. 24 שנים שהמשפחה שלי, כל המשפחות מהעוטף זועקות: די עם הטפטופים, די עם הבלונים, מספיק. ואתם התעלמתם, במקרה הטוב יצאנו לאיזה סבב וסיימנו אותו. אז עכשיו, עכשיו הדבר הכי חשוב זה לחסל את חמאס, מה שלא עשיתם 24 שנים? עכשיו, על חשבון החטופים, זה הדבר הכי חשוב? לא להציל חיי אדם? לא לקיים את הערבות ההדדית? את הסולידריות? את האתוס הישראלי שבלעדיו אנחנו לא יכולים לחיות פה? זה הדבר הכי חשוב?

קודם החטופים, אחר כך חמאס. תחזירו לפה את האנשים שבלעדיהם לא תהיה פה מדינה. את חמאס אנחנו נחסל, כולנו רוצים – קודם החטופים. אתם עכשיו, ברגעים אלה, מסכנים אותם. עוד מחבל, קצין שטח שם, שחוסל היום, אז יבוא מחבל אחר ויחליף אותו, את החטופים שלנו אי-אפשר יהיה להחליף.

תסתכלו עמוק עמוק לתוך הלב שלכם, ותשאלו את עצמכם את השאלות האלה: האם עשינו הכול כדי להחזיר אותם? 534 ימים. תסתכלו לילדים שלכם בעיניים כשהם ישאלו אתכם מה עשיתם כדי להחזיר אותם. לסיים את המלחמה כרגע, להחזיר אותם ואחר כך לטפל בחמאס. מה שלא עשיתם 24 שנים, אל תתחילו לעשות עכשיו, לא על חשבונם.

שלום, שמי יחיאל יהוד, אבא של דולב, זיכרונו לברכה, שהיה חבר בכיתת הכוננות בניר עוז ונהרג בבוקר ה-7 באוקטובר, באקט האחרון של הקרב, עם תמיר הדר ואביב אצילי, שגופותיהם מוחזקות עדיין בידי חמאס. עד שארבל חזרה לא חשפנו את העובדה שדולב היה חבר בכיתת הכוננות מטעמים מובנים. יש לנו עוד שני ילדים במשפחה המורחבת שלנו שם – דוד ואריאל קוניו. אריאל הוא הבן זוג של ארבל ודוד בעלה של שרון, שחזרה מהשבי. שתי פדויות השבי, כמו שאתם רואים פה בשלט שארבל עיצבה, שזועקות להחזיר את אהוביהן ושתיהן לגמרי במאבק. כמו שאמרתי: אלה הילדים שלנו, האחים שלנו, האחיות שלנו, הם אלה שלמעשה ביבי מחזיק בשבי בעזה כבני ערובה להישרדות הממשלה שלו. הם נתונים עכשיו לעינויים, לרצח ואף להרג בשוגג על ידי הצבא, שיצא למלחמה בהוראת ביבי.

אנחנו שומעים את שר הביטחון עם איומים ריקים מתוכן על זה שייפתחו שערי הגיהינום והם יקבלו מכה, זה לגמרי ריק מתוכן. כולנו יודעים את זה, וגם אתם, במיוחד אתם, שאתם חשופים יותר מאיתנו לדוחות המודיעין, יודעים שאלה סתם דברי רהב. איזה מהלך צבאי חדש הצבא יכול לבצע שלא בוצע עד כה? הכול פקה פקה.

מצד שני, גם אני שואל את עצמי, וגם המשפחה המורחבת שלי, המשפחה של בני הערובה – ושימו לב, אני קורא להם בני ערובה, ב-7 באוקטובר הם היו חטופים, מ-8 באוקטובר הם בני ערובה, בני ערובה לחיי המחבלים, ובהמשך הבנתי שהם בני ערובה להישרדות הממשלה. אני שואל: מה הבעיה להגיע להסכם לשחרור בני הערובה עם החמאס, הרי הוא ממילא ייתן לנו סיבה לחזור ולהילחם?

כשאני רואה איך שביבי והקבינט מנהלים את המשא ומתן – כמובן הם אלה שמנהלים אותו – עם חמאס כאילו שמדובר בישות מדינית שמחויבים לה; כאשר אני שומע שרים שאומרים לי: שמע, אנחנו לא נוכל מהתנאים של ההסכם לחזור ללחימה, אני אומר: סליחה, לא מבין, למה לא תוכלו? מה יותר מחייב מההסכם שלכם עם האזרחים שלכם שנמצאים שם, האזרחים שנמצאים כבני ערובה? הוא ההסכם הקובע ולא ההסכם שלכם עם חמאס. אתם הרי יודעים טוב מאוד שישראל תוכל לצאת למלחמה שוב פעם. אתם יודעים את זה בעצמכם. אבל מתוך האיומים של בן גביר וסמוטריץ' אתם לא מצליחים לעשות את הדבר הנכון, לא מצליחים כי לא רוצים.

למעשה השרים – אני מדבר איתם כבר 16 חודשים – איבדו כל עמדה עצמאית. אתה יושב ורואה אנשים שמילאו תפקידים במשק, בפוליטיקה, בשב"כ, היו שרים כאלה ואחרים, והם איבדו כל עמדה עצמאית. כולם הפכו להיות "יסמנים". אתה שואל אותם שאלות, גם כשאתה יושב מולם באחד על אחד, הם חוששים לענות לך, והם יודעים שאני לגמרי דיסקרטי, אני לא מוציא כלום. זה מה שהשאיר לי את כל הדלתות פתוחות לאורך כל התקופה. הם לא עונים לי. הם למעשה זרקו את הערכים של מצוות היהדות, הערכים של הערבות ההדדית של הישראליות, זרקו את זה לפח. איבדו, באמת, כל צלם אנושיות, ישראליות, אני כבר לא יודע איך לקרוא לזה.

וכאשר אני שומע שר בקבינט, שרק חזר עכשיו – חשבנו שהחטופים יחזרו אבל הוא חזר – בן גביר, אומר: אני דואג לאלה שיירצחו בעתיד, אני דואג לאלה שייחטפו בעתיד, אני אומר לעצמי: הוא שר בממשלה, מה, הוא לא סומך על מערכת הביטחון שתדע להגן ועל שכמותנו מפני חטיפות, מפני רצח? הוא למעשה מביע סוג של אי-אמון במערכת הביטחון. גם לנו יש ביקורת על מערכת הביטחון, זה ברור לגמרי. אבל מה, יש לנו צה"ל אחר? שב"כ אחר? מוסד אחר? מה יש לנו?

אני יודע בוודאות עליי, על משפחתי, אני חושב שגם עם על משפחות אחרות, שאנחנו גם בהמשך החיים שלכם נמשיך לרדוף אחריכם. אתם לא כל החיים תהיו שרים וחברי כנסת. הידיים שלכם מגואלות בדמם של אלה שנרצחו. האחריות, האשמה להפקרה, היא גם עליכם. אנחנו לא נניח לכם. אנחנו לא נניח לכם לשכוח את האשמה הזאת שיש עליכם. אבל כמו שנאמר פה על ידי ורדה, אנחנו יותר מנשמח לבוא ולהודות לכם. יותר מנשמח לבוא ולהודות לכם אם אתם תיקחו את המצפון שלכם ותפעלו לפיו ותבינו שמה שנדרש פה עכשיו זה קודם כול להביא את הילדים, את האחים ואת האחיות שלנו.

לסיום, ברשותכם, אני רוצה להשמיע את הזעקה של ארבל ושל שרון שתביא לכם לידי ביטוי הזמרת אסתר עופרים בשירה "התשמע קולי". כשאתם שומעים אותה, תשמעו את ארבל, תשמעו את שרון כשהן פשוט מדברות לאריאל, מדברות לדוד.

חן, בבקשה.

תודה, אדוני היושב-ראש. שמי חן אביגדורי, אשתי שרון ובתי נעם נחטפו ב-7 באוקטובר והוחזרו במסגרת העסקה הראשונה. שמעתם פה הרבה דברים שמדברים על סולידריות. יש בשולחן הזה יותר חברי משפחות חטופים מאשר חברי כנסת. יש בשולחן הזה, בצד הזה, יותר סולידריות מאשר בצד הזה. אני אנסה להסביר. כשאנחנו הולכים לכנסת, כשאנחנו הולכים לכיכר, אנחנו רואים את זה מול העיניים, אדוני, כל יום, כל פעם, כל חיבוק של יחי, שקבר בן אחד, אבל הוציא ילדה אחרת, עם אנשים שעדיין שם, אתה רואה את זה בעיניים. כשאני פותח ערוץ הכנסת, אדוני, וערוצים אחרים, אני רואה – אתה עדיין יושב-ראש סיעה?

