פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



25
משותפת ועדת החוץ והביטחון וועדת הפנים לחוק האזרחות והכניסה לישראל
03/03/2025


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 3
מישיבת הוועדה המשותפת של ועדת החוץ והביטחון וועדת הפנים והגנת הסביבה
לפי חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשפ"ב-2022
יום שני, ג' באדר התשפ"ה (03 במרץ 2025), שעה 9:00

צו האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה)(הארכת תוקף החוק), -התשפ"ה-2025

חברי הוועדה: שלום דנינו – היו"ר
בועז ביסמוט
עמית הלוי
לימור סון הר מלך
יוסף עטאונה

נדב גולני - עו"ד, רפרנט אוכלוסין (ייעוץ וחקיקה), משרד המשפטים

תהילה אראל - עו"ד, לשכה משפטית, רשות האוכלוסין וההגירה

חגית צור - מנהלת לשכת מזרח ירושלים, רשות האוכלוסין וההגירה

שי דיקמן - משפחות החטופים

חנה כהן - משפחות החטופים

עידו בן יצחק
אסף הייזלר

אסף פרידמן

טלי רם



רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



צו האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה)(הארכת תוקף החוק), התשפ"ה-2025

חברים, בוקר טוב. אני מבקש לפתוח ישיבה בנושא: צו האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) (הארכת תוקף החוק), התשפ"ה-2025. בוקר טוב, משפחות יקרות. מי רוצה להתחיל?

בוקר טוב. תודה על ההזדמנות. אנחנו מבקשות להקרין סרטון שהכנו, לקט מהעדות של אלי שרעבי.

אין לנו אפשרות טכנית. בבקשה.

בוקר טוב. זו ענבר, שנה וחצי בשבי כחלל, חלק מקבוצה גדולה של חללים, חלק מקבוצה גדולה של חטופים חיים. נתקענו שנה וחצי, אחרי שנה וחצי אנחנו תקועים שוב. איפה שלב ב' של העסקה? איפה להוציא את החללים? איפה להוציא את החיים שנשארו? איפה להוציא את ענבר?

אנחנו שוב ב-7 באוקטובר, נתקענו. שחררנו חלק, חלק הפקרנו, ועכשיו אני שומעת שרוצים לחזור למלחמה. אז מה אנחנו עושים בזה? הורגים את מי שנשאר בחיים? מעלימים את מי שנשאר שם מתחת לאדמה? מה אנחנו עושים עם זה, מה? לא יהיה לנו גם את מי לקבור. החיים יהפכו לחללים, אך את החללים לא נוכל לקבור כי לא יהיה לנו את מי לקבור.

אני לא מבינה את זה. אנחנו לא זכאים לקבל את הילדים שלנו ואת היקירים שלנו בחזרה, אחרי שהמדינה הפקירה אותם? שנה וחצי אני באה לפה ואני מתחננת לקבל את הילדה לקבורה? מה אנחנו מבקשים, את מה ששייך לנו לקבל חזרה? זה שלנו. זה שלנו. הם לא נכנסו לטייל שם בעזה. זה שלנו. החיים הם שלנו, החללים הם שלנו, ענבר היא שלנו, היא של אימא שלה.

מה אני אמורה להגיד לאימא שלה עכשיו? שיש סיכוי גדול שאנחנו לא נקבל את הילדה בגלל שחוזרים למלחמה? לא הבנתי לאן אנחנו חותרים במדינה הזו. תענו לי, שמישהו ייתן תשובה.

יש לך תשובה? יש לך תשובה מתי אנחנו קוברים את הילדה? הילדה שמדינת ישראל הובילה אותה, הובילה אותה אל מותה. הם רק חיכו על הגדר, הם לא היו צריכים יותר מזה. אנחנו הובלנו אותה, מדינת ישראל, כשה לטבח אל מותה. אנחנו לא זכאים לקבל אותה חזרה? אותה, את החיים, את שאר החללים.

אנחנו לא זכאים להתחיל להשתקם? אני לא מבינה. לא מבינה, באמת, אני כבר לא יודעת אם אני לא בסרט אימה והכול דמיוני, אני באמת לא יודעת. אני צובטת את עצמי בבוקר לראות שאני לא נמצאת בסרט אימה. איך יכול להיות דבר כזה, איך?

המדינה הפקירה, המדינה כבר לפני שנה וחצי הייתה צריכה להחזיר לנו אותם חזרה. מה, איפה אנחנו חיים, לא מבינה. אנחנו צריכים לבוא להתחנן בפניכם לקבל את מה שהופקר? מה שלקחו מאיתנו? אתם הייתם צריכים לעשות את זה כבר מזמן, להחזיר לנו את כולם, וכשאני אומרת אתם אני לא מתכוונת אליך באופן אישי.

מדינת ישראל הייתה מחויבת להחזיר לנו את הילדים, את היקירים שלנו, כבר מזמן. זה כבר שנה וחצי. עד מתי אנחנו נסחב את זה, עד מתי? עוד שנה נחכה? עד מתי? אנחנו נוציא אותם, להילחם אנחנו תמיד נוכל לחזור. תמיד, הם ייתנו לנו את הסיבות תמיד לחזור להילחם. אנחנו יודעים במי מדובר, ויש לנו את הגיבוי של טראמפ, אז למה לא להוציא אותם כבר, את כולם? למה?

אין לך תשובה עבורי, נכון? אני יודעת שאין לך. למי לפנות? אנחנו חסרי אונים, אני לא צוחקת כבר.

אנחנו אומרים את זה פעם ועוד פעם, שאנחנו הח"כים, יש לנו השפעה מאוד מאוד מוגבלת. אנחנו לא מהמחליטים, זה לא מגיע למליאת הכנסת להצבעה ולא בסיעה, והיחידים שיודעים ומחליטים והתמונה לפניהם זה באמת הקבינט.

אז אפילו אני לא יודע את כל התמונה ואת כל הפרטים של מקבלי ההחלטות, אז אנחנו רק מרכינים ראש ושומעים אתכם ומקשיבים.

כן, אבל אתם נבחרי הציבור שלי.

נכון.

אתם נבחרי הציבור שלנו. אז ממי אני אקבל את התשובות? בוא תארגן לי פגישה עם מר בנימין נתניהו, אני אקבל ממנו תשובות, אם אתה יכול.

אני לא חושב שיש לכם בעיה להיפגש איתו.

יש לי בעיה רצינית. אנחנו שנה וחצי לא נפגשנו איתו אישית, אפילו לא פעם אחת, למרות כל הבקשות וההפצרות, ושוב מבקשים ושוב מפצירים. מול הטלוויזיה ביקשנו כמה פעמים, אני אבקש עכשיו גם להיפגש אישית עם מר בנימין נתניהו. נפגשנו בקבוצה.

אם יש לכם בקשה כזאת, אז תעבירו דרך גל הירש, אני חושב שאתם מכירים אותו, הוא בקשר איתכם והוא הבן אדם שיכול לסדר את הפגישות האלה, הוא עושה אותן המון.

פגישות אישיות?

אני לא יודע. אני לא יודע מה ההרכב של הפגישות. אני מציע שתדברי עם גל. הוא עם אכפתיות גדולה ונשמה גדולה והוא מאוד אחראי ומאוד מחובר.

