פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



23
הוועדה לביטחון לאומי
03/03/2025


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 349
מישיבת הוועדה לביטחון לאומי
יום שני, ג' באדר התשפ"ה (03 במרץ 2025), שעה 11:03

בקשת הממשלה להארכת ההכרזה על מצב חירום כליאתי לפי סעיף 19כ(ד) לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל"ב -1971 - דיון והצבעה

חברי הוועדה: בועז ביסמוט – היו"ר

גונדר משנה כנרת צימרמן - משנה ליועמ"ש מבצעים ובניין הכח, המשרד לביטחון לאומי

רב כלאי יעל גולן - רת"ח תכנון וכליאה, המשרד לביטחון לאומי

אביב ישראלי - עוזרת יועמ"ש המשרד לביטחון לאומי

סנ"צ משה מועלם - רענ"ח מג"ב, המשרד לביטחון לאומי

סבר מנחם - המשרד לביטחון לאומי

ענבל ברנסון יהודאי - ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

רוני דולב - ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

אן סוצ'יו - עו"ד, הסנגוריה הציבורית

חגי אנגרסט - אביו של החטוף מתן אנגרסט

מירב אנגרסט - דודתו של החטוף מתן אנגרסט

אופיר אנגרסט - אחיו של החטוף מתן אנגרסט

עדי אנגרסט - אחותו של החטוף מתן אנגרסט

נועה רחמים - בת דודתו של החטוף מתן אנגרסט

רינה אנגרסט - סבתו של החטוף מתן אנגרסט

שמי קלדרון - דוד של עופר קלדרון שחזר מהשבי


ץ

עידו בן יצחק
אסף היזלר

לאה גופר

רעות חביב, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



בקשת הממשלה להארכת ההכרזה על מצב חירום כליאתי לפי סעיף 19כ(ד) לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל"ב -1971 - דיון והצבעה

שלום לכולם. יש לנו היום דיונים, כפי שאתם רואים, ברצף. הדיון עכשיו הוא בנושא בקשת הממשלה להארכת ההכרזה על מצב חירום כליאתי לפי סעיף 19כ(ד) לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל"ב -1971. עידו, סליחה, לפני הדיון, יש כאן נציגי משפחות חטופים. אם מישהו רוצה לדבר, בבקשה.

קודם כול, אם אפשר להקרין את הסרט.

הוקרן. צפינו בו בישיבה הקודמת. זה הראיון המטלטל של אלי שרעבי.

כן, אבל הנוכחים כאן אלה אנשים אחרים, נכון?

אין לי שום בעיה. אני צפיתי בו כל כך הרבה פעמים ואני חושב שראוי ונכון להקרין אותו שוב ושוב. אני יחד איתך, מקבל, בבקשה.

]

פיזית, המקום שבסוף מביאים אתכם אליו אחרי ההליכה הזאת, בתוך ההריסות, איך הוא נראה?

אתה יורד בפיר נוראי שסוגר עליך, אתה לא מאמין שתשרוד את הלילה הראשון שם.

למה?

אתה 50 מטר מתחת לאדמה, התנאים הסניטריים שם פשוט נוראיים, אתה מתקלח בסופו של דבר פעם בחודש עם בקבוק מים, עם חצי דלי של מים קרים, זאת המקלחת.

כל התקופה.

כל התקופה, פעם בחודש מקלחת.

בשלב הזה אזוקים?

שרשראות הרגליים לא עוזבות אותי מהיום שאני בעזה ועד היום האחרון.

כל הזמן?

כל הזמן הזה. אני זכיתי בתענוג הזה, יש כאלה שהיו חלק מהזמן, אני שנה וארבעה חודשים אזוק ברגליים עם שרשראות שעוטפות אותי, עם מנעולים מאוד מאוד כבדים שקורעים לך את הבשר. כל צעד שאתה עושה, צעד, אם אפשר לקרוא לזה צעד, יש בערך 15 ס"מ רווח בין הרגליים, אתה הולך ככה, כל צעד שלך הוא לא יותר מ-10 ס"מ, כשאתה הולך לשירותים שנמצאים 20 או 30 מטר, לוקח לך בערך כמה דקות להגיע לשירותים.

וגם שם לא מורידים לך את זה.

מה פתאום? אין.

לא לילה, לא יום.

לא לילה, לא יום, הכול, אתה ישן עם זה, אתה קם עם זה, אתה מתפלל עם זה, אתה מתאמן עם זה כשאתה עוד אוכל יותר מפיתה וחצי ליום. אתה כבר לא שם לב לפצעים שיש לך סביב הרגליים ולצלקות מהדבר הזה, זה כבר לא מטריד אותך באיזשהו שלב. הכאבים, אתה כבר עוזב אותם ואתה מתעסק כבר בדברים היותר רציניים כמו אוכל.

כי אוכל זה היה דאגה יותר גדולה?

אילנה, את יודעת מה זה לפתוח מקרר? שאנשים יחשבו טוב-טוב בבית כשהם פותחים מקרר, זה עולם ומלואו. זה עולם ומלואו לפתוח מקרר. המושג הזה בכלל של אדם חופשי שיכול לקחת משם פרי או ירק או ביצה או מים, פרוסת לחם. על זה אתה חולם כל יום. לא אכפת לך מהמכות שאתה חוטף, ואתה חוטף מכות, ושוברים לי צלעות. לא אכפת לי, תן לי עוד חצי פיתה.

אפשר להסביר את התחושה של הרעב? מה זה?

אי אפשר.

זה הבטן שנדבקת לגב?

בטן שנדבקת לגב, אבל אתה כבר רואה את הבטן שלך ממש נכנסת פנימה באיזשהו שלב, אתה לא מאמין שזה קורה לגוף שלך.

בתקופות הגרועות זה אומר שמה אוכלים?

בתקופות הגרועות אוכלים פעם ביום קערת פסטה.

וזה האוכל לכל היום.

שזה 250-300 קלוריות.

ליום.

ליום, שזה עשירית ממה שאני צריך. ואם זה קורה יום, יומיים, זה לא נורא. במשך חצי שנה אנחנו אוכלים את הכמויות האלה, חצי שנה, יום-יום. כשאתה מבקש עוד משהו ופתאום זורקים עליך איזה תמר יבש, זה נראה לך כמו הארוחה הכי טובה בעולם.

שלום, אני חגי אנגרסט, אבא של מתן אנגרסט, שהוא לוחם. באותו הבוקר הוא הגן על אזרחי המדינה, ביניהם אתה, עליך. יש לי פה ילדים שהם לוחמים. יש את עדי, שבזמנה החופשי היא לוחמת מג"ב, שהיא לא צריכה להיות פה במשכן, שלא צריכה לבוא להתעסק בהצלת חיים, הצלה של אחיה. יש את אופיר, שהוא מתעסק מאותו יום בהצלת חיים, הצלת חיי אחיו. יש פה את הסבים של מתן. סב ממשפחת קלדרון, שהוא מהמשפחה שלנו, משפחת החטופים, והסבא של מתן.

חבר הכנסת ביסמוט, איפה אתם? למה אתם יושבים כמו דגים? יושבים כמו דגים, לא שומעים אתכם. אתה יודע מה אנחנו מרגישים? אני שלחתי ילד שהגן על המדינה, הציל חיים. אנחנו מרגישים שאתם מעדיפים לראות אותם חללים, לקבל אותם בארונות, כי ארונות לא מדברים. אין עדות חיה כמו שאנחנו רואים פה את אלי.

אלי גיבור ישראל, הוא עדות חיה, הוא לא טוב לכם ל"בייס". יושבים כמו דגים, לא מדברים, מעדיפים אותם חללים, קוברים אותם. קברו את ליפשיץ, יופי, תודה רבה, להתראות, אין עדות חיה. תתעוררו על עצמכם, אנחנו בחרנו בכם. אנחנו לא שמאלנים, להגדרותיכם. אנחנו פה משפחה שבחרה בכם והתאכזבה מאוד. איפה אתם? למה אתם סותמים את הפה? יהיה לכם דם על הידיים. סותמים את הפה, הולכים אחרי המנהיג. הוא לא איזה בודהיסט, תפתחו את הפה שלכם, תביאו לי את הילד. תתעסקו בהצלת חיים.

אני שומע פה איזה דיון חירום לגבי משהו – איזה דיון חירום? יש לך אנשים שאתה שלחת, נמצאים שם, נלחמו בשבילך, בשביל שאתה תשב פה ותסתכל עליי. למה אתה לא עושה כלום? תתחיל לעשות משהו, נראה אותך.

אתה צייצת לגבי מתן? אתה יודע מי זה מתן אנגרסט? אתה יודע שהוא בצוות פרץ? אתה יודע מי זה צוות פרץ בכלל? אתה תדע ביום שאחרי כי אני לא יכול לדבר. אתה יודע מה זה הצוות פרץ? הבן של הרב פרץ, זכרונו לברכה, חטוף בעזה חלל. הבן של איתי חן, הבן של רובי. איפה אתם? דיון חירום – איזה דיון חירום יש לך? תתעסק בהצלחת חיים. לא סתם לבוא להעביר את הזמן. תתחילו לעבוד.

