פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



23
הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
18/03/2025


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 139
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
יום שלישי, י"ח באדר התשפ"ה (18 במרץ 2025), שעה 10:06

סיוע לנשות ואימהות הפצועים ממלחמת חרבות ברזל - לציון יום הוקרה לנשות משרתי המילואים ואנשי כוחות הביטחון

חברי הוועדה: פנינה תמנו – היו"ר
מירב בן ארי

לימור סון הר מלך

שי עינב בן חור - ר' חטיבה לשירותים סוציאליים במחוז תל אביב, משרד הביטחון

טוראית שקמה פרידמן - נ' דוברות אכ"א

רב-סרן אור אברג'יל - רמ"ד מיצוי זכויות נכי צה"ל, משרד הביטחון

נחמי קרסנטי - חברת הנהלת הפורום, פורום נשות הפצועים ממלחמת חרבות ברזל

מוריה אילן זר-כבוד - חברת הנהלת הפורום, פורום נשות הפצועים ממלחמת חרבות ברזל

מור קיש - ראש תחום מחקר ודאטה, פורום נשות המילואים

איילת השחר סיידוף - אימהות בחזית

מאירה בסוק - יועצת משפטית, נעמ"ת

ד"ר חנה קטן - מועצה לאומית לבריאות האישה

רחל לדאני - מייסדת ומנכ"לית CareGivers - הארגון הישראלי לבני משפחה

דלית אזולאי

חבר תרגומים, יפית גולן


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



סיוע לנשות ואימהות הפצועים ממלחמת חרבות ברזל

שלום. אני רוצה לפתוח את הדיון בנושא חשוב – הסיוע לנשות ואימהות הפצועים במלחמת חרבות ברזל. אבל לפני שאנחנו צוללים לתוך הנושא, חשוב לי לציין כאן כמדי יום שאנחנו מקיימים את הדיון הזה, שהיום 529 ימים למלחמת חרבות ברזל, 59 חטופים וחטופות חיים ומתים נמצאים בשבי החמאס, בידי המרים שבאויבים שלנו.

אסור לנו לשכוח לרגע שיש אנשים שנגררו, נחטפו מהבתים, ממסיבה, בצורה האכזרית ביותר, שלצערנו רבים מהם נרצחו בשבי בצורה אכזרית. אנחנו גם זוכרים שיש משפחות, איך אמרה את זה אתמול אמא של עומר שם טוב? "אני הייתי על האדים האחרונים שלי לפני שהבן שלי חזר, ואני מתייצבת כאן היום", היא אמרה את זה אתמול, "כדי לעזור למשפחות ש-529 ימים נמצאים בתוך הסיוט המתמשך. אימהות, נשים, נשים שהגיעו לכאן לוועדה, אם זה לישי מירן ושרון קוניו, שמאוד מאוד היה להן קשה להגיע אבל הן הגיעו, ורבות אחרות, כדי להשמיע את קול הזעקה של הילדים הקטנים שלהם שממתינים לאבא.

והיום זה לא פשוט כי הלחימה התחדשה, ואנחנו הלב שלנו נמצא עם החטופים והחטופות, ובעזרת השם שנראה אותם בבית, נמשיך לפעול ביתר שאת כדי להחזיר ולהשיב אותם הביתה. וזו התפילה הראשונה שלנו בכל פתיחת ועדה.

כמו כן, אנחנו בחרנו ביום המיוחד הזה שמציינים יום הוקרה לנשות משרתי המילואים ואנשי כוחות הביטחון, לציין את זה דווקא בסיוע לנשים ולאימהות של הפצועים של המערכה. גם לימור, אני ואת השגנו אז דמי חופשת לידה מיוחדים לנשות המילואים, לנשות המשרתים, מעל 10,700.

אגב, עד היום אני מחכה לפעימה השנייה של ה-10,700, אולי נשיג אותה. אנחנו צריכות ללכת לחבר הכנסת דוד ביטן, שהיה לנו שיתוף פעולה איתו והבטיח לנו אז בזמנו, הבאנו תוספת של 10,700, אני חושבת שהגיע הזמן לחדש את זה.

ומעבר לכך, הוועדה דנה באופן אינטנסיבי עם פרוץ המלחמה, כדי שנשות המילואים ונשות המשרתים, יקבלו את כל הסיוע שנדרש כמי שאנחנו רואות אותם, ממש מחזיקות את רוח הלוחמים והלוחמות, יש לומר, כי כל הטבה שהבאנו לנשים, היא גם חלה על הגברים. וזה הפיצוי ושיפוי, אובדן הכנסה עד 10,000 שקל בחודש, הסיוע הנפשי, הרגשי, כלכלת בית.

כולל הדיון האחרון שעסקנו בפריצת דרך מאוד משמעותית, למען הגרושות והגרושים של מי שמשרתים במילואים, דמי לידה שלא כל המילואימניקיות ששירתו בצבא קיבלו, בתקופה שהן שירתו והיו בהיריון וזה פשוט נמחק להן. אז גם את התיקון הזה אנחנו הובלנו.

ואני חייבת להודות שאת הדיון הזה אני יוזמת בעקבות שיחה שהייתה לי עם אמא שפגשה אותי כאן, דווקא בתוך הכנסת, במזנון. לא הצלחתי לאתר אותה, אבל היא פנתה אליי ואמרה לי, אני אמא לפצוע, הקשיים הם עצומים, האתגרים הם גדולים. ואני חושבת שאסור לנו לשכוח את המשפחות, שבן לילה, בן רגע, הם כולם סביב החייל, גיבור ישראל הפצוע, וזה לאבד את ההכנסה שלהם, שינוי שגרה מוחלט.

ולכן, ומתוך הבנה גם שהרבה פעמים תקופת השיקום וההחלמה הן ארוכות, אנחנו צריכים לדעת כמדינה לעשות הכל ולסייע להם. יכול להיות שבאמת יש את המעטפת הרחבה ביותר, אבל גם בוועדה חשוב לנו שזה יהיה לפרוטוקול, וגם אם נחשוב שתוך כדי דיון יש דברים נוספים שצריך לסייע, בין אם זה למשפחות עצמן ובין אם זה חייל שהוא נשוי, לנשים ולילדים, אז אנחנו נדאג לפעול למען המטרה הנעלה הזו.

אני רוצה לפתוח במוריה אילן זר-כבוד. את אשת פצוע?

אני אשת פצוע.

תודה, מוריה, שאת איתנו. בבקשה.

תודה על ההזדמנות. אז אנחנו פה, אני עם אוריה ונחמה, אנחנו בהנהלה של פורום נשות הפצועים, שבימים אלו אנחנו גם במהלך של להתקדם להיות עמותה. הפורום שלנו התחיל בעצם מקבוצת וואטסאפ, שכמה בנות זוג של פצועים, כמה נשים שנפגשו בבית לוינשטיין כמה ימים אחרי תחילת המלחמה, והרגישו שאף אחד בעצם לא מבין אותם, חוץ מהן שמבינות אחת את השנייה כנשות פצועים.

והן הקימו קבוצה שבה נשות פצועים יכולות לשתף אחת את השנייה, לשתף במה שעובר עליהן, במה שקורה, בהרגשות, בהתלבטויות, בתהליכים הרפואיים, כי מסביב אף אחד לא באמת מבין מה עובר עלייך כאשת פצוע. קבוצת הוואטסאפ שהן פתחו הלכה והתרחבה מיום ליום, כי כמות הפצועים וכמות נשות הפצועים הלכה וגדלה.