הוא בן אדם מקסים, אנחנו אישית מאוד אוהבים אותו, אבל אנחנו רוצים להיפגש עם מר בנימין נתניהו. הוא תמיד עסוק. הוא עסוק כל הזמן עם החטופים. הוא עסוק מאוד איך להחזיר לנו את ענבר, איך להחזיר את החיים - -

הוא באמת עסוק.

- - איך להחזיר את החללים. אין לו זמן בשבילי.

את יודעת, אנחנו באמת לא נוהגים אפילו לנהל דיון אבל אנחנו כבר נפגשים פה ביחד - -

שנה וחצי.

- - בוועדת הכלכלה שנה וחצי.

אבל אני תקועה באותו מצב. אני ממש נואשת. אימא שלה כבר קנתה לה קבר, אבל אין ילדה, אז מה עושים? את מי אני אקבור שם?

קשה. האי ודאות הזאת, ולאיפה זה הולך להיות. קשה, אני מבין אותך.

אולי תענה לה, אולי גם לה יש שאלות.

בבקשה.

קודם כול, תודה שאתה מגיב. אני שי, אני בת דודה של כרמל גת ואני רוצה לדבר הבוקר על העדות של אלי שרעבי. קודם כול, אני חושבת שכל אזרח במדינת ישראל צריך לראות את העדות הזאת. יצא אדם מתוך התופת, שורד שואה, עלה מעל פני האדמה, היה קבור חי 500 יום במנהרות בעזה, כבול בשלשלאות שחותכות את הבשר, ואפילו לא מוטרד מהכאב כי כל מה שמעסיק את הראש שלו – כמו שסבתא שלי הייתה מספרת – זה הרעב, זה הבטן שנדבקת לגב, זה איך הוא משיג עוד פיתה בשביל לחלק אותה לארבע לחטופים שנמצאים שם איתו.

ולמרות שהוא חזר למציאות שבה אשתו נרצחה, שתי הבנות שלו נרצחו, אחיו יוסי נהרג בהפצצה של צה"ל, הוא לא כועס, הוא לא עסוק בלהתאבל עליהן, הוא לא עסוק בלהשתקם. הוא עסוק בלהציל את מי שאפשר.

אז מי אנחנו שלא נחזיר אותם משם? כשיש עכשיו הזדמנות להחזיר את כולם בפעימה אחת, אנחנו, אנחנו אומרים לה לא? אנחנו, מדינת ישראל, אנחנו אומרים לא להחזיר את כולם משם בבת אחת? אנחנו אומרים אנחנו לא רוצים להחזיר את כולם, אנחנו רוצים להחזיר חלק? אנחנו רוצים חצי להביא וחצי להשאיר, והמשפחות, אנחנו אומרים להן, תתחרו, תתחרו ביניכן מי במצב יותר קשה – בר שאולי הוא פצוע? אולי מקסים שהוא אבא? תתחרו ביניכם כי מי שיהיה ראשון, יחזור בחיים ומי שיישאר אחרון, יישאר שם לנצח. כמו שחנה מזכירה לנו, שייבנו הבניינים של עזה על הגופות שלהם.

אתם יודעים מה האנשים שלנו עשו ב-7 באוקטובר? אתם יודעים מה בר עשה? בר יכול היה להינצל שלוש פעמים משטח המסיבה, אבל הוא חזר לשם, ובן אדם אחרי בן אדם הוא הציל את החיים שלו. הוא עצר דימומים והוא אסף את הפצועים והוא הציל חיים של לפחות שלושה אנשים שחזרו אלינו בחיים וסיפרו, בר הציל את חיי. הוא דאג בפני המחבלים לאלקנה, שנחטף ביחד איתו.

אתם יודעים מה רום ברסלבסקי ואיתן מור עשו? הם הצילו חיים, אחד אחרי השני. רום מצא אישה פצועה קשה והוא חייך אליה והוא אמר לה: יהיה בסדר, אל תדאגי, תסמכי עליי, והוא הציל את החיים שלה. והוא חזר פנימה שוב והם איתרו אישה שהייתה נראית במצב לא טוב, הבינו שהיא כבר אינה בין החיים אבל הם לא הפקירו אותה. הם חפרו בור והם הטמינו אותה בבור וצילמו את זה כדי שיידעו בדיוק איפה היא נמצאת כדי למנוע את החילול של הגופה שלה ולמנוע את החטיפה שלה.

אלה האנשים שלנו. על זה כולנו התחנכנו, להציל את מי שאפשר להציל, על זה אני רוצה לגדל את הילדים שלי, להגיד להם: אתם מסוגלים, אתם יכולים, כשיש אדם במצוקה אתם קודם כול מצילים אותו כי יש מאחוריכם צבא ויש מאחוריכם מדינה.

אבל איפה המדינה בשביל בר? בשביל איתן? בשביל רום? בשביל ענבר? איפה המדינה? למה המדינה אומרת כל אחד בשביל עצמו, כשאנשים שלנו הם שם אחד בשביל השני?

אתם יודעים מה אלי נאלץ לעשות ביום שהם היו רעבים, ארבעתם? אלי עשה לעצמו חתך בשביל לדמם, וכשהוא אזוק בשלשלאות כשיש מרווח של עשרה סנטימטר בין הרגליים שלו הוא הלך לשירותים ונפל כדי לזייף התעלפות, גבר בן 51, כדי שיביאו להם תמר, ואת התמר הזה הוא חלק.

אז תגידו לי, בשביל מה אני צריכה אתכם? בשביל שדות תעופה? בשביל תמרורים? בשביל רכבת ישראל? בשביל אשרות כניסה? אני צריכה את המדינה בשביל שכשבן אדם נמצא בצרה, נציל אותו, בשביל זה יש מדינה.

ב-7 באוקטובר לא הייתה מדינה. היו אנשים, והאנשים האלה הציעו את הבית שלהם בשבילנו, הם הכינו אוכל, הם עזרו לנו לחפש את היקירים שלנו. הוקמו אלפי חמ"לים, קיבלנו את החיבוק הכי גדול שבעולם ב-7 באוקטובר וכל יום מאז, אבל איפה המדינה?

וכשאתה אומר לי, זה לא בכוחנו, אנחנו מרכינים ראש - - -

לא בסמכותנו.

לא בסמכותנו, אז אני רוצה להגיד לך כמה רחוק אנחנו הגענו בשביל להציל את האנשים. אתה יודע למה? הירש אמר את זה לאלי במנהרות, כי כשיש למה, מוצאים את האיך.

ואני זוכרת את עצמי בתור ילדה שומעת עדויות מהשואה ושואלת את עצמי מי אני אהיה, מי אני אהיה כי זאת המציאות שגדלנו בה. כל פעם האויבים שלנו קמים עלינו ואני שאלתי את עצמי מי אני אהיה, ואני תמיד רציתי להיות מי שמחלקת את הלחם, ואני בטח לא רציתי להיות מי שיושבת על הגדר, ה-Bystander, שעומדת מן הצד.

נשבענו שזה לא יהיה. ועכשיו, עכשיו יש שואה שעה וחצי נסיעה מכאן. עכשיו יש במדינה הזאת 24 אימהות שהילדים שלהן כמו אלי, קשורים בשלשלאות רעבים ללחם, יש 59 אימהות שמקוות לקבל את הילד שלהן כי הוא קבור בעזה מתחת לאדמה. חלק קבורים חיים, חלק קבורים חללים.