אני מירב, דודה של מתן אנגרסט, גיבור ישראל, חייל אמיץ שנלחם וחירף את נפשו באותו יום בשביל להציל את אזרחי מדינת ישראל. עמד שם מעטים מול רבים ולא נסוג אחורה בשביל שאנחנו נמשיך להתקיים פה. דוד בן גוריון, יצחק רבין, אריאל שרון, מנחם בגין, מתהפכים בקברם. המטרה הראשונה והיחידה שהם היו רואים לנגד עיניהם זה הצלת חיים, החזרת החטופים. להחזיר את החטופים שלנו הביתה. להחזיר את היקירים שלנו הביתה. זוהי האחריות של המנהיג – לנהוג באומץ, לקבל החלטות קשות. זה המוסר וזאת הערכיות. על ערכים אלו גידלנו את הילדים שלנו. הערכים האלה התפנצו לנו ב-7 באוקטובר, לנו ולכול מדינת ישראל.

לא מפקירים פצועים בשטח – איך 514 ימים אנחנו מפקירים את האהובים שלנו. היכן ראש הממשלה? והממשלה כולה שאחראית שמחדל הנוראי בתולדות מדינת ישראל? אנחנו עוברים שואה שנייה במדינתנו. איפה אתם? איך אתה יכול לישון בלילה? אני לא יכולה לעצום עיניים כשאני מדמיינת מה הם עוברים שם. איך אתם עוצמים עיניים? איך הם כבר לא פה? איך במשך 514 יום אנחנו צריכים להגיע לפה ולבקש אותם? איך אנחנו יכולים להמשיך ולשלוח את הילדים שלנו לצבא? בכל בית במדינת ישראל בעבר, בהווה או בעתיד, יש חייל או חיילת. איך נמשיך? איך נמשיך לשלוח את הילדים שלנו לצבא כשהצבא שלנו עומד על "תדע כל אם עברייה שהפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך"? איך? צריך שיהיה אמון בין המפקדים, בין הממשלה לאזרחים שלה. האמון הזה התנפץ והוא ממשיך להתנפץ כל יום מחדש.

מה אתה עושה בשביל להחזיר אלינו את מתן? אני באמת מבקשת תשובה כנה. מה אתה עושה? אנחנו רוצים את הילד שלנו בבית. אין לו זמן. הוא נמצא שם מתענה, מעונה. כל דקה בשבילו מתנפצת לו התקווה. מה אתם עושים בשביל להחזיר את החללים שלנו הביתה? מה אתם עושים?

מטרפדים.

שיקום מישהו. אנחנו לא התבקשנו ואנחנו לא מעוניינים, אפרופו עקדת יצחק – אנחנו לא מעוניינים שמתן יהיה על קרנות המזבח של השלטון הזה. אנחנו רוצים את מתן בבית. לא שלחנו את מתן לצבא בשביל שהוא ייעקד על מזבח השלטון. ממש לא. אני באמת מבקשת ממך תשובה כנה, מה אתה הולך לעשות בשביל להחזיר אלינו את מתן. בשביל שאני אראה את אח שלי ואת אשתו ואת האחים של מתן מחבקים אותו, שאני אראה את ההורים שלי, שאבא שלי הוא בן לניצולי שואה. למה הוא צריך לעבור ולראות את הנכד שלו עובר סלקציה נוספת? איפה זה נשמע?

הבן שלי נלחם על הצלת חיים, לא על הצלת כיסאות. צריך להבין את זה. מי שלא יצביע, מי שלא יקדם את העסקה של שלב ב', יהיה לו דם על הידיים. פה התושבים, המדינה תדע ותבוא איתו דין. יהיה לו דם על הידיים. אתם תלכו לישון ואתם תחשבו על הילד שלי, שהוא בתוך ארון. זה ירדוף אתכם כל החיים.

והמדינה שלנו לא תוכל להחלים. עד שכל החטופים יהיו פה המדינה שלנו לא תוכל להתחיל בהחלמה שלה. אני רוצה שתסתכלו על מתן או על כל חטוף אחר כאילו הוא הבן שלכם. הילד שלכם, כשאתם מכסים אותו ואתם רואים שהוא בבית, במיטה בלילה, אתם תיזכרו בחטופים שלנו. כמו שאמר אלי, כשאתם פותחים את המקרר תבינו שבאותו רגע ממש יש אנשים שגוועים למוות. האנשים האלה הם האחים שלנו, הם בני עמנו, ואנחנו חייבים להוציא אותם. להוציא אותם מהגיהינום הזה.

אפשר? לצערי, אני אציג את עצמי. אני חושב שאני צריך להיות מוכר פה יותר מחברי הכנסת ויותר מראש הממשלה. אני אח של סמל ראשון מתן אנגרסט, לוחם בשיריון, שנחטף ממוצב נחל עוז. כמו שאתם ראיתם בחדשות, לפני שבוע ראינו שנפתחה החקירה בפני כל המשפחות, כולל אותנו, של משפחות נחל עוז, של החיילים שנספו ונפלו. שמענו את החקירה, הגענו לגלילות, ראינו, עמדו מולנו קצינים. מתחילים לדבר, רואים סרטונים, רואים גם קצינים שבורחים, אבל זה לא היה אח שלי. אנחנו ראינו כאלה שבורחים, וטנק אחד, של אח שלי, מסתער על הגדר. אני לא רוצה שיעשו פה את אח שלי גיבור ישראל, כי לפני שהוא גיבור ולפני שמדביקים לו שמות כמו "חייל" וכדומה, אח שלי הוא ילד, הוא בן אדם.

הוא תמיד היה אומר לי – הפוליטיקה, ימין או שמאל, זה בצד. האחדות והביחד שיש בטנק, כשיושב איתי מישהו שהצביע למרצ, מישהו שהצביע לציונות הדתית, וכל אחד מהם מוכן למות אחד בשביל השני; וכך קרה – כל הצוות של אח שלי נפל. אח שלי נחטף בחיים. את זה אתם צריכים להבין. אח שלי הוא לא משחק פוליטי, עם כל הכבוד.

אתמול ישבתי ופתחתי את היומן שלו. ביומן רשום "מה היית רוצה לשפר מבחינת התמודדות עם מצבים?" והוא ענה ככה – "אני הייתי רוצה לשפר את המשימות והאתגרים שלי לנגד דברים לא צפויים". שוב אני אגיד, אח שלי החליט להסתער והוא ידע את זה שהכוחות, זה כמו יחס של 50 ל-1. בכל זאת הוא החליט, למען הגנת מדינת ישראל ולמען הגנה על כל אחד שיושב פה, כולל אותי, שבזכותו אני כאן היום.

עברו 514 ימים מאז שהוא נחטף. קיבלנו את שלב א' וקיבלנו את עופר, המשפחה של שמי, סוף סוף הביתה. 50 יום שאנחנו מחכים לתור שלנו. ואנחנו יודעים שהתור שלנו לא יבוא בעוד 4 חטופים שישתחררו בסלקציות, הוא יבוא כשתחליטו לשחרר את כל החטופים. נגמר שלב א', חזרו כל החטופים של שלב א'. הגענו לשלב ב' – אין שלב ב'.

טרפדו אותו.

אז איפה לעזאזל אח שלי עומד? אני צריך לחכות לו כמו להישאם וכמו לאברה מנגיסטו. נמאס לי שאני יושב פה ואני נחמד, אבל די, נמאס לי. אני רוצה לחזור לחיות את החיים שלי. אני בן 17, יש לי בגרויות, ואני פה מתעסק בהצלת החיים של אח שלי. אני מסתכל על בקבוק המים הזה, כמו שאלי שרעבי אמר – לפתוח את המקרר ולראות את בקבוק המים הזה עומד מולי, זה עולם ומלואו. וזה הזוי. אח שלי כבר היה אמור להשתחרר לפני שנה. אני רואה את כל החברים שלו מעלים תמונות מהמלדיביים, מדרום אמריקה, בטיול אחרי שחרור. אני מסתכל על התמונה שלו ורואה אותו בתוך השבי. איפה זה נשמע, איך זה מנורמל? צריכים לשבור את המדינה הזאת עד שמחזירים את כולם.