כשהיום אנחנו מדברים על 15,800 פצועים. זה הנתונים של משרד הביטחון, אגף שיקום. אחר כך אנחנו גם ניגע יותר בנתונים ונצלול.

תכף אני גם אגיע לנתונים שקשורים אלינו. אז הקבוצה הזאת הלכה וגדלה מיום ליום, בהתחלה באמת במטרה של שיתוף של מה שקורה. אחר כך גם הצורך לעבור מקבוצת וואטסאפ למשהו יותר של מפגשים של תמיכה אחת בשנייה. בעלי הוא מפקד גדוד שריון במילואים. הוא נפצע בעזה בינואר 2023, אני הצטרפתי לקבוצה, בסביבות החברה ה-90 בקבוצה.

מתי הוא נפצע?

בינואר 2024, סליחה. מפקד גדוד, נפצע בעזה.

איפה הוא היום?

היום הוא אחרי שיקום מאוד מאוד אינטנסיבי במטרה לחזור לגדוד. הוא חזר למילואים.

הוא נפצע באיזה אורח?

בהתחלה הוגדר בינוני-קשה, אחר כך יותר לכיוון הקל. הוא נפצע בידיים, היה מאושפז חודשיים. שוב שיקום אינטנסיבי מאוד של חצי שנה, על מנת להיות כשיר לפקד על גדוד. אז חוץ משיתוף ככה של דברים שקורים, וגם הרגשנו שהפצוע עצמו מקבל את המעטפת שהוא זקוק לה. אם זה הטיפול הרפואי בבתי החולים, וגם אחרי שהוא משתחרר.

מה קורה לך ברגע שהוא נפצע? קודם כל, הדאגה הראשונית.

כמובן שכל הזמן יש דאגה. כל אשת חייל מילואים, ובמיוחד אני, הוא מפקד גדוד כמו שאמרתי, אני חיה את עולם המילואים כבר שנים, עוד הרבה לפני המלחמה הזאת. לכולנו יש סרטים בראש, בעיקר במלחמה. ואז מגיע הטלפון שאומר שהוא נפצע. זו בהלה של רגע כזה, אבל לי אישית לא היה הרבה זמן להיבהל. כאילו, אוקיי, אני צריכה להגיע לסורוקה.

הייתי במקרה באיזה סוף שבוע עם הילדים בתל אביב, מה אני עושה עם הילדים? לאן אני לוקחת אותם? כאילו, צריך מהר מהר מהר, 3000 מחשבות בשנייה, לקבל החלטות, לראות איך הם מהנדסים את המצב הזה, ולהגיע אליו.

בני כמה הילדים?

יש לי ארבעה ילדים, שלושה היו איתי. הגדול בן כמעט 18, הקטן בן אוטוטו שמונה, עם עוד שתי בנות באמצע, 15 ו-10.5. ובכלל, ברגע שהחייל הפצוע מתאשפז כשיש לו משפחה, אז אנחנו כנשים צריכות לתזז בין להיות עם הבעל בבית חולים עם כל התהליכים שהוא עובר וכל הטיפולים שהוא עובר, לבין הילדים שצריך כל הזמן לדאוג, סבא, סבתא, חברים, בייביסיטר, כל הדברים האלה במקביל. זה להחזיק שתי זירות מקבילות. במהלך האשפוז והשיקום, אנחנו כבנות זוג או מלווה כמשפחה מקבלים סכום שמשלים לנו את אובדן ההכנסה באותה תקופה.

של בן הזוג או גם של האישה?

בן הזוג מקבל, וגם אנחנו כנשים שמלוות ומטפלות באופן צמוד. אבל ברגע שהבעל משתחרר מאשפוז מלא ועובר לשיקום יום, זאת אומרת שהוא נוסע פעמיים או שלוש בשבוע להמשך טיפולים בבית חולים, אז זהו, אז בעלך בבית. איזה יופי, סבבה.

בחלק הראשון, כל עוד הוא בבית חולים, אתם מקבלים?

מקבלים משהו שהוא פחות או יותר שווה להכנסה הקבועה שלנו.

אוקיי. אוטומטית?

כן, ומקבלים גם תוספת של כלכלה ועזרה, ככה להחזיק את המשפחה.

לפני שאנחנו צוללים, נחמי, תרצי להגיד כמה מילים? את גם מפורום נשות פצועי מלחמת חרבות ברזל, וגם בעלך נפצע?

גם בעלי נפצע. קוראים לי נחמי, אני בת 38, נשואה ליוסי, יש לנו חמישה ילדים. יוסי יצא ב-7 באוקטובר בשמחת תורה בבוקר, הוא לוחם שייטת במילואים, הגיע לבארי, היה שם במשימה של חילוץ בני ערובה בשכונה המערבית, ולפנות בוקר, בערך ב-03:00, הוא נפגע מכדור מקלצ'ניקוב של מחבל שחדר.

כבר ב-7?

ב-8 באוקטובר.

בלילה. הוא בעצם היה בלחימה כל הלילה.

במוצ"ש בלילה לפנות בוקר הוא נפצע.

בבארי.

בבארי. ניסי ניסים, המון אנשים טובים שבזכותם הוא חי. הוא הגיע לסורוקה, הוא נותח, הוא עבר לבילינסון. היה מאושפז. תהליך השיקום שלנו היה מאוד ארוך כי הפגיעה עצמה היא חלק פגיעה אורטופדית בירכיים. הניתוח היה מעולה, אבל השבר לא התאחה, ורק אחרי שמונה חודשים התחלנו תהליך שיקום מחדש של כל התהליך.

שאיך את מסתדרת כל התקופה הזאת עם הילדים? חמישה ילדים, בטח חלקם קטנטנים.

הגדולה שלי בת 16 והקטנה שלי בת שש, אז אני לא עם תינוקות היום, שזה משמעותי. אבל באמת, אתה לא מסתדר, אתה מנסה.

היום היא בת שש, בת כמה היא הייתה כשזה קרה? בת ארבע, תבינו.

אני יכולה לשתף את החוויה שלי. אני הגעתי מבית עם אלימות. חלק מהחתונה וחלק מהנישואים וחלק מבניית הבית עם יוסי, היה כי יוסי היה משהו מאוד מאוד יציב ומאוד מאוד משמעותי בשבילי.

מצד האבא?

כן, קורה. וחלק מהחתונה וחלק מהלבנות בית ולהצליח להשתקם, הייתה איזושהי בחירה להתחתן, ודווקא עם יוסי שהוא בנאדם יציב וחזק ונותן איזשהו ביטחון, ומחזיק את הבית ומנהל את העניינים. הוא היה מנהל מתנ"ס לפני הפציעה. היום אין לי אותו. יש לי חי-מת בבית באיזשהו מקום. התפתחה פוסט טראומה משמעותית.

אומנם הוא לא במצב של, ברוך השם שהיא לא אלימה, הצד השני. אבל אני לא מכירה אותו. זה לא הבן אדם שהתחתנתי איתו, זה לא האבא של הילדים שהם מכירים. כמות הכאב והטלטלה, אני לא חושבת שיש משהו בחיים שלי שלא התפרק בשנה וחצי האחרונות.