כל עוד זה המצב, אתם מתרשלים בתפקידכם.

תודה רבה.

אני רוצה להגיד דבר אחד לסיום.

בבקשה.

הציבור כולו מאוחד עכשיו באמירה אחת – להחזיר את כולם ביחד. לא לתת לחיילים להילחם ביד קשורה, לא לתת לאלון לרעוב ללחם ולתמר במנהרה לבד.

המוטו של המשפחה של אלון היה Alon, you are not alone. אלון נשאר לבד, ולבד זה לא רק בלי הצבא ולא רק בלי המדינה, זה כבר בלי שלושת האנשים שאיתם הוא שרד. הוא לבד.

ואני יודעת שכל המדינה מסכימה, גם כי יש סקרים שזה מה שהם אומרים, להחזיר את כולם ביחד ורק אחר כך לעשות מה שצריך, ולעשות מה שצריך, כי עם החמאס שהוא ארגון טרור אנחנו לא מתכוונים לחיות כאן. אני יודעת את זה כי המשפחות הגיעו לכל מקום בארץ בשנה האחרונה, לכל מקום בארץ – לכל החוות ולכל הגבעות – ואני, אני מבינה את מי שחושש. אני מתכתבת עם בניה בוואטסאפ כי אנחנו כבר כולנו בקשר, כולנו עם אחד וציבור אחד, ואני מבינה שהם חוששים שמחבלים הולכים להשתחרר לחצר האחורית שלהם ומדינת ישראל לא תעשה עם זה דבר.

אז מדינת ישראל צריכה להבטיח לכל האזרחים שלה, אם היא אפשרה להם לשבת במקום מסוים, שהיא תגן עליהם. אבל לאיזה מצב הגענו שאנשים פוחדים שיפגעו בהם, ולכן הם אומרים, אז תיקחו את אחי? כששר בממשלה, השר בן גביר, אומר שלא יאנסו את הנשים שלנו, כשיש נשים בשבי, אז שיאנסו אותן, הן כבר בידיים שלהם. לא. לא. במדינה הזאת לא כל אחד לעצמו, אנחנו אחד בשביל השני, ואנחנו קודם כול נציל את האנשים שלנו מהידיים של המחבלים שמחזיקים אותם עכשיו בציפורניים, קושרים אותם עכשיו בשלשלאות שקורעות להם את הבשר, מענים אותם. ואחר כך אנחנו נוודא שהדבר זה לעולם לא קורה שוב כי זה תפקידה של המדינה.

תודה. מישהו נוסף? אנחנו נעשה הפסקה של חמש דקות ונחזור. תודה רבה לכם.

(הישיבה נפסקה בשעה 09:25 ונתחדשה בשעה 09:30.)

אנחנו חוזרים לדיון.

אני רוצה להוסיף דבר אחד קטן.

בבקשה, חנה.

כן, אני סומכת על מקבלי ההחלטות, כן, באיזשהו מקום, אבל עד גבול מסוים כי אני רוצה לשאול שאלה מאוד פשוטה. אם מקבלי ההחלטות לקחו על עצמם להוציא את הנשים בהומניטרי משבי חמאס, וידוע שיש ביניהן גם אישה אחת לפחות שלא הייתה בין החיים, לצערנו הרב, וגם גברים שהם לא בין החיים, אז נשאלת השאלה איפה שכחו שלוש נשים – את עפרה, את ג'ודי ואת ענבר הימן, שהיא צעירת הנשים שטמונות כיום בעזה, היא רק בת 27, פשוט שכחו אותה בעזה – אז אני שואלת למה זה קרה. איך יכלו לשכוח נשים בעזה? היא צעירת הנשים, היא הייתה אמורה להשתחרר, היא הייתה הרי רשומה לפני כן בעסקה של השחרור, פשוט גרעו אותה משם. למה? עד היום אני לא מקבלת תשובה. למה ילדה בת 27, שהיא אישה, היא הצעירה ביותר כיום מהנשים שטמונות בעזה, איך אימא שלה צריכה להרגיש? איך אבא שלה צריך להרגיש? איך אני, הדודה שלה, צריכה להרגיש? איך אח שלה, איך כל המשפחה שלה צריכה להרגיש? איך הסבא שלה, שהוא ניצול שואה, צריך להרגיש? שנעשתה סלקציה גם בין החללים? זה מה שהוא צריך להרגיש? למה ענבר בת 27, צעירת הנשים, ולמה עוד שתי נשים עדיין טמונות בעזה? למה? למה לא מוציאים אותן? הן נשים. זה שהן לא בחיים, עדיין לא שינה להן את הסטטוס. הן נשים.

איך מדינת ישראל מפקירה אותן שם עדיין, איך? מי אמר שאנחנו יכולים למצוא אותן היום? מי אמר? אם היינו מחלצים את כולם מזמן כבר יכולנו למצוא אותן. אנחנו איבדנו בדרך אולי מחציתן.

חנה, תודה רבה. אנחנו חוזרים לדיון. משרד הפנים, רשות האוכלוסין, שלום. בבקשה.

שלום. תהילה אראל, לשכה משפטית, רשות האוכלוסין. כמדי שנה וכידוע, חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) נבחן ברציונלים הביטחוניים שלו, עם חוות דעת ביטחונית, ועל בסיסם מומלצת ומתקבלת ההחלטה להארכת החוק.

התקבלה החלטת ממשלה להארכה, ואנחנו כאן בהתאם לחוק לאישור הוועדה המשותפת, לאחר מכן התכנסות במליאה ואישור ראש הממשלה על הארכת הצו.

תודה.

יש לי כמה שאלות למשרד הפנים.

עידו, מה שעומד לפנינו זה חוק הוראת שעה של כניסה לישראל, ובידיים שלנו בדיון הזה, שזה יישב על השולחן, אנחנו מתבקשים להאריך את זה בשנה, או פחות – לפי שיקול דעת של הוועדה – אבל זאת ההחלטה, זאת אומרת או לדחות או להאריך, ואם להאריך, בכמה. הממשלה מבקשת שנה. זה המנדט שיש לנו בחוק הזה. עידו, אתה רוצה להקדים משהו?

לחבר הכנסת הלוי יש שאלות, גם לי יש כמה שאלות למשרד הפנים.

אני מתנגד להסדר הזה באופן חריף מאוד. אני חושב שזה הסדר שגורם לרצח של הרבה מאוד ישראלים, על פי הנתונים שהגיעו אליי בוועדת חוץ וביטחון, אבל אני אשמח לשמוע כיוון שאני מחכה לנתונים שלכם כבר בערך שלושה חודשים – לא יודע למה שאילתה, שר הפנים לא עונה עליה למשך שלושה חודשים. רמ"ט שר הפנים רובי שמש אומר, זה נמצא ברשות האוכלוסין וההגירה. אין דבר כזה שלא נותנים תשובות לחברי הכנסת.

עמית, מה השאלה? בבקשה.

רגע, שלום, זו השאלה בעצמה. אני רק מקדים, לא באתי היום בבוקר לבקש את הנתונים. זו שאילתה של חבר כנסת, אתה מכבד את עבודת הכנסת, נמצאת על שולחן הממשלה ומזכירות הכנסת חודשים ארוכים. אני לא מקבל את זה, אני לא נציג של עצמי כאן, אני נציג של הציבור. יש גבול לזלזול בציבור ובעם, זה הכול. את זה רק אמרתי כהערת פתיחה.