לפעמים יוצא לי לשבת מולו ולהסתכל על התמונה הזאת – תסתכל במה הוא עטוף. בדגל שיושב מאחוריך, דגל מדינת ישראל. זאת הסיבה שהוא יצא לקרב. לא כדי להציל מישהו ימני או להציל מישהו שמלאני. כדי להציל את עם ישראל מהפיגוע הרצחני הזה שהיה. ותמיד הוא היה אומר לי "המדינה לפני הכול, מעל הכול", "קודם כול המדינה". אח שלי עמד במשימה ובזכותו לא חדרו עוד בין עשרות למאות מחבלים שהיו אמורים להיכנס פנימה, כי הוא היה שם. אז איך הוא הופך להיות משחק פוליטי, או למה זה בכלל נתון לדיון, אם יהיה שלב ב' או לא יהיה שלב ב'. ואתה, בתור נבחר ציבור, אתם מחזקים את חיילי צה"ל ואומרים שאתם כל הזמן בשביל חיילי צה"ל – מה עם חייל צה"ל? אם הוא בשבי אז הוא כלום? אם חייל נופל בשבי אז הוא כלום?

יש להגיד הוראות פתיחה באש, שגם את זה אח שלי לא קיבל, ב'שומר חומות' ב-2021, כשיורים עליו והוא מתחנן למ"פ שתהיה להם אפשרות להגיב והוא מקבל שלילה. אמרו להם "תסתמו את הפה, תשבו פה ותקבלו את הטילים". אז אני עכשיו לא מצפה לנקמה אחרי שאתם הפקרתם את אח שלי ולא נתתם לו לעשות כלום. אתם חיכיתם שיקרה הטבח הזה. אז עכשיו זה לא הזמן לנקמה, עם כל הכבוד. עכשיו זה הזמן להחזיר את אח שלי. לטפל בחמאס כשאח שלי וכל 58 החטופים יחזרו. כולנו יודעים שאין אזרח אחד, בן אדם אחד שגר בעזה שאפשר לסמוך עליו. מבחינתי, כולם נידונים למוות. הם פלשו וחגגו ב-7 באוקטובר. ואזרחים חטפו את אח שלי, אגב. אבל, קודם כול אח שלי.

אני רוצה ממך שאתה תפעל ותחזיר את שלב ב' לשולחן. כי אנחנו יודעים שעוד 5 חטופים, אח שלי לא יהיה ביניהם. וגם אם כן, יישארו עוד 54 חטופים שעדיין יהיו נמקים בעזה. תחזירו את שלב ב' לשולחן ותשימו את כל החטופים על השולחן. כי נמאס לנו כבר מהסלקציה הזאת. נמאס לנו שאנחנו כל פעם מקווים. קיווינו שאחרי שלב א' יגיע שלב ב' ומתן יחזור, ועוד פעם התקווה מתנפצת לנו בפנים. עוד פעם אנחנו הולכים לישון במחשבות. כבר לא מדברים בחודשים, עוד כמה זמן הוא יחזור. מדברים בשנים – עוד כמה שנים מתן יחזור הביתה? חמש? שש? עוד גלעד שליט? עוד אורון שאול? עוד הדר גולדין? עוד הישאם, עוד אברה? מספיק, מיצינו את הדבר הזה. מיצינו. הגיע הזמן לעשות סוף.

אני אגיד עוד משהו, השיקום האמיתי זה רק כשהחטופים יחזרו. עובדתית, סינוואר חוסל, הנייה חוסל, נסראללה חוסל – החיים חזרו להיות רגילים? ממש לא. כולנו באותו חרא עדיין. ואתה יכול להסכים עם זה, אני חושב. זה לא נתן לנו נחמה, החיסולים האלה. זה לא מה שאנחנו מחפשים. ביום שהחטוף האחרון יגיע לכאן, אז נוכל להתאבל ולשבת שבעה באמת, אמיתית, עם לב שלם, על מה שקרה פה. כולל על החברים של מתן שנפלו, שהוא אפילו לא יודע שהם נפלו בעזה. שהם נשלחו במטרה להציל לו את החיים. שום מיטוט חמאס – הם נשלחו במטרה להציל למתן את החיים. תודה רבה.

תודה לך, אופיר.

אני נועה רחמים, בת דודה של מתן אנגרסט. אני לא באה לדבר יותר מידי, אני רק רוצה להגיד משהו ולהמשיך את אופיר. היה לכם 15 שנה למוטט את החמאס, כשיש את הישאם ואת אברה והם יכלו לחזור, ויש גם את אורון שאול שחזר ואת הדר גולדין. היה לכם מספיק זמן למוטט את חמאס. אבל, אני מבקשת ואני מתחננת על החיים של בן דוד שלי, אל תעשו את זה על חשבונו. אל תעשו את זה. אני לא יודעת אם ראית או לא, יש שלט באיילון של "פעימה אחת של כולם" ויש שם תמונה של אזרחים אזוקים בשלשלאות, ואני רואה את הפנים של בן דוד שלי. אני אומרת, איך אני פה יושבת משוחררת, יכולה להזיז את הידיים, והוא שם. הוא קשור, הוא כנראה לא יכול ללכת לשירותים, כמו ששמענו מאלי. אני לא רוצה לקבל אותו בארון. אני מתחננת על החיים שלו.

יש למתן גם אח קטן, הוא בן 9, וילד בן 9 לא אמור לשאול "איפה אח שלי?" ו"למה אח שלי לא חוזר?". הוא לא אמור. הוא לא מבין מה זה. הוא רוצה את אח שלו בבית. אני באמת מתחננת, תחזיר לנו את החיוך, תחזיר להורים שלו את החיוך, תחזיר לאחים שלו את החיוך, תחזיר למשפחה שלנו את החיוך. קשה לנו. הייתה העסקה שחתמתם עליה, ואני יכולה להגיד לך ששמחתי כל כך ואמרתי "יאללה, בחג פסח כולנו יושבים ביחד בשולחן, פעימה ב' עוד שנייה", ואיפה היא? איפה היא? היינו אמורים להתחיל אותה ביום ה-16. איפה היא? למה היא לא חתומה כבר? למה הוא לא פה? הוא היה אמור לחזור ביום שבת הזה. למה הוא לא פה עדיין? למה אני צריכה לשבת פה ולהתחנן על החיים שלו? למה? כי הוא חייל והוא נלחם בשבילנו, אז בגלל זה הוא אחרון? למה? בשביל כל אחד ואחד שיושב פה, הוא נלחם בשבילו.

אז למה כולנו שותקים ולא נלחמים בשבילו? כי מה? כי הוא חייל, אז זה בסדר? לא, זה לא בסדר. חיילים נהרגים כל יום. והוא יושב, ואלוהים יודע מתי הוא יחזור ואם הוא יחזור ואיך הוא יחזור. תעשו הכול בשבילו.

אני אשמח לשמוע - - -

כן, אופיר, אני רק מחכה שתסיימו כולם. כמובן.

אני שמי קלדרון, דודו של עופר קלדרון, שחזר מהתופת. אני גם קיבלתי רשות מהמשפחה להיות הסבא המאמץ של מתן. אני אתייחס מיד, אבל אני רוצה לפני כן להביע הערכה לך, חבר הכנסת ביסמוט. אני למעלה משנה פה בוועדות, פעם בשבוע לפחות, וזאת פעם ראשונה שהוועדה מתחילה בזמן. אני בטוח שאתה יודע מה זה נוהל תקין, אין לי בכלל ספק. חבל שיש לנו רק שלטים של חברי כנסת שאמורים להיות כאן והם לא פה.

כשאני מדבר על מתן אני מדבר על משהו שלימדו אותי והשביעו אותי בקורס קצינים. השיעור הכי חשוב שאני קיבלתי, ואותו אני זוכר ועליו נשבעתי, שלא משאירים אף אחד מאחור. לא הצבא ולא המדינה. זה מה שקורה עכשיו. מתן נלחם, הם ידעו, הוא וצוותו שאין להם סיכוי גדול. מי שיודע מה זה הערכת מצב יודע שלא תמיד אפשר להילחם בפי כמה וכמה אויבים. ויש מישהו שלא מבין את זה במדינה הזאת. לא מבין שמתן קיבל חינוך בבית, חינוך כזה שהוא יודע שהוא צריך להגן על האזרחים בכל מאודו.

אנחנו התרגלנו לשמוע שהחמאס מפר הסכמים. אנחנו רואים היום שמי שמפר את ההסכמים זה אנחנו, זה הממשלה, זה הקבינט. מה זה שלב א', שלב ב'? למה לא מתחילים? מה קורה? אנחנו יודעים שהחמאס יחזיק את החיילים עד הסוף. אם אתם, כממשלה, כחברי כנסת שיש להם השפעה, לא תעשו מעשה ותוציאו את כולם, לא נראה את כולם. לא נראה את כולם כאן בבית.

יש, לדאבוננו, בני משפחות של חללים שאני מסתכל להם בעיניים ואני אומר "למה?". הם לא ישנים בלילה. הם לא רואים יום ולילה, ואפשר לבקר אותם בכל שעה שתרצו. ודאי שאלה חיים שאנחנו לא רוצים שיגיעו למצב הזה. אני אתמול עמדתי מול ירדן ביבס. באתי לניחום אבלים, התסכלתי לו בעיניים. הוא חייך ולא היה לי מה להגיד, לא הצלחתי לדבר. הרי, ידענו שהמשפחה שלו הייתה יכולה להגיע חזרה מהמנהרות חיים. חיים, ולא רק הם. עוד ועוד.

