פרוטוקול של ישיבת ועדה
הכנסת העשרים-וחמש
הכנסת
23
הוועדה לפיקוח על הקרן לאזרחי ישראל
10/02/2025
מושב שלישי
פרוטוקול מס' 78
מישיבת הוועדה לפיקוח על הקרן לאזרחי ישראל
יום שני, י"ב בשבט התשפ"ה (10 בפברואר 2025), שעה 11:05
ישיבת ועדה של הכנסת ה-25 מתאריך 10/02/2025
הצעת התקציב לשנת הכספים 2025 - סכום ההקצאה השנתי מהקרן לאזרחי ישראל
פרוטוקול
סדר היום
הצעת התקציב לשנת הכספים 2025 - סכום ההקצאה השנתי מהקרן לאזרחי ישראל – בינוי מגרשי ספורט במערכת החינוך
מוזמנים
¶
גיא דגן - מנהל תחום דעת וממונה על החינוך הגופני, משרד הספורט
רם רחמים נהרי - סגן מנהל מינהל הפיתוח ומנהל אגף בכיר מיפוי ותכנון, משרד החינוך
ישי גרין - מנהל תחום מינהל כלכלה ותקציבים, משרד החינוך
כנרת גרנית - מנהלת אגף בכיר אנרגיות מתחדשות, משרד האנרגיה והתשתיות
אודי דרור - ראש החטיבה לגיוס מלולים ייחודיים ותורניים, משרד הביטחון
אסף וינינגר - מרכז המחקר והמידע של הכנסת
נתנאל יהושע קופארק - מרכז המחקר והמידע של הכנסת
יותם ארנסברג - כלכלן, מרכז השלטון המקומי
ידידיה אברמוב - נציג, נוער פדואל
אמיר השכל - אזרח, פעיל למען השבת החטופים
מירב סבירסקי - אחות של איתי סבירסקי שנרצח בשבי וגופתו הושבה, משפחות החטופים
דני אלגרט - אחיו של איציק אלגרט החטוף בעזה, משפחות החטופים
מיכאל מור - דודו של איתן מור החטוף בעזה, משפחות החטופים
אבישג לוי - בת דודתו של אליה כהן החטוף בעזה, משפחות החטופים
טלי גואילי - אימו של רן גואילי החטוף בעזה, משפחות החטופים
לוי בן ברוך - דוד של עידן אלכסנדר החטוף בעזה, משפחות החטופים
רועי ברוך - אחיו של אוריאל ברוך החטוף בעזה, משפחות החטופים
ד"ר טל ברו-אלוני - רופאים להצלת החטופים
רישום פרלמנטרי
¶
ליאור ידידיה, חבר תרגומים
רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.
הצעת התקציב לשנת הכספים 2025 - סכום ההקצאה השנתי מהקרן לאזרחי ישראל - בינוי מגרשי ספורט במערכת החינוך
היו"ר ניסים ואטורי
¶
שלום לכולם. אנחנו חוזרים להמשך הדיון על נושא בינוי מגרשי ספורט במערכת החינוך. קודם כול, אני רוצה להגיד לכם הערה אחת: כל משרד בא בנפרד עם הפרויקט הזה. אני רואה פרויקט אחד – גם קירוי וגם שיפוץ של המגרש, כולל אנרגיה סולארית.
זה נוגע פה לארבעה משרדים לפחות – גם למשרד האנרגיה. כנרת, את רוצה להשלים לנו כמה דברים?
כנרת גרנית
¶
שלום לכולם. כנרת גרנית, מנהלת אגף בכיר אנרגיות מתחדשות במשרד האנרגיה. הפרויקט שאנחנו מציעים, מציגים, ומנסים לאגם את המשאבים של כמה משרדים עבורו, בתיווך הוועדה, הוא פרויקט של קירוי מגרשים סולאריים בפאנלים סולאריים.
אני אגיד בקצרה איך אנחנו רואים את המודל. היום, קירוי של מגרש ספורט עולה באזור ה-1.3 מיליון שקלים. אנחנו מדברים על מגרש בגודל 750 מטר, שזה מגרש תקני, להבנתנו. על 750 מטר – אתה יכול להקים 130 קילו-וואט/שעה. המשמעות של 130 קילו-וואט/שעה היא הכנסה של 100,000 שקלים בשנה.
היום, יזמים לא עושים את זה מספיק. הם לא ששים לעשות את זה. אנחנו מדברים על תשואה של 4%, והכלכליות פה היא לא מספיק טובה. המטרה שלנו היא לא לממן את הקירוי – אין שום טעם לממן אותו; הוא מכניס כסף – אלא לתת את הפער הזה שהופך את הפרויקט לכלכלי, ואז זה מאפשר לנו - - -
היו"ר ניסים ואטורי
¶
לפי חישוב מהיר שלי, 4% של 1.3 מיליון שקלים זה 60,000 שקלים בשנה, אבל אם את אומרת 100,000 שקלים בשנה – כמה זה יוצא?
כנרת גרנית
¶
בגלל עלויות המימון וההיוון – זה מביא אותנו לתשואה של 4%, ולכן זה לא מספיק קורה. יש פה איזה שהוא פער קטן. משרדי הממשלה לא נדרשים לממן את הקירוי כולו – הקירוי מכניס כסף, אבל אפשר להביא את הפרויקטים האלה לקרות באמצעות איזה שהוא תקצוב ממשלתי של בין 180,000 שקלים ל-250,000 שקלים, להערכתנו, בהתאם לשיחות שלנו עם הרשויות ולאשכול הסוציו-אקונומי של הרשות.
כנרת גרנית
¶
למגרש, כן. בהשתתפות כזו, אנחנו גם מייצרים תועלת כלכלית לרשות, שיכולה לקבל את הכסף מייצור החשמל, גם תועלת עבור המגרשים – הם מקורים, יש לנו תאורה, אפשר לשחק בגשם, אפשר לשחק בגשם - - -
כנרת גרנית
¶
לא. אנחנו רוצים להציב יעד של 1,000 מגרשים. אנחנו מתחילים לאסוף את המשאבים בשביל זה. אנחנו צריכים 200,000 שקלים למגרש, בממוצע. אנחנו מקיים שקרן העושר תהיה שותפה, ואנחנו מנסים להביא משרדים נוספים – משרד הספורט כבר אמר - - -
היו"ר ניסים ואטורי
¶
יש מצב שאנחנו עושים את זה חצי-חצי, אם נלך על הפרויקט הזה ונאשר את זה פה, בוועדה?
כנרת גרנית
¶
נכון, איכות הסביבה. אנחנו רוצים ללכת על זה ולשים על זה Matching. העבודה שלנו עכשיו היא לאסוף כמה שיותר משרדים כדי להגדיל את זה, כי כל 200,000 שקלים מאפשרים לנו עוד מגרש.
אני חוזרת בי מ-1,000 – אנחנו עוד בדיונים על זה; אנחנו רוצים לשים יעד שאפתני של הרבה מגרשים בחמש השנים הקרובות. אנחנו עוד בוחנים את גובה היעד, אבל אנחנו רוצים להציב פה יעד שאפתני ולהגיע כמה שיותר. מבחינה אנרגטית, שזה הפן שלי – המגרשים האלה מצוינים לנו.