אני אשמח לשמוע עכשיו, נוכח הנתונים שהוגשו לנו, שתסבירי לנו האם נכון הדבר – תסבירי את הנתונים שקיבלנו מכם עכשיו, הנתונים שהוצגו לנו בוועדה – האם במהלך שנת 2024 עד סוף חודש אוקטובר, אכן אישרתם 9,000 אנשים פלסטינים – אם זה נכון מה שהסביר לי פה עידו – האם הנתון הזה פה, היתר לשהייה לבן זוג/לבת זוג, החלטות שניתנו לקבל היתר שהייה – 3,297 אושרו ברבעון 1; 3,002 ברבעון 2 – שנדע על מה אתה מצביע, שלום.

זה ברור. אם היית מאפשר להם להציג את הנתונים אז היינו שומעים על מה אנחנו מצביעים.

שיציגו.

אז אל תקל ראש ואל תתנשא עלינו. בסדר, עמית?

לא מתנשא בכלל. אני אמרתי, אני לא קיבלתי את הנתונים הללו.

אנחנו יודעים על מה אנחנו מצביעים.

אני לא יודע.

אוקיי. אז אם היינו שומעים, היינו יודעים.

בבקשה. חשבתי שהיא סיימה.

היא לא התחילה.

בבקשה. בכבוד.

נמצאת איתי הנציגה המקצועית, מנהלת הלשכה במזרח ירושלים, שתוכל בוודאי יותר להרחיב על העניין.

זה לא קשור למזרח ירושלים רק.

היא חתמה על הדוחות הרבעוניים, ולכן זה מאוד מאוד מאוד קשור.

לא רק מזרח ירושלים.

אני יכולה להגיד, ואני אעביר את השרביט אליה אחר כך, שהמספרים שאתה הקראת הם מספרים שהם לאורך שנים, זאת אומרת אלה הארכות. כפי שידוע לכולנו, חוק הוראת שעה זה חוק שלא מאפשר, זה חוק שמטיל מגבלה עם הקלות מסוימות, רק בגיל מסוים ניתן לתת היתרי מת"ק וההיתרים האלה לא משתדרגים.

בעקבות החוק החדש ניתנת אפשרות לשדרוג רק לגיל מסוים, ולכן האנשים שאינם עומדים בתנאים של השדרוג, הם עדיין מוארכים פה במשך שנים בהיתרי מת"ק.

המספרים שאתה הקראת אלה מספרים מ-2003 של אנשים שמוארכים פה ומוארכים פה, ולכן אלה לא מספרים שבשנת 2024 ניתן על בקשות חדשות, זה פשוט הארכות ואישורים שניתנים. כמו שכתוב בהערות בתוך הדוח הזה, זה פשוט להראות את אופן העבודה של הרשות באופן כללי.

רק שאני אבין. אנחנו מדברים על היתר שהייה או על רישיון ישיבה? על מה את מדברת, על מת"ק או על שר הפנים? חבר הכנסת דנינו, אני פעם ראשונה מקבל את זה ולא מכיר. אגב, אף אחד בוועדת חוץ וביטחון לא מכיר.

אני אתן את המסגרת. החוק קובע חובות דיווח רבעוניות של משרד הפנים, אחת לרבעון מגיע אלינו דיווח. אנחנו עשינו מסמך שמרכז את כל ארבעת הדוחות כדי שלא יהיו פה יותר מדי ניירות.

שנת 2024?

אנחנו מתייחסים ל-2024 על בסיס ארבעת הדוחות הרבעוניים שעלו, ובהם באמת מצוין שלגבי היתרי שהייה לבני זוג, ברבעון הראשון של 2024 אושרו 3,297, ברבעון השני – 3,002, ברבעון השלישי – 2,364. ברבעון הרביעי, שמתייחס לאוקטובר בלבד – 417.

כמו שאתה מתאר, זה מסביר מה שתהילה הסבירה כרגע, שמעבר לאישורים שנתנו כאן בטבלאות, כמה אישורים מתוך הבקשות שהוגשו בינואר אושרו או קיבלו היתרים או מעמד אחר, עשינו גם טבלה כמה סך כל ההיתרים שניתנו ברשות האוכלוסין באותו רבעון, כשסך כל ההיתרים שניתנו באותו רבעון אלה היתרים שלא בהכרח אושרו באותו רבעון אלא יכול להיות שאושרו שנים קודם, פשוט הם מתחדשים מדי שנה.

את יכולה להגיד שזה המצטבר?

כן. זו תוצאה של הוראת השעה בעצם, שאנשים לא משתדרגים למעמד גבוה יותר. הם לא מקבלים תעודת זהות או אזרחות, הם ממשיכים לקבל היתרים לאורך השנים.

תסבירי לנו מה ההבדל בין אישור מת"ק לבין היתר שהייה של שר הפנים, ולמה מתייחסת הטבלה כי זה מאוד לא ברור.

אישור מת"ק זה אותו דבר. מי שמוסמך לתת היתר הוא מפקד האזור.

4.1 או 4.2.

משרד הפנים הוא הרשות שקובעת או מוסמכת לתת היתר כזה במסגרת איחוד משפחות, ולכן כשרשות האוכלוסין מאשרת היתר כזה, הצבא, מפקד האזור, הוא זה שמנפיק את ההיתר.

זה תמיד ביחד, זה אותו אחד. כלומר, 4.1, 4.2, אותו דבר. כשכתוב: בין אם ייתן שר הפנים או מת"ק, זה בעצם אותו אישור עצמו, זה אישור אחד.

כן.

ברבעון 1, באותו רבעון שמדובר פה – בן זוג, בת זוג – נניח אותם 12 שאישר מת"ק, הכוונה שאישר גם שר הפנים.

כן.

ברבעון 1, 2024, אושרו 12 – שלושה גברים ונניח תשע נשים – נכון? 12.

כן.

אבל בסך הכול, מאז 2003, אושרו 3,297.

נכון.

באותו רבעון טופלו.

ה-12 האלה הם מתוך הבקשות שהוגשו באותו רבעון.

הבנתי. אושרו 12, אבל סך הכול אושרו ברבעון הזה לאורך השנים, מה שקרא חבר הכנסת דנינו, במצטבר.

אושרו, סך הכול זה 3,000 במצטבר.

כן, במצטבר. 12 ועוד 3,280 וכמה בסך הכול.

כן.

כל אלה, תחת מה הם? איזה מעמד יש להם, ל-10,000 האלה?

אין להם מעמד בישראל. הם תושבי אזור לכל דבר ועניין, שיש להם היתר - -

שהייה.

- - כניסה לישראל.

הבנתי. מה זה רישיון ישיבה זמני? היתר שהייה ורישיון ישיבה זמני זה אותו דבר? היא אומרת שזה מה ששר הפנים נותן.

היתר שהייה זה של המת"ק.

אנחנו רוצים להבין. היא אמרה, מת"ק ושר הפנים אותו דבר, או שלא הבנתי נכון.