כן.

אני רואה את הסיעה שאתה יושב-הראש שלה מדברת במונחים של "אנחנו והם", "אנחנו והם", "אנחנו והם". כולם. יש לך דיבור עם חברי כנסת? יש לך דיבור עם אנשים? אני לא רוצה להזכיר שמות. אני למדתי מדע המדינה, קצת קראתי ז'בוטינסקי, קצת שמעתי על בגין, ממתי הליכוד הפך להיות מפלגה ששמה את הדווקאיות בראש מעייניה? מה זה? למה ה"אנחנו והם", "אנחנו והם" כל הזמן? אנחנו ואנחנו. אתה חושב ששאלתי את יחי מה הוא הצביע? אתה חושב ששאלתי את רועי ברוך מירושלים, אח של אוריאל ברוך, חלל חטוף, מה הוא הצביע? מה אכפת לי?

תגלו סולידריות, אני אומר לך, אופיר. אם קשה לכם, אם אתם לא יודעים איך, אם איבדתם את הדבר ואתם נאחזים הזה בפלגנות – לא אתה, אבל אנשי הסיעה שלך ואתה יודע בדיוק על מי אני מדבר – נאחזים בדווקאיות הזו, ב"הם ואנחנו", בדווקנות, שלח אותם לקורס סולידריות. קורס הסולידריות נפתח כל יום בשעה 10:00 בבוקר בכיכר החטופים. בואו לחדר המשפחות, למרות שהן לא משפחות, נראה לכם מה זה סולידריות. אתם לא יודעים? נלמד אתכם.

במסגרת הסולידריות הזאת, אתמול, דורון שטיינבכר, שהייתה 417 בשבי, אחרי ששחררו את אשתי ואת הבת שלי, דיברה אתמול בכיכר לצד אנשים שעדיין מחכים. היא אמרה כך: ביום חמישי, ב-30 בנובמבר 2023, נאמר לה שהיא הולכת הביתה. 2023. אחרי כמה שעות אמרו לה: לא היום, מחר. היא לא ישנה כל היום מרוב התרגשות. הבוקר שלה נפתח בהפגזות ובהבנה שהיא לא חוזרת הביתה. מהיום הזה ועד שהיא שוחררה, היא הייתה 417 ימים בשבי, כי ממשלה ישראל ויתרה עליה, כי ממשלת ישראל החליטה לחזור ללחימה. זה סיבה ומסובב. אין פה ויכוחים.

מה חושב אדוני, מה חושב עידן, או דוד, או אביתר, כשהוא שומע "אוטוטו אתה עוזב"? הם יודעים שיש עסקה, הם שומעים את השקט, הם רואים אנשים זזים. אנחנו גם יודעים, אביתר וגיא היו במעמד, ראו את עומר משתחרר, סגרו עליהם את הדלת – זה החמאס עשה; וסגרו עליהם את העסקה – זה ישראל עשתה. אז הם שומעים הפצצות והם יודעים שהם לא שם. ואחר כך אני ממש ממש מתחנן שהם לא שהם לא שומעים חדשות, כי אז הם שומעים ורואים את חברי הסיעה שלך מתעסקים בפלגנות של "אנחנו והם", מסמנים אנשים, צובעים אנשים בצבעים של "אנחנו והם". הם שומעים שהדבר הכי חשוב לממשלה עכשיו זה להחזיר את השר להפקרה לאומית לממשלה כדי שיהיו אצבעות, כדי שיעבור תקציב, כדי שהממשלה תשרוד. מה אתם חושבים, שאנחנו מפגרים? אנחנו רואים את זה.

דוד, ואריאל, ואיתן, וטל, ועומרי לא יכולים להיות מגש הכסף עליו מושתת כל רעיון הביטחון של מדינת ישראל. זה מה שאתם אומרים לנו. "בלי להיכנס עכשיו, לעולם לא נמוטט את חמאס". מה זה אומר? שהאנשים האלה הם-הם האנשים, שגם כך מופקרים כבר כל-כך הרבה ימים, הם אלה שיעמדו בינינו לבין מיטוט חמאס. זו האסטרטגיה של ממשלת ישראל. אנחנו רואים את זה ברחובות, אדוני; אנחנו רואים את זה ברשתות, אדוני; אנחנו רואים את זה בחדשות ואנחנו רואים מי עושה עבודה של סולידריות ומי עושה עבודה של איחוד.

יושב פה בן אדם ואני רוצה לצטט בדיוק מה שהוא אמר, וגם מה שאייל אשל אמר – אייל אשל איבד את הבת שלו, רוני אשל, התצפיתנית, שצרחה את החיים שלה שבועיים לפני וארבעה שבועות לפני וכולם שמו עליה פס. וכל מי ששם עליה פס, מרמת ראש המחלקה עד רמת ראש הממשלה, צריך לעוף הביתה. אני לא מגן פה על אף אחד. אייל אשל וגיל דיקמן כבר אומרים יומיים: אם כבר חזרנו ל-6 באוקטובר, תחזירו כבר את אלה שמתו. אבל את זה אתם לא מסוגלים לעשות. לפלגנות אתם מסוגלים, ל"אנחנו והם" אתם מסוגלים, לחלק פה אנשים ולצבוע אותם פוליטית. אני היום לא הורשיתי להיכנס, אדוני, לכנסת עם חולצה, שאתה יודע מה היה כתוב עליה? 7.10, 6:29, זהו. באימא שלי, תשאל את כולם. 7.10, 6:29. למה? "זה פוליטי". מה פוליטי בלעמוד מול הפרצוף של כולם ולהזכיר להם איפה התחיל כל הבלגן?

גם את השלט הזה לא הסכימו שאני אכניס.

זה פוליטי, יחי.

חטופים זה פוליטי.

אתה מגזים, יחי.

עוד מעט גם לא ייתנו להכניס את השלט הזה.

נו, ברור. ורדה, עוד מעט את לא נכנסת, לא השלט.

הפרצופים שלנו עוד מעט יהיו פוליטיים, אנחנו. אופיר, תאמין לי, אין לי שום געגועים למשכן הזה. אני, אם אתה מחזיר את החטופים מחר, אתה לא רואה אותי כל החיים שלך. אני לא נהנה, הם לא נהנים. לבוא לכנסת זה לא חוג, זה לא משהו למלא את הזמן. אלה אנשים שרוצים להסתכל בעיניים של יושב-ראש מפלגת השלטון ולהגיד: תעשה משהו. משהו.

אין כבר מה להגיד. אני רק רוצה להגיד עוד פעם, ותעביר את זה בבקשה, כי אני יודע שיש לך קו ישיר לראש הממשלה ולנו אין. אנחנו כבר חודשיים מבקשים בשם מטה החטופים פגישה עם ראש הממשלה, לא קיבלנו אותה. ביום שלישי ביקשנו מכל מי שמכיר אותו, לא קיבלנו פגישה עם ראש הממשלה. אני בטוויטר יושב על גיא לוי ועל כל מיני אנשי לשכה וכותב לו: היי, גיא, מה העניינים? אתה יודע למה הוא הגיב? גיא לוי, דובר הליכוד, עבד ביום שבת בערב, אתה יודע מה היה חשוב לו? לדבר על מה גיא פלג אמר על נתניהו, כן ארדואן לא ארדואן. על זה היה לו זמן לעבוד, לדובר הליכוד. לעבוד במה שהוא צריך לעבוד לא היה לו זמן. הינה, זו הפלגנות, זה ה"אנחנו והם".

אז כשגיא לוי, דובר הליכוד, אומר: תראו מה הוא אומר על ההוא וכו'; אני מגיב לו: אהלן אחי, מה העניינים? – כי אני ביחסי דיבור איתו – דיברת כבר עם ראש הממשלה על פגישה, שהוא צריך לפגוש לא אותי, את 59 המשפחות שהחיים של האנשים שלהם ביד שלו? לזה היה לו זמן? לא. להתאפר, לצלם, לצלם עוד פעם, לעשות חזרות, לכתוב, להחזיר את הכתיבה. אני איש טלוויזיה, אני יודע כמה זמן לוקח לעבוד, לבן אדם הכי מוכשר בעולם, להפיק את סרטון הקונספירציות שהפיץ ראש הממשלה – שאני לא נכנס איתך לכן נכון או לא נכון – את הסרטון הזה לקח שעתיים להפיק. בלנקו אני אומר לך. לא היו לו את השעתיים האלה כדי לפגוש 59 אנשים שהחיים שלהם או הכבוד שלהם תלויים בו? זה סדר העדיפויות?

אני מבקש מגיא, ואני מבקש גם ממך, כי לכם יש יחסים עם ראש הממשלה, אנא תעשה הכול כדי שתהיה פגישה עם ראש הממשלה. אני אומר לך משימה ספציפית, לא "תביא אותם", שום דבר, תדאג לפגישה. יש מצב? אני שואל.