היו"ר ניסים ואטורי
¶
בקולות קוראים, איפה שהוועדה בראשותי משתתפת כרגע – אנחנו צריכים לנתב את זה לעדיפות לפריפריה קודם כול – נגב-גליל – ומשם להמשיך.
היו"ר ניסים ואטורי
¶
יש בעיה – אני אגיד לך מה הבעיה: הסוציו-אקונומי ברמת הגולן הוא גבוה מאוד. למה? כי זה נבחן גם לפי מספר הרכבים בבית. אצלנו, אין תחבורה ציבורית, אז לכל בית יש שלושה או ארבעה רכבים. גם אם זה רכב "טרנטה" – זה נחשב סוציו-אקונומי גבוה מאוד. בבית שלי יש שלושה רכבים, לדוגמה.
היו"ר ניסים ואטורי
¶
יחסית. משכורות ממוצעות בחקלאות ובחינוך הן לא גבוהות. זה מה שעושים בגולן בדרך כלל.
כנרת גרנית
¶
בעצם, כל מקום שיש לו החלטת ממשלה, או איזה שהוא מדד אובייקטיבי – אפשר לתעדף אותו בהתאם להחלטות של הקרן.
גיא דגן
¶
עלות של שיפוץ מגרש נעה בין 150,000 ל-300,000 שקלים, תלוי בגודל המגרש – אם זה מגרש כדורסל או מגרש משולב. ההצעה היא הצעה שכולנו, ביחד, יכולים לברך עליה, לדעתי, כי בסוף זה יתן Impact גדול מאוד על הרבה מאוד קירויים.
אנחנו יודעים שאנחנו בחוסר של אולמות ספורט במדינה שלנו, אז לפחות זה יתן איזה שהוא מענה. אם היא מדברת על יעד שאפתני של 1,000 מגרשים מקורים – זו יכולה להיות בשורה גדולה מאוד. לדעתי, צריך לעשות פה איזה שהוא איגום משאבים, אבל זה כבר מעבר למה שנאמר כאן.
גיא דגן
¶
כלומר, כשמשרד החינוך מתקצב פרוגרמה לבניית בית ספר – יש כללים למה הפרוגרמה מכילה. בין היתר – מגרשי ספורט. את מדברת, אולי, על הפזורה הבדואית, במקומות שהם לא מוכרים. אם המשרד מימן בניית בית ספר – יש מגרש ספורט גם בחברה הבדואית.
גיא דגן
¶
אם משרד החינוך מימן בית ספר – הוא מימן גם את מגרש הספורט. כלומר, אין בית ספר שנבנה, בשום חברה במדינת ישראל, שאין בו גם מגרש ספורט.
רם רחמים נהרי
¶
אני אתייחס לגבי מגרשי ספורט בפזורה הבדואית. אנחנו, בעצם, יכולים להציב מוסדות חינוך רק במרכזי שירותים. מבחינה סטטוטורית, הם המקומות החוקיים שבהם נציב בתי ספר ארעיים. במסגרת החלטת ממשלה על החברה הבדואית, בשנה הזו אנחנו הולכים לתקצב מגרשי ספורט רק למרכזי השירותים, כמענה לחברה בפזורה הבדואית.
יסמין פרידמן (יש עתיד)
¶
כן, אבל אתם מבינים שאנחנו מדברים על ספורט כמשהו שעוזר מאוד לאלימות, לנוער בסיכון וכו', ודווקא איפה שאנחנו הכי צריכים את זה בדרום – אין את זה. אתה מדבר על אשכול 6? אני מדברת איתך על אשכול 1, ואם היה 0 – הם כנראה היו גם 0. דווקא שם – אין בכלל מגרשים, לא מקורים ולא לא-מקורים.
היו"ר ניסים ואטורי
¶
לא אמרתי שאנחנו נמוכים; אמרתי שיחסית לרמה של השכר הממוצע באזור הזה – זה קופץ בגלל מספר הרכבים בבית.
היו"ר ניסים ואטורי
¶
דרך אגב, לגבי עדיפות ביישובים, אנחנו רוצים לקלוט בנגב ובגליל את החיילים המשוחררים ואת המילואימניקים שהפסידו את הפרנסה שלהם. אנחנו רוצים לעשות פה צדק, בצורה מסוימת, ולכן אנחנו נעדיף יישובים שמשרתים בצה"ל – שאחוז השירות בו הוא גבוה. אנחנו נקבע את זה בהמשך.
יואב רם נמצא בזום. בבקשה.
יואב רם
¶
נכון. צוהריים טובים. אני ממשרד הספורט, ממטה מינהל הספורט. הייתי גם בדיונים קודמים של הוועדה, כשהצגנו את ההצעה שלנו לקרן, שדיברה על קירוי סולארי של מתקני ספורט – הצעה שהיא משותפת למספר משרדים. כרגע אנחנו בשיחות עם משרד האנרגיה והמשרד להגנת הסביבה.
יש כוונה להביא את הנושא הזה להחלטת ממשלה, שתאגם תקציבים בנוסף לתקציב הקרן שאנחנו מקווים לקבל לטובת הפרויקט. הצגנו את הפרויקט בהרחבה בישיבה הקודמת של הוועדה בשבוע שעבר.
היו"ר ניסים ואטורי
¶
כן, בסדר גמור. הכיוון הוא לעשות את זה עם מספר משרדים – ארבעה משרדים לפחות – כשנאשר את זה פה, בוועדה. זו דמוקרטיה – אני יושב-ראש, אני בעד הפרויקט הזה, אבל נחכה לאישור הוועדה. את מי עוד יש לנו? ידידיה אברמוב מנוער פדואל.
ידידיה אברמוב
¶
שלום. אני ידידיה אברמוב ובאתי כנציג של נוער פדואל. היישוב פדואל הוא יישוב בשומרון. ביישוב שלנו ישנו מגרש אחד, מגרש יישובי. המגרש הוא קטן מאוד, ולא עולה באורכו על 25-30 מטר. הוא קטן מאוד, וצריך לשמש כ-3,000 תושבים.
כמובן, אני יודע, יש פה צרכים כל כך גדולים - - -
ידידיה אברמוב
¶
לא, זה לא של בית ספר. יש שני מגרשי בית ספר טיפה יותר קטנים, בבית הספר עצמו, בבית הספר היסודי.
גיא דגן
¶
יש מגרש ספורט משולב, שהזירה שלו היא כמו כדוריד או קט-רגל, והרוחב הוא כמו שני מגרשי כדורסל. בדרך כלל, בונים מגרשי ספורט בבתי ספר על פי כמות התלמידים. יש בתי ספר עם מגרש משולב, או אפילו שניים משולבים – תלוי בגודל בתי הספר.