כשמוגשת בקשה לאיחוד משפחות, במגבלת הגיל, מה שניתן לתת בהתאם לחוק זה היתר מת"ק. מי שנותן אחרי בדיקות את ההפניה להיתר זה רשות האוכלוסין – אחרי בדיקות של כנות קשר, מרכז חיים.

את מדברת על אנשים שהם מעל 25 ומעל 35.

כן.

כן. ומי שמנפיק את זה בפועל - - -

שר הפנים. רשות האוכלוסין.

מי שמנפיק זה המת"ק. המת"ק יכול להנפיק.

זה לא נקרא רישיון ישיבה. במספרים, איך זה נקרא? ב5?

זה מקביל ל-ב1.

זה מקביל ל-ב1. זה רישיון עבודה ושהייה. ביחס לנתונים, אני רק אומרת שהמספרים שהוצגו כאן, ה-3,000, זה נכון לאותו רבעון, כמה טופל באותו רבעון. זה ברור, כן?

כן. במצטבר. סך הכול ב-2024 יש 10,000 – כנראה יותר עם נובמבר-דצמבר – סך הכול, באותה נקודת זמן. אנחנו נמצאים בסוף 2024. מאז 2003, במצטבר, יש 10,000 איש שאושרו להם היתרי שהייה.

מצטברים. כן.

במצטבר, 10,000 איש.

היא אומרת שאולי קצת יותר.

עם נובמבר-דצמבר אולי יותר, סך הכול. ב-10,000 האלה לא מופיעים מי שעבר שלב לרישיון – לא ל-ב1. מ-ב1 הרי אפשר להתקדם. נכון?

בהתאם לחוק, רק - - -

גיל 50, ועשור. את יודעת לומר לנו כמה התקדמו? מה-10,000 כמה קיבלו היתר קבוע?

ברבעון הזה קיבלו - - -

לא, במצטבר. התחלנו ב-2003 לומר לא נכנסים, למעט 25, 35, 2007 – לא חשוב, כל התיקונים שהיו בדרך.

גם הנכנסים באותו רבעון זה במצטבר, כשאתם אומרים אושרו?

אין כאן בטבלאות האלה - - -

מה זה ב', רישיון ישיבה לבני זוג, לפי סעיף 5 לחוק? מה זה סעיף 5, תהילה?

זה רישיון ישיבה ארעי.

מה זה?

א5.

זה לא ב1. זה א5. זו התקדמות, זה רק למי שהוא בגיל 50.

נכון.

זה עוד שלב.

אז מה שכתוב פה, רבעון 1 זה הסך הכול. כלומר, אם אנחנו מחברים, זה לא הכוונה ברבעון הזה. נכון? 54 ועוד 86 ועוד 66 ועוד 49 – נניח שזה רק אוקטובר, לצורך העניין – בערך ה-250 האלה, סך הכול 250 קיבלו בעשר שנים לדעתך?

אתם סכמתם את הכול?

אני לא. אני לא יודע. אני רוצה לדעת על מה אני מצביע.

כעיקרון, אם רוצים לדעת כמה שודרגו השנה, זה סכימה של ארבעת הרבעונים.

כן. אגב, ההצבעה שלנו היא לא הצבעה על המספרים. ההצבעה שלנו היא על החוק הממשלתי.

השאלה העיקרית שלי היא עכשיו. לא הבנתי, את אומרת שזה רק השנה הזאת, תהילה, או שזה במצטבר כמו הטבלה הקודמת? הטבלה של ב' היא כמו הטבלה של 3? היא טבלת מצטבר או שהיא טבלה רק על השנה? ב5, מה שנקרא.

אנחנו לפי החוק צריכים כל רבעון להעביר נתונים בהתאם למה שנדרש בחוק. אנחנו מעבירים יותר ממה שנדרש.

אין בעיה, אני לא בא בטענות, אני רק רוצה להבין.

אני אומרת, מה שיש לך, זה נכון לשנה הזאת.

לא, אבל הטבלה בסעיף 3 אומרת, במצטבר.

היא לא מצטבר. היא מצטבר לרבעון. זה מה שאמרתי.

מצטבר פר רבעון, בסדר, אבל היא במצטבר מ-2003. אני שואל טכנית כדי להבין.

תנסי להסביר. מה שעמית אומר זה האם גם המספרים האלה הם הסך הכול מ-2003 והלאה.

אני רוצה לעשות סדר כי נראה לי שיש פה איזו אי הבנה.

מצד אחד, אנחנו אומרים שטיפלנו בסדר גודל של 9,000 במצטבר, כשהבקשות האלה מצטברות אצלכם עד לקדימה, ולמי שזה אושר לשלב השני שהוא מתקדם, האם זה גם במצטבר או שכל רבעון צריך לצבור אותו?

נראה לי שמשהו פה לא מספיק ברור. ברבעון הזה, המספר שניתן – וחגית היא הנציגה המקצועית, היא תרחיב תכף, תתקני אותי אם צריך – אבל מה שכתוב שם זה כמה עבודה נעשתה ברשות האוכלוסין באותו רבעון.

מה זה עבודה? כתוב, סך הכול קיבלו רישיון לישיבת ארעי.

אתה מדבר על הבקשות שקיבלו מעמד ארעי.

נכון. איך זה נקרא? ב5?

א5.

נגיד הרבעון האחרון קיבלו סך הכול 54.

מתי הם קיבלו את זה? מ-1 בינואר עד - - -

מינואר עד מרס קיבלו 54.

הבנתי. רק בשנה הזאת.

לא. בחודשים הללו.

חגית, בכל השנים – כי הרי הטבלה הקודמת התייחסה לכל השנים, למצטבר כמו שאמר פה היושב-ראש - - -

כן, אבל זה לא שייך לנתונים האלה.

זה חייב להיות שייך כי הרי רק מתוכם אפשר לאשר. רק אנשים שקיבלו היתר מת"ק והיו עשר שנים, והם מעל גיל 50, אפשר לאשר אותם ל-א5.

היא עושה הפרדה. היא אומרת, מצטברות לנו על השולחן X בקשות בסדר גודל של 9,000. מתוכן, ברבעון הזה אישרנו את המספר הזה.

לא. שלום, להיתר שהייה הצטברו אולי יותר, היו סך הכול יותר למטה, אבל אושרו אותם 10,000 של השורה הראשונה – רק להיתר שהייה. את זה הבנתי. סך הכול ברבעון הזה 3,297 מאז 2003, וכו'.

סך הכול אפשר לומר במילים פשוטות, מאז 2003, היתר מת"ק ששר הפנים אחרי עבודה אישר לו כמו שאת אומרת לתת, 10,000 איש מאז 2003, סך הכול.

לא. בנתונים שמונחים אצלי, סך הכול מ-2003 – ויכול להיות שהם כיום לא נמצאים בהיתר מת"ק, אבל מ-2003 – 8,000, ורישיון ישיבה ארעי זה 5,000.

הבנתי. אז קודם כול יש פה בעיה בנתונים – אני אומר לעידו, שתדע שזה לא מה שכתוב כאן, אבל בסדר. כלומר, ה-5,000 זה מתוך ה-8,000 או בנוסף? את מבינה מה אני אומר? הרי 5,000 לא יכולים להיות אלא מתוך ה-8,000. נכון?

בנוסף.