אני אעביר את המסר.

תודה.

חן, אתה זוכר שראש הממשלה שלוש פעמים בשבוע ליד הכיכר? אולי נזמין אותו לבוא אלינו.

זה גם רעיון טוב, הוא גם יכול לקפוץ. יש אבטחה. בואו נהיה פיירים, הזמנתי את ראש הממשלה לכיכר החטופים אלף פעם, אנחנו יודעים שהוא במשפט שלו מטר משם אלף פעם. בואו לא נהיה תמימים, יש אבטחה, לא יכול להגיע. יאללה, יש אבטחה, אנחנו נגיע אליו מתי שהוא רוצה. בבקשה תעביר לו את המסר. אנחנו שבוע כמעט אחרי התחלת המלחמה, אנשים לא ישנים בלילה מפחד קיומי ליקיריהם, או לעובדה שהם יאבדו שם אם הם כבר הוכרו כחללים. בבקשה, תעביר את המסר, אנחנו מבקשים פגישה עם ראש הממשלה.

חיים, בבקשה.

זו ענבר, ענבר היא אישה, אישה שלא השתחררה בפעימה ההומניטרית. יחד עם ענבר יש את ג'ודי ואת עופרה. ב-15 בדצמבר 2023, כשהודיעו לי שענבר נרצחה, קיבלתי את הידיעה הזאת, למה? כי האמנתי במערכת. האמנתי במערכת ואמרתי: אם קבעו שענבר לא בחיים אז כנראה שהיא לא בחיים. לאט-לאט התחילו להצטבר לי ספקות. היום אני צריך את הוודאות כדי לדעת שענבר לא בחיים.

למה אני צריך את הוודאות הזאת? כי אני רואה את כל הטיפול, איך שהדברים נעשו, באלו סלקציות, על איזו שיטה – בשיטת הסלמי – בחרו חטוף אחד שישתחרר על פני חטוף אחר, כשלאו דווקא בהכרח הקריטריון היה נכון, כשלאו דווקא בהכרח זה שיצא בפעימה הראשונה הוא זה שהיה בסיכון באמת על פני האחר שהותירו אותו מאחור, שהוא יכול להיות זה שיאבד את החיים שלו ולא ישרוד. לכן קיננה בי המחשבה: אולי הוציאו את ענבר מחוץ למשחק שיהיה להם יותר קל? הרי לעשות סלקציה מ-22 או 24 חטופים זה הרבה יותר פשוט מאשר לעשות סלקציה מ-59 חטופים, אז עיגלו פינות. אולי ענבר פצועה באמת? אולי היא פצועה קשה? אבל קל יותר להגדיר אותה לא בחיים ולהוציא אותה מהמשחק.

אני אומר אני לא מקבל את הקביעה הזאת שענבר לא בחיים. בהתחלה קיבלתי את זה ולאט-לאט קינן בי הספק. איבדתי את האמון במערכת. מבחינתי, ענבר בחיים, וככזו אני מצפה שיתייחסו אליה. וכשיש עסקה, וענבר היא אישה, היא הייתה צריכה לצאת. מבחינתי ענבר היא לא חלוטה, מבחינתי ענבר חטופה בדיוק כמו כל חטוף שנאבקים עליו וכך צריך להתייחס אליה. ענבר צריכה לצאת. אם תהיה עסקה של חיים, מבחינתי ענבר בחיים. אני צריך את הוודאות שענבר לא בחיים. אני כבר לא מאמין לקביעה שענבר לא בחיים.

ראיתי באיזה שיטה נבחרו 33 החטופים. האם אתה יכול להגיד בוודאות ש-33 החטופים היו אלה שצריכים להשתחרר? האם הם היו בסיכון ודאי? לא. אני יכול להגיד לך בוודאות שהיום יש חטופים שנמצאים במצב הרבה יותר קשה, ובכל זאת בחרו 33 חטופים מסוימים. אני לא מאמין כבר למערכת, לא מאמין לשיטה, אבל מה לעשות שכשעובדים בשיטת הסלמי צריך לבחור. באותה מידה יכלו לבחור את אלה שנחטפו עם ג'ינס כחול ולהיות שלמים עם זה. לבחור 33 חטופים שנחטפו עם ג'ינס כחול. אני מטיל ספק בזה שקבעו את המוות של ענבר ואני צריך את הוודאות שענבר לא בחיים.

אני רוצה להוסיף שזו לא רק המשפחה שלי. מתוך החללים, יותר ממחצית, לא מאמינים לקביעה שלכם, של מדינת ישראל. האמון בינינו לבין מדינת ישראל נסדק ב-7 באוקטובר, שלא לומר נעלם לגמרי. אני בכלל לא מאמינה במדינה. בכלל לא. תגידו לי יום, אני אצא לבדוק שזה באמת יום וזה לא לילה. לא מאמינה לכם יותר בכלל, אבל בכלל.

תקעתם לנו סכין בגב פעמיים. פעמיים הפקרתם את ענבר שלנו: פעם ב-7 באוקטובר, כשהיא הופקרה על ידי מדינת ישראל, ואני לא נכנסת כרגע למי אשם – ממשלת ישראל, הצבא, השב"כ, זה עוד ייחקר, יוסקו המסקנות, מי שאשם ישלם, אבל ישנה עובדה, ענבר הופקרה על ידי מדינת ישראל ב-7 באוקטובר, הופקרה בעסקת הנשים שוב. כשכל הנשים הצעירות יצאו, ענבר לא יצאה, ג'ודית לא יצאה ועופרה לא יצאה. שלוש נשים שנשארו מאחור. מישהו יודע את זה? אתה ידעת את זה שהאישה הצעירה ביותר נשארה בעזה? ידעת את זה? אני שואלת אותך.

את אמרת את זה פה.

חוץ מזה ידעת את זה?

לא.

איך לא ידעת שנשארה אישה מאחור? איך לא ידעת שנשארו שלוש נשים מאחור? אני לא מאמינה לכם שענבר שלנו נרצחה, אבל בואו נצא מנקודת הנחה שכן, האם אחרי הירצחה היא כבר יוצאת ממועדון הנשים? לא הבנתי, היא ארנבת? מה היא בדיוק היום?

אני הולכת לבית העלמין, אני מסתכלת על המצבות, חד-משמעית, לא כתוב "גופתי", כתוב "ילדתי", כתוב "אשתי", כתוב "אשת חייל", כתוב "האישה". איך העזתם לקחת לה את התואר אישה? איך העזתם למחוק אותה? יותר קל לכם לקבור את ענבר בעזה מאשר להחזיר אותה לפה. כדי לקבוע מוות של בן אדם צריכים להתקיים שני פרמטרים: מוות מוחי או מוות לבבי. מי קבע? היה שם רופא שבדק את ענבר שלנו? לפי מה קבעתם שהיא לא בחיים? לפי סרטון שרואים אותה? אנחנו ראינו את הסרטון הזה. רואים אותה מובלת פצועה קשה מאוד לתוך עזה. מי קבע שענבר נרצחה? אני רוצה לשמוע, לפי מה קבעתם שענבר נרצחה? לפי מה קבעתם לא להוציא אותה ועוד שתי נשים בעסקת הנשים? איזו סלקציה עשיתם פה? איזו סלקציה?

אם ענבר לא בחיים נקבור אותה, ניתן לה את הכבוד שמדינת ישראל לא נתנה לה; ואם היא בחיים, נעשה מסיבה שלא נראתה כמוה פה. איך אני בשבילך? אבל את זה אנחנו נקבע רק אחרי שענבר תחזור לפה, לא לפני. לא לפני. אין שום זכות למר בנימין נתניהו, ראש הממשלה שלי, לקבוע שענבר לא יוצאת או כן יוצאת. על סמך מה? מה קורה פה במדינה? אני רוצה לדעת, מה קורה פה?

רק זה שהוא חושב שהוא אלוהים, שהוא לוקח החלטות כאלה.

מה זה? מי אלוהים לקחת על עצמו את הסמכות לקבוע: אתה יוצא ואתה נשאר? הפקרתם 59 חטופים עם שיטת הסלקציה שלכם כשאתם ידעתם, ואני חותמת לכם שידעתם, שעסקה שנייה לא תצא לפועל. ידעתם את זה יפה מאוד מלכתחילה. ידעתם שאתם מוציאים רק 33 חטופים וחוזרים למלחמה. הראיה הפשוטה היא שאת כל המחלוקות כבדות המשקל השארתם לפעימה השנייה. כשאתם ידעתם שזה לא יעבור את חמאס, כי חמאס דבק מהתחלה בעמדתו שאנחנו יוצאים מהרצועה ורק אז הוא מחזיר לנו את כל החטופים.