יסמין פרידמן (יש עתיד)
¶
קודם כול, זה חשוב מאוד. בשנה הקודמת, אני יודעת שהתקבל מענק של 760 מיליון שקלים לטובת תשתיות והקמות ביהודה ושומרון. חלק מהכסף שם לא היה גם לטובת הדברים האלה? אתם רק מגרשי ספורט בחינוך, אז אתם לא יודעים, בעצם.
יסמין פרידמן (יש עתיד)
¶
הם קיבלו מענק של 760 מיליון שקלים, לתשתיות, להקמה וכו', ומעניין אותי אם חלק מהכסף לא הגיע גם לדברים האלה.
ידידיה אברמוב
¶
תודה. בעצם, מה שאני אומר זה שיש פה הרבה מאוד חשיבויות, אבל גם אנחנו נתקעים, לפעמים. אני רוצה לספר סיפור אישי שלי: כשהגעתי, קבעו בקבוצה של החבר'ה: "יאללה, בואו מגרש", ואז, אתה רואה שיש, אומנם, 17 חבר'ה שמשחקים על המגרש – וזה גם בצפיפות, ואתה מתנגש אחד בשני תוך כדי הריצה – אבל יש 30-40 חבר'ה מסביב שמחכים.
אין לך כל כך אופציה לא לשחק ולא להקים שם נבחרות. יש ניסיונות; יש שם חוגים, אבל החוגים הם מצומצמים מאוד. בעצם, יש לי מטרה מסוימת: להשפיע לטובה על כל הנוער שלנו. בעיקר עכשיו, בתקופת המלחמה, יש כל כך הרבה צורך לנוער לפעול; לילדים לבוא, לצאת ולהזיז את עצמם; לצאת מהבית ולא להיות סגורים.
זה חשוב לי מאוד, והנוער שלנו זקוק לזה מאוד. הרעיון של מה שאני רוצה, פחות או יותר, באידיאל הגדול – אולם ספורט. אין לנו אולמות ספורט באזור, כל כך. יש אחד בברוכין, שנפתח לפני שנתיים או שלוש, והוא משולב של היישוב ושל בית הספר ביחד.
היישוב ברוכין ממוקם במרחק של ארבעה קילומטר מהיישוב שלנו, פחות או יותר, שזה פצצה, אבל לילד בן שבע אין רכב, וההורים מוגבלים בקטעים האלה, לפעמים - - -
ידידיה אברמוב
¶
תחבורה ציבורית בכלל – אני לא לפתוח. על הפנים. אני הגעתי לפה היום בטרמפים, כי אין לך תחבורה ציבורית. הייתי צריך להגיע לפתח תקווה, ומשם – לכאן. לכן, גם לא פתחתי בכלל את התחבורה הציבורית. זה נושא אחר לגמרי.
ירון לוי (יש עתיד)
¶
לגמרי. אני אכנס לדברים שלך לרגע, כדי להבהיר עד כמה הנושא הזה חשוב. אתה הגעת, שעתיים נסיעה עד לכאן, כדי להשמיע את הקול שלך, ועד כמה אתה מסמן מטרות ואיזה שהוא אופק לך, ולכל קבוצת בני הנוער, בימים המורכבים והלא פשוטים שאנחנו נמצאים בהם, כשאתה אומר: "אנחנו רוצים להילחם על מה שחשוב לנו, בכל חוסר הבהירות ומה שקורה כאן, במדינה".
אני רוצה לברך אותך, קודם כול – כל הכבוד. אתה עושה את מה שהרבה בני נוער לא עושים – אתה בא להשמיע ולדרוש את מה שמגיע לכם. אני מקווה מאוד שנדע לקחת את הדבר הזה, כבוד היושב-ראש, לאגם את המשאבים ואת המשרדים ולפעול, כדי שיהיו את המגרשים במקומות הנכונים ושיהיה להם מה לעשות. במעט שאנחנו יכולים לעשות, וזה ממש מעט – יש לדאוג לדברים שהם הכרחיים מאוד, כמו מגרשי ספורט.
ידידיה אברמוב
¶
אני ממש מודה לך על התמיכה, ירון לוי. רק הייתי רוצה לסיים במה שאני רוצה בתיאוריה: אולם ספורט. אני רוצה רק להסביר שחוץ מהנוער, מהתלמידים ומהילדים הצעירים, שמחפשים תעסוקה והיכן לשפר את עצמם ולשדרג את היכולות שלהם – היישוב שלנו מקיים הרבה מאוד אירועים יישובים. זה יישוב קהילתי מאוד, ובכל פעם שהוא מחפש לעשות אירוע כזה – אין לו כל כך מקום.
בתור ילד, עד גיל שמונה, פחות או יותר – היה מקום לכל היישוב. היינו נדחסים בתוך המגרש היישובי הקטן הזה. יש לך גם מדרגות כאלה, שעליהן היינו יושבים. עכשיו, כשיש אירוע – אתה יכול לראות שהבמה היא מצומצמת מאוד, ואחריה יש הרבה כיסאות, יש לך את המדרגות ואז אנשים יושבים על סלעים, ויש לך עוד אנשים שעומדים כך, מהכביש למעלה, ומצלמים כאילו זו הופעה של מפורסם.
זה קשה מאוד. אי-אפשר לנהל כך קהילתיות של יישוב. חוץ מהצורך הגדול שיש באולם ספורט למען הספורט – יש פה צורך נוסף, שהוא למען היישוב; לעשות שם מקום לטורנירים, הצגות, מופעים, טקסים, טקסי זיכרון וכו'.
עוד סיפור שעלה לי עכשיו לראש: במלחמה, אח של חבר שלי נפל. באולם ביקיר, אם מישהו מכיר, ערכו גם את הטקס של הלוויה. יש בזה עוד הרבה דברים חוץ מסתם ספורט. פירטו פה כל כך הרבה על כמה הספורט חשוב, אז מי אני? אני פחות למדתי את הנושא, אבל אני בא לומר שזה חשוב מאוד.
אם לא יהיה אולם ספורט – נצטרך להמשיך להיות על המגרש הקטן, וזה הורס את המשפחתיות של היישוב. זה דבר חשוב מאוד, לדעתי, כי זה מגדל את הנוער לצורה של לפעול ולעשות. בסוף, אני חושב שזו המטרה של המדינה; זה העתיד של המדינה. אם לא נשקיע בנוער ובילדים – חראם. סתם בזבוז.
היו"ר ניסים ואטורי
¶
ישר כוח על הדברים, קודם כול. אני מחזק אותך ומבין אותך. גם אני גר ביישוב קהילתי קטן מאוד בגולן.
דני אלגרט
¶
ברגע שאני אגיד את הדברים – אתה תבין עד כמה זה חשוב. אני באתי לדבר על היישוב שלי. שמעתי עכשיו את החשיבות של היישוב שלכם. אני בטוח שרובכם לא הייתם ביישוב שלי – קוראים לו ניר עוז.
דני אלגרט
¶
אני לא יודע. תרימו יד, כמה היו בניר עוז? זה לא הרבה. אז אני אקח אתכם לטיול בניר עוז – קצת דמיון מודרך, ואחר כך תחזרו לפרופורציות, בסדר?