את העבודה שלי אני מחזיקה בקושי, אני בחל"ת. יצאתי לחל"ת שנה שעברה, השנה אני בשבתון, בשנה הבאה ביקשתי לחזור לשליש משרה, לכיתה אחת, כשעבדתי משרה מלאה. אין לי שום גיבוי לשום דבר, כמובן. כל האחזקה של הילדים, שזה משהו שאתה עושה אותו לבד, כי אף אחד לא יושב ומחזיק את הילדים ומשקף להם ומסביר להם.

מי שהיה חלק מאחזקת הבית.

תכף אנחנו גם באמת נגיע לליווי של הילדים.

אני כן רוצה להגיד שבמהלך השנה וחצי הזאת הייתי מהראשונות של הקבוצה של חרבות ברזל, ותוך כדי השנה וחצי אנחנו מנסות לפעול וכן מצאתי את עצמי. הקצת משמעות שהצלחתי למצוא זה כן לנסות להביא את הכל גם לפה, וגם לנשים אחרות. ועבדנו מול אגף השיקום, ופגשנו המו אנשים טובים בדרך, וישבנו עם אגף נפגעים של הצבא, וישבנו עם אגף השיקום ועשינו איתם עבודת שטח. ובסופו של דבר יש המון המון רצון.

בשורה התחתונה היום במדינת ישראל, הנשים והמשפחות לא מוכרים לשום דבר שהוא מסודר. עכשיו, גם כשאני יושבת עם אגף השיקום, ועשיתי עם עינב לפני שבועיים, נפגשנו לעבודה משמעותית מאוד ורצון, וישבנו עם לימור, והם אומרים, בסוף חוק הנכים, סליחה שאני מגיעה בסוף לזה, הקליינט שלנו זה הפצוע. ואם את מבקשת משהו בשביל עצמך, אז עושים לי טובה. אני לא זכאית היום לשום משהו מסודר. אז אני מקבלת טיפולים במסגרת, ואני מקבלת דברים ספציפיים ונקודתיים.

שהתפתחו מה, במלחמה האחרונה? תכף אנחנו נגיע אליהם, כי אנחנו רואים שהחוקים הם ארכאיים, הם ישנים, הם לא רואים את עולם האישה בצורה הוליסטית.

בסופו של דבר, אני מרגישה אחרי שנה וחצי שאני באמת בלופ, ואני מפורקת. אני מרגישה שיש איזשהו צורך ברמה החוקתית באמת לתקן חוקים, לעשות כל מיני דברים שלוקחים זמן. אבל בסופו של דבר צריך איכשהו גם בהם לעבוד, וגם למצוא איך, את הטווח הקצר, בתקופה של כל כך חוסר יציבות וחוסר ודאות, איך נותנים לי איזושהי יציבות, ואיזושהי ודאות ואיזשהו משהו שאני יכולה להישען.

אז תכף נגיע לזה. אני רוצה להודות לך על אומץ הלב שלך. הדברים שלך הם מרגשים, לא פשוטים. ואני רוצה להגיד לך, עצם זה שלמרות כל האתגרים ועל אף האתגרים את כאן, ואני מבינה שאת נלחמת על הזכויות לא רק שלך, אלא של אנשים, לצד מוריה, שאפו גדול. וגם פתיחות הלב שלך, איך שאת פתחת וסיפרת על איזה עוגן בעלך עבורך היה ועבור הילדים, ועדיין, אני מקווה, עם כל האתגר של הפוסט טראומה.

אבל את מעלה פה סוגיה, שאגב, אנחנו כל השנה האחרונה אנחנו גם נמצאים במקום של להסתכל על המציאות שפוקדת אותנו, המציאות האסונית, הקשה, המאתגרת, אין מילים אפילו לומר. ולהתאים, אחד, את החוקים. שניים, את השירותים, ואת הסיוע של המדינה.

ושוב, אני מכה על חטא על כך שבאמת אנחנו עושות את הדיון הזה רק עכשיו, אבל אנחנו נלווה את הסוגיה הזאת, ואני רוצה רגע שטיפה תנשמי וננסה לעזור כמה שיותר, ולהיות כאן בעבורכן ובעבור כל הנשים שלא נמצאות כאן, אבל אתן מהוות להם קול מאוד חשוב.

רק אם הזכרת קודם את התיקון, את דמי הלידה שעשיתם לנשות חיילי מילואים, אני רוצה להביא את זה כדוגמה. נגיד חייל מילואים שנפצע ואשתו קצת לפני הלידה, קצת אחרי הלידה, במהלך הפציעה, לא זכאית לקבל את זה כי הוא כרגע לא במילואים, הוא מאושפז. זו דוגמה אחת להמון המון דברים שקרן הסיוע נותנת, ויש נשות מילואים שלא זכאיות להם.

עדיין לא רואים אותו כמילואים כשהוא פצוע?

לא, ברגע שהוא פצוע הוא כבר לא מילואימניק. זה האבסורד. במקום להתייחס לכל יום אשפוז כיום מילואים.

בסדר, אנחנו נצלול לסוגיות. אני ממליצה שתרשמו סוגיות, אנחנו גם נגיע למשרד הביטחון. אני משערת שזה לא יהיה דיון ראשון ואחרון, ממש לא. אנחנו נטפל צעד-צעד. וכל מה שיש בו היגיון, אתן צריכות להיות מספיק עטופות. אף אחד לא נותן לכן צדקה, אני תמיד אומרת. גם כשלהבדיל אלפי הבדלות, מגיעות לפה גם האלמנות, נשות נופלי מערכות הבטיחון ועוד, ואני רואה גם נציג של המשטרה, נכון? של הצבא?

בצבא עוד יש איזושהי תמיכה. יש לנו בקבוצה גם נשות שוטרים, כי אלה נשות של כל פצועי חרבות ברזל. במשטרה, אין להם מישהו שמטפל במשפחות של פצועים.

אוקיי. בבקשה חברת הכנסת, אני רושמת לי. אל דאגה, אני לא מתעלמת, אני רושמת הכל.

אז קודם כל, להגיד לכן תודה, ואני חושבת שמדינת ישראל חייבת לכן הרבה מאוד. ולכן אני מודה לחברת הכנסת, פנינה, שבאמת תמיד יודעת לזהות את האתגרים, אבל באופן מדויק ולתת להם מענים. היא בולדוזרית אמיתית שעושה את הדברים ומתקנת אותם באמת. אז הגעתם למקום הנכון, זה חשוב לומר.

אני מבינה שיש לכם איזשהו פורום כזה שבאמת מאגד בתוכו את הקולות ואת האתגרים, ואת הביחד ומביא את כל הדברים האלה. רציתי לשאול אם יצרתם איזשהו נייר עמדה של הצרכים שלכם, הייחודיים, שבעצם מאגד את אותם קולות, את אותם צרכים שעלו מתוך הקבוצות האלה.

ומול אגף השיקום שאמרתם שנפגשתם, אז מן הסתם עלו שם בטח דברים.

כי אם כן, גם אנחנו רוצים לראות אותו.

נסדר אותו ונעביר לך.

אז זהו, אנחנו רוצים לפגוש ולראות באמת איפה אנחנו יכולים להשתלב ולסייע, גם אם, כמו שאני מכירה את המקום הזה, זה יהיה באבנים קטנות וצעד אחרי צעד.

אבל זה יקרה.

זה יקרה, בדיוק. אז אנחנו צריכים להיות שותפים. פה באמת אפשר להגיד שזו ועדה שעובדת, היא לא רק רוצה להשמיע ולשמוע, אלא גם לראות איך אנחנו מתקנים את העוולות ועושים צדק במקומות האלה, ובאמת מסייעים באופן אמיתי לאתגרים שאתם מתמודדים ומתמודדות איתם. הדיון הזה בעצם עוסק גם באתגרים של הנשים, אבל גם באתגרים של האימהות.