ישבתי גם אתמול עם עופר, והוא הציג והוא סיפר והמשיך לספר באילו תנאים הם חיים, או בקושי חיים. ולא כולם מצליחים לשרוד. אם זה אוכל, אם זה אור יום. הלכתם פעם במנהרה במשך שבוע? נשארתם בחושך במשך שבוע? אני לא, אני לא יכול, אני לא מסוגל. שאלתי אותו "איך יכולת?". חצי פיתה. אז נכון, הגוף שלו קרס, הוא היה שבוע שלם עם דלקת ריאות חריפה. אבל, הוא השתקם לאט לאט. אנחנו פה, אנחנו דואגים לו. הוא ישתקם. אבל, מה איתם? מה עם מתן? לא רואים? לא מספיק? שמעתם את אלי. זה לא סרט, אין תסריט כזה. לא יכול להיות תסריט כזה, כי אחרת יגידו לתסריטאי "תפסיק עם השטויות, זה לא אמין". אז היום אנחנו רואים את זה אחד לאחד.

אתם יודעים שבתחילת הדרך אנחנו תיארנו. היו ידיעות מודיעיניות. היום יש לנו את זה. יש לנו את העדויות כאן ועכשיו. אז למה מחכים? אנחנו מדברים על בני אדם. בעוד 10 דקות או רבע שעה מה יקרה? מישהו יכול להגיד לי מה יקרה, מה איתם? מה יהיה איתם? זה בני עמנו. זה ילדינו. נחטפו, אם זה אזרחים מהבתים שלהם, מהמיטות שלהם. אם זה חיילים שנחטפו כשהם מנסים בכל כוחם להגן עלינו, לא לברוח. מתן נחטף פצוע. הוא חבש את עצמו, מסתבר. או שהחמאס דואגים לו. איפה אנחנו? איפה אנחנו נדאג להם? אנחנו ראינו איך מטפלים בהם, בלי הרדמה.

אז מה התפקיד שלנו? מה התפקיד שלכם, כחברי כנסת? שלא יגידו לי חברי כנסת שהם לא נמצאים בקבינט והם לא בממשלה – הם כן יכולים להשפיע. לכן בחרנו בהם. כדי שהם ישפיעו על החיים לטובה. כדי שיהיה משקל לדברים שלהם. אחרת מה? אחרת הפכנו לדיקטטורה שבה אחד מחליט? לא. דמוקרטיה תתנהל כמו דמוקרטיה.

לכל חבר כנסת, בטח בקואליציה, יש לו משקל. אנחנו דורשים לראות את המשקל הזה עכשיו ומייד. די, די, די. תודה.

תודה לך. מישהו נוסף רוצה לדבר? אז אני אתייחס. ביקשתם ממני להתייחס, אבל אני התכוונתי להתייחס ממילא. כפי שאני עושה תמיד, אגב. מתייחס תמיד לדברים שנאמרים כאן.

נשמעו כאן הרבה דברים. דברים קשים, דברים נכונים, דברים מחייבים. נועה רחמים, בת דודה. את אופיר אני מכיר, אח נלחם. יש לך את הכומתה השחורה עוד לפני שהתגייסת. אתה נלחם. אבל, נועה המתוקה אומרת "אני מצפה, אני רוצה", ומה היא רוצה? היא רוצה דבר נורמלי. מה זה דבר נורמלי? משפחה יחד סביב שולחן הסדר, היא לא ביקשה פה את אמריקה, היא ביקשה דבר שהוא הכי בנאלי בעולם. אנחנו חיים במציאות שאתם מכירים היטב, אנחנו חולקים את אותה ארץ, אוהבים את אותה ארץ, ויש מציאות כאן.

ה-7 באוקטובר, גם אנחנו, שמכירים היטב את הארץ וראינו מלחמות – ה-7 באוקטובר לא היה צריך לקרות. והזעם שלכם, המוצדק, ילווה אתכם ואותנו שנים ארוכות. רק יש הבדל אחד, ואתם צודקים כשאתם אומרים את זה, לי, אני נבחר ציבור ולכן יש לי אחריות ומחויבות. ושאלת ואמרת, אדוני, מה יהיה בעוד עשר דקות, אז בגלל המחויבות ובגלל מה שאופיר אומר, אח של, כאשר אופיר מדבר או כאשר נועה מדברת, בת דודה מדברת, מבחינתי זו פקודה. מבחינתי, כשאזרח ישראל ובטח כשמשפחה מדברת, זו פקודה. לכן, מה יהיה בעוד עשר דקות, נהיה קרובים יותר בעשר דקות להשבתם של האהובים שלכם, שלנו.

אני רוצה לספר סיפור אחד. אמרת, גברת, דברים קשים. אני מחבק, משפחות זה כלל אצלי, אני מכיל הכול. מכיל הכול. אמרת לגבי חיילים שהם מתגייסים, איך יהיה להם אמון במדינה. במדינה, דבר אחד נסכים – האזרחים הם קדושים, החטופים הם קדושים, החללים הם קדושים, הפצועים קדושים. המדינה קדושה. ולכן, מאחר והמדינה שלנו, כי אין מקום אחר, וראינו מתחילת המלחמה שהעולם מהר מאוד לא היה איתנו – את זה אני יכול להגיד לך, הוא לא היה איתנו – ולכן אנחנו צריכים לשמור על המקום הזה. והיה ב-7 באוקטובר, חטפנו את הסטירה של החיים, את המכה של החיים, את האגרוף של החיים – לכל מה שתגידי אני מצטרף. אבל, יום אחרי זה, אני אקטע רגע ואני אספר סיפור. ביום שכולנו, כל אחד מאיתנו, שיש לו דמעות של עצב וצער, כי מה עושה חבר כנסת? אני אספר מה עושה חבר כנסת, מעבר לוועדות ולפגישות ולישיבות. יש דבר חדש בחייו של נבחר ציבור, וזה הלוויות.

אדם לא מתוכנת להיות בעשרות הלוויות. אדם לא מתוכנת לשבת בבית חולים בשיקום. ואני אבא, זאת אומרת, כשאני רואה חייל בארון זה הילד שלי. כשאני רואה חייל פצוע זה הילד שלי. אין מה לעשות. ככה זה, כי אנחנו ערבים זה לזה. אנחנו רואים שזה אמיתי, זה לא סיסמאות. כאשר את אומרת, החייל הזה ששוכב על המיטה, ואני לא מתבייש להגיד, אני אומר את זה מול מצלמה, הצוות שלי יודע, הוא היה יחד איתי, אני בן אדם כבר בן 60 וראינו דברים בחיים, ואתה יושב ליד אמא, שאני לא זוכר אם היא משדרות או נתיבות, היא תסלח לי, והיא הייתה אולי פעמיים בבית מחודש מאי. למה? כי הבן שלה שוכב שם, ואני מכבד אותו ואני אוהב אותו, אז אם אני אומר "מרוח" זה פשוט כי ככה הוא. נטול גולגולות. נטול גולגולות. ככה אתה רואה ילד בן 19 שנכנס כדי להחזיר חטופים.

אני אספר סיפור אחר. ביום שכולנו היינו עצובים כשרומי, אמילי ודורון המקסימות חזרו הביתה, אז אני באותו יום, יחד עם כל עם ישראל שבכה, בכה משמחה סוף סוף – מותר לעם גם לשמוח, רצוי. בשביל זה המדינה הזאת נוסדה, קמה. אני יצאתי למעלות כי היה שם עוד גיבור ישראל, יאיר יעקב שושן, מסיירת נח"ל. אתה נכנס אליו הביתה, ואני אמרתי את זה כבר ואני אגיד שוב ושוב, כמו שאת אלי שרעבי אני רוצה שנראה שוב ושוב, כי זה חלק מאיתנו, ואז האבא, שאיבד את הבן שלו, ואתה נכנס הביתה וליד הפסנתר יש תעודות – ילד מצטיין בהכול. בפסנתר הוא מצטיין, מצטיין בקרב מגע, מצטיין סיירת, מצטיין קורס רצינים, מצטיין ישיבת עלי - בלחימה הצטיין אבל נהרג.

איך זה מקדם אותנו, כל הסיפורים האלה?

לא, לא. זה חשוב.

הבן שלנו גם מצטיין, דרך אגב.

אני מתייחס לדברים שאמרתם.

לא, תספר לנו דבר אחד. למה ביום ה-16 לא דיברו על ההחזרה של הבן שלי? למה טרפדו את זה?

הכול טוב, אני אתייחס להכול.

רק תענה לנו.

אני אענה על הכול, אני רק אסיים.

למה ביום ה-16 לא התחילו לדבר על ההחזרה של הבן שלי?

זה לא אני. אני פה לכבד, כי זה חשוב לשמוע על מה זה לוחם.

אנחנו יודעים מה זה לוחמים.

אנחנו מה-7 באוקטובר בשבעה, בשכול.