בנוסף. היו בעצם 13,000, אז זה כן מסתדר. היו 13,000 שהיו במעמד של היתר זמני, של היתר מת"ק, ומתוכם 5,000 הגיעו לגיל 50, היו עשר שנים ולכן הם קיבלו גם רישיון.

יכולים להיות גם ילדים.

גם ילדים, נכון. אבל בגדול, יש סך הכול 13,000 איש שעברו 8,000 שלב ראשון ועוד 5,000 אפילו קיבלו רישיון ישיבה. מתוך ה-5,000 כמה התקדמו לאזרחות מלאה, את יודעת לומר?

אף אחד.

אפס? לא מקבלים. אני רוצה לומר עכשיו למה אני פה ולמה אני מתנגד. אני הייתי בוועדת חוץ וביטחון בחוק השב"חים שאתם מכירים. אמר פה נציג השב"כ, בחור בשם גיורא, לגבי הבדואים בנגב – אני מחכה אגב להשלמת התשובה, ממתין, זה פה במסגרת ההמתנות שאני ממתין לתשובה לגבי שאר חלקי הארץ.

בבדואים בנגב, הוא אמר, מאה אחוז – מאה אחוז הוא אמר, אם אתה זוכר, אסף – מאה אחוז מהטרוריסטים בנגב הם כולם בני איחוד משפחות. אני שאלתי אותו: 90%? 95%? הוא אמר: לא, מאה אחוז. כלומר, כל הטרוריסטים שעשו פעולות טרור במסגרת בדואים בנגב, שהוא אבחן אותם אגב כ-25% מכלל הבדואים בנגב, כלומר מתוך 300,000 איש, כולם ללא יוצא מן הכלל הטרוריסטים האלה הם אחמ"שים, מה שהוא קרא, איחוד משפחות. זה בעצם העניין.

אני לא יודע לגבי שאר הנתונים. האם יש לך נתונים לגבי זה? כלומר, כמה מתוך ה-13,000 שאישרתם עשו פעולות טרור לדעתך? הוא אמר שכולם אגב, כל הטרוריסטים. אני לא יודע בכמה מדובר. ביקשתי לדעת האם זה 200, 300. יש 1,000 סך הכול, כמו שאנחנו יודעים מחוק אחר, כ-1,000 אזרחים או תושבים שהם טרוריסטים.

לנו אין נתונים לגבי מפגעים שעשו פעילות טרור. אין לנו מצב של אדם שהוא מהווה סכנה ביטחונית והוא מקבל היתרים במסגרת של איחוד משפחות.

הוא לא שאל אם הוא קיבל היתר לפני. הוא שאל אם יש לכם מידע, מתוך אלה שהוציאו פעולות טרור, כמה מתוכם קיבלו היתר?

אין לנו.

אני אומר למה אני חותר, חגית – אני אומר לך ולתהילה ואני אומר את זה לשר הפנים ואני אומר את זה כאן ליושב-ראש הוועדה, בלי גרם של התנשאות. נהרות הדם האלה שנשפכים, אני הופתעתי. אני לא ידעתי. אני הכרתי כמו שדיברנו קודם, הכרתי חוק איחוד משפחות 2003. לא הכרתי את התיקון ב-2007. הייתי בטוח שחסמנו את החור הזה, כלומר שעם כל הרצון להומניטרי – ואני יכול להבין את זה שיש עניין, שני אנשים אוהבים אחד את השני ובמסגרת האהבה המדינה אומרת, למרות שהוא לא אזרח ישראלי אני מאפשרת לו לגור פה ולקיים את חייו כי הוא התאהב במישהי בישראל.

למה זה נראה לך שזה לגיטימי?

למה זה שיקול?

למה? עם הנתונים שאמרת עכשיו ביחס לשב"כ, שמאה אחוז - - -

לימור, אני אומר את זה עוד לפני הנתונים. אני אומר, בגדול, אני יכול להבין שתי מדינות ואני אומר אפילו שמדינתנו היא מדינה חריגה, The one and the only Jewish state, מה שנקרא, ועדיין אני אומר, יש שני אנשים, הם שני אזרחים של מדינות שונות, הם רוצים לבנות את ביתם, כסברה הוא שיקול הומניטרי.

אלא מה? שגילינו, כמו שאומרת חברת הכנסת לימור סון הר מלך, זה לא אהבה אלא שנאה. זו אהבה שמולידה שנאה ודם וטרור.

אני, התגלה לי השנה פעם ראשונה שמהתיקון הזה, מהחור הזה של 25, 35, כל המוות של מדינת ישראל. עד כדי כך שניגש אליי נציג השב"כ אחר כך, אמר לי, אתה יודע למה ראש השב"כ תומך בחוק שלך? אומנם בהסתייגויות. בגלל שזה שער הטרור הגדול במדינת ישראל, הסעיפים האלה, 25 ו-35. זה שער הטרור הגדול במדינת ישראל, ואנחנו פה נדרשים לאשר.

לכן פניתי ליועץ המשפטי ואמרתי, בוא נאריך את הצו, חוץ מהסעיף הזה. הוא אומר, אי אפשר, זה לא אפשרי.

הסברתי לך בחוץ, עמית, שאם אתה רוצה להיות ענייני ואתה רוצה שנתקדם, אנחנו לא מופתעים. אנחנו יודעים. אנחנו יודעים שהחבר'ה האלה מערערים את החברה הבדואית בנגב, אני מכיר את המשפחות האלה אחת-אחת. הם חושבים שהם באים לאמריקה, אבל הם לא באים לאמריקה, הם באים להיות אישה שנייה ושלישית, לגור בפחון, ובונים פה עבריינות על עבריינות על עבריינות.

ועל כן, אני הצעתי, ואתמול זה עלה בוועדת שרים, לעשות את החוק הזה כקבוע, שהוא לא יהיה תחת העננה הזאת של בג"ץ, ששם זה מוכרע על קול אחד של שופט, ואני מקווה שהדברים לא יוצאים החוצה בגודל שלהם. אחרי שהחוק הזה יהיה קבוע, אנחנו חברי הכנסת, נוכל לבוא ולהתחיל לתקן דברים מעוותים, ממש מעוותים.

במליאה עצמה אי אפשר לשנות? נניח בוועדה לא. במליאה אי אפשר לשנות?

לא, אי אפשר. אם אתה רוצה להגיש הסתייגות.

אם רוצים לשנות חוק, הדרך היחידה היא להגיש הצעת חוק ולדון בה בשלוש קריאות. לא מתקנים סעיפי חוק דרך צו בהצבעה אחת.

אז יש דרך יותר סבלנית.

בשיא הסבלנות.

כל התופעות החמורות האלה, אנחנו כבר פעם שלישית יושבים פה ומעבירים את החוק הזה. ואני באמת רוצה כבר לקבע אותו, שהוא יהיה קבוע, ואז אנחנו נוכל לדון בכל סעיף ולעשות תיקון לסעיף כזה או אחר. זו השאיפה שלי.

הבנתי. אתה אומר, בצו אי אפשר לעשות.

עוד שאלה – שמעתי שהיה בג"ץ על זה, זה מופיע כאן גם בדברי ההסבר של היועץ המשפטי – האם משרד הפנים נתן אישור לאנשים שהם לא בגיל 50, עכשיו אני מדבר על א5.