השלט בכניסה לכביש הגישה לניר עוז – עומד על תלו, והוא מכוון למחנה ההשמדה ניר עוז. בשער החשמלי הצהוב, מקדמים את פניך חיילים – אלה שלא הגיעו ב-07 באוקטובר 2023. אני מזדהה בשם שדבק בי מאז – דני, אח של איציק, החטוף מניר עוז.
בשולי הכביש שמוביל מהשער אל חדר האוכל – נעוצות תמונות החטופים. חדר האוכל, שהיה הלב הפועם של הקיבוץ – דומם. סימני הירי והשריפה, ותמונות הנרצחים בכניסה. על קיר תיבות הדואר של חברי הקיבוץ יש מדבקות שמתארות את מצבם: נרצח – מדבקה אדומה; חטוף – מדבקה שחורה. על מספר תיבות – יש יותר ממדבקה אחת.
ביציאה מחדר האוכל – הפאב של הקיבוץ נטוש. מקום הבילוי של חברי הקיבוץ, בעיקר הצעירים – שנהגו לבכות, לשתות או לאהוב – שומם. תעצמו עיניים. תנסו לתאר את מה שאני מקריא. השקט סביב – מקפיא את הדם בעורקים. אין ציוץ של ציפורים.
בכניסה לאזורי המגורים – הבתים שרופים, וזה מכה בך כמו אגרוף בבטן. הנוף הירוק של הקיבוץ – התפחם. ניכר כי רן פאוקר, האחראי המיתולוגי על הנוי בקיבוץ, מנסה לשמר את הצמחייה המפוארת של ניר עוז. הניגוד בין הבתים השרופים לדשא הירוק – מזעזע.
בקצה הכביש, 150 מטר מגדר הקיבוץ – הבית של איציק. גדר הבמבוק שאיציק הקים מסביב לכניסה – מסתירה את הכניסה, ולפתע מתגנבת בי המחשבה: אולי איציק בבית? המראה החיצוני לא מעיד על הדרמה שהתרחשה ב-07 באוקטובר בתוך הבית הצנוע. דלת הבית, שנאטמה על ידי לוח עץ, היא העדות הראשונה. פתיחת הדלת מתבצעת באמצעות הברגת בורג מהדלת למשקוף.
עם הכניסה לבית – הזוועה מתגלה ברוב עוצמתה. על קירות הבית והציוד – פגיעות ירי רבות. הציוד במטבח ובסלון מפוזר על הרצפה; בקבוקי יין מתגוללים; מסמכים מפוזרים בכל עבר; המחשב של איציק נבזז.
על קיר הסלון – ציור שצייר אחי הבכור, אלי ז"ל. הציור נפגע מירי. בכל חדרי הבית – המחבלים רוקנו את הארונות. הבגדים של איציק מפוזרים בכל עבר. הבית של איציק – חולל. בכניסה לממ"ד – סימני דם על הרצפה ועל המשקוף. על דלת הממ"ד – שמונה חורי כניסה של ירי.
בממ"ד, מצד ימין – כתמי דם רבים על הרצפה ועל הקיר. משם איציק התקשר אליי בשעה 11:15, ב-07 באוקטובר, לאחר שהוא נפצע. שם – הוא שכב חסר אונים, מבועת, שותת דם ומופקר. משם הוא צעק את המילים האחרונות ששמעתי ממנו: "דני, זה הסוף. דני, זה הסוף".
הוא נחטף. שם, הוא הבין שביתו אינו מבצרו. ביציאה מהבית, אי-אפשר שלא להבחין בבית של השכנים שצמודים אליו מצד ימין – ביתם של משפחת ביבס. ירדן, שירי, כפיר ואריאל. התמונות, הצעצועים ואביזרי ההזדהות שהובאו – מרסקים את הלב.
ניר עוז היה למחנה השמדה. לסמל המחדל וההפקרה. בניר עוז התרחשה שואה אישית ויישובית – וראש הממשלה לא בא. הוא לא בא. בית העלמין בניר עוז הפך, מאז שואת אוקטובר, למקום שוקק החיים ביותר בקיבוץ. אני אחזור על זה: בית העלמין בניר עוז הפך, מאז שואת אוקטובר, למקום שוקק החיים ביותר בקיבוץ, ולאתר תיירות, כיאה למחנה השמדה.
עשרות קברים של חברי וחברות הקיבוץ, וגם קברי אחים של משפחות שנכחדו. גדי מוזס, מי שחזר מהשבי, אמר, בתמימות: "נעשה הכול כדי לשקם את ניר עוז". אדוני, שמעתי את הדברים של הבחור הצעיר היקר – אולם ספורט זה חשוב, ומגרש כדורגל זה חשוב, וזה שלא תעמדו על הסלעים זה חשוב. זה באמת חשוב, אבל חברים – תיכנסו לפרופורציות. תבינו מה קורה כרגע סביבכם במדינה.
אנחנו חיים במדינה שיש בה אתרי השמדה. אנחנו חיים בשואה. אתם ראיתם את זה בשבת. לא הייתם צריכים להפעיל את הדמיון בשבת כמו שהפעלתם אותו עכשיו, אולי. השואה הכתה לכם בפנים ביום שבת.
מי שמספר שזו רק שואה של ה-07 באוקטובר, יום אחד – ראה שזה לא. אנשים ישבו שם בשואה 491 ימים. גם בשואה, לא היה מצב שכבלו אנשים עם אזיקים, במשך שנה ושלושה חודשים, בתוך מנהרות חשוכות. שנה ושלושה חודשים, והם לא ידעו מה קורה בחוץ; הם לא ראו אור יום; הם לא ראו כלום. גם בשואה – זה לא קרה.
אנחנו יושבים כאן ורוצים, באמת, לחזור לחיים – רוצים אולם ספורט; רוצים מגרש. קח את החברים שלך, כולם, לניר עוז. קח אותם. יכול להיות שגם לחמת, ויכול להיות שהיית בעזה וראית את הדברים מקרוב, אבל קח את כל מי שלא היה שם – ותיסעו. אני מוכן להדריך אתכם; אני מוכן לבוא יחד איתכם. תבואו לניר עוז ותתגייסו למאמץ האמיתי כרגע – להחזיר את המדינה הזו למסלול.
מדינה שמנהלת כזה דיון כשזה מה שקורה לנו בחוץ – היא מדינה שירדה מהמסלול. החטופים שחוזרים מדברים, והם אומרים: "איך יכול להיות? איך יכול להיות שאנחנו היינו שם 490 ימים, המדינה המשיכה להתקיים, היו תוכניות ריאליטי, בחרו שיר לאירוויזיון? איך יכול להיות?". הם שואלים, ומה אתם אומרים להם? תשובה אחת, מושכלת – איך יכול להיות שהמדינה לא עצרה?
200 אנשים שם. 100 אנשים שם. עכשיו, מדברים על כך ששלחו משלחת בלי סמכויות, וראש הממשלה בארצות הברית כשהמוזלמנים האלה חוזרים. הוא יושב בבתי מלון מפוארים ומצטלם עם אילון מאסק.