אני יודע, אבל אני רק רוצה לסיים.

אתה מסתכל על זה מהצד.

חלילה, ממש לא.

אנחנו חיים את זה. אנחנו חיים את השכול מה-7 באוקטובר.

ממש לא, אני איתכם. קודם כול, אנחנו איתכם.

אנחנו כל דקה חיים את המוות, מריחים את המוות.

אני אסיים. אני איתך. אני איתך לגמרי ואני מבין אותך. ואתה יכול לקטוע אותי ואתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, ואני מחבק אותך ואני אוהב אותך ואני איתך, שיהיה לך ברור. אבל, לגבי החייל, הסגן, שהיום סרן, לצערנו הרב הוא קיבל את הדרגה אחרי שנהרג. והבן המקסים הזה, האבא משמיע לי הקלטה, בהקלטה הוא אומר לחיילים שלו "אנחנו נכנסים לעזה כדי להוציא אותם". זאת אומרת, כאשר אופיר או נועה, כי אמרתם כולכם דברים כל כך חשובים, כאשר החיילים נכנסים לעזה זה כדי להוציא אותם. ועכשיו אני מגיע לבן שלך ולאותה עסקה שאתה מדבר עליה, ואמרתי את זה בדיון הקודם – עם ישראל צריך להבין דבר אחד, כמו שאלי אמר, לא אני, שאין שמאל ואין ימין, יש להסתכל ישר. אבל, אמרתי את זה כל כך הרבה פעמים.

יותר מזה, אני אגיד לך משהו נוסף. לאותם אלה שחושבים שבעסקה יש סוג של חולשה – טעות הדבר. העוצמה שלנו זה היכולת שלנו להחזיר בדחיפות את החטופים. זו העוצמה של עם ישראל. ויותר מזה, מאחר ואתם הזכרתם שמות, אתם הזכרתם את הדר גולדין, עוד קדוש, אתם הזכרתם את אורון שאול, עוד קדוש, ויש כל כך הרבה. אתם הזכרתם את הישאם, אתם הזכרתם את מנגיסטו, אתם הזכרתם אותם, שהם חוזרים - - -

מה זה הזכרנו? אנחנו בהלוויות. היינו בהלוויות של מי שחזר.

אני בפוליטיקה שנתיים. קודם לכן הייתי בתחום העיתונות, עורך עיתון. ואתה יודע מה אני חושב היום? כל אחד מאיתנו חטוף, למד והשתפר. כל אחד משתפר מאז ה-7 באוקטובר. ומה אני למדתי על עצמי? אני מדבר על עצמי. שייתכן מאוד שכעורך עיתון, לגבי הדר גולדין ואורון שאול, ואנחנו מדברים עכשיו על חיילי צה"ל, יכול להיות שהיינו צריכים לעשות הרבה יותר. כי זה היה ב-2014. תראה מתי אורון חזר - - -

המדינה הפקירה אותם. יצאה מעזה והפקירה אותם שם.

אני איתך, אדוני. ולכן אני אומר, מה שאני יכול להגיד לך, אני וחברי הכנסת, חבריי, ואני פה מרשה לעצמי לדבר גם בשם רבים מהם, כי אני מדבר איתם, בקואליציה – הם לא היו תומכים בממשלה שלא פועלת כדי להחזיר את החטופים. זה, שיהיה לך ברור. ואני אדבר בעובדות. ב-2011, להזכיר לך, וזו זכותכם להחטיף כמה שאתם רוצים כי אנחנו כן דמוקרטיה ואפשר להגיד הכול, אבל ב-2011 אותו ראש ממשלה חתם על עסקת שליט. ראש הממשלה הקודם לא חתם. אני לא שופט אותו כעת. עובדות. 24 בנובמבר 2023, הייתה העסקה הראשונה - - -

חבר הכנסת ביסמוט, אנחנו מדברים על 2025. מה קורה עם הילד שלנו?

זה עזר לו לבחירות, לבייס. זה עזר לו לבחירות.

די, מה קורה עכשיו?

עשו סקר. זה עזר לו לבייס, לשחרר את גלעד שליט. תסתכל על הסקר שהיה, שעזר לו בבחירות.

יקירי. אבא, אהוב יקר.

סליחה, אני רוצה להוסיף משהו.

אני רק אסיים משפט.

אני הסבתא של מתן.

בבקשה, גבירתי.

אתה פה בחדר הזה נותן לנו כדור אקמול, להרגיע אותנו. מה קורה בכנסת עצמה? למה מצביעים נגד? למה חברי הכנסת מצביעים נגד? למה לא מחזירים את כולם?

אני רוצה לדעת, פה אתה אומר דברים שהם נעימים לנו לאוזן, אבל בחוץ אתם אומרים אחרת. אתה תגיד אחרת ותצביע נגד.

חבר הכנסת ביסמוט, אמרת מילה אחת שעליה נתפסתי.

בבקשה.

אמרת "אנחנו ערבים".

נכון.

איך זה בא לידי ביטוי בערבות שלכם בכדי להחזיר את הילדים ואת האנשים ואת החללים ואת אזרחי מדינת ישראל הביתה? זו ערבות. זו ערבות אחד לשני. כשהילדים שלנו, החיילים שלנו נשבעים אמונים למדינת ישראל עם הנשק ועם התנ"ך בהשבעה, זה אמור להיות הדדי. הם נשבעים למדינת ישראל, מדינת ישראל אמורה לתת להם בדיוק את אותה שבועה. זה לא קורה. 514 ימים זה לא קורה. האזרחים שלנו מופקרים, החייל שלנו מופקר.

הוא סובל.

נתתם לנו להרגיש שהילד שלנו הוא סוג ב'. אתם מבדילים בין דם לדם.

חס וחלילה.

אבל, זו עובדה. הגענו ליום ה-16 – למה טרפדתם את העסקה? למה לא מדברים עליו ביום ה-16? אתם, ביום ה-16 מדינת ישראל הפרה את ההסכם שמר בנימין נתניהו חתם עליו. הוא הפר את ההסכם.

וממשיכה להפר.

הוא הפר וממשיך להפר. וביום ה-50 היו אמורים כבר לדבר על הבן שלי, הוא היה אמור לחזור לארץ, ואתם נותנים לזה יד. ומי שנותן לזה יד, אתם תירשמו בהיסטוריה עם דם על הידיים, אם יקרה משהו לילד שלי. זה יהיה עליך. אתה תלך לישון בלילה ואתה תחלום על הבן שלי. אתה תחלום עליו כמו שאני חולם עליו. אתה תחלום על ארון עם תמונה של מישהו שהיה אמור להיות חי. ויהיה לך דם על הידיים. עם זה אתה תלך לישון כמו שאני הולך לישון. כי מתן הצביע לכם ואתם בגדתם בו. זו בגידה, מה שאתם עושים.

קודם כול, אני רוצה לענות לגברת, כי היא שאלה אותי מה אני עושה באופן ספציפי. ואני אענה על כל שאלה וכל דבר שתבקשו ממנו. קודם כול, אני על הבן שלך ועל כל החטופים חושב כל הזמן.

אז תגיד לביבי שאתה חושב על זה. תגיד לביבי "אני חושב על מתן". תגיד לביבי "אני חושב עליו ואני רוצה שתעשה משהו אקטיבי ולא תטרפד". תגיד לו את זה.

אני אתן לך תמונה. תמונה שלא תעזוב אותי אף פעם, מהלוויה באריאל. הצוות שלי היה איתי בהלוויה באריאל.

יש פה בן אדם חי, לא הלוויה, שאתה יכול להוציא אותו. אתה יכול להוציא אותו משם.

בדיוק.

מה אתה מדבר איתי על הלוויות? אתה יודע בכמה הלוויות איתי מה-7 באוקטובר? אני הולך לכל חייל כמעט שנפל. אתה היית בבתי חולים? אני כל שבוע עם הילד בבתי חולים. תסתכל על הפנים שלו. הוא שומע סיפורים שלזה לקחו את הריאות והשתילו בזה. מה אתה מספר לי סיפורים? אני חי את זה. אני חי בהלוויות. אני לא יושב מהצד כמוך על טריבונה. אני חי את המשפחות, אני ביניהן. אני משפחה. אני יושב שבעה כבר מה-7 באוקטובר.

אתה באמת חושב שאני יושב בצד על טריבונה?

אתה, התפקיד שלך זה לקדם את העסקה שמשחררת את הבן שלי ואת כולם.

אני מקבל את כל מה שאתה אומר בהכנעה ובאהבה.

רק את זה.

אבל, האם אתה באמת חושב - - -

אתה אחראי לקדם את השחרור את הבן שלי. כי הוא נלחם עליך, שאתה תשב פה.

אתה באמת חושב שאני יושב על טריבונה, ניטרלי? אתה באמת חושב את זה?

אבל, אני חי את זה. אני נכוויתי מה-7 באוקטובר. אתה לא נכווית, ברוך השם. אני חי את זה.