נכון. כי יש פצועים שאינם נשואים.

ישנם פצועים שאינם נשואים, בדיוק, ובאמת האתגר נופל, מה זה נופל? כל האתגר מוטל על כתפיהן.

החייל הופך להיות כילד.

נכון, על כתפיהן של האימהות. בשבוע שעבר האישה שפגשה אותך, קוראים לה מיכל אסבן.

או, אז איך את יודעת שהיא פגשה אותי?

כי היא אמרה לי שהיא פגשה אותך.

ניסינו למצוא אותה. מיכל אסבן, היא תביא לנו את הטלפון. רציתי להזמין אותה להיום.

אז היא באמת פגשה אימהות שליוו את הילדים שלהן ואת הלוחמים שלהן בתהליך השיקום מהפציעה, והיא הקימה יוזמה של אמא אדירה שהיא עצמה התמודדה עם שיקום מפציעה קשה. היא הקימה עמותה שקוראים לה 'אמא לביאה'.

מיכל היא צורפת, והיא הייתה מגיעה לאימהות, ופשוט מביאה להן איזשהו תכשיט. והיא אמרה, ראיתי איך לרגע אחד זה גורם להן לחייך ולהרים ראש מעל פני המים. כי בתוך השגרה המייסרת, האינטנסיבית, הכאובה, חסרת האונים, עם אי הוודאות הזו, ולאן זה הולך, ומה יהיה.

לעבור את זה גם ביחד כנשים.

אני חושבת שאנחנו צריכים לתת את הדעת, כי יש לנשים אתגרים. יש להן את המשפחה ואת הילדים שהן צריכות לאסוף, ואת הג'ינגלונג הזה בין הבית, העבודה, הילד.

ואיפה משרד החינוך נכנס? והרווחה? אני אומרת לכם, תראו, אני בדרך כלל משתדלת לעמוד בהצהרות שלי. אנחנו ניכנס לעומק בסוגיה הזאת ואנחנו נלווה את זה, ואני בטוחה שמשרדי הממשלה יירתמו. אנחנו עושים את זה לא כי אנחנו עושים טובה, זו החובה שלנו והמחויבות, ובגלל זה אמרתי שאני מכה על חטא. מרוב אתגרים, דווקא בסוגיה הזו לא נגענו.

נלווה ונראה איך אנחנו משיגים. למרות, שאם יש דבר אחד שמטריד אותי ועדיין אנחנו יכולים להתגבר, זה שהתקציב מגיע עכשיו, ואם היינו אולי מתחילים את הדיונים לפני. אבל עדיין יש כסף גמיש, תקציב גמיש בהרבה מאוד מקומות. ויש הרבה דברים שבכלל לא צריך תקציב, כי יש את השירותים, פשוט צריך להנגיש אותם ולהתאים אותם, ולשים את זה בפוקוס של אותו משרד או של אותו שירות.

אני רוצה לשתף משהו באופן אישי. אותה אמא שפגשה אותי, אז היא התחילה לספר באמת על התהליך של האמא הלביאה הזאת. אתן נשים לביאות לא פחות, אבל אני זוכרת פשוט את אמא שלי, שבתהליך השיקום מהפציעה שלי מהפיגוע, היא הייתה שם שלוש שנים.

את היית שנה וחצי בבית החולים?

לא, הייתי בתהליך שיקום של שלוש שנים עד השיקום המלא, ניתוח, החלמה. מי שמכיר, יודע שזה תהליך ארוך. ואני זוכרת את האמא הזו שהייתה שם. אני חושבת שהדיונים של נשות הפצועים, שיש להן התמודדות אדירה, קשה, מאתגרת. באמת, יש שם משהו, שזה לא רק שהן צריכות לאסוף את עצמן ואת הבעל, אלא שהן צריכות לאסוף את כל הבית, והן צריכות לראות שהבית הזה ימשיך להתקיים ולשמור על החוסן שלו.

זה משהו שהוא באמת אתגר מטורף. אני חושבת שיש לו צרכים ספציפיים, ולאימהות יש צרכים אחרים, ולכן אני חושבת שאנחנו נייצר איזשהם מתווים לנשים, למשפחה, ומתווים לאימהות, ולראות איך אנחנו באמת נותנים מענה מתכלל לכל הדבר.

תודה. אני רק אומר, בגלל שאנחנו מכבדים את מי שהובילו את היום לציון נשות המשרתים, אני אסגור את הדיון ב-11.

אין פה אימהות של פצועים?

לא. אנחנו נעשה דיון. ניסיתי להשיג אותה. זו אותה אחת אני מאמינה, הבטחתי לה ושבוע שעבר פגשתי אותה, והנה הדיון מתקיים. אז גם לזכותך ייאמר. יש לנו עד 11, כי אני רוצה שגם הנשים שצריכות ללכת וגם המשתתפים בכנס הגדול, זה לא באודיטוריום, יש כנס גדול שהם פותחים באולם ירושלים. כל אחת מדברת ממוקד, דקה. אתן כולכן חשובות, אבל הכי חשוב לי להגיע בסוף למשרדי הממשלה. מור קיש, בבקשה.

מור קיש, מפורום נשות המילואימניקים. שלום, נעים מאוד, תודה. רציתי להגיד שהיום חזרה הלחימה בעזה. אנחנו כולנו החסרנו פעימה לצד המון אנשים במדינה הזו. דבר ראשון, נכון, זה דיון של נשות הפצועים היום, ואנחנו נשות מילואימניקים בסופו של דבר, כולנו לא יודעות מתי, לא יודעות איך, וכאילו, יכול להיות שכולנו נגיע לשם. כל הזכויות שהשגנו בתור נשות המילואימניקים ביחד איתך, ביחד עם הממשלה, במהלך השנה וחצי האחרונות, בסופו של דבר לא מגיעות לנשות הפצועים.

ואנחנו נצטרך לראות, גם אם זה הופך להיות הסבא של הפצוע, הם יצטרכו ללכת עם הזכויות. הסל הזה יצטרך ללכת איתם. אנחנו לקחנו את זה על עצמנו, אני מבקשת מנשות המילואים להכין גם מכתב שמפציר בממשלה ובמי שעוסק בסוגיה החשובה הזו, ולומר הלקונה היא שחברות שלנו, שהבעל נפצע, בסוף נגרעות מהן זכויות.

רציתי להגיד שכולנו עם שברי מאמץ. אנחנו רוצים להמשיך לעזור למדינה, להיות שם בשביל המדינה, ואנחנו צריכים לפחות שיהיה לנו את האפשרות לעשות את זה. וכמובן דרך הרחבת השורות, ולהכניס עוד אנשים שיעזרו לנו לתמוך במדינה, ולהמשיך לשרת.

תודה. איילת השחר, אימהות בחזית. אני יודעת שאת ממוקדת.

שלושה דברים: אחד, המעמד של האימהות ביחס לפצועים הוא מעמד נחות. לא מתייחסים אליהן, לא לדבר על תמיכה בבית. זה שונה מנשות המילואימניקים שעוד יש להן משהו, גם הן לא מקבלות את מה שצריך, ומעמד של בנות זוג לא נשואות, לא קיים בכלל. מדובר בילדות בנות 21 שפוגשות את החבר שלהן פצוע, הופכות לסעוד אותו. הן לא נשואות, הן רק בנות הזוג, הן לא יודעות איך להתמודד עם זה. זה לא קיים, אנחנו חייבות אותו שם בפרונט.