אחרי חקיקת חוק הוראת השעה הוגשו תשע עתירות עקרוניות לבג"ץ, ובמסגרת הבג"ץ, אחרי תגובה ודיון, בג"ץ שלח אותנו עם ארבע שאלות. אחת מהן הייתה לגבי נשים, בהתחשב בגיל, האם ניתן להוריד את הגיל לשדרוג מעמד.

ומה עמדתכם?

על בסיס עמדת שירות הביטחון הכללי שעליה נשען חוק הוראת השעה – חוק הוראת השעה כולו הוא רציונל ביטחוני שנשען על חוות דעת ביטחוניות – והם יוכלו להרחיב.

אנחנו נקיים חלק חסוי.

על בסיס זה ניתנה תשובה לבג"ץ, שלנשים שעומדות באותם תנאים - - -

אבל איך זה יכול להיות? זה בניגוד לחוק.

עמית, תן לה לסיים.

למה ששאל אותנו בג"ץ כדי שתמשיך להתקיים.

אבל זה בניגוד לחוק.

זה לא בניגוד לחוק. זה בהתאם לרציונלים הביטחוניים.

אבל החוק לא מתנה את זה. סליחה, זה לא ייאמן. פשוט לא ייאמן מה שקורה במדינה הזאת, זה פשוט לא ייאמן. אני מתבייש שאני צריך להקריא לך את זה. תסבירי לי איפה יש פה התניה.

כתוב: על אף הוראת סעיף 3, רשאי שר הפנים – לא יודע אם זה נחשב התנשאות או לא, אני מקריא – על אף הוראת סעיף 3, רשאי שר הפנים לפי שיקול דעתו לתת רישיון לישיבת ארעי.... אם יש בידו היתר לשהייה... והתקיימו בו שני אלה: גילו מעל 50, שוהה כדין עשר שנים.

איפה כתוב שיכול איזשהו מפקד בצה"ל לתת חוות דעת וזה יכול להיות מעל החוק, תהילה? אני לא מבין, איך יכול להיות הדבר הזה.

אני יכול להשיב לו?

כן.

בלי התנשאות. יש דיאלוג בין בג"ץ כל הזמן למול משרד הפנים דרך הייעוץ המשפטי של רשות האוכלוסין, והם מבקשים מהחבר'ה האלה לשנות. פעם שעברה, או בשנה שעברה, כמובן אמרתי שתציגו בשם הוועדה את ההתנגדות התקיפה שלנו לכל הקלה בעניין הזה, אבל אני מבין שיותר מסתמכים על השב"כ.

במידה ומשרד הפנים היה עונה אחרת לבג"ץ, ואומר אני יכול להוריד את הגיל, אז החוק הזה היה מגיע לממשלה, שם הוא היה מתוקן ואתה היית מקבל חוק עם גילאים אחרים.

אז עכשיו אסור.

אז אסור.

שאלתי אותה, אבל היא אומרת שכן נתנו.

יש סעיף בחוק שמאפשר שיקול דעת לשר בעניינה המיוחד של המדינה.

זה בגלל שהם משת"פים?

לאו דווקא.

שלושה סעיפים יש שם, סליחה. את אומרת, זה שגילו מעל 50, זה לא משנה; שוהה עשר שנים, זה לא משנה. למה? כי ניצלתם את הסעיף של - - -

סעיף 9.

סעיף 9. אז בואו נקרא את סעיף 9, תהילה, תסבירי לי: רשאי לתת רישיון, אם שוכנע – כאמור, מזדהה עם מדינת ישראל ויעדיה – שוכנעתם שהאנשים האלה מזדהים? עשיתם להם בדיקה? לא, התשובה היא לא. בני משפחתו פעלו פעולה ממשית וכי, במצטבר, פעלה פעולה ממשית לקידום הביטחון, הכלכלה. האם הם עשו קידום הביטחון, הכלכלה?

יש כאלה שאישרתם בסעיף הזה? בואו נהיה מעשיים.

עכשיו, התשובה לבג"ץ. בניגוד לחוק.

אין לנו את הנתונים בפנינו.

על פי שיקול דעת, על פי סעיף החוק שמאשר לכם, היו כאלה אישורים? שר הפנים אישר כאלה?

עושים צחוק מהכנסת, עושים צחוק מהחוק.

אנחנו יכולים לדעת מי הם בפרופיל, לא בשם, או שזה יהיה בחלק עם השב"כ?

גיל השדרוג הורד לגיל 40.

חגית, אני לא שאלתי הרי אם יש להם בעיה כזאת או אחרת. יש חוק במדינת ישראל, החוק קבע גיל 50 ועשור, או שאנחנו פה לתפאורה בלבד. יש חוק, ושיבוא שר הפנים לבג"ץ ויאמר, אני מוכן מתחת ל-50 והוא מנצל את סעיף 9 כאילו זה עניינה המיוחד של המדינה, בלי שום הסבר למה יש פה עניין ולמה יש פה עניין מיוחד, פשוט בגלל שבג"ץ אמר, בואו תקלו לגיל 50, בניגוד לדעת המחוקק, זה דבר בלתי מתקבל על הדעת פשוט במדינה דמוקרטית.

פשוט בלתי מתקבל על הדעת מה שאתם עושים פה. בלתי מתקבל על הדעת, חוצפה. ממש חוצפה. בריונות אנטי דמוקרטית. אסור שזה יעבור הדבר הזה. אז למה אנחנו מתכנסים פה? בשביל מה משלמים משכורת, לבזבז את הזמן סתם?

אני חושב שהסברתי לך שלוש פעמים.

לא, לא הסברת.

פעם בחוץ ופעמיים פה.

לא, לא הסברת. את זה לא.

אוקיי. הכנסת יכולה, ואתה יכול גם להגיש הצעת חוק.

אבל עכשיו יש חוק. שלום, יש חוק.

אבל יש שם סעיף שאומר שמותר לו על פי שיקול דעת.

לא, לא נכון.

למה אתה אומר את זה?

לא נכון. הקראתי לך את הסעיף. להקריא לך עוד פעם? על אף הוראת סעיף, רשאי שר הפנים, לפי שיקול דעתו – לטובה – אבל אך ורק, מותנה בכך שגילו מעל 50 ושוהה מעל עשר שנים. זה החוק הזה. אין דבר כזה גילו מעל 40, גם אם תסובב את זה שש פעמים אין דבר כזה.

באו השבוע לבג"ץ, אמרו – מסכנות, בכל זאת, נשים, בוא תשנה. שיבואו לחוק – איך אתה אומר לי? תבוא לחוק. יבוא בג"ץ למחוקק, יאמר תשנו את החוק. עכשיו היא אומרת: לא, אנחנו ניצלנו את סעיף 9. שאלתי אותה: הנשים האלה שניצלו את סעיף 9, האם הן משת"פיות, האם הן פעלו פעולה לקידום המדינה, ואם הן מעניינה המיוחד, שתסביר מה העניין המיוחד. יש סעיף 9, אם זה מה שהתכוונת.

אוקיי. אז זה העניין המיוחד שאני אומר.

מה העניין המיוחד?

נקיים פה את החלק השני החסוי עם השב"כ ונשמע מה היה העניין המיוחד. אני לא חושב שיושבים שם אנשים ששוקלים שיקולים או יש להם רצון אחר משלנו, מההתרשמות שלי. הם יחסית מנהלים דיאלוג מאוד לאומי, מאוד תקיף, והם עומדים בזה שנה אחרי שנה, וזה כל הרעיון שאני מנסה להגיד לך. אם נעביר את החוק הזה כחוק קבוע, נוכל ללוש שם כל מיני סעיפים.