כל ישראלי נכווה.

לא, לא.

מה פתאום?

לא, לא, לא. לא באותה צורה.

יש אנשים שרוצים את הבן שלי בארון, לא כולם.

אני רוצה לענות לך, גבירתי.

לא כולם. אני לא רוצה להגיד שמות. יש שרים צמאי דם שרוצים את את הבן שלי בארון.

כן, אבל יותר חשוב לי שתשמע את הכאב של אח שלי. זה יותר חשוב מאשר שתענה לי, אז תשמע את הכאב של אח שלי ואחרי זה תענה לי.

מה שתגידי. אין בעיה, בבקשה.

מתן אפילו לא יודע אילו חברים נפלו לו.

יש פה כאב של אבא שלא יכול להמשיך הלאה. אני מדברת פה על אבא. זה כולנו, אבל זה אבא שלו. זה אבא שלו, שהנשמה שלו והנפגש שלו לא רגועה. הוא לא יכול, כשהן שלו נמצא שם וסובל. הוא לא עוצם עין, הוא לא מתפקד.

חבר הכנסת ביסמוט, תאר לך שהילד שלך יושב עם שלשלאות עכשיו, תלוי עם שרשרת, לא אוכל. הוא עור ועצמות. מה אתה היית עושה? מה היית עושה?

אני יכול לענות לך?

איך אתה היית מתייחס לאנשים שמטרפדים וקוברים את הבן שלך?

אני יכול לענות, בבקשה? מה אני אעשה. לי יש פלטפורמות, אני חבר ועדת חוץ וביטחון ואני חבר ועדת מודיעין – הוועדה הכי חשאית בצבא. יש לי פלטפורמות להביע את דעתי בנושאי העסקה. יש לי את זה ואני יודע מה אני עושה. אני יודע.

דבר נוסף, יש שני דברים שהמדינה עושה במקביל, ואנחנו מצדיעים לחיילים – מתן בעצמו לוחם ואתם מדברים על הגבורה שלו. אז מה לעשות, במישור המדיני, אם תרצו, אני כחבר כנסת וחבר ועדת חוץ וביטחון וחבר ועמ"ש מודיעין, יודע מה אני אומר. אבל, בנוסף, כל יום ראשון יש איזו קטנטונת נהדרת כזאת, הבת שלי במקרה, עם הכומתה האדומה שלה, גם נכנסה לרפיח. וזו הדרך לתרום לניצחון במערכה הזו. כי אנחנו נעמוד בכל מטרות המלחמה הזו, אבל יש דחיפות. וזה שאחיך יחזור הביתה - - -

מה הקשר לבת שלך? יש לי לוחמת מג"ב. יש פה לוחמת מג"ב גם.

לא, שאלת מה אני עושה.

אין השוואה. יש פה לוחמת מג"ב.

שאלת מה כל אזרח ישראלי עושה.

עוצרת פיגועים, לוחמת מג"ב.

כל הכבוד לה, אני מצדיע לה.

אז מגיע לך צל"ש שיש לך חייל.

לא, לא, לא.

יש לי גם חיילת בבית.

אני רק אומר שזה מה שהמדינה עושה - - -

אני חינכתי ילדים לוחמים. כל הילדים שלי לוחמים, - -

אבא, תיתן לו לדבר.

- - מונעים פיגועים. כולם. אתה אומר לי שיש לך ילדה חיילת? הנה, היא מונעת את הפיגוע הבא. היא שומרת על ביבי.

לא, אני עניתי. מדינת ישראל, מדינת ישראל, מדינת ישראל. תודה רבה.

לא, אני אשמח שתשלים.

קודם כול, תודה רבה אופיר, אתה חמוד ואתה מרגש ואני רואה אותך כאן בכנסת - - -

תרגש אותו כשאחיו יחזור.

סליחה, אדוני?

אבא.

אפשר לדבר?

רגע, תנו לו להשלים את מה שהוא רצה.

הוא סיים.

אני אמרתי את מה שהיה לי להגיד.

אני רוצה לדבר.

אני רק אומר שאנחנו מחויבים. יש סדרי עדיפויות ואנחנו נעשה את הכול. מה זה נעשה את הכול? מחויבים לעשות את הכול ונעשה את הכול על מנת שהם יחזרו.

514 ימים לא החזרתם אותם. נכשלתם.

כן, גבירתי. אנחנו נעשה את הכול.

514 ימים לא החזרתם אותם.

אני יודע שאני מחויב. זה מה שאני יכול להבטיח ולהתחייב אליו.

אני עדי ואני בת 19, ואני רוצה שאתה תבחר בחיי חטופים ולא במוות מחבלים. אתה דיברת על הבת שלך שנכנסת לרפיח – בואו נכניס את חברי הכנסת שמעדיפים מלחמות, שלא עשו בכלל צבא, לרפיח להילחם. אני אחריהם. אם הם נכנסים אני אחריהם.

תציגי את עצמך, הם לא יודעים מי את.

הוא אמור לדעת מי אני.

עדי, אחות של מתן.

תציגי את עצמך ומה את עושה במשטרה.

תודה רבה, מותק. הדברים ברורים.

אין על מה להגיד תודה, כולם צריכים לעשות את זה.

אני מודה לך על הדברים שאמרת.

אתה מתייחס לניצחון, אמרת שהבת שלך נכנסת למען ניצחון המערכה.

אסור גם שיהיה 7 באוקטובר נוסף, את זה כולנו יודעים.

אני אענה.

גם אתם לא רוצים.

אתה צריך לדאוג שלא יהיה עוד 7 באוקטובר.

אתה רואה את ירדן ביבס - - -

אתם כשלתם. אי אפשר להפיל את זה על מישהו אחר. אתם כשלתם.

אתה רואה את ירדן ביבס פוקד את הקבר של שני הבנים שלו אשתו. אתה רואה בזה ניצחון? מפה אפשר להשיג ניצחון? אתה הפסדת ביום הראשון של ה-7 באוקטובר - - -

הדברים ברורים. אופיר, אנחנו אמרנו כבר, אני הקשבתי לך. ראית, למעשה, אתם בסדר עדיפויות א'. כל ישיבה שלי, אני אף פעם לא עוצר משפחות. תעיד כאן מנהלת הוועדה, אצלי אתם הכי חשובים. אמרתי, משפחות חטופים, משפחות חללים, משפחות פצועים קדושים בוועדה שלי. בסדר העדיפויות א'. ככה היה, ככה היום וכך יהיה. הדברים ברורים. אמרתי את מה שהיה לי להגיד, הקשבתי לכם. ובטח, מן הסתם, ניפגש שוב. אבל, התקווה היא שניפגש לא כאן, בעזרת השם, אלא בפורומים אחרים. שיחזרו במהרה. את אמרת, נועה, חמודה, על שולחן הסדר – הלוואי. האם אני אתרום לכך?

מה אתה עושה היום עבור החטופים? מה?

האם אני אתרום לכך? אתרום לכך. תודה רבה.

אני רוצה לדבר. אני עדי, בת 19, אחות של מתן, שספק אם הייתם יודעים מי זה, אם לא היה פה כל המסביב. אני הגעתי לכאן לפני שנה, סיפרתי שאני עם פרופיל 21 ועושה הכול בשביל להעלות פרופיל ולהתגייס לשירות משמעותי. ודרשתי שתעשו הכול בשביל להחזיר את אח שלי לפני שאני אחזור.

אח שלי לא חזר עדיין, ואני התגייסתי באוגוסט האחרון. נשבעתי למדינה, שאני יודעת שכנראה לא תישבע לי חזרה ואני יודעת שאם יקרה לי משהו, לא יעשו כלום. אני יודעת את זה. אני עברתי את זה. אח שלי עובר את זה כל יום. אתה תשאל את אח שלי על הפקר – אח שלי בא להציל חיים. אני באה להציל חיים.

נראה לך שאכפת לי ממקומות הישיבה שלכם פה? את מי זה מעניין? את אף חייל בצה"ל זה לא מעניין. אתם מדברים על החיילים, מתים להיכנס לעזה וזה – אנחנו כל יום רואים חיילים, אנחנו הולכים לבקר חיילים. הדבר היחיד שהם רוצים זה להפסיק את המלחמה, גם להם נמאס. יש להם משפחות.

מה נראה לכם? שהם רוצים ללוות את חברים שלהם לעוד הלוויה, עוד שבעה? די. אתם אומרים שלא יהיה עוד 7 באוקטובר – תדאג אתה שלא יהיה עוד 7 באוקטובר. תחזיר אותם ותדאג אתה לביטחון. הנה, הוועדה לביטחון לאומי – איזה ביטחון יש פה? אני לא מרגישה בטוחה כשאח שלי שם.