של מי? של הנשים?

לא, יש את האימהות ויש את בנות הזוג הלא נשואות. את צריכה להבין, מדובר בילדות בנות 21-22 שמקבלות את החבר שלהן פצוע, סועדות אותו ולא יודעות איך להתמודד ברמת הכלים. משרד הביטחון לא מכיר בהן בכלל כקיימות כי הן לא נשואות.

והדבר הנוסף, אנחנו כרגע מנהלות עתירה ומאבק יחד עם נפגעי פצועי הטראומה נקרא להם, הפוסט-טראומה. פנינה, אני רוצה לספר לך שמדינת ישראל מחשיבה פצוע פגוע נפש 10% מפצוע פיזי, על אף שכל התנאים והמדדים מראים שפצוע פגוע נפש לא ישתלב בחברה, לא ינהל חיים תקינים, לא תהיה לו משפחה.

איריס חיים אמרה לנו לקרוא להם "גיבורי הנפש". התחלתי לאמץ את זה.

אני קוראת להם יהלומי הנפש.

יפה. או יהלומי הנפש או גיבורי הנפש.

אין בעיה. אבל צריך להבין משהו, אנחנו מנהלות עתירה, רק אתן לך דוגמה: פצוע פיזי שנכרתה לו יד זכאי ממשרד הביטחון לשלושה וחצי מיליון שקלים לקנות בית. יהלום נפש, זכאי ל-327 אלף שקלים. אני לא מדברת על יתר הדברים. הוכח אובייקטיבית שמי שנפגע בגפיים יכול להשתלב בחברה, לנהל חיים תקינים, להיות בעל נשוי וגבר טוב לעומת יהלום נפש.

תודה, איילת. אנחנו כבר בעולם שאנחנו יודעים שהתמודדויות נפשיות או פציעות נפשיות, זה שהן לא נראות, הן לא פחות חמורות. אני ראיתי חייל שהיה פצוע והוא התראיין לפני איזה יומיים בתוכנית בוקר. אז הוא אמר לו, אז איך אתה מסתדר? הוא אומר, הראש בסדר, אז הכל בסדר. ורואים שהוא פצוע פיזית, אבל ממש היה חשוב לו להדגיש את זה שהראש שלו בסדר ולכן הוא מרגיש בסדר.

אז אני אשמח לעזרתכם להשוות את התנאים. אנחנו ממש בעתירה בזה, אם נוכל לעשות פה דברים ביחד. תודה.

נעשה, ועוד איך נעשה. בבקשה, דוקטור קטן.

שני דברים. רציתי רק לייצג את האימהות של הפצועים. הרבנית של מצפה רמון, הרבנית קוסטינר, נמצאת כבר שנה וחצי, היא לא נמצאת בבית אפילו שבת אחת, הבן הקטן נמצא. היא לא נמצאת פה, כי היא נמצאת לידו. אז אני פשוט מדגימה מדגם קטן למה שנשים עוברות.

וכאימהות ללוחמים, אנחנו יצאנו עכשיו ללוחמה ואנחנו דורשות שלא תהיינה פשיטות, אלא שתהיה לוחמה שמגנה על החיילים שלנו, בלי שום רחמנות על האויב, שלא נראה יותר פצועים ולא יותר נופלים.

תודה, אמן. רחל לדאני, מנכ"לית.

עמותת care givers ישראל.

זה מי שנותן מדאגה?

זה בני משפחה מטפלים.

כן, הארגון הישראלי לבני משפחה מטפלים. תודה שאת איתנו.

תודה לכם. אני שומעת והלב רוטט, אין מילים.

אמיצות, גיבורות, ובאמת שמות את הלב שלהן פה על השולחן.

כן, אמיצות, גיבורות וצריכות עזרה, ותמיכה, והכרה שלא קיימת כמעט בכלל מהרגע של השחרור מבית החולים. אני גם דודה של חייל פצוע אנוש שמשתקם לאט-לאט, ואני יודעת בדיוק מה המשפחות עוברות. אנחנו מטפלים בקידום הכרה ותמיכה במיליון וחצי בני משפחה מטפלים בישראל, זה המספר.

רגע, אז קצת על הארגון. הארגון הוא עמותה?

הארגון הוא עמותה. מיליון וחצי בני משפחה מטפלים בישראל, זה אנשים שמטפלים ללא שכר בכל אדם שקרוב להם, שמתמודד עם מחלה, פציעה, מוגבלות.

כן, אבל כמה הארגון מכיל בתוכו?

אנחנו מלווים עשרות אלפי משפחות, כבר עשר שנים. המטרה שלנו היא כן, שתהיה הכרה במעמד של בני משפחה מטפלים, שיותר מ-50% מהם הן נשים.

כהרגלינו בקודש.

כמובן. וכשמדברים על פגיעה רגשית, תעסוקתית, כלכלית, פיזית, בריאותית, הנשים נמצאות באחוזים הרבה יותר גבוהים, ולשם אנחנו פונים.

נכון, יש לזה השלכות על כל מרקם ורבדי החיים. תודה רבה, רחל. אני אעבור למשרדי הממשלה. האוצר. דור, אתה שומע על המתרחש. אני בטוחה שאתה איתנו, תכף אני אגיע אליך. אנחנו נצטרך לתת לזה פתרונות, אנחנו לא נחכה לשנה הבאה לתקציב המדינה. ולכן, מה שחשוב לי זה שאתה תהיה איתנו יד ביד במקומות שנצטרך תקציב. במקומות שלא נצטרך תקציב, אני חושבת שגם נדע להנגיש את השירות דרך משרדי הממשלה הרלוונטיים.

שי עינב בן חור, ראש חטיבה לשירותים סוציאליים במחוז תל אביב. את לא מחוזי, אני מקווה שאת מהמטה הארצי.

לא, אני מחוזי, אבל אני ריכזתי את הוועדה למענים לנשות פצועים.

אה, בגלל זה בעצם את כאן. בסדר, אבל את מדברת כרגע, בגלל שאת ריכזת את זה ברמה הארצית, ברמת המטה הכללי, אז מבחינתי הדברים שאת אומרת זה מה שנכתב לפרוטוקול מטעם משרד הביטחון. בבקשה, הבמה היא שלך.

אז אני אגיד קודם כל שהיה לי כבוד גדול להכיר את נחמי ואת מוריה, ואת חברות נשות הפצועים של המילואים. הם כן הביאו נייר עמדה מגובש עם שורה של דברים שהם רצו, ואנחנו נכנסנו למהלך של ועדה שהייתה מורכבת מאנשי מטה בתוך משרד השיקום, עם נציגות נשים שלהם בכל הפורומים. והגשנו איזשהו נייר עמדה עם שורה של דברים שאנחנו היינו רוצים לקדם.

לא, אתם לא נייר עמדה, אתם נייר מדיניות.

אנחנו נייר מדיניות שאנחנו מגישים אותו בתיקוני החקיקה הקרובים של אגף שיקום לאוצר.

אוקיי. מתי הייתה הפגישה הראשונה עם הנשים?

האחרונה הייתה ב-6 במרץ, אחרי כמה מפגשים.

כן, הכל כתוב.

אוקיי. אז בחודשים האחרונים המפגשים היו.