חבר'ה, איזו מדינה נהיינו? בשביל מי נלחמת? על איזו מדינה החברים שלך נלחמו? על זה? על זה יצאת להילחם וסיכנת את החיים שלך? על זה הבן שלי היה 240 יום בעזה, והבן השני שלי היה 180 יום בג'נין? על זה אחי נחטף, ואולי הוא יחזור חלל? על זה? על מגרש ספורט אצלך בבית הספר? הוא חשוב, אבל לא בימים האלה.
חבר'ה, התבלבלתם. התבלבלתם לגמרי. תחזרו לחיים, חביבי. תתחילו להציל את המדינה הזו באמת, כי אם החטופים האלה לא יחזרו – זה לא משנה כמה F35 יש לנו, כמה אוגדות יש לנו וכמה טנקים יש לנו. המלחמה פה היא מלחמה על מוסר; על תרבות. זו מלחמת מוסר ותרבות. זו לא מלחמה בין צבאות.
אנחנו יכולים להשמיד אותם בשנייה, ואם זה היה הפוך – החמאס היו מפציצים את כל החטופים שלהם ואומרים שהם שהידים. זה מזכיר לכם משהו? מישהו שהפציץ את החטופים שלו? 40 חטופים שם נהרגו כתוצאה מהפצצות של צה"ל. אנחנו רוצים להיות חמאס? זה המוסר שאנחנו מתחילים לגדל פה, במדינה?
זה המוסר? להציל אנשים עלומים בעתיד ולהקריב אנשים חיים עכשיו? להציל אנשים עלומים בעתיד, שאנחנו לא יודעים מי הם, אין להם פרצוף, וניקח את כל האנשים האלה, שראיתם מי חזר בשבת – ונקריב אותם? זו המדינה שאתם רוצים לחיות בה? להעלות קורבנות אדם, להיות עובדי אלילים, כדי שבעתיד – יהיה לנו יותר בטוח, אם בכלל?
אני מזכיר לכם שכל הפיגועים שנעשו בשנה, שנתיים, שלוש, ארבע או חמש השנים האחרונות – הם לא מחבלים שאנחנו שחררנו כתוצאה מעסקת חטופים. אנחנו לא חיים בשוויץ, ופתאום נהפוך להיות לחמאסטן; אלה מחבלים שגדלים בכל יום, בכל דקה, גם עכשיו, ברצועת עזה.
אני אמרתי כבר פעם אחת, לאיתמר בן גביר: "אם אתה מבטיח לי שלום ואת סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני תמורת אחי – אני מקריב את אחי. אל תביא אותו". גם הוא לא ירצה לבוא. אם הם מבטיחים לו שלום, שלא יהיו פיגועים בעתיד ושלא יהיה יותר סכסוך ישראלי-פלסטיני – קורבנות השלום. סבבה. שהחטופים יהיו קורבנות השלום? אחלה עסקה.
הם יהיו קורבנות השלום? אם לא נביא אותם – זהו? כל ביטחון המדינה רובץ על כתפיהם של החטופים המסכנים האלה, שראיתם ביום שבת? תראו לאיזו מחשבה מעוותת מובילים אותנו. תראו לאן הגענו.
דבר אחרון
¶
עמית סגל, השופר של ראש הממשלה, בנו של חגי סגל – מי שלא יודע מי זה חגי סגל, אני אשלח אותו לגוגל. אני הייתי בין אלה שחקרו אותו כשהייתי במשטרה. אז, הייתי במעבדת חבלה של המשטרה, ואני חקרתי אותו – אמר שלקחנו בעיה טקטית – שימו לב, תקשיבו טוב, חבר'ה – והפכנו אותה לבעיה אסטרטגית.
אתם יודעים לאיזו בעיה הוא התכוון? לבעיית החטופים. הוא אומר שבעיית החטופים היא בעיה טקטית שהפכנו אותה לבעיה אסטרטגית. זה הכשל המוסרי של ה-07 באוקטובר. זה הכשל המוסרי שהביא אותנו ל-07 באוקטובר – שאנחנו חושבים ש-252 חטופים שהיו שם זו בעיה טקטית. ומה הבעיה האסטרטגית? שאנחנו לא מיישבים את עזה. זו הבעיה האסטרטגית.
חבר'ה, תראו לאן דרדרה אותנו הממשלה הזו; לאן דרדרה אותנו ההנהגה הזו – הנהגה של כבוד, כסף וכוח; של שחיתות. ניסינו לנצח את החמאס בכוח ובכסף, ונכשלנו. נתנו להם כסף – ונכשלנו. הפעלנו עליהם כוח – ונכשלנו. ועכשיו, אומרים לנו שהבעיה היא בכלל בעיה טקטית.
תדעו לכם שאם החטופים האלה לא חוזרים – זו הבעיה האסטרטגית הכי גדולה של מדינת ישראל. החברה הישראלית לא תמשיך להתקיים. החברה הישראלית לא תמשיך להתקיים. מה שהממשלה עושה כאן היום זה "תפוס כפי יכולתך" – התנפלו על תקציב המדינה, שודדים אותה ועושים "תפוס כפי יכולתך", כי הם יודעים שהם לא ימשיכו הלאה. אנחנו לא ניתן להם להמשיך הלאה.
ואטורי, כמה שאתה יכול – קח. תבזוז את הקופה כמה שאתה יכול, כי אין לך הרבה זמן. החטופים האלה ירדפו אותך יום ולילה, עליך, כאות קין לדיראון עולם. אמרת שהבן שלך יושב כאן? אז גם עליך, כאות קין לדיראון עולם, כי זה אבא שלך וזה מה שהוא עשה. הוא אחראי לזה, הוא היה בשלטון, והוא לא מחזיר אותם היום. הוא יושב ומסכים לכל מה שהממשלה עושה. לא תימלט מזה – לא אתה, לא ילדיך, אף אחד.
דני אלגרט
¶
אני רוצה שהוא ידע איזה אבא יש לו, למה הוא שותף ואת מי הוא הפקיר. אילו ילדים הוא הרג במנהרות, ולאילו ילדים הוא תרם שיהרגו אותם במנהרות; איך הוא אפשר לאותם מחבלים - - -
דני אלגרט
¶
אתה לא באמצע דיון; אתה באמצע החיים שלי. אתה נכנסת לתוך החיים שלי. אני נכנסתי לדיון שלך? אתה נכנסת לתוך החיים שלי.
היו"ר ניסים ואטורי
¶
אנחנו נסיים את הדיון הקודם. אנחנו בשלהי הדיון. תמיד משפחות החטופות מדברות בתחילת הדיון, ומקבלות את הדיון שלהן, אבל לא באמצע, במהלך, תוך כדי, וגם בסוף. עכשיו אנחנו נסיים את הדיון הקודם. יש דובר אחד בסך הכול. יותם ארנסברג.