אני אגיד לך את האמת, כבר חודש וחצי אני לא בצבא. אתמול חזרתי אחרי חודש וחצי והיום אני כבר פה, אני לא מסוגלת להיות בצבא. איזה צבא אני עושה? תחזירו לי את אח שלי. איזה צבא אני יכולה לעשות כשאח שלי שם? מי ישמור עליי אם יקרה לי משהו? מזעיקים אותי לפה, מזעיקים אותי לפה – אני עם הראש על אח שלי, מה הוא עובר. אכפת לי מעוד פיגוע? אח שלי כל יום עובר פיגועים.

אתה מדבר איתי על ה-7 באוקטובר הבא שיהיה? אתה צריך לדאוג לביטחון, אתה צריך לדאוג שזה לא יקרה. מה קרה לכם? נראה לך שעוד מוות של סינוואר, עוד מוות של נסראללה? אכפת למדינה? זה מזיז למישהו? זה משקם פה משהו? אף אחד כבר לא זוכר שהם חוסלו. מה שאנשים זוכרים זה המשפחות השכולות שאיבדו את היקירים שלהן, משפחות החטופים שכנראה בדרך לאבד את היקירים שלהן, ואתכם, שלא עושים כלום. אתה לא עושים כלום.

להגיד "אנחנו איתכם, הבת שלי נכנסת לרפיח" – תאמין לי שהבת שלך מעדיפה לא להיכנס לרפיח, ולהציל את החטופים. תאמין לי. ואני מכירה הרבה לוחמים. עוד מלפני שהתגייסתי, חברים של אח שלי לבד עזבו את הצבא בגלל זה. אני דיברתי עם חברים של אח שלי שהיו מפרסמים עליו דברים, שהם כבר לא פה. הם כבר לא פה. ולמה? כי בחרתם להילחם.

להילחם על מה? מיטוט חמאס? הם כפול 4 מאיתנו בחוזקה כרגע. כפול 4 ממה שהם היו והם עוד יגדלו. אי אפשר להרוג עם. ואני איתך, הלוואי. אמרתי לך, אם חברי הכנסת שדורשים לחזור להילחם, נכנסים להילחם, כשהם בכלל לא עשו, אני אחראיהם. אם הם עכשיו נכנסים לעזה אני נכנסת איתם, כשאח שלי שם. שלא ישלחו אחרים להיהרג. אני אחריהם. אני אחריהם. אני נכנסת מחר לעזה אם הם נכנסים. אבל, שיגדלו ביצים וייכנסו הם.

עדי, נראה לך? הם פחדנים. נראה לך שהם כמוך? נראה לך שהם כמוך, משרתת המדינה? יש מלא ביניהם שלא עשו צבא בכלל. הם לא כמוך.

חברים, תודה רבה. אני פה עדיין.

חבר'ה, מילה אחרונה – תתעוררו.

התעוררנו.

514 יום.

תודה רבה, גבירתי. לא נוכל לעבור - - -

לא גבירתי, אלא הסבתא של מתן.

הסבתא היקרה והאהובה.

בדיוק.

בהחלט. תודה רבה.

חבר הכנסת ביסמוט, אני מאחלת לך ואני מאוד מקווה - -

הישיבה נעולה ואני בא אליכם לדבר.

כנראה אתה נהנה ללכת להלוויות שדיברת עליהן.

- - שכל לילה תלך לישון כשהתמונה של מתן והתמונה של כל החטופים מול עיניך.

התמונה של אריאל ליוותה אותי בשנה וחצי האחרונות ליד המיטה שלי, ובהחלט לא היה לי מקום לכולם. תודה רבה.

(הישיבה נפסקה בשעה 11:55 ונתחדשה בשעה 12:00.)

אמרתי לכם שבוועדה הזו אני לא קוטע ולא עוצר, לא חושב שמישהו לא יסכים איתי.

הדיון כעת הוא בקשת הממשלה להארכת ההכרזה על מצב חירום כליאתי לפי סעיף 19כ(ד) לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל"ב -1971 - דיון והצבעה. בבקשה.

בעצם בתחילת המלחמה נחקק חוק שמסמיך את השר לביטחון לאומי, באישור הממשלה ואישור הוועדה, להכריז על מצב חירום כליאתי. בהתקיים המצב הזה ניתן לחרוג מהוראות הדין לגבי שלושה אלמנטים. אחד הוא הצפיפות בתאים, מרחב המחייה שניתן לאסירים. שתיים, האפשרות להלין אסירים שלא על מיטות. ושלוש, האפשרות לשים בתא אחד עצירים מנהליים ולב"חים עם אסירים שפוטים.

בעצם, הסמכות של הוועדה היא להאריך כל פעם בתקופה של עד חודשיים. גם הבקשה הנוכחית שמונחת על שולחן הוועדה היא עד חודשיים. במקביל, קובע חוק חובת דיווח חודשי, שמתגבר גם על החלופות שננקטות כדי להתמודד עם מצוקת המקום, הן בהיבטים של בינוי והן בהיבטים של חלופות כליאה, ונתונים על השימוש בסמכויות לפי החוק הזה. הדיווח התקבל ממש לפני כרבע שעה, אבל אני מבקש שיוצג לוועדה כחלק מהדיון.

בבקשה.

שלום, עורכת דין אביב ישראלי, מהמשרד לביטחון לאומי. באמת כפי שנאמר פה, כבר בתחילת המלחמה, נוכח היקפי המעצרים הרבים של כוחות הביטחון, חלה עלייה משמעותית במצבת הכלואים במתקני הכליאה של שירות בתי הסוהר. על מנת לאפשר לשירות בתי הסוהר לקלוט עצורים נוספים נחקקה הוראת השעה בעניין מצב חירום כליאתי. כמו שהיועמ"ש של הוועדה ציין, היא מאפשרת לשר, בהסכמת ראש הממשלה ושר הביטחון, להכריז על מצב חירום כליאתי. משמעות ההכרזה למעשה היא שניתן להלין עצורים תוך חריגה מהוראות הדין לעניין שטח המחייה, חריגה מהוראות הדין לעניין הלנה שלא על מיטה, כלומר הלנה על מזרן כפול, ולהחזיר כלואים מסוימים – כלואים בסטטוס לב"ח ועצורים מנהליים – שלא בהפרדה מכלואים אחרים.

נוכח העלייה שהייתה כבר בתחילת המלמה הכריז השר לביטחון לאומי על מצב חירום כליאתי לראשונה ב-22 באוקטובר 2023. מכיוון שלכל העת נמשכה העלייה במצבת הכלואים, הוראת השעה וההכרזה הוארכו באופן רציף והועמדו בתוקף כל תקופת המלחמה. גם כעת מצבת הכלואים גבוהה באופן משמעותי. אנחנו עומדים, נכון להבוקר, על 22,548 כלואים. יש פה ירידה מסוימת נוכח שחרור האסירים במסגרת העסקה, אבל עדיין אנחנו מדברים על עלייה של למעלה מ-6,000 מתחילת המלחמה בסך הכול. ועל כן, נדרשת הארכת ההכרזה. הבקשה שמונחת על שולחן הוועדה זה להאריך בחודשיים נוספים, עד ה-28 באפריל 2025. אנחנו בעצם מבקשים את אישור הוועדה.

אני כן אציין שלצד הארכת ההכרזה, המשרד ושירות בתי הסוהר ממשיכים כל עת בקידום פעולות וצעדים נוספים להתמודדות עם מצוקת הכליאה. יש את צעדי הבינוי, שאני אפרט עליהם בגדול. מבחינת הרחבת הבינוי בצלמון, יש הרחבה שנקבעה בהחלטת ממשלה 1903, והיא מחולקת לשני שלבים. השלב הרשון – הסתיים הבינוי והחלו באכלוס מדורג בשב"ס. מדובר ב-240 מקומות כליאה נוספים. אנחנו בתקווה לראות את האכלוס הזה באופן כמה שיותר מהיר. מדובר באכלוס לאסירים פליליים. בנוסף, הרחבה של מתקן הכליאה מעשיהו ב-400 מקומות כליאה נוספים – צפוי להסתיים בסוף הרבעון הנוכחי.

זה בסוף החודש בעצם?

סוף החודש, נכון. לאורך הדיווחים שהוגשו לוועדה דיווחנו כל הזמן על תוכנית הסבת שטחים ציבוריים למקומות כליאה באגפים הפליליים. אלה בעצם תאים ששומשו לשטחים ציבוריים, בין אם קנטינה, מכבסה ודברים כאלה, ששב"ס הסב אותם למקומות כליאה נוספים. התוכנית הזאת, במהלך הזמן, הורחבה והגיעה בסך הכול ל-1,478 מקומות. שב"ס השלים את כל הבינוי שלהם ופועל לאכלוס. בנוסף, דיווח שמסרנו בפעם הקודמת, למיטב זכרוני, הוא הסבת אוהלים למבנה קבע בקציעות. זו בעצם הסבה של שני אגפי אוהלים עם בסך הכול 278 מקומות. גם פה הבינוי הושלם ושירות בתי הסוהר החל באכלוס המקומות. גם פה, אכלוסים, מטבע הדברים, מתבצעים באופן מדרוג. אנחנו מקווים שתוך מספר שבועות זה יושלם.