אז אני אגיד לך מה השיטה, חנה: הם מנקים את המצפון שלהם בזה שהם מראים לך שהם שחררו 33 חטופים, בזה שביבי עולה ואומר: תסתכלו על חצי הכוס המלאה. אז אני אומר לו: יש פה כישלון טוטאלי, מספיק שיישאר חטוף אחד בעזה, אחד, זה כישלון בהחזרת החטופים, הוא לא יכול להתגאות בזה, בטח ובטח כשיש 59 חטופים.

יותר חטופים חללים יש שם מאשר חיים כיום. קבעתם שהם חללים לפי ממצאים – אני לא יודעת איך קבעתם את זה. ממש לא יודעת. חלטתם את ענבר אבל אני יודעת שחליטה יש רק בתה, לא בבני אדם. לא מקבלת את זה, תחזירו לי את ענבר. אני רוצה לראות אותה. אני רוצה שמישהו יקבע אם היא חיה או לא חיה באמת. באיזו מדינה אנחנו חיים? מה זה, העולם השלישי? לא הבנתי לאן הגענו. לאן הגענו פה? לפי מה אתם בוחרים מי ישתחרר ומי יישאר שם? לחללים לא מגיע לחזור? לא הבנתי.

מה זה שמר בנימין נתניהו, ראש הממשלה שלי, אומר: למקסם את החיים? מי גרם למוות של הבת שלנו? מי? מי בדיוק רצח אותה? אני רוצה להבין מי גרם למוות של הילדה שלנו, אם היא באמת נרצחה. מי גרם לזה? היא נכנסה לעשות קרטל סמים בתוך עזה? איך היא נרצחה? היא נרצחה בתוך השטח הריבוני של מדינת ישראל ואני צריכה לבוא לפה ולהתחנן לקבל אותה חזרה. אתם לא מתביישים. אין לכם בושה בפרצוף. אני צריכה לבוא לפה לקבל ילדה חזרה כשאתם, במשמרת שלכם, הפקרתם אותה? איפה המצפון שלכם? איפה היושרה שלכם? איפה נשמע דבר כזה? אני צריכה לבוא להתחנן לקבל את הילדה שנרצחה בגללכם. בגלל מי היא נרצחה? אני רוצה להבין.

בגללנו, כן.

אז איפה היא? איפה הילדה שלנו? מי מחזיר אותה? אני רוצה לשמוע מי מחזיר אותה. מתי מחזירים אותה?

טוב.

לא, אל תגיד לי "טוב", אני רוצה לשמוע. לא יתכן שאני לא אשן בלילה כבר שנה וחצי כשאתם יושבים פה ומתעסקים ברומו של עולם. לא יתכן דבר כזה.

חנה, את רוצה לדעת מה זה רומו של עולם? חנה, תקשיבי, "החרמת תפילין מתלמיד בית הספר, פגיעה חמורה בזהות היהודית", של חברי הכנסת אושר שקלים, אברהם בצלאל, אליהו ברוכי, לימור סון הר מלך ומישל בוסקילה, זה רומו של עולם. הזהות היהודית שלנו זה 59 חטופים ולא שום דבר אחר, ואתם מתבלבלים ואתם טועים.

שלא תחשבו שתגידו שהילדה שלנו נרצחה ואנחנו נשב בשקט ונקבל את זה. לא יהיה יותר, אני אומרת לך. אנחנו בחרנו בכם, אנחנו, המשפחה שלי, בחרה בכם, שתגרמו לרצח של הילדה שלנו וגם לא תחזירו אותה לקבורה. אם היא נרצחה, אני לא יודעת, אני לא סומכת עליכם כבר. הותשנו כבר מכם, אני לא צוחקת. שנה וחצי אנחנו לא עובדים. שנה וחצי אין לנו חיים. אמא של ענבר כבר לא חיה. היא כל היום שוכבת במיטה עם כדורים. ראית אותה פה? האבא, אני צריכה לגרור אותו לבוא לפה, הוא לא רוצה לבוא לפה בכלל. תראה לאן הבאתם אותנו. הקרבתם את המשפחה שלי גם, לא רק את ענבר. גם המשפחה שלי הקרבתם. גם המשפחה שלי חטופה בעזה. כולנו חטופים בעזה. עוד מעט פסח, אתם תחגגו כרגיל.

לא, חנה, אני רק רוצה להגיד לך שאני לא מגיע לפה לא בגלל שאין לי כוחות. הכוח להילחם על הבת שלי יהיה עד יומי האחרון, עד שהיא לא תהיה פה אני לא אעצום את העיניים שלי. אני לא מגיע לפה – לפעמים אני אומר: מה, אני נוסע מפה ו? לא יודע, לפעמים אני מרגיש כאילו שיש פה דינמיקה של שיח אילמים-חירשים. אני אומר דברים, לפעמים אני חושב מה אני אגיד יום לפני, מגיע עם מיטב המסרים, ועוד פעם יש איזו דינמיקה, רטוריקה כזו שחוזרת על עצמה, ושום דבר לא משתנה. שום דבר לא משתנה. לפעמים יש לי תחושה שזה נופל על אוזניים ערלות, או שלחלק זה כן נוגע ללב אבל הם פוטרים את עצמם בזה שהם אומרים: אנחנו גם כך לא בקבינט, אנחנו לא משפיעים, לא שום דבר, ההם מעדיפים לברוח לדברים הקטנים, כמו מה שאמרת – מה זה היה, הוועדה? אני לא יודע.

תפילין.

תפילין וכאלה. זה הכי נוח לא לנגוע בדברים המהותיים והכואבים. זה מעין דרך לנקות את המצפון: אני לא בקבינט אז אני לא יכול להשפיע. אבל לכל אחד מכם יש יכולת השפעה גדולה, יש לכם יכולת השפעה גדולה על מה שייקרה.

כולנו לא נתעייף, נמשיך לבוא.

למה הילדה הצעירה שלנו לא יצאה מעזה? אתה יכול להסביר לי?

זה לא יכולת השפעה, זו חובת השפעה. זה בדיוק מה שאמרנו, זו חובת השפעה. האחריות היא גם עליכם, לא רק על ראש הממשלה. האחריות שלכם היא להציב לראש הממשלה את הגבולות ואתם לא עושים את זה. אתם פשוט לא עושים את זה.

יום האישה היה, אפילו במילה אחת לא הזכרתם כשהיה יום האישה את שלוש הנשים שנשארו בעזה מאחור. יש פה הרבה נשים בכנסת, אף אחת לא הזכירה את זה. שלוש נשים שנשארו בעזה לא מעניינות אף אחד, למה? הן יכלו להיות האימא של כל אחת מכן, או הסבתא של הילדים שלכם, היא יכלה להיות הבת שלכם, זה מעניין אתכם? לא מעניין. זה לא מעניין. אני סיימתי.

אני מבין שאין לכם תשובת לחנה אז אני אטול את רשות הדיבור שהענקתי קודם ליחי.

אני נותן לך.

תודה. תודה לחבר הכנסת כץ וחבר הכנסת פוגל שנמצאים כאן. איפה חבר הכנסת ינון אזולאי? וחבר הכנסת מישל בוסקילה? חבר הכנסת בועז ביסמוט היה כאן ויצא, למה הוא לא כאן?

הלך לאכול.

חבר הכנסת עמית הלוי, חבר הכנסת ווליד טאהא, בועז טופורובסקי, אחמד טיבי, ארז מלול, משה סעדה, עודד פורר, אריאל קלנר, משה רוט, שמחה רוטמן – קואליציה ואופוזיציה – איפה הם?

לא בעזה.

שעה אנחנו מדברים כאן, בועז ביסמוט היה ויצא, איפה כולם?

ומשלמים להם משכורת.

איפה הם האנשים האלה? יכול להיות שהם לא רוצים להיות כאן כדי לא לשמוע את המשפחות? יכול להיות שהם שמים כאן אנשים שהמטרה שלהם היא להגיד מתי מסיימות המשפחות את הדיון כדי שיחזרו לכאן ויצביעו על מה שבאמת חשוב להם?

מגן אנושי.

האם אפשר לבקש מהם להגיע הנה ולשמוע מחדש את המשפחות מספרות את השעה האחרונה?

לא לכל דיון מגיעים כל חברי הכנסת.

הבנתי, אבל כשאנחנו נצא ונסיים, רק אתם תישארו פה, שניכם?

אם לא יבוא מישהו מהאופוזיציה, כן.

אם לא, אבל בסבירות גבוהה אולי דווקא כן יבואו, נכון?

לא יודע.

מתי יוצאים לפגרה?

עד 2 באפריל.