בעצם עבדנו חודשיים בערך. נפגשנו בינואר וסיימנו ב-6 למרץ, כבר הגשנו את הכל לשולחן של ראשת האגף.

זאת אומרת שזה אמור להיכנס בתקציב.

חלק כן. אני חושבת שהמהות שנחמי הזכירה, שהם לא הלקוח העיקרי של אגף השיקום, זאת עמדת הבסיס. הלקוח שלנו הוא הפצוע. הנשים, המשפחות, האימהות, הן המעטפת, וככאלה הן מקבלות טיפול ומענה של מעטפת.

לא, הלקוח שלכם הוא גם המשפחה. צריך לשנות דיסקט.

אז לא מבחינה חוקית.

זה לא קשור רק לחוקי. חוקית, יש לכם. אבל אני גם יכולה להראות את הפרצות בחוק שכן, הלקוח שלכם הוא גם המשפחה. אני אסביר למה. אם התפיסה היא כזאת, מה אנחנו דורשים מנשות המילואים? למה אנחנו דורשים מהן בכלל להתגייס ולתת את הרוח הגבית? במיוחד בסיטואציה שאין לנו שוויון בשירות בצה"ל? לא. הלקוח שלכם זה בסוף, ולקח לנו זמן להבהיר את זה למשרד הביטחון, אני חושבת שהוא הבין את זה בכל מה שקשור לנשות המילואים, אז אני לא חושבת שאתם נוטשים אותה ברגע שיש פצוע.

אנחנו רחוקים מלנטוש אותן, יש שורה של הטבות. אבל שוב, יש דברים שהן רוצות התייחסות כלקוח העיקרי. כלומר, מי שיכול לעשות מולנו את כל הפעולות החוקיות. מי שיכול לדרוש ממנו דברים או לקחת זכויות או למנוע זכויות, זה הפצוע עצמו. צריך לזכור את זה, בסדר?

אז אנחנו נעבוד על זה. ופתרנו את זה, למשל, בזמנו עם נשות המילואים, סליחה שאני כל שנייה מביאה את זה, אבל מעניין לעניין כמעט באותו עניין, זה שהיום אפילו נשים גרושות, כן, הקימו במיוחד בשבילן, מעבירים להן את התקציבים ואת הסיוע, והקמנו קרן מיוחדת לנשים, ולינק שהן נכנסות.

אז אני אומר כזה דבר, אם בסוף רוצים לעזור לפצוע, אם הוא הלקוח העיקרי, התפיסה צריכה להיות שצריך לעזור למי שמטפל בו. ולא משרד הביטחון נמצא שם להחזיק לו את היד, ולנקות את הפנים שלו כשהוא מזיע בלילה מהכאבים מהפצעים או מהכאבים הנפשיים.

אז אני אגיד שיש הרבה מענים שכן קיימים, והם קיימים מדי וואן לפציעה. אגף שיקום בעבר היה נכנס לתמונה רק אחרי שפצוע היה עובר ועדות ועוברות כמה שנים מיום הפציעה, היום זה מדי וואן מרגע שהוא מגיע. יש לנו שיתוף פעולה מלא גם עם צה"ל וגם כוחות המשטרה והביטחון, וגם עשינו השוואה בין משרדית מול ביטוח לאומי וצה"ל ואנחנו, לתת את אותן זכויות שהנשים לא ייפגעו בגלל שהם נפגעו.

אז בואי נקריא למשל מה הצרכים שהעלו הנשים, כי יש לנו רבע שעה להיות פרודוקטיביים. מה הצרכים שעלו על ידי הנשים, ומה אתם הולכים לתת? אני במכוון מבקשת ממנה, יש לה את נייר העמדה שלכם, היא תעבור סעיף-סעיף ואנחנו נדע מה נכנס/מה לא נכנס, וגם נדע על מה להיאבק. בבקשה.

אוקיי. אז אני אגיד שקודם כל אובדן שכר יש לנשים ולהורים בזמן האשפוז. זה קורה ומתקיים.

אבל מה ההבדל בין אשפוז לשיקום? עבר לבית לוינשטיין. אני גם מפחדת שכתוצאה מזה עוד יזרקו אותם מהר מאוד מבתי החולים, ככה המדינה לא צריכה לשלם את אובדן ההכנסה.

אז בעצם זה ניתן בזמן אשפוז, ואנחנו כוועדה הגשנו בקשה לתת איזשהו גישור במעבר בין אשפוז לאשפוז יום, שגם בזמן הזה המשפחות יפוצו. אנחנו בהתחלה המלצנו לראשת אגף על חודש, היא הלכה על שלושה חודשים.

אבל אם אשפוז השיקום הוא שנה?

במשך השנה הם מקבלים שכר מלא. הם מקבלים אובדן שכר כל עוד הוא מאושפז אשפוז מלא. הבעיה קורית באשפוז יום.

כל עוד הוא מאושפז. אם הוא מאושפז שלושה חודשים, הן מקבלות רק שלושה חודשים. ואז אם הוא בבית לוינשטיין שנה, אז הוא יקבל רק את המעבר שאמרת.

לא, לא.

יש אשפוז יום, שהוא הולך הביתה. אז באשפוז יום, אין.

אבל אשפוז יום לפעמים הוא יותר מרתק אותך.

כשבן הזוג הפצוע עובר לשיקום יום, אנחנו כנשים לא הכי יכולות לחזור לעבודה ואז יופי הכל בסדר. עדיין צריך לעזור לו, הוא צריך אותנו באופן צמוד.

הסיפור צריך להיות אי יכולת לחזור לעבודה, וכל עוד יש אשפוז, גם אם הוא יום, גם אם הוא חצי, גם אם הוא לילה, גם אם הוא בית חולים, גם אם הוא מרכז שיקומי, זה לא רלוונטי. בסוף, באשפוז יום עם פצוע, לעיתים זה יותר קשה. אין לך את הזמן הזה לצאת כמה שעות, לחזור, להתקלח. את צריכה לקחת אותו, את צריכה ללוות אותו.

וגם את עוברת טלטלה נפשית שלא מאפשרת לי להיות בעבודה.

רגע, אז יש לנו התייחסות לזה, והתייחסות שונה. היה לנו דיבור על זה בוועדה. בזמן שהבן אדם מאושפז, הוא מקבל אובדן שכר, המשפחה שלו מקבלת אובדן שכר, זה סגרנו. במעבר בין האשפוז לקהילה יש מה שנקרא 'שעות ליווי' שהפצוע מקבל.

לא, זה לא קהילה, סליחה. מבחינתי זה לא קהילה. אנחנו נתחיל לדייק את המונחים. 'הלקוח' זה לא לקוח. זה חייל גיבור ישראל ששירת המדינה, ואנחנו לא נקרא לו לקוח. המשפחה זו המעטפת והסיוע. אנחנו נתחיל לשים את הטרמינולוגיה במקום. והם גם האנשים שצה"ל צריך לראות אותם במשרד הביטחון. אני שמחה ומודה על הפגישה שלכם, אבל אני אומרת לכם, אנחנו נעשה פה תהליך. אנחנו לא נגדכם, אבל הדברים פה ישתנו.

את מהממת, פנינה.

הדירקטיבה של אגף השיקום היא ללכת לקראת ולתת כמה שיותר. אני רוצה שזה ייאמר.