בנוסף, יש הוראת שעה בעניין מתן חופשה מיוחדת לאסיר. בעצם זו הוראה שמאפשרת לנציב, לאחר בחינה פרטנית, לתת לאסירים שעומדים בקריטריונים, חופשה מיוחדת של 45 יום טרם מועד השחרור שלהם. כל תקופת יישום הוראת השעה שוחררו בסך הכול 555 אסירים לחופשה מיוחדת. זה בהיבט הזה. נמצאת פה יעל משירות בתי הסוהר, שתוכל להתייחס לנתונים ולנתוני החריגה בעת הנוכחית.

זו חופשה שמוגדרת בחוק.

כן, כן. זה הסדר שגם הוא בתוקף עד ה-15 במאי, אז אנחנו ככל הנראה נגיע ונאריך אותו, בשים לב להיקפי הכלואים. כן חשוב לי להגיד שראינו איזושהי ירידה מסוימת בדיווח הנוכחי – שירות בתי הסוהר ממשיך כל הזמן לקלוט. גם אוכלוסייה פלילית, אסירים פליליים, וגם עצורים מנהליים.

תודה רבה. בבקשה.

צוהריים טובים. יעל גולן, תכנון כליאה, שב"ס. אני ארחיב את דבריה של היועמ"שית ואגיד שלמרות הירידה המצבה, שחרורים במסגרת העסקה, שוחררו 1,778 אסירים ביטחוניים. למרות זאת, מצבת האסירים אמנם ירדה, אבל רק לדוגמה, ב-24 השעות האחרונות נקלטו 131 פליליים ו-14 ביטחוניים. המצבה ממשיכה לעלות, במיוחד בנושא הפליליים. כרגע ממתינים במחנות צה"ל ושב"ס לקליטה של ביטחוניים, כ-1,800, שאנחנו נבצע את הקליטה במדורג בהתאם ליכולת. בעקבות השחרורים, נושא שטח המחייה ירד ל-59%, שמצבת האסירים נמצאת מתחת לשטח מחייה של 3 מ"ר עומדת על 59%. מתוכם אנחנו מדברים על 38% פליליים.

אנחנו בעצם מדברים גם על החזקה, הייתה התייחסות לנושא ההחזקה בנפרד של לב"חים ומנהליים – כרגע אנחנו עומדים על 1,534 לבחים שמוחזקים בנפרד, באגפים נפרדים, כשאוכלוסיית העצורים המנהליים עומדת על 3,399, והיא משולבת, או עד כמה שניתן כן להפריד, אבל נמצאת בתוך אגפי הביטחוניים. זהו, עד כאן.

תודה רבה. מישהו נוסף רוצה לתרום? בבקשה.

כן, שתי שאלות. דבר ראשון, העלייה בפליליים הורגשה גם באופן מאוד מובהק בדיון הקודם וגם עכשיו אני רואה שיש עלייה נוספת. אז שאלה ראשונה היא אם יש איזשהו הסבר לזה, ממה זה נובע. שאלה שנייה היא, בנוסף לבינוי שהזכרת לגבי הסבת אוהלים בקציעות, הייתה החלטה על עוד בינוי בקציעות, של 456, ובנוסף הבינוי בעופר, שלגבי שניהם חל עיכוב. איפה זה עומד?

לגבי עופר, כפי שמסרנו בדיונים הקודמים, חל איזשהו עיכוב שנובע מהתיאום בין משרד הביטחון. הצפי להשלמת הבינוי הוא בסוף השנה. קציעות, ארבעה אגפים נוספים, זה אמור להסתיים בסוף הרבעון הנוכחי או תחילת הרבעון הבא, הבינוי. ולאחר מכן גם כן יהיה אכלוס מדורג. מבחינת הפליליים, את יודעת להצביע על מגמה?

מבחינת הפליליים, האירוע המכונן של החודשים האחרונים ושל השנה האחרונה, אנחנו מדברים על עלייה בשב"חים בעיקר. בנוסף לזה, בשבועות האחרונים, המבצעים שמתנהלים באיו"ש. זה הגידול של הפליליים בעיקר.

המבצעים באיו"ש מביאים לפליליים?

לא באיו"ש, סליחה. באזור טולכרם, כל החברה הערבית. כל המבצעים שמתקיימים כרגע הם אלה שהביאו את העלייה האחרונה בפליליים בעיקר, והשב"חים.

כן, מישהו נוסף? בבקשה, גבירתי.

עורכת דין אן סוצ'יו, מהסנגוריה הציבורית. כל מה ששמענו פה הוא בהחלט מאמץ מאוד משמעותי מצד שב"ס, אבל כשאנחנו מדברים על מצב חירום מהסוג שיש בפנינו, וזה מצב שנמצא כבר מעבר לשנה, אנחנו מדברים על עלייה כל כך דרמטית – להמשיך ולדבר רק על פתרונות בינוי שלא הספיקו אפילו בשלב שלפני ה-7 באוקטובר, הרי, והיה ברור שצריך אמצעים נוספים, וצריך לחשוב איך מצמצמים במקביל את היקפי הכליאה גם בפליליים, ואיך מוצאים פתרונות חלופיים לכל אותם אלפי אסירים ועצורים שישנים על הרצפה, שנמצאים בשטח מחייה של פחות מ-3 מ"ר.

צריך להבין על מה מדובר. אנחנו לא עוסקים רק במספרים. אדם שנמצא בפחות מ-3 מ"ר יום-יום זה אדם שצלם האנוש שלו נפגע, הוא ישן על הרצפה. זה כמובן משפיע גם על הבריאות הנפשית והפיזית שלו.

אנחנו מצפים לראות פה פתרונות הרבה יותר דרמטיים מאשר עוד מאה מקומות פה ושם. ואני לא מזלזלת, זה כמובן פרויקט עצום ששב"ס מנהל פה. אבל, מה עם פתרונות נוספים, שאי אפשר לא להתמודד איתם. ראינו בתקופת הקורונה, הייתה הבנה שמדובר במצב חירום שצריך לתת לו פתרונות, ודובר בזמנו לדוגמה על צמצום של המעצרים באמצעות סעיף חוק מיוחד – איפה הדברים האלה נמצאים? אני חושבת שראוי לקבל מענה גם על הדברים האלה.

אגב, זה דיון, מה שאת מעלה כעת לגבי הרפורמות והשינויים, זה דבר שהוא בעולם כולו, זה שיח שמתנהל. לחשוב באמת עם הפנים קדימה. אני חושב שגם כאן הדבר הזה ייעשה. אבל, עדיין, הפתרונות המוצעים כאן לגבי הגדלת מקומות הכליאה, זה גם דבר שהוא חיוני, בטח ובטח אחרי ה-7 באוקטובר, ועוד לא סיימנו.

עוד מישהו רוצה לדבר או שאני יכול לעלות להצעה? כן, בבקשה, גבירתי.

ענבר ברנסון, ייעוץ וחקיקה. אני אבקש רק להתייחס בקצרה לדברים שנאמרו כאן מפי הסנגוריה הציבורית. אני אציין שכל הזמן נעשית חשיבה ונעשה שיח במשרד המשפטים בשילוב כל הגורמים הרלוונטיים, שנמצאים כאן, ואחרים, לגבי מציאת פתרונות. לא כל כך פשוט למצוא פתרונות שמשחררים אנשים מהכלא. בסוף אנחנו מדברים על אוכלוסייה שנמצאת בכלא לא בכדי, אז אלה פתרונות מורכבים מאוד. ברור שהפתרון המרכזי, אין מה לעשות, במצב הנוכחי, זה הפתרון של הבינוי.

בינוי, זה מה שאמרתי גם.

כן, והפתרונות האחרים מספקים, אביב ציינה את החופשה המיוחדת למשל – זה נותן מענה חלקי ביותר. צריך גם בהקשר הזה להבין שיש הבדל בין הביטחוניים לפליליים. הפתרונות שנעשים בהקשר הזה הם גם רק ביחס לפליליים. במקביל, יש מגמות נוספות, כמו ששמענו כאן, על עלייה מבחינת שב"חים שנעצרים. כל מיני הצעות חוק שעברו כאן של הגברת ענישה, של עונשי מינימום, יש להן השלכות גם במישור הזה, מטבע הדברים.

שיהיה ברור, אני חושב שלגבי אסירים ביטחוניים, עדיין לא מצאנו פתרון טוב יותר מאשר לשים אותם במקום שהם נמצאים בו. זאת אומרת, עם כל הכבוד, אנחנו רואים כולנו את המציאות שאנחנו נמצאים בה.

מישהו נוסף רוצה לדבר? זהו. אז אני אעלה להצבעה את בקשת הממשלה להכריז על מצב חירום כליאתי עד יום 28 באפריל 2025. מי בעד? מי נמנע? מי נגד?

הצבעה
אושר

אושר פה אחד. תודה רבה, הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 12:13.