זאת אומרת שממש תוך שבוע-שבועיים אתם כבר יוצאים מחדש לפגרה. אני אגיד לך מה, חבר הכנסת אופיר כץ, היינו בדיון הזה, זו כבר אולי פעם שלישית שאנחנו מנהלים אותו, לגבי הפגרה, כי פשוט יש עוד ועוד פגרות בזמן שחטופים נמצאים בעזה. בפגרה הראשונה כרמל עוד הייתה בחיים, בפגרה השנייה כבר לא, בפגרה השלישית 59 חטופים עדיין בעזה, ובכל פעם אתה מסביר לי שיהיה קל יותר להעביר עסקה כשתהיה פגרה, כי אז אין כנסת והממשלה לא מתעסקת בענייני כנסת, אי-אפשר להפיל אותה, כל מיני דברים כאלה, ואנחנו קונים את ההבטחות הריקות האלה - - -

אני אמרתי שיותר קל בפגרה?

כן, כך אתה אמרת לנו כשניגשת אלינו סתום הדיון, כשהמצלמות היו כבויות - - -

יותר קל להעביר עסקה בפגרה? אני יודע להגיד מתי יותר קל או יותר קשה להעביר?

הסבירו לנו, בין השאר אתה - - -

לא, אני לא, אין סיכוי שאמרתי דבר כזה.

מצוין. האם קשה יותר להעביר עסקה בזמן פגרה?

אני לא יודע, אני לא חשוף - - -

יופי, אז יש לי נתונים סטטיסטיים.

זה יהיה חוסר אחריות להגיד כזה דבר - - -

אתה צודק, אתה יודע למה? כי 534 ימים אנחנו במאבק הזה, שתי עסקאות נחתמו, עסקה אחת נחתמה במהלך חודש נובמבר 2023, עסקה שנייה נחתמה במהלך חודש ינואר 2025. לא כאן ולא כאן הייתה פגרה. לא הייתה. אז אולי כדאי שתפסיקו להוציא את עצמכם לחופש ותתעסקו בלהוציא לחופש 59 חטופים כדי שתוכלו באמת להסתכל בעיניים של הציבור? הרי זאת הסיבה שאין פה חברי כנסת, הם לא רוצים להסתכל לנו בעיניים. זאת הסיבה שהם מתחמקים מאתנו במסדרונות. הם לא רוצים לתת דין וחשבון. לכן הם נאחזים בכל דבר כדי שהם יוכלו לצאת לפגרה ולא להיות פה, שאנחנו לא נהיה פה.

אנחנו נהיה פה, אגב.

אנחנו הולכים להיות כאן. אגב, חלק מחברי הכנסת גם הולכים להיות כאן. חבר הכנסת צביקה פוגל הולך לקיים את דיוני הוועדה שלו גם בפגרה. אני במקרה יודע. זה דבר שהוא עושה.

הוא עושה תמיד.

חברי כנסת נוספים אחרים לא יהיו פה. אתם כל הזמן אומרים לנו: "הם כן יהיו פה" – הם לא. גם לא תהיה עסקה, כי עסקאות לא נחתמות בזמנים כאלה וזה בדיוק החשש שלנו. אתה יודע מה עוד החשש שלנו? חששות שמתאמתים. ויטקוף התראיין רק לפני כמה ימים ואמר את האמת. גם הוא וגם דעת הקהל בישראל רוצים את החטופים בבית, אבל – כך הוא אמר – נתניהו בניגוד לדעת הקהל בישראל ומעונין בדברים אחרים. מיטוט חמאס, חשוב מיטוט חמאס, מאוד חשוב.

הוא אמר עוד משהו, כנראה שכחת. הוא אמר שזה לא שהוא לא רוצה להחזיר אותם, הוא מאמין שבלחץ צבאי, כך נחזיר את החטופים.

הבנתי, אז אם אתה רוצה להזכיר לי את המשמעות של לחץ צבאי אז אני יכול להראות לך את התמונה של בת דודה שלי שנרצחה בגלל לחץ צבאי. אתה לא צריך להזכיר לי מה המשמעות של לחץ צבאי ולא לאף אחד מכאן.

אם אתה לוקח ציטוט, תיקח את כל הציטוט.

אני לוקח את כל הציטוט, החמרת את הציטוט. החמרת אותו. הלחץ הצבאי מסכן חיי חטופים.

41 אנשים, זה לא אומר לכם משהו?

הוא לקח חלק מהציטוט, זה לא מה שהוא אמר.

עשיתי הנחה לראש הממשלה עכשיו.

אתה אמרת עכשיו, אתה אמרת.

זה דיון אחר.

לא, זה הדיון היחיד.

אתם הייתם בהלוויה של כרמל? מישהו מכם?

יותר טוב שלא היו. לא הוזמנו גם. שלא תוזמנו לאף לוויה יותר.

מיטוט חמאס – אתם יודעים מתי נתניהו הבטיח למוטט את חמאס? 3 בפברואר 2008. הוא הצטלם בצומת אשקלון ואמר שאנחנו נשלים את המלאכה ואנחנו נמוטט את חמאס. 16 שנים חלפו. אביתר דוד היה בן 8, עכשיו הוא בן 24. הוא יצטרך לחכות עדי שהוא יהיה בן 40 בשבי כדי שתמוטטו את חמאס? לא, כי גם אתם יודעים שאי-אפשר למוטט את חמאס כל עוד יש שם חטופים.

צה"ל עשה עבודה מדהימה, במשך שנה וחצי לקח מחמאס כמעט כל מה שהיה לו, חוץ מדבר אחד: כלי הנשק הסודי של חמאס, הקלף האחרון והכי משמעותי שיש לו – חטופים. כל עוד יש חטופים בידי חמאס לא תמוטטו אותו, וגם אתם יודעים את זה.

אתם תמשיכו להילחם לנצח, כי נראה לכם שאנחנו נשכח לכם את הפדיחה של ה-7 באוקטובר, שלא רציתם להכניס את חן אביגדורי עם התזכורת לפדיחה הזאת. אז, א', אנחנו לא נשכח; ב, אנחנו, וגם החטופים שבעזה, יודעים שאתם מפקירים אותם שם. זה לא רק בניגוד לדעת הקהל בישראל ולא רק בניגוד לעמדה של טראמפ ושל ויטקוף, ולא רק בניגוד לערכים ולמוסר, זה בניגוד למה שאתם בעצמכם אומרים, כי אתם יודעים שלא תמוטטו כך את חמאס. כמו שנתניהו אמר ב-2008 שאנחנו נשלים את המלאכה ונמוטט את שלטון חמאס ידע. 16 שנים יחלפו, 32 יחלפו, 400 שנים יחלפו, לא מוטטתם ולא תמוטטו את שלטון חמאס.

להחזיר חטופים אפשר. כמו שעופר חזר, וכמו שארבל חזרה, כמו שטל חזר, ואופיר, כמו שאלי שרעבי. יש שם חטופים שעדיין מחכים שיחזירו אותם. אין לך מה להגיד למשפחה של ענבר הימן? בצדק אין לך מה להגיד, כי גם אתה יודע שאפשר היה להחזיר אותם ושזו הדרך היחידה למוטט את חמאס. קודם להחזיר חטופים ואז למוטט את חמאס.

אבל במקום זה אתם מתעסקים במשכן הזה בכל הדברים האחרים. אתם מעדיפים פוליטיקה על חיי אדם, אתם מעדיפים פוליטיקה על החזרת החטופים. לכן כל סדר היום פה, שאליו חברי הכנסת כן יגיעו, זה הפוליטיקה, זה ההפיכה המשטרית, זה הדחות למיניהן. אלה דברים שאנחנו, תאמין לי, לא רוצים להתעסק בהם. זה לא מעניין אותנו. אנחנו פה בשביל החטופים. אבל אתם שמים את זה על סדר היום ואז עפים לפגרה.

עם ישראל בז לכם, לכולכם, בז לשקרים שלכם, ולפוליטיקה הקטנה שאתם עושים, וגם לניסיונות שלכם לצבוע אותנו פוליטית, זה לא עבר לידנו. שטיפה שקרתה בשבוע ומשהו האחרונים, מאז שאיזה בורג הסתובב והחליטו שמחזירים את ההפיכה המשטרית. מרגע שהתחלתם לעשות פה פילוג שוב, יצאתם למלחמה ובו זמנית עבדתם בפילוג העם ובפיצולו. ואז אתם פונים אלינו, אל המשפחות, ואומרים שאנחנו מפצלים את העם. אנחנו פה בשביל האחים והאחיות שלנו שבעזה ואתם פה כדי לסדר לעצמכם חופשה ואז לעוף מכאן, ולחזור כשהכנס ייפתח שוב כדי לעשות עוד פוליטיקה.