אני יודעת. אני שוב אומר, אני יודעת שאתם עובדים מאוד קשה. אבל שוב, אנחנו ראינו את זה בכמה רבדים. קשה לפעמים למדינה, למערכת גדולה, לעשות את הסוויץ'. כל העולם בנוי בצורה כזאת שהיא עוטפת, בגלל שיותר גברים משרתים, למרות שבמלחמה הזאת שירתו 60 אלף מילואימניקיות, וזה גם משהו שאנחנו מציינים כל הזמן. אבל היא לא רואה את האישה, היא לא רואה את האמא, היא לא רואה את המשפחה. ולכן אנחנו חייבים להשתנות, כי גם אנחנו נמצאים בשנת 2025 ולא נמצאים ב-1973.

אז אני רוצה להגיד לגבי ה-care givers, שיש בעצם שעות ליווי שהפצוע יכול לקחת אותן בכסף, ואז הוא יכול להחליט שאת זה הוא נותן לאשתו או לאחותו או לאימא שלו, למי שמלווה אותו.

של כמה?

שעות ליווי. הן נגזרות מהמצב הרפואי שלו ומההחלטה הרפואית.

שכמה זה לשבוע?

זה יכול להגיע בחודש מלא ל-35 אלף שקל גם, זה תלוי במצב של הפצוע.

כמה שעות שבועיות?

זה תלוי, כל פצוע לפי מה שהרופא קובע לו.

לא תלוי, אני רוצה לדעת. אנחנו פה לא אומרים תלוי. בכנסת ישראל לא אמורים תלוי.

זה עניין של החלטה רפואית.

לא, זה לא עובד ככה אצלנו. את תביאי לנו מי מחליט, איך מחליט, כמה שעות, מה התקרה. אם אין תקרה, אז את תגידי אין תקרה.

יש תקרה.

מי קובע? ביטוח לאומי? אתם קובעים? אנחנו צריכים תשובות.

ברגע שבן אדם משתחרר מאשפוז, רופא נותן המלצה כמה שעות ליווי, לפעמים גם שעות הליווי ניתנות בזמן האשפוז. למשל שישי-שבת מטופל יוצא הביתה וזכאי גם בנוסף למה שהוא מקבל.

איזה רופא?

הרופא של המחלקה. לא רופא של אגף השיקום.

לפני שהוא משתחרר.

נכון. הוא נותן את ההמלצה שלו לרופא אגף השיקום, שמאשר את שעות הליווי, ואז זה מתורגם בכסף.

כמה כאלה יש לך?

כמה אנשים מקבלים ליווי?

כן, וכמה שעות הממוצע? כי אנחנו צריכים לקבל אומדן. אם נגלה שזה רק שעתיים, אז אנחנו נלך לעשות 'נו נו נו' למשרד הבריאות. אבל אנחנו צריכים לדעת מה קורה במציאות.

זה לא שעתיים, מדובר בהרבה מיליונים. אבל אני אבדוק את הנתונים.

אני לא סופרת את זה לפי מיליונים, אני סופרת את זה לפי צרכים ואז המיליונים שיתאימו את עצמם לצרכים, שאנחנו משלמים מכיסנו מיסים. אבל הרגשית נפגעים ונגרעים פה ממש. רב-סרן אור אברג'יל, רמ"ד מיצוי זכויות נכי צה"ל. בבקשה.

קודם כל אני מברך על הדיון, דיון באמת חשוב. אני שמח להיות פה, אני גם חי את זה ביומיום שאני מלווה פצועים, ואת נשות הפצועים ואת האימהות. אני אגיד רגע כמה דברים. קודם כל, לגבי הסכומים של משרד הביטחון, אני אתחיל מהסוף. חשוב שהוועדה תעמיק בסכומים. הסכומים, אני אומר, הם גבוהים.

למשל, שעת ליווי. שעת ליווי שבועית אחת מוערכת קצת יותר מ-1000. נגיד נתנו פה דוגמה של שמונה שעות ליווי, כמעט 9000 שקל נטו, רק על שמונה שעות ליווי. זה תשובות שמשרד הביטחון צריך לתת, אבל כהערה כללית רגע אני רוצה להגיד.

אתה יודע, זה מעניין מה שאתה אומר. אני אספר לך משהו, הייתי שרת העלייה והקליטה. ואז אמרו לי, כל עולה מאתיופיה, זה רק ליוצאי אתיופיה, אנחנו מתקצבים אותו 190 אלף. אמרתי לו, מה, מרמת השרוכים עד המצבה? ואז ככה כאילו כל הזמן הם שלטו בזה. תקצוב שהוא ביתר, אני לא רוצה לגרוע, אבל נראה לי אתה אומר פה מספרים - - -

לא, אלה המספרים.

אז הם יתנו פחות שעות. פחות אנשים יקבלו.

שנייה רגע, אני רק רוצה לתת הערה כללית לוועדה. אני רוצה שהיא תעמיק בסכומים, ממש תבקש את הסכומים, מה בדיוק מקבלים, ושאתם תראו את זה. אז באמת רואים את המצב קצת אחרת. אז זו רגע הערה על הסכומים. אם צריך, אנחנו ביחד עם אגף השיקום, נעביר לכם טבלה מסודרת מה הסכומים, לא רק מה המענים, אלא כמה הסכומים, שהוועדה תוכל להתרשם.

אבל בסוף אני רוצה שתיכנסו רגע לראש שלנו.

אני אתייחס להכל. קודם כל אני רוצה להגיד מילה על הרחבת תפיסת האחריות של צה"ל. עד לפני שנה, צה"ל לא היה מטפל בפצועים. זה אומר שאגף השיקום היה הסמכות והוא היה המטפל. צה"ל הקים מחלקה, הקים ענפים, מדורים, שיטפלו בפצועים.

יפה מאוד.

וגם בתוך זה היה לנו דיון ולקחנו את נשות הפצועים כקבוצת מיקוד.

פגשתם אותן? את הפורום?

כן, פגשנו אותן. אני אתייחס מה באמת עשינו בפועל. אז באמת לקחנו את זה כאוכלוסייה למיקוד. אנחנו מבינים את ההערה שאת אומרת.

אנחנו, יש לנו חולשה למדים, אז אנחנו לא מפריעים לאנשי המדים. זהו, פעם אחרונה שאני מפריעה לך. בבקשה.

אז אני אשמח. קודם כל, אנחנו מבינים שבסוף כשפצוע נפצע, לא רק הוא נפצע. הסביבה נפגעת מזה והם גם צריכים לקבל תמיכה, כמו שאמרת, אנחנו איתך באותו ראש ובגלל זה הכנסנו אותן כאוכלוסיית מיקוד. לפני שבועיים לקחנו אימהות של פצועים למלון הרודס, יום הפוגה רק להן כמיקוד.

מי מהאימהות?

אימהות של מאושפזים.

לא באשפוז יום, אבל באשפוז.

הזמנו גם אשפוז יום. כל האימהות.

והגעתם לכולן?

כולן. התעקשנו מולן. בהתחלה הייתה היענות נמוכה, והתעקשנו.

יפה. כמה אימהות הגיעו?

באזור ה-50. זה מספר יחסית נמוך, אבל התעקשנו, הזמנו בפוטנציאל יותר.

אבל יש לנו 15 אלף פצועים. אבל לא, קודם כל אני מברכת.

במאושפזים אנחנו במספר של בערך 200. אני מדבר שעשינו את זה לאוכלוסיית המאושפזים כרגע, ואנחנו לאט-לאט מתרחבים.

אתה בטוח במספרים?

בטוח.

פה אנחנו חייבים לדייק. 200 מאושפזים?

אנחנו באזור ה-200 נכון להיום.