מיכאל מור
¶
אתה לא יכול לסתום פיות. איציק, אתה לא יכול לסתום פיות לאנשים ולבזות את חבר הכנסת ואטורי ואת הבן שלו. אתה חוצפן, ולי מותר להגיד לך את זה, כי גם אני משפחה. אתה חוצפן, איציק. אתה לא תבזה פה חברי כנסת בבית שלהם, לעיני הילדים שלהם, ותסתום את הפה של אנשים פה. תן לאנשים לדבר. לא כולם חושבים כמוך. יש פה 60 אנשים – יש פה 60 דעות, ואתה תכבד את זה. אתה חצוף, איציק.
מיכאל מור
¶
אתה דני. סליחה, טעיתי. תעמיד אותי במקום. תרד עליי. תן לאנשים לדבר. עלינו לירושלים כדי לדבר. תן לנו גם לדבר.
מיכאל מור
¶
זו לא הפעם הראשונה שאתה היחיד שמדבר פה ולא נותן לאף אחד לדבר. אתה סותם לי ולאחי את הפה כאילו לא מגיע לנו לדבר.
מיכאל מור
¶
אתה סתמת לנו פה את הפה לא בפעם הראשונה. לא ניתן לך לסתום את הפה, לבזות חבר כנסת בבית שלו - - -
דני אלגרט
¶
תדבר. אני לא הפרעתי למשפחות. אני דיברתי על מישהו שקשור לדיון. לא דיברתי על משפחות. אני חושב שהדיון הזה על אולמות ספורט הוא אידיוטי בימים האלה. אתה יכול לדבר – אני אכבד אותך.
מיכאל מור
¶
אוקיי, סליחה. זו עדיין לא עילה לבזות את חבר הכנסת ואטורי כמו שהוא עשה פה. מה זה הדבר הזה?
מיכאל מור
¶
בוקר טוב. אני מיכאל, דוד של איתן מור. איתן, בן 24, היה במסיבת הנובה ונחטף ממסיבת הנובה. כמו שאנחנו יודעים, איתן לא נמצא ברשימות של העסקה. יש דיבורים, בגלל שהוא צעיר, על זה שהוא יהיה בשלב ב' של העסקה – אני לא יודע מאיפה אנשים דגים את האינפורמציה הזו אבל זה לא נכון; אף אחד לא הבטיח.
ההיגיון הבריא אומר שהנאצים בעזה ישאירו איתם מספר לא מבוטל של חטופים כדי לתת לעצמם תעודת ביטוח. אני לא בא לספר פה סיפורים ולהעביר פה את הזמן, אבל אני כן מתחבר למה שדני אמר בעניין השואה. אנחנו רואים אנשים שחוזרים מוזלמנים; מורעבים; קשורים בשרשראות.
אני רוצה להוסיף עוד דבר: הסלקציה הזו. אני נכד של ניצולת שואה שעברה סלקציה, ואני לא מבין איך אנחנו נותנים שוב פעם לסלקציה לקרות. פעם אחת הפקרנו אותם ב-07 באוקטובר, ופעם שנייה – אנחנו מפקירים אותם עכשיו.
איזו תשובה אני יכול לתת לאחיין שלי, של מה עשינו בשבילו? איבדנו את כל מנופי הלחץ. אני חוזר ואומר את זה: 300 יום עשיתי מילואים, מה-07 באוקטובר. הבאנו הישגים, ועכשיו אנחנו מוותרים עליהם.
חמאס עמד על הרגליים האחוריות שלו, ורצה שלא נעצור את החזרה של העקורים מהצפון – וויתרנו על זה. אנחנו ממשיכים להכניס להם סיוע הומניטרי; אנחנו ממשיכים להזרים דם לעורקים שלהם ולהחיות את המערכת הנאצית הזו. זה מה שקורה.
אם בנובמבר 2023 היינו עומדים על זה, ולא מאפשרים לסיוע ההומניטרי הזה להיכנס – כולם היו פה, בבית. גם אחיין שלי; גם אח של דני; כולם היו פה, בבית. אם הממשלה בחרה ללכת לעסקה מופקרת כזו – אנחנו לא ניתן לזה לקרות. אנחנו רוצים את כולם, בפעם אחת, כי לא יהיה דבר כזה שלב שני. אף אחד לא הבטיח לנו את זה.
החמאס מפרסמים סרטונים שהם באים לשלושת החטופים האחרונים ומכריחים אותם לדבר; מכריחים אותם להתחנן לממשלת ישראל שתעבור לשלב ב'. מה אתם חושבים, שזה לחינם? אתם חושבים שהם לא בונים פה משהו?
לצערי הרב, הם ישאירו אצלם את האנשים הצעירים והחזקים, שיכולים להחזיק איתם שנים, ואנחנו לא יכולים לאפשר לזה לקרות. זה לא הגיוני. מה אני יכול להגיד לאחיין שלי? מה אני עושה בשבילו? מה אנחנו עושים בשבילו? אנחנו רק מוותרים על כל מנופי הלחץ שלנו.
אני קורא מפה להפסיק את זה. להפסיק להיכנע ללחצים מבחוץ, ולעמוד בהתחייבות שלנו להחזיר את כולם הביתה. אנחנו חייבים להם את זה. אין לנו פה זכות קיום אם אנחנו לא עושים את זה. תודה רבה.
אבישג לוי
¶
שלום לכולם. אני בת דודה של אליה כהן. יום מאוד לא פשוט עובר עלינו. אתמול קיבלנו אות חיים ראשון מאליה, שהיה עם אלי שרעבי, אוהד בן עמי ואור לוי. קשה לראות את החטופים שחזרו, שעברו עינויים; שעברו השפלות; שכבולים עם שלשלאות ברגליים; שעוברים הרעבה.
איך אפשר לחכות לפעימות הבאות ולהשאיר שם צעירים שחושבים שהם חזקים? אי-אפשר להחזיק בתנאים כאלה כל כך הרבה זמן. כן, אנחנו שמחים, באופן אישי, שאליה חוזר אלינו בפעימה הראשונה, ומקווים שזה יהיה בקרוב, אבל אין לדעת איך הוא יחזור, אחרי השפלות ועינויים.
אנחנו ממשיכים להזרים להם סיוע הומניטרי שלא מגיע אליהם בכלל, והנה, אנחנו שומעים מהחטופים שחזרו, שירדו ב-20 קילו. איך אפשר לצאת מציר פילדלפי, להמשיך להזרים להם משאיות ולצפות שיחזירו לנו את כולם בפעימות?
צריך לדרוש שכולם יחזרו לפה, בלי לוותר על מנופי לחץ נוספים. רק כך הם יחזרו. תודה רבה.
טלי גואילי
¶
כן, אני. אהלן. נעים מאוד לכולם. אני טלי גואילי. אני אמא גאה של רן גוילי, שוטר יס"מ שחטוף בעזה. אני פה אחרי תקופה ארוכה מאוד שלא הייתי, כי חשבתי שכל הקטע של להגיע לכאן כאמא גאה של חטוף – מגחיך את כל הסיטואציה הזו.
חשבתי שאין לי יותר מדי מה להגיד, ואני גם חושבת שאין לי יותר מדי השפעה, אז נעדרתי די זמן. אני פה היום לאור כל מה שראיתי ביום שבת האחרון. כל התחושה הזו, של ה-"אסירים" שלנו – החטופים המסכנים שלנו, שחזרו כאילו כמו בתקופות רחוקות ומפחידות.