בספרי ההיסטוריה יזכרו אתכם ככנסת הכי עלובה שהייתה כאן בזמנים הכי קשים וקריטיים וכואבים. בזמן שכולנו מדממים, אתם שוטפים את הידיים בדם של החטופים ושל הנרצחים של ה-7 באוקטובר. הכתם הזה לא יימחה.

זה בידיים שלך, חבר הכנסת אופיר כץ, יותר מאשר של אחרים. אנחנו יודעים מה התפקיד שלך; אנחנו יודעים מה הנגישות שלך; אנחנו יודעים מה אתה יכול לעשות; אנחנו יודעים שאם אתה מחליט שלא יהיה פה שום דיון בכנסת עד שחותמים על עסקה ומחזירים את החטופים, לא יהיה פה שום דיון בכנסת עד שחותמים על עסקה ומחזירים את החטופים. אם אתה רוצה להגיד לי שזה לא יעזור אז יש לי חדשות בשבילך, גם אתה יודע שזה הדבר היחיד שיעזור, כי הדבר היחיד והסיבה היחידה בגללה חטופים עוד לא חזרו זו פוליטיקה. כשאתה עובר הלאה, אומר "כן, תודה רבה", וממשיך לסדר היום, אתה משאיר אותם בעזה.

הדבר הראשון שעופר אמר לנו כשפגשנו אותו היה שהוא מרגיש בגידה. הוא מרגיש בגידה ב-7 באוקטובר והוא מרגיש בגידה ש-484 יום לקח להוציא אותו מהגיהינום הזה. 59 אנשים עדיין נבגדים בכל רגע ורגע ומי שבוגד בהם זה אתם, כשאתם מתעסקים בכל דבר שלא קשור ללהוציא אותם משם. אתם בוגדים בעם שלכם. זה לא יימחק לעולם. אתם רק יכולים להתחיל לנסות לתקן, אין לכם משהו יותר טוב לעשות. לא נשכח ולא נסלח.

יוסף, בבקשה.

אני מוכרח להגיד שזו הוועדה השישית שאני מדבר בה היום, ממוצע חברי הכנסת המשתתפים בוועדות הוא 2-1.5. יש ועדות שבהן היה רק יושב-ראש, שלוש ועדות. כך אתם נראים, כך העיסוק שלכם, אני לא יודע במה אתם עוסקים.

534 ימים עברו מאז האסון הנורא שהביא עלינו הארגון שטופח וגדל בעזרתו האדיבה של מר הפקרה וצוות עובדיו המסורים בלשכתו. 59 ישראלים שנחטפו באותו יום נורא, עדיין שם, בידיו האכזריות של הארגון שמר הפקרה וחבריו לממשלה טענו כבר כמה פעמים במהלך הימים הארורים שהוא חוסל. ממשלת ישראל בראשותו של מר הפקרה הפסיקה לפעול למען החזרת החטופים, שעל פי המידע הקיים, 24 מהם עדיין חיים.

ישנם נושאים הרבה יותר חשובים לעסוק בהם בימים טרופים אלה, כמו פיטורי ראש השב"כ והיועצת המשפטית, ההפיכה המשפטית והמשטרית שתרסק את החברה הישראלית, חלוקת משאבי המדינה למקורבים לצלחת, הצלתו של מר הפקרה מהמשפט שנדחה עוד ועוד כי אין לנאשם זמן להגיע לדיונים, או הניסיונות למנוע לחקור את הקשר בין האויב קטר ללשכתו, אירוע המכונה קטרגייט, ופתיחת מלחמה חדשה ללא תוחלת וללא יעדים המסכנים את החטופים שעדיין חיים.

ומה עם 59 החטופים? כלום. ואתם, חברי הכנסת מהקואליציה, נותנים יד לכל הטירוף הזה שפוקד אותנו ומסייעים להרחיק את הפעילות להחזרתם של החטופים החיים להבראה והמתים לקבורה מכובדת, כפי שכל אחד מכם היה רוצה לעשות עבור בן משפחתו. התשובה שקיבלתי מכמה מכם, שזה לא עניינכם אלא עניין הקבינט, לא מקובלת כלל. אתם לא עציצים, כפי שהתבטא מר הפקרה בסרטון שהפיץ בערב שבת.

חברי הכנסת, שמענו את הקריאות הנואשות של החטופים שחזרו לאחרונה מהשבי, כמו קית' סיגל ואלי שרעבי. האם מי מכם ביקש להיפגש איתם? לשמוע ממקור ראשון על מה שעברו בגיהינום וללמוד מעט על מה שעובר על החטופים שעדיין חיים שם במנהרות הארגון שחוסל כבר? אלי שרעבי, שאחיו יוסי נהרג מאש כוחותינו וגופתו עדיין שם בעזה, התקבל בכבוד על ידי הנשיא טראמפ יחד עם כמה מהחטופים והחטופות שחזרו, התקבל בכבוד אצל ראש ממשלת בריטניה, התקבל ונאם נאום מרטיט ומרגש במועצת הביטחון של האו"ם, וכאן, בארץ שלו – כלום. האם זה נראה לכם הגיוני?

ב-3 באפריל 2024, לפני כמעט שנה, אחרי 180 יום, אמרתי כאן, בכנסת, בין היתר את הדברים הבאים: "השבוע הצהיר ראש הממשלה שהוא עושה הכול לשחרור את החטופים. כבודו, אם לא הצלחת לשחרר את כולם אחרי 180 ימים, אולי אתה לא מסוגל, ואולי כדאי לתת למישהו אחר לנסות?" השבוע, אחרי 530 ימים, אמר השליח ויטקוף: "הציבור בישראל רוצה את החטופים בחזרה, נתניהו הולך נגד הרוח הציבורית". כמה שהוא צודק. נתניהו מקבל מכם גב לא להחזיר את כל החטופים. כנראה שהוא פוחד ממשהו, ואתם, חברי הקואליציה, משתפים פעולה עם הנורא מכל. מה קורה כאן? מתי ייפול האסימון, אצל חלקכם לפחות, ותתחילו גם לשאול איך הגענו עד הלום? ומה הלאה? ומתי?

יום חמישי התקיימה ישיבת ממשלה בהשתתפות 33 שרים, במקום לדבר על החטופים, דיברו על להוציא את ראש השב"כ מעבודתו. ראש השב"כ שלח לפני הישיבה מכתב מפורט מאוד עם הרבה מאוד נושאים, אף אחד מ-33 השרים שהיו שם לא שאל שאלה, לא ניסה להבין משהו ממה שקורה, כולם כגוף אחד הרימו את היד להעיף אותו. אני מקווה שבג"ץ ימנע את זה. תודה רבה.

תודה. אחרון הדוברים.

לא פשוט, האמת, לא פשוט גם להיות בפוזיציה הזאת, אחרי הרבה הרבה זמן שהיינו במצב קשה. החזירו 33 חטופים, שזה נתן לנו רוח במפרשים, וחתמו בצורה מסודרת על עסקת שלושת השלבים, שזה נתן לנו מחשבה שימצאו את הדרך לעבור לשלב שני. אבל השיח היום, ההתלהמות, הפילוג, זה מה שהפחיד אותנו, גם ב-7, גם ב-6 באוקטובר.

אני לא בא להגיד שתותחים רועמים זה האויב של החטופים כרגע. הדרך שבה זה קורה זה האויב, הדרך. שמעתי אנשים מאוד מאוד אינטליגנטיים שאומרים שכרגע, במצב שנקלענו אליו, חזרה ללחימה זה הסיכוי של החטופים. יכול להיות שהם צודקים, אבל לראות ישיבה כמו הדחת רונן בר, כשאף אחד לא שואל שאלה, בן אדם שאחראי לכל מה שקרה פה מה-7 באוקטובר, כולל מה שקרה עד ה-7 באוקטובר, כנ"ל רמטכ"לים שנכנסים חזיתית ברמטכ"ל, חזיתית בראש השב"כ, חזיתית באנשים, בצורה לא ממלכתית, וזה נמשך גם עכשיו. מפלגים אותנו. אנחנו לא שייכים לאף אחד. אני לא שייך לאף מפלגה, לאף אחד, אנחנו שייכים לאנשים שמודאגים האם קבלת ההחלטות במדינת ישראל היא נקייה. האם היא מתקבלת רק בגלל צרכים פוליטיים או שיש צורך לאומי גדול וכולם משנסים אליו מותניים.