רגע, לא אשפוז יום.

לא אשפוז יום, אנחנו מדברים על אשפוז מלא. אני ממשיך רגע בעוד דברים חשובים.

אני מתה על זה שמירב באה ואז אומרת 'אני לא חלילה מזלזלת'. כמה פעמים קיבלנו נתונים שהם לא נכונים?

לא, אבל זה גם הגיוני. אני דווקא הרבה בשיקום בתל השומר, והמספרים גם הגיוניים.

כולל אשפוז יום?

לא כולל אשפוז יום.

אמרתי שהגיוני הנתון הזה, בגלל שמי שנמצא במחלקות השיקום רואה אותו. אשפוז יום ודאי שאת לא יודעת כי זה מרפאות חוץ.

לא, אני חשבתי שהוא אמר שזה כולל. כן, הלאה.

אני ממשיך, אני עושה את זה ממוקד. הזמנו גם את האשפוז יום, לקחנו אותם כקבוצת מיקוד, הם בתוכנית עבודה שלנו, אנחנו שם. אנחנו גם נזמין אותם לעוד שיחות חתך.

אנחנו 'על זה' אתה אומר.

אנחנו על זה. בנוסף לזה, אנחנו מבינים שהעלית פה פער מאוד רציני, שבסוף נקודת הפער זה שכשהם נמצאים באשפוז יש להם מעטפת, הם עטופים, ואז כשהם הביתה שם נולד הפער. הצבא בשיתוף עם אגף השיקום השקיע המון משאבים בתוכנית חדשה שנקראת 'תוכנית תל"מ', תמיכה, ליווי, ומיצוי זכויות. איש מילואים שמדי שבוע יגיע לבית של הפצוע ויעזור לו לממש את הזכויות.

זה מדהים.

כי אמרת פה משהו חשוב. אמרת, המענים קיימים, אבל לפעמים זה לא מונגש.

מי עשה את זה? משרד הביטחון?

זה משרד הביטחון וצה"ל ביחד. פרויקט חדש שמתחיל בימים אלה, כבר נכנסנו לחלק מהבתים.

וזה בעקבות הדיונים שאת עשית, עינב?

זה התחיל במקביל, וזה יצא כבר לדרך, פיילוט במחוזות חיפה ובאר שבע.

אני תכף אסכם, זה סוג של פגישת דיון היכרות, נקרא לזה. ראשית, אני מאוד שמחה שהתחלתם לקחת את זה כמיקוד, ואני גם חושבת ששיתוף הפעולה ביניכם הוא סופר חשוב. כולל זה שיש שיתוף ציבור עם הנשים וגם עם האימהות, כדי שתוכלו לדייק את המענים. לא בדיעבד, אלא עכשיו. אני רוצה שתמשיכי להגיד את השורות, ובזה אנחנו נסכם. אור, רוצה להגיד עוד משפט?

רק משהו אחרון, שחשוב לי שהוועדה תעמיק במענים הקיימים. כי אמרת פה משהו חשוב, שהמענים קיימים אבל לפעמים הם לא מונגשים ולא מצליחים לממש.

אז תעשו בדיקה מה המענים שקיימים שאפשר לעזור להן. יש מענים גם באזרחי, זאת אומרת שאתם צריכים ללכת לביטוח לאומי, או מקומות אחרים כדי שיקבלו את המענים. אז מה שאני מבקשת, בואו נעשה כזה דבר, גם אם זה בפגרה, אנחנו נעשה על זה עוד שבועיים דיון בנושא הזה. שבועיים זה מספיק זמן, תעשו את שיעורי הבית עם מצגת, שגם עינב תציג, גם אור כנציג צה"ל, ואתם תעבירו אלינו את הרשימה של הצרכים.

ישבתם איתן?

ישבנו עם האימהות בכמה שיחות חתך, כמה מפגשים, ביחד גם עם האגף. הן העלו דברים, ובאמת משם זה נולד.

בואו נעשה עבודה. אתם באים עם מצגות ברורות, ראיתם כבר את הראש שלנו, אנחנו רוצים לדעת מה קיים, מה ניתן, מה חסר, מה ביקשו, מה אתם נותנים, מה הולך להיכנס, מה לא נכנס, על מה צריך להיאבק.

משפט אחרון, פנינה, על משהו חשוב. חלק מהמענים גם הם לא ניתנים רק על ידי אגף השיקום. משרדים אחרים בממשלה, משרד הרישוי, משרד הביטחון.

אמרנו את זה. גם את זה תרכזו, מה שהצלחתם לבוא ולדרוש מהם. ומה שלא, אנחנו גם יודעים לבוא ולעזור לכם כדי לדאוג שהם יקבלו. בבקשה, חברת הכנסת מירב בן ארי, ואז לימור, ואז אני מסכמת. האוצר יישב איתם ויעבור איתם על זה. והשלושה חודשים, אתם לא התחלתם איתנו משא ומתן לנשות הנופלים. למתי אתם מחכים? אני מבקשת שנתאם כבר השבוע. תודה.

אני רציתי לשאול אתכם שני דברים. קודם כל, רציתי לשאול אתכם לגבי הנגשה של בתים לקטועי גפיים. כי אני יודעת, לפחות בשיחותי עם המשפחות בשיקום, זה שזה אירוע, האם אותו קצין מילואים ששלחתם, שזה אגב רעיון אדיר בעיניי, אפילו פגשתי אחד מהם. אני חושבת שזה רעיון אדיר, אני חושבת שגם העובדה שצה"ל מתכנס לאירוע וזה לא רק משרד הביטחון, לא אגף השיקום, בשל העובדה שיש יותר מ-12,000 פצועים. אין לי ספק שזה אירוע מז'ורי וטוב שניהלתם אותו. השאלה שלא שמעתי, ואם את יכולה להתייחס לעניין ההנגשה של בתים לקטועי גפיים.

אנחנו עושים הנגשה מלאה של בתים, ואם צריך גם מעבירים דירה ועוזרים לרכוש דירה, ויודעים לתת הנגשה מלאה לכל הצרכים.

זה אותו קצין מילואים שמלווה?

לא, זה לפני. זה דווקא היה קורה יותר באוטומט.

זה קורה כבר בזמן האשפוז, בזמן שהבן אדם עדיין באשפוז, כבר עוזרים להכין לו את הבית לצרכים שלו בהתאם להמלצה של מרפא בעיסוק, שזה התפקיד שלו לעשות הנגשה לבתים. הוא לוקח את ההמלצה של הצוות הרפואי מבית החולים, מגיע איתה לבית של הפצוע, עובר עם המשפחה על כל ההתקנים ומה שצריך.

זו שאלה חשובה, אבל דווקא בחלק הזה אני לא הייתי מוטרדת כי זה קורה במשך שנים באופן מלא.

דווקא אני כן מוטרדת מזה. ומה קורה עם חייל פצוע שיש לו שני בתים?

את ההתאמה הגדולה הוא יקבל בבית שרשום על שמו, שזה הבית שלו, ובבית השני הוא יקבל אביזרים.

אומנם זה היה דיון של שעה, אל תתרגלו לזה. הדיונים שלנו פה מאוד ארוכים. אנחנו נקיים עוד שבועיים. מור, נשים יקרות, מוריה, נחמי, קודם כל תודה לכן. תודה לכל הנשים שפעילות והארגונים שנמצאים כאן. אני מודה לכם על הדיון החשוב.


הישיבה ננעלה בשעה 11:03.