אני פה כדי לבוז לכם, אבל לא רק לקואליציה – גם לאופוזיציה. אני פה כדי לבוז לכם, כי הבן שלי לא מעניין אתכם והחטופים שלנו לא מעניינים אתכם. מה שמעניין אתכם זה הכיסאות שלכם. מעניין אתכם רק להפיל את השלטון.
אם הילדים שלנו היו מעניינים אתכם, ואם החטופים שלנו היו מעניינים אתכם – לא הייתם נותנים יד לכך שראש הממשלה ישב שלוש פעמים בשבוע בחקירות מטומטמות על סיקור אוהד. זה לא מעניין אתכם – מה שמעניין אתכם זה הכיסאות שלכם. אתם משתמשים בחטופים פוליטית. אתם מתנהגים כמו אנשים שאין להם טיפת בינה בשכל. אתם פשוט מאוד בושה, כל ה-120. כולכם.
במקום שאתם תתנו יד ותאחדו את העם – אתם גורמים לפילוג; אתם גורמים לשטן הזה, לחמאס, לצחוק ולרקוד על הילדים שלנו, שנמצאים בתוך המנהרות שם. תתביישו לכם. אני לא מנקה אסלות, אבל אני אומרת לכם עוד פעם: אם אתם לא תתעוררו ותגרמו לעם שלנו להיות מאוחד, להיות ביחד, ולהפסיק עם הפילוג המטומטם הזה – הילדים שלנו ייקברו בתוך עזה, וזה יהיה עליכם, על הקואליציה ועל האופוזיציה.
אם אתם לא תתעוררו, תעשו סדר במדינה שלנו, ותגרמו לי להאמין בעם שלנו – הילדים שלנו יישארו שם. אל תגחכי עליי, את שיושבת לידי. ראיתי שגיחכת, וזו הפעם האחרונה שזה קורה. אתם צריכים להתבייש. כולנו צריכים להחזיק יד אחת וליצור מצב שבו אנחנו צריכים להרוס את האויב הכי אכזר שלנו.
שאף אחת, אף אמא פה, לא תחווה את מה שאני חווה במשך שנה וארבעה חודשים. אף אחת מכן. כי מחר – זה יכול להיות משם. זה יכול להיות מיהודה ושומרון; זה יכול להיות מכל מקום. אבל אתם עסוקים בלהפיל את הממשלה; אתם עסוקים בלצחוק על שרה; אתם עסוקים באיזה - - - הם ישבו ובאיזה מלון הם אכלו. תתביישו.
אני יושבת בבית, עם הבן שלי, ובוכה; רוצה שיקרה נס. וכל מה שאני רואה הוא ביזיון אחד גדול. כל הציוצים שלכם, כל הפייסבוקים שלכם – תתביישו, כולם. הלוואי והבן שלי יצא חי, והלוואי וכל החטופים יצאו, אבל זה יקרה רק אם נהיה מאוחדים, אם נביס את העם הזה ונלך עם יד תקיפה, כי אנחנו עם חזק, למרות ה-120 האלה. תודה.
לוי בן ברוך
¶
כן. שלום, תודה. שמי לוי. אני דוד של עידן אלכסנדר שחטוף בעזה. עידן הוא אמריקאי שבחר להתנדב, לעלות לארץ ישראל ולהתגייס לצבא. הוא חייל גולני. הוא סיים בהצלחה את ההכשרה, הוצב בגבול עזה, ומשם נחטף, על רגליו.
עידן שמח מאוד – ואנחנו גם גאים בו מאוד – על הזכות שלו להגן על המדינה, על האזרחים, על העם, על מה שהמדינה מייצגת, ולצערנו, בשמחת תורה הוא נחטף מגבול עזה.
התמונות של השבים, שאנחנו רואים בשבועות האחרונים – מבחינתי זה נס גלוי. זה פשוט לראות את האנשים האלה חוזרים מהתופת ומחבקים את המשפחות שלהם, עם המצב שהם חוזרים אליו, עם כל הטרגדיות שהם עברו, וחלקם לא יודעים עליהן עדיין.
לראות אותם שבים על הרגליים זה נס גדול. הרבה מהמתווה הזה הוא בזכות החיילים הגיבורים שלנו, שנלחמו ונלחמים, ובזכות החללים שנפלו והקריבו את היקר מכול, ואני מוקיר על זה תודה. תודה גדולה, מעומק הלב.
התמונות שאנחנו רואים בחזרה של החטופים הן תמונות שזעזעו את כולנו. אני באמת לא יודע מה עוד צריך לראות, להגיד ולשמוע כדי להבין את הדחיפות של העניין ואת המצב של החטופים. התמונות לא הולכות להיות יותר קלות, וזה רק מדגיש את הדחיפות להוציא את כולם בהקדם האפשרי, ולהזדרז ולעשות את זה.
קרה משהו סמלי כשהגעתי למשכן. הבאתי תמונות של עידן – את התמונה הזו, המוכרת, כשהוא מחייך, וגם תמונה מאות החיים האחרון שקיבלנו ממנו. מבחינתי, זה הכי קרוב להיות עידן. זו התמונה האחרונה שבה ראיתי אותו, אחרי מעל שנה שבה לא ידענו מה קורה איתו. זו התמונה.
זה עידן ברגע של שבר גדול, כשהוא זועק את זעקת כל החטופים שקולם לא נשמע. הוא זועק: "תוציאו אותנו. תצילו אותנו". זה רק היה עניין סמלי שלא נתנו להכניס את זה. זה הרגיש לי כאילו מסרבים להסתכל למציאות בעיניים. כמו התמונות שראינו עכשיו של השבים. איך לא מבינים את דחיפות העניין?
גם לנס יש חלון זמנים. קראנו בפרשה על הלחם שאלוהים המטיר לבני ישראל מהשמיים – על המן. והייתה לו תכונה מיוחדת: שבימים רגילים – אי-אפשר להשאיר ממנו ליום שלמוחרת, כי הוא מבאיש והופך לתולעים, כמו פרי שמבשיל, כדרך הטבע, ואם הוא מבשיל יותר מדי – הוא הופך לתולעים.
אי-אפשר להשאיר את החטופים בעזה – את שאר החטופים, שהם לא במתווה בשלב הזה, בשלב הבא, איך שתקראו לזה. אי-אפשר לעצור. אי-אפשר להגיד להם: "תחכו, עכשיו יש לנו דברים אחרים. נסיים את המלאכה, אתם תחכו ונחזיר אתכם". זה לא אפשרי. כולם צריכים לצאת עכשיו.
נבחרי הציבור, חברי הכנסת, חברי הקואליציה, האופוזיציה, מקבלי ההחלטות וכל מי שיש לו נגיעה בעניין – אתם צריכים לעשות את ההשתדלות כדי שהעסקה תגיע עד לחטוף האחרון. לא עוצרים – חשוב להגיד, ותנסו לזרז את זה גם.