אתם עכשיו, במה שקרה פה בימים האחרונים, ומה שקורה גם ברחובות, השד הזה – ידענו שהוא יכול לצאת. היכולת להוציא אותו אולי משרתת משהו, היא פוגעת בנו, בעם ישראל. היא נראית רע כלפי חמאס. חמאס, שרואה את ההדחה של ראש השב"כ, חמאס, שרואה אותנו רצים ברחובות ומשסים אחד בשני, חמאס, ששומע את הדיאלוג פה, זה אותו חמאס שניצל את זה ב-7 באוקטובר, כשהוא ראה אותנו כך ובדק אותנו. אנחנו חוזרים ונותנים לו לידיים את כל מה שהוא רוצה, בלי קשר ללחימה, בלי קשר לחטופים. פשוט עיוורון מוחלט. חוסר יכולת להבין שאחדות זה משהו אסטרטגי של מדינת ישראל.

זה כמו ביצה שאתה לא יכול לפוצץ אותה, רק אם אתה בא מנקודה חלשה. אנחנו חושפים עכשיו את החולשות שלנו מול הצבא, חושפים אותן באחוזי ההתנדבות למילואים, בחולשות, בזה שאנחנו מרסקים אנשים שנתנו את כל החיים שלהם למדינה הזאת, גם אם הם כשלו ב-7 באוקטובר. חושפים אותן בזה שרק הם אשמים, ואנחנו לא שומעים שום דבר – ותידום הכנסת. אין פה אחד שאומר: אני אחראי, אני עשיתי ואני אתן את הדין. כמו ראש השב"כ, כמו הרמטכ"ל, כמו רבים אחרים בצבא, רק רבים אם זו ועדת חקירה ממלכתית או ועדת חקירה משפטית או של הממשלה.

מהמקום הזה אנחנו משדרים פה חולשה. חולשה מול כל האויבים שלנו, חולשה כלפי החברה. זו פשוט בושה, כי אנחנו פה כדי להיות מאוחדים. באופן אישי, האחדות הייתה משהו שגרם לרסן הרבה דברים שרוצים להגיד ולהתנהג בצורה ממלכתית, ופה פרצתם את הסכרים, פרצתם את הסכרים במו ידיכם וכרגע אותם 59 שבפנים רואים מה קורה פה. הם נמקים שם, כשהם רואים איך אנחנו מתנהגים. חמאס עולז כשהוא רואה איך שאנחנו מתנהגים, ולא מהפצצות שהוא חוטף, שאני בטוח שכואבות לו, אלא מזה שהוא רואה שהוא מצליח לפרק אותנו. הוא רצה את זה לפני זה – תורת קורי העכביש הייתה לנגד עיניו – ואנחנו נותנים להם היום תחמושת.

פשוט להתעשת, לחזור לממלכתיות. דיון – שיהיה ענייני. לא יכול להיות שמדיחים את ראש השב"כ ואף אחד לא שואל שאלה, חוץ מאשר להמליץ, ולספר, ולהאשים ולקרוא לו ברמה מסוימת אפילו בוגד כי הוא זה שלא העיר את ראש הממשלה. בעדינות אני אומר: בחיאת רבכ, אנחנו אנשים רציניים. מסתכלים על הסיפור הזה, משתדלים להיות מאופקים, אבל יש גבול לטרלול, וכרגע כל אחד יכול לשים את הגבול שלו לטרלול ולאפס את כל הוועדות האלה, שיתנהגו בצורה ממלכתית, יוציאו החלטות שיש בהן היגיון, גם אם נסכים לא להסכים, שייראו ממלכתיות ומכובדות.

כרגע הפילוג מגיע מלמעלה. הממשלה מפלגת את העם בדרך שהיא מתנהלת, לא בהחלטות. יכול להיות שלהילחם כרגע זו ההחלטה הכי נכונה שיש ברגע זה, אבל הדרך שהיא מתנהגת מורידה את הביטחון, מורידה את היכולת להאמין במה שעושים. כמות הרעשים שנכנסו סביב החטופים היא כזו שבאמת לא שומעים אותנו. פשוט הכול רעש. הדחות, עשיות, האשמות, בגידות, קטרגייט, תראו כמה רעש יש לנו מסביב שהפך לעיקר והחטופים הלכו אחורה, וזו תעודת עניות לכולנו. תודה רבה.

תודה. אנחנו נצא להפסקה ונמשיך.

(הישיבה נפסקה בשעה 14:32 ונתחדשה בשעה 14:37.)

פניית יושב-ראש הכנסת בדבר הוספת ישיבת כנסת ביום ראשון והקדמת ישיבת הכנסת ביום שני לפי לסעיף 19 לתקנון הכנסת. בהתאם לסעיף 19(א)(1) לתקנון הכנסת, מבקש יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת אמיר אוחנה לקבוע ישיבה נוספת של הכנסת ביום ראשון, כ"ג באדר התשפ"ה–23 במרץ 2025, בשעה 21:00, וכן להקדים את ישיבת הכנסת ביום שני כ"ד באדר התשפ"ה–24 במרץ 2025, לשעה 11:00. מי בעד?

הצבעה

הבקשה נתקבלה.

אושר.




קביעת סדרי דיון מיוחדים לפי סעיף 98 לתקנון הכנסת בהצעת חוק התקציב לשנת הכספים ,2025 התשפ"ה2024- (מ,(1821/ בקריאה השנייה והשלישית

קביעת סדרי דיון מיוחדים לפי סעיף 98 לתקנון הכנסת בהצעת החוק לשנת הכספים 2025, התשפ"ה–2024, מ/1821, בקריאה השנייה והשלישית.

"החלטת ועדת הכנסת
בדבר סדרי דיון מיוחדים בקריאה השנייה והשלישית
בהצעת חוק התקציב לשנת הכספים 2025, התשפ"ה–2024(מ/1821)
מיום כ"ג באדר התשפ"ה – 23 במרץ 2025

ועדת הכנסת קובעת, בהתאם לסעיף 98 לתקנון הכנסת, את סדרי הדיון הבאים בקריאה השנייה והשלישית בהצעת החוק שבכותרת:

1. ביום שני, כ"ד באדר התשפ"ה – 24 במרץ 2025, בשעה 20:00, יתקיים דיון בקריאה השנייה והשלישית בהצעת חוק התקציב לשנת הכספים 2025, התשפ"ה–2024.

2. הדיון ייפתח בהצגת הצעת החוק, על ידי יושב ראש ועדת הכספים או חבר כנסת אחר שיסמיכו לשם כך.

3. לאחר הצגת ההצעה תחל הנמקת ההסתייגויות. הנמקת ההסתייגויות ובקשות רשות הדיבור תימשך לפרק זמן מקסימלי של כ-15 שעות.

4. בדיון יוכלו להשתתף רק חברי הכנסת שהגישו הסתייגויות או בקשות רשות דיבור.

במקרה של היעדר הסכמה בדבר חלוקת הזמן בין סיעות האופוזיציה תחלק מזכירות הכנסת את הזמן בין הסיעות.

5. אם לא יהיו דוברים במהלך הדיון תוכרז הפסקה עד יום שלישי, כ"ה באדר התשפ"ה–25 במרץ 2025, בשעה 11:30.

6. הדיון יסוכם ביום שלישי, כ"ה באדר התשפ"ה – 25 במרץ 2025, לא לפני השעה 11:30 על ידי דוברים אלה לפי הסדר הבא, כל אחד במסגרת זמן שלא תעלה על 7 דקות:
שר האוצר, ראש האופוזיציה, יושב ראש ועדת הכספים או חבר כנסת אחר שיסמיכו לשם כך.

7. הצבעה על הסתייגויות להצעת החוק:

תתקיים הצבעה על לא יותר מ-35 הסתייגויות.

יתקיימו שלוש הצבעות ביחס לכל סעיף – כל ההסתייגויות שעניינן תוספת תקציב, כל ההסתייגויות שעניינן הפחתת תקציב, וכל ההסתייגויות שעניינן תכניות חדשות (ככל שהוגשו).

היה רוב באחת ההצבעות - יצביעו על כל התוספות, ההפחתות או התוכניות החדשות המפורטות בהסתייגויות לאותו סעיף, לפי העניין. לא היה רוב – יראו את ההסתייגויות שעניינן התוספות, ההפחתות או התכניות החדשות, לפי העניין, כנדחות.

8. לעניין בקשה להצבעה שמית לפי סעיף 36(ב) לתקנון הכנסת, יתקיימו לא יותר מ-3 הצבעות שמיות שהתבקשו על ידי הממשלה או על ידי חבר כנסת מסיעות הקואליציה (או רובם מסיעות אלה), ולא יותר מ-3 הצבעות שמיות שהתבקשו על ידי חבר כנסת מסיעות האופוזיציה (או רובם מסיעות אלה), בקריאה השנייה ובקריאה השלישית יחד.