לא הבנתי. כמה בעצם נכנסו תחת סעיף 9?

עכשיו?

כן.

זה מה שאני שואל: א', אם זה קרה; ב', כמה קרה? שאלה שלישית, מה היו הנסיבות?

בכלל סעיף 9, הכוונה. לפי מה שהם כתבו פה – לא יודע אם הכוונה פה רק לשנה הזאת – מדובר על 21, מה שכתבתם פה היתר מיוחד. היתר מיוחד זה סעיף 9, סעיף ז, אבל זה לפני הבג"ץ האחרון בטח, ה-25, 27 האלה, וזה לא במצטבר, מן הסתם. זה רק לשנה הזאת.

מה אתה מציע שנכניס? נקיים את החלק השני, עידו?

כן. אולי נשמע באמת את השב"כ.

(הישיבה נפסקה בשעה 10:00 ונתחדשה בשעה 10:30.)

אני מבקש לעבור להצבעה.

על מה מצביעים?

על ההארכה. בבקשה.

החוק קבוע כהוראת שעה, הוא קובע הסדר חריג. כשהוראת שעה נקבעת, בדרך כלל הליך ההארכה שלה הוא שמגיעה הצעת חוק, ושלוש קריאות בכנסת. בחוק הזה יש הסדר חריג שמסמיך את הממשלה באישור הכנסת להאריך את תוקף הוראת השעה בתקופות שלא יועלו על שנה.

בעבר זה באמת היה מגיע ישירות למליאה. החל מ-2016, בהתחלה בהחלטה שהייתה של ועדת הכנסת, נקבע מנגנון שקודם יש דיון בוועדה כדי שאפשר יהיה לשאול את השאלות, לקבל נתונים, מה שאי אפשר לעשות במליאת הכנסת, ובעצם הוועדה היא זו שממליצה למליאה האם לקבל את הצעת הממשלה או לא.

מנגנונים דומים, זה התבסס על מנגנון שקיים לגבי הכרזה על מצב חירום, היה בעבר חוק טל, נדמה לי שגם בביומטרי יש משהו דומה, והנושא הזה גם עוגן בחוק ב-2022.

הסמכות של הוועדה היא להחליט אחת משלוש אפשרויות: או להמליץ לוועדה לאמץ את הצעת הממשלה כלשונה, כלומר להאריך בשנה עד 14 במרס 2026, או להמליץ למליאה לא להאריך את הוראת השעה, או להמליץ לה לאשר לתקופה מוקדמת יותר, כפי שתקבע.

ההצעה שעומדת על הפרק היא שאנחנו מאריכים את החוק בשנה.

הכוונה היא שאי אפשר יהיה לתת אישורים לאיחוד משפחות, זאת הכוונה.

נכון.

כל ההסדר החוקי שקיים, יישמר.

יישמר, לשנה.

כל ההסדר כולו. יש את החריגים שקבועים בחוק והם ממשיכים.

יוסף, אנחנו עומדים לסיים את הדיון, אז בבקשה.

כבוד היושב-ראש, אני חושב שבשם המאבק בטרור אנחנו עדים בשנתיים האחרונות לגל חקיקה מאוד גזעני ופוגע בצורה מאוד ברורה.

העניין הזה מ-2003 מתגלגל, ותחת התכלית הביטחונית שמנסים להדביק להוראת השעה או התקנה או החוק, לפי דעתי התכלית האמיתית שבאה לידי ביטוי גם לפני שנתיים בקווי היסוד של הממשלה הזו, שמשנים את המאזן הדמוגרפי, במיוחד בנגב ובגליל, ולכן באים בחקיקה לפי דעתי שאין לה אח ורע בשום מקום בעולם, שפוגעים בזכות למשפחה, לבני אדם רק בגלל זהותם הלאומית ואיפה הם חיים.

לכן, הצעת החוק היא לא חוקתית. ההוראה שמנסים להמשיך אותה בעוד שנה, היא פוגעת בזכויות יסוד מאוד מהותיות שמעוגנות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולכן אין מקום להאריך את זה כי בשם המאבק בטרור עוד פעם מנסים לפגוע באוכלוסייה.

היה צריך לשאול שתי שאלות, וחבל שעמית לא כאן, שמבחינתו הטרור הוא סלקטיבי. יש את החוק למאבק בטרור ומי שעובר על החוק הזה, אפשר להעמיד אותו לדין, ישלם את המחיר, וזה קיים. ולכן, אין ענישה קולקטיבית, רק על לאום מסוים. ולפי הבחירה של עמית שהטרור הוא סלקטיבי, רציתי לשאול את אנשי השב"כ לגבי הטרור היהודי בהתנחלויות ואיך זה יכול להסתדר שמי שעסוק בטרור ביצהר למשל, הוא יכול להיות אזרח ותושב כי טרור הוא טרור ואי אפשר להפריד אותו, אבל יש לפי דעתי בזהות המציעים של כל התקנות והחוקים והמלחמות האלה, יש זהות מסוימת של אותם אנשים, וחבל. לכן, אני מתנגד להארכה.

מיכל, בבקשה.

לפני ההצבעה אני חייבת לומר שאני דווקא, בניגוד לחברי שיושב משמאלי, חושבת שבהחלט צריך להתנגד כדי לתקן את ההוראה ולצמצם אותה עוד יותר, כלומר בהחלט לא לאפשר שום איחוד משפחות לאור הנתונים ששמענו פה כעת.

כל סיכון, זה לא סיכון, זה פשוט רצח ואובדן חיים של לא מעט ישראלים, ולכן בעיניי, הנכון ביותר היה לתקן את הוראת השעה ולהחמיר אותה, אבל מאחר שאנחנו נמצאים בנקודת זמן כעת שזה הרע במיעוטו, אז אני אצביע בעד, אבל אני בהחלט קוראת לממשלה ולנו כחברי כנסת לדאוג לביטחונם של אזרחי מדינת ישראל ופשוט לשלול לחלוטין את איחוד המשפחות האלה, ואני מקווה שכך נעשה.

אני מרשה לעצמי כיושב-ראש להגיד משפט נוסף. יוסף, חברי היקר, ואתה יודע כמה אני מכבד אותך וכמה אנחנו שכנים בנגב. אני חושב שכל הפיגועים האלה של איחוד המשפחות בנגב - -

איחוד מחבלים, לא איחוד משפחות.

- - אתה יודע שזה גורם נזק לקהילה הבדואית.

והטרור שאתם מבצעים ביום-יום שם.

זה גורם לכם נזק לא פחות מאיתנו. רוצחים גם אתכם. גם אתכם רוצחים, לא רק אותנו.

אנחנו עוברים להצבעה.

אני אקריא:

"הארכת תוקף החוק

1. החוק יוארך עד יום כ"ה באדר התשפ"ו (14 במרס 2026)."

מי בעד? מי נגד?

הצבעה

בעד – 2
נגד – 1
נמנעים – אין
אושר.

2 בעד, אחד נגד. עבר.

תודה רבה לכם. אני נועל את הישיבה.


הישיבה ננעלה בשעה 10:35.