אנחנו מצווים
¶
בכל דור ודור, חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. אני דורש, אני מבקש, אני פונה ללב שלכם: תחשבו על הילדים שלכם; על ההורים; על הסבא; על הסבתא. תחשבו כך ותבינו את הבהילות ואת דוחק השעה. כולם צריכים לצאת, עכשיו. לא לעצור עד החטוף האחרון.
מילה קטנה לגבי המחירים הכואבים שמשלמים. חשוב לי להגיד ולדייק את הנקודה הזו: המחירים שמשלמים הם לא בגלל עידן ולא בגלל החטופים האחרים. הם לא אשמים, והם לא הסיבה למחירים האלה. הסיבה היחידה למחירים היא מחדל ה-07 באוקטובר, וחשוב להגיד את זה ולהפנים את זה. תודה רבה.
טל ברו-אלוני
¶
אחרי כל מה שאמרו – אני מרגישה שאין לי הרבה להוסיף, אבל קודם כול, אני שמחה שבסופו של דבר - - -
טלי גואילי
¶
איך את קשורה לחטופים, ואיך את אמורה לדבר בשם החטופים? אני רק רוצה לדעת, כי זו הפעם הראשונה שאני נמצאת כאן ורואה אותך.
טלי גואילי
¶
אם את לא משפחת חטופים – אני מבקשת שלא תדברי. יש כאן משפחות חטופים שאנחנו רוצים שידברו, ואנחנו רוצים את הקול שלנו. עם כל הכבוד לכם, יש לכם כל מיני פורומים אחרים להציג בהם את הדברים. אנחנו פה בזמן של משפחות החטופים.
טלי גואילי
¶
את לא בת משפחה. את לא מרגישה את מה שאני מרגישה, ואני מבקשת ממך לא לדבר. יש פה משפחות חטופים – שידברו קודם.
היו"ר ניסים ואטורי
¶
רגע, יש. הרשימה ארוכה. רועי ברוך, אח של חטוף. בבקשה, אדוני.
אנחנו נותנים קדימות קודם כול למשפחות חטופים. אם זה אח של חטוף או הורה של חטוף – אני חושב שראוי לתת להם לפני.
רועי ברוך
¶
שלום וברכה. אני רוצה לשאול: מה קורה פה? איך זה יכול להיות שאחרי מה שראינו בשבת – את שלושת החטופים חוזרים – עדיין נכנס לעזה סיוע הומניטרי? מעניין אותי להבין את הלך הרוח. מעניין אותי לדעת איך קורה כזה דבר, שאומרים לי שככל הנראה – אח שלי ככל הנראה נרצח, וככל הנראה הוא בצפון הרצועה, ומכניסים מיליון תושבים בחזרה לצפון הרצועה כשאח שלי עדיין לא חזר?
אני רוצה לדעת את זה. מה קורה? למה מכניסים משאיות של בטון ודחפורים לעזה? אני רוצה לדעת. אני לא יודע אם אני שואל את הבן-אדם הנכון, אבל אני אלה שאלות קשות מאוד שאין לי עליהן תשובות. איך נכנסות משאיות של בטון ודחפורים לשיקום הרצועה, לשיקום צפון הרצועה, בזמן שעוד לא החזירו את אח שלי? אמא שלי רוצה לדעת, אז היא שלחה אותי לפה לשאול את זה.
מה קורה פה? איך זה יכול להיות? סליחה שאני אומר, אבל גם חטוף שנרצח – כשהוא חוזר זה נס, כי לצאת מהגיהינום שם – זה נס. זה לא משנה איך אתה חוזר. בעזרת השם שיחזרו כולם בחיים, ואנחנו שמחים על כל חטוף וחטופה שחוזרים – כולנו משפחה אחת גדולה – אבל מה קורה פה?
לאן נמשיך את הקרקס הזה שקורה פה בכל שבוע? יבואו פורום תקווה, יבואו מטה החטופים – הנה, אני נמצא בשניהם. אני אוהד של שתי קבוצות הכדורגל האלה. בכל שבוע יש פה משחק: באים, יש פה מתנדבים לכולם, חלק של פורום תקווה – תודה רבה לכל מי שמגיע – וחלק של המטה – תודה רבה לכל המתנדבים שמגיעים.
מתי הדד-ליין שלנו? מתי אנחנו מסיימים? יש מטרות למלחמה הזו, נכון? חזרת החטופים, השמדת החמאס, החלפת שלטון בעזה – מתי זה הטווח של הזמן? שמענו את המטרות; עברנו, עוד מעט, 500 ימים – מתי נגמר טווח הזמן? מתי הדד-ליין שלנו?
מתי אני רואה את אח שלי? אני רוצה לדעת. אם הוא חי – אני רוצה לחבק ולנשק אותו, ואם הוא נרצח – אני רוצה לקבור אותו וללכת להתאבל כבר, לעזאזל. עוד מעט 500 ימים ולא הזלתי דמעה אחת על אח שלי. אני רוצה לדעת מה קורה פה – מי מנהל פה את המצב הזה? תודה רבה.
היו"ר ניסים ואטורי
¶
תודה. יש עוד מישהו ממשפחות החטופים? תודה רבה. אנחנו נסיים את הדיון הקודם ונמשיך עם הדיון הנוכחי. אני רוצה להגיד למשפחות, קודם כול, תודה רבה שהגעתן.
היו"ר ניסים ואטורי
¶
נתפלל כולנו שישובו במהרה. אני חושב שאפשר להחזיר את החטופים, להמשיך להילחם בחמאס ולחסל אותם.
טל ברו-אלוני
¶
חוץ מלהתפלל, אני מקווה שגם אתה, באופן אישי, חבר הכנסת ואטורי, תעשה את שלך, בתור נציג הקואליציה; בתור נציג הסיעה ששולטת בכנסת.
יותם ארנסברג
¶
שמי יותם ארנסברג ממרכז השלטון המקומי. אני אהיה קצר. אנחנו, כמובן, תומכים בהעברת התקציבים. כמו שאמרו קודם, הפרוגרמות אומנם דורשות הקצאת מקום למתקני ספורט, אבל בפועל – הדבר הזה לא קורה בגלל היעדר תקציב. אז כאמור, אנחנו תומכים בהעברת התקציב, ומבקשים שיהיה מנגנון בקרה ודיווח, שיוודא שהתקציבים אכן יגיעו לרשויות המקומיות. זה הכול.
היו"ר ניסים ואטורי
¶
לא. אנחנו לא מחליטים כרגע. אני אגיד לך מה אנחנו עושים: קודם כול, ביקשנו ממשרדי הממשלה להציג לנו את הדרישות שלהם להשקעות, ומה הם חושבים שצריך. לרוב, ראינו גם הצעות שהגיעו שאמרנו: זה בבסיס התקציב של המשרד עצמו.
אי-אפשר לבוא אלינו ולבקש שאנחנו נחליף את שר האוצר, שיש לו 700 מיליארד שקלים. יש לנו בסך הכול 189 מיליון שקלים, ואנחנו רוצים לראות איך אנחנו נותנים קצת כדי להפעיל הרבה – בעיקר בפריפריה; נגב-גליל.