יושב ראש הישיבה רשאי לאפשר הצבעות שמיות נוספות, במספר זהה לשני הצדדים ובלבד שבעת האישור של הצבעה שמית נוספת, יש לשני הצדדים האפשרות לממש את ההצבעות השמיות הנוספות.".

ואם הוא לא עושה את זה כמו שהוא עשה את זה בפעם הקודמת?

הסעיף הזה הוכנס בגלל מה שהיה בפעם הקודמת. מה שהיה בחנוכה?

אבל בפעם הקודמת הוא היה צריך לתת לנו גם שנגיב. הוא ניצל את זה - - -

הוא לא ניצל, זה לא היה מתוכנן, אני ביקשתי בקריאה האחרונה - - -

ממש. אצלך הכול מתוכנן, אופיר כץ.

לא, במקרה הזה לא.

ממש כן.

בגלל זה שגית הכניסה עכשיו את הסעיף הזה, שזה יהיה חייב להיות שוויוני.

תודה רבה על הדאגה לשוויון.

בשביל זה אנחנו פה.

אתם עושים עבודה נהדרת למען עם ישראל, תודה.

אז רשום פה שאנחנו בשעה 20:00 מתחילים את הדיון, יהיו לכם את השעות שלכם.

לא יהיו לנו השעות שלנו, אני נגד כל ההסכמות האלה.

זה סעיף 98.

בסדר, אני נגד.

אין בעיה, אתה יכול להצביע נגד, חובתך להצביע נגד.

זו לא חובתי, זו זכותי.

אתה אופוזיציונר.

לא, אני קראתי פשוט את ההסכם, זה הסכם כניעה.

בסעיף 98 זו החלטה. אנחנו עושים את זה בשביל להניח את התקציב. אתה רוצה להתייחס, נאור?

כמה דקות יש לי להתייחס? זה גם בסעיף 98? אם אין לי אני לא רוצה להתייחס. נו מה, מה יש לי להתייחס.

באתי להגיד שאני לא מגביל אותך, מה את רוצה?

בואו, תדרסו אותנו לגמרי.

טוב. אם כך, מי בעד? מי נגד?

נגד.

אחד נגד. מי נמנע?

הצבעה

ההצבעה נתקבלה.

אם כך, ההצעה אושרה.

אפשר להגיש רביזיה?

כן, הגשנו ביחד.

רביזיה נפרדת אני רוצה.

בסדר. אני גם על הראשון הגשתי.


בקשת יושב ראש ועדת הבריאות למיזוג הצעות החוק הבאות:
א. הצעת חוק למניעת הפליה ברישוי מחמת מצב בריאותי (תיקוני חקיקה), התשפ"ה,2025– (פ)(487/25/כ,(1095/ של חה"כ מיכל מרים וולדיגר.
ב. הצעת חוק איסור הפליה ברישוי מחמת מצב בריאותי (תיקוני חקיקה), התשפ"ה2024- )פ,(5024/25/ של חה"כ יונתן מישרקי.

בקשת יושב-ראש ועדת הבריאות למיזוג הצעות החוק הבאות: הצעת חוק למניעת הפליה ברישוי מחמת מצב בריאותי (תיקוני חקיקה), התשפ"ה–2025, פ/487/ 25 כ/1095 של חברת הכנסת מיכל וולדיגר; ב. פ/54 של חבר הכנסת יונתן מישרקי. מי בעד? מי נגד?

הצבעה

המיזוג אושר.

אושר.

לא שאלת מי נמנע.

מי נמנע? אחד נמנע.

כניסה, הגירה ומעמד בישראל, )פ(394/25/ של חה"כ שמחה רוטמן ו- (פ(4350/25/ של חה"כ צביקה פוגל

קביעת ועדות לדיון בהצעות החוק הבאות: א', הצעת חוק-יסוד: כניסה, הגירה ומעמד בישראל, פ/25/394 של חבר הכנסת שמחה רוטמן ו-4350 של חבר הכנסת צביקה פוגל. ההמלצה היא לוועדת חוקה חוק ומשפט. מישהו רוצה להתייחס?

מה קשור חוקה, חוק ומשפט? כניסה לישראל זה לא ועדת הפנים? אתם אחרי דיון?

לא, אני בעד שזה יהיה אצלי.

יש לך ועדה? תתחדש, לא ידעתי.

תהיה לו.

תהיה לו? איזו?

מה שהייתה לו.

למה? לך על חדש. מה שהייתה לך זה obvious, אתה לא רוצה קצת לחדש?

אני חושב שנכון שזו תהיה או ועדה משותפת בראשותנו או הוועדה לביטחון לאומי.

אבל זה חוק יסוד, חוקי יסוד יושבים בוועדת החוקה.

בגלל שכל הזמן, כשזה חוק מסוים של חוק העונשין, זה מיד הולך למקום מסוים.

לא, היא אומרת בגלל שזה חוק יסוד.

יש נושאים.

ועדת החוקה, חוק ומשפט עוסקת בחוקי היסוד.

חוקי יסוד, נכון. אוקיי, בסוף אתם מחליטים, לא אני.

זה אמור להיות חלק מחוקה, ועדת חוקה.

יש לי הצעת פשרה: אולי תצביעו בעד פעם אחת, שילך לחוקה, חוק ומשפט, אבל תיקח אתה את חוקה, חוק ומשפט?

אם כך, מי בעד להעביר לוועדת חוקה, חוק ומשפט? מי נגד?

נגד.

הצבעה

ההצעה נתקבלה.

שנים בעד, אחד נגד. אם כך, החוק יועבר לוועדת חוקה חוק ומשפט.

צביקה, יכולת לקבל את זה עכשיו, למה לא הצבעת איתי? אני אוהב את המשילות שלך, לא שאלת מי נמנע. רביזיה. אפשר להגיש על זה רביזיה?

אפשר על הכול.


הצעת חוק הרשויות המקומיות (ניהול סיכונים תאגידי),התשפ"ג2023- (פ,(3628/25/ של חה"כ חנוך דב מלביצקי.

הצעת חוק הרשויות המקומיות (ניהול סיכונים תאגידי), התשפ"ג-2023, פ/25/3628, של חבר הכנסת חנוך מלביצקי. ההמלצה פה היא לוועדת הפנים. מישהו רוצה להתייחס? מי בעד? מי נגד? מי נמנע?

הצבעה

ההצעה נתקבלה.

שלושה בעד. אם כך, ההצעה אושרה.










































קביעת ועדות לדיון בהצעות דחופות לסדר היום הבאות:
א. "החרמת תפילין מתלמיד בבית הספר - פגיעה חמורה בזהות היהודית," של חברי הכנסת אושר שקלים, אברהם בצלאל, אליהו ברוכי, לימור סון הר מלך ומישל בוסקילה.
ב. "הקמת ועדת הייעול הממשלתית הישראלית," של חברי הכנסת דן אילוז, שמחה רוטמן, יצחק קרויזר, משה טור פז ועידן רול.

קביעת ועדות לדיון בהצעות דחופות לסדר-היום הבאות: א. "החרמת תפילין מתלמיד בבית הספר - פגיעה חמורה בזהות היהודית", של חברי הכנסת אושר שקלים, אברהם בצלאל, אליהו ברוכי, לימור סון הר מלך ומישל בוסקילה.

איזה שטויות. תגידו, אין לכם מה לעשות? אפשר לבטל את זה? אין כזה דבר. זה כמו הסרבנות הרפואית של הליצן שקלים.

איפה מי שיציג את זה?

אני אציג לך את זה.

לא, מישהו מהמציעים.

אני יכול להציג את זה אבל.

טוב, אז פעם הבאה כשיגיעו חברי הכנסת המציעים.

מה פעם הבאה? תבטל להם את זה, תן סנקציה.

אני מדלג על סעיפים א' ו-ב'. הגשתי רביזיה על שני הראשונים. אנחנו יוצאים להפסקה, תודה.

(הישיבה נפסקה בשעה 14:46 ונתחדשה בשעה 18:02.)

אני מחדש את הישיבה. פניית יושב-ראש הכנסת בדבר הוספת ישיבת כנסת והקדמת שעה זו ביום שני. לא צריך לחזור על ההחלטה, נכון? אני ביקשתי את הרביזיה. מי בעד הרביזיה? מי נגד?

כולנו פה אחד.

הצבעה

הרביזיה לא אושרה.

הרביזיה נדחתה.

רביזיה נוספת על סעיף 98, הוגשה על ידי ועל ידי חבר הכנסת נאור שירי. חבר הכנסת שירי לא פה, אני מוותר על הנימוק. מי בעד? מי נגד?

הצבעה

הרביזיה לא אושרה.

הרביזיה הוסרה.

יש עוד רביזיה על קביעת ועדה.

מי הגיש? נאור. הוא לא פה אז הרביזיה נדחתה. הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 18:08.